סוטה לה ע"ב

מאן אמריך (להא) דאימריית ומאן אתא עלך דאיפייסת [מי הרגיזך שכעסת ונתת עצמך לשבי, ומי בא עליך שהתפייסת].

על מה שנאמר שם "ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש" (שמואל א ו, יט), ר' אבהו ור' אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד] מהם אמר: שבעים איש היו, וכל אחד ואחד מהם שקול היה כחמשים אלף איש. וחד [ואחד] מהם אמר: חמשים אלף היו, וכל אחד ואחד מהם שקול היה כשבעים איש שהיו בסנהדרין.

נאמר כאשר העלה דוד את הארון לירושלים: "ויהי כי צעדו נשאי ארון ה' ששה צעדים ויזבח שור ומריא" (שמואל ב ו, יג), וכתיב [ונאמר] במקום אחר שזבח "שבעה פרים ושבעה אילים" (דברי הימים א טו, כו). אמר רב פפא בר שמואל: על כל פסיעה ופסיעה זבח שור ומריא, על כל שש ושש פסיעות — שבעה פרים ושבעה אילים.

אמר ליה [לו] רב חסדא: אם כן, שעל כל פסיעה ופסיעה הקריבו קרבנות, מילאת את כל ארץ ישראל במות, שהיו צריכים לבנות במה (מזבח) בכל פעם! אלא אמר רב חסדא: על כל שש ושש פסיעות — שור ומריא, על כל ששה סדרים של שש פסיעות — שבעה פרים ושבעה אילים.

כתיב [כתוב] במקום אחד על המקום שמת בו עוזה "ויבואו עד גורן כידן" (דברי הימים א יג, ט), וכתיב [ונאמר] במקום אחר "גורן נכון" (שמואל ב ו, ו). אמר ר' יוחנן: בתחלה היה הארון כעין כידון, שהוא כלי זין ההורג נפשות, שנהרג עוזה על ידו, ולבסוף, לאחר שביקשו מחילה, היה נכון (מבוסס, מיושב) בבית עובד אדום ובאה ברכה בגללו.

א ושוב לענין הביאה לארץ נמצאת אתה אומר שלשה מיני אבנים היו: אחד שהקים משה בארץ מואב, שנאמר: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה" (דברים א, ה), ולהלן בציווי על הקמת האבנים בהר עיבל הוא אומר "וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת באר היטב" (דברים כז, ח), ואתיא [ובא, נלמד] בגזירה שווה "באר" "באר", שגם משה כתב את דברי התורה על האבנים.

ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, שנאמר: "ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן... ויהיו שם עד היום הזה" (יהושע ד, ט). ואחד שהקים יהושע בגלגל, שנאמר: "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל "(יהושע ד, כ).

תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד כתבו ישראל את התורה? ר' יהודה אומר: על גבי אבנים כתבוה, שנאמר: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת" (דברים כז, ח) ואחר כך סדו אותן בסיד.

אמר לו ר' שמעון: לדבריך שסדו בסיד על הכתב, היאך למדו אומות העולם תורה? אמר לו: בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא, ושיגרו נוטירין (סופרים) שלהן, וקילפו את הסיד והשיאוה (והעתיקו אותה). ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת, שכיון שהיתה התורה בידיהם היה להן ללמד ולא למדו.

ר' שמעון אומר: לא כך היה, אלא על גבי סיד כתבוה, וכתבו להן למטה "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם" (דברים כ, יח). הא למדת [הרי אתה לומד] מכך שכתבו פסוק זה שאם היו הגוים שבארץ ישראל חוזרין בתשובה — היו מקבלין אותן.

אמר רבא בר שילא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון — דכתיב [משום שנאמר]: "והיו עמים משרפות שיד" (ישעיה לג, יב) — על עסקי סיד, שנענשו על שלא למדו את התורה שנכתבה על גבי הסיד.

ור' יהודה מפרש: כי [כמו] סיד, מה סיד אין לו תקנה אלא שריפה — אף אומות העולם אין להם תקנה אלא שריפה.

כמאן אזלא הא דתניא [כשיטת מי הולכת זו ששנינו בברייתא] על הנאמר "כי תצא למלחמה על אויביך... ושבית שביו" (דברים כא, י), שאין אתה מצווה להשמידו — לרבות כנענים שבחוצה לארץ, שאם חוזרין בתשובה — מקבלין אותן?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - ב

"מאן אמריך דאימריית [מי הכעיסך כשכעסת ולא הצלת את עצמך מן השביה], ומאן אתא עלך דאיפייסת [ועתה מי פייסך שנתפייסת לבוא מאליך]!? ^[1]

כתיב: "ויך בעם [באנשי בית שמש] שבעים איש וחמשים אלף איש":

ומדכפל לשון "איש", וגם אמר "וחמשים", משמע שאין הכוונה לחמשים אלף ושבעים איש; ^[2] ונחלקו בפירוש הפסוק רבי אבהו ורבי אלעזר:

חד מהם אמר: שבעים איש היו, וכל אחד ואחד שקול כחמשים אלף.

וחד מהם אמר: חמשים אלף היו, וכל אחד ואחד שקול כשבעים סנהדרין.

תו מפרשינן: כתיב בשמואל: "וילך דוד, ויעל את ארון האלהים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה. ויהי כי צעדו נושאי ארון ה' ששה צעדים, ויזבח שור ומריא [שור מפוטם] -

ואילו בדברי הימים כתיב: "ויהי דויד וזקני ישראל ושרי האלפים ההולכים להעלות את ארון ברית ה' מן בית עובד אדום בשמחה. ויהי בעזור האלהים את הלויים נושאי ארון ברית ה' ויזבחו שבעה פרים ושבעה אילים"!?

אמר פירש רב פפא בר שמואל:

על כל פסיעה ופסיעה היו זובחים שור ומריא, ועל כל שש ושש פסיעות, היו זובחים שבעה פרים ושבעה אילים. ^[3] אמר ליה רב חסדא לרב פפא בר שמואל: אם כן - שעל כל פסיעה ופסיעה היו זובחים - מילאת את כל ארץ ישראל במות [מזבחות]!? ^[4]

אלא אמר רב חסדא ליישב את הפסוקים: על כל שש פסיעות זבחו שור ומריא, ועל כל ששה סדרים של שש פסיעות [שלשים ושש פסיעות], היו זובחים שבעה פרים ושבעה אילים. ^[5]

תו מקשינן: כתיב בדברי הימים [א יג ט]: "ויבואו עד גורן כידון, וישלח עוזא את ידו לאחוז את הארון כי שמטו הבקר. ויחר אף ה' בעוזא ויכהו על אשר שלח ידו אל הארון וימת שם לפני אלהים".

ואילו בשמואל כתיב: "ויבואו עד גורן נכון, וישלח עוזה אל ארון האלהים ויאחז בו, כי שמטו הבקר"!?

אמר רבי יוחנן: בתחילה כשבא הארון לשם נעשה להם הארון ככידון ההורג, שהרי הרג את עוזא.

ולבסוף כשהוטה הארון לבית עובד אדום, נעשה "נכון" שהכין את ביתו, ^[6] וכמו שנאמר: "וישב ארון ה' בית עובד אדום הגתי שלשה חדשים, ויברך ה' את עובד אדום ואת כל ביתו". ^[7]

א. כאן ממשיכה הגמרא להביא את הברייתא בענין מעבר הירדן, שנפסקה לעיל בעמוד א; וכך הוא נוסח הברייתא: "עודם בירדן, אמר להם יהושע: הרימו לכם איש אבן אחת על שכמו למספר שבטי ישראל [כדי שיתן אותם יהושע תחת מצב רגלי הכהנים] וכו', סימן לבנים שעברו אבות את הירדן; עודם בירדן אמר להן יהושע: שאו לכם מזה מתוך הירדן ממצב רגלי הכהנים הכן שתים עשרה אבנים [אחרות], והעברתם אותם עמכם והנחתם אותם במלון אשר תלינו בו הלילה, [יכול בכל מלון ומלון, תלמוד לומר אשר תלינו בו הלילה]; אמר רבי יוסי בן חלפתא וכו', מכאן אתה מחשב לכובדו של אשכול; וכיון שעלה האחרון שבישראל מן הירדן, חזרו מים למקומן, שנאמר וכו' נמצא ארון ונושאיו וכהנים מצד אחד וישראל מצד אחד, נשא ארון את נושאיו ועבר, שנאמר וכו'; נמצאת אתה אומר וכו'".

ב. סדר הפסוקים ביהושע:

[ד ח]: "למען תהיה זאת אות בקרבכם, כי ישאלון בניכם מחר לאמר, מה האבנים האלה לכם. ואמרתם להם, אשר נכרתו מימי הירדן מפני ארון ברית ה' בעברו בירדן נכרתו מי הירדן, והיו האבנים האלה לזכרון לבני ישראל עד עולם. ויעשו כן בני ישראל כאשר צוה יהושע, וישאו שתי עשרה אבנים מתוך הירדן, כאשר דבר ה' אל יהושע, למספר שבטי בני ישראל, ויעברום עמם אל המלון, ויניחום שם. ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן, תחת מצב רגלי הכהנים נושאי ארון הברית, ויהיו שם עד היום הזה. והכהנים נושאי הארון עומדים בתוך הירדן, עד תום כל הדבר אשר צוה ה' את יהושע לדבר אל העם, ככל אשר צוה משה את יהושע, וימהרו העם ויעבורו. ויהי כאשר תם כל העם לעבור, ויעבור ארון ה'

והכהנים לפני העם. ויעברו בני גד ובני ראובן".

"ויהי בעלות הכהנים נושאי ארון ברית ה' מתוך הירדן, נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה, וישובו מי הירדן למקומם, וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו. והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון, ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו. ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן, הקים יהושע בגלגל".

נמצאת אתה אומר: שלשה מיני אבנים היו:

א. אחד שהקים משה בעבר הירדן [המזרחי] בארץ מואב.

ומנין שהקים שם אבנים, וכתב עליהם את דברי התורה: שנאמר [דברים א ה]:

"בעבר הירדן בארץ מואב, הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר".

ולהלן [דברים כז ה] הוא אומר: "ובנית שם [בהר עיבל] מזבח לה' אלהיך, מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל. וכתבת על האבנים ^[8] [של המזבח] את כל דברי התורה הזאת באר היטב".

ואתיא זה מזה בגזירה שוה: "הואיל משה באר" - "באר היטב", מה להלן בהר עיבל נצטוו להקים אבנים ולכתוב עליהן את דברי התורה, אף משה הקים בארץ מואב אבנים, וכתב עליהן את דברי התורה.

ב. ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן; שנאמר: "ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן". ^[9]

ג. ואחד שהקים יהושע - אחר שהקים אותם תחילה בהר עיבל ועשה שם מזבח - בגלגל, שנאמר: "ואת שתים עשרה האבנים האלה אשר לקחו מן הירדן הקים יהושע בגלגל".

תנו רבנן: ^[10]

כתיב [דברים כז ד]: "והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל ושדת אותם בשיד"; וכתיב [שם]: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת". ^[11]

וכיצד כתבו ישראל את התורה על האבנים שהיו מסויידות בסיד, האם קודם שסיידו כתבוה, או לאחר שסיידו כתבוה?

רבי יהודה אומר: על גבי האבנים עצמם כתבוה, שנאמר: "וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת", ואחר כך סדו אותן בסיד. ^[12]

אמר לו רבי שמעון: לדבריך, היאך למדו אומות העולם של אותו הזמן - תורה!? והרי לשם כך נצטוו לכתוב את התורה בשבעים לשון, כדי שיוכל כל אחד מאומות העולם ללמוד את התורה, כדי שלא יהא להם פתחון פה לומר: לא היה לנו מהיכן ללומדה; ואם סדו אותם בסיד לאחר הכתיבה, האיך ילמדוה!?

אמר לו רבי יהודה לרבי שמעון: בינה יתירה נתן בהם הקדוש ברוך הוא באומות העולם, ושיגרו נוטירין [סופרים] שלהם, וקילפו את הסיד כדי לקרוא מה שכתוב על האבנים, והשיאוה [העתיקוה], כלומר: נטלוה משם על ידי העתקה.

ועל דבר זה נתחתם גזר דינם של אומות העולם לבאר שחת [גיהינום], שהיה להן ללמוד אחר שהעתיקו ולא למדו. ^[13]

רבי שמעון אומר:

א. על גבי סיד כתבוה.

ב. וכתבו להן ישראל לאומות העולם למטה מן הכתב: "רק מערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לא תחיה כל נשמה. כי החרם תחרימם, החתי והאמורי הכנעני והפרזי החוי והיבוסי, כאשר צוך ה' אלהיך. למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם אשר עשו לאלהיהם, וחטאתם לה' אלהיכם".

ולכך כתבו כן מלמטה, כדי ללמד לאותם אנשים משבעת האומות שיצאו ארץ ישראל, שלא נצטוינו להחרימם, כי רק אלו שבתוך גבול ארץ ישראל נצטוינו להחרים כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים, אבל את שבחוץ לארץ אם אתם חוזרין בתשובה נקבל אתכם. ^[14]

הא ^[15] למדת: שאם היו - אנשים משבעה עממין היושבים בחוצה לארץ - חוזרין בתשובה, היו מקבלין אותן; אבל לדעת רבי יהודה, כל שהוא משבעה עממין אין מקבלין אותם ונהרגים, והם בכלל "לא תחיה כל נשמה". ^[16]

הגמרא מפסיקה כאן בהבאת הברייתא, והיא ממשיכה להביאה בדף לו א: "בא וראה".

אמר רבא בר שילא: מאי טעמא דרבי שמעון, שהוא סובר: על גבי סיד כתבוה, והרי ממה שאמרה תורה: "וכתבת על האבנים" הרי משמע כדקדוקו של רבי יהודה, שעל גבי אבנים כתבוה!?

ומפרשינן טעמא משום דכתיב [ישעיה לג יב]: "והיו עמים משרפות סיד", על עסקי סיד הם נשרפים, שהיתה מגולה לפניהם על הסיד, ובכל זאת לא למדוה.

ורבי יהודה מפרש את הפסוק "והיו העמים משרפות סיד" ^[17]: העמים כל שאין הם מתגיירין ושם "עמים" עליהם, הרי הם כי סיד, מה סיד אין לו תקנה אלא שריפה, אף אותם הכותים אין להם תקנה אלא שריפה בגיהינום. ^[18]

כמאן אזלא הא דתניא [כדעת מי היא הברייתא הבאה]: כתיב: כי תצא [מארץ ישראל לחוץ לארץ] למלחמה על אויביך, ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר, וחשקת בה ולקחת לך לאשה".

ומה שאמר הכתוב "ושבית שביו" מיותר הוא, ובא הכתוב לרבות כנענים [או משאר שבעה אומות] שבחוצה לארץ, שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותן, ויכול ליקח מהם אשת יפת תואר.

הערות

^[1] א. הכוונה בזה, שהפלשתים לא החזירוהו בטוב לבם, אלא מפני מה שעשה להם הארון, [כמבואר בשמואל א פרק ה], וכמו שכתב רש"י "שנתפייסת לבוא מאליך". וזה הוא שאמרו: אם נשבית למה חזרת, ואם חזרת למה נשבית, וכי אטו היה מי שהכעיסך בשעה שנשבית שיצדיק את השביה, והיה מי שיפייסך, שיצדיק את השיבה! ? ב. לפי מה שכתב ב"הערות" [הובא בהערה 26 בעמוד א], שהיתה הטענה עליהם על שלא שמחו כדבעי בחזרת הארון, מתבאר היטב לשון הגמרא "מילי נמי אמור", והיינו שלא די שלא שמחו, אלא אף דיברו בגנות השביה והשיבה.

^[2] מהרש"א.

^[3] פירוש: בכל אחד מהששה צעדים היו זובחים שור ומריא, ולא נקט הפסוק "ששה צעדים", אלא משום שבסוף ששה צעדים היו זובחים שבעה פרים ושבעה אילים, כמפורש בדברי הימים, מהרש"א.

^[4] נתבאר על פי רש"י; וראה מה שכתב על זה ב"מנחה חריבה", וראה עוד שם ביאור בתמיהה זו של רב חסדא.

^[5] א. ראה במהרש"א ביאור הפסוק לשיטת רב חסדא. ב. צריך ביאור: והרי עדיין תמיהתו של רב חסדא קיימת, שארץ ישראל מליאה במות; וב"עבודת דוד" תמה על עיקר תמיהתו של רב חסדא: וכי משום שזבחו על כל פסיעה ופסיעה, מבית עובד אדום ועד "עיר דוד", שייך לומר: "מילאת את כל הארץ במות"! ?

^[6] נתבאר על פי רש"י; ועוד הביא רש"י פירוש בשם רבי מנחם ברבי חלבו, ש"גורן נכון" הוא גורן ארונה היבוסי, [ראה שמואל ב כד כא: "ויאמר ארונה מדוע בא אדוני המלך אל עבדו, ויאמר דוד לקנות מעמך את הגורן לבנות מזבח לה' ותעצר המגפה מעל העם"], ולפי פירוש זה כתב רש"י להפך את הגירסא: "בתחילה נכון ולבסוף כידון", והוא על שם המזבח שתחילתו בנוי ולבסוף חרב, ש"כידון" לשון שבר וחורבן הוא, וכמו שנאמר באיוב [כא כ] "יראו עיניו כידו", והיינו "שברו", [וראה רש"י שם]. והמהרש"א פירש, שמתחילה נשאוהו שלא כמשפט, ונעשה כידון לעוזא, ולבסוף כשנשאוהו בפעם השניה מבית עובד אדום, נשאוהו באופן נכון, וכמבואר בפסוקים בדברי הימים.

^[7] הביא רש"י [מברכות סד א], שאשתו של עובד אדום ושמונה כלותיה ילדו ששה בכרס אחד; והיינו דכתיב [דברי הימים א כו ד]: "ולעובד אדום בנים, שמעיה הבכור יהוזבד השני, יואח השלישי, ושכר הרביעי, ונתנאל החמישי. עמיאל הששי, יששכר השביעי, פעלתי [כך שמו] השמיני, כי ברכו אלהים [לעובד אדום] ", הרי שהיו לו שמונה בנים. ואילו אחר כך נאמר: "ששים ושנים לעובד אדום", וזה הוא משום שילדו שמונת הבנים ואמם ששה בנים, הרי חמשים וארבע, ועוד שמונת הבנים הרי ששים ושנים.

^[8] הוגה על פי הפסוק, ועל פי "עין יעקב".

^[9] ועל אותן האבנים לא כתבו כלום, ולא הקימום אלא לזכרון שעברו בני ישראל את הירדן, תשב"ץ חלק א סימן נג.

^[10] בתוספתא שלפנינו הוא המשך הברייתא, ואינה ברייתא אחרת, רק שאין כתוב שם התיבות: "כיצד כתבו ישראל את התורה", אך יש חילוקי נוסחאות רבים בין הברייתא שבגמרא, לבין הברייתא שבתוספתא שלפנינו.

^[11] כתב התשב"ץ בחלק א סימן נג, שלדעת האבן עזרא בשם הגאון רבי סעדיה ז"ל, כתבו עליהם רק את מנין המצוות כמו שכתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות, ויהיה לפי זה ביאור הכתוב "באר היטב": שתהא הכתיבה מבוארת וכתיבה תמה; אבל רבותינו ז"ל במסכת סוטה אמרו, שכתבו התורה בשבעים לשון, שנאמר "באר היטב", וכן נמצא בספר "תאגי", שהיתה כל התורה כתובה בהם מ"בראשית" עד לעיני כל ישראל", בתגיה וזיוניה, ומשם נעתקו התגין בכל התורה; וכתב הרמב"ן ז"ל שיתכן שהיו האבנים גדולות מאד, או שהיה ממעשה נסים.

^[12] ראה מה שכתב רבינו עקיבא איגר, בדין מחיקת השמות על ידי הסיד שסדו עליהם.

^[13] א. הקשו התוספות: למה דוקא על זה נתחתם גזר דינם, ולא על מה שלא קיבלו את התורה, בשעה שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון בשעת מתן תורה! ? ותירצו, שהתביעה עליהם כאן גדולה יותר, שהרי כתובה היתה בידם, ובכל זאת לא רצו ללמוד; וראה עוד מה שכתבו. ב. בספר "עבודת דוד" הביא, ששאלו את מרן הגרי"ז זצ"ל, למה הוצרכו לכתוב את כל התורה בשבעים לשון, שהרי אין תביעה על הגויים שיתגיירו, אלא שיקיימו שבע מצוות שלהם בלבד, וכדי שלא יהא להם פתחון פה בזה, הרי די שיכתבו את שבע המצוות [ראה שם היטב, וראה מה שכתב בזה ה"חזון איש" סימן קמו לפרק זה, אות א ד"ה ל"ה ב]! ? ואמר על זה הגרי"ז, דאולי גם בשביל שבע המצוות בלבד, כתבו את כל התורה, כדי ללמוד מהיקש ומגזירה שוה. ג. ויש להעיר על זה: כי מלבד שזה סותר למה שכתב הגרי"ז הנדפס על פרשת ואתחנן, שאם יש ספק בדין מן הדינים של מצוות בני נח, הרי הם צריכים לבוא לפני בית דין של ישראל, לדרוש ולדון במדות שהתורה נדרשת בהן, אבל לא להם לדרוש ולדון ולהוציא דבר מתוך דבר, וזהו מה שנאמר שם: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי, לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה. ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", דגם בשבע מצוות שלהן, בין הקבלה ובין הדין במדות שהתורה נדרשת בהן להבין דבר מתוך דבר, הכל נמסר רק לישראל בלבד. ועוד, הרי מוכרח מדברי התוספות שבאות א, שהם נתבעים על שלא נתגיירו; שאם לא כן מאי קשיא, כי במתן תורה לא הציע להם הקב"ה את ספר התורה כדי שילמדו ממנו את מצוותיהם, אלא את התורה עצמה על מנת שיקיימוה כולה, ולכן אף שלא הסכימו לא נתבעו על כך, ולא נתחתם גזר דינם אלא על שלא למדו מן התורה שהעתיקו, את מה שנתחייבו; וראה עוד בהערה 16 שכן מוכח גם מדברי רש"י.

^[14] לשון רש"י הוא: "שלא נצטוו להחרימם, אלא אותן שבתוך גבולן נצטוו להחרים, כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים, אבל אתם היושבים חוצה לה, אם אתן חוזרין בתשובה, נקבל אתכם, ושבתוכה אין מקבלין שמחמת יראה עושין". ולכאורה תחילת דבריו סותרים לסופם, שמתחילת לשונו משמע, שלא נאמר "לא תחיה כל נשמה" אלא על אותם שבארץ, וסוף דבריו משמע, שאף אותם שבארץ יכולים אנו לקבל אם שבו בתשובה - כמו אותן שבחוצה לארץ - אילו היו חוזרים בתשובה שלימה ולא מחמת יראה! ? ובפשוטו משמע כוונתו, שאין חילוק בדין "לא תחיה כל נשמה" בין אלו שבארץ לבין אלו שבחוצה לארץ, ועיקר הדין תלוי בתשובה, ומשום כך נקבלם ולא נהרגם אם יחזרו; אלא שאותן שבארץ ישראל לא נקבל אף אם ישובו בתשובה, משום שהם שבים מחמת יראה; ומיהו לשון רש"י לקמן עמוד א בד"ה כמאן כרבי שמעון "דאמר שכתב להם שיחזרו בתשובה ויקבלום, אלמא לא היו העומדים חוץ לגבולין בכלל לא תחיה כל נשמה", לא משמע כן. וה"חזון איש" [סימן קמו לפרק זה אות א ד"ה ונראה], כתב שעיקר החילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ הוא גזירת הכתוב, אלא שנתן רש"י טעם לחילוק משום שאלו חוזרין ואלו לא חוזרין, שאם לא היה טעם לחלק ביניהם, לא היינו דורשים את הפסוק לחלק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, ראה שם היטב. ב. כתב ה"חזון איש" [שם ד"ה ל"ה ב] ד"חוזרין בתשובה" היינו לשמור שבע מצוות בני נח, וזה הוא לשון "תשובה", שהרי לא חטאו אלא באלו; וראה מה שיתבאר בזה בהמשך הענין בהערה 16. ג. עוד כתב שם ה"חזון איש" [אות ב ד"ה ל"ה ב]: וצריך עיון מה עדיפות יש במה שכתבו בסוף הדף! ? ואולי הניחו חלק בין "החרם תחרימם" עד "למען", כדי שישימו לב.

^[15] א. מלשון רש"י נראה, שאין גורס כן בגמרא בהדיא, אם כי הדברים אמת, וכמו שהביא רש"י מן התוספתא "אם אתם חוזרין בכם, אנו מקבלים אותכם".

^[16] כתב רש"י בחומש על הפסוק "למען אשר לא ילמדו": "הא אם עשו תשובה ומתגיירין, אתה רשאי לקבלם". ופשטות כוונת רש"י היא לדברי רבי שמעון, ומדכתב רש"י "ונתגיירו" משמע ש"חוזרין בתשובה" היינו גירות [ראה לעיל הערה 14 אות ב], ורבי יהודה נחלק עליו אף על פי שנתגיירו ממש; ואם תאמר: הרי כתב רש"י כאן, שאותם שבארץ ישראל אין מקבלים אותם, ואילו רש"י שם סתם, ומשמע שאפילו אותם שבארץ ישראל מקבלים אותם! ? צריך לפרש על פי פשטות משמעות רש"י כאן שעיקר הדין תלוי בתשובה ואין חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ [ראה לעיל הערה 14 אות א], ולכן לא כתב שם רש"י אלא את עיקר הדין, ומה שאין מקבלים אותם משום שאנו אומרים שמיראה עשו, זה הוא דין אחר, וגם יכול להשתנות באופן שיודעים אנו בודאות שהוא מתכוין להתגייר באמת, ושלא מחמת יראה, וביותר, יתכן שאינו רק דין שלא לקבלם, אבל אם נתגיירו אין הורגים אותם, כי שמא לא עשו כן מיראה. ואולם נחלקו בכונת רש"י, המזרחי וה"גור אריה", לדעת הרא"ם, לא נתכוין רש"י אלא לקבלת שבע מצוות ולגירות של גר תושב, כי אם נתגיירו אין צריך להשמיענו, שכבר יצא משם שבעה עממין; וה"גור אריה" דחה דבריו, שאינו מוכרח, ואפילו נתגיירו ממש צריך להשמיענו; ושניהם לא הזכירו כלום ממחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה. ויש לעיין, שהרי רבי שמעון אמר שכתבו להן למטה בשביל שבעה עממין שבחוצה לארץ, ורבי יהודה אינו מודה לו בזה, משום שהוא סובר שלשבעה עממין אין מועיל תשובה; ואם נאמר דגירות מועיל להם, אם כן למה לא כתבו כן אף לרבי יהודה, כדי שידעו, שיכולים הם להתגייר אם ירצו [ובפרט לפי מה שנתבאר לעיל שנתבעו הגויים על שאין הם מתגיירים, ולכך נכתבה התורה מתחילה בשבעים לשון כדי שיקלפו את הסיד וילמדו ויתגיירו] ; ובפשוטו משמע מזה, שלרבי יהודה אין גיות מועלת לשבעה עממין, ואם כן האיך אפשר לומר, שהוא דבר פשוט שגירות מועילה להם! ?

^[17] פירוש, כי לפי רבי יהודה שהיתה התורה כתובה תחת הסיד, לא משמע לגמרא לפרש את הפסוק על מה שלא למדו אחר שקילפו את הסיד, כי זה אינו ענין לסיד, כיון שעל האבנים היה כתוב.

^[18] א. נתבאר על פי רש"י, וצריך ביאור למה כתב רש"י: "שכל זמן שאין מתגיירין והם קרויים עמים" רק לפי רבי יהודה, ולא לפי רבי שמעון, שהרי בזה לא נחלקו! ? וראה עוד במהרש"א שדקדק מדברי רש"י ד"משרפות" היינו גיהינם, הוא דוקא לרבי יהודה, ולא לרבי שמעון, וראה מה שביאר שם. ב. מבואר מדברי רש"י, שיש תביעה על הגויים למה לא נתגיירו, ולכן כל שלא נתגיירו אין דינם אלא גיהינום; וראה מה שנתבאר בזה בהערה 11.

מאן אמריך (להא) דאימריית ומאן אתא עלך דאיפייסת [מי הרגיזך שכעסת ונתת עצמך לשבי, ומי בא עליך שהתפייסת].

ור' יהודה מפרש: כי [כמו] סיד, מה סיד אין לו תקנה אלא שריפה — אף אומות העולם אין להם תקנה אלא שריפה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Who angered you, i.e., the Ark, so much that you became so angry that you gave yourself into captivity? And who came to you to appease you?

The verse states: “And He smote of the people seventy men, fifty thousand men” (I Samuel 6:19). Rabbi Abbahu and Rabbi Elazar disagree over the interpretation of the verse. One says that there were seventy men, and each and every one of them was equivalent to fifty thousand men. And one says that there were fifty thousand men, and each and every one was equivalent to the seventy men in the Sanhedrin.

With regard to David’s journey with the Ark to Jerusalem, the verse states: “And when they who carried the Ark of the Lord had gone six paces, he sacrificed an ox and a fatling” (II Samuel 6:13). And it is written elsewhere that he sacrificed “seven oxen and seven rams” (I Chronicles 15:26). Rav Pappa bar Shmuel says: For each and every step David took, he sacrificed an ox and a fatling, and for every six steps that he took, he sacrificed seven oxen and seven rams.

Rav Ḥisda said to him: If that is so, and he sacrificed an offering for every step that he took, you have filled all of Eretz Yisrael with altars, as they had to build a new altar for each offering. Rather, Rav Ḥisda said: For every six steps he sacrificed an ox and a fatling, and for every six sets of six steps he sacrificed seven oxen and seven rams.

It is written that Uzzah died “when they came to the threshing floor of Chidon” (I Chronicles 13:9), and elsewhere it is written that it was “the threshing floor of Nacon” (II Samuel 6:6). Rabbi Yoḥanan says: At first the Ark was similar to a javelin [kidon], as it caused Uzzah’s death. But ultimately, after the people asked for forgiveness, it was established [nakhon], i.e., placed, in the house of Obed Edom, where it was a source of blessing.

§ The Gemara returns to the discussion of how the Ark was brought into Eretz Yisrael. You are found saying that there were three sets of stones. One is a set that Moses erected in the land of Moab, as it is stated: “Beyond the Jordan, in the land of Moab, Moses took upon himself to expound [be’er] this law, saying” (Deuteronomy 1:5). And it states there with regard to the mitzva to erect the stones on Mount Ebal: “And you shall write on the stones all the words of this law clearly elucidated [ba’er]” (Deuteronomy 27:8). It is derived through a verbal analogy between the word “be’er” that appears with regard to Moses, and the word “ba’er” that appears with regard to the mitzva to write the Torah on the stones on Mount Ebal that Moses also wrote down the Torah on stones.

And there is one set that Joshua erected in the Jordan, as it is stated: “Joshua also set up twelve stones in the midst of the Jordan, in the place where the feet of the priests that bore the Ark of the Covenant stood, and they are there to this day” (Joshua 4:9). And there is one set that Joshua erected in Gilgal, as it is stated: “And these twelve stones, which they took out of the Jordan, Joshua set up in Gilgal” (Joshua 4:20).

The Sages taught: How did the Jewish people write the Torah? Rabbi Yehuda says: They wrote it on stones, as it is stated: “And you shall write on the stones all the words of this law” (Deuteronomy 27:8). And afterward they plastered them over with plaster.

Rabbi Shimon said to him: According to your statement that they plastered over the writing, how did the nations of the world study Torah? He said to him: The Holy One, Blessed be He, granted them an extra degree of understanding, and they sent their scribes [noteirin], and they peeled off the plaster and copied it down. And on account of this matter their decree to be sent to the pit of destruction was sealed, as once the Torah was in their possession they should have studied it, and they did not study.

Rabbi Shimon says: That is not what happened. Rather, the Jewish people wrote the text of the Torah on top of the plaster, and they wrote below for the gentiles to read that the verse commands the Jewish people to destroy the gentile inhabitants of Eretz Yisrael: “Lest they teach you to do like all their abominations” (Deuteronomy 20:18). You derive from the fact that they wrote this verse that if the gentiles who lived in Eretz Israel would have repented, the Jews would have accepted them, i.e., allowed them to live in Eretz Yisrael.

Rava bar Sheila said: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? As it is written: “And the peoples shall be as the burnings of plaster” (Isaiah 33:12). This is homiletically interpreted to mean that the nations were punished on account of matters of plaster, i.e., they did not study the Torah that was written on plaster.

The Gemara asks: And how does Rabbi Yehuda, who holds that the Torah was not written on plaster, interpret this verse? The Gemara answers: He explains that the gentiles are like plaster; just as plaster has no remedy but burning, i.e., it is created by burning stone, so too, the nations of the world have no remedy other than burning in Gehenna.

In accordance with whose opinion is that which is taught in a baraita: The verse states: “When you go forth to battle against your enemies, and the Lord your God delivers them into your hands, and you take them captive” (Deuteronomy 21:10), implying that there is no obligation to destroy them, to include not only gentiles who are not Canaanites, but even Canaanites that are living outside of Eretz Yisrael, as, if they repent, they are accepted and allowed to live in Eretz Yisrael.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מאן אמרייך דאמרת. מי הכעיסך שהכעסת ולא הצלת את עמך מן השביה. ועוד מי פייסך שנתפייסת. ל"ה. כתיב כידון בדברי הימים ויבאו עד גורן כידון ובשמואל כתיב גורן נכון. בתחלה כשבא הארון שם נעשה להם ככידון ההורג שהרג את עוזה ולאחר שנשתהה שם ו' חדשים בבית עובד אדום נעשה להם נכון שהכין את ביתו כדכתיב ויברך ה' את עובד אדום. ושמעתי בשם רבי מנחם בר' חלבו גרן נכון הוא גרן ארונה היבוסי. וא"כ הוא (גרן) [ה"ג] בתחלה נכון ולבסוף כידון על שם המזבח שתחלתו בנוי ולבסוף חרוב וכידון לשון שבר וחורבן הוא כמו יראו עיניו כידו. כפ"ה:

וכתבו להם למטה למען אשר לא ילמדו אתכם וגו'. לעיל מיניה [כתיב] כי החרם תחרימם ודבר זה כתבו למטה להודיע לז' אומות היושבין חוץ מגבולי ארץ ישראל שלא נצטוינו להחרימם אלא על אותם שבתוך הגבולים נצטוינו להחרימם כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלין אבל אותן היושבין בחוצה לארץ אם חוזרין בתשובה נקבל אותם ושבתוכה אין מקבלין דמחמת יראה הם עושים וה"ג בתוס' אם אתם חוזרין בכם אנו מקבלין אתכם. ל"ה:

ה"ג ושבית שביו לרבות כנענים שבחוצה לארץ. [דקרא בחו"ל כתיב] כי תצא למלחמה מארץ לחוצה לארץ והכי תני בספרי כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר כי תצא משמע כשתעלה על דעתך [לצאת]:

ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכם. בא הכתוב להתיר כנענים שבחוצה לארץ ולקיים מהם יפת תואר שלא יהא בכלל לא תחיה כל נשמה:

בפרש"י בד"ה ה"ג ושבית שביו כו' במלחמות הרשות הכתוב מדבר דכי תצא משמע כשתעלה על דעתך כו' עכ"ל ובחומש פי' בע"א שבמלחמות א"י אין לומר ושבית שביו דכבר נאמר לא תחיה כו' עכ"ל:

תוס' בד"ה לרבות כנענים כו' ושמא ע"פ הדבור היה ואין לומר קודם כו' כמו שפרש"י ומיהו מצינן למימר כו' במלחמה ולא נחלקו רבי יהודה ור"ש כו' עכ"ל כצ"ל:

ויך בעם שבעים איש חמשים אלף איש גו'. מדלא כתיב וחמשים אלף איש בוי"ו גם מדכתיב איש איש בכל פרט משמע להו דהיינו השבעים איש היינו החמשים אלף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דאל"כ לכתוב נ' אלפים שבעים איש ויונתן תרגם וקטל בסבי עמא שבעין גברי כו' ובקהלא נ' אלפים יתיישב לפי דבריו דנקט איש בכל פרט אבל לא יתיישב דה"ל למכתב וחמשים בוי"ו ודו"ק:

על כל פסיעה ופסיעה שור כו'. וצ"ל דה"ק דבכל אחד מששה צעדים שור ומריא ולא נקט ששה אלא משום ז' פרים וז' אילים דמפורש באידך קרא דדה"י. ולמ"ד על כל שש פסיעות שור ומריא. ניחא טפי דנקט בהאי קרא ששה צעדים וקרא דהתם ז' פרים וז' אילים היינו על כל ו' סדרים כו' אע"ג דלא מפורש התם כלום נלמד סתום מן המפורש מה הכא בשור ומריא ששה אף התם בז' פרים ששה ודו"ק:

בתחלה כידון ולבסוף נכון כו'. פי' שני שפרש"י בשם ר' מנחם גורן נכון הוא גורן ארונה היבוסי כו' ע"ש הוא דחוק דמשמע מתוך המקראות דשמואל ודה"י שאחר שפרץ בעזה שם הטהו בדרך לבית עובד אדום הגתי ושוב שהה שם ג' חדשים ואח"כ העלוהו לעיר דוד גם פי' ראשון הוא דחוק לפרש כידון על פרץ עזה ונכון על בית עובד שאין זה ענין אחד אבל הנראה כידון ע"ש פרץ עזה כשנשאוהו בעגלה וגורן נכון על שנשאוהו משם לעיר דוד על נכון על כתפיים כדינו כמפורש במקראות וק"ל:

נמצאת אתה אומר ג' מיני אבנים היו א' שהקים משה כו'. יש לעיין בזה מה טעם אבנים של משה שהקים דאותן של יהושע בגלגל מפורש כי ישאלון גו' אשר נכרתו מי הירדן גו' לזכרון לבני ישראל עד עולם וכן שהניחם במי הירדן קאמר מטעם זה ויהיו שם עד היום הזה גם אינו מענין סיפורו של הברייתא דמיירי כולו במעשה יהושע בעברו הירדן הכוונה בו ידוע כמ"ש בעל העקרים באמונתינו שלשה הם העיקרים ויסודי האמונה והם תורה מן השמים ומציאתו ית' ב"ה המחדש עולמו ושכר ועונש והאבן הוא רמז בכ"מ על היסוד ועיקר כמו אבן פנה משם רועה אבן גו' וקאמר ג' מיני אבנים לרמוז על הג' יסודי האמונה אבנים של משה לרמוז על יסוד התורה שנכתב עליהן מפי משה שהורידה משמים ובאותם שבגלגל והן עצמן שבנו מהן מזבח בהר עיבל אשר שם נאמרו הקללות והברכות שהם השכר והעונש בקיום התורה ובהעברת התורה שנכתבה עליהן ואותן שהקים בתוך הירדן להורות על מציאותו ויכלתו לחדש עולם באות אשר נכרתו מי הירדן מפני ארון גו' וק"ל:

שהקים בגלגל כו'. פרש"י לאחר שבנו מהן מזבח בהר עיבל קפלום והביאום לגלגל כו' עכ"ל. והכי מוכח הסוגיא לקמן דאותן של הר עיבל הן בעצמן שהביאו אח"כ לגלגל ודברי רש"י בחומש תמוהין בזה שכתב נמצאת אתה אומר ג' מיני אבנים היו בירדן וכנגדן בגלגל וכנגדן בהר עיבל כדאיתא במסכת סוטה עכ"ל וזה אינו דהיינו של עיבל היינו של גלגל אלא דג' מיני אבנים האמור בשמעתין היינו עם אבנים של משה וכבר כתב הרא"ם דצ"ע:

שנאמר וכתבת על האבנים כו' ואח"כ סדו אותן בסיד כו'. ולא מייתי קרא דלעיל מיניה והקמות לך אבנים גו' וכתבת עליהן את כל דברי גו' משום דמינה משמע כר"ש דכתיב וסדת אותם בסיד וכתבת עליהם גו' דמשמע סיד ואח"כ הכתיבה אבל מהאי קרא וכתבת על האבנים משמע הכתיבה על האבנים ממש ואח"כ הסיד ואין מוקדם ומאוחר בתורה ולכך פריך לקמן מ"ט דר"ש דעל האבנים משמע ממש על האבנים ודו"ק:

א"ל בינה יתירה כו' וקלפו את הסיד והשיאוה ועד"ז כו'. נראה דלר"י אצטריך למימר והשיאוה דהיינו העתיקוה ונשאוה משם לכ"ע דע"י קילוף לאו כ"ע ידעי לקרות בו אבל לר"ש דלא היה בו קילוף כ"ע ידעי לקרות בו משם גם מ"ש ר"י ועד"ז נתחתם גזר דינם כו' ראיה קצת לדברי ר"י שהעתקה הזה היה מצוי לכ"ע אבל לר"ש בלא העתקה לא היו נענשים כ"כ לילך לשם לקרות בו וק"ל:

וכתבו להם למטה למען אשר לא ילמדו גו'. נראה לפרש לר"י דכתבוה על האבנים כדי שסופרי עובד כוכבים יעתיקוה לכל העולם לא היה כתוב האי קרא למטה דאיירי דוקא בז' עממים כפרש"י אבל לר"ש דלא העתיקוה משם אלא כדי שיקראוה שם על הסיד אין סברא דמשום רחוקים שיבואו שם לחוד נכתבה שם אלא משום ז' עממין שבתוכה נמי וזה שכתוב האי קרא למטה למען אשר לא ילמדו גו' הוא הטעם אשר נכתבה על הסיד שם כדי שילמדו ז' עממין ג"כ ולא ילמדו אתכם גו'. וז"ש הא למדת שאם היו חוזרין כו'. שהרי העיקר בשבילם נכתבה שם והיינו דוקא לאותן שהלכו מא"י חוץ לגבול א"י אבל שבתוכה אין מקבלין שמחמת יראה עושין כפרש"י ולא למדנו מהאי קרא אלא מאותן ז' עממים שהלכו מעצמם מחוץ לגבול כגון הגרגשי שפנה אבל שהלכו בע"כ כגון כנענים שנשבו לא משתמע מיניה להכי איצטריך ושבית שביו דאפילו שבאו חוץ לגבול בע"כ ע"י שבי מקבלין אותן ובזה יפול קושית התוס' לקמן גם מה שהקשו התוס' בענינא דהכא למה קבלו את רחב שהרי בתוך א"י היתה נראה דלאו קושיא היא דמפני השבועה שנשבעו לה הב' שלוחים הוצרכו לקיימה כמו באנשי גבעון שנאמר בהם ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם ונתנום לחוטבי עצים ולשואבי מים מפני שהטעו את בני ישראל כמפורש בקרא אבל השבועה לרחב היתה כהוגן מפני פקוח נפשם גם שראו בה שחזרה בתשובה גמורה כמ"ש כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת וק"ל:

והיו עמים משרפות גו' אין לו תקנה אלא שריפה כו'. פרש"י גיהנם כו' עכ"ל מפירושו נראה דלר"ש דדריש על עסקי סיד לא יהיה פירוש משרפות שריפת גיהנם ואפשר דאיכא לפרושי ע"פ מ"ש ברפ"ק דע"ז שהקב"ה דן את העובדי כוכבים שלא למדו תורה דהיינו על עסקי סיד ואמר התם דמצווה להם מצות סוכה ומקדיר להם חמה בתקופת תמוז כו' והיינו משרפות אבל לר"י ליכא לפרושי הכי דסיד דקאמר מאי היא אבל על שריפת גהינם ניחא כמו שתיקון הסיד אינו אלא ע"י שריפה כך תיקון של עובד כוכבים אינו אלא ע"י שריפת גיהנם וק"ל:

רש"י בד"ה מאן אמריך כו' את עצמך מן השבייה כו' כצ"ל:

בד"ה כתיב כידון כו' ברך ה' את בית עובד אדום כו' פעולתו השמיני כי ברכו אלהים כו' כצ"ל. ונ"ב פעולתו השמיני שם בנו השמיני:

בד"ה בגלגל לאחר שבנו כו'. נ"ב מה שפרש"י לעיל שהן אותן אבנים שהקים יהושע בירדן קשה למה פלגינן לתרי הקמות ולא קחשיב נמי הקמה בהר עיבל ואין לומר דלא קחשיב מאחר שקיפלו וסתרו הקמתו א"כ למה חשיב הקמה בתוך הירדן ואפשר דלא חשיב אלא תחלה וסוף אבל הקמה אמצעי שאינה לקיום בטל לגבייהו ודו"ק:

בד"ה וכתבו מלמטה וסוף הס"ד:

תוס' בד"ה שלשה מיני אבנים היו כו' א"ר יצחק פשוט לן ארבעה כו' כצ"ל:

בא"ד נכנסו עמהן לארץ. נ"ב פי' לארץ סיחון ועוג וכן מצאתי בילקוט כבר נכנסו עמם לארץ העמים:

בא"ד אא"כ במה אנו קיימים באבנים שהקים כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש א"כ על מה נכתבה התורה ודו"ק:

בד"ה כיצד כו' לא לשעה היו ונגנזו עוד הוא מעשה ניסים נתן הקב"ה בינה בלב כל אומה ואומה והשיאו את התורה כולה מ"ד על אבני המלון נכתבו ניחא ומדת אותם בסיד אלא מ"ד על אבני המזבח נכתבו מאי וסדת בסיד כו' כצ"ל:

בד"ה לרבות כו' כל נשמה על שקירבה עצמה כך קירבה המקום ישראל כו' ושמא ע"פ הדיבור היה ואמר לו שקודם שהתחילו כו' ואי הוה מצינו למימר כו' אין נהרגין אין מקבלין אותן כו' לא היה הורגן וצ"ל אותן כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מאן אמריך. ועתה מאן פייסך שנתפייסת. כ"ה בע"י:

רד"ה ולבסוף. לאחר שנשתהא שם ששה חדשים כו'. בשמואל ובד"ה כתיב שלשה חדשים:

רד"ה וכתבו מלמטה. למען אשר לא ילמדו וגו' כו'. כצ"ל ומלת עוד למחוק:

תד"ה לרבות. וה"מ נמי לשון הספרי כו' מלמד שאם עושין תשובה אין נהרגין מקבלין אותן ל"ק כו'. כ"נ דצ"ל ולמחוק מלת אין:

בא"ד וצריך לומר אותן שהיו רוצין כו'. כצ"ל:

אֶלָּא אָמַר רַב חִסְדָּא: עַל כָּל שֵׁשׁ פְּסִיעוֹת שׁוֹר וּמְרִיא, עַל כָּל שִׁשָּׁה סְדָרִים שֶׁל שֵׁשׁ פְּסִיעוֹת שִׁבְעָה פָּרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים (שמואל ב ו, יג). נראה לי בס"ד שֵׁשׁ פְּסִיעוֹת כנגד שש קצוות שהם חג"ת נה"י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד] אך ידוע כי שש קצוות הנזכר כל אחד כלול מן שש קצוות ולכן היו עושין כנגד הפרטות וכנגד הכללות.
או יובן שֵׁשׁ פְּסִיעוֹת שׁוֹר וּמְרִיא כנגד תורה שבכתב שהיא סוד וא"ו דשם הוי־ה ברוך הוא והיו מקריבים שור ומריא כנגד חלק הנגלה וחלק הנסתר וכל ששה סדרים של שש פסיעות שבעה פרים ושבעה אלים כנגד תורה שבעל פה שהיא ששה סדרים ומקריבים שבעה פרים ושבעה אלים כי תורה שבעל פה היא תיקון המלכות שהיא שביעית לשבעה ספירות הבנין.

כְּתִיב (דברי הימים א יג, ט) 'כִּידֹן' וּכְתִיב (שמואל ב ו, ו) 'נָכוֹן' בַּתְּחִלָּה כִּידוֹן, וּלְבַסּוֹף נָכוֹן. נראה לי בס"ד בכידון יש אותיות יד ובנכון יש אות נון תמורת יד נמצא נוסף על מספר י"ד מספר ל"ו ונעשה נו"ן [14+36=50] ותוספת 'לו' הוא רמז לתוספת ל"ו ילדים שנתעברו בה חמות ושמונה כלותיה שילדו ששה בכרס. והנה שתים בכרס אחד אין זה מעשה נס דאין זה חידוש כי יש הרבה יולדים תאומים אך הארבעה היתרים על השנים הם חידוש ונקרא נס ואם כן תשעה נשים הנזכרות כל אחת ילדה ארבעה ילדים בחידוש ונס וסך הכל הם ל"ו ילדים. לכן נכון הכתוב על מה שנעשה בבית אדום נכון שהכין את ביתו בברכה הוסיף מספר ל"ו על יד דכידון הכתוב על ענין עוזא ונעשה נו"ן ואז נעשה נכון.
והנה יש להקשות לפירוש רש"י כידון כשהרג את עוזה ונכון כשבירך בית עובד אדום, אם כן הוה ליה לכתוב כידון בנביאים ונכון בכתובים דנעשה כידון קודם נכון וכן הנביאים הם קודם כתובים?
ונראה לי בס"ד הן אמת דכתובים נכתבו אחר נביאים מכל מקום מדרגת הכתובים הם קודם מדרגת הנביאים בסדר המידות מתתא לעילא כי כתובים הם ברוח הקודש שהיא במלכות ונביאים הם בנבואה שהם בנצח והוד לכן כידון דקדים כתיב בכתובים שהם ברוח הקודש דקדים לנבואה מתתא לעילא.
ועוד נראה לי כידון שהוא כשהרג את עוזה שהיה זה בשעה קלה וגם לאדם אחד נכתב בכתובים דזוטר ונכון שהוא על מה שעשה בבית עובד אדום שהוא לימים הרבה וגם לתשעה נפשות שהולידו בנס דהנס הוא גדול כתוב זה בנביאים שהם גדולים מכתובים.

בִּינָה יְתֵירָה נָתַן בָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְשִׁיגְּרוּ נוֹטֵירִין שֶׁלָּהֶן וכו'. (דברים כז, ח). פירוש כיון שהיו האבנים מוסדים בסיד מהיכן ידעו האומות שיש כאן כתיבה תחת הסיד? ולכן אמר בינה יתירה נתן בהם שהבינו דבר מתוך דבר כי אמרו למה סדו בסיד? אלא ודאי שיש שם דברים שרצו לכסותן בסיד! ושלחו סופרים שלהם שהם בקיאים במלאכת הכתיבה ופקחים במעשיהם וקלפו הסיד בדרך חכמה שלא יתקלקל הכתב שתחתיו אפילו אות אחת מחמת הקילוף ועל ידי כך העתיקו אותה כולה בלתי שום חסרון אות כלל ועם כל זה לא למדו אותה אף על פי שהיתה מועתקת כולה אצלם.

בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַתֵּם גְּזַר דִּינָם לִבְאֵר שַׁחַת, שֶׁהָיָה לָהֶן לִלְמֹד וְלֹא לָמְדוּ (דברים כז, ח). נראה לי בס"ד דידוע דהתורה היא בחינת יסוד דחכמה ולכן כתיב הֳ' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ (משלי ג, יט) והיינו ארץ כינוי לתורה כמו שאמרו רבותנו ז"ל (בראשית רבה צח, יב) על פסוק וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה (בראשית מט, טו) ולכן משה רבינו ע"ה שהיה בחינת יסוד דחכמה ניתנה התורה על ידו.
ולכן דרשו רבותנו ז"ל פסוק וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם (משלי י, כה) על משה רבינו ע"ה שהוא יסוד דחכמה שהוא נעלם יותר מן יסוד דתפארת ולזה קרי יְסוֹד עוֹלָם לשון העלמה וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד י"א סמני הקטורת כי שְׁחֵלֶת הוא יסוד וכנזכר בשער הכונות עיין שם, נמצא שחלת כינוי ליחוד.
ובזה פרשתי בס"ד שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ (דברים כב, ז) תְּשַׁלַּח בהפוך אתוון שְׁחֵלֶת שהוא היסוד שלח אותו אֶת הָאֵם לחבר יסוד במלכות שהוא אֵם תתאה בסוד ה־א אחרונה וְאֶת ה' בָּנִים רוצה לומר ה' פעמים, רמז לעשרה הויו־ת כי כל 'בן' הוא מספר ב' הויו־ת [26×2=52] תִּקַּח לָךְ והיינו חמשה חסדים הם חמשה הויו־ת [26×5=130] וחמשה גבורות הם גם כן חמשה הויו־ת וסך הכל ס"ר [260] וזהו וַיַּרְא הֳ' כִּי סָר לִרְאוֹת (שמות ג, ד).
נמצא שְׁחֵלֶת הוא כינוי ליסוד בכל מקום. והנה תמצא אות למ־ד בשחלת מפסיק בין אותיות 'שחת' והיינו למ־ד רומז ללימוד התורה מבטל השחת ואם לא יש לימוד לא יש למ־ד מפסיק ונשארו. ולכן נרמז זה בשחלת שהוא כינוי ליסוד והתורה היא יסוד דחכמה. ועל כן ישראל שקבלו לימוד התורה הפסיק הלמ־ד ונשארו אותיות שְׁחֵלֶת לגבי דידם בשלימות ואין כאן שַׁחַת אבל העובדי כוכבים שלא קבלו התורה אין להם חלק בלמ־ד אם כן לגבי דידם יסתלק הלמ־ד מן שְׁחֵלֶת וישאר שַׁחַת לכן ילכו 'לִבְאֵר שַׁחַת' ולזה אמר אותה שעה נחתם גזר דינם של עובדי כוכבים לבאר שחת.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַל גַּבֵּי סִיד כְּתָבוּהָ. נראה לי בס"ד הטעם דכתבנו לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל דהתורה היא יסוד דחכמה וידוע אות וא"ו רומז לחיים כמו שאמרו גבי קין וַיָּשֶׂם הֳ' לְקַיִן אוֹת (בראשית ד, טו) שרשם אות וא"ו במצחו וכמו שאמרו בזוהר הקדוש והביא הגאון חיד"א ז"ל וישראל דבקו בה' בקבלת התורה אז דבקו בחיים דכתיב וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ד) ואומות העולם שלא רצו לקבל התורה פירשו מן החיים אם כן אין להם אחיזה באות וא"ו הרומז לחיים לכן לגבי דידם יסתלק וא"ו מן יסוד וישאר סיד לכך כתבו אותה להם בסיד לרמוז להם אין לכם חלק בחיים שהוא אות וא"ו.

וְכָתְבוּ לָהֶן לְמַטָּה "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכָל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַהֳ' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים כ, יח). פירוש זה הפסוק חזרו וכתבו אותו כפול בסוף הדף כדי לעורר אותם בדברים אלו כי ימצאו שינוי שנכתב פסוק זה כפלים וישימו לבם לדברים אלו להבין אם חוזרים בתשובה מקבלים אותם ולכן כיון דעשו להם הערה בכך ולא נתעוררו אז נתחייבו שלא נמצא בידם תירוץ להציל עצמן מן הדין.

תוספות ד"ה לרבות כנענים שבח"ל. שם התוספות הביאו מהספרי דרחב היתה מז' עממין ע"ש ויש להעיר על הגאון בעל הלכות גדולות דף ק"ח ע"ב דכתב בפשיטות דלא היתה מז' עממין הפך הספרי. ושם הביא משם רב יהודא גאון דאיגיירא קודם שנכנסו לארץ כמ"ש התוספות ויש להרגיש על התוספות שלא הזכירו דברי הגאון בה"ג. וכן יש להרגיש על הסמ"ג לאוין קי"ב דכתב בפשיטות דרחב מאומה אחרת ולא מז' עממין הפך הספרי, ועיין בקונטרס צוארי שלל הפטרת שלח ע"ש:

מאן אמריך דאימריית. מי הכעיסך כשכעסת ולא הצלת את עצמך מן השבייה ועתה מי מפייסך כשנתפייסת לבא מאליך: וכתיב שבעה פרים ושבעה אילים. בדברי הימים והכי רישיה דקרא ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה' ויזבחו שבעה פרים ושבעה אילים: מילאת כל ארץ ישראל במות. מזבחות דעל כל פסיעה מזבח: כתיב כידון. בדברי הימים כתיב ויבאו עד גורן כידון וישלח עוזא וגו' ובשמואל כתיב גורן נכון: בתחלה. כשבא הארון שם נעשה להם ככידון ההורג שהרג עוזא: ולבסוף. לאחר שנשתהה שם ששה חדשים בבית עובד אדום נעשה נכון שהכין את ביתו דכתיב (שמואל ב ו) ויברך ה' את עובד אדום (אשתו ושמנה כלותיה) אשתו של עובד אדום ושמנה כלותיה ילדו ששה ששה בכרס אחד והיינו דכתיב פעלתי השמיני כי ברכו אלהי' (דה''א כו) וכתיב אח''כ ששים ושנים לעובד אדום ושמעתי בשם ר' מנחם בר' חלבו גורן נכון הוא גורן ארונה היבוסי וא''כ הוא ה''ג בתחילה נכון ולבסוף כידון על שם המזבח שתחילתו בנוי וסופו חרב וכידון לשון שבר וחורבן הוא כמו יראו עיניו כידו (איוב כא): נמצאת. סיפא דברייתא דלעיל הוא אלא משום דתנא בה ועל דבר זה נענש עוזא אפסקיה בכל הני: שהעמיד משה בעבר הירדן בערבות מואב. ותנא דברייתא כי קאי בארץ כנען קרי עבר המזרח עבר הירדן וכי קאי בערבות מואב או בשאר המסעות קרי ארץ כנען עבר הירדן והוא עבר המערבי: בגלגל. לאחר שבנו מהן המזבח בהר עיבל קיפלום והביאום לגלגל וקבעום שם: כיצד כתבו. על המזבח בהר עיבל: היאך למדו אומות העולם. העתיקות תורה הלא לא נצטוו לכותבה בשבעים לשון אלא לבא וללמדה כל הרוצה שלא יהא פתחון פה לאותם האומות לומר לא היה לנו מהיכן ללומדה: נוטירין שלהן. סופרים שלהם והם קורין אותן נוטירין: והשיאוה. והעתיקוה כלומר נטלוה משם ע''י העתקה: וכתבו מלמטה. בסוף הדף למען אשר לא ילמדו עוד וגו' לעיל מיניה כתיב כי החרם תחרימם ודבר זה כתבו למטה להודיע לשבעה אומות היושבים חוץ מגבולי ישראל שלא נצטוו להחרימם אלא אותן שבתוך גבולם נצטוו להחרים כדי שלא ילמדו אותנו מעשיהם המקולקלים אבל אתם היושבים חוצה לה אם אתם חוזרין בתשובה נקבל אתכם ושבתוכה אין מקבלין שמחמת יראה עושין וה''ג לה בהדיא בתוספתא (פ''ח) אם אתם חוזרין בכם אנו מקבלים אתכם: מ''ט דר''ש. דאמר על גבי סיד כתבוה: על עסקי סיד. שהתורה נכתבה עליו והיתה מגולה לפניהם ולא למדוה: אלא שריפה. גיהנם שכל זמן שאין מתגיירין והם קרויין עמים אין חלקם אלא משרפות הסיד: ה''ג ושבית שביו לרבות כנענים שבחו''ל דקרא בחו''ל כתיב כי תצא למלחמה מארץ לחוצה לארץ והכי תניא בספרי כי תצא למלחמה במלחמת הרשות הכתוב מדבר דכי תצא משמע כשתעלה על דעתך לצאת ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכה בא הכתוב להתיר כנענים שבחוצה לארץ ולקיים מהם יפת תואר שלא יהיו בכלל לא תחיה כל נשמה דהאי ושבית קרא יתירא הוא:

שלשה מיני אבנים היו. ירושלמי ג' מיני אבנים הן אבני המלון ואבנים שהניחום יהושע תחת כפות רגלי הכהני' ואיסטליות שנתן להם משה אמר רבי יצחק פשוט לן ארבעה מיני אבנים הוה אמר ר' סימן בר זבידא ויאות אין תימר אבני המלון לשעה היו ונגנזו אין תימר אבנים שהקים יהושע תחת כפות רגלי הכהנים משוקעות הן במים אין תימר איסטליות שנתן להן משה כבר נכנסו עמהן לארץ אלא אם כן במה אנו קיימין באבנים שהקים יהושע להן על גב הירדן: כיצד כתבו ישראל את התורה. בתוספתא רבי יהודה אומר על גבי המזבח כתבוה אבל בירושלמי תני על אבני המלון נכתבו דברי ר' יהודה ר' יוסי אמר על אבני מזבח נכתבו מאן דאמר על אבני המלון בכל יום ויום אומות העולם היו משלחין נוטירין ומשיאין את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון מ''ד על אבני המזבח לא לשעה היו ונגנזו [עוד הוא מעשה נסים נתן הקב''ה בינה בלב כל אומה ואומה והשיאו את התורה שהיתה כתובה בע' לשון מ''ד על אבני המלון נכתבו ניחא ושדת אותם בסיד אלא] מאן דאמר על אבני המזבח [נכתבו מאי] ושדת בסיד בין כל אבן ואבן: ועל דבר זה נתחתם גזר דינם לבאר שחת. ואם תאמר תיפוק ליה דבשעת מתן תורה החזירה הקב''ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה וי''ל דעונש זה גדול הוא שלאחר שהיתה כתובה בידם ולא רצו ללמוד ומיהו תימה והאמר בפ''ק דמסכת ע''ז (דף ב:) דעדיין יש להן פתחון פה שיאמרו כלום כפית עלינו הר כגיגית כישראל וכל זמן שיש להן פתחון פה איך נתחתם גזר דינם: לרבות כנענים שבחוצה לארץ. תימה היאך קבלוה לרחב שהרי היא היתה מכנענים שבתוכה כדאיתא בספרי בפרשת בהעלותך ומה אם מי שהיתה מעם שנאמר בו לא תחיה כל נשמה [על שקירבה עצמה כך קירבה המקום] וארחב קאי ואמרינן נמי במס' מגילה (דף יד:) שנתגיירה ונסבה יהושע והכא משמע דכנענים שבתוכה לדברי הכל שאין מקבלין אותן ושמא על פי הדיבור היה ואמר לו שקודם שהתחילו המלחמה היו מקבלין שהרי כתיבת התורה על גבי האבנים היה קודם שהתחילו במלחמה ואפילו הכי לא היו מקבלין אלא היושבים חוץ לגבול ישראל כמו שפרש''י ואי הוה מצינו למימר דאם היו חוזרין אז בתשובה בשעה שכתבו את התורה אפילו כנענים שבתוכה היו מקבלין ואפילו לר' יהודה ולמען אשר לא ילמדו אתכם לעשות קאי נמי אשבעה אומות והכי משמע נמי לשון הספרי בפרשת שופטים ושוטרים למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות [מלמד] שאם עושין תשובה אין נהרגין אין מקבלין אותן לא קתני אלא אין נהרגין משמע אותם שצוה הקב''ה לא תחיה כל נשמה אין נהרגין ולא נאמר לא תחיה כל נשמה אלא לאחר שהתחיל יהושע במלחמה שהרי יהושע שלח שלש פרוזטגמאות הרוצה להשלים ישלים להלחם ילחם אלמא אותן שהיו רוצין להשלים לא היה הורגן [וצריך לומר] אותן שהיו רוצין להשלים קודם שהתחיל במלחמה ראשונה ואף רחב קיבלה עליה קודם שהתחילו במלחמה ולא נחלקו רבי יהודה ורבי שמעון אלא באותן כנענים שחוץ לגבולים אם מקבלים אותם לאחר מכאן דרבי שמעון לא איצטריך למימר הא למדת שאם חוזרים בתשובה מקבלין אותן אלא אכנענים שבחוצה לארץ ולאחר שהתחילו במלחמה שדינם כדין [שאר] אומות שמקבלין מהן לעולם:

סוטה לה ע"ב - פירוש שטיינזלץ

דף לה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד