שֶׁבֵּרְכוֹ בְּאַמָּתוֹ אַמָּתוֹ כִּבְּנֵי אָדָם, וְזַרְעוֹ כְּנַחַל שׁוֹטֵף (שופטים יג, כד). לפי פשוטו הכונה שתהיה כמות אַמָּתוֹ כִּבְּנֵי אָדָם אך תהיה רב האיכות שיהיה יוצא ממנה זרע רב כְּנַחַל שׁוֹטֵף.
ועל דרך האמת הכונה שברכו באמתו שיוכל על ידי ביאתו בתשמיש המטה לתקן ולברר בירור גדול בניצוצי קדושה והיינו אַמָּתוֹ כִּבְּנֵי אָדָם כלומר כמו הצדיקים הנקראים בני אדם שלא תטמא בביאות אלו בנות הערלים אלא תשאר בקדושתה וְזַרְעוֹ היוצא בביאה יהיה כְּנַחַל שׁוֹטֵף לשטוף את ניצוצי קדושה מן הקליפה.
גם אפשר לומר אומר אַמָּתוֹ כִּבְּנֵי אָדָם כי היא היה גלגול נדב בן אהרן הכהן ע"ה ובא לתקן על אשר לא נשא נדב אשה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וידוע נדב נקרא 'בן אדם' כי עליהם אמר הכתוב וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם (במדבר ט, ו) ופירש רבינו האר"י ז"ל דנדב ואביהוא נקראים בני אדם ממש מצד הנפש שלהם שלקחו מאדם הראשון וכנזכר בשער הגלגולים עיין שם.
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זְכוֹר לִי עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה שֶׁשָּׁפַטְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמַרְתִּי לְאֶחָד מֵהֶם הַעֲבֵר לִי מַקֵּל מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. נראה לי בס"ד כונתו בטענה זו על פי המעשה שכתב הגאון חיד"א ז"ל (בשם הגדולים חלק א' מערכת המ־ם אות ס"ד) על הרב הקדוש רבי חיים כפוסי זיע"א [זכותו יגן עלינו אמן] וזה לשונו הרב החסיד מורינו הרב רבי חיים כפוסי בעל הנס זללה"ה [זכרונו לברכה לחיי העולם הבא]: היה דיין במצרים ונסתמא והיו מרננים עליו שחס ושלום לקח שוחד ואמר בתוך קהל ועדה כי שמע דבת רבים יחדיו ירננו שלקח שוחד ואם האמת אתם כן יהיה תמיד הענן יכסנו ואם הוא נזהר מאד בזה יאירו עיניו כבראשנה ונתקבלה תפלתו בהלו נרו!
ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור והיה חותם מאומד הדעת וכמעט אין האותיות ניכרות כמי שלא ראה וראיתי חתימתו אחר כך ה' נסי חיים כפוסי כתיבה מאושרת ועד היום גוי הנשבע לשקר על קברו נענש תנצברוך הוא זכותו יגן עלינו זלה"ה עד כאן לשונו.
ולפי זה כמו שטען הרב החסיד רבי חיים כפוסי ז"ל לפני השם יתברך שיחזיר לו מאור עיניו כדי להצילו מן החשד והרינון של הבריות מפני שהיה דיין ויבואו לתלות בזה דכתיב כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר (דברים טז, יט) כן בטענה זו בא שמשון ע"ה לפני השם יתברך לאמר הן אמת שראוי הוא ללקות בעינים מפני שמרד בעיניו בענין הנשים אך מאחר שהיה שופט ודיין של ישראל לא יבואו העולם לתלות העורון בעבור הנשים אלא יבואו לתלות בשוחד חס ושלום מפני שדבר זה מפורש בתורה כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר והוא קרוב לחשד בזה יותר!
ובאמת אנכי לא קבלתי שוחד כל דהו משום אדם! ואפילו שירות קלה להעביר מקל ממקום למקום לא נהניתי ובודאי לא ניחא קמיה שמייא לחשוד אותי בדבר שאני נקי וצדיק בו! לכן תעזרני עתה לנקום מהם נקמת עיני כדי שיתברר כל שעשו מצד בחירתם עשו ולא היתה גזרה זו מן השמים שהראיה הצלחתי בנקמתי מהם בדרך נס ובזה אנצל מן החשד.
ולכן אמר נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי (שופטים טז, כח) כי על אחת לבדה לא היה לי טענה זו מפני שאני חייב בזה מכח סיבת הנשים ואם היו עושים הנזק באחת דוקא לא היו העולם מרננים וחושדים אותו בשוחד שאם היה בעבור שוחד היה צריך לנקר את שתיהם ד'עֵינֵי חֲכָמִים' כתיב (דברים טז, יט) על שתי עינים אך על השנית אשר הוסיפו לרוע בזה נעשה לי טענה שזו הנקור שלה שלא כדת דהשתא אתי לידי חשד ורינון והעונש היה די באחת.
ודע כי הגרסה הנכונה הוא זְכוֹר לִי עֶשְׂרִים שָׁנָה כן כתב הגאון חיד"א ז"ל במראית העין בשם הרשב"א ז"ל בתשובה (חלק א׳ סימן פח) וכתב דכן הביא רש"י ז"ל בפירושו על המקרא.
והא דבקש על עין אחת דוקא עיין פירוש רש"י ז"ל. ועוד נראה לי בס"ד כי באדם יש ב' עינים אחת ימנית ואחת שמאלית וכנגד זה יש לו שני ראיות במעשיו אחת ימנית דהיינו שמכוין לשם שמים ואחת שמאלית שמכוון להנאתו, אך יש אדם שכל ראיה שלו היא לשם שמים דוקא דהיינו ימנית ויש הכל שמאלית שמכוון להנאתו דוקא ויש משתמש בשניהם שהוא רואה לכאן ולכאן.
והנה שמשון בענין התחברותו עם נשים נכריות מפלשתים לא הלך אחר עין השמאלית אלא היה לו ראיה ימנית גם כן שכיון לשם שמים כאשר כתבנו לעיל כדי לברר ניצוצי קדושה מן הקליפה שלהם ולכן כאשר ניקרו פלשתים את עיניו בשביל זה העון שהיה בידו לא היה מן הדין לנקר אלא רק עין השמאלית כדי לכפר על ראיה השמאלית שהיה מתכוון להנאתו גם כן אך הם הוסיפו ברע שניקרו את שתיהם על דרך מה שאמר הכתוב אֲנִי קָצַפְתִּי מְּעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה (זכריה א, טו) לכך בקש לנקום מהם על אחת דוקא שלקתה שלא כדין על לא חמס בכפו.
ומה שהוצרך לפרש בדבריו סך השנים [עֶשְׂרִים שָׁנָה] דקמי שמייא גלייא, נראה לי בס"ד באיש הטיל יו־ד [20] משמו שבמלואה עולה מספר עשרים והוא שבעל נכריות פגם בה ולכך התפלל שזכות של עשרים שנה יגין לתקן פגם היו־ד שמספרה עשרים ולכך הוצרך לפרש הסך של עשרים.
והא דזכר בדבריו תשמיש של 'מַקֵּל' ולא תשמיש אחר עיין מהרש"א ז"ל. ונראה לי בס"ד דהעולם עומד על שלשה עמודים דאחד מהם הוא הדין (משנה אבות א, יח) והגוף נקרא 'עולם בפני עצמו' והנושא מקל נמצא מעמיד העולם שהוא הגוף על שלשה עמודים שהם שתי רגלים ומקל ולזה אמר זְכוֹר שֶׁשָּׁפַטְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל שקיימתי בזה עמוד שלישי של עולם ולא נהניתי מן הבריות בעמוד שלישי של עולם קטן שהוא המקל.
ולפי פשוטו נקט 'מַקֵּל' שהוא כלי תשמיש לדיינים לרדות בו כמו שאמרו בגמרא דסנהדרין (סנהדרין ז:) רב הונא כד הוה נפיק לדינא אמר: אפיקו לי מאני חנותאי! ומאי ניהו? מקל ורצועה ושופרא וסנדלא, וכן איתא עוד התם וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא (דברים א, טז) אמר רבי יוחנן כנגד מקל ורצועה תהא זריז עיין שם.
מיהו הא דנקיט 'מַקֵּל' ולא נקיט רצועה או שאר כלי דיינים נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא דשבת (שבת קלט.) שָׁבַר הֳ' מַטֵּה רְשָׁעִים (ישעיה יד, ה) אלו הדיינים שנעשו מקל לחזניהם ופירש רש"י לשמשיהם נותנים יד וכו' עיין שם ולזה אמר שמשון לא מבעיא שאני לא הייתי מקל לשמשים שלי אלא גם מקל שצריך אני להביאו בעבורם לרדות בו את המורדים לא אמרתי לאחד מהם לטלטלו כי לא היה לי שום שמש אפילו דרך עראי כדי שאהיה מקל אליו.
יָבֹא שׁוּעָל שֶׁחוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו וְיִפָּרַע מִפְּלִשְׁתִּים שֶׁחָזְרוּ בִּשְׁבוּעָתָם (שופטים טו, ד). עיין מהרש"א ז"ל שהיא שבועת אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי (בראשית כא, כג). נראה לי בס"ד שׁוּעָל [406] גימטריא ת"ו כמנין לֹא נִין לוֹ וְלֹא נֶכֶד בְּעַמּוֹ [406] (איוב יח, יט).
והא דלכד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כי הרשע חיותו מן אות ש' שבשמו ובזה פירשו המפרשים אוֹי לְרָשָׁע רָע (ישעיה ג, יא) רוצה לומר אוי לו כאשר יוסר ממנו השי־ן שהוא מקום חיותו וישאר רע! וכן הוא הסיר כוחם ויניקתם מן אות שין בכונה שלו.
ונראה לי תסיר אות ש' מן פלשתים ישאר אותיות תפילם כלומר כיון דסר אות ש' שממנו חיותם אז תפילם ותשמידם! ונראה לי זה בשם שִׁמְשׁוֹן שהוא ראשי תיבות שלש מאות שועלים ובהם נפרע.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן הֶחָסִיד: בֵּין כְּתֵיפָיו שֶׁל שִׁמְשׁוֹן שִׁשִּׁים אַמָּה הָיָה (שופטים טז, ג). נראה לי בס"ד דאין דבר זה כפשוטו שבין כתפיו היה רחב ששים אמה דאם כן היה צריך שתהיה קומתו יותר ממאה אמה ואיך היה דר בישוב עם בני אדם? דודאי אין הבתים וחדרים ושערים גבוהים אפילו שיעור עשרים אמה!
אלא כונתו לומר בין כתפיו היה בו כח חזק לסבול עליו משא דבר רחב ששים אמה דדבר זה יש בו רבותא גדולה מצד הרוחב יותר מן הכובד כי כיון דהוא רחב כל כך נמצא כולו יוצא חוץ לגוף ואי אפשר לחבקו שיאחוז בידיו בשתי קצוות שלו ודבר כזה קשה לסובלו מלבד קושי הכובד אך שמשון שהיה לו גבורה היה נדמה אצלו משא רחב כזה כולו נושא נייר או גלדי בצלים שאין צריך לאחוז בקצוות בשתי ידיו!
ואם תאמר למה סתם רבי שמעון החסיד את דבריו ולא אמר בֵּין כְּתֵפָיו סוֹבְלִים מַשָּׂא רָחָב שִׁשִּׁים אַמָּה? הנה כבר ידוע שכל דברי אגדה דרכם בכך שתופסים הלשון בדרך חידה כי לפי סוד המאמר יבא לשון זה מדוקדק היטב.
אָמַר רַב פַּפָּא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אֱינָשֵׁי קַמֵּי דְּשָׁתֵי חַמְרָא, חַמְרָא קַמֵּי רְפוֹקָא גְּרִידַיָּא דּוּבְלָא. נראה לי בס"ד הכונה על פי המעשה דאיתא במדרש רבא פרשת שמיני (ויקרא רבה יב, א) מעשה באחד שהיה מוכר כלי ביתו ושותה בהם יין אמרו בניו אבינו זה לא יניח לנו כלום! מה עשו? השקוהו יין והשכרוהו והוציאוהו ונתנוהו בתוך מערה אחת שקוברים בה מתים חוץ לעיר כדי שבעת שיקיץ מיינו לא ידע מי הביאו הלום ויתחרט ולא ישתה יין עוד!
אחר כך באו חמרים שהיו נושאין נודות יין למכור בעיר ושמעו קול צווחה גדולה בעיר אמרו נפרוק החמורים בתוך המערה הזאת ונכנס לבדינו לעיר לראות מה קול הומיה וצווחה זו שמא יש איזה מלחמה בין אנשי העיר, והכניסו חמוריהם לתוך המערה ופרקו הנודות מגמליהם והניחו הנודות בקרקע המערה והם נכנסו לעיר.
אדהכי והכי הקיץ אותו האיש ופקח עיניו מעט וראה נוד אחד יין נתונה למעלה מראשו, מה עשה? התיר קשר הנוד ונתן הנוד תוך פיו ושתה ממנו כשהוא שוכב ונשאר ראש הנוד בתוך פיו ונרדם! ואלו החמרים כשחזרו למערה ונטלו נודות היין עם חמוריהם כשראו הנוד הזה בתוך פיו של אותו שיכור נמאס הנוד בעיניהם ולא לקחו אותו ונשאר בפיו.
ואחר שלשה ימים אמרו בניו וכי אין אנחנו הולכים לראות מה נעשה באבינו? והלכו לשם ומצאוהו שוכב והנוד בפיו! אמרו גם כאן לא עזבך בוראך והמציא לך יין שתשתה ממנו! והואיל שהיא זאת לך מן השמים אין לנו לעשות לך הרחקה מן היין ועשו ביניהם סדר שכל אחד מהם ישקנו יום אחד עיין שם.
נמצא זה שאוהב היין המזל שלו ממציא לו יין אפילו באופן רחוק מאד דאיך יצוייר שיזדמן לו יין מרובה לאותו האיש בבית הקברות וישתה כל צרכו והותר? ועל כיוצא בזה אמרי אינשי קַמֵּי דְּשָׁתֵי חַמְרָא, חַמְרָא כלומר מזלו מזמין לפניו חמרא לשתות כמנהגו ואפילו שהוא עומד בבית הקברות דרחוק הדבר הזה שם.
ומה דאמרי קַמֵּי רְפוֹקָא גְּרִידַיָּא דּוּבְלָא נראה על פי מעשה שהיה באדם אחד שעשה סעודת משתה לבנו והזמין חשובי העיר לסעודה וגם הזמין את אנשים עובדי אדמה שיש לו בשדה שיבואו לביתו לאכול גם הם על השלחן והיה דרכם של בעלי בתים כשעושים סעודה מביאים תחילה על השלחן מיני ירקות הרבה צנון ובצלים וכרפס וכיוצא והמסובים אוכלים מעט מהם ונשארים על השלחן ומביאים אחר כך לפני המסובין כמה מיני תבשילין של בשר שזה הוא עיקר אכילתם.
אך אותה הפעם אותם עובדי אדמה נתאחרו מלבא ובעת שבאו כבר נאכלו כל התבשילין וסילקו הקערות ואז באו עובדי האדמה ועדיין לא סילקו הירקות מעל השלחן כי הירקות מסירים אותם בעת שמסלקים השלחן וכשבאו אכלו הירקות כי נשארו ירקות הרבה שהמסובים לא אכלו מהם אלא דבר מועט וגם זה היה על פי המזל כי מזלם של אלו עובדי אדמה שאכילתם תמיד בכל יום ירקות בלבד ואין טועמין בשר הניח בדעתם להתאחר כדי שלא יאכלו תבשיל בשר אשר הוא חידוש אצלם והיו מתענגים בו הרבה. ועל כיוצא בזה אמרי אינשי קַמֵּי רְפוֹקָא גְּרִידַיָּא דּוּבְלָא כלומר מזלם מזמין להם כפי מאכלם ומנהגם.
וכל אלו המשלים הביאם על ענין זה של שמשון לומר כיון שהיתה תאוות המשגל גדולה וחביבה אצלו לכך מזלו הזמין לו תשמיש מרובה גם בהיותו עומד בבית האסורים שאין המקום ראוי לכך ואינו מצוי שיזדמן שם כך ולא עוד אלא שנזדמן לו ברבוי מאד ודומה זה הענין לענין אותו האיש שהיה אוהב לשתות יין שנזדמן לו היין במקום שרחוק מציאותו שם דאיך יזדמן לשתות יין בבית הקברות ולא עוד אלא שתהיה שתיה מרובה מאד.
ועוד נראה לי בס"ד הביא משל זה דאמרי אנשי קַמֵּי דְּשָׁתֵי חַמְרָא, חַמְרָא על שמשון על פי מה שאמר רבינו ז"ל בספר הלקוטים לשמשון קרה לו כאדם הראשון כי היה גלגלו וזה העון של היין דאדם הראשון שסחטה לו חוה ענבים ושתה גרם שאסרו את שמשון בנחושתים והיה טוחן בבית האסורים מלשון תִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי (איוב לא, י) שהביאו לו כל אחד אשתו להזדווג עמה וכו' יעוין שם.
ובזה מובן המשל דאמרי אינשי קַמֵּי דְּשָׁתֵי חַמְרָא, חַמְרָא פירוש שתיית חמרא דגלגול ראשון גרם וסיבב שתיית חמרא דגוף זה השני של שמשון שהוא ענין התשמיש ששמש עם נשי פלשתים דהאשה נמשלה לגפן פוריה דכתיב אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה (תהלים קכח, ג) אך אלו נשי פלשתים בנות אל נכר הם סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה (ירמיה ב, כא) ונמצא חמרא דסחיטת ענבים שסחטה חוה גרם סחיטה דסורי הגפן נכריה.
כָּל הַמְזַנֶּה אִשְׁתּוֹ מְזַנֶּנֶת עָלָיו. הגאון חיד"א ז"ל בספרו 'מראית העין' הקשה בשם גדול אחד, דאם כן לא משכחת לה סוטה דקיימא לן דאם נקה האיש מעון המים בודקין את אשתו ואם בא ביאה אסורה אין המים בודקין את אשתו (סוטה כח.) ואי אמרינן 'אִיהוּ בֵּי קָארֵי וְאִיתְּתֵיהּ בֵּי בּוּצִינֵי' לא משכחת לה סוטה!
ותירץ שם דלא אמרו 'כל שאשתו מזנה גם הוא מזנה' כי אם אמרו להפך ושפיר איכא נשים מזנו וגברייהו שלמים וכשאשתו מזנה והוא ירא ה' איהו מייתי לה ומשקה מי סוטה עד כאן דבריו עיין שם.
ואם הרב יישב הקושיא בזה דלא תיקשי מסוטה עדיין המאמר הזה הוא מוקשה ועומד מן הנראה לכל בחוש הריאות דהא חזינן כמה גברי מזנים ונשותיהם כשרות מאד! ואיך הבין המאמר דבא להחליט דבר זה למימר כל שהאיש מזנה בודאי דאשתו גם כן מזנה?
אך באמת אין כונת רבי יוחנן לומר כן אלא כונתו לומר כפי טבע האנושי והשערת השכל ראוי להיות כך דמאחר דהאשה רואה את בעלה גונב מקור אשת רעהו ושוכב על כרס המוכן לרעהו, היא גם כן תעזוב מקורה לאיש זר ותקבל על כריסה איש כי כמו שעשה הוא באשת אחרים כן יעשה באשתו ואין נחשבת זאת בעיניה בגידה בו דכאשר עשה בשל אחרים כן נעשה בשלו ובתר גנבא גנוב! כן ראוי להיות על פי מדת טבע האנושי.
אך נשים כשרות לא יעשו כן מחמת אזהרתה של תורה שהזהירה אותם בכך ואריא רביע עלייהו הוא האיסור שאסרה התורה עליהם והכי קאמר רבי יוחנן כָּל הַמְזַנֶּה ראוי שתהיה אִשְׁתּוֹ מְזַנֶּנֶת עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם נִפְתָּה לִבִּי עַל אִשָּׁה וְעַל פֶּתַח רֵעִי אָרָבְתִּי (איוב לא, ט) ראוי להיות מחמת כן, שֶׁתִּטְחַן לְאַחֵר אִשְׁתִּי וְעָלֶיהָ יִכְרְעוּן אֲחֵרִין, דאיוב לא קאמר שנעשה כן בפועל אלא כונתו לומר ראוי שיהיה כך.
וכיוצא בזה מצינו בלשון המקרא שאמר דוד המלך ע"ה חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת אִישׁ זֶה (שמואל ב' יב, ה) והיתכן לחשוב יתחייב האדם מות בעבור נזק ממון? אלא הכי קאמר ראוי לחייבו מיתה מצד השכל על אונאה שעשה אך התורה פטרתו מן המיתה.
וכיוצא בזה נאמר בלשון חכמים דאתמר עם הארץ מותר לנחרו אפילו ביום הכיפורים שחל בשבת (פסחים מט:) ואין הדבר כן שיהרגו את עם הארץ אפילו בימי החול! אלא הכונה ראוי היה לעשות כך אלא שהתורה אסרה זה עלינו.
וכן כיוצא בזה נמצא בכמה לשונות של מאמרי רבותנו ז"ל ועל כן אין כאן ריח קושיא של אותו גדול וגם אין קושיא מן הנמצא למראה עינינו דודאי באמת נמצא הרבה אנשים שהם מזנים ונשותיהן כשרות מחמת איסור תורה דרביע עלייהו.
וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שִׁמְשׁוֹן דָּן אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. הנה ודאי כל השופטים ששפטו את ישראל דנו דין אמת לישראל כאביהם שבשמים ובפרט יהושע ועתניאל בן קנז ושמואל ולא אצטריך קרא למרמז עלייהו דבר זה! ורק על שמשון הוצרך הכתוב ללמד מפני שיש מקום לְזוּת שְׂפָתַיִם בדבר זה והוא דאיתא בגמרא דסנהדרין (סנהדרין פב.) ובעל בת אל נכר זה הבא על הכותית וכתיב בתריה יַכְרֵת הֳ' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאֱלֹקֵי [מֵאָהֳלֵי] יַעֲקֹב (מלאכי ב, יב) אם תלמיד חכם הוא לא עֵר בחכמים וְעֹנֶה בתלמידים עיין שם.
נמצא הבא על אשה נכרית לא יזכה לכוין האמת בדברי תורה אלא אזיל בתר איפכא, ועל כן יאמרו המושלים כיון דשמשון בא על בַּת אֵל נֵכָר ודאי לא דן דין אמת במשפטיו ששפט את ישראל דאינו זוכה לכוין על האמת ולכן הוצרך הכתוב להודיע שבחו של אותו צדיק להצילו מִלְזוּת שְׂפָתַיִם ואמר עליו דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד (בראשית מט, טז) שֶׁדָּן אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
שִׁמְשׁוֹן עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן הֳ' אֱלֹקִים" אֶלָּא מֵעַתָּה לֹא יִמָּחֵק. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל מהא דאמר לקמן בפרק זה, יְהוּדָה שֶׁקִּדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא זָכָה וְנִקְרָא כּוּלּוֹ עַל שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אם כן לא ימחוק שם יהודה? ואם תאמר הכי נמי הא מבואר ביורה דעה (סימן רעז סעיף יב) דמותר למחוק שם יהודה! והניח זה בצריך עיון עיין שם.
ונראה לי בס"ד דאין כונת תלמודא דאמר לֹא יִמָּחֵק על שם שמשון דאפילו אם נאמר שֶׁמֶשׁ הוא שם גמור של הקדוש ברוך הוא מכל מקום שמשון לחוד ושמש לחוד, וכיון דיש בו אותיות נוספים על שמש אין זה שמו של הקדוש ברוך הוא ובהכי ליכא לספוקי! והוא הדין בשם יהודה כיון שיש בו אות אחר מעורב בו אין זה שמו של הקדוש ברוך הוא ופשיטה הוא דימחק.
אך כונת תלמודא דאמר לֹא יִמָּחֵק קאי על שם שמש הכתוב בפסוק כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן הֳ' (תהלים פד, יב) כיון דאמרת האי שמש הוא שמו של הקדוש ברוך הוא, אם כן יהיה 'האי שמש' קודש דאינו נמחק ורק שמש הכתוב במקום אחר ימחק כדין שם אלקים דיש קודש ויש חול.
ועל זה קאמר אֶלָּא מֵעַתָּה לֹא יִמָּחֵק, כלומר שמש דכתיב בסוף פסוק דנקיט ליה תלמודא? ומשני 'אֶלָּא מֵעֵין שְׁמוֹ' כלומר מה שאמרתי שמש הוא שמו של הקדוש ברוך הוא אינו שמו ממש אלא הוא מעין שמו כלומר כמו שהשמש הוא מגן כן שם הוי־ה הוא מגן כהשמש והיינו רוצה לומר שצל ההגנה הוא מגן כשמש.
צִדְקִיָּה בְּעֵינָיו, דִּכְתִיב "וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר". נראה דדייק לה מדכתיב צִדְקִיָּהוּ לשון יתר דכתיב וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (מלכים ב' כה, ז) והכי הוה ליה למימר 'וְאֶת עֵינָיו עִוֵּר' כיון דכבר זכר שמו של צדקיהו תחלה? אלא ודאי הכי קאמר וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ הידוע בפלאות העינים עִוֵּר!
ובילקוט סימן רנ"ט איתא ואת עיני צדקיהו עיור זה משבעה בני אדם שנדמו לאדם הראשון צדקיהו בעיניו שנעצו לעיניו לונביות של ברזל ולא נתעוורו עיניו עד ששחטו בניו לעיניו ובכה שנאמר וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בָּנָיו לְעֵינָיו (ירמיה נב, י) וסמיך ליה וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (ירמיה נב, יא) עד כאן. ולפי דברי הילקוט שפיר יליף זה מהאי דהיו עיניו חזקות מאד משונים באיכותם יותר מכל אדם.
ואיתא בפסיקתא (פסיקתא רבתי כו ובילקוט שימעוני על מלכים שם) ענה צדקיהו ואמר לנבוכדנצר הרגני ראשון שלא אראה בדם עשרה בני! ובניו אמרו לנבוכדנצר הרגנו תחלה שלא נראה דם אבינו שפוך על הארץ! וכן עשה להם, שחטם תחלה ואחר כך חטט את עיניו ונתנם בתנור והוליכו בבלה והיה צווח צדקיהו ואומר בואו וראו כל בני אדם שהיה ירמיה מתנבא עלי 'לבבל אתה הולך ובבל תמות ובבל עיניך לא יראו' ולא הייתי שומע לדבריו והריני הולך לבבל ועיני לא רואות אותה עד כאן.
וצריך להבין למה היה מפרש לו ירמיה הנביא ע"ה בדברי הנבואה פרט זה שעיניו לא יראו את בבל? אך לפי האמור שעיניו היו משונות בכוחן משאר בני אדם, אמר לו כל בני אדם גולין לבבל ועיניהם רואות אותה אך אתה עיניך החזקים הידועים בכחן אלף ידות על שאר אדם לא יהיו רואין את בבל!
והנה רש"י ז"ל במלכים ב' בפסוק דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם (מלכים ב' כה, ד) פירש מערה הולכת מתוך ביתו של צדקיהו עד ערבות יריחו וברח צדקיהו דרך המערה והקדוש ברוך הוא זמן צבי הולך על גבי המערה חוץ לעיר ורדפו הכשדים את הצבי וכשהגיע לפתח המערה בערבות יריחו ראוהו ולכדוהו, הוא שאמר יחזקאל הנביא ע"ה וּפָרַשְׂתִּי כְּנָפַי עָלָיו וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי (יחזקאל יז, כ) עד כאן עיין שם.
ונראה כי תוך המערה הגדולה ההיא היה חושך ואפילה ואי אפשר לילך משך גדול בחושך אך צדקיהו בטח בכח אור עיניו החזק שיראה גם מתוך חשך ואפילה והלך בה וניצוד, נמצא עיניו החזקים היו סיבה לתפיסתו!
אָסָא בְּרַגְלָיו. נראה הכונה שהיה ברגליו כח גדול משונה משאר אדם שהיו רגליו חזקים כברזל שיוכל לישא עליהם משא כבד מאד ודייק זה מאומרו חָלָה אֶת רַגְלָיו (מלכים א' טו, כג) והוה ליה למימר חלה מרגליו או חלה ברגליו אך אמר 'אֶת' רוצה לומר חָלָה בכח המונח אֶת רַגְלָיו.
והנה במאמר זה איכא למידק דאסא קדים לצדקיהו והוה ליה להזכירו קודם? ונראה לי דנקיט להו לפי סדר האברים בגוף ותחלה נקיט שמשון בחדוש הגבורה שבו היה מתפשט בכל מקום שבגוף ואחריו שאול המלך ע"ה בצוארו כי זה הוא הידור כל הגוף כולו אך הוא הידור בלבד ושבח אבשלום בשערו העומד בראש ואחריו הזכיר צדקיה דהשבח הוא בעיניו שהם גם כן למעלה בגוף ואחר כך אסא ברגלו שהוא למטה בגוף.
מְנָא יָדַע? אִיכָּא דְּאָמְרִי מֵיחַשׁ הֲוָה חָשׁ בֵּיהּ וְאִיכָּא דְּאָמְרִי מֵרַבֵּיהּ שְׁמִעַ לֵיהּ וְאִיכָּא דְּאָמְרִי "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם". קשא על כל מאמרים של רפואות הנזכרים בגמרא ישאל מנא ידע בעל המאמר? ועוד למאן דאמר 'מֵרַבֵּיהּ שְׁמִעַ לֵיהּ' ישאל גם על רביה 'מְנָא יָדַע' ומה יישב בזה?
ונראה לי בס"ד דתלמודא מקשה למר זוטרא דשאל לרב נחמן על הדבר הזה דמאי סלקא דעתיה למשאל לרב נחמן, וכי רב נחמן רופא הוא ששאל ממנו דבר שיודעים הרופאים, ומנא ידע רב נחמן חכמת הרפואה ששאל זאת ממנו?
ומשני ידע מר זוטרא דרב נחמן חייש ביה ולכן אמר ודאי מכיר בו. ואיכא דאמרי תירץ, דאמר מר זוטרא בדעתו דודאי שמע רב נחמן מן רבו על דבר זה. והאיכא דאמרי השלישי תירץ דחשב מר זוטרא שודאי ידע רב נחמן דבר זה מ'סוֹד ה' לִירֵאָיו' (תהלים כה, יד) שהוא יכול להשיב תשובה על זה מכח רוח הקודש אשר בקרבו.
ויש להבין אמאי לא קאמר נמי דחשו ביה אחרים והגידו לו? ויש לומר דזה נכלל בכלל אומרו 'מֵרַבֵּיהּ שְׁמִעַ לֵיהּ' דהמכוון הוא שלמד זה מפי אחרים.
שֶׁמָּא נָכְרִית אַתְּ?. פירוש שמא את מבני חם דחשובים אצל בני שם נכרים, והשיבה לו 'גִּיּוֹרֶת אֲנִי' מבני חם הייתי ונתגיירתי להיות מבני שם לפרוש מעבודה זרה ולקיים כל שבע מצות בני נח שנוהגים בהם בני שם!
והא דלא אמרה 'מִבְּנֵי שֵׁם אֲנִי' מעיקרא? בחכמה דברה כדי שיאמין שאינה משקרת דאם היא משקרת היה לה לומר מעיקרא 'מִבְּנֵי שֵׁם אֲנִי' ולמה אמרה 'גִּיּוֹרֶת אֲנִי' רוצה לומר הייתי נכריה מבני חם אך עתה נתגיירתי ונעשית מבני שם? אלא ודאי בקושטא הכי הוא שעתה גיורת ונעשית מבני שם!
ונראה לי נבואה נזרקה מפיה שאמרה גִּיּוֹרֶת שהוא ראשי תיבות גלגולי יהיה רות כי ידוע דתמר נתגלגלה ברות.
שֶׁמָּא קִיבֵּל בָּךְ אָבִיךְ קִידּוּשִׁין? אָמְרָה לֵיהּ יְתוֹמָה אֲנִי (בראשית לח, יד). פירש רש"י: והייתי קטנה והשאוני אמי ואחי ואין לער ואונן נשואין ליאסר עליו משום כלתו. וכתב מהרש"א ז"ל לא ידעתי מי הכריחו לפרש כן, דהא ודאי לא נתכוון לכך שהרי לא ידע שהיא כלתו! עיין שם.
ונראה לי בס"ד דרש"י ז"ל קשיא ליה איך תוציא שקר מפיה לומר 'פְּנוּיָה אֲנִי' דמותרת לכל אדם והלא היא שומרת יבם דאגידה בשילה וגם אסורה על יאודה משום כלתו? לכך פירש דאמר לו הייתי קטנה והשאוני אמי ואחי דאין קדושי ער ואונן תופסין ונשארתי אני פנויה ומותרת לך ולכל אדם, זה כונתה באומרה 'פְּנוּיָה אֲנִי' הוסיף רש"י ז"ל דברים מדיליה לומר על פי המונח הזה 'אין לער ואונן נשואין ליאסר עליו משום כלתו' והיינו רצונו של רש"י ז"ל לבאר לנו הטעם שאמרה כן ומה רצתה לתקן בדברים אלו לזה אמר היינו כדי לברר דנשואי ער ואונן בטלים ואין זו כלתו של יאודה אלא היא אצלו כשאר פנויות דעלמא ולא הטעתו בדבר זה.
'וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע' (בראשית כא, לג) חַד אָמַר: פַּרְדֵּס, וְחַד אָמַר: פּוּנְדָּק. נראה לי בס"ד אלו ואלו דברי אלקים חיים דתרווייהו הוו. וְהַפַּרְדֵּס הוא מקום ועד של תלמידים כמו בית המדרש שנקרא כרם כמו שאמרו בגמרא (ברכות סג:) כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה, שנקרא בית המדרש בשם 'כרם' שיש בו שורות שורות של מיני אילנות ויש בו ערוגות ערוגות של זרעים כן נמצאים בית המדרש שורות שורות של תלמידים ואגודות אגודות של מיני תלמידים ומקום זה קרי ליה כאן בשם פַּרְדֵּס והכתוב קראו בשם 'אֶשֶׁל' שהוא ראשי תיבות אסיפות של לימוד או ראשי תיבות אסיפות של למדנים.
וְהַפֻּנְדָּק היה מקום שני שהוא מקום אכילה ומקום שינה אשר אותם הלומדים במקום ההוא הנקרא פרדס נכנסים בפונדק זה בעת אכילה לאכול ולעת לינה ללון והכתוב קראו 'אֶשֶׁל' שהוא ראשי תיבות אכילה שתיה לינה או ראשי תיבות אכילה שתיה לויה כמו שכתב רש"י.
ומה שנטע בבית המדרש הזה המכונה בשם פרדס כמה מיני מגדים כדי ללמד מוסר השכל מזה לאותם הלומדים שם וכאשר כתבתי בדרושים בס"ד במוסר ברכת האילנות בחודש ניסן.
