סוטה לו ע"א

כמאן כר' שמעון בא וראה כמה נסים נעשו באותו היום עברו ישראל את הירדן ובאו להר גריזים ולהר עיבל יתר מששים מיל ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם וכל העומד בפניהם מיד נתרז שנאמר {שמות כג-כז} את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל העם אשר תבא בהם וגו' ואומר {שמות טו-טז} תפול עליהם אימתה ופחד עד יעבר עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבר עם זו קנית זו ביאה שניה אמור מעתה ראויין היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה אלא שגרם החטא ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון שנאמר {דברים כז-ח} באר היטב והעלו עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו וברכו וקללו וקיפלו את האבנים ובאו ולנו בגלגל שנאמר {יהושע ד-ג} והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון יכול בכל מלון ומלון ת''ל אשר תלינו בו הלילה וכתיב {יהושע ד-כ} ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו וגו' תנא צרעה לא עברה עמהם ולא והא כתיב {שמות כג-כח} ושלחתי את הצרעה לפניך אמר ר' שמעון בן לקיש על שפת ירדן עמדה וזרקה בהן מרה וסימתה עיניהן מלמעלה וסירסתן מלמטה שנאמר {עמוס ב-ט} ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת וגו' רב פפא אמר שתי צרעות הואי חדא דמשה וחדא דיהושע דמשה לא עבר דיהושע עבר: ששה שבטים עלו לראש הר גריזים כו': מאי {יהושע ח-לג} והחציו אמר רב כהנא כדרך שחלוקין כאן כך חלוקין באבני אפוד מיתיבי שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתיפיו אחת מכאן ואחת מכאן ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם ששה על אבן זו וששה על אבן זו שנאמר {שמות כח-י} ששה משמותם על האבן האחת וגו' שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם מפני שיהודה מוקדם וחמשים אותיות היו עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו רבי חנינא בן גמליאל אומר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - א

כמאן היא ברייתא זו? כרבי שמעון שהוא סובר כן, כמבואר לעיל.

כאן שבה הגמרא להמשך הברייתא - בענין מעבר הירדן - שנפסקה לעיל.

בא וראה, כמה נסים נעשו לישראל באותו היום שעברו את הירדן:

א. עברו ישראל את הירדן.

ב. ובאו באותו היום להר גריזים ולהר עיבל, שהוא מרחק של יתר מששים מיל מן הירדן. ^[1]

ג. ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם, וכל העומד בפניהם מיד נתרז [מתקלקל ברעי].

שנאמר [שמות כג כז]: "את אימתי אשלח לפניך [כשתבוא אל הארץ], והמותי את כל העם אשר תבא בהם, ונתתי את כל אויביך לפניך עורף [שינוסו מלפניך] ", ומה שאמר הכתוב: "והמותי", הוא לשון מהומה וערבוב הגוף ומה שבתוכו. ^[2]

ואומר עוד הכתוב [שמות כג טו]: "אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען. תפול עליהם אימתה ופחד עד יעבור עמך ה', עד יעבור עם זו קנית":

עד יעבור עמך ה': זו ביאה ראשונה שבאו ישראל לארץ כנען בימי יהושע.

עד יעבור עם זו קנית: זו ביאה שניה שבאו ישראל בימי עזרא.

אמור מעתה: ראויין היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה שיעלו בזרוע לארץ ישראל ולא יצטרכו ליטול רשות ממלכי פרס, ולא ישתעבדו למלכות, וכשם שהיה בביאה ראשונה.

אלא שגרם החטא בימי בית ראשון, ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות כורש, וכל ימי מלכי פרס נשתעבדו להם, לכורש, ולאחשורוש, ולדריוש האחרון. ^[3]

וממשיכה הברייתא לבאר את סדר מעשה בני ישראל:

ואחר כך - אחר שעברו ישראל והכהנים את הירדן - הביאו את האבנים שהעלו מן הירדן, ובנו את המזבח בהר עיבל, וסדוהו בסיד, וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר "באר היטב".

והעלו על המזבח עולות ושלמים ואכלו ושתו ושמחו, וברכו וקללו הלויים כפי שנצטוו ישראל, ^[4] ואחר כך קיפלו [קילפו] ^[5] את האבנים של המזבח מהסיד שעליהם, ולקחו את האבנים ובאו ולנו בגלגל.

שנאמר בצווי ה' ליהושע: "וצוו אותם [את שנים עשר האנשים אשר תכין] לאמר: שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים, הכין שתים עשרה אבנים, והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה ".

יכול בכל מלון ומלון, ^[6] תלמוד לומר "אשר תלינו בו הלילה", ו"בו" לשון יחיד הוא.

וכתיב עוד ביהושע: "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל", הרי שלא לקחו מן הירדן אלא שתים עשרה אבנים בלבד, ואותם הקימו, ולא שתים עשרה אבנים בכל מלון ומלון.

כתיב [שמות כג]: "ושלחתי את הצרעה מלפניך, וגרשה את החוי [שהיה יושב מעבר הירדן המערבי], את הכנעני ואת החתי [שהיו יושבים מעבר הירדן המזרחי] מלפניך".

תנא בברייתא:

צרעה לא עברה עמהם את הירדן.

ותמהינן: וכי אטו לא עברה!?

והא כתיב: "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי", והרי החוי היה יושב בעבר הירדן המערבי, ובהכרח שעברה צרעה את הירדן!?

אמר תירץ רבי שמעון בן לקיש:

על שפת ירדן עמדה הצרעה, וזרקה בהן בעם החוי מרה, וסימתה עיניהן מלמעלה, וסירסתן מלמטה. ^[7]

שנאמר [עמוס ב ט]: "ואנוכי השמדתי את האמורי מפניהם, אשר כגובה ארזים גבהו, וחסון הוא כאלונים, ואשמיד פריו ממעל [אלו עיניו], ושרשיו מתחת [זה הסירוס] ".

רב פפא אמר: שתי צרעות הואי: חדא דמשה, וחדא דיהושע. ^[8]

צרעה דמשה לא עבר את הירדן, אבל צרעה דיהושע עבר את הירדן.

שנינו במשנה: ששה שבטים עלו לראש הר גריזים, וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלויים והארון עומדים למטה באמצע, הכהנים מקיפים את הארון, והלויים את הכהנים וכל ישראל מכאן ומכאן, שנאמר: "וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון, נגד הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה' כגר כאזרח, חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל, כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשונה":

א. חלוקת השבטים להרים מפורשת בתורה [דברים כז יב]: שמעון ולוי [מלבד אותם לויים שעמדו בין שני ההרים] ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן, בהר גריזים; ובהר עיבל: ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי.

ב. סדר תולדותם של בני יעקב, היה: ראובן שמעון לוי ויהודה [בני לאה]; דן ונפתלי [בני בלהה]; גד ואשר [בני זלפה]; יששכר וזבולון [בני לאה]; יוסף ובנימין [בני רחל].

ג. כתיב [שמות כח ו]: "ועשו את האפוד זהב תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר, מעשה חושב. שתי כתפות חוברות יהיה לו אל שני קצותיו וחובר. ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל. ששה משמותם על האבן האחת, ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם", [והיו נתונים על כתפות האפוד], ולא פירט הכתוב כיצד נחלקו השבטים לשני האבנים.

ד. בתחלת "חומש הפקודים" הוא ספר במדבר, נצטוה משה למנות את בני ישראל, כאשר יהיו אתו במנין איש איש מכל שבט; והתורה מפרטת את שמות האנשים לפי סדר השבטים הבא: ראובן, שמעון, יהודה, יששכר, זבולן, [הם בני לאה לפי סדר תולדותם]; לבני יוסף אפרים ומנשה, בנימן, [הם בני רחל לפי סדר תולדותם], דן, אשר [הם בני בלהה וזלפה לפי סדר תולדותם], גד, נפתלי, [הם בני זלפה ובלהה שלא לפי סדר תולדותם].

ה. בתחילת ספר שמות נזכרו בני יעקב אשר באו למצרים, לפי הסדר הבא: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, [בני לאה לפי סדר תולדותם], בנימין, [בן רחל], דן, נפתלי, [בני בלהה לפי סדר תולדותם], גד, אשר, [בני זלפה לפי סדר תולדותם], "ויוסף היה במצרים".

שואלת הגמרא: מאי הוא דכתיב: "חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל", ומשמע לשון "והחציו" שהוא חצי הידוע, או חצי שנזכר במקום אחר? אמר רב כהנא:

כי כדרך שחלוקין השבטים כאן בהר גריזים והר עיבל וכפי שנתבארה חלוקתם בתורה, כך חלוקין שמות השבטים באבני אפוד [אבנים טובות שהיו על כתפות האפוד שהיה כתוב על כל אחד מהם שמות ששה שבטים], שהיו אלו שבהר זה כתובים על אבן זו, ואלו שבהר זה כתובים על האבן האחרת.

וזה הוא שאמר הכתוב: "והחציו", שהוא החצי הידוע החקוק באחת מן האבנים שבכתפות האפוד.

מיתיבי:

שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתיפיו, אחת מכאן ואחת מכאן, ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זו, וששה על אבן זו.

שנאמר [שמות כח ו]: "ששה משמותם על האבן האחת, ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם".

הרי למדנו ממה שאמר הכתוב "על האבן השנית כתולדותם": על שניה בלבד היו כתובים ששה שבטים כסדר תולדותם בזה אחר זה, ולא היו כתובים על האבן הראשונה ששה שבטים כסדר תולדותם -

מפני שיהודה מוקדם באבן האחת, שכך היו כתובים בו: יהודה מוקדם לכולם, וחוזר לראובן ומשם כסדר תולדותם בזה אחר זה: ראובן שמעון לוי דן ונפתלי.

וחמשים אותיות של שמות השבטים היו על שני האבנים כאחד:

עשרים וחמש אותיות על אבן זו, שהרי כך עולה סכום אותיותיהם של השבטים הנזכרים, ועשרים וחמש אותיות על אבן זו, ויתבאר חשבון זה בהמשך הענין.

רבי חנינא בן גמליאל אומר:

הערות

^[1] ראה לעיל לג ב, שנחלקו תנאים: אם היו הרים אלו קרובים לירדן או רחוקים ממנו.

^[2] וב"חזון יחזקאל" [תוספתא סוטה ח ו] פירש, שבנפול אימה על האדם, הוא מתקלקל ברעי או במים, כדאיתא במכות [סוף דף כב] שמפני אימת המלקות נתקלקל ברעי; וראה מהרש"א. ובהגהות הרד"ל כתב, שהדרשה נדרשת מלשון "אליך עורף", או משום ש"עורף" אותיות "פעור".

^[3] א. נתבאר על פי רש"י כאן, ובברכות ד א, ובסנהדרין צח ב; והביא כאן רש"י את הנאמר בעזרא [א ב]: "כה אמר כורש מלך פרס, כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו, ויעל לירושלים אשר ביהודה וגו"'. ב. הקשה הצל"ח בברכות [ד א], שהרי כתב הרמב"ם [יסודי התורה י ד] "אבל אם הבטיח [הנביא] על הטובה, ואמר שיהיה כך וכך, ולא באה הטובה שאמר, בידוע שהוא נביא שקר, שכל דבר שיגזור הקל אפילו על תנאי אינו חוזר, ולא מצינו שחזר בדבר טובה, אלא בחורבן ראשון, כשהבטיח לצדיקים שלא ימותו עם הרשעים וחזר בדבריו, וזה מפורש במסכת שבת", [ראה שם נה א: "מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בו לרעה חוץ מדבר זה וכו"'], ואם כן האיך לא נתקיימה נבואת משה שניבא לטובה! ? וראה מה שכתב שם, וראה מה שכתב ב"הערות".

^[4] בתוספתא לא נזכר "וברכו וקללו"; והגר"א ב"אדרת אליהו" בפרשת ראה, הגיה כאן, במקום "וברכו וקללו" - "וברכו ברכת המזון", ומשום שהברכות והקללות קדמו לקרבנות, כמפורש במשנתנו; ולכך הזכירה הברייתא ברכת המזון, משום שיהושע תיקן להם באותו היום את ברכת הארץ ; וב"יוסף דעת" הוסיף, שבילקוט [ויקרא תלד], מבואר שהקפידה התורה לומר "יעמדו על הקללה" ולא "יעמדו לקלל", [כמו "יעמדו לברך"], מפני הכבוד, ולגירסת הגר"א ניחא, שגם הברייתא לא הזכירה לשון "וקללו".

^[5] א. ראה אריכות בלשון "וקיפלו" שהוא לשון קילוף, בתשב"ץ חלק א סימן נג. ב. וכתב עוד שם: לבאר את הטעם שלקחו את האבנים, שהוא משום שאחר שעשו מעשה הקרבנות והשמחה והברכה והקללה, ולא נשארו האבנים אלא לזכרון כמו שכתוב בספר יהושע [צ"ב כוונתו], כבר עבר זמן מצות "ושדת אותם בסיד", ולא היתה אלא מצות שעה, וקפלום כדי שיהו ניכרין לזכר שמן הירדן הוציאום. ודבריו מחודשים מאד, שהרי הפסוק ביהושע אינו מזכיר כלל את המזבח שהקימו מן האבנים שהביאו אחר כך לגלגל, וכמו שנאמר: "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל", ומשמע שהגלגל הוא מטרה בפני עצמה; וראה עוד בהערה 6.

^[6] יש להסתפק: אם הייתי אומר שיקימו מזבחות כנגד כל מלון ומלון, או שיקימו מזבח אחד, אלא שלגלגל יביאו אבנים לכל מלון ומלון; וראה מה שהובא בשם התשב"ץ בהערה לעיל, שלא ענין כלל בהבאת אבנים לגלגל, והעיקר הוא המזבח, ואם כן יהיה ההוה אמינא בגמרא בהכרח, שיקימו מזבחות כנגד כל מלון, אלא שלדבריו עדיין צריך ביאור מה טעם יש בזה, כיון שאין הגלגל עיקר הענין כלל.

^[7] כן נראה לבאר את הענין על פי רש"י בחומש על הפסוק: "ושלחתי את הצרעה"; [וראה מהרש"א שהבין בדעת רש"י, שממה שלא נזכרו אלא שלושת העמים האלו, מזה משמע שצרעה לא עברה את הירדן, כי החוי היה שוכן קרוב לירדן, וראה מה שכתב שם, וראה מה שכתב ב"הערות"].

^[8] רמז בעל הטורים: "את הצרעה" בגימטריא: "שתים היו".

כמאן [כשיטת מי] — כר' שמעון שלדעתו הגוים שמחוץ לגבולות הארץ אינם בכלל "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ, טז). שהרי אין בהם חשש "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם" (דברים כ, יח).

א ושוב להמשך הדברים בענין הכניסה לארץ, בא וראה כמה נסים נעשו באותו היום: עברו ישראל את הירדן, ובאו להר גריזים ולהר עיבל, שהוא מרחק יתר מששים מיל, ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם באותו יום, וכל העומד בפניהם מיד נתרז (לוקה בשלשול), שנאמר: "את אימתי אשלח לפניך והמתי את כל העם אשר תבא בהם וגו'" (שמות כג, כז).

וכן הוא אומר "תפל עליהם אימתה ופחד... עד יעבר עמך ה'" (שמות טו, טז) — זו ביאה ראשונה לארץ ישראל שבאו בזמן יהושע, "עד יעבר עם זו קנית" (שמות טו, טז) — זו ביאה שניה כשבאו מבבל אחרי חורבן בית ראשון.

אמור מעתה: ראויין היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה כביאה ראשונה, אלא שגרם החטא ועלו כדרך הטבע וברשות מלכי האומות.

ואחר כך הביאו את האבנים, ובנו את המזבח בהר עיבל, וסדוהו בסיד, וכתבו עליהם את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז, ח),

והעלו עולות ושלמים, ואכלו ושתו ושמחו, וברכו את הברכות וקללו את הקללות האמורות, וקיפלו והרימו את האבנים ולקחו אותם, ובאו ולנו בגלגל, שנאמר: "והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון" (יהושע ד, ג).

יכול בכל מלון ומלון צריכים לשים אותם — תלמוד לומר: "אשר תלינו בו הלילה" (יהושע ד, ג), וכתיב [ונאמר] "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל" (יהושע ד, כ).

ב תנא [שנה החכם]: צרעה לא עברה עמהם מעבר הירדן. ושואלים: ולא? והא כתיב [והרי נאמר] "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני..."(שמות כג, כח)!

אמר ר' שמעון בן לקיש: על שפת ירדן עמדה, וזרקה בהן מרה (ארס). וסימתה עיניהן מלמעלה, וסירסתן מלמטה, שנאמר: "ואנכי השמדתי את האמרי מפניהם אשר כגבה ארזים גבהו וחסן הוא כאלונים ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת" (עמוס ב, ט).

רב פפא אמר: שתי צרעות הואי [היו], חדא [אחת] זו של משה כשכבשו את עבר הירדן המזרחי וחדא [ואחת] של יהושע, זו של משה לא עבר (עברה) את הירדן, ואילו זו של יהושע עבר.

ג שנינו במשנה: ששה שבטים עלו לראש הר גריזים. נאמר "חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל" (יהושע ח, לג), ושואלים: מאי [מה פירוש] הביטוי "והחציו" המורה על חצי הידוע כבר? אמר רב כהנא: כדרך שחלוקין כאן השבטים — כך היו חלוקין באבני אפוד. כלומר, אותו חצי העם כפי שכבר נחלק באבני האפוד.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: שתי אבנים טובות היו לו לכהן גדול על כתיפיו, אחת מכאן ואחת מכאן, ושמות שנים עשר שבטים כתוב עליהם, ששה על אבן זו וששה על אבן זו, שנאמר: "ששה משמתם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם"(שמות כח, י),

ומדוייק מכאן שדווקא אבן שניה כתובה כתולדותם לפי סדר לידתם: גד, אשר, יששכר, זבולון, יוסף ובנימין, ולא היתה כתובה הראשונה כתולדותם, מפני שיהודה מוקדם באבן הראשונה, ואחריו: ראובן, שמעון, לוי, דן ונפתלי. וחמשים אותיות היו בשתי אבני האפוד, עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו.

ר' חנינא בן גמליאל אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

In accordance with whose opinion is the baraita? It is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that the verse: “You shall keep alive no one who breathes” (Deuteronomy 20:16), is not referring to the gentiles living outside of Eretz Yisrael, because there is no concern that the Jewish people will learn “to do like all their abominations” (Deuteronomy 20:18), as these Canaanites are not located in Eretz Yisrael.

§ The Gemara continues to discuss the entrance of the Jewish people into Eretz Yisrael: Come and see how many miracles were performed on that day: The Jewish people crossed the Jordan, and they arrived at Mount Gerizim and Mount Ebal, which are more than sixty mil from the river, and on that day no entity was able to stand before them. And anyone who stood before them was immediately struck with diarrhea, as it is stated: “I will send My terror before you, and will confound all the people that you encounter” (Exodus 23:27).

And similarly, the verse says: “Terror and dread falls upon them; by the greatness of Your arm they are as still as a stone; till Your people pass over, Lord” (Exodus 15:16). This alludes to the first arrival of the Jewish people in Eretz Yisrael, during the period of Joshua. The verse continues: “Till the people that You have gotten pass over” (Exodus 15:16). This alludes to the second arrival, when the Jews returned to Eretz Yisrael from Babylonia after the destruction of the First Temple.

Accordingly, say from now that the Jewish people were worthy of having a miracle performed for them during the second arrival, just like they were worthy of having miracles performed for them during the first arrival, but their sin caused them to enter Eretz Yisrael through a natural process, with the permission of the kings of other nations.

The Gemara continues its description of the entrance into Eretz Yisrael during the period of Joshua: And afterward they brought the stones and built the altar on Mount Ebal, and plastered it over with plaster, and wrote on the stones all of the words of the Torah in seventy languages, as it is stated: “And you shall write on the stones all of the words of this law clearly elucidated” (Deuteronomy 27:8).

And they sacrificed burnt-offerings and peace-offerings, and they ate and drank and celebrated, and they uttered the blessings, and they uttered the curses, and they took [kippelu] the stones with them, and they arrived and slept in Gilgal, as it is stated: “And carry them over with you, and lay them down in the lodging place, where you shall lodge this night” (Joshua 4:3).

One might have thought that they were required to place these stones at each and every lodging place where they stayed. Therefore, the verse states: “Where you shall lodge this night,” meaning only on that night. And it is written: “And those twelve stones, which they took out of the Jordan, Joshua set up in Gilgal” (Joshua 4:20).

It is taught in a baraita (Tosefta 11:10): The hornet [tzira] did not cross the Jordan with them. The Gemara asks: And did it not? But isn’t it written: “And I will send the hornet before you, which shall drive out the Hivites, and the Canaanites” (Exodus 23:28)?

Rabbi Shimon ben Lakish says: The hornet stood on the banks of the Jordan and threw its venom at the inhabitants of the land and it blinded their eyes from above and castrated them from below, as it is stated: “Yet I destroyed the Amorites before them, whose height was like the height of the cedars, and they were strong as the oaks; yet I destroyed their fruit from above, and their roots from beneath” (Amos 2:9).

Rav Pappa said: There were two hornets. One was the hornet of Moses, which helped conquer the eastern side of the Jordan, and one was the hornet of Joshua. The hornet of Moses did not cross the Jordan, but the hornet of Joshua did cross.

§ It is stated in the mishna: Six tribes ascended to the top of Mount Gerizim, as it is stated: “Half of them in front of Mount Gerizim and the half of them in front of Mount Ebal” (Joshua 8:33). The Gemara asks: What is the meaning of the term “and the half of them”? It seems to be referring to a division that already existed. Rav Kahana says: The same way that the tribes were divided up here on the mountains, so too were they divided on the stones of the ephod, a garment of the High Priest.

The Gemara raises an objection to this answer: The High Priest had two precious stones on the part of the ephod that rested on his shoulders, one on this side and one on that side, and the names of the twelve tribes were written on them, six on this stone and six on that stone, as it is stated: “Six of their names on the one stone, and the names of the six that remain on the other stone, according to their birth” (Exodus 28:10).

It is derived from the verse that only the names on the second stone were written according to the order of their birth: Gad, Asher, Issachar, Zebulun, Joseph, Benjamin. But the names on the first stone were not written according to the order of their birth, as Judah was written first, and afterward came Reuben, Simeon, Levi, Dan, and Naphtali. And there were fifty letters on the two stones of the ephod, twenty-five letters on this stone and twenty-five on that stone.

Rabbi Ḥanina ben Gamliel says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וששה שבטים עלו בהר גריזים והם שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין וששה בהר עיבל והם ראובן וגד ואשר וזבולון דן ונפתלי ובאבני אפוד לא היו כתובים כן והדבר ידוע שהאפוד היה בגבו של כהן ארכו מאצילי ידיו ולמטה ורחבו כרחב הגב ויוצאות מצידי הרוחב שתי רצועות אחת מכאן ואחת מכאן שחוגרו בהם ותופר על שני ראשי שתי חתיכות כשיעור שימלאו כתפותיו וקובע על כל כתף אבן שהם מרובעת ומפתח בהם שמות השבטים ששה בכל אבן ובצד הימני היו מפתחים ראובן לוי יששכר נפתלי גד יוסף והיה כותב יהוסף כדי להשלים מנין האותיות שבאותו הצד לעשרים וחמשה ובצד השמאלי היו מפתחים שמעון יהודה זבולון דן אשר בנימין ונמצאו בין כלן חמשים אותיות ואח"כ מביא חתכה אחת על חזהו מלפניו קרויה חשב האפוד וקבועה בכתפות והחשן עליה ומה שנאמר במקרא כתולדותם פירושו כדרך שקרא להם אביהם ולא כדרך שקרא להם משה ר"ל ראובני שמעוני וכו' ואין הלכה כאחד מכל אלו שהוזכרו בסוגיא זו כסדר כתיבתם באפוד אלא כמו שכתבנו וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שהרבה כתבוה בסדור אחר ואין בידינו להכריע:

זה שאמרה תורה על שבעה עממין לא תחיה כל נשמה פירושו כשלא השלימו והענין הוא שבשאר אומות קורין לשלום אם משלימין ומקבלין שבע מצות מוטב ואם לאו נלחמים עמהם והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזים את ממונם וגופם ואין הורגין לא נשים ולא טף אבל משבעה עממין כל שלא השלימו אין מחיין מהם כל נשמה אבל מ"מ קורין לכלם לשלום חוץ מעמון ומואב שנאמר בהם לא תדרוש שלומם וטובתם ואף אלו אם השלימו מעצמם מקבלין אותם אבל שאר עממין אפילו השבעה קורין להם לשלום והוא שנאמר ביהושע לא היתה עיר אשר השלימה את ישראל בלתי החוי יושבי גבעון כי מאת ה' היתה לחזק את לבם למען החרימם אלמא שאלו השלימו לא היו מחרימין אותם ולא הוצרכו יושבי גבעון לרמותם אלא שלא קראו לשלום תחלה אלא בכלל ולא קבלו והם לא היו יודעין שאם ישלימו הם בפרט שיהו ישראל מקבלין אותם ואף הנשיאים היו דנין אותם להריגה על שהטעום אלמלא חלול השם ולמדת שאף כנענים שבארץ ישראל אם חזרו בתשובה מקבלין אותם והוא שאמרו בסוגיא זו שאחר שכתבו משנה תורה על האבנים כתבו למטה מקרא האמור בסדר שופטים ושוטרים בפרשת שבעה עממין כי החרם תחרימם למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם וחטאתם לה' אלהיכם כדי שיכירו שאם יחזרו בתשובה מקבלין אותם והוא הדין בכנענים שבחוצה לארץ וגדולי הרבנים נוטים בזו לדרך אחרת ולענין פסק מיהא אינן נראין:

כמאן כר' שמעון שכתב להם שיחזרו בתשובה ודוקא אותם העומדין בגבולין אבל העומדין חוץ לגבולין לא היו בכלל לא תחיה כל נשמה. שאם היו רוצים לפנות את ארצם והולכין להם לא נצטוו להחרימם כמו שפינה הגרגשי והלך לו. (אלא) [אבל] לר' יהודה כולם בכלל דלא תחיה וא"ת לר' יהודה דאמר דנצטוו להחרימם כל הכנענים שבחוצה לארץ למה לי קרא דלא תתחתן בם תיפוק לי' מלא תחיה כל נשמה. וי"ל דאיצטריך כגון אותן שלא יוכלו להחרימם כדאי' בספר שופטים וכגון הגרגשי שפינה והלך לו:

דמשה לא עבר דיהושע עבר. תי' פשיטא דשל משה לא עבר דלמה היתה עוברת הירדן והלא לא כבשו אז אלא ארץ סיחון ועוג ושמא אותן שנמלטו מארץ סיחון ועוג לעבר הירדן של ארץ כנען לא הזיקה הצרעה עד יהושע:

תוס' בד"ה כמאן כר"ש וא"ת כו' כ"ע ל"פ דשרי שלא דברה תורה אלא כנגד היצר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ואח"כ הביאו כו' ול"ג וכתבו עליו את התורה עכ"ל ר"ל דבהך ברייתא ל"ג ליה כדגרסי ליה הכא מיהו קושטא הוא דעל אותן אבנים כתבו התורה דהא להאי תנא אבנים דהר עיבל ודגלגל חד אבנים היו וק"ל:

בד"ה מאי והחציו כו' ואפילו עמדו לוים למטה שמנה אלף כו' שעמדו על הר עיבל ג' מאות ושבעה אלפים ותתק"ל ובפרטן של הר גריזים שט"ז אלף ות"ת כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל דודאי למ"ד לקמן שלא עמדו למטה אלא זקני כהונה ולויה ודאי שהיו מרובין של הר גריזים אלא אפילו למ"ד לקמן דכל הראוי לשירות היה למטה שהאלפים היו שמונה לבר מן המאות שהיו ה' מאות מ"מ לא הגיעו לט' אלף חסר ק"ל שהיו מרובין משל עיבל:

בא"ד לפי שלא בא משבט ראובן וגד אלא מ' אלף חלוצי צבא א"כ לא נשארו משבט ראובן אלא ג' אלף ותש"ל שהרי כל פקודי שבט (אלו) [ראובן] לא היו כ"א מ"ג אלף ותש"ל כו' עכ"ל אין דבריהם מבוררים דבפרטן דשבטו של ראובן לחוד היו מ"ג אלף ותש"ל ושל גד היו בפרטן מ' אלף וה' מאות וא"כ כיון דמשני שבטים אלו ומחצי שבט מנשה לא באו אלא מ' אלף חלוצי צבא כמפורש בספר יהושע הרי נשארו מעבר לירדן מ"ד אלפים וב' מאות ושלשים חוץ ממה שנשארו שם מחצי שבט מנשה ושפיר היו ממלאים כ"ד אלף שנפלו משמעון וצ"ע:

בא"ד דאיכא למימר דה"ק מחמת חסרון כו' הר גריזים מועטין ולא שיחסרו מהן כ"ד אלף ועלה קאי כו' עכ"ל כצ"ל נ"ל דר"ל דלא חסרו כ"ד אלף כולו משבט שמעון לחוד אלא שחסרו כ"כ משבט שמעון דמתוך כך היו של הר גריזים מועטין הדמיון שחסרו משמעון ט' אלפים הרי אף אם כל שבט של לוי שם לא היו ממלאין חסרון זה שהרי בכל פרטן של הר גריזים לא היו מרובין כ"א ט' אלף חסר ק"ל והשתא שחסרו ט' אלף משמעון הרי של הר גריזים מועטין משל הר עיבל ועלה קאי רבי יוסי שפיר אפילו לדבריך כנגד חסרון דהר גריזים את מחסר בשל הר עיבל ג' אלף ותש"ל משבט ראובן כו' דהשתא מחמת חסרון דשבט שמעון לא יהיו דהר גריזים מועטין אם יהיו שם שבט לוי ומהרש"ל הגיה בתוס' ולא שיחסרו כ"ד אלף משמעון אלא שלשה אלפים או פחות ועלה קאי רבי יוסי כו' עכ"ל ע"ש ואין הגהתו מבוררת דאם לא חסרו משבט שמעון אלא ג' אלפים או פחות לא יהיו של הר גריזים מועטין שהרי מרובים תשעה אלפים חסר ק"ל ודו"ק:

בד"ה עשרים וחמש על כו' על אותה אבן שהיו עליה של הר גריזים היו כו' ועל השנייה כ"ג וזבולון מלא כו' של הר עיבל היה ב"נ ועל הראשונה ימ"ן כו' עכ"ל כצ"ל יש לדקדק למה חלקו תיבת בנימן כך שהאותיות ראשונים ב"נ היו בשנייה ואותיות אחרונים ימ"ן היו בראשונה ולא חלקו הראשונים בנ"י בראשונה ואחרונים מ"ן בשנייה וי"ל שנחלק כן ע"ש בן ימין ע"ש שנולד ליעקב זה הבן בימין דהיינו בדרום כפרש"י בחומש וק"ל:

גמ' באותו היום עברו כו' ובאו להר גריזים כו'. הגם שזה המעשה בהר גריזים והר עיבל אחר מעשה יריחו ועי כתיב בספר יהושע אין מוקדם ומאוחר כפרש"י שם ודבר זה מפורש בתורה והיה ביום אשר תעברו גו' והקמות לך אבנים גו' ומפרש לה והיה בעברכם תקימו את האבנים גו' בהר עיבל גו' ובו ביום באו ולנו בגלגל הכי משמע מספר יהושע והעם עלו מן הירדן גו' ויחנו בגלגל גו' דמשמע חנייה ראשונה בגלגל היה והיה ידוע להם דהר גריזים והר עיבל יותר מס' מיל היה ממערב הירדן. וקאמר וכל העומד בפניהם מיד נתרז כו'. גם זה מן הניסים שבריחוק הדרך כ"כ שהלכו בו ביום לא היה להם שום מעכב כי כל העומד כו'. ומייתי ליה שנא' ואת אימתי גו' והמותי את כל העם גו'. רש"י פי' דמלשון והמותי דריש ליה ולא ידענא דא"כ מהיכא דריש ליה מאידך קרא דמייתי ואומר תפול עליהם אימתה גו' ולולי פירושו נראה דמלשון אימה דכתיב בהנהו קראי משמע ליה דכן דרך המתפחד מאימה נתרז ומשום דההוא קרא דשירת אז ישיר משמע דבקריעת ים סוף איירי כל הענין שמעו עמים גו' אז נבהלו גו' נמוגו גו' קאמר דעד יעבור גו' משמע דקאי נמי אהעברת הירדן שיהיה לעתיד בימי יהושע וכפל עד יעבור גו' על ביאה שנייה בימי עזרא דכתיב בנחמיה אגרות יתנו לי אל פחוות עבר הנהר אשר יעבורו גו' ולא ניחא ליה לתלמודא לפרש שני העברות על נחלי ארנון ועל הירדן כתרגומו דלא מצינו לשון העברה בנחלי ארנון וקאמר דא"כ למה בביאה שניה בימי עזרא לא היה אימה ופחד על העובדי כוכבים כמו בהעברת הירדן דהא קרא מדמה להו וקאמר ראוין היו כו' כדמוכח בקרא אלא שגרם החטא וע"כ קראם בימי יהושע עמך אבל בימי עזרא לא קראם כן אלא עם זו וק"ל:

ואח"כ הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו כו'. וכן תני במתני' ולכאורה קשה דהל"ל מאן תנא ר"ש אבל ר"י סבר לעיל כתב ואח"כ סד וי"ל דהאי וסדוהו בסיד דהכא היינו בין כל אבן ואבן לבנין המזבח כעין שכתבו התוס' לעיל אבל אחר הכתיבה היה סיד על האבנים כר"י וניחא דבקרא אחר כתיב ושדת אותם בסיד ואח"כ וכתבת עליהן גו' ובתר הכי כתיב שנית ושדת אותם בסיד גו' דמשמע אחר הכתיבה די"ל דסיד קמא היינו בין אבן לאבן למזבח וסיד בתרא על כתיבת האבנים ודו"ק:

וכתיב ושתים עשרה האבנים האלה גו'. הוא ראיה אדלעיל דאותן אבנים שבנו מזבח בהר עיבל וכתבו התורה עליהן קפלום ולנו בגלגל שהוא היה במלון הראשון כדמסיים בהאי קרא הקים יהושע בגלגל ודו"ק:

צרעה לא עברה עמהם ולא כו'. מפי' רש"י בחומש נראה לפרש דמדקדק הכי מדלא מנה בהאי קרא דושלחתי את הצרעה גו' מכל שבעה אומות אלא אלו הכנעני והחתי שהם ארץ סיחון ועוג ופריך והכתיב ושלחתי גו' וחשיב נמי חוי שהוא מעבר הירדן והלאה ומשני על שפת הירדן עמדה כו' דחוי קרוב לירדן מצד מערב היה כך תוכן דבריו ואיני יודע מנליה דחתי מארץ סיחון ועוג הוא דהא גבי חברון כתיב שהיו בני חת ורבקה אמרה קצתי מפני בנות חת דמוכח מכל זה דחתי מעבר לירדן במערב היה ונראה לפרש דלאו אהאי קרא קסמיך לומר שלא עברה צרעה עמהם אלא מדכתיב ביהושע ואשלח לפניכם הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמורי גו' דמשמע הצרעה לא עברה שלא גרשה אלא ב' מלכי האמורי שהם ארץ סיחון ועוג בכולי קראי. ופריך מקראי דתורה ושלחתי את הצרעה. ובין מחתי ובין מחוי שהוזכר בקרא פריך. ומשני על שפת הירדן עמדה וזרקה כו'. ומייתי מדכתיב ואנכי השמדתי את האמורי גו'. ואמורי ודאי מארץ סיחון ועוג הוא כדמוכחי קראי ולא מייתי אלא מהא דזרקה בהן מרה כו' וה"נ נימא דזרקה מצד זה של הירדן לצד האחר ולמדו לומר מהאי קרא דע"י זריקה היה מדכתיב אשר כגובה גו' ואשמיד פריו ממעל גו' דאשמועינן דגם בגובהן כ"כ הזיקן הצרעה מלמטה למעלה בעיניהם ע"י זריקתן וכן (מלמעלה הזיקתן) מלמטה ע"י סירוס וקרי העינים פרי ממעל כי העין הוא עיקר פרי מעלליו הרע כמ"ש עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה הן וק"ל:

כדרך שחלוקים כאן כך כו'. תלאן הכתוב זה בזה דכמו שבאבני אפוד שני החלוקות היו לזכרון לטובה כמפורש בקרא כל אלו ב' החלוקות גם אותן שעמדו על הקללה לזכרון לברכה תיהפך וק"ל:

שנית כתולדותם ולא ראשונה כו'. ורש"י בחומש לא דק שפירש כתולדותם כסדר שנולדו ראובן שמעון לוי ויהודה דן כו' ולא פי' דיהודה מוקדם דתולדותם לא קאי רק אשני' מיהו נראה דגם לפי שמעתין כתולדותם קאי נמי אראשונה לגבי חמשה האחרים אלא מדנסמך כתולדותם לשני' גמרינן דראשונה לאו כולה כתולדותם דיהודה מוקדם אבל רש"י בחומש דחשיב יהודה ברביעי כתולדתו הוא סותר הברייתא דהכא וק"ל:

גמרא והעברתם אותם עמכם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה פריו ממעל עיניו הס"ד:

תוס' בד"ה כמאן כו' פוגעין בו כדאיתא כו' דשרי שלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ועוד כו' אלא כנגד יצה"ר י"ל כו' הרשות שבו הכתוב מדבר כו' אלא כנגד יצה"ר אע"ג כו' ואכתי נימא איפכא דדוקא לרבי יהודה איצטריך וגזירת הכתוב היא גבי יפת תואר כו' שבחוצה לה הם בכלל כו' כצ"ל:

בד"ה מאי והחציו כו' שאם היה כל שבט לוי שם היו שוין כו' כצ"ל:

בא"ד של הר גריזים קרוב לאלף כו'. נ"ב תפס מנין זה לפי שלא הגיעו מנין הלוים הראוים למשמרת דהיינו מבן שלשים אלא לשמנה אלפים ותפס האלפים ולא המאות או תפס מנין בני קהת שמשמרתם היה הארון כו' וא"כ הם עמדו למטה ולא נחת למנין המאות דאין סברא שיהיו כלם למטה ומ"מ אף אם תדחה ותאמר שאף המאות היו למטה מ"מ של גריזים יהיו מרובין שהמאות לא היו אלא ת"ר לקהתי ולכלם במנין הראוים למשמרתם תק"פ ולא יגיע הרבה לאלף ודו"ק:

בא"ד שבטים שעמדו על הר עיבל ש' ושבעת אלפים ותתק"ל ובפרטן של הר גריזים ש' וט"ז אלף ות"ת כצ"ל. ונ"ב פי' עם הלוים אבל זולת הלוים לא היו כי אם רצ"ג אלף ות"ת אלא שהלוים היו כ"ג אלף ע"ש:

בא"ד פחותין והשתא שלא היה כל שבט לוי שם צ"ל שעמדו לוים כו' כ"ד אלף משמעון אלא שלשה אלפים או פחות ועלה קאי רבי יוסי כו' כצ"ל. ונ"ב וה"פ אם תחלק הכ"ד אלף למנין השבטים לא יגיע יותר משלש אלפים ואם לפי המנין אפילו שלש אלפים לא יגיע ודו"ק:

בא"ד לדבריך כשאתה מחסר כו' כדפרישי' שהמגפה כו' כצ"ל:

בד"ה כ"ה כו' פי' לתנא דתני התם כו' חצי מכאן וצ"ל דעל כו. היה כתוב ב"נ ועל הראשונה כו' כצ"ל:

גמרא וברכו וקללו. הגר"א ז"ל בר"פ ראה מחק מלת וקללו. ופי' וברכו היינו בה"מ. כי הברכות והקללות היו קודם בנין המזבח כו' כמפורש במשנה:

שם מאי והחציו אר"כ כדרך שחלוקין כאן כו'. ק"ל דא"כ טפי ה"ל לכתוב החציו בראשון. ואולי משום דלוי לא היה כולו למעלה כדלקמן:

תד"ה כמאן. ועוד אפי' לר' יהודה מה הוצרך להתירה מ"ש כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה מאי. והשתא א"ש והחציו כו' שהוא הרוב כו'. ולגמרתינו נראה שהוא עפ"י מש"כ המדקדקים דאותיות האמנתי"ו נתוספות לפעמים להקטין הענין:

בא"ד לאחר שמתו מרגלים כו'. ר"ל דור המרגלים דהוא דור המדבר:

בא"ד ואפי' אם עמדו כו' שמונה אלף כו'. עי' מהרש"א שכ' שתפסו המנין דפרשה נשא מבן שלשים. ועזבו המאות דהם ה' מאות. ואני מוסיף עוד שעזבו גם העשירות שהן שמונים. אולם לפ"ז אינו מדוייק מש"כ עדיין היו מרובין כו' קרוב לאלף. שהרי הרבייה לא ישאר רק ר"צ. ועוד ק"ל שהרי שבט לוי נמנה מבן חדש. וכי העלו על ההרים יונקי שדים. והלא לפי חשבונם לא עלו רק מבני כ' ולמעלה. (גם זה ל"י מנ"ל דהא לא כתיב בעלייתם מבן כ' דוקא) וא"כ יחסרו טובא מלוי כי מדלית ח' אלף תק"פ הראוים לשירות. והפחותים מבני כ' שודאי יעלו יותר מן ר"צ וצע"ג:

בא"ד א"כ לא נשארו משבט ראובן אלא ג' אלפים ותש"ל כו'. עי' מהרש"א. ומש"כ חוץ ממה שנשארו שם מחצי שבט מנשה כו'. משמע דר"ל וא"כ יהיה עוד עודף על המ"ד אלף וב' מאות ושלשים שנחסרו מאותן של הר עיבל. ול"ד דאדרבה מנשה היה מאותן של הר גריזים:

תד"ה עשרים. מה שהקשה המהרש"א למה חלקו בכה"ג שאותיות ב"נ היו בשנייה וימ"ן בראשונה. וכוונתו שהקורא לא יקראם כסדרם כי יהיה כנגדו ימן בנ. אבל במחכ"ת נעלם ממנו סוף דברי הירושלמי וז"ל הראשונים (ר"ל אותן של הר גריזים) נכתבין מימינו של כ"ג משמאלו של קורא והאחרונים נכתבין משמאלו של כ"ג מימינו של קורא. ולפ"ז כיון דנכתב בנ על אותו של הר עיבל וימן על אותו של ה"ג שפיר יקרא הקורא כסדר בנימן:

בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה נִסִּים נַעֲשׂוּ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם: עָבְרוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַיַּרְדֵּן, וּבָאוּ לְהַר גְּרִיזִּים וּלְהַר עֵיבָל, יָתֵר מִשִּׁשִּׁים מִיל, וְאֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד בִּפְנֵיהֶם וְכָל הָעוֹמֵד בִּפְנֵיהֶם מִיָּד נִתְרָז. נראה שיש כאן חמשה נסים גדולים שהם עצומים ביותר האחד שעברו הירדן בחרבה והשני קפיצת הדרך שהלכו יותר מששים מיל והשלישי שאין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם מפני אימה והרביעי כל העומד בפניהם מיד נתרז והחמישי שהספיק להם זמן היום ההוא לבדו לכתוב בו דברי התורה בשבעים לשון.
ואף על פי שעברו שעות הרבה מן היום במעבר הירדן וגם בהליכתם וביאתם להר גריזים והר עיבל וגם להעלות עולות ושלמים ולאכול ולשמוח ולברך ולקלל ולקפל האבנים כי הכל היה באותו היום לבדו עד שבאו ולנו בגלגל ונעשו להם חמשה נסים אלו בזכות התורה שהיא חמשה ספרים.
וממה שאמר הכתוב אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם (שמות כג, כז) נראה מכאן דריש דאין כל בריה יכולה לעמוד בפניהם מפני אימה שנופלת על הבריות ואמר על כל בריה אפילו בהמות וחיות השדה.
וממה שאמר וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף דריש שכל העומד בפניהם מיד נתרז כי ההתרזה תהיה מחמת רעדת הגוף ומי שיבא לו רעדה וחרדה פתאום נרתע גופו וחוזר לאחוריו והרי מתקיים מאמר אליך עורף כיון שחוזר גופו לאחוריו שנתרז על ערפו.

עַל שְׂפַת יַרְדֵּן עָמְדָה, וְזָרְקָה בָּהֶן מָרָה וְסִימְּתָה עֵינֵיהֶן מִלְמַעְלָה, וְסֵירַסְתָּן מִלְּמַטָּה (שמות כג, כח). נראה לי בס"ד למעלה מאותיות ירדן 'טקגם' [152] שמספרם קנ"ב כמנין עין טובה [152] דעליה נאמר רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי (שמות ג, ז) ודרשו בזוהר הקדוש (זהר חלק ג' קלז.) ראה לאוטבא לון ראיתי לנקמא ממאן דמעיקין לון ולכן מן 'עין טובה' נמשך כח לסמות עין של שונאי ישראל!
ואומרו וְסֵירַסְתָּן מִלְּמַטָּה רוצה לומר למטה מאותיות ירדן יש 'כשהס' [385] כמנין שכינה [385] כי מן אור שכינה נמשך כח לסרסא לון וכאשר סרסה אל אחר דלא עביד פירין.
ונראה לי בס"ד דאותה הצרעה שעשתה משפט זה בהם היתה מן היצר הרע שכבשו הצדיקים שבאותו הדור על דרך שכתבו המקובלים ז"ל בענין עכנא הנמצא במערות הצדיקים להיות שומרת שם (בבא מציעא פד:) וכן הענין כאן. ולכן צרעה [365] גימטריא שס"ה שבאה מן תגבורת שגברו על יצר הרע המחטיא האדם בשס"ה לאוין כי היצר הרע דשס"ה לאוין הוא תקיף וחזק יותר מן יצר הרע דרמ"ח עשין כי שתים המה כנודע מן כונות התקיעות של שופר בראש השנה, ולכן צרעה דמשה רבינו ע"ה ודורו לא עברה כיון דהוא לא עבר איך שלוחו יעבור?! ועברה צרעה דיהושע ודורו שנכנסו לארץ.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר סִימֵת אֶת עֵינֵיהֶם מִלְמַעְלָה רוצה לומר מן סכין נוגה הרמוזה באותיות שהם למעלה מן אותיות צרעה שהם 'פקסד' [244] שמספרם סכין נוגה [244] דסמוי עיניהם בא להם מסכין דקליפת נוגה ונזק העינים מתייחס לסכין וכמו שאמר הכתוב וְהָיוּ לְסַכִּין [לְשִׂכִּים] בְּעֵינֵיכֶם (במדבר לג, נה).
ולזה אמר סִימֵת אֶת עֵינֵיהֶם מִלְמַעְלָה רוצה לומר מן סכין נוגה הרמוזה למעלה מאותיות צרעה וְסֵירַסְתָּן מן דינה קשייא הרמוז במספר אותיות שהם לְּמַטָּה מאותיות צרעה שהם 'קש פו' [486] דמספרם תפ"ו כמנין 'דינא קשייא' [486].
ולכן האותיות אשר למעלה מן צרעה שבהם נרמז סמוי עיניהם, המה אותיות פסק ד' רוצה לומר פסק ד' גוונים מעיניהם שהעין יש בה ד' גוונים ואותיות אשר למטה מן צרעה פקו ש' והיינו שי"ן שלום ואבר התשמיש מתייחס לשלום וכמו שאמר רבי שמעון בן חלפתא (שבת קנב.) 'משים שלום בבית בטל' על אבר התשמיש.

וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְהָאָרוֹן עוֹמְדִים לְמַטָּה בָּאֶמְצַע הַכֹּהֲנִים מַקִּיפִין אֶת הָאָרוֹן וְהַלְוִיִּם אֶת הַכֹּהֲנִים. נראה לי בס"ד עשו לארון שבו התורה שני מקיפים אחד בכהנים שהם חסדים ואחד בגבורות שהם לויים ומאחר שהחסדים מכוסים והגבורות מגולים לכן היו הכהנים הקף פנימי והלוים הקף חיצון ורמזו בשתי מקיפים אלו כי בתורה יש שכר חסד ושכר אמת שהוא דין כמו שנאמר בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָו‍ֹן (משלי טז, ו).

גמ' וקיפלו את האבנים. כמו וקלפו רש"י חולין מד ע"א ד"ה דאקפל:

שניה כתולדותם כו'. פרש"י כתולדותם כסדר לידתן ששה האחרונים כסדרן גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין זהו סדר לידתן וששה ראשונים נכתבו בסדר זה יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי כו'. אבל הרמב"ם בחבורו פרק ט' מהלכות כלי המקדש ובפירוש המשנה פרק בא לו כתב שכך היו כתובים ראובן | שמעון לוי | יהודה יששכר | זבולן נפתלי | דן גד | אשר יהוסף | בנימין וקשה טובא על דבריו שהרי זה הסדר דלא כמאן לא אליבא דת"ק דקאמר מפני שיהודה מוקדם ואלו הרמב"ם לא הקדימו ועוד דלת"ק דן נפתלי גד ואשר קודמין ליששכר וזבולן שזהו סדר תולדותם ואלו הרמב"ם הקדי' יששכר וזבולן לדן ונפתלי גד ואשר וגם לא אליבא דרבי חנינא בן גמליאל דלדידיה בנימין בראש השנית ובני השפחות בתריה ובסוף יוסף כדפרש"י ואלו הרמב"ם כתב יוסף בסוף הראשונה ובנימין בסוף השנית. וטפי יש לתמוה מאחר דרבי יצחק דאמר לקמן בשמעתין שהיה כתוב יהוסף אידחי היאך פסק הרמב"ם כמותו ועוד קשה למה לא כתב שבנימין היה מלא כדאסיקנא לקמן ובעל כסף משנה הליץ בעד הרמב"ם בדברים דחויים על כן לא כתבתים. ואפשר לומר כדפירש ר"מ מטראני ז"ל בקרית ספר שהרמב"ם פירש כתולדותם כסדר לידת אמותיהם לאה שילדה בראשונה כל בניה זה אחר זה וכן בלהה זלפה ורחל ואין סדורן בכל אבן אלא בשתי האבנים ראובן באבן זו ושמעון אחריו באבן אחרת ולוי תחת ראובן ויהודה תחת שמעון וכן כולם כדכתיב ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם משמע דסדר תולדותם אינה אלא מאבן זו לאבן זו לא שסדורים כסדר תולדותם באבן זו לבד ובאבן זו לבד דהא לא כתיב כתולדתה אלא בתר אבן השנית דמשמע כשיהיו על האבן השנית אז יהיו כתולדותם שהוא קריאתן מאבן זו לאבן זו כדפירשתי ונראה שלא היה כתוב בגמרא שלפני הרמב"ם מפני שיהודה מוקדם:

כמאן כר' שמעון. דאמר שכתב להם שיחזרו בתשובה ויקבלום אלמא לא היו העומדין חוץ לגבולין בכלל לא תחיה כל נשמה אבל לר' יהודה כולן בכלל לא תחיה: נתרז. מתקלקל מרעי: והמותי. לשון מהומה ועירבוב הגוף ומה שבתוכו: ביאה ראשונה. בימי יהושע: ביאה שניה. בימי עזרא: ליעשות להם נס. לעלות בזרוע ולא יהיו משתעבדים למלכות אלא שגרם חטאם של ישראל בימי בית ראשון ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות כדכתיב מי בכם מכל עמו (עזרא א): פריו ממעל. עיניו: ושרשיו מתחת. סירוס: והעלו עולות ושלמים. שכך נצטוו באותה פרשה אבנים שלמות תבנה וגו' וזבחת שלמים וגו': מאי והחציו. ביהושע הכי כתיב בהאי קרא דמתני' וכל ישראל וגו' חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל למה לי למיכתב והחציו דמשמע או חציו המיוחד או חציו הנזכר במקום אחר: כדרך שחלוקין. השבטים בהר גריזים והר עיבל כדכתיב (דברים כז) אלה יעמדו לברך את העם וגו' ואלה יעמדו על הקללה כך חלוקים באבני אפוד שאמור בהן ששה משמותם וגו' הנך ששה דהר גריזים כתובים על האחת וששה דהר עיבל כתובין על השנית והיינו דכתיב והחציו אותו חציו החקוק באחת מן האבנים: כתולדותם. כסדר לידתן ששה האחרונים כסדרן גד ואשר יששכר וזבולן יוסף ובנימין זהו סדר לידתן וששה ראשונים נכתבו בה יהודה ראובן שמעון ולוי דן ונפתלי כסדר לידתן חוץ מיהודה: ועשרים וחמשה על אבן זו. לקמן פריך ששה אחרונים עשרים וארבע הוא דהוו:

כמאן כר''ש. וא''ת דלמא ביפת תואר אפילו ר' יהודה מודה דהא לא דברה תורה אלא כנגד היצר והואיל והותרו שאר נכריות דהלכה למשה מסיני דקנאין פוגעין בו כדאיתא בפרק שני דע''ז (דף לו:) הותרו אפילו כנענים שבחוצה לארץ במקום שהותרה יפת תואר דאמר בפ''ק דקידושין (דף כא:) איבעיא להו כהן מהו ביפת תואר רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה כ''ע לא פליגי דשרי שלא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע ועוד אפילו ר''ש מה הוצרך להתירה מאי שנא מכהן אע''ג דזונה היא לא איצטריך קרא למשרייה הואיל ולא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע וי''ל כיון דלא התיר יפת תואר אלא במלחמות הרשות שבו הכתוב מדבר שמע מינה דגבי כנענים לא אמרינן לא דברה תורה אלא כנגד היצה''ר דאע''ג דאיכא יצר אמר לא תחיה אפילו במקום יפת תואר הלכך לרבי יהודה דאית ליה כנענים שבחוצה לה נמי בכלל לא תחיה ואין מקבלין אותן לא היה מתיר במקום יפת תואר מיהו איכא למיתמה לר''ש דאמר מקבלים אותם ואינם בכלל לא תחיה למה לי קרא ושבית שביו לרבות יפת תואר ואכתי נימא איפכא דדוקא לרבי יהודה איצטריך וגזירת הכתוב הוא גבי יפת תואר שבחוצה לה אע''פ שכנענים אחרים שבחוצה לה הם בכלל לא תחיה וי''ל דעיקר טעמא דר''ש אקרא ושבית שביו סמיך דאי מההיא קרא למען אשר לא ילמדו איכא למימר כר' יהודה דאתא למשרייה או שאר אומות או כנענים קודם שהתחילו במלחמה: ואחר כך הביאו את האבנים. ה''ג בתוספתא (פ''ח) והביאו את האבנים שהעלו מן הירדן ובנו את המזבח והעלו עולות ושלמים ולא גרסינן וכתבו עליו את התורה: מאי והחציו חציו של מול הר גריזים מרובה מחציו של הר עיבל. לשון הירושלמי מיושב יותר דגרסינן התם מה תלמוד לומר והחציו מלמד שמעוטין בהר גריזים ומרובין בהר עיבל למה שאין שבטו של לוי כולו שם שאם היה כל שבט לוי שם היו שוין ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן אמר אילו היה כל שבטו של לוי שם לא היו שוין למה שכבר נפלו משבטו של שמעון עשרים וארבעה אלף בשטים א''ר יוסי בר בון אילו היה שם כל שבטו של לוי היו שוין למה שלא בא משבט ראובן וגד אלא מ' אלף חלוצי צבא והשתא אתי שפיר והחציו אל מול הר עיבל חציו המבורר שהוא הרוב דהוי חציו בשבטים ורובא בגברי ומיהו כשתדקדק במנין אחרון שנאמר בו לאלה תחלק הארץ (במדבר כו) לאחר שמתו מרגלים כדכתיב ובאלה לא היה איש וגו' והיה בשנת הארבעים לאחר פטירת אהרן דכתיב ביה ויעל אהרן הכהן וגו' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי (שם לג) והכי מוכח בסדר עולם תמצא במנין שבטים שעמדו על הר גריזים עודף על אותן שעמדו בהר עיבל תשע אלף חסר ק''ל ואפילו אם עמדו לוים למטה שמנה אלף עדיין היו מרובין של הר גריזים קרוב לאלף שהרי אתה מוצא בפרטן של אותן שבטים שעמדו על הר עיבל שלש מאות ושבעת אלפים ותתק''ל ובפרטן של הר גריזים ג' מאות וששה עשר אלף ות''ת וי''ל הא דאמרינן בירושלמי שאם היה שם כל שבט לוי היו שוין לאו דוקא שוין שהרי מרובין היו אלא כלומר לא היו של הר גריזים פחותין [והשתא שלא היו כל שבט לוי שם צריך לומר] שעמדו לוים למטה תשע אלף או יותר אבל הא דאמר רבי שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן אילו היה שם כל שבטו של לוי לא היו שוין למה שכבר נפלו משבטו של שמעון עשרים וארבעה אלף קשיא שהרי המנין היה אחרי כן כדכתיב ויהי אחרי המגפה וגו' (שם כה) ומה שחלק עליו ר' יוסי בר בון לפי שלא בא משבט ראובן וגד אלא מ' אלף חלוצי צבא א''כ לא נשארו משבט ראובן אלא ג' אלף ותש''ל שהרי כל פקודי שבט [ראובן] לא היו כי אם מ''ג אלף ותש''ל והיאך היו אותן ג' אלף ותש''ל של ראובן שנשארו מעבר לירדן ממלאין לכ''ד אלף שנפלו משמעון שהיה בשנת הארבעים מיהו הא לא קשיא דאיכא למימר דהכי קאמר מחמת חסרון משבט שמעון שנפלו במגפה אפילו היה שם שבטו של לוי לא היו שוין דמתוך כך היו של הר גריזים מועטין ולא שיחסרו מהן עשרים וארבעה אלף משמעון [אלא ג' אלפים או פחות] ועלה קאי רבי יוסי בר בון אפילו לדבריך כשאתה מחסר כנגדו ג' אלף ותש''ל משבט ראובן שנשארו מעבר לירדן והיו שוין שמחמת חסרון משבט שמעון אין חסר יותר מג' אלף ותש''ל אבל ההיא דר' שמואל בר נחמני תיקשי כדפרישית שהמגפה היתה קודם למנין: עשרים וחמש על אבן זו ועשרים וחמש על אבן זו. ירושלמי והלא אינן אלא כ''ג מכאן וכ''ז מכאן פי' לתנא דתני התם כשם שחלוקים כאן כך חלוקין באבני אפוד מקשה א''כ על אותה אבן שהיו עליה של הר גריזים היו כ''ג ועל השניה כ''ז וזבולון מלא ומשני א''ר יוחנן בנימין היה חצי מכן וצ''ל דעל השניה שכתובין עליה אותו של הר עיבל היה כתוב ב''נ ועל הראשונה ימ''ן א''ר זבידא ויאות מי כתיב ששה שמותם לא כתיב אלא ששה משמותם משמותם ולא כל שמותם:

סוטה לו ע"א - טקסט הדף

דף לו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד