דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים סג ע"ב - Steinsaltz

And, so too, it is taught in a baraita: If one vows until the New Moon of Adar, the vow remains in effect until the New Moon of the first Adar, and if it was a leap year, it remains in effect until the New Moon of the second Adar.

The Gemara analyzes this baraita: Does the latter clause prove by inference that in the first clause, we are not dealing with a leap year? In a regular year there is only one month of Adar, so it is impossible to speak of a first or second Adar. Rather, learn from it that this latter clause is referring to a case where it is obvious to him that the year was extended, and therefore when he refers to the month of Adar he means the second Adar, whereas that first clause is referring to a case where he did not know that it was a leap year, in which case he means the first Adar.

MISHNA: Rabbi Yehuda says: In the case of one who says: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it until it will be Passover, it is understood that this individual intended for his vow to apply only until the night of Passover, i.e., until the time when it is customary for people to drink wine in order to fulfill the mitzva of drinking the four cups, but he did not intend to prevent himself from being able to fulfill this mitzva.

Similarly, if he said: Meat is konam for me, and for that reason I will not taste it until it will be the fast of Yom Kippur, he is prohibited from eating meat only until the eve of [leilei] the fast. This is because it is understood that this individual intended for his vow to apply only until the time when it is customary for people to eat meat in the festive meal before the fast, and he did not intend to prevent himself from being able to participate in that meal. Rabbi Yosei, his son, says: One who vows: Garlic is konam for me, and for that reason I will not taste it until it will be Shabbat, it is prohibited for him to eat garlic only until the eve of Shabbat, as it is understood that this individual intended for his vow to apply only until the time when it is customary for people to eat garlic.

In the case of one who says to another: Benefiting from you is konam for me, i.e., I am prohibited from deriving benefit from you, if you do not come and take for your son one kor of wheat and two barrels of wine as a gift, this other individual can dissolve his vow without the consent of a halakhic authority. This is because he can say to him: Did you say your vow for any reason other than due to my honor, in order to convince me to accept a gift for my son? This is my honor, that I refrain from accepting the gift, and consequently the vow is annulled.

And, so too, in the case of one who says to another: Benefiting from me is konam for you, i.e., you are prohibited from deriving benefit from me, if you do not come and give my son one kor of wheat and two barrels of wine, Rabbi Meir says: It is prohibited for the other individual to benefit from the speaker until he gives the gifts to his son. However, the Rabbis say: Even this individual who took the vow can dissolve his own vow without the consent of a halakhic authority. This is because he can say to him: I hereby consider it as though I have received the gift.

If an individual was urging another to marry the daughter of his sister, and in order to deflect the pressure, the other man said: Benefiting from me is konam for her forever, i.e., she is prohibited from deriving any benefit from me forever, and, so too, if there is one who divorces his wife and says: Benefiting from me is konam for my wife forever, these women are permitted to derive benefit from him, as this man intended to take this vow only for the purpose of prohibiting marriage between them, but not to prohibit all forms of benefit.

Similarly, if one was urging another to eat with him, and the latter said: Entering your house is konam for me, as is tasting even a drop of cold liquid of yours, the individual who took the vow is nevertheless permitted to enter his house and to drink a cold beverage of his. This is because this individual intended to take this vow only for the purpose of eating and drinking a meal, but not to prohibit himself from entering the house entirely or from drinking in small quantities (Commentary on Nedarim).

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סג - ב

ומסייעת הגמרא לדברי אביי: והתניא [בניחותא]:

אם אמר "עד ראש חודש אדר", הרי זה אסור עד ראש חודש אדר הראשון.

ואם היתה השנה מעוברת, הרי זה אסור עד ראש חודש אדר השני.

והרי תיקשי על לשון הברייתא בסיפא "ואם היתה השנה מעוברת": מכלל דרישא [וכי אטו רישא] לאו במעוברת עסקינן, והרי בשנה שיש בה שני אדרים אנו עוסקים!?

אלא שמע מינה:

הא - סיפא של הברייתא - דפשיטא [1] ליה דמעברא שתא [פשוט לו שמתעברת השנה], ולכן אסור עד סתם אדר שהוא אדר שני כדעת רבי מאיר. [2]

הא רישא דלא ידע שתתעבר השנה, ולכן אינו אסור אלא עד אדר ראשון. [3]

מתניתין:

רבי יהודה אומר:

מי שאמר: קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח.

אין אומרים שיהא אסור עד שיצא הפסח, על אף שאמר "עד שיהא" -

אלא אינו אסור אלא עד ליל פסח, כי אנו אומדים את דעתו שלא נתכוון זה לאסור את עצמו ביין אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. [4] דהיינו בלילי פסח לארבע כוסות.

וכן אם אמר: קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום [יום הכפורים] -

אין אומרים שיהא אסור עד שיצא הצום.

אלא, אינו אסור אלא עד סעודה המפסקת של לילי הצום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר, ובערב יום הכפורים בסעודה המפסקת דרכם של בני אדם לאכול בשר. [5]

רבי יוסי בנו - של רבי יהודה - אומר:

אף מי שאמר: קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת - אינו אסור אלא עד לילי שבת. לפי שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום, ובלילי שבת תיקן עזרא שיאכלו שום. [6]

האומר [7] לחבירו: קונם שאני נהנה לך [קונם מה שאני נהנה משלך], אם אין את בא ונוטל לבניך [עבור בניך] כור אחד של חטין, ושתי חביות של יין -

הרי זה - חבירו של הנודר - יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו לנודר:

כלום אמרת, אלא מפני כבודי, שאתכבד על ידך בפני הבריות שיראו שאני חשוב בעיניך שאתה רוצה ליתן לי מתנה - ואם כן, זהו כבודי, שאתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן, ואני איני רוצה לקבל. [8]

וכן האומר לחבירו: קונם שאתה נהנה לי, אם אין אתה בא ונותן לבני כור של חטין, ושתי חביות של יין:

רבי מאיר אומר: הרי המודר אסור ליהנות מן המדיר עד שיתן.

וחכמים אומרים: אף זה - המדיר - יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו: הרי אני כאילו נתקבלתי.

ואם [9] היה ראובן מסרב [מפציר] בו בשמעון לשאת את בת אחותו שמצוה לשאתה, ואמר שמעון: קונם שהיא נהנית לי לעולם -

וכן המגרש את אשתו, ואמר: קונם אשתי

- שאני מגרשה עכשיו - נהנית לי לעולם -

הרי אלו מותרות להנות לו. לפישלא נתכוון זה אלא לשם אישות, כלומר שלא ישאנה או שלא יחזירנה.

וכן אם היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו, ואמר חבירו:

קונם לביתך שאני נכנס.

או שאמר: "יפת צונן שאני טועם לך -

הרי זה מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן. לפי שלא נתכוון זה אלא לשום אכילה ושתיה.

הדרן עלך פרק קונם יין

הערות

[1] לשון זה לא משמע כפירוש שנתבאר בהערה לעיל בדעת התוספות, שאין הדבר תלוי בידיעת הנודר; ומיהו בתוספות כאן משמע קצת שגירסתם היא: רישא דלא ידע דמעוברת סיפא דידע דמעוברת.

[2] ומה שאמרו בברייתא "ואם היתה מעוברת", היינו "אם ידע שהיתה מעוברת", רא"ש.

[3] ראה בר"ן שביאר את הסוגיא לפי הגירסא השניה במשנה, שאם אמר עד סוף אדר הרי הוא אסור עד סוף אדר שני ומשום ששני האדרים יחד כחודש אחד הן, ראה שם ביאורו. ותוכן הדברים הוא, שלפי רבי יהודה שני האדרים חודש אחד הם, ואם רוצה להזכיר בשטר ה' באדר שני יכול לכתוב ל"ה לחודש אדר, אלא שאם רוצה לציין כמה הוא לאדר שני צריך לכתוב אדר שני, וזה הוא כמשנתנו, אבל לרבי מאיר כיון שלדעתו כשרוצה להזכיר ה' לאדר שני כותב "אדר" סתם, בהכרח שאין שני האדרים חודש אחד, והיינו דאמרינן שמשנתנו כרבי יהודה. ואולם ישוב הגמרא הוקשה להר"ן, דכיון דמשנתנו עוסקת כשלא ידע שנתעברה השנה, הניחא מה ששנינו ד"ראש חודש אדר" היינו אדר ראשון ניחא, אבל מה ששנינו סוף אדר היינו סוף אדר שני, זה אינו מובן לפי שיטה זו.

[4] א. הוגה על פי הב"ח, וכן נראה מהר"ן. ב. כתב הר"ן: דאזלינן בתר אומדנא, שלא נתכוין ליאסר בלילי הפסח ביין אף על פי שלפי לשון נדרו משמע דאסור, דהא אמר "עד שיהא". משמע שכוונתו לסוגיא דבבא בתרא קמו ב אם אזלינן בתר אומדנא, וראה עוד שם בדף קלב א. ג. בתחלת הפרק שנינו: "קונם יין שאני טועם היום וכו', עד הפסח אסור עד שיגיע, עד שיהא אסור עד שיצא", וזה דלא כמבואר במשנתנו. וכתב הר"ן, שיש מביאים מזה ראיה שאין הלכה כרבי יהודה, ראה עוד שם בענין פסק ההלכה; ויש אומרים: "אפשר דלאו א"קונם יין" קאי, ואי נמי אמרת דעלה קאי, אגב גררא דהני אחריני תנא "עד הפסח", דהתם לא אתא לאשמועינן כוונת הלשון היאך הוא".

[5] א. כדתנן [חולין פג א]: "בארבעה פרקים בשנה [שדרך ישראל לעשות בהם סעודות], המוכר בהמה לחבירו [מסתמא צריך הוא לשוחטה מיד בשביל הסעודה, ולפיכך] צריך להודיעו: "אמה מכרתי לשחוט" "בתה מכרתי לשחוט", [כדי שידע שאינו יכול לשוחטה באותו היום משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"] ; ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי: אף ערב יום הכפורים בגליל", אבל לפי חכמים אין אוכלים אלא בשר עוף ודגים, תוספות חולין פג א. ב. כתב הר"ן: חידוש יש בבבא השניה ["עד שיהא הצום"] מה שאין בבבא הראשונה [עד שיהא הפסח"], כי כשאומר "עד שיהא הפסח" הוא אסור על כל פנים עד הפסח, ואילו כשאומר "עד שיהא הצום", אינו אסור אפילו עד הצום עצמו, ומותר הוא כבר בסעודה המפסקת.

[6] א. כמבואר בבבא קמא פב א: "עשרה תקנות תיקן עזרא: שקורין וכו' ואוכלין שום בערב שבת". ומבואר שם הטעם בגמרא: "ושיהו אוכלין שום בערב שבת: משום עונה, דכתיב: "אשר פריו יתן בעתו", ואמר רב יהודה וכו' "זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת", ופירש רש"י: "שמצות עונה בלילי שבת כדרב יהודה, והשום מרבה את הזרע". ב. כתב הר"ן שרבי יוסי מוסיף על רבי יהודה, וסובר שאומרים כן אפילו גבי שום שאינו אלא מתקנת עזרא, ונסתפק אם רבי יהודה מודה לבנו בזה; ונראה מדבריו דאכילת בשר בערב יום הכפורים עדיף מאכילת שום בשבת, שהרי משמע מלשון המשנה שרבי יהודה הוא שאמר בנודר מן הבשר עד שיהא הצום שהוא מותר בערב הצום, ובכל זאת חולק על דברי בנו באכילת שום בערב שבת.

[7] לפי מה שהביא הר"ן בשם הירושלמי שרבי מאיר, החולק בבבא הבאה, נחלק אף בזה, אם כן יתכן שהמשך דברי רבי יהודה הוא.

[8] נתבאר על פי הר"ן לעיל כד א. וכתב שם הר"ן: בירושלמי מבואר, שרבי מאיר החולק בבבא השניה [גבי "קונם שאת נהנית לי"], חולק גם בזה שהוא אסור עד שיתן [והזכיר דברים אלו גם הר"ן כאן]. ועוד מבואר שם, שאם הנודר חלוק על המודר ואומר לו: "לא כי אלא לכבודי נתכוונתי, כדי שאתכבד שתקבל מתנה ממני" לדברי הכל הרי הוא אסור, ואם כשמודה לו שאכן לא נתכוין אלא לכבודו של המודר - לכולי עלמא מותר, ולא נחלקו אלא בסתם, שרבי מאיר אומר: סתם הוי כמי שזה אומר "מפני כבודי" וזה חלוק עליו ואומר "מפני כבודי", ורבנן סוברים: סתמן הוי כמי ש"זה אומר מפני כבודי", ואף זה אומר "מפני כבודך".

[9] הדינים הבאים "סתם משנה" הם, ולא נחלקו חכמים בדבר; וראה בר"ן אם חכמים מודים לרבי יהודה ורבי יוסי בנו במה שאמרו לעיל, או שכאן שאני כי אומדנא דמוכח הוא.

והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא] : האומר "עד ראש חדש אדר" — כוונתו עד ראש חדש אדר הראשון, אם היתה שנה מעוברת — כוונתו עד ראש חדש אדר השני.

ויש לתמוה: האם מכלל הדברים אתה לומד דרישא [שבתחילתה של הברייתא] לאו בשנה מעוברת עסקינן [עוסקים אנו]?! והרי בשנה שאינה מעוברת אין שני חודשי אדר, ואין כלל מקום לשאלה למה היתה כוונתו! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי הא [זה] — דפשיטא ליה דמעברא שתא [שפשוט לו שמעוברת השנה] ואז כשאומר "אדר" כוונתו לאדר השני, הא [זה] — שלא ידע ששנה זו מעוברת, מניחים אנו כי כוונתו לאדר הראשון, והרי זה סיוע למה שאמרנו קודם, שיש לחלק בין יודע בעיבור השנה לשאינו יודע.

א משנה ר' יהודה אומר: האומר "קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח" — לא נתכוון זה לאסור את עצמו אלא עד ליל הפסח, עד שעה שדרך בני אדם מישראל לשתות יין למצוות ארבע כוסות.

וכן אם אמר "קונם בשר שאיני טועם עד שיהא הצום" (יום הכיפורים) — אינו אסור אלא עד לילי צום, כלומר, עד ליל אותו יום שבו הוא מתחיל לצום, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר בערב יום הכיפורים, שמצוה להרבות בו באכילה ושתיה. ר' יוסי בנו של ר' יהודה אומר: האומר "קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת" — אינו אסור אלא עד לילי שבת, שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשום.

האומר לחבירו "קונם (מה) שאני נהנה לך (ממך) אם אין את בא ונוטל לבניך כמתנה כור אחד של חטין ושתי חביות של יין" — הרי זה (חבירו) יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם. ויאמר לו: כלום אמרת (נדרת) אלא מפני כבודי שאתה רוצה לכבד אותי ולתת לבניי מתנה — זהו כבודי שאינני לוקח, ואין כאן עוד נדר.

וכן האומר לחבירו "קונם שאת נהנית לי אם אין את בא ונותן לבני כור של חטין ושתי חביות של יין", ר' מאיר אומר: אסור בהנאתו עד שיתן, וחכמים אומרים: אף זה הנודר יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם, ויאמר לו: הרי אני נחשב כאילו נתקבלתי.

היה חבירו מסרב (מפציר) בו לשאת את בת אחותו, ואמר כדי לדחותו "קונם שהיא נהנית לי לעולם", וכן המגרש את אשתו ואומר "קונם אשתי נהנית לי לעולם" — הרי אלו מותרות להנות לו, שלא נתכוון זה לאיסור הנאה ממש אלא לשום (לשם) הנאת אישות, שנדר שלא ישאנה.

היה מסרב (מפציר) בחבירו שיאכל אצלו, ואמר החבר: "קונם לביתך שאני נכנס, טיפת צונן שאני טועם לך" — בכל זאת מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן, שלא נתכוון זה בדבריו אלא לשום (לשם) אכילה ושתיה.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And, so too, it is taught in a baraita: If one vows until the New Moon of Adar, the vow remains in effect until the New Moon of the first Adar, and if it was a leap year, it remains in effect until the New Moon of the second Adar.

The Gemara analyzes this baraita: Does the latter clause prove by inference that in the first clause, we are not dealing with a leap year? In a regular year there is only one month of Adar, so it is impossible to speak of a first or second Adar. Rather, learn from it that this latter clause is referring to a case where it is obvious to him that the year was extended, and therefore when he refers to the month of Adar he means the second Adar, whereas that first clause is referring to a case where he did not know that it was a leap year, in which case he means the first Adar.

MISHNA: Rabbi Yehuda says: In the case of one who says: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it until it will be Passover, it is understood that this individual intended for his vow to apply only until the night of Passover, i.e., until the time when it is customary for people to drink wine in order to fulfill the mitzva of drinking the four cups, but he did not intend to prevent himself from being able to fulfill this mitzva.

Similarly, if he said: Meat is konam for me, and for that reason I will not taste it until it will be the fast of Yom Kippur, he is prohibited from eating meat only until the eve of [leilei] the fast. This is because it is understood that this individual intended for his vow to apply only until the time when it is customary for people to eat meat in the festive meal before the fast, and he did not intend to prevent himself from being able to participate in that meal. Rabbi Yosei, his son, says: One who vows: Garlic is konam for me, and for that reason I will not taste it until it will be Shabbat, it is prohibited for him to eat garlic only until the eve of Shabbat, as it is understood that this individual intended for his vow to apply only until the time when it is customary for people to eat garlic.

In the case of one who says to another: Benefiting from you is konam for me, i.e., I am prohibited from deriving benefit from you, if you do not come and take for your son one kor of wheat and two barrels of wine as a gift, this other individual can dissolve his vow without the consent of a halakhic authority. This is because he can say to him: Did you say your vow for any reason other than due to my honor, in order to convince me to accept a gift for my son? This is my honor, that I refrain from accepting the gift, and consequently the vow is annulled.

And, so too, in the case of one who says to another: Benefiting from me is konam for you, i.e., you are prohibited from deriving benefit from me, if you do not come and give my son one kor of wheat and two barrels of wine, Rabbi Meir says: It is prohibited for the other individual to benefit from the speaker until he gives the gifts to his son. However, the Rabbis say: Even this individual who took the vow can dissolve his own vow without the consent of a halakhic authority. This is because he can say to him: I hereby consider it as though I have received the gift.

If an individual was urging another to marry the daughter of his sister, and in order to deflect the pressure, the other man said: Benefiting from me is konam for her forever, i.e., she is prohibited from deriving any benefit from me forever, and, so too, if there is one who divorces his wife and says: Benefiting from me is konam for my wife forever, these women are permitted to derive benefit from him, as this man intended to take this vow only for the purpose of prohibiting marriage between them, but not to prohibit all forms of benefit.

Similarly, if one was urging another to eat with him, and the latter said: Entering your house is konam for me, as is tasting even a drop of cold liquid of yours, the individual who took the vow is nevertheless permitted to enter his house and to drink a cold beverage of his. This is because this individual intended to take this vow only for the purpose of eating and drinking a meal, but not to prohibit himself from entering the house entirely or from drinking in small quantities (Commentary on Nedarim).

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבי יהודה אומר אמר קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין וכו' רבי יוסי בנו אומר קונם שום שאני טועם עד שתהא השבת אינו אסור אלא עד לילי שבת שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום:

מסתברא לן דלית הלכתא לא כאבא ולא כברא דרבנן פליני עלייהו דעד כאן לא סתים לן תנא לא נתכוון זה אלא במילתא דמוכח כדקתני סיפא (ג) בהו מסרבין אי נמי כי הא דתנן *טען והזיע דמודו בה רבנן משום דאומדנא דמוכח היא וכדפרשינן בדוכתה ומכי אודו ליה רבנן לרבי [יהודה] בהני אתא איהו השתא ואוסיף אפי' בנודר עד שיהא פסח שאע"פ שמשמע עד שיצא תולין בדבר להקל ואומרים שלא קבע זמן זה אלא כדי לקיים מצוה שעל היין בליל זה ואתא בריה נמי ואוסיף דאפילו בשום דליתיה אלא תקנת עזרא אומדים אותו בכך ואפשר דאבא נמי פליג על ברא מיהו רבנן ודאי (ד) אית להו כמר ולא כמר ולא מישתמיט תנא וסתים בחמירתא אלא בקילתא והבו דלא לוסיף עלה ותנן נמי לעיל *עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא ומדלא הדר ותני קונם שאני אוכל ושאני טועם עד הפסח וקתני סתם שמע מינה סיפא בתר רישא גרירא דקתני קונם יין אלמא קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח לרבנן עד שיצא הוא הילכך הלכתא (ה) כתרוייהו: ירושלמי*. אמר קונם יין שאני טועם בחג אסור ביום טוב האחרון:

האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבניך כור של חטים ושתי חביות (א) ה"ז יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו כלום אמרת לי אלא מפני כבודי זה הוא כבודי וכן האומר לחבירו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לי או לבני כור א' של חטים ושתי חביות של יין ר"מ אומר אסור עד שיתן וחכ"א אף זה יכול להפר נדרו שלא ע"פ חכם ויאמר לו הרי אני כאילו התקבלתי:

טעמא דא"ל זהו כבודי והריני כאילו התקבלתי הא לא אמר הכי נדר הוא ולאו זירוזין הוי מאי טעמא ברישא* א"ל לאו כלבא אנא דמתהנינא מינך ואת לא מיתהנית מינאי בסיפא א"ל לאו מלכא אנא דאנא מהנינא לך ואת לא מהנית לי: ירושלמי*. מה אנן קיימין אם בשזה אומר מפני כבורו וזה אומר מפני כבודו דברי הכל אסור ואם כשהוא אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך אמרתי דברי הכל מותר אלא (ב) כי כן קיימין בסתם:

היו מסרבין בו לישא את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם וכן המגרש אשתו ואמר קונם אשתי נהנית לי לעולם הרי אלו מותרות ליהנות לו שלא נתכוון זה אלא לשם אישות:

היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה:

תוספתא היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר:

סליק פירקא

אלא שמע מינה הא דפשיטא ליה דמיעברא שתא, הא דלא ידע. והלכה כרבי יהודה, והלכך אי לא ידע דמיעברא לכולי עלמא אדר סתם היינו אדר ראשון, ואפילו ידע דמיעברא היינו אדר ראשון כרבי יהודה, ומדמייתינן בנדרים הא דשטרות שמע מינה דדין שטרות כדין נדרים וכן כתבו בתוספות. וכן הדין ודאי דשטרי חוב כלשון בני אדם הם בכל מקום, וכיון שכן לענין חדש חסר נמי דאמרינן לעיל דיום החדש הראשון נחשב מכלל החדש הבא, אף על פי שהוא לתשלום שלשים יום של החדש שעבר, כיון דקרו ליה אינשי ריש ירחא כשכותבין שטרות כותבין ומונין ליום ראשון, ואם מנו מיום החדש השני הרי זה מוקדם ולפיכך צריך ליזהר בכך, וכשכותבין כתובה או שאר שטרות ביום ראש החדש הראשון כותבין ביום פלוני שהוא ראש חדש, ואין צריך לכתוב ביום שלשים, אבל בגטין שנפסלין בין שיהא מוקדם בין שיהא מאוחר, צריך לכתוב ביום שלשים לחדש תשרי שהוא ראש חודש מרחשון כדי להחמיר וכן כתבו בתוספות.

קונם יין שאני טוען עד שיהא הפסח איננו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין, ר' יוסי בנו אומר שום שאני אוכל עד שתהא שבת אינו אסור עד לילי שבת כו'. וכתב הרמב"ן ז"ל דלא קיימא לן לא כאבא ולא כברא, דאין הולכין בתר אומדנא אלא באומדנא דמוכח, כההיא דפרקין דלעיל [נדרים נה, ב] דהיה טוען צמר והזיע, וכן כהני דבשלהי פרקין היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו, והיה חברו מסרב בו לאכול עמו, דהני אומדני דמוכחי נינהו, ועוד דהא תנן לעיל עד הפסח אסור עד שיגיע, עד שיהא אסור עד שיצא. והאי בתר רישא מדתניתין גרידא דקתני קונם יין שאני טועם, אלמא אפילו בקונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח אסור עד שיצא לרבנן, ומיפלג פליגי אדרבי יהודה ודרבי יוסי בנו, וקיימא לן כותייהו.

האומר לחברו קונם שאני נהנה לך אם אי אתה בא ונוטל לבניך כור חטים כו' הרי זה יכול להפר נדרו שלא על פי חכם ויאמר כלום אמרת אלא לכבודי זהו כבודי. ירושלמי: אמר ר' זעירא בסם חלוקין, מה אנו קיימין אם בשזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי דברי הכל אסור, ואם כשהוא אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך אמרתי דברי הכל מותר, אלא כי אנן קיימין בסתם, שרבי מאיר אומר סתמן כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי, ורבנן אמרו סתמן כמי שזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך אמרתי. ומכאן נראה דרבי מאיר חלוק אף בראשונה, ובהדיא גרסינן נמי התם בירושלמי רבי חייא בשם רבי יוחנן אף הראשונה במחלוקת.

אמר קונם בשר שאני אוכל עד שיהא הצום אינו אסור אלא עד לילי הצום שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר. פירוש והיינו ליל הצום:

ר' יוסי אומר שום שאני טועם עד שתהא שבת אינו אסור אלא עד לילי שבת שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לאכול שום. פי' והיינו ליל שבת שזה מעשר תקנות שתקן עזרא שיהו אוכלין שום בלילי שבת משום מצות עונה כדאיתא בפרק מרובה [דף פב.]:

מסתברא דאבא לא פליג על ברא דלא גרע שום בליל שבת דאיכא מצוה דתקנת עזרא מבשר בלילי הצום דליכא מצוה כלל אלא דאורחיה דאכיל ליה ומסתברא נמי דרבנן לא פליגי בהא דכי קתני קונם שאני טועם עד שיהא הפסח אסור עד שיצא היינו בנודר מדברים דעלמא אבל ביין מותר מטעמא דרבי יהודה דלית לן לאוקמי פלוגתא ביני תנאי בכדי והא ודאי עדיפא מההיא דהיו מסרבין בו לישא את בת אחותו ומההיא דטען והזיע דאזלינן בתר אומדנא דאילו התם שבקינן לישנא לגמרי דמשמע איסור כולל שאסר הנאת אחותו לכל דבר והנאת פשתן לכל דבר ומשום אומדנא אמרינן שלא נתכוון לאסור בת אחותו אלא לנשואין ולא נתכוון לאסור אניצי פשתן אלא לטעון בלחוד וכל שכן בהא דקאמר שיהא והא לישנא הכי והכי משמע דהא בדבר שאין זמנו קבוע משמע עד שיגיע אלא דבר שזמנו קבוע משמע טפי עד שיצא וכיון דאיכא אומדנא דמוכח דעד שיגיע קאמר דיינינן ליה כדבר שאין זמנו קבוע דמשמע עד שיגיע וסתם לן תנא בחמירתא וכ"ש בקילתא כנ"ל וכן דעת מורי רבינו דהלכתא כר' יהודה ורבי יוסי ולא פליגי אדרבנן אבל רבינו הגדול ז"ל כתב בהלכות דפליגי אדרבנן ולית הלכתא כוותייהו ואין משיבין את הארי:

ירושלמי קונם יין שאני טועם בחג אסור בי"ט האחרון. פירוש שמיני חג עצרת:

האומר לחבירו קונם שאני נהנה לך כלומר משלך אם אין אתה בא ונוטל לבניך כור של חטים ושתי חביות של יין הרי זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו כלום אמרת לי אלא מפני כבודי זהו כבודי. פי' ואע"ג דקאמר לבניך דרך כבוד אמר לו לומר שאין מנחה זו ראויה לו אלא לבניו בלשון מוסר בני אדם אבל הכונה ליתנה לו הוא ולכבודו נתכוון וריצויו בקבלתו אבל ריצוי הבנים אינו מועיל לכלום וכן הדין במי שנשא אשה במקום אחר והדירוהו שלא ידור (א) בעוד זמן ידוע אם אמרו המדירים זהו כבודנו שתלך לדרכך כיון שצר לך המקום הרי הוא מותר ואפילו נדר על דעת רבים וכמו שכתב הראב"ד בתשובה וכן כל כיוצא בזה:

וכן האומר לחבירו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור אחד של חטים ושתי חביות של יין רבי מאיר אומר אסור עד שיתן וחכמים אומרים ה"ז יכול להתיר נדרו שלא על פי חכם ויאמר הריני כאילו התקבלתי. פירוש ומיירי בבנים הסמוכים על שולחנו דאי לא מחילה דידהו הוה בעי וכן הדין בכל הנשבע כלום להנאת חבירו שאם מחלו או אמר הריני כאילו התקבלתי עכשיו אפילו לא פטרו לגמרי מחובו פטור משבועתו וכן אם האריך לו זמן שוב אינו חוזר לחיוב שבועתו אלא א"כ התנה כן בנדרו שיהא חייב בשבועה לכל זמן שיקבע וכמו שנהגו. ובשבועת אצטג"ש אע"פ שמחל לו עמידת יום אחד לא מחל השאר וכן הדין בכל התנאים דעלמא שתלה מעשה בתנאי שאין בו הנאת חבירו כלומר הנאת הנותן או המוכר כגון על מנת שתלך לירושלים לצעוריה הוא דעבד ומאי מצי מחל ליה ואפילו יש בו הנאה ללוקח או למקבל מתנה לא מצי מחיל לנפשיה למימר כלום נתכוונת אלא לכבודי דדילמא קפידא הוי והכי מוכח מדאמרינן [קדושין דף כז. וב"ב עז.] גבי שלשה שטרות הן זכו בשדה (ב) או לפלוני על מנת שתכתבו לו את השטר חוזר בזה ובזה ולא מצי לוקח לממחל לנפשיה כתיבת שטר שהוא להנאתו. מיהא מדעתו של מוכר שהסכימו שניהם נמחל וכן אם אמר שדי נתונה לך על מנת שאתן לך מאתים זוז אם הסכימו שניהם במחילת המעות נתקיימה המתנה ואי לא לא וכן לא שייך למימר הריני כאילו התקבלתי בבטול מעשה שאם אמר קונם שאתה נהנה לי אם תעשה לי דבר פירוש אם תלך למקום פלוני והלך ועשה אינו יכול לומר הריני כאילו לא עשיתי וזה פשוט וכבר הרווחתי בעניינים אלו במקומות אחרים מפי מורי רבי' נר"ו:

טעמא דאמר ברישא זהו כבודי ובסיפא הריני כאילו התקבלתי הא לא אמר הכי נדרא הוי ולא הוי נדרי זרוזין דלא צריכי הפרה דהא בכל חד וחד איכא טעמא רבה לנדריה ולאו לזרוזי חבריה איכוין דברישא [לעיל דף כד.] אמר ליה לאו כלבא אנא דאנא מתהנינא מינך ואת לא מתהנית מנאי ולאיסור גמור נתכוון לנכסי חבירו אם הוא מתגאה שלא ליהנות משלו ובסיפא אמר ליה לאו מלכא (ג) את דמהנינא לך ואת לא מהנית לי וכל היכא דאיכא טעמא דאיכוון למיסר נפשיה לא הוי זרוזין וכדפרישנא בדוכתא:

ירושלמי מה אנן קיימין אם בשזה אומר בפירוש מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך אמרתי דברי הכל מותר ואם בשזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי. פירוש שאומר הנותן כי לכבוד עצמו נתכוון ולא לכבוד חבירו שלא יתפרנס משל אחרים דברי הכל אסור ואפילו לרבנן אלא (ד) דינן קיימין בסתם פירוש שאין הנותן מפרש כלום רבי מאיר סבר לכבוד עצמו נתכוון ורבנן סברי לכבוד חבירו נתכוון:

היו מסרבין בו לשאת בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם וכן המגרש את אשתו ואמר קונם אשתי נהנית לי לעולם הרי אלו מותרות ליהנות לו שלא נתכוין זה אלא לשם אישות היה מסרב בו חבירו שיאכל אצלו ואמר לו קונם לביתך שאני נכנס טיפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה וכן הלכה:

תוספתא היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור לאחר המשתה מותר שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה ובהכי סליק פירקא ברחמי שמיא:

מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן. אם כן מאי אדר ראשון דקאמר אלא ודאי ה"ק אם היה יודע שהיא מעוברת ורישא בדלא ידע:

מתני' אינו אסור אלא עד ליל פסח. שלא נתכוין לאסור עצמו בד' כוסות כיון שכל העולם שותין יין והא דאמרי' לעיל עד שיהא אסור עד שיצא היינו בשאר דברים חוץ מיין:

וכן בשר בערב יום כפור רגילין לאכול כדאמרינן (ברכות ח:) כל האוכל ושותה בט' בו מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי ותנן במסכת חולין (דף פג.) וכדברי רבי יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל וכן שום בע"ש כתקנת עזרא (ב"ק פב.):

זהו כבודי. שאפרנס בני משלי:

ר"מ אוסר. לעיל פירשתי דר"מ מודה ברישא:

את בת אחותו. שהיא בת גילו:

שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה. ומיהו גם באכילה ושתיה מותר כיון שלא הוציאם מפיו ובנדר בעינן שיוציא בשפתיו כדכתיב כל היוצא מפיו יעשה ולא דמי לרישא דאישות בכלל הנאות איתיה:

הדרן עלך קונם יין

רבי יהודה אומר קונם יין שאני טועם עד שיהא פסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח שלא נתכון אלא לשעה שדרך כל בני אדם לשתות ואין הלכה כרבי יהודה ואף ע"ג דמסתבר טעמיה מכל מקום אין אומרין כן אלא באומדנא דמוכח כההיא דהוה טעון גזי צמר והזיע האמורה בפרק ירק וכגון שהיו מסרבין בו לישא בת אחותו האמורה בפרק זה אבל זו אינה אומדנא המוכחת כל כך והרי אמרו למעלה עד שיהא הפסח שפירושו עד שיצא ויש פוסקים כרבי יהודה ומפרשים שאינה חולקת עם זו שלמעלה שזו הואיל ופרט יין ודרך כל בני אדם לשתות יין בלילי הפסח אף בעד שיהא אין דנין בו אלא עד שיגיע והדברים נראים אלא שרוב פוסקים דחאוה משום דעד שיהא האמור למעלה ארישא דמתניתין גרירא דקאמר קונם יין שאני טועם היום וכאלו אמר בכלן קונם יין שאני טועם עד הפסח עד שיהא הפסח וכו' ואע"פ כן דנין בו עד שיצא ומכל מקום אני מסכים לפסוק כדבריהם וממקום שבאו דאדרבא מה היה לו לרבי יהודה להזכיר קונם יין אם רצה לחלוק על תנא קמא אלא שלא חלק עמו אלא ביין כלומר מה שאמרת בעד שיהא הוא ודאי בכל הדברים כך אבל ביין מיהא דנקטת מילתיה עליה ובפסח הרי הוא בכלל אומדנא דמוכח וכן הלכה לדעתי וכן בבשר לערב הצום ולשום לערב שבת:

אמר קונם בשר שאני טועם עד שיהא הצום ר"ל צום כפור אינו אסור אלא עד לילי הצום ר"ל עד ערב הצום שדרך בני אדם לסעוד בה סעודה גדולה שלא נתכון אלא עד שדרך כל בני אדם לאכול בשר ור' יוסי אומר קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת אינו אסור אלא עד לילי שבת שלא נתכון אלא עד שדרך בני אדם לאכול שום מתקנת עזרא משום מצות עונה ואף זו לדעת ראשון אין הלכה כמותו אלא כל שזמנו קבוע ואמר עד שיהא פירושו עד שיצא כמו שכתבנו למעלה ואין אלו בכלל אומדנות המוכיחות ויש פוסקין בשתיהן שמותר ומטעם אומדנא דמוכח כאותם שהזכרנו בפרק ירק בענין צמר והזיע וכענין האמורות למטה בהיו מסרבין בו לישא את בת אחותו וכו' והדברים נאים:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שכתבנוה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו ובפרק הנודר מן המבושל אמרו בתלמוד המערב שאם אמר קונם יין שאני טועם בחג אסור אף בשמיני עצרת שאע"פ שמן התורה רגל בפני עצמו הוא בנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

המשנה הרביעית ואינה מענין הפרק אלא על ידי גלגול מה שבא בענין אומדנא דמוכח ביין לפסח ובשר לערב הצום ושום ללילי שבת ונתגלגלו ענינים אלו וזהו ענין החלק השני שבפרק והוא שאמר האומר לחבירו קונם שאיני נהנה לך אם אין אתה בא ונוטל לבניך כור אחד של חטין ושתי חביות של יין הרי זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו כלום אמרת לי אלא מפני כבודי וזהו כבודי וכן האומר לחבירו קונם שאתה נהנה לי אם אין את נותן לבני כור אחד של חטין ושתי חביות של יין ר' מאיר אומר אסור עד שיתן וחכמים אומרים אף זה יכול להפר את נדרו שלא על פי חכם ויאמר לו הרי אני כאלו נתקבלתי היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו כו' ואמר קונם אשתי נהנית לי לעולם הרי אלו מותרות מליהנות לו שלא נתכון זה אלא לשם אישות המסרב בחבירו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאיני נכנס טיפת צונן שאיני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות עמו צונן שלא נתכון זה אלא לשם אכילה ושתיה אמר הר"ם פי' מסרבין מפצירין ואמרו בת אחותו על הידוע והשנית שהיא מצוה ויחויב האדם בה ואמרו מבשרך אל תתעלם זה הנושא את בת אחותו ואין הלכה כר' מאיר:

אמר המאירי האומר קונם שאני נהנה לך ר"ל קונם הנאתך עלי אם אי אתה בא ונוטל מביתי לצורך בניך כור חטים ושתי חביות של יין וכבר ביארנו בפרק ארבעה נדרים כ"ד א' שאין זה בכלל נדרי זרוזין להתירו בלא כלום שזה היה מפצירו כל כך מפני שכבר קבל הוא ממנו הרבה כבודות ובגמר מחשבה וישוב הדעת הוא מדירו כלומר מתוך שאין אתה רוצה ליהנות ממני אף אני איני רוצה ליהנות ממך דלאו כלבא אנא דמתהנינא ולא מהנינא ומכל מקום יכול המודר להתירו ולההנותו בלא היתר חכם בשיאמר לו כלום נדרת אלא משום כבודי שיחזיקוני באדם חשוב כשישמעו שהיית רוצה ליתן לי מתנה מרובה כזו זהו כבודי ר"ל שישמעו שנותן היית ולא רציתי לקבל וכבר הגיעני מנדרך מה שנתכונת בו הא כל שלא נדר כן נדר גמור הוא ולא בכלל זרוזין כמו שכתבנו וכבר ביארנו שם גם כן מה שלמדנו בתלמוד המערב שאם המדיר לא הדירו אלא לכבוד עצמו אין מה שהמודר אומר כלום ונדר גמור הוא והוא ששנו שם מה אנן קיימין זה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי דברי הכל אסור זה אומר מפני כבודי וזה אומר הן מפני כבודך דברי הכל מותר כלומר אף ר' מאיר שחלק בסוף המשנה כמו שנבאר ויראה מכאן שעל כלה הוא חולק וכן אמרו שם בהדיא אף הראשונה במחלוקת אלא כי כן קיימין בסתם דר' מאיר סתמו כזה אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודי ולרבנין סתמו כזה אומר מפני כבודי וזה אומר הן מפני כבודך והלכה כחכמים:

האומר לחבירו קונם שאת נהנה לי כלומר קונם הנאתי עליך אם אי אתה נותן לבני כור של חטים ושתי חביות של יין ואף בזו ביארנו שם שאינו בכלל זרוזין ר"ל לזרזו שיתן להתירו בלא כלום שזה ודאי הואיל ותובע מתנה מרובה כל כך כבר ההנהו בכדי הראוי לכך ובכלל מחשבה וישוב הדעת הוא נודר שאף הוא אומר לאו מלכא אנא דמהנינא ולא מתהנינא ומתוך כך אמר ר' מאיר שאסור עד שיתן ולדעת חכמים מיהא הוא יכול להתירו ולההנותו שלא על פי חכם כשיאמר הריני כאלו התקבלתי וכגון שהבנים סמוכין על שלחנו דהאי לבני דקאמר ענינו שתתנהו לי לצורך בני שאם לא כן אינו תלוי בו אלא בבנים כמו שביארנו שם והלכה כחכמים:

ואחר זה נעתק לומר שבכל הנדרים אין הולכין אחר הלשון לבד אלא אף אחר כונת הנודר וכל שיש אומדנא דמוכח שלא נתכון אלא לענין אחד אע"פ שהלשון כולל דברים הרבה דנין את הנדר על אותו ענין לבד ולא אחר משמע כל הדבור כיצד היו מסרבין בו לישא את בת אחותו או אשה אחרת ואמר קונם שהיא נהנית לי והרי כל הנאה במשמע הלשון הרי היא מותרת ליהנות לו שלא נתכון זה אלא לשם אישות היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו אמר קונם לביתך שאני נכנס וטפת צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו ולשתות ממנו צונן שלא נתכון אלא לאכילה ושתיה ר"ל סעודה גמורה וכן כל כיוצא בזה כמו שביארנו בצמר והזיע בפרק ירק:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אבל הרשב"א ז"ל כתב וזה לשונו: אלא שמע מינה הא דפשיטא ליה דמיעברא שתא הא דלא ידע. והלכה כרבי יהודה והילכך אי לא ידע דמיעברא לכולי עלמא אדר סתם היינו אדר ראשון ואפילו ידע דמיעברא היינו אדר ראשון כרבי יהודה. עד כאן. וכן הרמב"ן ז"ל וז"ל: וקיימא לן דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה וכן הנשבע לחברו שיפרענו לאדר אדר ראשון משמע דלענין איסר ושבועה ושטרות הדין שוה דאדר סתמא ראשון משמע. עד כאן. לענין פסק הלכה קיימא לן כסתם מתניתין דאם אמר עד ראש אדר ולא ידע שהשנה מתעברת כשנדר אינו אסור אלא עד ראש חדש אדר הראשון ואם אמר עד סוף אדר אסור עד סוף אדר השני. לפי גרסאות המצויות אצלנו אבל לפי גירסת מקצת ספרים וגירסת הירושלמי לא משמע אלא עד סוף אדר הראשון ולחומרא נקיטינן כפי הגרסאות המצויות וכן כתבה הר"ם ז"ל בפ"י מהלכות נדרים. אף על פי שהראב"ד כתב כגירסת הירושלמי כי היה קשה עליו מה בין ראש אדר לסוף אדר. ואם ירע שהשנה מעוברת ונדר עד ראש אדר שני כדברי רבי מאיר וכן היא דעת הר"ם. והראב"ד פסק בהשגותיו כרבי יהודה דבין ידע דמיעברא שתא בין לא ידע ראש אדר וסוף אדר הראשון קאמר. ולא נראו לי דבריו כלל כי נהי נמי דקיימא לן רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה הכא שאני דתניא בהדיא כוותיה דרבי מאיר. הרי"ץ ז"ל.

מתניתין רבי יהודה אומר קונם מילתא באפי נפשה קאמר ולא פליגי את"ק. עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי פסח שלא נתכוון זה לאסור עצמו ביין אלא עד שבני אדם דרכן לשתות יין אבל בלילי הפסח שכל העולם שותין יין לא נתכוון לאסור עצמו. והא דתנן לעיל עד שיהא הפסח אסור עד שיצא בשאר דברים שאין יין קאמר. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון הרנב"י ז"ל: רבי יהודה אומר קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד לילי הפסח. פירוש אף על גב דתנן לעיל עד שיהא עד שיצא משמע שלא נתכון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. עד כאן.
אבל הרי"ץ ז"ל כתב: רבי יהודה בא לחלוק על ת"ק דאמר עד שיעבור הפסח וכבר אמרנו למעלה זה הכלל כל שזמנו קבוע לאפוקי כל זה וכת"ק קיימא לן דתני זה הכלל. עד כאן וכבעמוד.

אלא עד לילי פסח הראשון לחוד ולא עד שיצא הפסח. שלא נתכוון זה לידור אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין דהיינו לילי פסח ששותין ארבע כוסות דשאר ימות הפסח לא מחייב לשתות יין. עד שיהא הצום סתם ואין אסור בסתם אלא עד הצום של יום הכפורים. ואף על פי שיש צומות באמצע אסור עד צום כפור לפי שלא נתכוון זה כו'. וערב יום כפור בין הערבים יום טוב הוא ודרך בני אדם לאכול בשר לילה לאחר הצום מותר. שדרך בני אדם לאכול שום בערבי שבתות ועונה של תלמידי חכמים משבת לשבת למחרת יום השבת מותר. פירוש. ולפי פירוש זה נראה דלילי פסח בכלל איסור וכן כלם הפך מהכתוב בעמוד. ירושלמי מה כן קיימין אם כשזה אומר מפני כבודי פירוש תהא ותטול לבניך וזה אומר מפני כבודי פירוש לא אטול דברי הכל אסורין פירוש אפילו לרבנן. ואם כשהוא אומר מפני כבודי וזה אומר מפני כבודך פירוש אמרתי שתטול. דברי הכל מותר פירוש כשאמר לו זהו כבודי שלא אטול ואפילו לרבי מאיר. אלא כינן קיימין בסתם פירוש כדקתני מתניתין. וטענת הריני כאלו התקבלתי הוא הדין לכל תנאי של קיום מעשה שהטיל על חברו שאם אמר לו קונם שאתה נהנה לי עד שתעשה כך וכך הרי זה יכול לומר הריני כאלו עשית דבר זה. אבל בבטול מעשה לא שייך לומר כאלו לא עשית דאי אמר ליה קונם שאת נהנה לי אם תעשה דבר זה או אם תלך למקום פלוני והלך או שעשאו אסור ואינו יכול לומר הריני כאלו לא עשיתו. הרנב"י ז"ל.

לשאת בת אחותו וכו'. והיא בת גילו שרוב בנים דומין לאחי האם. הרא"ם ז"ל. את בת אחותו דבת אחותו מצוה לישא שאינו מבטל מצות ייבום הרי אלו מותרות ליהנות לו אם גירשה ואם לא נשאה. שלא נתכוון אלא לשם אישות כלומר שלא ישאנה נדר שבנשואין לא יהנה לה אבל אם לא ישאנה מותר וכל זמן שלא יגרש אשתו אסור הא אם יגרשנה מותר. פירוש.

הרי אלו מותרות לו כלומר ליהנות משלו בשאר הנאות חוץ מתשמיש. או איפשר כי אפילו תשמיש נמי אינו עובר בל יחל אלא דרך אישות ממש כדקאמרינן לא נתכוון זה אלא לשם אישות. הרי"ץ ז"ל. והכי פירושו ואם היתה שנה מעוברת אם היה יודע הנודר ששנה מעוברת סתמיה בשני נדר. נדרי אשלמה ונדבותי וארצה לצורי אמרותי ותמיד חטאותי ועולתי יאבה ויסכית תפילותי ויאמר די לצרותי. ויחשוב גלותי וקרותי היותם כפרותי.
סליק פרק קונם יין רבי אליעזר אומר פותחין פרק תשיעי

רש"י בד"ה והתניא כו' ר"ח אדר כצ"ל וכו' מכלל כו' לאו הד"א:

ר"ן לי' הס"ד בניחותא הס"ד:

בד"ה מכלל כו' אדר ראשון כצ"ל שיהא הס"ד:

בד"ה ולענין עד שיהא כצ"ל בס"ד הס"ד:

בד"ה לשאת כו' תקרא וה' יענה כצ"ל:

בד"ה תוספתא בחבירו שיאכל כצ"ל:

במשנה קונם בשר שא"ט עד שיהא הצום כו'. כולם הבינו דהכוונה על יוה"כ ונדחק הר"ן בפי' לילי צום. ול"נ דעל אחד מד' תעניות קאמר (לבד מט"ב) וכ"נ מהמפרש ועל אותו שיבוא ראשון קאמר. ודרכן היה בלילה שקודם התענית להרבות בסעודה ולאכול בשר כדי שיקל עליהם התענית למחר עי' רא"ש בפרק יום הכפורים סי' כב:

ר"ן סד"ה שדרך בנ"א. לא אתא אלא לאשמעינן כו'. כצ"ל:

והתניא. סיוע: הכותב עד ר''ח אדר. סתם עד ר''ח אדר הראשון קאמר מדקתני אם היתה שנה מעוברת וכו' מכלל דרישא דקתני עד ר''ח כו' לאו במעוברת עסקינן בתמיה הא מדקתני עד אדר הראשון מכלל דבמעוברת עסקינן ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא: אלא שמע מינה רישא דלא ידיע דמיעברא שתא. וכי נדר לשם אדר הסמוך לשבט קאמר הילכך עד אדר הראשון וסיפא מיירי בדידע דשתא מעוברת היא דהכי משמע אם היה יודע שהשנה מעוברת אסור עד ר''ח אדר השני: מתני' שלא נתכוון זה שלא לשתות אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. דודאי רוצה הוא לשתות ד' כוסות של יין בלילי פסח שכל אדם שותין: אלא עד לילי צום. עד אותה לילה שיצום למחר ואותה הלילה מותר לאכול בשר: עדי שעה שדרך בני אדם לאכול בשר. ורוצה לאכול עמהן: עד לילי שבת. ובלילי שבת מותר. שדרך בני אדם לאכול שום. והיינו לילי שבת: זהו כבודי. שלא אטול ממך: ויאמר לו. המדיר הריני כאילו נתקבלתי מה שבקשתי ממך: הרי אלו מותרות ליהנות ממנו. שאר הנאה: אלא לשם אישות. שנדר שלא תהנה ממנו דרך אישות: שלא נתכוון זה. המסרב בו אלא לאכילה ושתיה המרובה וכי אמר זה קונם לביתך כו' לא נתכוון לידור הנאה ממנו אלא לאכילה ושתיה מרובה נתכוון:

הדרן עלך קונם יין

עד. ר''ח אדר הראשון. דסתם אדר הוא אדר הראשון: שלא נתכוון זה אלא עד שדרך בני אדם לשתות יין. דהיינו עד לילי הפסח דבליל פסח יש לנו לומר שלא אסר עצמו: עד שיהא הצום. צום העשור: עד לילי הצום. דהיינו סעודה של יום הכפורים . דרגילין לאכול בשר כדאיתא בחולין (דף פג.) רבי יוסי הגלילי אומר אף ערב יום הכפורים בגליל: שדרך בני אדם לאכול שום. דהיינו ליל שבת שהוא מתקנת עזרא שיאכלו שום בע''ש: האומר לחבירו כו'. דברים שבלב כי הני דמוכחי . הויין דברים ואע''פ שלא פירש כמו שפירש חשבינן ליה: כור אחד של חטין וכו'. הני תרי בבי נתפרשו למעלה בפרק ארבעה נדרים (דף כד.): ר''מ אמר עד שיתן. אבל ברישא מודה דקאמר [אם] אין אתה בא ונוטל וזה רגילות שיאמר זה הוא כבודי והיתירא מעליא הוא אבל הכא אין רגילות לומר התקבלתי מאחר שמפצירו שיתן לבנו: לשאת בת אחותו. אורחא דמילתא נקט כדאמר (יבמות סב:) הנושא בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה: שלא נתכוון זה להכנס לביתו אלא לאכילה ושתיה סעודה גדולה שמפצירו בדבר: והתניא. בניחותא. מכלל דרישא לא במעוברת בתמיה הא ודאי במעוברת איירי דהא קתני עד אדר ראשון אלא ודאי במעוברת וקשיא רישא אסיפא אלא רישא דלא ידע דמעוברת סיפא דידע דמעוברת ונדר עד אדר שני וקאמר דאדר סתם של מעוברת היינו אדר שני דחדש העיבור אדר ראשון הוא ולא אדר שני תדע שהרי אדר הראשון משלשים יום שני מכ''ט ועוד דמגילה ופורים בשני אלמא ראשון חודש העיבור:

הדרן עלך קונם יין

ר"ן
עד ראש חדש אדר עד ראש חדש אדר ראשון עד סוף אדר עד סוף אדר ראשון. כך היא עיקר הגירסא וטעמא משום דאדר סתמא ראשון משמע ואיכא דגרסי עד סוף אדר עד סוף אדר שני דמשמע ליה דשני אדרים כחדש אחד הן הילכך כי אמר עד ראש מתסר עד ראש חדש אדר ראשון וכי אמר עד סוף מיתסר עד סוף אדר שני: גמ' אלמא סתמא דאדר ראשון הוא לגירסא קמא דכתיבנא במתניתין אתי שפיר דהא תנן דבין באומר עד ראש בין באומר עד סוף ראשון משמע ולאידך נוסחא נמי נראה לי דהכי קאמר כיון דכחדש אחד חשיב להו תנא אלמא כל מנינייהו דאדרים לאדר ראשון הוו ומני ר' יהודה היא דאמר אדר ראשון כותב סתם ואין הכי נמי אליביה דכשעומד בעשרה באדר שני אם רצה מונה לאדר ראשון אלא שכשהוא רוצה למנות לאדר שני כותב שני אבל כר''מ לא מתוקמא מתניתין דכיון דקאמר דסתם אדר שני משמע ולא ראשון אלמא [חדש] באפי נפשיה חשיב ליה: והתניא בניחותא: מכלל דברישא לא במעוברת עסקינן. בתמיה והא תנא עד ר''ח אדר ראשון דמשמע דאיכא שני אלא ודאי כולה במעוברת עסקינן מיהו רישא מיירי דלא ידע בעבורה הלכך כי אמר עד ר''ח אדר עד ר''ח אדר ראשון משמע דהא לא ידע דאיכא אדר שני וסיפא דקתני ואם היתה השנה מעוברת ה''ק שאם היה יודע בשעת נדרו שהיתה שנה מעוברת כי אמר עד אדר אדר שני משמע ולאידך נסחא דגרסינן במתני' עד סוף אדר עד סוף אדר שני קשה בעיני כיון דמוקמי' למתני' בדלא ידע דמעוברת שתא אמאי מתסר עד סוף אדר שני: ולענין הלכה כיון דקי''ל (עירובין מו:) דר' מאיר ורבי יהודה הלכה כר' יהודה נקטינן דסתמא דאדר ראשון משמע הילכך מי שעומד באדר שני וכותב אדר סתם השטר מוקדם ופסול דסתם אדר ראשון משמע הילכך צריך הוא שיכתוב בחדש אדר שני ובאדר ראשון כותב סתם בין בגיטין בין בשטרות: מתני' שלא נתכוון זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. דהיינו עד ליל הפסח דאזלינן בתר אומדנא שלא נתכוון ליאסר בלילי הפסח ביין אע''פ שלפי לשון נדרו משמע דאסור דהא אמר עד שיהא: עד שעה שדרך בני אדם לאכול בשר. דהיינו ערב יום הכפורים כדתנן בפרק אותו ואת בנו (חולין פג.) ר' יוסי הגלילי אומר אף ערב יוה''כ בגליל והא עדיפא מקמייתא שהרי אינו מגיע איסורו עד הצום וכי קתני עד לילי הצום לאו דוקא שהרי אוכל הוא מבערב אלא עד סעודה של לילי הצום קאמר: שדרך בני אדם לאכול שום בערב. מתקנת עזרא. ולענין הלכה כתב הרמב''ן ז''ל דלית הלכתא לא כאבא ולא כברא דרבנן פליג עלייהו דעד כאן לא סתם לן תנא לא נתכוון זה אלא במילתא דמוכח כדקתני סיפא בהיו מסרבין אי נמי כי הא דתנן לעיל (נה:) טען והזיע דמודו בה רבנן משום דאומדנא דמוכח הוא וכדפרישית בדוכתה ומכי אודו ליה רבנן לר' יהודה בהני אתא איהו השתא ואוסיף אפילו בנודר עד שיהא פסח שאע''פ שמשמע עד שיצא תולין בדבר להקל ואומרים שלא קבע לו זמן זה אלא כדי לקיים מצוה שעל היין בליל זה ואתא בריה ואוסיף נמי דאפי' בשום דליתיה אלא תקנת עזרא אומדין אותו בכך ואפשר נמי דאבא פליג על ברא מיהו רבנן ודאי לית להו לא כמר ולא כמר ולא משתמיט תנא וסתים כחמירתא אלא כקילתא והבו דלא להוסיף עלה ותנן נמי לעיל עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא ומדלא הדר ותני קונם שאני אוכל שאני הולך עד הפסח וקתני סתם ש''מ סיפא בתר רישא גרירא דקתני קונם יין אלמא קונם יין שאני טועם עד שיהא הפסח לרבנן עד שיצא הוא הילכך הלכתא כוותייהו עכ''ל ז''ל אבל הרא''ה ז''ל כתב דהני נמי כיון דקתני להו גבי הלכתא פסיקתא דהיינו כולהו דיני דאומדנא דמייתי בתר הכי נמי הלכתא נינהו ואע''ג דתנן לעיל עד שיהא הפסח אסור עד שיצא אפשר דלא אקונם יין קאי ואי נמי אמרת דעלה קאי אגב גררא דהני אחריני תנא עד הפסח דהתם לא אתא לאשמועינן כוונת הלשון היאך הוא: האומר לחבירו וכו' זהו כבודי. וכיון דאומד מוכיח הוא שרי: ר''מ אומר אסור עד שיתן. וה''ה נמי דפליג אקמייתא דאסור עד שיטול והכי איתא בירושלמי כבר פרשתי משנה זו בפרק ארבעה נדרים (לעיל דף כד.) בארוכה בס''ד: לשאת את בת אחותו. משום דמצוה הוא כדאמרינן פרק הבא על יבמתו (יבמות סב:) הנושא את בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא ויי' יענה: שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה. ולא שיהא אסור בכניסת הבית וטעימת טיפת צונן: תוספתא (סוף פ''ד) היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו במשתה ואמר קונם ביתך שאני נכנס תוך המשתה אסור אחר המשתה מותר:

הדרן עלך קונם יין

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד