סוטה לב ע"א

And with what are we dealing here in the mishna? A case where a woman, who is generally disqualified from bearing witness, came initially, and testified that the woman committed adultery, and two witnesses say that she did not.

And according to this interpretation you must amend the statement of Rabbi Neḥemya so that it reads like this: Rabbi Neḥemya says: Wherever the Torah relies on one witness, follow the majority of opinions. And the Sages established that two women against one woman are like two men against one man. But two women in opposition to one man that is a valid witness, is like half of a pair of witnesses and a half of a pair of witnesses, and the mishna did not address that case.

The Gemara poses a question on these two interpretations of the mishna: And why do I need two cases in the mishna to teach the halakha that the majority opinion of those disqualified from bearing witness is followed? The Gemara explains: It is necessary, lest you say that when we follow the majority opinion in the case of invalid witnesses, this is to be stringent to force the woman to drink the bitter water, e.g., if one witness said that she committed adultery and two said that she did not, but to be lenient and absolve her from having to drink the water we do not follow the majority opinion, and she would still drink the water even if there is one witness saying that she did not commit adultery, therefore the mishna teaches us that there is no difference in this regard, and the majority opinion is followed in any case.

MISHNA: These are recited in any language, not specifically Hebrew: The portion of the warning and the oath administered by the priest to a woman suspected by her husband of having been unfaithful [sota]; and the declaration of tithes, which occurs after the third and the sixth years of the seven-year Sabbatical cycle, when one declares that he has given his tithes appropriately; Shema; and the Amida prayer; and Grace after Meals; and an oath of testimony, where one takes an oath that he does not have any testimony to provide on a given issue; and an oath on a deposit, where one takes an oath that he does not have possession of another’s deposit.

And these are recited only in the sacred tongue, Hebrew: The recitation of the verses that one recounts when bringing the first fruits to the Temple; and the recitations which form an element of the ritual through which a yavam frees a yevama of her levirate bonds [ḥalitza]; the blessings and curses that were spoken on Mount Gerizim and Mount Ebal; the Priestly Benediction; and the blessing on the Torah recited by the High Priest on Yom Kippur; and the portion of the Torah read by the king at the assembly on Sukkot at the conclusion of the Sabbatical Year; and the portion recited during the ritual of a heifer whose neck is broken, when a person is found killed in an area that is between two cities, and the murderer is unknown; and the speech of a priest who is anointed for war when he addresses the nation before going out to battle.

How is it derived that the recitation when bringing the first fruits is recited specifically in Hebrew? When the Torah discusses this mitzva it states: “And you shall speak and say before the Lord your God” (Deuteronomy 26:5), and below, in the discussion of the blessings and curses, it states: “And the Levites shall speak and say” (Deuteronomy 27:14). Just as there, the Levites speak in the sacred tongue, so too here, the recitation is in the sacred tongue.

How is it derived that the recitation at a ḥalitza ceremony must be in Hebrew? The verse in the Torah portion discussing ḥalitza states: “And she shall speak and say” (Deuteronomy 25:9), and below it states: “And the Levites shall speak and say” (Deuteronomy 27:14). Just as there, the Levites speak in the sacred tongue, so too here, the recitation is in the sacred tongue.

Rabbi Yehuda says: This can be derived from a different word in the verse: “And she shall speak and say: So shall it be done to the man that does not build up his brother’s house” (Deuteronomy 25:9). The word “so” indicates that her statement is ineffective unless she says it in these exact words.

How did the ceremony of the blessings and curses take place? When the Jewish people crossed the Jordan River they came to Mount Gerizim and Mount Ebal, which are in Samaria alongside the city of Shechem, which is near the oaks of Moreh, as it is stated: “Are they not beyond the Jordan, behind the way of the going down of the sun, in the land of the Canaanites that dwell in the Arabah, over against Gilgal, beside the oaks of Moreh?” (Deuteronomy 11:30), and there it states: “And Abram passed through the land until the place of Shechem, until the oaks of Moreh” (Genesis 12:6). Just as the oaks of Moreh mentioned there with regard to Abraham are close to Shechem, so too, the oaks of Moreh mentioned here are close to Shechem.

Six tribes ascended to the top of Mount Gerizim and six tribes ascended to the top of Mount Ebal, and the priests and the Levites and the Ark were standing at the bottom in the middle, between the two mountains. The priests were surrounding the Ark and the Levites were surrounding the priests, and all the rest of the Jewish people were standing on the mountains on this side and on that side, as it is stated: “And all Israel, and their elders and officers, and their judges, stood on this side of the Ark and on that side before the priests the Levites that bore the Ark of the Covenant of the Lord” (Joshua 8:33).

The Levites then turned to face Mount Gerizim and opened with the blessing: Blessed be the man who does not make a graven or molten image (see Deuteronomy 27:15), and these people and those people, i.e., the two groups standing on either mountain, answered: Amen. Then they turned to face Mount Ebal and opened with the curse: “Cursed be the man who makes a graven or molten image” (Deuteronomy 27:15), and these people and those people answered: Amen. They continued in this manner until they completed reciting all of the blessings and curses.

And afterward they brought the stones as commanded in the Torah, and they built the altar and plastered it with plaster, and they wrote on it all of the words of the Torah in seventy languages, as it is stated: “And you shall write on the stones all the words of this law clearly elucidated” (Deuteronomy 27:8), indicating that it was to be written in every language. And they then took the stones from there and came

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לב - א

מתניתין:

אלו מצוות התלויות בדיבור נאמרין בכל לשון: ^[1] פרשת סוטה, השבועה והאלה, ^[2] נאמרים בכל לשון. ^[3]

ווידוי מעשר, הוא מה שאמרה תורה [דברים כו יב] "כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר [כשתגמור להפריש מעשרות של שנה השלישית, קבע זמן הביעור והודוי בערב פסח של שנה הרביעית], ונתתה ללוי [מעשר ראשון] לגר ליתום ולאלמנה [מעשר עני] ואכלו בשעריך ושבעו; ואמרת לפני ה' אלהיך: בערתי הקדש מן הבית [זה מעשר שני שהעלהו לירושלים], וגם נתתיו ללוי [זה מעשר ראשון], לגר ליתום ולאלמנה [זה מעשר עני], ככל מצותך אשר צויתני [שנתתים כסדרן], לא עברתי ממצוותיך [להפריש ממין על שאינו מינו], ולא שכחתי [מלברך על הפרשת תרומות ומעשרות]. לא אכלתי באני ממנו [לא אכלתי מן המעשר שני באנינות], ולא בערתי ממנו בטמא [בין שאני טמא והוא טהור, בין שהוא טמא ואני טהור], ולא נתתי ממנו למת [לא עשיתי ממנו ארון ותכריכין למת], שמעתי בקול ה' אלהי [להביאו לבית הבחירה], עשיתי ככל אשר צויתני. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש"; ווידוי זה בכל לשון הוא נאמר.

קרית שמע, ותפלה, וברכת המזון.

ושבועת העדות, הוא מה שאמרה תורה [ויקרא ה א]: "ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה [שבועה], והוא עד או ראה או ידע [שהשביעוהו בממון שהוא עד בו, שאם יודע לו בעדות שיעיד לו], אם לא יגיד [כפר ואמר שאינו יודע לו עדות] ונשא עוונו. והיה כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליה. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת, וכפר עליו הכהן מחטאתו", ושבועה זו בכל לשון היא נאמרת.

ושבועת הפיקדון, הוא מה שאמרה תורה [ויקרא ה כא]: "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו בפקדון [שהפקד אצלו ונשבע שאינו בידו] או בתשומת יד [הלואה], או בגזל, או עשק את עמיתו. או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר. ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן"; ושבועה זו בכל לשון היא נאמרת. ^[4]

ואלו נאמרין רק בלשון הקודש:

מקרא ביכורים, והוא מה שאמרה תורה [דברים כו ב]: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך. ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם, ואמרת אליו: הגדתי היום לה' אלהיך, כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו. וענית ואמרת לפני ה' אלהיך: ארמי [לבן הארמי] אבד אבי [לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחרי יעקב] וירד [יעקב] מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלהי אבותינו, וישמע ה' את קולנו, וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ויביאנו אל המקום הזה, ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'", ומקרא זה - מ"הגדתי" עד "נתתה לי ה'" - אינו נאמר אלא בלשון הקודש.

וחליצה, הוא מה שאמרה תורה [דברים כה ז]: "ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ואמרה: מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל, לא אבה יבמי. וקראו לו זקני עירו ודברו אליו, ועמד ואמר: לא חפצתי לקחתה. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים, וחלצה נעלו מעל רגלו, וירקה בפניו, וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", וכל האמירות הנזכרות, אינן נאמרות אלא בלשון הקודש.

ברכות וקללות, ^[5] הוא מה שאמרה תורה [דברים יא כט]: "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מורה". ונאמר [דברים כז יב]: "אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים בעברכם את הירדן, שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל, ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי. וענו הלויים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה'" [עד סוף סדר הקללות], והיו מקדימים לכל קללה, ברכה: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה", והכל נאמר בלשון הקודש בלבד.

ברכת כהנים שאומרים בנשיאת כפים.

וברכת כהן גדול ביום הכפורים אחר עבודת היום שהיה עובד בקודש הקדשים, היה קורא בתורה, ומברך שמונה ברכות כפי שמבארת המשנה לקמן מ ב.

ופרשת המלך, מפרש לה במשנה לקמן מא א.

ופרשת עגלה ערופה, הוא מה שאמרה תורה [דברים כא א]: "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלהיך נתן לך לרשתה נופל בשדה לא נודע מי הכהו. והיה העיר הקרובה אל החלל ולקחו זקני העיר ההיא עגלת בקר. והורידו זקני העיר ההיא את העגלה. וערפו שם את העגלה בנחל. ונגשו הכהנים בני לוי. וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל. וענו ואמרו [זקני העיר]: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". [והכהנים אומרים]: "כפר לעמך ישראל אשר פדיתה ה' ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל"; והכל בלשון הקודש נאמר.

ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם, הוא מה שאמרה תורה [דברים כ ב]: "והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן [הגדול שנמשח לשם כך] ודבר אל העם. ואמר אליהם: שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם, אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם. כי ה' אלהיכם הוא ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם", ואין הכהן אומר אלא בלשון הקודש.

המשניות מכאן ואילך מפרשות את אותם הדברים שנשנו במשנתנו שאינם נאמרים אלא בלשון הקודש; בחלקם מפרשת המשנה את מהותם של אותם דברים, ובחלקם מפרשת המשנה את המקור לאמירתם בלשון הקודש, אף שהיה לנו לומר: כשם שסוטה, מקרא בכורים וקריאת שמע, אף שנתנה התורה נוסח לאמירתם, לא הקפידה תורה על אמירתם כפי שהם כתובים בתורה בלשון הקודש, אם כן הוא הדין באלו, היה לנו לומר: אף שנוסח אמירתם כתוב בתורה, בכל זאת אין צריך לאומרם כפי שהם כתובים בלשון הקודש, אלא הוא הדין בשאר לשונות, [רש"י].

ומפרשת המשנה: מקרא ביכורים כיצד, כלומר: מנין שאין הוא נאמר אלא בלשון הקודש!?

משום שנאמר במקרא בכורים: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך", ולהלן גבי ברכות וקללות הוא אומר "וענו הלוים ואמרו" -

והרי אנו לומדים בגזירה שוה "עניה עניה": מה להלן - בברכות וקללות - בלשון הקודש, אף כאן - במקרא בכורים - בלשון הקודש.

עוד מפרשת המשנה: חליצה שהיא בלשון הקודש כיצד, מנין הוא נלמד:

משום שנאמר בחליצה: "וענתה ואמרה", ולהלן בברכות וקללות הוא אומר: "וענו הלוים ואמרו" -

והרי אנו לומדים בגזירה שוה "עניה עניה": מה להלן - בברכות וקללות - בלשון הקודש, אף כאן - בחליצה - בלשון הקודש.

רבי יהודה אומר: אינו צריך ^[6] ללומדה לחליצה בגזירה שוה, שמעצמה היא למידה: משום שנאמר בחליצה: "וענתה ואמרה, ככה", הרי למדנו: עד שתאמר בלשון הזה שנכתב בתורה. ^[7]

עוד מפרשת המשנה: ברכות וקללות כיצד היו:

כיון שעברו ישראל את הירדן, ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון [אצל שומרון], שבצד שכם שאצל אלוני מורה -

ומנין שהם בצד שכם, משום שנאמר [דברים יא כט]: "והיה כי יביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש, בארץ הכנעני היושב בערבה, מול הגלגל אצל אלוני מורה" -

ולהלן - גבי אברהם - הוא אומר: "ויעבור אברם בארץ, עד מקום שכם עד אלון מורה" -

והרי אנו לומדים בגזירה שוה: מה "אלון מורה" האמור להלן באברהם היינו שכם, אף אלון מורה [אלוני מורה] האמור כאן בלויים היינו שכם. ^[8]

וכאשר הגיעו לאותם הרים, כי אז: ששה שבטים עלו לראש הר גריזים; וששה שבטים עלו לראש הר עיבל.

והכהנים והלוים ^[9] והארון עומדים למטה באמצע בין שני ההרים -

הכהנים מקיפין את הארון, והלוים את הכהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן על שני ההרים.

שנאמר [יהושע ח לג]: "וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו, עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלויים נושאי ארון ברית ה', כגר כאזרח, ^[10] חציו אל מול הר גריזים [בשיפוע הר גריזים] ^[11] והחציו אל מול הר עיבל, כאשר צוה משה עבד ה' לברך את העם ישראל בראשונה [להקדים ברכה לקללה]. ואחרי כן קרא [יהושע] את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה. לא היה דבר מכל אשר צוה משה, אשר לא קרא יהושע נגד כל קהל ישראל והנשים והטף והגר ההולך בקרבם".

הפכו הלויים את פניהם כלפי הר גריזים, ופתחו בברכה: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה", ואלו ואלו השבטים שבשני ההרים עונין אמן.

ושוב הפכו הלויים את פניהם כלפי הר עיבל, ופתחו בקללה: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", ואלו ואלו עונין אמן.

וכך היו עושים ברכה ואחר כך קללה, עד שגומרין ברכות וקללות. ^[12]

ואחר כך הביאו את האבנים שהוציאו מן הירדן כשעברו בו, ובנו את המזבח בהר עיבל, וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר:

[דברים כז ב]: "והיה ביום אשר תעברו את הירדן, אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך, והקמות לך [בירדן] אבנים גדולות, ושדת אותן בשיד. והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים האלה [אבנים אחרות שתוציאו מן הירדן] אשר אנכי מצוה אתכם היום בהר עיבל, ושדת אותם בשיד. ובנית שם [בהר עיבל] מזבח לה' אלהיך, מזבח אבנים לא תניף עליהם ברזל. אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלהיך, והעלית עליו עולות לה' אלהיך. וזבחת שלמים ואכלת שם, ושמחת לפני ה' אלהיך. וכתבת על האבנים [של המזבח] את כל דברי התורה הזאת באר היטב". ^[13] ונטלו [סתרו] את האבנים של המזבח אשר בנו בהר עיבל, [אחר שהקריבו עליהם את הקרבנות שנאמרו בפרשה], ובאו בני ישראל ולנו במקומן, בבית מלונן אשר בגלגל, ושם הקימו את האבנים שסתרו מהמזבח.

הערות

^[1] התוספות גרסו "אלו נאמרים בלשונם", וכן הוא במאירי, ומשום דזה משמע: "כל אדם בלשונו שהוא שומע, לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו, אבל "בכל לשון" משמע בין שומע ובין שאינו שומע, ובגמרא לא משמע הכי"; [ונראה מדבריהם, ש"בלשונם", פירושו הוא: בלשונם של האומרים, ואינו כמו "שבועת הדיינין בלשונה נאמרה", שהכוונה היא לרבות שאר לשונות, ראה שבועות לט א]. וברש"י כתב: "אלו נאמרין בכל לשון גרסינן", והמהרש"א מחק "בכל לשון", ופירש דרש"י בא לומר שגורסים "אלו" ולא "ואלו", אבל המהרש"ל לא מחק, וכן נקט ב"שאגת אריה" סימן יג, [וכן ב"תוספות שאנץ" שרוב דבריו הם כשיטת רש"י, גרס: "בכל לשון"], וכתב ב"שאגת אריה" שם, שרש"י חלוק על התוספות בדין. והנה בתוספות בד"ה קרית שמע, כתבו, שמשנתנו לא שנתה מקרא מגילה שהיא נקרית בכל לשון, משום דבמגילה "הלועז ששמע אשורית יצא", שלא כאלו האמורים במשנתנו; ופירשו דבריהם ה"באר שבע" [הובא ב"תורת הקנאות"], וה"קרן אורה", [וכן משמע ב"שאגת אריה" שם]: שבאלו השנויים במשנתנו שהם נאמרים בכל לשון, מי שאינו מבין בלשון הקודש אינו יוצא בו. ולפי זה נמצא, שבאלו הנאמרים בכל לשון, יש קולא וחומרא, קולא: שהם נאמרים בכל לשון, וחומרא: שאף בלשון הקודש אינו יוצא, אלא אם כן מבין הלשון, שכך הוא דינם של אלו, לאומרם באופן שיבין; וברש"י בד"ה "פרשת סוטה" מבואר, שהחידוש הוא, שאינו צריך לאומרו בלשון הכתוב בתורה, ולא משמע מדבריו שיש בזה חומרא שצריך לאומרו דוקא בלשון שהוא מבין, וזה סייעתא ל"שאגת אריה", שרש"י חולק על תוספות.

^[2] ברמב"ם [סוטה ג ח] מבואר, דאת המגילה עצמה אינו כותב אלא בלשון הקודש, וב"הערות" נתקשה בזה: שהרי לגבי ספר תורה פסק הרמב"ם [תפילין א יט] שהוא נכתב אף בלשון יוונית, ואם כן מנין להרמב"ם שמגילת סוטה אינה נכתבת אלא בלשון הקודש! ? וביארו בזה, דברמב"ם שם משמע, שמגילת סוטה אינה הפרשה שבתורה, אלא שכותב במגילה את השבועה ואת האלה שהשביעה, שז"ל שם: "וכותב ככל הדברים שהשביע אותה בהם, אות באות ומלה במלה"; וזה הוא שהוצרך הרמב"ם שם לומר: "וכותב את השם ככתבו [ולא באדנות] "; ואם כתיבת הפרשה היא, הרי אין צריך להשמיענו כן, אלא ודאי שהוא כותב את מה שהשביעה, והיות והכהן הרי השביעה באדנות, הייתי אומר שיכתוב באדנות ולא בשם הוי"ה. ואם כן אין מקום להשוות מגילת סוטה לספר תורה; אלא שמכל מקום צריך ביאור, מנין להרמב"ם שכותב בלשון הקודש דווקא! ? [ובפרט לפי המבואר שהוא כותב מה שהשביעה, שיש לנו לומר שיכתוב באותו לשון שהשביעה]. ויש מי שהעיר על עיקר דברי הרמב"ם: הרי מבואר בגמרא לעיל כ ב לפי מאן דאמר אחד, שמוחקין לה לסוטה מן התורה, ומבואר שם בגמרא ובתוספות, שמאחר שמוחקין לה מן התורה, הרי בהכרח שקפיד קרא שתהא ראויה לימחק, ולפיכך צריך שיכתבנה בכתב שיכול לימחות, ראה שם; ואם כן איך כותב ספר תורה ביונית, והרי לא יוכל למחוק לה מן התורה, כיון שמגילת הסוטה צריכה שתהא כתובה בלשון הקודש; וראה היטב ברש"ש שם.

^[3] לעיל יז א הקשתה הגמרא לרבי מאיר הסובר: "מכלל לאו אי אתה שומע הן", שאם כן מה שאומר לה הכהן: "אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה", אין זו אלא ברכה אם לא שטתה, אבל אין כאן קללה אם אכן שטתה; ואמר רב תנחום: "חנקי כתיב", והיינו דדרשינן: "טומאה תחת אישך חנקי". וראה "לחם משנה" זכיה ומתנה פרק ג הלכה ז-ח [בסוף דבריו], שדקדק מדברי הרמב"ם - סוטה ג ז, שלא הביא אלא את לשון התורה - שאין צריך לומר בפירוש: "ואם שטית חנקי", אלא דממילא הוא משמע כן; ויש מי שהעיר, שהרי הרמב"ם כתב שם: "ואומר לה בלשון שהיא מכרת, אם לא שכב איש אותך וגו"', ולא הזכיר הרמב"ם שיכפול דבריו אף כשאומרה בלשון שהיא מכרת, והרי אין שייך לומר דממילא משתמע "חנקי". אלא שאף כשאומרה בלשון הקודש צריך ביאור, שהרי "חנקי" אכן כתיב, משום שנכתב בלי יו"ד, אבל "חנקי" לא קרי, שאין במשמעות לשונו כלל אלא לשון "הינקי", ולא "חנקי"! ?

^[4] ראה בתוספות בסנהדרין לט א ד"ה ואלו, שתמהו: למה לא שנינו גם שבועת הדיינין ושבועת ביטוי! ? ותירצו: "ויש לומר, דאיכא שום גוונא בהנהו דתני [במשנתנו], דליתא בהני [בשבועת הדיינין וביטוי], להכי תני להו לחודייהו", וראה ישוב אחר בזה, ב"קרן אורה" כאן. תוספת בענין בכל לשון: א. כתבו התוספות בד"ה קרית שמע, שמשנתנו לא שנתה מקרא מגילה שהיא נקרית בכל לשון, משום דבמגילה "הלועז ששמע אשורית יצא"; ונחלקו האחרונים בביאור כוונתם: יש המפרשים [ראה הערה 1 לעיל] כפשוטו, שבאלו השנויים במשנתנו שהם נאמרים בכל לשון, מי שאינו מבין בלשון הקודש אינו יוצא בו; [וזה הוא פירוש הלשון "ואלו נאמרים בלשונם", כלומר: צריך שייאמרו בלשון המובן למדבר]. ומיהו ב"מגן אברהם" סימן סב סק"א וב"פרי מגדים" שם, לא משמע שהבינו כן את כוונתם; וב"מנחת קנאות" ביאר את כוונת התוספות: שהנידון הוא במקום ששומע מאחר, שבאלו השנויים במשנתנו פשוט להתוספות שאינו יוצא מאחר בלשון הקודש כשאינו מבין, מה שאין כן במגילה, ראה שם. ב. לשון הרמב"ם בהלכות סוטה [ג ז]: "ואומר לה בלשון שהיא מכרת אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה וגו"', משמע שלכל אשה צריך לומר בלשון שהיא מכרת, ואם אינה מכרת בלשון הקודש, יאמר לה דוקא בלשון שהיא מכרת, וזה כהתוספות; [אלא שבקריאת שמע לא כתב הרמב"ם כלשון הזה, ולכן יתכן שהוא דין מסויים בסוטה, ראה היטב ב"מנחת קנאות" על פי הירושלמי]. ג. לשון רש"י הוא: ואלו נאמרין וכו', "פרשת סוטה: מה שהכהן אומר לה, ולא אמרינן צריך לאומרה בלשון הקודש כדרך שנכתב", פירוש: כדרך שנכתב בתורה, וכמבואר ב"תוספות שאנץ", שכתב: "ולא אמרינן שצריך לאומרם בלשון הקודש, כדרך שנכתב נצטווה לאומרו", [וכמו שהעיר ב"מנחה חריבה" ראה שם] ; וסברא זו שבמקום שנכתב הנוסח בתורה צריך לאומרו בלשון הקודש [אם לא במקום שגלי קרא לא כן], מתבארת מכל דברי רש"י בסוגייתנו, וכפי שיתבאר בהערות בהמשך הענין; וזה הוא שכתב רש"י בד"ה "ואלו נאמרין בלשון הקודש": "ולא אמרינן: נגמר מהנך דלעיל [סוטה וכו'] שנכתב ונסדר עליהן כל מצות דיבורם, ו [בכל זאת] אין צריך לאומרם בלשון הקודש", הרי דמצד הסברא יש לנו לומר שיאמרנו בלשון הקודש, כיון שכתוב הנוסח בתורה. ד. כתב בשו"ת "חלקת יואב" [מהדורא תניינא סוף סימן א, נדפס בסוף חלק ראשון]: ודע דיש לחקור, בהנך דקפיד רחמנא שיהיה בלשון הקודש דוקא, אם הכוונה דצריך שיאמר: הלשון הכתוב בתורה דוקא, או שידבר הדברים בלשון הקודש, אבל לא בעינן הלשון הכתוב בתורה, [וראה עוד שם], וסיים: ולא מצאתי גילוי לדין זה. וספיקו הוא בכמה אופנים, או שיאמר מילה נרדפת בלשון הקודש, וכגון שיאמר ב"מקרא בכורים" ויהי שם לעם גדול", ולא "לגוי גדול"; או שיאמר "וירד למצרים", ולא "וירד מצרימה", "ויענו אותנו" ולא "ויענונו"; או שיוסיף ויאמר: "לבן הארמי היה אובד את יעקב אבי, וירד יעקב מצרימה", ולא "ארמי אבד אבי וירד מצרימה", וראה מה שכתב על דבריו ב"אגרות משה" או"ח חלק א סימן לב ענף א; ויתבאר עוד מזה בהערות בסוגיא. ה. כתב ב"ביאור הלכה" בהלכות קריאת שמע סימן סב: דאותן דברים הנאמרים בכל לשון, הוא דוקא אם אנשי אותו המדינה מדברים כך, אבל אם אנשי המדינה אינם יכולים לדבר זה הלשון, ורק הוא ועוד איזה אנשים יחידים יודעים זה הלשון, זה לא נחשב לשון; ראה שם שהוכיח דבריו. ובספר זכרון להגר"י הוטנר זצ"ל, הובאה קושיא משמו מפרשת סוטה ווידוי מעשר שנאמרים בכל לשון, ואף שבירושלים אומרים אותה, ובני המדינה הרי מדברים בלשון הקודש! ? ויש מי שכתב ליישב, שאם נאמר, שבמקום שצריך לומר בלשון הקודש אין יוצא אלא אם כן אמר באותו נוסח ממש שכתוב בתורה, [ראה אות ד] ולא די שיאמר בלשון הקודש; אם כן תמצא פרשת סוטה נאמרת "בלשונם" [כגירסת התוספות] והיא לשון הקודש, וכגון שאמר: "יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בקרב עמך", ולא ככתוב בתורה: "בתוך עמך"; או שיאמר: "יתן ה' אותך האשה לאלה ולשבועה בתוך העם שלך"; וכן בוידוי מעשר, כשיאמר: "הוצאתי הקודש מן הבית וגם נתתי אותו ללוי", במקום "בערתי הקודש מן הבית וגם נתתיו ללוי" ; "הבט ממעון קדשך", במקום "ה שקיפה ".

^[5] לכאורה צריך ביאור: מאי דהוה הוה! ? ואפשר שלא נכתב זה אלא משום שמברכות וקללות אנו לומדים לשאר מקומות, כמבואר במשנה.

^[6] ראה רש"י, מהרש"א, מהרש"ל וב"ח.

^[7] כתב ב"חלקת יואב" שהובא בהערה 4 אות ד, דבחליצה ודאי צריך לאומרו בנוסח התורה ממש, ולא די שיאמר בלשון הקודש, משום שנאמר "ככה"; [ולכאורה לפי גירסת רש"י במשנה "אינו צריך", יש ללמוד שאין בזה נפקא מינה בין חכמים לרבי יהודה, וראה ב"אגרות משה" שהובא שם].

^[8] כן מוכח לקמן לג ב שהוא גזירה שוה, ולא גילוי מילתא בעלמא.

^[9] "ואם תאמר: איך אנו אומרים כי הלויים היו למטה, והלא לוי למעלה, שהרי היה הוא אחד מן הששה שבטים שהיו בהר גריזים! ? נחלקו בדבר תנאים לקמן לז א, יש הסובר: זקני כהונה ולויה למטה והשאר למעלה, ויש הסובר: כל הראוי לשירות למטה, והשאר למעלה.

^[10] צריך ביאור: היכן עמדו גרים אלו, שלא היו שייכים לשום שבט.

^[11] רד"ק.

^[12] אחר סדר הקללות של ה"ארורים", יש פרשה של ברכה ותוכחה שנאמרה באותו מעמד, ומדברי המצודות ביהושע שם נראה, שזה נקרא על ידי יהושע ולא על ידי הלויים, אך ברד"ק שם נראה לא כן; ולפי דבריו צריך לומר, שפירוש הכתוב "קרא יהושע", אינו לומר שהוא קראו, אלא שעל שמו נקראת.

^[13] רצה לומר שיבינו הכל, מאירי; והמהרש"א הביא בשם הרא"ם, שהגימטריא של: ה' ה"י הי"ט היט"ב עולה כאחד שבעים.

והכא [וכאן] שעד אומר "נטמאת" ושנים אומרים "לא נטמאת", ששותה, במאי עסקינן [במה אנו עוסקים] — כגון דאתאי [שבאה] אשה מעיקרא [מתחילה] שאין עדותה נחשבת כשניים.

ותרצה לדר' נחמיה הכי [ותקן והסבר את דברי ר' נחמיה כך], ר' נחמיה אומר: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד — הלך (לך) אחר רוב דעות, ועשו עדות שתי נשים ביחס לעדות אשה אחת כעדות שני אנשים באיש אחד ומבטלות את עדות האשה האחת. אבל עדות שתי נשים באיש אחד — כי פלגא ופלגא דמי [כמו חצי וחצי נחשבים] שעדותן של שתי נשים נחשבת כעדות של איש אחד.

ושואלים: אם זה פירוש המשנה ותרתי [ושתי] הלכות בפסולי עדות למה לי? ומשיבים, מהו דתימא [שתאמר]: כי אזלינן בתר [כאשר אנו הולכים אחר] רוב דעות הרי זה רק לחומרא [להחמיר] עליה שתשתה, כגון אם אמר אחד שנטמאה ושנים אומרים שלא נטמאה, אבל לקולא [להקל] ולפטור אותה משתיה, כגון אם אמרו שתי נשים שנטמאה ועד אחד פסול אומר שלא נטמאה לא אזלינן [אין אנו הולכים] אחר רוב פסולים, ותשתה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] במשנה שהולכים אחר רוב דיעות, בין להקל בין להחמיר.

א משנה אלו נאמרין בכל לשון ולאו דווקא בלשון הקודש: פרשת סוטה, כאשר הכהן מזהיר ומשביע אותה, ווידוי מעשר שאדם מתוודה לאחר שלוש שנים של מחזור השמיטה, שהפריש את כל מעשרותיו כתיקונם, קרית (קריאת) שמע, ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות, שנשבע אדם שאין לו מה להעיד בנושא מסויים, ושבועת הפיקדון שנשבע לחבירו שאין בידו פיקדון שלו.

ואלו הדברים נאמרין בלשון הקודש דווקא: מקרא ביכורים, פסוקים שצריך אדם לומר כשמביא את הביכורים למקדש, ומה שאומרים היבם והיבמה בחליצה, ברכות וקללות שאמרו בהר גריזים ובהר עיבל, ברכת כהנים, וברכת כהן גדול על התורה ביום הכיפורים, ופרשת המלך שמקריא במעמד הקהל, ופרשת עגלה ערופה, מה שאומרים בשעה שעורפים את העגלה בנחל אם נמצא הרוג שלא נודע רוצחו. ומשוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם לפני היציאה למלחמה.

ב מקרא ביכורים כיצד יודעים אנו שנאמר דווקא בלשון הקודש? — שנאמר בפרשת הביכורים: "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך" (דברים כו, ה) ולהלן בברכות וקללות הוא אומר "וענו הלוים ואמרו" (דברים כז, יד), מה להלן בדברי הלויים ענייה היא בלשון הקודש דווקא — אף כאן בביכורים בלשון הקודש.

חליצה כיצד אנו יודעים שמה שנאמר בה צריך להיות בלשון הקודש דווקא? — שנאמר: "וענתה ואמרה" (דברים כה, ט) ולהלן הוא אומר "וענו הלוים ואמרו" (דברים כז, יד) — מה להלן בלשון הקודש דווקא — אף כאן בלשון הקודש.

ר' יהודה אומר, הדבר נלמד באופן אחר; נאמר "וענתה ואמרה ככה" (דברים כה, ט) ו"ככה" בא לדייק: עד שתאמר בלשון הזה שנאמרה בכתוב בדיוק.

ג ברכות וקללות כיצד נעשו? — כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון, שבצד שכם, שבאצל אלוני מורה. שנאמר: "הלא המה בעבר הירדן... אצל אלוני מורה "(דברים יא, ל), ולהלן הוא אומר "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה" (בראשית יב, ו), מה אלון מורה האמור להלן באברהם — סמוך לשכם, אף אלון מורה האמור כאן — שכם.

ששה שבטים עלו לראש הר גריזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון עומדים למטה באמצע בין שני ההרים, הכהנים מקיפין את הארון מסביב והלוים מקיפים את הכהנים, וכל ישראל עומדים על ההרים מכאן ומכאן, שנאמר: "וכל ישראל וזקניו ושטריו ושפטיו עמדים מזה ומזה לארון" (יהושע ח, לג).

הפכו הלויים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה, ומה ברכו: "ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה" (ראה דברים כז, טו), ואלו ואלו, העומדים על שני ההרים, עונין "אמן". אחר כך הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה" (דברים כז, טו), ואלו ואלו עונין "אמן", עד שגומרין ברכות וקללות.

ואחר כך הביאו את האבנים, כמצווה עליהם בתורה, ובנו את המזבח, וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון. שנאמר: "באר היטב" (דברים כז, ח), שהכוונה — מבואר בכל הלשונות. ונטלו לאחר מכן את האבנים משם, ובאו

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלו נאמרין וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שהחלק החמישי שבה הוא לבאר שפרשת סוטה נאמרת בכל לשון ושעל ידי דבר זה נתגלגל לבאר הדברים שנאמרים בכל לשון ואותם שאינן נאמרים אלא בלשון הקדש ושזה החלק יתבאר באלו הפרקים הבאים עד סוף המסכתא ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון בהודעה דרך כלל הדברים הנאמרים בכל לשון השני בהודעה דרך כלל הדברים שאמירתם טעונה לשון הקדש השלשי בהתחלת ביאור הפרטים ברוב דברים שהוזכר בהם שטעונים לשון הקדש היאך היו נעשין ובפרט בברכות וקללות וברכת כהנים וברכת כהן גדול ופרשת המלך זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

ואנו מבארים עניני כל המשנה וכל חלקיה ביחד מפני שכלם דברים הנמשכים לענין אחד והוא שאמר אלו נאמרין בלשונם פרשת סוטה ווידוי מעשר וקרית שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון אלו נאמרין בלשון הקדש מקרא בכורים וחליצה ברכות וקללות ברכות כהנים וברכות כהן גדול פרשת המלך ופרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם מקרא בכורים כיצד וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי ולהלן הוא אומר וענו הלויים מה ענייה אמורה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש חליצה כיצד וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש ולהלן הוא אומר וענו הלוים ואמרו מה ענייה אמורה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש ר' יודה אומר וענתה ואמרה ככה עד שתאמר בלשון הזה אמר הר"ם פי' אמרו בסוטה ואמר הכהן ובאה הקבלה בכל לשון שהוא אומר וכבר ביארנו וידוי מעשר באחרון ממסכת מעשר שני ואמר בק"ש בכל לשון שאתה שומע והתפלה קריאה לשם האדם בכל לשון ודוקא בצבור אולם היחיד בפני עצמו לא יתפלל לשם כי אם בלשון הקדש ואמ' בברכת המזון וברכת בכל לשון שאתה מברך ושבועת העדות ושמעה קול אלה בכל לשון שתשמע ולמדנו שבועת העדות משבועת הפקדון לאמרו בכל אחד מהם תחטא פי' אמרו בענו הלוים ואמרו כל איש ישראל בקול רם ואמר משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקדש אף כאן בלשון הקדש ולמד ר' יהודה חליצה ממאמרו שבכל מקום שנאמר ככה או כה אמנם ירצה בו בלשון הזה לא להוסיף ולא לגרוע:

אמר המאירי פרשת סוטה ר"ל מה שהכהן אומר לה על הדרך הכתוב במגלתה והביאוה בגמרא ממה שכתוב ואמר הכהן לאשה והוא מיותר שכבר נאמר למעלה והשביע הכהן ואמר אל האשה אלא לרבות בכל לשון שהוא אומר ובלבד שתהא היא שומעת ומבינה את דבריו שאין קפידא אלא בהבנתה וכן נמשך לענין זה שהוא צריך להרחיב בדברים עמה קודם המחיקה כדי ליסר הנשים השומעות ולהודיעה שקלקלה הרבה כשנסתרה אחר קנוי בעלה ושהביאה עצמה על כך לידי בזיון לשתות במקידה של חרס ושאם נטמאת שחוק וקלות ראש וילדות ושחרות הביאוה לידי כך וכן ששואלה אם נטמאת בשוגג ובאונס או במזיד וברצון כדי שלא להביא לעז על מים המרים להודיעם שאם היה שם צד שגגה ואונס אין המים בודקין אותה ואחר דברים אלו הוא משביעה וכל שאפשר לו להטעימה את דבריו ביותר עושה והוא הטעם ברוב דברים הנזכרים מצורף לסמך הכתוב:

וידוי מעשר הוא שבשנה שלישית של שמטה אדם צריך להוציא כל מעשרותיו ושאר מתנותיו מביתו ואינו יכול עוד להשהותן אלא מוציאן ונותנן כל אחת לראוי לה הן כהן הן לוי הן עני ומתודה על כך הוא שכתוב כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי וכו' ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש וכו' וגם נתתיו וכו' לא עברתי ממצותיך וכו' לא אכלתי באוני וכו' עשיתי ככל אשר צויתני השקיפה ממעון קדשך וכו' כאשר נשבעת וכו' ואמר על וידוי זה שנאמר בכל לשון ר"ל שהוא יודע בו ומדכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך ויליף אמירה אמירה מסוטה ואע"פ שמקרא בכורים נאמר בו וענית ואמרת והוא נאמר בלשון הקדש וכן בברכות וקללות וענו הלוים ואמרו אמן והיה לנו ללמוד מהם דנין אמירה מאמירה ולא אמירה מאמירה וענייה:

קריאת שמע דכתיב שמע בכל לשון שאתה שומע ר"ל שיהא מבין את הדברים:

תפלה רחמי נינהו ואין צריך לאמרה בלשון הקדש אלא בכל לשון שירצה הואיל ויודע בו ומ"מ פירשו בגמ' דוקא בצבור אבל ביחיד דוקא בלשון הקדש ואף דבר זה אינו לעכב אלא שהדבר הדור לו שבצבור ודאי הם בוררים הלשון השגור בפיהם והמבורר להם יותר והכונה מצויה להם בכל ענין אבל ביחיד אלו אתה מתירו בכך לשון יבור לו לשון העם ויהא בעיניו כדבור בעלמא ואין הכונות מצויות בו:

ברכת המזון הביאוה מדכתיב וברכת בכל לשון שאתה מברך:

שבועת העדות והוא כשאדם משביע את חברו בעדות שיודע לו שיבא ויעיד והוא כופר שחייב קרבן עולה ויורד וכן שבועת הפקדון אם השביעו להחזיר לו ממון כך וכך שיש לו בידו וקבל את השבועה והודה שחייב באשם גזילות ואמר על שבועות אלו שכל לשון מועיל בהם והביאוה בגמ' מדכתיב ושמעה קול אלה בכל לשון שהיא שומעת ולמדו ממנה שבועת הפקדון בגזרה שוה של תחטא תחטא ובברייתא הוסיפו בהם אף שבועת הדיינין:

ואחר כך בא לבאר הדברים שאמירתם טעונה לשון הקדש ומפני שכתוב בהם אי זה ענין שהוא מורה עכוב מקרא בכורים שהוא קורא מארמי אובד אבי עד סוף הפרשה וצריך לקרותה בלשון הקדש והביאוה בגמ' מדכתיב וענית ואמרת וכתיב בברכות וקללות וענו הלוים ואמרו אמן מה להלן לשון הקדש מדכתיב בהו קול רם ונאמר במשה האלהים יעננו בקול מה להלן לשון הקדש אף בלוים לשון הקדש אף מקרא בכורים חוזר ולמד מברכות וקללות ובלשון הקדש וחליצה והוא שאומרת בבית דין מאן יבמי וכו' והוא עונה לא חפצתי לקחתה ועושין מעשה חליצה ואומרת ככה יעשה וכו' ודברים אלו כלם בלשון הקדש והביאוה בגמ' או מפני שכתוב בה ככה שהוא לשון עכוב או מדכתיב וענתה ואמרה ויליף ענייה ענייה מלוים:

ברכות וקללות הוא שנצטוו בתורה שכשיעברו את הירדן יהו מקימים אבנים גדולות וסדים אותם ושיהו כותבים עליהם משנה התורה ונחלקו בה בגמ' מהם שאמרו שעל גבי האבנים כתבוה ואחר כך סדו אותם בסיד ומהם שאמרו שמתחלה סדו את האבנים וכתבו התורה על הסיד וכן אמרו שבשבעים לשון כתבוה כדכתיב באר היטב ר"ל שיבינו הכל ומ"מ מגאוני הראשונים פרשו במשנה התורה כלומר ענין התורה ר"ל גוף המצות ולא שכתבו כל הכתוב בספר תורה ונצטוו שיקימו אותם האבנים בהר עיבל ושיבנו מהם מזבח ויקריבו קרבנות שמאותה שעה הותרו הבמות כל זמן שהיו בגלגל ונצטוו שיהו מעמידין קצת שבטים בהר גריזים לברך מקיימי המצות וקצתם בהר עיבל לקלל את העוברים עליהן על הדרך הסדור בפרשת כי תבא ואותם ברכות וקללות טעונות לשון הקדש והביאוה מגזרה שוה דקול קול כמו שביארנו בסמוך והם שנאמרו על ידי יהושע וישראל אחר שעברו ואותם הרים היו בשומרון בצד שכם שבאצל אילוני מורה:

וברכת כהנים והן שלש מקראות הנאמרים בשעת נשיאות כפים יברכך וכו' יאר וכו' ישא וכו' והביאוה מדכתיב כה תברכו בלשון הקדש או מגזרה שוה כתיב הכא תברכו וכתי' בברכות וקללות אלה יעמדו לברך וכו' מה להלן לשון הקדש וכו':

ברכת כהן גדול ביום הכפורים והוא שכשהגיע שעיר המשתלח למדבר קורא בתורה בעזרת נשים וקורא על פה בעשור שבחומש הפקודים ואחר כך היה מברך את ישראל בנוסח ברכות קבועות ובתפלה כמו שיתבאר בסמוך והכל בלשון הקדש כדין ברכת כהנים:

ופרשת המלך הוא שבתחלת שנה ראשונה של שמטה שהיא שנה שמינית לשמטה שעברה מתקבצים בעזרת נשים והמלך קורא במשנה תורה מאלה הדברים על הסדר עד סוף פרשת שמע וקצת פרשיות אחרות כמו שיתבאר למטה והיא היא פרשת הקהל האמורה בכמה מקומות והכל בלשון הקדש כדין כהן גדול:

ופרשת עגלה ערופה כשמתודים ואומרים ידינו לא שפכו וכו' כפר לעמך ישראל וכו' וכדכתיב וענו ואמרו ויליף ענייה ענייה:

ומשוח מלחמה והוא שנאמר עליו והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על אויביכם אל ירך לבבכם אל תיראו וכו' כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם והביאוהו מדכתיב ודבר אל העם ונאמר במשה משה ידבר וכו':

ואחר שהודיע דרך כלל הנאמרים בכל לשון ושאין נאמרין אלא בלשון הקדש ושהביא בקצתן מהיכן למדוה וכמו שאמ' מקרא בכורים דכתיב וענית וכו' חליצה דכתיב וענתה וכו' התחיל לפרש בקצת הדברים שהוזכרו היאך היו נעשות ופירש מהן בפרק זה ברכות וקללות וברכת כהנים ופרשת כהן גדול ביום הכפורים ופרשת המלך ובפרק שמיני פירש ענין משוח מלחמה ובתשיעי פירש ענין עגלה ערופה ומה שהקדים כאן עגלה ערופה למשוח מלחמה ובביאור הפרטים הקדים משוח מלחמה לעגלה ערופה הענין הוא שבכאן איידי דתנא פרשת מלך תנא פרשת עגלה ערופה הואיל ולשון שניהם הורגלו לאמרם בלשון פרשה סמכם זה לזה ולענין ביאור פרטיהם חזר לסדר המקראות שענין משוח מלחמה קודם בתורה לענין עגלה ערופה:

משנה ברכות וקללות כיצד כיון שעברו ישראל את הירדן באו להר גריזים ולהר עיבל שבשומרון שבצד שכם שאצל אלוני מורה שנ' הלא המה בעבר הירדן ולהלן הוא אומר ויעבר אברם בארץ מה אלון מורה האמור שכם אף אלון מורה האמור כאן שכם ששה שבטים עלו על הר גריזים וששה שבטים עלו על ראש הר עיבל הכהנים והלויים והארון עומדים למטה באמצע הכהנים מקיפים את הארון והלויים את הכהנים וכל ישראל מכאן ומכאן שנ' וכל ישראל וזקניו וגו' הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו' ולא שם בסתר והיו אלו ואלו עונין ואומרין אמן עד שגומרין ברכות וקללות ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדום בסיד וכתבו עליהן את כל דברי התורה הזאת בשבעים לשון שנ' באר היטב ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן אמר הר"ם פי' אמרו בשבעים לשון ירצה בו כתיבת כל אומה מאלו האומות:

אמר המאירי ומכאן הוא מתחיל בביאור ברכות וקללות ואמר שתכף שעברו ישראל את הירדן עברו להר גריזים ולהר עיבל והם הרים שבתחום שומרון בצד שכם אצל אילוני מורה וממה שראינו שסימנם בתורה בפרשת ראה אנכי שנאמר שם ונתת את הברכה על הר גריזים ואת הקללה על הר עיבל הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני היושב בערבה מול הגלגל אצל אילוני מורה ולהלן הוא אומר ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אילון מורה מה אילון האמור להלן שכם אף אילוני האמור כאן שכם ואמר ששה שבטים עלו להר גריזים וששה להר עיבל הכהנים והלוים והארון עמדו למטה באמצע ר"ל בין שני ההרים הכהנים מקיפים את הארון והלוים את הכהנים ולא כל הכהנים והלוים שהרי לוי בכלל ששה שבטים שבהר גריזים היה אלא זקני כהונה ולויה והראוים לשרת ר"ל לשאת את הארון עמדו למטה והשאר למעלה וכל ישראל עמדו מזה ומזה ר"ל בהר גריזים ובהר עיבל וזהו שנאמר ביהושע אז יבנה יהושע מזבח בהר עיבל כאשר צוה משה ר"ל אחר שעברו את הירדן ונאמר שם ויכתב שם על האבנים את משנה תורת משה וכל ישראל וזקניו ושופטיו ושוטריו עומדים מזה ומזה לארון נגד ארון הלוים נושאי ארון ברית ה' כגר כאזרח חציו אל מול הר גריזים וחציו אל מול הר עיבל כאשר צוה משה וכו' ומה שאמר אל מול מפני שלא היו עומדים בראש ההר אלא בשפועו כדי שיהא קולן של לוים נשמע להם יפה והלוים הפכו פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה ברוך האיש אשר לא יעשה פסל וכו' שכל ארור ארור האמור בפרשה פתחו בברכה תחלה כלפי הר גריזים ואלו ואלו עונים אמן והפכו פניהם כלפי הר עיבל ואמרו ארור האיש אשר יעשה פסל וכו' ואלו ואלו עונין אמן וכן בכל אחד ואחד מן הארורים הכתובים בפרשה ואחר כך הביאו את האבנים ובנו מזבח וסדו את האבנים וכתבו בהם את התורה בשבעים לשון ואחר שהקריבו קרבנותיהם עולות ושלמים ואכלו ושמחו קפלו את האבנים וסתרו את המזבח ובאו ולנו במקומם בגלגל:

משנה ברכת כהנים כיצד במדינה אומרין אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת במקדש אומר את השם ככתבו ובמדינה בכנויו במדינה כהנים נושאין את ידיהם כנגד כתפותיהן ובמקדש על גבי ראשיהן חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ ר' יודה אומר אף כהן גדול מגביה את ידיו למעלה מן הציץ שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם אמר הר"ם פי' אמרו בברכת כהנים כה תברכו ואמר אלה יעמדו לברך את העם כמו שאלו הברכות בלשון הקדש כן זה בלשון הקדש וכתבו הוא הדבר אשר ינקדו מן יוד הא ואו הא וזהו השם המפורש הנכבד ודע זה ולא תטריח שכלך במה שישנו בו הפתאים והמוני העם הכנוי אשר נקרא אנחנו היום וממה שיתחייב שתדעהו שאין מותר בשום פנים מי שיבטא בשם המפורש ולא ידבר בו וזהו יוד הא ואו הא זולת במקדש לבד ורמז בזה בתורה בכל מקום אשר אזכיר את שמי ואמרו סרס המקרא ודרשהו בכל מקום אשר אלך וברכתיך אזכיר את שמי ואשר התחייב שישימהו ברכה אחת ולא יענו אמן על כל ברכה כמו שעושה בכל הארצות לפי שהעקר אצלנו אין עונין אמן במקדש אלא ענייתם כן ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם וראית זה אמרו קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם ואין הלכה כר' יהודה:

אמר המאירי ברכת כהנים כיצד במדינה אומר שלש ברכות ר"ל שעל כל אחד מן המקראות עונין אחריו אמן ונמצאו מפסיקין בין כל ברכה וברכה ונעשו שלש אבל במקדש אין עונין אמן ונמצאו שלשתן בברכה אחת והם עונין אחר כלם ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם והזכיר הבדל אחר שבמקדש מזכיר שם המפורש ככתבו ובמדינה בכנויו על הדרך שקורין אותו היום וכן שבמדינה נושאין ידיהם כנגד כתפיהם ובמקדש על גבי ראשיהם חוץ מכהן גדול שלא היה מגביה ידיו למעלה מן הציץ ור' יהודה חולק לומר שאף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ ואין הלכה כמותו אלא כתנא קמא:

משנה ברכת כהן גדול כיצד חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר יתר ממה שקריתי לפניכם כתוב ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ומברך עליה שמנה ברכות על התורה ועל העבודה ועל ההודייה ועל מחילת העון ועל המקדש ועל ישראל ועל הכהנים ועל שאר תפלה אמר הר"ם פי' קורא על פה לפי שאין גוללין ספר תורה בצבור ולא אפשר גם כן לקרא בשני ספרי תורה לפי שלא יקרא איש אחד בשני ספרי תורה משום פגם ספר ראשון ואמרו עומד ומקבל ראיה שהוא היה יושב וזה אי אפשר אלא בעזרת נשים לפי שאין מותר הישיבה בעזרה זולת למלכי בית דוד כמו שביארנו בשביעי מכפורים הנה זאת הקריאה אם כן היתה בעזרת נשים ונתינת הספר איש לאיש לרבוי הכבוד ברב עם הדרת מלך ונסחת אלו הברכות הראשונה אשר בחר בנו ויקרא בספר תורה וישלים הקריאה ויברך שנית אשר נתן לנו תורת אמת והשלישית רצה ה' אלהינו והרביעית מודים אנחנו לך והחמישית סלח לנו אבינו והששית יתפלל שהשם ישרה שכינתו במקדש ויחתום השוכן בציון והשביעית יתפלל בקבלת קרבנות הכהנים שיברכם האל ית' ויוסיף עליהם ויחתום מקדש הכהנים והשמינית יתחנן בו מה שיוכל ויתפלל לשם ית' על ישראל שיושיעם ויאריך מלכותם ויחזקם על אויביהם ויחתום עמך ישראל צריכים להושע בא"י שומע תפלה ולא זה כלו אמנם היה צום כפור אחר שלמות עבודת היום כמו שביארנו בשביעי מכפורים:

אמר המאירי ברכת כהן גדול ביום הכפורים כיצד אחר שהגיע שעיר המשתלח למדבר יוצא כהן גדול לעזרת נשים וקורא בתורה והוא יושב וכל העם עומדים עליו וחזן הכנסת והוא שמש הכנסת שעליו מוטלין עסקי בית הכנסת להכין את הכל נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת והוא אחד שכל עניני הכנסת נחתכים על פיו זה יורד לפני התיבה וזה יפרוס על שמע וזה יפטיר בנביא וראש הכנסת נותנו לסגן והוא הממונה תחת כהן גדול שיהא הוא משמש תחתיו אם חס ושלום יארע פסול בכהן גדול והסגן נותנו לכהן גדול וכל זה כדי לקיים ברב עם הדרת מלך ר"ל לכבודו של כהן גדול ולא שהחזן יהא חולק כבוד לראש הכנסת וראש הכנסת לסגן וכו' שאע"פ שכל אדם ראוי לחלוק כבוד לגדול הימנו מ"מ לפני הרב אין תלמיד קטן חולק כבוד לשלמעלה הימנו אלא שיהו כלם שוים ליתן כבוד לרב הא למדת שאין ענין זה כלו אלא לכבוד כהן שתהא ספר תורה ניתנת מיד ליד לקיים ברב עם הדרת מלך ובתלמוד המערב אמרו בכל אתר את מר הולכין אצל התורה וכה את מר מוליכין את התורה אצלו על ידי שהיו גדולים ר"ל מלך וכהן גדול התורה מתעלה בהם ותנינן מובלין אוריה גבי ריש גלותא כלומר ואינו לא מלך ולא כהן גדול ע"י ששם זרעו של דוד שוקע שם נון עבדין לון כמנהג אבותיהם:

וכהן גדול עומד ומקבל ספר תורה וקורא ומתוך שהיה יושב היה הענין בעזרת נשים שהרי בעזרה לא היה יכול לישב שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד כדכתיב ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ואלמלא שכתוב כן אף להם לא היתה שם ישיבה שאין כבוד שמים בכך שאף במלאכי השרת נאמר שרפים עומדים ממעל לו וכן אמר חד מן קמיא אלא שחלק השם כבוד למלכות בית דוד להראות שמלכותו מלכות שמים אלא בעזרת נשים היה ובתלמוד המערב פרשוה שסמך עצמו לכותל ואין צריך בכך:

וכשספר תורה מגיע לו עומד וקורא אחרי מות ר"ל פרשה ראשונה שבה סדר היום ואך בעשור שבפרשת המועדות בסדר אמור אל הכהנים וגולל ספר תורה מאחרי מות לפרשת המועדות שהרי סמוכות הן ואין בנתים אלא סדר קדושים והרי אפשר לו לגול שיעור זה בעוד שהתורגמן מתרגם ואין כאן שהות בכדי שיפסיק התורגמן ואין כאן גנאי לצבור ואח"כ גולל את הספר ומניחו בחיקו ואומר להם יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב כאן וקורא בעשור שבחמש הפקודים על פה ואינו גולל ספר תורה לשם לקרותה בספר תורה מפני שריחוק גדול יש מפרשת אמור אל הכהנים לפרשת פנחס וישתהא בגלילתו בכדי שיפסיק התורגמן וכדי להודיעם שאין ספר שבידו חסר כלום ושלא להוציא לעז עליו הוא אומר להם שביותר ממה שקרא כתוב בספר שבידו וכן אינו קוראה בספר אחר שכל שאחד קורא בשני ספרים יש בקריאת השני לחוש לפגמו של ראשון:

ואמר שמברך על קריאתו שמנה ברכות הראשונה על התורה ר"ל לפניה ולאחריה והיא נמנית כאן בברכה אחת ואומר עבודה ר"ל ברכת רצה ה' אלהינו וכו' ר"ל רצה ה' אלהינו בעבודתנו וכו' ונעבוד אותך ביראה וחותם בה הבוחר בעבודת עמו ישראל ואחר כך מברך ברכת הודאה ר"ל מודים אנחנו לך וכו' כדרך שהיא נתקנת בשמנה עשרה ואחר כך מברך על מחילת העון ר"ל ברכת סלח לנו וחותם בה בא"י מוחל עונות עמו ישראל ברחמים והרי ארבע ומברך חמישית על המקדש ענינה שיעמידהו האל על מכונו וחותם בה בא"י השוכן בציון ומברך ששית על ישראל ענינה שיושיעם ולא יסלק שכינתו מהם וחותם הבוחר בישראל ומברך שביעית על הכהנים ענינה שירצה השם בעבודתם ויקבל מעשיהם וחותם מקדש את הכהנים ומברך שמינית דרך תפלה ובקשה על כלל העולם ובפרט על ישראל וחותם שומע תפלה וכן נתפרשו חתימות אלו בתלמוד המערב:

ופירשו בגמרא שמכאן ואילך כל אחד היה מביא ספר תורה מביתו לעזרה וקורא כדי להראות חזותו לרבים ר"ל נוי שלו והדורו ודבר זה אתה צריך לפרשו לדעת האומר שאין צורך עירוב הוצאה ליום הכפורים או שמא מפני שירושלים דלתותיה היו נעולות והיו מערבין את כלה בעירוב אחד ואחר כך הולך לעבודת המוסף ותמיד של בין הערבים ושאר הדברים על הסדר האמור במקומו במס' יומא:

משנה פרשת המלך כיצד מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה שנאמ' מקץ שבע שנים במועד וגו' בבא כל ישראל לראות את פני ה' אלהיך שלש פעמים בשנה חזן הכנסת נוטל ספר הורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן וסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול נותנו למלך והמלך עומד ומקבל וקורא יושב אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה וקורא מתחלת אלה הדברים ועד שמע ושמע והיה אם שמוע עשר תעשר כי תכלה לעשר ברכות וקללות עד שהוא גומר את כלם ברכות שכהן גדול מברך אלא שהוא נותן של רגלים תחת מחילת העון אמר הר"ם פי' בשמיני ירצה בו בשמינית ר"ל והשמינית והיא התחלת השמטה השנית בלא ספק והקריאה ביום שני של סכות מזאת השנה והוא אמרם אי כתב רחמנא בחג הסוכות הוה אמינא אפי' ביום טוב האחרון כתב רחמנא בבא כל ישראל מאתחלתא דמועדא ר"ל ראשון של חולו של מועדא ואמנם נתינת הספר תורה מיד ליד להגדיל להאדיר ומאמרו קורא ויושב תדע שבעזרת נשים היתה הקריאה שמותר בה הישיבה אלא אם שיהיה ממלכי בית דוד שהוא יושב בעזרת ישראל כמו שביארנו ביומא ואגריפס היה מקהל גרים ולא היתה אמו מישראל ולא היה מותר למנותו בשום פנים ובאה הקבלה כל שימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך ואמנם אמרו לו אחינו אתה משום שלום מלכות ואמ' באותה שעה יתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה על שהחניפו לאגריפס והעקר אצלנו מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנ' שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ואמנם שבחו אליו העמידה להיות מצוה ואשר קרא מן התורה מאלה הדברים עד סוף פרשת שמע וידלג אחריו בפרשת והיה אם שמע עד סוף הפרשה וימשך אחריו לפרשת עשר תעשר ויקרא על ההמשכות עד הברכות והקללות לאמרו אשר כרת אתם בחרב:

אמר המאירי פרשת המלך כיצד מוצאי יום טוב הראשון של חג ר"ל יום שני של סוכות שהוא ראשון לחול המועד בשמיני ופירשו בגמ' בשמינית ר"ל שהיא תחלת שנה שמינית לשמטה שעברה והיא שנה של מוצאי שביעית ראשונה לשמטה הבאה עושין לו בימה של עץ בעזרה ופירושה בעזרת נשים שאלמלא כן אגריפס המלך לא היה יושב שאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד אלא שבעזרת נשים היה וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת לסגן וסגן לכהן גדול וכהן גדול למלך ומשום ברוב עם הדרת מלך כמו שכתבנו בכהן גדול:

והמלך עומד ומקבל וקורא ויושב אגריפס המלך והוא היה מקהל גרים ומזרע הורודוס והוא שהבית חרב בימיו ולא היתה לו אפי' אם מישראל ואסור היה למנותו מלך שנאמר מקרב אחיך וכו' ואמר שעמד וקבל וקרא מעומד ושבחוהו חכמים ואע"פ שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דוקא בדבר הרשות אבל בדבר מצוה מחול והעיד שכשהיה קורא והגיע למקרא זה לא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות מפני שאותו מקרא היה פוסלו מן המלכות והם אמרו לו אל תירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה ולא אמרו לו כן אלא לפייסו בדברים משום שלום מלכות ועל זו אמרו שבאותה שעה נתחייבו כלייה על שהחניפוהו שלא כדין שהרי לא בכלל אחים היה כלל שהרי לא היתה אמו מישראל ומ"מ גדולי הרבנים מפרשים שאמו מישראל היתה ועל סמך זה אמרו לו אחינו אתה אלא שקשה לפירוש זה היאך נתחייבו כלייה בכך והרי כשר היה וכמו שאמרו בפ' החולץ כל שאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה ואע"פ שבתוספתא אמרו אין מעמידין מלך אלא מן המשיאים לכהונה ההיא מדרבנן ומשום כבוד ישראל אבל מן התורה כשר גמור הוא ואיסור סופרים אינו מחייב כלייה ולא עוד אלא שהם כתבו אע"פ שאמו מישראל היתה עבד היה ואין ראוי למלכות ואם היתה אמו מישראל הרי גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר אלא ודאי משום שלום מלכות אמרו לו אחינו אתה ויש מפרשים כשיטתנו שלא היתה אמו מישראל אלא מעבד ומשפחה היה בא שהרי הורודוס עבד היה ושפחה נשא שהרי תשובה עשה כמו שהוזכר בראשון של בתרא ובת ישראל אסורה לו והיאך יהא נושא באיסור אלא שפחה נשא וכל זרעו כדין עבדים והוא שאמרו באחרון של קדושין ע' ב' כל דאמר מבית חשמונאי קא אתינא עבדא הוא ואמרו לו אחינו אתה מפני שהעבד חייב באותן המצות שהנשים חייבות בהן ומ"מ פסול היה למלכות:

ופירש אחר כן מה שהוא קורא שהוא מתחלת אלה הדברים עד סוף שמע שבפרשת ואתחנן וסומך לה פרשת והיה אם שמוע ומדלג ממנה לפרשת עשר תעשר וממנה לפרשת כי תכלה לעשר מפני שהוא זמן אסיף ומזהיר על המתנות וממנה מדלג לברכות וקללות שבמשנה תורה וחוזר למפרע לפרשת מלך עד שהוא גומר את הפרשה ואע"פ שאין כאן דלוג ביתר מהפסק התורגמן פרשו גדולי הרבנים שהמלך אין לו תורגמן והדברים מתמיהים שאם כן אף בפחות משיעור זה יהא אסור אלא שאין גנאי לצבור במה שהוא כבודו של מלך ואחר שקרא מברך הברכות שכהן גדול מברך ביום הכפורים על הדרך שפירשנו אלא שבמקום מחילת העון ר"ל סלח לנו הוא מברך על הרגלים ר"ל ברכת הרגל וחותם מקדש ישראל והזמנים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

ותרצה לדר' נחמיה. דאמר עשו שתי נשים כאיש אחד לאו סיפיה דמלתיה דר' נחמיה הוא אלא פירוש דמלתא היא דאנן פרשי לה הכי:

כי פלגא ופלגא כחד וחד ואי בבת אחת אתו אוקי חד להדי חד ואוקמי' אספיקא ואי בזה אחר זה וההוא דהאמינה תורה קדם ברישא הוה ליה איהו כשנים והנך כחד ואין דבריהם במקומו. והיכא דשנים אומרים שנטמאת ועד אחד כשר אומר שלא נטמאת היתה שותה דכי חד וחד נינהו ומתני' דקתני לא היתה שותה כגון דההוא חד הוי פסול:

סליק פירקא

אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה מה שהכהן אומר לה. ולא אמרינן שצריך לאומרם בלשון הקדש כדרך שנכתב נצטווה לאומרו ובספרי אמרי' דאי לא כתב קרא להתיר בכל לשון ה"א דנגמר מיבמה מק"ו ומה יבמה קלה לא עשה בה כל הלשונות כלשון הקדש סוטה שהיא חמורה לא כל שכן ל"ה. וא"ת אמאי לא חשיב שבועת הדיינין דאמר בפ' שבועת הדיינין דאף היא בכל לשון נאמרה. וי"ל דתנא ושייר ומה שייר דהא שייר שייר שבועת הביטוי דאף היא בכל לשון נאמרה. וא"ת תנא תאני אלו ואת אמרת תנא ושייר דה"נ פריך פ"ק דקידושין. וי"ל דכל היכא דליכא אלא חד אלו איכא למימר בדוקא תני אבל היכא דתני אלו ואלו שונה ומשייר דהא לו לאו דוקא. והא דנקט אלו ברישא אגב דנקטיה בסיפא גמ' ה"ג ואמר הכהן אל האשה בכל לשון שהיא שומע' ומהאי קרא יליף לה בספרי ול"ג ואמר הכהן לאשה:

תוס' בד"ה מ"ד כי כו' י"ל דהכא אצטריך דאפילו לקולא אע"ג דרגלים לדבר כו' עכ"ל אין זה מובן דכלפי לייא דאדרבה מה"ט דרגלים לדבר אית לן למימר לקולא דאינה שותה וכמ"ש התוס' לעיל דהכי איתא בירושלמי ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בפרש"י בד"ה כי פלגא ופלגא כו' והיכא דשתים אומרות נטמאת וע"א כשר אומר לא נטמאת היתה שותה דכי חד וחד נינהו כו' עכ"ל מפי' ישן ונראה דהיינו בב"א אבל בזה אחר זה כיון דכחד וחד נינהו לא היתה שותה לרבי חייא דהנך תרתי פסולין שבאו מעיקרא האמינן התורה כב' אין כו' וק"ל:

וכתבו עליו כו' בע' לשון שנאמר באר היטב. דמשמע באר היטב לכל והרא"ם פי' כי היטב בצרופו עולה ע' עכ"ל והיינו כזה ה' ה"י הי"ט היט"ב הכל עולה ע' וק"ל:

רש"י בד"ה הא חד כו' ברישא דאי היתה כו' הד"א:

תוס' בד"ה הא חד כו' בכל מקום שהכשירו עדות האשה באין האיש כו' את האיש ליתני עד אחד כו' כצ"ל. נ"ב פי' ליתני במתני':

רש"י בד"ה הכא במאי עסקינן צריך להיות והכא במאי עסקינן כו' ומבטלי לה הס"ד:

בד"ה לקולא להקל מעליה שלא תשתה לא אזלינן כו' והד"א:

רש"י ד"ה לקולא. להקל מעליה שלא תשתה. לא הבנתי דהא קודם שנמחקה המגילה הרשות בידה שלא תשתה. ואפי' לאחר שנמחקה אם תאמר טמאה אני. ואדרבה אם נאמר שתשתה הוה קולא לגבה דלמא תצא זכאה. וזה ג"כ קולא להתיר למחוק את השם:

[גמרא] משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם. נ"ל דבא לאורויי דדוקא מה שהכהן מדבר ומשמיע בעצמו אל העם. אבל מה שהכהן מדבר והשוטר משמיע אל העם וכש"כ מה שהשוטר מדבר ומשמיע אינו בלה"ק. וכ"מ לי מלשון רש"י ועי' לקמן ברפ"ח בגמרא ובתד"ה הכי. וזה דלא כפירוש הרמב"ם בפ"ז מהל' מלכים הל"ג בהא דכהן מדבר וכהן משמיע דהיינו כהן אחר. ובירושלמי ר"פ משוח משמע דהשוטר היה משמיע לעם בכל לשון. אבל המשוח היה אומר בלה"ק ע"ש:

בסה"ע שנאמר באר היטב. עתוי"ט. ובכה"ד צ"ל הטיב הט' קודם להיו"ד. אבל לספרים שלפנינו דכתיב היטב לא נצטרך לצירוף התיבה עצמה:

תד"ה ק"ש. תימה אמאי שייר הלל כו'. אנכי ל"י מאין פסיקא להו דהלל נאמר בכל לשון. הלא ברפ"ב דמגילה יליף ר"א דהלל למפרע לא מדכתיב יהי שם ה' מבורך ופרש"י כהווייתו כו'. א"כ נוכל למילף מזה ג"כ דבלה"ק כדיליף רבי לקמן מוהיו דגבי ק"ש. ואף רבנן ל"פ עליה אלא משום דכתיב שמע. ואין לומר דמבע"ל לענין למפרע וכדפריך לקמן ורבי שלא יקראנה למפרע מנלן. מ"מ לשאר אמוראי דשם דילפי למפרע מקראי אחריני מא"ל. ומש"כ וקידוש של שבת. לכאורה בתפלה נכלל גם תפלת שבת. וע"כ כוונתם על קידוש שעל היין. וא"כ לא א"ש ראייתם דהוא דאורייתא מפרק מי שמתו. ובהעתקת התוי"ט ליתא הראיה מברכות רק מנזיר ונכון. והראיה מנזיר הוא לפי' המפרש שם. ודלא כהתוי"ט שהראה לעיין מש"כ בנזיר ושם לא הביא אלא פי' ר"ת. וממש"כ תראה שדברי התור"ע כאן אינם מוחוורין:

בא"ד ועוד דהתם משמע דקידוש דאורייתא. כוונתם לשם (כ ב):

אלו נאמרין בכל לשון כו'. ה"ג בסדר המשנה אלו נאמרים בלשונם ופירושו כל אדם בלשונו שהוא מבין לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרס אם אינו מבין אותו אבל בכל לשון משמע בין שמבין בין שאינו מבין אותו הלשון ובגמרא לא משמע הכי כך כתבו התוספות ואני תמיה טובא עליהם למה לא מייתו סיוע לדבריהם דבירושלמי דפרקין נמי הכי גרסינן אלו נאמרין בלשונם וכן משמע בגמרא דידן בריש שבועת הדיינים דתניא שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה ומפרש הגמרא מאי אף היא בלשונה נאמרה כדתנן אלו נאמרין בכל לשון כו' ופרש"י אף היא בלשונה בכל לשון שהוא מבין בו ומדקאמר אף היא בלשונה כדתנן אלו נאמרין כו' ולא אמר אף היא בכל לשון נאמרה משמע שגם במשנה גרסינן בלשונם ומיהו בכל הספרים חדשים גם ישנים גם בתוספתא וכן הרי"ף והרא"ש בפרק היה קורא ושאר המחברים קמאי דקמאי שהביאו משנה זו כולם גורסין כמו שכתוב כאן ובפרק כיצד מברכין ובפרק שבועת הדיינים אלו נאמרין בכל לשון ולפי דברי התוספות גם מה שנמצא כתוב בגמרא שלפנינו לקמן ובפרק היה קורא ובפרק הקורא למפרע וחכמים אומרים קריאת שמע בכל לשון אין גירסא זו נכונה וצריך להיות בלשונה משום דבכל לשון משמע בין שמבין אותו הלשון בין שאינו מבין אותו הלשון וזה דבר שאין הדעת סובלת שיפול טעות אחד בכל הספרים בכל כך הרבה מקומות ושום אחד מכל המחברים שאחר סתימת הגמרא לא שת לבו אליו ובאמת שתיבת בלשונם קשה מאד להולמו לפי מה שפירשו התוספות כל אדם בלשונו שהוא מבין שאין זה במשמעות הלשון כלל דאדם מאן דכר שמיה הלכך נ"ל שאין לשבש הספרים והא דקתני בכל לשון הדבר פשוט לא ניתן לדבר בו שר"ל דוקא בשמבין אותו הלשון דאל"כ היאך משביעין הסוטה וכן שבועת העדות ושבועת הפקדון הא לא ידעי מאי קאמרי ואפשר לומר דנקט בכל לשון לכלול תרתי אע"ג שאינו אומר בלשון הקדש ואפילו באותו לשון אחר שהוא אומר אינו אומר ענין הדברים כהוייתן כמו שהם כתובים בלשון הקדש אלא בנוסח אחר כענין מנימין רעיא כריך רפתא ואמר בריך מריה דהאי פתא אמר רב יצא ידי ברכה ראשונה כו' בפרק כיצד מברכין ופריך הגמרא מאי קמשמע לן אע"ג דאמרה בלשון חול תנינא אלו נאמרין בכל לשון כו' ומשני איצטריך דסלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דאמרה בלשון חול כי היכי דתקינו רבנן בלשון הקדש כו'. כן נ"ל:

ק"ש ותפלה. תימה אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכות המצות וליכא למימר דלא נקט אלא דאורייתא כו' עד הלכך לא דמו להני דמתניתין דנאמרין דוקא בלשונם כך כתבו התוספות. וקשה לי טובא על דבריהם חדא הלא אפילו הני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם דמו בודאי למקרא מגילה לענין זה הלועז ששמע אשורית יצא שהרי אין לך שום דבר בעולם שאינו יוצא ידי חובתו כשאומר בלשון הקודש אע"פ שאינו מבין אותו כמו שכתב הרמב"ם בהדיא בסוף הלכות חגיגה הלכה ה' והא דאשמועינן דין זה גבי מקרא מגילה הלועז ששמע אשורית יצא אע"פ שכך הדין בכל התורה כולה היינו משום כיון דתנא התם קודם דין זה דמגילה אינה נקראת בכל לשון אלא דוקא כשהוא מבין אותו הלשון הוצרך לאשמועינן דבלשון הקודש אינו כן אלא אע"פ שאינו מבין אותו אפ"ה יוצא ידי חובתו א"כ מאי האי דקאמרי התוספות בשלמא מקרא מגילה איכא למימר להכי שייר דתנן הלועז ששמע אשורית יצא שהרי אין שום חילוק בין מקרא מגילה לבין הני דמתני' דנאמרים דוקא בלשונם כדאמרן. ועוד קשה מה שכתבו ונראה דהני נאמרים בכל לשון אפילו אינו שומע היאך אפשר לומר דקידוש של שבת שהוא מן התורה כמו שכתבו התוספות גופייהו יאמר בכל לשון אפילו אינו שומע שהרי אינו יודע מאי קאמר וכל עצמו של קידוש אינו אלא בדברים של שבח וקידוש שצריך לזכרהו לשבת כדאיתא במכילתא זכור את יום השבת קדשהו בברכה וכן איתא בגמרא דידן בפרק ערבי פסחים זכרהו על היין בכניסתו ועוד קשה היאך תפלה וק"ש שהן דרבנן יהיו חמורים יותר מקידוש של שבת שהוא מדאורייתא וזה הוי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכן מה שכתבו התוספות דהא בפרק מי שמתו משמע דתפלה וק"ש דרבנן אמת הוא שכן משמע בפרק מי שמתו כמו שכתבו התוספות גופייהו אח"כ בדבור המתחיל ורבי שלא יקראנה למפרע כו' אבל מסקנת הלכה אינו כן כמו שפסק הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר פוסקים דק"ש דאורייתא. ולי נראה ליישב קושית התוספות תנא ושייר וכ"ת מאי שייר דהאי שייר הרי שייר שבועת בטוי ושבועת הדיינין וכן שייר גבי דברים הנאמרים בלשון הקודש פרשת זכור. כן נ"ל:

וברכת המזון. מסופקני הא דתניא בפרק שלשה שאכלו רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית רבי יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה כו' אי ר"ל שצריך לומר זה הלשון ממש כיון שהטעם מאי דבעי מימר ארץ חמדה טובה ורחבה לפי שארץ ישראל נשתבחה בזה הלשון או ר"ל שאפילו ענינים אלו נאמרין בכל לשון כענין ברכת מנימין רעיא בריך רחמנא מריה דהאי פתא:

ושבועת העדות ושבועת הפקדון. תימה אמאי לא תני נמי שבועת הדיינין ושבועת בטוי וליכא למימר דתנא ושייר כיון דתני אלו וי"ל דאיכא שום גוונא בהנהו דתני דליתיה בהנהו להכי תני להו לחודייהו כך כתבו התוספות בפרק שבועת הדיינים. ואני שמעתי ולא אבין דהא בהדיא תניא התם אף שבועת הדיינים נאמרה בכל לשון כמו שבועת העדות ושבועת הפקדון אם כן מה בכך אי איכא שום גוונא בהנהו דתני דליתיה בהני סוף סוף כיון שהם שוים לענין שנאמרין בכל לשון הדרה הקושיא לדוכתה אמאי שייר שבועת הדיינים ושבועת בטוי. ולי נראה ליישב דאע"ג דתני אלו איכא למימר תנא ושייר דלא עדיף תיבת אלו מהיכא דקתני מניינא דמשני הגמרא תנא ושייר כדאשכחן לעיל בפ"ב וכי תימא מאי שייר דהאי שייר הא שייר הלל וקדוש של שבת וברכת הפירות וכן שייר גבי דברים הנאמרין בלשון הקדש פרשת זכור ופרשת פרה שהם פרשיות המחוייבים לקרות מדאורייתא:

ופרשת המלך האי פרשת המלך לא דמי לפרשת המלך הנזכר לקמן במשנה בסוף הפרק דאלו לקמן פירושו שום תשים עליך מלך ואלו כאן פירושו פרשת הקהל כדפרש"י ואע"ג דפרשת שום תשים עליך מלך היא בכלל פרשת הקהל. ולכאורה היה נ"ל מדקאמר ופרשת המלך ולא אמר וברכות המלך כדאמר וברכות כ"ג מאחר שגם המלך מברך אותן הברכות עצמן שמברך כ"ג אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העון כדתנן לקמן משמע דוקא פרשת המלך דהיינו פרשת הקהל צריך לומר בלשון הקודש כמו שנאמר תקרא את התורה הזאת משמע בלשונה אבל הברכות. יכול לומר בכל לשון אלא שהרמב"ם כתב בסוף הלכות חגיגה שגם הברכות צריך לומר דוקא בלשון הקודש ואיני יודע מניין לו וצל"ע:

ולהלן הוא אומר וענו הלוים וכו'. פרש"י ולהלן הוא אומר בברכות וקללות של הר גרזים ולקמן מפרש והתם גופיה מנלן אינו צריך ללמדה בג"ש שמעצמה היא למודה עכ"ל בחכמת שלמה. פירש מה שפירש ולי נראה שיש טעות דלוג סופר בדברי רש"י וצריך להגיה והתם גופיה מנלן והוא סוף הדביר ואח"כ מתחיל דבור חדש רבי יהודה אמר וענתה ואמרה א"צ ללמדה בג"ש כו':

ברכות וקללות כיצד כיון שעברו כו'. איכא למידק למה מפרש טפי סדר מעשה ברכות וקללות וברכת כהנים וכולהו אינך ממה שמפרש סדר מעשה בכורים וחליצה וי"ל דכיון דנפישי מלייהו ייחד לכל אחד מסכתא בפני עצמו לאפוקי כל הנהו זוטרין מלייהו להכי מפרש מילייהו כאן ומיהו איכא למידק למה מהדר טפי אמקרא בכורים וחליצה למילף מקרא ממה דמהדר אכל אינך דמתני' וצל"ע:

והכא במאי עסקינן. דקתני עד אחד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה ואוקימנא בפסולי עדות ובין בבת אחת בין בזה אחר זה כר' נחמיה ועל כרחיך דבזה אחר זה איצטריך עיקר לאשמועינן דאי בבת אחת מאי הלך אחר רוב דיעות איכא בחד וחד נמי היתה שותה [אלא] בהכי עסקינן דההוא דאתא מעיקרא ואמר נטמאת אשה הויא הילכך אפי' בזה אחר זה אתו תרתי ומבטלי לה: ותרצה לדרבי נחמיה הכי כו'. דהא דאמרן לעיל ועשו שתי נשים באיש אחד כו' לאו סיפא דמילתיה דרבי נחמיה הוא אלא פירושא דמילתיה הוא דאנו פרשין לה הכי: כי פלגא ופלגא דמי. כלומר כי חד וחד ואי בבת אחת אתו אוקי תרי לבהדי חד ואוקמיה אספיקא ואי בזה אחר זה וההוא דהאמינה תורה קדם ואתא ברישא הוה ליה כשנים והנך כחד ואין דבריהם במקומו והיכא דשתים אומרות נטמאת ועד אחד כשר אומר לא נטמאת היתה שותה דכי חד וחד נינהו ומתניתין דקתני לא היתה שותה כגון דההוא חד הוה פסול: ותרתי בפסולי עדות למה לי. למתני מתני הלך אחר רוב דיעות: לחומרא. שתשתה: לקולא. להקל מעליה שלא תשתה: לא אזלינן. בתר רוב דיעות בפסולי עדות והיכא דשתים אומרות נטמאת ואחד אומר לא נטמאת כיון דאיכא הכחשה כל דהו נימא אוקי האי לבהדי הנך ואוקי מילתא אספיקא ותשתה קא משמע לן: מתני' אלו נאמרין (בכל לשון) גרסינן: פרשת סוטה מה שהכהן . אומר לה ולא אמרי' צריך לאומרה בלשון הקודש כדרך שנכתב ובספרי ... אמרי' דאי לא כתיב קרא להתיר בכל לשון כדלקמן ה''א ניגמר מיבמה בקל וחומר ומה יבמה קלה לא עשה בה כל הלשונות כלשון הקודש סוטה חמורה לא כל שכן: ווידוי מעשר . בשנה השלישית בערתי הקודש מן ... הבית (דברים כו) שהוא מוציא כל מעשרותיו ומבערן מביתו ואין יכול עוד להשהותם ונותן מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעניים ומעשר שני של שתי שנים שעברו מעליהו לירושלים עכשיו אם לא העלהו ומתוודה בערתי הקדש זה מעשר שני וגם נתתיו ללוי זה מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה זה מעשר עני ואומרו בכל לשון כדיליף לקמן ולא אמרינן בלשון זה הזקיקו הכתוב לאומרה בלה''ק: ושבועת העדות ושבועת הפקדון. בכל לשון שהשביעוהו וכפר ולא הודה חייב קרבן עולה ויורד האמור בשבועת העדות ואשם גזילות בשבועת הפקדון: ואלו נאמרין בלה''ק. ולא אמרינן נגמר מהנך דלעיל שנכתב ונסדר עליהן כל מצות דיבורם ואין צריך לאומרן בלה''ק כדכתיב בכולהו משום דבהני כתיב עיכובא: מקרא ביכורים. שהיה קורא מארמי אובד אבי עד סוף כל הפרשה: וחליצת יבמה. היא אומרת מאן יבמי וגו' והוא אומר לא חפצתי לקחתה ואחר החליצה היא אומרת ככה יעשה לאיש וגו': ברכות וקללות. שאמרן יהושע וישראל. בהר גריזים והר עיבל: ברכת . .. כהנים. נשיאות כפים: ברכת כהן גדול. ביום הכפורים אחר עבודת היום שלפני ולפנים היה קורא בתורה את הפרשה ומברך שמנה ברכות כדמפרש במתניתין: ופרשת המלך מפרש בסוף פירקא והיא פרשת הקהל: ופרשת עגלה ערופה. ידינו לא שפכו וגו' כפר . לעמך ישראל וגו' (דברים כא): פרשת משוח מלחמה. (שם כ) והיה כקרבכם אל וגו' שמע ישראל אתם קרבים היום וגו' כי ה' אלהיכם וגו: כיצד. כמו מנין: ולהלן הוא אומר. בברכות וקללות של הר גריזים ולקמן מפרש התם גופיה מנא לן: אינו צריך. ללמדה בגזרה שוה שמעצמה היא למידה: וענתה ואמרה ככה. דמשמע כלשון זה תאמר: שבשומרון. אצל שומרון: למטה באמצע. בין שני ההרים: . מכאן ומכאן. על ההרים: הפכו. הלוים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה כל הארורים היו אומרים תחלה בלשון ברכה: אלו ... ואלו. שבהר גריזים ושבהר עיבל והא דכתיב ואלה יעמדו לברך לא שהיו השבטים מברכין ומקללין אלא הלוים העומדים בין שני ההרים .. הופכין פניהם להר גריזים בברכה ולהר עיבל בקללה: הביאו את האבנים. כדכתיב ובנית שם מזבח וגו' וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת באר היטב: ונטלו את האבנים סתרו את המזבח לאחר שהעלו העולות והשלמים כדכתיב והעלית עליו עולות (שם כז): ... .

מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דיעות לחומרא אבל לקולא לא קמ''ל. ואם תאמר הא ממתני' בפרק האשה שהלכה (יבמות ד' קיז:) וממתני' דפרק עגלה ערופה (לקמן דף מז.) שמעינן לה י''ל דהכא איצטריך דאפילו לקולא אע''ג דרגלים לדבר ועוד דלא תנא פסולי העדות בהדיא במתני' להכי תנא גבי כל חד וחד: אלו נאמרין בלשונם [ה''ג בסדר הנשנה]. ופירוש כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו אבל בכל לשון משמע בין שומע בין אינו שומע ובגמרא לא משמע הכי: קרית שמע ותפלה. תימה אמאי שייר הלל וקידוש של שבת וברכת הפירות וברכת המצות וליכא למימר דלא נקט אלא דאורייתא דהא בפרק מי שמתו (ברכות דף כא.) משמע דתפלה וקרית שמע דרבנן ועוד דהתם (דף כ:) משמע דקידוש דאורייתא והכי משמע נמי בריש מסכת נזיר (דף ג:) בשלמא מקרא מגילה איכא למימר להכי שייר דתנא בפ''ב דמגילה (דף יז.) הלועז ששמע אשורית יצא אלא הני אמאי שייר ונראה דהני נאמרים בכל לשון אפי' אינו שומע הלכך לא דמו להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם: