סוטה לג ע"א

דף לג - א

כל התורה בכל לשון נאמרה, כלומר: ניתנה התורה לקרותה בבית הכנסת בכל לשון? ^[1] ומשום דאי סלקא דעתך: בלשון הקודש נאמרה, אם כן "והיו" - ללמד על קריאת שמע בפרט שהיא נאמרת בלשון הקודש - דכתב רחמנא למה לי!? ^[2]

ומשנינן: אין מכאן הכרח, כי יש לומר: אף שבלשון הקודש נאמרה, מכל מקום איצטריך "והיו" כדי ללמד על קריאת שמע שהיא אינה נקראת אלא בלשון הקודש, משום דמאידך גיסא כתיב גבי קריאת שמע: "שמע", וכדי שלא נדרוש "בכל לשון שאתה שומע", אלא נדרשהו ללמד שצריך להשמיע לאזניו.

עוד שואלת הגמרא: לימא קסברי רבנן: כל התורה כולה בלשון קודש נאמרה? ומשום דאי סלקא דעתך בכל לשון, אם כן "שמע" דכתב רחמנא - כדי לרבות קריאת שמע שהיא נקראת בכל לשון - למה לי!?

ומשנינן: אין הכרח מכאן, כי יש לומר: אף שבכל לשון נאמרה, מכל מקום איצטריך הכתוב לומר "שמע", משום דמאידך גיסא כתיב "והיו", וכדי שלא נדרוש "והיו, בהוייתן יהו", אלא נדרשהו ללמד שלא יקרא למפרע.

שנינו במשנה: אלו נאמרין בכל לשון וכו' תפלה:

ומפרשינן טעמא, משום דתפלה רחמי היא [בקשת רחמים היא], כל היכי דבעי מצלי, בכל צורה שיודע הוא לכוין בה את לבו הרי הוא מתפלל.

ומקשינן על משנתנו: וכי אכן תפלה בכל לשון היא נאמרת!?

והאמר רב יהודה:

לעולם אל ישאל [יבקש] אדם את צרכיו מהקב"ה בלשון ארמית, ^[3] ומשום דאמר רבי יוחנן: כל השואל צרכיו בלשון ארמי, אין מלאכי השרת נזקקין לו, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי!?

ומשנינן: לא קשיא!

כי הא - דרב יהודה שלא יתפלל בלשון ארמי - ביחיד, שהוא זקוק לכך שיסייעוהו מלאכי השרת.

הא - משנתנו דבכל לשון היא נאמרת - בצבור, שהם אינם זקוקים למלאכי השרת, וכמו שאמר באיוב [לו ה] "הן אל כביר ולא ימאס", שאינו מואס בתפילת הרבים. ^[4] ותו מקשינן: וכי אטו אין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי!?

והתניא:

יוחנן כהן גדול שמע - ביום הכפורים שבזמן מלחמת החשמונאים עם היונים, כשהיה עובד עבודת היום - בת קול יוצא מבית קודש הקדשים, שהוא אומר: "נצחו טליא [פרחי כהונה מבית חשמונאי] דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא [שהלכו לאנטוכיא לעשות מלחמה].

ושוב מעשה בשמעון הצדיק שהיה כהן גדול, ששמע בת קול ביום הכפורים מבית קודש הקדשים, שהוא אומר: בטילת עבידתא ^[5] דאמר שנאה לאייתאה על היכלא [התבטל גיוס החיל שהיה אמור השונא להביא על היכל הקודש בירושלים], ונהרג גסקלגס מלך יון, ובטלו גזירותיו.

וכתבו אותה שעה שיצתה בת הקול וכיוונו לאחר זמן את השעה שבה מת מלך יון ומצאוהו מכוון -

ובלשון ארמי היה בת הקול אומר!

הרי שמכירים מלאכי השרת בלשון ארמית!? ^[6]

ומיישבת הגמרא קושיא זו בשני אופנים:

אי בעית אימא: בת קול שאני, דלאשמועי עבידא, אותה מידה הממונה על כך אכן יודעת בלשון ארמי, כי היא עשויה כדי להשמיע, ופעמים שמשתלחת לאומה זו, ופעמים לאחרת.

ואי בעית אימא: בת הקול שיצתה של גבריאל הוה, שהוא אכן יודע גם לשון ארמי, דאמר מר: בא גבריאל ולימדו ליוסף שבעים לשון. ^[7] שנינו במשנה: אלו נאמרים בכל לשון וכו': ברכת המזון: ^[8]

ומפרשינן טעמא משום דכתיב: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך", ולא אמרה התורה כיצד ובאיזה נוסח לברך, אלא בכל לשון שאתה מברך. ^[9]

שנינו במשנה: אלו נאמרים בכל לשון וכו': שבועת העדות: ומפרשינן טעמא, משום דכתיב בפרשת שבועת העדות: "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה", וממה שאמרה תורה: "ושמעה" ולא "והשביעוה", הרי משמע בכל לשון שהיא שומעת. ^[10]

שנינו במשנה: אלו נאמרים בכל לשון וכו': שבועת הפקדון: ומפרשינן טעמא, משום דאתיא בגזירה שוה: "תחטא תחטא" משבועת העדות, שאינה צריכה לשון הקודש. ^[11]

שנינו במשנה: ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא בכורים וחליצה וכו'. מקרא בכורים כיצד: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך", ולהלן הוא אומר: "וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל", מה ענייה האמורה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש: שואלת הגמרא: ולויים גופייהו מנלן, שהקפידה תורה שיאמרו דוקא בלשון הקודש!? ^[12]

ומשנינן: אתיא ברכות וקללות דלויים בגזירה שוה "קול קול" ממשה.

כתיב הכא גבי לויים: "קול רם", וכתיב התם גבי משה: "משה ידבר והאלהים יעננו בקול".

ללמד: מה להלן גבי משה במתן תורה בלשון הקודש היה, שהרי בה ניתנה תורה, אף כאן בברכות וקללות דלויים בלשון הקודש.

שנינו במשנה: חליצה כיצד, "וענתה ואמרה", ולהלן הוא אומר "וענו הלויים ואמרו" מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש; רבי יהודה אומר: "וענתה ואמרה ככה", עד שתאמר בלשון הזה:

ומפרשינן לרבנן הלומדים לשון הקודש בחליצה מגזירה שוה, אם כן האי "ככה" האמור בחליצה מאי עבדי ליה?

מיבעי להו ל"ככה" כדי ללמד לדבר שהוא מעשה בחליצה כגון חליצה ויריקה, הרי הוא מעכב, מאחר שהסמיכה התורה "ככה" ל"יעשה", ועדיין לא שמענו על לשון שהוא מעכב.

ורבי יהודה מ"כה", "ככה", כלומר: אם לא היתה באה התורה אלא ללמד על מעשה שהוא מעכב, די לה לאמר "כה", ומאחר שאמרה "ככה", הרי למדנו אף ללשון שהוא מעכב.

וטעמם של רבנן שאין לומדים למעשה שהוא מעכב מ"כה" "ככה", הוא משום ד"כה" ככה" לא משמע להו דרשה כלל, ואם כן לומדים אנו מ"ככה" שמעשה מעכב, ועדיין לא שמענו שלשון מעכב.

התבאר במקומו יבמות ק"ד א' שמצות חליצה קוראה ר"ל מאן יבמי וכו' וקורא ר"ל לא חפצתי לקחתה וחולצת ורוקקת וקוראה ר"ל ככה יעשה לאיש וכו' אלא שמ"מ אין הקריאה מעכבת שכל שחלצה ורקקה אע"פ שלא קראה חליצתה כשרה ואף דברים של מעשה ר"ל חליצה ורקיקה אין שניהם מעכבין אלא החליצה בלבד וכך שחלצה ולא רקקה חליצתה כשרה ואם רקקה בפניו ובפני בית דין המזומן לכך ולא חלצה אין זה כלום ליפטר היא בכך בלא חליצה אלא שמ"מ נפסלה בכך ליבמים הא קריאה בלא מעשה אינה כלום וכבר ביארנו עיקרי דברים אלו במקומן:

לימ' קסבר ר' כל התורה בכל לשון נאמרה פ"ה כגון קריאת התורה ול"נ דמקריאה אי אפשר להיות דאין חיובא אלא מדרבנן ותקנת עזרא. לכ"נ לפ' כל הפרשיות שצריכות לקרות כגון פרשת זכור ופרשת עגלה ערופה והני דמפרש במתני' דצריכין לקרותן בלשון הקדש אי ליכא קרא דמרבי להו לקרותה בכל לשון גם זה פי' פרק הקורא [במגילה דף יז] . שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. י"מ פ"ק דשבת דמכירין בו אבל אינן חוששין בו ואין נראה מכאן דמשמע בסמוך דאין מכירין בו כלל. ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת ה"ג ול"ג מנא לן דלא בעי קרא דמהיכא תיתי דניבעי לשון הקדש אבל גבי שבועת העדות גר' מנא לן דאי לא כתיב קרא איכא למימר דבעי דומיא דשבועת הר גריזים והר עיבל שהיא בלשון הקדש. ל"ה. יש אומר בפשט שצריך לברך בעל הבית דכתיב וברכת את ואת ריבויא הוא לרבות את בעל הבית:

תוס' בד"ה כל התורה כו' בלשון פרסי כתובה בלשון עברי כו' ותו תפשוט מיהא התם אליבא כו' לרבנן דאמרי ספרים נכתבים כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ברכת המזון כו' איתא בירושלמי פרק כיצד כו' לפני ה' דלהכי כתיב כך דמשמע כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה וענית ואמרת בו' וא"ת הכא ענייה ענייה גמיר הא לעיל פריך ונילף אמירה מלוים וי"ל דנין ענייה ואמירה מענייה ואמירה ואין דנין ענייה גרידתא מענייה גרידתא עכ"ל הס"ד וכצ"ל נ"ל ופי' דאין לומר דהכא בלוים ענייה ענייה גמיר הג"ש ולא נתקבלה הג"ש דאמירה אמירה גבי לוים כלל הא פריך לעיל ונילף אמירה אמירה מלוים וא"כ ע"כ נתקבלה לגבי אמירה והדרן קושיין לדוכתין נילף ואמרת מדדמי ליה ואהא תרצו דהך ג"ש לגבי לוים בענייה ואמירה נתקבלה וכדמסיק לעיל ולא נתקבלה הג"ש בענייה גרידתא דא"כ ג"ש גם באמירה גרידתא נתקבלה ומהרש"ל. כתב לפרש דבריהם בע"א ותמיהתם קיימת ודוחק ודו"ק:

כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מה"ש כו'. לדברי הרא"ש דוקא נקט לשון ארמי לפי שהוא מגונה בעיני המלאכים ולדברי החולקים דאין חילוק בין לשון תרגום לשאר לשונות צ"ל דנקט ארמי שהוא תרגום לרבותא אע"ג שהוא לשון חשוב ניתן מסיני כדאמרי' פ"ק דמגילה ודו"ק:

יוחנן כ"ג שמע ב"ק מבית כו'. משמע להו דלאו מפי השכינה היה דא"כ נבואה הוה ואלו המעשים בבית שני היו שכבר בטלה הנבואה אז משמתו חגי וזכריה ומלאכי אבל בבת קול כדמסיק היו משתמשין גם לאחר חורבן בית שני כדמוכח פ"ק דיבמות וכן י"ל דמשתמשין היו במלאכים או כדמסיק גבריאל הוה ואע"ג דגבריאל יודע בלשון ארמי אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי דאפשר שהוא אינו ממונה לקבל התפלות להביאן לפני ית' ב"ה ודו"ק:

גמרא פרשת סוטה מנלן דכתיב ואמר אל האשה בכל לשון כו' דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא ואין דנין אמירה גרידתא כו' כצ"ל. ונ"ב כך הגהתי לפי גירסת רש"י אבל תוס' שפיר גרסי לקמן וה"פ היכא דכתיבה ענייה ואמירה לא ילפינן מינה אלא ג"כ ענייה ואמירה ולא חד ודו"ק לקמן בעמוד שלאחריו בד"ה וענית ואמרת:

רש"י בד"ה ובמה היא שותה בכלי מאוס במקידה של חרס והס"ד:

בד"ה ומה היא כו' מזידה וכרצון בדקוה כו' כצ"ל:

בד"ה וכל כך כו' הך למה הס"ד:

בד"ה ה"ג כו' מסוטה אמר ליה כו' הכל דבור אחד:

ד"ה שהרי לא כו' צריך להיות קודם ד"ה טמא טמא כו':

בד"ה והאיכא כו' אחרים להכירן כצ"ל תוס' בד"ה איהו הוא כו' מפני שסומכין השומעין על דבורו שהוא שוחט כו' מרגישים בדבר כצ"ל:

בד"ה ורבי שלא כו' דפליגי בקורא את שמע כו' בפרק קמא דברכות דתנן כו' התם פריך תנא היכא כו' אמר מר רבי זוטרא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה דאמר מר לקמן בפירקא הס"ד:

בד"ה כל דבר כו' צ"ל לדבר כו' ורקיקה דככה משמע כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה כל התורה כו' תפשוט מיהא התם דאליבא דרבי כו' כצ"ל:

בא"ד אין בין ספרים למזוזות כו'. נ"ב פי' ספרים חומשי התורה וק"ל:

בא"ד בלשון הקודש לית להו לרבנן דאמרי ספרים נכתבים כו' כצ"ל:

בד"ה ברכת המזון כו' בירושלמי בפרק כיצד מברכין כו' דלהכי כתיב לפני ה' דבעזרה כו' כצ"ל:

בד"ה וענית כו' וא"ת הכא ענייה ענייה כו'. נ"ב ולא יליף ג"ש דאמירה כלל אלא ענייה לחוד ודו"ק:

בא"ד דנין ענייה ואמירה מענייה ואמירה ואין דנין ענייה גרידתא מענייה גרידתא כצ"ל ונמחק מסוטה. ונ"ב פי' הוא תפס גירסת הספרים כדפרישית לעיל ולא כרש"י א"כ שמעינן דלא ילפינן ענייה לחוד מאחר דנכתב ג"כ אמירה אצלו אלא בעל כרחך ילפינן ענייה ואמירה והיכא דאתית לאמירה תו קשה נילף מדדמי ואמרה מואמרת שהיא הג"ש המעולה ומכריע שאר ג"ש שאינה דומיא לגמרי והכא בין ענייה ואמירה אינה דומיא דהכא כתיב וענית ואמרת והתם כתיב וענו ואמרו ודו"ק היטב:

בד"ה ורבי יהודה כו' קריאה מעכב דאין כו' בעי ואם אית לך למימר כו' בדבר זה והכי אמר כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה לדבר שהוא מעשה. וסמכו ליעשה. כצ"ל:

תד"ה כל. דמי שהיה קורא אותה בלשון פרסי כו' כאילו היה קורא בע"פ. ק"ל דהא כתבו בר"פ כל כתבי דשרי למימר בע"פ תרגום כדמתרגם ר"י וע"ש במהרש"א:

תד"ה שבועת. מדלא כתיב והשביע בקול אלה. כ"נ דצ"ל. דדלמא צריך לכתוב קול בכדי לילף קול קול ממשה:

תד"ה אתיא קול. אדרבה נילף קול קול משבועת העדות. כצ"ל:

כָּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי, אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נִזְקָקִין לוֹ, לְפִי שֶׁאֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מַכִּירִין בְּלָשׁוֹן אֲרַמִּי!. פירוש יש מלאכי השרת ממונים על התפילות להעלותם ולהצילם מיד המקטרגים הרודפים אחריהם ואם התפלה בלשון ארמי אין נזקקין לה להצילה ולכן אם המתפלל הוא אדם גדול שאינו צריכה תפילתו שמירה מפני המקטרגים אינה צריכה למלאכי השרת שיהיו נזקקין לה להצילה כי אין פוגעין בה ולכן אין לו הפרש בין אומרה בלשון ארמי לבין אומרה בלשון הקודש ולכן רשב"י היה מתפלל כמה תפילות בלשון ארמי.
והא דתקינו תפילת יְהֵא רַעֲוָא בלשון תרגום וזה אומרה כל אדם, התם שאני כיון דעיקרה היא תפילה בעד עולמות העליונים מלאכי השרת נזקקין לה.
והא דתקנו בסליחות בנוסח רַחֲמָנָא דְעָנֵי וכו' ובנוסח 'מַחֵי וּמַסֵּי' תפילות בלשון תרגום התם שאני כיון דנתקנו אלו לציבור דינם כתפילת אדם גדול שאמרנו וגם מלאכי השרת נזקקין להם כיון דהם של ציבור.

וְהָתַנְיָא יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שָׁמַע בַּת קוֹל מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וכו'. קשא למה הקשה מן הברייתא ליקשי מפסוק מפורש בדניאל סימן ה' דכתיב בה (דניאל ה, ה) שַׁעֲתָה נְפַקָה [נָפְקָא] אֶצְבְּעָן דִּי יַד אֱנָשׁ וכו' וּדְנָה כְתָבָא דִּי רְשִׁים מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין (דניאל ה, כה) דנמצא המלאך יודע ארמי וכותב בלשון ארמי!
ונראה לי בס"ד דמן הפסוק ליכא קושיא דודאי אותם השרים של שבעים אומות כל אחד יודע ומכיר בלשון האומה שלו וזה שכתב דברים הנזכר הוא היה השר של מלך בבל שלשונם ארמי והוא מכיר בלשון ארמי ובא להודיע לבלשצר שהוא מלך אומה שלו הדברים האלה דשייכים לו בלשון ארמי. אך אותם הקולות דנקיט בברייתא ששמע יוחנן בבית קודש קדשים בלשון ארמי אם האומר היה השר היה צריך שידבר בלשון יונית שהוא לשון יון שהם אומה שלו ולמה דבר בלשון ארמי?
ועוד רחוק הדבר לחשוב שישלחו שר משבעים שרי אומות העולם לבית קודש קדשים שהוא מקום השראת שכינה, אלא ודאי היה זה מלאך ממלאכי השרת ועם כל זה דבר בלשון ארמי! ותירץ דגבריאל היה שיודע בשבעים לשון ולפי זה גם בהך דבלשצר יש לומר גבריאל הוה.

בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִימְּדוֹ שִׁבְעִים לָשׁוֹן. קשה אף על גב דאיכא שבעים לשון מלבד לשון הקודש מכל מקום יוסף הצדיק ע"ה ודאי היה יודע לפחות שתי לשונות מן השבעים שהוא לשון ארמי שהיו מדברים בו עם אנשי המדינה בארץ כנען ולשון מצרי שהיה מדבר בו במצרים באותם י"ג שנה מעת שירד עד עת שיצא מבית האסורים ואם כן הוה ליה למימר בָּא גַּבְרִיאֵל וְלִמְדוּ שִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנֶה לְשׁוֹנוֹת?
ונראה לי בס"ד בכל לשון ולשון יש הגיון פשוט שמדברים אותו המון העם ויש הגיון צח מאד שמדברים בו לפני שרים ומלכים וכמו שיש בלשון ערבי אחד פשוט ואחד קורין אותו נחוו'י וכן הוא בלשון תרכי. על כן יוסף הצדיק ע"ה הגם דהיה מדבר בלשון ארמי ובלשון מצרי הוא לשון פשוט ואינו צח שראוי לדבר בו בפני המלכים ובא גבריאל ולימדו לשון צח בשבעים לשונות שהיה יכול לדבר בו בפני המלך ולכן ברכו יעקב אבינו ע"ה בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף (בראשית מט, כב) בֵּן פֹּרָת לשון חן עֲלֵי עָיִן הוא עי"ן לשונות שדברת בהם בלשון צח בפני המלך שנשאת חן בהם.

גמ' ורבנן כה ככה לא משמע להו. עיין לקמן דף לח ע"א תד"ה ורי"א:

רש"י ד"ה יחיד וכו' צבור לא צריכי להו. עיין בספר בתי כהונה ח"ב בית אבות דף ל ע"א:

ד"ה שאני בת קול. ע' סנהדרין דף יא ע"א תד"ה בת קול ובתוי"ט פט"ז מ"ו דיבמות:

כל התורה כולה בכל לשון נאמרה. פרש"י לקרות בבית הכנסת וכן פירש בפרק הקורא למפרע ובפרק היה קורא בתורה והקשו שם התוספות עליו שהרי קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן לבד מפרשת זכור ופרשת פרה אדומה דהוי דאורייתא ופירשו בענין אחר דהכי קאמר כל קריאה שבתורה כגון מצות חליצה ופרשת עגלה ערופה וידוי מעשר ובכורים וכל אלו השנויים כאן במשנה אי נמי מיירי בפרשיות המחוייבים לקרות דאורייתא כגון פרשת זכור ופרשת פרה אדומה וקשה לי טובא על דבריהם חדא שאין הלשון כל התורה כולה משמע הכי ועוד שאין קושייתן נופלת על רש"י לבד אלא גם על הגמרא ערוכה בפרק מי שמתו אמר רב יהודה מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה שנא' ואכלת ושבעת וברכת מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנאמר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו והשתא קשה שהרי קריאת התורה אינה מן התורה אלא מדרבנן והיכא יליף מקרא ברכת התורה לפניה דהיינו כשקורא בבית הכנסת דבהכי מיירי דוקא דאלו ביחיד לא שייך לומר כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו אלא מאי אית לך למימר דאע"ג שלא חייבתו התורה לקרות בבית הכנסת מ"מ אם הוא רוצה מעצמו לקרות בבית הכנסת אז חייבתו התורה לברך לפניה כדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלהינו כמו גבי ברכת המזון שחייבתו התורה לברך אחר המזון אם הוא רוצה לאכול אבל הוא אינו חייב לאכול כדי לברך ברכת המזון וכמו ברכת להתעטף בציצית הכי נמי הכא ובזה נתקיימו דברי רש"י. כן נ"ל:

לא קשיא הא ביחיד הא בצבור. וכיון דאסיקנא דתפלה ביחיד אינה נאמרת אלא בלשון הקדש תימה הוא על המנהג שנהגו בכל העולם שהנשים מתפללות בשאר לשונות דכיון שחייבות בתפלה לא היה להן להתפלל אלא בלשון הקדש ורבני צרפת ז"ל רוצים לתת טעם למנהג ואומרים שכשיחיד מתפלל התפלה בעצמו שמתפללין אותה הצבור כמו תפלת הצבור דיינינן לה ויכול לאומרה יחיד בלשון אחרת ומאי דאמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית זהו דוקא כששואל צרכיו כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו וכיוצא בזה אבל תפלה שהיא ידועה לצבור אפילו כשמתפלל אותה בביתו כמתפלל אותה בצבור דמי ואם אינו יודע לשון הקדש יכול לצאת בלשון אחרת והטעם שצרכי צבור שואלים בכל לשון מה שאין כן בצרכי יחיד מפני שהצבור אינן צריכין מליץ אצל הקב"ה אבל היחיד צריך אליו כענין שנאמר אם יש עליו מלאך מליץ כו' ומלאכי השרת אינן נזקקין אלא ללשון הקדש כך כתב רבינו יונה בפרק היה קורא והביאו הרא"ש וכתב דאינו קשה כלום דדוקא בלשון ארמי קאמר רב יהודה דלא ישאל אדם צרכיו לפי שהוא מגונה בעיני המלאכים ולפיכך אינן נזקקין לו אבל שאר לשונות אינן מגונין בעיניהם ונזקקין להם הלכך אפילו יחיד יכול לשאל צרכיו בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי וכן הקשו בתוספות הא דקאמר שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי והלא אפילו מחשבות לב אדם הם יודעים ומכירים אלא לשון זה מגונה בעיניהם להזקק לו ע"כ. ואני שמעתי ולא אבין היאך אפשר לפרש הא דקאמר דאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי היינו שלשון זה מגונה בעיניהם אבל הם יודעים ומבינים לשון ארמי דא"כ מאי פריך הגמרא מבת קול שהיה מדבר בלשון ארמי ואי אפשר לומר דהכי פריך אם איתא שלשון ארמי מגונה בעיניהם לא היה בת קול דובר בלשון ארמי דא"כ מאי משני שאני בת קול דלאשמועי עבידא ומה בכך נהי דלאשמועי עבידא לא היה לו לדבר עם שמעון הצדיק בלשון ארמי כיון דלשון זה מגונה בעיני מלאכי השרת ושמעון הצדיק לא היה צריך לשמוע הבשורה בלשון ארמי כי בודאי היה מכיר בלשון הקדש ובשאר לשונות ועוד מדמשני ואי בעית אימא גבריאל הוה כו' משמע בהדיא שר"ל דדוקא גבריאל יודע ומבין בלשון ארמי ולא שאר מלאכי השרת וכן כתבו בהדיא התוספות בפ"ק דשבת והקשו שם קושיא זו שכתב הרא"ש בשמם ולא תירצו כלום ובפסקי תוספות דפרקין כתוב מלאכי השרת אין מבינים כלל בלשון שאינה של הקדש ויחיד לא ישאל צרכיו בלשון ארמי כו' ועוד היאך אפשר לומר דלשון ארמי מגונה בעיניהם דהא ניתן מהר סיני כדאיתא בפרק כל כתבי תרגום שבתורה יגר שהדותא והרבה נביאים דברו ע"י רוח הקדש בלשון ארמי כמו עזרא ודניאל וכמו כדנא תאמרון להום וכבר כתבו המחברים שאנו אומרים קדיש בלשון תרגום מפני המלאכים שלא יתקנאו בנו שאנו משבחין שבח נאה כזה. ואפשר לומר דזהו הטעם שאין המלאכים מבינים לשון ארמי לפי שרצה הקב"ה שלא יבינו כשאנו אומרים תפלות נאות ושבחות גדולות בלשון ארמי כדי שלא יתקנאו בנו. כן נראה לי:

ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת. כתבו התוספות רש"י שיבש הגירסא דלא גרס מנלן ופירש משום דלא בעי קרא דמהיכא תיתי דליבעי לשון הקדש. ומיהו נראה עיקר כגירסת הספרים דגרסינן בהו מנלן כו' ואני אקיים דברי רש"י לקמן בפרקין גבי ונאמר להלן אלה יעמדו לברך:

(לג א) דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא.—עי' ערך מלין ע' אנטיוכוס, שמגיה "לאגחא קרבא באנטיוכוס", והוא היה בן קלאופטרא מלכת מצרים, אבל המלחמה היתה בא"י. [בכ"י מינכן: באנטוכיא.]

לימא קסבר רבי. מדאיצטריך קרא שתהא קריאת שמע ככתבה: כל התורה בכל לשון נאמרה. לקרות בבית הכנסת: משום דכתיב שמע. איצטריך והיו דלא תדרשיה לקרית שמע בכל לשון אלא להשמיע לאזניו: תפלה. דקתני מתני' בכל לשון לא צריך קרא דהא רחמי נינהו וההוא לישנא דידע לכוון לבו ליצלי: יחיד. צריך שיסייעוהו מלאכי השרת. ציבור לא צריכי להו דכתיב (איוב לו) הן אל כביר לא ימאס אינו מואס בתפלתן של רבים: נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא. שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם יוונים לפני יום הכפורים ונלחמו ביום הכפורים ושמע יוחנן בת קול כשהיה עובד עבודת יום הכפורים: עבידתא. חיל לשון העביד את חילו עבודה גדולה (יחזקאל כט): גסקלגס. שם מלך יון: שאני בת קול. אותה מידה הממונה על כך יודעת בשבעים לשונות מפני שעשויה להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות פעמים לזה ופעמים לזה: דאמר מר. לקמן בפרקא (דף לו:): ולמדו. ליוסף שבעים לשונות: ה''ג ברכת המזון דכתיב וברכת ולא גרסינן מנלן דלא בעיא קרא דמהיכא תיתי דבעינן לשון קודש: בכל לשון שהיה מברך. לא קבע לו הכתוב לשון: שבועת העדות מנלן. דאי לא כתב קרא איכא למימר דבעינן דומיא דשבועת הר גריזים והר עיבל שהוא בלשון הקודש: ושמעה. מדלא כתיב והשביעוה באלה: יעננו בקול. במתן תורה ובלשון הקודש ניתנה: לדבר שהוא מעשה מעכב. בה כגון חליצה ורקיקה דככה משמע עיכובא דאסור לשנות וסמכו ליעשה לומר שהמעשה מעכב:

כל התורה כולה בכל לשון נאמרה. פי' ר''ח הא פשיטא דבשעת מ''ת ניתנו למשה בלשון קודש והאי דקאמר הכא היינו אם ניתנה להעתיקה בלשון אחר או לא ומפירושו נשמע דלמ''ד לא ניתנה להעתיקה בלשון אחר לא ניתנה לקרוא כמו כן בלשון אחר דמי שהיה קורא אותה בלשון פרסי והיא כתובה לשון עברי כאילו היה קורא בעל פה כדאמרינן בפ' שני דמגילה (דף יח.) קראה תרגום לא יצא היכי דמי אילימא דכתיבא מקרא וקא קרי תרגום היינו על פה הוא לא צריכא דכתיבא תרגום וקא קרי תרגום ולא ידענא לפירושו היכי סלקא דעתיה למימר אליבא דרבי דבכל לשון ניתנה ליכתב אם כן הא דאמר רבי ק''ש ככתבה היינו בכל לשון שהרי בכל לשון ניתנה ליכתב אם כן היינו רבנן ותו תפשוט מיהא התם דאליבא דרבי בלשון הקודש נאמרה ותו מאי קמבעיא ליה והא פלוגתא היא בפ''ק דמגילה (דף ח:) תנן אין בין ספרים למזוזות ותפילין אלא שהספרים נכתבין בכל לשון ותפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא אשורית בלבד רשב''ג אומר אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית בלבד וי''ל מהא דאמר רבי קרית שמע ככתבה ליכא למידק מיניה דאיכא למימר ככתבה המיוחד לה כשנכתבה יחידי כגון במזוזות ותפילין דכ''ע מודו דבלשון הקודש והא דקאמר לימא קסבר רבי כל התורה בכל לשון נאמרה ה''פ ולית ליה דרשב''ג דאמר דוקא יוונית ולרבנן דאמרי בלשון הקודש לית להו דרבנן דאמרי ספרים נכתבים בכל לשון כך צריך לפרש לפי פירוש ר''ח. ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת. רש''י שיבש הגירסא דלא גרס מנלן ופי' משום דלא בעי קרא דמהיכא תיתי דליבעי לשון הקודש ומיהו נראה עיקר כגירסת הספרים דגרסי בהו מנלן דסד''א נילף ברכה מברכות הר גריזים דכתיב בהו אלה יעמדו לברך (דברים כז) מה להלן בלשון קודש אף כאן דהא בהאי ג''ש ילפינן בפירקין (לקמן דף לח.) ברכת כהנים דבלשון הקודש להכי כתיב וברכת את ה' כלומר מאחר שהברכה והשבח כלפי השכינה תוכל לברך בכל לשון שתרצה ומסתמא בלשון שאתה מכיר שתתן שבח להקב''ה בלבב שלם להנאתך והכי נמי איתא בירושלמי [דפרקין דאמר התם] וברכת כדי שיהא יודע למי מברך [ומשמע בפרק כיצד מברכין] (ברכות דף מ:) אפילו אמרה בלשון חול שלא כתיקונה יצא דומיא דבנימין רעיא כרך ריפתא בתר דכרך אמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא ואמר רב דיצא ידי ברכה ראשונה ומואמרת לפני ה' אלהיך דכתיב גבי וידוי [מעשר לא יליף דלא] דמי להאי דהכא כתיב את ה' אבל התם לפני ה' דלהכי כתיב לפני ה' דמשמע דבעזרה היה מתודה ולהכי איצטריך גזירה שוה דאמירה אמירה: שבועת העדות מנא לן. נראה לפרש אי לאו קרא הוה אמינא נילף קול קול ממשה להכי כתיב ושמעה דמשמע בכל לשון שהיא שומעת מדלא כתיב והשביעה בשבועת האלה אבל לפירוש רש''י דפי' אי לאו קרא הוה אמינא דומיא דשבועת הר גריזים והר עיבל שהיו בלשון הקודש אדרבה נילף משבועת סוטה שהיא בלשון חול ועוד נילף אלה אלה מסוטה דכתיב בה בשבועת האלה להכי אית לך למימר אי לאו דכתיב ושמעה לא הוה ידענא אי הוה לן למילף קול קול או אלה אלה: אתיא תחטא תחטא. נראה דהא גזירה שוה לאו דוקא נקט לה הכא דהא מהיכא תיתי דנבעי בלשון קודש אדרבה בלא גזירה שוה דתחטא תחטא הוה משמע טפי דבכל לשון דהוה ילפינן מעילה מעילה מסוטה אלא אגב דילפינן בשבועות (דף לד.) בהא גזרה שוה דבתביעת ממון הכתוב מדבר נקט לה נמי הכא: וענית ואמרת ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו. תימה אדרבה לילף ואמרת לפני ה' אלהיך מואמרת לפני ה' אלהיך מוידוי מעשר דהא מדדמי ליה ילפינן ואם תאמר הכא עניה עניה גמיר הא לעיל פריך ונילף אמירה אמירה מלוים ומהדר דנין עניה ואמירה מעניה ואמירה ואין דנין עניה גרידתא מעניה גרידתא (נ''א ואין דנין אמירה גרידתא מעניה ואמירה): אתיא קול קול. אין לומר אדרבה נילף קול קול משבועת הפקדון דעניה וקול מעניה וקול גמיר ואין דנין עניה וקול מקול גרידא: ורבי יהודה מכה ככה. לא ידענא אי דריש ר' יהודה מכה ככה דכל האמור בפרשה אפילו קריאה מעכבא דאין לשנות מכל האמור דלהכי אהני כה ככה וממילא הוי לשון קודש נמי עיכובא דפרשה נאמרה בלשון קודש ותימה לומר כן דא''כ כמאן מרבותיו ס''ל לא כרבי אליעזר ולא כר' עקיבא דתרוייהו מודו דקריאה לא מעכבא ולא פליגי אלא ברקיקה (ביבמות דף קד:) דלר' אליעזר מעכבא כיון דהוי מעשה ולרבי עקיבא לא מעכבא מעשה באיש בעי' ואם אית לך למימר דרבי יהודה סבר דדוקא בלשון קודש מעכב אבל אם לא קראה כלל אינו מעכב גם הוא סברא תמוה שאם לא קראה כלל אינו מעכב ואם קראה בלשון חול מעכב ומסתברא טפי למימר דסבירא ליה דקריאה מעכב ופליג אתנא דמתניתין בפרק מצות חליצה (שם דף קד:) דקא סבר רבי יהודה לא נחלקו רבי עקיבא ורבי אליעזר בדבר זה והכי אמר בעלמא כגון בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת דף קלה:) גבי פלוגתא