סוטה מא ע"ב

implying that the assembly takes place at the beginning of the Festival, when the entire Jewish people comes to Jerusalem.

§ It is taught in the mishna: And the synagogue attendant takes a Torah scroll and gives it to the head of the synagogue, until it is eventually passed to the king. The Gemara suggests: You can learn from the fact that all of these dignitaries receive the Torah scroll before the king that honor may be given to a student in the presence of the teacher. Abaye said: A proof may not be adduced from here, as the entire process is for the honor of the king, to show that he is removed from ordinary people by many ranks.

It is taught in the mishna: And the king stands, and receives the Torah scroll, and reads from it while sitting. King Agrippa arose, and received the Torah scroll, and read from it while standing. The Gemara asks: By inference, until that point he had been sitting. But didn’t the Master say (Tosefta, Sanhedrin 4:4) that sitting in the Temple courtyard is permitted only for kings from the house of David, as it is stated: “Then King David went in, and sat before the Lord; and he said: Who am I?” (II Samuel 7:18). The Gemara answers: As Rav Ḥisda said in a similar context: This took place not in the Israelite courtyard, where the prohibition against sitting applies, but in the women’s courtyard. Here too, the assembly was in the women’s courtyard.

It is stated in the mishna that King Agrippa read from the Torah while standing, and the Sages praised him for this. The Gemara asks: From the fact that they praised him, can it be concluded that he acted appropriately? Didn’t Rav Ashi say: Even according to the one who says with regard to a Nasi who relinquished the honor due him, his honor is relinquished, i.e., he may do so, with regard to a king who relinquished the honor due him, his honor is not relinquished, as it is stated: “You shall place a king over you” (Deuteronomy 17:15). This is interpreted to mean that his awe shall be upon you. The Torah establishes that awe is an essential component of kingship, and it is not the prerogative of the king to relinquish it.

The Gemara answers: Since he relinquished his honor for the sake of a mitzva, this situation is different and does not dishonor him.

The mishna continues: And when Agrippa arrived at the verse: “You may not appoint a foreigner over you” (Deuteronomy 17:15), tears flowed from his eyes because he was a descendant of the house of Herod and was not of Jewish origin. The entire nation said to him: You are our brother. It is taught in the name of Rabbi Natan: At that moment the enemies of the Jewish people, a euphemism for the Jewish people, were sentenced to destruction for flattering Agrippa.

Rabbi Shimon ben Ḥalafta says: From the day that the power of flattery prevailed, the judgment has become corrupted, and people’s deeds have become corrupted, and a person cannot say to another: My deeds are greater than your deeds, as everyone flatters one another and people no longer know the truth.

Rabbi Yehuda of the West, Eretz Yisrael, and some say Rabbi Shimon ben Pazi, taught: It is permitted to flatter wicked people in this world, as it is stated concerning the future: “The vile person shall no longer be called generous, nor shall the churl be said to be noble” (Isaiah 32:5). By inference, this indicates that in this world it is permitted to flatter them.

Rabbi Shimon ben Lakish said that this can be proven from here. Jacob said to Esau: “I have seen your face, as one sees the face of angels, and you were pleased with me” (Genesis 33:10). Jacob flattered him by comparing seeing him to seeing a divine vision.

The Gemara notes: And Rabbi Shimon ben Lakish, in interpreting Jacob’s statement, disagrees with Rabbi Levi, as Rabbi Levi says: With regard to the interaction between Jacob and Esau, to what is this matter comparable? To a person who invited another to his home and the guest realized that he wants to kill him. The guest said to him: The flavor of this dish that I taste is like a dish that I tasted in the king’s house. The host then said to himself: The king must know him. Therefore, he was afraid and did not kill him. Similarly, when Jacob told Esau that his face is like the face of an angel, he intended to let him know that he had seen angels, in order to instill fear in him so that Esau would not seek to harm him.

Rabbi Elazar says: Any person who has flattery in him brings wrath to the world, as it is stated: “But those with flattery in their hearts bring about wrath” (Job 36:13). And moreover, his prayer is not heard, as it is stated in that same verse: “They do not cry for help when He binds them.”

The Gemara cites a mnemonic device for the statements of Rabbi Elazar: Wrath, fetus, Gehenna, in his hands, menstruating woman, exiled.

And Rabbi Elazar says: Any person who has flattery in him, even fetuses in their mothers’ wombs curse him, as it is stated: “He who says to the wicked: You are righteous, peoples shall curse him [yikkevuhu], nations [leummim] shall execrate him” (Proverbs 24:24); and kov, the linguistic root of the word yikkevuhu, means only a curse, as it is stated: Balaam explained that he did not curse the Jewish people, as he said: “How can I curse [ekkov] whom God has not cursed [kabbo]?” (Numbers 23:8). And le’om is homiletically interpreted to mean only fetuses, as it is stated with regard to Jacob and Esau, when they were still in Rebecca’s womb: “And one people [le’om] shall be stronger than the other people [le’om]” (Genesis 25:23).

And Rabbi Elazar says: Any person who has flattery in him falls into Gehenna, as it is stated: “Woe to those who call evil good, and good evil” (Isaiah 5:20). What is written afterward? “Therefore, as the tongue of fire devours straw, and as the chaff is consumed by the flame” (Isaiah 5:24), meaning that the people described in the earlier verse will end up burning like straw in the fires of Gehenna.

And Rabbi Elazar says: Anyone who flatters another ultimately falls into his hands. And if he does not fall into his hands, he falls into his children’s hands. And if he does not fall into his children’s hands, he falls into his grandchild’s hands, as it is stated: “Then the prophet Jeremiah said to Hananiah…Amen, the Lord should do so, the Lord should perform your words” (Jeremiah 28:5–6). This was a form of flattery, as Jeremiah did not explicitly say that Hananiah was a false prophet. And it is written:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - ב

לפיכך כתב רחמנא "בבוא כל ישראל לראות את פני ה' אלקיך", דמשמע בשעת ביאתם, והיינו מאימת דמתחיל מועד [מתחילת המועד] ביום טוב ראשון, שהוא זמן ביאת כל ישראל למקדש ^[1].

שנינו במשנה: וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת: וסליק אדעתין דעושים כן כדי לכבד את ראש הכנסת ואת הסגן ואת הכהן הגדול, ולכך לא נתן השמש מיד למלך.

ומדייקת הגמרא: האם שמעת מינה מסתם משנתנו, שהלכה כמאן דאמר [בבא בתרא קיט ב]: חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב, שהרי כולם בפני המלך כתלמידים בפני הרב, ואף על פי כן חולקים להם כבוד?

אמר אביי: אין מכאן הוכחה, כי כולה [כל מה שעושים שם] הוא משום כבודו דמלך, שעל ידי זה מתיקר המלך שמראים את מעלותיו זה למעלה מזה.

שנינו במשנה: והמלך עומד ומקבל וקורא יושב; אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד:

ודייקינן: מדשנינו שהמלך עומד "עומד" כדי לקבל את ספר התורה, וכן באגריפס שנינו: "עמד וקבל", מכלל דעד עכשיו היה יושב!?

ותיקשי, דהאמר מר: "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד". ^[2]

ומנין שהותרה ישיבה בעזרה למלכי בית דוד? שהרי מצינו בהם ישיבה, שנאמר [שמואל ב ז יח] "ויבא המלך דוד, וישב לפני ה' [לפני הארון שהיה בעיר דוד] ויאמר מי אנכי ה' ד' ומי ביתי כי הביאתני עד הלום"; הרי שהותר לדוד לישב "לפני ה'", והוא הדין שמותר לו לישב בעזרה.

ואם כן תיקשי: הרי אגריפס לא היה ממלכות בית דוד, ואיך הותרה לו הישיבה!? ומשנינן: כדאמר רב חסדא גבי כהן גדול, שהיתה קריאתו בעזרת נשים, הכא נמי גבי מלך בעזרת נשים היה קורא, והיא היתה חול, ומותר לישב בה. ^[3]

שנינו במשנה: אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד, ושבחוהו חכמים:

ומקשינן: מכך ששבחוהו, מכלל בהכרח דשפיר עבד [טוב עשה אגריפס]!?

והאמר רב אשי: אפילו למאן דאמר: "נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול", אבל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, שנאמר "שום תשים עליך מלך".

וממה שהזהירה תורה את ישראל בשימות הרבה ["שום תשים"], למדנו: שתהא אימתו עליך, ואם מחל על כבודו אין כבודו מחול.

ומשנינן: מצוה היתה בזה שקרא אגריפס מעומד, לפי שמחל על כבודו משום כבוד התורה; ואף דבעלמא אין לו למלך למחול על כבודו, לדבר מצוה שאני, ^[4] ושפיר מצי למחול. ^[5]

שנינו במשנה: וכשהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי", זלגו עיניו דמעות, אמרו לו: אל תתיירא אחינו אתה, אחינו אתה:

תנא משמיה דרבי נתן: באותה שעה שאמרו לו לאגריפס כן, נתחייבו שונאי ישראל [ישראל בלשון סגי נהור] כלייה -

לפי שהחניפו לו לאגריפס! שהשיבו לו שלא כדין, משום שבאמת לא היה ראוי למלכות, ואף על פי שלא נחשב ל"איש נכרי" כיון שאמו היתה מישראל, ^[6] מכל מקום מצד אביו עבד היה, ולפיכך אין למנותו למלך משום דזילא מילתא. ^[7]

אמר רבי שמעון בן חלפתא:

מיום שגבר אגרופה [כוחה] של חנופה ^[8] בכך שהשיבו כן לאגריפס:

נתעוותו הדינין, שלמדו הדיינים מכך להחניף לבעלי הדין ולא פסקו את הדין לאמיתו.

ונתקלקלו המעשים, שהגדולים ראו עוברי עבירה, ולא מיחו בידם מפני החנופה -

ומאז אין אדם יכול לומר לחבירו: מעשי גדולים ממעשיך! שמתוך שלא מיחו הגדולים בעוברי עבירה למדו שאר הדורות ממעשיהם הרעים, ונמצאו כולם עוברי עבירה. ^[9]

דרש רבי יהודה בר מערבא, ואיתימא [ויש אומרים] רבי שמעון בן פזי דרש כך: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה. ^[10] שנאמר: "לא יקרא עוד לנבל נדיב, ולכילי לא יאמר שוע", "כילי" היינו מי שמתאוה לשתות יין תדיר, מלשון "כלתה נפשי", ולעתיד לבוא לא יחניפו לו, ולא יקראוהו "שוע". ^[11]

ומדלעולם הבא נאמר לשון לאו ואיסור על חנופה, מכלל דבעולם הזה שרי להחניף.

רבי שמעון בן לקיש אמר: מהכא ילפינן שמותר להחניף לרשע בעולם הזה:

ממה שאמר יעקב לעשיו: "כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני", שראיית פניך חשובה לי כראיית פני המלאך, ולהחניף לעשו נתכוין.

ופליגא רבי שמעון בן לקיש על מה דאמר רבי לוי.

דאמר רבי לוי:

לא נתכוין יעקב להחניף לעשו בכך; ^[12] אלא משל של יעקב ועשו, למה הדבר דומה?

לאדם שזימן את חבירו אליו, והכיר האורח בו שהזמינו לפי שהוא מבקש להורגו, אמר לו האורח: טעם תבשיל זה שאני טועם עכשיו, הרי הוא כתבשיל שטעמתי בבית המלך! ובכך הציל את עצמו ממיתה.

לפי שאמר המזמין בלבו: אורח זה מצוי הוא בבית המלך, וידע ליה מלכא [המלך מכירו], ועל ידי כך מיסתפי [מתיירא בעל הבית] שמא יוודע למלך שהרגו, ולכך לא קטיל ליה [ושוב לא יהרגנו].

וזו היתה גם כוונת יעקב, שרצה לאיים על עשו ולהודיעו שהוא רגיל לראות פני מלאכים, ומתוך כך יתיירא עשו ממנו ולא יהרגנו.

סימן לאמרותיו של רבי אלעזר בענין חנופה: א. אף; ב. עובר; ג. גיהנם; ד. בידו; ה. נידה; ו. גולה;

אמר רבי אלעזר:

א. אף: כל אדם שיש בו חנופה מביא חרון אף לעולם. שנאמר "וחנפי לב ישימו אף".

ולא עוד, אלא שכל מי שיש בו חנופה, אין תפלתו נשמעת. שנאמר "לא ישועו כי אסרם"! כשיבואו עליהם יסורים, לא תועיל להם שוועה. ^[13]

ואמר רבי אלעזר:

ב. עובר: כל אדם שיש בו חנופה, אפילו עוברין במעי אמן מקללים אותו.

שנאמר: "אומר לרשע צדיק אתה, יקבוהו עמים, יזעמוהו לאומים", ואין "קוב" אלא קללה, שנאמר בנבואת בלעם: "מה אקב לא קבה אל".

ואין "לאום" אלא עוברין, שנאמר ברבקה, "שני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ"! והיינו דכתיב, החונף שאומר לרשע "צדיק אתה", יקללוהו לאומים דהיינו עוברים. ^[14]

ואמר רבי אלעזר:

ג. גיהנם: כל אדם שיש בו חנופה, הרי הוא נופל בגיהנם.

שנאמר: "הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע. שמים חשך לאור ואור לחשך, שמים מר למתוק ומתוק למר". דהיינו המחניפים לרשע ואומרים עליו שהוא טוב.

ומה כתיב בפסוק שלאחריו - "לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה, שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה", שייענשו באש הגיהנם.

ואמר רבי אלעזר:

ד. בידו: כל המחניף לחבירו, לבסוף נופל בידו של הנחנף, ואם אינו נופל בידו, נופל ביד בניו; ואם אינו נופל ביד בניו, בסופו של דבר נופל ביד בן בנו.

שנאמר אצל חנניה נביא השקר, שנתנבא נבואת שקר על גלות יכניה וכלי המקדש, שכעבור שנתיים ימים ישיבם ה' ממקום גלותם: "ויאמר ירמיהו לחנניה, אמן כן יעשה ה', יקם ה' את דבריך"! וחנופה היא זו, לפי שהיה לירמיהו לומר לו, שקר אתה מתנבא.

הערות

^[1] א. תמהו התוספות: לכתוב רק "חג הסוכות" ולמה לי "במועד"? [והוסיפו התוספות, שלכאורה תיקשי יותר: לא לכתוב אלא "מקץ שבע שנים שנת השמיטה בבא כל ישראל ליראות", וממילא נדע דמחג הסוכות איירי, שהרי בראש השנה אין חובת ראיה! ? אלא שבזה יש לומר, שהייתי מפרש שהכוונה היא לחג המצות; אבל הקושיה הראשונה שלא לכתוב "במועד", בעינה עומדת]. ותירצו, דאי כתיב "בבא כל ישראל" בלבד, היה משמע מזה דדוקא מתחלת המועד דהיינו יום ראשון עצמו, ולכך כתיב "במועד", דמשמע בתוך המועד, מיהו אהני "בבא כל ישראל", דמינה ילפינן דהזמן הוא בתחלת חול המועד ולא ביום ב' או ג' דחול המועד. ב. ואם תאמר: מנין שבמוצאי יום טוב ולא ביום טוב עצמו? פירש רש"י, משום שצריך להתקין בעזרה בימה של עץ, ואין תיקון זה דוחה לא שבת ולא יום טוב, ומערב יום טוב אי אפשר לתקן את הבימה, משום דוחק המקום שבעזרה. ומקורו הוא מהירושלמי שנזכר לעיל עמוד א בהערה 13. והתוספות תמהו על דבריו, כי אם גזירת הכתוב היא שהזמן הוא בתחלת מועד דהיינו יום טוב ראשון דוקא, יקראו בלא בימה, כי מהיכי תיתי שהבימה מעכבת, ואיך נדחה משום זה את הזמן הקבוע בתורה! ? ולכך פירשו ד"במועד" משמע תוך המועד. וראה מה שכתב ב"טורי אבן" מגילה ה, ליישב דברי רש"י.

^[2] א. ראה מה שנתבאר בענין זה לעיל בהערה 29 לעיל מ ב. ב. ואף על גב שאגריפס מלך שלא כדין, מכל מקום מקשי שפיר, שהרי נהגו בו כבוד כמלך גמור, תוספות כתובות יז א. ומשמע מדבריהם שמצד הדין לא היה לו דין מלך; אבל מדברי הריטב"א שם נראה, דאף שמינוהו שלא כדין, דין מלך לו בדיעבד, וראה מה שכתב ב"הערות" להוכיח מדברי הרמב"ם בפרק א ממלכים הלכה ה כדעת התוספות.

^[3] ראה בעמוד א הערה 1, שנתבאר, כי לפי שיטת רש"י דברי רב חסדא נאמרו לפרש את הברייתא שכתוב בה שכהן גדול היה קורא "בעזרה" ופירש, דהיינו עזרת נשים, ועל פי זה נתבאר כאן; וראה שם, ביאור אחר שדברי רב חסדא נאמרו לענין "הקהל", ולפי זה לשון "הכא נמי" בעזרת נשים, היינו משום שעיקר דברי רב חסדא נאמרו על הברייתא ששנינו בה שהיתה הקריאה "בעזרה", ו"הכא נמי" מה ששנינו במשנתנו שהיה מעמד ההקהל "בעזרה", היינו בעזרת נשים.

^[4] בכתובות יז א איתא: "אמרו על אגריפס המלך שעבר לפני הכלה, ושבחוהו חכמים", ופריך: והאמר רב אשי: "מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול". והקשו התוספות בשם ר"י, לישני כדמשני הכא, דלדבר מצוה שאני! ? ועוד הקשה, הלא עיקר מימרא דרב אשי נאמרה במקום מצוה, במעשה דרבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה, והיה רבן גמליאל עומד ומשקה עליהן! ? ותירצו התוספות: דדוקא במצוה ככבוד התורה מצי למחול משום שהיא כבוד השכינה, וכן לגבי מצות חליצה, איתא, דהותר למלך למחול על כבודו ולחלוץ, כדי לקיים מצות מלך עולמים, דמראה בכך שאימת השכינה עליו; אבל בההיא דכתובות, דאיירי במצות כבוד תלמידי חכמים ובכבוד כלה, גזירת הכתוב היא שלא ימחול על כבודו. שמצות כיבוד שחייבים הם לנהוג במלך, גדולה ממצות כיבוד שחייב המלך לנהוג בהם.

^[5] וכן איתא בסנהדרין יט ב, דאף דמלך אינו חולץ משום דגנאי הוא לו, קאמר רבי יהודה דאם רצה לחלוץ זכור לטוב. מיהו תמה המהרש"א שם, והרי פליגי חכמים התם, וסבירא להו דאין שומעין לו! ? ותירץ, דמצות כבוד התורה עדיפא, ואף חכמים מודים בה דרשאי מחמתה למחול על כבודו. וכתב רבינו עקיבא איגר, דמהתוספות בסוגיין לא משמע כן, דאם כן, מה הקשו מהכא על הא דקאמר בכתובות דאין רשאי למחול על כבודו משום כבוד כלה, והרי מצוה שאני. והלא שפיר מצינו להעמיד דברי הגמרא שם אליבא דחכמים. עוד תירץ המהרש"א, דמתניתין דהכא אתיא כרבי יהודה. וכתב רבינו עקיבא איגר, דמדברי הרמב"ם מוכח לא כן, שבפרק ב מהלכות מלכים הלכה ג פסק כחכמים, שאם רצה לחלוץ אין שומעין לו, ואילו בפרק ג מהלכות חגיגה הלכה ב פסק כמתניתין, שאם קרא עומד הרי זה משובח; הרי בהכרח דדין זה אמור אף לחכמים. והר"ן בסנהדרין שם כתב לחלק, דדוקא בביזוי גדול כרקיקה וחליצה נחלקו חכמים. עוד כתב שם בשם רבינו דוד, שמעשה שעושה המלך מעצמו כגון עמידה, מודים בו חכמים שרשאי למחול לצורך מצוה; ופליגי דוקא במעשה ביזוי שעושים בו אחרים, כגון רקיקה וחליצה שעושה בו היבמה.

^[6] רש"י; וכן כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות מלכים הלכה א': "אין מעמידין מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות, עד שתהיה אמו מישראל". וכתב ה"כסף משנה", דלרבותא נקט דסגי בכך שאמו מישראל, אבל אם אביו מישראל, כל שכן דסגי בהכי, והוכיח כן מרחבעם בן שלמה שנולד מנעמה העמונית. ויש לדחות, דדוקא בתחילת המינוי בעינן שיהיה "מקרב אחיך". וזהו דוקא במלך ראשון. אבל במלך בן מלך שהמלכות באה לו בירושה, אין צריך "שימה" מחודשת. הלכך לא אכפת לן במה דאין אמו מישראל. ואף שגם אגריפס היה מלך בן מלך, מכל מקום גם אבותיו נתמנו בפסול, שהרי הורדוס עבד היה; נודע ביהודה קמא, חושן משפט א.

^[7] רש"י; ותמהו עליו התוספות, דאחר דמדאורייתא כשר ורק משום זילותא מיפסל לא מסתבר שייענשו בעונש חמור ככלייה. [ויש ליישב בדעת רש"י, על פי היראים דמנה איסור חנופה במנין הלאוין, אם כן אף שהחנופה היא מאיסור דרבנן, בכל זאת עובר על איסור דאורייתא. כמו שמצינו בכמה מקומות שהדרבנן פועל על הדאורייתא, תורת הקנאות]. ופירשו, דאף דלכל השררות סגי במה שאמו מישראל, אבל מלך שחזר ושנה עליו הכתוב "מקרב אחיך תשים עליך מלך", בעינן שיהיה ממש מקרב אחיך, ממוצע בין מאביו ובין מאמו. והתוספות ביבמות מה ב כתבו, דאגריפס לא בא מישראל אף מצד אמו, לפי שהורדוס נשא נכרית, ומה דקראוהו "אחינו אתה", היינו אחינו במצוות.

^[8] ואף שלא יכלו למחות בו, מכל מקום היה להם לשתוק ולא להחזיקו, שכל המחניף לחבירו מחמת יראתו מפניו ואינו חושש ליראת הקדוש ברוך הוא, עושה עין של מעלה כאילו אינה רואה. מיהו במקום סכנה מותר להחניף, תוספות. ונראה דאין בכונתם לסכנה ממש, דזהו פשיטא, דהרי פיקוח נפש דוחה כל התורה. אלא אף סכנה רחוקה שאינה בגדר פיקוח נפש. דכיון שעושה משום כן ולא מיכוין לשם חנופה סתם, אינו בכלל חנופה, "הערות". מיהו רבינו יונה בשערי תשובה כתב "וחייב אדם למסור את עצמו לסכנה, ואל ישיא נפשו עון אשמה כזאת [חנופה] ". ב. בספר יראים מנה ב' לאוין בחנופה. "לא תחניפו את הארץ", וסמיך ליה "ולא תטמאו את הארץ", מכאן למדנו שהמחניף מטמא את הארץ, ועובר בב' לאוין.

^[9] רש"י; ולולא דבריו היה נראה לפרש, דכיון שהחונפים מצדיקים את פעולות הרשעים, כבר אי אפשר להוכיח עובר עבירה. לפי שלמד מן החונפים שמעשיו רצויים, מהר"ץ חיות.

^[10] משום שעושה כן כדי שלא יבוא לו הפסד בגופו או בממונו, יראים.

^[11] נתבאר על פי רש"י כאן, אך בישעיה לב פירש רש"י: כילי: רמאי נוכל חורש רעים; שוע: לשון אדון, שהכל שועין ופונין אליו.

^[12] רש"י; ומהרש"א כתב, דאף לרבי לוי החניף יעקב לעשיו כדי לפייסו, אלא שלא החניף לו בדבר לא אמיתי, אלא שהזכיר לו האמת שרגיל בראית מלאכים כדי לאיים עליו. וכענין המשל, שבאמת משבח לו את התבשיל, אך עושה כן כדי לאיים עליו תוך כדי כך.

^[13] כי גם תפלתו נחשבת כאילו היא חנופה, כי אין תפילה אלא מעומק הלב, ואין עומק הלב למחניף, שאין דבריו אלא מן השפה ולחוץ, מהר"ל.

^[14] ד"לאם" הוא משורש "אם", שהעובר ירך אמו הוא, ואין מתייחס לאביו אלא משעת הלידה, וכן הוא בישראל; אבל אומות העולם קרויים באופן כללי "לאומים", לפי שאין להם יחוס אב אלא יחס לאם בלבד, מהרש"א.

מאתחלתא (בהתחלת) המועד מיד, כאשר כל ישראל באים.

א שנינו במשנה: וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת עד שמעבירים למלך. ומעירים: שמעת מינה [שומע, למד אתה מכאן] שחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, שהרי חולקים כבוד לכל המכובדים הללו בפני המלך! אמר אביי: אין מכאן ראיה, שכאן כולה משום כבודו של מלך, שמראים בכמה מעלות הוא גדול משאר העם.

ב שנינו במשנה: והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד. ותוהים: עומד מכלל הדברים אתה למד שיושב היה עד עכשיו? והאמר מר [והרי אמר החכם]: אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, שנאמר: "ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר" וגו' (שמואל ב ז, יח)! ומשיבים: כדאמר [כפי שאמר] רב חסדא לענין ישיבת כהן גדול, שמדובר בעזרת נשים, הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בעזרת נשים.

ועוד שנינו: אגריפס עמד וקרא ושבחוהו חכמים. ושואלים: שבחוהו, מכלל דשפיר עבד [מכאן שיפה עשה]? האמר [והרי אמר] רב אשי: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו — אין כבודו מחול, שנאמר: "שום תשים עליך מלך" (דברים יז, טו), וכוונתו: שתהא אימתו עליך!

ומשיבים: כיון שעשה זאת לשם מצוה — שאני [שונה] הדבר ואין בזה זלזול בכבודו.

ג שנינו: וכשהגיע אגריפס ל"לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (דברים יז, טו), אמרו לו כל העם: אחינו אתה. תנא [שנה החכם] משמיה [משמו] של ר' נתן: באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל (בלשון נקיה, כלומר, ישראל) כלייה, ומדוע — מפני שהחניפו לו לאגריפס.

אמר ר' שמעון בן חלפתא: מיום שגבר אגרופה (כוחה) של חנופה — נתעוותו (נתעקמו) הדינין, ונתקלקלו המעשים, ואין אדם יכול לומר לחבירו "מעשי גדולים ממעשיך", שכן מחניפים לאנשים ושוב אין יודעים מה היא האמת.

דרש ר' יהודה בר מערבא (בן ארץ ישראל), ואיתימא [ויש אומרים] שדרש זאת ר' שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה, שנאמר כי לעתיד לבוא "לא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע" (ישעיה לב, ה), מכלל הדברים אתה למד כי בעולם הזה שרי [מותר] לעשות כן.

ר' שמעון בן לקיש אמר, יש ראיה לדבר מהכא [מכאן]: שאמר יעקב לעשו "ראיתי פניך כראת פני אלהים ותרצני" (בראשית לג, י), שהחניף לו ודימה ראייתו לראיה של מעלה.

ופליגא [וחלוק] פירושו של ר' שמעון בן לקיש להתנהגותו של יעקב על זה של ר' לוי. שאמר ר' לוי: משל של יעקב ועשו למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חבירו והכיר בו האורח שמבקש להורגו, אמר לו האורח בתוך דבריו: טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך. ואז אמר בעל הבית: ידע ליה מלכא [המלך בודאי מכיר אותו], ומתוך כך מיסתפי ולא קטיל ליה [מפחד ואינו הורג אותו]. וכן כשיעקב אמר לעשו שפניו כפני אלוקים — רצה לרמוז לו שהוא זוכה לראות פני אלוקים, כדי להפחיד את עשו שלא יפגע בו.

אמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה מביא אף (זעם) לעולם, שנאמר: "וחנפי לב ישימו אף" (איוב לו, יג), ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת, שנאמר: "לא ישועו כי אסרם" (איוב לו, יג).

(סימן א"ף עוב"ר גיהנ"ם ביד"ו ניד"ה גול"ה).

ואמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה — אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו, שנאמר: "אמר לרשע צדיק אתה יקבהו עמים יזעמוהו לאמים" (משלי כד, כד), ואין "קוב" אלא קללה, שנאמר בדברי בלעם, כאשר נמנע מלקלל: "מה אקוב לא קבה אל" (במדבר כג, ח), ואין "לאום" אלא עוברין, שנאמר כשהיו יעקב ועשו במעי רבקה: "ולאם מלאם יאמץ" (בראשית כה, כג).

ואמר ר' אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה נופל בגיהנם, שנאמר: "הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע" וגו' (ישעיה ה, כ), מה כתיב [נאמר] אחריו — "לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה" (ישעיה ה, כד). שמפרש שהעושים כן סופם שריפה כקש באש של גיהנם.

ואמר ר' אלעזר: כל המחניף לחבירו — סוף דבר שהוא נופל בידו, ואם אינו נופל בידו — נופל ביד בניו, ואם אינו נופל ביד בניו — נופל ביד בן בנו, שנאמר: "ויאמר ירמיה הנביא [לחנניה] אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך" (ירמיה כח, ו) והיה בזה חנופה שלא אמר לו במפורש שהוא נביא שקר, וכתיב [ונאמר]:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

implying that the assembly takes place at the beginning of the Festival, when the entire Jewish people comes to Jerusalem.

The Gemara answers: Since he relinquished his honor for the sake of a mitzva, this situation is different and does not dishonor him.

The Gemara cites a mnemonic device for the statements of Rabbi Elazar: Wrath, fetus, Gehenna, in his hands, menstruating woman, exiled.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל שמחניף את הרשע לשבחו בדברים המקולקלים היוצאים מתחת ידו הרי הוא כמוהו שהרי השומעים סומכים עליו ונגררים אחר מעשה הרשעים ועל זו אמרו מיום שגברה אגרפה של חנופה נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחברו מעשי גדולים ממעשיך שהרי אף מעשיהם של רשעים משובחים הם אצל הכל וכן אמרו כל עדה שיש בה חנופה ר"ל שמחניפין זה את זה שלא להוכיחם ממעשיהם הרי זו מאוסה כנדה וכן אמרו ארבע כתות אין מקבלין פני שכינה כת לצים כת חנפים כת שקרים כת מספרי לשון הרע ומה שאמרו מותר להחניף את הרשעים בעולם הזה פירושה לכבדם במקום שאין בו חלול השם ואף זה לכונה שלא יזיקוהו ואף יעקב אבינו כשהחניפו לעשו ליראת היזקו אף הוא נתכוון לאיים את עצמו עליו להטיל אימתו עליו משל לאדם שזימן את חברו לסעודה הרגיש בו שרוצה להרגו אומר לו טעם זה דומה לתבשיל שטעמתי בבית המלך והלה שומעו שהוא רגיל בבית המלך ומתירא הימנו הה"ד על כן ראיתי פניך כראות פני אלהים ותרצני:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בתוס' בד"ה מצוה שאני כו' פרשת דרכים הוה כו' וכן ר' צדיק מלך כו' שתהא אימתו עליך ולא אימתך כו' עכ"ל כצ"ל:

מיום שגברה אגרופה של חנופה כו'. כחה של חנופה כו' כפירש"י ועי' בערוך והיינו כעין דלעיל שהחניפו לאגריפס מפני יראתו ממנו ולא היו חוששין מיראת הקב"ה כמ"ש התוס' והיינו שנתעוותו הדינין שמחניפין בדין לבעלי זרוע מפני היראה וכה"ג אמרו בס"פ מקום שנהגו אוי לי מאגרופן ואולי שנקטו הכא האי לישנא אגרופא ע"ש אגריפס המלך. וענין שאמרו מתוך החנופה אין אדם יכול לומר מעשי גדולים כו'. כפירש"י ועי"ל לפי שהשומע מתוך החנופה מעיד בהיפך האמת כדמפרש לקמן הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע גו' ודו"ק:

מותר להחניף כו' לא יקרא עוד לנבל נדיב גו'. בחנף מדבר קרא כדמסיים ביה כי נבל נבלה ידבר גו' לעשות חנף גו' ומשמע ליה לא יקרא מלשון איסור ולאו ולא מלשון נבואה שלא יהיה כך לעוה"ב דא"כ מאי רבותיה ולא דמיא לדעיל מיניה ולשון עלגים תמהר לדבר צחות דהוי ודאי רבותיה שבדרך נס יהיה לעוה"ב וק"ל:

ופליגא דר"ל כו' מלה"ד לאדם כו'. הא ודאי דלרבי לוי נמי הא דהחניף יעקב לעשו במנחה ששלח לו ובשאר חניפות כדי שיתפייס אלא דה"ק שלא החניף לו בדבר שאינו אמת אלא לאיים עליו הזכיר לו שרגיל הוא במלאכים והוא בעצמו המשל הזה שמשבח התבשיל אינו אלא משום לאיים עליו וכן פירש"י בחומש לדברי ר' לוי וז"ל כי כדאי והגון כו' והן חשובין לי כראיית פני המלאך כו' ולמה הזכיר לו ראיית המלאך כדי שיתיירא ממנו ראה המלאך וניצול כו' עכ"ל ומיהו מה שפירש"י שם כדי כו' ראה מלאכים ונצול כו' טפי נראה כפירש"י בשמעתין לאיים עליו ולהודיעו שהוא רגיל במלאכים עכ"ל והוא דומה ממש אל המשל להודיע לשונאו שיש לו עוזרים וק"ל:

שיש בו חנופה כו' כי אסרם. עיין פירש"י ועוד יש לפרש שמביא אף לעולם שהוא אחד ממלאכי משחית כדאמרינן פ' ד' נדרים ואמר שלא ישועו שאין תפלתם נשמעת מפני שאותו אף מלאך משחית הוא המקטרג ואוסר תפלתם במאסר שלא תבא לפניו יתברך ודו"ק:

כל אדם שיש בו חנופה כו' ואין לאום אלא עוברין שנאמר ולאום כו'. יש לעיין בזה דלשון לאומים הרבה במקרא מלשון עמים דא"א לפרש לפי פשוטו מלשון עוברין ובהאי קרא גופיה כתיב לעיל מיניה ושני לאומים ממעיך גו' ונראה מהידוע כי אומה הישראלית נאמר בה למשפחותם לבית אבותם משפחת אב קרויה משפחה ולא משפחת אם וההיפך בשאר אומות אין להם יחוס אב דזרמת סוסים זרמתם ויש להם יחוס אם לאסור בקורבה מן האם וז"ש בישמעאל שנים עשר נשיאים לאמותם ר"ל דבבני יעקב נאמר שיתיילדו י"ב נשיאים למשפחותם לבית אבותם ולא כן בבני ישמעאל שלא יתיילדו אלא לאמותם כמ"ש כי ביצחק יקרא לך זרע וגם בני עשו לא נקראו ע"ש אביו יצחק כמ"ש ביצחק ולא כל יצחק והשתא ניחא דכל לאמים שבמקרא על עובדי כוכבים נאמר שנקראו כן ע"ש שאין להם יחוס אב רק יחוס אם ומשום דקרא דהכא ושני לאומים גו' ולאום מלאום גו' גם על יעקב נאמר דאין בו משפחת אב רק משפחת אם ע"כ אמרו אין לאום דהכא אלא עוברין שקודם שנולד יעקב גם הוא יקרא לאום על שם אמו דעובר ירך אמו ולאום מגזרת אם ולא יתייחס יעקב ע"ש משפחת אב רק עד אחר לידה כמ"ש תולדותם למשפחותם ופי' הכתוב ושני לאומים דהשתא בבטן אמם שגם יעקב נקרא ע"ש אמו ממעיך יפרדו דהיינו מיד שיצאו ממעיך יפרדו דזה יעקב יקרא אז ע"ש משפחת אביו וזה עשו יקרא גם אח"כ ע"ש אמו לאומים. והענין מבואר שהחונף שאומר לרשע צדיק גו' לבו בל עמו ופיו ולבו מרוחקין ואינן שוים ולזה אמרו אפילו העוברים דבכה"ג יצירת לבם מרוחק מיצירת פיהם שהלב נברא מתחלה כמ"ש ביומא דכל מידי מאמצעותיה מיתצר והפה אינו נברא עד שיצא לאויר עולם שאז פיו פתוח כדאמרי' בנדה אפ"ה מקללין אותו כי המחניף מהפך מדת האמת לשקר ואומר לרשע צדיק גו' וזה העובר נשבע שיהא צדיק ולא רשע [כו'] כדאמרי' שם ודו"ק:

כל אדם שיש בו חנופה כו' שנאמר האומרים לרע טוב גו'. דלפי פשוטו הו"ל למכתב על רע טוב ועל טוב רע גו' ומדקאמר לרע ע"כ דרשו האומרים דרך חנופה לאדם שהוא רע טוב ולאדם טוב אומרים רע הוא ודו"ק:

כל המחניף כו' שנאמר ויאמר ירמיה לחנניה אמן כן יעשה גו'. אע"ג שבדרך תפלה ותחנה שהוא לשון האמנת דברים שיהא רצון שיהא אמת כן אמר כן כפירש"י בפ' שבועות העדות גבי אמן בו האמנת דברים ומייתי לה מהאי קרא אמן כן יעשה גו' מ"מ לא היה לו לירמיה לומר כן כיון שלפי נבואתו האמיתית היה זה שקר והיה לו להכחישו מיד כמ"ש לו לבסוף ואתה הבטחת את העם הזה על שקר וק"ל:

וכתיב ויהי גו' יראיה בן שלמיה בן חנניה גו'. משמע ליה דזה החנניה שהוזכר כאן הוא היה החנניה נביא שקר דלעיל בקרא דאל"כ מה היה לו לקרא לייחסו ליראיה על שם אבי אביו אבל בא לייחסו על שם אבי אביו חנניה לאשמועינן דנופל ביד בן בנו וק"ל:

תד"ה מצוה. ומותיב ליה מעשה בר' אליעזר. כצ"ל ביו"ד:

תד"ה אותו. וגבי אושפזיכנא דראב"א. הוא בקדושין (עו ב):

בא"ד מדסמיך תשים למקרב אחיך. כצ"ל:

בא"ד אבל מלך חזר ושנה עליו. כצ"ל:

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַיְּיבוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה, שֶׁהֶחֱנִיפוּ לוֹ לְאַגְרִיפָּס (דברים יז, טו). יש להבין למה האריך לומר 'לְאַגְרִיפָּס הַמֶּלֶךְ' וסגי לומר מפני 'שֶׁהֶחֱנִיפוּ לוֹ' כיון דעל דברי המשנה דמשתעי באגריפס המלך קאי?
ונראה לי בס"ד דאמרינן לקמן 'מוּתָּר לְהַחֲנִיף לָרְשָׁעִים' ולמה נתחייבו כליה בשביל שהחניפו לו? לכך פירש 'לְאַגְרִיפָּס הַמֶּלֶךְ' דיהיב טעמא בזה דאם היה זה למלך אחר כמו הורדוס וכיוצא בו יש להם טענה על החנופה משום דמותר להחניף לרשעים אך הם נענשו בשביל שהחניפו לאגריפס המלך הידוע שהיה אדם כשר ואינו עושה רעה, ולמה החניפו לו?!
ונראה לי דמה שאמר נִתְחַיְּיבוּ כְּלָיָה קאי על אותם החכמים שאמרו לו 'אָחִינוּ אַתָּה' דאף על גב דהם אמרו כן משום שלום מלכות מכל מקום הוא לא ביקש מהם הודאה על כך ורק הוא בכה בפניהם ומי הכריחם לדבר דברים אלו? והיה לשתוק לבלתי יאמרו רע או טוב והיתה השתיקה יפה לחכמים בעת ההיא והם השיבו דבר ללא נדרש מהם!

מִיּוֹם שֶׁגָּבַר אֶגְרוֹפָהּ שֶׁל חֲנוּפָּה נִתְעַוְּותוּ הַדִּינִין. פירש רש"י 'כוחה' ונראה לי דנקיט לה בשם אגרוף, כי המחניף עושה כן בשביל לקבל הנאה גדולה מלא אגרוף ולכן תמצא חֲנוּפָּה בהיפך אתוון 'חפונה' דעל ידי החנופה מקבלים הנאות מלא חופנם. ועוד נראה לי בס"ד לרמוז בשם חֲנוּפָּה שהוא אותיות 'חן פה' רוצה לומר זה המחניף חושב למצוא חן בפה שלו. גם חֲנוּפָּה אותיות 'נפוחה' כי זה המחניף מגדל ומגביה את חבירו שמחניף לו כדבר נפוח. גם חֲנוּפָּה אותיות 'נוחפה' לשון חפוי שהוא מעלים ומסתיר ומכסה את המומין של זה המחניף לו.
והא דאמר מֵבִיא אַף לָעוֹלָם פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו ה"א דחנופה תתחלף באות אלף נמצא 'חנו אף' עד כאן דבריו נר"ו.

כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנוּפָּה נוֹפֵל בַּגֵּיהִנָּם (ישעיה ה, כ). נראה לי בא ללמד אפילו הוא תלמיד חכם דאין גיהנם שולט בו קל וחומר מסלמנדרא כדאיתא בחגיגה (חגיגה כז.) עם כל זה לא תגין עליו תורה בזה אלא יהיה נופל בגיהנם! ורמז לדבר חֹנֶף [138] עולה מספר לַגֵּיהִנֹּם [138] ולזה אמר כל אדם רוצה לומר אפילו תלמיד חכם. אי נמי לומר אפילו עני הוא והוצרך להחניף בשביל פרנסתו.
ומה שאמר אֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה, הפה הוא שערי תפלה וכיון דחטא בפה בחנופה נסתמו לו שערי תפלה.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרמ"ז [הרב משה זכות] ז"ל יחוד התפלה הוא מספר חן [58] כזה 'ו־ה וה־י והה־י' [58] וכתב לכן התפלה נקראת בשם חן כמה דאת אמרת וָאֶתְחַנַּן אֶל הֳ' (דברים ג, כג) עיין שם. נמצא התפלה היא סוד חן בפה ולכן עון חנופה גורם דאין תפלתו נשמעת.

וְאֵין 'לְאוֹם' אֶלָּא עוּבָּרִין (משלי כד, כד). נראה לי בס"ד כל עובר נקרא לאום אותיות לאם כי בהיותו עובר הוא מבורר שהוא לאמו אבל אחר שנולד אינו מבורר דדילמא אסופי או החלפתו אמו בילד אחר כעובדא דשתים זונות שבאו לפני שלמה המלך ע"ה במלכים (מלכים א' ג, טז-כח) ורק בהיותו עודנו עובר בבטנה הוא מבורר שהוא שלה וזו היא אמו לכן נקרא 'לְאוֹם' בחולם אותיות 'לְאֵם'.
ומה שאמר אֲפִילּוּ עוּבָּרִין מְקַלְּלִין אוֹתוֹ רוצה לומר 'ראוי שיהיו מקללין אותו' והא דנקיט עוּבָּרִין רוצה לומר אפילו אלו דאינם בערבות כי דוקא הנולדים נכנסו בערבות אפילו הכי מקללין.

תוס' ד"ה אותו היום וכו' אלא מן הברורים שבאחיך. ועי' ב"ב דף ג ע"ב תד"ה כל:

ד"ה כל המחניף וכו' במקום סכנה מותר. מג"א סימן קג:

(מא ב רש"י) ד"ה לכילי לשון כלתה נפשי שמתאוה לשתות יין תדיר.—דברי רש"י תמוהים. ומצאתי בס' תועפות ראם (על ס' יראים סי' רמ"ח) שכתב, דט"ס כאן וצ"ל: שמתאוה לתשועת ה' תדיר. ולפ"ז "כילי" היינו בעל תאוה.

מאימת דמתחיל מועד. ומיהו ביו''ט לא שאין תיקון הבימה דוחה לא את השבת ולא יו''ט ומאתמול נמי לא עבדינן לה דדחקא לה עזרה והאי טעמא מפרש בגמ' ירושלמי (פ''א) במס' מגילה דקתני הקהל מאחרין כשחל להיות בשבת וקאמר מפני הבימה ונעבדה מאתמול דחקא לה עזרה אנקוברי''ר בלע''ז: למלכי בית דוד אבל לא למלכי בית חשמונאי: אפי' למאן דאמר. בקידושין בפ''ק (דף לב:): אגרופה. כחה של חנופה דאע''ג דאמו מישראל אין ראוי למלכות דעבד היה וזילא מילתא: נתעוותו הדינין. שהחניפו הדיינין את בעלי הדין: ונתקלקלו המעשים. שהגדולים ראו עוברי עבירה ולא מיחו בידם מפני חנופה: ואין אדם שיכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך. שמתוך שלא מיחו בעוברי עבירה למדו הדורות את מעשיהם ונמצא כולן עוברין: לכילי. לשון כלתה נפשי (תהלים קיט) שמתאוה לשתות יין תדיר: ופליגא. הא דריש לקיש דאמר להחניפו לעשו נתכוון לומר לו ראיתי פניך כראות פני וגו' פליגא אדרבי לוי דאמר לא להחניפו נתכוין אלא לאיים עליו ולהודיעו שהוא רגיל לראות מלאכים: לא ישועו כי אסרם. כשיבואו עליהם יסורין לא יועילם שועה: ויאמר ירמיהו לחנניה הנביא. שאמר נבואת שקר על גלות יכניה וכלי הקודש שגלו עמו בעוד שנתים ימים אני משיבם אל המקום הזה: אמן כן יעשה ה'. חנופה היא זו שהיה לו לומר בהדיא שקר אתה ניבא: ויהי הוא בשער בנימין. לאחר כמה ימים היה ירמיה יוצא מירושלים ללכת ארץ בנימין לחלוק נחלה שנפלה לו ותפסו יראיה ויאמר לו אל הכשדים אתה נופל:

מצוה שאני. והכי פרכינן נמי בפרק כ''ג בסנהדרין (דף יט:) גבי מלך דתנן לא חולץ ולא חולצין לאשתו רבי יהודה אומר אם רצה לחלוץ וליבם זכור לטוב איני והאמר רב אשי וכו' ומשני מצוה שאני וקשיא לר''י אמאי לא משני הכי בפרק שני דכתובות (דף יז.) מעבירין את המת מלפני כלה וזה וזה לפני מלך ישראל אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר לפני הכלה ושבחוהו חכמים וקא פריך מכלל דשפיר עבד והאמר רב אשי וכו' ומשני פרשת דרכים הוה ואמאי לא משני מצוה שאני ותו איכא למיתמה והא ההיא גופיה דרב אשי מיירי במקום מצוה דמעיקרא אמרי' אפי' למ''ד הרב שמחל על כבודו כבודו מחול נשיא שמחל על כבודו אין כבודו מחול ומותיב ליה מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של ר''ג ברבי והיה ר''ג עומד ומשקה עליהן וכו' אלא אי אתמר הכי אתמר אמר רב אשי אפי' למ''ד נשיא שמחל על כבודו דהיינו רבי יהושע שקבל הכוס מרבן גמליאל וכן רבי (אלעזר בר) צדוק מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול משמע אפילו במקום מצוה דומיא דנשיא כההוא מעשה דרבן גמליאל שהיה סעודת מצוה ומחל על כבודו בשביל כבוד חכמים אורחין שהיו מסובין בסעודתו דמייתי עליה דאברהם אבינו והוא עומד עליהם אלמא דאפי' במקום מצוה אמר רב אשי אין כבודו מחול ונראה לתרץ דדוקא הכא שייך למימר מצוה שאני דמוחל על כבודו משום כבוד התורה שהוא כבוד השכינה וכן ההיא דפרק כהן גדול (סנהדרין יט:) דחולץ או מיבם מוחל על כבודו כדי לקיים מצות מלך עולמים ומראה בעצמו שאימת שכינה עליו אבל ההיא דכתובות (דף יז.) ופ''ק דקידושין (דף לב:) שמוחל על כבודו כדי לחלוק כבוד לבשר ודם כגון לכלה ות''ח בזה גזירת הכתוב הוא שאינו מוחל אפי' במקום מצוה שהרי מצות כיבוד עצמו שהן צריכין לעשות בו למלך כבוד גדולה ממצות כיבוד שחייב המלך לנהוג בהו שהרי גם עליהן אמרה תורה שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו נמצא דמה שהמלך מכבדו ליכא מצוה: אותו היום נתחייבו שונאי ישראל כלייה. ירושלמי תני רבי חנינא ברבי גמליאל אומר הרבה חללים נפלו באותו יום שהחניפו לו ודבר תמוה לומר אם היה ראוי מפני התורה כיון דאמו היתה מישראל אלא משום דזילא מילתא כמו שפירש''י שיתחייבו על חנופה מועטת כזאת עונש גדול ופירש ר''י אע''ג דאמר בפרק מצות חליצה (יבמות קב.) ובפרק החולץ (שם מה:) גבי רב מרי דמנייה רבא אפורסי דבבל וגבי אושפיזכניה דרב אדא בר אהבה אם היתה אמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה (קדושין דף עו:) היינו דוקא גבי נשיאות ושררות בעלמא דלינהג שררות במתא דדרשינן שום תשים עליך מלך מקרב אחיך מדסמך משימות למקרב אחיך ש''מ דבעינן בהו מקרב אחיך קצת כגון אמו מישראל אבל מלך חזר ושנה עליו מקרב אחיך תשים עליך מלך דקפיד קרא גבי מלך עד שיהא ממש מקרב ממוצע מאביו ואמו מישראל וזו היתה החנופה שמלך בזרוע שלא כדין תורה והודו לו והחזיקו בכך נהי שלא יוכלו למחות היה להן לשתוק ולא להחזיקו וזהו עונש החנופה בדבר עבירה שמחניף לחבירו מחמת יראתו מפניו ואינו חושש על יראת הקב''ה ועושה עין שלמעלה כאילו אינה רואה בירושלמי דעשרה יוחסין בגמרא אין בודקין מן המזבח כתיב שום תשים עליך מלך אין לי אלא מלך מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין ומכין ברצועות ת''ל מקרב אחיך תשים עליך מלך כל שתשימוהו עליך לא יהא אלא מן הברורין שבאחיך: כל המחניף לחבירו. יש לפרש שלא במקום סכנה אבל במקום סכנה מותר כי ההיא דפרק ארבעה נדרים (דף כב.) עולא אזל לארעא דישראל לוו בהדיה תרי בני חוזאי קם חד שחטיה לחבריה אמר ליה לעולא יאות עבדי אמר ליה אין ופרע לו בית השחיטה כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה דלמא ח''ו אחזקית ידי עוברי עבירה א''ל רבי יוחנן נפשך הצלתה:

סוטה מא ע"ב - Steinsaltz

דף מא - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד