דף לג - א
כל התורה בכל לשון נאמרה, כלומר: ניתנה התורה לקרותה בבית הכנסת בכל לשון? [1] ומשום דאי סלקא דעתך: בלשון הקודש נאמרה, אם כן "והיו" - ללמד על קריאת שמע בפרט שהיא נאמרת בלשון הקודש - דכתב רחמנא למה לי!? [2]
ומשנינן: אין מכאן הכרח, כי יש לומר: אף שבלשון הקודש נאמרה, מכל מקום איצטריך "והיו" כדי ללמד על קריאת שמע שהיא אינה נקראת אלא בלשון הקודש, משום דמאידך גיסא כתיב גבי קריאת שמע: "שמע", וכדי שלא נדרוש "בכל לשון שאתה שומע", אלא נדרשהו ללמד שצריך להשמיע לאזניו.
עוד שואלת הגמרא: לימא קסברי רבנן: כל התורה כולה בלשון קודש נאמרה? ומשום דאי סלקא דעתך בכל לשון, אם כן "שמע" דכתב רחמנא - כדי לרבות קריאת שמע שהיא נקראת בכל לשון - למה לי!?
ומשנינן: אין הכרח מכאן, כי יש לומר: אף שבכל לשון נאמרה, מכל מקום איצטריך הכתוב לומר "שמע", משום דמאידך גיסא כתיב "והיו", וכדי שלא נדרוש "והיו, בהוייתן יהו", אלא נדרשהו ללמד שלא יקרא למפרע.
שנינו במשנה: אלו נאמרין בכל לשון וכו' תפלה:
ומפרשינן טעמא, משום דתפלה רחמי היא [בקשת רחמים היא], כל היכי דבעי מצלי, בכל צורה שיודע הוא לכוין בה את לבו הרי הוא מתפלל.
ומקשינן על משנתנו: וכי אכן תפלה בכל לשון היא נאמרת!?
והאמר רב יהודה:
לעולם אל ישאל [יבקש] אדם את צרכיו מהקב"ה בלשון ארמית, [3] ומשום דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי!?
ומשנינן: לא קשיא!
כי הא - דרב יהודה שלא יתפלל בלשון ארמי - ביחיד, שהוא זקוק לכך שיסייעוהו מלאכי השרת.
הא - משנתנו דבכל לשון היא נאמרת - בצבור, שהם אינם זקוקים למלאכי השרת, וכמו שאמר באיוב [לו ה] "הן אל כביר ולא ימאס", שאינו מואס בתפילת הרבים. [4] ותו מקשינן: וכי אטו אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי!?
והתניא:
יוחנן כהן גדול שמע - ביום הכפורים שבזמן מלחמת החשמונאים עם היונים, כשהיה עובד עבודת היום - בת קול יוצא מבית קודש הקדשים, שהוא אומר: "נצחו טליא [פרחי כהונה מבית חשמונאי] דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא [שהלכו לאנטוכיא לעשות מלחמה].
ושוב מעשה בשמעון הצדיק שהיה כהן גדול, ששמע בת קול ביום הכפורים מבית קודש הקדשים, שהוא אומר: בטילת עבידתא [5] דאמר שנאה לאייתאה על היכלא [התבטל גיוס החיל שהיה אמור השונא להביא על היכל הקודש בירושלים], ונהרג גסקלגס מלך יון, ובטלו גזירותיו.
וכתבו אותה שעה שיצתה בת הקול וכיוונו לאחר זמן את השעה שבה מת מלך יון ומצאוהו מכוון -
ובלשון ארמי היה בת הקול אומר!
הרי שמכירים מלאכי השרת בלשון ארמית!? [6]
ומיישבת הגמרא קושיא זו בשני אופנים:
אי בעית אימא: בת קול שאני, דלאשמועי עבידא, אותה מידה הממונה על כך אכן יודעת בלשון ארמי, כי היא עשויה כדי להשמיע, ופעמים שמשתלחת לאומה זו, ופעמים לאחרת.
ואי בעית אימא: בת הקול שיצתה של גבריאל הוה, שהוא אכן יודע גם לשון ארמי, דאמר מר: בא גבריאל ולימדו ליוסף שבעים לשון. [7] שנינו במשנה: אלו נאמרים בכל לשון וכו': ברכת המזון: [8]
ומפרשינן טעמא משום דכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך", ולא אמרה התורה כיצד ובאיזה נוסח לברך, אלא בכל לשון שאתה מברך. [9]
שנינו במשנה: אלו נאמרים בכל לשון וכו': שבועת העדות: ומפרשינן טעמא, משום דכתיב בפרשת שבועת העדות: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה", וממה שאמרה תורה: "ושמעה" ולא "והשביעוה", הרי משמע בכל לשון שהיא שומעת. [10]
שנינו במשנה: אלו נאמרים בכל לשון וכו': שבועת הפקדון: ומפרשינן טעמא, משום דאתיא בגזירה שוה: "תחטא תחטא" משבועת העדות, שאינה צריכה לשון הקודש. [11]
שנינו במשנה: ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא בכורים וחליצה וכו'. מקרא בכורים כיצד: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך", ולהלן הוא אומר: "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל", מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש: שואלת הגמרא: ולויים גופייהו מנלן, שהקפידה תורה שיאמרו דוקא בלשון הקודש!? [12]
ומשנינן: אתיא ברכות וקללות דלויים בגזירה שוה "קול קול" ממשה.
כתיב הכא גבי לויים: "קול רם", וכתיב התם גבי משה: "משה ידבר והאלהים יעננו בקול".
ללמד: מה להלן גבי משה במתן תורה בלשון הקודש היה, שהרי בה ניתנה תורה, אף כאן בברכות וקללות דלויים בלשון הקודש.
שנינו במשנה: חליצה כיצד, "וענתה ואמרה", ולהלן הוא אומר "וענו הלויים ואמרו" מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש; רבי יהודה אומר: "וענתה ואמרה ככה", עד שתאמר בלשון הזה:
ומפרשינן לרבנן הלומדים לשון הקודש בחליצה מגזירה שוה, אם כן האי "ככה" האמור בחליצה מאי עבדי ליה?
מיבעי להו ל"ככה" כדי ללמד לדבר שהוא מעשה בחליצה כגון חליצה ויריקה, הרי הוא מעכב, מאחר שהסמיכה התורה "ככה" ל"יעשה", ועדיין לא שמענו על לשון שהוא מעכב.
ורבי יהודה מ"כה", "ככה", כלומר: אם לא היתה באה התורה אלא ללמד על מעשה שהוא מעכב, די לה לאמר "כה", ומאחר שאמרה "ככה", הרי למדנו אף ללשון שהוא מעכב.
וטעמם של רבנן שאין לומדים למעשה שהוא מעכב מ"כה" "ככה", הוא משום ד"כה" ככה" לא משמע להו דרשה כלל, ואם כן לומדים אנו מ"ככה" שמעשה מעכב, ועדיין לא שמענו שלשון מעכב.
הערות
[1] התוספות והראשונים בברכות יג א ובתוספות שאנץ כאן, תמהו על שיטת רש"י שנתבארה בפנים, שהרי לא מצינו מן התורה מצות קריאה ספר תורה בבית הכנסת שהיא מתקנת עזרא; וראה שם.
[2] כתב ב"קרן אורה" ד"ה ונראה: לא דייק הש"ס כן, אלא גבי קריאת שמע שעיקר חיובה הוא ממצות תלמוד תורה, וכמו שאמרו, שאפילו אם לא קרא קריאת שמע שחרית וערבית כבר יצא ידי חובת "והגית בו יומם ולילה", ולכן, אם כל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה, הוא הדין שמצות קריאת שמע היא בלשון הקודש, אבל שאר כל השנויים במשנתנו: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, חליצה, ומקרא בכורים וכו', כל אלו לא בתורת לימוד הם נאמרים אלא כל אחד לפי ענינו, אין דומות לכלל כל התורה, וכל אחד גלי ביה רחמנא כדינו, יש מהם בכל לשון, ויש מהם דוקא בלשון הקודש, ומילתא דמסתבר הוא. ויש מי שהכריח סברא זו, שהרי כתב רש"י במשנה בכל הנאמרים בלשון הקודש, שלכן צריך פסוק ללמד שהם נאמרים בלשון הקודש, כדי שלא נלמד מסוטה ומוידוי מעשר שאינם נאמרים בלשון הקודש, אף שיש להם נוסח בתורה; ולפי זה, אם תמצי לומר, שסברת הגמרא כאן שייכת גם בסוטה ובוידוי מעשר, אם כן מאי קשיא! ? והרי סוף סוף צריך פסוק בקריאת שמע שיקראנה בלשון הקודש [לדעת רבי], כדי שלא נלמד מסוטה ווידוי מעשר! ? ובהכרח, שרק קריאת שמע בלבד תלוי בדין זה, ולא סוטה ווידוי מעשר.
[3] א. דעת הרא"ש בברכות פרק ב סימן ב, שלא אמר רב יהודה אלא בלשון ארמי, משום שלשון זה מגונה בעיניהן להזקק לו, [וחלק שם על רבני צרפת ותלמידי רבינו יונה שנקטו בפשיטות לא כן] ; וראה ב"מעדני יום טוב" שם, שנתן טעם למה הוא מגונה בעיניהם; וראה ב"קרן אורה" כאן שהקשה מסוגייתנו על הרא"ש, וראה מה שכתב בזה ב"תורת הקנאות". ב. בתוספות בשבת יב ב נשארו בתימה "דאפילו מחשבה שבלב כל אדם יודעים, ולשון ארמי אין יודעים! ?"; והרא"ש בברכות שם, הוכיח מזה שלא אמרו אלא בלשון ארמי, משום שהוא מגונה בעיניהם להזקק לו; וראה כאן בתוספות שאנץ שכתב: "יש מפרשים בפרק קמא דשבת, דמכירין בו, אבל אינן חוששין בו, ואין נראה מכאן דמשמע בסמוך [גבי גבריאל, ראה בהערה שם], שאין מכירין בו כלל". ג. המהרש"א ב"חידושי אגדות" כאן, ביאר לשיטת הסוברים ש"לשון ארמי" לאו דוקא, והוא הדין כל לשון לע"ז, שרב יהודה נקט "לשון ארמי", לרבותא, שאף בלשון זו לא ישאל, אף על פי שבלשון זה נכתב ה"תרגום", והוא ניתן מסיני כמבואר במגילה ג א.
[4] הרא"ש בברכות פרק ב סימן ב הביא בשם רבני צרפת, שאף היחיד יכול להתפלל את תפילת הציבור בכל לשון, שזה חשוב כמו ציבור, ולא אמרו אלא בשואל צרכיו, וכגון שיש לו חולה בתוך ביתו, או דבר אחר שהוא צריך ; והרא"ש שם אינו סובר כן.
[5] כאן פירש רש"י ש"עבידתא" הוא חיל, ואילו בשבת מט א פירש רש"י: כל מילתא דרמי עליה דאיניש קרי ליה עבידתא, ואינו אלא צבא מלחמה להחריב.
[6] כתב המהרש"א בחידושי אגדות, דמשמע להו שלא מפי השכינה היה, שאם כן נבואה היא, ואלו המעשים היו בבית שני, שכבר בטלה הנבואה משמתו חגי זכריה ומלאכי.
[7] א. לעיל בהערה 3 אות ב, הובאו דברי ה"תוספות שאנץ", שמסוגייתנו מוכח שאין מלאכי השרת מכירין כלל בלשון ארמי [או בכל הלשונות], ולא רק שאין משתמשין בו; וכוונתו היא להוכיח מדברי הגמרא כאן, שאם תמצי לומר שאינם רוצים להשתמש בלשון זה, אם כן מה ראיה מגבריאל שהוא משתמש בלשון זה, ממה שלימדו ליוסף את מה שהיה צריך ללמוד. ב. יש מי שהקשה לפי שיטת הרא"ש שהנידון הוא על לשון ארמי בלבד: שמא אכן לא לימדו לשון ארמי, וכבר ידעה יוסף מלבן אבי אמו - שהיה יוסף בביתו שש שנים משנולד, עד שיצא יעקב מבית לבן - שנשתמש בלשון זו, כמו שנאמר: [בראשית לא מז] "ויקרא לו לבן יגר שהדותא"; ואין להוכיח מלשון "שבעים לשון", שהוצרך ללמדו כל לשונות האומות, שהרי ודאי ידע יוסף את השפה המצרית, אחר שהיה כבר - באותה שעה שלימדו גבריאל - שלש עשרה שנה במצרים, [מבן שבע עשרה כשיצא מיעקב, ועד בן שלשים כשעמד לפני פרעה], ומה שאמרו "שבעים לשון", היינו שעשה שידע שבעים לשון, כשהשלים לו מה שהיה חסר לו.
[8] כתב רש"י, דלא גרסינן "מנלן", דלא בעיא קרא, דמהיכי תיתי דבעינן לשון הקודש; וכבר נתבארה שיטת רש"י בהערות לעיל לב ב גבי פרשת סוטה שהקשתה הגמרא "מנלן", שבכל מקום שאין נוסח בתורה, אין צריך לימוד שהיא נאמרת בכל לשון, ואשר מטעם זה מחק רש"י כאן "מנלן"; וראה עוד ברש"י לקמן גבי שבועת העדות, ובמה שיתבאר שם בהערות.
[9] א. לשיטת רש"י, אין זה לימוד שנאמר בכל לשון, אלא שהתורה אמרה לברך ולא נתנה נוסח איך לברך, ואם כן יברך בכל נוסח ובכל לשון שימצא לנכון. ב. כתוב כאן בתוספות שאנץ: "יש אומר בפשט, שצריך לברך בעל הבית, דכתיב "וברכת את" ו"את" ריבויא הוא, לרבות בעל הבית.
[10] א. נתבאר על פי רש"י; וראה לעיל לב ב גבי קריאת שמע דילפינן מ"שמע" במה שהובא שם בהערות בשם המאירי, שהלימוד הוא משום שלשון "שמע" משמע לשון הבנה, ולכאורה לפי שיטתו יש לומר כן גם בשבועת העדות. ב. פירש רש"י, שלכך צריך פסוק בשבועת העדות ללמד שהוא נאמר בכל לשון [כלומר: והרי אין נוסח בתורה לשבועת העדות, ואם כן מהיכי תיתי שתיאמר בלשון הקודש דוקא, וכמו שכתב רש"י גבי ברכת המזון], שהוא משום "דאי לא כתב קרא, איכא למימר דבעינן דומיא דשבועת הר גריזים והר עיבל שהוא בלשון הקודש". והקשו התוספות: אדרבה נלמד משבועת סוטה שהיא נאמרת בכל לשון, ומנין ללמוד משבועת הר גריזים [משמע כוונתם, שמסברא הייתי לומד לקולא ולא לחומרא, שאם לא כן לא הקשו כלום]! ? ולכן פירשו באופן אחר, ראה שם. ויש מי שכתב לבאר שיטת רש"י, דהנה המקור לפרשת סוטה שהיא נאמרת בכל לשון [מ"ואמר אל האשה", לעיל לב ב], לא נאמר בתורה בשבועה אלא באלה, ונתבאר בהערות שם, שהשבועה אין צריכה לימוד שהיא נאמרת בכל לשון היות ואין נוסח בתורה לשבועה, אלא לאלה ; ולכאורה אכתי תיקשי: נילף משבועת הר גריזים שהיא צריכה לשון הקודש, כשם שכתב רש"י כאן גבי שבועת העדות! ? ויש לומר, שאכן אם לא שהיתה מגלה התורה בשבועת העדות שהיא נאמרת בכל לשון, הייתי אומר, שהן שבועת העדות והן שבועת הסוטה למדים משבועת הר גריזים שהיא צריכה לשון הקודש, ואך משום שלמדנו בשבועת העדות שהיא אינה צריכה לשון הקודש, ממילא אף שבועת סוטה אינה צריכה לשון הקודש, שהיא למידה לקולא משבועת העדות ולא לחומרא משבועת הר גריזים; ואם כן נתיישבה ממילא קושיית התוספות על רש"י, [וראה עוד בהערה לקמן גבי שבועת הפקדון]. ג. בעיקר דברי רש"י שכתב, שהיינו למדים שבועת העדות משבועת הר גריזים, צריך ביאור: והרי לכאורה ברכות וקללות היו שם, ולא שבועה; וביותר, שבגמרא שבועות לו א איתא: "תנא, ארור: בו נידוי, בו קללה, בו שבועה", והגמרא שם לומדת ש"בו נידוי" מ"אורו מרוז", ו"בו קללה" מהקללות שבהר גריזים, וש"בו שבועה" משבועת יהושע אחר מלחמת יריחו; ואם כן משמע, שהקללות שבהר גריזים לא כללו שבועה; ואפשר, שאכן אם לא היינו יודעים משבועת יהושע ש"ארור בו שבועה", באמת היינו אומרים שלא היו שם אלא קללות, אבל אחר שלמדנו ש"ארור בו שבועה", ממילא נכלל ב"ארור" שבהר גריזים מלבד הקללה, גם שבועה ונידוי; [וראה לשון רש"י בבראשית יב ו: "הראהו - הקב"ה לאברהם - הר גריזים והר עיבל, ששם קבלו שבועת התורה; וראה לשון רש"י בדברים כח סט, בסוף התוכחה שבפרשת כי תבוא, על הפסוק "אלה דברי הברית"], וצריך תלמוד.
[11] א. נאמר בשבועת הפקדון: "נפש כי תחטא", ונאמר בשבועת העדות: "ונפש כי תחטא". ב. כתבו התוספות, שלרווחא דמילתא הביאה הגמרא את הגזירה שוה, משום שלמדו ממנה דין אחר בגמרא בשבועות לד א, כי אף בלא גזירה שוה מהיכי תיתי שתיאמר שבועת הפקדון בלשון הקודש דוקא; ובפשוטו, לא כתבו כן אלא לשיטתם שנחלקו על רש"י לגבי שבועת העדות, אבל לרש"י הסובר, שלכך צריך לימוד בשבועת העדות שהוא נאמר בכל לשון, כדי שלא נלמד משבועת הר גריזים, אם כן לכאורה הוא הדין שבועת הפקדון. אך לפי מה שנתבאר בהערה לעיל גבי שבועת העדות, שאחר גילוי הכתוב בשבועת העדות שהיא אינה צריכה לשון הקודש, שוב ממילא יש ללמוד לכל השבועות לקולא משבועת העדות ולא משבועת הר גריזים, אם כן אף לרש"י צריך לומר שאין צורך ללמוד גזירה שוה שבועת הפקדון משבועת העדות, ולרווחא דמילתא כתבה כן הגמרא.
[12] פירוש: הרי יש לנו ללמוד מסוטה קריאת שמע ווידוי מעשר, שאף על פי שנאמר בתורה נוסח אמירתם, מכל מקום אינם צריכים לשון הקודש בדוקא, [ועל דרך שפירש רש"י במשנה בד"ה ואלו נאמרין בלשון הקודש].
גמרא פרשת סוטה מנלן דכתיב ואמר אל האשה בכל לשון כו' דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא ואין דנין אמירה גרידתא כו' כצ"ל. ונ"ב כך הגהתי לפי גירסת רש"י אבל תוס' שפיר גרסי לקמן וה"פ היכא דכתיבה ענייה ואמירה לא ילפינן מינה אלא ג"כ ענייה ואמירה ולא חד ודו"ק לקמן בעמוד שלאחריו בד"ה וענית ואמרת:
רש"י בד"ה ובמה היא שותה בכלי מאוס במקידה של חרס והס"ד:
בד"ה ומה היא כו' מזידה וכרצון בדקוה כו' כצ"ל:
בד"ה וכל כך כו' הך למה הס"ד:
בד"ה ה"ג כו' מסוטה אמר ליה כו' הכל דבור אחד:
ד"ה שהרי לא כו' צריך להיות קודם ד"ה טמא טמא כו':
בד"ה והאיכא כו' אחרים להכירן כצ"ל תוס' בד"ה איהו הוא כו' מפני שסומכין השומעין על דבורו שהוא שוחט כו' מרגישים בדבר כצ"ל:
בד"ה ורבי שלא כו' דפליגי בקורא את שמע כו' בפרק קמא דברכות דתנן כו' התם פריך תנא היכא כו' אמר מר רבי זוטרא כו' כצ"ל:
רש"י בד"ה דאמר מר לקמן בפירקא הס"ד:
בד"ה כל דבר כו' צ"ל לדבר כו' ורקיקה דככה משמע כו' כצ"ל והד"א:
תוס' בד"ה כל התורה כו' תפשוט מיהא התם דאליבא דרבי כו' כצ"ל:
בא"ד אין בין ספרים למזוזות כו'. נ"ב פי' ספרים חומשי התורה וק"ל:
בא"ד בלשון הקודש לית להו לרבנן דאמרי ספרים נכתבים כו' כצ"ל:
בד"ה ברכת המזון כו' בירושלמי בפרק כיצד מברכין כו' דלהכי כתיב לפני ה' דבעזרה כו' כצ"ל:
בד"ה וענית כו' וא"ת הכא ענייה ענייה כו'. נ"ב ולא יליף ג"ש דאמירה כלל אלא ענייה לחוד ודו"ק:
בא"ד דנין ענייה ואמירה מענייה ואמירה ואין דנין ענייה גרידתא מענייה גרידתא כצ"ל ונמחק מסוטה. ונ"ב פי' הוא תפס גירסת הספרים כדפרישית לעיל ולא כרש"י א"כ שמעינן דלא ילפינן ענייה לחוד מאחר דנכתב ג"כ אמירה אצלו אלא בעל כרחך ילפינן ענייה ואמירה והיכא דאתית לאמירה תו קשה נילף מדדמי ואמרה מואמרת שהיא הג"ש המעולה ומכריע שאר ג"ש שאינה דומיא לגמרי והכא בין ענייה ואמירה אינה דומיא דהכא כתיב וענית ואמרת והתם כתיב וענו ואמרו ודו"ק היטב:
בד"ה ורבי יהודה כו' קריאה מעכב דאין כו' בעי ואם אית לך למימר כו' בדבר זה והכי אמר כו' כצ"ל:
גמ' לימא קסבר רבי כל התורה בכל לשון נאמרה פירש"י ז"ל נאמרה לקרות בבית הכנסת והקשו התוס' ז"ל בברכות ריש פרק היה קורא הא קריאת התורה לאו דאורייתא ותירצו שם דפרשת זכור דאורייתא היא ומש"כ שם דמקמי דאתי עזרא והיו למה לי אינו מובן דאפילו לבתר תקנת עזרא וכי משום דעזרא תיקן לקרות בלה"ק להכי איצטריך קרא אלא ע"כ הא דינא דקריאה בציבור בלה"ק מדין תורה הוא ומשה תיקן להם זמן הקריאה ואח"כ בא עזרא והוסיף אבל עיקר האי דינא אי נאמרה לקרות בכל לשון או בלה"ק קשיא טובא הא זה תליא בכתיבת הספר תורה ולרבנן דוכתבתם בכל לשון י"ל דה"ה דניתן לקרות בכל לשון ולרשב"ג דלא הותר אלא אשורית ויונית פשיטא דאין קורין בכל לשון והתוס' ז"ל הכא בשם ר"ח ז"ל פירשו כן הא דאמרינן לימא קסבר רבי בכל לשון היינו כרבנן דאי כרשב"ג דלא ניתן לכתוב אלא אשורית ויונית וה"ה דאין קורין בלשון אחר למה לי קרא בק"ש. וכבר דקדקו התוס' ז"ל על פירוש זה ועוד הא גם לרשב"ג איצטריך קרא שלא יקרא ק"ש יונית אע"ג דבס"ת ניתן לכתוב ולקרות וכדמשמע בירושלמי שהבאתי לעיל דאלונסתין פירש הערוך היינו לשון יווני ועוד דהא גופא צ"ע אפילו לרבנן דניתן לכתוב בכל לשון משמע דלקרותה בציבור הוא דוקא בלה"ק וכדמשמע במתניתין דחשיב ברכת כ"ג ופרשת המלך בהני דבלה"ק ולא מפרש הש"ס שום קרא לזה שמע מינה דמסברא הכי קים להו דבציבור אין קורין אלא בלשון הקודש וכ"כ התוי"ט ז"ל במתניתין לקמן ומשמע דאין כאן מחלוקת בזה כלל אלא דלפ"ז הא גופא צ"ע מ"ש דלא חשיב במתניתין אלא הני ב' קריאות מלך וכ"ג' ולא חשיב כל קריאות של ציבור בשלמא על פרשת המלך י"ל דלא חשיב אלא קריאה מדאורייתא דהקהל מ"ע מה"ת היא אבל קריאת כ"ג נראה דהיא ככל הקריאות של ציבור מדרבנן בעלמא ואמאי חשבה התנא לחודה ולא תני כל הקריאות ולמ"ד דזכור דאורייתא תיקשי לכולי עלמא אמאי לא חשיב פרשת זכור דקריאה דאורייתא היא:
והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות חגיגה כתב דקריאת הקהל בלה"ק היא מדכתיב תקרא את התורה הזאת כמות שהיא מדבריו משמע דמקרא ילפינן לה וא"כ תיקשי קריאה של כ"ג מנ"ל דבלה"ק ועוד דלמה לי קרא לזה כיון דאינה נכתבת אלא בלשון הקודש וי"ל דוקא להקהל איצטריך קרא משום דמצותה לקרות באזני אנשים ונשים וטף למען ישמעו ולמען ילמדו וה"א דלאלו שאין מבינים בלה"ק יקרא להם בלעז קמ"ל קרא דלא יקרא אלא בלה"ק. אבל שאר קריאות בלא"ה פשיטא דבלה"ק כמו פרשת כ"ג והדק"ל למה הוציא התנא קריאת כ"ג מכלל כל הקריאות של ציבור והיה נראה דעיקר רבותא דמתניתין על הברכות וכדתנן ברכת כ"ג ופרשת המלך וברכת אתרווייהו קאי וברכות אלו יצאו מכלל כל הברכות כיון שנאמרו במקדש תיקנו לאומרן בלה"ק ויתבאר לקמן בזה בס"ד ומ"מ זה נראה ברור דליכא פלוגתא כלל בקריאת התורה בציבור ולכ"ע בלה"ק והכי משמע מקרא דעזרא ויקראו בספר תורת כו' מפורש זה תרגום ומזה נהגו בימים ראשונים לקרות ע"י תורגמן אבל עיקר הקריאה ודאי בלה"ק היא ולא אשכחן מאן דפליג בהא:
והתוס' ז"ל במגילה ג"כ לא ניחא להו לפרש בכל לשון נאמרה אקריאה של ציבור כיון דלא אשכחן קריאה של ציבור אלא פ' זכור בלבד ולפי' ר"ח ז"ל אין כאן קושיא דבאמת לאו דוקא אקריאה של ציבור קאמר אלא על כל קריאה בתורה קאי אי ניתנה בכל לשון וכ' לפרש דאכל קריאה שבתורה קאי כגון מצות חליצה ופ' עגלה ערופה ווידוי מעשר ובכורים נראה בכוונתם דה"ק הש"ס לימא רבי דמצריך קרא גבי ק"ש דבלה"ק ש"מ דס"ל דשאר קריאות כולן בכל לשון מסברא בעלמא לבר מהני דגלי בהו קרא דבלה"ק דאי מסברא בלה"ק למה לי קרא בק"ש ושם בד"ה דאי בלה"ק כתבו דהא דמצרכינן הכא בפירקין קרא בין בהני דנאמרו בכל לשון בין בהני דנאמרו בלה"ק וממ"נ בחד מינייהו לא צריך קרא דאי כל התורה בכל לשון נאמרה מסברא בהני דנאמרו בכל לשון לא צריך קרא ואי בלשון הקודש נאמרה בהני דנאמרו בלה"ק לא צריך קרא. ותי' משום דבעי לאוקמי ריבויא אליבא דכ"ע והני ריבויי דקאמר בהני דנאמרו בכל לשון היינו למ"ד בלשון הקודש נאמרו וגבי הני דנאמרו בלה"ק דמצריך ריבויא הוא למ"ד דבכל לשון נאמרו ודבריהם אלו ג"כ צ"ע דא"כ במתניתין דתנן ריבויי גבי מקרא ביכורים וחליצה ע"כ ס"ל למתניתין דכל התורה בכל לשון נאמרה וא"כ למה ליה להש"ס לומר כל הני ריבויא באלו דנאמרו בכל לשון לתנא דמתניתין כיון דתנא דמתניתין ס"ל דכל התורה בכל לשון נאמרה ועוד דהא הך דרשא דואמר הכהן אל האשה ג"כ דרשי דתנאי היא בירושלמי ובספרי וע"כ ס"ל דכל התורה בלה"ק נאמרה ולא מצינו פלוגתא דתנאי בזה ואמאי לא דייק הש"ס הכי אתנא דמתניתין דש"מ דס"ל דכל התורה בכל לשון נאמרה מדאיצטריך ריבויא דבלשון הקודש אלא וודאי כל הני מילי דמתניתין לא שייכי כלל להא ולכ"ע בעינן ריבויא בתרווייהו כי היכי דלא ליגמור מהדדי וכמו שפי' רש"י ז"ל במתניתין וכן כתבו התוס' ז"ל בפירקין בכמה דוכתי:
ונראה דלא דייק הש"ס הכי אלא גבי ק"ש דעיקר חיובא הוא ממצות תלמוד תורה וכדאמרינן אפי' לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות והגית להכי קאמר אי כל התורה בלה"ק נאמרה ה"ה דמצותה בלה"ק ככל התורה ואי בכל לשון נאמרה ממילא דמצותה ג"כ בכל לשון אבל כל הני דמתניתין פרשת סוטה ווידוי מעשר חליצה ומקרא ביכורים וברכות כו' כל הני לאו בתורת לימוד הם נאמרים אלא כ"א לפי ענינו אין דומות לכלל כל התורה וכל אחד גלי ביה רחמנא כדינו יש מהן בכל לשון ויש מהם דווקא בלה"ק ומילתא דמסתבר הוא וכ' התוס' ז"ל בברכות דהא דמספקא לן אי כל התורה בכל לשון נאמרה הוא מהא דאמרינן בשבת פ' ר"ע ה' יתן אומר המבשרות צבא רב שכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשון וצ"ע לפ"ז היכי ילפינן לקמן קול קול מהאי קרא דמשה ידבר כו' יעננו בקול אלמא דפשיטא לן דקול זה היה בלה"ק ועדיין לא נתברר לי מקור ספק הזה הא דכל התורה אי בכל לשון נאמרה אי בלה"ק היכן הוא ובמאי קמיירי והיה נראה לומר דלענין מצות ת"ת קאמר דעיקר מצות הלימוד הוא המקרא ולחד מ"ד אין מברכין אלא על המקרא כדאיתא בברכות פ"ק ומספקא לן בהא אי קיים המצוה בכל לשון או דווקא בלה"ק אלא דגם בזה אין לספק אלא בכתיבתה היכי היא דבע"פ אסור ללמוד מקרא ועדיין צ"ע בזה:
גמ' ותפלה בכל לשון והאמר רב יהודה כו' לדברי הרא"ש ז"ל בברכות פרק היה קורא דדווקא לשון ארמי הוא דקאמר רב יהודה דאל ישאל כו' מאי פריך הש"ס ותפלה בכל לשון ועוד לגירסת התוס' ז"ל אלו נאמרים בלשונם דווקא לשון שהוא מבין אבל אם אינו מבין אינו יוצא אפי' בלשון הקודש כפי משמעות דבריהם ז"ל לעיל בד"ה ק"ש וכמ"ש שם וכן הוא מסקנת דבריהם ז"ל בפרק ג' שאכלו לענין נשים דאין יוצאות בשמיעת לה"ק א"כ זה שאינו מכיר אלא בלשון ארמי אל יתפלל כלל וזה יקשה גם לדברי הרי"ף ז"ל דיחיד אל ישאל בכל לשון א"כ מה יעשה היחיד שאינו מכיר בלה"ק ואמאי לא משני דהא דאמר רב יהודה היינו אם מבין בלה"ק דאז אל ישאל בלשון אחר אבל אם אינו מבין ע"כ ישאל בלשונו שהוא מבין וע"ש בתוס' שכתבו ז"ל דבתפלה אפי' יחיד יתפלל בכל לשון:
תוס' בד"ה ברכת המזון כו' וכתבו דגרסינן מנלן דסד"א נילף ברכה מברכת הר גריזים וקשה דלא דמי דהתם בברכת גריזים וברכת כהנים נאמר בתורה לשון הברכה שפיר שייך למילף שיאמר ככתבה בתורה אבל ברהמ"ז לא נאמר לשונה בתורה מש"ה מסברא נמי יכול לברך בכל לשון דדווקא בלשון האמור בתורה איצטריך קרא לרבות דבכל לשון ולא ככתבה בתורה:
אלא דלקמן בשבועת העדות מצריך קרא דבכל לשון כדי שלא נילף משבועת הר גריזים דבלה"ק אע"ג דלא נאמרה לשון השבועה בתורה. ויש לחלק דבשבועת ה"א דכל שבועה אחת היא וכמו בהר גריזים היה בלה"ק כן כל השבועת הם בלה"ק אבל הכא האי ברכה לחוד והאי ברכה לחוד:
גמ' שבועת העדות כו' עיין תוס' ז"ל בשבועת שתמהו אמאי לא תני נמי שבועת הדיינין ושבועת ביטוי ותי' דאיכא גוונא דאיתא בהני וליתא בהני ע"ש ולענ"ד לא מצינו שום חילוק בינייהו וכדמשמע בלשון הברייתא שם שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה ותוספתא הוא במכילתין ובמתניתין לא תנן לה משום דבכלל שבועת הפקדון היא וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות שבועת והתוספתא מפרש יותר מאי דסתם במתניתין ומה שהקשו משבועת ביטוי אמאי לא תנן לה ג"כ אין כאן קושיא דלא איצטריך לאשמעינן אלא שבועת העדות ופקדון דהוי ס"ד למילף מהר גריזים דבלה"ק היא אבל שבועת ביטוי דהיא שבועת הרשות לאסור דבר על עצמו פשיטא דיכול לאסור על עצמו בכל לשון כמו שנאמר ככל היוצא מפיו יעשה וגם כבר שמעינן לה ממתניתין דריש נדרים כל כינויי שבעת כשבועת ונדרים כנדרים והיינו משום דשבועת ונדרים נאמרים בכל לשון ועיין בד' הרמב"ם ז"ל מש"כ בהוראת רבותיו ובכ"מ ובלח"מ ז"ל שם ודו"ק:
תוס' בד"ה וענית ואמרת כו' אין דבריהם ז"ל מיושבים בזה ועיין מהרש"א ומהרש"ל ז"ל מ"ש בזה והדבר פשוט דעניה ואמירה גמר דאי עניה לחוד למה ליה גז"ש דקול קול נילף עניה עניה דהכתיב יעננו בקול אלא ודאי משמע דתרווייהו בעינן עניה ואמירה וכן הא דאמרינן לקמן לר' יהודה דעניה עניה גמר היינו ג"כ עניה ואמירה וכדאמר שם בברייתא כל מקום כו' עניה ואמירה ובירושלמי אמרינן דבנין אב שבכולן האי קרא דמשה ידבר כו' ומשמע דאפי' לר"י קאמר דעניה ואמירה הוי כמו דיבור ועניה ומהאי קרא ילפינן דלשון זה משמע דווקא לה"ק ופריך התם מקרא דויען לבן ובתואל דנאמר התם עניה ואמירה ודיבור ואפ"ה לא בלה"ק דברו שנאמר ויקרא לו לבן יגר שהדותא ומשני דזה הוי קודם מתן תורה ע"ש:
תוס' בד"ה ור' יהודה כו' מסקנת דבריהם ז"ל דלר"י קריאה ג"כ מעכבא ואדרבא אילו כתיב בה לחוד לא הוי ילפינן עיכובא אלא לקריאה דמקרא נדרש לפניו לחוד וקשה לומר כן דר"י פליג אסתמא דמתניתין דיבמות דלכ"ע קריאה לא מעכבא ואמאי לא הוזכר שם במקומו דברי ר"י דקריאה מעכבא. וגם לא תירצו קושיתם לדידן נמי נדרוש עיכובא דככה לפניו ולאחריו כדקי"ל בכמה דוכתי וקריאה נמי ליעכבא ע"כ נראה דוודאי פשטיה דקרא ככה קאי אלאחריו ככה יעשה לאיש כו' אלא דר' יהודה ס"ל דכה לחוד ג"כ עיכובא משמע וכתיב ככה דרשינן כאילו הוי כתיב תרתי וענתה ואמרה כה כה יעשה לאיש וכה דאמירה אתי לעיכובא דאמירה דווקא בלה"ק אבל בכל לשון לאו קריאה היא ומ"מ קריאה גופא לא מעכבא דכתיב כה יעשה לאיש דבר שהוא מעשה מעכב בעיקר החליצה ולא קריאה ועיין מש"כ ביבמות שם בזה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0