סוטה כט ע"ב

from one who immersed that day who was never a primary source of impurity, as he was rendered impure only through contact with a creeping animal, and nevertheless he disqualifies teruma upon contact.

The Gemara continues to challenge the inference: What is unique about the impurity of one who immersed that day who was rendered impure through contact with a creeping animal is that this impurity can apply to either a person or a utensil, as people and utensils are capable of achieving purity through immersion, and within its type there can be a primary source of impurity. A loaf, however, is food, which can never be a primary source of impurity. It can only be rendered impure as a secondary source of impurity.

The Gemara answers: The halakhot of an earthenware vessel can prove that the fact that there are primary sources of impurity within its type is not a relevant factor. An earthenware vessel can never become a primary source of impurity, and nevertheless, if it is impure it disqualifies teruma upon contact.

The Gemara challenges: What is unique about an earthenware vessel is that unlike a loaf, it can render items impure or it can itself become impure from its airspace. An earthenware vessel is the only vessel that does not require direct contact with another item in order to contract or transfer impurity, but can effect or contract impurity through its airspace.

The Gemara answers: One who immersed that day can prove that being able to render items impure through airspace is not a relevant factor. Such an item disqualifies teruma, but imparts impurity only through direct contact and not through its airspace.

And the derivation has reverted to its starting point. The aspect of this case is not like the aspect of that case and the aspect of that case is not like the aspect of this case, as each case has its own unique stringencies. However, their common denominator is that non-sacred food they come into contact with is permitted, i.e., is not rendered impure, but they disqualify teruma. Therefore, Rabban Yoḥanan ben Zakkai infers a fortiori that all the more so, a loaf that contracted second-degree impurity, which is disqualified, i.e., rendered impure, even if it is non-sacred, should also disqualify teruma with which it comes into contact. This was Rabban Yoḥanan ben Zakkai’s logical a fortiori inference that led him to rule that a loaf of second-degree impurity status disqualifies teruma.

And another generation, i.e., the later generation that Rabban Yoḥanan ben Zakkai predicted would deem teruma that came into contact with second-degree impurity pure, would refute this inference as follows: What is unique about their common denominator is that both cases have a stringent aspect that does not exist in other impure items.

And Rabban Yoḥanan ben Zakkai maintained that teruma that came into contact with second-degree impurity is pure, as he would not refute an inference that is based on two sources due to the fact that both sources have a stringent aspect, since each source’s stringency is not shared by the other.

§ It is taught in a baraita (Tosefta, Ḥagiga 3:18) that Rabbi Yosei said: From where is it derived with regard to sacrificial food with fourth-degree ritual impurity that it is disqualified although it is not capable of imparting impurity to other items?

It is derived through logical inference: Just as one who is lacking atonement, e.g., a zav or leper who immersed at the conclusion of his period of impurity but has not yet brought an offering for his atonement, who is permitted to partake of teruma, nevertheless disqualifies sacrificial food if he comes into contact with it, so too, with regard to an item of third-degree impurity status, which disqualifies teruma and is therefore more severe than one who is lacking atonement, is it not logical that it should render sacrificial food with which it comes into contact as having fourth-degree impurity?

The baraita concludes: And we have therefore derived that third-degree impurity applies to sacrificial food from an explicit verse in the Torah, and we have derived that fourth-degree impurity applies to sacrificial food by means of the above a fortiori inference.

The Gemara asks: From where in the Torah do we derive that third-degree impurity applies to sacrificial food? The Gemara answers: As it is written: “And the flesh that touches any impure thing shall not be eaten” (Leviticus 7:19). Are we not dealing in the verse with meat that touches even an item of second-degree impurity? And the Merciful One states that it “shall not be eaten,” indicating that it assumes third-degree impurity. Therefore, fourth-degree impurity can be derived by means of the a fortiori inference of Rabbi Yosei, as we stated above.

Rabbi Yoḥanan says: With regard to the reasoning behind the Distinguished Rabbi Yosei’s a fortiori inference, I do not know what it is, as the response to his inference is right by its side: Food whose impurity came from contact with one who immersed that day can prove that a degree of impurity that disqualifies teruma does not necessarily impart fourth-degree impurity to sacrificial food, as this food disqualifies teruma upon contact, but it does not impart fourth-degree impurity upon sacrificial food.

As it is taught in a baraita (Tosefta, Teharot 1:4) that Abba Shaul says: With regard to one who immersed that day, until sunset he is treated as one who is impure with first-degree impurity vis-à-vis sacrificial food, in that he is able to render two items of sacrificial food impure and to disqualify one additional item. In other words, the first item of sacrificial food that he touches assumes the status of a second-degree impurity. A second item that comes into contact with the first one assumes third-degree impurity. A third item that comes into contact with the second assumes fourth-degree impurity and is therefore disqualified from being eaten, though it cannot impart impurity to other items.

Rabbi Meir says: One who immersed that day is considered impure with second-degree impurity, even vis-à-vis sacrificial food, and as such renders only one item impure and disqualifies one additional item. And the Rabbis say: Just as he merely disqualifies teruma foods and teruma liquids, without transferring to them impurity that can then be transferred further, so too, he merely disqualifies sacrificial foods and sacrificial liquids. In other words, the impurity imparted by one who immersed that day can reach only third-degree impurity and not fourth-degree impurity, contrary to the opinion of Rabbi Yosei.

Rav Pappa objects to Rabbi Yoḥanan’s argument: From where is the presumption derived that Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of the Rabbis? Perhaps he holds in accordance with the opinion of Abba Shaul, who says that one who immersed that day is able to render two items of sacrificial food impure, and to disqualify one additional item.

The Gemara answers: If it enters your mind that Rabbi Yosei holds in accordance with the opinion of Abba Shaul, he should have brought proof for the existence of a fourth degree of ritual impurity with regard to sacrificial food from the case of food whose impurity came from one who immersed that day, as follows:

Just as with regard to food whose impurity came from one who immersed that day, while the one who immersed that day is himself permitted to consume non-sacred food, nevertheless you say that the food imparts fourth-degree impurity status upon sacrificial food, then with regard to food

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כט - ב

ומשנינן: תיתי, נלמד הקל וחומר מטבול יום דשרץ, אדם או כלי שנגעו בשרץ, וטבלו, שגם בטומאתם הם היו רק ראשון לטומאה.

ועדיין יש לפרוך הקל וחומר: מה לטבול יום דשרץ, שכן יש במינו אב הטומאה, שהאדם והכלים יש באפשרותם להיעשות אב הטומאה, כגון אם היו נוגעים במת. מה שאין כן מאכל, שלעולם אינו נעשה אב הטומאה אף אם נגע במת? ^[20]

ומשנינן: כלי חרש יוכיח, שגם הוא אינו נעשה אב הטומאה לעולם, ובכל זאת הוא פוסל את התרומה כאשר הוא ראשון לטומאה [טבול יום לא שייך בכלי חרש שאין לו טהרה במקוה אלא שבירה], ומכאן שאין הדבר תלוי באפשרות היותו אב הטומאה, ואם כן דין הוא, שגם ככר שני יפסול את התרומה. ^[21]

ופרכינן: מה לכלי חרש, שכן מטמא מאוירו, אפילו לא נגעה הטומאה בכלי עצמו אלא היתה תלויה באויר בתוך הכלי נטמא הכלי [וכן טהרות שהיו תלויין באויר כלי חרש טמא נטמאים], מה שאין כן ככר שני, שאינו מטמא אלא בנגיעה?

ומשנינן: טבול יום בשאר כלים, שאינן מטמאים מאוירם, יוכיח שפוסל את התרומה, והוא הדין לככר שני.

וחוזר הדין. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה.

כלומר מאחר והחומרא הנוהגת בטבול יום אינה נוהגת בכלי חרש, והחומרא הנוהגת בכלי חרש אינה נוהגת בטבול יום, הרי שאין לתלות את סיבת פסול התרומה באחד משתי החומרות הללו.

הצד השוה שבהן, שמותרין בחולין ^[22] [רש"י גורס שמטמאין. טבול יום נקרא "טמא" שנאמר "ובא השמש וטהר", משמע שעד אז הוא טמא, ובכלי חרש כתיב "תנור וכירים יותץ טמאים הם לכם"], ופוסלין בתרומה.

כל שכן ככר שני, שחמור מטבול יום, שפסול אף בחולין, דפוסל בתרומה.

ואילו דור אחר, שמטהר את השלישי בתרומה, פריך: מה להצד השוה שבהן, שכן יש בהן צד חמור, לכל אחד מהם יש חומרא מסוימת, טבול יום יש במינו אב הטומאה, וכלי חרש מטמא מאוירו, מה שאין כן ככר שני, שאין בו שום צד חומרא. ^[23]

ואילו רבן יוחנן בן זכאי: צד חמור לא פריך! הוא סובר שאין זו פירכא הואיל ואין ביניהם חומרא משותפת, ולכן הוא לומד מהצד השוה שככר שני פוסל בתרומה.

תניא: אמר רבי יוסי: מנין לרביעי בקודש שפסול? ודין קל וחומר הוא.

מה מחוסר כפורים, טמא שטבל וכבר העריב שמשו, אלא שעדיין לא הביא קרבנותיו, כגון זב וזבה, יולדת ומצורע, שמותר בתרומה, ואף על פי כן הוא פסול בקודש, פוסל את הקדשים במגעו.

שלישי לטומאה, שהוא פסול בתרומה, כמו שאמרנו לעיל מקל וחומר, אינו דין הוא שיעשה רביעי בקודש, ויפסלנו.

אלא שהיה מקום לומר בזה "דיו לבא מן הדין להיות כנידון", וכיון שמשלישי בתרומה הוא למד, לא יהא הקודש חמור ממנה, ולא ינהוג בו אלא שלישי בלבד כמו בתרומה.

אך אין לומר כאן "דיו", משום שאם נאמר כן, יתבטל הקל וחומר לגמרי, שהרי לפסול את השלישי בקודש אין צריך ללמוד קל וחומר ממחוסר כפורים, שהרי מאותו קל וחומר שלמדנו שלישי בתרומה אפשר גם ללמוד לגבי קודש.

ולא זו בלבד, אלא ולמדנו שלישי לקודש מן התורה, שהדבר אפילו מפורש בתורה כדלקמן, וכל היכא דמיפריך קל וחומר לא אמרינן "דיו", ואנו למדין ממנו אפילו יותר מן הנידון.

אם כן, בהכרח שהרביעי בקודש פסול מקל וח ומר.

והא דאמרן שלישי לקודש מן התורה, מנלן? דכתיב בבשר שלמים "והבשר אשר יגע בכל טמא, לא יאכל". ומדכתיב "בכל טמא", מי לא עסקינן נמי בבשר קודש דנגע בשני לטומאה ונעשה שלישי?

והרי אף השני נקרא "טמא", שנאמר בכלי שנטמא בשרץ "כל אשר בתוכו יטמא", והכלי הוא ראשון ומה שבתוכו נעשה שני לטומאה, והוא נקרא "טמא".

ואמר רחמנא "לא יאכל"! הרי להדיא שבשר קודש שהוא שלישי נפסל מאכילה.

ורביעי בקודש פסול מקל וחומר, כדאמרן לעיל.

אמר רבי יוחנן: טעם בריבי, טעמו של רבי יוסי, שהוא חכם וגדול הדור, איני יודע מה הוא!

שהרי קל וחומר זה שהוא לומד ממנו לפסול רביעי בקודש, תשובתו פרכתו בצדו!

כי אוכל הבא מחמת טבול יום, שנגע בו טבול יום, יוכיח, שפסול בתרומה אם האוכל הזה הוא תרומה הוא נפסל, ובכל זאת הוא אינו עושה רביעי בקודש, אינו פוסל את הקודש, כדלקמן.

ואילו לפי הקל וחומר של רבי יוסי, היינו צריכים לומר שיפסול את הקודש:

כי מה מחוסר כפורים, שמותר בתרומה, פוסל בקודש, אוכל הבא מחמת טבול יום, שפסול בתרומה, אינו דין שיפסול בקודש.

והרי זו הוכחה לפרוך הקל וחומר.

דבר שנטמא בדרגת טומאה כזו שגם מטמא אחרים נקרא "טמא". ואם דרגת הטומאה היא רק שהוא עצמו נטמא אבל אינו מטמא אחרים, נקרא "פסול".

דתניא, חכמים סוברים באוכל הבא מחמת טבול יום, שאינו פוסל את הקודש:

אבא שאול אומר: טבול יום נחשב תחילה ראשון לגבי קודש, שרבנן החמירו ועשו "מעלה" בקדשים שהטבול יום יהיה לגביו בדרגת ראשון לטומאה [למרות שלגבי חולין ותרומה הוא רק בדרגת שני]:

לטמא שנים, שאם נגע בקודש, עושה אותו שני, ואותו קודש שנוגע בקודש אחר עושהו שלישי, ושני אלה הם בדרגת "טמאים", שבכוחם לטמא את האחרים.

ולפסול אחד, והשלישי שנוגע בקודש, עושהו רביעי, ורק הוא עצמו נפסל, אבל אין בכחו לפסול אחרים במגעו.

רבי מאיר אומר: טבול יום אינו אלא בדרגת שני, ואפילו לגבי קודש, ומטמא אחד, את הקודש שנגע בו, ונעשה שלישי. ופוסל אחד, אותו שלישי, אם יגע בקודש אחר יפסלנו ויעשהו רביעי.

וחכמים אומרים: טבול יום אינו בדרגת שני גמור, אלא יש לו רק כח לפסול בין תרומה ובין קודש, לפיכך: כשם שהוא פוסל אוכלי תרומה ומשקי תרומה, שיאסרו הם עצמם באכילה ואין בכוחם לטמא אחרים.

כך הוא פוסל אוכלי קודש ומשקי קודש להיאסר באכילה בלבד, ולא לטמא אחרים.

הרי שדעת חכמים שאוכל הבא מחמת טבול יום אינו פוסל קודש אחר.

מתקיף לה רב פפא: ממאי דרבי יוסי כרבנן סבירא ליה, ויקשה עליו קושית רבי יוחנן מאוכל הבא מחמת טבול יום?

דילמא, כאבא שאול סבירא ליה, דאמר לטמא שנים ולפסול אחד!

ואין שום פירכא על הקל וחומר שלו, כי גם אוכל הבא מחמת טבול יום אכן פוסל קודש במגעו מקל וחומר של רבי יוסי ממחוסר כפורים [זה מדין תורה, ולדעת אבא שאול הוסיפו חכמים מעלה בקודש, שהאוכל הבא מחמת טבול יום, אם הוא קודש, הרי הוא גם מטמא קודש אחר ולא רק פוסל. והוא הדין אם היה סבור כרבי מאיר, גם לא היתה פירכא, שהרי על כל פנים עושה רביעי, אלא שרב פפא מקשה יותר, שאפילו כאבא שאול יכול לסבור. רש"י] ומתרצינן: אי סלקא דעתך שרבי יוסי כאבא שאול סבירא ליה, אם כן לייתיה, יביא וילמד לרביעי בקודש שהוא פסול בקל וחומר מאוכל שבא מחמת טבול יום.

ומה אוכל הבא מחמת טבול יום, דטבול יום גופיה מותר בחולין, שאינו פוסל את החולין, ובכל זאת אמרת שהאוכל הבא מכחו עושה רביעי בקודש, מקל וחומר ממחוסר כפורים.

הערות

^[20] שכן לא יתכן באוכל שיהא אב הטומאה אלא ע"י נגיעתו במת, ובפרשת טומאת מת כתיב "ורחץ במים", ומשמע דוקא מי שיש לו טהרה במקוה הוא נעשה אב הטומאה בנגיעתו במת, מה שאין כן אוכל, שאין לו טהרה במקוה. וזה הטעם גם בכלי חרש בסמוך, שאינו נעשה אב הטומאה, לפי שאין לו טהרה אלא בשבירה, ולכן גם אינו מטמא בטומאת מדרס, שגם שם צריך שיהא לו טהרה במקוה, כמבואר בשבת פד א. רש"י.

^[21] כתב המהרש"א, שלעיל, דיליף מטבול יום, ליכא למימר כלי חרש יוכיח, משום דאיכא למיפרך, מה לכלי חרש שהוא ראשון לטומאה, ואי אפשר לומר טבול יום יוכיח, דהא טבול יום הוא אב הטומאה [קודם שטבל], אבל כאן דילפינן מטבול יום דשרץ, ליכא למיפרך מה לכלי חרש שהוא ראשון, דטבול יום דשרץ יוכיח.

^[22] רש"י דוחה גירסא זו, שהרי לא מצינו כלי חרש שמותר בחולין ופוסל בתרומה [טבול יום לא שייך בכלי חרש]. וכתב, שבדוחק גדול יש לפרש בכלי חרש המוקף צמיד פתיל שנמצא באהל המת, שמציל על החולין ואינו מציל על התרומה שבתוכו. ורש"י הקשה על זה כמה קושיות. וכתב עוד, דלגירסתו אין להקשות מה ההוכחה מכלי חרש, שהרי אינו דומה לטבול יום שאעפ"י שטהור לחולין פוסל בתרומה ובכלי חרש אינו כן, משום שעיקר ההוכחה רק לסתור הקושיא שסיבת הפסול דתרומה מפני שהוא אב הטומאה, ועל זה השיב לו דכלי חרש יוכיח שאין זו הסיבה, שהרי גם הוא אינו אב הטומאה, ואין צריך שיהא אפשר לעשות קל וחומר גם ממנו. וכך הוא דרך כל ה"יוכיח" שבש"ס.

^[23] הקשו תוספות, א"כ ביטלת כל תורת הצד השוה שבכל מקום, שתמיד יש או צד חמור או צד קל בשניהם. ותירצו, שהצד החמור שבכאן הוא משונה, שכלי חרש מטמא מאוירו, וטבול יום משונה שנעשה אב הטומאה במגע, שלא היה נראה שיהא שום דבר אב הטומאה אלא אם כן טומאה יוצאת מגופו. ועוי"ל, דהצד חמור הוא שיש במינו אב הטומאה, שאף שכלי חרש אינו נעשה אב הטומאה, מכל מקום יש שום כלי שהוא אב הטומאה. אבל אין שום אוכל נעשה אב הטומאה. ועוי"ל דטבול יום וכלי חרש באין מכח אב הטומאה שנגעו באב הטומאה, מה שאין כן שני שלא נגע אלא בראשון. כתובות לב א, ד"ה שכן.

מטבול יום של שרץ אדם שנטמא בשרץ וטבל, ומתחילה לא היה האיש אלא ראשון לטומאה, ובכל זאת פוסל הוא את התרומה!

ומקשים: והרי עדיין יש לפרוך את הקל וחומר, מה לטבול יום של שרץ — שכן יכול להיות במינו, בטבול יום, גם אב הטומאה מה שאין כן באוכלים, שלעולם אינם נעשים אב הטומאה!

ומשיבים: כלי חרש יוכיח שאין במינו אב הטומאה ובכל זאת מטמא את התרומה.

ומקשים: הלא אפשר לדחות: מה לכלי חרש שיש בו צד טומאה חמור אחר — שכן מטמא מאוירו, שדבר הנכנס בחללו של כלי חרס טמא — נטמא, ואינו צריך לשם כך מגע ישיר עם המטמא!

ומשיבים: טבול יום יוכיח שיש בו חומרה זו שפוסל תרומה אף שאינו מטמא באויר אלא רק במגע ישיר,

ואם כן חוזר הדין מצד זה לצד זה. שאם רצונך לתת טעם מסויים לחומרה זו יש ראיה מן הדין השני שאין בו צד זה, וכן להיפך; לא ראי זה כראי זה (לא זה דומה לזה) ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שמותרין בחולין, ופוסלין בתרומה, ומכאן נלמד בקל וחומר: כל שכן ככר שני שפוסל בחולין — שפוסל בתרומה. ואותו

דור אחר שסבר רבן יוחנן בן זכאי שיטהרנו, פריך [מקשה] על כך: מה להצד השוה שבהן בטבול יום ובכלי חרס — שכן יש בהן צד חמור, שכל אחת מן החומרות הללו אינה מצויה בכל הטומאות.

ואילו רבן יוחנן בן זכאי עצמו, צד חמור לא פריך [מקשה], שלדעתו קיומו של צד חמור שאינו משותף לשני המקרים אינו נימוק לפרוך קל וחומר.

א אגב כך מביאים אתה ש תניא [שנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: מנין לרביעי בקודש שפסול על ידי מגע של שלישי לטומאה?

ומפרש: ודין (קל וחומר) הוא. שכך אפשר לומר: מה מחוסר כיפורים (כגון יולדת או זב), שכבר נטהר מטומאתו החמורה על ידי טבילה והערב שמש אך צריך להביא קרבן, ועד שלא יביא קרבן לכפרתו אף שמותר הוא בתרומה — מכל מקום פסול בקודש. דבר שהוא שלישי לטומאה, שפסול בתרומה — אינו דין הוא שיעשה רביעי לטומאה בקודש?

ולמדנו איפוא שלישי לקודש מן התורה, ורביעי מקל וחומר.

ומפרשים: שלישי לקודש מן התורה מנלן [מניין לנו] — דכתיב [שנאמר]: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" (ויקרא ז, יט). מי לא עסקינן [האם אין אנו עוסקים] אף במקרה שנגע בשני לטומאה ("כל טמא" — כל שיש בו טומאה) ואמר רחמנא [ואמרה תורה] "לא יאכל". רביעי מקל וחומר — כדאמרן [כפי שאמרנו].

אמר ר' יוחנן: הטעם של בריבי (אדם גדול זה), ר' יוסי, איני יודע מה הוא, שהרי קל וחומר זה, תשובתו (דחייתו) בצדו: אוכל הבא, כלומר, הנטמא מחמת מגע טבול יום יוכיח, שפסול בתרומה — ואינו עושה רביעי בקודש.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אבא שאול אומר: טבול יום תחילה לקודש כלומר, נחשב כראשון לטומאה לענין קדשים לטמא שנים (שתי דרגות): את מה שהוא נוגע בו, ואת הדבר שנוגע באותו דבר, ולפסול אחד שהשלישי שנגע בו שהוא רביעי בקודש אינו מטמא אחרים אבל פסול בעצמו מטעם טומאה.

ר' מאיר אומר: טבול יום נחשב כשני לטומאה: מטמא אחד את מה שהוא נוגע בו, ופוסל רק אחד אחריו. וחכמים אומרים: כשם שטבול יום פוסל אוכלי תרומה ומשקי תרומה — כך פוסל אוכלי קודש ומשקי קודש, אבל אינו מטמא אותם לטמא אחרים. ואם כן רואים אנו כי לדעת חכמים טבול יום הפוסל תרומה רק פוסל קדשים, אבל אינו מטמא לטמא אחרים, כלומר, לעשות רביעי בקודש!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: ממאי [ממה, מניין] יודע אתה שר' יוסי כרבנן סבירא ליה [כשיטת חכמים סבור הוא]? דלמא [שמא] כשיטת אבא שאול סבירא ליה [סבור הוא] שאמר שטבול יום יכול במגעו לטמא שנים ולפסול אחד!

ודוחים: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר שר' יוסי כאבא שאול סבירא ליה [סבור הוא] אם כן לייתיה [שיביא, ילמד אותו] לרביעי בקודש בראיה טובה יותר, מאוכל שבא (שנטמא) מחמת מגע טבול יום.

וכך יאמר: ומה אוכל הבא מחמת טבול יום, שטבול יום גופיה [עצמו] מותר בחולין — אמרת שהוא עושה רביעי בקודש, אוכל

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

[מקונטרס אחרון ליבמות] ודאקשי' כלי חרס יוכיח. פירש"י ז"ל כלי חרס ראשון שהוא מטמא את התרומה וכ"ש פוסלה ואינו גורס כמה שכתוב בכל הנוסחאות הצד השוה שבהן שמותרין בחולין שאין לך כלי חרס שמותר בחולין ופוסל בתרומה וכתב הרב ז"ל אל תשיבני שהיה לו להביא הוכחה בדבר הדומה לטבול יום שאע"פ שטהור לחולין פסול לתרומה שאין זו תשובה דאין צריך הוכחה אלא לסתור תשובתו שתלה טעם החומר דפסיל תרומה מפני שהוא אב הטומאה וקא מהדר לי' כלי חרס יוכיח שאין בו חומר זה ופוסל וכן שיטת רוב הדינין כי ההוא דכל הבשר (דף קט"ו) מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה ק"ו ומה ערלה שלא נתעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בשר בחלב שנתעבדה בו עבירה בבישולו אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לו שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ שכן כרת כלאי הכרם יוכיחו והרי כלאי הכרם נתעבדה בהן עבירה בזריעתן וחמץ בפסח עבר בבל יראה ובל ימצא ולא דמו לערלה בקולא דידה והויא הוכחה אלו דברי רש"י ז"ל.
ואינן מחוורין לי דא"כ למה לי לאהדורי אפירכי כלי חרס יוכיח הא אנן בככרות קיימי' ולימא ככר ראשון יוכיח שאין במיני אוכלין אב הטומאה ומטמא תרומ' וכ"ש פוסלה ותו לית להו פירכא כלל וכ"ש לדור אחר דקשיא לייתי' מככר ראשון ועוד דוודאי אנן הכי פרכינן מעיקר פירכא מה לטבול יום שכן יש לו צד חומרא שיש במינו אב הטומאה ולפיכך אע"פ שהוא קל בחולין וקל מכל צדדיו [פוסל את התרומה תאמר בשני שאין במינו אב הטומאה] ולפיכך אינו בדין שיפסול תרומה כלל אבל מי שהוא ראשון [שהוא חמור] אינו ענין [דאנן] שאין לך שני [שהוא קל או קל כמותו] פוסל תרומה אלא א"כ יש במינו אב הטומאה קאמרי' [דהיינו טבול יום שהוא קל ויש במינו אב הטומאה] וכן משמע נמי שהיה צריך להביא הוכחה דומה לדין ומה שהביא רש"י ז"ל מפ' כל הבשר (שם) שאני התם שהרי בשר בחלב וחמץ בפסח שווין הן בזה ובזה נתעבדה בהן עבירה ולפיכך מייתי לה בק"ו מערלה וא"ת שאני ערלה שכן יש לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח ואם תאמר חמץ שאני מערלה מ"מ הנדון דומה לראיה, ופירוש דבר זה לא נתחוור בידינו.
אבל הרב אב"ד ז"ל פי' כלי חרס שנטמא תוכו במשקין יוכיח דאמרינן בפרק קמא דנדה (דף ז') אמר ר' יהושע ק"ו ומה טבול יום שאינו מטמא משקה חולין פוסל אוכלי תרומה אחורי כלים שמטמא משקין חולין אינו דין שפוסלין אוכלי תרומה ור' אליעזר פליג עלי' ואמר שאינו מטמא אוכלין ואפילו דתרומה וקאמר טעמא משום דטבול יום דאורייתא ואחורי כלים דרבנן ודרבנן מדאוריי' לא אמרי' ק"ו.
ולפי זה הפי' צריך לומר דרבן יוחנן בן זכאי מדברי סופרים הוא דפסיל לי' לשלישי בתרומה דהא ק"ו דילי' בדרבנן הוא וגם זה אינו נכון בעיני שכלי חרס זה מטבול יום למדת אותו והאיך בא ומלמד עמו ועוד שהי' להם לפרש בגמרא כלי חרס שנטמא במשקין יוכיח:

האוכלין אינן נעשין אב הטומאה לעולם לטמא אדם וכלים אפי' נגעו במת שהרי אין להם טהרה במקוה וכל שאין לו טהרה במקוה אינו מטמא אדם וכלים ומ"מ הכלים אם נגעו במת נעשין אב הטומאה לטמא אדם וכלים במה דברים אמורים בשאר כלים אבל כלי חרס אין במינו אב הטומאה ר"ל שאינו נעשה אב הטומאה לעולם שהרי אין לו טהרה במקוה וכן בכלי זכוכית כמו שיתבאר במקומו ואעפ"כ שני שבו עושה שלישי בתרומה:

לענין ביאור זה שאמרו כאן כלי חרס יוכיח כלומר שמותר בחולין ופסול בתרומה לומר שהשני עושה בה שלישי הרבה שואלים בה היכן מצינו כלי חרס מותר בחולין אם שנטמא באב הטומאה והוא ראשון והרי ראשון עושה שני בחולין ואם כשנטמא בכלי ראשון והוא שני היא גופה מנלן וזו שאלתנו שבסוגיא ועוד שהרי אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה מתוך כך יש מפרשים שעל כל פנים הכלי חרס ניטמא מאב הטומאה ופסול אף בחולין והכי קאמר לדידך דפרכת מה לטבול יום שכן אב הטומאה כלי חרס יוכיח דלא הוי אב הטומאה ומטמא את התרומה אלמא דלאו משום אב הטומאה הוא ככר שני נמי אע"ג דאין במינו אב הטומאה דין הוא שהשני יעשה שלישי ויש גורסים טבול יום דכלי חרס יוכיח ופירושו שבירת כלי חרס שהוא במקום טבילה ששבירתו זו היא טהרתו וכשנשברו הוו להו טבול יום שפרחה טומאה מהם לענין חולין ולענין תרומה ודאי לא עד שיעריבו שמשן כשאר כלים הטבולין ביומן:

וגדולי קדמונינו פרשוה באחורי כלים שניטמאו במשקין ונעשו האחורים שניים שנחלקו בה ר' אליעזר ור' יהושע בראשון של נדה שלדעת ר' אליעזר אין אוכלין נפסלין בהם אם של חולין מפני שאין שני עושה שלישי מהן ואם של תרומה מפני שבטומאה זו הקלו הואיל ומן התורה אין משקה מטמא כלי ולר' יהושע אוכלי תרומה נפסלו בהם ואע"פ שהלכה כר' אליעזר כמו שביארנו שם מ"מ סוגיא זו לדעת ר' יהושע נאמרה והרי מצינו דבר שאין במינו אב הטומאה ומותר מה שבתוכו כחולין והם אוכלין שבכלי חרס זה שהזכרנו הפוסל את התרומה ואע"פ שמחלקתם בכלי שטף הוא שהרי אחורים גב הכלי הוא ואין כלי חרס מטמא מגבו וכלי שטף מיהא הרי יש במינו אב הטומאה מ"מ אפשר לפרשה בכלי חרס וכגון אחורים שיש בהן בית קבול:

כבר ביארנו שמחסר כפורים מותר בתרומה ופסול לקדש ושהשלישי עושה רביעי בקדש ואין צריך לומר שהשני עושה בה שלישי אלא ששני בשלישי מן התורה שהרי נאמר והבשר אשר יגע בכל טמא והרי הכתוב קרא לשני טמא כדכתיב וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו יטמא ושלישי ברביעי אינו אלא מקל וחומר ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול לקדש שלישי שפסול לתרומה אינו דין שיעשה רביעי לקדש:

טבול יום ר"ל הטעון הערב השמש שטבל או והוטבל ולא העריב שמשו בין אדם בין כלים הרי הוא טומאה שניה ומ"מ אם הוא כשני הגמור לענין קדשים אם לא נחלקו בה לשלש כתות בסוגיא זו לדעת אבא שאול לענין קדשים מיהא עשו בו מעלה להיותו כראשון ויטמא שנים אחריו זה אחר זה בנגיעת אחד את חברו לפסול את הרביעי ולדעת ר' מאיר אינו אלא שני גמור לטמא אחד ולפסול אחד ולדעת חכמים אף שני גמור אינו ותרומה וקדש שוים בו ואפי' נגע בקדש אינו אלא פוסל כאלו היה שלישי והלכה כחכמים:

טבול יום יוכיח שאין כלי שטף הראוי לטבילה מטמא מאוירו וקא פסיל תרומה. ל"ה. הצד השוה שבהן שמטמאין ופוסלין בתרומה כ"ש ככר שני שפוסל בחולין שיפסול. ה"ג רש"י ופי' הצד השוה צריך למצוא חומרא שוה לתלות בו טעם פסול תרומה ומהו הצד השוה שבהן טבול יום איקרי טמא דכתיב ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא טמא ורת"ם [כתב] דילפי' ליה דאיקרי טמא מ חילול חלול. כדאמר פ' הנשרפין. ופ"ה וכלי חרס איקרי טמא דכתיב תנור וכירים יותץ טמאים הם וכ"ש דככר שני שפוסל בחולין שהוא טמא ואסור בחולין שיפסול בתרומה. פ"ה דה"ג אבל בכל הספרים כתיב הצד השוה שבהן שמותרין בחולין ופוסלין בתרומה ולהאי לישנא אין אדם יכול לפ' איזהו כלי חרס שמותר בחולין ופוסל בתרומה. ובדוחק גדול י"ל כלי חרס המוקף צמיד פתיל שמציל על החולין שבתוכו ואינו מציל בתרומה. והרבה געגועין ותשובות ובטול שיטת התלמוד יש בדבר. חדא דלא אשכחן דכלי חרס המוקף צמיד פתיל דאינו מציל בתרומה דבמסכת חגיגה אמרי' אין חטאת ניצלת בצמיד פתיל אבל תרומה לא תני בה. ועוד אפי' אמרי' דאינו מציל אין זה פסול בתרומה דהא לא פסיל מידי אלא דאינו מגין ומאליה היא נטמאת מאהל המת ומאי קאמר ופוסלין בתרומה. ועוד כל הצד השוה שבתלמוד שבא ללמוד חומר צריך שיהא הצד השוה חמור וזה הוי קל דקאמר הצד השוה שבהן שמותרין בחולין ואין שיטה זו בכל התלמוד לכ"נ דגרסי' הצד השוה שבהן שטמאין. וללשון שפי' דגרס שמטמאין אל תשיבנו מהא דאמרי' כלי חרס יוכיח שאין זה הוכחה דכלי חרס אינו טהור בחולין והיה לו להביא הוכחה מדבר הדומה לטבול יום שאע"פ שטהור בחולין פסול בתרומה שאין זו תשובה דאין צריך הוכחה אלא לסתור תשובתו שתולה טעם החמור דפסול תרומה מפני שהוא אב הטומאה וקא מהדר ליה כלי חרס יוכיח שאין בו חומר זה ופוסל וכן שיטת רוב הדינין כי ההיא דפ' כל הבשר דאמר מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה אמרת ק"ו ומה ערלה שלא נעבדה בה עברה אסור בהנאה בשר בחלב שנעבדה בה עברה בבישול אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיחו מה לחמץ בפסח שכן כרת כלאי הכרם יוכיחו והא כלאי הכרם דנעבדה בהן עבירה בזריעה וחמץ בפסח נמי עבר בבל יראה ולא דמי לערלה בקולא דידה וקא הויא הוכחה ע"כ ל"ה. ורבינו משולם רוצה לישב גרס' הספרים מה להצד השוה שבהן שמותרין בחולין אפי' קודם הערב השמש ופסולין בתרומה עד הערב השמש ומיירי שנשברו ולא שנשברו לגמרי לפירורין דקין שאינן ראויין לשום כלי בעולם דחשובין כעפר ואין צריכין הערב שמש אלא שנשברו ועדיין ראוין הם לכלי אחר כדי שיעורו כגון בגד שנקרע רובו ושייר בו כדי מעפורת או כלי חרס שניקב כדי מוציא משקה שטהור מלטמא מ"מ צריך הערב שמש לתרומה וסייעתא לזה מברייתא [דתו"כ] דתניא ואותו תשבורו יכול ישברנו ודיו ת"ל וכל כלי חרס. וה"פ נאמר בפ' של מעלה הערב שמש וסמיך ליה וכל כלי חרס וא"ו מוסיף על ענין ראשון (וה"ק) וכל כלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר יכול ישברנו ודיו בכך ת"ל וכל כלי חרס ולמעלה כתיב הערב השמש לימד על כלי חרס שטעון הערב השמש והוא שנשבר כמו שפירשנו ומותבי' אשמעתין מההיא דאמר במסכת שבת בחזרת כל י מתכות לטומאתן רבא אמר גזירה שמא יאמרו טבילה בת יומא עולה. אלמא כשנטמאו ונשברו מיד טהרו בלא הערב השמש אי לאו גזירה והכא אמרי' דטעון הערב שמש. וי"ל דהתם יש סברא לומר דכשנשברו וחזר וריתכן דודאי טהורין [מיד] לפי שעשוין כלים חדשים ופנים חדשות באו לכאן כדאמר בסנדל שנפסקה אחת מאזניו. וה"נ הוי ככלי שנוצר עתה מחדש ולכך יש לנו לומר דטהורין אי לאו טעמא דשמא יאמרו אבל ודאי אם נשברה ולא חזר וריתכן [הרי הם עדיין בתורת ברייתו] דצריך הערב השמש ואי קשיא לך מההיא דחולין טלית טבולת יום שהתחיל לקורעה כיון שנקרעה רובה טהורה דכיון דלא חס עלה ואטבלה אלמא לקריעה לא בעי הערב השמש. וי"ל דהתם כיון דאטבליה ולא היה שם אלא טומאה דטבול יום צריך הערב שמש וכשקרעה בטלה מתורת כלי וטהורה לגמרי כי כל קריעה ושבירה כך הוא דינה שהוא טמא לגמרי ושברו השבירה מוציאתו מטומאת כלי ונטהר מטומאתו אבל בעי' הערב השמש כדפרי' וכשהכלי טבולת יום ושוברו נטהר מטומאת טבול יום ולא בעי הערב השמש והא דאמרי' בפ' דם חטאת כלי חרס שבישל בו חטאת ויצאו חוץ לקלעים ונטמאו ונקבו ונשברו במקום קדוש. אלמא דכלי לאחר שבירתו מותר להכניסו למקום קדוש בלא הערב השמש וכן בגד שיצא חוץ לקלעים ונטמא קורעו ומכניסו במקום קדוש. צ"ל דכל הכנסות דקאמר לאחר הערב השמש. והשיב לו ר"ת לרבי' משולם על שהביא ראיה מת"כ כדי לקיים הגרסא שמוחק רש"י מי לא יראך ופנים לא ישיאך הרב העומד במליאתך אנהגך אביאך להודיעך ולהראך פן יודע בחשך פלאך כי עמדת אחרי סוף הוראה לחדש דבר מעתה לעשות מדות בכלים הנשברים כשבר נבל יוצרים וראייתך חסורי מחסרא שהגהת הג"ה בת"כ כדי להביא ראיה לשיבותך. ואפי' לשיבותך אם תשלח לי קלף אשיב לך תשובות אלף כי העולם סומכים על הגהתך וטועים הם וברייתא זו של ת"כ משובשת היא בכל הספרים שלכם וזו היא הצעה של ברייתא. ואותו תשבורו יכול ישברנו ודאי (ת"ל ואותו) והרי הוא אומר וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר וה"פ יכול ישברנו ודאי כלומר האי דכתב בזב ישבר יכול ישברנו ממש כדין כלי חרס שמצוה לשוברו והרי הוא אומר בזב ישבר ת"ל אותו אותו אתה שובר ואי אתה שובר כלי חרס של זב אמרת ק"ו ומה כלי חרס של זב דחמור אינו טעון שבירה הנוגע בשרץ הקל אינו דין שלא יטעון שבירה ת"ל אותו א"כ למה נאמר ואותו תשבורו מלמד שאין לו טהרה במקוה אלא שוברו. ד"א אותו תשבורו אותו אתה שובר לטהרתו [וכו']. ואל תתמה על זה דדרשי' דאינו טעון שבירה מק"ו אע"ג דאיכא מיעוט חוזר ודורש ק"ו ומוקי למיעוט בדרשא אחריתי וגם בכמה מקומות בתלמוד מצינו כמו כן וצא ולמד מברייתא שבצדה בתו"כ תנור וכירים יותץ יכול יתצם בודאי ת"ל וטמאים יהיו לכם דמקיימין אותן בטומאה:

מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור. טבול יום יש במינו אב הטומאה. כלי חרס שמטמא מאוירו. וק' ומה פירכא היא זו הלא אין לך דין שבתלמוד שלא נוכל להקשות בו שיש בו צד חמור. וכי האי גונא אמרי' באלו נערות אלמא קסבר עולא כל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקיא וקאמר דגמרי' מחובל בחברו ומעדים זוממים דעושה שם הצד השוה ופריך מה להצד השוה שכן יש בהן צד חמור וכן במכות [ד:] פרי' [הכי] ומאי פירכא היא זו. ואו' ר"י דלא פרי' ליה אלא במקום שהצד [חמור] הן משונין א). כמו הכא שהטבול יום הוי במינו אב הטומאה וכן כלי חרס אין לך שום דבר שמטמא מאוירו אלא כלי חרס. וכן בכתובות בעדים זוממים דאינם צריכין [התראה] מה שאין כן בשאר [דברים] וכן בחובל בחבירו דחייב בד' דברים מה שאין כן בשאר מזיקין וכן במכות וכי האי גונא בשילהי פ' ד' מיתות דפרי' מה להצד השוה שבהן שכן משונין:

מנין לרביעי בקדש שהוא פסול. ולא אמרי' טהור [הוא] כבתרומה. ומה מחוסר כפורים בטומאות הצריכות קרבן כגון זב וזבה ויולדת ומצורע שמותר בתרומה ופסול בקדשים. פ' הערל. ג' שפסול בתרומה כדילפי' לעיל מק"ו דטבול יום דין הוא שיעשה רביעי בקדש וליכא למימר דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולימא הכי ג' דפסול בתרומה דיו הוא שיהא פסול בקדש דא"כ בטל ק"ו דלג' בקדש לא איצטריך דלא מיבעיא דכי היכי דאייתניה בתרומה בק"ו דטבול יום אתי נמי קדש בההיא ק"ו אלא אפי' מן התורה למדנוהו והיינו דקאמר למדנו ג' לקדש מן התורה הילכך אי אמרי' דיו מפרי' הק"ו. ל"ה. ומקשי התוספות תיפוק ליה רביעי לקדש מק"ו דטבול יום ומה טבול יום שמותר בחולין פוסל בקדש שני שפוסל בחולין אינו דין שיעשה רביעי בקדש וכי תימא דדייקי' מן הק"ו (הג') [דשני] לג' אם אינו ענין לג' דהא ידעינן ליה מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא מי לא עסקי' (דרביעי) [דנגע] בשני תנהו ענין לרביעי בקדש. ונראה דאין זה קושיא דלעולם הוה מוקמי' הק"ו אג'. וכי תימא הא ידעי' ליה מקרא דוהבשר [י"ל] דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ומהאי טעמא ניחא דליכא להקשות [ל"ל] קרא דוהבשר וניליף ג' בקדש מק"ו דטבול יום ומה טבול יום שמותר בחולין פסול בקדש שני שפסול בחולין דין הוא שיעשה ג' בקדש וד' בקדש מק"ו דמחוסר כפורים כדאמר ולאו מילתא היא כדפרי' דמלתא דאתי בק"ו טרח וכתב לה קרא. וג' דלפ"ה ניחא הכל:

מי לא עסקי' דנגע בשני. פ"ה דנפקא לן מדכתיב בכל טמא ושני איקרי טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא:

טעם בריבי. טעמו של ר' יוסי שהיה חכם וגדול הדור. איני יודע מה הוא שלמד רביעי בקדש מק"ו זה שהרי אוכל הבא מחמת טבול יום והוו דקדש או דתרומה יוכיחו שפסול בתרומה מן התורה כדפי' לעיל דבכלים נמי בעי הערב השמש ואינה אלא לנגיעה ואינו עושה רביעי בקדש לרבנן דפליגי עליה דאבא שאול ואמרו טבול יום פוסל את הקדש ואינו מטמאו לפסול את מי שיחזור ויגע. וס"ד דר' יוסי כרבנן סבירא ליה הילכך תשובתו בצדו דא"כ ה"נ נדרשי' להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקדש ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פוסל הקדש אוכל הנוגע בטבול יום שפסול בתרומה [אינו] דין שיעשה רביעי בקדש. כל"ה. טבול יום תחלה לקדש מעלה עשו בקדש להיות טבול יום אצלו כראשון לטומאה ויטמא שנים בקדש זה מזה האוכל שנגע בטבול יום יטמא חברו הנוגע בו ושניהם קרויין טמאים שמקלקלים את אחרים והג' פוסל את הד' להיות הוא עצמו פסול אבל לא יפסול אחרים במגעו. ר' מאיר אומר מטמא אחד ופוסל אחד הרי הוא כשאר שני שפוסל התרומה והנוגע בו פוסל הקדש כך טבול יום הפוסל בתרומה הנוגע בו טמא לקדש לפסול עוד אחד:

כך פוסל. ואין הנוגע בטבול יום פוסל הקדש אלא הוא עצמו פסול. ממאי דר' יוסי כרבנן סבירא ליה דתהוי תשובתו בצדו דילמא כאבא שאול סבירא ליה וה"ה דהוה מצי לרב פפא למימר [דילמא] כר' מאיר סבירא ליה ואין כאן עוד תשובה דהא עביד רביעי אלא רבותא נקט כלומר מאן לימ' לן דלא מחמיר כאבא שאול דילמא כותיה סבירא ליה דאוכל הבא מחמת טבול יום אם של קדש הוא מטמא אחד ופוסל אחד דההוא דנגע ביה הוה פסיל ליה דאורייתא ואפי' הוי קמא תרומה פסול לקדש מק"ו ממחוסר כפורים כדדריש ר' יוסי לעיל דריש ליה נמי הכא הכי ל"ה. אמר רב ר' מאיר ור' יוסי כו'. כל הטעון ביאת מים כו'. וחכמים אוסרים במעשר באכילה אבל בנגיעה שרי וחולין אף לאכילה והכי קאמר בחגיגה וה"ה דלרבנן אין שני עושה שלישי בחולין והא דלא חשיב להו (לעיל) עם האחרים לפי שלא נתפרשו [שמותן] ור' מאיר ומחלוקתו קאמר ל"ה. ותימה דמשמע דרבנן דפליגי עליה דר' עקיבא דאמרי אין שני עושה ג' בחולין מיירי (אפי') [בטומאה] בדרבנן ור' עקיבא אמר למילתיה אפי' בדרבנן. וק' דאמרי' בפ' השוחט גבי השוחט חיה ועוף ולוקמ' כר' עקיבא דאמר ידים תחלות נינהו גבי מכניס ידיו לבית המנוגע ומשני דלמ' ה"מ בדאורייתא אבל בטומאה דרבנן לא פי' דבטומאה דרבנן לא הי' אומר ר' עקיבא דשני עושה ג' בחולין. ואומר ה"ר אלחנן דההיא דהכא לא תיקשי דאיכא למימר דהכא לא מיתי [אלא דאיכא] תנאין שסוברים דאין שני עושה ג' בחולין ובאין בזה להוציא מדר' עקיבא והא דמייתי הכא ר' מאיר איכא למימר דמייתי ראיה מדשקל ר' מאיר במלתיה ומותר בחולין ובמעשר א"כ קיל שני דאוריי' להתירו בחולין ובמעשר יש מי שאומר בשם רב האיי גאון ז"ל דכל היכא דאיכא פלוני ופלוני ופלוני כולהו סבירא להו דאין הלכה כמותן תנאים דכולהו שיטה אחת אמור ורבנן דידהו פליגי עלייהו. והשתא ק' מהכא דק"ל דאין שני עושה ג' בחולין וכן פוסק הר' אלחנן מירושל' וגם לא אשכחן רבנן דפליגי על אלו תנאים דהא רבנן דר' מאיר מודי דאין ב' [עושה ג'] כשפ"ה וגם על ר' יהושע ליכא מאן דפליג עליה:

בגמ' כלי חרס יוכיח כו' ולעיל דהוה ילפינן ליה מטבול יום דאב הטומאה ליכא למימר כלי חרס יוכיח דאיכא למפרך מה לכלי חרס שהוא ראשון דהא ליכא למימר טבול יום יוכיח כיון דאב הטומאה הוא אבל הכא דילפינן ליה מטבול יום דשרץ ליכא למפרך מה לכלי חרס שכן ראשון דטבול יום דשרץ יוכיח וק"ל:

רש"י בד"ה שכן יש כו' ומהכא נפקא לן כו' כתיב מה שיש לו טהרה כו' כצ"ל:

בד"ה לא ראי כו' ופסיל ולא ראי כו' דליכא למימר כו' כצ"ל:

בד"ה ובכל הספרים כו' וללשון שפירשתי אל תשיבני מה שאומר כלי חרס יוכיח שהיה להביא כו' כצ"ל:

בא"ד שאין זו תשובה. נ"ב פירוש לדברי:

בד"ה צד חמור כו' מאוירו הס"ד:

ד"ה מותר צ"ל שמותר:

בד"ה שלישי שפוסל צ"ל שפסול:

בד"ה מי לא כו' איקרי טמא דכתיב כל אשר כו' כצ"ל:

בד"ה רבי מאיר כו' והנוגע בו פוסל כו'. נ"ב פי' בשני:

בא"ד ולפסול עוד אחד כצ"ל והס"ד:

בד"ה ממאי דרבי יוסי כו' דהא עביד רביעי כו'. נ"ב פי' דאין מחלוקת בין ר"מ לאבא שאול אלא שאבא שאול חשבו כראשון לענין מגע בקודש ור"מ חשבו כשני שפוסל את התרומה ומ"מ שמעינן דעביד רביעי לפי מה שחושבו כשני ודו"ק:

גמרא כלי חרס יוכיח. עמש"כ בפסחים (יז) בס"ד:

שם הצה"ש שבהן כו' ופוסלין בתרומה כש"כ ככר שני שפסול בחולין. כצ"ל:

שם מה מחו"כ כו' פוסל בקודש. כצ"ל. ועמש"כ בחגיגה שם:

רש"י ד"ה שכן יש ממינו אה"ט. דבר שיש לו טהרה נעשה אה"ט ע"י מגע המת. כצ"ל:

רד"ה לא ראי. דהא טבול יום א"מ מאוירו ופסיל. כצ"ל. וכן לקמן דל"ל טעמא דטבו"י דפסיל כו'. כצ"ל:

רד"ה ובכל הספרים. איזהו כ"ח כו' ופוסל בתרומה. כצ"ל:

בא"ד דבחגיגה אמר אין חטאת כו' אבל תרומה לא תנן בה. מזה לכאורה א"ר דהא גם קודש לא תנן בה ואפ"ה אר"א שם דאינו ניצל בצמ"פ ע"ש (ולפמש"כ הט"א שם. י"ל דבריו ע"ש). אבל התוס' שם הביאו מהנזקין דתרומה נצלת:

בסה"ד וחמץ בפסח נמי עבר בב"י. לכאורה יש לדחות דהתם ר"ל חמץ של עובד כוכבים עי' פסחים (כט):

רד"ה אוכל הבא מחמת טבו"י. ומה מחו"כ שמותר בתרומה פוסל בקודש. כצ"ל:

מטבול יום דשרץ. אדם שנגע בשרץ ראשון לטומאה היה ולא אב הטומאה וכי טבל הותר לחולין ואסור לתרומה ואפי' לנגיעה דכתיב נמי הערב שמש בכלים במים יובא וטמא עד הערב וטהר (ויקרא יא) והא לנגיעה הוא להשתמש בו תרומה ואשמעינן דכלי טבול יום פסל ליה: שכן יש במינו אב הטומאה. אם היה נוגע כלי זה או אדם זה במת נעשה אב הטומאה לטמא אדם וכלים תאמר באוכל שאינו נעשה אב הטומאה אפי' ע''י מת דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא ומהכא נפקא לן טמא מת דמטמא אדם וכלים ועל כרחיך בטמא מת שיש לו טהרה במקוה כתיב דהא כתיב לעיל מיניה והזה הטהור על הטמא ורחץ במים דבר שיש לו טהרה נעשה אב הטומאה במגע טמא מת על ידי מגע המת יצאו אוכלים ומשקין וכלי חרש שאין לו טהרה: כלי חרש יוכיח. שאין במינו אב הטומאה ומטמא את התרומה כשהוא ראשון וכ''ש שפוסלה אף אתה אל תתמה על ככר שני שאע''פ שאין במינו אב הטומאה יפסול דטעמא לאו באב הטומאה תלי: מה לכלי חרס כו' טבול יום יוכיח. שאין כלי שטף הראוי לטבילה מטמא מאוירו ופסיל תרומה: לא ראי. טבול יום כראי כלי חרש לומר שטעם פסול התרומה תלוי משום שמטמא מאוירו דהא טבול יום אינו מטמא מאוירו ופסיל ולא ראי כלי חרש להיות אב הטומאה במינו כראי טבול יום דליכא למימר טעמא דטבול יום דפסיל בתרומה משום דמין אב הטומאה הוא דהא ליתא להא חומרא בכלי חרש ופסיל: הצד השוה שבהן. צריך אתה למצוא חומר שוה בשניהם לתלות בו טעם פסול תרומה ומהו צד השוה שבהן שמטמאין טבול יום איקרי טמא דכתיב (ויקרא כב) ובא השמש וטהר מכלל דעד השתא טמא וכלי חרש כתיב (שם יא) תנור וכירים יותץ טמאים הם ופוסלין בתרומה וכ''ש ככר שני דפסיל טפי מטבול יום שהוא טמא ואסור בחולין שיפסול בתרומה: ובכל הספרים כתיב הצד השוה שבהן שמותר בחולין ופוסל בתרומה ולהך לישנא אין אדם יכול לפרש איזהו כלי חרש שמותר בחולין ופסולין בתרומה ובדוחק גדול יש לפרש כלי חרש המוקף צמיד פתיל שמציל על חולין שבתוכו ואין מציל על התרומה שבתוכו. והרבה גמגומין ותשובות וביטול שיטת הגמרא יש בדבר חדא דלא אשכחן דאינו מציל בתרומה דבחגיגה (דף כה.) אמר אין חטאת ניצלת בצמיד פתיל אבל תרומה לא תנן. בה ועוד אין זה פוסל בתרומה דהא לא פסיל מידי אלא אינו מגין ומאיליה היא נטמאת מאהל המת ועוד כל הצד השוה שבגמרא שבא ללמוד חומר צריך שיהא חמור וזה קל דקאמר הצד השוה שבהן שמותרין בחולין ואין זו שיטה בכל הגמרא וללשון שפירשתי אל תשיבני מה שאומר כלי חרש יוכיח שהיה לו להביא הוכחה בדבר הדומה לטבול יום שאע''פ שטהור לחולין פסול לתרומה שאין זו תשובה דאין צריך הוכחה אלא לסתור תשובתו שתולה טעם החומרא דפסול תרומה מפני שהוא אב הטומאה וקא מהדר ליה כלי חרש יוכיח שאין בו חומר זה ופוסל וכן שיטת רוב הדינין כי ההוא דכל הבשר (חולין דף קטו:) מנין לבשר בחלב שאסור בהנאה קל וחומר ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסורה בהנאה בשר בחלב שנעבדה בו עבירה בבישולו אינו דין שאסור בהנאה מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר חמץ בפסח יוכיח מה לחמץ שבו כרת כלאי הכרם יוכיח והא כלאי הכרם נעבדה בו עבירה בזריעת' וחמץ בפסח נמי עבר בבל יראה ולא דמו לערלה בקולא דידה וקא הויא הוכחה: צד חמור. טבול יום יש במינו אב הטומאה כלי חרש מטמא מאוירו: ורבי יוחנן צד חמור לא פריך. לא חשיב ליה פירכא הואיל ואין חומר שבשניהם שוה: מנין לרביעי בקודש שהוא פסול. ולא אמרינן טהור הוא כבתרומה: מחוסר כפורים. בטומאות הצריכות קרבן כגון זב וזבה ויולדת ומצורע: שמותר בתרומה פסול בקודש. ביבמות ילפינן לה בפרק הערל (דף עד:): שלישי שפסול בתרומה. כדילפינן לעיל מטבול יום: דין הוא שיעשה רביעי בקודש. ולא תימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון ונימא הכי שלישי שפסול בתרומה דיו הוא שיהא פסול לקודש דאם כן בטיל ליה האי קל וחומר דשלישי בקודש לא איצטריך דלא מיבעיא דכי היכי דבתרומה אייתיניה בקל וחומר מטבול יום הכי נמי אתי קודש בההוא קל וחומר אלא אפילו מן התורה למדנוהו והיינו דקאמר למדנו שלישי לקודש מן התורה הילכך אי אמרינן דיו איפרך ליה ק''ו כו': מי לא עסקינן. מי לא מצינן למישמע מינה דאפי' נגע בשני נמי קאמר לא יאכל דהא בכל טמא כתיב ושני איקרי טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא והאי בבשר שלמים כתיב דקדש נינהו: טעם בריבי. טעמו של ר' יוסי שהוא חכם וגדול הדור איני יודע מהו שלמד רביעי בקודש שהרי מקל וחומר זה תשובתו בצדו: אוכל הבא מחמת טבול יום. שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה כדפרישית לעיל דבכלים נמי כתיב הערב שמש לגבי תרומה ואינו אלא לנגיעה ואינו עושה רביעי בקודש לרבנן דפליגי עליה דאבא שאול ואמרו טבול יום פוסל בקודש ואינו מטמא לפסול את מי שיחזור ויגע בו וקא סלקא דעתא דר' יוסי כרבנן סבירא ליה הילכך תשובתו בצדו דא''כ הכי נמי נדרש להאי ק''ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקודש ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול בקודש אוכל הנוגע בטבול יום שפסול בתרומה דין הוא שיעשה רביעי בקודש: טבול יום תחילה לקודש. מעלה עשו בקודש להיות טבול יום אצלו כראשון לטומאה ויטמא שני' בקדש זה מזה שאוכל שנוגע בטבול יום נעשה שני ועושה את חבירו שלישי ושניהם קרויין טמאין שמקלקלין את אחרים והשלישי פוסל את הרביעי להיות הוא עצמו פסול אבל לא יפסול את אחרים במגעו: רבי מאיר אומר מטמא אחד ופוסל אחד. הרי הוא כשאר שני שפוסל את התרומה והנוגע בו פוסל את הקודש כך טבול יום הפוסל את התרומה הנוגע בו טמא לקודש ולפסול עוד אחד: כך פוסל כו'. ואין הנוגע בטבול יום פוסל את הקודש אלא הוא עצמו פסול: ממאי דרבי יוסי כרבנן סבירא ליה. דתהוי תשובה בצדו דילמא כאבא שאול סבירא ליה והוא הדין דהוה מצי רב פפא למימר דילמא כר' מאיר סבירא ליה ואין כאן עוד תשובה דהא עביד רביעי אלא רבותא נקט כלומר מאן לימא לן דלא מחמיר כאבא שאול דילמא כוותיה סבירא ליה דאוכל הבא מחמת טבול יום אם של קודש הוא מטמא אחד ופוסל אחד דההוא דנגע ביה פסיל ליה דאורייתא ואפילו הוי קמא תרומה פסול לקודש מקל וחומר ממחוסר כפורים כדדריש רבי יוסי לעיל ודריש ליה נמי הכא ומה מחוסר כפורים שמותר בתרומה פסול לקודש אוכל תרומה הבא מחמת טבול יום שפסול בתרומה אינו דין הוא שיעשה רביעי בקדש והיכא דהוה ליה דקודש עבוד רבנן מעלה שיטמא אחד ויפסול אחד: דאי סלקא דעתך כאבא שאול סבירא ליה. מקל וחומר דמחוסר כפורים פסיל לקמא וממעלה דרבנן מטמא ליה כיון דמדאורייתא פסיל ליה לההוא דנגע ביה לייתיה לרביעי בקודש מאוכל הבא מחמת טבול יום: ומה אוכל הבא מחמת טבול יום דטבול יום. שבא מכחו שרי בחולין עושה רביעי בקודש כלומר פוסל את הקודש מקל וחומר ממחוסר כפורים:

אין פירוש לקטע זה

סוטה כט ע"ב - Steinsaltz

דף כט - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד