סוטה לח ע"א

as it is written in the Torah, i.e., the Tetragrammaton, and in the country they use its substitute name of Lordship. In the country, the priests lift their hands so they are aligned with their shoulders during the benediction. And in the Temple they lift them above their heads, except for the High Priest, who does not lift his hands above the frontplate. Since the Tetragrammaton is inscribed on it, it is inappropriate for him to lift his hands above it. Rabbi Yehuda says: Even the High Priest lifts his hands above the frontplate, as it is stated: “And Aaron lifted up his hands toward the people and blessed them” (Leviticus 9:22).

GEMARA: The Sages taught: The mitzva given to the priests: “So you shall bless the children of Israel” (Numbers 6:23), is that they bless them in the sacred tongue, Hebrew. Do you say that the benediction must be recited in the sacred tongue, or perhaps it may be recited in any language? The baraita answers: It is stated here, with regard to the Priestly Benediction: “So you shall bless,” and it is stated there, with regard to the blessings and curses: “These shall stand on Mount Gerizim to bless the people” (Deuteronomy 27:12). There is a verbal analogy between these two usages of the word “bless”: Just as there, the blessings and curses were recited in the sacred tongue, as stated above (33a), so too here, the Priestly Benediction is recited in the sacred tongue.

Rabbi Yehuda says: It is not necessary to derive this from a verbal analogy, as it says with regard to the Priestly Benediction: “Thus,” which means that it is not recited correctly unless they recite it in this exact language, as it is written in the Torah.

It is taught in another baraita: “So you shall bless,” means while standing. Do you say that the benediction must be recited while standing, or perhaps it may even be recited while sitting? It is stated here: “So you shall bless,” and it is stated there, with regard to the blessings and curses: “These shall stand on Mount Gerizim to bless.” Just as there, the blessing was recited while standing, so too here, the priests must recite the Priestly Benediction while standing.

Rabbi Natan says: It is not necessary to derive this from a verbal analogy, as it says in the verse: “At that time the Lord separated the tribe of Levi to bear the Ark of the Covenant of the Lord, to stand before the Lord to minister to Him and to bless in His name” (Deuteronomy 10:8). Just as a priest performs the Temple service while standing, so too, he blesses while standing. The Gemara asks: And from where do we derive that he performs the service itself while standing? As it is written: “To stand to minister in the name of the Lord” (Deuteronomy 18:5).

It is taught in another baraita: “So you shall bless” means with lifted hands. Do you say that the priests must recite the benediction with lifted hands, or perhaps they may recite it without lifted hands? It is stated here: “So you shall bless,” and it is stated there, with regard to the dedication of the Tabernacle: “And Aaron lifted up his hands toward the people and blessed them” (Leviticus 9:22). Just as there, Aaron blessed the nation with lifted hands, so too here, the Priestly Benediction is recited with lifted hands.

This halakha was difficult for Rabbi Yonatan to understand: If this halakha is derived from the dedication of the Tabernacle, then why not also say: Just as there, the High Priest was the one who recited the blessing, and it was the New Moon, and the offerings that were brought were a communal service, so too here, the Priestly Benediction must be recited only by the High Priest, and on the New Moon, and when performing a communal service?

Rabbi Natan says: It is not necessary to derive from a verbal analogy that the Priestly Benediction is recited with lifted hands, as it says with regard to Aaron: “To stand to minister in the name of the Lord, him and his sons forever” (Deuteronomy 18:5). In this verse, his sons are juxtaposed with him. Just as Aaron recited the Priestly Benediction with lifted hands, so too, his sons recite the benediction with lifted hands. And furthermore, it is written “forever,” which indicates that it is referring not only to special occasions. And although the verse is not referring to the Priestly Benediction, the benediction is juxtaposed to the Temple service in another verse: “To minister to Him and to bless in His name” (Deuteronomy 10:8).

And it is taught in another baraita: “So you shall bless the children of Israel” means the blessing should be recited with the ineffable name. Do you say that the Priestly Benediction must be recited with the ineffable name, or perhaps it is recited with only the substitute name, Adonai? The verse states: “So shall they put My name” (Numbers 6:27), which means My name that is unique to Me.

One might have thought that even in the outlying areas, outside the Temple, this ineffable name is used. It is stated here, with regard to the Priestly Benediction: “So shall they put My name,” and it is stated there, with regard to the place one must sacrifice offerings: “The place that the Lord your God has chosen out of all your tribes to put His name there” (Deuteronomy 12:5). The verbal analogy teaches that just as there, the expression “to put His name there” is referring to the Temple, so too here, the mitzva of “so shall they put My name” applies in the Temple and not anywhere else.

Rabbi Yoshiya says: It is not necessary to derive this halakha from the verbal analogy, as it can be derived from a verse. It says in the verse: “In every place where I cause My name to be mentioned I will come to you and bless you” (Exodus 20:20). Does it enter your mind that this verse literally means that the Divine Presence will be revealed everywhere? Rather, this verse must be interpreted by transposition. It must be reordered and read as follows: In every place where I will come to you and bless you, there I will cause My name to be mentioned. Rabbi Yoshiya explains that God is stating: And where will I come to you and bless you? In the Temple. Therefore, he derives: There, in the Temple, I will cause My name to be mentioned, but the ineffable name is not mentioned elsewhere.

It is taught in another baraita: “So you shall bless the sons of Israel” (Numbers 6:23). I have derived only the halakha to bless the sons of Israel. From where do I derive the halakha of blessing converts, women, and emancipated slaves? The verse states immediately afterward: “You shall say to them,” meaning to all of the Jewish people.

It is taught in another baraita: “So you shall bless,” means that the priests must recite the Priestly Benediction face-to-face with the congregation. Do you say that the Benediction must be recited face-to-face, or perhaps it is only recited with the faces of the priests facing the back of the necks of the congregation? The verse states: “You shall say to them,” face-to-face, like a person who is talking to another.

It is taught in another baraita: “So you shall bless” means that the benediction must be recited out loud. Or, perhaps, is it recited only in a whisper? The verse states: “You shall say to them,” like a person who is talking to another.

Abaye said: We have a tradition with regard to the prayer leader calling the priests to recite the Priestly Benediction: When there are two priests, he calls: Priests, but when there is one priest he does not call: Priest, as it is stated: “You shall say to them,” in plural, meaning to a minimum of two priests. And Rav Ḥisda said: We have a tradition that a priest calls: Priests, but an Israelite does not call: Priests, as it is stated: “You shall say to them,” which means that the saying

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - א

במקדש: אומר את השם הקדוש שבפסוקים אלו ככתבו [בשם הוי"ה].

ובמדינה: אומרו בכנויו [באדנות].

במדינה: כהנים נושאין את ידיהן כנגד כתפיהן.

ובמקדש: נושאין את ידיהן על גבי ראשיהן [למעלה מראשיהן], משום שמברכים את העם בשם המפורש, ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם. ^[1]

חוץ מכהן גדול, שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ, מפני שהשם כתוב בו.

רבי יהודה אומר: אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ -

שנאמר: "וישא אהרן את ידיו ^[2] אל העם ויברכם", ומשמע שנשאום למעלה מראשם. ^[3]

גמרא:

תנו רבנן:

מה שציותה תורה: "כה תברכו", היינו בלשון הקודש.

אתה אומר: שבלשון הקודש בלבד מברכים אותה.

או אינו אלא, אפילו בכל לשון?

הרי אתה למד גזירה שוה "ברכה ברכה" מלויים:

נאמר כאן בברכת כהנים - "כה תברכו".

ונאמר להלן - בברכות וקללות דלויים - "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים".

מה להלן בלויים בלשון הקודש דוקא, וכמבואר במשנה הקודמת, אף כאן בברכת כהנים בלשון הקודש דוקא.

רבי יהודה אומר: אינו צריך ללומדו בגזירה שוה, כי הרי הוא אומר בברכת כהנים: "כה", ולמדנו: עד שיאמרו בלשון הזה שנכתב בלשון הקודש. ^[4]

תניא אידך:

מה שציותה תורה: "כה תברכו", היינו שיברכו הכהנים בעמידה של הכהנים. ^[5]

אתה אומר בעמידה מברכים הכהנים, או אינו אלא אפילו בישיבה?

הרי אתה למד בגזירה שוה "ברכה ברכה" מלויים:

נאמר כאן בברכת כהנים: "כה תברכו", ונאמר להלן - בברכות וקללות דלויים - "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים".

מה להלן - בברכות וקללות דלויים - הוא דוקא בעמידה, ^[6] אף כאן בברכת כהנים - בעמידה.

רבי נתן אומר: אינו צריך ללומדו - שהכהנים בעמידה - בגזירה שוה:

כי הרי הוא אומר בפרשת עקב [דברים י ח]: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה', לעמוד לפני ד' לשרתו [בעבודה] ולברך בשמו [ברכת כהנים] ".

מה משרת בעמידה, אף מברך בעמידה.

ומשרת גופיה מנלן שהוא בעמידה? דכתיב בפרשת שופטים [דברים יח ה]: "כי בו [בכהן] בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים"? ^[7]

תניא אידך:

מה שאמרה תורה "כה תברכו" היינו בנשיאות כפים, שיגביהו הכהנים את ידיהם.

אתה אומר בנשיאות כפים, או אינו אלא שלא בנשיאות כפים? הרי אתה למד בגזירה שוה "ברכה ברכה" מברכת אהרן ביום השמיני למילואים:

נאמר כאן - בברכת כהנים - "כה תברכו", ונאמר להלן - בברכת אהרן - "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם".

מה להלן בברכת אהרן בנשיאות כפים, שהרי נאמר: "וישא אהרן את ידיו", אף כאן בברכת כהנים בנשיאות כפים.

קשיא ליה לרבי יונתן על לימוד זה: ^[8]

אי מה להלן בברכת אהרן היתה נשיאות הכפים בכהן גדול וראש חודש ועבודת ציבור.

אף כאן לא יהא כהן נושא את כפיו אלא בכהן גדול וראש חודש ועבודת ציבור!? ^[9]

רבי נתן אומר: אינו צריך ללמוד נשיאות כפים בברכת כהנים מגזירה שוה, כי יש לפרוך עליה כדפריך רבי יונתן, אלא בהיקש הוא נלמד:

כי הרי הוא אומר: "כי בו ^[10] בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים", מקיש בניו של אהרן לו, מה הוא בירך בנשיאות כפים, אף בניו מברכים בנשיאות כפים, ושוב לא תיקשי: מה הוא כהן גדול, שהרי אין משיבין על ההיקש. ^[11]

והרי כתיב: "כל הימים", ולמדת, שלאו דוקא כהן גדול ועבודת ציבור. ^[12]

ואיתקש ברכה לשירות, כלומר: אל תאמר שלא הוקשו בניו לו אלא לענין שירות, שהרי ברכה הוקשה לשירות, כמבואר בפסוק שבפרשת עקב "לשרתו ולברך בשמו".

ותניא אידך:

זה שאמרה תורה: "כה תברכו את בני ישראל", הוא בשם המפורש כשמברכים אותה בבית המקדש.

אתה אומר בשם המפורש מברכים אותה, או אינו אלא בכינוי [באדנות]. ^[13]

תלמוד לומר: "ושמו את שמי על בני ישראל" ומשמע: שמי המיוחד לי. ^[14]

יכול אף בגבולין [במדינה] כן!?

הרי אתה למד גזירה שוה "שימה שימה" מבית המקדש:

שהרי נאמר כאן בברכת כהנים: "ושמו את שמי", ונאמר להלן בבית המקדש: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה".

מה להלן בית הבחירה, אף כאן בבית הבחירה.

רבי יאשיה אומר: אינו צריך ללמוד בגזירה שוה שאין מברכים בשם המפורש אלא בבית המקדש:

כי הרי הוא אומר [שמות כ כא]: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך [אשרה שכינתי עליך] ".

וכי אכן "בכל מקום" סלקא דעתך שיהיו מזכירים את השם ככתבו, והרי הכתוב אומר: [שמות ג טו] "זה שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר", לא כשם שאני נכתב אני נקרא; ועוד, וכי בכל מקום שכינה באה ושורה!?

אלא מקרא זה מסורס [מהופך] הוא: "בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך, שם אזכיר את שמי".

והיכן "אבוא אליך וברכתיך" בבית הבחירה, היינו באהל מועד שבמדבר, ובשילה ובבית המקדש שבירושלים. ^[15]

תניא אידך:

נאמר: "כה תברכו את בני ישראל", אין לי אלא שמברכים הכהנים את בני ישראל, אבל גרים נשים ועבדים משוחררים מנין שהכהנים מברכים אותם? תלמוד לומר: "אמור להם", ומיתור הכתוב יש ללמוד שמברכים לכולהו בני ישראל.

תניא אידך:

זה שאמרה תורה: "כה תברכו", ברכה זו תהא פנים של הכהנים כנגד פנים של העם.

אתה אומר פנים כנגד פנים, או אינו אלא אפילו פנים כנגד עורף? ^[16]

תלמוד לומר: אמור להם, שיברכו את העם כאדם האומר לחבירו, שהם מדברים פנים אל פנים.

תניא אידך:

זה שאמרה תורה: "כה תברכו" היינו בקול רם.

או אינו אלא בלחש? תלמוד לומר: "אמור להם", כאדם שאומר לחבירו. ^[17]

אמר אביי: נקטינן [קבלה בידינו ומסורת מאבותינו]:

לשנים שעולים לדוכן קורא החזן "כהנים", ואילו לאחד לבדו העולה אינו קורא החזן "כהן ".

שנאמר: "אמור להם" לשנים.

ואמר רב חסדא: נקטינן: כהן הוא זה שקורא "כהנים", ואין ישראל קורא "כהנים".

הערות

^[1] א. נתבאר על פי רש"י; וב"יוסף דעת" הביא מדברי הראשונים [פירוש הראב"ד בסוף מסכת תמיד, ועוד] שני ביאורים בזה: האחד: כיון ששכינה למעלה מאצבעותיהם, אין זה מן הכבוד שיהא ראשם גבוה ממקום השראת השכינה. השני: כדי שלא יסתכלו הכהנים בשכינה. ולמדנו מכל זה, שיש חילוק בהשראת השכינה לבין ברכת כהנים שבמקדש לברכת כהנים שבמדינה. ב. עוד הביא שם מחלוקת הראשונים, אם במדינה נושאין את ידיהם דוקא כנגד כתפיהם, ולא למעלה מכתפיהם; והביא שם מספר יראים [טו] שאין נאה להגביה למעלה מן הכתפים שנראה כשוטה בעמידתו, וכתיב "זה אלי ואנוהו" התנאה לפניו במצוות; וכן דעת ה"מחזור ויטרי" שלא יגביהו ידיהם למעלה מכתפיהם; ואילו דעת הראב"ד בפירושו למסכת תמיד בסופה, שבמדינה לא חייבום להגביה למעלה מכתפיהם.

^[2] "ידו" כתיב חסר יו"ד, ומכאן למדו שיד ימינו על גבי יד שמאלו.

^[3] א. נתבאר על פי פירוש הרא"ש במסכת תמיד בסופה. אבל ב"תוספות יום טוב" כתב כאן, שפסוק זה לא הובא כאן כדי להוכיח כדברי רבי יהודה, אלא לעיקר דין נשיאות כפים בברכת כהנים, שהוא נלמד מפסוק זה; וראה ב"קרן אורה" שביאר טעמו שפירש כן, ואולם כתב, שמדברי ה"משנה למלך" [יד ט מהלכות תפלה] נראה שהבין, שהוא המשך לדברי רבי יהודה, אלא שתמה מה ראיה היא מפסוק זה, שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ, ראה שם, [ודברי הרא"ש לא ראה, אלא שבאמת צריך ביאור כוונת הרא"ש האיך משמע]. ומדברי הראב"ד בפירושו לתמיד בסופה [הובא בהגהות הרד"ל], מוכח נמי שמפרש כה"משנה למלך", ולא כדברי ה"תוספות יום טוב", וכמו שהעיר ב"עבודת דוד", ראה שם. ב. ראה בפירוש הראב"ד בסוף מסכת תמיד, מה שכתב לענין הגבהת הידים מעל התפילין בכהן הדיוט, וראה מה שציין בזה ב"יוסף דעת".

^[4] כעין זה למד רבי יהודה [במשנה לעיל לב א] מ"ככה" האמור בחליצה, שלא יאמרנו אלא בלשון הקודש, וראה מה שנתבאר לפי שיטתו בהערה 7 שם, שאין זה רק קפידא שיאמרנו בלשון הקודש, אלא שלא ישנה כלל מן הנוסח שאמרה תורה, ואפילו יאמרנו בלשון הקודש ולא ישנה מן המובן כלל.

^[5] כתב ה"משנה ברורה" [קכח נא]: היינו שיהיו הכהנים בעמידה, אבל הציבור רשאין לישב, והמנהג שהכל עומדים, וכן משמע במאירי סוטה פרק ז', ומגילה פרק ג', וכן משמע ב"אשכול" הלכות ברכת כהנים, דכתב, שהכל צריכין לעמוד לפניהם באימה ובכובד ראש.

^[6] בפשוטו הלימוד הוא משום שנאמר: "אלה יעמדו", ואולם יש לעיין, שהרי כך הכתוב [דברים כז יב] אומר: "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן שמעון ולוי ויהודה ויששכר וזבולון", ונמצא שאין הכתוב מדבר על המברכים, שהרי הלויים העומדים למטה הם שבירכו, והאיך נלמד מזה שהכהנים המברכים הם שיעמדו ולא ישראל! ?

^[7] א. ואם תאמר: למה לי כל זה, והרי הכתוב אומר שם בפרשת עקב: "לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו", [וראה גם בזבחים כג ב שהגמרא לומדת פסול יושב בעבודה, מהכתוב בפרשת שופטים, ואין מביאה הגמרא את הפסוק שבפרשת עקב]! ? ראה מה שציין על קושיא זו ב"גליון הש"ס" לרבינו עקיבא איגר; [וב"יוסף דעת" הביא מכמה ראשונים, שלא גרסו בגמרא: "ומשרת גופיה מנלן"; ומכל מקום אכתי תיקשי הגמרא בזבחים]. וב"משך חכמה" בפרשת עקב, כתב להגיה בגמרא ועל פי הספרי, שהיקש ברכה לשירות אינו מן הפסוק בפרשת עקב, אלא מפסוק אחר בפרשת שופטים [כא ה]: "ונגשו השופטים בני לוי, כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה"', הרי שהוקש ברכת כהנים לשירות של כהנים, ובפסוק זה לא כתיב "עמידה"; ומה שלא הביא רבי נתן את ההיקש מפרשת עקב, הוא משום ש"לשרתו" האמור באותו פסוק, אינו עולה על הכהנים אלא על הלויים, ראה שם; וראה "מגלת ספר" בפרשת עקב, שהביא כמה שיטות ראשונים ואחרונים בביאור "לשרתו" האמור בפרשת עקב, אם על הכהנים קאי או על הלויים. וראה בלשון הרמב"ם [פרק ג מכלי המקדש]: "זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש, שנאמר: "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני העדה לשרתו וכו"', עבודה שלהן היא, שיהיו שומרין את המקדש, ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו", ואם כן, יש ללמוד מן הפסוק שעבודת הלויים בשמירה ושיעור נעשית בעמידה; אך ראה ברמב"ם [בית הבחירה ח ח]: "והיכן היו הלויים שומרים, על חמשה שערי הר הבית, ועל ארבע פנותיו מתוכו, ועל ארבע פינות העזרה מבחוץ, שאסור לישב בעזרה", כלומר: ולכן ישבו ושמרו מבחוץ; הרי שעבודת הלויים שהיא כוללת שמירה, אינה טעונה עמידה. ב. כתבו התוספות: כהן שבירך ברכת כהנים בישיבה, לא עשה ולא כלום, הואיל ואיתקש ברכה לשירות, וגבי שירות הרי איתא בפרק שני דזבחים דיושב מחלל עבודה, הילכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד.

^[8] כתבו התוספות שאין זה מלשון הברייתא אלא מלשון הגמרא, ולשון הברייתא הוא: "רבי יונתן אומר: אי מה להלן וכו"'; עד כאן דבריהם. ולשון הספרי על פי הגהת הגר"א הוא: "אי מה להלן ראש חודש וקרבן ציבור וכהן גדול, תלמוד לומר: "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים", מקיש בניו לו, מה הוא בנשיאות כפים, אף בניו בנשיאות כפים"; ודברי רבי נתן אין מוזכרים שם.

^[9] כתבו התוספות ש"אגב שיטפיה" נקט רבי יונתן עבודת ציבור, כי ברכת כהנים אף היא אינה אלא בעבודת ציבור; וראה לשון רש"י בד"ה אף בניו.

^[10] פשטא דקרא אינו מדבר על אהרן שלא נזכר שם כלל, שהרי כך הוא אומר: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם וגו' ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה. ראשית דגנך תירושך ויצהרך, וראשית גז צאנך תתן לו. כי בו בחר וגו"'.

^[11] כן פירש רש"י, ולכאורה כוונתו, שאם היו משיבים על ההיקש, היינו אומרים שלא הוקשו לו אלא בניו הכהנים הגדולים ולא אחרים; אלא שצריך ביאור: הרי אין זה תשובה על ההיקש, אלא פירוש להיקש.

^[12] נתבאר על פי לשון רש"י; וראה הערה 9.

^[13] כן פירשו התוספות, וחלקו על רבינו הלל בספרי, שפירש בכינוי ממש, כגון "אל, אלהים, צבאות"; וכתבו על זה התוספות, שאי אפשר לפרש כן, משום שלמה נעלה בדעתנו לסרס את הפסוק הכתוב בשם המפורש ולאומרו בכינוי! ? ולכאורה צריך ביאור לשיטת רבינו הלל, היות ומ"ושמו את שמי" אין אנו לומדים אלא שלא יאמר בכינוי, אם כן מנין אנו לומדים שאומר את השם המיוחד ככתבו ולא כקריאתו, וכמבואר במשנתנו! ? ואין לומר שאין הכי נמי, ומשנתנו היא כדעת רבי יאשיה; שהרי רבי יאשיה אומר "אינו צריך", ומשמע שגם לתנא קמא הרי הוא אומר את השם ככתבו; וראה עוד בהערה 14.

^[14] נראה מן הברייתא - לפירוש התוספות שלא כרבינו הלל - דקריאת שם אדנות לא מיקרי "שם המיוחד"; וראה סנהדרין נו א גבי מגדף: "וחכמים אומרים: על שם המיוחד במיתה, ועל הכנויין באזהרה", וכתב שם הרמב"ם [עבודה זרה ב ז]: "ואלו הן דיני המגדף: אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא א. ד. נ. י; ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים, שנאמר: ונוקב שם ה' על השם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכנויים באזהרה, ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם הוי"ה, ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל", [וכן נראה גם מרש"י שם]. וראה שם ב"חידושי מרן רי"ז הלוי", שכתב לפרש, שכולם מודים ששם המיוחד הוא גם שם אדנות, כי שם אדנות הוא ה"קרי" של שם הוי"ה שהוא שם המיוחד, ולא נחלקו אלא במגדף משום שאין שם שם הוי"ה כלל, ומאן משוי לקריאתו שתהא חשובה קריאה של שם המיוחד, הלוא הוא לא פירש רק שם אדנות, וכשהיא לעצמה גם כן קריאה היא, ואין כאן מה שיעשה אותה לקריאה של שם הויה; ולפי דבריו בברכת כהנים כולם מודים דאף שם אדנות נקרא "שם המיוחד", [וראה שם שהזכיר ברכת כהנים, וצ"ע]. וצריך לומר ש"שמי המיוחד לי" הוא "שם המפורש", ו"שם המיוחד" הוא ענין אחר; וראה לשון הרמב"ם [נשיאת כפים יד י]: "ואומר את השם ככתבו, והוא השם הנהגה מיו"ד ה"א וא"ו ה"א, וזה הוא שם המפורש האמור בכל מקום".

^[15] א. כתב רש"י בפירוש החומש: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אשר אתן לך רשות להזכיר שם המפורש שלי, שם אבוא אליך וברכתיך, אשרה שכינתי עליך; מכאן אתה למד שלא ניתנה רשות להזכיר שם המפורש, אלא במקום שהשכינה באה שם, וזהו בית הבחירה, שם ניתן רשות לכהנים להזכיר שם המפורש בנשיאת כפים לברך את העם; וכתב ב"עמק הנצי"ב" בפרשת נשא, דמדברי רש"י נראה, שאין זה ממש מקרא מסורס, אלא בדרך "בא ללמד ונמצא למד". ב. ראה לשון הרי"ף [מגילה טו ב מדפי הרי"ף]: "יכול אף בגבולין, תלמוד לומר: "ושמו את שמי" במקום ששמי שם, דכתיב [מלכים א ט]: "לשום שמי שם [עד עולם] "; ודרשה זו לא מצאנוה בגמרא. ג. בדין הזכרת השם במקדש, אם תמיד אומרים אותו ככתבו, או רק בנשיאות כפים, ואם דבר זה תלוי במחלוקת התנאים כאן, ראה ליקוט רחב בענין זה ב"יוסף דעת"; וראה עוד ב"מגלת ספר" [פרשת ויתרו, על הפסוק "בכל המקום וגו"'] אם שירת הלויים היתה בשם המפורש.

^[16] לשון רש"י הוא: "או אינו אלא אפילו פנים כנגד עורף: שאין הציבור צריכים להסב פניהם לצד הכהנים" ; דקדק רש"י בלשונו, שהמצוה היא על ישראל שיהיו הם מסיבים את פניהם לצד הכהנים, ולא שהמצוה היא על הכהנים שיהיו פניהם מוסבים לצד העם; ודקדק רש"י כן מן הלשון: "או אינו אלא פנים [של ישראל] כנגד עורף [של הכהנים] ", שאם הנידון הוא על הכהנים, יותר היה ראוי לומר: "עורף [של הכהנים] נגד פנים [של ישראל] ", ולכן העמיד רש"י את דבריו על ה"או אינו", ולא על "אתה אומר פנים כנגד פנים"; וכן הוא לשון הרמב"ם [נשיאת כפים יד ז]: "כל העם מתכוונין לשמוע הברכה, ומכוונים פניהם כנגד פני הכהנים"; וכן הוא בשולחן ערוך סימן קכח סעיף כג. וראה בספר "חרדים" [יב יח, הובא ב"ביאור הלכה" תחילת חלק שני]: "וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה, ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה"; וראה ב"דבר אברהם" חלק א סימן לא, שהאריך בדעת החרדים שיש מצוה על ישראל להתברך, והביא מדברי הריטב"א בסוכה לא ב, דמשמע לכאורה שאין מצוה על ישראל להתברך, ודחה; [וראה עוד שם אות ג, בפרט זה של פנים כנגד פנים אם הוא מדאורייתא], וראה עוד בענין זה, במה שציין ב"יוסף דעת" תחלת עמוד קנב מדפי הספר, וראה עוד ב"עמק ברכה" עמוד יח, שמדברי ספר "המקצועות" שהובא בפירוש הראב"ד למסכת תמיד [פרק ז משנה ב], נראה, שהכהן מוציא את ישראל ידי חובתן, וזה הוא כדעת ה"חרדים" - ויותר.

^[17] בגדר דין "קול רם" בברכת כהנים: א. בלשון הספרי "שיהיו כולם שומעים", וראה בטור סימן קכח דמשמע שהכל היא דרשה אחת, עמק ברכה. ב. כתב בספר "בית הלוי" על התורה [סוף בראשית], שבברכת כהנים אין כהן אחד יכול להוציא את חבירו, כי "שומע כעונה" ייך רק בדבר שאין צריך בו אלא אמירה לבד, אבל ברכת כהנים שצריך קול רם כאדם האומר לחבירו, בזה לא שייך "שומע כעונה", שהרי ענייתו של הכהן השומע הרי אינו נשמע להעם השומעים, ולא עדיף הכהן השומע, מכהן שאומר בפה ובלחש שלא יצא. וה"חזון איש" [אורח חיים סימן כט] כתב על זה, שהדבר תלוי בגדר "שומע כעונה"; שיש לפרשו, שהשמיעה היא מין ממיני הדיבור, ולפי פירוש זה אכן צדקו דברי "בית הלוי"; אך יש לפרש גדר דין "שומע כעונה" שהוא התאחדות השומע והמשמיע ה בדיבור וזה בשמיעה, עד שמתיחס גם הדיבור למצות השומע, ולפי גדר זה נטה ה"חזון איש" שיכול לצאת בברכת כהנים מאחר, ומשום שברכת כהנים עיקרב הוא הדיבור, והדיבור שוה בגדרו בין שהוא בקול נמוך ובין שהוא בקול רם, ומה שצריך לומר בקול רם הוא תנאי חיצוני בדיבור, כמו קידוש שצריך לאומרו על הכס, וכשם שיוצא השומע בקידוש שעושה המשמיע על הכוס, כך יוצא השומע בברכת כהנים כשמשמיעה הכהן המשמיע בקול רם, [וראה ב"יוסף דעת" שהביא מספר "ראשית בכורים" לרבי בצלאל הכהן מוילנא זצ"ל, שהמנהג בקהילת טיעסט באיטליה, שכהן אחד מברך, ושאר הכהנים שותקים ומכוונים לברכתו, והוא עצמו היה שם, ונתכבד להיות המוציא את כולם]. ג. ובספר "עמק ברכה" [עמוד יז] הצדיק דברי "בית הלוי", כי מאחר שדין קול רם נלמד מ"אמור להם", והיינו שצריכים השומעים לשמוע את ברכת הכהן, הרי בפרט זה אין שייך לומר "שומע כעונה", שהרי זה כאילו בירך והם לא שמעו, ראה עוד שם, [ולדעת ה"חרדים" יש לומר, שהוא דין בישראל שיהיו שומעים ולא בכהנים שיהיו משמיעים, וזה הוא לשון הספרי: "שיהיו כולם שומעים"]. ד. ובתוספות הקשו על מה שאמרו בגמרא "או אינו אלא בלחש", ולמדוהו מ"אמור להם": למה אין לומדים דין זה מגזירה שוה "ברכה ברכה" מלויים, מה להלן בקול רם אף כאן בקול רם! ? ואין מדבריהם סתירה לדברי ה"עמק ברכה" משום שגבי לויים נאמר: "וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם", ולכן יש ללמוד משם בגזירה שוה; גם יתכן שכוונתם לשאול על הלשון: "או אינו אלא בלחש".

ככתבו בתורה, בשם הויה, ובמדינה בכינויו, בשם אדנות. במדינה — כהנים נושאים (מגביהים) את ידיהן כנגד כתפיהן בשעת הברכה, ובמקדש מרימים אותן על גבי ראשיהן, חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ מפני שהשם המפורש כתוב עליו, ואין ראוי להגביה ידיו למעלה מן השם. ר' יהודה אומר: אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ, שנאמר: "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" (ויקרא ט, כב).

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: הציווי לכהנים "כה תברכו את בני ישראל" (במדבר ו, כג) הרי זה בלשון הקודש. אתה אומר בלשון הקודש, או אינו אלא בכל לשון? — נאמר כאן בברכת כהנים "כה תברכו", ונאמר להלן בברכות וקללות "אלה יעמדו לברך את העם" (דברים כז, יב), ולומדים מגזירה שווה "תברכו" "לברך": מה להלן בברכות וקללות למדנו לעיל בתחילת הפרק (סוטה דף לג, א) בלשון הקודש — אף כאן בלשון הקודש.

ר' יהודה אומר: אינו צריך ללמוד זאת בגזירה שווה, שהרי הוא אומר בברכת כהנים "כה" = כך, להדגיש: עד שיאמרו בלשון הזה הכתובה בתורה, ולא בשינוי.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "כה תברכו" הוא בעמידה. אתה אומר בעמידה, או אינו אלא אפילו בישיבה? נאמר כאן "כה תברכו" ונאמר להלן בברכות וקללות "אלה יעמדו לברך", מה להלן בעמידה — אף כאן בעמידה.

ר' נתן אומר: אינו צריך לגזירה שווה זו, הרי הוא אומר "בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי... לשרתו ולברך בשמו" (דברים י, ח), ולומדים מגזירה שווה: מה כהן משרת ("לשרתו") עבודתו בעמידה — אף כהן מברך ("ולברך בשמו") בעמידה. ושואלים: ומשרת גופיה מנלן [עצמו מניין לנו] שהוא בעמידה — דכתיב [שנאמר]: "לעמד לשרת בשם ה'" (דברים יח, ה).

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "כה תברכו" — בנשיאות (הגבהת) כפים. אתה אומר בנשיאות כפים, או אינו אלא שלא בנשיאות כפים? נאמר כאן "כה תברכו" ונאמר להלן בחנוכת המשכן "וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם" (ויקרא ט, כב), ולומדים מגזירה שווה: מה להלן ברכת אהרן בנשיאות כפים ("וישא... את ידיו") — אף כאן ברכת הכהנים בנשיאות כפים.

קשיא ליה [היה קשה לו] לר' יונתן: אי [אם] משם אתה למד, אם כן דייק גם כך: מה להלן בחנוכת המשכן כהן גדול היה מברך, והיה זה ראש חודש והיתה זאת עבודת צבור, שקרבנות ציבור הם שקרבו אז, אף כאן נשיאת כפים אינה נעשית אלא אצל כהן גדול וראש חודש ועבודת ציבור?

ר' נתן אומר: אינו צריך ללמוד זאת בגזירה שווה, שהרי הוא אומר "לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים" (דברים יח, ה), מקיש בניו לו; מה הוא אהרן בנשיאות כפים — אף בניו בנשיאות כפים, וכתיב [ונאמר] "כל הימים", משמע לא רק בזמן מיוחד. ואף שהפסוק אינו עוסק בברכת כהנים איתקש [הוקשה, הושוותה] בפסוק אחר ברכה לשירות, שנאמר: "לשרתו ולברך בשמו" (דברים י, ח).

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מה שנאמר "כה תברכו את בני ישראל" — הרי זה בשם המפורש. אתה אומר בשם המפורש, או אינו אלא בכינוי (בשם אדנות)? תלמוד לומר: "ושמו את שמי" (במדבר ו, כז) לומר: שמי המיוחד לי.

יכול אף בגבולין (מחוץ למקדש) יעשו כן — נאמר כאן "ושמו את שמי", ונאמר להלן "המקום אשר יבחר ה'... לשום את שמו שם" (דברים יב, ה), ולומדים מגזירה שווה זו מה להלן "לשום את שמו שם" — כוונתו בית הבחירה, אף כאן "ושמו את שמי" המיוחד בבית הבחירה ולא בגבולין.

ר' יאשיה אומר: אינו צריך לגזירה שווה, אלא הרי הוא אומר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא), והדברים מתמיהים: וכי יהא גילוי שכינה בכל מקום סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? אלא מקרא זה מסורס הוא, שצריך להבינו בשינוי סדר; בכל מקום אשר אבוא אליך וברכתיך — שם אזכיר את שמי, כלומר, ייזכר במפורש. והיכן אבוא אליך וברכתיך — בבית הבחירה, שם אזכיר את שמי — בבית הבחירה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: ממה שנאמר "כה תברכו את בני ישראל", אין לי אלא לברך את בני ישראל בלבד, ואולם לברך גרים נשים ועבדים משוחררים מנין? תלמוד לומר מיד אחר כך: "אמור להם" (במדבר ו, כג), והכוונה היא לכולהו [לכולם], לכל קהל ישראל.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "כה תברכו" — הברכה צריכה להיות פנים כנגד פנים, כשהקהל מפנה פניו לעומת פני הכהנים. אתה אומר פנים כנגד פנים, או אינו אלא פנים כנגד עורף? תלמוד לומר: "אמור להם" — כאדם האומר לחבירו שמדבר עמו פנים אל פנים.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "כה תברכו" — בקול רם. או אינו אלא בלחש? תלמוד לומר: "אמור להם" — כאדם שאומר לחבירו.

אמר אביי: נקטינן [מוחזקים אנו] שכאשר שליח הציבור מזמין את הכהנים לברך, לשנים קורא "כהנים", ולכהן אחד המברך — אינו קורא "כהן", שנאמר: "אמור להם" — לכהנים, הרי זה בלשון רבים, לשנים לפחות. ואמר רב חסדא: נקטינן [מוחזקים אנו] שכהן קורא "כהנים", ואין ישראל קורא "כהנים", שנאמר: "אמור להם" וכוונתו: אמירה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ברכת כהנים אינה נאמרת אלא בלשון הקדש כמו שביארנו וכן אין אומרין אותה אלא בעמידה כשאר העבודות שנאמר בהם לעמד ולשרת וכן דוקא בנשיאות כפים ר"ל בהגבהת ידיו כנגד כתפיו שנאמר וישא אהרן את ידיו על העם ויברכם ואם היו במקדש אינו מברך אלא בשם המפורש אבל בשאר מקומות דוקא בכנויו וכל העם בכלל ברכתו כהנים ולוים ישראל וגרים ועבדים משוחררים נשים וקטנים:

ברכת כהנים אינה אלא פנים כנגד פנים ר"ל שאע"פ שכשהם עולין לדוכן בשעה ששליח צבור אומר ברכת רצה עומדים פניהם למול ההיכל ואחוריהם כלפי העם ואצבעותיהם כפופות לתוך כפיהם ומתפללים בינם לבין עצמם שתהא ברכתם מקובלת על הדרך שיתבאר מ"מ כשישלים שליח צבור ברכת הודאה מחזירים פניהם כלפי העם ופושטין אצבעותיהם ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהם ומברכין ואין מברכין בלחש אלא בקול רם:

כל כהנים שבבית הכנסת מצוה עליהם לברך וכן אם לא היה שם אלא אחד מצוה עליו לברך ומ"מ כל שאין שם אלא אחד אין שליח צבור קורהו אלא הוא מכין עצמו ומתחיל לברך בשעה הראויה ר"ל כשיסיים שליח צבור ברכת הודאה אבל אם היו שנים או יותר אע"פ שהכינו עצמם בשעה ששליח צבור אומר ברכת עבודה צריך שכשיסיים ברכת הודאה יהא שליח צבור קורא בקול רם כהנים ומיד הם מתחילים לברך ואין חלוק בזו בין שהיה שליח צבור כהן או ישראל שאין הלכה כדברי האומר כהן קורא כהנים ישראל אינו קורא כהנים וממה שנאמר אמור להם אמירה שלהם תהא אלא בין כהן בין ישראל קורא כהנים ומ"מ גדולי המחברים כתבו שראוי להשתדל להיות המקרא ישראל שנאמר אמור להם אלמא שהמקרא אותם אינו מהם והרי שליח צבור הוא הוא המקרא כמו שיתבאר:

מה משרת בעמידה אף מברך בעמידה י"מ דכהן בעל תשובה ראוי הוא לדוכן ולא מקשי' ליה לפסול עבודה דכהן שנשתמד דכתיב לא יקרב אלי לשרתני ותנן בפ' בתרא דמנחו' כהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו בירושלם הא בנוב וגבעון מותרין וכ"ש בזמן הזה לדוכן ואמרי' נמי התם הרי אלו כבעלי מומין ולא מצינו בשום מקום שבעל מום שפסול לדוכן אלא א"כ היו מומין שבגלוי שהעולם מסתכלין בו. אף בניו בנשיאות כפים ולא תקשי תו שכן כהן גדול דאין משיבין על ההיקש וכתיב כל הימים ואל תקשי לך תו ראש חדש ועבודת צבור ל"ה:

לשנים קורא כהנים פ"ה כשיש שם שני כהנים לברך שליח צבור כשגמר ברכת הודאה (עד חוץ מבית הכנסת) ל"ה:

בפרש"י בד"ה ואיתקש ברכה כו' ברכה ושירות בקרא אחרינא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכתיב כל כו' יחיד מהיכא אתרבי דאיכא כו' דודאי לד"ה אימעיט כו' עכ"ל כצ"ל:

תוס' בד"ה ונאמר כו' בתורה דהברכות עצמן כו' כצ"ל:

גמרא או אינו אלא בכינוי ת"ל ושמו את שמי המיוחד לי כו'. ק"ל דבפ' קדושים בפסוק ולא תשבעו בשמי לשקר פרש"י לפי שנאמר כו' מניין לרבות כל הכנויין ת"ל ל"ת בשמי לשקר כל שם שיש לי והוא מת"כ וע"ש בק"א:

שם ונאמר להלן לשום את שמי כו'. ט"ס וצ"ל את שמו והוא בדברים (יב ה). או דצ"ל לשום שמי (בלא מלת את) והוא במלכים (א' ט' ג') והיא גי' הר"ן בפ' הקורא עומד. ובמדרש נשא ס"פ י"א מביא פסוק לשכן את שמי והוא בנחמיה (א ט). ועמש"כ שם אות יג בישוב קושיית הגה"ש כאן בס"ד:

שם אין לי אלא בנ"י כו' ועבדים משוחררים מנין ת"ל כו'. עמש"כ שם אות ט"ז בס"ד:

תד"ה וכתיב. ולא היה נ"כ בכ"י אלא בעבודת תמיד כדתנן כו' וברכו את העם כו' וברכת כהנים. עי' ברכות (יא ב) תד"ה וב"כ וצ"ע:

בא"ד וה"ה במוספין ובתמיד של בה"ע. אבל הרמב"ם בספי"ד מהלכות תפלה כ' שבמקדש לא היה נ"כ אלא פ"א ביום אחר תמיד של שחר אבל במדינה כו' אחר כל תפלה. ועי' ר"ה (כח ב) אי בעי מברך כו' ובתוס' שם:

תד"ה הרי. וכי בכ"מ כו' דהיינו אפי' בגבולין דבכ"מ אשר תברכו אבא אליך משמע כו'. כ"נ דצ"ל:

בא"ד ונראה דמזה הטעם נמנעו כהנים לברך בש"ה כו'. לכאורה קשה דהא כ"ג ביוה"כ היה מזכיר י' פעמים ש"ה כדאיתא בסדר יומא ומשמע דאף משמת שמעון הצדיק. ואולי ביוה"כ היה לעולם גילוי שכינה כדכתיב כי בענן אראה. או דסרסינן לקרא הכי בכל המקום אשר אבא אליך אזכיר את שמי וברכתיך (והגמרא לאו בדוקא נקטא הסירוס). ומשמע דדוקא בשעת ברכה קפיד אגילוי שכינה. אבל שלא בשעת ברכה כמו כ"ג ביוה"כ לא קפיד. ועי' בקדושין (עא) אר"ט פעם א' עליתי כו' ובפרש"י ומהרש"א בח"א שם:

תד"ה לשנים. אר"ח אפי' כהן אחד קורא כהנים כו'. כצ"ל:

גמ' דכתיב לעמוד לשרת. מה דקשה הא באותו קרא עצמו בפ' עקב כתיב לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו. עי' בספר זית רענן פ' עקב ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' א'. ובסמ"ג מ"ע מצוה כ' כתב להיתר ור' נתן נפקא ליה עמידה מדכתי' לעמוד לשרתו ולברך בשמו עכ"ל וצ"ע ועי' תוספות מנחות דף קט ע"א ד"ה לא:

נושאין את ידיהם כנגד כתפיהם. דבהכי הוי נשיאת ידים דכל הזרוע נקרא יד דכתיב וקשרתם לאות על ידך דהיינו זרוע ולמטה מן הכתפים לא מקרי נשיאת ידים דהיינו מקום היד ממש הלכך צריך להגביהה כנגד כתפיהם:

שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ. וא"ת דהא בסוף פרק הקומץ אמרינן חייב אדם למשמש בתפלין בכל שעה קל וחומר מציץ ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפלין שיש בהן אזכרות הרבה עאכ"ו וא"כ נימא מכח האי ק"ו שיהא אסור אפילו לכהנים הדיוטים להגביה ידיהם על גבי ראשיהם מחמת התפלין שיש בראשיהם. וי"ל דאינו ק"ו גמור מדאורייתא אלא מדרבנן כמו שפירשו התוספות בפ"ק דיומא דהא איכא למיפרך מה לציץ שכן השם בגלוי תאמר בתפלין שהם מחופין עור ואין לתרץ דהכא נמי כתוב שדי בתפלין בקמטין חדא דאין זה כתב גמור דדוקא שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני אבל דל"ת יו"ד לא ועוד בציץ איכא שם המיוחד בן ד' אותיות דחמיר טפי ולפיכך אשכחן כמה דברים המותרין לעשות בזמן שיש תפלין בראשו כגון הנושא משא של ד' קבין בראשו ותפלין בראשו אם אינן רוצצות מפני המשוי מותר כדאיתא בריש פרק המקבל ועוד דבבית הכסא עראי מותר להשתין כשהן בראשו ואפילו בבית הכסא קבוע היינו מתירין אי לאו דחיישינן שמא יפנה כדאיתא בפרק מי שמתו וכהנה רבות וכל זה מפני שהם מחופים בעור והא דאמרינן ק"ו מציץ כו' ה"ק נהי נמי דאיכא חומרא טפי בציץ כדפירשתי מ"מ כיון דאיכא בתפלין צד חשיבות זה טפי שיש בהן אזכרות הרבה סברא הוא שמן הדין יש לחכמים לתקן למשמש בהן כל שעה:

ונאמר להלן אלה יעמדו לברך. תימה אדרבה אימא ונאמר להלן ואכלת ושבעת וברכת מה להלן בכל לשון כדאמר לעיל י"ל מסתברא ליה טפי למילף ברכת כהנים מברכת הר גרזים דשתיהן מפורשות בתורה הברכות עצמן אבל לשון ברכת המזון אינה מפורשת בתורה כך כתבו התוספות. וקשה לי טובא על דבריהם חדא שהרי הם בעצמן כתבו לעיל דשפיר גרסינן ברכת המזון מנלן דסלקא דעתך אמינא נילף ברכת המזון מברכת הר גרזים דכתיב בהו אלה יעמדו לברך מה להלן בלשון הקדש אף כאן נמצא שדבריהן סותרין זה את זה דכיון דאיצטריך קרא למילף דברכת המזון בכל לשון משום דאי לאו קרא הוה אמינא נילף ברכת המזון מברכת הר גרזים אלמא שאין לחלק ולומר דשאני ברכות הר גרזים שהם מפורשות בתורה אבל לשון ברכת המזון אינה מפורשת בתורה דא"כ קשה למה לי קרא דמהיכא תיתי דבעינן לשון הקדש. ואולי מהאי טעמא שיבש רש"י לעיל הגירסא מנלן והיאך כתבו כאן שיש לחלק הכי כנזכר לעיל ועוד שאין תירוץ זה מועיל בסמוך דיליף נמי מהך ג"ש בעמידה. לכן נ"ל דהקושיא מעיקרא ליתא מפני דלא שייך למילף ברכת כהנים מברכת המזון דשאני ברכת המזון מאחר שהברכה היא כלפי הקב"ה שהוא יודע ומכיר בכל לשון לאפוקי ברכת הכהנים הם כלפי ישראל שאינם יודעים ומכירים בכל לשון הלכך צריך למילף להו מברכת הר גרזים שהם ג"כ כלפי ישראל ובזה נתקיימו דברי רש"י לעיל ששיבש הגירסא מנלן גבי ברכת המזון ופירש משום דלא בעי קרא דמהיכא תיתי דליבעי לשון הקדש וזה משום דליכא לאפוקי אדעתין למילף ברכת המזון מברכות הר גרזים מהטעם שפירשתי. כן נראה לי:

ורבי יהודה אומר הרי הוא אומר כה אבל לרבנן לא משמע להו עיכובא כה אלא ככה. כך כתבו התוספות ואני שמעתי ולא אבין הלא לעיל במשנה גבי חליצה משמע בהדיא דלרבנן לא משמע להו עיכובא אפילו ככה בדבר התלוי בדיבור ועוד שהרי לעיל בגמרא אמרינן ורבנן כה ככה לא משמע להו אלמא שאין חילוק לרבנן בין כה לבין ככה. ושמא י"ל דוקא גבי חליצה לא משמע להו עיכובא אפילו ככה לענין לשון הקדש מדסמך ככה ליעשה לומר שהמעשה מעכב אבל בעלמא גם לרבנן משמע עיכובא ככה לענין לשון הקדש. כן נ"ל:

וכתיב כל הימים. כתבו התוספות תימה אכתי עבודת יחיד מהיכא איתרבי כו' עד אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים כו'. מפשט דבריהם משמע דהאי וברכת כהנים ר"ל ברכת כהנים ממש עם נשיאות כפים והא ליתא שהרי לא היו עומדים לדוכן עד אחר גמר עבודת התמיד כדתנן בפרק בתרא דתמיד וברכו את העם ברכה אחת כו' ועוד שהרי אמרינן בתענית ג' פעמים ביום הכהנים נושאים כפיהם וכו' וא"כ ה"ל למיתני ד' פעמים אחת לפני הקטרה ואחת לאחר הקטרה וכבר הרגישו התוספות בזה בפ"ק דברכות ולכן פירשו דהאי וברכת כהנים בלא נשיאת כפים קאמר כמו שאנו אומרים עכשיו הפסוקים בלבד בלא נשיאת כפים ולכן לא ה"ל להתוס' שבכאן להביא ראיה אלא מן המשנה בפרק בתרא דתמיד שהבאתי. כן נ"ל:

ואיתקש ברכה לשרות. בפרק בתרא דתענית אמרינן שלא הוקשו כי אם לענין עמידה אבל לא לפסול בעל מום לדוכן וכן לענין מומר שעשה תשובה כמו שכתבו התוספות בשם רש"י בפרק בתרא דמנחות ומיהו אשכחן דאיתקש ברכה לשרות מה שרות ביום אף נשיאת כפים אינו אלא דוקא ביום כדאיתא בירושלמי פרק תפלת השחר וכתבוהו הרא"ש בסוף יומא והגהות מיימוני בפ"ג מהלכות תפלה והא דלא כתב שום אחד מן המפרשים והפוסקים בהלכות נשיאת כפים שאין נשיאת כפים בלילה היינו משום שלא הוצרכו לכתבו מפני שלא מצינו כלל נשיאת כפים בתפלה שזמנה בלילה שהרי זמן תפלת נעילה לא ידעינן שתהא דוקא ביום ולא בלילה אלא מנשיאת כפים שיש בה כדתנן בריש פרק שני דתענית כדאיתא בירושלמי שהבאתי לעיל. ומכאן קורא אני תגר על אותם שנהגו שנושאים כפיהם בנעילה אף אם היא נמשכת בלילה ואי איישר חילי אבטליניה:

גרים נשים ועבדים משוחררים מנלן ת"ל אמור להם כו'. אבל בספרי יליף להו מקרא ואני אברכם:

או אינו אלא בלחש ת"ל אמור להם כאדם שאומר לחבירו. קשה לי וכי אין אדם עשוי לומר לחבירו בלחש כמו בקול רם. לכן נ"ל דהאי כאדם שאומר לחבירו ט"ס הוא וצריך להגיה במקומו שיהיה כל הקהל שומע וכן הוא בספרי:

אמר אביי נקטינן לשנים קורא כהנים כו'. פרש"י כשיש שם שני כהנים לברך שליח צבור כשגמר ברכת הודאה קורא אותן כהנים כו' וכן פירש הר"ן בפרק הקורא עומד וכן כתבו בהדיא הרמב"ם והרבה מהמחברים דשליח צבור קורא כהנים וכן המנהג ואע"ג שהתוספות בפרק אין עומדים גבי העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף כתבו בשם ר"ת שאין שליח צבור יכול לקראם כהנים וז"ל לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף תימה תיפוק ליה דמפסיק בתפלה אם עונה אמן וי"ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש"מ דעניית אמן לא חשיב ליה הפסקה מאחר שצורך תפלה הוא אבל לקרות כהנים לדוכן אומר ר"ת שאין ש"צ יכול לקראם דחשיב הפסקה בתפלה אם קוראם אלא אחד מבני הקהל קוראם. והא דאמרינן בסוטה פרק אלו נאמרין לשנים קורא כהנים וכו' לאו אש"צ קאי אלא אחזן כדתניא בספרי מנין שהחזן צריך לומר להם אמרו ת"ל אמור להם וחזן לאו היינו שליח צבור דחזן היינו המתעסק בצרכי צבור וכן משמע נמי בסוטה דלאו אש"צ קאי דמעיקרא קאמר אין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה הדבור מפי הקורא פירוש הקורא כהנים ואח"כ אומר אין ש"צ רשאי כו' משמע דשנים הן. ויש שהיו רוצים לומר דכמו כן אין ש"צ רשאי להקרות יברכך לכהנים דכמו כן הוי הפסקה. אמנם רבינו יהודה פירש דבהדיא יש במדרש טעמי יתירות וחסירות אמור להם מלמד שש"צ אומר להם על כל דבור ודבור ע"כ מ"מ הם בעצמם מסקו דאפילו ש"ץ יכול לקוראם כהנים ולא חשיב הפסקה וז"ל ויש שרוצים להתיר לש"ץ עצמו לקרות כהנים אפילו לפי פירוש רבינו תם דמאי דפירש דהויא הפסקה היינו דוקא בימיהם דמיד כשסיימו ברכת הודאה לא היו אומרים אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה כדמשמע בסוטה דקאמר אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הצבור פי' אמן שעונין בסיום ברכת הודאה אלמא שלא היו אומרים אלא כהנים מיד אבל עכשיו שהורגלו לומר אלהינו בלשון ברכה ותפלה אין זו הפסקה דלא גרע מעניית אמן דהכא דלא חשיב הפסקה כדפירשתי עכ"ל התוספות. וכן כתבו הגהות מיימוני בפי"ד מהלכות תפלה והטור א"ח בשם ר"י וכתבו שכן נהג מהר"ם מרוטנבורג ז"ל כשהיה ש"ץ היה אומר אלהינו ואלהי אבותינו בלחש עד כהנים ואמר כהנים בקול רם כדי לקרות אותם אבל הרא"ש ז"ל בפרק אין עומדין פסק כר"ת שאסור לש"צ להפסיק לקרותם כהנים מכח הני טעמים שכתבו התוספות בשמו שהבאתי לעיל וכתב עוד ובערוך פירש חזן ש"ץ וטעות הוא דחזן הוא המתעסק בצרכי בית הכנסת וש"ץ הוא המוציא את הצבור ידי חובתן בתפלה כו' ואני נפלאתי הפלא ופלא עליו היאך חשד לבעל הערוך שטעה בדבר שהסכימו עליו אבות העולם שהם ר"ש והרמב"ם והר"ן והרבה מהמחברים שפירשו דש"ץ קורא כהנים אע"ג דבספרי תניא שהחזן קורא כהנים ממילא ידעינן שכולם פירשו כדפירש הערוך חזן ש"ץ הוא: שוב עיינתי בערוך עצמו ומצאתי שפירש וז"ל בפ"ק דשבת באמת אמרו החזן רואה מהיכן תינוקות קורין פירוש הוא ש"ץ ותרגום רואה חוזה כו' ואם לזה כוון הרא"ש ז"ל שטעות הוא תמיה אני טובא עליו הלא גם רש"י פירש כן לחד לישנא ועוד שהרי תניא בתוספתא חזן העומד לקרות כו' וגרסינן נמי בירושלמי רב שמואל בר רב יצחק עאל לבי כנישתא וחזא חזנא דקרא כו' וכן אשכחן בדוכתי טובא דקאמר חזן ור"ל ש"ץ וגם ר"ת עצמו לא עלה על דעתו דחזן דבכולא גמרא היינו דוקא השמש המתעסק בצרכי בית הכנסת דזה ודאי אי אפשר אלא ר"ל דהאי חזן דקאמר בספרי שקורא כהנים אינו ש"ץ דכן אשכחן לפעמים דחזן לאו היינו ש"ץ אלא שמש ולא עוד אלא שהוא בעצמו קרא לש"ץ חזן בפסקיו ובתשובותיו בדוכתי טובא וגם על הר"ן תמיה אני שפירש בפרק הקורא עומד חזן הכנסת ש"ץ דא"כ מה הפרש יש בין חזן הכנסת לחזן סתם שהוא ש"ץ לכן נ"ל דחזן הכנסת היינו השמש המתעסק בצרכי בית הכנסת וכן פרש"י בהדיא לקמן ובפרק בתרא דסוכה ובשאר דוכתי טובא א"נ שליח ב"ד כמו וחזן הכנסת אוחז בבגדיו כו' בפרק בתרא דמכות:

אמר רב חסדא נקטינן כהן קורא כהנים כו'. תימה דהא בירושלמי פרק אין עומדין אמר רב חסדא להפך שצריך שיהא החזן ישראל וכתב הרמב"ם דטעמא משום דכתיב אמור להם מכלל שאין המקרא מהם א"כ קשיא דרב חסדא אדרב חסדא ושמא י"ל דתרי רב חסדא הוו ועוד י"ל שחזר בו רב חסדא ממה שאמר כאן מאחר דלית הלכתא הכי ומשמע מדברי הרמב"ם דהא דאמר רב חסדא צריך שיהא החזן ישראל היינו להשתדל אחריו אבל לא לעיכובא וטעמו דהא תנן בפרק אין עומדין ואם אין שם כהן אלא החזן לא ישא את כפיו וכו' אלמא יכול להיות החזן כהן:

(לח א רש"י) ד"ה או אינו וכו' שאין הצבור צריכין להסב פניהם לצד הכהנים.—מה שלא פירש רש"י להיפך, שאין הכהנים צריכים להסב פניהם כלפי העם אלא שיהיו פניהם כנגד הארון^*ועי' לקמן מ ע"א שדרשו ע"פ זה: "לעולם תהא אימת צבור עליך". טעמו דאי הכי איפכא מיבעי ליה 'או אינו אלא עורף כנגד פנים'. אבל באמת בספרי נשא פיס' ל"ט הנוסח כך: אתה אומר פנים כנגד פנים או מול כנגד פנים", וכעין זה בבמדב"ר (פי"א י'): "או עורף מול פנים", ולפ"ז א"א לפרש כפירש"י. שוב מצאתי בפ"ח א"ח סי' קכח אות י"ד, שתמה בזה על פירש"י (ע"ש). וברקח סי' שכג: "כה תברכו פנים אל פנים פנים כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה" משמע נמי שלא כפירש"י.

ככתבו. ביו''ד ה''י: בכינויו. באל''ף דל''ת: כנגד כתפותיהם. מפני שצריך נשיאות כפים כדאמרי' בברייתא בגמרא: ובמקדש. למעלה מראשיהם מפני שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם: שאין מגביה למעלה מן הציץ את ידיו. מפני שהשם כתוב עליו: גמ' בנשיאות כפים. שיגביהו את ידיהם: קשיא ליה לרבי יונתן. אהך גזירה שוה אי בגז''ש ילפת לה איכא למיפרך מה למלואים שכן קרבן ציבור כדכתיב (ויקרא ט) וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וכולן של ציבור כדכתיב קחו שעיר עזים וגו' וראש חדש הוה כדכתיב ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים וגו' (שמות מ) והוא היה יום שמיני למלואים כדתניא בסדר עולם אותו היום נטל עשר עטרות: ר' נתן אומר אינו צריך. משום דפרכא ליה גז''ש מייתי ליה בהקישא: אף בניו בנשיאות כפים. ולא תיקשי תו שכן כ''ג דאין משיבין על ההיקש: וכתיב כל הימים. ולא תיקשי לך תו ראש חדש ועבודת צבור: ואיתקש ברכה לשירות. כלומר ואע''ג דבהאי קראי לאו ברכה כתיבא אלא שירות לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים איתקוש ברכה ושירות בקרא אחרינא כדאמרי' לעיל לשרתו ולברך בשמו: בשם המיוחד. ככתבו: בכל המקום ס''ד. וכי בכל מקום שם המיוחד נזכר הכתיב (שמות ג) זה שמי וזה זכרי לא כשאני נכתב אני נקרא (פסחים דף נ.) ועוד וכי בכל מקום שכינה באה ושורה דכתיב אבא אליך והוא לא יחד מקום להזכרת השם: מסורס הוא. מהופך בכל המקום אשר אבא אליך באהל מועד שבמדבר ובשילה ובבית עולמים: או אינו אלא אפילו פנים כנגד עורף. שאין הציבור צריכין להסב פניהם לצד הכהנים: לשנים קורא כהנים. כשיש שם שני כהנים לברך שליח צבור כשגמר ברכת הודאה קורא אותן כהנים והן הופכין פניהן שהיו הפוכין לצד התיבה להתפלל דהא אמרינן לקמן יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו כו': אמור להם. מקרא דלהם נפקא לן ששליח צבור מזהיר אותן לברך: כהן קורא כהנים. אם שליח צבור כהן הוא קורא ומזהיר את חביריו העומדים לפניו להחזיר פניהם ולברך את ישראל ואם ישראל הוא אינו קורא כהנים:

ונאמר להלן אלה יעמדו לברך. תימה אדרבה אימא ונאמר להלן ואכלת ושבעת וברכת מה להלן בכל לשון כדאמר לעיל (דף לג.) וי''ל דמסתברא ליה טפי למילף ברכת כהנים מברכת הר גריזים דשתיהן מפורש בתורה דהברכות עצמן נמי מפורשות שהיה היפך הקללות המפורשות ארור האיש לברכה אבל לשון ברכת המזון אינה מפורשת בתורה: ורבי יהודה אומר הרי הוא אומר כה. אבל לרבנן לא משמע להו עיכובא כה אלא ככה: קשיא ליה לר' יונתן. אינו לשון הברייתא אלא לשון פי' הגמרא וה''ג לה בסיפרי ר' יונתן אומר אי מה להלן וכו': וכתיב כל הימים. תימה אכתי עבודת יחיד מהיכא לן דאיתרבי דאיכא נשיאות כפים והא בכל הימים איכא נמי עבודת צבור כגון תמיד ונראה דודאי לדברי הכל אימעיט עבודת יחיד מנשיאות כפים ור' יונתן נמי אגב שיטפיה נקט ליה ולא הוה נשיאות כפים בכל יום אלא בעבודת תמיד כדתנן בפ''ה דסדר תמיד (דף לב:) דלאחר שנתנו איברים על גבי כבש ומלחום ירדו ובאו להן ללשכת הגזית אמר להן הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו קראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר וברכו את העם ג' ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים והוא הדין במוספין ובתמיד של בין הערבים: ואיתקש ברכה לשירות. לעיל קאי דקאמר מקיש בניו לו אימא לענין שירות דוקא איתקוש להכי קאמר כיון דאיתקוש לשירות הוא הדין לברכה דהא איתקוש ברכה לשירות: או אינו אלא בכינוי. רבינו הלל פי' בספרי בכינוי כגון אל אלהים צבאות ולא מסתבר דהיכי תיסק אדעתא לשבושי קרא למימר יברכך אלהים במקום שם בן ארבע אותיות אלא בכינוי יש לומר כקריאתו באל''ף דל''ת: הרי הוא אומר בכל המקום אשר אבא אליך וברכתיך. הכי תני בספרי בכל מקום אשר אני נגלה שם תהא מזכיר את שמי והיינו דקמתמה הכא בכל מקום ס''ד וכי בכל מקום אשר אני מצוה שמי להזכיר דהיינו אפילו בגבולין תברכו דבכל מקום אשר אבא אליך משמע אני בעצמי שיהא שם גילוי שכינה אלא מקרא מסורס הוא בכל מקום אשר אבא אליך שאני נגלה שם שם אני מצוך להזכיר שמי המיוחד לי והיינו דוקא בבית הבחירה והיינו דקתני בספרי בכל מקום אשר אני נגלה שם תהא מזכיר את שמי ונראה דמזה הטעם נמנעו כהנים לברך בשם המיוחד משמת שמעון הצדיק כדאמרי' בפרק טרף בקלפי (יומא דף לט:) לפי שלא זכו שוב לגילוי שכינה ונראה לר''י כהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקוש ברכה לשירות וגבי שירות אמר בפ''ב דזבחים (דף כג:) דיושב מחלל עבודה הילכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד: או אינו אלא בלחש. תימה לר''י אמאי לא נפקא לן מיניה מג''ש דברכה ברכה מהר גריזים מה להלן בקול רם אף כאן בקול רם ומצינו למימר דלא איצטריך אלא לר''י דלא יליף ליה מגזירה שוה אלא מכה: לשנים קורא כהנים. בירושלמי פרק אין עומדין אמר רב חסדא צריך שיהא החזן ישראל רב נחמן בר יצחק אומר אם היה כהן א' אומר כהן שנים אומר כהנים אמר רב חסדא אפי' כהן קורא כהנים שאין קורא כהנים אלא לאותו השבט: