סוטה כו ע"ב

The Gemara answers: It is necessary, lest you say that the sota ritual does not apply with regard to forbidden relatives, as the Torah states: “And she was defiled” (Numbers 5:13), “And she was defiled” (Numbers 5:14), two times. One verse teaches that she is defiled and forbidden to her husband, and one verse teaches that she is forbidden to her paramour. One might understand that the sota ritual applies only where she is forbidden to the paramour due to this licentious intercourse; however, with regard to that woman, who secluded herself with a forbidden relative, since the woman already stands prohibited to him due to the prohibition of incest, one might say that the sota ritual does not apply. The mishna therefore teaches us that one can issue a warning even with regard to forbidden relatives.

§ The mishna states: A husband can issue a warning to his wife with regard to all those with whom relations are forbidden, with the exception of a minor and of one who is not a man. The Gemara cites the source for this halakha: The Merciful One states in the Torah: “And a man lay with her” (Numbers 5:13), indicating that one can warn his wife with regard to a man but not with regard to a minor. The Gemara asks: The phrase: And of one who is not a man, serves to exclude what? If we say that it serves to exclude a sick man who lacks the ability to complete intercourse [shaḥuf], but didn’t Shmuel say: One can issue a warning with regard to a shaḥuf, and if a shaḥuf engages in sexual intercourse with the daughter of a priest, he disqualifies her from partaking of teruma.

With regard to Shmuel’s statement that one can issue a warning with regard to a shaḥuf, the Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: It is necessary, lest you say that one cannot issue a warning with regard to a shaḥuf, as the Merciful One states in the Torah: “And a man lay with her carnally [shikhvat zera]” (Numbers 5:13), literally, a lying of seed, and this man is not capable of that, as he cannot ejaculate. Shmuel therefore teaches us that one can issue a warning with regard to a shaḥuf.

The Gemara asks with regard to Shmuel’s statement that a shaḥuf who engages in sexual intercourse with the daughter of a priest disqualifies her from partaking of teruma: Isn’t that obvious? The Gemara answers: It is necessary lest you say that a shaḥuf does not disqualify the daughter of a priest from partaking of teruma, as the Merciful One states in the Torah with regard to a priest: “And he shall not disqualify his offspring among his people” (Leviticus 21:15). One might infer from this verse that one who can have offspring disqualifies a woman from partaking of teruma, through forbidden sexual intercourse, and that one who cannot have offspring does not disqualify a woman from partaking of teruma. Shmuel therefore teaches us that this is not so. In any event, Shmuel states that one can issue a warning on account of a shaḥuf, unlike the initial interpretation of the mishna.

Since Shmuel’s statement contradicts the suggestion that the mishna excludes a shaḥuf, the Gemara suggests another explanation: Rather, the mishna serves to exclude a gentile, and teaches that one cannot issue a warning with regard to him. The Gemara asks: But didn’t Rav Hamnuna say: One can issue a warning with regard to a gentile, and if a gentile engages in sexual intercourse with the daughter of a priest, he disqualifies her from partaking of teruma.

The Gemara asks with regard to Rav Hamnuna’s statement that one can issue a warning with regard to a gentile: Isn’t that obvious? The Gemara answers: It is necessary lest you say that one cannot issue a warning in this case, as the verse states: “And she was defiled” (Numbers 5:13), “And she was defiled” (Numbers 5:14), twice. One verse teaches that she is defiled and forbidden to her husband, and one verse teaches that she is forbidden to her paramour. One might understand that the sota ritual applies only where she is forbidden to the paramour due to this licentious intercourse; however, with regard to that woman, who engaged in sexual intercourse with a gentile, since she already stands prohibited to him, one might say that the sota ritual does not apply. Rav Hamnuna therefore teaches us that one can issue a warning even with regard to a gentile.

The Gemara asks with regard to Rav Hamnuna’s statement that a gentile who engages in sexual intercourse with the daughter of a priest disqualifies her from partaking of teruma: Isn’t that obvious? The Gemara answers: It is necessary lest you say that he does not disqualify her, as the Merciful One states in the Torah: “And if a priest’s daughter should be unto a strange man, she shall not eat of that which is set apart from the holy things” (Leviticus 22:12), indicating that if a woman engages in sexual intercourse with one who is unfit for her, he disqualifies her from partaking of teruma. Since the term “should be unto” denotes marriage, one might say that one who is eligible for betrothal, yes, he disqualifies the woman; but a gentile, who is not eligible for betrothal, does not disqualify her. Rav Hamnuna therefore teaches us that a gentile disqualifies the woman from partaking of teruma, as one can learn from the ruling of Rabbi Yoḥanan.

This is as Rabbi Yoḥanan says in the name of Rabbi Yishmael: From where is it derived that a gentile or a slave who engaged in sexual intercourse with the daughter of a priest or with the daughter of a Levite or with the daughter of an Israelite, disqualified her from marrying a priest and from partaking of teruma? This is derived as it is stated: “But if a priest’s daughter should be a widow or a divorcée…she returns to her father’s house…she may eat of her father’s bread” (Leviticus 22:13). This indicates that the daughter of a priest returns to eat of her father’s bread, i.e., teruma, if she engaged in sexual intercourse with one whose marriage to her has the potential to end in widowhood or divorce, i.e., a Jew whom she is permitted to marry. This excludes a gentile and a slave, whose marriage to her does not have the potential to end in widowhood or divorce, as their betrothal is invalid.

Since Rav Hamnuna’s statement contradicts the suggestion that the mishna excludes a gentile, the Gemara asks: Rather, what does the term: And of one who is not a man, serve to exclude? Rav Pappa says: This serves to exclude an animal, as the concept of licentiousness does not apply with regard to an animal. Therefore, the halakhot of a sota do not apply in this case.

Rava of Parzakya said to Rav Ashi: From where is this matter that the Sages stated derived, that licentiousness does not apply with regard to an animal? Rav Ashi replied that it is as it is written: “You shall not bring the hire of a harlot, or the price of a dog, into the house of the Lord your God for any vow; for both of them are an abomination to the Lord your God” (Deuteronomy 23:19). This verse prohibits one from sacrificing an animal that served as payment to a prostitute or as payment for the purchase of a dog.

And it is taught in a mishna (Temura 30a): In the converse cases, the hire of a dog, i.e., a kosher animal that was given to the owner of a dog as payment for engaging in intercourse with it, and the price of a prostitute, i.e., a kosher animal which served as payment in the purchase of a maidservant acquired for prostitution, are permitted to be sacrificed, as it is stated in the aforementioned verse: For both of them. This term indicates that only those two animals may not be sacrificed, i.e., those which served as the hire of a harlot and as the price of a dog; and not four animals, as the reverse cases are excluded from this halakha. This indicates that the concept of licentiousness does not apply with regard to animals, as the payment for intercourse with a dog is not considered payment for prostitution.

The Gemara asks: Shmuel states that one can issue a warning with regard to a shaḥuf even though he is unable to discharge semen. But rather, why do I need the verse to state: “And a man lay with her carnally [shikhvat zera]” (Numbers 5:13)? The Gemara answers: It is necessary for that which is taught in a baraita: The term “shikhvat zera” excludes something else.

The Gemara asks: What is meant by the term: Something else? Rav Sheshet said: This excludes a case where the husband issued a warning to his wife not to engage in sexual intercourse in an atypical manner, i.e., anal intercourse, with another man, and teaches that this is not considered a valid warning. Rava said to Rav Sheshet: Intercourse in an atypical manner is considered sexual intercourse, as it is written: “The cohabitations of a woman” (Leviticus 18:22), indicating that there are two forms of sexual intercourse with a woman, vaginal and anal, and there is no halakhic differentiation between them.

Rather, Rava said: It excludes a case where the husband issued a warning to his wife not to engage in intimate contact with another man by way of other limbs, as this is not considered sexual intercourse. Abaye said to Rava: That is merely licentious behavior, and does the Merciful One render a woman forbidden to her husband on account of merely licentious behavior, without sexual intercourse? Since this does not render her forbidden to her husband, it is obvious that if the husband issues a warning in this manner, violating the warning does not cause her to become a sota. The verse is therefore not required to exclude this case.

Rather, Abaye said: The verse excludes a case where the husband issued a warning to his wife with regard to engaging in genital contact without actual penetration. The Gemara asks: This works out well according to the one who says that the definition of the initial stage of intercourse is the insertion of the corona but that genital contact is nothing; this is the reason that the verse came to exclude genital contact. However, according to the one who says that the definition of the initial stage of intercourse is genital contact, what is there to say? Why should this case be excluded from the halakhot of a sota?

The Gemara answers: Actually, the verse serves to exclude a case where the husband issued a warning to his wife not to engage in intimate contact with another man by way of other limbs. And the verse explicitly excludes this case from the halakhot of a sota, lest you say that the woman is rendered a sota due to this warning, as the Merciful One made this halakha dependent on the husband’s objection, and the husband objects to contact of this nature. The verse therefore teaches us that this is not considered a warning, as it does not involve sexual intercourse.

§ Shmuel says: It is better that a man marry

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף כו - ב

ומשנינן: מהו דתימא "נטמאה" "נטמאה", שני פעמים נאמרו בפרשה, ודרשינן אחד לאוסרה לבעל, ואחד לאוסרה לבועל.

ולא מדברת הפרשה אלא היכא דקא מיתסרא בהא זנות, במעשה הזנות הזה על בועלה, אבל הא, העריות שקינא לה על ידיהן, הואיל ואסורה וקיימא עליהם גם לולי הזנות, אימא לא נוהג בהן דין סוטה. ^[44]

קא משמע לן שהפסוק אינו בא למעט קרובים, אלא ללמד את עצם הדין שאסורה לבועלה על ידי הקינוי, ובאופן שהוא אינו קרוב.

שנינו במשנה: חוץ מן הקטן.

מאי טעמא? "ושכב איש אותה" אמר רחמנא, ולא קטן. ^[45]

ושאינו איש, דקתני במתניתין שאין מקנין על ידו, למעוטי מאי?

אילימא למעוטי שחוף, אדם שאינו מתקשה, ואינו מוליד? ^[46]

והאמר שמואל: שחוף מקנין על ידו, ופוסל בתרומה. אם השחוף היה אחד מהפסולין שמחללין את האשה, כגון גוי או עבד או חלל או נתין או ממזר, ובא על האשה, הרי היא נפסלת מלאכול בתרומה.

והוינן בה: מקנין על ידו, פשיטא?

ומשנינן: מהו דתימא "ושכב איש אותה שכבת זרע" אמר רחמנא, והא השחוף לאו בר הכי הוא, קא משמע לן דאפילו הכי מקנין על ידו.

תו הוינן על הא דאמר שמואל בשחוף "ופוסל בתרומה" - פשיטא!?

ומשנינן: מהו דתימא "לא יחלל זרעו" אמר רחמנא, שמכאן אנו לומדים לגבי אשה הפסולה לכהונה שנבעלה לכהן שהיא מתחללת ע"י ביאתו, כי "לא יחלל" משמעו שני חילולין [מדלא כתיב "ולא יחל"], חילול אחד לאשה וחילול אחד אחד לזרעה, ודוקא דאית ליה זרע ליחלל, אבל השחוף דלית ליה זרע, שאינו מזריע, לא ליחלל, קא משמע לן שבכל זאת הוא מחלל את האשה ופוסלה מתרומה.

הרי ששחוף מקנין על ידו, ואי אפשר לומר שהמשנה מתכוונת למעט שחוף!

ומשנינן: ואלא, למעוטי עובד כוכבים, שאינו בכלל איש, ^[47] ואין מקנין על ידו.

ומקשינן: והאמר רב המנונא: עובד כוכבים מקנין על ידו, ופוסל בתרומה.

והוינן בה: מקנין על ידו, פשיטא?

ומשנינן: מהו דתימא "נטמאה" "נטמאה" שתי פעמים אחד לבעל ואחד לבועל, ודוקא היכא דקמיתסרא על בועלה בהא זנות אז נוהג בה דין סוטה, אבל הא, העובד כוכבים, הואיל ואסורה וקיימא עליו גם לולי הזנות אימא לא יקנאו על ידו.

קא משמע לן שאף על ידו מקנאין. ^[48] תו הוינן בדברי רב המנונא, שאמר בעובד כוכבים "ופוסל בתרומה", פשיטא!?

ומשנינן: מהו דתימא "ובת איש כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" אמר רחמנא, ומכאן אנו למדים שכל הפסולין פוסלין את האשה מאכילת תרומה ע"י ביאתן, כי "לאיש זר" משמעתו היא מי שזר אצלה, דהיינו פסול. ומהלשון "תהיה" יש לנו לדרוש שדוקא דבר הויה, מי שקידושין תופסין בה, כגון ממזר או נתין או חלל, אין, רק הוא פוסלה מתרומה, אבל עובד כוכבים, דלא בר הויה הוא, שאין לו קידושין בישראל, לא יפסול האשה בביאתו.

קא משמע לן דפסיל מדרבי יוחנן.

דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל: מנין לעובד כוכבים ועבד שבאו על הכהנת ועל הלוייה ועל בת ישראל שפסלוה מן התרומה [כהנת היינו בת כהן כשהיא עדיין בבית אביה, ולוייה וישראלית מדובר שנתאלמנה מכהן ואוכלת בתרומה בזכות בניה]?

שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה, ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" שחוזרת לאכול בתרומה.

ודרשינן, רק אם היתה נשואה למי שיש לו אלמנות וגירושין בה דהיינו ישראל, אז חוזרת היא לאכול בתרומה, יצאו עובד כוכבים ועבד, שאין לו אלמנות וגירושין בה, היות שהקידושין שלו לא תופסין בה, וממילא אין לו גירושין, וכשמת, אין עליה שם אלמנות, ולכן אפילו אין לה זרע ממנו אינה חוזרת לתרומה כיון שנפסלת ע"י ביאתו. ^[49]

הרי שעובד כוכבים מקנין על ידו!

ומתרצינן: ואלא הא דקתני במתניתין "ושאינו איש", למעוטי מאי הוא בא? -

אמר רב פפא: למעוטי בהמה, שאם קינא לה שלא תסתר עם בהמה אינו נחשב קינוי. דאין זנות לבהמה, אינה נעשית זונה בביאת בהמה ואינה נאסרת על בעלה. ^[50]

אמר ליה רבא מפרזקיא לרב אשי: מנא הא מילתא דאמור רבנן אין זנות לבהמה?

דכתיב "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך".

ותניא: אתנן כלב, אדם שנתן לזונה טלה על מנת שתיבעל לכלבו, ומחיר זונה שהחליף את שפחתו הזונה בטלה, מותרין להקרבה על המזבח. שנאמר בסוף הפסוק "כי תועבת ה' אלקיך גם שניהם".

ודרשינן, שנים ולא ארבעה. ואם היתה זנות לבהמה, היה אסור אתנן כלב מצד אתנן זונה.

והוינן בה: ואלא "שכבת זרע", שכתוב בסוטה, למה לי? שהרי מקנין אפילו ע"י שחוף?

ומשנינן: מיבעי ליה, לכדתניא: "שכבת זרע", פרט לדבר אחר.

ומפרשינן: מאי דבר אחר? - אמר רב ששת: פרט לשקינא לה שלא כדרכה, שהזהיר אותה שלא תסתר עם פלוני להיבעל לו שלא כדרכה, שלא במקום זרע, שזה אינו נחשב קינוי.

אמר ליה רבא לרב ששת: קינוי על בעילה שלא כדרכה אמאי אינו נחשב קינוי? הא "משכבי אשה" כתיב בלשון רבים, להקיש שני משכבותיה לכל דבר, וכשם שהיא נאסרת על בעלה ע"י משכב שלא כדרכה, כך יכול לקנאות לה ממשכב כזה?

אלא אמר רבא: כוונת הברייתא לומר, פרט לשקינא לה דרך אברים, שלא תשכב עמו בקירוב בשר. ^[51] אמר ליה אביי לרבא: דבר זה, פריצותא בעלמא היא, ופריצותא מי אסר רחמנא? וכי נאסרת אשה על בעלה ע"י מעשה פריצות? וכיון שאינה נאסרת, פשיטא שאינו נחשב קינוי?

אלא אמר אביי: פרט לשקינא לה בנשיקה, נשיקת השמש באותו מקום.

ומקשינן: הניחא למאן דאמר העראה האמורה בתורה [דכתיב "את מקורה הערה"] שדינה הוא כגמר ביאה לגבי עריות, זו הכנסת עטרה, אבל נשיקה ולא כלום היא, היינו דאתי קרא למעוטי נשיקה, ללמדנו שנשיקה אינה העראה.

אלא למאן דאמר העראה זו נשיקה, מאי איכא למימר? והרי כיון שהיא כגמר ביאה לכל דבר, למה לא יחשב כקינוי? ^[52]

ומסקינן: לעולם "פרט לדבר אחר" היינו לשקינא לה דרך אברים. ומהו דתימא בקפידא דבעל תליא רחמנא, כדכתיב "וקנא את אשתו", ובעל הא קא קפיד, שהרי קינא לה על כך, וייחשב כקינוי.

קא משמע לן קרא למעט מקינוי.

הערות

^[44] הקשו תוספות, דכבר שמענו זאת מאלמנה לר"ג דלולי המיעוט היינו אומרים דשותה ואעפ"י דאסירא קיימא לבעלה גם לולי הזנות וה"ה להיפך כשאסירא וקיימא לבועל. תוד"ה אבל.

^[45] נחלקו הראשונים באיזה קטן מיירי, התוספות כתבו דמיירי בקטן בן תשע שנים וא"כ נתמעט רק משתיה אבל היא נאסרת על בעלה דהא ביאת קטן בן תשע הוי ביאה לענין שהאשה נסקלת על ידו אם היתה ערוה ונפסלת מתרומה וה"ה ליאסר על בעלה. תוד"ה אבל (א). ודעת הרמב"ם דמיירי דוקא בקטן פחות מבן תשע שנים ונתמעט גם מקינוי ומותרת לבעלה, ואילו קטן בו תשע כיון שביאתו ביאה מיקרי איש לגבי שכיבה. הל' סוטה פ"א ה"ו. והמנ"ח כתב דאין כוונת הרמב"ם שהקינוי והסתירה היו כשהיה מבן תשע דע"ז לא צריך קרא למעט דפשיטא שהרי אינה נאסרת אפילו בא עליה בודאי ואיך אפשר לאוסרה ע"י קינוי וסתירה אלא שקינא לה על קטן פחות מבן תשע ונסתרה עמו אחר שהגדיל שאינה שותה כיון שהקינוי לא הוי קינוי.

^[46] רמב"ם, וכך כתב רש"י שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח. והתוספות הביאו פיר"ח שאינו בועל כדרכו ואינו מזריע, משמע שיכול להתקשות. והקשו על הרמב"ם דהא קיי"ל דמשמש באבר מת בעריות פטור והוא הדין דאינה נאסרת על בעלה, והרי קינוי וסתירה לא גרע מזנות גמור דהרי כל מה שנאסרת בסתירה הוא רק משום ספק שמא זינתה. ובבית הלוי כתב דהרמב"ם והתוספות פליגי בביאור הסוגיא דלקמן, דממעטינן מ"שכבת זרע" לשקינא לה דרך אברים, דסלקא דעתך דבקפידא דבעל תליא רחמנא, וסבירא ליה להרמב"ם דגם לפי האמת תליא בקפידא דבעל, ורק היכא דמיעטה התורה כגון דרך אברים לא הוי קינוי. אבל בעלמא, קינוי גרע מזנות. ואף ביאה שאינה אוסרת נחשבת לקינוי, כיון שהבעל מקפיד על כך. והתוספות סוברים, דאחר שנתמעט דרך אברים, ידעינן מיניה שבכל הדברים אינו תלוי כלל בקפידא דבעל, ורק באופן שנאסרת על ידו הוי קינוי, ולכן ביארו דשחוף היינו שיכול להתקשות, דאל"כ אין מקנין על ידו. ועיין בהערה 44 מחלוקת רמב"ם ותוספות לענין קטן. וכתב הביה"ל דגם בזה אזלי לשיטתייהו, דהרמב"ם סובר דצריך קרא למעט קטן פחות מבן תשע אף דאין ביאתו ביאה כיון דלגבי קינוי תלוי בקפידת הבעל, ואילו התוספות סוברים דבפחות מבן תשע אין צריך קרא למעט כיון שאין ביאתו ביאה וקפידת הבעל אינה מעלה ומורדת. ולכן פירשו דמיירי בקטן בן תשע שנים. ביה"ל ח"ב סי' מ' סק"ה.

^[47] הקשה תורא"ש דמאי ס"ד וכי גוי לאו איש הוא? ותירץ דהוה אמינא דלאו איש הוא לענין לאסור בביאתו דכתיב "וזרמת סוסים זרמתם", ומסיק שאמנם לענין זרעו חשיב כבהמה, מכל מקום לענין ביאה מיקרי איש וביאתו אוסרת.

^[48] ולא שמעינן זאת ממתניתין דע"י כל עריות מקנין אף שהן אסורות וקיימות, דשאני התם, שבת ישראל אחרת שאינה קרובתו נאסרת עליו ע"י בעילת זנות. אבל עובד כוכבים אסור בלאו הכי בכל בת ישראל. תוד"ה אבל (ב).

^[49] במסכת יבמות סט א מבארת הגמרא למה אין לדרוש בהיפוך דמי שאין לו אלמנות וגירושין אפילו יש לה זרע ממנו חוזרת לתרומה.

^[50] לכאורה אף אם יש זנות לבהמה איתמעט מאיש ולא בהמה כמו קטן, ולמה להגמרא למימר דאין זנות לבהמה. קרן אורה.

^[51] קשה, הא אפילו אם אמר לה אל תסתרי סתם הוי קינוי ומה בכך שהוסיף גם דרך אברים? וי"ל דמיירי שאמר לה איני חושדך אלא בדרך איברים, הלכך גרע טפי שלא קינא לה בדבר שהיא נאסרת על ידו, מה שאין כן בלא תסתרי סתם, שהוא חושדה שתיבעל. תוספות ה רא "ש. והוסיף במל"מ דלפי"ז אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני שמא יאנסך, אינו קינוי, כיון דלא קינא לה בדבר האוסרה. מל"מ הל' סוטה ספ"ג.

^[52] תוספות הקשו, אדרבה, איפכא מסתברא, דלמאן דאמר העראה זו נשיקה וחשיבה ביאה לגבי שאר עריות, איצטריך קרא למעט מקינוי. אבל למאן דאמר דהעראה זו הכנסת עטרה, אמאי צריך קרא למעט נשיקה מקינוי, והרי אינה ביאה כלל. תוד"ה אלא.

מהו דתימא [שתאמר] הלא נאמר בפרשת סוטה "נטמאה" "נטמאה" (במדבר ה, יג-יד) שני פעמים, וללמדנו: איסור אחד לבעל ואיסור אחד לבועל. והיינו יכולים לומר כי דינה של סוטה הוא דווקא היכא דקא מיתסרא בהא זנות [במקום שנאסרת בזנות זו], אבל הא [ערוה זו] הואיל והיא אסורה וקיימא [ועומדת] לבועל, שהרי הוא אסור בה עוד קודם משום ערוה אימא [אמור] שלא יחול בה דין סוטה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאף על ידי עריות מקנאים.

א אמרנו שמכל אלה שנסתרה עמהם מקנאים את האשה חוץ מן הקטן. וטעמו של דבר: "ושכב איש אותה" (במדבר ה, יג) אמר רחמנא [אמרה תורה] — ולא קטן. ושנינו שאינו מקנא לה ממי שאינו איש. ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה] באה המשנה? אילימא [אם תאמר] למעוטי [למעט] שחוף, חולה שאין בו כוח ואינו יכול לבוא על אשה ביאה גמורה. והאמר [והרי אמר] שמואל: שחוף מקנין על ידו, ופוסל אשת כהן שבא עליה באיסור, מלאכול בתרומה!

ושאלו על דבריו: מקנין [מקנאים] על ידו, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! והסבירו: מהו דתימא [שתאמר] הלא "ושכב איש אתה שכבת זרע" (במדבר ה, יג) אמר רחמנא [אמרה תורה], והא לאו בר הכי [וזה אינו מסוגל לכך] הוא, שהרי אינו יכול לבוא עליה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שמואל שאף על ידו מקנאים.

ועוד שאלו על דברי שמואל: "ופוסל בתרומה" פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! והשיבו: מהו דתימא [שתאמר]: "ולא יחלל זרעו" (ויקרא כא, טו) אמר רחמנא [אמרה תורה], זה דאית ליה [שיש לו] זרע — ליחלל [יכול הוא שיחלל], ואילו זה דלית ליה [שאין לו] זרע — לא ליחלל [יחלל], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדין תלוי בזרע. ומכל מקום לדעת שמואל מקנאים על ידי שחוף!

ואלא נאמר כי מה ששנינו "שאינו איש" בא למעוטי [למעט] גוי שאין מקנאים על ידו? ושאלו: והאמר [והרי אמר] רב המנונא: גוי מקנין על ידו ופוסל בתרומה.

ומבררים: מקנין על ידו פשיטא [פשוט, מובן מאליו]? והסבירו: מהו דתימא [שתאמר] כיון שנאמר בסוטה "נטמאה" "נטמאה" שתי פעמים, ללמד: אחד לבעל ואחד לבועל, ודין זה נאמר דווקא היכא דקמיתסרא בהא זנות [במקום שנאסרת לבועל בזנות זו], אבל הא [זו] שנבעלה לגוי הואיל ואסורה וקיימא [ועומדת] לבועל זה, שהרי הוא גוי האסור לבת ישראל, אימא [אמור] שלא נקיים בה את הכתוב בסוטה, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שבכל זאת מקנאים על ידו.

ועוד שאלו על דברי רב המנונא: ופוסל בתרומה פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! והסבירו: מהו דתימא [שתאמר]: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" (ויקרא כב, יב) אמר רחמנא [אמרה תורה], לומר: דבר [זה שהוא בן] הויה, (נישואין) — אין [כן] פוסל בתרומה, זה דלאו בר [שאינו בן] הויה — לא, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] רב המנונא דפסיל [שהוא פוסל] מדברי ר' יוחנן, ש

אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל: מנין לגוי, או עבד שבאו על הכהנת, או על הלוייה, או על בת ישראל שפסלוה לכהונה ולאכול בתרומה על ידי ביאה זו, שנאמר: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה... מלחם אביה תאכל" (ויקרא כב, יג), לומר: חוזרת היא לאכול תרומה דווקא אם נבעלה למי שיש לו אלמנות וגירושין בה, כלומר, לבן ישראל שיש בו נישואין, ולכן יש בו גם אלמנות וגירושין, יצאו מכלל זה גוי ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה. שהרי אין קידושין תופסים בהם, שנפסלה על ידם בתרומה לעולם. ומכל מקום מדברי רב המנונא למדנו שמקנאים גם על ידי גוי!

ואלא אם כן למעוטי מאי [למעט את מה] באה המשנה שאמרה "אינו איש"? אמר רב פפא: למעוטי [למעט] בהמה, שאין זנות בבהמה, והנבעלת לבהמה איננה נקראת זונה ואין בה דין סוטה.

ובאותו ענין מביאים: אמר ליה [לו] רבא מפרזקיא לרב אשי: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מניין דבר זה שאמרו חכמים] אין זנות בבהמה — דכתיב [שנאמר]: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך לכל נדר"(דברים כג, יט),

ותניא [ושנויה ברייתא]: "אתנן כלב", כגון שנתנה אשה טלה לבעל הכלב כדי להיבעל לכלב, או מחיר זונה טלה שקנה בו את הסכמת הזונה להיבעל לו — מותרין, שנאמר: "גם שניהם" (דברים כג, יט) להדגיש: שנים אלה (אתנן זונה ומחיר כלב) דווקא אסורים ולא ארבעה. ומכאן שאין זנות לבהמה (כגון כלב), שהרי אין האתנן נחשב לאתנן זונה.

ושואלים: הואיל ולמדנו שמקנאים גם על ידי שחוף שאין לו זרע ואלא מה שנאמר "ושכב איש אותה שכבת זרע" (במדבר ה, יג) למה לי, מה בא כתוב זה למעט? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נצרך הכתוב לכפי ששנינו בברייתא]: מה שנאמר "שכבת זרע" — הרי זה בא למעט ולומר פרט לדבר אחר.

שואלים: מאי [מה פירוש] "פרט לדבר אחר"? אמר רב ששת: פרט לשקינא לה בעלה שלא יבוא עליה הבועל שלא כדרכה. אמר ליה [לו] רבא: שלא כדרכה הלא ביאה גמורה היא, שכן "משכבי אשה" (ויקרא יח, כב) כתיב [נאמר] בלשון רבים, ללמדנו: בין כדרכה בין שלא כדרכה משכב גמור הוא!

אלא אמר רבא: פרט לשקינא לה בביאה דרך אברים אחרים, שאינה קרויה ביאה. אמר ליה [לו] אביי: ביאה דרך איברים פריצותא בעלמא [פריצות סתם] היא, ופריצותא מי אסר רחמנא [ופריצות האם אסרה תורה] אשה על בעלה בכך, ופשוט הוא ואין צורך למיעוט מיוחד.

אלא אמר אביי: פרט לשקינא לה בנשיקה, כלומר, לא בביאה גמורה אלא רק במגע איברי המין זה בזה. ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] העראה באשה, שדינה כביאה זו הכנסת עטרה (חלקו העליון של אבר המין הזכרי), אבל נשיקה, מגע בלבד — ולא כלום היא, היינו דאתי קרא למעוטי [זהו שבא הכתוב למעט] נשיקה שאין דינה כביאה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] העראה זו נשיקה, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר] ומדוע אין בה דין סוטה?

ומשיבים: לשיטה זו לעולם נפרש "פרט לדבר אחר" — לשקינא לה בביאה דרך אברים אחרים. וכך נסביר את החידוש שבדבר: מהו דתימא [שתאמר] בקפידא דבעל תליא רחמנא [בהקפדת הבעל תלתה התורה] ובעל הא קא קפיד [הרי הוא מקפיד] גם על מגע כזה, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר תלוי רק בהקפדת בעל, אלא צריך שתהא זו ביאה גמורה.

אמר שמואל: ישא אדם

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ Shmuel says: It is better that a man marry

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל שנבעלה לפסול לה והוא בן תשע נפסלה מן הכהנה ומן התרומה ואפי' היה שחוף שאע"פ שאין ביאתו ביאה גמורה שם ביאה מ"מ עליה לפסלה מן התרומה וגוי ועבד הבא על בת ישראל אע"פ שהולד כשר הואיל והיא אסורה לינשא נפסלה בביאתם מן התרומה אבל הנבעלת לבהמה אע"פ שנסקלת לא נעשית זונה ליפסל לכהונה ולתרומה שאין זנות לבהמה וכן אמרו לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וכו' אתנן זונה ר"ל שנתן לה טלה באתננה ומחיר כלב והוא שהחליף כלב בטלה אלו הן שנאסרו אבל אתנן כלב ר"ל הילך טלה והבעלי לכלב ומחיר זונה כגון שהיתה לו שפחה זונה והחליפה בטלה מותר ואלו היה זנות לבהמה אף אתנן כלב היה נאסר:

כבר ידעת שההשקאה אינה אלא לברר אם זינתה עם זה שקינא לה עליו ומאחר שמקנין אף על ידי השחוף ר"ל שכל שנסתרה עמו אחר הקנוי ביאתו חשובה ביאה ליבדק עליה צריך לברר מהו שנאמר ושכב איש אותה שכבת זרע שאם לומר דוקא כשקנא לה לכדרכה אבל אם קנא לה לשלא כדרכה ר"ל שקנא לה סתם ובא עליה שלא כדרכה שלא תהא ביאתו ביאה ולא יהו המים בודקין אותה הואיל ואין הביאה במקום הזרעה אין זה כלום שבודאי קנוי אף שלא כדרכה קנוי הוא שהרי משכבי אשה כתיב והרי נאסרת עליו ואם למעט אם קנא לה בהעראה לבד ר"ל שקנא סתם והערה בה זה שנתקנאה לה אף זה ודאי הביאה אוסרת היא והמים בודקין אותה עליה אע"פ שלא נגמרה הזרעתו שההעראה כביאה היא נחשבת בכל העריות והעראה היא הכנסת העטרה הא לא בא אלא למעט את הנשיקה שאינה אלא מגע בעלמא כנגיעת שאר איברים וכל שקנא לה סתם ובא עליה זה דרך איברים אע"פ ששותה מצד הסתירה מ"מ אין המים בודקין אותה ועל זו נאמר שכבת זרע כלומר שבביאת איברים אין המים בודקין אותה שאין זה אלא פריצותא בעלמא ולא אסרה תורה את האשה על בעלה בכך והוא הדין לביאת אונס ושגגה:

ביאת אונס שביארנו עליה שאין המים בודקין בה וכן כל ביאת אונס שבתלמוד ענינה שתחלתה באונס אע"פ שסופה ברצון והוא שאמרו כאן בתלמוד המערב ואת כי שטית פרט לאונסין והיא לא נתפשה יש לך תפושה בישראל והיא אסורה ואי זו זו שתחלתה ברצון אע"פ שסופה באונס ויש לך שאינה תפושה בישראל ומותרת ואי זו זו שתחלתה באונס אע"פ שסופה ברצון כהדא איתתא דאתת לגביה דר' אמרה ליה נאנסתי אמר לה ולא עריב ליך בסוף אמרה לו ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיך ביום הכפורים שמא אינו רע לך ובסוף ערב לך וקבלה וכבר ביארנו ענין זה יותר ברביעי של כתובות:

שחוף שבשרו נשחף ובלה ויבש ואין בו כח ובת"כ בקללות שנינו דוגמתו יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה אבל בשרו שמור עליו ת"ל את השחפת מלמד שבשרו נשחף ל"ה. מקנין על ידו פשיטא הוי כמו והוינן בה מקנין על ידו [פשיטא]. ופוסל בתרומה אם הוא אחד מן הפסולין המחללין את האשה כגון עובד כוכבים ועבד וחלל ונתין וממזר דקיימא לן בקידושין וביבמות דפסלי:

מקנין על ידי עובד כוכבים מכאן מביא ר"ת ראיה באשה שנשתמדה לעבודת כוכבים ונשאה עובד כוכבים ונתגיירו היא ובעלה ואומר ר"ת דאסורה ליה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ויש ר"ל דאין אסורה ליה דרחמנא אפקריה לזרעי דעובד כוכבים דכתיב וזרמת סוסים זרמתם ומביאין ראיה מדאמרי' והא אסתר פרהסיא הואי ואמאי לא פריך אסתר ערוה היא אם איתא דעובד כוכבים עושה ערוה ופוסלה בביאתו אלא ש"מ מדלא כתיב הכי דאין עובד כוכבים עושה ערוה ואינו פוסל בביאתו ועוד מביאין ראיה מדפריך פ"ק דכתובות ולדרוש להו דאונס שרי משמע שאין עובד כוכבים פוסל בביאתו ומיהו אומר ר"ת דליתא דהא אמרי' הכא מקנין על ידי עובד כוכבים ואמרי' נמי כאשר אבדתי מבית אבי כך אבדתי ממך [אלמא] דעובד כוכבים פוסל בביאתו והא דפריך התם ולידרוש להו דאונס שרי התם משום דקרקע עולם היא ואינה עושה שום דבר ואז שרי והשתא ניחא ומיהא דלא פרי' והא אסתר ערוה הואי משום דידע דלענין זה מהני מה שהיתה קרקע עולם אבל פריך והא פרהסיא הואי דלענין חלול השם אינו סבור דמהני ולכך מתרץ אהא נמי קרקע עולם היתה ואינה חייבת למסור עצמה דהיכא דהויא קרקע עולם יעבור ואל יהרג וכן נמי לענין שפיכת דמים אם יאמרו לישראל נשליך אותך על תינוק זה או נהרוג אותך יעבור ואל יהרג דהוי כמו קרקע עולם דהם זורקין אותו על התינוק ואינו עושה שום דבר ומהאי טעמא ניחא הא דאמר ביבמות אין אונס בערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת פי' אין אונס כלומר דיהרג ואל יעבור למה לי טעמא לפי שאין קישוי אלא לדעת בלא האי טעמא אין אונס דאמרי' בכל [התורה כולה] יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד אלא לפי מה דפרישית ניחא דהיכא דהוי קרקע עולם שרי להכי איצטריך האי טעמא לפי שאין קישוי אלא לדעת ואסור:

מנין לעובד כוכבים ועבד שבאו על כהנת ועל הישראלית שפסלוה וא"ת מאי קבעי מנין והא אית ליה לר' יוחנן דעובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר כדאמר בפרק עשרה יוחסין והשתא ממזר הוי מיפסל בביאתו מיבעיא דה"נ פריך תלמודא התם וצ"ל הא דידיה הא דרביה אי נמי אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן דומה לשון קלסה ולשון חשד הוא כדאמרינן בנדה דומת עירך עלתה ביך וכן מידם הוה דיימא חמותיה מיניה:

בתוס' בד"ה אבל הא הואיל ואסורה כו' וכן על מה שאמר איש אמר רחמנא ולא קטן כו' עכ"ל. מלתא באנפי נפשיה הוא וקאי ארישא דמלתייהו דקאמר תלמודא הא הואיל ואסורה וקיימא כו' וא"כ ע"כ מקנין דקתני גבי כל עריות לא לאוסרה לבעל ולבועל קאמר כדמשמע לישנא דמקנין בכ"מ וכדקתני בסיפא ואלו שב"ד מקנין להן דהיינו לאוסרה לבעל ולבועל דהא הכא הא אסורה וקיימא אלא לענין שתהיה שותה קאמר לישנא דמקנין ואהא קאמרי וכן הא דקתני גבי קטן דאין מקנין לאשתו היינו נמי לענין שאינו שותה דדוקא משתיה ממעט ליה קרא כו' ומהרש"ל כתב בזה דחוקים ואין להאריך כאן:

בד"ה אלא למ"ד העראה זו כו' איפכא מסתברא למ"ד העראה זו נשיקה וחשיבה ביאה כו' עכ"ל אע"ג דחשיבה ביאה לגבי שאר עריות איכא למימר דממעט ליה הכא גבי קינוי וסתירה כיון דלאו ביאה גמורה היא לגבי שפחה חרופה אבל לעיל גבי שלא כדרכה לא בעי למימר הכי דמשכבי אשה כתיב ולא אשכחן שום דוכתא חילוק בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה ודו"ק:

רש"י בד"ה ופוסל בתרומה פשיטא אם הוא כו' כצ"ל:

בד"ה דאית ליה כו' שמעינן ליה מיהא דמקנין כו' כצ"ל:

בד"ה ובת כהן כו' ומיניה נפקא לן כו' כצ"ל:

בד"ה מי שיש כו' על ידי כותי הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור ואלא מי כו' למעוטי מאי כצ"ל והס"ד:

בד"ה אתנן כלב שאם אדם אומר לזונה הילך טלה והבעלי לכלבי כצ"ל והס"ד:

תוס' בד"ה אבל הא כו' וכן על מה שאמר איש כו'. נ"ב אם לא יש טעות בכאן נ"ל דה"ק וכן כלומר מה שהקשו התוס' מאלמנה לכהן גדול דאי לאו קרא הוה שותה דלמא נימא דאף בלא מיעוטא לא הוה שותה וקרא בא למעט דאפילו אין מקנין ולאו דוקא קאמר אינה שותה אלא אגב רישא ארוסה ושומרת יבם דנקט אינו שותה הא קינוי מקנין מרבויא ואמרת נקט נמי גבי אלמנה כהאי לישנא א"כ הכא שפיר קמ"ל דמקניא ושותה דלאו דוקא מקניא קאמר כמו שכותבין התוס' בסוף הדבור משום הכי קאמרי וכן כלומר כל מה שממעטין מן הפסוקים איירי הכל בשתייה ולא בקינוי וכן נמי גבי קטן ודו"ק:

רש"י ד"ה ואלא ש"ז ל"ל. כיון דאמרת מקנין ע"י שחוף. כצ"ל:

תד"ה אבל (הא'). תימה הא שמעינן לה כו' ואפ"ה איצטרך קרא כו'. ק"ל דילמא אה"נ דמהא שמעינן. ומ"מ המשנה איצטרכא דל"ת דבאמת טעמא דאלמנה כו' משום דאסירא וקיימא:

בא"ד אבל נאסרה ע"י בן ט' שנים כו'. מוכח דמפרשי קטן דהכא כבעלמא דהיינו פחות מבן י"ג. אבל דעת הרמב"ם דקטן דהכא היינו פחות מבן ט'. וכדבריו אית' במ"ר נשא פ"ט וכי נטמאת לרבות בן ט' כו' שיקנאו לה ומשמע אפי' לשתייה. ונפלאתי על תור"ע שהביא ממרחק מיבמות (נח ב) דעת התוס' דפליגי על הרמב"ם. והלא מדבריהם שלפנינו מוכח ג"כ הכי:

תד"ה אבל (הב'). מאי קמ"ל רב הונא. וכן לקמן בסד"ה למעוטי כתבו רב הונא תחת רב המנונא שבגי' שלפנינו ושם הגיה הגרי"פ וכאן שתק:

תד"ה למעוטי. רבא דאמר בפ' הבע"י דיש זנות לבהמה. נראה דיכוונו להא דאמר שם (נד) להטיח בבהמה כו' דהא קמכוון לשם ביאה בעולם. א"כ ס"ל דמקריא ביאה. ושם (נט ב) א"ל אביי אי בעולה הויא זונה נמי הויא. אבל הרמב"ם פסק בפ"ב מהל' יבום כרבא. ובפי"ז מהל' א"ב פסק דנבעלה לבהמה כשרה לכה"ג. וכן שם ברפי"ח דלא מקריא זונה בביאת בהמה. וכ"נ דאין ראיה מהא דרבא דהרי אמר שם ביאה בעולם. משמע דאף דאינה ביאה גמורה מ"מ שם ביאה היא:

תד"ה אלא. עי' מהרש"א. ואישתמיטתי' גמרא ערוכה כריתות (יא) דגבי ש"ח א"ח ג"כ על שלא כדרכה. אמנם לענין אונס מצאנו דשלא כדרכה חייב. ובהעראה י"מ דא"ח עי' תוס' סנהדרין (עג ב). שוב מצאתי להרשב"א בחדושי יבמות אהא דאר"א התם (נה) א"כ לישתוק קרא מש"ח. שכ' דלרבנן דר"י שם (לד ב) חייב בש"ח אשלא כדרכה. הביאו השעה"מ פ"ג מהל' א"ב ע"ש:

מהו דתימא נטמאה נטמאה שני פעמים. אמורים בפרשה ודרשינן ליה לקמן (דף כז:) אחד לבעל ואחד לבועל היכא דמיתסרא אבועל בהא סתירה משתעי קרא דנוהג בה דין סוטה אבל הא דאסורה כו': קמ''ל. דכי אתא קרא לגופיה אתא דהיכא דאינו קרוב לה נאסר עליה על ידי קינוי זה ולאו למעוטי קרובים אתא: איש אמר רחמנא. ושכב איש אותה: שחוף. שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח ובתורת כהנים בקללות שנינו דוגמתו יש לך אדם שהוא חולה ומוטל במטה אבל בשרו שמור עליו תלמוד לומר את השחפת מלמד שבשרו נשחף: מקנין על ידו כו'. כמו והוינן בה מקנין על ידו פשיטא: ופוסל בתרומה פשיטא. אם הוא אחד מן הפסולים המחללין את האשה כגון עובד כוכבים עבד חלל נתין וממזר דקיימא לן בקדושין וביבמות דפסולין האשה בביאתן מובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה למי שזר אצלה פסלה: לא יחלל זרעו. מדלא כתיב לא יחל דרשינן שני חילולין אחד לה ואחד לזרעה: דאית ליה זרע מחלל את האשה בביאתו דלית ליה זרע לא יחלל: קא משמע לן. שמואל דפוסל שמעינן ליה מהא דאמר מקנין על ידי שחוף: ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו'. ומיניה נפקא לן דפסולין פסלי לאשה בביאתן ומדאפקיה בלשון הויה נדרוש דאית ליה הויה מי שקידושין תופסין בה כגון ממזר נתין וחלל פסלי אבל עובד כוכבים ועבד הרי הן כבהמה וכיון דלית להו הויה לא נפסלו עובד כוכבים אין לו קידושין בישראל דכתיב (ויקרא כ) איש אשר ינאף את אשת רעהו ותניא בסנהדרין (דף נב:) פרט לאשת אחרים אלמא לית להו אישות עבד עם החמור כתיב בהו עם הדומה לחמור: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה. הוא דכי אין לה זרע ממנו ושבה אל בית אביה מלחם אביה תאכל דלא פסלה בביאתו יצא עובד כוכבים ועבד שאין לו אלמנות וגירושין בה שלא תפסו לו בה קידושין וכשמת אין שם אלמנות עליה וביבמות פריך אימא לקולא דמי שיש לו אלמנות וגירושין הוא דכי אית לה זרע לא תיכול אבל עובד כוכבים ועבד אפי' אית לה זרע מיניה תיכול והתם משני לה. בהבא על יבמתו ומיהו שמעינן [ליה מהא] דמקנין ע''י עובד כוכבים: ואלא. מי שאינו איש דמתני' למעוטי בהמה: דאין זנות לבהמה. אינה נעשית זונה בבעילת בהמה ואינה נאסרת על בעלה: אתנן זונה. נתן טלה באתננה: מחיר כלב. החליף כלב בטלה: אתנן כלב. שאם אדם אומר לזונה היליך טלה והבעלי לכלבי: מחיר זונה. היתה לו שפחה זונה והחליפה בטלה ומדקאמר אתנן כלב מותר מכלל דלאו זנות הוא דאי זנות הוא הוה חייל עלה שם אתנן: ואלא שכבת זרע למה לי. כיון דאמרת מקנין ע''י שחוף. לשקינא לה שלא כדרכה. אל תסתרי עמו להבעל שלא כדרכה: משכבי אשה כתיב. הוקשו שני משכבותיה לכל דברים וכיון דנאסרת עליו אמאי לא הוי קינוי: דרך אברים פריצותא בעלמא הוא. שוכב עמה בקירוב בשר: פריצותא מי קאסר רחמנא. אשה על בעלה בהכי וכיון דלא מתסרא עליה בהכי פשיטא דלאו קינוי הוא: בנשיקה. משיק השמש באותו מקום: היינו דאתא קרא למעוטיה. דלא תימא העראה היא: אלא למאן דאמר. ביבמות (דף נה:) העראה האמורה בתורה שהיא כגמר ביאה בכל העריות כדכתיב (ויקרא כ) את מקורה הערה את שארו הערה זו נשיקה מאי איכא למימר היכי מצית למימר דאתא קרא למעוטה הלא כגמר ביאה היא לכל דבר חוץ משפחה חרופה: בקפידה דבעל תליא. דכתיב וקינא ובעל הא חזינן ליה דקפיד שהרי קינא לה על כך:

אבל הא הואיל ואסורה וקיימא אימא לא קא משמע לן. תימה הא שמעינן לה מאלמנה לכהן גדול דאסירה וקיימא לבעל ואפי' הכי איצטריך קרא דכי תשטה אשתו למעוטי הא לאו הכי הוה שותה וכן על מה שאמר איש אמר רחמנא ולא קטן נראה דדוקא משתיה ממעט לה קרא אבל נאסרה על ידי בן תשע שנים ויום אחד אע''פ שאינו איש שהרי ביאתו פוסלת בתרומה כדאיתא בפרק אלמנה (יבמות דף סח.) ונסקלת הערוה על ידו כדאיתא בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נה:) ומקומו בפרק יוצא דופן (נדה דף מה.) דומיא דכל עריות מקנא על ידן דלא איצטריך לאשמועינן אלא דשותות אבל דנאסרו פשיטא וכי משום דעריות נינהו גריעי: שחוף. פירש רבינו חננאל שאינו בועל כדרכו ואינו מזריע דתניא איזהו מרוח אשך זה הקליטים שנכנס רוח באשכיו דברי ר''ע רבי ישמעאל אומר זה השחוף תימה אמאי נקט שמואל שחוף ולא נקט סריס ושמא שחוף הוי רבותא טפי: אבל הא הואיל ואסירא וקיימא. תימא מאי קמ''ל רב הונא והא מתני' היא ע''י כל עריות מקנין וי''ל דהכי פירושו מי שנאסר בכל בת ישראל ע''י בעילת זנות אפילו אינה קרובתו יצא עובד כוכבים דבלאו הכי כל בת ישראל מתסרא וקיימא לגביה: יצא עובד כוכבים שאין לו אלמנות וגירושין בה. פירש רש''י דנפקא לן מדכתיב אשר ינאף את אשת רעהו פרט לאשת אחרים תימה והא נפקא לן בקידושין בפרק האומר מלא תתחתן בם וכמדומה דלא אתי קרא פרט לאשת אחרים אלא למעוטי ישראל הבא על העובדת כוכבים אשת עובד כוכבים וקמ''ל אע''ג דבעולת בעל יש להן ישראל בעובדת כוכבים פטור: למעוטי בהמה. תימה דהכא משמע דבזנות תליא מילתא אם כן רבא דאמר בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נד.) דיש זנות לבהמה מתני' למעוטי מאי וכי אית לן למימר דל''ל דשמואל או דרב הונא: מנא הא מילתא דאמרי רבנן אין זנות לבהמה. ה''ג בפ' כל האסורין (תמורה ל:) מנא הא מילתא דאין זנות לבהמה אמר ליה לא נישתמיט קרא ונכתוב אתנן זונה וכלב א''נ הכי אתנן כלב וכו': אלא למאן דאמר העראה זו נשיקה מאי איכא למימר. והיינו שמואל בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נה:) והכא אליביה דשמואל נמי מסקינן ותימה אדרבה איפכא מסתברא למאן דאמר העראה זו נשיקה וחשיבה ביאה גבי שאר עריות היינו דאיצטריך קרא הכא למעוטי אלא למ''ד העראה זו הכנסת עטרה ולא חשיבה נשיקה גבי שאר עריות הכא מאי איצטריך למעוטה:

סוטה כו ע"ב - Steinsaltz

דף כו - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד