דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 216ימים לסיום הש״ס

נדרים סז ע"ב - Steinsaltz

The Gemara rejects this, stating: And do you not learn it by itself, from the words “And if she vowed in her husband’s house” (Numbers 30:11)? As the verse indicates that her husband can nullify only vows made after the couple is fully married, and not those made beforehand, the earlier verse is unnecessary.

The Gemara suggests an alternative method of demonstrating that the first verse is referring to a betrothed woman: Or if you wish, say that the words “and if she be to a husband” (Numbers 30:7) must be referring to a betrothed woman, since the usage of the term “she be” indicates betrothal rather than marriage.

The Gemara proposes: Say that a father can nullify the vows of his betrothed daughter on his own. The Gemara responds: If so, why do I need the verse to teach that in a case where she binds herself with a bond in her father’s house, her father can disallow her, i.e., nullify her vow (see Numbers 30:4–6). Now when it can be said that in the presence of a betrothed, i.e., when she is betrothed, the father nullifies his daughter’s vows on his own, is it necessary to state that he can do so where there is no betrothed? Therefore, the fact that the Torah specifically states that the father nullifies her vows by himself when she is not betrothed indicates that he does not have that power when she is betrothed.

The Gemara suggests: Say that the father requires the betrothed’s participation in order to nullify his daughter’s vows but that the betrothed can nullify them on his own. And if you would say: If the woman’s betrothed can nullify them on his own, why do I need the reference to the father that the Merciful One writes with regard to the vows of a betrothed young woman, implying that the participation of the father is necessary to nullify her vows. One can explain that the need to mention the father is necessary in order to teach us that if the father ratified the vow, it is ratified, and her betrothed can no longer nullify it.

The Gemara rejects this suggestion: If so, for what purpose did the Torah write “And if she vowed in her husband’s house” (Numbers 30:11), which indicates that a married woman’s husband nullifies her vows on his own? That could be derived by an a fortiori inference: If in the presence of the father, a betrothed man nevertheless nullifies her vows on his own, then when she is no longer in the presence of the father, i.e., she is married and no longer subject to his authority, is it necessary to state that her husband nullifies her vows on his own?

The Gemara suggests: Say that the betrothed can nullify her vows by himself, and the words “And if she vowed in her husband’s house” (Numbers 30:11) are in fact not necessary to teach that a fully married husband can nullify her vows on his own. Rather, they come to say, i.e., to teach, that the husband cannot nullify vows that preceded the betrothal.

The Gemara answers: But from that, i.e., from the fact that the verse precludes only the full-fledged husband from nullifying vows that preceded the betrothal, one may infer that the betrothed can nullify by himself vows that preceded the betrothal. Such a conclusion is unreasonable, as the fully married man has greater authority over her than the betrothed.

Rather, is it not the case that the betrothed cannot nullify vows on his own, and his ability to do so is only because of his partnership with the father?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סז - ב

ומתרצינן: אין לומר שהפסוק "ואם בית אשה נדרה", בא לומר שאין הבעל מיפר בנדרים קודמים, כי דבר זה, אין צורך ללמדו מייתור הפסוק.

וכי לאו, ממילא שמעת מינה!

הלא ממשמעות הפסוק ואם "בית אישה" נדרה, יש ללמוד שזכות הבעל להפר אינו אלא בנדרים שנדרה בהיותה בביתו. ונמצא שפסוק זה מלמד שהבעל מפר נדרי אשתו מהנישואין, וגם משמע ממנו שאין הבעל מפר את נדרי אשתו שלפני הנישואין.

ואם כן, בהכרח, שהפסוק השני "ואם היו תהיה לאיש", אמור לגבי ארוסה.

ואיבעית אימא, עוד אפשר לתרץ, שהפסוק "ואם היו תהיה לאיש", בהכרח אינו יכול להיות אמור בנשואה אלא בארוסה דוקא. משום דלשון "הויה" - קידושין משמע, ולא נישואין. [5]

אך עדיין יש להקשות:

מנין שצריכים האב והבעל להפר יחד את הנדר?

אימא, אב לחודיה מיפר, ואין האב זקוק לצירוף הפרת הארוס. אלא רק הארוס זקוק להפרת האב. [6] ומתרצת הגמרא: אם כן, שהאב יכול להפר לבדו את נדרי בתו הנערה המאורסת לאיש, זה שאמר הכתוב שהאב יכול להפר את בתו הפנויה, דכתיב "ואסרה איסר בית אביה - והניא אביה אותה" - למה לי?

הרי לדבריך, אין צורך לכתוב דין הפרת אב בבתו הפנויה!

כי השתא, יש לומר אם בבתו ארוסה, במקום שיש ארוס, שהיא שייכת אליו במקצת, והארוס יכול להפר לה [יחד עם האב], מיפר האב לחודיה -

שלא במקום ארוס, דהיינו, בפנויה, מיבעיא למימר שיכול האב להפר?

ומכך שכתבה התורה פסוק מיוחד שהאב מיפר את נדרי בתו הפנויה, מוכח שיש חילוק בין זכות האב בבתו בעודה פנויה, מזכותו בבתו ארוסה.

והחילוק הוא: בעודה פנויה הוא יכול להפר לבד, ואילו כאשר היא מאורסת, הוא צריך להצטרף עם הארוס.

אך עתה מקשה הגמרא, לצד השני, מהיכן נלמד שאין הארוס מיפר בלא הפרת האב? - אימא, אמור, שאמנם אב ליבעי ארוס [אב צריך את צירוף הפרת הארוס אל הפרתו, ובלא הפרת הארוס לא תועיל הפרת האב]. אך ארוס - לחודיה מיפר, לבדו, אף בלא הפרת האב!?

וכי תימא, שמא תאמר לתרץ, שאין אפשרות לומר כך, כי אם כך -

זכות האב להפר את נדרי בתו הארוסה דכתב רחמנא - למה לי? והרי אם הארוס יכול להפר בלא האב, ואין האב יכול להפר בלי הארוס, מה נפקא מינה בכך שיכול האב להפר? הלא תמיד יצטרך האב לצירוף הפרת הארוס, ואחרי שהארוס יפר, שוב אין צורך בהפרת האב!?

אין לדחות כך, היות ויש לומר, כי מיבעי ליה, יש צורך לכתוב להשמיענו את זכות האב בנדרי בתו הארוסה, ללמדנו, דאי הקים - הקים!

שאם קיים האב את נדר בתו, יהא הנדר מקוים, ושוב לא יוכל הארוס להפר אותו.

ומלמדנו הכתוב הזה, כי אף על פי שאין האב יכול להפר את הנדר לבדו, מכל מקום, כיון שיש לו זכות הפרה עם הארוס, הוא יכול לקיים את הנדר לבד.

ואם כן, חוזרת הקושיא: מניין לומדים שאף הארוס אינו יכול להפר לבדו, בלא שיפר גם האב.

ומשנינן: יש לנו ללמוד זאת, מכך שהוצרך הכתוב לומר "אם בית אשה נדרה" כדי לבאר שבעלה של אשה נשואה מפר לבדו, ללא האב.

כי אם כן, אם תאמר שגם הארוס יכול להפר לבדו, תיקשי -

הפסוק "ואם בית אישה נדרה" [האמור באשה נשואה] - למאי כתב רחמנא!?הלא פסוק זה, האמור לגבי נשואה, מיותר הוא, כיון שאפשר ללמוד זאת מקל וחומר מארוס -

ומה במקום אב, שהיא מאורסת, והיא שייכת במקצת לאביה, והאב עדיין יכול להפר לה, בכל זאת מיפר ארוס לחודיה.

שלא במקום אב, בנשואה, שיצאה מרשות האב לגמרי, מיבעיא למימר שיכול הבעל להפר לבדו!? והרי לא גרע כוחו לאחר הנישואין?

וכיון שכתבה התורה פסוק מיוחד להשמעינו שהבעל מיפר נדרי אשתו הנשואה, מוכח שיש חילוק בין זכות הבעל בהפרת נדרי ארוסתו ובין זכותו בהפרת נדרי אשתו, לאחר הנישואין.

והחילוק הוא: לאחר הנישואין יכול הבעל להפר לבדו, ואילו כאשר היא רק מאורסת צריך הבעל להצטרף עם האב.

ודוחה הגמרא את התירוץ:

אימא, אמור, שהפסוק "אם בית אישה נדרה", נכתב כדי לומר שאין הבעל מיפר בנדרים קודמין, שנדרה קודם הנישואים, וכמשמעות הפסוק ואם "בית אישה" נדרה, דהיינו דוקא בהיותה בבית בעלה.

וכיון שפסוק זה אינו מיותר, שוב אין הוכחה לומר שיש חילוק בין ארוסה לנשואה.

ואם כן, אפשר לומר, כשם שלאחר הנישואין מיפר הבעל לבד ללא שותפות, כך גם הארוס מיפר נדרי ארוסתו ללא שותפות האב!?

אך דוחה הגמרא את הדחיה:

ומיניה, אדרבה, מכך שמצינו בבעל שאינו יכול להפר נדרים קודמים, יש ללמוד שארוס מיפר דוקא בשותפות האב.

שהרי בפרשת הארוס כתוב "ונדריה עליה", ומשמע מזה שארוס מיפר בקודמין.

ולא יתכן לומר שכוח הארוס עדיף מכוח הבעל, שאינו מיפר בקודמים!

אלא לאו, מוכח מכאן, שעדיפות הארוס על הבעל היא משום שותפותיה דאב. שכוחו של הארוס הוא בשותפות עם האב, לכן יכול להפר אפילו נדרים שנדרה קודם האירוסין, בהיותה ברשות האב.

ומוכח מזה, שנערה המאורסה, אין הארוס יכול להפר נדריה אלא בצירוף הפרת האב, וכן האב אינו יכול להפר נדריה אלא בצירוף הפרת הארוס.

הערות

[5] כי אם הפסוק היה אמור בנשואה, היה צריך להיות כתוב לשון לקיחה או נישואין ולא לשון הויה. פירוש הרא"ש

[6] זהו לפי פירוש הר"ן, שסברת הגמרא היא שהפרת האב היא העיקר, משום שלא יצאה מרשותו, ואילו הפרת הארוס אינה אלא בצירוף הפרת האב (ונפקא מינה שמועיל קיומו). ולאחר דחיית הגמרא, הופכת הגמרא את הסברא, ושואלת, שנאמר כי הפרת הארוס היא העיקר, ואילו הפרת האב אינה אלא בצירוף עם הפרת הארוס. ולפי דברי הר"ן קשה, מדוע אין הגמרא מסבירה שהנפקא מינה בהפרת הארוס היא לענין הקיום, כמו שהגמרא מפרשת את הקושיא הבאה. והרא"ש מפרש שקושית הגמרא היא: נאמר שאין צורך בשותפות כלל, וכל אחד יכול להפר לבד. ויש להקשות הן לפי פירוש הר"ן והן לפי פירוש הרא"ש, אם כן, למה צריך פסוק שלאחר מיתת הבעל יכול האב להפר לבד את הנדרים? הרי בלאו הכי גם בחיי הבעל מיפר האב לבד? ואפשר להסביר דברי הגמרא, לפי דעת הרמב"ם שסובר שאב יכול להפר את כל הנדרים שבתו נודרת. וכתב המאירי ששיטת הרמב"ם היא רק בבתו פנויה אבל בנערה המאורסה יכול האב להפר רק נדרי עינוי נפש או נדרים שבינו לבינה. ולפי זה אפשר לומר שלאחר מיתת הבעל יכול האב להפר את כל הנדרים שבתו נודרת. וזהו מה שהתחדש בפסוק, שבחיי הבעל אינו מיפר אלא את אותם נדרים שיכול הבעל להפר, ולאחר מיתת הבעל יכול להפר את כל הנדרים. [שער המלך]

ולאו [והאם לא] ממילא, מכלל הדברים שמעת מינה [לומד אתה זאת]? שהרי נאמר "אם בית אישה נדרה", ומשמע שנדרים שנדרה קודם לכן אינו יכול להפר.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] ראיה אחרת, ממה שהכתוב "אם היו תהיה לאיש" מדבר בארוסה, כי לשון של הויה ("תהיה לאיש") קדושין משמע ולא נישואין.

ולעצם הענין שואלים: אימא [אמור] שאב לחודיה [לבדו] מיפר נדרי בתו המאורסה! ומשיבים: אם כן מה שנאמר בכתוב "ואסרה אסר בית אביה" (במדבר ל, ד) ונאמר על כך "יניא אותה" (במדבר ל, ט) למה לי? השתא [עכשיו, הרי] לשיטתך יש לומר שבמקום שיש ארוס מיפר אב לחודיה [לבדו], שלא במקום ארוס, כלומר, כשאינה ארוסה, מיבעיא [נצרכה] לומר שהוא מפר?

ושואלים מצד אחר: אימא [אמור] שהאב ליבעי [שיצטרך] שגם הארוס יפר עימו, וארוס לחודיה [לבדו] מיפר. וכי תימא [ואם תאמר]: אב דכתב רחמנא [שכתבה התורה], וכפי שלמדנו מסמיכות הכתובים, למה לי, אם הארוס יכול להפר לבדו — אפשר היה לומר כי מיבעי ליה [צריך אותו] ללמד דאי [שאם] הקים האב את הנדר — הקים, ואין הארוס יכול להפר!

ודוחים: אם כן "בית אישה נדרה" (במדבר ל, יא) האמור באשה נשואה למאי [למה, לאיזה צורך] כתב אותו? הלא קל וחומר הוא: ומה במקום שיש אב, ארוס מיפר לחודיה [לבדו], שלא במקום אב כשהיא נשואה שאינה ברשות אביה מיבעיא [נצרכה] לומר שמפר?!

וממשיכים לשאול עוד: אימא [אמור] שהארוס לבדו יכול להפר, והכתוב "אם בית אישה נדרה" לא נועד לומר לנו שהבעל מפר לבדו, אלא לצמצם את כוחו לומר שאין הבעל מיפר בקודמין!

ומשיבים: ומיניה [וממנו] מדבר זה עצמו יכול אתה לחזור וללמוד את ההלכה, שהרי משאלה זו אפשר להסיק שארוס כן מיפר בקודמין. ומדוע יוכל הארוס, שאין האשה לגמרי ברשותו, לעשות מה שאין הבעל יכול לעשות?

אלא לאו [האם לא] משום שותפותיה [שותפותו] של האב שמיפר יחד איתו, כיון שבאב אין הגבלה כזו, ויכול להפר גם בקודמים. ומכאן אנו למדים שהארוס לבדו אינו יכול להפר כלל.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara rejects this, stating: And do you not learn it by itself, from the words “And if she vowed in her husband’s house” (Numbers 30:11)? As the verse indicates that her husband can nullify only vows made after the couple is fully married, and not those made beforehand, the earlier verse is unnecessary.

The Gemara suggests an alternative method of demonstrating that the first verse is referring to a betrothed woman: Or if you wish, say that the words “and if she be to a husband” (Numbers 30:7) must be referring to a betrothed woman, since the usage of the term “she be” indicates betrothal rather than marriage.

The Gemara proposes: Say that a father can nullify the vows of his betrothed daughter on his own. The Gemara responds: If so, why do I need the verse to teach that in a case where she binds herself with a bond in her father’s house, her father can disallow her, i.e., nullify her vow (see Numbers 30:4–6). Now when it can be said that in the presence of a betrothed, i.e., when she is betrothed, the father nullifies his daughter’s vows on his own, is it necessary to state that he can do so where there is no betrothed? Therefore, the fact that the Torah specifically states that the father nullifies her vows by himself when she is not betrothed indicates that he does not have that power when she is betrothed.

The Gemara suggests: Say that the father requires the betrothed’s participation in order to nullify his daughter’s vows but that the betrothed can nullify them on his own. And if you would say: If the woman’s betrothed can nullify them on his own, why do I need the reference to the father that the Merciful One writes with regard to the vows of a betrothed young woman, implying that the participation of the father is necessary to nullify her vows. One can explain that the need to mention the father is necessary in order to teach us that if the father ratified the vow, it is ratified, and her betrothed can no longer nullify it.

The Gemara rejects this suggestion: If so, for what purpose did the Torah write “And if she vowed in her husband’s house” (Numbers 30:11), which indicates that a married woman’s husband nullifies her vows on his own? That could be derived by an a fortiori inference: If in the presence of the father, a betrothed man nevertheless nullifies her vows on his own, then when she is no longer in the presence of the father, i.e., she is married and no longer subject to his authority, is it necessary to state that her husband nullifies her vows on his own?

The Gemara suggests: Say that the betrothed can nullify her vows by himself, and the words “And if she vowed in her husband’s house” (Numbers 30:11) are in fact not necessary to teach that a fully married husband can nullify her vows on his own. Rather, they come to say, i.e., to teach, that the husband cannot nullify vows that preceded the betrothal.

The Gemara answers: But from that, i.e., from the fact that the verse precludes only the full-fledged husband from nullifying vows that preceded the betrothal, one may infer that the betrothed can nullify by himself vows that preceded the betrothal. Such a conclusion is unreasonable, as the fully married man has greater authority over her than the betrothed.

Rather, is it not the case that the betrothed cannot nullify vows on his own, and his ability to do so is only because of his partnership with the father?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ממילא שמע מינה. יש מפרשים אכתי תרי קרא לא צריכי, דאי משום שאין הבעל מיפר בקודמין [לחודיה, ליכתוב ואם בית אישה נדרה דשמע מינה, דאב ובעל מפירין ושמע מינה נמי ממילא דאין הבעל מפר בקודמין] דהא בית אשה נדרה כתיב, והקשו בתוספות [כאן ע, א ד"ה ואם היה תהיה למה לי שמע מינה לארוסה – לפי השי"מ] דאם כן אכתי נימא דקרא דהיו תהיה מיירי בין בארוסה בין בנשואה, ואם בית אשה נדרה לאפוקי שאין הבעל מיפר בקודמין, ולי נראה דאי משום הא לא קשיא, דדלמא כלהו סבירא להו דקרא לאו בתרי גווני אשה משתעי אלא בחדא, דהיו תהיה חדא איתתא משמע או ארוסה או נשואה, וכיון דלא אפשר לאוקמה בנשואה לחודה על כרחך בארוסה לחודה מיירי, ודכותה ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות נח, ב) גבי כהן שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו שאני התם דכתיב אשה. הכי נמי אשה אחת ולא שתים. אלא ודאי הא קשיא לי להדין פירושא, דהיאך אפשר לומר דתרוייהו בנשואה כתיבי, והלא מקרא דאם היו תהיה משמע דמפר בקודמין דהרי כתיב ונדריה עליה, ומקרא דאם בית אשה ממעט קודמין, מקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט. ואפשר נמי לדחות בהא דדלמא אכתי לא רמו אנפשייהו דונדריה עליה היינו נדרים שהיו עליה כבר, אבל בתוספות פירשו דהיינו דאקשינן ולאו ממילא שמע מינה, כלומר ממה שאתה צריך לומר שאין הבעל מפר בקודמין, מינה שמעת דקרא דהיו תהיה לאו בנשואה מיירי, דהתם בנדרים שקדמו הוא שיכול להפר וזה נכון.

איבעית אימא הויה קדושין משמע. לפי מה שאמרתי אני דלא משמע להו דקרא מיירי אלא בחדא ניחא, דכיון דהויה על כרחך משמע טפי קדושין מנשואין וקרא לא מיירי אלא בחדא, על כרחך מוקמינן לה בארוסה ולא בנשואה, אבל אי אסתפק לן [אי – לפי השי"מ] נמי בין בארוסה בין בנשואה מאי קאמר דהוי קדושין משמע, וכי נשואין נמי לא משמע, והלא גבי טומאת כהן כתיב ולאחותה הבתולה אשר לא היתה לאיש, ואפילו הכי מיטמא הוא לאחותו ארוסה כדברי רבי מאיר ורבי יהודה, כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס, א), ואף על גב דדרשינן לה מהקרובה אליו, מכל מקום אי הויה קדושין לחוד משמע הא אפקיה קרא, ואפילו לרבי יוסי ורבי שמעון דאמרי דאינו מיטמא לארוסה משום דכתיב אשר לא היתה לאיש, היינו משום דהיתה משמע בין בנשואה בין בארוסה, אבל דתהוי ארוסה לחוד במשמע ולא נשואה הא לא אמרי, ותדע לך דאפילו לדידהו נמי מיטמא הוא לארוסה שנתגרשה מרבוייא דהקרובה, ואילו נשאת ונתגרשה לא אלמא הויה לאו קדושין לחודייהו, משמע, אלא ודאי כדאמרן. כן נראה לי.

אסרה איסור בבית אביה. למה לי לכתביה לאב לגבי אם היו תהיה בלחוד.

אם כן בית אשה נדרה למה לי. והוי מצי לדחויי דאיצטריך לומר שאם הקים האב אינו מקים, אלא דעדיפא מינה קאמר למעוטי בעל בקודמין.

ומינה בעל אינו מפר בקודמין ארוס מפר. פירשו המפרשים ומינה אתה יכול לדייק (ודוקא) בעל אין מפר בקודמין הא ארוס מפר, וכיון שכן מאי טעמא מפר ארוס ואין בעל מפר משום שותפותיה דאב. ואינו מחוור כלל, דאדרבה דוק מינה בעל אינו מפר בקודמין וכל שכן ארוס. אלא הכי פירושו ומינה כלומר ממה שאתה אומר דבעל אינו מפר בקודמין, איכא למידק דארוס לחודיה לא מפר, דהא ארוס מפר בקודמין משום דקרא דהיו תהיה לאיש על כרחיה אוקמי ליה בארוסה, וההוא הא שרי להפר בקודמין, דהא כתיב ונדריה עליה, וכיון שכן איכא למימר השתא בעל לא מפר בקודמין ארוס דגריע טפי מפר, אלא מאי אית לך למימר דטעמא דהאי מלתא, דשאני ארוס דמפר משום שותפותיה דאב דליתנהו קודמין לדידיה.

כתב רבינו ז"ל ולא מיבעיא בנדרים שנדרה וכו' עד שהבעל מפר בקודמים משום שותפותיה דאב. פירוש דאע"ג דאין בעל מפר בקודמין דהיינו נדרים שנדרה קודם שנכנסה לחופה ולא שמע בהם עד אחר שנכנסה לחופה התם הוא טעמא משום דבתר נשואין כולה הפרה דבעל היא שאין לאביה רשות בה אבל עכשיו דמן האירוסין דאיכא בהדיה שותפותיה דאב אגב האב מפר הבעל נמי בקודמין לאירוסין כשם שהוא שותף בנדרים שנדרה לאחר אירוסין:

ממילא שמעת מינה. דנדרים שנדרה בביתו הוא מיפר ואם היו תהי' למה לי ש"מ לארוסה וא"ת איצטריך ואם היו תהיה לנשואה לערב הפרת בעל בהדיה דאב לומר ששניהם מפירין יחד וי"ל א"כ לכתוב ואם בית אישה נדרה בתר קראי דהפרת אב ולישתוק מואם היו תהיה ומיהו אכתי קשה נימא דואם היו תהיה איירי בין בארוסה בין בנשואה ואם בית אישה נדרה איצטריך דאין הבעל מיפר בקודמין. ונ"ל לאו ממילא שמעת מינה כלומר כי מוקמת האי קרא לומר דאין הבעל מיפר בקודמין ממילא שמעת מינה כלומר דקרא דואם היו תהיה איירי בארוסה דהתם כתיב ונדריה עליה דמפר בקודמין הלכך ע"כ האי קרא איירי בארוסה וקרא דבית אישה בנשואה:

הויה בקדושין משמע. מדלא כתיב תלקח או תנשא הלכך לא מצית לאוקמא בנשואה:

אימא אב לחודיה מפר. כדהוה עביד מעיקרא ואיתרבי ארוס שגם הוא יפר לחודיה:

א"כ ואסרה איסר בבית אביה למה לי. ליכתוב לקרא דואם היו תהיה שהאב מפר עם הארוס כל א' לבדו ומק"ו ידענא שמפר שלא במקום ארוס:

אימא אב ליבעי ארוס. כמו שהוכחנו דע"כ לא מצי מפר לחודיה אבל ארוס לחודיה ליפר:

וכ"ת אב דכתב רחמנא למה לי. צריך לערב הפרת אב בהדי ארוס כי מה תועלת יש בהפרתו הוא לבדו אינו יכול להפר והפרת הארוס מועיל בלא הפרת האב:

ומשני נפקא מיניה בתערובתן. שאם קיים האב אין הבעל יכול להפר:

ואם בית אישה נדרה למאי כתביה. הוי מצי למימר דאיצטריך לסלק הקמת האב דאי לא כתיב הך קרא ה"א דארוסה ונשואה שוין אלא דבלאו הכי פריך ליה שפיר:

ואימא לעולם ארוס לחודיה מיפר. וכ"ת ואם בית אישה למה לי מק"ו דארוס שמעינן ליה איצטריך למימר דאין הבעל מפר בקודמין:

ומשני ומיניה. כלומר מהא דדרשינן מינה דאין הבעל מפר בקודמין ממילא שמעת דארוס לחודיה אינו מפר דאי מפר לחודיה תקשי לך בעל אינו מפר בקודמין ארוס מיפר בקודמין בתמיה כלומר ע"כ ארוס מפר בקודמין כדכתיב ונדריה עליה וכי בשביל שנכנסה לגמרי לרשותו ונסתלק ממנו רשות האב הורע כחו שלא להפר מה שהיה מפר בתחלה לבדו אלא ע"כ מה שיפה כחו להפר כשהוא ארוס בקודמין היינו משום שותפותיה דאב שאין הארוס יכול להפר לבדו וכשנשאה שמפר לבדו אינו מפר בקודמין:

ותירץ ולאו ממילא שמעת מינה כלומר ממה שאתה אומר אתה למד ממילא דקרא דהיו תהיה בארוסה כתיב דאלו קרא דבית אישה נדרה מוכח שאינו מפר בקודמין ואלו קרא דהיו תהיה מוכח דמפר בקודמין דהא כתיב בה ונדריה עליה כלומר שנדרה כבר ואם כן על כרחין לאו בנשואה מיירי אלא בארוסה וארוס מפר בקודמין עם סיוע האב הואיל ובשעה זו היה האב יכול להפר כמו שכתבנו במשנה ואי בעית אימא הויה קידושין משמע ואע"פ שמצינו ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש שפירושה בנשואין שהרי מיטמא הוא לאחותו ארוסה מכל מקום רוב הויות קדושין משמע ואי נמי התם הוא דרבייה קרא לארוסה מדכתיב הקרובה אליו:

והקשה ואימא אב לחודיה מפר ואע"ג דהאי לישנא משמע דאכתי לא מסתפקא לן הכי והא עיקר בעיין מעיקרא הכי אסתפקא לן מכל מקום הכי פירושה אכתי אימא הכי ונדרשה לוא"ו במוסף על ענין ראשון לגמרי עד שלא יצטרף עם מה שלאחריו אלא כך נפרש כי הניא אביה אותה ואם היו תהיה לאיש כלומר הנאתו והפרתו תועיל אף אם תהא לאיש ר"ל בהויה של אירוסין והשיב אם כן ואסרה אסר דכתיב גבי פנויה למה לי השתא במקום ארוס מפר לחודיה שלא במקום ארוס מבעיא והוה ליה למכתב אב בקרא דאם היו תהיה ואנא אמינא כל שכן בפנויה:

והקשה ואימא אב ליבעי ארוס אבל ארוס לחודיה מפר כלומר נהי כדקאמרת דקרא בארוסה ואב מיהא בלא ארוס לא הא ארוס לחודיה ליפר כדכתיב ושמע אישה וכי תימא אם כן אב דכתב רחמנא למה לי כלומר לאיזה ענין סמכה להפרת האב לומר שאם הקים אב לא תהא הפרת ארוס מועלת אבל כל שהאב אינו מקים תהא הפרת הארוס מועלת בלא האב אם כן בית אישה נדרה לאשמועינן דבעל מפר לבדו למה לי והרי אף ארוס ממר לבדו ואי לאשמועינן דבנשואה אף הקמת אב אינה כלום הא ודאי לא איצטריך שכל שנשאת ודאי אין לאביה רשות בה כלל:

והקשה ואימא אם בית אישה נדרה למעוטי בעל מקודמין כלומר דדוקא במה שנדרה בבית אישה אבל ארוס לחודיה מיפר ואנו גורסין בתשובה זו ולאו ממילא שמעת מינה בעל אמאי אין מפר משום שתפותא דאב ארוס נמי משום שותפותא דאב כלומר מתשובתך אתה למד שארוס לבדו אינו מיפר שמאחר שבנשואה אתה אומר שאין הבעל מיפר בקודמין יש לך לדון בטעם הדבר שהוא מפני שמאחר שלא היה לארוס בה כלום בלא שותפות אב ועכשו פקע רשות אב אף הוא אינו מיפר ואם כן ארוס דמשמע מקרא דמפר בקודמין כדכתיב ונדריה עליה דוקא בשתפות אב ויש גורסין ומינה בעל אין מיפר הא ארוס מיפר אלא משום שתפותא דאב ואף לגירסא זו תשובת השאלה היא כלומר ואף לכשתאמר כן מכל מקום אתה מדקדק ממנה דבעל הוא דאינו מפר בקודמין הא ארוס מפר ומאי האי דארוס מיפר בקודמין טפי מבעל משום דהפרה דידיה משום שותפותא דאב היא ובתוספות מקשים אדרבה נידוק מינה דבעל אינו מיפר בקודמין וכל שכן ארוס ופרשו בה כדרך שפרשנו לגרסתנו כלומר ממה שאתה אומר דבעל אינו מפר בקודמין אתה למד דארוס לחודיה לא מיפר דהא ארוס מפר בקודמין דהא בקרא דהיו תהיה כתיב ונדריה עליה ואם כן מאי האי דבעל אינו מיפר וארוס מיפר אלא משום שותפותא דאב והרי למדת משמועה זו שהארוס מפר בקודמין עם האב ר"ל אע"פ שנדרה קודם שנתארסה כמו שכתבנו ויש מפרשין תירוץ זה בדרך שמעלין ממנו שאין ארוס מיפר בקודמין אף עם האב ואין לחוש לדבריהם:

ממילא שמעת מינה. לא היה צריך לכתוב קרא דבר זה דאינו מפר בקודמין כי ממילא שמעינן זה מאחר שלא היה יכול להפר אותה בשעת הנדר אם נדרה קודם שנתארסה ואף אם היא נדרה לאחר שנתארסה קודם שנשאת אין הבעל מפר אלא בשיתוף האב היאך יוכל להפר אותן הנדרים עתה שנשאת אין לנו לומר עם שתוף הבעל דכיון שנשאת שוב אין לו בזה רשות בה. או נוכל לפרש דהאי ממילא שמעת מינה לאו דוקא אלא כוונתו לומר כי זה החדוש שמעינן מואם בית אשה נדרה ומה היה צריך לכתוב אם היו תהיה לאיש אלא ודאי אם אינו ענין לנשואה תנהו ענין לארוסה. ואיבעית אימא לאו מיתורא דרשינן אלא מלישנא דקרא משמע דהויה קדושין משמע. הרי"ץ ז"ל.
ממילא שמעת מינה יש מפרשים אכתי תרי קראי לא צריכי דאי משום שאין הבעל מפר בקודמין לחודיה ליכתוב ואם בית אישה נדרה דשמעת מינה דאב ובעל מפירין ושמעת מינה נמי ממילא דאין הבעל מפר בקודמין דהא בית אישה נדרה כתיב. והקשו בתוספות דאם כן אכתי נימא דקרא דהיו תהיה מיירי בין בארוסה בין בנשואה ואם בית אשה נדרה לאפוקי שאין הבעל מפר בקודמין. ולי נראה דאי משום הא לא קשיא דדילמא כולהו סבירא להו דקרא לאו בתרי גווני אשה אלא בחדא דהיו תהיה חדא איתתא משמע או ארוסה או נשואה וכיון דלא איפשר לאוקמה בנשואה לחודה על כרחך בארוסה לחודה מיירי. ודכותיה ביבמות פרק הבא על יבמתו גבי כהן שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו שאני התם דכתיב אשה הכא נמי אשה אחת ולא שתים. אלא ודאי הא קשיא לי להדין פירושא דהיאך איפשר לומר דתרויהו בנשואה כתיבי והלא מקרא דאם היו תהיה משמע דמפר בקודמים דהכי כתיב ונדריה עליה. ומקרא דאם בית אישה ממעט קודמין מקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט. ואיפשר נמי לדחות בהא דדילמא אכתי לא רמו אנפשיהו דונדריה עליה היינו נדרים שהיו עליה כבר. אבל בתוספות כתבו דהיינו דאקשינן ולאו ממילא שמעת מינה כלומר ממה שאתה צריך לומר שאין הבעל מפר בקודמין מינה שמעת דקרא היו תהיה לאו בנשואה מיירי דהתם בנדרים שקדמו הוא שיכול להפר. וזה נכון.

ואיבעית אימא הויה קידושין משמע. לפי מה שאמרתי אני דלא משמע להו דקרא מיירי אלא בחדא ניחא דכיון דהויה על כרחך משמע טפי קידושין מנשואין וקרא לא מיירי אלא בחדא על כרחך מוקמינן לה בארוסה ולא בנשואה. אבל אי איסתפקא לן אי נמי מיירי בין בארוסה בין בנשואה מאי קאמר דהויה קדושין משמע וכי נשואין נמי לא משמע. והלא גבי טומאת כהן כתיב ולאחותו הבתולה אשר לא היתה לאיש ואפילו הכי מיטמא הוא לאחותו ארוסה כדברי רבי מאיר ורבי יהודה כדאיתא בפרק הבא על יבמתו. ואף על גב דדרשי לה מהקרובה אליו מכל מקום אי הויה קידושין לחוד משמע הא אפקיה קרא ואפילו לרבי יוסי ורבי שמעון דאמרי דאינו מיטמא הוא לארוסה משום דכתיב אשר לא היתה לאיש היינו משום דהיתה משמע בין בנשואה בין בארוסה אבל דתהוי ארוסה לחוד במשמע ולא נשואה הא לא אמרי. ותדע לך דאפילו לדידהו נמי מיטמא הוא לארוסה שנתגרשה מריבויה דהקרובה ואלו נשאת ונתגרשה לא אלמא הויה לא קידושין לחודייהו משמע אלא ודאי משמע כדאמרן. כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
ואימא אב לחודיה מפר והוא הדין ארוס לחודיה ועירוב פרשיות דואם היו תהיה לאיש מלמד שהאב מפר אפילו בארוסה לבדו כמו הארוס ומנא לך דעירוב פרשיות דואם להצריכם שניהם בא. אם כן ואסרה איסר בבית אביה בנעוריה דמיירי בלא אירוסין למה לי למכתב כלל דין הפרת האב בנערה שאינה מאורסה השתא יש לומר במקום ארוס מפר וכו' אימא אב ליבעי ארוס כאשר הוכחנו וארוס לחודיה מפר. וכי תימא אי ארוס לחודיה למה לי דכתיב רחמנא הפרת האב דדרשינן ליה מעירוב דואם היו תהיה לאיש דאם הקם הקים אהני עירוב להקיש אב לבעל דמה בעל אם יקיים אינו יכול להפר אף אב אם קיים לא יוכל ארוס להפר. הרא"ם ז"ל.

ומינה בעל אינו מפר בקודמין ארוס מפר. פירשו המפרשים ומינה אתה יכול לדייק ודוק הכי בעל אין מפר בקודמים הא ארוס מפר וכיון שכן מאי טעמא מפר ארוס ואין בעל מפר משום שותפותיה דאב. ואינו מחוור כלל דאדרבה דוקא מינה בעל אינו מפר בקודמין וכל שכן ארוס. אלא הכי פירושו ומינה כלומר וכו' ככתוב בעמוד. הרשב"א ז"ל.

ר"ן בד"ה נערה כו' דבת שנים עשר שנה צ"ל י"א:

גמרא אב לחודיה מיפר כצ"ל ונ"ב לפי ר"ן בקודמין ומיניה כצ"ל:

רש"י בד"ה ולאו ממילא כו' למה לי לא כצ"ל הארוס הס"ד לחודיה הס"ד בקודמין הס"ד ואחר כך מ"ה ומיניה כצ"ל:

בד"ה ארוס כו' לחודיה בהני נדרים שנדרה כשהיתה כצ"ל:

ברא"ש בד"ה ממילא כו' מינה נדרים שנדרה כצ"ל:

ר"ן בד"ה ואימא כו' הבעל מיפר נדרים כצ"ל בקודמים הס"ד לחודיה הס"ד:

בד"ה אימא כו' מיפר אף כצ"ל מיבעיא הס"ד:

בד"ה אימא אב כו' דאי הכי הפרת בעל צ"ל אב:

בא"ד לגרוע הניאה דאב כצ"ל לן לא הס"ד דאצטריך הס"ד:

ולאו ממילא. דלעולם אם היו תהיה אתי לנערה המאורסה דאי כדקאמרת דתרוייהו בנשואה למה לי לא לכתוב אלא בית אישה לחודיה וממילא שמעת מינה דאינו מיפר בקודמין דמשמע אם בית אישה נדרה ולא מה שנדרה קודם לכן ואם היו תהיה למה לי שדייה לארוסה שהבעל והאב מפירין נדריה: ואיבעית אימא. להכי לא מצית לאוקומא להאי קרא ואם היו תהיה אלא בארוסה דכתיב לשון הויה דמשמע קידושין כדאמרינן במסכת קידושין (דף ה.) ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה: ואימא. להכי סמוך הכתוב כי הניא אביה אותה ואם היו תהיה לאיש לומר דאב מיפר לחודיה לבתו ארוסה בלא הארוס: א''כ ואסרה איסר. דאתא לאשמועינן דאב מיפר בזמן שהיא ברשותיה שהיא נערה למה לי למכתב ממילא שמעינן דודאי מיפר דהשתא במקום ארוס שיש לו לארוס רשות בה האב מיפר לחודיה שלא במקום ארוס מיבעיא דאב מיפר לחודיה אלא ודאי להכי אתא קרא לומר דהאב מיפר עם הארוס: ואימא אב ליבעי ארוס. שאינו יכול להפר בלא ארוס כדקאמרת אבל ארוס מיפר לחודיה בלא אב: וכי תימא. אב דסמיך רחמנא לאם היו תהיה לו למה לי דדרשת לנערה דאביה ובעלה מפירין נדריה: מיבעי ליה דאם הקים. שיש לו לאב בכך רשות בה דאם הקים נדריה אין הארוס יכול שוב להפר אבל בלא הקמת אב מיפר בעל לחודיה: אט כן. דארוס לחודיה מיפר לא איצטריך לן קרא למימר דבעל מיפר נדרי אשתו דמק''ו הוא דנפקא מה אם בעודה ארוסה שרשות שניהן בה מצי למיפר ארוס לחודיה כשנשאת שאין לאב רשות בה מיבעיא דמיפר בעל לחודיה אלא מדאיצטריך קרא למכתב ואם בית אישה נדרה שמע מינה דארוס במקום אב אינו מיפר לחודיה: ואימא. לעולם דארוס מיפר לחודיה ודקאמרת א''כ בית אישה נדרה למה לי לומר לך שאין הבעל מיפר בקודמין: ומיניה. כלומר מיהא דאמרת דאיצטריך קרא להכי מיניה איכא למישמע נמי דלאו ארוס לחודיה מיפר דהשתא ומה בעל לאחר שנישאת לו אינו מיפר בקודמין במה שנדרה כשהיא ארוסה לו אינו יכול להפר עכשיו כשנכנסה כולה ברשותו: ארוס מיפר בקודמין. בתמיה בזמן שהיא ארוסה ולא נכנסה ברשותו היכי מצי מיפר לחודיה בהני נדרים שנדרה כשהיתה ארוסה: אלא לאו. האי דארוס מיפר: משום שותפותיה דאב. דמיפר בהדיה אבל ארוס לחודיה ודאי לא מצי מיפר:

איבעית אימא. לא מצית אמרת דהיו תהיה בנשואה מיירי דהויה קדושין משמע מדלא כתיב ואם תלקח לאיש: אימא. דלכך עירוב פרשיות לומר דאב לחודיה מיפר בארוסה: אם כן ואסרה איסר דכתיב גבי פנויה למה לי השתא י''ל במקום ארוס מיפר כו'. ואם תאמר אי הוה שתיק מיניה דהיו תהיה לא ידענא דבמקום ארוס אב מיפר וי''ל לא ליכתוב אב אלא גבי ארוס אם היו תהיה ואמאי כתב גבי פנויה: ואימא אב ליבעי ארוס וארוס לחודיה מיפר. וכי תימא אב דכתב רחמנא למה לי. כלומר לענין מה סמכיה לקרא דהפרת האב גבי היו תהיה דמשמע דאב מיפר ומאי נפקא לן מינה בהפרתו כיון דבלא ארוס אינו מיפר וארוס בלא אב מיפר: מיבעי ליה דאם הקם הקים. האב והארוס מיפר דמוקם הנדר: אם כן בית אישה נדרה דמיירי בנשואה למה לי במקום אב ארוס מיפר לבדו שלא במקום אב מיבעי שיפר לבדו וקשה לימא דאימא דבית אישה איצטריך לומר דבנשואה אין האב מקים כמו בארוס ויש לומר דלהא לא איצטריך דפשיטא דבנשואה אין אב מקים אי נמי משמעותיה דקרא דגבי נשואה לא בהקים מיירי: אימא אם בית אישה נדרה לומר שאין הבעל מיפר בקודמין. ולעולם ארוס לחודיה מיפר: ומינה. כלומר מתשובתך אתה למד שאין ארוס לחודיה מיפר דלגבי נשואה אין בעל מיפר בקודמין וגבי ארוסה כתיב קודמין שמע מינה דמשום שותפות דאב הוא דבהכי יפה כחו דאב דמיפר בקודמין ובעל בלא אב אינו מיפר בקודמין:

ר"ן
דכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה הלכך נימא דבנשואה בעלה לחודיה ליפר ובארוסה אב לחודיה ליפר דהא בארוסין לא נפקא מרשות אב. ומהדר ליה דליכא לאוקמה בנשואה דבנשואה כתיב קרא אחרינא אם בית אישה נדרה ותרי קראי למה לי וכדסליק אדעתיה מעיקרא אלא דהש''ס מפרש מילתיה קימעא קימעא: ואימא תרווייהו בנשואה. אבל בארוסה לא צריך בעל כלל וכ''ת תרי קראי למה לי לומר שאין הבעל מיפר בקודמין ולהכי הדר וכתב ואם בית אישה נדרה לאשמועינן שאין הבעל מיפר נדרים שקדמו לה קודם שנשאה: הא ממילא שמעת מינה. דבאם בית אישה לחודיה סגי דמשמע מיניה דבעל מיפר ושאינו מיפר בקודמין: ואיבעית אימא הויה קדושין משמע. הלכך על כרחיך לא מצית אמרת דבארוסה אב לחודיה מיפר דהויה קדושין משמע אלמא בנערה המאורסה צריך בעל ולא סגי באב לחודיה וכ''ת נהי דהויה קדושין משמע נשואין נמי משמע דהא ביבמות (דף ס.) אמרינן דכהן מיטמא לאחותו ארוסה ומוקמי קרא דולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש בשנשאת אלמא הויה נמי נשואין משמע וכיון שכן נימא דבין בקדושין בין בנשואין אביה ובעלה מפירין נדריה ליתא דפשיטא לן דכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה ועוד דהא כתיב ואם בית אישה נדרה דאלמא בעל מיפר לחודיה: אימא אב לחודיה ליפר. נ''ל דאב לחודיה ליפר הוא דקשיא ליה דכיון דלא יצתה מרשות האב כדכתיבנא לעיל בדין הוא דמצי מיפר אבל ארוס לא וסמיכותא דואם היו תהיה היינו לומר דארוס בעי אב וארוס דכתב רחמנא לומר שאם הקים הוקם כדאמרי' בסמוך עליה דאב ואע''ג דכתיב עליה דאם היו תהיה לאיש וכו' ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה וכו' לאו למימרא דהפרתו תועיל כלל אלא שאם לא הפר ביום שמעו נמצא שהקים דלהכי בלחוד הוא דאוקמה ברשותא דארוס ולאו למידי אחרינא דכיון דלא יצתה מרשות אב אין לך לזכות בארוס אלא בפחות שבשיעורין: ומהדר ליה א''כ ואסרה אסר בבית אביה למה לי. כלומר אמאי טרח קרא לאשמועי' דבעודה פנויה מיפר אב לאשמועי' הכי בתר קרא דואם היו תהיה ואנא אמינא במקום ארוס אב מיפר לחודיה שלא במקום ארוס מיבעיא: אימא אב בעי ארוס אבל ארוס לחודיה ליפר. מכי חזא דמאי דסליק אדעתיה מעיקרא דנערה המאורסה לא יצתה כלל מרשות אב ליתיה דעל כרחין כשנתארסה אב לחודיה לא מצי מיפר מפיך ליה לפרכיה דכיון שכן אדרבה משמעותא דקראי דארוס עיקר ואב טפל לו דכיון דטרח רחמנא לאשמועינן דאב מיפר קודם שנתארסה מכלל דלאחר שנתארסה נפקא לה מרשותיה וכיון דכתב קרא בהדיא דארוס מיפר משמע דלחודיה מיפר ושותפותיה דאב דליתיה אלא משום וי''ו מוסיף על ענין ראשון מסתייך אי מוקמת ליה לומר שאם הקים הוקם דודאי פשטיה דקרא משמע דארוס לחודיה ליפר אלא דלא מצינן למימר דלא שייך אב בנדרי ארוסה אלא ארוס דאי הכי הפרת אב דכתב רחמנא למה לי וכיון שכן כל היכא דמוקמת ליה לאב במידי סגי לן ונוקמיה הכי לאם הקים הוקם ומהדרי' א''כ אם בית אישה נדרה למה לי ק''ו ולא מצי אמר דלהכי כתביה לומר שאם הקים אב לאחר שנשאת לא הוקם דלהא ל''צ קרא דפשיטא לן שכיון שנשאת שוב אין לאביה רשות בה ולא מצית נמי למימר דלהכי כתביה דאי לא הוה אמינא דבארוס אפי' הקים אב לא הוקם דלא מצי למימר דכיון דלא יצתה עדיין מרשות אב ומדינא הוה לן למימר דאב לחודיה מצי מיפר אי לאו פירכא דא''כ ואסרה בבית אביה למה לי לית לן לגרועי הניאה דאב אלא אמאי דמוכחא לן האי פירכא אבל לענין אם הקים הוקם דלא מוכחא לן לא: אימא אם בית אישה נדרה לומר שאין הבעל מיפר בקודמין. ולמיעוטא הוא דאיצטריך: ומיניה. כלומר ממאי דאמרת דבעל אינו מיפר בקודמין שמעינן שאין ארוס מיפר אלא בשותפותיה דאב דהאב וארוס מיפר בקודמין כדמשמע מונדריה עליה נדריה שהיו עליה כבר והיכי אפשר דארוס מיפר ולא בעל לאו משום שותפותיה דאב דמפר בכולה דגבי אב ליכא קודמין כנ''ל פירושא דשמעתא:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד