סוטה מב ע"א

דף מב - א

וכתיב לאחר מכן, לאחר שיצא ירמיהו מירושלים לארץ בנימין:

 "ויהי הוא בשער בנימן ושם בעל פקידות ושמו יראיה בן שלמיה בן חנניה. ויתפש את ירמיהו הנביא לאמר, אל הכשדים אתה נופל. ויאמר ירמיהו, שקר, אינני נופל על הכשדים".

וכתיב: "ולא שמע אליו ויתפש יראיה בירמיהו ויבאהו אל השרים"!

הרי שנפל ירמיהו ביד יראיה בן בנו של חנניה, לפי שהחניף לחנניה.

ואמר רבי אלעזר:

ה. נידה: כל עדה שיש בה חנופה, מאוסה כנדה. ^[1]

שנאמר: "כי עדת חנף גלמוד", ו"גלמוד" היינו נידה, שכן בכרכי הים קורין לנדה "גלמודה".

ומפרשת הגמרא: מאי הוא לשון "גלמודה": גמולה דא [נבדלת אשה זו] מבעלה.

ואמר רבי אלעזר: ו. גולה: כל עדה שיש בה חנופה לבסוף היא גולה.

דהרי כתיב הכא: "כי עדת חנף גלמודה", וכתיב התם: "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה, ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה".

ומדסמיך התם גלות לגלמודה, אף "גלמוד" דכתיב גבי חנופה, לבסוף יש בה גלות.

אמר רבי ירמיה בר אבא:

ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה, ואלו הן:

כת ליצים, וכת חניפים, וכת שקרנים, וכת מספרי לשון הרע.

ומפרשינן: כת ליצים מנלן - מדכתיב: "משך ידו את לוצצים", שמושך הקדוש ברוך הוא ידו מלהיות עם מתלוצצים. ^[2]

כת חניפים - מדכתיב "כי לא לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא] חנף יבא".

כת שקרנים - מדכתיב: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני".

כת מספרי לשון הרע - מדכתיב: "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגורך [יגור עמך] רע", כלומר: צדיק אתה ה' ולפיכך לא יגור במגורך רע!

ו"רע" הכתוב כאן אמור לגבי מספרי לשון הרע, ^[3] שהרי כתוב בהמשך המזמור: "כי אין בפיהו נכונה, קרבם הוות, קבר פתוח גרונם, לשונם יחליקון".

הדרן עלך פרק אלו נאמרין

פרק שמיני - משוח מלחמה

הקדמה: בפרק הקודם (לב, ב) נתבאר שיש דברים הנאמרים בכל לשון ויש דברים הנאמרים בלשון הקודש, ואחד מהדברים הנאמרים בלשון הקודש הוא "משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם".

בפרק שלפנינו בא התנא לבאר הענין של "משוח מלחמה", מה הוא מדבר אל העם וכיצד.

ישנם שני סוגי מלחמות שמלכי ישראל או מנהיגיהם עורכים נגד אויביהם:

א. "מלחמת מצוה" - כגון מלחמת שבעה עממים (בכיבוש הארץ על ידי יהושע), ומלחמת עמלק, ומלחמה עם כל צר שבא עליהם לכבוש או להחריב נחלתם.

ב. "מלחמת הרשות" - כגון מלך שנלחם מרצונו עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו.

בשני סוגי המלחמות, ממנים כהן מיוחד לדבר אל העם במערכות המלחמה ולדרוש להם ולחזק את לבבם, כמו שנאמר (דברים כ, א - ב): "כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם, כי ה' אלוקיך עמך המעלך מארץ מצרים, והיה כקרבכם אל המלחמה, ונגש הכהן ודבר אל העם", והכהן הגדול היה ממנה אותו, וכשנתמנה לכך, היו מושחים אותו בשמן המשחה, ולכן היה נקרא "משוח מלחמה".

מתניתין:

הכהן שנתמנה להיות משוח מלחמה, היה מדבר פעמיים אל העם (כמבואר בגמרא), פעם אחת בספר (על גבול ישראל), ופעם אחת במלחמה (לפני המערכה),

ובשעה שהיה מדבר אל העם, בלשון הקודש היה מדבר,

שנאמר: (דברים כ) "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן" - זה כהן משוח מלחמה, שנתמנה ונמשח בשמן המשחה כדי שידבר אל העם את הדברים שלהלן,

"ודבר אל העם" - בלשון הקודש ^[1] וזה נלמד בגזירה שוה מהלשון "ודבר" הנאמר כאן, ובעשרת הדברות נאמר (שמות יט, יט) "משה ידבר", מה שם מדובר בלשון הקדש, אף כאן בלשון הקדש.

"ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם" - ולא על אחיכם ^[2], כלומר לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין ששניהם היו מעם ישראל,

וההבדל הוא שאם תפלו בידם ירחמו עליכם כמה שנאמר במלחמה שעשה פקח בן רמליהו כשלחם עם אחז ושבו מבני יהודה הרבה, ואמר להם עודד הנביא בחמת ה' על בני יהודה נתנם בידכם והכיתם בהם לאין מרפא ועתה אתם אומרים לכבוש אותם לעבדים שמעוני והשיבו את השביה (דברי הימים ב' כח, טז) "ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום ^[3] וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל - כל אלו שלא יכלו ללכת ברגליהם הנהיגום בחמורים - ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון וגו'"

הרי שריחמו בני ישראל על מאתים אלף השבויים מבני יהודה וירושלים שנפלו בידם,

אבל עכשיו על אויביכם אתם הולכים למלחמה, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם לפיכך עליכם להלחם בעוז ובחירוף נפש, ממשיך הכהן ואומר: "א. אל ירך לבבכם ב. אל תיראו ג. ואל תחפזו ד. ואל תערצו מפ ניהם"

ארבעה לשונות אלה הם כנגד טכסיסי האויב בשביל להכניס מהומה ובהלה במחנה הלוחם בו.

"אל ירך לבבכם" - מפני צהלת סוסים ^[4] וציחצוח חרבות שאתם שומעים במחנה האויב.

"אל תיראו" - מפני הגפת תריסין של החיילים, שמכים המגינים זו בזו להשמיע קול, ושפעת הקלגסין [וריבוי גדודי החיילים].

"אל תחפזו" - לברוח מקול קרנות שתוקעים בשופרות להפחידם.

"אל תערצו" - מפני קול צווחות האויב.

"כי ה' אלהיכם ההולך עמכם" ^[5] במלחמה, הם האויבים באין ובוטחים בנצחונו של שר צבאם, שהוא בשר ודם,

ואתם באים בנצחונו של מקום.

פלשתים באו למלחמה בנצחונו של גלית שבטחו בגבורתו,

מה היה סופו?

לסוף נפל בחרב ונפלו עמו.

בני עמון באו למלחמה בנצחונו של שובך שהיה שר צבא של הדרעזר מלך עמון,

מה היה סופו?

לסוף נפל בחרב ונפלו עמו. ואתם אי אתם כן לא על בשר ודם אתם בוטחים,

"כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם וגו'", זה מחנה הארון שהארון הולך עם מחנה ישראל שיוצא למלחמה, והלוחות בתוכו, הרי שהשכינה עמכם במחניכם:

גמרא:

שנינו במשנה: "ודבר אל העם" - בלשון הקדש.

והוינן בה: מאי קאמר כיצד לומדים מהפסוק שדיבר בלשון הקודש.

הכי קאמר, כך הוא הלימוד, לומדים מגזירה שוה, שנאמר כאן לשון "ודבר" ולהלן בעשרת הדברות אומר (שמות יט, יט) "משה ידבר והאלהים יעננו בקול"

מה להלן בעשרת הדברות דברי ה' ומשה היו בלשון הקודש - אף כאן בלשון הקודש.

תנו רבנן:

"ונגש הכהן ודבר אל העם"

יכול כל כהן שירצה נגש לדבר?

תלמוד לומר בהמשך הפרשה "ודברו השוט רים"

מה שוטרים בממונה שנתמנו לכך,

אף כהן צריך שיהיה בממונה, שנתמנה לכך לדבר אל העם,

ואימא אולי כהן גדול נגש לדבר אל העם בלא שממנים אותו לכך, שהרי הוא ממונה כבר להיות כהן גדול,

ומתרצינן: שצריך שיהיה דומיא דשוטר,

מה שוטר שיש ממונה על גביו שיש שופט הממונה עליו, והשוטר נוגש את מי שמצווה השופט לכוף,

אף כהן שמדבר אל העם, צריך שהוא יהיה כהן שיש ממונה על גביו,

ומקשינן: כהן גדול נמי האיכא מלך על גביו? ומתרצינן: בעבודתו קאמר, שצריך כהן שיש לו ממונה על גביו בעבודתו.

ואימא סגן הכהן הגדול מדבר אל העם בלא שממנים אותו לכך? שהרי הוא ממונה כבר להיות סגן ויש ממונה על גביו.

ומתרצינן: סגן כהן גדול לאו ממונה הוא, הוא לא נתמנה לדבר אל העם, אלא לדבר אחר.

דתניא: אמר רבי חנינא סגן הכהנים: למה: סגן ממונה לאיזה דבר הוא ממונה ומוכן,

שאם אירע בו פסול בכהן גדול, נכנס ומשמש תחתיו אבל כל זמן שלא אירע פסול לכהן גדול, אין לסגן שום גדולה:

שנינו במשנה: כתוב בפסוק "ואמר אליהם שמע ישראל":

מאי שנא שמע ישראל מדוע מתחיל בלשון זה?

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל,

אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם של האויבים ^[6]:

שנינו במשנה: כתוב בפסוק "אל ירך לבבכם אל תיראו כו'":

תנו רבנן: פעמיים מדבר עמם הכהן, פעם אחת בספר ^[7] על גבול ישראל, ופעם: אחת במלחמה לפני המערכה.

בספר מה הוא אומר לעם?

משוח מלחמה וכו' מצד שביאר בפרק אלו נאמרין כל הדברים שאמירתם טעונה לשון הקדש דרך כלל וביאר בקצתם עניני דיניהם עד שנשארו מהם לבאר עניני משוח מלחמה ועניני עגלה ערופה בא הנה בזה הפרק לבאר עניני משוח מלחמה בכל דינין הצריכים בענינו והמטפלים עמו ממה שהיו השוטרים מדברים אל העם גם כן ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון במה שהכהן והשוטרים אומרים לעם השני באותם שחוזרים על פי דבריהם אלא שיוצאים עד הספר ומשתדלים בספוק מים ומזון לאחיהם ובתקון הדרכים השלישי באותם שאין יוצאין מבתיהן כלל לשום דבר וזהו ענין הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

ואנו מבארים עניני המשנה כלה ביחד מפני שכלה דברים הנמשכים לענין אחד והוא שאמר משוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם בלשון הקדש היה מדבר שנאמ' והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן וגו' זה כהן משוח מלחמה ודבר אל העם בלשון הקדש ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם על אויביכם לא על אחיכם לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין שאם תפלו בידן וירחמו עליכם כמה שנאמר להלן ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה על אויביכם אתם הולכים שאם תפלו בידם אין מרחמים עליכם אל ירך לבבכם אל תיראו וגו' אל ירך לבבכם מפני צהלת סוסים וצחצוח חרבות אל תראו מפני הגפת התריסין ושיפת הקולגסים ואל תחפזו מפני קול הקרנות ואל תערצו מפני קול הצוחה כי ה' אלהיכם ההולך עמכם הן באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום פלשתים באו בנצחנו של גלית ומה היה בסופו סופו שנפל בחרב הם נפלו עמו אבל אתם אין אתם כן אלא כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם עם אויביכם להושיע אתכם זה מחנה הארון ודברו השוטרים אל העם לאמר וגו' אחד הבונה בית התבן בית הבקר בית העצים בית האוצרות אחד הבונה אחד הלוקח אחד היורש ואחד שניתן לו מתנה ומי האיש אשר נטע כרם וגו' אחד הנוטע כרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל אפי' מחמשת המינין אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב אחד הלוקח אחד היורש אחד שניתן לו מתנה ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה וגו' אחד המארש את הבתולה אחד המארש את האלמנה ואפי' שומרת יבם אפי' שמע שמת אחיו במלחמה חוזר ובא לו כל אלו שומעים את דברי כהן מעורכי המלחמה וחוזרין ומספקין מים ומזון ומתקנים את הדרכים אלו שאינן חוזרין הבונה בית שער אכסדרה ומרפסת והנוטע ארבעה אילני מאכל או חמשה אילני סרק המחזיר את גרושתו אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין לא היה חוזר ור' יהודה אומ' אף הבונה בית על מכונו לא היה חוזר ר' אלעזר אומר אף הבונה בית בשרון לא היה חוזר אמר הר"ם פי' אמרו במשוח מלחמה ודבר אל העם ואמ' משה ידבר והאל' יעננו בקול כמו ששם בלשון הקדש כאן וכאן בלשון הקדש וצחצוח חרבות בסיף בהיקות הסיף והרמחים והגפת תריסין הכאת המגינים קצתם בקצתם ושיפת הקולגסים הפלגת והם מקלות יכו בהם האבנים ויעופו ויסב עקבי האנשים והסוסים ויפלו ונצחונו התגברותו ותקפו פי' אמר השם אשר בנה בית שהיא ראויה לדור בה ואמ' אשר לקח אשה וזה לא לקחה על דרך התורה לבנים בשרון אמרו בתלמוד מפני שמחדשין אותו פעמים בשבוע ואין הלכה לא כר' אליעזר ולא כר' יהודה:

אמר המאירי כל מלחמה שמלכי ישראל או מנהיגיהם נלחמים עם אויביהם הן מלחמת מצוה כגון מלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק ומלחמה עם כל צר הבא עליהם להשחית נחלתם הן מלחמת הרשות כגון מלך שנלחם מרצונו עם שאר העמים אם להרחיב את גבולו אם להרבות בגדולתו ולהוסיף כבוד על שמו בכלם ממנין כהן אחד לדבר אל העם ולדרוש להם ולחזק את לבבם אבל אין אומרין לחזור לשום אדם אלא ממלחמת הרשות אבל למלחמת מצוה אפילו חתן מחדרו וכו' ואם כן כל הפרשה נאמרה בשל רשות וזהו שנאמר כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה' אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם ודרשו בו יכול כל כהן שירצה תלמוד לומר ודברו השוטרים מה שוטר במנוי אף משוח מלחמה במנוי אבל שלא במנוי לא אפי' כהן גדול או סגן ולא עוד אלא שכשנתמנה לכך היו מושחין אותו בשמן המשחה ועל זה היו קורין אותו משוח מלחמה ואמר עליו שאותם דברים שהוא מדבר טעונים לשון הקדש שנאמר והיה כקרבכם וכו' ושאלו בגמ' מאי קאמר כלומר היאך מקרא זה מוכיח כן והשיב שלא אמרה אלא ממלת ודבר כלומר נאמר כאן ודבר ונאמר להלן משה ידבר וכו':

ועכשו מתחיל במה שהוא אומר להם ופרשו בגמ' ששתי פעמים היה אומר כן אחת כשהיו יוצאין מארצם ועליה נאמר בגמ' אחת בשופר כלומר כשהיו תוקעים בשופר לצאת מארצם ומ"מ יש גורסין אחת בספר ושמא היה קורא להם כל הפרשה וענין אותה דרשא היתה כל ענין הפרשה כאחד ר"ל שיתחזק לבם ולא יפחדו ושלא ילכו למלחמה אלא הראויים לילך ולשון דבריו בזו שמעו דברי מערכות המלחמה וחזרו ר"ל הראוי לחזור ולי נראה לקרות בספר בשב"א תחת הסמ"ך כלומר שלא היו דנין לאלו לחזור אלא משהלכו עמהם עד הספר שהרי מוטל היה עליהם להשתדל בספוק מים ומזון ולתקן את הדרכים וזהו שאמרו בבריתא פעמים יוצא ומדבר עמהם אחת בספר ואחת במלחמה ואע"פ שבענין זה נאמר ודברו השוטרים אל העם מי האיש וכו' כהן היה אומר ושוטרים משמיעים ואף זו שמא דוקא בפעם שניה אבל בראשונה הכל נאמר על ידי משוח מלחמה ופעם שניה כשעורכין המערכות הוא דורש להם שלא ירך לבבם וכן שאם בא שם מי שראוי לחזור שיחזור:

ומתחיל ואומר שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם לא על אחיכם אתם הולכים שאם תפלו בידם יהו מרחמים עליכם כמו שנאמר במלחמת פקח בן רמליהו ואחז שנפלו בני יהודה ביד ישראל ורחמו עליהם על ידי נבואת עודד הנביא כמו שכתוב בדברי הימים אלא על אויביכם אתם הולכים אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם וארבעה לשונות אלו כנגד ארבעה דברים שהאומות עושין מגיפין תריסיהם זה עם זה ומריעין בשופרות וצווחין בקולם ורומסין ברגלי סוסיהם כדי שיהו דוהרים כדי להרבות בקולות לאיים את שכנגדם ואע"פ שבמשנה הוזכרו אלו ועוד שנים והם צחצוח חרבות ושפעת עקלגסין ר"ל ריבוי חיילות ויש מפרשים מינין שבכלי זיין שהיו קורים להם כך מ"מ שני אלו עיקר מלחמה הם ואינם לאיים אבל ארבע לשונות אלו באו על ארבעת הדברים שהם עושים לאיים ומבטיחם שלא ייראו מדברים אלו כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם כלומר הם באים בנצוח בשר ודם ונופלין בחרב כמו שאירע לגלית אבל אתם שכינה עמכם וארון שהלוחות בתוכו ושהשם וכל כנוייו גנוזים שם הולך במחניכם עד כאן משוח מלחמה אומר וכהן אחר משמיע לכל העם אחריו בקול רם:

ואח"כ נאמר במקרא ודברו השוטרים אל העם מי האיש אשר בנה וכו' אשר נטע וכו' אשר ארש וכו' ופרשו בגמ' שלא דברי עצמן היו אלא משוח מלחמה אומר ושוטר משמיע והשוטרים הם תחת השופטים ר"ל שהם ממונים לנגוש ולכוף כל מי שיצוה השופט בכך ומתחיל משוח מלחמה ואומר מי האיש אשר בנה בית חדש וכו' ואמר שכל בית במשמע אפילו בית התבן ובית הבקר בית העצים ובית האוצרות ר"ל של יין או של שמן הואיל ומ"מ ראוי לדירה כל דהו הא בנין בית שער ואכסדרא ומרפסת אינו חוזר עליהן וכן התבאר בתלמוד המערב שבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו חוזר עליו ואף בתלמוד שלנו הוזכרו במסכת סכה ובכמה מקומות וכן לא סוף דבר שחוזר בבנין אלא אף אם לקח או ירש או ניתן לו במתנה אבל גזל אינו חוזר ושמא תאמר לדעת רבי יוסי מיהא יהא חוזר מצד העבירה תירצוה בגמ' אפילו חזר בתשובה ונתן דמיו ברשות שמ"מ הואיל ובגזילה בא לידו מתחלה אינו חוזר עליה:

ואח"כ אומר מי האיש אשר נטע כרם וכו' ולא סוף דבר כרם אלא אפילו נטע אילנות כל שנטע מהם חמשה שכיוצא בו בכרם נקרא כרם ר"ל שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ושיהו אילני מאכל ואפילו היה כל אחד מין חלוק בפני עצמו ובבריתא הוסיפו אפילו בחמשה מקומות וכן אפילו לא נטע אלא שהבריך או הרכיב ופרשוה בגמ' דוקא הברכה או הרכבה המחייבת בערלה על הדרך שיתבאר הן שנטע הן שלקח הן שירש הן שניתן לו במתנה הא נטע אילני סרק אפילו כמה או נטע אילני מאכל אלא שלא נטע מהם אלא ארבעה אפילו היו כלן מין אחד או שגזל אינו חוזר וכן כרם של שני שותפין אינו חוזר עליו כמו שהתבאר בגמ' דכל חד וחד לאו כרמו קרינא ביה ובתלמוד המערב פרשו שכל שנטע בחוצה לארץ אינו חוזר:

ואח"כ אומר מי האיש אשר ארש אשה וכו' הן שאירס בתולה הן אלמנה אפילו היתה לו זקוקה או אפילו שמע שמת אחיו ונזקקה לו אשתו חוזר ויתבאר בגמ' שאפילו היו חמשה אחים ונזדקקה יבמה לפניהם אע"פ שמצוה בגדול כלם חוזרין וכן התבאר בתלמוד המערב שאם קדש אשה מעכשיו ולאחר שנים עשר חדש והגיע זמן במלחמה חוזר אבל אירס את גרושתו או שאירס מי שיש עבירה בנשואיה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אינו חוזר ושמא תאמר אף בזו לדעת רבי יוסי מיהא יהא חוזר מצד העבירה אין זה כלום שכל חייבי לאוין אינו לוקה בקדושיו עד שיבעול שכלם לשון ביאה נאמר עליהם לא יבא ממזר וכו' ואע"פ שכהן גדול באלמנה נאמר בה לא יקח אעפ"כ אינו לוקה מצד הקדושין עד שיבעול ואע"פ שכשבעל לוקה שתים אחת משום לא יקח ואחת משום לא יחלל מ"מ כל שלא בעל אינו לוקה אף משום קיחה מה טעם לא יקח משום לא יחלל ואע"פ שיש חולקין בזו מיהא באלמנה לכהן גדול זו עיקר כמו שביארנו באחרון של קדושין ובתלמוד המערב אמרו שהנושא את האילונית הואיל ואין מצוה לשהותה אינו חוזר:

עד כאן משוח מלחמה אומר ושוטר משמיע וכל שחוזרים במצותם חובה עליהם להשתדל בספוק מים ומזון לאחיהם ובתקון הדרכים ומתוך כך הולכין עד הספר ופירש אחר כן אותם שאינם חוזרים וכבר ביארנום ור' יהודה חולק לומר שאם בנה בית על מכונו ר"ל שלא חדש בו דבר אלא שלאחר שנפל חוזר ובונהו בלא שום חדוש לא היה חוזר ואין הלכה כדבריו אלא שלדעתו כל שהוסיף בו אפילו דימוס אחד ר"ל שורה אחת חוזר וכן ר' אליעזר אומר שאף הבונה בית לבנים בשרון והוא שם מקום לא היה חוזר ופרשו בגמרא מפני שמחדשין אותו פעמים בשבוע כלומר שאין הלבנים מתחברים בסיד או בטיט וצריכים לחדשם תמיד ואין זה בית דירה ושבוע פירושו שבוע ממש ויש מפרשים שמטה ומפרשים שהלבנים שלהם היו גרועים ואין מתקיימין והוא שאמרו בתלמוד המערב שכהן גדול היה מתפלל עליהם ביום הכפורים שלא יעשו בתיהם קבריהם ולא יראה כן ואף לפירושנו אין הלכה כרבי אליעזר שמ"מ בית דירה הוא:

משנה אלו שאינן זזין ממקומן בנה בית וחנכו נטע כרם וחללו והנושא את ארוסתו והכונס את יבמתו שנ' נקי יהיה לביתו זה ביתו יהיה זה כרמו ושמח את אשתו אשר לקח להביא את יבמתו ואינן מספקים מים ומזון ואינן מתקנים את הדרכים ויספו השוטרים לדבר אל העם וגו' ר' עקיבא אומ' הירא ורך הלבב כשמעו שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה ר' יוסי הגלילי אומר הירא ורך הלבב שהרי מתיירא מן העבירות שבידו לפיכך תלת לו התורה את כל אלו שיחזור בגללן ר' יוסי אומר אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין זה הוא הירא ורך הלבב והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם וגו' בראש העם ובעקיבו של עם מעמידים זקיפים לפניהם ואחרים מאחוריהם וכשילין של ברזל בידיהן וכל המבקש לחזור הרשות בידן לקפח את שוקיו שתחלת ניסה נפילה שנ' נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה וגו' ולהלן הוא אומ' וינוסו ישראל לפני פלשתים ויפלו חללים בהר הגלבוע בד"א במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצא אפי' חתן מחדרו וכלה מחפתה אמ' ר' יהודה בד"א במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצא אפי' חתן מחדרו וכלה מחופתה אמר הר"ם פי' אמרו שאין זזין שיחייב לפי שאם לא יחייב התורה אותם היציאה מבתיהם כמו אלו עורכי המלחמה עוד יחזרו כמו מה שקדם זכרם אבל לא יתחייבו לצאת כלל בשום פנים שנה תמימה פי' ר' יוסי הגלילי סבר מתירא מן העבירות בין שהם עבירות דאוריתא או דרבנן ור' יוסי סבר עבירות דאוריתא לבד ולזה אמ' אלמנה לכהן גדול והלכה כר' עקיבא פי' אין מחלוקת ביניהם שמלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק חובה ואין מחלקת ביניהם שהריגת שאר האומות משאר הארצות רשות ואמנם היה מחלקת בהריגת ההורגים להם ולהשפילם עד שלא יהרגו את ישראל ולא ילחמו את ארצם ת"ק יקרא זה רשות ור' יהודה יקרא זאת ההריגה מצוה הנה על דעת ר' יהודה מי שהוא מתעסק בזאת ההריגה או בסבתה פטור מן המצוה לפי שהעקר אצלנו העוסק במצוה פטור מן המצוה ועל דעת ת"ק אינו עוסק במצוה ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי ואלו שאין זזין ממקומן כלומר שאין יוצאין למלחמה כלל ושאם יצאו שיעברו בלאו ושאין מטריחים אותם לספוק מים ומזון ולתקון דרכים כלל ולא לשמירת החומה ולא נותן לפסי העיר שנא' לא יצא בצבא ולא יעבור עליו לכל דבר לא יצא בצבא לצרכי הגדוד ולא יעבור עליו לצרכי העיר וכן היא שנויה בתלמוד המערב ומתוך כך הוא אומר עליהם שאין זזין ממקומם שהרי האחרים היו הולכין עד הספר כמו שביארנו ואינן חוזרין לבתיהן:

בנה בית וחנכו נטע כרם וחללו והתחיל לאכול את פריו אירס אשה ולקחה וכל אותה שנה אינו זז ממקומו לענין שעבודים אלו כלל שנאמר נקי יהיה לביתו שנה אחת ולמדו מפי השמועה בין לבית בין לכרם בין לאשה ואין ספק שכל שאתה קורא בנין בית ונטיעת כרם ואירוס אשה למעלה באותם שחוזרין ומספקים אתה קורא אותם כאן בית וכרם ואשה ואם כן מחזיר גרושתו אינו בכלל זה והתבאר בתלמוד המערב שאם בנה בית והשכירו אם הקדימו לו שכר הרי זה בדין חנכו ואם לאו הרי זה כמי שלא חנכו ואם בנה בית ולא דר בו אלא שנתן בו חפציו ונעל עליהן אם היה צריך ליבטל על שמירתם הרי זה כמי שחנכו ואם לאו הרי זה כמי שלא חנכו וכן שבנה או נטע בחוצה לארץ אינו בכלל זה שאינו זז ממקומו על הדרך שביארנו למעלה שאינו בכלל החוזרים אם יצאו עד כאן מה שהכהן אומר ושוטר משמיע:

ואחר כך נאמר בתורה ויספו השוטרים לדבר אל העם מי האיש הירא וכו' ובא בקבלה שאף זו על ידי שנים אלא ששניהם על ידי שוטרים ר"ל שוטר מדבר ושוטר אחר משמיע בקול רם מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב העם כלבבו ופירש ר' עקיבא הדברים כמשמען שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה רוצה לומר אספות הפרשים שמתדבקים זה בזה שלא יפזרום האויבים וכן שאינו יכול לראות חרב שלופה ושאר עניני מערכת המלחמה רוצה לומר שכששומע קול הקרנות והגפת התריסין או הוא רותת או מימיו שותתין על ברכיו וכיוצא באלו שיחזור ור' יוסי הגלילי מוסיף על זו הירא מעבירה שבידו ואמר שדרך מוסר נתנה תורה רשות לחזור בבית וכרם ואשה כדי שאם יירא מעבירות שבידו יתבייש לומר שעל ידי עבירה הוא חוזר יהא תולה חזרתו באלו ופרשו בגמרא שלדעת ר' יוסי הגלילי אף בעבירות של סופרים כן ובא ר' יוסי לחלוק דוקא בעבירות של תורה כגון אלמנה לכהן גדול וכו' ושאר חייבי לאוין הא בעבירות של סופרים לא וגדולי המחברים פסקו כר' עקיבא ואין שום עבירה בכלל חזרה ומ"מ יראה לפסוק כר' יוסי לחזור בכל עבירות של תורה אם אינו שב בנתים ויראה לי מדברי ר' יוסי דוקא בעבירות של תורה ושהן ידועות לכל ואינו שב מהם כגון אלו שהזכיר הא כל שאינן ידועות לכל הכל תלוי בלבו ומחשבתו אם ישוב אינו חוזר ועליו נאמר ויראת מאלהיך:

ואחר שאמר כל הדרשות שהוזכרו וחזר הרוצה לחזור מתקנין את המערכות ופוקדין שרי צבאות בראשי העם כדכתיב והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם:

ואח"כ ממנין בני אדם לעמוד מאחורי המערכות והוא שקרא עקיבו של עם ר"ל סופו וכשילין של ברזל בידיהן ואם ראו על אחד מהן שיהא נותן לב לחזור הרשות בידם לקפח את שוקיו שתחלת ניסה וכו' ר"ל תחלת נפילה ניסה ונמצא גורם לכל המחנה שיפול על ידו וכן מעמידין זקפים לפניהם ר"ל גבורי חיל המעמידים את החיל בזקיפה ובלא פחד לרוב אבירות לבם ושלמות הנהגתם וכל אחד נשען על קונו ואם חס ושלום מבהיל עצמו ומסבב אימה ויראה בלבו עובר בלא תעשה שנאמר אל תיראו וכו' ומתוך כך ישים נפשו בכפו ולא יזכור ביתו ואשתו ובניו וממונו אלא ימחה זכרם מלבו מכל וכל לא יחשוב בשום דבר אלא למלחמה:

ואמר אח"כ שדברים אלו כלם הן על אלו שרשאין לילך ושבידם לחזור הן על אלו שאין זזין ממקומם ואין רשאין לילך דוקא במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה כלם יוצאין אפי' חתן מחדרו וכו' ורבי יהודה אומר במה דברים אמורים במלחמת מצוה אבל במלחמת חובה הכל יוצאין ופרשו בגמ' שמלחמת שבעה עממין ועמלק לדברי הכל חובה מלחמת האויבים שאינה מצד יראתם אלא כדי להרחיב המלך את גבולו ולפרסם את שמו לדברי הכל רשות לא נחלקו אלא שנלחמים עם אויביהם מחמת שיראים מהם שיבאו עליהם או שנודע להם שמכינים עצמם לכך שלדעת חכמים הרי זו מצוה והעוסק בה פטור מן המצוה ואין צריך לומר אם כבר באו ולדעת ר' יהודה כל שלא באו רשות הוא והעוסק בה אינו פטור מן המצוה והלכה כרבנן:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו ופסקנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כל שממנין כהן גדול ממנין לו כהן אחר ונקרא סגן או ממונה עומד לימינו תמיד וזהו כבודו ועיקר סיבת מנויו שאם אירע פסול בכהן גדול יהא הוא נכנס ומשמש תחתיו:

כהן משוח מלחמה צריך שיחזק את העם בדבריו על הדרך שביארנו וכדי לזרזם בתשובה מעבירות שבידם ושלא יתיאשו מן התשובה הוא דורש להם שיחזרו בתשובה ושתתקבל כל תשובתם אפילו הפליגו במרי שאין הפרגוד ננעל בפני התשובה ושהמצות שבהם יעזרום על כך ויגינו עליהם שלא לימסר ביד האויבים והוא שאמרו שמע ישראל אתם קרבים היום רמז רמז בו אף על פי שלא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרים בידם:

בפרש"י בד"ה משוח מלחמה כהן שנתברר לכך כו' ובד"ה ויקומו כו' היה נביא עודד כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה מלחמה נראה האי כו' אבל הכא שבא לפרשה מקדים משוח מלחמה משום דזוטרי מיליה כו' עכ"ל ועוד נראה הכא שבא לפרש מקדים קראי דמשוח מלחמה משום דמקדמי נמי בברייתא קראי דמשוח מקמי דעגלה ערופה וק"ל:

גמ' כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כו'. עדה היא עשרה אנשים כדילפינן מעדת מרגלים ועליהם רמז בזה שהמרגלים באו בדברי חנופה ושקר לפני ישראל וכמו שאיש מרחיק עצמו מנדה כדי שלא יכשל בה כך הרחיקו כלב ויהושע את עצמם מהם ומעצתם כדאמרי' לעיל וע"פ הדברים האלה. קאמר נמי ר"א כל עדה כו' לסוף גולה כו'. כמו שמצינו במרגלים שע"י שהיו מחניפים לישראל בדברי שקר גלו לסוף מן הארץ וכמ"ש שנגזר על ידם בכייה לדורות וק"ל:

ארבע כתות אין מקבלים פני שכינה כו' כת לצים שנאמר משך ידו את לוצצים. ופי' הכתוב תחלתו יום מלכינו שהוא ר"ה ויוה"כ או לעתיד ביום הדין שאז הקב"ה מלכו של עולם החלו שרים לבקש רחמים מלפניו יתברך ומלך העולם משך ידו מן הלצים שלא להכניסם כלל במחיצתן אפילו במקום הדין. ואמר כת שקרים שנאמר דובר שקרים לא גו'. לפי שהמשקר יחשוב שאין מי שיכחישו וע"כ אמר לנגד עיני המשוטטות בכל הארץ. ואומר כת חנפים כי לא לפניו חנף יבא. כי כן דרך החנפים בתחלת ביאתם מחניפים להאמין על דבריהם שלבסוף. ואמר מספרי לה"ר דכתיב כי גו' לא יגורך רע כו' דהיינו לה"ר שהוא בעצמו רע שאין לו הנאה בדבר כמ"ש אם ישוך הנחש גו' ומה יתרון לבעל הלשון. והענין מבואר שאלו הד' כתות כולל כל החטאים שע"י הדבור מביאין למדה הגרועה שהוא לה"ר שהנגעים באים עליהם כדאמרי' בערכין וכשם שבעוה"ז אמר הכתוב חוץ למחנה מושבו כך בעוה"ב חוץ למחנה שכינה מושבם של בעלי מדות הרעות האלו ובזה ניחא דלא חשיב הכא בכתות הללו גם כת בעלי גאוה דאמרי' בהו נמי בפ"ק אתו לא אוכל אין אני והוא יכולין לדור בעולם לפי שאין כת בעלי הגאוה מכלל ארבע כתות שזכר שבאים ע"י דבור רע ומיהו לאיכא דמתני בפ"ק אמספרי לה"ר שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית הו"ל לאתויי נמי הכא ההוא קרא אכת מספרי לה"ר ולא הוה איצטריך ליה לאתויי מקרא דלא יגורך רע ואפשר לחלק דאין המקבלי פני שכינה כו' דהכא ואין אני והוא יכולין לדור בעולם שני ענינים הם וק"ל:

סליק פרק אלו נאמרין

גמ' על אויביכם ולא על אחיכם לא יהודה כו'. דאל"כ על אויביכם למה לי דודאי אין יוצאין למלחמה רק על אויביהם לזה קאמר דנכתב לדייק מיניה ולא על אחיכם שאין אחיכם בכלל אויביכם שאסור לשנאותו דכתיב לא תשנא את אחיך גו' ויש לעיין דנקט לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין דלכאורה טפי ה"ל למנקט לא יהודה על אפרים ולא כו' כדמייתי מקרא ויקומו האנשים וגו' דמיירי במלחמת יהודה ואפרים ונראה דהך משנה דהכא נשנית בזמן התנאים שהיו בבית שני שלא חזרו מבבל רק שבט יהודה ובנימין שהם גלו לבבל ע"י נ"נ וחזרו בבית שני אבל עשרת השבטים כבר גלו ע"י מלך אשור והם לא חזרו בבית שני ונקט הכא גם שמעון לפי שהיה נחלתו בתוך נחלת בני יהודה כמפורש בס' יהושע ומסתמא עמהם גלו וחזרו ודו"ק:

וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום גו'. הוא כפול ויש לפרש שהלבישום מן השלל שהביאו עמהם מארץ יהודה ועוד הוסיפו להם מלבושים משלהם וק"ל:

אל ירך לבבכם מפני צהלת כו'. לשונות הכפולים דריש וזה שמסיים כי ה' אלהיכם גו' שבידו להצילכם מכל אלה ומפורש בירושלמי שיש להקב"ה כנגדם עביו עברו ברד וגחלי אש וירעם משמים ועליון יתן קולו גו' ע"ש:

פלשתים באו בנצחונו של גלית כו' של שובך כו'. נקט אלו שנים שמצינו בהם שעמדו בראש מערכות המלחמה כמפורש בגלית ויצא איש הבינים ממחנה פלשתים ובשובך כתיב ושובך שר צבא הדרעזר לפניהם לפיכך הם באו בנצחונם ואתם בנצחונו של מקום כי ה' אלהיכם ההולך גו' זה מחנה ארון דהיינו השכינה כמפורש לקמן וק"ל:

מ"ש שמע ישראל כו' אפילו לא קיימתם כו'. פרש"י למה התחיל בלשון זה עכ"ל והרא"ם כתב דאל"כ שמע ישראל ל"ל דכבר כתיב כו' ע"ש ולשון מאי שנא דקאמר לא משמע כן דהול"ל שמע ישראל ל"ל ונראה לפרש משום דלפניו ולאחריו נקט בלשון רבים דכתיב ואמר אליהם שמע ישראל אתם קרבים גו' ומ"ש שמע דכתיב בלשון יחיד ולא כתיב שמעו ג"כ בלשון רבים למדרש אפילו לא קיימתם אלא ק"ש כו' דזו היא קבלת מלכות שמים ועול מצות להשרות השכינה להלך עמכם להלחם גו' ולזה אמרו לקמן שבא גלית שחרית וערבית כדי לבטלן מק"ש וק"ל:

תוס' ד"ה מלחמה צ"ל משוח מלחמה כו' כצ"ל:

בד"ה הכי קאמר כו' הרי ק"ש דכתיב בה כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ויקומו. והכיתם בהם לאין מרפא. במקרא זה לא כתיב כן:

תד"ה ה"ק. עד כדון כר"ע כו' עד ברם מאי. כ"ז צ"ל לעיל קודם א"ר חגי (ק"ע):

תד"ה סגן. ותניא כשהוא עובר כו' סגן ומשוח שעבר מימינו. כצ"ל:

כָּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנוּפָּה, מְאוּסָה כְּנִדָּה (איוב טו, לד). נראה לי בס"ד הטעם שהמשילה לטומאת נדה ולא לטומאה של נוגע במת, מפני כי הנדה הטומאה באה לה מדבר היוצא מגופה שהוא הדם וכן החנופה היא בדברים שיוצאים מתוך גופו של אדם.
ומה שאמר כָּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנוּפָּה לְסוֹף גּוֹלָה מפני שנפשות שלהם גולים ונדחים ממחנה שכינה דכתיב כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא (איוב יג, טז) ולכן בדין הוא שגם הגופים שלהם יהיו נדחים ממקומן וגולין למקום אחר.

אַרְבַּע כִּיתּוֹת אֵין מְקַבְּלוֹת פְּנֵי שְׁכִינָה. הנה הסדר שלהם כפי דברי רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רבותנו ז"ל הוא כך הקל שבהם לֵיצִים וחמור מזה חֲנֵיפִים וחמור מזה שַׁקָּרִים וחמור מזה מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע עיין שם. ולפי זה גרסה של התלמוד דנקיט חֲנֵיפִים קודם שַׁקָּרִים היא עיקר וגרסת בעל עין יעקב דנקיט שַׁקָּרִים קודם אינו נכון.
ונראה לי בס"ד לרמוז אותיות שניות של ארבעה ההם המה אותיות 'נשקץ' [לֵצִים חֲנֵיפִים שַׁקָּרִים מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע] כלומר שנשקץ את הארבעה האלה ונתעב אותם.
והא דאין מקבלים פני שכינה נראה מדה כנגד מדה הם עושים כן כדי לקרב עצמן אצל בני אדם לכן יהיו מרוחקים ממקום הקודש.
ומה שאמר כַּת לֵצִים מפסוק מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים (הושע ז, ה) נראה דדריש ידו לשון מקום כמו יַד אַבְשָׁלֹם (שמואל ב' יח, יח) וכן מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב).

מְשׁוּחַ מִלְחָמָה בְּשָׁעָה שֶׁמְדַבֵּר אֶל הָעָם בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר. היינו משום דכתיב וְדִבֶּר אֶל הָעָם (דברים כ, ב) כלומר דבור המיוחד לעם הזה שהוא לשון הקודש שניתן לישראל דוקא ונראה לי הטעם שצריך לדבר בלשון הקודש דוקא דכתב הרמב"ם ז"ל הטעם שנקרא 'לשון הקודש' מפני שאין בו שמות לאברי הערוה כשאר לשונות.
וידוע שביציאתם למלחמה כשיצליחו היצר הרע מתגרה בהם באיסור הזנות וכמו שנאמר כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וכו' וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ (דברים כא, יא) וידוע אף על פי שהתירה תורה יפת תואר היינו בשביל שיודע הקדוש ברוך הוא שאינם יכולין לעמוד נגד היצר הרע בדבר זה אבל מכל מקום היא מאוסה לפני הקדוש ברוך הוא ולכן סמך לזה בתורה פרשת בן סורר ומורה.
ולכן משוח מלחמה מדבר עמהם קודם צאתם בלשון הקודש לרמוז להם הביטו וראו למה נקרא לשון זה לשון הקודש? מפני שאין בו שמות לאברי הערוה ומזה תבינו כמה מאוסה הערוה על כן תזהרו ותשמרו שלא יהיה לבבכם נמשך אחר יפת תואר בשביה כי דבר זה הוא גדר וסייג לאיסור ערוה וצריך האדם לקדש עצמו במותר לו שבזה יהיה נקרא קדוש דהא אפילו הלשון נקרא קדוש בשביל שאין בו שמות לאיברי הערוה.

לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן וְלֹא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין. נראה פשוט המשוח מלחמה לא היה מוציא מפיו אלא רק דברים הכתובים בפרשה אך התנא מפרש את הדברים בכך יען כי משוח מלחמה נוהג מקדם קדמתה אבל ויקומו האנשים היה בימי אחז וגלית ושובך בימי דוד המלך ע"ה.
והא דאמר לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן דנקיט שני שבטים אלו דוקא נראה לי בס"ד דמצינו בריש שופטים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי (שופטים א, ג) ופירש רש"י הטעם שאמר לשבט שמעון ולא לשבט אחר, מפני שהיה ביניהם אהבה גדולה יען כי ראובן הבכור נתרחק ולקח נחלתו בעבר הירדן ונשאר שמעון הוא הגדול שבשבטים שנחלו בארץ ישראל לכך יהודה פנה אליו ועוד שהיו שכנים זה בזה דכתיב בשמעון וַיְהִי נַחֲלָתָם בְּתוֹךְ נַחֲלַת בְּנֵי יְהוּדָה (יהושע יט, א) עיין שם.
ולזה אמר לא יהודה הגיבור שבשבטים על שמעון הגדול שבשבטים וגם שהוא שכינו שבודאי ירחם עליו וגם לא שמעון הגדול שבשבטים על בנימין הצעיר שבשבטים דודאי ירחם עליו כי קטון הוא ואביו אהבו.

אֲפִילּוּ לֹא קִיַּימְתֶּם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית אִי אַתֶּם נִמְסָרִין בְּיָדָם. נראה לי בס"ד כ"ה אתוון של שמע ישראל הם חרב פיפיות להכרית בהם אויבי ישראל ולכן הרגיש הפלשתי בזה מכח מזלו ורצה לבטל מהם קריאת שמע שחרית וערבית וכמו שאמרו לקמן על פסוק הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב (שמואל א' יז, טז) כי על אלו נאמר רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם (תהלים קמט, ו) ולכן גבי משה רבינו ע"ה בהריגת המצרי כתיב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי (שמות ב, יב) שזכר יחוד של כ"ה וכ"ה דשחרית וערבית.
ובזה פירשתי בס"ד מה ששלח יוסף הצדיק ע"ה ליעקב אבינו ע"ה לומר לו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְפַרְעֹה (בראשית מה, ט) כלומר על ידי כ"ה אתוון דאמר בנך יוסף לכך שמני אלהים לאדון ששלפתי חרב זה כנגד הקליפות של מצרים ופרעה וגברתי עליהם! ולזה אמר כאן אֲפִילּוּ לֹא קִיַּימְתֶּם אֶלָּא קְרִיאַת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית אֵין אַתֶּם נִמְסָרִים בְּיָדָם כי אלו יהיו חרב פיפיות כנגד אויביכם.
ומה שאמר שְׁתֵּי פְּעָמִים מְדַבֵּר עִמָּהֶם אֶחָד בַּסְּפָר וְאֶחָד בַּמִּלְחָמָה, בספר היינו עיר הסמוכה לגבול ישראל ובערבי קורין אותה ס"ר ח"ד.

משוח מלחמה בשעה שהוא כו'. נראה האי דלא תנא הכא משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם כיצד כדקתני לעיל בפרק אלו נאמרין מקרא בכורים כיצד משום דהתם סליק מניה דתני לעיל מינה ואלו נאמרין בלשון הקדש כך כתבו התוס'. וקשה לי על דבריהם שהרי אשכחן בדוכתי טובא דמתניתין דפרק שני אתא לפרושי מתניתין דפרק ראשון אע"ג שהפסיק בינתים בשאר מילי טובא כגון בריש פרק שני דיבמות דקתני כיצד אשת אחיו שלא היה בעולמו וכן בריש פרק שני דבבא קמא דקתני כיצד הרגל מועדת כו' וגדולה מזו אשכחן דמתניתין דפרק ו' קאי אמתניתין דפרק שלישי בברכות דקתני כיצד מברכין על הפירות וקאי אמתניתין דפרק מי שמתו דקתני בעל קרי מברך לאחריו כו' כדפירשו התוספות. לכן נ"ל לפרש טעם אחר וכתבתיו לקמן בריש פרק עגלה ערופה ועוד כתבו התוספות תימה למה הקדים פרק זה קודם פרק עגלה ערופה והלא שנה משוח מלחמה בבבא אחרונה אחרי כולן לעיל בפרק אלו נאמרין. וי"ל דלעיל הקדים פרשת עגלה ערופה משום דאיירי בפרשת המלך נקט בתריה פרשת עגלה ערופה אבל הכא שבא לפרשם מקדים משוח מלחמה משום דזוטרא מיליה ופסיק ושדי להו. וקשה לי טובא על דבריהם חדא שהרי אדרבה מצינו בריש מסכת שבת שהתחיל התנא בדין הוצאה אע"ג דקתני הוצאה לבסוף באבות מלאכות בפרק כלל גדול משום דהוצאה חביבה ליה לאקדומי כיון דנפישי מילי' כמו שתירצו התוספות בשם ריב"א. ועוד קשה שהרי אדרבה משוח מלחמה נפישי מיליה טפי מעגלה ערופה שהרי רוב הפרק עגלה ערופה לא מיירי כלל מדיני עגלה ערופה רק אגב דקתני משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה קחשיב ואזיל כל הדברים שנתבטלו משא"כ בפרק זה שמיירי כולו בדיני משוח מלחמה הלכך נ"ל לתרץ להפך מדברי התוספות האלה דהכא שבא לפרשם מקדים משוח מלחמה משום דנפישי מיליה כמו שתירץ ריב"א בריש מסכת שבת שהבאתי ואע"ג דבריש שבועות מתרץ הגמרא גבי פתח בשבועות ומפרש ידיעות הטומאה איידי דזוטרין מלייהו פסיק שדי' להו כו' לא דמי כלל להכא דוק ותשכח. ועוד י"ל דהכא שבא לפרשם מקדים משוח מלחמה לעגלה ערופה כפי סדרן בתורה מפני שדרך התנא להקדים דבר המוקדם בתורה כמו שהקדים גיטין לקדושין והמציאות הוא להפך ואפ"ה הקדים גטין מפני סדר הכתוב ויצאה והיתה והויה הוא לשון קדושין כמו שכתב הרמב"ם בהקדמת פירוש המשניות. ועי"ל דהכא שבא לפרשם מקדים משוח מלחמה משום שהוא מצוי יותר מעגלה ערופה ועוד שהרי תנן משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה ודרך התנא להקדים דבר ההוה ולכן הקדים דין הוצאה בריש שבת לפי פירוש ר"ת וכן בריש בבא קמא נקט בתחלה השור והבור ולא כסדר הפרשה מפני שדרך התנא להקדים ההוה וכן אשכחן בפרק הרואה גבי ארבעה צריכין להודות דלא נקט כסדר שבתהלים ופירש רבינו האי גאון ז"ל מפני שדוד נקט המסוכנים תחלה והגמרא נקט המצויין תחלה. והא דהקדים עגלה ערופה למשוח מלחמה לעיל בפרק אלו נאמרין משום דלעיל לא נחת לסדרם בדין קדימה ואיחור כלל רק לחשוב כל הדברים הנאמרים בלשון הקדש כן נראה לי ועוד כתבו התוספות וא"ת וליתני לעיל פרשת משוח מלחמה כדקתני לעיל פרשת עגלה ערופה. וי"ל דלא שייך למימר פרשת משוח מלחמה שהרי לא ניתנה משום מצות קריאה אלא משום התראה עכ"ל. ואני שמעתי ולא אבין לא הקושיא ולא התירוץ כי לפי עניות דעתי הקושיא מעיקרא ליתא שהרי אה"נ תנא לעיל פרשת משוח מלחמה כדקתני פרשת עגלה ערופה כי מלת ופרשת הנזכר לעיל במשנה בפרק אלו נאמרין לא קאי על עגלה ערופה לחוד אלא גם על משוח מלחמה כאלו אמר ופרשת משוח מלחמה דומיא להא דתנא לעיל פרשת סוטה וידוי מעשר כו' דמלת פרשת לא קאי על סוטה לחוד אלא גם על ווידוי מעשר דאל"כ קשה וליתני לעיל פרשת וידוי מעשר כדתני פרשת סוטה כמו שהקשו התוספות כה"ג וליתני לעיל פרשת משוח מלחמה כו' וכמו מקרא בכורים וחליצה כו' לעיל במשנה דמלת ומקרא לא קאי על בכורים לחוד אלא גם על חליצה וראיה מוכרחת לדברי שהרי רש"י פירש לעיל במשנה בפרק אלו נאמרין וז"ל פרשת משוח מלחמה והיה כקרבכם וגו' הרי נקט בהדיא פרשת משוח מלחמה וכן פירש בהדיא ר"ע מברטנורה ז"ל. וגם התירוץ שכתבו התוספות דלא שייך למימר פרשת משוח מלחמה שהרי לא ניתנה משום מצות קריאה כו' קשה מאד בעיני שהרי פרשת סוטה ג"כ לא ניתנה משום מצות קריאה אלא משום התראה שתודה ואפ"ה אמר פרשת סוטה ועוד שהרי מקרא בכורים וחליצה ואינך דברים דקחשיב לעיל לא ניתנו משום התראה ואפ"ה לא אמר גבייהו פרשה:

ולא על אחיכם לא יהודה על שמעון וכו'. לא שמשוח מלחמה היה מדבר אל העם אלה הדברים אלא התנא דורש כך הפסוק אבל המשוח מלחמה היה מדבר הפסוקים כמו שהם כתובים בתורה בלי פירוש ותוספת:

מה שוטר שיש ממונה על גביו. פרש"י השופט ממונה על השוטר שהשוטר עשוי לנגוש את מי שיצוה השופט לכוף וכן$ פרש"י בחומש גבי שופטים ושוטרים תתן לך וגו'. וקשה לי דא"כ היאך נקרא השוטר ממונה דהא אין לשוטר גדולה כלל מעצמו והלא אפילו הסגן לאו ממונה נקרא מטעם שאין לו גדולה מעצמו. לכן נ"ל דהאי ודברו השוטרים אינו כמו שופטים ושוטרים תתן לך וגו' כי אלו השוטרים הם השרים המושלים מגזירת משטרי הארץ והא דקאמר מה שוטר שיש ממונה על גביו היינו המלך וראיה מתרגום אונקלוס שתירגם שופטים ושוטרים דיינין ופורענין ואלו גבי ודברו השוטרים תרגום וימללון סרכיא והוי האי שוטר דהכא דומה להא דפרש"י בחומש פרשת חיי שרה בפסוק ועפרון ישב אותו היום מנוהו שוטר עליהם מפני חשיבותו של אברהם שהיה צריך לו עלה לגדולה ובעל כרחך צריך לפרש האי שוטר שר ומושל כדאיתא בהדיא בב"ר ועפרון ישב רבי יצחק אמר ישב כתיב אותו היום מנוהו ארכיסטרטיגוס דלא יהא בר נש רב זבין מן בר נש זעיר וארכיסטרטיגוס היינו גדול שבנציבים וכאותה ששנינו בפרק בתרא דקדושין וכל שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים דהיינו דיינים וכן אשכחן שם בירושלמי בגמרא אין בודקין מן המזבח ולמעלה כתיב שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינים ומכין ברצועה ת"ל מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות כו' ומדחשיב שוטרי הרבים ומכין ברצועה אלמא דשוטרי הרבים לאו היינו מכין ברצועה אלא שרים ומושלים:

הא איכא מלך על גבו. בפרק בתרא דהוריות יליף ליה מקרא דמלך קודם לכ"ג שנאמר ויאמר המלך אליהם קחו עמכם מעבדי המלך אדוניכם וגו' ומה שיש לדקדק בזה כתבתי שם בחידושי:

שאם אירע בו פסול בכ"ג כו'. פרש"י אבל בעוד שלא אירע פסול לכ"ג אין לסגן גדולה של כלום וקשה לי על פירושו דהא איתא בירושלמי דיומא פרק אמר להם הממונה חמשה דברים היה הסגן משמש אחד הסגן מימינו וראש בית אב משמאלו ב' הסגן אומר לו אישי כ"ג הגבה ימינך ג' אחז הסגן מימינו והעלהו ד' הניף הסגן בסודרין ה' לא היה מתמנה לכ"ג עד שהוא נעשה סגן ע"כ. ועוד שהרי בפ"ק דיומא גבי אמר להם הממונה צאו והביאו טלה כו' ובר"פ אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע הזמן שחיטה ובפ"ק דברכות גבי אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת פי' רש"י הממונה הוא הסגן אלמא שיש לסגן הרבה מנוי שררה וגדולה יותר על אחיו הכהנים. וי"ל הא דפרש"י דאין לסגן גדולה של כלום היינו דוקא בענין עבודה שאינו עובד שום עבודה כדדייק הלשון נכנס ומשמש תחתיו אבל שאר גדולות היו לו וכן פרש"י בהדיא ביומא ריש פרק טרף בקלפי וכה"ג איירי הא דמשני הגמרא סגן לאו ממונה הוא היינו בעבודה. ובזה נתיישב קושית התוספות שהקשו על הא דמשני הגמרא סגן לאו ממונה הוא מהא דאמרינן בסנהדרין פרק כ"ג ש"מ היינו סגן היינו ממונה דודאי ממונה היה להרבה מנוי גדולה ושררה יותר על אחיו הכהנים אבל לענין עבודה אין לסגן גדולה של כלום והתוספות תירצו בענין אחר דודאי ממונה היה לדברים שמנוהו אחיו הכהנים כדתנן אמר להם הממונה אבל מן התורה אין לו שום מנוי ושררה יותר על אחיו הכהנים ואינו אלא כעין מנוי אמרכל וגזבר שגדלוהו אחיו הכהנים ע"כ. וקשה לי על דבריהם שהרי גם השוטר אין לו שום מנוי ושררה יותר על אחיו מן התורה רק מה שנותן לו המלך ואינו אלא כעין מנוי אמרכל וגזבר אבל אין להקשות שהרי אמרינן בפרק הבא על יבמתו דינאי מלכא אוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ובירושלמי דיומא נמי דריש ליה מקרא דכ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה ע"י אחיו הכהנים והמלך משום די"ל דמ"מ אחר שנתמנה לכ"ג חייבין אחיו הכהנים לנהוג בו כבוד וגדולה מן התורה שנא' והכהן הגדול מאחיו ודרשו בו נהוג בו גדולה מה שאין כן בסגן והארכתי בזה בחדושי בפרק בתרא דהוריות

מאי שנא שמע ישראל. בספרים אחרים גרסינן למה לי שמע ישראל וכן עיקר ר"ל כי היה די לומר אתם קרבים היום למלחמה:

גמולה. בדולה כמו ויגמל (בראשית כא): משך ידו. הקב''ה מהיות את לוצצים: לא יגורך רע. לא יגור עמך רע וגבי מספרי לשון הרע כתיב דכתיב בההוא פרשתא כי אין בפיהו נכונה וגו' : מתני' משוח מלחמה. כהן שנתרבה לכך שנאמר ונגש הכהן וגו' ובגמרא פריך מאי קאמר: ויקומו האנשים. כתיב גבי פקח בן רמליהו שנלחם עם אחז בדברי הימים ששבו מבני יהודה הרבה ושם היה נביא עודד שמו והוכיחם לבני ישראל ואמר להם בחמת ה' על בני יהודה נתנם בידכם והכיתם בהם לאין מרפא ועתה אתם אומרים לכבוש אותם לעבדים שמעוני והשיבו את השביה וגו': לכל כושל. כל הכושלים שבהם שאינן יכולין לילך ברגליהם: צהלת סוסים. צנף סוסים קרוי צהלה בלשון המקרא: קלגסין. חיילות: הגפת תריסין. מגיפין וסוגרין ומדבקין התריסין זה סמוך לזה כדי שינקשו זה על זה והקול נשמע כקול המון לאיים על שכנגדם: שובך. שר צבא הדרעזר: גמ' מאי קאמר. היכי יליף לשון הקודש מהכא: דומיא דשוטר. תירוצא היא השופט ממונה על השוטר ששוטר עשוי לנגוש את מי שיצוה השופט לכוף: ואימא סגן. מדבר דברים הללו דהא ממונה הוא ויש ממונה על גביו: למה סגן ממונה. לאיזה דבר הוא ממונה ומוכן: שאם אירע כו'. אבל בעוד שלא אירע פסול לכהן גדול אין לסגן גדולה של כלום: מאי שנא שמע ישראל. למה מתחיל בלשון זה: פעמיים מדבר עמהם אחת בספר. כשיצאו מארצם:

מתני' משוח מלחמה. נראה האי דלא תנא הכי משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם כיצד כדקתני בפרק אלו נאמרין (לעיל דף לב.) מקרא בכורים כיצד משום דהתם סליק מיניה דתני לעיל מיניה ואלו נאמרין בלשון קודש אבל תימה למה הקדים פרק זה קודם פרק עגלה ערופה והלא שנה משוח מלחמה בבבא אחרונה אחרי כולן ויש לומר דהתם הקדים פרשת עגלה ערופה משום דאיירי בפרשת המלך נקט בתריה פרשת עגלה ערופה אבל הכא שבא לפרשה מקדים משוח מלחמה משום דזוטרי מיליה ופסיק ושדי להו וא''ת וליתני לעיל פרשת משוח מלחמה כדתני פרשת עגלה ערופה יש לומר דלא שייך למימר פרשת משוח מלחמה שהרי לא נתנה משום מצות קריאה אלא משום התראה: הכי קאמר שנאמר ודבר: ירושלמי למה בגין דכתי' ודבר הרי ק''ש דכתי' בה ודברת בם והיא נאמרת בכל לשון אלא בגין דכתיב בה אמירה הרי פרשת ודוי מעשר הרי כתיב בה אמירה והיא נאמרת בכל לשון אמר רבי חגי נאמר כאן הגשה ונאמר להלן הגשה ונגשו הכהנים בני לוי מה נגישה שנא' להלן בלשון קודש אף כאן בלשון קודש עד כדון כרבי עקיבא דאמר לשונות ריבויין הן כרבי ישמעאל דאמר לשונות כפולין הן ברם מאי אמר ר' חייא בר אבא נאמר כאן נגישה ונאמר להלן נגישה ונגש משה אל הערפל מה לשם לשון הקודש אף כאן לשון הקודש מסתברא דלא ופקדו שרי צבאות בראש העם ואחרי כן ונגש הכהן ודבר אל העם בתר דמתקן להון הוא משמע לון: סגן לאו ממונה הוא. ואם תאמר הא אמרינן בסנהדרין פרק כהן גדול (דף יט.) כשהוא מנחם אחרים כל העם עוברין זה אחר זה והממונה ממצעו ותניא כשהוא עומד בשורה לנחם את האחרים סגן ומשוח מלחמה עומד בימינו ואמר רב פפא ש''מ מהא מתניתין תלת שמע מינה היינו סגן היינו ממונה יש לומר ודאי ממונה היה לדברים שמינוהו אחיו הכהנים כדתנן (יומא דף כח.) אמר להם הממונה אבל מן התורה אין לו שום מנוי ושררה יותר על אחיו הכהנים ואינו אלא כעין מינוי אמרכל וגיזבר שגידלוהו אחיו הכהנים: