נזיר נט ע"ב

דף נט - ב

מתניתין:

מת אחד מהן שהיו בספק הטומאה, כיצד יגלח והרי כיון שספק טהור הוא אינו יכול לגלח:

אמר רבי יהושע: יבקש אחד מן השוק שידור כנגדו בנזיר על תנאי, ויביאו כאחד את קרבנות הטהרה שיעלו לזה או לזה, ואחר כך יוכל לגלח, וכדמפרש ואזיל.

ואומר אותו שהוא ספק טמא לאותו אחד:

אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד כדי שתתחיב במלאת ימי נזירותך בקרבן טהרה.

ואם טהור הייתי, ואני הוא זה שחייב עכשיו בקרבנות טהרה, הרי אתה נזיר אחר שלשים יום כדי שתתחייב בקרבנות טהרה שאצטרך להביאם מספק; ועושה כן השני, ומקבל עליו נזירות באופן זה.

וסופרין שלשים יום עד שימלאו ימי נזירותו של אותו אחר, ויתחייב בקרבן טהרה אם הראשון טמא.

ומביאין אחר שלשים יום:

כלומר: ומביא אותו אחד שהוא ספק טמא קרבן טומאה בספק, דהיינו חטאת העוף הבאה על הספק [ואינה נאכלת], וכן עולת העוף מביא הוא בתנאי שאם אינו נזיר טמא יהא לנדבה, ואשם - שאינו יכול להביא על תנאי של נדבת שלמים - אינו מביא כלל, ואינו מעכבו מלמנות נזירות טהרה.

ומביאין שניהם קרבן טהרה אחד כדי להתיר אותו שהוא ספק טמא בתגלחת.

ואומר אותו שהוא ספק טמא: אם אני הוא הטמא, הרי קרבן טומאה שאני מביא שלי הוא, כלומר: קרבן ודאי הוא, וקרבן טהרה שאנו מביאים יהא שלך, שהרי עכשיו מלאו ימי נזירותך אם אני טמא הייתי.

ואם אני הוא הטהור [וחבירי שמת הוא הטמא] הרי קרבן הטהרה שלי, ואילו אתה הרי אינך חייב בקרבן שעל צד זה לא קבלת עליך נזירות כלל.

וקרבן טומאה שאני מביא הוא בספק, כלומר: מדין ספק אני מביאו, ואף שכלפי שמיא איני חייב בקרבן.

וסופרין עוד שלשים יום, שהרי כל אחד הוא בספק נזיר, זה משום שמא טמא היה ונפלו הימים הראשונים שמנה, וזה משום שקיבל עליו נזירות לאחר שלשים יום.

ומביאין קרבן טהרה אחד, ואומר: אם אני

- ולא חבירי שמת - הוא הטמא, הרי קרבן הטומאה שכבר הבאתי שלי היה, וקרבן טהרה היה שלך, וזה קרבן טהרתי.

ואם אני הוא הטהור, קרבן טהרה שהבאתי היה שלי, וקרבן טומאה שהבאתי לא שלי היה אלא בספק הבאתיו, וזהו - שאנו מביאים עכשיו - קרבן טהרתך. ^[1]

אמר לו בן זומא לרבי יהושע: וכי מי שומע לו שידור כנגדו בנזיר!? ^[2]

אלא מביא אותו שהוא ספק טמא ביום השלשים:

חטאת העוף הבאה על הספק, ועולת העוף בתנאי של נדבה [ואשם אינו מביא].

ומביא קודם לשניהם עולת בהמה לקרבן טהרתו על תנאי כדמפרש ואזיל.

ואומר: אם טמא הייתי, הרי החטאת מחובתי, והבהמה לעולה תהיה לנדבה.

ואם טהור הייתי, הרי הבהמה לעולה מחובתי כדי שאוכל לגלח, והחטאת מביא אני מספק.

וסופר שלשים יום לתשלום ימי נזירות טהרה אם היה טמא מתחילה.

ומביא במלאת ימי נזרו קרבן טהרה, ואומר:

אם טמא הייתי, הרי העולה הראשונה שהבאתי היתה נדבה, שהרי תגלחת טומאה היתה ולא תגלחת טהרה.

וזו שאני מביא עכשיו היא לחובה.

ואם טהור הייתי, הרי העולה הראשונה חובה, וזו - העולה שאני מביא עכשיו - נדבה.

וזה - החטאת והשלמים שאני מביא עכשיו - שאר קרבני.

אמר על כך רבי יהושע:

אם כן שיעשה כבן זומא, נמצא זה - על הצד שלא היה טמא - מביא קרבנותיו לחצאים, שהרי העולה שהביא קודם שספר שלשים יום היתה לחובתו, ^[3] ואילו את החטאת והשלמים ^[4] אינו מביא אלא לאחר שלשים יום.

ולכך עדיף שידור אחר כנגדו, שהרי אז מביא הוא קודם שספר שלשים יום את כל קרבן טהרתו, שאם אינו עולה לו הרי עולה לחבירו, ואינו מביא קרבן לחצאין.

אבל הודו לו חכמים לבן זומא לעשות כדבריו, ולא לחוש לקרבן לחצאים.

גמרא:

שנינו במשנה: אמר רבי יהושע: נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאים:

ומקשה על כך הגמרא: ולייתי [ויביא] לחצאין, ומה רע בכך!?

אמר רב יהודה אמר שמואל:

אכן אין בזה חסרון, ולא אמר רבי יהושע כן אלא לחדד בה את התלמידים. ^[5]

אמר רב נחמן: אדרבה פתרונו של רבי יהושע אינו טוב כמו של בן זומא, כי מאי ליעביד ליה רבי יהושע לדקיה דלא ליסרו [מה יעשה רבי יהושע לחלב שעל בני המעיים שלא יסריחו]!? ^[6]

כלומר: היות ומביאים הם יחדיו קרבן שלמים בפעם השניה לאחר שלשים יום, ואין ידוע קרבנו של מי הוא, אם כן אי אפשר להניף החלב של השלמים עד שיגלחו שניהם, שהתנופה היא אחר התגלחת, ובין כך ובין כך שמא יסריח החלב. ^[7]

א. מצורע אסור לאכול בקדשים עד שייתמו ימי חלוטו [שיירפא מן הצרעת] ויגלח, ויספור שבעה ימים ובשביעי יגלח, וביום השמיני יביא את קרבנותיו, שהמצורע "מחוסר כפורים" הוא, ואסור לאכול בקדשים עד שיביא קרבנותיו; ואם איחר את תגלחתו, אינו מביא את קרבנותיו אלא למחרת.

אבל טמא מת אוכל בקדשים כשיעריב שמשו של יום השביעי לטומאתו, בין שלא היה נזיר ואינו חייב בקרבן, ובין שהיה נזיר טמא מת שהוא חייב בקרבן טומאה, שאין קרבן טומאתו מעכבתו מלאכול בקדשים.

ב. המצורע שאיחר את תגלחתו, אינו מביא קרבן אלא למחרת תגלחתו; אבל נזיר טמא מת שאיחר את תגלחתו שדינה להיות ביום השביעי, יכול לגלח מאוחר יותר ולהביא את קרבנותיו בו ביום, ובלבד שטבילתו היתה ביום או כמה ימים קודם.

ג. ימי חלוטו וימי ספרו של מצורע אינם עולים לו במנין נזירות טהרה, כמסקנת הגמרא לעיל נו ב; ואף שכבר תמו "ימי ספרו" אינו יכול למנות "נזירות טהרה" עד שיביא קרבנותיו. ^[8]

ד. "נזירות טומאה" על מת, אינה רק המתנה עד שיוכל למנות את נזירות הטהרה, אלא שהיא עצמה דין "מנין" לה, ומונה שבעה ימים לנזירות טומאה ומביא קרבנותיו ביום השמיני, ^[9] ולכן אינו יכול לקיים "נזירות טומאה" בימי חלוטו וספרו, כשם שאינו יכול לקיים "נזירות טהרה" בימים אלו, ולא עוד אלא שאינו מתחיל למנות את "נזירות הטומאה" אלא לאחר שיביא את קרבנות הצרעת.

ה. תגלחת הטומאה קודמת להבאת קרבנות הטומאה; ^[10] וקרבן החטאת של נזירות הטומאה מעכבת את חלות נזירות הטהרה. ^[11]

ה. משנתנו דנה בנזיר שהיו לו שתי טומאות ספק, האחת של מצורע והאחת של טומאת מת, ומבארת המשנה אימתי ייטהר מצרעתו ויהיה מותר לאכול בקדשים, ואימתי יצא ידי נזירותו ויהיה מותר מכל איסורי נזירות; ובברייתא בגמרא יתבאר דין הבאת קרבנותיו.

ו. המשנה מתבארת כאן כפי שיטה אחת בפירוש המשנה שביארו התוספות לעיל נה ב. ^[12]

מתניתין:

נזיר - סתם שהוא חייב בנזירות של שלשים יום - שהיה טמא מת בספק, וגם מוחלט בטומאת צרעת בספק ^[13] ביום הראשון לנזירותו, וכבר נרפא מן הצרעת:

הרי המצורע הזה אוכל בקדשים רק אחר ששים יום, כלומר: ביום הששים עצמו.

כיצד: אין אתה יכול להתירו בקדשים - מספק - אלא לאחר שיגלח שתי תגלחות לצרעתו, ויביא קרבן למחרת תגלחתו השניה.

ומצורע זה שאין טומאותיו אלא ספיקות - אינו יכול לגלח כלל עד שייתמו ימי נזירותו, כי שמא נזיר טהור הוא ואסור בתגלחת [וכפי ששנינו בסוף המשנה], וביום השלשים יגלח, ^[14] ועלתה לו תגלחת זו לצרעתו אם מצורע הוא, [ואם אינו מצורע אבל טמא מת הוא, עולה לו התגלחת ל"תגלחת טומאה", או ל"תגלחת טהרה" אם אינו טמא כלל].

ולאחר תגלחת זו, צריך הוא ספירת שבעה ימים ותגלחת שניה וקרבנות למחרת התגלחת כדי להתירו בקדשים; והיות שאנו מסתפקים שמא טמא מת היה ולא מצורע, הרי שהוא מנוע מלהתגלח שנית עד שימנה נזירות טהרה נוספת.

כי אם אכן טמא מת היה, הרי שהיה עליו למנות "נזירות טומאה", לגלח, ולהביא אחריה קרבן טומאה, ואז יתחיל במנין "נזירות הטהרה"; ו"תגלחת הטומאה" הרי לא נתקיימה עד הגילוח ביום השלשים, נמצא שמוטל עליו עתה להביא קרבן טומאה ולמנות אחריה נזירות, ורק אז יותר הגילוח.

ולכן יביא את קרבן הטומאה ביום שגילח בו הוא יום השלשים, ^[15] ויחל מיד למנות נזירות טהרה שתסתיים ביום החמשים ותשע לקבלת נזירותו, ואז יגלח תגלחת שהיא: ספק "תגלחת טהרה" וספק תגלחת שניה של צרעתו; ואת קרבנות המצורע יביא למחרת, כי מאחר שאיחר את תגלחתו השניה, נדחה זמן הבאת קרבנותיו ליום המחרת, נמצא שביום הששים מביא הוא את קרבנות המצורע ומותר לאכול בקדשים.

ושותה יין ומטמא למתים רק אחר מאה ועשרים יום [היינו ביום המאה ועשרים], כלומר: אינו יוצא מידי ספק נזיר אלא ביום המאה ועשרים.

כיצד: עד יום החמשים ותשעה - בו גילח בשנית - הרי היה אסור באיסורי נזירות כפי שנתבאר; והיות והוא ספק מצורע, הרי שאותם הימים שמנה עד שהביא קרבנותיו ביום הששים ויצא מידי צרעתו אינם עולים לו למנין נזירות טהרה, ואם כן צריך הוא עוד שלשים יום של נזירות לקיום תגלחת טהרה; ובהכרח ימתין עד תשעים יום שהוא יום השלשים ואחד לנזירותו, ^[16] ואז יגלח.

וביום התשעים כשגילח עדיין אינו מותר באיסורי הנזירות, כי אם היה טמא מת מלבד צרעתו, הרי שלא נתקיימה "נזירות הטומאה" אלא לאחר שהביא את קרבנות ספק צרעתו - שאין ימי הצרעת עד להבאת הקרבנות עולים לו ל"נזירות טומאה" - והגילוח שעשה ביום התשעים היא היא תגלחת טומאתו, שרק לאחריה יכול הוא להביא את קרבן הטומאה שלו, ולהתחיל במנין נזירות הטהרה. ^[17]

ולכן יביא אחר התגלחת שביום התשעים את קרבן הטומאה, ויחל ביום זה למנות נזירות טהרה, והיא תסתיים ביום המאה ועשרים, שהוא יום ה"שלשים ואחד" של נזירות זו; וזו היא שלמדנו: ושותה יין ומיטמא למתים אחר מאה ועשרים יום. ^[18] ומפרשת המשנה את הטעם:

שתגלחת הנגע דוחה את תגלחת הנזיר, כלומר: מותר הוא לגלח לצרעתו אף שנזיר הוא ואסור בתגלחת, רק בזמן שהוא הנזיר ודאי מצורע הוא, אבל בזמן שהוא ספק מצורע אינו דוחה את איסור התגלחת.

ואשר על כן אינו יכול לגלח תגלחת ראשונה לצרעתו עד שלשים יום, היות וספק מצורע הוא ספק נזיר טהור הוא, וכן את תגלחתו השניה אינו יכול לגלח מאותה סיבה עד שימנה נזירות שניה של שלשים יום.

ה"ג ולייתי. לרבי יהושע פריך דאמר נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין ומאי נפקא מיניה ויביאם לחצאין:

לחדד בה את התלמידים אה"נ מודה הוא לדברי בן זומא והא דאמר שיבקש א' לידו' כנגדו לא אמ' [אלא] לחדד את התלמידים אם יש בהם משיב כבן זומא הא דקאמר [נמצא זה] מביא קרבנותיו לחצאין ה"ק אם אין אחר נודר כנגדו יצטרך להביא קרבנותיו לחצאין:

מאי ליעבד ר' יהושע לדקיה דלא ליסרו. לדקיה היינו המעיים:

ולר' יהישע דאמר שידור אחר כנגדו צריך לאחר תנופת החלב עד שיגלחו שניהם ותמצא שיסריחו המעיים. ונהי שאם נטמא א' מהם ואין ידוע איזה הוא צריך לעשות כן התם א"א לעשות בענין אחר. אבל הכא מוטב שיעשה כבן זומא:

ולא נהירא גי' זו דהא אמרי' כבר דלא אמרה ר' (ישמעאל) [יהושע] אלא לחדד בה את התלמידים:

נזיר שהי הטמא בספק. כולה מפ' לעיל פ' כ"ג:

המשנה השניה והכונה בה בביאור החלק השני והוא שאמר נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק אוכל בקדשים לאחר ששים יום ושותה ביין ומטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינה דוחה אמר הר"ם פי' זאת ההלכה תצטרך אל ששה עקרים יהיו שמורים בדעתך ואז יתבאר ענינה העקר הראשון שמחוסר כפורים אסור בקדשים עד שיביא כפרה ושהמצורע מכלל הארבעה מחוסרי כפרה כמו שיתבאר בשני מכריתות ואין הנזיר מכלל מחוסר כפרה כמו שהתבאר שם והעקר השני שהמצורע יגלח שני גלוחים ואז יביא כפרתו וזה לשון התורה התגלחת הראשונה בעת טהרתו מהצרעת אחר הטבילה התגלחת השנית ביום ז' מן התגלחת הראשונה והביא הקרבנות בשמיני ואז יותר לו אכילת הקדשים וזה כלו לשון התורה והעקר השלישי שימי ספירו והם הימים אשר בין שני הגלוחין וימי חלוטו והם ימי החלט לא ימנו בין ימי הנזירות וכבר ביארנו זה בפרק אשר לפני זה והעקר הרביעי שאין אדם מגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזרו ולצרעתו והעקר החמישי וכבר נכפל שנזיר שנטמא בימי הנזירות ואפי' בסוף היום ממנו סותר את הכל והעקר הששי והוא שנזכר בזאת ההלכה שתגלחת הנגע דוחה לתגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי אבל בזמן שהוא ספק אינה דוחה וכאשר היו אלו העקרים כלם אמתיים התחייב מהם שהנזיר כאשר היו עליו סתם נזירות אשר היא ל' יום כמו שהתבאר והוא אשר דברנו בו בזאת ההלכה עד שבסוף השלשים יום התחדש לו ספק טומאה או היה באלו השלשים יום כלם ספק טמא וכן גם כן היה באלו הל' יום ספק מוחלט הנה אי אפשר לומר אכילת הקדשים לאחר שלמות כפי הנזירות אשר היו עליו וזה ששים יום ולא יותר לו השתיה והטומאה והפסק ממנו הנזירות אם לא אחר ד' דמיוני הנזירות אשר עליו וזה אחר ק"כ יום וסבת זה שהגלוחים המחויבין לו תגלחת טומאה לפי שהוא ספק טמא ותגלחת טהרה ושתי תגלחות של מצורע לפי שהוא ספק מצורע ויגלח כל אחד מאלו הד' בסוף לפי שבשני אלו הספקות הנופלים בטומאה והצרעת ד' סברות אחד מהם שהוא טמא ודאי ומוחלט ודאי או טמא ודאי ואינו מוחלט או מוחלט ודאי ואינו טמא או טהור ואינו לא מצורע ולא טמא מת בתגלחת הראשונה אשר גלח בסוף שלשים יום אשר היה בהם ספק טמא וספק מוחלט שאם לא היה לא טמא ולא מוחלט הנה לא יחייבהו זולתו ואם היה מוחלט וטמא הנה תהיה זאת התגלחת הראשונה משני התגלחות המחויבות לכל מצורע ולא יוכל לגלח שנית ביום ז' מזאת התגלחת לא יותר מוחלט בספק ואולם אינו מצורע ואמנם הוא טמא ודאי וכבר נפלו השלושים יום מן הקודמים מפני הטומאה והוא עתה באלו השלושים השניים בנזיר ולא יותר תגלחתו בימי הנזירות זאת התגלחת השניה המחוייבת לה מהיותה ספק מוחלט כאשר הוא ספק וזה ענין אמרם לגלחו בגו שבעה לאו אפשר דילמא לאו מוחלט הוא ורחמנא אמר תער לא יעבור על ראשו ולזה נניחהו עד שישלימו שלשים שניים ואז נגלחהו התגלחת השנית אשר בה תשלם טהרת מצורע ואז יאכל בקדשים לפי שכבר גלח השתי תגלחות וכן האחת והאחת שלשים יום ואם היה הוא המוחלט הנה כבר נטהר לפי שאינו מתנאי הטהרה לפי שלא יהיה בין תגלחת ותגלחת זולת ז' ימים ולא יותר אבל הכונה שלא יהיה פחות הנה כבר באר שהוא לא אפשר טהרתו אלא אחרי כפל זמני הנזירות וישאר ענין התרת היין והטומאה ואמר גם כן לסבת מוחלט ודאי היו הראשונים ויהיו ימי חלוטו והשנית יהיו ימי ספירו והם אשר היו בין שתי התגלחות כמו שביארנו והעקר הרביעי אצלנו שימי חלוטו וימי ספירו אין עולין לו ויצטרך שיצא אחר הששים יום שלשים יום נזיר ויגלח שלישית ואם היה אמנם מוחלט לבד הנה לא יצטרך יותר זולת שאנחנו נאמר אולי גם כן טמא היה בודאי ואי אפשר לו בלתי תגלחת טומאה לפי שלא תגלחת אחת לנזיר ולצרעתו ולזה יעמד שלשים יום רביעיים ויגלח תגלחת רביעית ותהיה התגלחת הראשונה מאלו שתי התגלחות המחויבות למוחלט והתגלחת השנית לספק ספירו ר"ל השנית משתי התגלחות המחויבות למוחלט והתגלחת השלישית לספק טומאתו אשר תצטרך שתהיה גם כן אחר ימי הנזירות עד שיפלו שזה הספק אמנם חדש בימי הנזירות כמו שבארנו תחלה והתגלחת הרביעית תגלחת טהרה ועל זה ההיקש בעינו הלא הדין כמו שנדר בנזיר דרך משל שנים עד היו בם כלם ספק מוחלט והתחדש לו ספק טומאה בסופו והנה הוא אוכל בקדשים אחר עשרים ושותה יין אחר ארבעים כמו שבארנו והוא אמרם בת שנה רוצה בו נזירות בת שנה אוכל בקדשים אחר שתי שנים ושותה אחר ד' ומגלח ד' תגלחות ואולם הקרבנות אשר יקריב בכל תגלחת ואיך מלאכתה הנה אין ספק זה נאות בכונת זה הפירוש:

אמר המאירי צריך שתזכור מה שהקדמנו במשנה שלפניה שתגלחת מצוה דוחה את הנזירות בזמן שהיא תגלחת מצוה בודאי אבל כל שהיא תגלחת מצוה מספק אינו דוחה את הנזירות ומתוך כך משנתנו שמזקקת לנזיר זה תגלחת מצד מצות ספק פירושה באשה וקטן על הדרך שביארנו בראשונה וכן צריך שתזכור מה שכתבנו שם שהמצורע בכלל מחוסרי כפרה ליאסר בקדשים עד שיביא כפרתו אחר שתי תגלחות אחת ביום טהרתו לאחר הטבילה ואחת בשביעי של אותה תגלחת ויביא קרבנותיו בשמיני ואוכל בקדשים אבל הנזיר אע"פ שהוא טעון קרבן אינו בכלל זה וכל שהוא נזיר טמא כל שהזה שלישי ושביעי מותר בקדשים שאין טמא מת בכלל מחוסרי כפרה וכן תזכור מה שכבר ביארנו שכל שנטמא במת סותר כל מה שמנה אבל טומאת צרעת אינה סותרת אלא שימי חלוטו וימי ספירו אינם עולין לו וכן צריך שתדע שאין תגלחת אחת עולה לנזירות ולצרעת וכן צריך שתדע בענין הקרבנות שקרבנות מצורע לעשיר הם כבש לאשם וכבשה לחטאת וכבש לעולה ושלשה עשרונים למנחה ובעני כבש לאשם ושני תורים אחד לעולה ואחת לחטאת ועשרון למנחה ושל נזיר טמא שני תורים אחד לחטאת וכבש לאשם ושל נזיר טהור כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים וסל של מצוה וכבר ידעת שכל ספק שבקרבן עולה ויורד אפשר להקריבה בתנאי נדבה אבל חטאת ואשם אין באים נדבה אלא שחטאת הערף קריבה ואינה נאכלת ומעתה אתה נכנס בביאורה של משנה זו והוא שאמר:

נזיר שהיה טמא בספק כגון שנסתפק לו אם נטמא במת באי זה זמן שבתוך שלשים שלו אם לאו וכן שהיה מוחלט בספק ר"ל כגון שנסתפק אם החליטו כהן בתוך שלשים שלו גם כן באי זה זמן שבהם אם לאו ועכשיו נרפא מצרעתו וצריך לה שתי תגלחות והזה שלישי ושביעי לספק טומאתו וצריך לה תגלחת שלישית וצריך עוד תגלחת רביעית לסוף נזירות הטהרה ואומר עליו שאינו אוכל בקדשים עד שיעברו עליו ב' נזירות ר"ל שלשים יום כסתם נזירות ועדיין כל דקדוקי נזירות עליו כאיסור שתיית יין וטומאה למתים עד שיעברו עליו ארבע ר"ל ק"כ יום וכן הענין בנזירות מרובה מונה שתי נזיריות כמנין נזירותו לקדשים וארבע לדקדוקי נזירות ר"ל שאם היא נזירות בת שנה אינו אוכל בקדשים עד שיעברו עליו שתי שנים וכל דקדוקי נזירות עליו עד שיעברו ארבע שנים וכן כל כיוצא בזה וסיבת הענין הוא שאדם זה ענינו באחד מארבעה פנים או שהוא טהור לגמרי ולא היה לא טמא ולא מוחלט או שהיה טמא ומוחלט או שהיה טמא ולא מוחלט או שהיה מוחלט ולא טמא והרי אלו היה טמא ומוחלט בודאי היה דינו לגלח שתי תגלחות מצד חלוטו אחת מיד הואיל ונרפא והשניה לסוף שבעה שתיהן בכל שערו וראשונה בצפרים ועץ ארז וכו' ושניה בשביעי לראשונה וטובל ומעריב שמשו והיה מביא קרבנות מצורע בשמיני שהם כבש לאשם וכבשה לחטאת וכבש לעולה ושלשה עשרונים למנחה ועושה בהם כסדר הכתוב בתורה ואחר כך היה מונה שבעה ימים לטומאתו ומזה בהן שלישי ושביעי ומקיים תגלחת טומאה שמאחר שתגלחת מצוה הוא שגלח בראשונה דיו שיגלח לאחר שבעה שמצות גלוח מתקיימת אחר שצמח בכדי לכוף ראשו לעיקרו ואחר כך מתחיל נזירות מתחלה שהרי נפלו ימיו הראשונים ואע"פ שהנזיר אסור בגלוח אלא א"כ הוא תגלחת של נזירות אם של טומאה אם של טהרה כבר ביארנו שתגלחת מצוה כגון תגלחת של צרעת מגלח אבל עכשו שאינו מוחלט ודאי אין תגלחת הצרעת מותרת לו שמא אינו מצורע וכן לא תגלחת טומאה שמא אינו טמא וא"כ צריך להמתין עד סוף נזירותו שאם אינו טמא ולא מצורע יהא מגלח לנזירות טהרה וכיצד הוא עושה מזה בשלישי ושביעי ואינו מגלח ומונה נזירותו וביום שלשים או ביום של סוף נזירותו מגלח כל שערו ובעץ ארז ואזוב וצפרים כדין תגלחת מצורע ואם היה מצורע ודאי הרי יצא ידי תגלחת ראשונה ואם אינו מצורע ולא טמא מת הרי גלוח זה היה של נזירות טהרה ופירשו בגמרא שתגלחת זו מביא צפרים ביום הגלוח על ספק חלוטו וחטאת העוף למחרתו על ספק טומאתו ועולת בהמה על ספק נזירות טהרתו דאי ודאי מצורע הוא ולא טמא הרי צפרים חובתו וחטאת העוף קריבה על הספק ואינה נאכלת אלא שנשרפת ומה שאמרו בגמ' אזלא לקבורה לדעת ר' יהודה נאמרה שאמרה כן באחרון של תמורה ומ"מ הלכה כחכמים ולשריפה אזלא ואע"פ שמצורע נזיר אינו בדין חטאת העוף ומצורע עשיר שהביא קרבן עני לא יצא מפקיר נכסיו והוה ליה עני ועולתו מביאה על תנאי נדבה ומשום צפרים אין כאן חשש שהרי מבחוץ היתה עשייתן ואין בהן חולין בעזרה וגלוח זה שאמרנו עליה שהוא ביום שלשים אף על פי שעקר גלוח ביום ל"א הואיל ועדיין אסור לשתות הקלו בה ועדיין אינו יכול לגלח לא משום תגלחת שניה של מצורע ולא משום תגלחת נזיר טמא שמא לא היה מצורע אלא נזיר טמא ואותה תגלחת שביום שלשים של נזירות טומאה היתה ואינו יכול עכשו לגלח תגלחת מצורע שאינה דוחה נזירות מספק ונמצא שביום ל"א מתחיל למנות נזירות טהרה ואע"פ שלא הביא אשמו ר"ל אשם של נזירות טומאה אין בכך כלום שהרי מתחיל למנות משהביא חטאתו כמו שהתבאר וביום ס' שהוא יום שלשים למנינו שנשלם זמן נזירות אחרת מגלח מתגלחת שניה של מצורע ומביא חטאת העוף ועולת בהמה לספק חלוטו שאין המצורע מביא קרבנותיו עד לאחר הקרבנות ואוכל בקדשים שאם מצורע היה הרי הביא קרבנותיו ואם טמא מת היה הרי אינו בכלל מחוסרי כפרה כמו שהקדמנו וצפרים אינו צריך שכבר הביאם ועל זו שאלו בגמרא והא בעי אייתויי אשם ר"ל אשם מצורע והרי מעוכב באכילת קדשים עד שיביאנו והעמידוה כרבי שמעון שסובר שאפשר להביא אשם על תנאי נדבה ר"ל שמביא שלמי נזיר בתנאי אשם ואף על פי שממעט אכילתו שהרי אכילת אשם ליום ולילה לבד הוא סובר מביאין קדשים לבית הפסול כלומר שגורמין להם לבא לבית הפסול בהמעטת זמן אכילתם ואע"פ שאין הלכה כן שעת הדחק שאני וגדולי המחברים כתבו שאין האשם מעכב לא בתגלחת טומאה ולא בצרעת כעולה ואין הדברים נראין וכבר הרגישו בה גדולי המגיהים ואינו מביא עכשו קרבן טומאה שאם אינו מצורע כבר הביאו בתגלחת ראשונה ואם הוא מצורע וטמא אין קרבן טומאה עולה לו עד שיצא מטומאת צרעתו ויתכפר בקרבנותיו ועדין אינו יכול להתחיל בנזירות טהרה שמא טמא ומצורע היה ושתי התגלחות לצרעתו היו ואין תגלחת מצורע עולה לנזירות טומאתו וצריך עדין לגלוח טומאתו ואינו רשאי לגלח לסוף שבעה שאחר ס' שמא אינו טמא ונזירות טהרה הוא ואינו מגלח בתוך ימי נזירותו או שמא מצורע היה ומנין ראשון לא עלה לו שימי חלוטו היו וכן לא מנין שני שימי ספירו היו ומתוך כך ממתין פעם שלישית ומגלח ומביא חטאת העוף והוא הדין לעולת העוף ועולת בהמה בתנאי נדבה ואחר כך מתחיל בנזירות טהרה ומונה ל' יום פעם רביעית ומתנה ומביא כל קרבנותיו ומתנה על העולה אם טמא הייתי עולה ראשונה נדבה וזו חובה ואם מוחלט הייתי ראשונה חובת מצורע וזו חובת נזירות ושתים האמצעיות נדבה וכן כלם כפי הראוי להן בתנאי וזה הנשאר הוא שאר קרבני וכבר ביארנו למעלה שאלמלא שהתרת לגלחו ביום ל' הוא שאלו המתנת עד ל"א תהא התגלחת שניה ביום ששים ואחד ועדיין הוא טבול יום ואינו מביא קרבנותיו עד ס"ב ונמצא שלא נראה לאכל קדשים עד ס"ב:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה כלה על הדרך שכתבנוהו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא ממה שלא ביארנוה במשנה אלו הן:

מתני' מת אחד מהם. פירוש וכיון דמת אחד מהם אי אפשר שיביא האחד הנשאר קרבן טומאה וקרבן טהרה מספק משום דשמא יביא חולין לעזרה. ועוד דאין מביאין אשם או חטאת נדבה. כיצד יעשה אמר ר' יהושע יבקש אחד מן השוק ויפייס ממנו שידור כנגדו בנזיר. פירוש עמו. שיטה:

גמ' אמר רב יהודה אמר שמואל לא אמרה ר' יהושע. למילתיה שיבקש אחד שידור כנגדו אלא לחדד בה התלמידים. אם יש בהן שישיב כבן זומא. אבל ודאי ר' יהושע גמרה לבן זומא ולא משום קושיא דאמר נמצא מביא קרבנותיו לחצאים. אלא הכי קאמר הואיל ואין אחר כנגדו מביא מחציים. תוספות חיצוניות והרא"ש ז"ל בפירושיו. ולא נהירא גירסא זו דהא אמרינן כבר דלא אמרה ר' יהושע אלא לחדד בה את התלמידים. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אמר רב נחמן בר יצחק מאי ליעבוד ליה ר' יהושע לדקיה דלא ליסרי. מה יעשה ר' יהושע שמצריך ליחד אחד כנגדו על הדקין ועל בני מעים שלא יסריחו. שהרי בסוף שלשים מביא קרבן טומאה וקרבן טהרה ולאחר זריקת הדם הוא מגלח ואין האימורים ואיברי העולה נקטרים עד לאחר תגלחתו ותגלחת חבירו אם כן יסריחו. ולבן זומא אתי שפיר טפי שאין כאן אלא נזיר אחד ולא מסריחי קרביים בין זריקת הדם להקטרה בשביל תגלחת אחת. אבל לר' יהושע דבעי שני נזירים וצריך שיגלחו בין זריקה להקטרה איכא למיחש טפי שמא יסריחו האימורים. ותימה הוא למה יסריחו בשביל המתנה שתי תגלחיות. ועוד למה ימתין הכהן מלהקטיר עד לאחר תגלחתם. וצריך עיון כי בערוך בערך דק פירש להא מילתא כמו שפירשנו ולא ביארה בכל הצורך. (ויש פירושים אחרים ואינן מיושבין). ויש גורסין מה ליעביד ר' יהושע לרוקיה דלא ליסרי. ומפרש מה יעשה ר' יהושע מרוק פיו שלא יסריח אם לא היה מדבר. כלומר רוצה היה לדבר כשאמר זה שאין בדבריו ממש דודאי הלכה כבן זומא ולא איכפת לן אם מביא קרבן לחצאין. הר' עזריאל ז"ל:

מתני' ושותה יין ומטמא למתים. לאחר מאה ועשרים דמונה שלושים יום מיום ששים ואחד שמא לא היה טמא וביום תשעים מגלח ובתשעים ואחד מביא קרבנות נזיר חטאת ועולת העוף דשמא טמא. ואף על גב דכל נזיר טהור אינו מגלח אלא ביום שלשים ואחד וזה מגלח כל שני תגלחיות ראשונות ביום שלשים. הואיל ואינו מותר לשתות אחריהם ביין לא חששו אם מגלח יום שלשים. אבל תגלחת אחרונה היא ביום מאה ועשרים ואחד יום ומביא קרבנות נזיר טהור ומותר בו ביום ביין. והיינו הא דקאמר לאחר מאה ועשרים יום כן פירש הרב. ולעיל פירש הרב דאם כן היינו דלא כר' עקיבה דאמר גילח בשמיני מביא קרבנותיו בשמיני. דאם כן ביום שלשים עצמו דמגלח מצי לאתויי קרבנות נזיר טמא בתגלחת ראשונה. ואין לפרש דהכי הוא דמגלח ומביא ביום שלשים ראשונים חטאת. דאם כן תגלחת שנייה תהיה ביום חמשים ותשע יום דיום שלשים שגילח בו עולה לו להתחיל בו מנין השני וביום הששים עצמו יהיה מותר לאכול בקדשים. ומתניתין קתני לאחר ששים יום. וגם ליכא למימר דתגלחת ראשונה ביום שלשים ואחד ובו ביום מביא קרבנותיו דאם כן תגלחת שנייה גם כן בו ביום ששים ואחד ועד לאחר ששים ושתים אינו מביא קרבנות מצורע. ומיתניתין משתמעא דאחר ששים יום דבששים ואחד הוא מותר לאכול בקדשים. תוספות חיצוניות:

במשנה א"ל ב"ז כו' אלא מביא חטאת העוף כו'. דעת המפרש דעולת העוף א"צ להביא דלא מעכבא וכ"כ הרמב"ם בפ"י ה"ח. וכן התוס' לקמן (ר"ד ס) כתבו ושמא מספק לא הצריכוהו. והכ"מ תמה דאע"פ שאינה מעכבת למה לא יביאנה ויתנה עליה. וכן התוס' כתבו כאן וה"ה עולת העוף ולא חש לפרשה. ולע"ד נראה אחר דר' יהושע אומר ומביאין קרבן טומאה דמשמע החטאת והעולה (ודלא כהמפרש) וב"ז בא אחריו ושינה לשונו ואמר חטאת העוף ש"מ דדוקא קאמר. וטעמא נ"ל משום דאף דאיתא בת"כ גבי קרבן יולדת עשירה דמביאה חטאת העוף דאינה יכולה להביא חטאת בהמה תחתיה אינו אלא בחטאת דאינה באה בנדבה. אבל בעולה כגון עולת נזיר טמא אף דדינה בעוף. כיון דעולה באה בנדבה וגם היא עצמה אמרי' לעיל (יח ב) דאינה אלא לדורון. יכול להביא עולת בהמה תחתיה ותבא עליו ברכה. ואף דאין מביאין תורין כנגד בנ"י כו' (קנים ספ"ב) בהמה שאני. ולכן לב"ז דצריך להביא עולת בהמה ג"כ משום ספק נזיר טהור תו ל"צ לעולת העוף דמתנה ואומר אם טמא אני העולת בהמה תהיה תחת עולת העוף שאני חייב. וזהו שאמר והעולה נדבה כלומר היתרון שבבהמה על העוף תהיה נדבה ונכון בעז"ה. וכן לקמן (ס) בברייתא דתני שנייה מביא חטאת העוף (והיא משום ספק תגלחת שנייה דמצורע עני) ועולת בהמה (משום ספק נזיר טהור) דתמה ג"כ הכ"מ מדוע ל"י גם עולת העוף משום קרבן מצורע עני וביותר קשה לרי"ש בנו של ריב"ב בערכין (כא) דעולתו מעכבתו. ובמש"כ א"ש דיוצא בעולת הבהמה שמביא. וכש"כ גבי מצורע דקי"ל דעני שהביא קרבן עשיר יצא. (והא דאינו מביא חטאת ג"כ מבהמה ותעלה לו אי משום נזירת טהרה אי משום תגלחת שניה דמצורע ולא יצטרך להביא ספק מליקת חולין למזבח. משום דא"כ לא יוכל שוב להביא חטאת בתגלחת רביעית ודוק) אבל לכאורה שם א"א ליישב בזה משום דמצורע בתגלחת שניה אינו מביא אלא למחרת יום תגלחתו דוקא (לעיל מד ב) ומשום נזירות טהרה הוא קודם הגילוח. אולם גם הא לא תברא דמשמע ברמב"ם פי"ח מהל' מעה"ק ד"ט ויותר בפיה"מ דזבחים פי"ד מ"ג לפי נוסח הא"י שמביא התוי"ט. דעולת מצורע אפי' הביאה בתוך ימי ספירו יצא. ועי' עוד בפ"י מהנ"ז ה"ז ובראב"ד וכ"מ. וכן בספ"ד מהל' פהמ"ק ובכ"מ שם. ובמש"כ מיושב תמיהת הלח"מ בפ"ט מהנ"ז הט"ו ע"ש. דכיון דגם גדול היה צריך להביא עכ"פ עולת העוף משום ספק קרבן נזיר טמא לכן בכדי שלא תחלוק השוו מדותיהם שיביא עולת בהמה. והוא כעין תירוצו אלא שמוטעם יותר:

והנה מה שחלקתי בין חטאת העוף דיולדת שא"י להביא תחתיה בהמה לבין עולת העוף. נ"ל ראיה מכריתות ר"פ ארבעה מח"כ דאר"פ י"ל לעוף איתרבי לעולת בהמה לא כש"כ. ומה שתמה שם התוס' ישנים זב וזבה יוכיחו דאיתרבו לעוף ולא לבהמה. אני אומר דגם המה אם הביאו עולת בהמה ת' עולת העוף דיצאו. ובזה נראה ליישב קושיית הט"א במגילה (ח) בד"ה מזובו ולא מזובו ונגעו. על התוס' דמנחות וש"מ שכתבו דמזה ילפינן דטמא משלח קרבנותיו ואע"ג דא"א לו לסמוך. והקשה שהרי קרבן זב הוא מהעוף דאין טעון סמיכה. ולפמש"כ א"ש דמשמע דיוכל להביא אף עולת בהמה תחת עולת העוף כשאר זבים אף דטעון סמיכה. ועוד נ"ל ראיה ממנחות (מח ב) אבל עולת נזיר כו' שהיו בני שתי שנים ושחטן כשרים דיליף מעולת נדבה ע"ש ובנדבה קי"ל כרבנן שם (קז ב) קטן והביא גדול יצא. לכן בכוונה השמיט הרמב"ם בספ"ד מהל' פהמ"ק סיום התוספתא שלא עלו לבעלים לשם חובה (והכ"מ כ' שם דל"י על מה) והוא דס"ל דהתוספתא אתיא כרבי דפליג שם אחכמים בקטן והביא גדול דל"י והוא ז"ל פסק כחכמים בפט"ז מהל' מעה"ק. א"כ ה"ה הכא עלו לבעלים לשם חובה. ועוד נ"ל ראיה דאף בחטאת יולדת אם היתה מביאה ע"י איזו עילה וסיבה דהתירא חטאת בהמה היתה ג"כ נתכפרה בה לאכילת קדשים. והוא דפריך הגמרא בכריתות (ט ב) ובנדה (מ) אלא מעתה אכלה דם וילדה ה"נ דאינה מביאה אלא קרבן אחד. והרי על דם חייבת חטאת בהמה קבועה ופריך דתתכפר בה ג"כ על לידתה. אבל עדיין צ"ע בנידן דידן דהרי מבואר ברמב"ם שם דאם קבע עוף לא יצא בהבאת בהמה (וכ"מ במפרש לעיל (כו) בד"ה ע"א). אבל ל"י מנ"ל זאת דרבנן מודו ממין למין דאף מקטן לגדול דל"י דהלא י"ל דכל המשנה אזלא אליבא דרבי. ואולי זוהי כוונת הראב"ד שם להשיג עליו ודלא כהכ"מ דסיוע מסייע ליה. ועמש"כ שם בסוגיא בס"ד:

גמרא מאי לעבד כו' לדקיה דלא ליסרו. פי' המפרשים בזה דחוק מאד. ולנל"פ לפי שאר"י שיבקש אחד שידור בנזיר לזה אמר ר"נ איזה תרופה יעשה ליה ר"י למעיו שלא ליווסרו [כמו מייסרן ומפייס פסחים קז] כגון בשלשול או שאר חולי שהיין היה מועיל להו [כדאי' בנדרים (סו) במשנה שהמיושן יפה למעיים] ועכשיו יאסר בו ששים יום:

במשנה נזיר שהיה טמא בספק כו'. פי' הרע"ב שביום הראשון אירע לו הספק וכ"כ המפרש והתוס' לעיל (נה ב) ומוכרח הוא דאל"כ לא היה צריך להמתין ל"י בתגלחת ראשונה משום ספק נזיר טהור. ולפי מאי דפסק הרע"ב לעיל פ"ג מ"ה כר"א דבנטמא בו ביום אינו סותרו. מוכרח ע"כ לומר דס"ל כהרמב"ם בפ"ו מהנ"ז הל"ו דאף דאינו סותר מ"מ קרבן טומאה מביא. וכ"מ לשון הרע"ב שם. והתוי"ט ל"ד במה שמלא דבריו שם בדברי התוס' דמוכח מדבריהם דלר"א גם קרבן אינו מביא (ולכאורה ראיה לשיטת הרמב"ם מהא דאר"ח לעיל (יח) דא"ת רבי הוא כו'. ואי דנטמא בח' כו' הרי יצא לשעה הראויה לקרבן. ולשיטת התוס' קשה דילמא ס"ל כר"א דהלכה כוותיה ולדידיה אינו מביא קרבן על הב' דאין כאן ימים הראשונים ע"ש ע"ב בתד"ה מתחיל. אבל ז"א דא"כ מאי איריא מפני שמביא קרבן אחד על טומאות הרבה אפי' נטמא לאחר הבאת הקרבן נמי דהא לאו בר קרבן הוא על הטומאה הב' דאין כאן ימים. אבל ראיה מהא דאר"א שם נטמא בשמיני כו' מביא קרבן עכאו"א. והא מבע"ל לר"פ שם (יט ב) א"ד דנפקין תרין ומתחילין תלתא (ולהמפרש שם בלשון ראשון והרמב"ם בחבורו פשיט ליה רבא כן) והא כשנטמא בח' אינו אלא נפיק חד ועייל תרין אפי' לפי' התוס' שם דלר"א מתחיל למנות בז'. ולהמפרש שם דלר"א אינו מונה אלא מח' הרי אינו אלא יום אחד. והתוס' שם בד"ה א"ל ר"פ נדחקו הרבה בזה. ולדעת הרמב"ם א"ש בפשיטות) ומעתה לשון המשנה אוכל בקדשים אחר ס' יום בדיוק. ולא כאשר נדחקו התוס' לעיל. והוא משום דתגלחת השניה יוכל לגלח ביום ל' לתגלחת הראשונה (וכן הבין התוי"ט בלשון הרע"ב. אבל לא מטעמי' אלא) משום דאפי' נטמא אינו סותר אותו יום ועולה לו מן המנין וא"כ ה"ל יום ל"א. ולשיטת התוס' דלר"א גם קרבן אינו מביא אי נוקי מתניתין כר"א דהלכה כותיה. ע"כ מיירי שאירע הספק טומאה ביום הב' למנינו (דביום א' אין זה טמא שסותר ומביא קרבן. ונ"ל דאף גילוח לא בעי דהא בהא תליא עיין לעיל (יז ב) ובתד"ה מה טעם. וכ"מ לשון התוס' טז ב ד"ה רא"א שכתבו אלא מונה ז"י טומאה ומזה ושונה וטובל ומונה כו'. ולא הזכירו גילוח) א"כ תגלחת הראשונה הוי ביום ל' ליום שאירע בו הספק שהוא ל"א לתחלת מנינו. ותגלחת הב' ביום ל"א לתגלחת הראשונה. וג"כ מכוון אכילת קדשים אחר ס' דוקא ונכון מאד בעז"ה:

שם ושותה יין כו' אחר ק"כ יום. התוי"ט הקשה דנזירות הג' ימנה מיום ס' שגלח בו דיעלה לכאן ולכאן. ולע"ד ז"א דכיון דמספקינן ליה בתגלחת ספירו דמצורע ואחר תגלחתו טובל ובעי הערב שמש ואינו מביא קרבנותיו עד למחר כדלעיל (מד ב) לכן הוא נכלל בימי ספירה דאינן עולין לו. אבל לי קשה דיום הראשון שאירעו בו הספיקות יהא עולה למנין דהא ימי חלוטו אינו סותר הקודמין וכש"כ ביום הראשון למנינו דאפילו טומאת מת אינה סותרתו כדכתבינן לעיל. ואולי דדוקא נקיט במתניתין לעיל דימי גמרו איך סותרין הקודמין אבל אותו יום עצמו סותר כי הוא נכלל בימי גמרו שא"ע לו. ובזה חמיר מטומאת מת דאפילו ביום ראשון סותרו. אבל קשה לומר דהבא מן הדין יהא חמור מן הנדון דהא עצמן דימי חלוטו אין עולין לא למדנו אלא מימי טומאה לעיל (נו). ולכן נ"ל דספק מוחלט אינו ר"ל דספק החלטו אירע לו ביום ראשון אלא דספק לו אולי נחלט מכבר:

במשנה ומוחלט בספק. נ"ב צ״ע ה"ד:

מה יעביד ליה ר' יהושע לדקיה כי היכי דלא ליסרו. בשיטה מקובצת משם רבינו עזריאל כתב גירסא ופירוש שהוא ח"ו זלזל לר' יהושע ע"ש ואינו נראה דרב נחמן כה ידבר על ר' יהושע מגדולי התנאים ואשכחן בתנאי דאם אחד היה אומר איזה דבור שאינו דרך כבוד על תנא הקודם הושחרו שיניו מפני התעניות וקשה הדבר לחדש גירסא ולפרש פירוש שהוא זלזול לרבי יהושע ח"ו:

מתני' מת אחד מהן א''ר יהושע יבקש אחד מן השוק. ויבקש ממנו שידור כנגדו להיות נזיר כמו זה שמת ויאמר לו אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד ולאחר שלשים מותר אתה לגלח ולשתות ביין ואם טהור הייתי וחבירי טמא הרי אתה נזיר לאחר שלשים יום: וסופרין שלשים יום. מעכשיו ובסוף שלשים מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות ויאמר לאותו שהביא מן השוק אם אני הוא הטמא הרי קרבן טומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור ועדיין לא חל עליו נזירות עד לאחר שלשים כדאמר מתחילה ואם טהור הייתי הרי אתה נזיר לאחר שלשים הרי קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק וחטאת העוף שמביא על ספק טומאה אינה נאכלת ואזלה לקבורה כדאמרינן בפרק מי שאמר הריני נזיר (לעיל דף כט.) אמר ר' יוסי בר' יהודה מנין לחטאת העוף הבאה על ספק שאינה נאכלת כו' ועולת העוף אי בעי מייתי לה לשם נדבה ואי בעי לא מייתי לה כלל כיון דדורון בעלמא הוא לא מעכבא ואשם נמי לא איצטריך לאיתויי דאשם אינו מעכבו מכפרה כדאמרינן בפרק מי שאמר הריני נזיר מגלח (לעיל דף יח:) הביא חטאתו ולא הביא אשמו מונה ועדיין אסורין לשתות ביין וליטמא למתים אבל חוזרין וסופרין שלשים יום ומביאין קרבן טהרה בשותפות: ואומר אם אני הוא. שהייתי טמא קרבן טומאה היה שלי וקרבן טהרה היה שלך זה של עכשיו קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור ואותו שמת היה טמא וקרבן טהרה היה שלי וקרבן טומאה היה בספק הרי זה קרבן טהרתך ומכאן ואילך מותרים לשתות ביין וליטמא למתים: אמר לו בן זומא מי שומע לו כו'. אלא משלים את נזירו ויביא בספק חטאת העוף ולאשם ולעולת העוף לא חיישינן כמו שאמרנו אלא חטאת העוף שהיא באה על הספק יביא כמו על ספק טומאה ויביא עמה עולת בהמה ושאר קרבנות נזירות טהרה אינו צריך להביא לאלתר אלא לאחר שלשים שניים שהרי עדיין אינו יכול לשתות ביין וליטמא למתים עד לאחר שלשים יום ומעכשיו אומר אם טמא הייתי החטאת מחובתי של קרבן טומאה ועולה זו לנדבה דנזיר טמא לא מייתי עולת בהמה ואם טהור אני זו עולה מחובתי והחטאת בספק ואינה נאכלת ועולת בהמה קריבה לשם חובה וחוזר וסופר שלשים יום ומביא קרבן טהרה בלבד חטאת בהמה ועולת בהמה ושלמים ואומר אם טמא הייתי עולה הראשונה נדבה וזו חובה עם שאר קרבנותי ואם טהור אני הרי עולת בהמה ראשונה חובה וזו נדבה ואלו שאר קרבנותי: א''ר יהושע נמצאת. אתה אומר שאם טהור היה שמביא קרבנותיו לחצאין שבתגלחת ראשונה הביא קרבן עולת בהמה ועכשיו הביא חטאתו וזבחי שלמים: אבל הודו חכמים לדברי בן זומא. שאין חוששין אם הביא קרבנותיו לחצאין ועוד שאינו מוצא מי שידור נזיר כנגדו: גמ' ולייתי. כלומר מה תשובה השיב ר' יהושע בן לוי לבן זומא שזה מביא קרבנותיו לחצאין יביא לחצאין ומה בכך: אמר רב יהודה אמר שמואל. יודע היה ר' יהושע שאין תשובתו כלום ולא אמר כך אלא כדי לחדד בה את התלמידים שיהו נושאין קל וחומר בעצמן ומה רבינו שיודע הוא בעצמו שאין בדבריו ולא כלום משיב דבר שאינו משנה ק''ו לשאר כל אדם שיכול להשיב על דברי רבו ואפי' יודע בו שאין בדבריו ולא כלום ושאר חביריו יהיו מלעיגין עליו לא ימנע מלשאול כל צרכו וכדאמרינן במסכת נדה (דף כז.) יתיב רב פפא כו' ואחיכו עליה ואמר רבא אפילו כי האי מילתא נימא איניש קמיה רביה ולא לישתוק שנאמר אם נבלת בהתנשא אם נבלת עצמך על דברי תורה סופך להתנשא בה ואם זמות יד לפה ואם שתקת סופך שיהו שואלין ממך ואי אתה יודע להשיבו ותתן יד לפה: אמר רב נחמן בר יצחק מה ליעביד ליה ר' יהושע לדקיה דלא ליסרו. כלומר רב נחמן דלא שמיע ליה להא דאמרינן דלא אמר רבי יהושע אלא לחדד את התלמידים והכי קא מותיב וקאמר לדברי ר' יהושע דאמר נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין מאי רוצה לעשות בבני מעים בדקי בהמה להצניען שלא יסריחו עד שיביא שאר קרבנותיו בתגלחת שניה אלא ודאי מביא לחצאין ואין בכך כלום: לדקיה. כמו דקים שבבני מעים ולהכי נקט בני מעים שהן מסריחין לפי שעה מה שאין כן בבשר: מתני' נזיר שהיה טמא בספק כו'. כמו שהיא מפורשת למעלה בפרק כהן גדול ונזיר:

ומי שומע לו. אם [אין] דעתו לידור בנזיר (לא זה) שידור כנגדו: מי שומע לו שידור כנגדו בנזיר. בזה הענין מספק להיות נזיר אלא הוא לבדו מביא לסוף שלשים יום חטאת העוף הדין עולת העוף ולא חש לפרשה: ועולת בהמה. כדי לגלח על אחד מהדמים ואומר כו' ואסור לשתות ביין דשמא היה טמא וסופר עוד שלשים יום ומביא קרבן טהרה חטאת ועולה ושלמים ואם טהור הייתי אומר העולה הראשונה חובה דלא סגי בלא עולת חובה בגילוח ראשון שצריך לכל הפחות לגלח על אחד מהדמים והשאר קרבני החטאת והשלמים ועולה זו שבאה עכשיו נדבה: נמצא מביא קרבנותיו לחצאין. דאם טהור היה עולה ראשונה חובה כדפרישית ובגילוח שני מביא חטאת ושלמים דכיון דאין נזיר אחר עמו אינו יכול לעשות בענין אחר שכיון שהוא ספק טמא ובסוף שלשים אינו רשאי לגלח בלא הבאת קרבנותיו דתניא בפרק שני (לעיל דף יד:) נזיר שכלו ימיו [לוקה על הטומאה ואינו] לוקה על התגלחת: אבל הודו חכמים לדברי בן זומא. דלא איכפת לו אם מביא לחצאין והלא לא ימצא אחר שידור כנגדו: ולייתי. אדרבי יהושע פריך כלומר ויביא לחצאין ומה בכך ומשני אין הכי נמי ולא א''ר יהושע אלא לחדד התלמידים: אמר רב נחמן בר יצחק מאי ליעבד ר' יהושע לדקיה דלא ליסרו. לא איתפרש בע''א מאי ליעבד רבי יהושע לדקיה דלא ליסרו פירוש לבני מעים שלא יסריחו דכיון שיבקש אחד שידור כנגדו בנזיר א''כ לסוף שלשים יום כשמגלחין שניהן שניהם צריכים להניף החלב ותגלחת שניהם היא לפני תנופה א''כ יסריח החלב במה שיאחרו להקטיר אותו עד שתי תגלחיות דנהי דלא מת אחד מהם כך היא לכולי עלמא שמביאין קרבן טומאה וטהרה הא ודאי [אי] אפשר לתקנו בע''א אבל בסיפא דמת אחד ואפשר לתקנו בתקנת [בן זומא] בלא נזירות אחרת ולא הוה ליה למימר לר' יהושע שידור אחר כנגדו ובפירוש [אחר] כתוב לדקיה לאיברים דעולה דאינן נקטרות עד אחר תגלחת שניהם וקשה דעל העולה אינו עיקר מצות דמים כי אם מן השלמים ותו למה ימתין הכהן מלהקטירם עד אחר התגלחת וזה לא מצינו ויותר נראה כדפרישית: נזיר שהיה טמא בספק. פירשתי לעיל שילהי פ' כ''ג.: