סוטה מד ע"א

דף מד - א

ואמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב:  מת תופס ארבע אמות לטומאה, שגזרו חכמים שכל הנמצא בתוך ארבע אמות סמוך למת יהיה טמא, בכדי שלא יתרגלו אוכלי טהרות להתקרב אליו ממש, ויש לחשוש שמא בלא לשים לב יאהילו ידיהם עליו וייטמאו בלא שיהיו מודעים לכך.

ותנא תונא [וכן שנה התנא] שלנו במשנה הנשנית במסכת טהרות (אהלות פט"ו מ"ח): חצר הקבר שלפני המערה, העומד בתוכה טהור, אפילו אם המרחק בינו לבין המת הטמון במערה הוא פחות מארבע אמות.

שלא גזרו חכמים שהמתים שבתוך המערה יטמאו בשטח שמחוץ למערה אפילו בקירוב ד' אמות, כיון שהמערה חלוקה מהחצר, ומחיצותיה ניכרות,

ורק במת המוטל באויר וכגון למעלה אצל גג המערה גזרו רבנן שמטמא ארבע אמות, כדי להרחיק את האדם מלהאהיל על הטומאה, אבל במערה יש היכר.

והוא שיהו בה בחצר הקבר ארבע אמות על ארבע אמות, שרק באופן זה החצר חשובה, ונחשבת כמקום נפרד ממערת הקבר, והעומד בתוכה טהור,

אבל אם היא פחותה מזה, היא בטלה אצל המערה ולא נחשבת להיות מקום לעצמה.

דברי בית שמאי,

בית הלל אומרים: די שיהיו בה ארבעה טפחים, שבכך כבר נחשבת החצר למקום חשוב ונפרד ממערת הקבר.

אבל במה דברים אמורים שדי שיהיו בה ארבעה טפחים, דווקא באופן שפתחה של החצר מלמעלה שאין מדרון עם מדרגות לרדת אל החצר, אלא קופצים לתוכה מלמעלה, וכשעולים מתוכה מטפס ויוצא, ובאופן זה יש פחות חשש שיאהיל על המת,

אבל אם פתחה מן הצד שיש מדרון לרדת אל החצר, דברי הכל שצריך שיהיה בה ארבע אמות כדי שתחשב מקום נפרד מהקבר.

ומקשינן: כלפי לייא [לאן הדברים אמורים?], והרי ההיפך הוא המסתבר:

אדרבה, אם היה הפתח במדרון מן הצד, כיון שלא גזרו חכמים ארבע אמות, אם כן מספיק מחיצות ניכרות גם בחצר של ד' טפחים, והעומד בתוכה טהור,

שאין לנו סיבה לטמאו, שהרי בכדי לצאת מן החצר אינו צריך לטפס ולפשוט זרועותיו עד שיאהיל בכנפיו על חלל הפתח, אלא מידריד ונפיק [נשמט ויוצא] בקלות בלא להתקרב לטומאה,

מה שאין כן כשהפתח מלמעלה, שצריך לטפס בכדי לצאת מן החצר,

אם החצר הוא רק ארבעה טפחים, אי אפשר דלא מאהיל על הקבר תוך כדי טיפוס ויציאה מן החצר.

אלא כך צריך לומר: במה דברים אמורים שדי שיהיו בה ארבעה טפחים, דווקא באופן שפתחה של החצר מן הצד, אבל אם פתחה מלמעלה שצריך לטפס כדי לצאת ממנה, אז צריך שיהיו בה ארבע אמות בכדי שהעומד בתוכה יהיה טהור.

ומכך שהוצרכה המשנה להשמיע לנו בחצר הקבר שהעומד בתוכה טהור,

משמע שהני מילי [שדברים אלה] שיכול אדם להיות סמוך למת, אמורים בחצר הקבר דמסיימא מחיצתא [שמחיצותה מוגדרות], אבל מת בעלמא שאינו נמצא במקום מוגדר בגבולות, בודאי תפיס ארבע אמות סביבו,

שאם לא גזרו חכמים על מת בעלמא שתופס ארבע אמות, מדוע היתה צריכה המשנה להשמיע לנו שהעומד בחצר טהור.

אם כן יש סיוע מהמשנה, לדברי רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב, שאמר שמת תופס ארבע אמות לטומאה:

שנינו במשנה: "מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו" (דברים כ, ז):

תנו רבנן בברייתא:

"אשר ארס" -

בין אחד המארס את הבתולה,

ובין אחד המארס את האלמנה,

ובין אחד שיש לו שומרת יבם שהוא עצמו לא קידשה, אלא מכח אחיו היא באה לו,

ואפילו היו חמשה אחין ומת אחד מהם במלחמה וצריך אחד האחים הנותרים לייבם את אשתו, הדין שכולן חוזרין בשבילה.

ועוד, היה יכול לומר "לא לקח" ונאמר "ולא לקחה" הרי זה נכתב למעט:

א. פרט לאלמנה לכהן גדול, ב. גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ג. ממזרת ונתינה לישראל, ד. בת ישראל לממזר ולנתין, שכל אלה הם עוברי עבירה וחייבים לגרש את נשותיהם, ואינם חוזרים.

והוינן בה: לימא ברייתא זו דלא כשיטת רבי יוסי הגלילי,

דאי כרבי יוסי הגלילי, הא אמר "הירא ורך הלבב" (שם ח) זה המתיירא מעבירות שבידו,

ואם כן אלו שנשאו נשים בעבירה הרי הם חוזרים מן המלחמה בתור עבריינים?

ומבארינן: אפילו תימא [אפשר לומר] שהברייתא כשיטת רבי יוסי הגלילי, ובכל זאת, אלו שנשאו נשים אלו שנתמעטו מ"ולא לקחה" אינם חוזרים משום שעברו עבירה,

כיון שבשעת האירוסין עדיין לא עברו על איסור,

כדרבה, דאמר רבה לעולם אין עבירה בקידושין של כסף ושטר לאשה האסורה לו, ואינו חייב מלקות עד שיבעול ויביא את זרעו או את האשה לידי חילול, ואפילו באלמנה לכהן גדול שכתוב "לא יקח", וקיחה היינו קידושין, מחדש רבה שאין עבירה בקידושין,

מה טעם הדבר?

משום שנאמר בכהן גדול "אלמנה גרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וגו' ולא יחלל זרעו בעמיו" (ויקרא כא, יד - טו), הרי שנאסר ב"לא יקח" משום "לא יחלל זרעו", משום הכי אינו לוקה עד שיבעול, שהרי אין היא וזרעה מתחללים עד שיבוא עליה.

תנו רבנן בברייתא:

סדר הכתובים הוא: קודם "אשר בנה" ו"אשר נטע" ואחר כך "אשר ארש".

לימדה תורה דרך ארץ לאדם: שקודם יבנה אדם בית ויטע כרם, ורק אחר כך ישא אשה ^[1].

ואף שלמה אמר בחכמתו ^[2]: "הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה בשדה לך (ונצבה בשדה מלאכתך) אחר ובנית ביתך" (משלי כד, כז)

"הכן בחוץ מלאכתך" ^[3] - זה בית,

"ועתדה בשדה לך" - זה כרם,

"אחר ובנית ביתך" - זו אשה ^[4].

דבר אחר: נדרש הכתוב לענין לימוד התורה:

"הכן בחוץ מלאכתך" - זה מקרא,

"ועתדה בשדה לך" - זה משנה,

"אחר ובנית ביתך" - זה גמרא ^[5], כלומר לתת סברא ולהבין בטעמי המשנה, ולפסוק הלכה כמי.

דבר אחר:

"הכן בחוץ מלאכתך" - זה מקרא ומשנה,

"ועתדה בשדה לך" - זה גמרא

"אחר ובנית ביתך" - אלו מעשים טובים

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:

"הכן בחוץ מלאכתך" - זה מקרא ומשנה וגמרא,

"ועתדה בשדה לך" - אלו מעשים טובים ^[6] כלומר מעלות ומידות ^[7],

"אחר ובנית ביתך" - דרוש וקבל שכר, שאז יכול לדרוש וללמד תורה לאחרים ^[8]:

שנינו במשנה: ואלו שאינן חוזרין הבונה בית שער כו', ורבי יהודה אומר: אף הבונה בית על מכונו אינו חוזר:

תנא בברייתא:

אם הוסיף בו דימוס [נידבך, שורה של אבנים], אחד יתר על הבית הקודם, או בגובה או בעובי, שוב אינו נקרא "על מכונו", וחוזר, שכבר נקרא בית חדש:

שנינו במשנה: רבי אליעזר אומר אף הבונה בית לבנים בשרון לא היה חוזר:

תנא בברייתא: מפני שמחדשין אותו פעמים בשבוע [בשבע שנים], שאינו מתקיים, ואם כן אין זה בנין של קבע:

שנינו במשנה: ואלו שאין זזין ממקומן בנה בית חדש וחנכו וכו':

תנו רבנן בבריתא:

כתוב בתורה "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר" (דברים כד, ה)

"אשה חדשה"

אין לי ללמוד משם אלא אשה חדשה שהיא בתולה שנישאה לו, אבל נשא אלמנה וגרושה (מאיש אחר) מנין שגם הוא בכלל.

תלמוד לומר "אשה" מכל מקום, לרבות אפילו אשה שאינה בתולה.

אם כן מה תלמוד לומר "אשה חדשה" - למעט,

שדווקא מי שחדשה לו בכלל, יצא מחזיר גרושתו שאין היא חדשה לו.

תנו רבנן בבריתא:

כתוב: "לא יצא בצבא"

יכול הייתי לומר שרק בצבא הוא דלא יצא, אבל יספיק מים ומזון לאנשי הצבא, ויתקן הדרכים,

תלמוד לומר "ולא יעבור עליו לכל דבר" יכול שאני מרבה אף הבונה בית ולא חנכו, נטע כרם ולא חללו, ארס אשה ולא לקחה שגם הם לא יעשו דבר,

תלמוד לומר "עליו" למעט,

שדווקא עליו אי אתה מעביר שום עבודה, אבל אתה מעביר על אחרים.

ומקשינן: ומאחר דכתב בקרא "לא יעבור" שנפטר מכל שעבוד, אם כן "לא יצא בצבא" למה לי?

ומתרצינן: לעבור עליו בשני לאוין, שאם יוצא לצבא עובר גם על "לא יעבור" וגם על "לא יצא":

מתניתין:

כבר נתבאר לעיל, שהיו שלושה חלקים בדברים שנאמרו אל העם: חלק ראשון, כהן משוח מלחמה אומר וכהן אחר משמיע. חלק שני, כהן משוח מלחמה אומר ושוטר משמיע, ומשנתינו עוסקת בחלק השלישי, ששוטר אומר ושוטר משמיע.

"ויספו השוטרים לדבר אל העם, ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" (שם כ, ח) נחלקו תנאים במשמעות הלשון "הירא ורך הלבב":

רבי עקיבא אומר: "הירא ורך הלבב" כמשמע ו,

שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה כשמתקשרים לעמוד צפופים שלא יפרידום אויבים ולראות חרב שלופה, מפני שנופלת עליו אימה.

רבי יוסי הגלילי אומר: "הירא ורך הלבב", זהו גם המתיירא מן העבירות שבידו, ואפילו עבר רק על דברי סופרים,

וכיון שהירא מעבירות שבידו חוזר, לפיכך תלתה לו התורה את כל אלו הסיבות שבגללן נפטרים מלצאת לצבא, משום בית וכרם וכיוצא בהם,

כדי שיחזור בגללן, שלא ידעו הכל שהוא חוזר משום עבירות שבידו ויחשבו שחוזר משום אחת הסיבות האחרות, ולא יתבייש לחזור ^[9].

רבי יוסי אומר: דווקא הירא מעבירות של תורה שבידו, כגון אלמנה שנישאה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה שנישאה לכהן הדיוט, או ממזרת ונתינה שנישאה לישראל, או בת ישראל שנישאה לממזר ולנתין, הרי הוא בכלל "הירא ורך הלבב" שחוזר לביתו, אבל משום עבירות שמדברי סופרים אינו חוזר.

"והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם"

וכמו כן פקדו שרי צבאות בעקיבו של עם - בסוף המחנה, שלא יברחו האחרונים,

ששני קצות העם נקראים "ראש",

וכיצד פקדו שרי הצבאות?

היו מעמידין זקיפין [בני אדם גבורים ולוחמים] לפניהם, לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים: שובו אל המלחמה ולא תנוסו ^[10],

וזקיפין אחרים מעמידים מאחוריהם, וכשילין [כמין קרדומות] של ברזל בידיהן כדי לשמור על החיילים שלא ינוסו,

וכל המבקש לחזור מן המערכה, גורם לכל המחנה שיפול על ידו ^[11], לכן הרשות בידו של הזקיף לקפח את שוקיו ^[12].

המת תופס ארבע אמות לטומאה מדברי סופרים ר"ל שחכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס לתוך ארבע אמותיו כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו ושמא יפשוט ידיו ויאהיל ויהא סבור שלא האהיל:

כבר ביארנו בששי של בתרא שמנהגם היה שהיו עושים קברות משפחות משפחות בסלע בפני עצמו לכל אחת ושאף בני המשפחה בוחרים בתי אבות שבה מערות מערות באותו סלע בית אב זה במערה זו ובית אב זה במערה זו וכן הרבה אלא שהסלע היה נבחר לכל בני משפחה והיה ענין המערה שהיו פותחים בצד אחד שבסלע וחופרין מערה וחופרין כוכין בשלש רוחות שבה לימין הנכנס ולשמאלו ולצד אמצעי שכנגד פניו ופיות הכוכין פתוחות למערה וכשמת להם מת תוחבין הארון שהמת בתוכו בתוך הכוך וסותמין את פיו באבנים וסיד או במה שירצו ועושין המערה גדולה או קטנה כפי רצונם ועושה בה כוכין כפי אורך המערה ועושין חצר לפניה כפי בחירתם וכן היו רגילים לעשות מערה אחרת כנגדה שתהא החצר פתוחה למערה זו ממערבה ולזו ממזרחה בסלע מכאן ומכאן והחצר הוא בתוך הסלע שחופר בה ומשים רכסיה לבקעה שיכנסו שם הקברים ויורידו המטה לשם ונוטלין ממנה הארון לגנזו בתוך הכוך:

אלא שכל שהתנה לעשות כן בסתם נאמר שם שעושה מערה שתוכה ארבע אמות רחב באורך שש ובגובה ארבע אמות ופותח בתוכה שמנה כוכין שלש מימין הנכנס ושלש משמאלו ושתים כנגדו והכוכין ארבע אמות ארכן בעומק וגבהן ששה טפחים ורחבן ששה ועושה חצר על פתח המערה ר"ל לפני המערה שש על שש שחוקק בסלע לפני המערה עד שישים רכסיה לבקעה להוריד המטה לשם ולהיות הקוברים נוטלין ממנה את הארון לגנזו בתוך הכוך ושתי מערות הוא פותח לחצר זה לרוח זה ואחת לשכנגדו על הדרך שביארנו:

וחצר זה העומד לתוכו טהור ואע"פ שהוא בתוך ארבע אמות לקבר שמאחר שהמערה חלוקה מן החצר וכותליה ניכרות ומסויימות לא גזרו במתים שבתוכה להיות תופסין ד' אמות שלא גזרו אלא שמא לא יזהר אדם מלאהל עליו בפשוט ידיו וכל שיש היכר לא גזרו ולא סוף דבר בחצר הגדולה כשיעור שהזכרנו שהיא גדולה ומסויימת וניכרת אלא אף בקטנה הרבה כל שיש לה שיעור מקום והוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים ואף זו דוקא שפתחה של מערה מן הצד כגון שעשו לה כניסת מדרון דרך מעלות מן הצד אבל אם אין לה פתח מן הצד אלא שאדם נכנס בה דרך קפיצה וכשעולין מתוכה מטפס ועולה אי אפשר בשיעור מועט כזה שלא יאהיל על הקברות והעומד בתוכה טמא עד שיהו בה ארבע אמות על ארבע אמות הא מת דעלמא או אפילו קבר תופס ארבע אמות לטומאה מדברי סופרים ויראה מכאן שכל קבר שציוניו ניכרין ומבוררים כגון שיש עליהם מצבה וכיוצא בה אינו תופס ארבע אמות:

לעולם יהא אדם משתדל להיות לו בית קודם שישתדל בשאר נכסים ואחר כך ישתדל בשאר נכסים כגון כרמים ושדות ואחר כך ישא אשה אף התורה רמזה לו כך מי האיש וכו' הקדימה בית לכרם וכרם לאשה ואף שלמה בחכמתו אמר הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך ודרשו בו הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה כרם ושאר נכסים אחר ובנית ביתך זו אשה ודרך הערה דרשוהו בענין אחר הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא משנה ותלמוד ועתדה בשדה לך אלו מעשים טובים ר"ל מעלות ומדות ובנית ביתך שתדרוש ותקבל שכר ר"ל שישפיע לזולתו:

התפילין שתי מצות הם שהרי תפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד אעפ"כ נכללים הם בברכה אחת ומניח את של יד תחלה ומברך להניח ואחר כך מניח של ראש ואין צורך לברכה אחרת ומ"מ אם סח בין של יד לשל ראש חוזר ומברך על של ראש שמאחר שהן שתי מצות והוא סח בנתים אין של ראש נפטרים בברכת של יד ומברך על של ראש בנסח אחר והיא על מצות תפלין וזהו שאמרו לא סח מברך אחת סח מברך שתים ואעפ"כ אסור להסיח דכתיב והיו לאות שיהא תיכף של ראש לשל יד ושמא תאמר אם כן מה שאמרו על תפלה של יד אומר להניח ועל של ראש אומר על מצות לא נתקנה זו של ראש אלא לעוברי עבירה והרי רב חייא בשם רבי יוחנן אומר בפי' על של יד אומר להניח ועל של ראש על מצות אלמא לא סגיא בלאו הכי אינו כן אפשר שנתקנה למי שאין לו אלא תפלה של ראש ומ"מ אחרוני הרבנים חששו לקושיא זו ופירשו לא סח מברך אחת על כל אחת ואחת בשל יד להניח ובשל ראש על מצות אבל סח מברך שתיהן אף על של ראש להניח ועל מצות ומאחרוניהם כתבו שאחר שבירך להניח וממשמש בתפלה של יד לחזק את הקשר שתהא אותה ברכה סובבת על של יד שאין הכונה אלא לתכוף של ראש לשל יד וקצתם פירשו שכל שאין לו אלא תפלה אחת אפי' היא של יד מברך שתים והדברים זרים ועיקר הדברים כדעת ראשון:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

עגלה ערופה וכו' כבר ביארנו בפ' אלו נאמרין כל הדברים שאמירתם טעונה לשון הקדש דרך כלל וביארנו שם עוד בקצתם עניני דיניהם אלא שנשארו מהם לבאר עניני משוח מלחמה ועניני עגלה ערופה ובפרק משוח מלחמה ביארנו עניני טכסיסי המלחמה ודין משוח מלחמה ועכשו אנו מכוונים לבאר בזה הפרק דיני עגלה ערופה על שלמות כל ענינים הצריכים בביאורה ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון עניני טכסיס הנהגתם כשהיו מוצאין החלל ובאיזה צד מודדין ועל ידי מי וכן על איזה צד מביאין עגלה ערופה ועל איזה צד אין מביאין השני אם נמצא ההורג אחר שערפו את העגלה או עד שלא תערף כיצד דנין בה ובאיזה עדות יתברר הענין ליקרא נמצא ההורג השלישי לברר באיזה זמן בטלה עגלה ערופה ונתגלגל על ידי זה לבאר בכמה מעלות טובות שבטלו מאצלנו לרוב פשעינו זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

בפרש"י בד"ה חצר הקבר כו' פי' המערה לתוך גומא בכותל כו' עכ"ל מפי' ישן:

גמ' אשר בנה כו' ד"א שיבנה בית ויטע כרם ואחר כך ישא אשה כו'. למדו לומר כן דהו"ל להקדים נשואי אשה שהוא דבר השוה בכל ומצוי משא"כ בית וכ"ש כרם דאין כל אדם זוכה לכך אבל לימדה תורה ד"א שמי שיש לו יעשה כסדר הזה לישא אשה באחרונה. ומייתי דכך סדרן שלמה בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך זה בית. דמקום פנוי שהוא חוץ עשה והכן בו מלאכתך לעשותו בית ופנים. ועתדה בשדה לך זה כרם. ועתדה כמו להיות עתידים ליום הזה מלשון הכנה שאמר שיכין לו בשדה פנוי לעשותו כרם. אח"כ ובנית ביתך זו אשה. כדאמרי' בעלמא וקורא לאשתו ביתו לפי שהיא עקרת הבית ולמאי דדרש לענין תורה שלמה בחכמתו סדרן כן לעמוד מן הטפל על העיקר והתכלית וזה שאמר הכן בחוץ מלאכתך דימה עסק התורה עד שיבא לתכליתה למכין עצמו לבנות לו בית. וזה שאמר זה המקרא. שאינו רק הכנה ללמוד המשנה. וכן ועתדה בשדה לך זו משנה. שאינה אלא הכנה אל התלמוד אבל עיקר בנין הבית הוא התלמוד כדאמרי' פרק אלו מציאות כל העוסק במקרא מדה ואינה מדה במשנה מדה וכו' בתלמוד אין לך מדה גדולה מזו ובפ' היה נוטל אמרי' קרא ושנה ולא שימש ת"ח ה"ז ע"ה ומאן דמוסיף על העיקר המעשים טובים. שהוא גמר בנין הבית דתלמוד נמי אינו אלא הכנה למעשים טובים כדאמרינן שהתלמוד מביא לידי מעשה ומאן דמוסיף עוד אל עיקר בנין הבית ותכליתו דרוש וקבל שכר גם שכבר בא לכלל שהביאו לידי מעשים טובים אמר דרוש וקבל שכר בחכמה עיונית שע"ז אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו כו' דרמזו בזה על חכמה עיונית דאילו חכמת התלמוד ודאי קודמת ליראת חטא שהתלמוד מביא לידי מעשה ואמרו ולא ע"ה חסיד וכדמוכח הכא ודו"ק:

ר"י הגלילי אומר הירא ורך הלבב זהו המתירא מן העבירות כו'. כתב הרא"ם פי' רבי יוסי הגלילי מאחר שאין מיתה בלא עון אין לו לירא שימות אלא כשהוא בעל עבירות ולפיכך פי' כו' ע"ש באורך ובפ' במה בהמה ליתא הכי אלא דר' אמי הוה קאמר הכי ומסיק בתיובתא דיש מיתה בלא חטא ויש יסורין בלא עון ואי הוה סבר רבי יוסי הגלילי הכי הל"ל דר' אמי כר' יוסי הגלילי ועוד לר' אמי נמי הכא הא קאמר דאין מיתה בלא חטא כו' וכתבו התוס' שם פירוש מיתה לפי שנגזרה ובאה אף על השוגג ואין יסורין בלא עון של מזיד כו' ע"ש וא"כ הוא השוגג שלא נתודע לחוטא לא תקן שיחזור וימות במלחמה ודוחק לומר דאין מיתה בלא חטא דקאמר היינו דוקא בחטא שוגג שנתודע ועדיין לא נתכפר ודברי הרמב"ן בזה נכונים שכתב ע"ד רבי יוסי הגלילי כאשר הבטיח הכהן שהשם יושיעם ולא יפקד מהם איש ראוי שיבטחו בו הצדיקים ויזהירו השוטרים את היראים מעבירות כו' ע"ש והאריך שם עוד גם בדעת רבי עקיבא:

אפילו חתן מחדרו כו'. מפורש פ"ק גבי אין נקי אפילו חתן כו':

סליק פרק משוח מלחמה

גמרא ת"ר אשר ארס אחד כו'. וסיים התוי"ט מדלא כתיב אשר אשה ארש. תמוה דלמארס את האלמנה ודאי לא נצרך לשום ריבוי דמה"ת למעוטה ואדרבה אשה משמע אפי' אלמנה כדדרשינן ביבמות (סא) מיקח אשה לאירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג דיכנוס. ואי משום שומרת יבם דס"ד למעוטה מאשה כדאמר שם אשה ולא יבמה א"כ איך מרבה לה מן ארש עיין נדרים (עד). ראה וחכם שהברייתא אינה אומרת בכאן אין לי כו' כדאמר לעיל גבי בית וכרם אין לי כו' ת"ל אשר כו'. משום דהכא מפשטיה דקרא נפקא ליה. אך שומרת יבם ל"י מהיכא פסיקא ליה. ואולי דיליף אשה אשה מן כי יקח איש אשה חדשה דהתם מרבינן לה לעיל במשנה מאשר לקח. וכמו דיליף משם למעוטי מחזיר גרושתו דהכא לא כתיבא חדשה. גם י"ל דמרבה הכא שומרת יבם מאשר דריבויא הוא כמש"כ לעיל (מג). ודע דנעלמה ממני רבותא דמת במלחמה דנקט הכא ולא למעלה גבי יורש. ואולי דהכא אשמעינן דאף דאינה ראויה להתיבם עתה עד אחר ג' חדשים או דאשמעינן אע"ג דאין אשה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה. ובעד אחד בעיא היא בר"פ האשה שלום אפ"ה חוזר על פיהם. או דמיירי כאן באומרת מת על מטתו או קברתיו דמהימנא להתייבם אבל אין האחין נכנסין לנחלה על פיה וכדאיתא שם במשנה (ר"ד קיז) ולהכי לא נקט לה גבי יורש:

שם ולא לקחה פרט כו' וחלוצה לכ"ה. וכ' התוי"ט ונראה דס"ל דאינו חוזר מד"ס דהא במלחמת הרשות היא. טעמו אינו מספיק. אבל פשוט דהטעם הוא כמש"כ הב"ש בסי' קע"ז סק"ג לענין אונס. ושם במשנה (כתובות לט) ממעט לה מולו תהיה לאשה אשה הראויה לו וה"נ פי' הרע"ב לקחה שתהא ראויה לו. ודע דק"ל בדרשה זו דממעטינן הכא מן ולא לקחה פרט כו' ומדוע לא דרשינן כן גבי יבמה דכתיב גם כן ולקחה למעוטי ח"ל. ועיין ביבמות (ח) ובכתובות (מ) ובתוספות שם דבור המתחיל ניתי:

רש"י ד"ה חצר הקבר. מערות גדולות של ד' על שש. כצ"ל עי' ב"ב:

רד"ה העומד בתוכה טהור. דכיון דמערה חלוקה כו' ל"ג רבנן כו' לצד החצר דכי כו'. כצ"ל:

רד"ה כלפי לייא. א"צ לטפס כו' ויאהיל כנפיו כו'. כצ"ל בל"ו:

במשנה (בסה"ע) וכשילין של ברזל. הוא לשון מקרא בכשיל וכילפות (תהלים עד ו):

רש"י ד"ה מעמידין. ויזקיפוה ויגבירו את כו'. כצ"ל:

לִמְּדֶךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיִּבְנֶה אָדָם בַּיִת וְיִטַּע כֶּרֶם וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂא אִשָּׁה (דברים כ, ה). הא דנקיט 'אַחַר כָּךְ' באשה דוקא ולא נקיט נמי בכרם נראה לי משום דכרם ובית אי עביד להו ביחד לא אכפת אך אשה לא מצי ליקח אלא עד אחר שיבנה בית לדור בו ויטע כרם להתפרנס ממנו ושוב ראיתי שכתבו כיוצא בזה בשם מרן ז"ל.

"הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ", זֶה בַּיִת (משלי כד, כז). נראה לי בס"ד מפיק לה מתיבת בַּחוּץ לשון מחיצה וחציצה כי הבית חוצץ בין האדם הדר בו ובין בני אדם העוברים ושבים ברשות הרבים.
ואמר 'וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה' (משלי כד, כז) זֶה כֶּרֶם שדרך הכרם לנטעו בשדה. ואמר 'אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ' זוֹ אִשָּׁה כי האשה מכונית בשם בית דכתיב וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ (ויקרא טז, ו) דקשיא ליה דהוה ליה למימר 'אחר ובנית בית' ולמה אמר 'ביתך'? לכך דרש על אשה אשר קודם ביאתם לעולם הזה היא היתה אשתו בעולם הנשמות ולזה אמר 'וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ' רוצה לומר מי שהיתה ביתיך מעיקרא קודם בואך לעולם הזה.

דָּבָר אַחֵר: "הָכֵן בַּחוּץ מְלַאכְתֶּךָ", זֶה מִקְרָא (משלי כד, כז). נראה לי בס"ד דידוע תיקון המקרא הוא בעולם העשיה וידוע שם המאיר העשיה הוא אֵ־ל אֲדֹנָ־י [96] שהוא מספר מלאכה [96] כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ובשער טעמי המצות בפרשת בהר בסוד השביעית דה'מלאכה' היא מספר א־ל אדנ־י המאיר בעשיה עיין שם. ולכן דרש 'מְלַאכְתֶּךָ' זֶה מִקְרָא שתיקון שלה הוא בעשיה ששם מאיר א־ל אדנ־י שהוא מספר מלאכה.
ואומרו 'וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ' זֶה מִשְׁנָה כי ידוע שתיקון המשנה הוא ביצירה ותיבת בשדה [311] עם הכולל האותיות עולה מספר יצירה [315].
ואומרו 'אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ' זֶה תַּלְמוּד שבו מבינים דבר מתוך דבר ובונים בטעמיו ודבריו בנין גדול בהלכות.
ואומרו 'וְעַתְּדָהּ בַּשָּׂדֶה לָךְ' אֵלּוּ מַעֲשִׂים טוֹבִים נראה לי בס"ד דידוע כל המעשים תיקון שלהם הוא בעשיה שנקראת שדה חקל תפוחין קדישין ועיין בשער הכונות בסוד תחום שבת שהקליפה נקראת שקר והקדושה שדה והכל היא בסוד העשיה עיין שם.
ואומרו 'אַחַר וּבָנִיתָ בֵיתֶךָ' דְּרֹשׁ וְקַבֵּל שָׂכָר קאי על לימוד הסוד דאין בו לימוד לידע הלכה למעשה כי אם רק דרוש וקבל שכר ולכן קרי ליה בשם בית כי הוא לימוד פנימי ונסתר. גם אמר קַבֵּל 'שָׂכָר' [250] שהוא מספר עשרה פעמים בן [52] בסוד טוב אָנֹכִי טוֹב לָךְ מֵעֲשָׂרָה בָּנִים (שמואל א' א, ח) שפירש רבינו האר"י ז"ל וכנזכר בשער הכונות בסוד עלינו לשבח.

זֶה הַמִּתְיָירֵא מֵעֲבֵירוֹת שֶׁבְּיָדוֹ (דברים כ, ח). יש לדקדק אומרו 'שֶׁבְּיָדוֹ' לשון יתר. ונראה לי בס"ד על פי הידוע שהחוטא נרשמים עבירותיו בשרטוטין שבידו ומצחו וביום ההוא ממש לא יהיה הרושם ניכר בידו ומצחו על דרך שאמרו 'סירכא בת יומא אינה סירכה' (מובא בכל בו סימן קא) ואם לא עשה תשובה ביום ההוא ממש אז יהיה ניכר רושם העבירות בידיו ומצחו עד שיעשה תשובה. ולזה אמר הַמִּתְיָירֵא מֵעֲבֵירוֹת 'שֶׁבְּיָדוֹ' רוצה לומר שעדיין רושם שלהם ניכר בידו.
אי נמי אומרו 'שֶׁבְּיָדוֹ' רוצה לומר עבירות של מעשה כי כל מעשה תתייחס לידים לאפוקי עבירות של הרהור דאינו חוזר מעורכי המלחמה בשבילם.

חצר הקבר העומד בתוכו טהור. וא"ת לרבי שמעון דאמר בפרק המוכר פירות המוכר מקום לחבירו לעשות לו קבר צריך לעשות ארבע מערות מארבע רוחות החצר היכי אזיל לחצר הקבר כיון שיש ד' מערות לד' רוחות וכי תימא באמה שבין כוך לכוך הא אמרינן כאן דמת תופס ארבע אמות היכא דלא מסיימי מחיצות כבר תירצו שם התוספות דאזיל שם בשידה תיבה ומגדל וכן פירש רשב"ם וז"ל הנכנס לחצר הקבר בשידה תיבה ומגדל ולא נטמא במה שעבר ע"ג המערות כו'. ולי נראה דאיירי שיש גדר גבוה י' טפחים או חריץ עמוק י' טפחים שבין כוך לכוך:

והני מילי חצר הקבר דמסיימי מחיצתא אבל מת בעלמא תפיס. ומכאן כתב הר"ר יונתן ז"ל והוא דליכא גדר גבוה י' טפחים או חריץ עמוק ז' טפחים בינו ובין המת שאם היה לו כן כיון דאיכא היכרא לא גזרו בה רבנן ודוקא מת שלא נקבר אבל נקבר לא תפיס ארבע אמות דהא בציון משהו סגי כדאמרינן אין מעמידין ציון במקום טומאה ולא מצריכין ציון של ארבע אמות אלא כל שהו סגי ע"כ. ואין דבריו מחוורין אלא קבר של בנין במחיצות מסויימות די בהרחקת ד' טפחים אבל שאינו מסויים במחיצות גבוהות י' טפחים צריך הכהן להתרחק ממנו ארבע אמות. ומה שהביא ראיה מציון אינה ראיה דאמרינן בפ"ק דמועד קטן שאין מציינין אלא על דבר המטמא באהל אבל על הרחקה שגזרו חכמים לא הצריכו ציון כדאמרינן התם אין מרחיקין ציון ממקום טומאה שלא להפסיד ארץ ישראל כך כתב הרא"ש ז"ל בהלכות טומאה:

אפילו תימא רבי יוסי הגלילי כדרבה דאמר רבה כו'. בספרים דידן כתוב רבה בה"א וטעות הוא וצריך להיות רבא באל"ף כמו שמצינו בפירוש בפרק עשרה יוחסין שרבא אמר כן ופליג על אביי דאמר קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל וטעמו כיון דלא תלה הכתוב את זה בזה בפירוש אמרינן דכל חד וחד לאו באנפי נפשיה הוא:

מה טעם לא יקח משום לא יחלל. אע"ג דבכהן הדיוט לא כתיב לא יחלל רק לא יקח אפ"ה בדידיה נמי אמר רבא מ"ט לא יקח משום לא יחלל דהא בפרק עשרה יוחסין מגמר גמירי מהדדי מג"ש נאמר כאן זונה ונאמר להלן זונה מה להלן זרעו חולין כו' הלכך בכהן הדיוט נמי איכא לא יחלל וכן פרש"י שם גבי הא דאמר רב יהודה כ"ג באלמנה לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל דלאו דוקא כ"ג באלמנה אלא ה"ה כהן הדיוט בגרושה זונה וחללה דהא מגמר גמירי מהדדי. ואע"ג שהרמב"ם והרבה מהמפרשים ז"ל פליגי בזה על רש"י וס"ל דנקט דוקא כ"ג באלמנה אבל לא כהן הדיוט בגרושה זונה וחללה דהא לא כתיב ביה לא יחלל כלל ואע"ג דמגמר גמירי מהדדי בג"ש מ"מ לא אתיא ג"ש אלא להיות זרעו חולין אבל למלקי על לאו דלא כתיב בדידיה לא אשכחן מ"מ מודה הרמב"ם וכל המפרשים דבכהן הדיוט נמי אמר רבא מ"ט לא יקח משום לא יחלל דק"ו הוא שלא יהא כהן הדיוט חמור מכ"ג וכיון דבכ"ג אם קדש גרושה ולא בעל אינו לוקה דלא יקח משום לא יחלל כהן הדיוט לא כל שכן:

למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם כו'. ולכן החליף הסדר בקללות ואמר אשה תארש בית תבנה כרם תטע כי זאת היא הקללה כלומר יהיו מעשיך הפוכים כדי שלא תצליח את דרכיך. אבל קשה לי כיון שהקדים בית לכרם בקללות אלמא שקללה היא מי שבונה בית ואח"כ נוטע כרם דומיא למי שנושא אשה בתחלה ואח"כ בונה בית והיאך אמר כאן למדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם. ולכאורה היה נ"ל ליישב קצת דהא דאמר הכא שיבנה בית ויטע כרם לאו דוקא ותדע מדלא נקט ואח"כ יטע כרם כדנקט גבי ישא אשה והכי איכא למידק בדברי שלמה דלא נקט אחר אלא גבי ובנית ביתך אבל לפי האמת כל זה איננו שוה לי דלא יתכן לומר על סדר התורה לאו דוקא כיון שבא הסדר ללמוד לדרך ארץ ה"ל לומר סדר מדויק דהיינו כרם בית אשה וצריך עיון היטב:

ואף שלמה אמר בחכמתו. קשה לי למה נקט בחכמתו הלא ברוח הקדש אמר ספר משלי דהא ליכא מאן דפליג שהוא מטמא את הידים דדוקא בקהלת אשכחן מחלוקת במסכת ידים דאיכא מאן דאמר שאינו מטמא את הידים מפני שאמר אותו בחכמתו ולא ברוח הקדש וצריך עיון:

אלו מעשים טובים. וטעמא דמילתא שצריך להקדים תלמוד תורה למעשים טובים משום שהלמוד מביא לידי מעשה כדאיתא בסוף פ"ק דקידושין וכדתנן באבות אין עם הארץ חסיד. ומיהו אדם שלמד כבר צריך להקדים המעשים טובים לתלמוד תורה כדמוכח בסוף פרק קמא דבבא קמא גבי קיים אמרינן למד לא אמרינן כו':

מת תופס ארבע אמות לטומאה. חכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בארבע אמותיו כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו ויהא סבור שלא האהיל ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל ולאו אדעתיה: ותנא תונא. וכן תני תנא דידן במשנה הנשנית בינינו בבית המדרש בסדר טהרות (אהלות פט''ו מ''ח): חצר הקבר. שלפני המערה כדאמר סדר בנין הקברות בבבא בתרא (דף ק:) שעושין מערות גדולות של. שש על שש וחופר בכותליה סביב כוכין ארוכות כמדת המת ותוחבו לתוכן והמערה מקורה בתקרה וכיסוי ועושה גומא רחבה בצד המערה ופותח פי המערה לתוך הגומא בכותל המערה כמין פתח ואותה גומא היא חצר הקבר: העומד בתוכו טהור. כל מקום שהוא עומד בה טהור דכיון דמערה חלוקה הימנה ומחיצותיה ניכרות לא גזור רבנן במתים שבתוכה שיתפסו ד' אמות סביבותיה לצד המערה דכי גזור רבנן ארבע אמות במת המוטל באויר וכגון למעלה אצל גג המערה כדי להרחיק את האדם מלהאהיל על הטומאה אבל כאן יש היכר: והוא שיש בה ארבע אמות. הוא דחשיבא מקום לעצמה אבל פחות מכאן בטלה אצל המערה ולא חשיבא . למיהוי מקום לעצמה: וב''ה אומרים ארבעה טפחים. הוי מקום חשוב בכל דוכתא: במה דברים אמורים. ב''ה אמרו ליה: כשפתחה של חצר למעלה. שאין לה כניסת מדרון במעלות מן הצד אלא כשיורדין לה קופצין לה וכשעולין מתוכה מטפס ועולה ולקמן פריך איפכא מיסתברא: כלפי לייא. כנגד איפוא הפכת דבריך לייא איפוא כדאמר בברכות (דף נח.) כגני לייא כדים שבורים להיכן הולכים איפכא מסתברא מן הצד כשעשוי לחצר מדרון לצאת דרך צדדים איכא למימר כיון דלא גזור רבנן ארבע אמות במחיצות ניכרות סגי להאי חצר בארבעה טפחים והעומד בה הרי זה טהור שאין לנו במה לטמאו דאינו צריך לטפס ולעלות שיפשוט זרועותיו ויאהיל וכנפיו על חלל הפתח דכי נפיק מידדי ונפיק נשמט ונמשך לו מן הפתח של מערה לצד פתח של חצר ויוצא לו: מלמעלה אי אפשר דלא מאהיל. כיון דאינו אלא ארבעה טפחים אי אפשר לו לפרוש כנפיו ולטפס ולעלות אלא אם כ'. מאהיל על חלל הפתח: והני מילי כו'. השתא מהדר לפרושי סייעתיה מהכא מדאיצטריך למיתני העומד לתוכו טהור ש''מ הני מילי חצר הקבר דמסיימא מחיצתא דמערה לחודיה ודחצר לחודיה . ויש היכר בדבר אבל מת בעלמא המוטל באויר מודו בית הלל דתפיס ארבע אמות מדאיצטריך למיתני העומד לתוכו טהור דאי בעלמא לא גזור למה לי לאשמועינן הכא דטהור: ואפי' היא לו שומרת יבם. שלא קדשה הוא אלא מכח אחיו באה לו: לקחה. מדלא כתיב לקח מיעוטא הוא למעוטי לקיחת איסור: כדרבה. דאמר אין עבירה בקידושין עד שיבעול שיביא זרעו או את האשה לידי חילול וממזרת ונתינה אין עבירה . בקידושין דלא כתיב ביה לא יקח אלא לא יבא ולא תתחתן אבל אלמנה כתיב בה לא יקח וקיחה היינו קידושין ואיצטריך דרבה דלא תימא מקידושין עבד ליה איסור: ונתינה. מן הגבעונים דכתיב בהו ויתנם יהושע לחוטבי עצים (יהושע ט) והן משבעה אומות: ועתדה בשדה לך ונצבה . בשדה מלאכתך לך: גמרא. לתת סברא להבין בטעמי המשנה והלכה כדברי מי: אם הוסיף בו דימוס אחד. שורה של אבנים או בגובה או בעובי תו לא הוי על מכונו וקרינא ביה חדש: שמחדשין אותו. שאינו מתקיים: בשבוע. בשמיטה: אין לי אלא חדשה. בתולה: אלמנה וגרושה. מאחר ונשאה זה: יכול אף בנה בית. חדש ולא חנכו יהא כזה שיהא נקי מן הכל: מתני' ויספו השוטרים. על דברי כהן: בקשרי. כשמתקשרים לעמוד צפופים שלא יפרידום אויבים: לפיכך. שהירא זהו הירא מעבירות תלה התורה בנה ונטע ואירס לחזור . בגללן כדי שיתלה בכך החזרה ולא יתבייש לומר מעבירות שבידו הוא ירא וחוזר: ר' יוסי אומר כו'. בגמרא מפרש במאי פליג אדרבי יוסי הגלילי: ובעקבו של עם. בסופו של עם שעומדים שלא יחזרו אחרונים לאחריהם לנוס: מעמידין זקיפין מלפניהם. בראשה של צד המלחמה מעמידין בני אדם גבורים ממונים לכך שאם יפול אחד מן הנלחמים יעמידוהו ויזקיפוהו ויגבירו את אנשי הצבא בדבריהם: [ואחרים]. ואנשים אחרים מאחריהם: וכשילין של ברזל בידיהם. לשמור שלא ינוסו וכשילין כעין חצין שקורין ווריי''ש :

אין פירוש לקטע זה