נדרים עח ע"א

זה הדבר חכם מתיר ואין בעל מתיר תניא אידך זה הדבר בעל מפר ואין חכם מפר שיכול ומה בעל שאין מתיר מפר חכם שמתיר אינו דין שמפר ת''ל זה הדבר בעל מפר ואין חכם מפר נאמר כאן זה הדבר ונאמר להלן {ויקרא יז-ב} זה הדבר בשחוטי חוץ מה בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל אף פרשת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל ומה כאן ראשי המטות אף להלן ראשי המטות בפרשת נדרים למאי הלכתא אמר רב אחא בר יעקב להכשיר שלשה הדיוטות והא {במדבר ל-ב} ראשי המטות כתיב אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן ביחיד מומחה ראשי המטות בשחוטי חוץ למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שיש שאלה בהקדש לב''ש דאמר אין שאלה בהקדש ראשי המטות דכתיב בשחוטי חוץ למאי הלכתא ב''ש לית להו גזירה שוה זה הדבר בפרשת נדרים למאי כתיב לומר חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מפר ואין חכם מפר זה הדבר בשחוטי חוץ למאי כתיב לומר על השחיטה חייב ואין חייב על המליקה אלא לב''ש להכשיר ג' הדיוטות מנלן נפקא להו מדרב אסי בר נתן דכתיב {ויקרא כג-מד} וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל והתניא רבי יוסי הגלילי אומר מועדי נאמרו ולא נאמרה שבת בראשית עמהן בן עזאי אומר מועדי נאמרו ולא נאמר פרשת נדרים עמהן רב אסי בר נתן קשיא ליה הא מתניתא אתא לנהרדעא לקמיה דרב ששת ולא אשכחיה אתא אבתריה למחוזא א''ל מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה שבת בראשית עמהן והא כתיב שבת עמהן ותו מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עמהן והא מסיטרא כתיבא א''ל הכי קתני

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עח - א

"זה הדבר" -

חכם מתיר, ואין בעל מתיר.

ותניא אידך,

"זה הדבר" - בעל מפר, ואין חכם מפר.

שיכול [שהיה אפשר לומר קל וחומר]:

ומה בעל, שאין מתיר, בכל זאת הוא מפר.

חכם שמתיר - אינו דין שמפר!?

תלמוד לומר "זה הדבר" - בעל מפר, ואין חכם מפר. ומוסיפה הברייתא ללמוד דינים נוספים מ"זה הדבר".

נאמר כאן [בפרשת נדרים] "זה הדבר".

ונאמר להלן "זה הדבר", באיסור שחוטי חוץ.

וילפינן גזירה שווה:

מה בשחוטי חוץ נאמרה פרשה זו באהרן ובניו וכל ישראל - שלכולם נאסר לשחוט קרבן חוץ למקדש.

אף פרשת נדרים נאמרה באהרן ובניו וכל ישראל - שכולם יכולים להתיר נדרים.

ומה כאן [בפרשת נדרים] ראשי המטות - אף להלן [בשחוטי חוץ] ראשי המטות.

ומפרשת הגמרא את דברי הברייתא.

בפרשת נדרים למאי הלכתא? - מה כונת הברייתא ללמוד מכך שכל ישראל כשרים להתרת נדרים?

אמר רב אחא בר יעקב: כונת הברייתא להכשיר שלשה הדיוטות להתרת נדרים, ואין צורך בתלמידי חכמים.

ומקשינן: והא "ראשי המטות" כתיב.

וראשי המטות היינו תלמידי חכמים, ואיך אפשר לומר שאף הדיוטות כשרים לכך?

ומתרצינן: אמר רב חסדא ואיתימא רבי יוחנן: דין זה, שצריך דוקא ראשי המטות, הוארק ביחיד המתיר את הנדר, שאז צריך שיהא דוקא מומחה.

אבל כאשר שלשה מתירים את הנדר, אז מהני אף בג' הדיוטות.

ומפרשת הגמרא את סוף דברי הברייתא:

הא דאמרינן בברייתא ש"ראשי המטות", זהו אף בשחוטי חוץ - למאי הלכתא? איזו הלכה נלמדת מזה?

אמר רב ששת: לימוד זה הוא כדי לומר, שאף בפרשת קדשים ישנו דין של ראשי המטות. וכשם שבפרשת נדרים יש אפשרות של התרת נדרים על ידי ראשי המטות, אף בפרשת קדשים יש אפשרות שאלה והתרת חכם בהקדש.

ומקשינן:

לפי בית שמאי, דאמרי אין אפשרותשל שאלה והתרת חכם בהקדש, אם כן חוזרת הקושיא:

ראשי המטות דכתיב בשחוטי חוץ, למאי הלכתא? - איזו הלכה נאמרה בכך שיש דין ראשי המטות בפרשת שחוטי חוץ?

ומתרצינן:

בית שמאי חולקים על דברי הברייתא, ולית להו גזירה שוה זו, המשווה את פרשת נדרים לפרשת שחוטי חוץ.

ומקשינן לפי בית שמאי, שלא דורשים את הגזרה שוה, אם כן הפסוק "זה הדבר" בפרשת נדרים, למאי כתיב [מה דורשים מפסוק זה]?

ומפרשת הגמרא: פסוק זה נכתב כדי לומר, שרק חכם מתיר נדרים בלשון התרה, ואין הבעל מתיר את נדרי אשתו בלשון זו.

וכן רק בעל מפר נדרי אשתו בלשון הפרה, ואין החכם מפר נדרים בלשון זו.

ומקשינן לפי בית שמאי:

הפסוק "זה הדבר" בפרשת שחוטי חוץ, למאי כתיב [מה דורשים מפסוק זה]?

ומפרשת הגמרא: פסוק זה נכתב כדי לומר, שרק על השחיטה של בהמת קרבן בחוץ חייב, ואין חייב על המליקה של קרבן העוף בחוץ.

ומקשינן:

אלא לבית שמאי [לפי בית שמאי] , להכשיר ג' הדיוטות בהפרת נדרים מנלן? - מהיכן לומדים בית שמאי דין זה, שכאשר שלשה מתירים את הנדר אין צורך בתלמידי חכמים, אלא מהני אף ג' הדיוטות?

ומתרצינן:

נפקא להו [בית שמאי לומדים דין זה] מדרב אסי בר נתן.

ומפרשת הגמרא מה הם דברי רב אסי בר נתן -

דכתיב [ויקרא כג]: וידבר משה את מועדי ה' - אל בני ישראל.

והתניא על פסוק זה: רבי יוסי הגלילי אומר: "מועדי ה'" נאמרו בפרשת המועדות, ולא נאמרה שבת בראשית [יום השבת קרוי "שבת בראשית", להבדיל מהשנה השביעית, הנקראת "שבת הארץ"] עמהן.

בן עזאי אומר: "מועדי ה'" נאמרו בפרשת המועדות, ולא נאמר פרשת נדרים עמהן.

רב אסי בר נתן קשיא ליה הא מתניתא [הוקשה לו הסבר הברייתא],

אתא לנהרדעא לקמיה דרב ששת, ולא אשכחיה [ולא מצאו] במקומו.

אתא אבתריה [בא אחריו] לעיר מחוזא.

ואמר ליה לרב ששת: מדוע אומרת הברייתא "מועדי ה'" נאמרו ולא נאמרה שבת בראשית עמהן?

והא כן כתיב שבת עמהן, עם המועדות, בפרשת אמור, שנאמרו בה נישבת ומועדים!

ותו [ועוד הוסיף להקשות לו]:

מדוע אומרת הברייתא "מועדי ה'" נאמרו, ולא נאמרה פרשת נדרים עמהן?

והא מסיטרא [בקצה הפרשה] כתיבא אף פרשת נדרים!

שהרי לאחר פרשת פנחס, העוסקת בקרבנות של המועדים, נאמרה פרשת מטות, העוסקת בעניני נדרים.

אמר ליה רב ששת לרב אסי בר נתן: הכי קתני -

"זה הדבר", לומר, בדיוק כפי שנאמר בכתוב: חכם מתיר, ואין בעל מתיר. תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] : מה שנאמר "זה הדבר" בא ללמד שבעל מפר ואין חכם מפר. שיכול הייתי לומר: ומה בעל שאין מתיר נדר — בכל זאת מפר אותו, חכם שמתיר נדר אינו דין שאף מפר? תלמוד לומר: "זה הדבר" — בעל מפר ואין חכם מפר.

ועוד שנינו במדרש ההלכה: נאמר כאן בענין נדרים "זה הדבר", ונאמר להלן "זה הדבר" בשחוטי חוץ, באיסור לשחוט קרבנות מחוץ למקדש (ויקרא יז, ב). מה בשחוטי חוץ מפורש שנאמר הדבר אל אהרן ובניו וכל ישראל (כאמור שם "דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל") — אף פרשת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל. ומה כאן בפרשת נדרים (במדבר ל, ב), נאמרה הפרשה אל ראשי המטות ("וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל") — אף להלן נאמר הדבר לראשי המטות.

ושואלים: בפרשת נדרים למאי הלכתא [למה באה ההלכה] בגזירה השווה שהיא בכל ישראל? אמר רב אחא בר יעקב: להכשיר שלשה הדיוטות, שאין צורך בראשי המטות — גדולי ישראל וחכמיהם, דווקא. ומקשים: והא [והרי] "ראשי המטות" כתיב [נאמר] שם במפורש! אמר רב חסדא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: מה שנאמר "ראשי המטות" בנדרים הוא ללמד אפשרות של התרת נדרים גם ביחיד מומחה, שמתיר את הנדר ואין צריך לכך בבית דין.

ושואלים: ראשי המטות בשחוטי חוץ למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] הוצרכו? אמר רב ששת: לומר שיש שאלה בהקדש, שכשם שיכול הנודר נדר להישאל לחכם (או לבית דין של שלושה הדיוטות) ולהתיר נדרו — כך יכול גם המקדיש להישאל ולהתיר הקדש שהקדיש.

ושואלים: לדעת בית שמאי שאמר שאין שאלה בהקדש, הביטוי "ראשי המטות" דכתיב [שנאמר] בשחוטי חוץ למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר? ומשיבים: בית שמאי לית להו [אין להם, אינם מקבלים] גזירה שוה זו.

ושואלים: הואיל ואין בית שמאי דורשים גזירה שווה זו — "זה הדבר" האמור בפרשת נדרים למאי כתיב [למה, לאיזה ענין נאמר]? ומשיבים: לומר שיש לנהוג כפי שנאמר בדיוק: חכם מתיר ואין בעל מתיר, ומצד שני — בעל מפר ואין חכם מפר.

ועוד שואלים: "זה הדבר" שנאמר בשחוטי חוץ למאי כתיב [למה נכתב]? ומשיבים: לומר: על השחיטה בחוץ חייב, ואין חייב על המליקה בחוץ, שאף שבמקדש קרבנות העוף נמלקים דווקא, אם מלק מחוץ למקדש — אינו עובר משום "שחוטי חוץ".

ושואלים: אלא לבית שמאי אם אינם לומדים גזירה שווה בין פרשת נדרים ושחוטי חוץ, דין זה להכשיר שלשה הדיוטות בהתרת נדרים מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: נפקא להו [יוצא, נלמד להם] הדבר ממה שפירשו לרב אסי בר נתן.

דכתיב [שנאמר]: "וידבר משה את מעדי ה' אל בני ישראל" (ויקרא כג, מד) והתניא [ושנויה ברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: "מועדי" נאמרו, ולא נאמרה שבת בראשית עמהן. בן עזאי אומר: "מועדי" נאמרו ולא נאמר פרשת נדרים עמהן. עד כאן לשון הברייתא.

ומסופר: רב אסי בר נתן קשיא ליה הא מתניתא [היתה קשה לו ברייתא זו]. אתא [בא] לנהרדעא לקמיה [לפני] רב ששת ולא אשכחיה [מצאו] שם, אתא אבתריה [בא אחריו] למחוזא כדי לשאול דבר זה. אמר ליה [לו] רב אסי בר נתן: האם אפשר לומר כי מועדי ה' נאמרו, ולא נאמרה שבת בראשית עמהן?

והא כתיב [והרי נאמר] שבת עמהן באותה פרשה עצמה (הן בויקרא פרק כג, והן בבמדבר פרק כח)! ותו [ועוד] : איך אפשר לומר מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עמהן? והא מסיטרא כתיבא [והרי בצד היא כתובה], מיד אחרי פרשת המועדות שבספר במדבר (פרק כח)! אמר ליה [לו] רב ששת: הכי קתני [כך שנה], כך יש להבין את הדברים:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

“This is the thing” (Numbers 30:2), to teach that the husband nullifies vows and a halakhic authority dissolves vows, but a husband does not dissolve them. It is taught in another baraita: The phrase “this is the thing” teaches that a husband nullifies vows but a halakhic authority does not nullify vows. As, one might have thought: Just as a husband, who cannot dissolve vows, nevertheless nullifies them, so too with regard to a halakhic authority, who can dissolve vows, is it not logical that he should also nullify them? Therefore, the verse states: “This is the thing,” to teach us that a husband nullifies vows, but a halakhic authority does not nullify them.

It is taught in a baraita: It is stated here, with regard to vows: “This is the thing,” and it is stated elsewhere: “Speak to Aaron, and to his sons, and to all the children of Israel, and say to them: This is the thing which the Lord has commanded, saying” (Leviticus 17:2), in the verse introducing the prohibition against slaughtering offerings outside of the Temple courtyard. Just as with regard to offerings slaughtered outside the Temple courtyard, the verse is directed to Aaron and his sons and all of Israel, so too, the portion in the Torah about vows is directed to Aaron and his sons and all of Israel. And just as here, with regard to vows, the verse states: “And Moses spoke to the heads of the tribes of the children of Israel” (Numbers 30:2), so too, there, with regard to offerings slaughtered outside the Temple courtyard, Moses spoke to the heads of the tribes.

The Gemara asks: With regard to the Torah portion on vows, for what halakha is the verbal analogy between it and slaughtering offerings outside the Temple courtyard taught? Rav Aḥa bar Ya’akov says: The verbal analogy is the source to authorize three laymen to dissolve vows. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it written: “The heads of the tribes”? Rav Ḥisda said, and some say it was Rabbi Yoḥanan: From the phrase “the heads of the tribes” the Sages derive that vows can also be dissolved by a single expert.

The Gemara then asks the corresponding question about the other passage. The verbal analogy connects “the heads of the tribes” to offerings slaughtered outside of the Temple courtyard. For what halakha is this connection made? Rav Sheshet said: This connection is made in order to say that there is a concept of requesting dissolution of consecration of consecrated property.

The Gemara asks: According to Beit Shammai, who say that there is no possibility of requesting from a halakhic authority to cancel the consecration of consecrated property, the treatment of the verse “the heads of the tribes” as if it were written also about offerings slaughtered outside the Temple courtyard serves to teach what halakha? The Gemara answers: Beit Shammai do not have a tradition of interpreting the verses in accordance with this verbal analogy.

The Gemara asks: Since Beit Shammai do not use this verbal analogy, for what purpose is “this is the thing,” in the portion on vows, written? The Gemara answers: It is written to say that only a halakhic authority dissolves vows, but a husband does not dissolve them; a husband nullifies vows, but a halakhic authority does not nullify them.

According to Beit Shammai, for what purpose is written the phrase “this is the thing,” found in the portion on offerings slaughtered outside of the Temple courtyard? The Gemara answers: It is written to say that one is liable for slaughtering outside, but one is not liable for pinching the neck of a bird-offering outside the Temple courtyard, although that is the way it would be killed if it were a valid offering in the Temple.

The Gemara asks: But according to Beit Shammai, who do not accept the verbal analogy between vows and the prohibition against slaughtering offerings outside of the Temple courtyard, from where do we derive the source to authorize three laymen to dissolve vows? The Gemara answers: Beit Shammai derive it from the explanation given to Rav Asi bar Natan.

This is as it is written: “And Moses declared the Festivals of the Lord to the children of Israel” (Leviticus 23:44). And it is taught in a baraita: Rabbi Yosei HaGelili says: The Festivals are stated, but Shabbat, which commemorates Creation, is not stated with them. Ben Azzai says: The Festivals are stated, but the portion on vows is not stated with them.

The Gemara relates that Rav Asi bar Natan had a difficulty with this baraita. He came to Neharde’a to ask about it before Rav Sheshet, but he did not find him there. He pursued him to Meḥoza and said to him: How can the baraita say that the Festivals of the Lord were stated, but Shabbat, which commemorates Creation, was not stated with them?

But Shabbat is written with them in the portions of the Torah about the Festivals (Leviticus 23:3; Numbers 28:9–10). And furthermore, can it be said that the Festivals of the Lord are stated, but the portion on vows (Numbers, chapter 30) is not stated with them? Isn’t it next to one of the portions in the Torah detailing the halakhot of the Festivals (Numbers, chapters 28–29)? Rav Sheshet said to him: This is what Rabbi Yosei HaGelili’s statement in the baraita is teaching:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

והיכא דנדרה אשה מן מידי ואתיא חברתה והתפיסה בנדרה כנון דאמרה ואני ואתא בעל או אב והפר לה היא שריא וחברתה אסורה משא"כ בחכם מאי טעמא חכם מעקר עקר ליה לנדר בעל מיגז גייז ליה מכאן ולהבא והיכא דאתפיס בעל גופיה בנדרה תו לא מצי מיפר דכמאן דקיימיה לגמרי דמי:

הא דאמרינן הכא דשלש הדיוטות מתירין את הנדר. לאו כל הדיוטות כמות שהן, אלא שיודעין לפתוח ויודעין בטוב נדרים הא שאר הדיוטות לא. והכין איתא בירושלמי דגרסי התם [כאן פרק עשירי הלכה ח'] ר' זעירא ר' יהודה ר' ירמיה בר אחא בשם שמואל, שלשה שהן יודעין לפתוח מתירין כזקן.

זה הדבר בפרשת נדרים למאי הלכתא, לומר חכם מתיר ואין בעל מתיר כו'. ואם תאמר ולדידן דגמרינן גזירה שוה הא איצטריך נמי להכי, ואם כן היכי דרשינן מינה גזירה שוה, יש לומר משום דזה הדבר דשחוטי חוץ מופנה, והוה ליה מופנה מצד אחד ולמדין.

מועד ה' צריכין מומחה. כלומר סמוך כמשה ואהרן, דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים לכם ככם, ואין הפרת נדרים צריכין מומחה, אפילו בית דין של הדיוטות.

והא ראשי המטת כתיב. כלומר דאלמא אף נדרים צריכין מומחה כמועדים.
אמר רב חסדא ביחיד מומחה, כלומר אין, ודאי, ודוקא בשאינו אלא יחיד, ומינה דבהדיוטות בעינן שלשה, דכיון דאפקינהו מדכתיב ראשי המטות, לומר דאי יחיד הוא להוי מומחה, הלכך אוקמינן אתלתא כעין בית דין. ומסתברא לי דמהא שמעיניען דיחיד מומחה דמפר את הנדר, היינו מומחה סמוך כמומחה של מועדי ה', וזה שלא כדברי הרמב"ם [הפלאה הלכות נדרים פרק ד' הלכה ה'], שהוא ז"ל סבור דכל מומחה שהוא בקי מיר יחיד, ומכאן נראה לי תשובתו. וכן היא בירושלמי מפורשת דגרסינן התם בפרקין [כאן פרק עשירי הלכה ח'] דהכא, מהו למנות זקנים לדברים יחידים, נשמעינה מן הדא רב ממתניתין רבי להתיר נדרים ולראות כתמים, מן דדמך בעא קומי בריה מומחי בכורות, איניט מוסיף לך על מה שנתן לך אבא, אמר רב יוסי בר בון כוליה יהיב לדון יחידי להתיר נדרים ולראות כתמים ולראות מומין שבגלוי, מן דדמך בעיא גבי בריה מומין שבסתר, אמר ליה אינו מוסיף לך על מה שנתן לך אבא עד כאן, והיינו דאמריניען לעיל דרב התיר יחידי.

קיים בלבו. פי' בלבו ממש בלא שום תנועת שפתים קיים. הפר בלבו אינו מופר עד שיוציא בשפתיו. קיים אין יכול להפר פי' אא"כ נשאל על הקמתו בו ביום. הפר אין יכול לקיים פי' לעולם ואפילו בשאלה וחומר בהפר כדר' יוחנן דאמר נשאלין על ההקם ואין נשאלין על ההפר:

כתב רבינו ז"ל והיכא דנדרה איתתא מן מידי ואתיא חברתה ואתפיסה בנדרה כגון דאמרה ואני ואתא בעל או אב והפר לה היא שריא וחברתה אסירא אע"ג דאתפיסה בה משא"כ בחנם. פי' דכי שרייה חכם לקמייתא אשתרייא אידך מ"ט חכם מעקר עקר ליה לנדר מעיקרו וכאילו לא נדרה דמי וכי בטל נדר מעיקריה בטלה לה התפסה:

ת"ל זה הדבר. חכם מתיר כדכתיב לא יחל דברו ודרשינן הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו דמשמע שעושה דבריו חולין ומתירן מעיקרן:

להכשירשלשההדיוטות. דכל ישראל כשרין להפר נדרים (ובזו) [וב'] ליכא למימר מדאיצטריך ראשי המטות להכשיר יחיד מומחה ותרי הוו ב"ד שקול הלכך צריך שלשה ואפילו לשמואל דאמר שנים שדנו דינם דין ה"מ לממונא אבל לאיסורא מודה דבעי שלשה:

ביחיד מומחה. והא דכתיב ראשי בלשון רבים מומחין דעלמא קאמר:

לומר שיש שאלה בהקדש. שאם שחט קדשים בחוץ ונשאל על הקדשו נפטר מקרבן וכרת וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומה ומעשר כדאמר לעיל בפרק הנודר מן הירק (דף נט.):

ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש. דסבירא להו דהקדש בטעות הקדש כדאיתא במסכת נזיר (דף לא.) אמר שור שחור שיצא מביתי ראשון יהא קדוש ויצא לבן ב"ש אומר הקדש הילכך לא מהניא שאלה דאפילו טעות ודאי הוי הקדש וכ"ש בטעות שעל ידי חרטה יצא לחולין:

ב"ש לית להו גזירה שוה. ולקמן בעי הדיוטות מנא להו דאי הוו דרשי ג"ש למילף נדרים משחוטי חוץ להכשיר הדיוטות הוו ילפי נמי שחוטי חוץ מנדרים דאין ג"ש למחצה:

לומר לך חכם מתיר ואין בעל מתיר. וברייתא דלעיל דאית ליה ג"ש וגם חכם מתיר ואין בעל מתיר ס"ל דמופנה מצד אחד הך דשחוטי חוץ:

על השחיטה הוא חייב. אם שחט עוף קדשים בחוץ חייב אע"פ שאין זה דרך הכשרו בפנים ואם מלקו בחוץ פטור. ומאן דדריש גזרה שוה נפקא ליה כדדריש בתורת כהנים אשר ישחט על השוחט הוא חייב ואינו חייב על המליקה:

כל השוחט אחד מן הקרבנות חוץ לעזרה חייב כרת דכתיב בפרשת אחרי מות ואליהם תאמר איש איש מבית ישראל אשר ישחט וכו' ואל פתח אהל מועד לא הביאו וכו' דם יחשב וכו' ונכרתה וכו' והכל חייבין בכך כהנים וישראלים ואע"פ שכתוב בה איש איש מבית ישראל הרי כתוב בה אהרן ובניו וכל ישראל וכמו שאמר בראש הפרשה דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל ישראל ואמרת אליהם זה הדבר וכו' ובפרשת נדרים לא נכתב אהרן ובניו וכל ישראל אלא ראשי המטות שהוא הוראה למומחין ובסוגיא זו למדו מגזירה שוה דזה הדבר וכו' ליתן ראשי המטות בשחוטי חוץ ואהרן ובניו וכל ישראל בנדרים:

ומה שיצא לנו בנתינת ראשי המטות לשחוטי חוץ הוא לומר שיש שאלה להקדש על ידי חכם ולא בהקדש טעות שהרי הקדש טעות כגון שאמר שור שחור שיצא ראשון מביתי הקדש ויצא לבן והוא סבור שלבן הקדיש אינו הקדש כלל אבל הקדש שאינו טעות אם נשאל עליו לחכם עד שמצא בו פתח שעושהו כעין טעות הרי זה יכול לישאל עליו והרי הוא חולין וכן בכל דבר הקדוש במוצא שפתיו של זה הנשאל כגון תרומות ומעשרות כל זמן שהן עדיין בידו ר"ל שלא ניתנו לכהן או ללוי או לגזבר ומעתה אם שחט קדשים בחוץ ומתחייב בהן כרת ילך אצל חכם ומתירו ולא בחרטה בלבד אלא עד שימצא לו פתח שיוכל לעקור בה הנדר מעיקרו ולעשותו כהקדש טעות ואם לא מצא חייב כרת ואע"פ שהשוחט בחוץ חייב כרת המולק בחוץ מיהא פטור כמו שיתבאר במקומו:

ומה שיצא לנו בנתינת כל ישראל בנדרים ללמד שלא סוף דבר שהנדר ניתר על ידי מומחין אלא אף על ידי שלשה הדיוטות שהן כעין בית דין ובלבד ביודעין בטיב הנדרים עד שיהיו יודעים לכוין בפתחים כמו שביארנו במסכתא זו ואחר שלמדנו היתר נדרים בשלשה הדיוטות על כל פנים ראשי המטות האמור שם ענינו שביחיד מומחה הם ניתרים ומכל מקום יש מפרשים דוקא מומחה הסמוך בארץ ישראל וממה שאמרו למטה מועדי ה' צריכין מומחה ר"ל סמוך כמשה ואהרן דכתיב החדש הזה לכם ככם ואין הפרת נדרים צריכין מומחה והקשה והא ראשי המטות כתיב לומר שיחיד מומחה מתיר אלמא דוקא מומחה סמוך כמומחה של מועדי ה' ומכאן נראה שאין שום חכם סומך עכשיו להתיר ביחידי ואף בתלמוד המערב שבפרק זה יאמר יראה כן שאמר רב מנייה ר' להתיר נדרים ולראות כתמים מן דדמך ר' בעא רב לבריה מומי בכורות אמר ליה איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא ר' יוסי אמר כולא יהב ליה לדין יחידי ולהתיר נדרים ולראות כתמים ולראות מומין שבגלוי מן דדמך בעא לבריה מומין שבסתר ואמר ליה איני מוסיף לך על מה שנתן לך אבא ומכל מקום גדולי המחברים מתירין בכל יחיד מומחה בעצמו ובעל הוראה מתיר ביחיד:

נאמר כאן זה הדבר והוי מיותר לדרשא דכיון דכתב בסוף הפרשה אלא החקים אשר צוה כו'. לא היה צריך לכתוב זה הדבר. הרי"ץ ז"ל.

למאי הלכתא בנדרים להכשיר שלשה הדיוטות. משום דהוה כדין ודין בשלשה מפקינן בסנהדרין מקרא אהרן חד ובניו תרי ובני ישראל תלת. ואינו דבניו ובני ישראל תרי תרי משמע דפחות שבלשון רבים שנים. הרא"ם ז"ל.
והרי"ץ ז"ל כתב וז"ל: להכשיר שלשה הדיוטות אצטריך לאשמועינן דחשבינן כאלו כתב אהרן ובניו כל ישראל ודריש להו לשלשה משלשה תיבות שהן אהרן ובניו וישראל. או אפשר דדריש ליה מאהרן ובניו שהם שלשה בני אדם דבני אהרן שנים היו אלעזר ואיתמר ומישראל דריש הדיוטות. עד כאן.

ואיתימא רבי יוחנן ביחיד מומחה להכשיר יחיד מומחה. ואף על גב דכתיב ראשי דמשמע שנים ראשי דעלמא קאמר דהא כתיב לא יחל דברו לשון יחיד דמשמע אבל אחר מיחל לו דדומיא דידיה דיחיד משמע קרא דמיחל. הרא"ם ז"ל.

ולבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש. ביש נוחלין מסיימנין עלה דתנן הקדש טעות בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש בנזיר תנן לה. ותימה לי שנראה דהתם מסקינן דבית שמאי דאית להו הקדש טעות אינו הקדש וצ"ע. הרא"ם ז"ל.

רש"י הברייתא נאמר הד"א נדרים הס"ד:

ברא"ש חוץ הס"ד:

ר"ן בד"ה נאמר כו' בשהן מתירין כצ"ל מתירין הס"ד לא הס"ד ב"ד הס"ד מעיקרו הס"ד המטות הס"ד ואחר כך מ"ה זה הדבר לב"ש והשאר נמחק ולמדין הס"ד סגי הס"ד:

גמרא דכתיב וידבר משה כו' ותניא ריהג"א כו'. כצ"ל. הן מהר"ן בד"ה שבת בראשית שכתב וכתיב במועדות אלה למעוטא. וכן בד"ה ביחיד מומחה הזכיר כמה פעמים מיעוטא דאלה. מוכח דהיה לפניו הגי' כאן קרא דאלה מועדי ה' כו' וכ"ה גי' הרשב"ם בב"ב וכמו שהעירותי שמה. ועמש"כ שם:

ר"ן ד"ה לומר על השחיטה הוא חייב. וב"ה נ"ל מדכתיב אשר ישחט וכדאיתא בת"כ. וכן הביא הרא"ש. וכן איתא בזבחים (קז) אליבא דר"ע. וק"ק דרי"ש דדריש שם מזה הדבר אתי כב"ש וכן ב"ע דהכא:

רא"ש ד"ה להכשיר ג' הדיוטות. וב' ל"ל מדאיצטרך כו'. מלת וב' הוא תיקון מאיזה מגיה. וטפי מסתבר להגיה וא':

בא"ד ואפילו לשמואל כו' אבל לאיסורא מודה כו'. עמש"כ בס"ד בב"ב שם על פי' הרשב"ם בזה:

רא"ש ד"ה ולב"ש בסופו. וכ"ש בטעות ש"ע. חרטה דלא יצא לחולין. כצ"ל:

ביחיד מומחה עמ"ש הר"ן והאריך בפסק הרמב"ם וכבר כתבתי בזה לעיל (ח ע"ב) ועוד (כג ע"א) הביא הרמב"ן שהקשה מבכורות דס"ל לרבי יהודה ב' הדיוטות וחכם אחד א"כ ש"מ יחיד מומחה היינו סמוך. ומדר' יהודה נשמע לרבנן ע"ש ולפמ"ש הר"ן הכא י"ל דוקא רבי יהודה לשיטתו דלא דריש סמוכים א"כ לא דריש מידי מדסמוך פ' נדרים למועדות כתי' הר"ן אלא ס"ל כקושית הר"ן דמדלא מיותר אלה נימא דבעי יחיד סמוך כפ' מועדות והשלשה יהיו כראשי המטות אך לא בעינן כלהו תלתא אלא אחד כראשי המטות ועמו ב' דמסברי להו וסברי דלא עדיף מדין דסגי בחד דגמיר וסביר וב' עמו וכנ"ל ולק"מ אהרמב"ם:

גמ'. אין שאלה בהקדש. לב"ש הסובר הקדש בטעות הוי הקדש אף אין נשאלין על הקדש. והנה אם התרת חכם מיוסדת בקביעת הנדר לנדר טעות שיטתו מוסברת. אולם ביארנו למעלה (דף עז: ד"ה פותחין בחרטה) שלשיטת הרמב"ם והראב"ד ישנם שני דיני התרת חכם: א) פתח המיוסד בחלות טעות בנדר; ב) חרטה המיוסדת בהיתר מיוחד. ולפי"ז אליבא דב"ש עולה הקושיא למה אין שאלה בהקדש מדין חרטה.
ונראה שהפקעת נדר מדין טעות קובעת שהנודר הוא הבעלים על נדרו ולפיכך אם טעה נדרו בטל. אולם מכיון שלב"ש אין טעות בהקדש יוצא שהנודר אינו נחשב לבעלים על חלות הקדשו, ומאחר שאינו בעלים על ההקדש אינו יכול להשאל עליו כי חכם נזקק לשאלת בעלים דוקא.
שם. רמב"ם (פ"ד מהל' נדרים הל' ח) ז"ל וכשם שהאב או הבעל מפר נדרי איסר כך מפר נדרי הקדשות הדומין לנדרי האיסר ע"כ. צ"ע בכוונת הרמב"ם ב"נדרי הקדשות הדומין לנדרי האיסר". ויתכן שהרמב"ם מחלק בנדרי הקדש בין אם התחייבה האשה בנדר "הרי עלי" להביא קרבן לבין נדר "הרי זו קרבן". דוקא נדר "הרי זו קרבן" ניתן להפר שכן חלו איסורי נדר ומעילה בחפצא והפרת הבעל מתירה אותם האיסורים. מאידך נדר "הרי עלי" אינו מטיל איסורים בחפצא ורק חובה על הגברא להפריש ולהקריב קרבן ואינו דומה איפוא לנדרי איסור, ועקב כך אינו מפר.⁵⁶
ומסתבר שאין הבעל מפר תרומה שהפרישה אשתו כי אין החפצא של תרומה דבר הנדור ואיסורי התרומה אינם איסורי נדר כלל, ובעל מפר רק איסורי נדר ולא איסורים אחרים, ואע"פ שהפרשת תרומה מעשה הפלאה היא וניתנת להתרת נדרים,⁵⁷ שאני התרת נדרים שהיא מיוסדת במעשה הפלאה, ואילו הפרת הבעל מיוסדת באיסורי נדר.
שם. גמ'. ביחיד מומחה. הרמב"ן מצריך סמיכה להתרת נדרים. הרמב"ם לעומתו סובר שכל חכם מובהק יכול להתיר. בביאור דעת הרמב"ם נראה שדין סמוך נאמר כשיש חלות שם הוראה דכהת"כ. אמנם התרת הנדרים שונה משאר הוראות, שהרי בשאלה דעלמא הבאה לפני חכם אפשר לו להורות מותר או אסור. מאידך בהתרת נדרים יש חלות הוראה רק בחכם שמורה להתיר, אבל אם החכם לא ימצא פתח להתיר את הנדר וימנע מלהתירו אין בכך הוראה שהנדר אסור אלא המנעות מהשאלה. בהתאם לכך סובר הרמב"ם שאינה זקוקה לסמוך שלא כדין ההוראות האחרות שבתורה.
והר"ן (עח:) כתב וז"ל דמש"ה נקטיה כי היכי דלהוי שרי נדרי בדוכתא דאיכא חשיבי מיניה ואי לאו רשותא לא יאי לתלמידא למשרי נדרא באתרא דרביה וכו' עכ"ל. הר"ן סובר שלהתרת נדרים צריכים רשות מיוחדת מגדול העיר. והגדול שבעיר מעכב על חכמים אחרים מלהתיר בלי רשותו. ונראה שאין בכך רק דין כבוד רב בעלמא. כי אילו כך אם כבר התיר התלמיד בלי רשות היה בדין שההיתר שלו יחול למרות שעבר על האיסור של כבוד הרב. וצ"ל שבגלל העיכוב של כבוד הרב ליכא שום סמכות לתלמיד להתיר נדרים, ואין התירו היתר אף בדיעבד וכפי שמשמע מן הירושלמי.
דומה לכך בהלכות קידוש החודש כאשר אסור לבי"ד של ג' דעלמא לקדש את החדש בלי הרשות של הב"ד הגדול.⁵⁸ אולם כשבי"ד הגדול אינו קיים אפשר לו לבי"ד של ג' דעלמא לקדש את החודש בלי רשותם. יסוד ההלכה שכבודם של הבי"ד הגדול מעכב ומונע את הסמכות מבי"ד דעלמא לקדש, ויוצא שאין זו הלכה בכבוד חכמים בעלמא אלא הפקעת הסמכות והיכולת לקדש את החודש בזמן שיש ב"ד הגדול. כן הדבר לענייננו, שבמקום שיש חכם הגדול ממנו אסור לחכם להתיר נדרים ואם התיר אף בדיעבד אינו היתרו היתר.
דרך אגב, בכך ניתן ליישב מש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' מלכים (הל"ג) שיהושע נתמנה להיות מלך ע"פ משה רבינו ובית דינו. וקשה, שהרי משה רבינו במקום ע"א ולמה היה צורך לב"ד נוסף למשה כדי למנות את יהושע. ולפי דרכנו שאף שהיתה הסמכות למשה למנות את יהושע למלך בלי ב"ד, בכל זאת מדין כבוד חכמים שיתף אותם במינוי. ברם כבוד חכמים שבהתרת נדרים ובקידוש החודש מרחיק לכת יותר שכן הוא מעכב את הסמכות להורות וכנ"ל. מאידך מסתבר שבנוגע למשה רבינו לא היה עיכוב בסמכותו למנות מלך מצד השבעים זקנים אלא דין לכתחילה של כבוד חכמים.⁵⁹
בא"ד דהפרת נדרים נמסרה ליותר מובהקין שבדור וכו' כל שהוא רב מובהק בדורו מתיר וכו' עכ"ל . לדעת הר"ן רק גדולי הדור יכולים להתיר נדרים ביחיד.⁶⁰ והנה בהוראה דעלמא ליכא דין של גדול הדור, אך לגבי עיבור שנה מצוי דין גדול הדור לענין הסכמת הנשיא (פ"ד מהל' קה"ח הלי"ב). ונראה שקדה"ח ועבור השנה מהווים מעשי בי"ד ולא הוראות בעלמא, ובמעשה בי"ד שייכת חלות דין גדול הדור. כן לגבי התרת נדרים שאינה מעשה הוראה בעלמא אלא אף חלות מתיר ולכן שייך דין גדול הדור שדוקא לו יש הזכות להתיר נדרים לבדו. וכן אנו מוצאים בשיטת הרי"ף המפורסמת לתקוע בשופר בשבת אצל גדול הדור כי אין כאן הוראה אלא מעשה בי"ד של תקיעת שופר.⁶¹
ומסתבר שלפי הרמב"ן שהחכם צריך שיהיה סמוך הסמיכה מעכבת בחלות שם הוראה מדאורייתא. הראיה לכך מזקן ממרא שצ"ל סמוך (רמב"ם פ"ג מהל' ממרים הל"ה), ולכאורה יפלא מה לי אם הוא סמוך או לא והלא בין כה וכה מורה נגד ב"ד הגדול והוראתו לאו כלום הוא ולמה לא יתחייב מיתה אא"כ הוא סמוך. אמנם הטעם לזה הוא שלסמוך חל שם הוראה דאורייתא על המראתו וחייב שכן הורה נגד בי"ד הגדול. ואילו אינו סמוך אין לדבריו נגד הסנהדרין הגדול חלות שם הוראה והו"ל התנגדות בעלמא לפסקם שאינה מחייבתו.⁶² ונראה לפי"ז שלשיטת הרמב"ן מהווה התרת נדרים חלות שם הוראה ולפיכך צריך החכם להיות סמוך כדי שהיתרו יחשב חלות הוראה מדאורייתא. אליבא דרמב"ם, לעומת זאת, אין התרת נדרים חלות הוראה אלא חלות מתיר ולפיכך אינו דורש סמוך. אולם עלינו ליישב סברא זו עם פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' סנהדרין (הל"ח) שאפשר לסמוך חכם להתיר נדרים, והרי התרת נדרים אינה זקוקה לחלות הוראה. וצ"ל שלרמב"ם חלות שם הוראה וסמיכה אינן מעכבות בהתרת נדרים, ועכ"ז התרת נדרים נתפסת בחלות הוראה, וכשיש סמוך המתיר נדרים הו"ל חלות הוראה ולא היתר בעלמא, וניתן איפוא לסמוך חכם להתרת נדרים.
⁵⁶ צ"ע מ"ש נדר של הרי עלי משבועה להבא לעשות דבר בקום ועשה שלכאורה ניתנת להפרת הבעל ואע"פ שאין בשבועה זו הטלת איסורים ורק התחייבות לעשות דבר בקום ועשה מחמת השבועה.
⁵⁷ עיין רמב"ם פ"ד מהל' תרומות הל' י"ז ועי' נדרים נט. בפי' הרא"ש שם.
⁵⁸ עי' רמב"ם פ"ה מהל' סנהדרין (הל' א') ועי' במצות עשה קנ"ג בספר המצוות לרמב"ם במגילת אסתר ובלב שמח שם.
⁵⁹ עיין ביאור אחר ברשימות למעלה דף י"ט - כ"א.
⁶⁰ עי' בבית יוסף יו"ד סי' רכ"ח שמפרש שזו היא שיטת הרמב"ם וז"ל הב"י אבל הרמב"ם סתם וכתב יבא הנשבע לחכם המובהק או לג' הדיוטות אם אין שם מומחה נראה החכם מובהק בדורו... היינו לומר שיהיה חכם מובהק בדורו כעין שהיה רב נחמן מובהק בדורו שהיה אחד מהחכמים גדולים שבדורו. ע"כ.
⁶¹ עי' בפי' רבנו מנוח לפ"ב מהל' שופר הל' ט'.
⁶² בפירוש המשנה לרמב"ם סנהדרין פ' אלו הן הנחנקין (מהד' קפאח): ז"ל ואינו נעשה זקן ממרא עד שיהא חכם שהגיע להוראה שדבריו נשמעין ויש לו להורות שהרי אמר יתעלה כי יפלא ממך דבר וכו', מי שלא יעלם ממנו אלא הדבר שאינו מצוי הקשה אבל תלמיד שלא הגיע להוראה הרי הכל אצלו פלא ע"כ.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 1992–1996), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.

זה הדבר אשר צוה ה'. דברים ככתבן דאין בעל מתיר דכתיב אם הפר יפר אותם אישה: ת''ל זה הדבר. ואי אפשר לשנות בדבר וחכם מתיר כדכתיב אלה ראשי המטות וכתיב לא יחל דברו אבל ראשי המטות מוחלין לו ומסיים הברייתא נאמר כאן כו' ונאמר בשחוטי חוץ מה להלן דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל דכולהו מיחייבי משום שחוטי חוץ: אף בפרשת נדירים כו'. ולקמן מפרש. למאי הלכתא: להכשיר ג' הדיוטות. בהפרת נדרים דאהרן חד ובניו חד וכל ישראל הרי תלתא ומדכתיב בהו כל ישראל שמע מינה להכשיר שלשה הדיוטות: והא ראשי המטות כתיב. בהפרת נדרים דמשמע מומחין: [ביחיד מומחה]. להכשיר בהן יחיד מומחה לרבים: ראשי המטות בשחוטי חוץ למאי הלכתא. דהא אקשינן להו להפרת נדרים: לומר שיש שאלה בהקדש. דפרשת שחוטי חוץ שייכא לגבי הקדש וקמ''ל ראשי המטות דנשאלין עליו דהקדש טעות אינו הקדש: אין שאלה בהקדש. דהקדש טעות הוי הקדש: ב''ש לית להו ג''ש. ולא הוה כתיב ראשי המטות בשחוטי חוץ דלא גמרינן ג''ש: וקא מקשינן לב''ש למאי הלכתא כתיב זה הדבר בשחוטי חוץ: ואינו חייב על המליקה. שאם מלק עוף בחוץ אינו חייב: והכתיב שבת עמהן. בסמוך לאותו פסוק וידבר משה את מועדי ה' בפרשת אמור אל הכהנים וכתיב לעיל מינה מלבד שבתות ה' ונו': והא. פרשת נדרים: מסיטרא כתיבא. בצד אותה הפרשה דפנחס כתיב פרשת נדרים:

אין תוס' לעמוד זה

ר"ן
ובירושלמי משמע דחכם נמי מצי קאמר אין כאן נדר אין כאן שבועה דגרס התם בעל שאמר בלשון חכם והחכם שאמר בלשון בעל לא אמר כלום אלא זה אומר כהלכתו וזה אומר כהלכתו הבעל אומר מופר ליך והזקן אומר אין כאן נדר אין כאן שבועה ולפי זה משמע לי דלישנא דמיפר שייך מכאן ואילך ולישנא דמותר בדבר שהיה מותר מעיקרו: נאמר כאן זה הדבר. בפרשת נדרים: מה בשחוטי חוץ אהרן ובניו וכל ישראל. דהא כתיב בריש ההיא פרשה דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל שכולן שוין בה אף בפרשת נדרים אהרן ובניו וכל ישראל דכולן כשרין להתיר את הנדר: ומה כאן ראשי המטות. בנדרים דראשי המטות כתיב בהו אף להלן בשחוטי חוץ ראשי המטות ומפרש לקמן למאי הלכתא: אמר רב אחא בר יעקב להכשיר שלשה הדיוטות. האי הדיוטות דאמרי' לא כולהו הדיוטות כשרין אלא הנהו דכי מסברי להו מיהא סברי וכדכתיבנא בפרק ארבעה נדרים (לעיל כג. ד''ה והתר) והיינו דגרסינן בירושלמי שלשה שהן יודעין לפתוח מתירין כזקן ונראה בעיני דנהי דלא שוו נדרים לשחוטי חוץ דהא בשחוטי חוץ כולהו שוו ולא מוקמא גזרה שוה לא קשיא מידי דממילא משמע האי כדיניה והאי כדיניה דהדיוטות דגריעי כולי האי דאפילו כי מסברי להו לא סברי סבי דבהתא נינהו ופשיטא דלא חזו להתיר נדרים דכיון דלא סברי כלל אפי' כשהן מתירין אינן יודעין מה מתירין: והא ראשי המטות כתיב. ומשמע אבל הדיוטות לא: ביחיד מומחה. דכיון דגז''ש מרבי הדיוטות וראשי המטות ממעט להו על כרחך אית להו לקיומי תרוייהו ראשי המטות ביחיד והדיוטות בשלשה וכי תימא תלתא מנא לך כיון דמפקת ליה מחד אוקמיה אתלתא כעין ב''ד: לומר שיש שאלה בהקדש. שאם הקדיש בהמה ושחטה בחוץ ואח''כ נשאל עליה פטור דכיון שיש שאלה בהקדש כאילו לא הקדישה מעולם דמי דחכם עוקר הנדר מעיקרו: לבית שמאי דאמרי אין שאלה בהקדש. בריש פרק ב''ש (נזיר דף ל:) דהקדש טעות הקדש וכיון שכן ודאי לב''ש אין שאלה בהקדש דשאלה לא מהני אלא משום דהוה ליה כנדר טעות: ראשי המטות דכתיב בשחוטי חוץ למאי הלכתא. דכיון דילפינן גזירה שוה מנדרים הוו להו שחוטי חוץ כאילו כתיב בהו נמי ראשי המטות: זה הדבר. לב''ש דלא מוקמי לה לג''ש: לומר חכם מתיר ואין בעל מתיר וכו'. וכי תימא ולב''ה דמוקמי לה לג''ש מנא להו הא איכא למימר דמיניה נמי ילפי לה דנהי דזה הדבר דנדרים לאו מופנה הוא כיון דזה הדבר דשחוטי חוץ מופנה הוה ליה מופנה מצד אחד ולמדין: זה הדבר דשחוטי חוץ למה לי. לב''ש דלית להו גזירה שוה: לומר על השחיטה הוא חייב. וב''ה נפקא להו מדכתיב אשר ישחט וכדאיתא בתורת כהנים: להכשיר ג' הדיוטות מנא להו. דהא לב''ה ילפינן להו מגזירה שוה דשחוטי חוץ: ולא נאמרה שבת בראשית עמהן. קס''ד עם פרשת המועדות: ולא נאמרה פרשת נדרים. עמהם עם המועדות: והא כתיב שבת בראשית עמהן. דבסדר אמור אל הכהנים כתיבא שבת ומועדות בתר הכי בחדא פרשתא: והא מסיטרא כתיבא. פרשת נדרים כתיבא בקצה פרשת המועדות דבסדר פנחס כתיבי כולהו מועדות ובתר הכי בראשי המטות פרשת נדרים. סטרא תרגום של קצה: מועדי ה' צריכין קידוש ב''ד. כדכתיב אשר תקראו אותם קרי ביה אתם שצריכין ב''ד לקדש ראשי חדשים כדי לעשות המועדות בזמנן: שבת בראשית אינה צריכה קידוש ב''ד. שאין ב''ד צריכין לקדש אחד בשבת כדי לעשות שביעי לו שבת והיינו דקתני מועדי ה' נאמרו לענין קדושת ב''ד וכדפרישנא שבת בראשית לא נאמרה עמהן לאותו ענין של קידוש והיינו דקאמר בן עזאי מועדי ה' נאמרו לענין שצריך מומחין לקדש את החדש מפני המועדות אבל פרשת נדרים לא נאמרה עמהן לאותו ענין דמדכתיב אשר תקראו אותם ולמשה ואהרן קאמר משמע דבעי תרי מומחין כוותייהו ואין ב''ד שקול ומוסיפין עוד אחד הרי ג' וכיון דשבת ונדרים סמיכי למועדות וכתיב במועדות אלה למעוטא משמע דממעט להו כל חד וחד למילתיה שבת לקידוש ב''ד דאיהי קבעה אנפשה ונדרים לומר דלא בעי' בהו מומחין דאפילו בהדיוטות סגי: והא בפרשת נדרים ראשי המטות כתיב. אלמא הדיוטות אין כשרין להפרת נדרים: ביחיד מומחה. להכי כתיב ראשי המטות לאשמועינן דהיכא דהוי מומחה ביחיד סגי וממעוטא דאלה ילפינן דהיכא דהוו הדיוטות מתכשרי בשלשה

נדרים עח ע"א - טקסט הדף

דף עח - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד