סוטה לח ע"ב

דף לח - ב

שנאמר: "אמור להם", ודרשינן: "להם" כמו "שלהם", ללמד: אמירה, היא אזהרת  הכהנים לשאת את כפיהם - משלהם [משל כהנים] תהא!

והילכתא כוותיה דאביי האומר שאין קוראים "כהן" לאחד.

ולית הלכתא כוותיה דרב חסדא, האומר שהכהן מקריא.

סימן למימרותיו הבאים של רבי יהושע בן לוי: א. מתאוה; ב. לברכה; ג. דוכן; ד. בעבודה; ה. כוס; ו. מכיר; ז. נהנה; ח. בעגלה.

אמר רבי יהושע בן לוי:

א. מתאוה: מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים -

שנאמר: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", הרי שתלה הכתוב את הדבר בבני ישראל להיות ברכת כהנים שימת שמו על בני ישראל, ולא עשאה צורך ישראל, אלא צורך מקום. ^[1]

ואמר רבי יהושע בן לוי:

ב. לברכה: כל כהן שמברך, הרי הוא מתברך, וכהן שאינו מברך אין מתברך -

שנאמר: "ואברכה מברכיך". ^[2] ואמר רבי יהושע בן לוי:

ג. דוכן: כל כהן שאינו עולה לדוכן לברך, עובר בשלשה עשה:

"כה תברכו את בני ישראל".

"אמור להם".

"ושמו את שמי על בני ישראל".

רב אמר: חוששין שמא בן גרושה או חלוצה הוא [שהוא חלל, ואין כהונתו עליו].

ולא פליגי, כי אף רבי יהושע בן לוי סובר, שיש לחוש שמא חלל הוא; ובהכי פליגי:

הא דסליק לפרקים, שפעמים עולה הכהן לדוכן בחגים ובמועדים. ^[3]

הא דלא סליק הכהן אפילו לפרקים, כי אז חוששין שמא חלל הוא.

ואמר רבי יהושע בן לוי: ד. בעבודה: כל כהן שאינו עולה בעבודה [אינו עולה לדוכן קודם שיסיים שליח ציבור את "רצה"], שוב אינו עולה -

שנאמר: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וירד [אחר כך] מעשות החטאת והעולה והשלמים".

מה להלן בירך אהרן את ישראל בשעת עבודה שהרי אחר כך סיים את העבודה, אף כאן צריך שיעלה בעבודה.

ומקשינן: איני [והרי אין הדבר כך], שהרי:

והא רבי אמי ורבי אסי סלקי [עלו] לדוכן לאחר רצה!?

ומשנינן: רבי אמי ורבי אסי, מעיקרא קודם שסיימו רצה הוו עקרי כרעייהו [היו עוקרים את רגליהם לעבר הדוכן], ורק ממטא לא הוו מטו התם [לא הגיעו לדוכן] עד לאחר רצה. ^[4] וכדתני רבי אושעיא ברייתא: לא שנו אלא שלא עקר את רגליו בעבודה, אבל עקר את רגליו בעבודה, הרי זה עולה.

ותנן נמי משנה במסכת ברכות:

"העובר לפני התיבה, אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא את כפיו", שמא לא יוכל לחזור לתפלתו, לדעת לכוין להתחיל ב"שים שלום", שדעתו מטורפת מאימת הציבור; "ואם הבטחתו [אם בטוח הוא] שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו, כי בטוח הוא שאין דעתו מיטרפת מאימת הציבור, רשאי" לישא את כפיו.

והוינן בה [והקשו על זה בבית המדרש]: והא לא עלה בעבודה ^[5] לדוכן!? אלא דעקר פורתא [עקר רגליו מעט בעבודה], הכא נמי [אף כאן] דעקר פורתא.

ואמר רבי יהושע בן לוי:

ה. כוס: אין נותנין כוס של ברכה [ברכת הזימון] לברך, אלא לטוב עין, שונא בצע וגומל חסד בממונו.

שנאמר: "טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלחמו לדל".

אל תיקרי "יבורך" אלא "יברך". ^[6]

ואמר רבי יהושע בן לוי:

ו. מכיר: מנין שאפילו עופות מכירים בצרי העין, ואין אוכלים משלהם?

שנאמר: "בני אם יפתוך חטאים אל תבא. אם יאמרו לכה אתנו נארבה לדם נצפנה לנקי חנם. נבלעם כשאול חיים, ותמימים כיורדי בור כל הון יקר נמצא נמלא בתינו שלל. גורלך תפיל בתוכנו כיס אחד יהיה לכולנו", הרי שהכתוב מדבר בצרי עין אוהבי בצע.

ואומר הכתוב: "כי חנם מזורה הרשת [דרך ציידים לזרות חטים ושעורים ברשתם כדי שיבואו העופות לאכול] בעיני כל בעל כנף", כלומר: צרי העין לחינם מאבדים את מה שהם נותנים על הרשת, כי אף בעלי הכנף מכירין בהם, ואינן נהנין מאותן מזונות. ^[7] ואמר רבי יהושע בן לוי:

ז. נהנה: כל הנהנה מצרי העין, עובר בלאו.

שנאמר: "אל תלחם את לחם רע עין ואל תתאו למטעמותיו. כי כמו שער [שין קמוצה ועין פתוחה] בנפשו כן הוא [מירר והשעיר ^[8] האוכל בנפשו של צר העין; כי] אכול ושתה יאמר לך [צר העין], ולבו בל עמך".

רב נחמן בר יצחק אמר: עובר בשני לאוין:

א. "אל תלחם את לחם רע עין".

ב. "ואל תתאו למטעמותיו". ^[9]

ואמר רבי יהושע בן לוי: ח. בעגלה: אין עגלה ערופה באה, אלא בשביל צרי העין.

שנאמר: "וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל, ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו, ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

וכי על לבנו עלתה, שזקני בית דין ["זקני העיר"] שופכי דמים הם, עד שצריכים הם לומר שאין הם כאלו!?

אלא "ידינו לא שפכו את הדם הזה", היינו: לא בא לידינו ופטרנוהו.

"ועינינו לא ראו", היינו: ולא ראינוהו והנחנוהו.

ומפרשת הגמרא: לא נהרג על ידינו, כשבא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות, והוצרך ללסטם את הבריות, ונהרג על ידי מי שבא ללסטם ממנו את מזונותיו; ^[10] וזו היא צרות עין שבאה עגלה ערופה עליה.

לא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה, בלי חבורה שילך הוא עמהם.

אמר אדא אמר רבי שמלאי: בית הכנסת שכולה כהנים, כולן עולין לדוכן.

ולמי מברכין?

אמר רבי זירא: מברכין לאחיהם שבשדות.

ומקשינן: איני [והרי אין הדבר כן], שהרי:

והתני אבא בריה דרב מנימין בר חייא: עם שאחורי כהנים שאינם עומדים פנים כנגד פנים אינו בכלל ברכה, וכמבואר לעיל לח א; והרי העם שבשדות אינו עומד פנים כנגד פנים והאיך הם מתברכים!? ומשנינן: לא קשיא:

הא דאמר רבי זירא שמברכין לאחיהן שבשדות, היינו באופן זה דוקא, דהרי אניסי [אנוסים הם]. ^[11]

הא דאמרינן בעם שאחורי הכהנים שאינם בכלל ברכה, הוא משום דלא אניסי [אינם אנוסים] מלבוא כנגד הכהנים להתברך מהם פנים כנגד פנים, אלא שאין הברכה חשובה עליהם לטרוח בשביל כך. ^[12]

תו מקשינן: והתני רב שימי מבירתא דשיחורי [שם מקום]:

בית הכנסת שכולה כהנים, מקצתן של הכהנים עולים לדוכן, ומקצתן עונין אמן; ^[13] הרי שאין כולם עולים לדוכן.

ומשנינן: לא קשיא:

הא - דמקצתן עולים ומקצתן עונים אמן - בכגון דאישתייר בי עשרה כהנים מלבד העולים לדוכן, כי אז חשובים הם העשרה להתברך לבדם.

הא דכולם עולים, בכגון דלא אישתייר בי עשרה אם יעלו חלק מהם לדוכן, והיות ואינם חשובים להתברך לבדם, לכן מברכים כולם לעם שבשדות. ^[14]

גופא: תנא אביי בריה דרב מנימין בר חייא: עם שאחורי כהנים, אינן בכלל ברכה.

ומבארת הגמרא דהא פשיטא, הדין הבא פשוט הוא ואין בו ספק:

אריכי באפי גוצי לא מפסקי [אדם ארוך אינו הפסק בין הכהנים לבין ישראל גוץ שמאחוריו], שאם כן אין לדבר סוף.

וכן פשוט הוא שתיבה [בימה] שמניחין עליה ספר תורה, לא מפסקא [אינה מפסקת] ואפילו גבוהה יותר מקומת אדם ורחבה ויש לה מחיצות, ומשום שתשמיש בית הכנסת היא. ^[15]

ומה שיש להסתפק הוא: מחיצה מאי דינה להפסיק בין ישראל לבין הכהנים? ^[16]

תא שמע: דאמר רבי יהושע בן לוי:

אפילו מחיצה של ברזל, אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים.

איבעיא להו:

ישראל העומדים מן הצדדין של הכהנים, מהו שיהיו בכלל ברכה? אמר אבא מר בר רב אשי: תא שמע מהא דתנן במסכת פרה:

אם נתכוון - המטהר את האדם או הכלים שהם טמאי מת - להזות ממי פרה לפניו,

ברכת כהנים מצות עשה לכהנים העומדים שם הן לאחד הן לרבים וכל שהוא שם ואינו עולה ביטל מצות עשה והרי הוא כעובר על שלשה עשה כה תברכו ושמו את שמי אמור להם ומ"מ דוקא אם נצטוה על כך מצד הצבור כמו שביארנו במגלה פרק הקורא בתרא וכל שאינו עולה לעולם אפי' בשבתות וימים טובים יש לחוש בו שמא בן גרושה ובן חלוצה הוא וכל כהן המברך מתברך שנאמר ואברכה מברכיך:

כל כהן שאינו עולה לדוכן בשעה ששליח צבור אומר ברכת עבודה ר"ל קודם שיגמרנה שוב אינו עולה ומ"מ כל שעקר את רגליו לעלות בשעת עבודה אע"פ שלא הגיע לדוכן עד שגמר שליח צבור ברכת עבודה הרי זה עולה:

צבור שלא היה להם כהן אלא שליח צבור אינו נושא את כפיו שמא יתבלבל ולא ידע לשוב לשים שלום ואם הוא מלומד בדבר עד שהוא בטוח בעצמו שיחזור רשאי ומ"מ אף הוא צריך לעקור רגליו מעט לצד הדוכן בשעה שהוא אומר עבודה שעל כל פנים בשעת עבודה צריך שיהא מכין עצמו לכך ממה שמצינו באהרן וירד מעשות החטאת וכו' ויברכם:

בית הכנסת שכלה כהנים כל שיש שם יתר מעשרה עולים היתרים על עשרה ומברכין והעשרה עונין אמן ואם לא היו שם אלא עשרה כלם נושאים כפיהם והנשים והטף עונין אמן ולמי מברכין לאחיהם שבפניהם ושבצדיהם שלצפון ולדרום אבל שאחוריהם אם נמנעו מלבא באונס כגון עם שבשדות שאנוסים במלאכתם ואי אפשר להם לבא הרי הן בכלל ברכה אבל אותם שאין מלאכה אונסתם ומתרשלים לבא אינם בכלל ברכה למדת שאף מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים כל שמתכוונים למצוה ויש כאן מקום עיון שהרי אמרו ברכת כהנים בעשרה והכהנים מן המנין וא"כ אף בעשרה מצומצמים יהיו מקצתן עולין ומקצתן עונין אמן:

לענין הזאה אמרו שצריך שיהא המזה מתכוין להזות על הטמא לטהרו ואם הזה שלא בכונה הזאתו פסולה נתכוון להזות לפניו והזה לאחריו או לאחריו והזה לפניו הזאתו פסולה נתכוון להזות לפניו והזה על הצדדין הזאתו כשרה:

ת"ש דא"ר יהושע בן לוי אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמי' וקשה דלענין מה מיירי אי לענין צירוף קשה מדאמרי' פרק כל גגות ציבור בקטנה ויחיד בגדולה אין מצטרפין וא"כ פליג עליה דר' יהושע בן לוי ואי לענין לצאת בו ידי חובתו א"ר יהושע בן לוי דאפי' מחיצה ברזל וכו' אבל לעולם אינו מצטרף וא"כ הכי קאמר רב התם וכן בתפלה פרק אין צולין גבי פסח הנאכל בחבורה מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ אגף היינו משקוף ואמר רב עלה וכן לתפלה והיכי קאמר רב שלא יצא ידי חובתו והתנן היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ופר"י דהתם עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול מודה דיצא ידי חובתו אבל לענין דבר שבקדושה צריך כגון קדיש וברכו וקדושה לדין זה אמר רב דמפסקת:

תוס' בד"ה מחיצה מאי כו' מקצתו לחוץ מן האגף ולפנים כו' כן צריך להיות:

גמ' מנין שהקב"ה מתאוה לב"כ שנאמר ושמו גו'. עי' פירש"י ועי"ל דריב"ל לטעמיה כפירש"י לקמן דסבר כר' עקיבא דואני אברכם קאי אישראל שהכהנים מברכים לישראל והקב"ה מסכים ע"י וקאמר דאם כן הוא שהקב"ה מברך את ישראל למה ציוה לכהנים לברכם כלל ומה תועלת בברכתם אלא שהקב"ה מתאוה לב"כ שיתברכו ישראל ג"כ מפי הכהנים וק"ל:

כל כהן שמברך כו' שנאמר ואברכה מברכך מפורש פרק אלו טרפות ע"ש:

אין נותנין כוס כו' אלא לטוב עין כו' אל תקרי יבורך אלא יברך כו'. דריש הכתיב בלא וי"ו על המברך. והקרי יבורך יש לדרוש שהמברך את בעל הבית הוא מתברך וכדאמרי' פ' הרואה על כוס של בהמ"ז שהמברך מתברך שנאמר ואברכה מברכך כפירש"י שם וע"כ לא תנתן הברכה אלא לטוב עין כי ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך והוא כוונת ברכת כהנים לברך את עמו ישראל באהבה דהיינו בכוונה בעין טובה ורצון בלב ואמר שע"כ יברך המברך בעין ובלב טוב כי גם הוא נתן מלחמו בלב טוב לדל וזה שדקדק מלחמו שלא אכל הוא פת יפה ולדל נתן פת קיבר אלא שגם לדל נתן מלחמו כפי מה שהוא וק"ל:

שאפילו עופות מכירין בצרי עין כו'. הא ודאי דעופות אינן בני דעת ושכל להכיר בזה אבל קאמר הקב"ה המשביע לכל חי רצון אינו מזמין המזון לעופות אצל ציידי צרי עין א"נ יש לפרש דדרך הציידים להשליך חטים ושעורים למקום אחד גם קודם הצידה להרגיל העופות שם וציידי צרי עין ממעטים בזה גם בשעת צידה ובזה מכירין בו שלא בא אלא לצוד אותם ומרחיקין עצמן מצידתו וזהו שאמר כי חנם מזורה הצייד מעט חטים ברשת בשעת צידה כיון שלא הרגילם שם מקודם וק"ל:

שנאמר אל תלחם גו' כי כמו שער בנפשו כו'. עי' פירש"י לשון שער הוא מלשון מרירות או לשון שיעור וכינוי דבנפשו על נפש הצרי עין. ולפי דקדוק לשון אל תלחם גו' ולא קאמר אל תאכל לחם גו' נראה לפרש כינוי בנפשו על האוכל ממנו שאמר אל תלחם שאכילתך מלחמו לא יטעם לך בו טעם לחם וזהו שמסיים ואל תתאו למטעמותיו שלא יטעם לך טעם האכילה אצלו אלא כמו דבר שטעמו מר וכתיב בתריה פתך אכלת תקיאנה גו' ודו"ק:

אין עגלה ערופה באתה אלא בשביל צרי עין שנאמר כו'. וא"ת מאי מייתי מהכא הא אדרבה אלו זקני ב"ד אומרים שלא בא לידם ופטרנוהו בלא מזונות ולא היו צרי עין לגביה ואעפ"כ מביאין עגלה ערופה ודוחק לומר שלא באת עגלה ערופה בשביל צרי עין לכפר עליהן אלא שבאה להזכיר עליהן שלא היו הם צרי עין וי"ל מדאמרי כפר לעמך ישראל גו' משמע ליה שזקני ב"ד אמרו ידינו לא שפכו שלא פטרנוהו בלא מזונות ואם אחד משאר העם פטר אותו בלא מזונות כפר לעמך גו' ודו"ק:

רש"י בד"ה מעיקרא כו' רחוק היה מקומן מן העבודה כו' כצ"ל:

בד"ה ותנן נמי בברכות הס"ד:

בד"ה כי כמו כו' האוכל מדד והשעיר בנפשו של צר עין כו' כצ"ל:

בד"ה דלא אניסי כו' לא אניסי אלא שאין הברכות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כל כהן שאינו כו' חזר ואמר או דלמא כו'. נ"ב פי' התלמוד שואל בעיא אי חזר כו':

בא"ד עובר בעשה וסבר כו' לא תעשה אמר אנא לא אמרת ליה אייתוניה ואנא מלקי ליה רבי אבהו הוה יתיב ומתני בבי כנישתא דקיסרין והוה תמן מיתנא ואתא עונתא דנשיאת כפים ולא שאלין ליה אתא עונתא דמיכלייה ושאלין ליה כו' כצ"ל. ונ"ב ואנא מלקי ליה פי' הביאו לידי מי שמטמא לנשיאות כפים ואלקה אותו:

בד"ה הא דסליק כו' מתנות כהונה כמו שאמר כו' כצ"ל:

בד"ה מחיצה כו' דה"ה לתפלה דינא והכי כו' לחוץ מן האגף כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש הגפת הדלת במקום שחופף ונושק על המשקוף:

תד"ה כל. מהו שיטמא כהן לנ"כ. כצ"ל:

בא"ד לא שמע מיני אלא כיי דאר"י בר פזי כו'. כצ"ל. ועיין פירושו שם בק"ע ודלא כרש"ל:

מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים? שֶׁנֶּאֱמַר "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" (במדבר ו, כז). הנה רש"י ז"ל מפרש כיון דאמר וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל והדר אמר וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם משמע שימת שמו על בני ישראל הוא צווי בפני עצמו דמלבד שצוה אותם לברך שלשה פעמים של יְבָרֶכְךָ וכו' (במדבר ו, כד) עוד צוה אותם שישימו שמו על בני ישראל בכונת הלב ואז יברכם.
נמצא לא צוה אותם בברכה בלבד שהוא צורך ישראל אלא צוה אותם בשימת שמו גם כן והשמת שמו עליהם חשיב בצד מה צורך גבוה ולכן נמצא הוא יתברך כביכול מתאוה לברכת כהנים כיון שצוה אותם בדבר אחד שהוא נחשב צורך גבוה.
וכל זה הוא לפי פירוש רש"י ז"ל אבל מהרש"א ז"ל מפרש דרבי יהושע בן לוי סבר 'וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם' קאי על ישראל ומכאן משמע דמתאוה לברכת כהנים כיון דהוא יתברך מברך את ישראל למה צוה שהכהנים יברכו את ישראל, דמה צורך יש עוד בכהנים לברך? אלא ודאי דהוא יתברך מתאוה לברכה של כהנים שהם יברכו את ישראל אף על פי שהוא מברך את ישראל על דרך מה שאמר הכתוב לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף (איוב יד, טו).
והנה בזה הפירוש של מהרש"א ז"ל ניחא לן מה דסמך לדרשה זו עוד דרשה אחרת דרבי יהושע בן לוי שאמר כָּל כֹּהֵן שֶׁמְּבָרֵךְ מִתְבָּרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ' (בראשית יב, ג) והוא דקשיא ליה לתלמודא מנא ליה לרבי יהושע בן לוי לפרש 'וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם' קאי על ישראל למילף מינה שהקדוש ברוך הוא מתאוה וכו' דילמא וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם קאי על הכהנים דכן מורה פשטות הכתוב טפי? לכך הביא דרשה זו דרבי יהושע בן לוי דברכה לכהנים מפיק לה מן 'וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ' ולפי זה ליכא למימר וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם דקאי על הכהנים כיון דלמדנו מפסוק וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ דהמברך מתברך, אלא ודאי וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם קאי על ישראל ושפיר למדנו מזה שהקדוש ברוך הוא יתאוה לברכת כהנים!

כָּל כֹּהֵן שֶׁמְּבָרֵךְ מִתְבָּרֵךְ, וְשֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֵין מִתְבָּרֵךְ. קשא אמאי נקיט חלוקה השניה דאינו מברך כיון דהוכחה שמוכיח מן הכתוב אינה אלא לחלוקה דמברך אבל לאינו מברך ליכא מפסוק זה כלל?
ונראה לי בס"ד דמה שאמר שאין מברך אין מתברך אין הכונה שאינו מברך לגמרי דזו לא אצטריך למימר דודאי כיון דאינו מברך לגמרי אינו מתברך דאין חוטא נשכר! אך הכונה דאינו מברך בלב שלם אלא משפה ולחוץ דהכהן צריך לברך מאהבה וכאשר נתקן בנוסח הברכה של הכהנים אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל 'בְּאַהֲבָה' וכיון דצריכין לברך בלב גם כן נמצא ברכה שלהם כפולה מצד הפה ומצד הלב ובתרווייהו בעי מאהבה וב' פעמים אהבה [13×2=26] עולה מספר שם הוי־ה.
ולזה אמר וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ו, כז) פירוש תהיה ברכתם שלימה בשני פעמים אהבה שהיא מספר שמי אחד מצד הפה ואחד מצד הלב ואז אֲנִי אֲבָרֲכֵם.
ולזה אמר רבי יהושע בן לוי כָּל כֹּהֵן שֶׁמְּבָרֵךְ כמצותו אשר נצטווה לברך בפה ובלב שיש כאן ב' פעמים אהבה הרי זה מִתְבָּרֵךְ, וְשֶׁאֵין מְּבָרֵךְ ברכה שלימה כמצותו אלא רק מברך בפה שהיא מצות אנשים מלומדה אֵינוֹ מִתְבָּרֵךְ.
ומפיק לה מפסוק ואברכה מברכיך דקשא הוה ליה למימר 'וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ' (בראשית יב, ג) לשון יחיד וכמו דנקיט בקללה 'וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר' לשון יחיד ולא אמר 'מקלליך' אלא ודאי האי נמי קאי על היחיד ונקיט מברכיך על הפה שלו ועל הלב שלו וזהו מְבָרֲכֶיךָ הפה והלב אבל מְקַלֶּלְךָ אפילו באחד דהיינו בפה בלבד אָאֹר אותו! ואם כן שמע מינה כל שאינו מברך ברכה כמצותו שתהיה בשתים בפה ובלב אינו מתברך כי דוקא אי איכא מברכיך תרתי פה ולב אז אברכה אותם.

אֵין נוֹתְנִין כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה לְבָרֵךְ אֶלָּא לְטוֹב עַיִן (משלי כב, ט). נראה לי בס"ד טעם לזה על פי מה שכתבתי בסה"ק אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ בפרשת נשא בשם רבני אשכנז ז"ל שיש י"ד פרקים באצבעות האדם כנגד תיבות של ברכת כהנים שהם ט"ו תיבות ועדיין חסר אחת ביד שאין בה כנגד תיבת שלום שהיא תיבה ט"ו ותקנו חז"ל כוס ברכה שיאחזנו המברך בידו והוא כנגד השלום שבו נשלם מספר ט"ו. ובזה פירשו רבני אשכנז לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום (משנה עוקצין ג, יב) כלומר זכו בכלי שהוא של ברכה בעבור תיבת שלום של ברכת כהנים להשלים המספר כנגדה, יעוין שם.
וידוע שיש שני מיני שנאה, האחת מחמת איזה סיבה שעשה לו חבירו נזק בממון או בגופו או שחרפו בדברים ולכן שונא אותו וזו אינה מצויה הרבה וגם יש לה תקנה שיעמדו מתווכי השלום ביניהם ויקחו מחילה זה מזה ותתבטל השנאה. והשנית שנאה מחמת קנאה כי עינו צרה בטובת חבירו הן מצד הממון הן מצד הכבוד ולזו אין תקנה בשלום על ידי מתווכי השלום.
אך שנאה זו שהיא רחוקה מן השלום אינה מצויה אלא רק אצל צרי עין דמתקנא מן טובה שתמצא אצל אחרים אבל טוב עין אין לו קנאה וממילא אין לו שנאה הבאה מחמת קנאה שהיא רחוקה מן השלום ונמצא זה קרוב לשלום תמיד ולכן ראוי שיתנו לו כוס של ברכה אשר נתקן כנגד תיבת שלום של ברכת כהנים כי מי שהוא טוב עין הנה הוא דבוק בשלום ומצוי אצלו השלום תמיד.
אי נמי מי שהוא טוב עין יש לו כח יותר למתק הגבורות שהם רמוזים ביין [70] שבכוס שעולה מספר אות עין [70] כי המיתוק יהיה על ידי החסד ומי שהוא טוב עין מוכרח שגובר בו מדת החסד והוא אחוז במדת החסד יותר ולכן ראוי לתת לו כוס של ברכה שבו ממתקים את הגבורות הרמוזים ביין כי היין הם בסוד הגבורות כנודע ועל ידי הברכה מתמתקים בחסדים.

מִנַּיִן שֶׁאֲפִילּוּ עוֹפוֹת מַכִּירִין בְּצָרֵי הָעַיִן. הדבר יפלא וכי העופות יש להם הבנה לידע שזה צר עין כדי שיהיו נמנעים לאכול ממנו?!
ונראה לי בס"ד דטבעם ומנהגם של עופות לא יבואו ולא ימצאו אלא במקום שיש להם ללקוט ממנו מזונם ולשתות מים בו אבל במדבר שמם שאין שם לא עשב ולא מים לא יבואו ולא ימצאו שם עופות כלל.
ומי שהוא כילי מאד לא יבשל בביתו ולא יכניס מותרות לביתו לא מבעיא פירות אלא אפילו ירקות לא יביא לביתו לאכול ורק אוכל הוא ובני ביתו פת חריבה בצמצום דבעודה בכפה יבלעוה ואפילו פירור קטן אינו נופל מן הפת בקרקע הבית ואם יכניס ירקות היא דבר מועט דאינו נופל מהם קלח אחד בקרקע.
ולכן בתוך גגו וחצרו לא ימצא גרעין של חיטה או שעורה או של אורז בין מבושל בין אינו מבושל וכן לא ימצא קליפות של פירות או קלחים של ירקות כיון דאין מכניס לחצרו לא פירות ולא כיוצא בהן ואפילו המים במשורה ישתו שלא ימצא מים שפוכין בחצר ואם כן העופות רואין את חצירו כמו אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה (יואל ב, כ) וכאשר יעופו מחצר לחצר ומגג לגג אינם נכנסים שם!
ולכן אם לפעמים זה הכילי ישים רשת מגגו או בחצירו וישים שם חיטים כדי לצוד בעל כנף, בחינם תהיה טרחתו מאחר דאין בעל כנף יורד לתוך גגו וחצרו ואיך יהיו נצודים ברשת! לכך אמר כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף (משלי א, יז) שהם יודעים ביתו וחצרו של אותו כילי כמו אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה שאפילו מים אין לשתות ולכן לא ירדו שם כדי שיהיו ניצודין ברשת העומדת שם.
ועדיין צריך להבין למה קורין את הכילי בשם צר עין, והנדיב בשם טוב עין, והלא הנדיבות והקמצנות הם בלב ובמתן ידים והוה ליה למימר צר לב או צר ידים ולנדיב טוב לב או טוב ידים, אך העין מאן דכר שמא אצל הנדיבות והקמצנות?
ונראה לי בס"ד דמדת הקמצנות תהיה באדם מחמת שיש לו רבוי תאוה בממון יותר מדאי וכל תאוה תתייחס לעינים שמשם מתחילה התאוה כי עין רואה ועל ידי כך הלב חומד ומתאוה ואם לא יש עין רואה אין כאן חמדה ותאוה ולכן כתיב וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם (בראשית ג, ו) הרי תמצא להדיה שתלה הכתוב התאוה בעינים מפני כח התאוה מתחיל להתהוות מן העין ולכן קורא לכילי בשם צר עין אך הנדיב שתאותו מועטת קוראו טוב עין.
ועוד נראה לי בס"ד טעם לזה כי אחר אותיות עין יש כסף וזה הקמצן והכילי עיניו תמיד בכספו ואין לו בטחון בהשם יתברך ובכל עתותיו הוא תמיד מחשב בכסף ומביט בו דוקא וזה אותיות עין הם מחוברים ודבוקים ואם תחבר מספר עין [130] עם מספר כסף [160] יהיה מספר צר [290].
ולכן זה הכילי אשר עין שלו דבוקה ומחוברת בכסף דוקא נקרא צר עין אך הנדיב עיניו תמיד מצפים אל שם ה' וכמו שאמר דוד המלך ע"ה עֵינַי תָּמִיד אֶל הֳ' (תהלים כה, טו) ונקודות של עין שהם קמ"ץ וחיר"ק הם מספר שם הוי־ה כי הם עולים מספר כ"ו וידוע שם הוי־ה במספר קטן עולה מספר טוב [17] לכן הנדיב שלו אשר עין שלו תמיד מצפים אל שם הוי־ה הרמוז בנקודות של עין נקרא טוב עין כי מספר שם הוי־ה במספר קטן עולה טוב.
ולכן אמר דוד המלך ע"ה שִׁוִּיתִי הֳ' לְנֶגְדִּי תָמִיד (תהלים טז, ח) כי אני מביט בשם הוי־ה שהוא רמוז בנקודות קמ"ץ וחיר"ק שהם נגדי רוצה לומר נגד העין שלי ואיני מצפה ומביט בכסף שהוא עומד אחורי אותיות העין שלי.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד הטעם דהכילי נקרא צר עין כי הכילי והקמצן תמיד רואה עצמו עני אף על פי שיש לו ממון הרבה ולכן עין שלו שרואה בה נהפכת לאותיות עני ולא תשאר עין כסדרה.
והנה אם תשאר עין כסדרה היא רחבה וגדולה כי תיבת עין יוצאה במבטא שפתים בשלשה אותיות גמורות אך אם תתהפך לעני תהיה קצרה וצרה כי תיבת עני אינה יוצאת במבטא שפתים בשלשה אותיות אלא בשתי אותיות בלבד נמצא תיבת עני קצרה וצרה במבטא.
לכן הקמצן אשר עין שלו נהפכת לעני נקרא צר עין כי הוא רואה בעינו את עצמו עני ותיבת עני היא צרה וקצרה אבל הנדיב נקרא טוב עין כי נשארים אצלו אותיות עין כסדרן שהם תיבה רחבה דאין עין שלו הפוכה.

כָּל הַנֶּהֱנֶה מִצָּרֵי הָעַיִן.. עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין, 'אַל תִּלְחַם', 'וְאַל תִּתְאָו' (משלי כג, ו). נראה לי בס"ד כיון דיש לאדם ב' עינים ימין ושמאל הנה יש מדתו שמאל דוחה וימין מקרבת (סנהדרין קז:) אך זה הכילי הוא צר עין מימין ומשמאל לכך הנהנה ממנו עובר בשני לאוין כנגד רעות עין ימין ורעות עין שמאל.

כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר כו'. דוקא כשקראו אותו הא לאו הכי אינו עובר כלום דכתיב אמור להם ומתרגמינן כד תימרון להון והיינו כשהוא בבית הכנסת אבל כשהוא בחוץ אינו עובר כדגרסינן בירושלמי סוף פרק אין עומדין רבי יהודה בן פזי אומר בשם רבי אלעזר כל כהן שהוא עומד בבית הכנסת ואינו נושא את כפיו עובר בעשה רבי שמעון בן פזי כד הוה תשיש והוה חזיק רישיה קאים ליה אחורא עמודא רבי אלעזר נפיק ליה לברא ע"כ. וכתוב בכתבים ובפסקים של מהר"ר ישראל סימן כ"ב דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל שכשהכהנים אינן רוצים לעלות לדוכן אינם צריכים לשהות חוץ לבית הכנסת אלא בשעה שקורא החזן כהנים אבל אחר שקרא כהנים אין קפידא אם יהיו בבית הכנסת ומה שנהגו שאין נכנסין עד אחר גמר ברכת כהנים סלסול הוא שנהגו בעצמם כדי שלא יחשבו עליהם שהם פגומים ע"כ. וכתבו התוספות בפרק ראוהו ב"ד שאם עלה לדוכן פעם אחד ביום זה שוב אינו עובר אפילו אמרו לו עלה ולמדו כן מדקאמר התם אכהן שנשא כפיו ואתרמי ליה צבורא אחרינא אי בעי מברך אי לא בעי לא מברך וכתב הטור כתב הר"ר פרץ שאם אין בבית הכנסת אלא כהן אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבי' ואינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופירוש אמור להם לכל אחד מהם וא"ת דהא בשמעתין דלעיל אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים ולאחד אינו קורא שנאמר אמור להם לשנים וזה סותר לכאורה דברי הטור. כבר תירץ מהרי"א ז"ל דאע"ג דדרשינן לעיל להם לשנים מ"מ לא נפיק קרא ממשמעותיה דלהם על אהרן ובניו קאי ואמור להם לכל אחד ואחד משמע וא"ת כיון דאינו קורא כהנים אלא לשנים וכל שאין קורין לכהן לעלות אינו עובר היאך אפשר לומר שאם אין שם אלא כהן אחד עובר. וי"ל שאע"פ שאם אין שם אלא כהן אחד אינו קורא אותו מ"מ אם עבר וקראו ולא עלה עובר. שוב מצאתי בתוספות בפרק הקומץ שכתבו בשם ר"ת דנהי שאין כהן אחד חייב מן התורה לעלות לדוכן מ"מ מדרבנן חייב לעלות לדוכן:

עובר בשלש עשה כה תברכו כו'. נראה דלאו דוקא עובר בשלש עשה קאמר אלא הרי זה כעובר בשלש עשה ומיהו לפי האמת לא ביטל רק מצות עשה אחת דהיינו כה תברכו משום דליכא בלשון צווי אלא כה תברכו בלבד ולפיכך כל מוני המצות לא הביאו במנין עשייה רק כה תברכו בלבד וכן משמע בהדיא בירושלמי פרק אין עומדין שהבאתי לעיל שאינו עובר אלא עשה אחת וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב וז"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלש עשין כו' אבל קשה לי למה כתב הרמב"ם בסוף פרק ד' דהלכות תפלין שכל שאינו מניח תפלין עובר בשמונה עשה ואלו בסוף הלכות ציצית כתב שאם נתכסה בטלית ד' כנפות בלא ציצית הרי ביטל מצות עשה ולא כתב עובר בחמשה עשין והלא כולהו איתנהו בהדי הדדי בפרק התכלת כל שאינו מניח תפלין עובר בשמונה עשה כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלש עשה משמע דבחדא מחתא מחתינהו וצריך עיון:

כל כהן שאינו עולה בעבודה כו'. מהא משמע לכאורה דהא דאמרינן לעיל דש"צ קורא לכהנים דבתחלת עבודה קורא להם עד שלא יתחיל רצה דהא מאותה שעה צריכין לעלות אבל רש"י כתב שהם עוקרים רגליהם מאליהם בעבודה ולאחר ברכת הודאה קורא אותן ש"ץ כהנים כ"כ הר"ן בפרק הקורא עומד. ואני שמעתי ולא אבין מה ענין קריאת כהנים לענין עלייתם לדוכן שהרי מקרא דאמור להם לא נפקא לן שחזן מזהיר אותן שיעלו לדוכן דלא חזינן דקפיד קרא בהכי רק שיברכו את ישראל כדתניא בספרי ואזהרה זו אינה צריכה אלא לאחר שעלו לדוכן ופניהם כלפי ההיכל שיחזירו פניהם לברך את ישראל כדפרש"י בהדיא לעיל ולהכי כתבו הרמב"ם והסמ"ג וכל המחברים כמו שכתב הר"ן בשם רש"י וכן המנהג:

הא דלא אשתייר בי עשרה. מכאן היה נ"ל לפרש הא דתנן בפרק הקורא את המגלה עומד אין נושאין את כפיהם פחות מעשרה ר"ל מעשרה ישראל מלבד הכהנים אלא שהרמב"ם כתב שהכהנים מן המנין ואיני יודע מאי שנא אם כולם הם כהנים ואין ביניהם ישראלים דלא חשיבי לברכת כהנים לחודייהו לענות אמן אא"כ העונים הם עשרה ולמה לא יהיה הדין ג"כ אם העונים הם ישראלים וכ"ת דטעמא שהכהנים הם מן המנין משום דכהנים בכלל ברכה א"כ למה לא חשיבי לברכת כהנים לחודייהו לענות אמן אפילו אינם עשרה:

אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת וכו'. מיהו בירושלמי איתא שהשומע מביתו קדיש או קדושה אין לו לענות אם יש באמצע מקום מטונף ובשם רב אחאי מצאתי כתוב דהוא הדין אם כותי מפסיק באמצע: