סוטה כז ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כז - ב

"והעמיד הכהן את האשה לפני ה', ונתן על כפיה", ומשמע שיכולה לעמוד, ושיש לה ידים, כך הוא, בעלה, אם היה חיגר, או גידם, לא היה משקה.

[האמוראים אינם חולקים, אלא זה מפרש במה הוקשה האשה לאיש, וזה מפרש במה הוקש האיש לאשה. רש"י].

מר בר רב אשי אמר: גם לכך הוקש, כשם שאילמת לא היתה שותה, משום דכתיב "ואמרה האשה אמן ואמן", ^[59] כך הוא, אם היה אילם, לא היה משקה.

הדרן עלך פרק ארוסה

הערות

^[59] כתבו תוספות בד"ה דכתיב, דאפילו למאן דאמר דלא בעינן קרא כדכתיב, מכל מקום אילמת אינה שותה, משום שאינה יכולה לקבל על עצמה את השבועה. וכתב המנ"ח, דלכאורה הרי יכולה לקבל על עצמה בכתב. ואף אם נאמר דאילמת הוי "אינה ראויה לבילה", אך באשה שאינה אילמת אפשר דיכולה לקבל השבועה בכתב. מ' שס"ה אות כ"ד.

פרק חמישי - כשם שהמים

מתניתין:

כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו, את הבועל, שאם היא איננה טהורה גם הוא ימות כדרך שתמות הסוטה, בצביית בטן ובנפילת ירך, שנאמר "ובאו, ובאו".

"ובאו בה המים המאררים למרים", ומייתור האות וי"ו למדים אנו שגם הבועל יענש בביאת המים אל הסוטה, כמותה.

כשם שאסורה הסוטה לבעל, כשלא שתתה, ^[1] כך אסורה לבועל, לאיש שנתייחדה עמו, שאסורה לינשא לו לעולם, אף לאחר מיתת בעלה או גירושיה ממנו.

שנאמר "נטמאה" "ונטמאה", ומייתור הוי"ו דרשינן לאוסרה גם על הבועל, דברי רבי עקיבא.

אמר רבי יהושע: כך היה דורש זכריה בן הקצב, כרבי עקיבא, מייתור הוי"ו.

רבי אומר: לא דרשינן אות וי"ו יתירה, אלא דרשינן משני פעמים האמורים בפרשה "נטמאה" "ונטמאה" - אחד לבעל ואחד לבועל [וכן דרשא דלעיל אינה מייתור הוי"ו אלא מפסוק אחר, כמבואר בגמרא].

בו ביום שמינו את רבי אלעזר בן עזריה לנשיא, לאחר שהעבירו את רבן גמליאל מהנשיאות, ונתנו רשות לכל ליכנס לבית המדרש [שהיה רבן גמליאל אומר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש, וכשהעבירוהו מכהונתו רבתה תורה בו ביום, ולא היתה הלכה תלויה בבית המדרש שלא נתפרשה. ואף הדרשה ד"נטמאה ונטמאה" דרש רבי עקיבא בו ביום] דרש רבי עקיבא "וכלי חרש אשר יפול מהן [מהשרצים] אל תוכו, כל אשר בתוכו יטמא". והשרץ הוא אב הטומאה, והכלי חרש שנפל לתוכו השרץ נעשה ראשון לטומאה, והאוכל שבתוך הכלי חרש נטמא ממנו, ונעשה שני לטומאה.

ומדייק רבי עקיבא: אינו אומר הכתוב "כל אשר בתוכו "טמא", אלא "יטמא", ודרשינן כאילו כתוב יטמא [בשוו"א תחת היוד] לטמא אחרים, שהאוכל שבכלי חרש מטמא אחרים.

לימד כאן הכתוב על ככר [נקט ככר לפי שהוא מצוי בתנור שהוא כלי חרש], שהוא שני לטומאה, שמטמא את השלישי. כלומר, שמטמא ככר נוסף בנגיעתו ועושהו שלישי ואפילו בחולין, שהרי הכתוב מדבר סתם.

אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי! שהיית אומר: עתיד דור אחר בעתיד לטהר ככר שלישי בתרומה, שאין לו מקרא מן התורה שהוא טמא, אלא שאנו דורשין זאת מקל וחומר. והדור העתיד יפרוך את הקל וחומר כפי שיתבאר בגמרא. ^[2]

והלא רבי עקיבא, תלמידך, מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר "כל אשר בתוכו יטמא", ואפילו בחולין וכל שכן בתרומה!

בו ביום דרש רבי עקיבא גם בפרשת ערי הלויים, שנאמר בתורה שבני ישראל יתנו להם מנחלתם ערים לשבת ומגרש לערים סביבותיהם. מקרא אחד אומר "ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה", וסוף הפסוק "זה יהיה להם מגרשי הערים". ואילו מקרא אחר אמר "ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב".

אי אפשר לומר במדות המגרשים "אלף אמה" לפי שכבר נאמר "אלפים אמה".

ומאידך, אי אפשר לומר "אלפים אמה", לפי שכבר נאמר "אלף אמה".

הא כיצד יתקיימו שני המקראות הללו?

"אלף אמה" - יתנו להם כדי שישמש להם מגרש, מקום פנוי מבתים ונטיעות, העשוי לנוי העיר, להיות לה לאויר.

ו"אלפים אמה" לא נאמרו כדי לתתן ללויים, אלא לענין תחום השבת, לומר שמותר לצאת בשבת מהעיר רק עד מרחק אלפים אמה ולא יותר, שלדעת רבי עקיבא איסור תחומין הוא מן התורה.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: כך יתיישבו שני המקראות הללו:

"אלף אמה" - מגרש פנוי לגמרי. ואילו "אלפים אמה", האלף הנוספים, יהיו שדות וכרמים. ^[3] ואילו תחום שבת לא הוזכר בכתוב, ואינו אלא מדרבנן.

בו ביום דרש רבי עקיבא "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה', ויאמרו לאמר ".

שאין תלמוד לומר "לאמר", שאינו דומה "לאמר" זה לשאר "לאמר" שבתורה, שמשמעו שהקב"ה אמר למשה כדי שיחזור ויאמר לישראל, אבל כאן אין לפרש כן.

ומה תלמוד לומר כאן "לאמר"?

מלמד שהיו ישראל עונין שירה אחריו של משה, על כל דבר ודבר. שמשה אמר "אשירה לה'", והם עונים אחריו "אשירה לה'", משה אמר "כי גאה גאה" והן עונין אחריו "אשירה לה'", וכך בכל השירה היו עונין אחריו "אשירה לה'", כקוראין את ההלל, כשאחד מוציא את הרבים ידי חובתן בהלל הוא קורא והציבור עונין אחריו על כל קטע - "הללויה", לכך נאמר "לאמר".

רבי נחמיה אומר: כקורין את שמע. משה פתח בשירה, ושרתה רוח הקודש על כולם, וכוונו יחד את השירה ככתבה, ואמרו כולם ביחד כדרך שנוהגין בפורס על שמע לפני הציבור, ולא כקורין את ההלל.

בו ביום דרש רבי יהושע בן הורקנוס: לא עבד איוב את הקב"ה אלא מאהבה. משום שאהב את הקב"ה, שנאמר באיוב "הן יקטלני, לו אייחל".

ועדיין הדבר שקול, אין הכרעה מכאן אם עבד מאהבה או מיראה שכן יש להסתפק במשמעות המלה "לו" אם היא בוי"ו, שמשמעות הדבר אף אם יקטלני, לו אני מצפה. או באל"ף, דהיינו איני מצפה.

שאמר איוב הלא הוא הורגני ולא אצפה לו עוד, שיש לפעמים לא באל"ף שמשמעותו כמו לו בוי"ו כמו "בכל צרתם לא צר"? ^[4]

תלמוד לומר "עד אגוע, לא אסור תומתי ממני", מלמד הכתוב שמאהבה עשה איוב! אמר רבי יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה, שחשש מעונש שיבא עליו, שנאמר "איש תם וישר, ירא אלהים, וסר מרע".

והלא יהושע, תלמיד תלמידך, שהיה תלמידו של רבי עקיבא שהיה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, ^[5] למד שמאהבה עשה!

גמרא:

והוינן בה: הא דקתני במתניתין שהמים בודקין אותו, למאן מי הוא שבודקין אותו המים?

אילימא לבעל? בעל מאי עביד מה חטא שיבדקו אותו המים?

הערות

^[1] המאירי. דאי בשתתה, הרי ממה נפשך, אם לא מתה, מותרת לבעלה, ואם התחילה בלקות הבטן והירך, מיד מתה [וצ"ע מלעיל כו א דפריך בגמרא, אי במתנוונה, הא בדקוה מיא, דמשמע שיתכן שתתחיל ללקות ועדיין אינה מתה ואסורה לבעלה].

^[2] מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם הל' ממרים פ"ב ה"א, דבי"ד שדנו להורות באחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן, ועמד בי"ד שלאחריהם ונראה להם לסתור, הרי זה דן כפי מה שנראה בעיניהם, ומה שאמרו אין בי"ד יכול לבטל בי"ד חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין זה רק בגזירות ותקנות, ולא בדרשות וילפותות. מהר"ץ חיות.

^[3] רש"י. והרמב"ם סובר שנתנו ללויים בסך הכל שלשת אלפים אמה, אלף למגרש ואלפים לשדות וכרמים. הל' שמיטה ויובל פי"ג ה"ב.

^[4] המהרש"א מבאר ד"לו" בוי"ו משמע מאהבה, שגם אם יענוש אותי להרגני לו אני מצפה לעוה"ב, ו"לא" באל"ף משמע מיראה, דעד שיהרגני אני מצפה לו מיראת ההריגה, אבל אם יהרגני ולא ניצלתי ממנו, לא אייחל ואצפה לו עוד לעוה"ב. ומייתי מקרא דעד אגוע, שודאי מי שיש לו מדה זו, שלא מסיר תומתו לעולם עד יום מותו אין זה ממדת עובדים מיראה אלא עובדים מאהבה.

^[5] כתב הרמב"ם בפיהמ"ש שגם רבי עקיבא היה תלמיד תלמידו של ריב"ז, שהיה תלמידו של ר"א בן הורקנוס שהיה תלמידו של ריב"ז אלא שמפני גדלותו של רבי עקיבא אמר עליו שהוא תלמידו של ריב"ז. ויש שכתב שרבי עקיבא היה גם תלמידו של רבי יהושע ולכן לא רצה רבי יהושע להזכיר שהוא תלמיד תלמידו של ריב"ז שהיה נשמע שעל עצמו קאמר שהוא תלמידו ולא רצה ליטול גדולה לעצמו בפני ריב"ז רבו. הרד"ל.

"והעמיד הכהן את האשה לפני ה'... ונתן על כפיה" (במדבר ה, יח), שאם אינה יכולה לעמוד או אין לה ידים לקבל את המנחה — אין משקה אותה, כך גם כן הוא הבעל — אם היה חיגר או גידם לא היה משקה את אשתו. מר בר רב אשי אמר: כשם שאילמת לא היתה שותה, דכתיב [שנאמר] "ואמרה האשה אמן אמן" (במדבר ה, כב) ואם איננה יכולה לומר — אי אפשר לקיים בה מצווה זו, כך הוא, הבעל, אם היה אילם לא היה משקה אותה.

א משנה כשם שהמים בודקים אותה, כך המים בודקים אותו, את הנואף, שנאמר פעמיים: "ובאו בה המים המאררים" (במדבר ה, כד), "ובאו בה המים המאררים" (במדבר ה, כז).

וכן כשם שאסורה האשה לבעל אם נסתרה ונטמאה — כך אסורה לבועל, שנאמר: "נטמאה" "ונטמאה" (במדבר ה, יד.

במדבר ה, כט), אלו דברי ר' עקיבא. אמר ר' יהושע: כך היה דורש זכריה בן הקצב. רבי אומר: שני פעמים האמורים בפרשה "וקינא את אשתו והיא נטמאה" (במדבר ה, יד), ופעם נוספת נאמר "אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה" (במדבר ה, כט) — אחד לבעל ואחד לבועל.

ב בו ביום שהעמידו את ר' אלעזר בן עזריה כנשיא הסנהדרין דרש ר' עקיבא על הכתוב "וכל כלי חרש אשר יפל מהם אל תוכו כל אשר בתוכו יטמא" (ויקרא יא, לג), אינו אומר "טמא" אלא "יטמא", ולשון זו באה לומר שלא רק שנטמא לעצמו אלא טמא גם לטמא אחרים. למד על ככר שני, ככר שהיה בתוך כלי חרס שקיבל טומאה משרץ מת, שהכלי הוא ראשון לטומאה והככר שני לטומאה, שמטמא את השלישי, כלומר, אוכל הנוגע בו.

אמר ר' יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי שתוכל לחיות ולראות, שהיית אומר: עתיד דור אחר לבוא ולטהר ככר שלישי, לפי שאין לו לשלישי לטומאה מקרא מפורש מן התורה שהוא טמא, והלא ר' עקיבא תלמידך מביא לו מקרא מן התורה שהוא טמא, שנאמר: "כל אשר בתוכו יטמא".

ג בו ביום דרש ר' עקיבא, נאמר בערי הלויים: "ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה... זה יהיה להם מגרשי הערים "(במדבר לה, ה) ומקרא אחר אמר: "ומגרשי הערים אשר תתנו ללויים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב" (במדבר לה, ד).

אי אפשר לומר אלף אמה — שכבר נאמר אלפים אמה, ואי אפשר לומר אלפים אמה — שכבר נאמר אלף אמה, הא [הרי] כיצד מיישב אתה את המקראות? — אלף אמה הם מגרש, שטח פנוי סביב העיר, ואלפים אמה נאמר לענין תחום השבת, שאסור לצאת בשבת חוצה לו. ומכאן מצאנו ראיה לאלפיים אמה של תחום שבת מן התורה.

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אלף אמה הם מגרש, ואלפים אמה הם שטח לשדות וכרמים.

ד בו ביום דרש ר' עקיבא על הכתוב "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמר" (שמות טו, א), שאין תלמוד לומר "לאמר", שאין למלה "לאמר" שום משמעות כאן, ומה תלמוד לומר "לאמר" — מלמד שהיו ישראל עונין שירה אחריו של משה על כל דבר ודבר כקוראין את הלל, שהיו חוזרים ועונים על כל פסוק "אשירה לה' כי גאה גאה" (שמות טו, א). לכך נאמר "לאמר" — שאף הם יאמרו.

ר' נחמיה אומר: כקורין את שמע, ולא כקורין את הלל. כלומר, שהיה משה פותח בפסוק וישראל ממשיכים איתו.

ה בו ביום דרש ר' יהושע בן הורקנוס: לא עבד איוב את הקדוש ברוך הוא אלא מאהבה, שנאמר: "הן יקטלני לו איחל" (איוב יג, טו). ועדיין הדבר שקול האם הכוונה בכתוב "לו אייחל" היא: לו אני מצפה. או שמא הכוונה היא: איני מצפה? שכן יש בכתוב זה קרי ("לו") וכתיב ("לא"), ואפשר להבין גם: לא אייחל — תלמוד לומר: "עד אגוע לא אסיר תמתי ממני" (איוב כז, ה), מלמד שמאהבה עשה.

אמר ר' יהושע: מי יגלה עפר מעיניך רבן יוחנן בן זכאי, שהיית דורש כל ימיך שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה בלבד, שנאמר: "האיש ההוא תם וישר וירא אלהים וסר מרע" (איוב א, א), והלא יהושע תלמיד תלמידך למד שמאהבה עשה.

ו גמרא שנינו שכשם שהמים בודקים אותה כך בודקים גם אותו. ושואלים על מה ששנינו "אותו" — למאן [למי] את מי הם בודקים? אילימא [אם תאמר] שבודקים לבעל — בעל מאי עביד [מה רע עשה] שהמים בודקים אותו? וכי תימא [ואם תאמר]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“And the priest shall stand the woman before the Lord…and place the meal-offering of memorial in her hands” (Numbers 5:18), indicating that if she is unable to stand up straight or if she does not have hands with which to accept the offering, then she does not drink; so too, if the husband were lame or without hands, he would not cause his wife to drink. Mar Bar Rav Ashi says: Just as a mute woman would not drink, as it is written: “And the woman shall say: Amen, Amen” (Numbers 5:22), indicating that she must be able to speak; so too, if the husband were mute, he would not cause his wife to drink.

MISHNA: Just as the water evaluates her fidelity, so too, the water evaluates his, i.e., her alleged paramour’s, involvement in the sin, as it is stated: “And the water that causes the curse shall enter into her” (Numbers 5:24), and it is stated again: “And the water that causes the curse shall enter into her and become bitter” (Numbers 5:27). It is derived from the double mention of the phrase “and…shall enter” that both the woman and her paramour are evaluated by the water.

Furthermore, prior to her drinking the water, just as she is forbidden to her husband, so too is she forbidden to her paramour, because in contrast to the verse stating: “Is defiled [nitma’a]” (Numbers 5:14), a superfluous conjoining prefix vav is added to a later verse, rendering the phrase: “And is defiled [venitma’a]” (Numbers 5:29). The addition indicates another prohibition, that of the woman to her paramour. This is the statement of Rabbi Akiva.

Rabbi Yehoshua said: That was how Zekharya ben HaKatzav would interpret it, i.e., he also derived from the superfluous vav that the woman is forbidden to her paramour. Rabbi Yehuda HaNasi says an alternate source: The two times that the defilement of the wife is stated in the passage, namely: “And he warns his wife, and she is defiled” (Numbers 5:14), and the later verse: “When a wife, being under her husband, goes astray and is defiled” (Numbers 5:29), indicate that her defilement results in two prohibitions. One is that she is forbidden to her husband and one is that she is forbidden to her paramour.

§ On that same day that Rabbi Elazar ben Azarya was appointed head of the Sanhedrin, Rabbi Akiva interpreted the verse: “And every earthen vessel into which any of them falls, whatever is in it shall be impure [yitma], and you shall break it” (Leviticus 11:33), as follows: The verse does not state: Is impure [tamei], but rather: “Shall be impure,” in order to indicate that not only does the vessel itself become ritually impure, but it can now render other items ritually impure. This teaches with regard to a loaf that has second-degree ritual impurity status due to its being placed inside an earthenware vessel that had first-degree impurity, that it can render other food with which it comes into contact impure with third-degree impurity status.

After hearing Rabbi Akiva’s statement, Rabbi Yehoshua said: Who will remove the dirt from your eyes, Rabban Yoḥanan ben Zakkai, so that you could live and see this? As you would say: In the future, another generation is destined to deem pure a loaf that contracted third-degree impurity, as there is no explicit verse from the Torah stating that it is impure. But now Rabbi Akiva, your disciple, brings a verse from the Torah indicating that it is impure, as it is stated: “Whatever is in it shall be impure.”

Furthermore, on that same day Rabbi Akiva interpreted the verses with regard to the Levite cities as follows: One verse states: “And you shall measure outside the city for the east side two thousand cubits…this shall be for them the open land outside the cities” (Numbers 35:5), and another verse states: “And the open land around the cities, which you shall give to the Levites, shall be from the wall of the city and outward one thousand cubits round about” (Numbers 35:4).

It is impossible to say that the area around the cities given to the Levites was only one thousand cubits, as it is already stated: “Two thousand cubits.” And it is impossible to say that two thousand cubits were left for them, as it is already stated: “One thousand cubits.” How can these texts be reconciled? One thousand cubits are to be set aside as a tract of open land surrounding the city, and the two thousand cubits are mentioned not in order to be given to the Levites, but to indicate the boundary of the Shabbat limit, beyond which it is forbidden to travel on Shabbat. This verse thereby serves as the source for the two-thousand-cubit Shabbat limit.

Rabbi Eliezer, son of Rabbi Yosei HaGelili, says otherwise: One thousand cubits were given to the Levites as an open tract of land, that could not be planted or built upon, and two thousand cubits of additional land were given to the Levites for planting fields and vineyards.

Additionally, on that same day Rabbi Akiva interpreted the verse: “Then Moses and the children of Israel sang this song to the Lord, and said, saying” (Exodus 15:1), as follows: As there is no need for the verse to state the word “saying,” because it states the word “said” immediately prior to it, why must the verse state the word “saying”? It teaches that the Jewish people would repeat in song after Moses every single statement he said, as is done when reciting hallel. After Moses would recite a verse, they would say as a refrain: “I will sing to the Lord, for He is highly exalted” (Exodus 15:1). It is for this reason that the word “saying” is stated, in addition to the word “said.”

Rabbi Neḥemya says: The people sang the song together with Moses as is done when reciting Shema, which is recited in unison after the prayer leader begins, and not as is done when reciting hallel.

On that same day Rabbi Yehoshua ben Hyrcanus taught: Job served the Holy One, Blessed be He, only out of love, as it is stated: “Though He will slay me, still I will trust in Him” (Job 13:15). And still, the matter is even, i.e., the verse is ambiguous, as there are two possible interpretations of the verse. Was Job saying: I will await Him, expressing his yearning for God; or should the verse be interpreted as saying I will not await Him. As the word “lo” can mean either “to him” or “not,” it is unclear which meaning is intended here. This dilemma is resolved elsewhere, where the verse states a clearer indication of Job’s intent: “Till I die I will not put away my integrity from me” (Job 27:5). This teaches that he acted out of love.

Rabbi Yehoshua said: Who will remove the dirt from your eyes, Rabban Yoḥanan ben Zakkai, so that you could live and see this? As you taught all your life that Job worshipped the Omnipresent only out of fear, as it is stated: “And that man was wholehearted and upright, and God-fearing, and shunned evil” (Job 1:1); but now Yehoshua ben Hyrcanus, the disciple of your disciple, has taught that Job acted out of love.

GEMARA: It is stated in the mishna that just as the water evaluates whether the woman was unfaithful, so too, the water evaluates whether he committed this sin. The Gemara asks: To whom does this refer? If we say that it is referring to the husband, what did the husband do that he should be evaluated? And if you would say

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כשם שהמים בודקין וכו' זה הפרק בא לבאר קצת החלק החמישי ובפרט לבאר שהבועל נענש בעונש המים המרים ג"כ ושהיא אסורה לו ועל ידי דבר זה ממה שהזכיר בה שכך דרש רבי זכריה בן הקצב נתגלגלו בענינים אחרים שנאמרו בדרשותיהם בעניני טומאה וטהרה ועניני איסורי תחומין וקצת עניני הגדות ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים האחד בענין עונש הבעל והשני במה שנתגלגלו ממנה לענינים אחרים שלא מן הכונה זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו קצת דברים מענינים אחרים גם כן כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר כשם שהמים בודקין אותה כך הן בודקין אותו שנ' ובאו כשם שהיא אסורה לבעל כך היא אסורה לבועל שנאמר נטמאה נטמאה דברי ר' עקיבא אמר ר' יהושע כך היה דורש זכריה בן הקצב ר' אומר שני פעמים האמורים בפרשה נטמאה נטמאה אחד לבעל ואחד לבועל אמר הר"ם פי' בודקין אותו ירצה בזה הבועל שהוא ימות אשר גרם לה המיתה כאשר השקו אותה ואין בין ר' ור' עקיבא מחלקת בדין ואמנם חלקו בראיות זה הדין וסבת מחלקותם וראית כל אחד מהם דומה התלמוד ממנו בזה המקום כדי שלא יארך המאמר וימעט התועלת:

אמר המאירי כשם שהמים בודקין אותה ר"ל האשה אם זינתה כך הם בודקין אותו ר"ל הנואף ר"ל שבכל מקום שהוא יארעוהו אותם המאורעות ר"ל צביית בטן ונפילת ירך ואי אתה מפרשו בבעל וכשבא עליה אחר כן שאינו מנוקה מעון שהרי כל שהוא כן אין המים בודקין את אשתו ולא נאמר שיהו המים בודקין שום אדם אלא כשהם בודקין את האשה תחלה אלא ודאי בבועל נאמרה על הדרך שפירשנו:

כשם שאסורה לבעל וכו' ודבר זה אתה מפרשו בשלא שתת שאם שתת הכל תלוי בבדיקה וכל שלא מתה מיד מותרת לבעלה ואפי' היה כהן ואפי' היתה מתנונה בשאר איבריה כמו שביארנו למעלה עד שתתחיל בצביית בטן ובנפילת ירך וכל שנתגרשה בעוד שמותרת לבעלה ודאי מותרת לחשוד וכשתתחיל בלקות הבטן והירך הרי מתה היא אלא אין למשנתנו מקום אלא בשקנא לה ונסתרה ולא שתת הן שהודת הן שאמרה איני שותה הן שאמר הבעל איני רוצה להשקותה הן שבא עד טומאה הן שהיתה מהנשים שאין ראויות לשתות על הדרך שביארנו הן שקנא לה מי שאין קנוי שלו בא להשקאה אלא לאיסור ולהפסד כתובה כגון שקנאו לה בית דין וכל אלו הואיל ומ"מ נאסרה לבעל אף היא אסורה לבועל אם נתגרשה הימנו ואם עבר וכנס אפילו היה לו כמה בנים ממנה תצא שהרי איסור תורה היא בין לבעל בין לבועל ולאחיו של בועל מיהא מותרת אע"פ שבתלמוד המערב אמרו אסורה הא כל שלא היה שם קנוי אלא שנסתתרה הן שיש שם עידי דבר מכוער הן שאין שם יש בהן דינין אחרים ביררנום בשני של יבמות:

וכבר ביררנו בפרק ראשון שכל שנאסרה לבעלה מחמת הסתירה הן באותן שהן בנות בדיקה עד שתבדק הן באותן שאינן בנות בדיקה לעולם אסורה בתרומה אם היא אשת כהן:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו בגמרא מפרש לה. שנאמר ובאו ובאו הא נמי מפרש בגמ' אי וא"ו יתירה [דריש] או ובאו יתירה דריש. כך היה ר' זכריה בן הקצב דורש וא"ו יתירה. ונטמאה ב' פעמים פ"ה אבל ונסתרה והיא נטמאה לאו ממניינא הוא דהא אוקימנא לעיל בפ"ק לטומאה ודאית בעד אחד. ולא נהירא דהא כבר שמעינן בריש מכילתין טומאה דעד אחד מוהיא לא נתפשה. וכי תימא דאיצטריך לומר דבעי' סתירה כעין טומאה דאמר התם דאיתקש סתירה לטומאה ומשום [דכתיב] ונסתרה והיא נטמאה. הא ממילא שמעי' ליה. ולכן צ"ל דגמ' דקאמר (לקמן כח) ומה תלמוד לומר והיא נטמאה דטומאה יתירה קדריש ודלא כפ"ה בגמ' דלא קרא יתירא קדריש דמשמע שהוא סובר שאין כאן אלא ב' ונטמאה וקנא את אשתו והיא נטמאה ועוד כתיב אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה ובגמ' צ"ל דכדי' ונסתרה והיא נטמאה יתירה כדפרי'. בו ביום דרש ר' עקיבא פ"ה דאמר בברכות דכל היכא דתני בו ביום הוי ביום שהשיבו את רבי אלעזר בן עזריה בנשיאות [שנתרבו] תלמידים שנתנו רשות לכל ליכנס שהיה ר"ג אומר כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש ורבתה תורה בו ביום ולא היתה הלכה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה והא דתני לה הכא נראה בעיני דהך דרשא דונטמאה ונטמאה דלעיל נמי בו ביום הוא. ל"ה:

וכל כלי חרש שהוא ראשון שנטמא מן השרץ והאוכל שבתוכו שני שנטמא מן הכלי אינו אומר טמא אלא יטמא כל אשר בתוכו יטמא למדרשיה ביה נמי יטמא לאחרים לימד על ככר שני להכי נקט ככר לפי שמצוי בתנור שהוא כלי חרס:

שמטמא את השלישי ואפי' בחולין דקרא סתמא כתיב ל"ה. וליכא למימר דליהוי אויר התנור כמאן דמלי טומאה וליהוי האוכל ראשון דא"כ אף כלים שבאוירו יטמא וליתא דאמרי' בפ"ק דפסחים מכל האוכל אשר יאכל אוכלין ומשקין מטמאין מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מטמאין מאויר כלי חרס:

בפרש"י בד"ה שני פעמים ונסתרה כו' אלא וקנא את אשתו והיא נטמאה והיתה אם נטמאה ועוד כתיב אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה ובגמ' כו' עכ"ל מפי' ישן:

תוס' בד"ה כשם שהמים כו' אבל הוא לכשתשתה הוא נבדק בדקו אותה ולא אותו אני כו' מגולין שתת ונצבת הכין כו' עכ"ל כצ"ל ועוד איכא בירושלמי כל הך בבא קצת בע"א בבדקו אותו ולא אותה ע"ש ומהרש"ל הגיה בתוס' שלפנינו ע"ש:

בא"ד מעתה גירש יהא מותר בה תיפתר כו' עכ"ל וכגון שמתנוונה אחר ששתתה וגירשה הבעל יהא אותו שנחשד עמה מותר כיון דאותו לא בדקו ואותה בדקו שמתנוונה משום שעם אחרים נסתרה וכ"כ מהרש"ל וא"א לפרש בע"א:

גמ' דרש רע"ק אז ישיר גו' ויאמרו לאמר כו'. עי' פרש"י והכי אמרינן פ"ק דיומא מנין לאומר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה' אל משה מאוהל מועד לאמר דהיינו שיאמר משה לישראל והכא ליכא למימר הכי דהא ויאמרו לאמר כתיב וק"ל:

כקורא את הלל כו' כקורין את שמע כו'. מפורש בגמ' לקמן:

ועדיין הדבר שקול לו אני מצפה כו'. ר"ל לו בוי"ו משמע מאהבה גם אם יענוש אותי להורגני לו אני מצפה לעוה"ב או לא באל"ף דמשמע מיראה דעד שיהרגני אני מצפה לו מיראת הריגה אבל אם יהרגני ולא נצלתי ממנו מיראת עונש לא איחל ואצפה לו עוד לעוה"ב ומייתי מקרא המכריע שאמר עד אגוע לא אסיר תומתי שודאי מי שיש לו מדה זו שלא מסיר תומתו לעולם עד יום מותו אין זה ממדת עובדים מיראה אלא מעובדים מאהבה והאי לא אסיר תומתי ליכא לפרושי לו בוי"ו דאין לו משמעות כלל אלא לא באל"ף ודו"ק:

שלא עבד איוב את המקום אלא מיראה כו'. מה שיש לדקדק בזה אמה שאמרו פ"ק דב"ב גדול הנאמר באיוב יותר מבאברהם כו' יבואר שם:

גמ' האמורים בפרשת נטמאה ונטמאה כו' כצ"ל:

שם אשירה לה' כי גאה גאה נמחק. ונ"ב נ"ל טעות:

רש"י בד"ה שתי פעמים כו' ונטמאה ועוד כתיב והיתה אם נטמאה ובגמרא דריש לה ר"ע חד לתרומה כו' משום דשמע לר"ע כו' כצ"ל:

בד"ה שקול משקלו כו' ולכאן לו אני כו' הד"א:

תוס' בד"ה כשם שהמים כו' בין לו בין לאחר. נ"ב פירוש בין נסתרה עמו וזינתה בין זינתה מאחר שהרי משביעין אותה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר וק"ל:

בא"ד אלא אני אומר אם אחרים נסתרה מעתה גרש יהא כו' כצ"ל. ונ"ב אינו רוצה לומר שאם גירש אותה ולא השקה דנימא שתהא מותרת עם אותו שנסתרה ונימא שזינתה מאחר כמו שאנו אומרים כאן היכא שבדקו אותה ולא אותו ומה קושיא היא דלמא לעולם אסרינן מספק ומוקמינן בחזקת שזינתה עמו אבל הכא שהמים לא בדקו אותו איכא הוכחה שהוא נקי. ועוד מאי קמשני כו' דאמרינן שהוא שוגג כו' ולעולם אמרינן שזינתה עמו והלא משביעין אותה להדיא אמן מאיש זה אמן מאיש אחר אלמא דאיכא למימר שנסתרה עם אחר ומ"מ אסרינן עליו מכח ספק כדפרישית ולנ"ל דקאי על אותם שבדקו אותה כלומר ולא מתה מיד אלא שצבתה ומתנוונת והולכת והוא גירשה תהא מותר לאותו שנסתרה עמו ודו"ק:

בא"ד ואת אמרת הכין הוא שוגג כו' מתחת ידו ואמרינן הכין כו' כצ"ל:

במשנה בו ביום כו'. עפרש"י. וק"ל מדוע לא חשיב הכא כל הני דבפ"ה דידים. וי"ל דלא תני הכא אלא מה שדרשו מקראי. א"נ מה שדרש ר"ע לבד. והא דנקיט דרשה דר"י בן הורקנוס. משום דאמר עלה ר"י מי יגלה עפר כו' כמו שאמר על דרשת ר"ע:

שם ר"א בנו של ריה"ג אומר אלף כו'. עתוי"ט. ועמש"כ עליו וע"ד התוס' דלקמן (ל ב) בעירובין (נא):

רש"י ד"ה שתי פעמים. והאי דנקיט תרי מינייהו כו'. כצ"ל:

רד"ה מגרש. פנויה כו' ומאילנות כו'. בב"ב (כד ב) מסיק לרבנן דאילנות עבדינן ע"ש. ונראה לכאורה דה"ה בערי הלוים לר"א. אלא מדקאמר ואלפים אמה שדות וכרמים משמע דבאלף דמגרש אפי' כרמים דהיינו אילנות נמי לא:

רד"ה שקול. משקלו שוה אינו מכריע לכאן ולכאן. כצ"ל:

תוס' ד"ה כשם. שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת מבעלה לאחר הבועל כו'. לכאורה קשה דהא אם בא עליה אחר שנאסרה עליו אפי' בשוגג דלא ידע תו אין המים בודקין אותה כלל כדאיתא בתוס' יבמות (נח) בד"ה ונקה. וצ"ל דהכא מיירי דבשעת השקאה א"י אם בא עליה אחר שנסתרה או לא דבכה"ג בדקי לה כמש"כ התוס' שם:

בא"ד הוא מזיד והיא שוגגת כו' אפשר לומר מזיד בה ואת אמרת הכין. עיין מל"מ בפ"ב מהל' סוטה הלי"ב:

בהרע"ב ד"ה נטמאה. ו' יתירה דבונטמאה שניה. ר"ל שניה שבמשנה אבל בקרא היא שלישית:

שם ד"ה רבי. רבויי דקרא קדריש בין בובאו ובאו. אל תטעה בלשונו דלרבי דריש בדיקת הבועל מכפילת ובאו ובאו דומיא דאיסורו מכפילת נטמאה. דמוכח בגמרא דתלתא ובאו דריש רבי ג"כ לצואה ולעשיה ולידיעה. ובדיקת הבועל יליף מדכתיב בטן וירך:

תוס' ד"ה כשם כו' אלא אני אומר עם אחרים נסתרה. צ"ל עם אחרות נסתר:

בא"ד אפשר לומר מזיד בה. עי' יבמות דף לה ע"א תד"ה אע"פ:

בו ביום דרש רבי עקיבא אז ישיר וכו'. יש להעיר דזה דרש ביום אשר מינו לרבי אלעזר בן עזריה לנשיא כמ"ש רז"ל ומה שייכות יש לדרשה זו ביום ההוא ואי אין לה שייכות אמאי תני בו ביום. ותו להבין מאי דקתני שאין ת"ל לאמר ומה ת"ל לאמר וכאשר ירדוף הקור"א מימר אמר הגיעני כפו"ל. ותו להבין מאי דקתני מלמד שהיו ישראל עונים שירה אחריו של משה מהו לשון מלמד דנראה דבא ללמד דין או דבר מחודש:
והנה בש"ס בדף ל' מייתי ברייתא דקתני פלוגתא בזה דרבי עקיבא אמר שהיו ישראל אומרים שירה כגדול המקרא את ההלל שאומרים אחריו ראשי פרקים ורבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר כקטן המקרא את ההלל שהם עונים אחריו מה שהוא אומר ורבי נחמיא אומר כסופר הפורס על שמע שהוא פותח והם עונים אחריו ומפרש בגמרא דרבי עקיבא סבר לאמר אמילתא קמיתא ורבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי סבר לאמר אכל מילתא ומילתא ורבי נחמיה סבר ויאמרו דאמור כלהו בהדי אהדדי לאמר דמשה פתח ברישא. והשתא אפשר דרבי עקיבא דקאמר במתניתין שאין ת"ל לאמר ומה ת"ל לאמר. בא לשלול דעת ר"א בנו של ריה"ג ורבי נחמיא כי הנה לדעת ר"א דסבר כקטן המקרא את ההלל שהם עונים אחריו מה שהוא אומר שאינו מוציאן י"ח א"כ לשתוק קרא ולא לימא לאמר ומדכתיב ויאמרו אשירה לה' ידעינן כי כלם אמרו כל השירה ואי משום דרצה לומר דמשה אמר והם עונים אחריו הרי כי כתיב אז ישיר משה ובני ישראל ויאמרו ותלה הכל במשה שמעינן דהשירה מתיחסת למשה ומזה ידענו שהוא אומר והם עונים כל מה שאומר. והיינו דאמר רבי עקיבא שאין ת"ל לאמר כלומר דלאמר יתר ולא אצטריך ללמדנו שום דבר דגם אי לא כתיב לאמר אנו יודעים מדכתיב ישיר משה לשון יחיד וכתיב ויאמרו דמשה אמר והם עונים הכל אחריו. ואי נימא כדעת ר' נחמיא דמשה פתח ברישא ושרתה רוח הקדש על כלם ואמרו בהדי הדדי. אכתי ומה ת"ל לאמר כלומר דהול"ל אז ישיר משה ויאמרו בני ישראל את השירה הזאת לה' אשירה ומזה אנו לומדים דמשה התחיל במ"ש אז ישיר משה ואח"כ ויאמרו בני ישראל ומשמע שפיר דמשה התחיל דכתיב אז ישיר משה ואח"כ אמרו כלם דכתיב ויאמרו בני ישראל את השירה ולא לימא לאמר. אלא מלמד שהיו ישראל עונים אחריו של משה כגדול המקרא את ההלל ומשום הכי כתיב לאמר אמילתא קמיתא:
א"נ אפשר לומר קרוב לזה במ"ש בזהר הקדוש דשרתה עליהם רוח הקדש ולזה כיוונו כלם לאמירות ודברים אחדים כאחד. ובזה פירשנו בעניותנו דזה רמז הכתוב באומרו ויאמרו לאמר דהכונה ויאמרו כלם כאחד לאמר אמירה אחת. ודרך דרש אפשר לומר דרבי עקיבא בא לשלול זה וזה כונתו שאין ת"ל לאמר דלא שייך בזה לאמר דפירושו בכל המקרא לאמר לאחרים. ואי תימא דהפירוש הוא דאמרו כלם אמירה אחת לז"א ומה ת"ל לאמר שפירושו לאחרים והול"ל ויאמרו כאחד או ויאמרו מאמר או לשון כיוצא בו ומה ת"ל לאמר אלא מלמד שבא ללמדנו דין דבתפלה וברכות שומע כעונה ולאמר אמילתא קמיתא. ואע"ג דהם לא אמרו אלא אשירה לה' קרינן בהו דמשה וישראל שוררו השירה דשומע כעונה א"נ מלמד דין דאע"ג דבעלמא תרי קלי לא משתמעי בהלל ומגילה דחביב ומשום פרסומי ניסא אפילו עשרה קורין כאחד וה"נ דהוא חביב ופרסום ניסא כלם כאחד אמרו דמשתמעי כל הקולות. א"נ בא ללמד דין מורה הלכה בפני רבו דאע"ג דשרתה עליהם רוח הקדש וראתה שפחה על הים וכו' וידעי לומר השירה ברוח הקדש הו"ל כמורה הלכה כמ"ש פ"ק דמגילה וחולדה היכי מתנבאה במקום ירמיה. ובזה פירשו ז"ל מ"ש אלדד ומידד מתנבאים וכו' וחדא מגו חדא דין אחד שכתב הרב תרומת הדשן סימן חל"ק דגדול הדור חשיב כרבו מובהק וסמוכו' שלו מדברי התוספות גבי שמואל דהוי מורה הלכה בפני רבו עלי אף דלא למד מטעם שהיה גדול הדור. וגם לדעת הרב מהר"י קולון ז"ל שרש ק"ע דתרוייהו בעי בא ללמוד והוא גדול הדור ומ"ש התוספות לאו תרי שינויי הכא גבי משה רבינו ע"ה הוו תרתי דהם באים ללמוד ממנו והוא גדול הדור ומה גם דלמדו ממנו הלכות קרבן פסח וכיוצא ואם היו משוררים ברוח הקדש הוי כמורה הלכה וז"ש מלמד שהיה משה אומר והם עונים אחריו כגדול המקרא את ההלל. ולכבוד רבי אלעזר בן עזריה דהיה נשיא וקאי במקום משה רבינו ע"ה דרש זה דישראל נהגו כבוד ולא שוררו אלא אחר משה דהוא נשיא. וגם כן חייבין לנהוג כבוד בנשיא רבי אלעזר בן עזריה. א"נ דנשיא במקום מלך ואמרו בזהר הקדוש דמלך וכהן לא יתכן שיהיה רק משה ושמואל דזכו בזה וראב"ע כהן והוא גלגול שמואל כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ואמטו להכי דרש כן רבי עקיבא דרבי אלעזר בן עזריה זכה לשניהם כמשה ושמואל ומר ניהו שמואל. ודרש אז ישיר משה. דישראל לא רצו לשורר וכבשו נבואתם מפני משה רבינו ע"ה שהיה מלך וכהן. א"נ השירה היא ללויים דהם מגבורה ומשה היה כהן ולוי וכן רבי אלעזר בן עזריה היה כהן והיה גלגול שמואל שהיה לוי ולכן דרש פסוק אז ישיר משה דהיה כהן ושר כלוי. וכן רבי אלעזר בן עזריה כהן ולוי. א"נ במ"ש רז"ל דהקב"ה כביכול נגלה על הים כמו בחור ובהר סיני כמו זקן. ותרגמה מרן האר"י זלה"ה כי בפסח היה בסוד קטנות והתחיל בחינת סוד הגדלות בשביעי של פסח לכך נראה כבחור אבל בשבועות דכבר הוא בחינת סוד הכתר נראה כזקן. ואמרו בזהר הקדוש דבקריעת ים סוף אתגלי עתיקא. וזה רמז רבי עקיבא דרבי אלעזר בן עזריה בחור ואהדרו ליה תמניסר דרי חיוורתא דאתגלי זקנה והוא היה בחור וזהו בצד מה על דרך קי"ס דכביכול נראה כמו בחור ואתגלי עתיקא ודרש פסוק אז ישיר משה דכתיב אשירה לה' ז"א כי גאה בליל פסח בסוד גדלות. גאה שעתה התחיל בסדר הגדלות כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל סוס ורכבו רמה בים בכח דאתגלי עתיקא. א"נ במ"ש רז"ל דאמירת השירה סגולה לכפרה איכו השתא דבצד מה יש להרהר על סילוק ר"ג דציערוהו ומינו ראב"ע. לכך דרש בשירה לכפר אם שמץ דבר חטא היה בזה דהשירה מכפרת:

בו ביום דרש ר"י בן הורקנוס לא עבד איוב אלא מאהבה וכו'. יש להעיר מאי שיאטה דדרשה זו ביום שמינו רבי אלעזר בן עזריה לנשיא ואפשר משום דאמרו פרק תפלת השחר דהגם דסלקו לרבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש ולכבוד רבן גמליאל דרש זה שם רמז דר"ג הגם שאירעו לו מן השמים דודאי ענין זה גזרו מן השמים שיסתלק מ"מ נכנע וקבל מאהבה ולא מנע עצמו מבית המדרש על דרך שאמר איוב הן יקטלני לו איחל. וכשם שאיוב נדון ביסורין ושב ה' את שבותו גם רבן גמליאל יתפייסו עמו ויחזור לשררתו. וראב"ע גם כן יהיה בכבודו כמו שהיה אח"כ דהחזירו לר"ג וגם ראב"ע היה לו כבוד ושררה וכל זה רמז בדרשתו:
ובגלגולים שקבל הרמ"ע ז"ל ממהר"י סרוק ז"ל והם בדפוס ונקרא הספר גלגולי נשמות ושם במערכת האלף בשם רבי אלעזר בן עזריה כתוב דרבן גמליאל הוא גלגול נחמיה ועל כי אמר נחמיה זכרה לי אלהי לטובה נטרד ר"ג מנשיאותו כשם שלא נקרא הספר נחמיה על שמו עכ"ל ואפשר שזה רמז ר"י בן הורקנוס דכשם שאיוב נדון ביסורין על גלגול שעבר כן ר"ג זאת היתה לו מסיבת גלגול שעבר:

כשם שהמים בודקין אותה כך המים בודקין אותו וכו' התוס' הביאו ירושלמי הוא שוגג והיא מזידה וכו' עמ"ש הרב משנה למלך פ"ב דסוטה דין י"ב ומה שכתבתי אני בעניי על הירושלמי ודברי הרב ז"ל ודברי האחרונים בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סימן י"א דף ק"ה ע"ש באריכות בס"ד:

והעמיד. ולא חגרת: ונתן על כפיה. ולא גידמת קטועת ידים: מתני' כשם. כך בודקין אותו. בגמ' מפרש לה: שנאמר ובאו ובאו. בגמ' מפרש אי וי''ו יתירא דריש או ובאו ובאו יתירי דכתיבי בעניינא: נטמאה ונטמאה. וי''ו יתירא דריש אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה: וכך היה ר' זכריה דורש. וי''ו יתירא: שתי פעמים. ונסתרה והיא נטמאה לא ממניינא הוא דאוקימנא לטומאה ודאית בעד אחד בפ''ק (לעיל ב:) אלא וקנא את אשתו והיא נטמאה והיתה אם נטמאה ועוד כתיב אשר תשטה אשה תחת אישה ונטמאה. ובגמרא דריש לה ר''ע לתרומה ורבי נמי מודי והאי דנקט הכא תרי מינייהו ותו לא משום דשמעינן לר''ע דדריש בעל ובועל מריבויא דוי''ו יתירא וקא''ל רבי בעל ובועל מנטמאה ונטמאה נפקי ולא דרשי וו''י: בו ביום דרש. במס' ברכות (דף כח.) אמרינן דכל היכא דתני בו ביום הוא יום שהושיבו את ר''א בן עזריה לנשיאות שנתרבו תלמידים שנתנו רשות ליכנס לכל שהיה רבן גמליאל אומר כל ת''ח שאין תוכו כברו אל יכנס לבהמ''ד ורבתה תורה בו ביום ולא היתה הלכה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה והא דקתני לה הכא נראה בעיני דהך דרשה דנטמאה ונטמאה דלעיל נמי בו ביום הואי: כלי חרש הוא ראשון שנטמא מן השרץ והאוכל שבתוכו שני שנטמא בכלי: אינו אומר טמא. כל אשר בתוכו טמא אלא יטמא למדרש נמי יטמא שמטמא אחרים: לימד על ככר שני. להכי נקט ככר לפי שהוא מצוי בתנור שהוא כלי חרש: שמטמא את השלישי. בתרומה ואפי' בחולין דקרא סתמא כתיב: עתיד דור אחר. מן העתידין לבא שיטהר את השלישי אף בתרומה שאין לו מקרא מן התורה ואנן הוא דמטמאינן ליה בתרומה מק''ו כדמפרש בגמרא ודור אחר פריך ליה לק''ו כדלקמן בגמרא: ור''ע תלמידך מביא מקרא שהוא טמא. אף בחולין: מגרש. רחבה פנויה מזריעה ומבתים ומאילנות לנוי העיר להיות לה לאויר ואלפים לא הוזכרו לתתן ללוים ולא נאמרו אלא ליציאת תחום שבת: שדות וכרמים. ואלפים סביב נתנו ללוים מהם הניחו אלף סביב העיר למגרש והשאר שדות וכרמים: שאין ת''ל לאמר. שאינו דומה לשאר לאמר שבתורה שהשכינה מדבר הדבור למשה לחזור הוא ולאמרו לישראל אבל כאן אין לומר כן: כקורא את ההלל. בגמ' מפרש: כקורין את שמע. בגמרא מפרש: מאהבה. שאוהב את המקום: שקול. משקלו שוה מכריע לכאן ולכאן: לו אני מייחל או איני מייחל. וה''ק הן יקטלני הלא הוא הורגני לא אייחל לו עוד דיש לא שהוא נדרש כמו לו בלמ''ד וי''ו כדמפרש בגמרא: מיראה. מדאגת הפורענות שלא תבא עליו: ירא אלהים. ולא אוהב אלהים: תלמיד תלמידך. תלמידו של ר''ע היה: גמ'

לפני ה' וכן הא דאמר מר בר רב אשי דאילמת אינה שותה משום דכתיב ואמרה ואפי' למ''ד (סנהדרין דף מה:) לא בעינן קרא כדכתיב מודה דאילמת אינה שותה משום דלא מציא לקבולי שבועה ואפי' גבי חליצה דקרייה לא מעכבא אילם ואילמת שחלצו חליצתן פסולה משום דר' זירא כל הראוי לבילה אלא ונתן על כפיה אע''ג דלאו קרא יתירא הוא בעי קרא כדכתיב והכי משמע בפרק שלשה מינין בנזיר (דף מו:) דמאן דבעי קרא כדכתיב דנזיר ממורט או אין לו כפים אין לו תקנה משום דכתיב ונתן על כפי הנזיר וכן אין לו בהן יד משום דכתיב על בהן ידו תריץ דרב אשי מהדר למר קשישא לפום סברתו דבעי למידק ממתני' דבעינן קרא כדכתיב וא''ל רב אשי מהכא ליכא למידק מידי דהתם קרא יתירא מיהו רב אשי ס''ל דבעינן קרא כדכתיב: מתני' כשם שהמים בודקין אותה כך בודקין אותו. ירושלמי המאררים אמר רבי תנחומא מנין המאררים נגד רמ''ח אברים שיש בה ונגד רמ''ח אברים שיש בו כשם שהמים בודקין אותה על כל ביאה וביאה שהיא מקבלת מבעלה לאחר הבועל כך הן בודקין אותו וכשם שהיא אסורה לאחיו של בעל כך היא אסורה לאחיו של בועל היא על ידי שדרכה ליאסר בין לו בין לאחר היא נבדקת אבל הוא לכשתשתה הוא נבדק בדקו אותו ולא אותה אני אומר הזכות תולה ניחא כמאן דאמר הזכות תולה לה ואינו ניכרת ברם כמאן דאמר הזכות תולה וניכרת הרי לא הוכרה אלא אני אומר מים מגולים שתה ונצבה הכין לא הוון בעייא מבדקוניה אלא כדין אלא אני אומר עם אחרים נסתרה ולא כן סברינן מימר לכשתשתה הוא נבדק תיפתר שהיה הוא מזיד והיא שוגגת ובדקו אותו ולא בדקו אותה בדקו אותה ולא בדקו אותו אני אומר הזכות תלה ליה ניחא כמ''ד הזכות תולה ואינו ניכרת ברם כמ''ד הזכות תולה וניכרת הרי הוא לא הוכר אלא אני אומר מים מגולים שתת ונצבת הכין לא הוה בעי מבדקונה אלא כדין אלא אני אומר עם אחרים נסתרה מעתה גרש יהא מותר בה תיפתר שהיה הוא שוגג והיא מזידה ובדקו אותה ולא אותו הוא מזיד והיא שוגגת פשיטא שהיא מותרת לביתה גירש מהו שיהא מותר בה אפשר לומר מזיד בה ואת אמרת הכין הוא שוגג והיא מזידה פשיטא שהיא אסורה לביתה גירש מהו שיהא מותר בה אפשר לומר יצאה מתחת ידו ואת אמר הכין ומנין שהדבר תלוי בה שמעון ב''ר אבא בשם ר' יוחנן אמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה בה הדבר תלוי אם היתה מזידה אסורה שוגגת מותרת:

דף כז - ב

הדרן עלך פרק ארוסה

הערות

פרק חמישי - כשם שהמים

מתניתין:

גמרא:

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד