נזיר מט ע"ב

דף מט - ב

ומפרשינן: "על כל", לאפוקי [ללמד] ^[1] רחוקים.

כלומר: אם היה הכתוב אומר "על כל נפשות לא יבוא", הייתי יודע שאין כהן גדול מיטמא לרחוקים. ^[2]

והוסיף הכתוב ואמר "מת", לאפוקי [ללמד] על קרובים.

ואמר הכתוב "נפשות" בלשון רבים, כדי לאפוקי [ללמד] על שיעור רביעית דם שיצא משני מתים, שאף הוא מטמא באוהל כמו שרביעית דם ממת אחד מטמאה. שנאמר "על כל נפשות מת לא יבוא", וכפי שנתבאר לעיל לח א.

א. שנינו במסכת אהלות [פרק ב]:

"אלו מטמאין באוהל:

המת, כזית מן המת,

וכזית נצל [יבואר בגמרא], ומלא תרווד רקב [יבואר בגמרא],

[עצמות] השדרה, והגולגולת

[כאשר הם שלמים, ואף על פי שאין עליהם בשר].

אבר [שלם] מן המת, ואבר [שלם] מן החי שיש עליהן בשר כראוי.

רובע [קב] עצמות [הבאים] מרוב הבנין או מרוב המנין [מהעצמות המהוות רוב בנין או רוב מנין של מת].

ורוב בניינו ורוב מניינו של מת [השלמים], אף על פי שאין בהם רובע [קב] -

טמאין.

כמה הוא רוב מניינו? - מאה עשרים וחמשה [עצמות.

רביעית דם".

"אלו מטמאין במגע ובמשא ואינן מטמאין באוהל -

עצם [מו המת] כשעורה.

וארץ העמים, ובית הפרס [שדה שנחרש בה קבר].

אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי.

השדרה והגולגולת שחסרו".

ב. יש טומאות מת, שאם נטמא בהם הנזיר הרי הוא מביא קרבן טומאה ומגלח [בלשון המשנה: "מגלח"] וסותר את הימים הקודמים.

ויש טומאות מת וטומאות אחרות, שאינו מגלח עליהם ואינו סותר את הקודמין, אלא שהימים בהם הוא טמא באותה טומאה אינם עולים לו לימי הנזירות.

משנתנו מבארת את הטומאות שהנזיר מגלח עליהם, ובמשנה הבאה לקמן נד א [שהיא הסיפא של משנתנו], מתבארים הטומאות שאין הנזיר מגלח עליהם.

ב. כל הטומאות האמורות במשנתנו, מטמאות טומאת מגע ומשא ומטמאות טומאת אוהל, מלבד "עצם כשעורה", שהוא אינו מטמא אלא טומאת מגע ומשא, ואינו מטמא באוהל.

ג. השיעורים האמורים במשנתנו לענין גילוח הנזיר, יש מהם שהם שיעורים לעצם הטומאה, וממילא אינו מגלח בפחות מזה, ויש מהם - כגון חצי קב עצמות וחצי לוג דם - שהם שיעורים לענין גילוח בלבד, אף ששיעור הטומאה הוא פחות מכך.

בכל אותן טומאות שהשיעור הוא לגילוח בלבד, אם נטמא בשיעור שהוא מטמא, הרי הוא בכלל הטומאות שאינו מגלח עליהם.

ג. בטעם הדין שלענין גילוח יש שיעור אחר מטומאה, דעת התוספות היא שהלכה למשה מסיני היא בגילוח, והיאמכלל מה שאמרו [סוכה ו ב] "שיעורין, הלכה למשה מסיני". ^[3]

מתניתין:

על אלו טומאות הנזיר מגלח, כלומר: עושה "תגלחת טומאה" הכוללת קרבנות ותגלחת:

על המת השלם, ויתבאר בגמרא.

ועל ["או על", וכן בכל המשנה] כזית בשר ^[4] מן המת. ^[5] ועל כזית ^[6] נצל מן המת, ויתבאר בגמרא מה הוא "נצל".

ועל מלא תרווד [מלוא הכף] ^[7] רקב המת.

ובגמרא יתבאר מה הוא רקב, וכמה הוא שיעור מלא תרווד.

ועל השדרה, ^[8] ועל הגולגולת של מת, כאשר עצמותיהן שלמות.

ועל אבר מן המת.

ועל [או על] אבר מן החי שיש עליו - על כל אחד ואחד מאלו - בשר כראוי. ^[9]

היינו, שיש עליו בשר, שאם היה האבר מחובר לאדם חי, הוא היה יכול להעלות ארוכה, ואפילו אין בו כזית בשר.

ועל חצי קב עצמות שנשתברו, ויש באותו חצי קב מעט מכל עצם ועצם המהוים רוב מנינו של המת או רוב בניינו של המת. ^[10] אבל בפחות מחצי קב, אף שהוא מטמא באוהל אפילו כשיש בו רובע קב עצמות בלבד, בכל זאת, אינו מגלח על פחות מחצי קב, כשנטמא ממנו באוהל, כי כך היא הלכה למשה מסיני. ^[11]

ועל חצי לוג דם מן המת.

אבל בפחות משיעור זה, אף שהוא מטמא בין במגע ומשא ובין באוהל ברביעית הלוג, מכל מקום אין גילוח אלא על חצי הלוג דם, כי כך היא הלכה למשה מסיני. ^[12]

^[13] ועל מגען, ^[14] ועל משאן, ועל אהילן.

כלומר: בכל אלו ששנינו הנזיר מגלח, בין שנטמא בהם במגע ובמשא, ובין שנטמא בהם באוהל. ^[15] ואילו על עצם כשעורה, הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו בלבד, ובאוהל אינו מטמא כלל. ^[16]

על כל טומאות אלו, ששנינו כאן, הנזיר -

מגלח [מביא קרבן ומגלח].

ומזה בשלישי ובשביעי ממי פרה.

וסותר את הימים הקודמין שכבר מנה.

ואינו מתחיל למנות נזירות אלא עד שיטהר.

ויתבאר בגמרא לאיזה טהרה נתכוונה המשנה.

גמרא:

שנינו במשנה: על אלו טומאות הנזיר מגלח, על המת ועל כזית מן המת:

תנו רבנן:

אחר פטירתו של רבי מאיר, אמר להן רבי יהודה לתלמידיו:

אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנין [מקניטין] ^[17] הן, ולא ללמוד תורה הן באין, אלא לקפחני [לצערני] ^[18] בהלכות הן באין.

בכל זאת דחק סומכוס - שהיה מתלמידי רבי מאיר - ונכנס.

אמר להם סומכוס לתלמידי רבי יהודה, שהיו שונים משמו את משנתנו: "על אלו טומאות הנזיר מגלח על כזית מן המת", ולא היו שונים: "על המת": כך שנה לי רבי מאיר: "על אלו טומאות הנזיר מגלח: על המת, ועל כזית מן המת".

כעס רבי יהודה, ואמר להן לתלמידיו:

וכי לא כך אמרתי: "אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן"!?

שהרי אם על כזית בשר מן המת הוא מגלח, הרי שעל המת כולו לא כל שכן שהוא מגלח, ולמה לי לשנות: "על המת"!? ^[19]

המשנה השנית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר על אלו טמאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת ועל כזית נצל על מלא תרווד רקב על השדרה ועל הגלגלת על אבר מן המת ועל אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי על חצי קב עצמות ועל חצי לוג דם על מגען ועל משאן ועל אהילן על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו ועל אהילו על אלו הנזיר מגלח ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמים ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא שאר קרבנו אמר הר"ם פי' אמרו על המת לא ירצה בו כלל המת לפי שזה מבואר ואמנם ירצה בו רוב גדלו במנין כשיעור ואם לא יהיה בו רובע עצמות הנה הם יטמאו הנזיר באהל ויתחייבו עליו התגלחת לפי שהעצמות אשר הם רוב בנינו של מת או רוב מנינו ואפילו לא יהיה בו רובע הקב הנה הוא ג"כ יטמא באהל כמו שהתבאר בשני ממסכת אהלות ואם היו העצמות אין בה לא רוב מנין ולא רוב בנין והיו בהן חצי קב הנה הנזיר מגלח על אהלו וניצל היא הליחה הנגרת מן המתים כאשר נעופש הבשר ויגיר ולוקח בו ורקב הוא אפר המת אשר ישאר ממנו כאשר תאבד הלחות כלו וזה הרקב אשר יטמא באהל לא יהיה אלא במת שנקבר ערום בארון של מתכת או של אבן והדומה לו ויהיה המת בכללו ר"ל שיהיה נקבר שלם לא נחסר ממנו אבר ואמר מת שחסר אין לו רקב ולא שכונת קברות ולא תבוסה ותרווד הוא כף והנה התבאר בי"ז מכלים שהיא כף גדולה ושעורה מלא חפניו ושדרה היא החוליות אשר הם בגב בכללו וגלגלת קדרת הראש כל אחד מהם ביחוד וחצי קב הוא ב' לוגין וחצי לוג הוא רביעית וכבר ביארנו שיעור הרביעית וזה כלו כבר התבאר בשני ממסכת אהלות שהיא תטמא באהל במגע ובמשא ואינו מטמא באהל ובארנו סבת זה וראייתו ואמרו בתחלת זאת ההלכה על אלו נזיר מגלח למעוטי סככות ופרעות אשר יתבאר אחר זה ואמר עד שיטהר ירצה בו עד שיעריב שמשו מאחר הטבילה אשר יטבול אחר שלישי ורביעי:

אמר המאירי על אלו טמאות הנזיר מגלח על המת ושאלו בגמרא מת מאי קמ"ל השתא על כזית מן המת מגלח על המת עצמו לא כל שכן וא"ת המת אע"פ שאין בו כזית בשר אף זו פשוטה היא שאף על אבר אחד אף על פי שאין בו כזית בשר מגלח כמו שנבאר בסמוך כל שכן על כל המת אלא שפירשוהו על הנפל שלא נתקשרו איבריו בגידין אע"פ שאין בכלו כזית שהייתי סבור לומר שעדיין אינו בכלל בריה ואעפ"כ מגלח עליה אי נמי על רוב בנינו ר"ל שתי ירכים ושוק אחד או שתי שוקים וירך אחד שכל הבנין הוא השוקים והירכים והצלעות עם השדרה או רוב מנינו ר"ל קכ"ה עצמות אף על פי שאין בהם רובע קב עצמות ולא שום בשר הואיל ומ"מ לא נדקדקו העצמות אלא שעומדים בעינם ולשון זה ר"ל רובע קב לא בא בדקדוק שהדבר מוכיח שאלו היה שם רובע קב עצמות היה מגלח אף בלא רוב בנין ורוב מנין וזה אינו אלא בחצי קב אלא שמתוך שלענין אהל נשנית ברובע קב תפשוה כן דרך שיטפא והיה להם לשנות כאן אע"פ שאין בהם חצי קב ועל כזית מן המת ר"ל בשר המת אף על פי שאינו אבר שאלו היה אבר שלם אף בפחות מכזית כגון אלו העצמות הדקים כן כמו שנבאר אלא שהבשר אינו מטמא אלא בכזית ופירשו בה הן לח הן יבש:

ועל כזית נצל ר"ל בשר שנימוח ונעשה ליחה ונתקרשה שמאחר שנתקרשה בידוע שהיא מבשרו אבל כל שלא קרש אין דנין עליו שהוא כבשר אלא כיחו וניעו:

ועל מלא תרוד רקב ומתוך שלא הזכיר בתרוד זה ר"ל כף אם היא כף גדולה או קטנה נחלקו בגמרא בשיעורה שלדעת חזקיה שיעורה כמלא פיסת היד ולדעת ר' יוחנן מלא חפניו ופסקו גדולי המחברים כר' יוחנן וענין רקב הוא מת שהרקיבו עצמותיו בקבר ונעשו רקב ואמר שאותו רקב מטמא את הנזיר להזקיקו גלוח כמלא חפנים:

ועל השדרה והגולגולת ר"ל שדרה או גולגולת ופירושן בשדרה שלימה או גולגולת שלימה אבל אם חסרו הרי הן כשאר עצמות שלא לגלח הנזיר עליהן ושיעור חסרונן בשדרה חוליא אחת ובגולגולת כסלע:

ועל אבר מן המת או אבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי ר"ל אף על פי שאין בו כזית בשר הואיל ונשאר שם בשר בכדי שאלו היה חי היה בו בכדי להעלות ארוכה:

ועל חצי קב עצמות אף על פי שאין בהם לא רוב בנין ולא מנין:

ועל חצי לוג דם אבל על רביעית אינו מגלח ואמר על כל אלו שהנזיר מגלח עליהן הן במשאן הן במגען הן באהילן ואע"פ שמלא תרוד רקב אינו מטמא במגע הואיל ואי אפשר ליגע בכלו הרי אין המדה שוה בין גלוח נזיר לטמאות של תרומה וקדשים שהרי לתרומה וקדשים רביעית דם ורובע עצמות מטמא ובנזיר דוקא חצי לוג וחצי קב ושמא ברקב החמירו בנזיר אף במגע ומ"מ גדולי המחברים פסקו שכלל זה לא נשנה בדיוק והיה צריך לפרוט ממנו מלא תרוד רקב שלא לגלח אלא באהילו ומשאו אבל לא במגעו ופירש אחר כך בעצם כשעורה שידוע בו לענין טומאת תרומה וקדשים שמטמא במגע ובמשא ולא באהל וכן הדין בכל עצמות המת שאין בהם שדרה שלמה או גולגולת שלמה או רוב בנין או רוב מנין או רבע קב עצמות לתרומה וקדשים וחצי קב לענין גלוח שכל אלו אין כאן טומאת אהל לא לתרומה וקדשים ולא לגלוח נזיר אבל יש בהם טומאת מגע אף לגלוח נזיר וכלל בכל מה שהוזכר שכל שהם באים ממת אחד מגלח ומזה שלישי ושביעי וסותר את הקודמין ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ופירשו בגמרא שיעריב שמשו אחר הטבילה ויביא קרבנותיו בשמיני ומתחיל למנות ממנו וכדעת חכמים שאמרו שאין נזירות הטהרה חל עד השמיני כמו שביארנו במה שקדם:

משנה אבל הסככות והפרעות ובית הפרס וארץ העמים והגולל והדופק ורביעית דם ואהל ורובע עצמות וכלים הנוגעים במת בימי ספרו ובימי גמרו על אלו אין הנזיר מגלח ומזה בשלישי וברביעי ואינו סותר את הקודמים ומתחיל מונה מיד וקרבן אין לו באמת ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע הרי אלו עולים לו אמר הר"ם פי' סככות צללים ר"ל האילנות אשר יעשו צל על הארץ כאשר תהיה טמאה תחת השרץ שלו ובא הנזיר תחת זה השרש ופרעות האבנים והעצים היוצאים מן הכותל ומה שדומה לזה כאשר היה תחתיהם טומאה ועבר הנזיר תחתם ובית הפרס הוא שדה שנחרש בה קבר ונתערבו עצמותיו בכלל העפר לפי מה שהתבאר בסוף מסכת אהלות וגולל משקוף הקבר ודופק דופני הקבר ויתבאר לך במסכת אהלות שהכלים שנוגעים במת מי שיגע בהם יטמא טומאת שבעה וכן יתבאר בשני מאהלות שבית הפרס וארץ העמים מטמאין במגען ובמשאן ושרביעית דם תטמא במגע ובמשא ושגולל ודופק מטמאין במגע ובאהל ואין מטמאין במשא ולשון התורה בטומאת הקבר או בעצם או בקבר יטמא שבעת ימים אבל עם היותו שבאר ואמר ומזה בשלישי ובשביעי לא תחייבהו תגלחת ויפלו הימים הקודמים בלתי טמאות מיוחדות והם שיהיו מראש המת לאמרו וכי ימות מת עליו וכי יטמא לנפש וטמא את ראש נזרו ואמ' ואהל ר"ל כי כאשר נגע באהל המת או כאשר האהיל על רוב עצמות והוא ענין אמרו רובע עצמות עוד זכר ימי ספירו וימי גמרו של מצורע לפי שהם גם כן יפלו מה שלפניו כמו הטומאה אבל ישלים ימי הנזירות אחר שלמות ז' ימי הטומאה אשר יטמא במת ובכזית מן המת ומה שמנה עמו ולשון התורה במצורע כאשר נרפא מהצרעת שיגלח כמו שזכרנו וישאר שבעה ימים אחר הגלוח והטהרה והוא אמרו ויצא מחוץ לאהלו שבעת ימים ואחר זה יביא קרבנותיו ואלו השבעה ימים יקראו ימי ספירו וימי הצרעת אשר היה בו מוחלט והוא ימי החלטו תשלם מימי חלטו ר"ל שלמות טומאתו ויאמר שימי ספירו גם כן וימי חלוטו לא תמנה מימי הנזירות כמו שלא ימנה לו ימי טומאת מת כאשר נטמא באחד מאלו הפנים שהנזיר מגלח עליהם אולם המצורע שיצטרך להסגר כמו שבאר הפסוק והסגירו שבעת ימים וכבר היה ההסגר שבועות כמו שאמ' והסגירו שבעת ימים שנית הנה אלו ימי ההסגר עולין לו וימנה מימי הנזירות וכן הזב והזבה אורך ימי טומאתם וימי הספירה גם כן המיוחדת המחוייבת להם אחר הפסקת הזיבות אבל עולין מן המנין וזה הלכה למשה מסיני כמו שאמ' באמרו ימי הזב:

אמר המאירי הסככות והם ענפים שבאילן המיסך על הארץ שיש ספק טומאה תחתיו וכן אבנים הפרועות ר"ל יתדות היוצאות מן הגדר ויש תחתיהם ספק טומאה על הדרך שביארנו ספקות שבהם בתחלת מועד קטן ובית הפרס והוא שביארנו ענינו בכדי הצורך באחרון של חגיגה ועל ארץ העמים ר"ל בגושה שגזרו בו טומאה לשרוף עליה תרומה או קדשים במגעה ולתלות אף באוירה כמו שביארנו גם כן באחרון של חגיגה והגולל והדופק על הדרך שביארנו ענינם בשלישי של ברכות ורביעית דם אף במגעו ואהילן של רוב עצמות שאין בהם רוב בנין או רוב מנין אף על פי שמגלח במגען כמו שביארנו אף בעצם כשעורה וכן על אבר מן החי או מן המת שאין עליהם בשר כראוי וכן בכלים שנגעו במת אף בכלי מתכות שנאמר בהם חרב כחלל לטומאת שבעה במגעם כל אלו אף על פי שהוא טמא בהם טומאת שבעה ושמזה עליהם שלישי ושביעי כל אחת כדינה ר"ל עצם כשעורה ואבר מן החי ואבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי ושדרה וגולגולת שחסרו במגע ובמשא וסככות ופרעות באהל וכן כלם כל אחת כדינה מ"מ אין הנזיר מגלח עליהן ולא סותר את הקודמין ולא מביא קרבנות וכן ימי חלוטו אם נצטרע בתוך נזירותו וימי ספירו לכשנרפא אינו מגלח עליהן ואינו סותר ולא מביא קרבן וכן אינו מזה בהן שלישי ושביעי והא דקאמר מזה וכו' על השאר הוא נאמר ואחר כך הוא אומר שמתחיל ומונה מיד ר"ל שימי הטומאה מיהא אין עולין לו לימי הנזירות אבל תכף ששלמו ימי טומאה וטהר מתחיל להשלמת מנין הנזירות ומ"מ כלים הנוגעים במת והם של עץ לשיטתנו אין הנוגע בהם טמא אלא לטומאת ערב ואין בהם הזאה ועולין לו ומ"מ לשיטת גדולי המחברים אף אלו בטומאת שבעה ואעפ"כ הם מפרשים שבנזיר אין בהם הזאה ויש מפרשים שאין נגיעת כלים בטומאת שבעה אלא בחבורי אדם בכלים וכלים במת וקרבן אין לו ר"ל שאינו חייב קרבן על הדרך שהתבאר אבל ימי הסגרו עולין לו למנין ימי הנזירות וכן ימי זיבה הן באיש הן באשה ואין צריך לומר בשאר הטמאות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו ופסקנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כך כתוב במקצת ספרים לאפוקי רביעית דם וגו'. והוצרכו המפרשים לפרש לאפוקי שלא יטמא לה. וברוב ספרים כתוב לאיתויי. וניחא הך גירסא טפי לאיתויי שמטמא באהל. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

אלא לקפחני. לצערני כמו אקפח את בני דר' טרפון. הרב עזריאל ז"ל:

במשנה על מגען כו'. כצ"ל בל"ו:

תד"ה ועל השדרה. ואע"פ שאין עליהם בשר וכו'. כצ"ל:

תד"ה ועל ח"ק עצמות (בסופו). מדלא קתני להו בפ"ב דאהלות. כצ"ל:

תד"ה כך (בסופו). דכש"כ דמכזית מה"מ וכו'. כוונתם במלת וכו' הוא על אבר מה"מ דקתני דגם ממנו פריך לקמן על אבר ממנו מגלח על כולו לא כש"כ:

גמ' משום דחזקה בעלמא. נ"ב עיין אם לבינה פרשת אמור:

תוס' ד"ה ומשני דצריכו באם אינו ענין כדפרישית כצ"ל:

בא"ד בשלמא דנזיר כולהו צריכי כצ"ל:

תוס' ד"ה על כל. גבי נזיר נמי כתיב על כל נפש. בנזיר לא כתיב כל ע' א"מ:

(מט ב תוספות) ד"ה ומזה וכו' ול"ג במשנה ויביא וכו'.—אפשר לומר דשפיר גרסינן ליה, אלא דלא קאי אסיפא אלא ארישא על אלו טומאות וכו', ומונה את כל המעלות שיש לטומאות הללו: א) שצריך לגלח, ב) שצריך להזות, ג) שסותר את הקודמים, ד) שאינו מתהיל למנות עד שיטהר, ה) שצריך להביא קרבנות. וכנגד חמשתן שנינו לקמן (נד א) בשאר טומאות: א) שאינו מגלח, ב) ומזה (פי' היינו רק במקצתן ולא בכולן, עי' תוס' שם), ג) אינו סותר, ד) מתחיל ומונה מיד, ה) שקרבן אין לו.

על כל לאפוקי רחוקים. דלא ליטמא: מת לאפוקי קרובים: נפשות. שאם יצאת רביעית דם מב' מתים אינו מטמא להם: מתני' נצל. מפרש בגמרא: ועל אבר מן החי ועל אבר מן המת שיש עליהם בשר כראוי. דהיינו כדי שיכול לחיות ולהבריא אף על פי שאין עליהן בשר כזית: חצי לוג דם. שתי רביעיות: על עצם כשעורה על מגעו ועל משאו. אבל לא על אהילו: גמ' קנטרנין. טירטוריו''ש: לקפחני. לנצחני: כעס רבי יהודה. ואמר זו אינו משנה:

מלאחיו דנזיר כדקאמר הש''ס מה לי כ''ג לחודיה מה לי כ''ג ונזיר לכך נראה דהתם נמי בפ' טבול יום אית ליה צריכותא לגבי כ''ג אלא סבר כיון דגלי לן תרוייהו בכ''ג דאין חילוק בין זה לזה בין אב לאם כי אם גילוי מילתא בעלמא הוא ויליף נזיר מיניה הלכך דריש תרוייהו גבי נזיר סתם מיהו צריך לומר דסוגיא דהכא חלוקה דמצריך גם לגבי נזיר תרוייהו לכך לא דריש מלאמו כהן הדיוט והוא נזיר כי התם ועוד יש לישב גם הך דהכא דסברה כי ההיא דטבול יום דדוחק הוא לפלוגי סוגיא דשמעתין אההיא דפ' טבול יום דהא אידי ואידי ר''ע היא ואין סברא לומר דתרי תנאי נינהו אליבא דר''ע מדלא קאמר הש''ס בהדיא ואף על גב דסוגיא דידן עביד צריכותא מאביו ומאמו והתם דריש תרתי מאביו ומאמו נאמר דמקרא דכ''ג עביד צריכותא ' ולגלויי מילתא בעלמא אנזיר הוא ומעתה גם בנזיר שוין ואייתר לן בנזיר תרוייהו לדרשא כדדריש התם וא''ת א''כ אמאי דריש הכא מלאביו ולאמו דנזיר תרוייהו למת מצוה לר''ע הא בחדא סגי וי''ל דאין הכי נמי דהכא נמי נימא לאביו לחודיה למת מצוה ולאמו משום כהן הדיוט והוא נזיר כדדריש התם ומיהו לא חש לפרושי כל הדרשות הכא משום דסמיך אסוגיא דהתם דפרק טבול יום וכן דרך הש''ס שמקצר במקום אחד ומאריך במקום אחר וא''ת א''כ למה הזכיר לר''ע כאן דרשא דכ''ג ונזיר כדדרשינן. בסמוך נמי אסוגיא דהתם כמו שסומך בדרשא דכהן הדיוט ונזיר דדרשינן מלאמו שלא הביאה כאן לאותה הדרשא ויש לומר היינו משום דאיצטריך ליה להביא דרשא דכהן גדול ונזיר מלאחיו ולמימר למה לי כ''ג ונזיר כו' כדי לאפנויי ההוא לאביו ולאמו דכ''ג לגזירה שוה ומה שנכתבו שניהם אביו ואמו היינו משום הצריכותא שביניהם וגם מיניה מקשינן לר' ישמעאל כ''ג ונזיר עליה ולאחותו נמי מפרש לר''ע דכתיב בתר לאחיו הואיל והתחיל לדרוש לאחיו כדפרישית שצריך לו לגמור הפסוק עד סופו אי נמי משום דלר''ע איצטריך טפי לאחותו יותר מלרבי ישמעאל משום (דאית) ליה לר''ע מה לי חד לאו כו' כל זה לשון מהר''ף: על כל לאפוקי רחוקים. הנך לאפוקי הוי פירושא כמו נפקא ליה מהאי קרא כלומר שמפסוק זה יוצאה הדרשא שלהם משמע דמעל כל לחודיה דריש רחוקים מדדריש בסמוך נפשות לרביעית דם הבאה משני מתים ודוחק הוא דהא גבי נזיר נמי כתיב על כל נפש ואפ''ה לא דריש מיניה רחוקים כי אם מנפש לכך נראה דהכא נמי דריש רחוקים מעל כל נפשות ומ''מ דריש נמי מיניה רביעית דם משני מתים מדכתיב נפשות לשון רבים ולא נפש ויש לתמוה למה ליה לר''ע גבי כ''ג קרא דרחוקים תיפוק ליה מק''ו מכהן הדיוט כמו לתנא דריש פרקין או משום איסור שהיה עליו בהדיוטותו להיכא אזל כדפרישית לעיל דזה עיקר הטעם לעיל ופי' בתוס' לעבור עליו בשני לאוין ותימה קצת דהש''ס לא הזכירו כלל וצריך עיון לשון מהר''ף: מתני' על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת. בין במגע בין במשא בין באהל ומפרש בגמרא דהשתא על כזית מן המת מגלח על מת שלם לא כ''ש: נצל. מוהל מן המת כדמפרש בגמ': ועל מלא תרווד רקב. רקבון ועפרורית הבא מן המת ובגמרא מפרש שיעורא. תרווד כף: ועל השדרה ועל הגולגולת. ואע''פ שאין עליה בשר כלל ובגמ' בעי אי על תרוייהו או על חדא מנהון: ועל אבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהם בשר כראוי. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכח:) מפרש שזהו בשר שיוכל האבר לחיות ממנו אם היה מחובר לאדם חי שיוכל להעלות ארוכה ואע''פ שאין בו כזית בשר: ועל חצי קב עצמות. ומיירי שבאו מרוב מניינו או מרוב בניינו כגון. שיש בקב עצמות שנשתברו וחצי קב עצמות זה מהן מעט מכל עצם ועצם והיינו מרוב מניינו ורוב בניינו מפרש לקמן שני שוקים וירך אחד או איפכא ואע''פ שמטמא באהל ברובע הקב כדאיתא בהדיא במתניתין. בפ''ק דאהלות אלו מטמאין באהל וקחשיב רובע עצמות הבא מרוב מניינו או מרוב בניינו מ''מ הלכה הוא דאין הנזיר מגלח אלא על חצי קב וליכא לפרושי חצי קב משאר עצמות שאינו מרוב בניינו ולא מרוב מניינו דהא באהל נמי לא מטמא מדלא קתני להו בפ''ק דאהלות בהדי הנך דמטמא באהל: ועל חצי לוג דם. ואע''פ שמטמא באהל ברביעית כדאיתא במתניתין דאהלות מ''מ אין הנזיר מגלח אלא על חצי לוג ושיעורין הלכה למשה מסיני: על משאו ועל מגעו ועל אהילו. דכל הני דחשיב לעיל מטמא בין במגע בין במשא בין באהל ועצם כשעורה על מגעו ועל משאו מגלח אבל באהל אפילו טמויי לא מטמא: על אלו הנזיר מגלח. בגמ' מפרש על אלו דרישא ועל אלו דסיפא למעוטי מאי: ומזה בשלישי ובשביעי וסותר את הקודמין. דכתיב והימים הראשונים יפלו ואין מתחיל למנות נזירות דטהרה עד שיטהר ול''ג במשנה ויביא קרבנותיו וכן מוכח בגמ' דאיבעיא מיבעיא ליה מתניתין מני דא''כ פשיטא דרבנן היא: אלא לקפחני בהלכות. לצערני: כך שנה לי רבי מאיר. במשנה על המת ועל כזית מן המת ורבי יהודה לא היה שונה על המת במשנתנו משום דכל שכן דמכזית מן המת וכו': עדיין. יכול להקשות ולומר על אבר ממנו מגלח כדתנן במתניתין ומיירי דאפילו אין עליו כזית בשר כדתנן פ''ק דאהלות שהאברים אין להם שיעור כל שכן על מת שלם ואכתי מאי קמשמע לן על המת: אלא כדאמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין. [ואית] בו כזית בשר ואבר מאותו נפל אינו מטמא באהל כיון שאין בו גידין דלא מיקרי אבר אלא עצם ובשר וגידין ועל כל המת מגלח אע''פ שאין לו עדיין גידין והא דקאמר הכא כדאמר ר' יוחנן פי' רבינו יצחק דאמתניתין דאהלות אמרה דקתני המת וכזית מן המת דמטמא באהל מוקי לה רבי יוחנן בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין: