נזיר ה ע"א

דף ה - א

ויליף רבי בגזירה שוה "ימים ימים" מבתי ערי חומה שנאמר בהם "ימים תהיה גאולתו", ולמד מזה:

מה התם, בבתי ערי חומה אין המוכר גואל את הבית אלא עד שנים עשר חודש ^[1] -

אף כאן, בגילוח אבשלום היה זה בכל יב חודש.

רבי נהוראי אומר: מגלח היה אבשלום אחת לשלשים יום, ולקמן מתבאר טעמו.

רבי יוסי אומר: מגלח היה מערב שבת לערב שבת -

שכן מצינו בבני מלכים כאבשלום בן דוד שמגלחים מערב שבת לערב שבת.

ותמהה הגמרא: מאי טעמא דרבי שהיה מגלח אבשלום אחת לי"ב חודש, משום דיליף מבתי ערי חומה שנאמר בהם "ימים תהיה גאולתו"!?

והא רבי עצמו הוא דאמר אין המוכר יכול לגאול קודם שעברו שני ימים מהמכירה, ומשום שנאמר "ימים תהיה גאולתו" ואין "ימים" פחותים משנים. ^[2]

ואם כן נאמר כאן שיקל שערו כל שני ימים!?

ומשנינן: האי גזירה שוה משום כובד גמיר.

כלומר: הרי אנו באים לפרש על ידי הגזירה שוה את מאמר הכתוב "מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו" -

ואם כן, בשני ימים הרי ליכא כובד שער, ובודאי שלא ניתנה הגזירה שוה ללמוד מן השיעור של שני ימים, אלא מהגבלת הזמן של שנה לגאולה, וכמו שנאמר שם: "ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה, וקם הבית אשר בעיר אשר לו חומה לצמיתות לקונה אותו לדורותיו לא יצא ביובל", הרי למדנו שעד שנה תמימה הרי זה גואל.

עוד מקשה הגמרא על רבי: ואימא אחת לשתי שנים היה אבשלום מגלח, כי נלמד בגזירה שוה "ימים ימים" מהא דכתיב: "ויהי מקץ שנתים ימים"!? ^[3]

ומשנינן: דנין "ימים" שאין עמהן שנים כ"ימים לימים" הנאמר באבשלום, מ"ימים" שאין עמהן שנים, כמו "ימים תהיה גאולתו".

ואל יוכיח כתוב זה "ויהי מקץ שנתים ימים" שיש עמו שנים, שנאמר "שנתים ימים".

עוד מקשה הגמרא על רבי: ואימא אחת לשלשים יום, ונלמד "ימים ימים" מהא דכתיב "עד חדש ימים"!?

ומשנינן: דנין "ימים" שאין עמהם חדשים, מימים שאין עמהם חדשים, ואל יוכיח כתוב זה שיש עמו חדשים, שנאמר "חדש ימים".

ואכתי מקשינן: ואימא ניתנה הגזירה שוה ללמוד מהכא -

דכתיב: "מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה", הרי ש"ימים ימימה" הוא שלשה חדשים שהיא חלוקת השנה לארבעה חלקים שוים, ונאמר שהקל שערו אחת לשלשה חדשים!?

ומשנינן: דנין "ימים" מ"ימים" ואין דנין "ימים" מ"ימימה"! ^[4]

תמהה הגמרא על ישוב זה: ומאי נפקא מינה לענין לימוד בגזירה שוה בין "ימים" ל"ימימה"!?

והא תנא דברי רבי ישמעאל: נאמר בפרשת נגעי בתים: ^[5] "ושב הכהן" "ובא הכהן" זו היא שיבה זו היא ביאה, ונלמד בגזירה שוה זה מזה שיעשה בזה כל מה שעושה בזה.

הרי שאין להקפיד בגזירה שוה על מילה שוה אלא על משמעות זהה. ^[6]

ומשנינן: הני מילי שאין אנו מקפידים על דמיון המילה עצמה, רק היכא דליכא דדמי ליה [שאין מילה הדומה למילה שאנו דנין עליה] -

אבל היכא דאיכא דדמי ליה - מדדמי ליה ילפינן [כשיש מילה אחרת הדומה לה אנו לומדים מאותה מילה זהה בדוקא].

איכא דאמרי טעם אחר למה אין לומדים גזירה שוה מבת יפתח: ^[7] ומשום דמנא ידעינן דכל תלתא ירחין חד זימנא [מנין לנו לידע שחלוקת ארבעת הימים בשנה היא חלוקה שוה אחת לשלשה חדשים], והרי:

דילמא חלוקת ארבעה זימני בשתא [ארבעת הפעמים בשנה] היא:

ארבעה ירחין חד זימנא [פעם אחת הוא לאחר ארבעה חדשים].

תרין ירחין בחד זימנא [ופעם שניה הוא לאחר שני חדשים], וחוזר חלילה.

ובודאי שלא ניתנה הגזירה שוה ללמוד ממקום שאין אנו יכולים לידע את כוונת הפסוק, ובהכרח שהכוונה מפסוק אחר שאין בו ספק.

למדנו בברייתא: רבי נהוראי אומר: מגלח אחת לשלשים יום:

ומפרשת הגמרא את טעמו של רבי נהוראי, כי: מאי טעמא גבי כהנים מקילין הם את ראשיהם אחת לשלשים יום משום דאיכא כובד שער בזמן זה - הכא נמי באבשלום איכא כובד בפרק זמן זה, והרי משכבד עליו שערו - גילח.

למדנו בברייתא: רבי יוסי אומר: מגלח מערב שבת לערב שבת שכן מצינו בבני מלכים שמגלחים מערב שבת לערב שבת:

תמהה הגמרא: אם כן מאי איכא ביניה לשאר אחוהי [אם כן במה שונה היה אבשלום מאחיו] שהרי כולם בני מלכים הם שהיו מגלחים מערב שבת לערב שבת!? ^[8]

ומשנינן: יום טוב שחל להיות באמצע שבת [שבוע] הוא דאיכא בינייהו.

דאחוהי מגלחין היו לכבוד יום טוב, ואילו הוא אבשלום לא מגלח.

אי נמי - נפקא מינה ביניהם - לגלוחי מן צפרא דמעלי שבתא [לגלח בערב שבת בבוקר].

דאחוהי היו מגלחין אף בבוקרו של ערב שבת, ואילו איהו אבשלום לא מגלח עד פניא [לא היה מגלח עד הערב]. ^[9]

ואגב שהביאה הגמרא לעיל את הפסוק: "ויהי מקץ ארבעים שנה, ויאמר אבשלום אל המלך: אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון", מפרשת אותו הגמרא:

הני "ארבעים שנה" - למאי?

לאיזה מעשה מתייחס הכתוב ואומר שכעבור ארבעים שנה היה המרד הזה של אבשלום? ^[10]

רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע: לקץ ^[11] ארבעים שנה ששאלו להן מלך, וכמו שנאמר [שמואל א ח]: "ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל הרמתה. ויאמרו אליו, עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים" ^[12] -

תנא: אותה שנה ששאלו להן ישראל מלך משמואל הרמתי, היא היתה שנת עשר למלכותו של שמואל הרמתי.

מתניתין:

הנוזר סתם נזירות, שאמר "הריני נזיר" ולא פירש מנין ימי נזירותו, הרי זה נזיר שלשים יום.

גמרא:

מנהני מילי, מנין אנו לומדים את מספר ימיה של סתם נזירות?

אמר רב מתנא:

כי אמר קרא בפרשת נזיר: "עד מלאת הימים אשר יזיר לה' קדוש יהיה", "יהיה" בגימטריא תלתין [שלשים] הוו, ללמד שמספר הימים אשר יזיר לה' יהיה שלשים יום. ^[13]

בר פדא אמר מקור אחר למספר ימיה של סתם נזירות:

כנגד "נזיר" ו"נזרו" [וכן "נדר" ו"נדרו"] האמורים בתורה - בפרשת נזיר - שלשים פעמים חסר אחת.

ולמדנו שסתם נזירות היא כ"ט יום, ועם יום השלשים בו חייב הוא לנהוג נזירות עד שיביא את קרבנותיו ביום זה הרי שלשים יום, וזו היא ששנינו "סתם נזירות שלשים יום". ^[14]

מקשה הגמרא: ורב מתנא נמי הסובר שסתם נזירות שלשים יום, נילף מ"נזיר נזרו" ויהיה שיעור סתם נזירות כ"ט יום!? ^[15] אמר לך רב מתנא: הנהו - לשונות נזירות דלקמן - לדרשא באו ואינם מצטרפין למנין, ולכן אי אתה יכול ללמוד מכאן שנזירות היא כ"ט יום!? ^[16]

ואלו הן לשונות הנזירות שבאו לדרשה ולא למנין:

א. "מיין ושכר יזיר" שהוא בא ללמד: לאסור על הנזיר יין מצוה כיין רשות, וכפי שנתבאר לעיל ד א.

ב. "כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר", שהוא מלמד, שהנזירות חלה על נזירות, וכגון שאמר "הריני נזיר היום ונזיר היום", שהוא חייב לנהוג שתי נזירויות. ^[17]

מה להלן י"ב חדש דכתיב עד מלאת לו שנה תמימה. והא [רבי הוא] דאמר התם בערכין אין ימים פחותים משנים שאין המוכר יכול לגאול תוך ב' ימים. ודריש ימים כפשטיה לתחלת גאולה. ודריש לי' שנה לסוף גאולה משום דכתיב עד מלאת לו שנה תמימה גאולה. ד' ימים בשנה והיינו מג' חדשים לג' חדשים:

זו היא שיבה זו היא ביאה. מה ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף שיבה חולץ וקוצה [טוח] ונותן לו שבוע אע"ג דלא דמו תיבות להדדי כיון דמשמעותן חד קא דריש ליה בג"ש:

דילמא ד' ירחי חד זימנא ותרי ירחי חד זימנא. ב' ימים הראשונים היו מארבע חדשים לד' חדשים וב' האחרונים מב' חדשים לב' חדשים. הלכך שבקינן קרא דלא מפרש וילפי' מקרא דמפרש:

מ"ט גבי כהנים משום דאיכא כובד וכו' וכהנים גופיי' ולפי' פרע [פרע] מנזיר דמגלחים לל' יום בסנהדרין פ' כ"ג והא דלא יליף נזיר עולם מסתם נזיר משום דהתם דין הוא דמגלח משום דשלמו ימי נזירותו הלכך יליף מכהן דלא פסקה כהונתו ומגלח:

מאי איכא בינייהו לשאר (דחוקי) [אחוהי] הוה מצ"ל דאינהו מצו לגלחו במספריים ואיהו דוקא בתער. ואיהו דוקא מיקל והם יכולים לגלח הכל. אלא בסתם גילוח שרגילין בני מלכים לגלח קא בעיא מאי בינייהו ואין דרכם לגלח הכל וגם במספריים. והא דלא קאמר שהוא מביא ג' בהמות כשהוא רוצה לגלח כדין סתם נזיר שאינו מגלח אלא בשעת הבאת קרבנותיו איכא למימ' דהיינו האי דקא' מגלח עד פניא. ולאו דוקא פניא אלא דלא מגלח עד הבאת קרבנותיו:

מאי עבידתיהו מאיזה חשבון היתה המדידה:

לקץ מ' ששאלו להם המלך. מרדות של אבשלום וישראל שמרדו במלכות בית דוד מנה ממרדות ישראל שמרדו במלכות של עולם ושאלו להם מלך:

סתם נזירות ל' יום. אם אמר הריני נזיר בסתם ולא פי' כמה צריך לנהוג נזירות ל' יום ובגמ' מפרש מנ"ל:

הריני נזיר אחת גדולה וכו'. בין שאמר הריני נזיר גדולה ובין שאמר הריני נזיר קטנה ובין שאמר הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם נוהג נזירות ל' יום. ולא אמרי' כשאמר אחת גדולה ינהוג נזיר יותר מל' וכשאמר נזיר קטנה ינהוג פחות מל'. וכן כשאמר מכאן ועד סוף העולם [יהיה נזיר עולם]:

יהיה בגימטריא תלתין הוו. יראה דגמרא גמירי לה ואסמכוה אהך גימט' דלאו מי"ג מדות היא שהתורה נדרשת בהן:

כנגד נזיר נדרו נזרו יזיר וכו' ול' חסר א' הם לבד מנזר אלהיו על ראשו דלא קחשיב דלשון כתר ונזר הוא כדמתרגמינן כלילא:

ורב מתא נילף מנזיר נזרו דמסתברא טפי דכלהו איכתבי למניינא מלמדרש גי' מלה:

הנהו נזיר נזרו לדרשא אתא. קת מינייהו ודרשינן להו הלכך לאו למניינא איכתיבו:

ב) מדהנהו למניינא כולהו למניינא דהנהו לאו לדרשא מגלי על אינך דכמו דהנך למניינא אינך נמי למניינא ותרתי שמעי' מינייהו:

המוכר בית בבתי ערי חומה ר"ל בעיר המוקפת חומה יכול לגאלה אף ביום שמכרה ושלא כדברי האומר אין ימים פחותים משנים וכדכתיב בה ימים תהיה גאלתו ואין יכול לגאלה עד שיעברו שני ימים למכירתו אלא גואלה מיד עד שיעברו שנים עשר חדש ומשיעברו שנים עשר חדש ולא נגאל הוחלט ביד הלוקח ואם היה שנה מעוברת הוחלט לסוף השנה וכדכתיב שנה תמימה כמו שיתבאר במקומו:

יש בסוגיא זו קצת דברים שצריכין ביאור ומתוך כך אני מעירך בביאור כלה דרך קצרה אע"פ שאין לנו צרך בה לענין פסק והוא ששאלו נזיר עולם היכא כתיבא ר"ל שיהא יכול לגלח ושיביא קרבנותיו והביאה מדתניא רבי אומר אבשלום נזיר עולם היה דכתיב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה ואשלמה את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון כי נדר נדר עבדך בשבתי בגשור בארם אם ישוב ישיבני ה' ירושלים ועבדתי את ה' והיתה קבלה בידם שנדר זה נזירות עולם היה ואפשר שסמכוה ממה שנאמר עליו אחר שבא מגשור שלא היה מגלח אלא מקץ ימים ולמדו מכאן שנזיר עולם מגלח לפרקים ידועים ומה שכתוב אשר נדרתי לה' בחברון לא שנדר בחברון אלא הוא אומר שילך לקיים בחברון מה שנדר בגשור ר"ל הבאת קרבנותיו בשעת הגלוח ואע"פ שלא היה בית המקדש בנוי שעת היתר הבמות היה ואע"פ שבמה גדולה ר"ל אהל מועד ומזבח שעשה משה היה בגבעון כבר אמרו בסוף זבחים שמשבאו לנוב וגבעון הותרו הבמות ר"ל ליקרב שם כל דבר הנידר ונידב וקרבנות נזירות קרויות לדעת זה נידר ונידב אע"פ שהנדר אינו אלא על היין וחבריו וחיוב הקרבנות מאליו הוא בא ואף לדעת האומר שקרבנות נזירות אינו בכלל נידר ונידב ואינו קרב בבמה קטנה אפשר שהלך לחברון להביא משם כבשים שהיו נבחרים שם כדאיתא בשני של תמורה ואע"פ שלא עמד שם טעם זה מדאקשו עלה דאם כן מחברון מיבעי ליה שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקים נפשיה או שמא כונתו לילך לחברון מפני שדוד אביו נמשח לשם כדי שיהא מרדו חזק יותר אצל ההמון:

ולמדנו מכל מקום שנזיר עולם מגלח לפרקים ועדין אין הפרק מתברר אם מחדש לחדש אם משנה לשנה אם מזמן אחר לזמן אחר והוא בא לברר את הפרק מדכתיב לעיל מיניה וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל ובגלחו את ראשו מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו מאתים שקלים באבן המלך ויליף ימים ימים מבתי ערי חומה ונתברר שפרק הגלוח הוא משנים עשר חדש לשנים עשר חדש ושאלו והא רבי הוא דקאמר לגבי בתי ערי חומה אין ימים פחותים משנים ואם כן נימא דלסוף שני ימים מגלח והשיב דהא משום כובד הוא כדכתיב כי כבד עליו ובתרי יומי ליכא כובד והקשה אימא משתי שנים לשתי שנים ומדאשכחן שנתים ימים ותירץ דנין ימים שאין עמהם שנים מימים שאין עמהם שנים וכו' וכן כשהקשה אימא מתלתין לתלתין ומדכתיב חדש ימים השיב דנין ימים שאין עמהם חדש וכו' והקשו ואימא מתלתא ירחי לתלתא ירחי ומדאשכחן בבת יפתח מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה וד' זמנים בשנה הוא מג' חדשים לג' חדשים ותירץ שאין דנין ימים מימימה ר"ל מימים שיש עמו ימימה ואף על פי שושב הכהן ובא הכהן מלמדנו שדנין מתיבות הדומות בענין אע"פ שאין דומות בלשון כמו שביארנו בראשון של יומא ובכמה מקומות מזה החבור כל דאיכא דדמי טפי מיניה ילפינן אי נמי האי ארבעת ימים בשנה לא משלשה חדשים לשלשה חדשים היו שמא שני הפרקים היו מארבעה לארבעה ושני הפרקים הנשארים משנים לשנים והלכך לא ילפינן מינה ר' נהוראי אומר נזיר עולם מגלח משלשים יום לשלשים יום דיליף לה מכהנים דאסרינהו בגדול פרע משלשים ואילך וודאי משום דמתלתין ואילך איכא כובד והילכך האי נמי דכתיב כי כבד עליו וגלחו מדאתא לכלל כובד אישתרי ליה בגלוח ושמא תאמר והלא כהנים גופייהו תלתין דידהו מנזיר ילפינן להו דילפינן פרע פרע מנזיר שסתמו שלשים וא"כ טפי הוה ניחא ליה למילף נזיר עולם מנזיר סתם אינו כן שנזיר סתם נשלם נזירותו ואינו עוד נזיר מה שאין כן בנזיר עולם וניחא ליה למיגמר מכהנים שהם כהנים לעולם ור' יוסי אומר מערב שבת לערב שבת שכן מצינו בבני מלכים שמגלחין מערב שבת לערב שבת ר"ל גלוח קצת שאף באבשלום כבר ביארנו שגלוח קצת היה אלמא כל בבני מלכים משמנה ימים לשמנה ימים איכא כובד מיהא להצריך קצת גלוח ואני תמה במה שפירשו גדולי המחברים בפירושי המשנה על גלוח זה שהעברת תער היה היאך אפשר לדעת ר' יוסי לגלח מכל וכל משמנה לשמנה והיאך היה שערו שוקל כל כך אלא עיקר הדברים כמו שכתבנו ושאלו לדבריו מאי איכא ביניהו לשאר אחוה הרי אף שאר אחיו היו מגלחין כן ובמה היה נזירותו ניכר ותירץ דאי הוה יום טוב באמצע שבת אחיו מגלחין ולא הוא ואי נמי דאחוה מגלחי בצפרא דמעלי שבתא ואיהו עד פניא ר"ל אחר שיביא קרבנותיו וישחטם שהרי שחיטת הקרבנות קודמת לגלוח ולאו דוקא פניא ממש אלא לאחר הבאת קרבנותיו ושחיטתם ולשיטתנו מיהא יכול היה לתרץ דאחוה אף במספרים ואף בהעברת תער ואיהו דוקא בגלוח קצת ובתער וכן מגלחים כל זמן שירצו והוא דוקא משמנה לשמנה וכן שהוא מביא קרבנות והן מגלחין בלא כלום אלא דחדא או תרי נקט ומ"מ הלכה כרבי משנים עשר חדש לשנים עשר חדש:

ואחר כך שאלו הני ארבעין שנין מאי עבידתיהו ר"ל הא דכתיב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך וכו' ארבעים שנה מהיכן שהרי משחזר לו מגשור עד שנראה לשני המלך לא היו אלא שתי שנים כדכתיב וישב בירושלם שנתים ימים ופני המלך לא ראה ואי אפשר שמה שהשתדל אחר כן למשוך לב העם להתחבר עמו במרדו יהא זמן מרובה אלא ארבעים שנה מזמן ששאלו להם מלך ומצד שהיה המרד הראשון הזכיר המנין מתחלת המלכות ואותה שנה ששאלו להם מלך היתה שנה עשירית למלכות שמואל ומלך שמואל עם שאול שנה אחת ושתים שמלך שאול לבדו והם ג' ושלשים ושבע שמלך דוד בשעה שמרד אבשלום הרי ארבעים וכן היא בשני של תמורה ומ"מ יש גורסין שם שלשים ושש לדוד ולגירסא זו צריך לפרש ששנת עשר של שמואל שאלו מלך אבל לא עמד להם עד י"א ואותה שנה מלכו שאול ושמואל ושנת י"ב ושנת י"ג מלך שאול לבדו ונמצאו ד' שנים משעת השאלה ותלתין ושית דדוד הרי ארבעים ומכל מקום לשתי הגירסאות קשה לפרש שהרי כל זמן מלכותו של דוד לא היה אלא ארבעים שנה והרי אחר מעשה אבשלום כתיב ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחרי שנה ואחר אותן שלש שנים צוה ליואב לשוט בארץ מדן ועד באר שבע לידע מספר העם והרי ארבע ואחת שקבע משמרות כשזכה בגורן ארונא כדאיתא בסדר עולם והרי חמש ונמצא למנין זה שמלך יותר שאם שנת המרד היתה בשנת ל"ז הרי מלך מ"ב שנים ואם בשנת ל"ו מכל מקום מלך מ"א והרי כל מלכותו אינה אלא ארבעים ומכל מקום בסדר עולם אמרו מקץ ארבעים שנה לשנה ששאלו להם מלך היא שנת שלשים ושש לדוד ר' נהוראי אומר שלשים וחמש כיצד שנה עשירית עצמה אחת ושנה י"א שמלך שמואל שלא עמד להם מלך עד סופה הרי שתים ושתים שמלך שאול בחיי שמואל הרי ארבע ושאול חי ארבעה חדשים אחר שמואל ודוד מלך עד שעת המרד ל"ה שנים וששה חדשים ונמצאו משעת שאלת המלך עד שעת המרד מ' שנה פחות ב' חדשים ולא חש לחסרונם כלל ואחר כך מלך דוד ג' שני רעב ושנת המנין היתה תשעה חדשים ועשרים יום כדכתיב בהדיא וישוטו בכל הארץ ויבאו מקצה תשעה חדשים ועשרים יום ולשנה אחרת התקין משמרות כהונה ולויה כדכתיב בשנת הארבעים למלך דוד נדרשו וגו':

המשנה השלישית והכונה בה בביאור ענין החלק השלישי והרביעי והוא שאמר סתם נזירות שלשים יום אמר הרי אני נזיר אחת גדולה הרי אני נזיר אחת קטנה אפי' מכאן עד סוף העולם נזיר שלשים יום הרי אני נזיר יום אחד הריני נזיר שעה אחת הרי אני נזיר אחת ומחצה הרי אני נזיר שתים הרי אני נזיר שלשים יום ושעה אחת נזיר שלשים ואחד יום שאין נזורים שעות אמר הר"ם סמכו זה העקר ר"ל סתם נזירות שהוא ל' יום באמרו קדוש יהיה ומנין יהיה ל' יום ולא תהיה נזירות פחות מל' יום וזה ענין מקובל ואמנם סמכו לזה בדמות סימן ואמר מכאן ועד סוף העולם יגיע ענין זה הדבור שהוא אומר שזה נזירות הוא אצלו מן הגודל כמו שילך מכאן ועד סוף העולם ועם זה לא תחייבהו זולת ל' יום עוד ואמנם ויום אחד או שעה אחת או אחת ומחצה ר"ל נזירות או חצי נזירות הנה יחייבו בזה כולו שיהא זה נזיר ס' יום והוא אמרו הריני נזיר סתם ואני אבאר לך בפרק ג' איך דין מי שנדר שתי שתי נזירות ואמנם חייבוהו שתי נזירות לפי שהראשון כבר הבדילו באמרו הריני נזיר ונדר מן הנזירות השני יום או שעה הנה אי אפשר שלא ישלימוהו ואמנם כי אמר הריני נזיר ל' יום ושעה אחת הנה יעמוד ל"א יום לפי שהעיקר אין נזירות לשעות לאמרו ימי נזרו:

אמר המאירי סתם נזירות שלשים יום ר"ל שאם אמר הריני נזיר ולא פירט בו זמן הרי הוא נזיר שלשים יום והביאוה בגמ' לדעת רב מתנא מדכתיב קדוש יהיה והרי יהיה בגימטריא תלתין הוו ולדעת זה כל השלשים יום הם מן הנזירות ואינו מגלח ולא מביא קרבנתיו עד שלשים ואחד ומכל מקום בר פדא הביאה בגמ' מדכתיבי בפרשת נזיר כ"ט לשונות של נזירות בין לשון נדר ולשון נזירות ואע"פ ששלשים הם כי נזר אלהיו לא חשיב שאינו אלא לשון כתר ונשארו כ"ט והם ארבע בפסוק שני ר"ל לנדור נדר נזיר להזיר ואחד בפסוק שלישי והוא מיין ושכר יזיר הרי חמשה ואחד בפסוק רביעי כל ימי נזרו הרי ששה ושלשה בפסוק חמישי והם כל ימי נדר נזרו תער לא יעבור על ראשו עד מלאת הימים אשר יזיר הרי תשעה ואחד בפסוק ששי כל ימי הזירו הרי עשרה ואחד בפסוק שביעי והוא כי נזר אלהיו אלא שאינו מן המנין ואחד בפסוק שמיני כל ימי נזרו הרי י"א ואחד בפסוק תשיעי והוא וטמא ראש נזרו הרי י"ב ושלשה בפסוק שנים עשר והם והזיר לה' את ימי נזרו וכו' כי טמא נזרו הרי ט"ו ושנים בפסוק י"ג והם זאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו הרי י"ז ושלשה בפסוק י"ח והם וגלח הנזיר וכו' את ראש נזרו ולקח את שער ראש נזרו הרי כ' ושנים בפסוק י"ט והם ונתן על כפי הנזיר אחר התגלחו את נזרו הרי כ"ב ואחד בפסוק כ' והוא ואחר ישתה הנזיר יין הרי כ"ג וששה בפסוק כ"א והם זאת תורת הנזיר אשר ידור וכו' על נזרו כפי נדרו אשר ידור וכו' על תורת נזרו הרי כ"ט ולדעת זה כל כ"ט יום מזמן הנזירות ומגלח ומביא קרבנותיו ביום שלשים והקשו עליו בגמ' מדתנן סתם נזירות שלשים יום שמשמעו שכל השלשים מן הנזירות ותירץ שמאחר שביום שלשים מגלח ומביא קרבנותיו בכלל הנזירות הוא ולענין פסק כל שאמר הריני נזיר סתם מונה לכתחלה שלשים ואינו מגלח עד יום שלשים ואחד אם לרב מתנא מן הדין ואם לבר פדא מדברי סופרים ומגזרה שמא יאמר הריני נזיר שלשים שאף לדעתינו אין גלוחו בשלשים כלום ומכל מקום נזיר סתם שגלח ביום שלשים יצא אם לרב מתנא מדין מקצת היום ככלו ואם לבר פדא הואיל ואינו אלא מדברי סופרים אבל אם פירט זמן צריך על כל פנים להשלים בנזירות כל הזמן שפירט ומחרתו מגלח ואפילו בנזירות שלשים כן ר"ל שאם אמר הריני נזיר שלשים אינו מגלח אלא ביום שלשים ואחד ואין צריך לומר אם התנה על הימים שהוא פורט שיהו שלמים וסוגיין בכולה תלמודא כרב מתנא ומתוך כך נראה שהלכה כמותו:

הריני נזיר אחת קטנה הריני נזיר אחת גדולה אפי' מכאן ועד סוף העולם הרי זה נזיר שלשים יום כלומר שאם אמר הריני נזיר אחת קטנה ר"ל נזירות אחת קטנה הרי הוא נזיר לשלשים יום אע"פ שפירט קטנה שאין נזירות לעולם לפחות משלשים ואפי' פירט זמן קצר כגון הריני נזיר עשרה ימים או יום אחד או שעה אחת הרי הוא נזיר לשלשים יום אמר הריני נזיר אחת גדולה ר"ל נזירות אחת גדולה הואיל ומכל מקום לא פירט זמן אינו נזיר אלא ל' ואפי' אמר הריני נזיר מכאן ועד סוף העולם שאין הכונה אלא כאומר הריני נזיר נזירות סתם שהיא גדולה אצלי כמכאן ועד סוף העולם ולמדת שכל שלא פירש זמן אפי' היה לשונו מורה זמן מרובה אינו נזיר אלא לשלשים וכל שלשונו מורה זמן מועט אפי' פירט זמן מועט נזיר הוא לשלשים שאין נזירות לפחות משלשים ואח"כ הוא בא לפרש בשפירט זמן והוא מרובה יותר משלשים ופירש בו שלשה חלוקות הראשונה שאמר הריני נזיר ויום אחד השניה הריני נזיר ושעה אחת ר"ל שלא הזכיר הריני נזיר שלשים ואחד יום או שלשים יום ושעה אלא שאמר הריני נזיר סתם וסמך לו ויום אחד או ושעה אחת והשלישית שאמר הריני נזיר אחת ומחצה ר"ל נזירות וחצי נזירות והוא מכוין למ"ה ימים ואמר על שלשתם הרי הוא נזיר שתים שמאחר שאמר הריני נזיר סתם או הריני נזיר אחת כבר חל עליו נזירות שלשים וכשסומך ויום אחד או ושעה אחת או מחצה לנזירות שניה הוא מכוין וכבר ביארנו שאין נזירות לפחות משלשים ונמצאו עליו שתי נזירויות ומגלח ומביא קרבנותיו בסוף כן אחד מהם ובכלל חלוקה זו החלוקה השנית אע"פ שלא הוזכרה והוא שאם לא נדר נזירות סתם אלא שקצב זמן בנזירותו ואמר הריני נזיר שלשים ואחד יום או ארבעים וחמשה יום או למאה יום כל שהוא פורט שלשים ומהם ולמעלה הרי הוא נזיר כמנין שפירט לא פחות ולא יותר שלא כיון אלא לנזירות אחת ואפי' אמר שלשים יום ויום אחד הדין כן כמו שנבאר בגמ' אלא שיש בזו חלוקה שלישית והוא שאם פירט שעה צריך להשלימה ליום ר"ל שאם אמר הריני נזיר שלשים יום ושעה אחת או כמה שעות הרי הוא נזיר שלשים ואחד יום שאין בנזירות שעות כדכתיב ימי נזרו ימים אתה מונה בנזירות ולא שעות:

משנה הרי אני נזיר כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לשלשים יום רבי אומר אין זה מגלח אחת לשלשים יום ואי זה הוא שהוא מגלח אחת לשלשים יום האומר הרי עלי נזירות כשער ראשי וכעפר הארץ וכחול הים אמר הר"ם פי' בעבור שאמר הריני נזיר עולם ודין נזיר עולם שיגלח מי"ב חדש לי"ב חדש כמו שבארתי לך למדך בזה ואמר ומגלח אחת לל' יום לפי שהשער והעפר והחול חלקים נפרדים הנה הוא כאלו נדר בכך וכך אלף נזירות אשר לא ישלם אותם בכל ימיו אבל כאשר אמר הריני נזיר ודבק הנזירות ואמר כעפר הארץ ואמנם כיון הנצחות זה מתדמה על מנין העפר ואמנם נאמר שהוא נדר נזירות כאשר אמר הרי עלי נזירות כשער ראשי אמ' שענין זה המאמר כאשר שער ראש חלקים נפרדים בין שהיה זה הנזירות נפרד ואין הלכה כרבי:

אמר המאירי האומר הריני נזיר כשער ראשי או כעפר הארץ או כחול הים הרי זה נזיר עולם ומגלח אחת לל' יום כלומר שאע"פ שאמר שהוא נזיר עולם לא נזיר עולם ממש שיהא גלוחו דוקא משנים עשר חדש לשנים עשר חדש כדין נזירות אחת הנדורה לעולם אלא נזיר לעולם נזירות חלוקות משלשים לשלשים ופירשו הטעם בגמרא מפני שהשער והעפר והחול הם חלקים מפורדים זה מזה והרי הוא כאומר הרי עלי נזיריות כשער ראשי וכעפר הארץ ומתוך כך חייב לגלח ולהביא קרבנות בסוף כל שלשים ואינו מותר לעולם ביין ובטומאה אפי' ביום התגלחת אלא שכל נזירותיו באים רצופים זה לזה זה נכנס וזה יוצא ורבי חולק לומר שמאחר שהוא אומר הריני נזיר כשער ראשי וכו' נזיר עולם גמור הוא ר"ל נזירות אחת ולא אמר כשער ראשי אלא כאומר לעולם ודינו להתגלח משנים עשר חדש לשנים עשר חדש כמו שביארנו אא"כ אמר הרי עלי נזיריות כשער ראשי ואין הלכה כדבריו אלא כתנא קמא:

משנה הריני נזיר מלא חבית או מלא הקופה בודקין אותו אם אמר אחת גדולה נזרתי נזיר שלשים יום ואם אמר סתם נזרתי רואין את הקופה כאילו היא מלאה חרדל ונזיר כל ימיו אמר הר"ם כבר קדם לך שסתם נזירות ואפי' כיון האדם כונת ל' יום וכאשר יאמר לא כוונתי לא שהיה נזיר לעולם ואמנם כונתי זמן ארוך הנה לא תחייבהו זולת ל' יום ואם אמ' סתם נזירות ולא כונתי שיהיה נזירות מוגבל ולא כונתי גם כן לעולם הנה יהיה נזיר כל ימיו ומגלח שנים עשר חדש:

אמר המאירי הריני נזיר מלא חבית מלא קופה ר"ל כמלא חבית או כמלא קופה בודקין אותו וכו' כלומר שאין משוין אותה מכל וכל לשער הראש ועפר הארץ וחול הים מפורדים זה מזה כמו שביארנו אבל חבית וקופה אע"פ שהדברים שהחבית והקופה מתמלאים מהם דברים מפורדים הם מכל מקום החבית או הקופה מצרפין אותן שהכלי מצרף מה שבתוכו והרי הוא כעין נודר נזירות גדולה ששיעורה שלשים ומכל מקום מאחר שירד למנין מלא חבית ומלא קופה יש לחוש בזו לנזירות עולם והלכך בודקין אותו אם אמר לנזירות גדולה נתכוונתי כלומר ליתר משלשים אבל לא לעולם הרי זה נזיר שלשים כדין נזירות גדולה ואם אמר סתם נזרתי כלומר כונתי היתה לנזירות שאין לה גבול רואין את החבית או הקופה כאלו מלאה חרדל והרי הוא נזיר לעולם לגלח אחת לשנים עשר חדש אבל לא לנזיריות חלוקות לגלח משלשים לשלשים שהכלי מצרפן כמו שביארנו ויש גורסין מלא הבית ומלא הקופה ולענין הדין כך הוא אלא שלענין גירסא נראה יותר לגרוס חבית שהיא דומיא דקפה וכן ממה שהקשו בגמ' נחזיה כאלו מלאה קשואים ואם אתה גורס בית אף הקשואים שהבית מתמלא מהם מן הסתם הם יותר מכדי חייו:

משנה הרי אני נזיר מכאן עד מקום פלני פחות משלשים יום נזיר שלשים יום ואם לאו נזיר כמנין הימים אמר הר"ם בתנאי שיהיה כבר התחיל בהלוכה בדרך ההוא אולם אם היה שלא החזיק בה הנה נאמר שלא כיון זולת אחת גדולה ויהיה נזיר ל' יום לבד אע"פ שהיה מרחק המקום מהלך שנה ונאמר בזה כמו שאמרנו שיאמר בכאן ועד סוף העולם:

אמר המאירי הריני נזיר מכאן ועד מקום פלוני רואין כמה מהלך יש מכאן לשם ואם הם פחות משלשים יום הרי הוא נזיר שלשים יום שאין נזירות לפחות משלשים ואם יש שם יותר משלשים יום הרי הוא נזיר נזירות אחת לאותם הימים כאלו פירט הימים בהדיא ופרשוה בגמ' דוקא שכבר התחיל לילך בדרך וודאי מתירא הוא מסכנת הדרך ומכוין לנזירות אחת כמנין הימים שהולך בדרך ועוד שהרי משהחזיק בדרך אין לומר שהדרך ארוכה לו שהרי מראה הוא עצמו שאינה ארכה אצלו אבל אם לא התחיל לילך בדרך כלל אין זה אלא כאומר נזירות אחת גדולה ר"ל שהיא גדולה אצלי כמכאן ועד מקום פלוני ואפי' היה שם כמה אינו נזיר אלא לשלשים על הדרך שביארנו במכאן ועד סוף העולם:

משנה הרי אני נזיר כמנין ימות השנה מונה נזירות כמנין ימות השנה אמר ר' יהודה מעשה היה וכיון שהשלים מת אמר הר"ם ר' יחלוק על זה הסתם ויאמר שמי שאמ' הריני נזיר כמנין ימות החמה הרי זה נזיר עולם עד שיאמר נזירותי עלי כמנין ימות החמה נזירות עלי כמנין ימות הלבנה ואז ימנה הנזירות כמו שנדר ור' יהודה חולק עליו והביא המעשה במי שאמ' הריני נזיר כמנין ימות השנה אינו נזיר עולם והוא אמרו כיון שהשלים ראה שהוא נזיר לזמן והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי הריני נזיר כמנין ימות השנה הרי עליו נזיריות כמנין ימות השנה ר"ל שאם פירט שנת החמה מקבל עליו שס"ה נזיריות של ל' ל' שהם שלשים שנה ומגלח ומביא קרבנותיו לסוף כל ל' ואם פירט שנת הלבנה או שאמר סתם שנה מונה שנ"ד נזיריות של ל' ל' שסתם שנה אצל נדרים שנת הלבנה הוא ומכל מקום דוקא דאמר כמנין אבל אם אמר כימות החמה או כימות השנה אין זה אלא נזירות אחת כאותם הימים ולא נזיריות חלוקות לגלח משלשים לשלשים שאינו דומה לשער ראשי ועפר הארץ שהימים אינן מובדלים זה מזה וכלם כיומא אריכתא הם אמר ר' יהודה מעשה היה וכו' פי' יתבאר בגמ' שר' חולק על זה הסתם לומר שהאומר כמנין ימות החמה נזיר עולם הוא שמאחר שאמר הריני נזיר לנזירות אחת הוא מכוין וכשאמר כמנין ימות החמה פירושו כאומר לעולם כלומר הריני נזיר כמנין שנת החמה שנה לכל יום ויום שהם שס"ה שנים ואין נזיריות חלוקות עד שיאמר הרי עלי נזיריות כמנין ימות החמה ור' יהודה חולק עליו והביא מעשה שנזר כמנין ימות החמה ואמרו עליו שכשהשלים נזירותיו מת אלמא בתורת השלמה היו ואם נזיר עולם היה אין כאן השלמה שהרי לכל ימי חייו היה נזיר אלא שלא היו עליו אלא שס"ה נזיריות של ל' ל' שהם ל' שנים כתנא קמא וכן הלכה:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנו ופסקנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

אע"פ שאין שבועה חלה על שבועה ר"ל שאם נשבע על הככר שלא יאכלנו וחזר ונשבע עליו שלא יאכלנו אינו חייב אלא אחת וכן בקנם הואיל ואין בהם זמן קצוב כמו שביארנו בראשון של נדרים בנזירות מיהא שיש לו זמן קצוב נזירות חל על נזירות ר"ל שאם אמר הריני נזיר וחזר ואמר הריני נזיר הרי הוא חייב למנות שתי נזיריות של ל' ל' וכן אם אמר הריני נזיר אם אוכל ככר זה וחזר ואמר הריני נזיר אם אוכל ככר זה מונה שתים וכן בכמה נזיריות וכן נאסר הנזיר ביין מצוה כיין הרשות כמו שביארנו למעלה:

שכן מצינו בבני מלכים. אבל מלך עצמו מסתפר בכל יום כדאמרינן בפרק כהן גדול מלך ביופיו תחזינה. הר' עזריאל ז"ל.

והא רבי הוא דאמר התם בערכין. אין ימים פחות משנים שאין המוכר יכול לגאול תוך שני ימים. ודרוש ימים כפשטיה לתחלת הגאולה ודריש ליה שנה לסוף גאולה משום דכתיב עד מלאת לו שנה תמימה.
זו היא שיבה זו היא ביאה מה ביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע אף שיבה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע. אף על גב דלא חזו תיבות להדדי כיון דמשמעתין חד הוא דריש להו בגזרה שוה. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

הכי גרסינן דילמא לארבע ירחי חדא זימנא כרפרישית. ובספרים ישנים כתב אי נמי ארבעה ימים בסוף שנה. הרב עזריאל ז"ל:

ר' נהוראי אומר מגלח אחת לשלשים יום. מאי טעמא גבי כהן הדיוט משום דאיכא כובד הכא נמי משום דאיכא כובד. פירוש דסבירא ליה דמשום הכי אמר הכתוב לכהן הדיוט לספר משלשים יום לשלשים יום משום דאיכא כובד וניחא ליה שיהו נאים ומהודרים. והכא נמי דגמירי הכביד שערו מיקל בתער בהכי איכא כובד. שיטה:

מאי טעמא גבי כהנים משום דאיכא כובד. אף על גב דכהנים נמי יליף מסתם נזיר פרע פרע מכל מקום יליף כובד נזיר עולם מכובד כהנים. ולא בעי למילף מנזיר סתם דהתם לאו משום כובד הוא אלא משום דאז נשלם נזירותו. דהא בנזירות מרובה ימתין עד לבסוף ואינו מגלח כלל משום כובד:

מאי איכא בינייהו לשאר אחוהי. בין אבשלום ואחיו דהוו בני מלכים מסתפרים בכל ערב שבת. ולפי רגילותם בעי דאין רגילות לבני מלכים להסתפר בימי החול עד ערב שבת אם לאו דאיקלע יום טוב באמצע השבת. ולהכי מתרץ ליה איכא ביניהו יום טוב שחל להיות באמצע השבת. דאינהו מגלחו ואיהו שהיה נזיר עולם אינו מגלח. אי נמי מצפרא ועד פניא דאינהו אחוה מגלחי בצפרא ואיהו עד פניא למאן דאמר מקצת יום ככולו. פניא לאו דוקא אלא לאחר הקרבת קרבנות דכי היכי דנזיר טהור אינו מגלח אלא על (הדברים) הדמים כך נזיר עולם דאבשלום אינו מיקל אלא על הדמים. הר' עזריאל ז"ל: מאי איכא בנייהו לשאר אחוהי הוי מצי למימר דאינהו מצו לגלוחי במספרים ואיהו דוקא בתער ואיהו דוקא מיקל והן יכולין לגלח הכל. אלא בסתם גילוח שרגילין בני מלכים לגלח קא בעי מאי בנייהו. ואין דרכן לגלח הכל וגם במספרים. והאי דלא קאמר שהוא מביא שלש בהמות כשהוא רוצה לגלח כהך סתם נזיר שאינו מגלח אלא בשעת הבאת קרבנותיו איכא למימר דהיינו הך דקאמר דלא מצי מגלח עד פניא. ולאו דוקא פניא אלא דלא מגלח עד אחר הבאת קרבנותיו. הרא"ש ז"ל בפירושיו:

ומהדרינן תניא ר' נהוראי אומר לקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך. תנא אותה שנה ששאלו להם מלך היא שנת עשר לשמואל הרמתי. ובפרק ב' דתמורה מפרש עשר שנים מלך שמואל בעצמו. שנה אחת מלך שמואל ושאול ושתי שנים מלך שאול בעצמו הרי שלוש שנים. ול"ו שמלך דוד. ועכשיו צריך לומר ששנת עשר ששאלו מלך לא העמיד שהם ארבע שנים לשמואל עשירי וי"א וי"ב וי"ג. ול"ו לדוד (קרי) הרי ארבעים. והכי גריס רש"י ז"ל בתמורה ל"ו לדוד. וקשה דאחר מעשה אבשלום כתיב ויהי רעב בימי דוד שלש שנים. ואחר הרעב היו שתי שנים אחת שהלך יואב בכל הארץ למנות את ישראל ואחת שקבע דוד משמרות הרי חמש. והוא לא מלך אלא מ': ול"ו וה' הרי כאן מ"א. וצריך לומר ששנה ראשונה של רעב היה המרד של אבשלום.

ויש בסדר עולם גרסא אחרת שנת ל"ז לדוד כי בשנת ל"ז של דוד מרד אבשלום. ולפי זה נאמר בשנת עשר ששאלו להם מלך אותה שנה העמיד. ועם ל"ז של דוד ושלש הרי ארבעים. וקשה דאם כן איכא טפי שנת ארבע לשמואל ול"ז הרי כאן מ"א. וצריך לומר דלא חשבינן משנת עשר ששאלו מלך אלא מי"א שהעמידו. ומכל מקום קשה דאם כן שתי שנים דרעב ושנת שמיטה ושנת משמרות הרי לא חי אחר המעשה אלא שלש שנים שיש מל"ז עד מ'. וצריך לומר ששנה אחת קודם המרד התחיל הרעב ושנת המרד שניה ולא נשארו רק שנת רעב שנת שמיטה שנת משמרות.

ואיכא תנא בסדר עולם דאמר ל"ה לדוד. והשתא קשה כשתמנה משנת עשר לא תמצא רק ל"ט שנה. ואומר ר"ת דל"ו ול"ה אחד הם וההוא דאמר ל"ו חשיב שנה שנפטר שאול ומלך חציה ודוד מלך חציה. ומאן דאמר ל"ה לא חשיב לה לדוד הלכך ליכא אלא ל"ה. ומה שאנו אומרים ששמואל מלך י"א שנה מפרש בסדר עולם מדכתיב ויהי הארון בקרית יערים עשרים שנה. והוא נשבה כשמת עלי ומלך שמואל כדדרשינן וזרח השמש עד שלא כבתה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי. ודוד הביא הארון מקרית יערים לאחר שמלך שבע שנים בחברון כשמלך על ישראל. צא מאותן כ"ז לדוד נשתיירו י"ג לשמואל ושמואל נפטר באותו הפרק שנפטר שאול ומלך דוד. אם כן מונה אותם בשוה סדר עולם י"א לשמואל וב' לשאול דכתיב ושתי שנים מלך על ישראל וז' לדוד. שיטה:
והר' עזריאל ז"ל כתב וז"ל: לקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך. נראה דלכך תולה ר' נהוראי חשבונו בשאלת מלך וגם אומר שתלה הכתוב הני מ' שנה דאבשלום בשנה ששאלו להם מלך משום דאז תחילת מרידתו דאבשלום במלכות דוד אביו כשהלך לחברון כדאיתא פרק שני דתמורה. ולכך תולה תחילת קלקול מרידות אביו למרידת ישראל למלכות אביהם שבשמים ששאלו להם מלך. והם שאלו שלא כהוגן שאמרו שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים ושמואל היה מלך עליהם ושופטם על פי המקום שהיה נביא.

היא שנת עשרה לשמואל הרמתי. אותה שנה שמרד אבשלום באביו וישראל במלכות אביהם שבשמים היא שנת עשר שנתמנה שמואל הרמתי להיות שופט שהרי כל ימיו של שמואל נ"ב שנה דכתיב עד עולם. ואמרינן בסדר עולם בפרק שהתחילה חנה להתפלל שיתן לה הקדוש ברוך הוא בן נתמנה עלי להיות שופט על ישראל. ומיום שהתפללה עד יום שנולד שמואל שהתה שנה שלימה בין תפלה ועיבור והריון ובשנה שניה נולד שמואל. ועלי שפט את ישראל ארבעים שנה נמצאת שנת ל"ט לשמואל מיד מת עלי ומיד נתמנה שמואל להיות שופט בשאר שלש עשרה שנים. י"א שנה מלך בעצמו ושני שנים מלך עם שאול הרי שלש עשרה שנה לשמואל. ואמר בסדר עולם דשנת מרד אבשלום היא שנת ל"ה למלכות דוד והיא שנת ארבעים לשאלת מלך נמצא שהיא שנת עשרה לשמואל ואז יהיה החשבון מכוון שבתחלת עשר שאלו להם מלך ולא נתן להם כל אותו השנה. ויש אומרים עד תחלת י"ב שמלך שאול ולסוף שתי שנים למלכותו מת שמואל הרי ד' שנים משאלת מלך עד מות שמואל וד' שנים שמלך עוד שאול אחר מיתתו בתחלת שנה אחרת והם חשבון שנה לענין שאלת מלך הרי חמש שנים וה' חדשים. ולא הוו מהשלמת שנה זו שהיא מתחלה מלכות בית דוד גם הם חשובים שנה. ועוד ד' שנים עד מרד אבשלום הרי שלשים וחמשה למלכות בית דוד וארבעים לשאלת מלך היא עשר לשמואל הרמתי. עד כאן.

מתני' סתם נזירות שלשים יום. אם אמר הריני נזיר בסתם ולא פירש כמה צריך לנהוג נזירות שלשים יום.

גמ' יהיה בגימטריא תלתין הוו. יראה דגמרא גמירי לה ואסמכוה אהך גימטריא דלאו מי"ג מדות היא שהתורה נדרשת בהן. הרא"ש ז"ל בפירושיו.

ורב מתנא נילף מנזיר נזרו. דמסתבר טפי דכולהו איכתיבו למניינא מלמדרש גימטרייא. הרא"ש ז"ל בפירושיו. וא"ת לרב מתנא דמפיק מניינא מיהיה מאי דריש מכולהו כיון דלא באו למניינא. וי"ל דבכולהו איכא דרשא אלא דלא ידעינן להו. שיטה:

מלמד שנזירות חלה על נזירות. שאם אמר הריני נזיר וחזר ואמר נזיר מונה שתים זו אחר זו כדתנן הריני נזיר ויום אחד מונה שתים. אבל אם אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום או הריני נזיר אם אוכל ככר זו שניה לא חיילא כדמוכח פרק אלו מותרין.

ובר פדא אמר ליכא חד מנהון דלאו לדרשא בתמיה. פירוש וכי כלהו לדרשא לכל הפחות איכא חד דלאו לדרשה (ומהו) ומדהא למניינא כלהו נמי למניינא אף על גב דאית בהו דרשא מדאפקה קרא להאי לישנא שמע מינה למניינא. מנימוקי הר' עזריאל ז"ל.

הני ארבעים שנין כו' היא שנת עשר לשמואל הרמתי. ובתמורה פ"ב מסיים בה עשר שנה ‏שמלך שמואל שנה אחת שמלך שמואל ושאול וב' שמלך שאול בעצמו ול"ז שמלך דוד ועיין פירש"י ‏שאבשלום היה יודע שעתיד דוד למלאות מ' שנה כו' ע"ש ודברי נביאות הן לפרש שתלה מרד ‏אבשלום בשאלו להם מלך בימי שמואל שמזה נטל אבשלום עצה למרוד במלכות אביו כמו שמרדו ‏ישראל לשאול להם מלך אחר שמלך שמואל עליהם כמפורש בקרא דחשיב ליה מרידה וק"ל. ‏

תד"ה תלכנה. ומשני כו' דלמא ד' ירחין בחד זימנא ותרין כו' (כגי' הגמרא). כצ"ל:

תד"ה הני (בסופו). בתחלת שנת מ' לשאלה ול"ד מקץ כו'. גם הראב"ע בפ' ראה פי' מקץ שבע שנים תעשה שמטה בתחלת השנה ע"ש:

גמרא כנגד נזיר כו' ל' חסר א'. עיין במפרש ותוס' שכ' דנזר אלהיו ע"ר לא קחשיב דהוא לשון כתר. ובירושלמי איתא אחד לחידושו יצא. פי' לגופו איצטריך והוא כמו דאיתא בגמרתינו בכ"ד דאין דורשין תחלות. ודע דבמפרש נשמטו עוד ג' לשני דנזירות עי' במקרא ותמלאם:

גמ' לקץ מ' שנה ששאלו להם מלך. נ"ב עיין אם לבינה:

תוס' ד"ה מ"מ גבי כהנים. וא"כ נילף וכו'. ק"ל הא פשיטא דאין ללמוד נ"ע מנזיר סתם דסתם פסק נזירתו ונ"ע עדיין נזירתו עולם אלא דילפינן תחלה כהן מנזיר פרע פרע דגבי כהן שיעור ל' יום ואמרי' הטעם גבי כהן משום כובדו וידעי' דשיעור כובד ל' יום וזהו העיקר מה דרצינו למילף שיעורא דכובד כמה הוי ומה שייכות למילף ענין זה מנזיר סתם:

ויליף מבתי ערי חומה. דכתיב בהו ימים תהיה גאולתו מה להלן י''ב חדש כדמפרש ביה קרא ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה: רבי נהוראי אומר. אבשלום היה מגלח אחת לל' יום: שכן מצינו בבני מלכים שכן נוהגים: והא רבי הוא דאמר. במס' ערכין (דף לא.) ימים תהיה גאולתו אין ימים פחותים משנים. שאם בא לגאלה באותו יום שמשכנה לו אינו יכול לגאלה עד שיעברו עליו ב' ימים לפי שאין מקרא יוצא מידי פשוטו והכא נמי מאי חזא רבי מההוא ג''ש מה להלן י''ב חדש כו' נגמר מהאי טעמא ונימא נמי דאבשלום מגלח היה לשני ימים: הא ג''ש. דגמיר מבתי ערי חומה: משום כובד הוא דקא גמיר. דכתיב ביה באבשלום כי כבד עליו וגילחו: ובשני ימים ליכא כובד. ומשום הכי לא גמיר מיניה: ולימא דשתי שנים. משמע האי מקץ ימים לימים אשר יגלח דשתי שנים נמי איקרו ימים כדכתיב ויהי מקץ שנתים ימים: ואימא שלשים יום. דשלשים איקרו ימים כדכתיב עד חדש ימים: ואימא מהכא מימים ימימה. תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ד' ימים בשנה דהיינו יום א' לשלשה חדשים הכא נמי נימא דמגלח היה אבשלום לג' חדשים. לתנות לשון תאניה ואניה (איכה ב): ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה. מה ביאה מביתו של כהן לבית המנוגע חולץ וקוצה וטח ונותן שבוע להסגירו אף כאן בשיבה אף ה''נ כיון דכתיב מימים ימימה ליהוי נמי כמאן דאמר ימים: א''ד. לא ילפינן מההוא קרא דכתיב בבת יפתח דמנא ידעינן דמתלתא ירחין לתלתא ירחין הוי חד זימנא: דילמא. האי דקאמר ד' ימים בשנה הכי הוי לסוף ד' ירחין חד זימנא ולתרין [ירחין] חד זימנא ולארבע ירחין חד זימנא ולתרין ירחין חד זימנא דהיינו נמי ארבע זימנין והילכך הואיל ואיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי שבקינן ההוא קרא דלא מפרש וגמרינן מקרא דמפרש דהיינו מבתי ערי חומה: גבי כהנים. הדיוטים: מידי הוא טעמא. דאמרינן דמגלחין בשלשים יום אלא משום דאיכא כובד שיער והוה ליה ניוול הכא נמי איכא כובד ומשום הכי היה אומר רבי נהוראי דאבשלום היה מגלח לאחר שלשים יום: לדברי רבי יוסי דאמר שמגלח מערב שבת לערב שבת מאי היכרא איכא בין דידיה דהוי נזיר לשאר אחין הא אינהו נמי נוהגין להסתפר בכך: איכא בינייהו בזמן שחל יו''ט להיות באמצע שבת דאחין מגלחין בערב יום טוב והוא אינו מגלח עד ערב שבת ואי קשיא לך ולרבי מאי שנא אבשלום משאר נזירי עולם דמסתפרים אחת לל' יום משום דלגבי דידהו הוי כובד ורבי מתרץ לטעמיה דאבשלום הואיל ובעל כח הוה לא הוה כובד לדידיה עד שנים עשר חדש כי כאיש גבורתו ולרבי יוסי הואיל דאורחייהו דבני מלכים להסתפר מערב שבת לערב שבת הוה ליה כובד כשאר אחין אבל לשאר אינשי ליכא כובד עד ל': הני מ' שנה. דכתיב ויהי מקץ מ' שנה: מאי עבידתייהו. והלא לא היו למלכות בית דוד אלא ל''ז: לקץ מ' שנה ששאלו להם מלך. היא שנת עשר לשמואל הרמתי שאבשלום היה יודע שעתיד דוד למלאות מ' שנה וכשנתמלאו מ' שנה ששאלו ישראל מלך מיום ליום אחר שמלכו שמואל ושאול דהיינו בתחילת המלכות ועלתה לשניהן לפי שעדיין לא יצא טיבעו של שאול בעולם ואף טיבעו של שמואל בעולם שהיה נקרא מלך לא פסק ושתים שמלך שאול בעצמו בחיי שמואל כמו שלמדנו [בסדר עולם] שלא מת שמואל לפני שאול אלא ד' חדשים ול''ז שמלך דוד וטעה אבשלום ואמר עכשיו הגיע הקץ של אבא ואלכה לחברון להסב לי שם המלוכה ואם נפש אדם לומר מנין אתה אומר שאותה שנה שמלכו שמואל ושאול שהיתה בתחילת מלכות של שאול ושמואל לא מת לפני שאול אלא ד' חדשים מכאן אתה למד שבאותו יום שעלתה חנה לשילה דכתיב ועלי הכהן יושב על הכסא (שמואל א א) באותו יום נתמנה לשופט והיינו דכתיב ישב על הכסא ולמדנו שבאותה שנה נתעברה חנה וילדה שמואל ונאמר בו בשמואל (שם) וישב שם עד עולם עד עולמו של יובל נ' שנים ושתי שנים שגמלתו אמו הרי לך שנים של שמואל נ''ב שנים ועלי כמה שנים נתמנה על ישראל מ' שנה וכשהיה לו לעלי ארבעים שנה בן כמה שנים היה שמואל הוי אומר בן ל''ט שנה שצריך אתה להוציא שנה אחת לעיבורו כמה נשתיירו לו משנותיו של שמואל י''ג צא מהן עשר שמלך שמואל אחר מיתתו של עלי ונשתיירו להן ג' שנים זו היא שאמרו אחת שמלך שאול ושמואל ושתים שמלך שאול בעצמו: בר פדא אמר כנגד נזיר נזרו ונדר נדרו. האמור בפ' נזיר שהן ל' חסר אחת לנדור נדר נזיר להזיר יזיר נזרו נדר נזרו יזיר הזירו נזרו נזרו והזיר נזרו נזרו הנזיר נזרו הנזיר נזרו נזרו הנזיר נזרו הנזיר הנזיר ידור נזרו נדרו ידור נזרו הרי ל' חסר אחת נזר אלהיו לא קחשיב לפי שאינו לשון נזירות אלא לשון עטרה כמו התרגום: נזיר להזיר מלמד שהנזירות חלה על נזירות. שאם אמר הריני נזיר אם אוכל ככר זו וחזר ואמר הריני נזיר אם אוכל ככר זו ואכלה מונה שתי נזירות דאף על גב דככר אחד הוא חלה נזירות על נזירות וכיון דהני אתו לדרשא ולא למניינא אחריני נמי לאו למניינא אתו:

אין ימים פחותים משנים. דדריש מימים תהיה גאולתו שאין המוכר יכול לגאול בפחות משני ימים. (והא א''ר כו') הכי נמי דבכל ב' ימים יקל שערו ומשני דבב' ימים ליכא כובד ומסתמא לא נתקבל ג''ש אהני אלא ממשמעות דימים דהיינו שנה תהיה גאולתו שגואל אחרי ב' ימים כל השנה כדכתיב בתריה ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה אלמא דכל השנה גואל: תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח ד' ימים בשנה. ומשמע בסוף כל ג' חדשים הלכו לראות ומשני מנא ידעי' דמחלקין השנה בשוה דילמא תרין ירחין בחד זמנא וד' ירחין בחד זמנא וב' ירחין בחד זמנא [וכו'] וכיון דהכי הוא לא ידעינן מהיכא נילף דלית לן למילף ממקום שיכול להיות שאין הדבר. (עוד) להכי ילפינן מבתי ערי חומה: מ''ט גבי כהנים [דאיכא] כובד. וא''ת והא כהני' עצמם ילפי' (תענית יז.) מסתם נזי' פרע פרע דמקילין אחת לשלשים יום וא''כ נילף נזיר עולם מסתם נזיר דהוי שלשים יום וי''ל דלא מיסתבר ליה ללמוד קדושת עולם מקדושת שעה ולהכי יליף מכהנים אע''ג דלמד מן הלמד משום דכהנים נמי קדושת עולם הוו: מאי איכא ביניה לשאר אחוהי. וא''ת ונימא דאיכא בינייהו קרבנות דהוא מביא ולא הן וי''ל דה''ק מאי איכא ביניה בתגלחת דקאמר קרא ויהי מקץ ימים אשר יגלח משום דבתגלחת היה מאחר: הני (מקץ) מ' שנה למאי. פי' דליכא למימר למ' שנה (למאי) למלכות בית דוד דאז מרד אבשלום דהא משמע קראי דהיה מלך ה' שנים אחר מעשה זה ג' של רעב ואחד שמנה ישראל ואחד שהעמיד משמרות ומשני מקץ מ' שנה ששאלו להם מלך (אלו) שמרדו במלכו של עולם תלה מרידת . [אבשלום בשאלתם להם מלך שהיה שנת עשר] לשמואל ובחצי י''א העמיד מלך ומלך חצי י''א וב' שנים הרי ד' שנים לשאלה ובתחלת ל''ו למלכות בית דוד היא שנת מ' לשאלה ואח''כ מרד אבשלום והשנה ההיא היה שנת רעב וגם אותה שנת מ' לשאלה ואפי' מרד בתחלת שנת מ' לשאלה ולאו דוקא מקץ מ' שנה: סתם נזירות שלשים יום. ובגמרא מפרש טעמא: בר פדא אמר כנגד נזירות האמורין בתורה שהן ל' חסר אחת. פירוש כתובים בפרשת נזיר וכנגדן מושך