סוטה מב ע"ב

דף מב - ב

שמעו הקשיבו לדברי מערכי המלחמה ותדעו מי הם הראויים והמותרים לחזור מן המלחמה,

וחזרו הראוים לחזור, כגון מי שבנה בית, ונטע כרם, ואירש אשה, וירא ורך הלבב.

במלחמה מה הוא אומר לעם?

"שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, א. אל ירך לבבכם ב. אל תיראו ג. ואל תחפזו ד. ואל תערצו" ^[8]

ארבעה אזהרות אלו הם כנגד ארבעה דברים שעובדי כוכבים היו עושין כדי לאיים, א. מגיפין בתריסים, ב. ומריעין בקרנות, ג. צווחין בקולם, ד. ורומסין בצהלת סוסיהם ודהרותם,

ואף על פי שבמשנה הוזכר גם צחצוח חרבות וריבוי חיילים, אלו אינם לאיים, אלא הן עיקר המלחמה:

שנינו במשנה: פלשתים באו בנצחונו של גלית כו': גלית היה הפלשתי שעלה מהפלשתים לחרף את שם ה'.

אמר רבי יוחנן: שמו גלית על שם שעמד בגילוי פנים לפני הקב"ה ולא פחד להלחם עמו

שנאמר: (שמואל א' יז, ח) "ברו (בחרו) לכם איש וירד אלי" להלחם עמי

ואין איש אלא הקב"ה! ^[9]

שנאמר: (שמות טו) "ה' איש מלחמה"

אמר הקב"ה: הריני מפילו על ידי בן איש - על ידי דוד, שהיה אז נער, ולא היה נקרא עדיין על שם עצמו אלא על שם אביו.

שנאמר: (שמואל א' יז) "ודוד בן איש אפרתי הזה"

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: בשלשה מקומות לכדו פיו לאותו רשע [אמר פיו של גלית את כשלונו]

אחד, שאמר: "ברו לכם איש וירד אלי" שמשמעותו שירד האיש ויגבר עליו, והיה לו לומר "וילחם אתי".

ואידך, שאמר: (שם ט) "אם יוכל להלחם אתי והכני והיינו לכם לעבדים ואם אני אוכל לו והכתיו והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו" שפתח פיו ואמר קודם לרעתו.

ואידך, דקאמר ליה [שהוא אמר] לדוד: (שמואל א' יז, מג) "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות"

ומקשינן: דוד נמי פתח פיו לרעה, שאמר ליה לגלית (שם מה) "אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון"

ומתרצינן: שדוד הדר [אחר כך] אמר ליה, "ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת" ואם כן, אין זו פתיחת פה לרעה, שדוד אמר לו, אתה בא למשול בי על ידי דבר שאין בו ממש, ואני בא למשול בך בהשם שהנצחונות שלו.

כתוב שם: (שם טז) "ויגש הפלשתי השכם והערב" לחרף את מערכות ישראל.

אמר רבי יוחנן: גלית עשה זאת כדי לבטלן מקריאת שמע שחרית וערבית ^[10] (שם) "ויתיצב ארבעים יום" לפני מחנה ישראל.

אמר רבי יוחנן: כנגד ארבעים יום שנתנה בהן תורה, שכיון שאיחרה תורה להתקבל, ניתן לו כח להתיצב, ולא היה כח לישראל על גלית אלא רק בסוף ארבעים יום שאז ירד משה מן ההר וקבלו את התורה ^[11].

(שם ד) "ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים גלית שמו מגת, גבהו שש אמות וזרת" שירד ממחנות פלשתים אשר בהר אל העמק שבין המחנות,

מאי "בינים" מדוע נקרא "איש הבינים"? א. אמר רב: שמבונה מכל מום שהיה מתוקן ומנוקה מכל מום של כיעור

ב. ושמואל אמר: שהיה בינוני [אמצעי] שבאחיו, שהם היו ארבעה אחים ^[12].

ג. דבי רבי שילא אמר: שנקרא בינים כיון שהוא היה עשוי כבנין בגבורה

ד. רבי יוחנן אמר: שנקרא "איש הבינים" כיון שהיה בן התערובת, בר מאה פפי שהיה לו מאה אבות חורגים וחדא נאנאי ואב אחד (בלשון פרסי), שבאו הרבה אנשים על אמו בלילה אחת ^[13] ונתעברה מן אחד, ונמצא אחד אביו וכולן מנאפים ^[14].

(שם) "וגלית שמו מגת"

תני רב יוסף: שהכל דשין את אמו כגת

כתיב (שם) "ממערות פלשתים" וקרינן "ממערכות פלשתים"

ודרש הכתוב: תני רב יוסף: שהכל הערו באמו ^[15].

אמרו רבותינו, כי "הרפה" אמו של גלית היתה ערפה כלת נעמי,

כתיב (שמואל ב' כא) "הרפה" וכתיב (רות) "ע רפה" רב ושמואל נחלקו מה היה שמה האמיתי ומה היה כינוי,

חד אמר: הרפה שמה!

ולמה נקרא שמה ערפה?

שהכל עורפין אותה מאחריה, שהפקירה עצמה כבהמה, פנים כנגד עורף.

וחד אמר: ערפה שמה!

ולמה נקרא שמה הרפה?

שהכל דשין אותה כהריפות - חטין כתושין.

וראיה לכך שהחטים הכתושים יקראו הריפות,

וכן הוא אומר (שמואל ב' יז, יט) "ותקח האשה ותפרוש המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות"

ואי בעית אימא, מהכא יש להביא ראיה שהחטים הכתושים יקראו הריפות, (משלי כז) "אם תכתש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי"

ערפה היתה אשה מבנות הענקים, ונולדו לה ארבעה בנים, וארבעתם היו ענקים כגבורים אשר מעולם אנשי השם, וכלם מתו על ידי דוד ועבדיו,

(שמואל ב' כא) "ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד וביד עבדיו"

מאי נינהו, מי הם ארבעת בניה של הרפה - אם גלית,

אמר רב חסדא: סף, ומדון, גלית, וישבי בנוב כולם מובאים שם בשמואל ב' פרק כ"א.

"ויפלו ביד דוד וביד עבדיו"

מדוע נפלו דווקא ביד דוד?

משום דכתיב (רות א) "ותשק ערפה לחמותה (שנשקה לחמותה להפרד ממנה, שלא נתגיירה, אבל) ורות דבקה בה" - בנעמי, ונתגיירה.

אמר רבי יצחק: אמר הקדוש ברוך הוא, יבואו בני הנשוקה כלומר גלית שבא מערפה שנשקה לחמותה אך נפרדה ממנה, ויפלו ביד בני הדבוקה - ביד דוד שבא מרות שדבקה בה.

דרש רבא: בשכר ארבע דמעות [שתי בכיות משתי עינים] שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים,

שנאמר (רות א, יד) "ותשאנה קולן ותבכינה עוד" משמע שהיא בכתה פעם שנית, שלעיל (שם פסוק ט') כתוב כבר "ותשאנה קולן ותבכינה".

כתיב (שמואל א' יז, ז) "חץ חניתו כמנור אורגים, ולהבת חניתו שש מאות שקלים ברזל וגו'" וקרינן "עץ חניתו" שהוא הבית יד של החנית, שהיתה עבה כמו העץ שהאורגים לופפין היריעה עליו,

והוא גס מאוד ביחס לנהוג בשיעור עץ החנית, והיה משקל ברזל חניתו קרוב לשלושים ככר, וזה ענין נפלא מאוד, מורה על כח הפלשתי הזה.

אמר רבי אלעזר: קראו הכתוב "חץ" מלשון חצי, להודיעך שעדיין לא הגיענו לחצי שבחו של אותו רשע,

מכאן שאסור לספר בשבחן של רשעים,

ומקשינן, אם אסור לספר בשבחן של רשעים, אם כן ולא לפתח ביה כלל, שהכתוב לא יספר כלל בשבחו,

ומתרצינן: הכתוב פתח במקצת שבחו, כדי לאודועי שבחיה דדוד שנלחם עם גבור כמוהו ^[16]. שנינו במשנה: בני עמון באו בנצחונו של שובך כו':

כתיב (שמואל ב' י, טז) "שובך שר צבא הדרעזר" וכתיב (דברי הימים א' יט, טז) "שופך"

רב ושמואל נחלקו מה היה שמו האמיתי ומה היה כינוי,

חד אמר: שופך שמו!

ולמה נקרא שמו שובך?

שעשוי כשובך שהיה גבוה כמו שובך ^[17]

וחד אמר: שובך שמו!

ולמה נקרא שמו שופך?

שכל הרואה אותו נשפך לפניו כקיתון, שהיה שופך דמים כמים ^[18].

אגב זה שהביאו בגמרא מחלוקת של רב ושמואל בדרשות של הפסוקים, הביאו כאן מחלוקת נוספת שלהם,

כתוב לגבי חיילות של נבוכדנצר, מגבורתם (ירמיהו ה) "אשפתו כקבר פתוח כולם גבורים" שהאשפה שלהם, והוא הכלי שבו שמים את החצים, הוא כמו קבר פתוח, שמוכן להשחית בו את המתים, כי כולם גבורים מלומדי מלחמה ולא תוכל להנצל מהם.

רב ושמואל נחלקו בביאור הדבר, ואמרי לה ויש אומרים שרבי אמי ורבי אסי נחלקו בה

חד אמר: שגבורתם היתה, שבשעה שזורקין חץ עושין אשפתות אשפתות של חללים,

ושמא תאמר שהיו עושים כן מחמת שהיו אומנין בקרב, ולא מחמת שהיו גבורים,

תלמוד לומר "כולם גבורים".

וחד אמר: שגבורתם בכך, שבשעה שעושין צורכיהן, עושין אשפתות אשפתות של זבל מחמת שאוכלים הרבה בגבורה,

ושמא תאמר שהיו עושים הרבה זבל מפני שחולי מעיים הם

תלמוד לומר "כולם גבורים".

אמר רב מרי: שמע מינה [למד מכאן] ממאמר זה שהאי מאן דנפיש זיבליה [מי שמרובה הזבל שלו] - חולי מעיים הוא!

והוינן בה: למאי נפקא מינה?

ומתרצינן: ליטרח בנפשיה שיבקש לו רפואות טרם יכבד חוליו

כתוב במשלי (יב, כה) "דאגה בלב איש ישחנה ודבר טוב ישמחנה"

רבי אמי ורבי אסי נחלקו בפירוש המילה "ישחנה",

חד אמר: ישחנה [יסיחנה] מדעתו

וחד אמר: ישיחנה לאחרים ^[19]:

שנינו במשנה: ואתם אי אתם כן לא על בשר ודם אתם בוטחים, "כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו'", זה מחנה הארון:

וכל כך למה אומר להם, ומה היא הבטחה זו שהבטיחם "כי ה' אלקיכם ההולך" ולא אמר "כי ה' אלקיכם עמכם", וכן, מה היא הליכה זו שמשמעותה שהולך ממש,

בפרש"י בד"ה שבאתיו ארבעה היו כדלקמן עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה מאה פפי כו' חמותה נתלה לבנה מ' יום עכ"ל כצ"ל:

גלית אר"י שעמד בגילוי פנים כו'. מדכתיב ויצא איש גו' גלית שמו גו' דריש לדייק בשמו שנקרא כן ע"ש מעשה זה שהיה עומד בגילוי כו' שנאמר ברו לכם איש גו' דהו"ל למכתב ברו לכם מכם גו' אבל רצונו איש גבור בעל מלחמות ומן הסתם מפורש בקרא ה' איש מלחמה או שדרשו כן מדכתיב בקרא וירד אלי ובקרא מפורש שב' המערכות של ישראל ושל פלשתים בהר היו וע"כ אמרו דכלפי שמים אמר כן לירד מן השמים ולהלחם עמו. ושאמר אני מפילו על ידי בן איש. פירוש שעדיין לא בא לכלל איש כמפורש בקרא ויבזהו כי היה נער גו' וק"ל:

לכדו פיו כו' וירד אלי כו'. פרש"י משמע עלי שהוא יגבר כו' ע"ש והוא דחוק ונראה דדרך שהמפחד במלחמה אינו הולך לצד שכנגדו ועומד במקומו וההיפך הזריז ואינו מפחד הולך אל צד שכנגדו להלחם בו והיינו דקאמר הכא פיו הכשילו לומר וירד אלי וכן כי אתה בא אלי גו' שהוא יעמוד במקומו כאילו הוא מפחד אע"ג דודאי לא היה מפחד מדוד כמפורש בקרא איהו לא חזא מזלו חזא וכה"ג פרש"י בהדיא בספר שמואל גבי יונתן שאמר אם כה יאמרו אלינו דומו עד הגיענו גו' ואם כה יאמרו עלו גו' ע"ש וניחא השתא הא דמשני הדר א"ל ואני בא אליך גו' שפרש"י ואין זה פתיחת פה לרעה כו' ופירוש דחוק הוא אבל לשיטתינו ניחא דזהו סימן רע ודאי כשצד אחד עומד במקומו משום פחד השני הולך אצלו בלי פחד אבל כששניהם הולכים זה כנגד זה אין שם מפחד כלל וע"כ דוד א"ל אם אתה אינו מפחד ובא אלי בחרב גו' גם אנכי בלא פחד ממך באתי אליך בשם ה' גו' משא"כ גלית לא אמר רק וירד אלי גו' אתה בא אלי במקלות גו' ולא אמר שהוא בא אל דוד אלא כמפחד ועומד במקומו ואיך שיהיה ק"ק אמאי לא חשיב נמי הכא דקאמר ויאמר הפלשתי אל דוד לכה אלי וגו' ומה שפרש"י עוד בזה ואידך והכני ואע"ג דהדר אמר והכתיו גו' מ"מ פתיחת פיו לרעתו עכ"ל נראה לפרש בדרך אחרת דודאי והכתיו לא אמרו אלא בלשון ספק ואם אני אוכל לו והכתיו אבל הכא אי הוה קאי אם יוכל אהכני ה"ל למכתב כמו כן אם יוכל לי והכני ושינה למכתב אם יוכל להלחם אתי והכני דמשמע מלת אם לשון ספק לא קאי רק איוכל להלחם אתי ולא אוהכני והיינו דפיו הכשילו שלא לומר והכני בלשון ספק כמו והכתיו ודו"ק:

ויתיצב מ' יום כו' כנגד מ' יום כו'. עי' פרש"י ועוד יש לפרש ע"פ מ"ש את זה לעומת זה עשה האלהים צד הטומאה לעומת צד הטהרה והקדושה וכמו שהתורה מצד קדושתה קבלה משה בעמדו מ' יום בהר סיני כן ניתן כח לצד הטומאה שעמד גלית בהר לחרף מערכות אלהים מ' יום אמנם כח הטהרה והקדושה גוברת כי כחו של גלית לא היה יום שלם רק ביום ולא בלילה משא"כ עמידת משה היה בשלימות מ' יום ומ' לילה וק"ל:

מאי בינים אמר רב שמבונה כו'. שכל סיפור זה בשבחו הוא ולאודועי שבחיה דדוד כדלקמן שאמר מבונה מכל מום כמ"ש בחנניה מישאל ועזריה אשר אין בהם כל מום דאפילו ריבדא דכוסילתא לא היה בהם. ושאמר בינוני שבאחיו. כמ"ש בתפלת חנה ונתת לי זרע אנשים לא ארוך ולא גוץ. ושאמר שהוא עשוי כבנין. מורה על חזקו כבנין. ושאמר בר מאה פפי כו'. אפשר שרמז בזה הבינים כמו הבא ני"ם שהוא מספר מאה ומדברי הירושל' שכתבו התוס' נראה כי דרשו כן מרמז ממערות ממאה ערלות ור"י קא"ל לפי שיטתו שהורה הכתוב צד טומאה שהיה בו מזנות אמו ועיין בזה בתוס'. ודריש גלית שמו מגת שהכל דשין כו'. דלא הו"ל למכתב מגת אלא גלית הגיתי כמ"ש בקרא דסוף שמואל וע"כ דרשו מגת שבא מאשה זו שהכל דשין כו':

כתיב הרפה וכתיב ערפה כו'. משמע להו דערפה זו היא הרפה פרש"י כדאמרינן לקמן שנגזר עליה שיפלו בניה כו' ולכאורה היא גופה מנלן ויש לפרש דמה לו להזכיר דארבעת יולדו להרפה ויפלו גו' שכבר הזכירם למעלה מזה בקרא מפורש בפרטות שנפלו ביד דוד ועבדיו אבל אשמועינן דזכתה ערפה לד' גבורים הללו מפני הנשיקה לחמותה אבל רות שדבקה בה זכתה למעלה יתירה ממנה שנפלה בני נשוקה ביד בניה של רות הדבוקה וכה"ג הוא מפורש בקרא ישבי נפל ביד אבישי וגלית נפל ביד אלחנן שהוא דוד כדאמרי' במדרשות ומדון ביד יהונתן בן שמעי אחי דוד הרי אלו שלשה מבניה של רות היו חוץ מסיבכי החושתי נפל בידי סף אינו מפורש שמבני' של רות היה ודע גם שערפה מפורש בקרא דמואביה היתה קרא בניה פלשתים דבגת נולדו לה שהיא מארץ פלשתים גם בקרא מפורש ששבה ערפה משדי מואב עם חמותה ולא זכר שוב ששבה מחמותה לשדי מואב וק"ל:

ארבעת אלה יולדו להרפה גו' מאן נינהו אמר רב חסדא סף ומדון כו'. לא ידענא מה חידש לן רב חסדא שהרי כן מפורש בהדיא בקרא בסוף ספר שמואל דחשיב אלו ארבע וכתיב בתר הכי ארבעת אלה נפלו גו' ואפשר משום דגבי גלית אינו מפורש בקרא שהיה מילידי הרפה כמפורש בסף ובישבי ובמדון מש"ה קאמר מאן נינהו ד' מילדי הרפה וקאמר דחשיב נמי גלית בתוכם א"נ משום דכתיב ביד דוד גו' ובקרא אינו מפורש שאחד מד' אלה שנפל ביד דוד וקאמר שהרי גלית נזכר בתוך ד' אלה והוא שנפל ביד דוד ולא הוצרך הכא לפרש כיון שכבר מפורש וע"כ ויך אלחנן גו' את גלית גו' דכתיב כאן היינו דוד וק"ל:

בשכר ד' דמעות כו' שנאמר ותשנה קולן גו'. עי' פרש"י ועי"ל דמשמע ליה ד' דמעות מד' בכיות האחת דכתיב לעיל ותשאנה קולן גו' בכייה הב' והג' מדכתיב בתר הכי ותשנה קולן בלא אל"ף משמע מלשון שינוי דהיינו שני בכיות וכתיב בתר הכי עוד לרבות בכייה רביעית:

כתיב חץ חניתו כו' לא הגיענו לחצי שבחו של כו'. נראה לפי דרש זה דרש חניתו מלשון חן ושבח כמ"ש לא תחנם לא תתן להם חן וק"ל:

אשפתו כקבר פתוח כו' עושין אשפתו כו'. דלפי פשוטו מלשון נרתק כלי בית החיצים מהו הדמיון כקבר פתוח וע"כ דרשוהו למר אשפתו של חללים הבאים לקבר וכן למר חולי מעיים אבל מה שאמר בשעה שזורקין חץ כו' קשה חץ מאן דכר שמיה כיון דאשפתו דריש מלשון אשפתות וק"ל:

דאגה בלב גו' ישיחנה מדעתו כו'. סיפא דהאי קרא ודבר טוב ישמחנה ר"ל דאגה בלב איש ומטרידו מלימוד התורה יסיחנה מדעתו כדי שיהא דעתו צלולה וע"י כן דבר תורה שהיא התורה ישמחנו מדאגתו ולמ"ד ישיחנה לאחרים. כדי שיתנו לו עצה על דאגתו כפרש"י בפ' יוה"כ וזהו ודבר טוב שיתיעץ לו חבירו הוא ישמחנו מדאגתו ועי' פרש"י בס' משלי וק"ל:

וכ"כ למה מפני כו'. עי' פרש"י מדכתיב ההולך עמכם ולא אמר כי ה' אלהיכם עמכם כו' והיינו דלעיל מיניה בהך ענינא לא כתיב ההולך רק לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך גו' שהם דברי משה אבל כאן הם דברי כהן משוח מלחמה שאז קאמר דהולך ממש:

שהשם וכל כינויו כו'. לאו דוקא כל כינוייו דהא לא הוי בו רק הלוחות כדלקמן שהיה בהם עשרת הדברות ואין בהם רק השם וכינוי אלהיך ואל אבל שאר כל הכינויים דחשיב פרק שבועות העדות לא היו בו וק"ל:

רש"י בד"ה בר מאה כו' בלשון פרסי הס"ד:

בד"ה ליטרח בנפשיה לבקש לו רפואות כו' כצ"ל:

גמרא את ארבעת אלה כו'. כצ"ל בלא ו':

רש"י ד"ה שבאחיו. ארבעה היו כדלקמן. כצ"ל ומלת לו למחוק:

תד"ה מפני. וכלי הקודש זה ארון וי"א כו'. כצ"ל:

"אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ" כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דְּבָרִים שֶׁאוּמּוֹת הָעוֹלָם עוֹשִׂין (דברים כ, ג). נראה לכן אומר המשוח מלחמה כִּי הֳ' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם (דברים כ, ד) כלומר שם הוי־ה שיש בו ארבע אותיות ישמור אתכם מפחד ארבעה דברים שעובדי כוכבים עושין ולכן הארון הולך עמהם שיש במידתו רמז לארבעה אמות של הלכה והם אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ (שמות כה, י).

הֲרֵינִי מַפִּילוֹ עַל יַד בֶּן אִישׁ (שמואל א יז, יב). נראה לי בס"ד הוא אמר וְיֵרֵד אֵלָי אִישׁ (שמואל א' יז, ח) תצרף אותיות 'אי' עם אִישׁ וגם עם אֵלָי לכאן, ולכן אז אלי [אלי+אי=52] נעשה מספר בן וכאלו כתוב וְיֵרֵד בֶּן־אִישׁ.

בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת לְכָדוֹ פִּיו לְאוֹתוֹ רָשָׁע (שמואל א יז, יב). נראה לי בס"ד טעם לשלשה כי בתלתא הוי חזקה ובזה נתגבר דוד המלך ע"ה. או יובן הטעם כי הוא היה שלישי לאחיו שהם היו סף ומדון וגלית וישבי בנוב. או כנגד שלשה מיני כלי זיין אשר בא להלחם בהם עם דוד המלך ע"ה שהם חרב חנית וכידון כמו שנאמר דוד המלך ע"ה אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן (שמואל א' יז, מה). אי נמי כדי רמז שנכנעו הקליפות של מלכים דאחוז בהם גלית דלכך כשנזרע היה בו תערובת כלב ששכבו עמה מאה מנאפים וסוף הכל היה הכלב כמו שאמרו במדרש (רות רבה ב, כ) וקליפת כלב היא בעולם העשיה שהוא שלישית בבי"ע [בריאה, יצירה, עשייה].
והנה מקום אחד משלשה מקומות האלה הוא מה שאמר 'בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי' (שמואל א' יז, ח) פירש רש"י משמע עלי שהוא יגבר. ועוד נראה לי לשון וְיֵרֵד יש בו משמעות ממשלה כמו וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד יָם (תהלים עב, ח) ופיו הכשילו למנקט לשון זה שיש לפרשו 'ימשול אלי' ולא אמר 'ילחם עמי'. ואידך הוא מה שאמר 'וְהִכָּנִי' כתב רש"י ז"ל אף על גב דהדר אמר 'וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו' מכל מקום פתיחת פיו לרעתו הוה ועוד נראה לי דזה הסיום אינו מועיל לו דלא אהדריה בלשון פשוט וברור אלא אמר לשון ספק אם אוכל לו דנקיט אִם שהוא לשון ספק על היכולת של הכאה אבל אִם הראשון שהיא גם כן לשון ספק קאי על יכולת המלחמה שאמר אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם בִּי [אִתִּי] וְהִכָּנִי, מה שאין כן אִם השני היא דבוקה בההכאה שאמר אִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו ולא אמר אם אוכל להלחם בו והכתיו.

הֲדַר אָמַר לֵיהּ "וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם הֳ' צְבָקוֹת אֱלֹקֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (שמואל א' יז, מה). פירוש פתיחת הדברים אשר דברו זה בזה היתה ההתחלה מן גלית ונמצא גלית התחיל בדברים לדבר במפלתו אבל דברי דוד המלך ע"ה אינם התחלה אלא הוא משיב דבר על דברי גלית ולכן אין צריך לדקדק בהם בהתחלתם ורק צריך לדקדק בסיום דבריו שיהיה מסיים במפלת גלית ובנצחון של עצמו וכן עשה שסיים בהצלחתו כי דוד המלך ע"ה הוא מסיים וגלית הוא הוא המתחיל.
ועוד נראה לי גם הפתיחה של דוד המלך ע"ה אינה נחשבת לרעה כי חרב וחנית וכידון לגבי הצדיק אשר הוא נושע בה נחשבים לקש ותבן שאין בהם ממש.

"וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב", אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּדֵי לְבַטְּלָם מִקְּרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית (שמואל א' יז, טז). פירוש לבטל כונתם שיתבלבל דעתם מכח דבריו ומכח מראה קומתו ולא יקראום בכונת הלב ולכן לא תועיל להם להיות חרב פיפיות בידם כי מה שאמר רוֹמְמוֹת אֵ־ל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמט, ו) הוא רק אם יקראום בכונה אבל אין הכונה כדי לבטלם מקריאתה לגמרי דהא הם היו יושבין ואין עושין מלחמה ולמה לא יקראו קריאת שמע.
ומה שנאמר וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם (שמואל א' יז, טז) ודרש רבי יוחנן 'כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה בָּהֶם תּוֹרָה' נראה לי כנגד ארבעים יום האחרונים שניתנה בהם לוחות שניות דסופם היה יום כיפור שנכנע השטן וכן כאן בסוף הארבעים יום אלו גבר דוד המלך ע"ה ונצח את השטן!

בַּר מֵאָה פַּפִּי וְחַד נָאנָאִי. עיין רש"י ז"ל, אך בערוך פירש מאה פפי מאה בני אדם וחד ננאי הוא הכלב עיין שם. והאמת אתו דכן מפורש במדרש (רות רבה ב, כ) שגם הכלב בא עליה ושכב עמה ונתן זרע בקרבה ועל כן אמר לו הכלב אנכי?! וכך איתא במדרש רבי תנחומא אומר אף כלב אחד שנאמר וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת (שמואל א' יז, מג) עד כאן.
ונראה הכונה הוא לומר לו אם שמעת שהכלב בא על אמו הנה הוא עצמו בן כלב ואין עצמו כלב, וזהו הכלב אנכי? בתמיה, האב הוא כלב אבל הוא עצמו אדם ואינו כלב! או הכונה כך 'הכלב אנכי' פירוש וכי כולו נזרע מזרע הכלב? הלא הוא נזרע מזרע מאה בני אדם שמעורב בהם זרע כלב אחד נמצא הוא חד ממאה ואינו כולו כלב!
ונראה לכך נקרא אִישׁ הַבֵּנַיִם (שמואל א' יז, ד) חלק תיבת בנים לשתים וקרי בה 'בן ים' והיינו בן [52] מספר כלב [52] וים [יו־ד מ־ם=100] במילואם גימטריא מאה רמז למאה פפי.
גם לכן נקרא גָּלְיָת והיינו גלי הוא כלב דאות ג' תתחלף באות ב' שבצדה ואות יו־ד תתחלף באות כ' שבצדה הרי גלי הם כלב ונשאר ת' רמז למאה פפי שהם מאה ערלות וכמו שאמרו במדרש בפסוק מִמְּעָרוֹת פְּלִשְׁתִּים (שמואל א' יז, כג) ממאה ערלות, וכל ערלה יש בה ד' אותיות ומאה פעמים ערלה הם ת' אותיות.
גם נראה הא דמנה רב חסדא לגלית שלישי דאמר סַף וּמָדוֹן גָּלְיָת וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב, לעולם נולד קודם סף ומנאו שלישי כי הוא שלישי להם מצד הגבורה דסף ומדון היו גבורים יותר ממנו אך הוא נולד ראשון מן ערפה כשפרשה מחמותה והלכה לבדה ובאו עליה בדרך מאה ערלים והכלב.
והא דתני רב יוסף שֶׁהַכָּל הֶעֱרוּ בְּאִמּוֹ דריש אות כ' שהוא היתר בקריאה דקרינן 'מִמַּעַרְכוֹת' (שמואל א' יז, כג) מורה שהערו באמו כל אנשי החבורה שפגעו בה שהיו מאה ערלים ונרמזו באות כ' הנזכר כי כ' [כף=100] במלואו עולה מאה.

חַד אָמַר: 'הָרָפָה' שְׁמָהּ (שמואל ב כא, טז). מלבד טעם דתלמודא נראה לי בס"ד הא דנקראת עָרְפָּה באות עי"ן שהוא אותיות 'רע פה' שנולד ממנה גלית שהיה רע בפה כי חירף וגידף וכמו שאמרו בגמרא על פסוק בְּרוּ לָכֶם אִישׁ (שמואל א' יז, ח). גם עוד עָרְפָּה אותיות 'העפר' שנסכר פיו בעפר וכמו שאמרו במדרש (מדרש תהילים יח, לב) על פסוק וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו (שמואל א' יז, מט) המלאך דחפו ונפל על פניו, אמר הקדוש ברוך הוא הפה שחירף וגידף יסכר בעפר! עיין שם. ונראה לכן הרג אבישי את אמו בפלך לרמוז חטא של בניך שחטא בפה הוא לך וזהו נטרקון של פלך שהוא 'פה לך'.

מַאי נִינְהוּ? אָמַר רַב חִסְדָּא: סַף וּמָדוֹן גָּלְיָת וְיִשְׁבִּי בְּנוֹב (שמואל ב כא, כב). נראה לי בס"ד ראשי תיבות ארבעה אלו הוא 'סגים' כי היו קליפות זוהמה וסגים. ובזה יובן בס"ד הפסוק במשלי כ"ה הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי (משלי כה, ד) רוצה לומר נמשכו ונטרדו ונדחו סִיגִים שהם קליפות ארבעה ההם מִכָּסֶף זה דוד המלך ע"ה ועל ידי כך יֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי אלו ישראל שהם 'כהנים לוים ישראלים' ראשי תיבות כלי שניצולו ויצאו מן הצרה על ידו.
ובזה יובן גם כן רמז הכתוב באלפא ביתא (תהלים קיט, קיט) סִגִים הִשְׁבַּתָּ כָל רִשְׁעֵי אָרֶץ עַל כֵּן [לָכֵן] אָהַבְתִּי עֵדֹתֶיךָ פירוש סִגִים אלו ארבעה אחים הנזכר דראשי תיבות שלהם 'סגים' אשר הִשְׁבַּתָּ אותם מן העולם המה היו כנגד כָל רִשְׁעֵי אָרֶץ על כן אָהַבְתִּי עֵדֹתֶיךָ תורה שבעל פה שיש בה ארבעה חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] אשר בזכותם נשבתו ונתבטלו אותם הארבעה מן העולם.

יָבוֹאוּ בְּנֵי הַנְּשׁוּקָה וְיִפְּלוּ בְּיַד בְּנֵי הַדְּבוּקָה (רות א, יד). קשא הוה ליה למימר 'יָבוֹאוּ בְּנֵי הַנּוֹשְׁקָהּ' אות וא"ו קודם שי"ן דכתיב וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ (רות א, יד) נמצא ערפה נושקה ולא נשוקה?
ונראה לי בס"ד דודאי אחר שנשקה ערפה את חמותה גם חמותה נשקה אותה משום שורת דרך ארץ וכן הוא דרך המלוין כשפורשין זה מזה ורק הכתוב לא הזכיר נשיקת חמותה אלא נשיקתה לחמותה מפני שהיא התחילה בנשיקה ורק חמותה החזירה לה נשיקה משורת דרך ארץ.
והנה ידוע כי יש עושין המשכה בנשיקה שלהם וכן מיתת צדיקים בנשיקה הוא כך דאור השכינה נושק הצדיק ומושך ממנו נשמתו וכאן ודאי נשיקה של חמותה לא היתה על חנם אלא נשקה אותה כדי לעשות [המשכה] מתוכה רוחו של כליון בנה ונמצא נשארה ערפה רע גמור שאין בה תערובת טוב כי רוח כליון נפרד ממנה ונעשה אצל אמו ולכן בניה של ערפה כולם היו רעים גמורים וראוי שיפלו ביד בני הדבוקה.
ולזה אמר יָבוֹאוּ בְּנֵי הַנְּשׁוּקָה זו ערפה שנשקה אותה חמותה ומשכה ממנה רוח הטוב של כליון שנמצא לא נשאר בה חלק טוב כלל ובניה נולדו רעים מן הרע בלבד יבואו וְיִפְּלוּ בְּיַד בְּנֵי הַדְּבוּקָה היא רות שנדבקה בחלקי הטוב חדשים גם ישנים.
ונראה לרמוז בס"ד מספר נשוקה [461] יתר על מספר דבוקה [117] מספר שמד [344] כי ערפה כשנשאת לכליון פרשה מעמה ומאלוהיה אך לא נתגיירה בבית דין ואחר כך כשנעשית נשוקה שאז חזרה לעמה ואלוהיה נשתמדה לכן יש במספר נשוקה מספר שמד יתר על מספר דבוקה שהיא רות שדבקה בדת ישראל.

כְּתִיב חֵץ 'חֲנִיתוֹ' וְקָרֵינַן עֵץ 'חֲנִיתוֹ'. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עֲדַיִין לֹא הִגִּיעָנוּ לַחֲצִי שִׁבְחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע (שמואל א יז, ז). כך הגרסא בגמרא ומקשים כיון דכתיב חֵץ דמשמע חצי אם כן הגיד הכתוב חצי ומנא ליה דלא הגענו לחצי?
ונראה לי בס"ד כי הכתוב צריך לכתוב עֵץ וכתב חֵץ הרי הטיל אות ח' במקום אות ע' והנה בסדר אלפ"א בית"א החי"ת היא חצי המנין של האותיות שיש מן א' עד ע' יען דאם תמנה מן א' עד ע' יהיה אות ע' הוא אות הששה עשר ונמצא אות ח' שהוא אות השמיני הנה חצי הט"ז.
אך באמת אינו חצי שלם כי הוא חצי במנין האותיות אך אינו חצי באיכותן כי האותיות שיש מן א' עד ח' הם אחדים ואשר יש עד ע' הם בעשרות ונמצא אין אות ח' חצי שלם, ולכן עתה שהניח אות ח' במקום ע' מפני שאות ח' הוא חצי אותיות שיש מן א' עד ע' אין כאן חצי שלם ממש וקא משמע לן בזה דעדיין לא הגענו לחצי שבחו של אותו רשע ממש!

וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ 'שׁוֹפַךְ'? שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ נִשְׁפָּךְ לְפָנָיו כְּקִיתוֹן. פירוש מרוב פחדו ממנו נשפך דמו בקרבו כמו שנאמר באיכה חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי (איכה ב, יא) כן הרואה אותו נשפך כבדו וכן הוא אומר באיוב יִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ מְרֵרָתִי (איוב טז, יג) וכיוצא בזה נאמר שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ (איכה ב, יט).
ומה שאמר שֶׁעָשׂוּי כְּשׁוֹבַךְ נראה לי הכונה שהשובך יש בו בתים ומדורים הרבה כן זה לובש על גופו מלבוש שתפור בו כלים עשויים בתים בתים שמניח בה החיצים וכלי מלחמה כדרך שעושים עתה הולכי דרכים הנושאים כלי זיין עליהם המשליך כדורי אש שקורין בערבי פשתאו'ו או שקורין ריורוו'ר וזה על אזורם כלים עשויים בתים קטנים ששם מניחים הכדורים או הכרו'ץ וזה הכלי קורין אותו כרתו'ש ובערבי קורין אותו פאש'ליג וזה שובך אף על פי שבימיו לא היו עדיין הכדורים האלה בעולם כל מלחמתם היתה בחיצים הוא היה נושא ככלי זה שעשוי בתים בתים שמונח בתוכו חיצים הרבה והיה תולה על קומתו כמה כלים שיש בהם בתים כאלה שבהם חיצים ושאר צרכי מלחמה עד שהיה נראה גופו שהוא אורך קומתו כשובך זה שיש בתים בתים הרבה זה על גבי זה כפולים ומכופלים.

וְכָל כָּךְ לָמָּה? מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם וְכָל כִּינּוּיָו מוּנָּחִין בָּאָרוֹן. עיין פירוש רש"י ז"ל ואנא עבדא נראה לי בס"ד הכונה כי משוח מלחמה אומר ארבעה דברים מכופלים שהם אַל יֵרַךְ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ (דברים כ, ג) הרי ד' פעמים אַל ולזה שואל כל כך דברים של אל ואל למה? דדי לומר פעם אחת אַל אכולהו!
ומשני מִפְּנֵי שֶׁהַשֵּׁם וְכִּינּוּיָו מוּנָּחִין בָּאָרוֹן פירוש נקיט ד' לשונות של אל להורות כי השם שהוא ארבע וכנוייו שהן ארבע הם המגינין עליהם מן ארבעה דברים שעושין העובדי כוכבים לאיים עליהם במלחמה שמניפין ומריעין וצווחין ורומסים ולכן נקיט אכל חדא מנייהו אַל שהם ארבע לשונות אַל יֵרַךְ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ.
והנה בזה הביאור שפרשנו יבא נכון סיום דברי התלמודא דאמר כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר פירוש כיוצא ברמז זה הרמוז בארבע לשונות כנגד ד' אותיות השם כן עשה רמז במה ששלח עמהם על מדין סנהדרין ומשוח מלחמה והארון והשופרות שהם גם כן ארבעה שיש בהם רמז כנגד ארבע אותיות השם ברוך הוא.
ודע דאף על גב דבעשרת הדברות שבלוחות ליכא אלא כינוי של אֱלֹקֶיךָ (שמות כ, ב) בלבד קאמר כנוייו לשון רבים מפני שהלוחות כתוב בהם עשרת הדברות מכל צד והרי יש שם כנויים רבים של אלקיך דכל עשרת דברות חשיב להו בפני עצמו כאלו זה הוא כינוי אחר מיהו בכל עשרת ועשרת יש ד' פעמים שם אלקיך שהוא שם הכינוי.

כדי לבטלן מק"ש שחרית וערבית. אולי ידע אותו רשע שמפני מצות קיום קריאת שמע אין נמסרים בידם כדאיתא לעיל הלכך רצה לבטלן דוקא מקריאת שמע:

שמעו דברי מערכי מלחמה וחזרו כו' פרש"י מי ראוי לחזור ומי ראוי לילך וחזרו הראויים לחזור כגון בנה בית ונטע כרם וארש אשה ירא ורך הלבב כו'. כאן כבודו הגדול במקומו מונח אבל לא דק במה שפירש ירא ורך הלבב כי המשוח מלחמה לא דבר כלל ירא ורך הלבב אלא השוטרים מעצמם אמרו ירא ורך הלבב וכו' כדאיתא לקמן מויספו ואילך שוטר מדבר ושוטר משמיע:

שמעו דברי מערכי מלחמה. מי ראוי לחזור ומי ראוי לילך: וחזרו. הראוים לחזור כגון בנה בית ונטע כרם ואירש אשה וירא ורך הלבב ואע''ג דכתיב בהן ודברו השוטרים לקמן אמרינן דכהן קאמר להו אלא שהשוטרים משמיעין דבריו לעם: אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו. ארבעה אזהרות כנגד ארבעה דברים שהעובדי כוכבים היו עושין לאיים מגיפין בתריסין ומריעין בקרנות וצווחין בקולם ורומסין בצהלת סוסיהן ודהרותם אבל צחצוח חרבות ושפעת קלגסים הן עיקר המלחמה ואינן לאיים: בגילוי פנים. בחוצפה: ברו. בחרו: לכדו פיו. אמר פיו את כשלונו: וירד אלי. משמע עלי שהוא יגבר דהוה ליה למימר וילחם אתי: ואידך והכני. ואע''ג דהדר אמר ואם אני אוכל לו והכיתיו מכל מקום פתיחת פיו לרעתו: דוד הדר קאמר ליה ואני בא. ואין זו פתיחת פה לרעה דאמר ליה אתה בא למשול בי על ידי דבר שאין בו ממש ואני בא למשול בך בשם שהנצחנות שלו: כנגד ארבעים יום. שאיחרה תורה להתקבל ניתן לו כח להתיצב: מכל מום. מתוקן ומנוקה מכל מום של כיעור: שבאחיו. ארבעה היו (לו) כדלקמן: בר מאה פאפי וחד נאנאי. בן התערובת שבאו הרבה אנשים על אמו בלילה אחת ונתעברה מן אחד נמצא האחד אביו וכולן מנאפים: נאנאי. זהו אב בלשון פרסי: פאפי. פרשטרא ולשון איש הבינים שיצא מבין אנשים הרבה: כתיב מערות. ממערות פלשתים: כתיב ערפה. שם האחת ערפה (רות א) וכתיב הרפה אשר בילידי הרפה והיא ערפה כדאמרי' לקמן שנגזר עליה שיפלו בניה בחרב ביד בני רות שדבקה בשכינה: עורפין אותה. הפקירה עצמה כבהמה פנים כנגד עורף: כהריפות. חטין כתושין: סף ומדון וגלית וישבי. כולם בספר שמואל: בני הנשוקה. שנשקה לחמותה להפרד מעמה שלא נתגיירה: ותבכינה עוד. פעם שניה דלעיל מיני' כתי' ותשאנה קולן ותבכינה: ארבע דמעות. שתי בכיות משתי עינים: חץ. לשון חצי הודיעך הכתוב שלא סיפר בחצי גבורתו: לאודועי שבחיה דדוד. שנלחם עם גבור כמוהו: כתיב שובך. בספר שמואל (ב' י): וכתיב שופך. בדברי הימים (א' יט): אשפתו כקבר פתוח. בחיילות של נבוכדנצר כתיב ואיידי דנקט פלוגתא דרב ושמואל בדרשות דקראי נקט לה: מפני שאומנים. אבל אינם גבורים: של זבל. מחמת שאוכלין הרבה בגבורה: שמע מינה. מדקאמר שמא תאמר חולי מעיים הם: ליטרח בנפשיה. לבקש לו רפואות טרם יכבד חוליו עליו: דאגה בלב איש ישחנה. יסחנה מדעתו. ישיחנה לאחרים: וכל כך למה. אומר להם ומה היא הבטחה הזו שהבטיחן כי ה' אלהיכם ההולך ולא אמר כי ה' אלהיכם עמכם ומה היא הליכה זו דמשמע הולך ממש: שהשם וכל כינויו עומדין בארון. היוצא עמהם במלחמה:

מאה פפי וחד נאנאי. בירושלמי בפרק החולץ אגמרא וחייבין אשם תלוי את ש''מ [שהאשה] מתעברת וחוזרת ומתעברת את ש''מ שאין האשה מתעברת משני בני אדם כאחת ופליגי על רבנן דאגדתא דרבנן דאגדתא אומרים ויצא איש הבינים ממערכות פלשתים ממאה ערלות פלשתים שהערו בה מאה ערלות פלשתים אמר רבי מתניא ולא פליגין עד שלא נסרחה הזרע האשה מתעברת משני בני אדם כאחת משנסרח הזרע אין האשה מתעברת משני בני אדם כאחת זה משמע שכולן מאה היו אבותיו שהרי מכולן נתעברה אמו ולא כפי' רש''י שפירש וחד נאנאי שאחד מהן אביו ופי' הערוך נאנאי כלב שבאו עליה מאה אנשים וכלב אחד וכן מפורש בויקרא רבה ובאגדה דשמואל אמר ר' יצחק אותה הלילה שפירשה ערפה מחמותה נתערבו בה גייס של מאה בני אדם הדא דכתיב והוא מדבר עמם והנה איש הבינים וגו' ממערכות פלשתים ממערות כתיב ממאה ערלות פלשתים רבי תנחומא אמר אף כלב אחד שנאמר ויאמר הפלשתי אל דוד הכלב אנכי וגו' ותו התם ויתיצב ארבעים יום אמר רבי ברכיה ב''ר יצחק בשכר ארבעים פסיעות שהלכה ערפה עם חמותה נתלה לבנה ארבעים יום: מפני שהשם וכל כנויו מונחים בארון. תוספתא (פ''ז ע''ש) כי ה' אלהיכם ההולך עמכם זה השם הנתון בארון שנאמר וישלח אותם משה וגו' מלמד שהיה פנחס משוח מלחמה וכלי הקודש זה הארון ויש אומרים אלו בגדי כהונה שנא' ובגדי הקודש אשר לאהרן [רבי יהודה בן לקיש] אומר ב' ארונות היו עמהם זה שיוצא עמהן למלחמה היו בו שברי לוחות שנאמר ויסעו מהר ה' וגו' זה שהיה עמהן היה בו ס''ת שנאמר ויעפילו לעלות וגו' ובירושלמי אמרי' ארון אחד היה: