סוטה לב ע"ב

to Gilgal and slept in their lodging place.

GEMARA: From where do we derive that the portion of the warning and the oath administered by the priest to a sota can be recited in any language? As it is written: “And the priest shall say to the woman” (Numbers 5:21), which indicates: In any language that he speaks.

The Sages taught (Tosefta 2:1): The priest informs the sota in any language that she can hear and understand for what reason she must drink the bitter water of a sota, and from what vessel she will drink, on account of what actions she is considered to be defiled and in what way she defiled herself.

For what reason must she drink the bitter water? She must drink it on account of the matter of the warning given to her by her husband, and her subsequent seclusion. And from what vessel does she drink? She drinks from a mekeida, a simple vessel, of clay.

On account of what actions is she considered to be defiled? It is on account of matters of levity and immaturity. And in what way did she defile herself? The priest must explain to her that there is a difference between whether she acted unwittingly or intentionally, and whether she acted due to circumstances beyond her control, or whether she acted willingly. And why does all of this need to be explained to her? In order not to cast aspersions on the bitter water of a sota, as, if she committed adultery unwittingly or due to circumstances beyond her control, the water will not affect her.

From where do we derive that the declaration of tithes may be recited in any language? As it is written: “Then you shall say before the Lord your God: I have put away the hallowed things out of my house” (Deuteronomy 26:13). And derive a verbal analogy from the saying mentioned in this verse, and the saying mentioned in the verse with regard to a sota (Numbers 5:21), that one is permitted to recite the declaration of tithes in any language that he speaks.

Rav Zevid said to Abaye: But let us derive a verbal analogy from the saying mentioned in the verse: “And the Levites shall speak and say” (Deuteronomy 27:14). Just as there, the Levites recited the blessings and curses in the sacred tongue, so too here, one must recite the declaration of tithes in the sacred tongue.

Abaye answered: One derives a verbal analogy from the term saying in a verse where the word “say” appears alone and another instance where the word saying appears alone. And one does not derive a verbal analogy from the word saying when it appears alone, as it does in the verse about the declaration of tithes, and in a verse that mentions speaking and saying, such as the verse concerning the Levites.

The distinction between merely saying, and speaking and saying, is significant, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon ben Yoḥai says: A person should say his own praise in a soft voice, and say that which is to his discredit in a loud voice.

That one should say his praise in a soft voice is derived from the portion of the declaration of tithes, where one declares that he has acted appropriately, and the verse does not state: And you shall speak. That one should say that which is to his discredit in a loud voice is derived from the recitation of the first fruits, concerning which the verse states: “And you shall speak and say” (Deuteronomy 26:5), i.e., it should be recited loudly. The portion recited when bringing the first fruits details the hardships that the Jewish people suffered and denigrates Laban the Aramean, who is a progenitor of the Jewish people.

The Gemara asks: But should one really say that which is to his discredit in a loud voice? But didn’t Rabbi Yoḥanan say in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai himself: For what reason did the Sages institute that the Amida prayer should be recited in a whisper? So as not to embarrass transgressors who confess their transgressions during their prayer. There is proof that transgressors should not be embarrassed, as the verse detailing where different offerings are slaughtered does not differentiate between the place where a sin-offering is slaughtered and the place where a burnt-offering is slaughtered, so that it will not be recognized when one is bringing a sin-offering and the sinner will not be embarrassed. This shows that one should also say that which is to his discredit quietly.

The Gemara corrects the previous statement: Do not say that one should say that which is to his discredit in a loud voice; rather, say that one should publicize his pain in a loud voice. As it is taught in a baraita: It is derived from the verse: “And will cry: Impure, impure” (Leviticus 13:45), that a leper must publicize the fact that he is ritually impure. He must announce his pain to the masses, and the masses will pray for mercy on his behalf. And similarly, anyone to whom a painful matter happens must announce it to the masses, and the masses will pray for mercy on his behalf.

The Gemara returns to the aforementioned matter itself: Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon bar Yoḥai: For what reason did the Sages institute that prayer should be said in a whisper? It is so as not to embarrass transgressors, as the verse does not differentiate between the place where a sin-offering is slaughtered and the place where a burnt-offering is slaughtered.

The Gemara asks: But is there really no differentiation between the places where a burnt-offering and a sin-offering are sacrificed? But isn’t there a difference with regard to the place where the blood is sprinkled, as the blood of a sin-offering is sprinkled above, on the upper half of the altar, and the blood of a burnt-offering is sprinkled below, on its lower half? The Gemara answers: There, the priest is the one who knows what offering it is, but other people who are not standing there do not know.

The Gemara asks: But isn’t there a visibly apparent difference between the two offerings, as a sin-offering is female and a burnt-offering is male? The Gemara answers: There, in the case of a sin-offering, its genitals are covered by the tail and therefore the gender of the animal is not plainly obvious.

The Gemara asks: That works out well if one brings a female lamb for a sin-offering, as its long tail covers its genitals. However, if one brings a female goat, which does not have a long tail, what can be said? The Gemara answers: If one brings a female goat, there he is the one who embarrasses himself, as he should have brought a female lamb if he wanted to hide the fact that he sinned, and instead he brought a female goat. It is therefore not necessary to be concerned about his embarrassment.

The Gemara asks: With regard to a sin-offering that is brought for idol worship, for which it does not suffice to bring any animal that is not a female goat, as it is explicitly stated that in that case one must bring a female goat as a sin-offering, what can be said? The Gemara answers: There, due to the severity of the sin, let him go and be embarrassed, so that his sin will be atoned for through his embarrassment as well.

§ The Gemara continues its discussion of the recitations that can be stated in any language. From where do we derive that Shema may be recited in any language? As it is written: “Hear, O Israel” (Deuteronomy 6:4), which is homiletically interpreted to mean that it can be recited in any language that you can hear and understand.

The Sages taught (Tosefta 7:7): Shema must be recited in Hebrew as it is written; this is the statement of Rabbi Yehuda HaNasi. And the Rabbis say: It may be recited in any language.

The Gemara asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? The verse states: “And these words, which I command you this day, will be upon your heart” (Deuteronomy 6:6). “Will be” means as they are, so shall they be. They should remain unchanged, in their original language.

The Gemara asks further: And what is the reason for the opinion of the Rabbis? The Gemara answers: The verse states: “Hear, O Israel” (Deuteronomy 6:4), which they explain to mean that Shema must be understood. Therefore, one may recite Shema in any language that you can hear and understand.

The Gemara asks: But according to the Rabbis as well, isn’t it written: “And these words will be”? The Gemara answers: From that it is derived that one may not recite it out of order. One may not begin reciting Shema from the end, but only in the order in which it is written.

The Gemara asks: And from where does Rabbi Yehuda HaNasi derive the halakha that one may not recite it out of order? The Gemara answers: Rabbi Yehuda HaNasi derives it from an additional emphasis in the verse “And the words [hadevarim], which I command you this day, will be upon your heart.” The verse could have conveyed the same idea had it written: Words, without the definite article. However, it says the words, employing the definite article, teaching that it must be recited in the specific order in which it is written. And the Rabbis do not learn anything from the difference between “words” and “the words.”

The Gemara asks: But according to Rabbi Yehuda HaNasi as well, isn’t the word “hear” written? The Gemara answers: He requires that for the halakha that you must have your ears hear that which comes out of your mouth, i.e., one must recite Shema audibly so he hears it while reciting it. And from where do the Rabbis derive that one must recite Shema audibly? The Rabbis do not accept this literal interpretation of the word Shema. Rather, they hold according to the one who says: One who recites Shema in a manner inaudible to his own ears has fulfilled his obligation. The Rabbis therefore interpret the word “hear” as referring to the language that one uses.

The Gemara asks: Shall we say that Rabbi Yehuda HaNasi holds

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - ב

גמרא:

שנינו במשנה: ואלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה. ומפרשינן פרשת סוטה מנלן שהיא נאמרת בכל לשון: ^[1] ומפרשינן: משום דכתיב בפרשת סוטה: "ואמר אל האשה, ^[2] אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה", ו"אל האשה" משמע: דברים הנכנסים בלבה ^[3] שתהא מכרת בלשון, הרי למדנו: בכל לשון שהוא אומר.

תנו רבנן:

משמיעין ^[4] אותה [קודם מחיקת המגילה] ^[5] בכל לשון שהיא שומעת [מבינה]: על מה [למה] היא שותה, ובמה היא שותה, על מה נטמאת, ובמה היא נטמאת, וכולהו מפרש לה ואזיל.

"על מה היא שותה": על עסקי קינוי וסתירה, כלומר: פריצות היא שגרמה לה שתשתה.

"ובמה היא שותה": בכלי מאוס במקידה של חרש.

על מה נטמאת: על עסקי שחוק וילדות, כלומר: מי הביאה לידי טומאה - שחוק וקלות ראש, ואומר כן כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים, שעל ידי כך באה זו לידי "וצבתה בטנה".

ובמה היא נטמאת: בשוגג או במזיד, באונס [או] ברצון, כלומר: מפרט לה את דיניה אם נטמאת בכל אלו, שלא תמות אלא במזיד וברצון, ולא בשוגג, וכגון שאמרו לה: מת בעלה, או באונס. ^[6]

וכל כך למה לנו לפרט לה את ההלכות של סוטה!?

ובשלמא את שאר הדברים הוא אומר, כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים, שעל ידי כך באות לידי ציבוי הבטן. ^[7]

שלא להוציא לעז על מים המרים, שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקה, שלא תהא סבורה: אף אילו נטמאתי מזידה וברצון, לא היו המים בודקין אותי.

שנינו במשנה: אלו נאמרין בכל לשון וכו' וידוי מעשר:

ומפרשינן: מנלן שהוא נאמר בכל לשון?

משום דכתיב: "ואמרת לפני ה' אלהיך: בערתי הקודש מן הבית" -

ויליף בגזירה שוה: "אמירה" ["ואמרת"] שנאמר בודוי מעשר, מ"אמירה" האמורה בסוטה ["ואמר אל האשה"]: מה אמירה האמורה בסוטה בכל לשון שהוא אומר; אף אמירה האמורה בוידוי מעשר: בכל לשון שהוא אומר.

אמר הקשה ליה רב זביד לאביי:

מנין לנו שהגזירה שוה "אמירה אמירה" נתקבלה כדי ללמוד מסוטה, ולילף "אמירה אמירה" מברכות וקללות שאמרו הלוים ["וענו ואמרו"]:

מה להלן גבי לויים אינו אלא בלשון הקודש כמבואר במשנתנו, אף כאן גבי וידוי מעשר אינו אלא בלשון הקודש!?

ומשנינן: דנין "אמירה" גרידתא [אמירה לבד שאין עמה עניה] שבוידוי מעשר, מ"אמירה" גרידתא שבסוטה.

ואין דנין אמירה גרידתא, מעניה ואמירה ["וענו ואמרו"] שבלויים.

תניא: רבי שמעון בר יוחאי אומר:

אדם אומר שבחו בקול נמוך, ואילו את גנותו אומר בקול רם!

ומנין?

שבחו בקול נמוך, אתה למד מן וידוי המעשר שהוא שבח האדם, שהרי אומר "לא עברתי ממצוותיך ולא שכחתי", ^[8] ולא נאמרה בו עניה, ומשמע בקול נמוך.

גנותו בקול רם אתה למד ממקרא ביכורים, שאומר: "ארמי אובד אבי" והוא גנותו שמתודה שאביו לבן הארמי היה רשע, ^[9] ונאמר בו "עניה" ["וענית ואמרת"] דמשמע בקול רם. ^[10]

ומקשינן: וכי אטו אומר אדם גנותו בקול רם!?

והאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי:

מפני מה תקנו חכמים שתהא תפלה נאמרת בלחש, וכמו שמצינו בחנה [שמואל א א יב]: "והיה כי הרבתה להתפלל לפני ה' ועלי שומר את פיה. וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע"?

כדי שלא לבייש את עוברי עבירה המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם.

ומנין שאין מביישין אפילו עוברי עבירה: שהרי לא חלק ^[11] הכתוב מקום לשחיטת הקרבן בין חטאת לעולה, כלומר: לא נתן הכתוב לחטאת [הבאה על חטא] מקום שחיטה שונה מן העולה, ושניהם נשחטים בצפון המזבח החיצון שבעזרה, והוא כדי שלא יבינו שהיא חטאת, ויתבייש.

הרי שאין זה מן הראוי לומר את גנותו בקול רם דרך פרסום!? ^[12]

ומשנינן: לא תימא: אדם אומר "גנותו" בקול רם, אלא אימא: אדם אומר "צערו" בקול רם, וכאשר מודיע הוא בקול רם את צערו שרצה לבן לאבד את יעקב, ומודיע על ירידת ישראל למצרים ["וירד מצרימה"] בקול רם.

כדתניא שאדם אומר צערו בקול רם:

כתיב: "והצרוע אשר בו הנגע, בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא [המצורע] ". ^[13] מכאן שצריך להודיע צערו לרבים, ורבים - מתוך כך - מבקשים עליו רחמים. ^[14]

וכן כל מי שאירע בו דבר רע, צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים.

גופא: אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: משום מה תיקנו תפלה בלחש, שלא לבייש את עוברי עבירה, שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה.

ותמהינן: וכי אטו לא שונה החטאת מן העולה, עד שאתה אומר שהקפידה תורה שלא לשנות מהעולה כדי שלא יתבייש!?

והא איכא שינוי בין החטאת לעולה בדמים, שהרי דם חטאת נזרק על המזבח למעלה מחוט הסיקרא, [חוט אדום שהיה עשוי סביב למזבח באמצעו], ואילו דם עולה נזרק על המזבח למטה מחוט הסיקרא!?

ואם כן מה ריוח יש בדבר שהם נשחטים במקום אחד, והרי בלאו הכי מבוייש ועומד הוא!? ^[15]

ומשנינן: השינוי שיש ביניהם בדמים אינו מביישו, כי התם כהן הוא דידע [רק הכהן יודע בדבר], ולא שאר כל העולם, ואין בושת בדבר.

ואכתי מקשינן: והאיכא שינוי אחר, שהחטאת מן הנקיבה, ואילו העולה אינה באה אלא מן הזכר!?

ומשנינן: התם מיכסיא הנקבות באליה [מכוסה הנקבות בזנב], ואין יודע אם נקבה היא אם זכר.

ומקשינן: תינח כבשה שאכן אין ניכר נקבותה שהיא מכוסה באליה, אבל שעירה שאין לה זנב מאי איכא למימר, והרי נקבותה ניכרת, ושונה היא מהעולה שאינה באה אלא מן הזכר!? ^[16] ומשנינן: התם איהו דקא מיכסיף נפשיה [הוא מבייש את עצמו], דאיבעי ליה לאיתויי כבשה [היה לו להביא כבשה בעלת זנב], וקא מייתי שעירה [ומביא הוא שעירה נטולת זנב], והרי החטאת כשירה בין מכבשה שאינה ניכרת בנקבותה, ובין משעירה הניכרת בנקבותה.

ואכתי מקשינן: חטאת דעבודת כוכבים דלא סגי דלאו שעירה [שאינה באה אלא שעירה ולא כבשה], מאי איכא למימר!? ^[17]

ומשנינן: התם בעבודת כוכבים אכן לכך אמרה התורה שיביא שעירה, כדי להטיל עליו עונש דניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה [יתבייש, כדי שיתכפר לו בעונש גדול כזה]. ^[18]

שנינו במשנה: אלו נאמרין בכל לשון וכו' קרית שמע:

ומפרשינן: מנלן שהיא נאמרת בכל לשון?

משום דכתיב: "שמע ישראל", ומשמע: בכל לשון שאתה שומע. ^[19] תנו רבנן:

קרית שמע נקראת ככתבה בלשון הקודש, ^[20] דברי רבי.

וחכמים אומרים: בכל לשון היא נקראת.

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי?

משום דאמר קרא: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", ומשמע: בהווייתן יהו, כאשר הם ללא שינוי, והיינו בלשון הקודש. ^[21]

וטעמם של רבנן הסוברים שהיא נקראת בכל לשון, הוא משום דאמר קרא: "שמע" בכל לשון שאתה שומע.

ומקשינן: ורבנן נמי, הכתיב "והיו", דמשמע: בהוייתן יהו בלשון הקודש!?

ומפרשינן: רבנן סוברים שההוא "והיו" ללמד הוא בא, שלא יקראנה לקריאת שמע למפרע, כגון שיאמר: "ובשעריך ביתך מזוזות". ^[22]

ומקשינן: ורבי הדורש מ"והיו" ללשון הקודש, אם כן שלא יקראנה למפרע, מנליה [מנין לו]!? ^[23]

ומפרשינן: נפקא ליה לרבי שלא יקרא קריאת שמע למפרע: ממה שנאמר "והיו הדברים האלה", והיה לו לומר "דברים", ואמר "הדברים", כדי ללמד שלא יקראנה למפרע.

ורבנן שאין צריכים דרשה זו ללמד שלא יקראנה למפרע, שכבר דרשוהו מ"והיו": "דברים" "הדברים" לא משמע להו לדרשה.

ורבי נמי - הסובר שאין קריאת שמע נקראת אלא בלשון הקודש - הכתיב: "שמע" ומשמע בכל לשון שאתה שומע.

ומשנינן: ההוא "שמע" מיבעי ליה לרבי, כדי ללמד: "השמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך", וכל הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא.

ורבנן - שאין תיבת "שמע" מיותרת לשיטתם ללמד דין זה - סברי ליה כמאן דאמר: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, יצא. ^[24]

עוד שואלת הגמרא: לימא קסבר רבי [האם הכרח הוא לומר שסובר רבי]:

הערות

^[1] פירש רש"י במשנה: "פרשת סוטה: מה שהכהן אומר לה, ולא אמרינן צריך לאומרה בלשון הקודש כדרך שנכתב", פירוש: היות ונכתב בתורה הנוסח שאומר, הרי שמן הסברא יש לנו לומר שאינו יוצא אלא באותו לשון שנאמר בתורה. ולפי שיטת רש"י, זה הוא הטעם ששואלת הגמרא כאן: "מנלן" שהיא נאמרת בכל לשון, והיינו משום דבסברא היה לנו לומר לא כן ; ומטעם זה מחק רש"י לקמן לג א [ד"ה ולמדו] גבי ברכת המזון, את שאלת הגמרא "מנלן" שהיא נאמרת בכל לשון, כי מהיכי תיתי שתיאמר דוקא בלשון הקודש, ראה שם, והיינו משום שאין נוסח בתורה לברכת המזון; ומטעם זה לקמן גבי וידוי מעשר וקריאת שמע שהגמרא שואלת "מנלן", השאיר רש"י את הגירסא במקומה, כי בכל אלו יש נוסח בתורה. וזה הוא שכתב רש"י במשנה בד"ה ואלו נאמרין בלשון הקודש [מקרא בכורים וכו']: "ולא אמרינן נגמר מהנך דלעיל, שנכתב ונסדר עליהן כל מצות דיבורם, ואין צריך לאומרן בלשון הקודש, כדכתיב בכולהו, משום דבהני כתיב עיכובא", פירוש, שהוקשה לרש"י כיון שנכתב נוסח בתורה [במקרא בכורים וכל השאר], אם כן פשיטא שצריך לאומרם בלשון הקודש, ולמה הוצרכה המשנה ללומדו מן המקראות! ? ולזה פירש רש"י, כי מאחר שגילתה התורה בסוטה וידוי מעשר וקריאת שמע, שאף על פי שנכתב ונסדר עליהן כל מצות דיבורם, [היינו שיש נוסח אמירה בתורה], מכל מקום אינו לעכב, לכן הוצרכה המשנה להשמיענו - במקרא בכורים וכל השאר - עיכובא שצריך דוקא לומר כפי שנאמר בתורה. ומזה נראה, דאף שרש"י הוסיף שם [בתחילת המשנה גבי פרשת סוטה] וכתב: - "ובספרי אמרינן, דאי לא כתיב קרא [בסוטה] להתיר בכל לשון, כדלקמן [היינו בגמרא כאן], הוה אמינא: ניגמר מיבמה בקל וחומר: ומה יבמה קלה [שאם זינתה תחת יבמה אינה עוברת אלא בלאו], לא עשה בה כל הלשונות כלשון הקודש [כמבואר במשנתנו], סוטה חמורה [שאם זינתה תחת בעלה הרי היא במיתה], לא כל שכן" - מכל מקום רש"י סובר בשיטת הגמרא שלנו, שאין צריך לזה. וכל זה הוא דלא כה"שאגת אריה" סימן יג, הסובר, שאדרבה, כל שאין מקור לומר שצריך דוקא לשון הקודש, כי אז אין צריך לשון הקודש, ומה ששאלו בסוטה "מנלן" הוא משום הספרי, וכן מה ששאלו בוידוי מעשר ובקריאת שמע "מנלן", הוא משום שהיה מקום ללמוד ממקומות אחרים שצריך לשון הקודש, וכמו שביאר שם. ועיקר דבריו שם, הם לענין מצות זכירת יציאת מצרים שאינה צריכה - לדבריו - לשון הקודש, היות ואין מקור שצריך לשון הקודש דוקא; ולפי מה שנתבאר, יודה לו רש"י ולא מטעמו, אלא משום שאין נוסח בתורה למצוה זו.

^[2] כן היא גירסת רש"י, ולא כבספרים שלנו "ואמר הכהן לאשה יתן ה' אותך וגו"; אבל המאירי כתב: "והביאוה בגמרא ממה שכתוב "ואמר הכהן לאשה", והוא מיותר, שכבר נאמר למעלה "והשביע הכהן את האשה ואמר אל האשה", אלא לרבות בכל לשון שהוא אומר, ובלבד שתהא היא שומעת ומבינה את דבריו, שאין קפידא אלא בהבנתה". והנה הפסוק "ואמר אל האשה", נאמר באלה ולא בשבועה [ואף לא באלה שיש עליה שבועה], ואילו בשבועה נאמר: "והשביע אותה הכהן" [ראה לעיל יח א ובהערות שם], ואם כן מנין שאף השבועה אינה נאמרת בלשון הקודש! ? ולפי מה שנתבאר לפי שיטת רש"י, הרי היות והשבועה אין לה נוסח בתורה, [ראה לעיל יח א ובהערות שם], שוב אין אנו צריכים לדרשה מיוחדת שהיא נאמרת בכל לשון; וראה עוד מה שיתבאר בזה בהערות לקמן לג א, גבי שבועת העדות הנאמרת בכל לשון.

^[3] א. העיר הרש"ש מדברי רש"י לעיל טז ב: "שלשה צריכין שיראו: עפר סוטה [צריך שיראה על המים] ", וכתב רש"י שם, שהוא נלמד ממה שאמרה תורה: "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים", ולא כתיב "ונתן במים", הרי שלשון "אל המים" משמע שאינו בתוך המים, ואילו כאן פירש רש"י, דמדכתיב "ואמר אל האשה", משמע דברים הנכנסים בלבה; וראה מה שכתב על זה ב"מנחה חריבה". ב. ב"תורת הקנאות" השוה לדברי רש"י שלמד מ"ואמר אל האשה" שצריך דברים הנכנסים בלבה, את מה שכתב המלבי"ם בפרשת שמיני אות כח על הפסוק: "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו, ראשכם אל תפרעו וגו"', שלכן נאמר אצל אהרן "אל אהרן", ואצל אלעזר ואיתמר "לאלעזר ואיתמר", על פי מה שהביא בשם הרש"פ ב"יריעות שלמה", ש"מלת אל הנסמך אל אמירה [ויאמר אל] תורה על אמירה נמשכת תבונית, ולא כן שימוש הלמ"ד, וייחד משה עיקר דיבורו לאהרן שהוא יתבונן בו לא בניו", ראה שם.

^[4] ב"שיירי קרבן" שעל הירושלמי בתחילת פירקין כתב, שהוא נלמד מן הפסוק "ואמר הכהן לאשה", ראה שם.

^[5] מאירי בפירוש המשנה בתחילתה.

^[6] הקשו האחרונים: כיון שבשוגג לא תמות כל שכן באונס, ולמה צריך להוסיף את זה! ? וראה מה שהאריך בזה ב"הערות".

^[7] ראה לעיל ח ב "הכא טעמא מאי [שמביישין את הסוטה, ואפילו טהורה היא], משום "ונוסרו כל הנשים".

^[8] ב"עבודת דוד" העיר על לשון רש"י שהביא פסוק זה, ולא הביא את הכתוב תחילה "בערתי הקודש מן הבית וגו' ככל מצותך אשר צויתני"! ? [ויתכן שהטעם הוא, משום ש"ולא שכחתי" דהיינו שבירך על ההפרשה, הרי אינו שייך לביעור עצמו שבו הוא מתודה שהפריש ונתן ככל אשר ציוהו ה', ואינו אלא כמספר שבח עצמו].

^[9] כלומר: לבן הארמי הרי היה אבי אמותינו, וכשאומר "אובד אבי" והיינו שביקש לאבד את יעקב, הרי הוא מדבר בגנותו של אביו זקנו הוא לבן.

^[10] א. כתב רש"י בחומש [במקרא בכורים]: "וענית, לשון הרמת קול", וכן כתב המאירי כאן: "וענית, הוא לשון צווחה". ב. יש מי שהעיר, אם כן למה הוצרכה התורה בלויים לומר: וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם", והרי כיון שנאמר: "וענו" ממילא למדנו לשון הרמת קול וצווחה.

^[11] חי"ת בקמ"ץ ולמ"ד בפת"ח, וכמו: [דברים כט כה]: "וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם, אלהים אשר לא ידעום, ולא חלק להם", [אותו אלהים שבחרו להם, לא חלק להם שום נחלה ושום חלק], וזה הוא שפירש רש"י: "לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו".

^[12] ב"מנחה חריבה" תמה, שהרי אין הנידון דומה לראיה, כי גנות של "ארמי אובד אבי" היא גנות כללית, ואינו דומה לחטא שהיא גנותו של הפרט; וציין למה שכתב בהגהות הרד"ל כאן; וראה ב"הערות" על המשך הגמרא.

^[13] ראה לשון רש"י בד"ה טמא טמא, ובמה שתמה המהרש"א בחידושי אגדות על דבריו.

^[14] תמה המהרש"א: אם מודיע הוא צערו לרבים כדי שיבקשו עליו רחמים, אם כן מה טעם יש לו לומר "ארמי אובד אבי" בקול רם, כיון שענין זה כבר חלף ואיננו! ? וכתב ליישב בדוחק, לבקש עליו רחמים שלא יבוא עוד צרה כזו; וראה תוספת ביאור בזה ב"עבודת דוד". וראה מה שביאר בזה ב"הערות", והביא שם לשון המאירי, שכתב: "כל שאירע לו דבר של צער צריך להודיע צערו לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים, וכשאדם בא לשבח להקב"ה על הנסים שעשה לו או לאבותיו יהא אומרו בקול רם אחר שאין בו גנות עבירה, כדרך מקרא בכורים שנאמר בו וענית שהוא לשון צווחה", וראה שם.

^[15] יש גם לפרש באופן אחר: הנה אנו רואים שלא הקפידה התורה על בושתו, שהרי אמרה לו להביא נקבה.

^[16] בהכרח שאין קושיית הגמרא כאן, למה לא הקפידה התורה שלא לביישו, כי בזה פשיטא שיש לומר "איהו דקא מיכסיף נפשיה", ובהכרח שהקושיא היא: לפי דבריך שאתה למד שאין לבייש עוברי עבירה ממה שלא חלקה התורה מקום לחטאת, הרי משמע שבלא טעם זה אכן היתה התורה חולקת לחטאת מקום אחר; אם כן בשעירה, שבלאו הכי מתבייש הוא, למה לא חלקה התורה לכבשה מקום אחר! ? ואם אכן כן, צריך ביאור תירוץ הגמרא "איהו דקא מכסיף נפשיה"; וראה גם בהערה בהמשך הענין, מה שיש להקשות על ביאור זה, וצריך תלמוד.

^[17] כלומר: כיון שהתורה מקפידה שלא לבייש את מביא החטאת, איך אמרה התורה שיביא שעירה ויתבייש; ואין לומר שקושיית הגמרא היא, שיחלוק לה מקום בפני עצמו כיון שבלאו הכי מבוייש הוא, שהרי אם כן אין מקום לתירוץ הגמרא.

^[18] א. הקשו התוספות: "יחלוק כמו כן בקביעות מקום שחיטתה, כי היכי דליהוי ליה כפרה גמורה"! ? ותירצו: "כיון שחילק הכתוב בדבר אחד שיש היכר בדבר, מה צריך יותר". וצריך ביאור: הרי מדברי הגמרא שלמדנו שלא לבייש משום "שלא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה", משמע, שמעיקר הדין היה לתורה לחלוק לחטאת מקום אחר לשחיטה [מאיזה טעם], אלא שלא עשתה כן התורה, כדי שלא יתבייש; ואם כן הקושיא על חטאת של עבודת כוכבים היא בסגנון אחר ממה שכתבו התוספות, והיינו, דבחטאת של עבודת כוכבים שהוא בלאו הכי מבוייש, וביותר שהקפידה התורה לביישו, אם כן היה לתורה לחלוק לה מקום אחר, לא כדי לביישו, אלא משום עיקר הדין, כיון שלא איכפת לנו לביישו; ולקושיא זו לא הועילו התוספות בתירוצם! ? וצריך לומר, מאחר שקבעה התורה בכל חטאת שתהיה בצפון, שוב אין התורה מחלקת בין החטאות; ולכן לא הוקשה להתוספות אלא שיש סיבה לביישו, ועל זה תירצו, שאין סיבה לביישו; ואולם תיקשי: הרי גבי שעירה הבאה על שאר עבירות, נתבאר לעיל בהערה שקושיית הגמרא היתה, שיחלוק לה הכתוב מקום אחר; הרי שיש לחלק בין החטאות, וצריך תלמוד. ב. בפשוטו יש לומר, שעל פי המבואר בסוגייתנו מתבאר לשון הפסוק [ויקרא ו יח]: "זאת תורת החטאת, במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת לפני ה"', ולא אמרה שתשחט בצפון ; והביאור הוא: אף שמן הדין היה שתשחט במקום אחר, מכל מקום כדי שלא יתבייש, תשחט החטאת באותו מקום שנשחטת העולה. ג. ב"מנחת חינוך" מצוה שס"ד [אות י בנדמ"ח] הקשה על הרמב"ם [ב ה מתשובה], הפוסק שאין לפרש חטא שבינו לבין המקום יתברך ברבים כדי שיתבייש, מפני שזה הוא מיעוט כבוד שמים, שהיה לו לחלק מכח סוגייתנו בין חטא של עבודה זרה לשאר חטאים, ראה עוד שם.

^[19] כתב המאירי בברכות, בתחילת ביאור הגמרא בפרק שני: "מתוך שכתוב בתורה שמע, והדברים מראים שעיקר כוונתו על ענין ההבנה, מלשון [בראשית מב כג] "כי שומע יוסף", נודע לנו, שעיקר הכונה הוא להבין אחדותו יתברך, ובכל לשון שהוא שומע, הוא רשאי אפילו לכתחילה".

^[20] נתבאר על פי רש"י; ויש קצת מקום לפשוט מדברי רש"י - שלא פירש "ככתבה": כפי שכתוב הנוסח בתורה ללא שינוי - את ספיקו של ה"חלקת יואב" שהובא בעמוד א בהערה 4, אם צריך לשון התורה ממש, או לשון הקודש בלבד; וראה "דבר שאול" סימן נט אות ה.

^[21] לשון רש"י במגילה יז ב: "בהוייתן יהו, בלשון הקודש", וראה הערה 20.

^[22] א. נתבאר על פי רש"י ברכות יג א, וראה מה שכתב כאן ב"הערות", ונתבאר לעיל דף יז ב הערה 6, ראה שם. וב"הערות" כאן כתב, שודאי פשיטא, שאף לפי מה שפירש רש"י שסירס את הפסוק עצמו, מכל מקום הוא הדין אם היפך את סדר הפסוקים שאינו יוצא. ב. כתב רבינו עקיבא איגר [בתשובתו המפורסמת בענין קריאת שמע בלע"ז, נדפסה בליקוטים החדשים לברכות יג א]: שבקריאת שמע הנאמרת בכל לשון, צריך להיזהר שלא יהפוך את הסדר, ואם מתרגם "ה' אחד": "איינציגער גאט", הרי זה כמי שאמר "אחד ה"' ולא יצא; ויש להסתפק, אם תרגם "ואהבת" שהוא "תאהב אתה" - "זאלסט ליב האבין" שהוא "אתה תאהב", אם לא יצא משום דהוי "למפרע".

^[23] לעיל במשנה הובא ספיקו של ה"חלקת יואב" אם במקום שצריך לאמר בלשון הקודש, צריך לומר כנוסח הכתוב בתורה ממש, או די בלשון הקודש; ומסוגיא זו יש להוכיח, דאם אמר למפרע [ולא נשתנה המובן], הרי זה יוצא אף במקום שצריך לשון הקודש, ואף שאינו כנוסח התורה ממש, שאם לא כן אין צריך לדעת רבי לימוד נפרד שלא יאמר למפרע, "דממילא שמעת מינה".

^[24] בגמרא ברכות טו א, נתבארה מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי בדין השמיע לאזנו אם יצא, שהוא משום, שרבי יוסי דורש כן מ"שמע", ותנא קמא סובר שפסוק זה נצרך ללמד בכל לשון שאתה שומע, ואילו רבי יוסי סובר ש"תרתי שמע מינה" מהפסוק "שמע" [ראה ברשב"א שם ביאור דבר זה] ; והקשו התוספות כאן, למה לא ביארה הגמרא את שיטת חכמים כרבי יוסי, דתרתי שמע מינה, ולא יישבו, וראה מה שכתב בזה ב"הערות".

ולנו במקומן בגלגל.

א גמרא פרשת סוטה מנלן [מניין לנו] שנאמרת בכל לשון? — דכתיב, [שנאמר]: "ואמר הכהן לאשה" (במדבר ה, כא) כוונתו — בכל לשון שהוא אומר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: משמיעין אותה את הסוטה, בכל לשון שהיא שומעת, על מה היא שותה, ובמה היא שותה. על מה נטמאת, ובמה היא נטמאת.

ופרטי הדברים: על מה, באיזה סיבה, היא שותה — על עסקי קינוי וסתירה, ובמה היא שותה — במקידה (כלי פשוט) של חרש.

על מה היא נטמאת — על עסקי שחוק וילדות. ובמה היא נטמאת שצריכים להסביר לה — שיש הבדל אם נטמאה בשוגג או במזיד. באונס [או] ברצון. וכל כך למה מרבים להסביר לה — כדי שלא להוציא לעז על מים המרים, כדי שתדע שאם חטאה באונס או בשוגג אין המים בודקים אותה.

וידוי מעשר מנלן [מניין לנו] שהוא בכל לשון? — דכתיב [שנאמר]: "ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית" (דברים כו, יג), ויליף [ולומד] בגזירה שווה "אמירה" "אמירה" מסוטה — לומר שאף וידוי מעשר נאמר בכל לשון שהוא אומר.

אמר ליה [לו] רב זביד לאביי: ולילף [ושילמד] אמירה מלוים, ויאמר כך: מה להלן בלויים, ברכות וקללות שאמרו, היה זה בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש!

ענה לו אביי: דנין מקום שנאמרה בו לשון "אמירה" גרידתא [בלבד] ממקום שנאמרה בו "אמירה" גרידתא [בלבד], ואין דנין מקום שנאמרה בו "אמירה" גרידתא [בלבד], כגון וידוי מעשר, ממקום שנאמר בו "ענייה" ו"אמירה" ("וענו הלויים ואמרו". דברים כז, יד), שיש לכך משמעות מיוחדת.

שכך תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן יוחי אומר: ראוי שיהא אדם אומר שבחו של עצמו בקול נמוך וגנותו בקול רם.

ולמדים שאומר שבחו בקול נמוך מן וידוי המעשר שלא נאמרה בו לשון "וענית", ובוידוי זה אומר שעשה הכל כראוי. גנותו בקול רם — ממקרא ביכורים, ששם מספרים על מאורעות וצרות שאירעו לאומה ובגנות לבן הארמי שמוצאנו ממנו, ושם נאמר "וענית ואמרת" שהכוונה לקול רם.

ומקשים: וגנותו אומר אדם בקול רם?! והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי עצמו: מפני מה תקנו תפלה בלחש — כדי שלא לבייש את עוברי עבירה שמתוודים על חטאיהם בשעת התפלה. וראיה לדבר שאין מביישים אותם, שהרי לא חלק (הבדיל) הכתוב מקום שונה לעבודת הקרבן בין חטאת לעולה, כדי שלא יהא ניכר שהוא חוטא ומביא חטאת ולא יתבייש בכך, ומכאן שגם גנותו אומר בלחש!

ומתקנים: לא תימא [אל תאמר] גנותו בקול רם, אלא אימא [אמור] צערו בקול רם. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, מה) — צריך המצורע להודיע צערו לרבים שהוא טמא, ורבים מבקשים עליו רחמים. וכן כל מי שאירע בו דבר של צער צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים.

גופא [לגופה] של אותה מימרה שאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: מפני מה תיקנו תפלה בלחש — כדי שלא לבייש את עוברי עבירה. וראיה לדבר: שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה.

ושואלים: ולא? האם אין הבדל מקום? והא איכא [והרי יש] הבדל מקום לגבי זריקת דמים שאינם ניתנים באותו מקום, שדם חטאת ניתן למעלה ממחצית גובה המזבח, ודם עולה למטה ממחצית גובהו! ומשיבים: התם [שם] כהן הוא דידע, [שיודע] אבל אחרים שאינם עומדים שם אינם יודעים.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] הבדל אחר הניכר לעין: חטאת היא נקבה, ועולה היא זכר, ורואים אם כן לפי סוג הבהמה אם מביא חטאת או עולה! ומשיבים: התם מיכסיא [שם בחטאת מכוסה היא] באליה ואין מבחינים אם זכר או נקבה.

ומקשים: תינח [נניח] דבר זה לגבי כבשה שמביא לחטאת, שכיון שיש לה אליה גדולה הריהי מכסה את איברי המין, אבל אם מביא לחטאתו שעירה שאין לה אליה מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ומשיבים: אם מביא שעירה התם איהו דקא מיכסיף נפשיה, [שם הוא שמבייש את עצמו], דאיבעי ליה לאיתויי [שצריך היה לו להביא] כבשה אם רוצה היה להסתיר את הדבר וקא מייתי [ומביא] שעירה ואין לדאוג לבושתו.

ושואלים: חטאת הבאה על עבודה זרה דלא סגי דלאו [שלא די בקרבן אחר שאינו] שעירה שהרי בחטאת זו מפורש שיש להביא שעירה דווקא, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי ניכר שהוא מביא חטאת! ומשיבים: התם [שם] מכיון שהחטא חמור ביותר מוטב שניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה [יתבייש וילך כדי שיתכפר לו] חטאו גם על ידי בושתו.

ב קרית (קריאת) שמע שהיא נאמרת בכל לשון מנלן [מניין לנו]? — דכתיב [שנאמר] "שמע ישראל" (דברים ו, ד), ומשמעו בכל לשון שאתה שומע.

תנו רבנן [שנו חכמים]: קרית שמע נקראת ככתבה בלשון הקדש, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: בכל לשון.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? — אמר קרא [הכתוב]: "והיו הדברים האלה" (דברים ו, ו), ומשמע: בהווייתן יהו, כפי שהם כתובים, בלשונם.

ורבנן [וחכמים] על מה הם מבססים דבריהם? אמר קרא [הכתוב] "שמע", והכוונה היא: בכל לשון שאתה שומע.

ושואלים: ורבנן נמי [וחכמים גם כן], הא כתיב [הרי נאמר] "והיו"! ומשיבים: הכתוב ההוא בא ללמד שלא יקראנה למפרע, מסוף הפרשה לתחילתה, אלא כסדר שהיא כתובה.

ושואלים: ורבי הלכה זו שלא יקראנה למפרע מנליה [מניין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת לו] ממה שיכול היה להיאמר "דברים" ונאמר "הדברים", לומר: הדברים האלה בצורתם זו. ורבנן [וחכמים]: הדיוק "דברים" "הדברים" לא משמע להו [נשמע להם] ואינם סבורים שאפשר ללמוד ממנו.

ושואלים: ורבי נמי [גם כן], הכתיב [הרי נאמר] "שמע"! ומשיבים: הכתוב ההוא מיבעי ליה [צריך אותו] להלכה זו: להשמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, שצריך אדם לשמוע את הדברים שהוא אומר, ואם אומר בלחש בלא לשמוע כלל — אינו יוצא. ורבנן סברי לה [וחכמים סבורים באותה] הלכה כמאן דאמר [כמי שאומר]: הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו — יצא, ולכן מפרשים הם את "שמע" לענין השפה.

ושואלים: לימא קסבר [האם לומר שסבור] רבי

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to Gilgal and slept in their lodging place.

The Gemara asks: Shall we say that Rabbi Yehuda HaNasi holds

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

לעולם יזהר אדם שלא לבייש פני חברו כמו שביארנו כמה פעמים דרך הערה אמרו מפני מה תקנו תפלה בלחש שלא לבייש עוברי עבירה שמתודים בתפלתם ופורטים את החטא וכן מצינו שלא חלק הכתוב מקום לשחיטה בין חטאת לעולה אלא שחיטת כלן לצפון המזבח כדי שלא ירגישו במביא קרבן חטאת שהוא חוטא ואע"פ שיש ביניהן שאר סימנין והוא שדם חטאת למעלה מן הסיקרא והוא מחצי המזבח ולמעלה מפני שנאמר בחטאת על קרנות ובעולה הוא על שתי זויות המזבח מחצי המזבח ולמטה בזו אינו יודע אלא כהן ואע"פ שכל חטאת יחיד נקבה והעולה זכר אין זה ניכר לכל שהאליה מכסתו ואע"פ שפעמים מביא שעירה שאין לה זנב הראוי לכסות בזו הוא גרם לעצמו שכל חטאת יחיד רצה מביא כשבה רצה מביא שעירה חוץ מע"ז שנאמר עז בת שנתה בפרשת שלח לך ושמא תאמר אם כן בחטאת של ע"ז מיהא הדבר ניכר מתוך גודל העבירה הטיל עליו הכתוב שיתבייש כדי שתרבה כפרתו:

ודברים אלו כלם בעבירות מפני שיש גנאי בפרסומן לעושיהן אבל כל שאירע לו דבר של צער צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים וכשאדם בא לשבח להקב"ה על הנסים שעשה לו או לאבותיו יהא אומרו בקול רם אחר שאין שם גנות עבירה כדרך מקרא בכורים שנאמר בו וענית שהוא לשון צווחה וכשמודה לפניו עד שמגיע מוידויו שבח לעצמו שקיים את מצותו יהא אומרו בקול נמוך כדרך וידוי מעשר שהיה אומר לא עברתי וכו' ואין כתוב בו לשון עניה:

אע"פ שביארנו בקריאת שמע שנאמרת בכל לשון אפילו לכתחלה מ"מ אם קראה למפרע לא יצא שנאמר והיו בהוייתן יהו ולכתחלה צריך בה שישמיע לאזנו מה שמוציא מפיו הא בדיעבד אם קרא ולא השמיע לאזנו יצא וכבר ביארנו עיקרי דברים אלו במקומן בשני של ברכות הא שאר התורה מיהא בכל לשון נאמרה ר"ל שאע"פ שניתנה בלשון הקדש על מנת כן ניתנה שתהא שנונה בכל לשון ויוצא בה ידי והגית בו יומם ולילה ומברך מיהא לפניה אלא שבקריאת הצבור ודאי דוקא בלשון הקדש ובשאר הלשונות לא יצא:

אל האשה משמע דברים הנכנסין בלבה כדמפרש ואזיל ומיהו מה שפ"ה דמהאי קרא יליף לה בספרי אינה ראיה ואין בכך למחוק גירסת הספרים דמצינו בכמה מקומות שחולק על תלמוד שלנו כגון גבי האי דאמר בגמ' לק' בפ' בתרא שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה הורגין אותו ונפקא לן מן ולארץ לא יכופר ובספרי מפיק לה מן ואתה תבער הדם הנקי. אבל ק' מאי סביר' ליה להאי תנא דמתני' אי סבירא ליה דכל התורה כלה בכל לשון נאמרה א"כ למה לי קרא לאיתויי בגמ' למימר להכשירה בכל לשון. ואי סבירא ליה דבלשון הקדש נאמרה למה לי קרא במתני' בהני דנאמרין בלשון הקדש. לכ"נ דמהני סביר' ליה דכל התורה בכל לשון נאמרה מדמייתי קרא במתני' שנ' בכל לשון אבל התלמוד מפרש כן אליבא דמ"ד בלשון הקדש נאמרה. וכל כך למה. למה לנו להודיעה הלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים. אלא הך למאי:

ומשני שלא להוציא לעז שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקה שלא תהי סבורה אילו נטמאת מזידה אף הם לא היו בודקין אותה ל"ה:

וגנותו בקול רם ממקרא בכורים דכתיב ארמי אובד אבי והיינו גנותן שמתודין שאביהם לבן הארמי היה רשע ל"ה. ורבנן סברי לה כמאן דאמר הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. נראה מכאן דכן הלכה מדלא אמר ורבנן תרתי ש"מ בכל לשון שאתה שומע והשמיע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך אלא קאמר דסבירא להו (כרבנן) [כמ"ד כו'] א"כ משמע דכן הלכה דאוקמי' רבנן מילתייהו אליבא דהלכתא ועוד דיחיד ורבים הלכה כרבי' וה"נ פסקינן בברכות פ' היה קורא. ותו דהתם קאמר תלמודא ור' יוסי תרתי ש"מ ולא קאמר דר' יוסי סבר לה כר' משמע דדחיק ליה לאוקומי מילתא אליבא דהלכתא וכן פי' בפ' הקורא את המגלה למפרע:

גמרא דנין אמירה גרידא מאמירה גרידא ואין דנין אמירה גרידא מענייה ואמירה כצ"ל הגירסא וכפרש"י ומהרש"ל כתב לקיים גירסת הספרים דנין ענייה ואמירה לדברי התוס' לקמן ואין שם הכרע כמ"ש לקמן ואין זו סוגיית התלמוד דמה לו להזכיר כאן דנין ענייה ואמירה כו' וק"ל:

שם דם חטאת למעלה ודם עולה למטה התם כו' כצ"ל וק"ל:

שם ורבנן סברי כמ"ד הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא לימא קסבר רבי כל כו' כצ"ל:

תום' בד"ה איהו הוא דקא מכסיף כו' מרגישים בדבר עכ"ל והס"ד ואח"כ מה"ד ליכסיף וליזיל כו' כצ"ל:

בד"ה ורבי שלא יקראנה כו' דק"ש דאורייתא וכן תנאי דפליגי התם בקורא שמע ולא השמיע לאזניו וכן ב"ש כו' כתיקנה ושנייה וכולל בונה כו' אסמכתא רבי ורבנן ועוד דאמר לימא קסבר כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ורבנן קסברי כו' ות"ק שמע בכל לשון שאתה שומע כו' עכ"ל כצ"ל:

מפני מה תקנו תפלה בלחש כו'. פרש"י כדאשכחנא בחנה וקולה לא ישמע עכ"ל ויש לדקדק דהכא קאמר טעמא כדי שלא לבייש עוברי עבירה ובפ' מי שמתו אמרינן ביה טעמא אחרינא המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה ופרש"י שם כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש עכ"ל ויש ליישב דודאי אם היו כולי עלמא משמיעין קולן בתפלתן לא הוה שייך ביה מקטני אמנה אלא כיון דתקנו תפלת לחש משום עוברי עבירה מאן דלא חש בהא ומשמיע קולו טפי משאר אינשי ה"ז מקטני אמנה ודו"ק:

אלא אימא צערו כדתניא כו'. ופרש"י צרות דהכא צרות שעברו כו' צרת לבן צרת מצרים עכ"ל וק"ק מאי שייך הכא להודיע בקול רם צערו שעבר כדי שיבקשו רחמים על מה שעבר ומאי דהוה הוה וי"ל בדוחק לבקש עליו רחמים שלא יבא עוד צרה כזו וק"ל:

וטמא טמא יקרא. פרש"י כלומר סורו מעליו שטמא הוא עכ"ל. ופירושו דחוק דהכא לא נתכוון אלא שיקרא שהוא טמא כדי לבקש רחמים עליו שירפא מטומאת נגעו וצערו אבל שיקרא שיפרשו ממנו הוא מלתא אחריתא כדאמרי' להדיא פ"ק דמו"ק טמא טמא יקרא טומאה קוראה לו פרוש ומקשינן והא מיבעי ליה להודיע צערו לרבים כדי שיבקשו רחמים עליו ומשני דא"כ לכתוב וטמא יקרא מאי וטמא טמא ש"מ תרתי ודו"ק:

רש"י בד"ה אלו נאמרין בכל לשון גרסינן כצ"ל והס"ד:

בד"ה ולהלן כו' מנא לן שאינו צריך כו' כצ"ל:

בא"ד היא למידה. נ"ב פי' כל זאת דברי המקשן אבל במסקנא יליף אף לוים גופא מגזירה שוה ואינה למידה מעצמה וק"ל:

בד"ה וענתה ואמרה ככה דמשמע כלשון זה תאמר כצ"ל:

תוס' בד"ה קרית שמע כו' דתפלה וקריאת שמע דרבנן כו'. נ"ב אבל תוס' פירשו במסקנא שהגירסא הנכונה קריאת שמע דאורייתא ותפלה דרבנן. :

רש"י ד"ה אל האשה. משמע דברים הנכנסים בלבה כו'. לכאורה סותר קצת למה שפי' לעיל (טו ב) במשנה ונתן אל המים משמע שלא יהא נבלע בתוכן:

אָדָם אוֹמֵר שִׁבְחוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ וּגְנוּתוֹ בְּקוֹל רָם. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל והלא וודוי מעשר ומקרא בכורים בחדא פרשה כתיבי ומקרא בכורים קדים, למה מהפך רשב"י בברייתא שהתחיל בודוי מעשר תחלה? עיין שם. ונראה לי בס"ד דאין זה דקדוק דודאי עדיף למנקט השבח ברישא כי כן המדה בכל מקום להתחיל בכי טוב ואף על גב דצריך לסיים בכי טוב חוששין להתחלה טפי מן הסיום לכך הקדים ענין השבח.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דשבחו בקול נמוך הוא לעיכובה כדי שלא ירום לבבו ויתגאה בפני השומעין והוי דינא אך גנותו שפירושו צערו בקול נמוך הוא עצה טובה ולהכי נקיט דבר שהוא לעיכובא ברישא עד כאן דבריו נר"ו.
ומה שאמר גְּנוּת בְּקוֹל רָם לפי הסלקא דעתיה שהוא 'גנות ממש' נראה לפרש הטעם שעושה בקול רם על דרך מה שאמר הכתוב כְּרָפְאִי לְיִשְׂרָאֵל וְנִגְלָה עֲו‍ֹן אֶפְרַיִם (הושע ז, א) שאם צדקת הצדיק אינה שלימה תגדל ותתפאר לפי רשעת הרשע ואם יזכיר האדם רשעת אחרים שהרשיעו והשם יתברך סלח להם ולא כילה אותם יהיה מזה סנגוריא לעצמו דראוי לסליחה שלא הרשיע הרבה, ולכן מזכיר אֲרַמִּי בקול רם שמזכיר רשעת לבן ומזה יצא תועלת גדולה להשבטים שבטי י־ה שאבי אמותם כל כך היה רשע ולא הלכו בדרכיו ובזה תגדל תפארת צדקתם ואז תגין על זרעם.
והנה הגם כי מדבר גנות זה יצא סנגוריא לא ירגישו המקטרגים בזו הסנגורייא כדי לקטרג ולטעון על דברים אלו כלום אלא ניחא להו בהזכרת גנות זה ולכך אומר אותה בקול רם. וכן בכמה עניינים כיוצא בזה שהוא מזכיר גנות אחרים שחטאו ולא עשה בהם כליה כדי שיצא מזה סנגורייא לעצמו שיהיה ראוי לסליחה מכל שכן אז אומר אותה בקול רם דאין המקטרגים מרגישים בסנגורייא היוצאה מדברי גנות אלו שמזכיר זה בקול רם ואדרבה שמחים הם! מה שאין כן אם מזכיר שבח צריך להזכיר בלחש כדי שלא ירגישו בו המקטרגים.
ולזה אמר שִׁבְחוֹ בְּקוֹל נָמוּךְ וּגְנוּתוֹ בְּקוֹל רָם והמקשן חשב מה שאמר 'גנותו בקול רם' איירי בכל גנות שיהיה דהיינו אפילו גנות עצמו שעבר עבירה גם כן יזכיר אותה בקול רם ולכן מקשי מן רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי שתקנו תפלה בלחש כדי שלא לבייש עוברי עבירה אם כן שמע מינה דאין לומר גנות עצמו בקול רם! ותירץ מאי גנותו? צערו! וכמו האי גוונא דמצורע דטמא טמא יקרא.
והא דיליף זה מן מאמר ארמי שאומר בקול רם, התם נמי גנות זה אינה גנות ממשי להאומר דאם לבן רשע, הוא אינו רשע ורק יש לו בזה גנות מצד הבושה שהוא מתבייש להגיד שלבן אבי אמותינו היה רשע כל כך שרצה להיות אֹבֵד אָבִי שבקש לעקור את הכל ובזה נתרצה קושית הרי"ף ז"ל.
ובאופן אחר תרצתי קושית הרי"ף ז"ל שהקשה כיון דמספרים גנות לבן שבקש לאבד את אבינו אם כן אין זה גנות שלנו דמה לנו וללבן אבי אמותינו ד'מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם' כתיב (במדבר א, יח). עיין שם.
ונראה לי בס"ד מה שאמר 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי' (דברים כו, ה) לאו על אשר בקש לעקור את הכל קאי אלא קאי על המרמה שעשה לו שהחליף לאה ברחל שזו המרמה היתה גרמא וסיבה שירדו אבותינו מצרימה וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל בפרשת כי תבא בטוב טעם ודעת, עיין שם.
ועל כן זו המרמה קרי לה גנות לגבי יעקב אבינו ע"ה דהיה חכם גדול ופקח גדול והיה לבן יכול לרמותו בדבר זה דאפילו קטן דלא חכים אינו מתרמה בכך ולכך הזכרת מרמה חשיבה גנות מצד יעקב אבינו ע"ה ואם כן זה גנותו של איש ישראל האומר ומזכיר הדבר הזה. והגם שבאמת שאם לא היה רצון מאת ה' לא היה יכול לבן לרמות מכל מקום לעיני הרואין נחשב זה גנות חס ושלום מצד יעקב אבינו ע"ה אשר לבן היה יכול לו בכך.

גמ' ורבנן דברים הדברים לא משמע להו. עיין לעיל דף יז ע"ב תד"ה דכתיב:

וידוי מעשר מנלן. דסד"א נילף ממקרא בכורים כיון דסמכן הכתוב בהדי הדדי. כן נ"ל:

מפני מה תקנו תפלה בלחש כו'. קשה בעיני טובא חדא למה אמר תקנו והלא מקרא מלא הוא שצריך להתפלל בלחש כדכתיב וקולה לא ישמע ואמרו בריש פרק אין עומדין מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו והיינו שאינו יכול להשמיע קולו לאחרים לכל הפחות דבתוספתא משמע שצריך להתפלל בלחש עד שלא תשמע אפילו לאזניו ועוד לפי טעם זה כדי שלא לבייש את עוברי עבירה משמע שאינו צריך להתפלל בלחש כשהוא יחידי והלא בסוף פרק מי שמתו תניא המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה שמראה כאלו הקב"ה אין שומע תפלתו בלחש ועוד תניא המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר דכתיב בהו קראו בקול גדול ולפי טעם זה צריך להתפלל בלחש אפילו כשהוא יחידי וצריך עיון

רבי שמעון בן יוחאי אומר אדם אומר שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם וכו'. אפשר לרמוז בזה פסוק עוד יאמרו באזניך בני שיכוליך צר לי המקום גשה לי לי ואשבה ויש לדקדק מאי עוד. והרב הגדול מהר"ר יוסף דוד ז"ל פירש במ"ש רז"ל במכת הדם כשהיה שותה ישראל ומצרי כאחד היה מים. ועוד יאמרו כמו זה צר לי המקום ולכן גשה לי שתשב אתה ויתרחב ויהיה גם לי מקום ואשבה זהו תורף דבריו ז"ל בקצור. ולדרכנו נדקדק מהו באזניך דמשמע בלחש כי הנה ראינו דהגוים אומרים שבחם בקול רם ושם נשא"ו כנ"נ דאמר דא היא בבל רבתא וכו' ואמר אעלה על במותי עב וכו' וכן סנחריב וכו' כמ"ש סוף פרק כסוי הדם ואם כן נודע דהגויים אומרים שבחם בקול רם ומתנשאים הרבה. וז"ש עוד יאמרו כלומר מלבד מדה רעה שבגוים דאומרים שבחם בקול רם ומתנשאים. עוד מדה רעה אחרת שיאמרו גנותם בקול נמוך וז"ש יאמרו באזניך בלחש וקול נמוך צר לי המקום שהוא גנותם. וזה אפשר דרך צחות ורמז ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני בלחש. וכי תימא זה הדבר גנות לכם וצריך לאומרו בקול רם אל יחר אפך כי כמוך כפרעה מה פרעה אומר שבחו בקול רם אף אתה כן וכפ"ז הגנות יש לאומרו בלחש:

מפני מה תקנו תפלה בלחש וכו'. מה שהקשה הרב באר שבע בתוספותיו על פי מ"ש מהרש"א באגדתיה לק"מ. ולשון תקנו דקשיתיה. לדברי מהרש"א יש לישב דהיה להם לתקן שיאמרו הכל בקול רם ותו לא הוה מקטני אמנה ולמה תקנו כה"ג להכי קרי לתפלה בלחש תקנה משום דמשמע ליה דחנה שהתפללה בלחש מוכח דהכי תקון מעיקרא ומסיבה דהכי תקון נמשך האיסור וכך עשתה חנה כמו שתקנו דאי בימי חנה הוו מצלו בקול גם היא היתה יכולה להתפלל כך אלא נראה דהיתה תקנה קדומה ומפני מה תקנוה והשיב משום שלא יתבישו והשתא דתקון נולד האיסור דהמשמיע אסור. והרב מהר"ש אלגאזי תירץ למ"ש המגביה. ואמאי לא חש למשמיע שהוא מקטני אמנה. א"נ אפשר דחנה היא היתה אם לזה בנביאותה וחסידותה ולא היו העם נוהגים כן והראיה מעלי אלא שאח"ך תקנו לנהוג כחנה ונמשך מהתקנה דהוי מקטני אמנה ונביאי שקר וז"ש מפני מה תקנו שהי"ל להניח שינהגו כמנהג' שיתפללו בקול רם ואז ליכא מקטני וכו' ותירץ משום עוברי עבירה ודוק הטב כי קצרתי:

ולנו במקומן בבית מלונם בגלגל ושם הקימו את האבנים: גמ' ה''ג . ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת ומהאי קרא יליף לה בספרי ול''ג ואמר הכהן לאשה: אל האשה. משמע דברים הנכנסין בלבה שתהא מכרת בלשון: על מה היא שותה. כדמפרש ואזיל שאומר לה פריצות גרם ליך שתשתה: ובמה היא שותה. בכלי מאוס במקידה של חרש: ועל מה נטמאת. מי הביאה לידי טומאה שחוק וקלות ראש כדי לייסר את הנשים שלא יקלו ראשן עם האנשים שעל ידי כך באות לידי וצבתה בטנה: ובמה היא נטמאה. משמיעין אותה הלכות המים המאררים על איזו טומאה הן בודקין אותה שאם נטמאה והיא מזידה וברצון בדקוה ואם שוגגת כגון אמרו לה מת בעליך או אנוסה לא יבדקוה: וכל כך למה. לנו להודיע בהלכות המים בשלמא הנך קמייתא משום ונוסרו כל הנשים (יחזקאל כג) אלא הך למה: שלא להוציא לעז. שאם נטמאת באונס או שוגגת ולא נבדקת שלא תהא סבורה אילו נטמאתי מזידה גם כן לא היו בודקים אותי: ה''ג וידוי מעשר מנלן דכתיב ואמרת וגו' ויליף אמירה אמירה מסוטה: א''ל רב זביד לאביי ונילף אמירה אמירה מלוים א''ל דנין אמירה גרידתא מאמירה גרידתא ואין דנין אמירה גרידתא מענייה ואמירה: שבחו. לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (דברים כו) היינו שבח עצמו: בקול נמוך. מדלא כתיב ביה ענייה: וגנותו. כגון ארמי אובד אבי היינו גנותו שמתודין שאביהן לבן הארמי היה רשע: מפני מה תקנו. שיהא אדם אומר תפלתו בלחש כדאשכחנא בחנה וקולה לא ישמע (שמואל א א): שלא לבייש את עוברי עבירה. המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם: צערו. צרות שעברו עליו דהיינו צרות שעברו על ישראל צרת לבן הארמי צרת מצרים: שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה. לא קבע לשחיטת חטאת מקום בפני עצמו שלא יבינו שהיא חטאת ומתבייש: טמא טמא יקרא. כלומר סורו מעליו שטמא הוא: והאיכא כו'. כלומר והרי יש סימנים אחרים להכירה: למעלה מחוט הסיקרא. דכתיב (ויקרא ד) על קרנות ובעולה לא כתב קרנות והוא נותן דמים למטה מחוט הסיקרא וכן שאר כל הדמים: התם כהן. לחודיה הוא דידע ולא שאר כל העולם ואין בשת בכך: מכסיא. הנקבות של נקבה: באליה. בזנב ולא ניכר: שעירה מאי איכא למימר. שאין לה זנב וניכר הנקבות: דאיבעיא ליה לאתויי כשבה. אם היה לו בשת שהרי כל החטאות של יחיד רצה כשבה רצה שעירה חוץ מחטאת עבודת כוכבים שכתיב בה עז בת שנתה בפרשת שלח לך אנשים: התם נייתי וניכסיף. הטיל עליו הכתוב שיתבייש שתהא לו כפרה מעונש גדול כזה: ככתבה. בלשון הקודש: הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו. פלוגתא היא במסכת ברכות (דף טו.):

איהו הוא דקא מכסיף נפשיה. תימה והא אמר בשמעתא קמייתא דמנחות (דף ג.) דבין זכרים לנקיבות לאו דעתייהו דאינשי ואמר רבי התם דווקא אמרי [הכי] דאין מעשיו מוכיחים מפני שסומכין השומעין על דבורו שהוא שוחט חטאת לשם עולה אבל בסתמא כי הכא ודאי מרגישים בדבר: ליכסיף וליזיל כי היכי דליכפר ליה. וא''ת יחלוק כמו כן בקביעות מקום שחיטתה כי היכי דליהוי ליה כפרה גמורה י''ל כיון שחלק הכתוב בדבר אחד שיש היכר בדבר מה צריך יותר. מ''ר: ורבי שלא יקראנה למפרע מנליה. תימה דהכא משמע דבין רבי ובין רבנן אית להו דקריאת שמע דאורייתא וכן תנאי דפליגי התם בקורא את שמע ולא השמיע לאזנו וכן ב''ש וב''ה התם בפרק קמא דברכות (דף י:) דתנן בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר בשכבך ובקומך וב''ה אומרים בשעה שבני אדם שוכבין אלמא דתרוייהו סבירא להו דקרא משתעי בק''ש וסתמא דגמרא נמי התם פריך תנא היכא קאי דקתני מאימתי תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך ותו בפ''ב (שם דף יג:) בפלוגתא דרבי זוטרא ורבי יאשיה דתניא והיו שלא יקראם למפרע הדברים על לבבך רבי זוטרא אמר עד כאן מצות כוונה מכאן ואילך מצות קריאה רבי יאשיה אומר עד כאן מצות קריאה מכאן ואילך מצות כוונה אמר מר רבי זוטרא וכו' מ''ש מכאן ואילך מצות קריאה דכתיב לדבר בם ה''נ הא כתיב ודברת בם וכו' אמר מר רבי יאשיה וכו' מ''ש מכאן ואילך מצות כוונה דכתיב על לבבכם ה''נ כתיב על לבבך אלא עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך כוונה בלא קריאה מ''ש עד כאן מצות כוונה וקריאה דכתיב ודברת בם ה''נ כתיב לדבר בם ההוא בדברי תורה כתיב מדקאמר ההוא בדברי תורה מכלל ודברת בם דוקא בק''ש ותו התם הפועלים שעשו מלאכה עם בעל הבית קורין ק''ש ומברכין לפניה ולאחריה ואוכלים ומברכין לאחריה שתים כיצד ברכה ראשונה כתיקנה שניה כולל בונה ירושלים בברכת הארץ ולא מברך הטוב והמטיב משום דמדרבנן היא דביבנה תקנוה מכלל דק''ש דחייב לקרות דאורייתא ובפרק מי שמתו (ברכות ד' כא.) בגמרא בעל קרי פריך סתמא דגמרא קריאת שמע דרבנן אהא דקאמר דק''ש וברכת המזון דאורייתא ותו אמרינן התם (דף כא. ע''ש) אמר שמואל ספק קרא ק''ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר מאי טעמא ק''ש מדרבנן ודוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דמדאורייתא הוי אסמכתא בעלמא דאין שיטת הגמרא לדייק כל כך על אסמכתא רבי ורבנן ועוד דאמר לימא קסבר כל התורה בכל לשון נאמרה ואי הוי אסמכתא בעלמא לא הוה צריך למידק מיניה: ורבנן סברי לה כמ''ד הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. תימה מאי דוחקיה למימר הכי הוה מצי למימר ורבנן תרתי שמעינן מיניה כדאמר בפרק היה קורא (ברכות דף טו.) דתנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא רבי יוסי אומר לא יצא ומפרש בגמרא מ''ט דר' יוסי משום דכתיב שמע השמיע לאזניך ות''ק שמע בכל לשון שאתה שומע ואידך תרתי ש''מ: