נדרים סב ע"ב

נדרים סב ע"ב - Steinsaltz

To open the Torah reading first, to recite a blessing first, and to take a fine portion first. When portions are distributed equally, a priest can choose his share first. The verse with regard to the sons of David proves that the same halakha applies to Torah scholars.

Furthermore, Rava said: It is permitted for a Torah scholar to say: I will not pay the head tax [karga], as it is written that the king of Persia wrote to Ezra, with regard to the priests, the Levites, and others who worked in the Temple: “It shall not be lawful to impose minda, belo, and halakh upon them” (Ezra 7:24). And Rabbi Yehuda said: Minda; this is the king’s portion. Belo; this is the money of the head tax. And halakh; this is arnona, a levy on people and their animals to perform physical labor in the service of the ruling authority. Since a Torah scholar is considered equivalent to a priest, as he is also dedicated to a sacred task, this exemption applies to him as well.

And Rava said further: It is permitted for a Torah scholar to say: I am a servant of the priests of fire worship and therefore I will not pay the head tax. Rava maintains that a scholar may issue a statement of this kind in a place where the priests of fire-worshippers are exempt from the head tax, because he actually is declaring himself a servant of God, who is referred to as “a devouring fire” (Deuteronomy 4:24). What is the reason that he is allowed to make this statement? He is saying it merely in order to chase a lion away from him, i.e., to avoid suffering a loss.

The Gemara relates that Rav Ashi had a particular forest, and he sold it for its wood to the temple of fire worship. Ravina said to Rav Ashi: Isn’t there the prohibition: “You shall not put a stumbling block before the blind” (Leviticus 19:14), which prohibits assisting others in committing transgressions? And yet you are providing assistance to an idolatrous cult. He said to him: Most of the wood they use is for kindling, not for their ritual service. Consequently, I need not be concerned that the particular wood that I have sold them will be used for idolatry.

MISHNA: If one takes a vow until the harvest, the vow remains in effect until people begin to harvest. This is referring to the wheat harvest but not the barley harvest. As for the exact date of this event, all is determined according to the place where he took his vow. If he was on a mountain, it is assumed that he referred to the time of the harvest on the mountain, and if he was in a valley, it is assumed that he meant the time of the harvest in the valley.

If one takes a vow until the rains, or until there are rains, the vow remains in effect until the second rain of the rainy season falls. Rabban Shimon ben Gamliel says: Until the time of the second rainfall arrives, even if rain does not fall. If one takes a vow until the rains end, the vow remains in effect until the entire month of Nisan has ended; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: Until Passover has passed.

GEMARA: It is taught in a baraita: With regard to one who vows until the summer in the Galilee and subsequently descends to the valleys, even if the summer season has already arrived in the valleys, the subject of his vow remains forbidden to him until summer arrives in the Galilee, in accordance with the mishna’s ruling that the duration of a vow is in accordance with the place where it was made.

The mishna states that if one takes a vow until the rains, or until there are rains, he means until the second rain of the rainy season. Rabban Shimon ben Gamliel says: Until the time of the second rainfall arrives. The Gemara comments: Rabbi Zeira said: The dispute is in a case where one said: Until the rains. However, if he says: Until the rain, everyone agrees that he is saying that the vow should remain in effect until the time of the rains, but not necessarily until the rain actually falls.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סב - ב

לפתוח ראשון, בקריאת התורה. ^[1]

ולברך ראשון, ברכת המזון. ^[2] וליטול מנה יפה ראשון, כלומר: אם באים כהן וישראל לחלוק איזה דבר, עושה הישראל ממנו שני חלקים שוים, וכהן בורר לו איזה מהן שירצה. ^[3]

אמר רבא:

שרי ליה לצורבא מרבנן למימר [מותר לתלמיד חכם לומר] לגובי המס היהודים הגובים מבני העיר את מס המלך:

לא יהיבנא אכרגא [איני נותן מס], כי היות ומן הדין פטור הוא כדמפרש ואזיל, מותר לו לומר כן כדי שלא יגזלו ממונו. ^[4]

דכתיב בספר עזרא [ז כד]: "ולכם מהודעין [אתם הפקידים על המס מודיע אני לכם] די כל כהניא ולויא זמריא תרעיא נתיניא ופלחי בית אלהא דנה [אשר כל הכהנים והלויים המשוררים והשוערים הנתינים ועובדי עבודת בית אלהים זה] מנדה בלו והלך, לא שליט למירמא עליהם [מיני המסים האלה אין ממשלה ורשות להטיל עליהם] ".

ואמר פירש רב יהודה:

"מנדה" - זו מנת המלך [גביית מסים שהן מטילין תמיד על בני המדינה]. ^[5]

"בלו" - זה כסף גולגולתא [מס לפי הגולגולת]. ^[6]

"והלך": זו ארנונא [סעודת המלך כשהולך ממקום למקום]. ^[7] ואגב הדינים האמורים לעיל הוסיף ואמר רבא:

שרי ליה אפילו לצורבא מרבנן למימר לפקידי המלך הגובים את מיסיו:

עבדא דנורא אנא [עבד אני לאיש שהוא כהן לעובדי האש, שעבדיו פטורים מן המס], ולכן לא יהיבנא אכרגא [איני משלם מס]. ^[8]

מאי טעמא מותר הוא לומר כן ואין אנו חוששים שבלשונו הוא נראה כמודה בעבודה זרה?

כי לאברוחי אריא מיניה קאמר [להבריח ארי מעצמו הוא שאמר], כלומר: אין זה כמודה בעבודה זרה, כי ניכר הדבר שאין עושה כן אלא כדי להפטר מן המס. ^[9]

רב אשי הוה ליה ההוא אבא [יער] זבניה לבי נורא, מכר את היער לעובדי האש שמציתין את האש בבית עבודת כוכבים שלהן.

אמר ליה רבינא לרב אשי:

והרי מכשיל אתה אותם בעבודה זרה, והאיכא משום "לפני עור לא תתן מכשול"!? ^[10] אמר ליה רב אשי לרבינא: "רוב עצים להסקה ניתנו", ואינו כמוכרו לעבוד עבודת כוכבים, שהרי יש לתלות שהם לוקחים את היער כדי להסיק שם לחימום ולא לשם עבודה זרה, ובכל אופן שאפשר לתלות בהיתר - תולים. ^[11]

מתניתין:

מי שאמר: "קונם שאיני טועם יין עד הקציר" -

הרי זה אסור ביין עד שיתחילו העם לקצור קציר חיטין, היות והוא החשוב בעיני האנשים, ולקציר זה קוראים הם "קציר" סתם, אבל לא קציר שעורין.

ומכל מקום, הכל לפי מקום נדרו, שאם במקום נדרו קורים לקציר שעורים "קציר" סתם, אף הוא אסור עד קציר השעורים.

וכן הולכין אחר מקום נדרו -

אם היה בשעת נדרו בהר - נקבע זמן סיום נדרו כשהתחיל הקציר בהר, למרות שהוא ירד לבקעה וכבר התחיל שם הקציר.

ואם היה בשעת נדרו בבקעה - נקבע הזמן כפי שהוא בבקעה.

ואם אמר "עד הגשמים", או אפילו אם אמר "עד שיהו הגשמים", הרי זה אסור עד שתרד [תתחיל לרדת] רביעה שניה ^[12] [זמן שני של ירידת גשמים].

ומלמדת אותנו המשנה:

א. אם לא אמר עד איזו רביעה, בסתם משמע עד הרביעה השניה, שהיא אינה מקדמת לבוא כרביעה ראשונה, ואינה מאחרת לבוא כרביעה שלישית. ^[13]

ב. אף שאמר "עד שיהו הגשמים", אין לשונו מתפרש עד שיעברו הגשמים, היות ואין משך זמן ירידת הגשמים קבוע, וכמו ששנינו במשנה לעיל סא ב.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:

אינו אסור עד ירידת הרביעה השניה, אלא עד שיגיע זמנה של רביעה שניה ואף שלא ירדו.

וטעמו של רבן שמעון בן גמליאל הוא, היות ואין לירידת הגשמים זמן קבוע, שהרי לפעמים מאחרת היא לירד, אמרינן שבזמן ירידתה חל נדרו, ולא בירידתה ממש, כיון שאין אדם אוסר את עצמו לזמן שאינו קצוב.

ואם אמר "עד שיפסקו גשמים", הרי זה אסור עד שיצא ניסן כולו, כי כל החודש רגילין גשמים לירד, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: עד שיעבור הפסח.

גמרא:

שנינו במשנה: הכל לפי מקום נדרו, אם היה בהר בהר, ואם היה בבקעה בבקעה:

תניא:

הנודר "עד הקיץ" כשהיה בגליל, וירד אחר שנדר לעמקים שמבשילים שם הפירות קודם לגליל, אף על פי שהגיע הקיץ בעמקים, הרי זה אסור עד שיגיע בגליל, כי "הכל לפי מקום נדרו".

שנינו במשנה: עד הגשמים עד שיהו גשמים, עד שתרד רביעה שניה; רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד שיגיע זמנה של רביעה:

אמר רבי זירא:

מחלוקת דאמר "עד הגשמים", אבל אמר "עד הגשם", כולם - בין רבן שמעון בן גמליאל ובין חכמים - מודים ש"עד זמן גשמים" קאמר ואפילו לא ירדו.

והטעם, כי מעיקר הדין יש לנו לומר, שכל האומר "עד הגשם" או "עד הגשמים", כיון שפעמים הגשם אינו מגיע בזמנו, אין אדם אוסר את עצמו בדבר שאינו קצוב, ומסתמא עד הזמן שירדו גשמים קאמר. ^[14]

אלא שחכמים סוברים, כי היות ואמר "עד הגשמים" ולא אמר "עד הגשם", לרבות הוא בא, שיהא אסור עד הגשם ממש, ובסברא זו נחלקו רבן שמעון בן גמליאל וחכמים.

הערות

^[1] נתבאר על פי הר"ן וכן פירש ה"נמוקי יוסף". והרא"ש פירש: להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם לדבר ולדרוש תחלה. ורש"י בגיטין נט ב פירש כדברי שניהם.

^[2] נתבאר על פי הר"ן, והכונה היא לברכת הזימון. וכן פירש רש"י בגיטין נט ב. והרא"ש פירש: ולברך ראשון בתורה ובברכת המזון.

^[3] א. נתבאר על פי הר"ן, וכן פירש רש"י בגיטין נט ב; והרא"ש פירש: כשישב בסעודה יביאו לו מנה יפה תחילה, וראה מה שכתבו על פירוש זה בתוספות גיטין שם ובמועד קטן כח ב. ב. הנמוקי יוסף הוסיף בשם הריטב"א: ובכולן ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ, כדאיתא בהוריות יג א. ומבואר בדבריו, שממזר תלמיד חכם קודם לכהן לקרות בתורה ראשון, שהרי הנמוקי יוסף עצמו פירש: לפתוח ראשון, בקריאת התורה שקורא ראשון. וראה מגילה כח א גבי רבי פרידא וראה שם בתוספות. וראה גם בגיטין נט ב בתוספות ד"ה אפילו.

^[4] רא"ש.

^[5] רש"י בבא בתרא ח א.

^[6] כתב השולחן ערוך: וחייבים בני העיר לפרוע בשבילם, אפילו הקבועים על כל איש ואיש. והוסיף הרמ"א: ואפילו אמר ההגמון שתלמידי חכמים עצמם יתנו, חייב הציבור לתת בעדם. ואין חילוק אם התלמיד חכם עשיר או עני. ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אבל אין תורתם אומנותם חייבים. ומיהו, אם יש לו מעט אומנות או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו, ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר, נקרא "תורתו אומנותו". שולחן ערוך ורמ"א ביורה דעה סימן רמג סעיף ב.

^[7] כן פירש הר"ן בפירוש ראשון, והוסיף שארנונא בלשון יוון היא סעודה [ובתוספות בבא בתרא ח א דימו לזה את הכתוב: "ויבא הלך לאיש העשיר"]. לשון אחר: שותפות שיש לו למלך בבהמות ד"ארנונא" לשון שותפות היא, מדכתיב [במדבר כא] " [משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היוצא מגבול האמורי] כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי" [והוא פירוש מחודש בפסוק]. ורש"י בבבא בתרא ח א פירש: עשורי תבואות ובהמות מדי שנה בשנה.

^[8] כתב הר"ן: וכי קאמר "צורבא מרבנן" רבותא קאמר, דאפילו צורבא מרבנן שרי ליה למימר הכי, דהן סבורים לעבודת כוכבים, והוא לבו לשמים, שנאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא". אבל הרא"ש סובר שדוקא לצורבא מרבנן מותר לומר כן, דלא חיישינן שמא יתפקר לזלזל יותר, התירו לו. ולכאורה צריך ביאור, למה לא פירשו בפשיטות, שדוקא לצורבא מרבנן מותר להשתמט ממס המלך משום שפטור הוא מן המס, אבל שאר אדם אסור לו להשתמט מן המס, כיון ש"דינא דמלכותא דינא"! ? ויש לומר, על פי המבואר בר"ן לעיל כח א ד"ה במוכס [והושמט שם חלק מדברי הר"ן על ידי הצנזור, ונדפס ב"חסרונות הש"ס"], שמותר להבריח את המכס מן המלך, משום שהמלך לא עדיף משאר גוי ש"הפקעת הלואתו" מותרת; ואם כן הוא הדין שמותר להישמט מן המס.

^[9] לשון הר"ן הוא: ולא הוי כמודה בעבודת כוכבים, דמוכחא מילתא דלא אמר הכי אלא לאפטורי מכרגא. וכי קאמר "צורבא מרבנן", רבותא קאמר, דאפילו צורבא מרבנן שרי ליה למימר הכי, דהן סבורים לעבודת כוכבים, והוא לבו לשמים, כדכתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה. ונמצא שכתב הר"ן שתי סברות: א. דמוכחא מילתא דלא אמר הכי אלא לאפטורי מכרגא, וסברא זו היא משום חילול השם כלפי ישראל. ב. דהן סבורין לעבודת כוכבים, והוא לבו לשמים. וסברא זו היא לומר שאף כי צורבא מרבנן יש לו לחוש ולהחמיר, כי באומרו "עבדא דנורא אנא" הרי הוא מודה בפה בעבודת כוכבים אף שלבו בל עמו, לזה מועיל מה שהוא מתכוין באומרו "נורא" לקב"ה ולא לעבודה זרה. כך יש לפרש דברי הר"ן. ולפי זה אף בעבודה זרה שאי אפשר לפרש את הלשון על ענין אחר, אין בזה איסור אלא לצורבא מרבנן, וראה בזה במאירי ו"קרן אורה ".

^[10] ראה ב"קרן אורה" מה שביאר, למה עובר ב"לפני עור" אף שיכולים הם ליקח ממקום אחר [והוי "חד עיברא דנהרא"], ראה שם.

^[11] כתב ב"נמוקי יוסף": "אבל היכא דבעו ליה לעבודה זרה ממש אסור לבנות לה שום דבר, ואף על פי שאינו אלא לצורך משמשי עבודה זרה בעלמא. וכתבו התוספות: כי מכאן נלמוד שאסור להלוות לעובדי כוכבים מעות לצורך בנין עבודה זרה או לצורך נוייה ומשמשיה משום "לפני עור לא תתן מכשול", אבל בסתם מותר להלוות מעות ואפילו לשומרי עבודה זרה דסתם מעות לצרכם בעו להו".

^[12] שלשה זמנים הם של גשמים, ויתבארו בגמרא, וכל זמן נקרא "רביעה" על שם שהגשמים רובצים על הארץ.

^[13] כן פירש הר"ן; ורש"י בתענית ו ב כתב: עד שתרד רביעה שניה, בנדרים הלך אחר לשון בני אדם, ואין קורין גשמים לראשונה עד שתרד שניה שמכאן ואילך מקולקלות הדרכים ומאוסות מפני הגשמים; לישנא אחרינא "עד הגשמים" משמע תרי, דהיינו רביעה שניה. ופירושו השני של רש"י לא יתכן לפי פירושו של הר"ן בגמרא בחילוק בין אמר "עד הגשמים" לבין אם אמר "עד הגשם".

^[14] א. ודינו הוא כמו מי שתלה את סיום נדרו בדבר שאין להמשכו זמן קבוע, שאפילו אם אמר "עד שיהא", אין כוונתו עד סוף הזמן, ומשום שאין אדם אוסר את עצמו בדבר שאין זמנו קצוב, וכמבואר במשנה לעיל. ב. הר"ן הביא ראיה לסברא זו מדברי הירושלמי שהובאו בר"ן לעיל סא ב: "קבע זמן למשתה בנו, ואמר "קונם יין עד שיהא משתה בני", אי הוי כמי שזמנו קבוע, או מאחר שיכול לדחותו ולעשותו לאחר זמן, כמי שאין זמנו קבוע; ובודאי דהכי מיבעיא לן: מי אמרינן כיון דקבע לו זמן לא מסיק אדעתיה שידחה אותו הלכך אסר נפשיה "עד שיהא" ממש, וכל שדחה אותו לאחר מכן אסור עד שיהא, או דילמא כיון שיודע היה שיכול לדחותו לא מחית איניש נפשיה לספיקא, הילכך אף על גב דאמר עד שיהא, עד שיגיע זמן שקבע לו קאמר". ג. לפי ביאור הר"ן בירושלמי, יהא מקום לספק הירושלמי גם באופן שאמר "עד שיגיע" [ולא "עד שיהא" כלשון הירושלמי], אם אסור עד שיגיע זמן המשתה או עד שיתחיל המשתה; ולפי מה שמסתפק הירושלמי באופן שאמר "עד שיהא", נראה מלשון הר"ן, שאם אסיק אדעתיה שידחנו, הרי זה אסור עד שיגיע זמן המשתה, ואין אומרים שיהא אסור עד שיעבור זמן הראוי למשתה, ואף על פי שמשך זמנו קבוע. ד. ב"קרן אורה" במשנה לעיל סא ב כתב, דפשטות הירושלמי משמע ש"קבוע לו זמן" היינו תחילת הזמן [וכשיטות הראשונים המפרשים כן במשנה לעיל סא ב], שאם לא כן מה איכפת לן אם יכול לדחותו ואין להתחלתו זמן קבוע, הרי סוף סוף להמשכתו יש זמן קבוע, ולמה לא נאמר ש"עד שיהא" היינו עד שיצא; וראה שם שלא ניחא לו בפירוש הר"ן כאן, משום "שאם כן אין זה ענין לדינא דמתניתין [לעיל סא ב] דבכל גוונא אסור עד שיגיע", ודבריו צריכים תלמוד, שהרי דין המשנה דלעיל ודין המשנה כאן לדעת הר"ן הכל דין אחד הוא, שאין אדם אוסר עצמו בדבר שאינו קצוב. וכיון ב"'קרן אורה" לדברי המאירי, שכתב על הירושלמי "ולענין ביאור מיהא נראה משם כפירוש שני שפירשנו באין זמנו קבוע, רצה לומר, שהרי יכול לדחות את הזמן, שאם בהמשך הזמן הרי זמנו קבוע". ה. הר"ן הוסיף לבאר, שאף על פי שבדבר שאין להתחלתו זמן קבוע, אנו אומרים שנתכוין לזמנו של אותו דבר ולא עד שיהא בפועל, בכל זאת כשאמר "עד הקציר" הרי הוא אסור עד הקציר בפועל, ולא עד שיגיע זמן הקציר וכמבואר במשנה, משום "דבגשם משום דידעינן זמנה של רביעה וכדתניא בסמוך אזלינן בתריה, אבל קציר לא ידעינן זמניה, שהכל הוא לפי הארצות שיש מבכרות ויש מאחרות הילכך כיון דלא ידעינן זמנה על כרחין אית לן למיזל אחר קציר ממש".

לפתוח ולקרוא בספר תורה ראשון, ולברך ראשון שהוא קודם לאחרים כשמכבדים אנשים לברך ברכה על האוכל וכיוצא בה, וליטול מנה יפה ראשון, שאם מתחלק שווה בשווה עם אחר במנות, יכול הכהן לבחור איזו מנה שירצה. ומן האמור בבני דוד ראיה שאף תלמיד חכם קודם לכל אדם בעניינים שונים.

באותו ענין אמר רבא: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר [מותר לו לתלמיד חכם לומר]: לא יהיבנא אכרגא [אין אני נותן את מיסי הקרקע], דכתיב [שנאמר] במכתב שנתן מלך פרס בידי עזרא "מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהום" ["מנדה בלו והלך אין רשות להטיל עליהם"] על הכהנים והלוויים ושאר עובדי המקדש (עזרא ז, כד). ואמר ר' יהודה: "מנדה" — זו מנת (מס) המלך, "בלו" — זו כסף גולגלתא [הגולגולת], מס המוטל על כל אדם לפי הגולגולת, ו"הלך" — זו ארנונא, מס של עבודת כפייה על האדם ובהמותיו לצורך השלטונות.

ועוד אמר רבא על המותר לתלמיד חכם לומר כדי שלא יצטרך לשלם מיסים: שרי ליה לצורבא מרבנן למימר [מותר לו לתלמיד חכם לומר]: "עבדא דנורא אנא לא יהיבנא אכרגא [עבד האש אני ואיני נותן את מס הקרקע] ". שכהני האש היו פטורים ממיסים, ויכול תלמיד חכם להשתמש בביטוי זה משום שבליבו הוא מתכוון לשמים (שהרי נאמר על ה' שהוא "אש אוכלה"), אלא שמטעה בכך את גובה המס. מאי טעמא [מה טעם] התירו לומר דבר כגון זה — לאברוחי אריא מיניה קאמר [להבריח אריה ממנו בלבד הוא אומר זאת], כלומר, כדי למנוע מעצמו נזק.

רב אשי הוה ליה ההוא אבא [היה לו יער אחד], זבניה לבי נורא [מכר אותו לכריתת עציו לבית כהני האש]. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: האיכא [הרי יש כאן] משום "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד), שהרי אתה מסייע בכך לפולחן עבודה זרה! אמר ליה [לו]: רוב עצים, ואף אותם הנמכרים לכהני האש, להסקה ניתנו ולא לפולחן, ולכן אין עליו לחשוש שמא העצים האלה מיועדים דווקא לצורך זה.

א משנה נדר "עד הקציר" — כוונתו עד שיתחיל העם לקצור, וכוונתו קציר חטין אבל לא קציר שעורין, וקובעים זמן זה הכל לפי מקום נדרו. אם היה בהר — לפי הקוצרים בהר, ואם היה בבקעה — לפי הקוצרים בבקעה.

אמר "עד הגשמים" או "עד שיהו הגשמים", כוונתו עד שתרד רביעה (עונה) שניה של גשמים. רבן שמעון בן גמליאל אומר: עד שיגיע זמנה של רביעה, שאינו צריך להמתין לגשמי הרביעה השניה ממש, אלא כשמגיע הזמן הראוי לכך, זהו הזמן שקבע לנדר. אמר "עד שיפסקו גשמים" — הרי זה אסור עד שיצא חודש ניסן כולו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: עד שיעבור הפסח.

ב גמרא תניא [שנויה ברייתא]: הנודר "עד הקיץ" בגליל, וירד לעמקים, אף על פי שהגיע כבר זמן הקיץ בעמקים — אסור עוד עד שיגיע הקיץ בגליל, שכאמור במשנה זמן הנדר נקבע לפי המקום שנדר בו.

ג שנינו במשנה: אמר "עד הגשמים" או "עד שיהו גשמים" — הרי זה אסור עד שתרד רביעה שניה, רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא עד שירד הגשם ממש, אלא עד הזמן הראוי לכך. אמר ר' זירא: מחלוקת כשאמר "עד הגשמים", אבל אם אמר "עד הגשם" — לדברי הכל עד זמן גשמים קאמר [אומר הוא] ואין כוונתו לזמן ירידת גשמים ממש.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

עד הגשמים עד שיהיו הגשמים עד שתרד רביעה שניה רשב"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה עד שיפסקו הגשמים עד שיצא ניסן כולו דר"מ ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח:

א"ר זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר והיינו עד שיגיע זמנה של רביעה ראשונה בארץ ישראל עד שבעה בו בגולה עד ששים בתקופה ושניה בארץ ישראל עד שבעה עשר בגולה עד שבעים בתקופה הכל לפי מקום נדרו:

גמרא: אמר רבא שרי לצורבא מרבנן למימר עבדא דנורא אנא לא יהיבנא כרגא, מאי טעמא לאברוחי ארי מיניה קאמר. פירוש לומר עבד הכומרים של עבודה זרה פלונית, דכיון שהוא אומר לא יהבינא כרגא, מוכחא מלתא דלא אמר כן משום דמודה למעשיהם אלא להפטר מן המכס, שהיו הכומרים ואנשיהם פטורין ממנו, וצורבא מרבנן דקאמר אפילו צורבא מרבנן קאמר, וכל שכן אדם אחר, דאפילו בצורבא מרבנן ליכא משום חילול ה'. ויש מי שפירש שאומר עבדא דנורא מכוין לבו לשמים, דכתיב [דברים ד' פסוק כ"ד] אש אוכלה הוא, והא' נראה עיקר.

רוב עצים להסקה ניתנו. מהכא איכא למידק דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן, וכתבו בתוספות [כאן ד"ה רוב עצים להסקה] דמכאן יש ללמוד דאסור להלוות מעות לצורך בנין עבודה זרה או לצורך תכשיטיה או משמשיה משום לפני עור לא תתן מכשול, ובפרק ראשון דעבודה זרה הארכתי על זה בדברים אלו בכמה מקומות בסייעתא דשמיא. ושם נראה כי לצורך בנין בתי עבודה זרה מותר אלא לצורך כיפה שמעמידין שם עבודה זרה [ממתניתין דבונה עמו בסלקי הגיע לכיפה מקום שמעמידים שם עבודה זרה – לפי השי"מ] מסלק ידו ממנה. דמשמשי עבודה זרה אסור [עבודה זרה טז, א], משמשי משמשיה מותר, ושם כתבתי יותר בסייעתא דשמיא. [הגירסא לפנינו בגמרא שם: אין בונין עמהם בסילקי]. ומכל מקום שומר נפשו ירחק ממנה והמחמיר תבא עליו ברכה.

אמר ר' זירא מחלוקת דאמר עד הגשמים. דאז פליגי אי בעינן עד שתרד או שתגיע,

אבל אמר עד הגשם. דכולי עלמא לא בעינן שתרד, אלא עד שיגיע זמן הגשם קאמר, והיינו רביעה ראשונה דהיינו י"ז במרחשון כרבי יוסי דהלכתא כותיה, ורבי זירא חדא דאית ביה תרתי קאמר, כלומר דעד רביעה ראשונה, ולא תרד אלא עד שיגיע זמנה, והרמב"ם פירש עד זמן גשמים דהיינו רביעה אחרונה, דהיינו עד ראש חדש כסלו, וכל זה אינו אלא בארץ ישראל וסביבותיה, אבל בבבל ובגולה עד ששים בתקופה. ויש מי שפירש עד זמן גשמים קאמר דהיינו רביעה ראשונה, ומיהו למר עד שתרד ולמר עד שיגיע. ואינו מחוור בעיני, דאם כן היכי קאמר מחלוקת דאמר עד הגשמים, אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר, דמשמע דבגשמים פליגי, ובגשם לא פליגי, הא בגשם פליגי בזמן באם תרד הגשם או יגיע זמנו, והכא נמי הא פליגי ועדיין היא מחלוקת, אלא ודאי אינו עיקר.

[מתני'] אמר עד הגשמים או עד שיהו גשמים. אימתי זמנו עד שתרד רביעה שניה. ובגמ' מפרש אימתי היא רביעה שניה:

רשב"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה. פירוש של רביעה שניה ובהא פליגי דת"ק סבר עד שתרד ממש ואע"פ שנתאחרה ורשב"ג סבר משיגיע זמנה הוא מותר ואע"פ שלא ירדה והוי יודע דליכא הפרש בין אוסר עצמו לדבר למחייב נפשו לעשות דבר בנדר או בשבועה אלא דבמילתא (דליכא) דהוי ספיקא נקיטינן הכא והכא לחומרא וכן קבלתי מרבינו נר"ו:

עד שיפסקו גשמים עד שיצא ניסן כולו שהוא זמן הפסקת גשמים דברי ר"מ ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח והלכתא כר' יהודה:

א"ר זירא מחלוקת. חכמים ורשב"ג דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם עד זמן גשמים קאמר והיינו עד שיגיע זמן רביעה ראשונה דגשם חדא רביעה משמע:

וקא מפרשן לרביעה ראשונה בא"י עד שבעה במרחשון (א) דבשני נינהו ובגולה דהיינו בבל עד ע' בתקופה ובאלו הארצות נוהגין ברובם (בארץ ישראל) כבבל ולענין נדרים ודאי הכל לפי מקום נדרו שצריכים לגשמים והוא להם זמן גשמים והוא הדין לענין שאלת גשמים והכי מוכח בדוכתה וכן דעת רבינו נר"ו ועיקר:

לפתוח ראשון. להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם לדבר ולדרוש תחלה:

ולברך ראשון. בתורה ובברכת המזון וכשיושב בסעודה יביאו לו מנה יפה תחלה:

מנדה בלו והלך. כורש מלך פרס צוה שלא ישאלו מס לאנשי כנסת הגדולה וכיון שמן הדין פטור שרי ליה למימר כדי שלא יגזלו ממונו:

מנת המלך. קצוב על הקרקעות:

זו ארנונא. עשור בהמות:

עבדא דנורא אנא. עבודת כוכבים שעובדים לאש:

לצורבא דרבנן. דלא חיישינן שמא יתפקר לזלזל יותר התירו לו לומר שהוא עבד של המשרתים העובדים עבודת כוכבים:

הוה ליה אבא. יער:

לפני עור לא תתן מכשול. דעובדי כוכבים מצווים על עבודת כוכבים ושמא יעשו ממנה צלמים ונויי עבודת כוכבים:

רוב עצים להסקה ניתנו. וכיון דאיכא למתלי שקנו לדבר היתר תלינן והכי אמרינן במסכת ע"ז:

מתני' עד הגשמים עד שיהיו גשמים. באיזה לשון שאמר מותר כיון שהתחילו הגשמים לירד ברביעה שניה לפי שאין זמן קבוע למשך ירידתן ורשב"ג מיקל טפי ואמר עד זמן רביעה אע"פ שלא ירדו גשמים ובגמרא מפרש זמנן:

גמ' אסור עד שיגיע הקיץ בגליל. דבתר מקום נדרו אזלינן ומסתברא דה"ה לקולא:

מחלוקת עד הגשמים. דת"ק בעי ירידה של רביעה שנייה ורשב"ג סבר זמן רביעה שנייה דגשמים משמע לת"ק ירידת גשמים וגם משמע לשון רבים ומיעוט רבים שנים:

אבל עד הגשם. לשון זמן גשם וגם משמע לשון זמן רביעה ראשונה:

אסור לאדם להזמין לעובדי אלילים דברים הראוים לעבודתם שכל שאפשר שלא יזדמנו לו אלא על ידו נמצא עובר על לפני עור לא תתן מכשול כמו שכתבנו בראשון של ע"ז ומכל מקום כל שיש לתלות להיתר תולין כל שרוב אותן הענינים בכך והוא שאמרו כאן רב אשי הוה ליה ההוא אבא ר"ל יער צומח עצים זבנה לגוים אמר ליה רבינא הא איכא משום לפני עור ר"ל לעשות צלמי כווניהם או כיפה לע"ז שלהם והוא המקום שמעמידין בו האליל והשיבו רוב עצים להסקה ניתנו:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר עד הגשמים עד שיהו הגשמים עד שתרד רביעה שניה רשב"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה עד שיפסקו הגשמים עד שיצא ניסן כלו דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח אמר הר"ם הכל מודים כאשר אמר על הגשם שהוא יכוין על זה בארץ ישראל בי"ז במרחשון בשנה מבכרת ומאחרת בחדש כסלו ובאמצעית בכ"ג במרחשון הנה זה אשר נשבע עד הגשם יאסר עליו עד חדש כסלו אלא אם ירד בתחלת הזמן ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל והלכה כרבי יהודה:

אמר המאירי עד הגשמים ר"ל שנדר באיזה דבר עד הגשמים אסור עד שירדו גשמים של רביעה שניה כלומר שלא דיו בהגעת זמן רביעה שניה בלא גשמים או בירידת גשמים שקודם זמן רביעה אלא לשתיהן הוא צריך ר"ל שיגיע זמן רביעה שניה וירדו גשמים שאין רוב גשמים עד שתגיע רביעה שניה ורבן גמליאל אומר משיגיע זמן רביעה שניה אפילו לא ירדו בה גשמים ואין הלכה כרבן גמליאל אלא כתנא קמא ומכל מקום פירשו בגמרא שאם אמר עד הגשם הואיל ולא אמר גשמים בלשון רבים אין כונתו אלא על זמן הגשם ואינו אסור אלא עד שיגיע זמן הגשמים אע"פ שלא ירדו ודבר זה יש מפרשין בו זמן רביעה ראשונה אע"פ שלא ירדו וגדולי המחברים פירשוה עד שיגיע זמן רביעה אחרונה ויש שפרשוה עד שיגיע זמן רביעה שניה ומכל מקום דעת גדולי המחברים לשיטתם שאע"פ שאסרנוהו עד זמן רביעה אחרונה דוקא בלא ירדו שבלשון הגשם כונתו לזמן הגשם או לירידת הגשם אבל כל שירדו מזמן רביעה ראשונה ואילך מותר וכן יראה לדעת המפרשים בה משיגיע זמן השניה:

וזמני רביעות אלו כבר פירשנו במסכת תענית שגשמי החורף הנקראים יורה חלוק לשלשה זמנים ונחלקו התנאים בשיעור זמניהם שלדעת רבי מאיר הבכירה ר"ל הראשונה בשלשה במרחשון ושם היה ראוי לשאול אלא שנשתנה דינה כמו שביארנו שם וכל שירדו בה גשמים היא הנקראת רביעה ראשונה ואם לא ירדו גשמים בראשונה ונתאחרו עד שבעה במרחשון נקראת רביעה בינונית ואם לא ירדו בשניה ונתאחרו עד שבעה עשר במרחשון נקראת אפילה ואם לא ירדו בה גשמים מתחילין להתענות ואם ירדו גשמים בכל השלשה זמנים הראשונים נקראים רביעה ראשונה והשני רביעה שניה והשלישי רביעה אחרונה ונמצא זמן רביעה ראשונה לשאול אלא שנשתנה דינה וזמן שלישית להתענות וזמן השניה משתמש לכמה דברים על הדרך שביארנו שם ואחת מהן לנודר על הדרך שביארנו במשנתנו בנודר עד זמן הגשמים ולדעת רבי יהודה זמני הרביעות הראשונה בשבעה במרחשון ושניה בשבעה עשר בו והשלישית בכ"ג בו ולדעת רבי יוסי ראשונה בי"ז במרחשון ושניה בכ"ג בו ושלישית בראש חדש כסלו והוא שאמרו וכן היה רבי יוסי אומר אין היחידים מתענים עד שיגיע ראש חדש:

ולענין פסק כתבנו במסכת תענית כרבי מאיר וכמו שאמרו שם שאם הגיע שבעה עשר במרחשון ולא ירדו גשמים מתחילין יחידים להתענות ויש פוסקים כרבי יוסי ולענין נדר מיהא רוב פוסקים כתבוה כן אלא שלענין תענית יחידים פסקו כלם להיות יחידים מתענים משבעה עשר במרחשון ואילך ואיני יודע מה הביאם לכך ומתוך כך נראה לי לפסוק כרבי מאיר אף לענין נדרים כסתם משנה שבתעניות:

ולענין ביאור זה שאמרו בגמרא אבל עד הגשם עד זמן הגשמים קאמר כלומר אע"פ שלא ירדו והקשו עליה משמועת הרביעות וממה שאמרו בשלמא ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למה והעלו בה לנודר ואמרינן עלה כמאן אזלא הא דתניא רשב"ג אומר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה אתה מונה בהם רביעה ראשונה ושניה כמאן כרבי יוסי דמשבעה עשר עד כ"ג איכא שבעא יומי עד יום השבעה עשר ואלו לרבי מאיר דקאמר בשלשה ובשבעה אף בחמשה ימים כן ולרבי יהודה אינו כן אלא בי"א יום אלא כרבי יוסי והכא סתמא קאמר בין עד הגשם בין עד הגשמים וקאמר גשמים שירדו שבעה ימים זה אחר זה מונין בהן רביעה ראשונה ושניה והרי שויא שניה לנודר ואי ליתא לדרבי זירא אלא דבין עד הגשם בין עד הגשמים חדא מחתא נינהו הא דאמר רשב"ג שירדו דמשמע דוקא שירדו לת"ק קאמר אלא אי איתא דבעד הגשם כולהו מודו דלא בעינן שירדו מאי האי דקאמר ברביעה שניה ולענין נודר שירדו הא בהגיע זמן סגי ותירץ ההיא בדקאמר עד הגשמים:

אמר עד שיפסקו גשמים פירושו עד שיצא ניסן כלו דברי רבי מאיר ורבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח והלכה כרבי יהודה ודברים אלו כלן נאמרו בארץ ישראל ובמקומות הדומים לה אבל שאר ארצות שאין זמנים אלו מיוחד לגשמיהם יראה שדנין בהם כפי ענינם על הדרך שביארנו במסכתא זו כמה פעמים:

ארנונא מס של בהמות כדתנן בהמת ארנונא. אין לדקדק במשמעות הלשון כי לשון כשדים הוא (נראה לי שדעתו למלת הלוך בדניאל. מהשמטה). שרי ליה לצורבא מרבנן שלא יבא להקל יותר. עבדא דנורא עבודה זרה של אש בני אדם העובדים לאש מותר לו לומר עבד הוא לאותן בני אדם העובדים האש מאי טעמא לאברוחי אריא מיניה קאמר אינו נראה כמודה למעשיהם שהדבר נראה וידוע שלהשתכר מן האכרגא אומר כן אבל לומר עבד לעבודה זרה מאש שהוא עובדה אסור כמתני' בעבודה זרה בפרק קמא. יניח נמצא מהנה כל שכן שאסור לומר שהוא עובד לה שמקבלה באלוה. הרא"ם ז"ל.

עבדא דנורא אנא עמל אני כשור לעול. הרי"ץ ז"ל (נראה לי לפרש כוונת הרי"ץ דהוה לישנא דמשתמע בתרי אפי ועיין ש"ך י"ד סי' קנ"ז ס"ק י"ח. מהשמטה).

רוב עצים להסקה ניתנו. מהכא איכא למידק דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן. וכתוב בתוס' דמכאן יש ללמוד דאסור להלוות מעות לצורך בנין עבודה זרה או לצורך תכשיטיה או משמשיה משום דלפני עור לא תתן מכשול ובפרק קמא דעבודה זרה הארכתי בדברים אלו בכמה מקומות בסייעתא דשמיא. ושם נראה כי לצורך בנין בתי עבודה זרה מותר אלא לצורך כיפה שמעמידין שם עבודה זרה עצמה אסור ממתני' דבונה עמו בסלקי הגיע לכיפה מקום שמעמידין שם עבודה זרה מסלק ידו ממנה דמשמשי עבודה זרה אסור משמשי משמשיה מותר ושם כתבתי יותר בסייעתא דשמיא. ומכל מקום שומר נפשו ירחיק ממנה והמחמיר תבא עליו ברכה. הרשב"א ז"ל.

מתניתין עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים אבל לא קציר שעורים. פירוש דאף על גב דאמרינן במתניתין דכי אמר עד הקציר אינו אסור אלא עד שיגיע הקציר כלומר עד תחלת הקציר דוקא תחלת קציר חטים קאמרינן אבל אסור הוא אף על פי שקוצרין שעורים. והרי זה דומיא דקיץ דאמרינן עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות ולא משעה שאדם לוקט בכורי תאנים ושעורים בכורי קציר הם. ואיפשר דדוקא לדידהו דרובן חטים קא אכלי והשעורים אינן אלא מאכל בהמה כדאמרינן פרק קמא דפסחים שעורין נעשו יפות אמר לו לך ובשר לסוסים ולחמורים אבל במקומות אלו שרוב הבריות אוכלין שעורים אפשר לאסור משיגיע קציר השעורים. הרנב"י ז"ל.

עד שתרד רביעה שנייה שלש רביעיות הן ובגמרא מפרש להו. ואף על גב דאנן תנן לעיל עד שיהא הפסח אסור עד שיצא לפי שזמן הפסח קבוע שבעה ימים אבל זמן משך הגשמים אינו קבוע הילכך עד שיגיע רשב"ג אומר עד שיגיע זמן של רביעה שניה ופליג את"ק דבעי ירידה. הרא"ם ז"ל.

רשב"ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה כלומר רביעה שנייה. ובהא פליגי דת"ק סבר עד שתרד אף על פי שתתאחר מלירד אחר זמנה ורשב"ג סבר משיגיע זמנה הוא מותר אף על פי שלא תרד בזמנה. הרנב"י ז"ל.

רש"י בד"ה להסקה כו' להסקה דמי ולא לע"ז כצ"ל אמר קונם כו' ניסן רבי יהודה כצ"ל:

בד"ה מחלוקת כו' כדאית ליה דגשם כצ"ל והד"א:

הרא"ש בד"ה עבדא כו' שעובדים לאש כצ"ל:

בד"ה אסור כו' אזלי' ומסתבר כצ"ל סתם הס"ד ברישא הס"ד:

ר"ן בד"ה עבדא כו' מדרבנן רבותא כצ"ל:

בד"ה רוב כו' דהא איכא כצ"ל:

בגמרא הס"ד קבוע הס"ד בעיני הס"ד:

בד"ה ומקשו כו' שיגיע הכא כצ"ל לאחר זמן נמי כצ"ל:

שרי ליה לצורבא כו' דכתיב מנדה בלו והלך כו'. וכתבו התו' בפ"ק דב"ב לפי שהיו עסוקים במלאכת שמים בבנין בהמ"ק ה"נ לא הטילו מס על לומדי תורה עכ"ל וסמך נמי אקרא דמייתי התם גם כי יתנו גו' ואם מעט מהם יחילו ממשא כו' ע"ש:

בפירש"י ליטול מנה כו' כשחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפנים עכ"ל. פי' הת"ח שבכהנים וכהן דקרא דוקדשתו מיירי נמי בת"ח הנקרא כהן כמו ובני דוד כהנים אבל הרא"ש והר"ן פירשו כפשטי' דנוטל מנה יפה בחולק עם ישראל ובכהן דעלמא איירי ואפשר שרש"י דקדק לפרש כן מלישנא דקאמר לכל דבר שבקדושה ובחולק עם ישראל ליכא בדבר ההוא שחולק דבר קדושה וק"ל:

עבדא דנורא אנא כו'. וכוונתו לשמים שהוא עבד ה' הנקרא אש אוכלה גו' והת"ח נקרא עבד ה' ולא ע"ה והר"ן פי' לרבותא נקט ת"ח ואין צורך וק"ל:

ר"ן ד"ה ומקשו הכא. שלפעמים מאחר הרבה כגשמים. כצ"ל בכ"ף:

ר"ן ד"ה עבדא דנורא אנא וכו' וכי קאמר צורבא מרבנן רבותא קאמר. נ"ב איכא למימר דוקא לצורבא מרבנן שרי לא לאינש אחרינא והיינו משום דאית ביה תרתי למעליותא חדא דקושטא הכי הוא שהוא עבדה ועוד דלבו וכוונתו זכה לשמים. מאי דלא"ה באינשי דעלמא דכוותה אשכחן טובא דשרו לצ"מ דוק ותשכח (עמ"ש באבן בוחן שלי) ואע"ג דבכמה מילי מחמירין לת"ח ואדם חשוב:

שם ד"ה זבני' לבי נורא מכרו לעובדי האש. עמ"ש בגיטין (דף יז ע"א):

עַבְדָּא דְּנוּרָא אֲנָא. פירש הר"ן ז"ל דכתיב כִּי הֳ' אֱלֹקֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא (דברים ד, כד) ועוד נראה כונתו 'עבד התורה אני' דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם הֳ' (ירמיה כג, כט).

קציר חטים ולא קציר שעורים דאזלינן בתר רובא וה"ה אי רובא קוצרים שעורים אזלינן בתר רובא ולא דמי לעיל י"ג ע"א גבי שמן לא אזלינן בתר רובא כתב הלח"מ התם אמרינן משניהם נאסר אבל הכא א"א אלא לקציר אחד ואמרינן על הרוב נתכוון. ובהכי מתישבא נמי ממתני' לעיל (יח ע"ב) סתם נדרים וכו' דאזלינן בתר רובא דקרי ליה בשר מליח או חרמי כהנים דהתם נמי לא נתכוון אלא לאחד מהם. וש"ך תי' בלא"ה התם מיירי שהוא מפרש כוונתו. ויען הרוב קרי ליה הכי מהימן. משא"כ בשמן. ובשמעתין מיירי שאינו יודע למאי נתכוון ע"כ צריכים לדברי לח"מ הנ"ל:

הנודר עד הקיץ בגליל וירד לעמקים וכו' כתב הרא"ש ה"ה להקל. והיינו באומר קונם עד וכו'. דקבלת הנדר וחיילות כנדר הכל ביום אחד והספק בזמן המשכתו אז לכ"ע אזלינן בתר המקום והזמן שעמד בשעת הנדר. אבל אם אמר בגליל קונם מקציר ואילך וירד לעמקים דקבלת הנדר היה בגליל וחיילתו בעמקים. זה תליא בפלוגתא ועיין לקמן בר"ן (פד ע"א):

עד שיעבור הפסח וכן פסק הרמב"ם. ובפ"ג מתענית הלכה ט פסק שמתענים עד שיצא ניסן של תקופה. צ"ל היכא שלא ירדו גשמים כלל מתענים עד שיצא ניסן של תקופה אולי עוד ירחם. אבל בשנה שהגשמים יורדין הוה פסיקת גשמים על הרוב משיצא הפסח ועמ"ש הלח"מ:

(סב ב) תניא הנודר עד הקיץ בגליל וכו'.—כגירסא זו נמצא גם בירושלמי ותוספתא. אבל מלשון הר"נ (במשנתנו ד"ה הכל) נראה שהיה גורס כאן "עד הקציר".

לפתוח ראשון. לקרוא בספר תורה: ולברך ראשו. בברכת המוציא ובברכת המזון: וליטול מנה יפה ראשון. כשחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפנים: מנדה בלו והלך וגו'. מקרא הוא בספר עזרא: לא יהיבנא אכרגא. איני רוצה ליתן מס בשביל שאני חכם: עבדא דנורא. עבד של עבודת כוכבים פלונית אני ואיני רוצה ליתן מס. נורא שם עבודת כוכבים: אבא. יער: לפני עור. דאינהו קא עבדי מינה צורך עבודת כוכבים: להסקה ניתנו. וכמוכר להסקה דמי ולא לעבודת כוכבים: מתני' אמר קונם שאיני טועם עדי הקציר. עד שיתחילו לקצור חטין קאמר ולא קציר שעורים וקציר שעורים הוי מוקדם: אם היה בהר. בשעת הנדר אע''פ שירד בבקעה אסור עד שיתחילו לקצור בהר: אמר קונם שאיני טועם עד הגשמים או שאמר שאיני טועם עד שיהו גשמים אסור עד שתרד רביעה שניה דגשמים משמע שנים: רביעה שניה. מפרש בגמרא: עד שיגיע זמנה של רביעה. אע''פ שלא ירדה כיון שהגיע זמנה מותר: אמר קונם שאיני טועם עד שיפסקו גשמים אסור עדי שיצא ניסן כולו דבר ר' מאיר. רבי מאיר לטעמיה דאמר במסכת תענית בפ''ק עד מתי שואלין את הגשמים ר''מ אומר עד שיצא ניסן רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח ותו לא: גמ' מחלוקת דאמר עד הגשמים. דמר סבר עד זמנה ומר סבר עד שתרד: אבל אם אמר עד הגשם. דברי הכל עד זמן גשמים של רביעה ראשונה קאמר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עד שיגיע זמנה כו' דגשם חדא רביעה משמע:

הנודר עד הקציר. ובמקומו יש קציר חטים וקציר שעורים עד שיתחיל קציר חטין דקציר המיוחד קאמר: הכל לפי מקום נדרו. כלומר מה שאמרנו קציר חטין היינו במקום שיש קציר חטין אבל אם אין במקומו אלא קציר שעורין [שעורין] קאמר ולא תלינן בקציר חטין דעלמא וגם לענין זה אזלינן אחר מקום נדרו שאם היה בהר קציר הר קאמר וכי נמי מטא קציר דבקעה אינו אסור עד קציר דהר: עד הגשמים שיהיו גשמים כיצד עד שירד רביעה שניה. דבא''י לא היו יורדין גשמים כ''א ג' פעמים וקורין להם רביעות: רשב''ג אומר עד שיגיע זמנה של רביעה שנייה. כי נמי לא ירדה ובגמ' מפרש אימתי זמנה: עד שיצא ניסן כו'. דעד. ניסן זמן ירידת גשמים: עבדא דנורא אנא. כלומר שהוא משועבד לכהנים של אותה עבודת כוכבים שעבדיהם פטורין מן המכס ואינו נראה כמודה להם שהדבר ידוע [דליפטור] ממס [אמר הכי]: האיכא לפני עור. שיעשו צלמים או בנין לפני עבודת כוכבים: רוב עצים להסקה. וכל היכא דאיכא למיתלי בהיתירא תלינן מכאן יש ללמוד שאסור להלות מעות לצורך בנין עבודת כוכבים או לצורך תכשיטיה כ''ש למכור להם משמשין ודברי תיפלות כגון גביעים מחתות וספרים והמונע יצליח: אינו אסור עד שיגיע בגליל. במקום שנדר: מחלוקת דאמר עד הגשמים. [בהא אמרינן עד] רביעה שנייה נדר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה או עד שתרד או עד הזמן אבל אמר עד הגשם עד זמן קאמר פירוש רביעה ראשונה:

ר"ן
לפתוח ראשון. בקריאת התורה שקורא ראשון: ולברך ראשון. ברכת המזון שהוא קודם לכל אדם: וליטול מנה יפה ראשון. אם בא לחלוק דבר עם ישראל עושה ישראל ממנו שני חלקים שוים וכהן בורר אי זו מהן שירצה: והלך זו ארנונא. סעודת המלך כשהולך ממקום למקום ארנונא בלשון יון סעודה. לשון אחר שותפות שיש לו למלך בבהמות דארנונא לשון שותפות מדכתיב (במדבר כא) כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי: עבדא דנורא אנא. עבד לאיש שהוא כהן לעובדי האש שעבדיו פטורים מכרגא ולא הוי כמודה בעבודת כוכבים דמוכחא מילתא דלא אמר הכי אלא לאפטורי מכרגא וכי קאמר צורבא מרבנן רבותא קאמר דאפילו צורבא מרבנן שרי ליה למימר הכי דהן סבורים לעבודת כוכבים והוא לבו לשמים כדכתיב ה' אלהיך אש אוכלה הוא: אבא. יער: זבניה לבי נורא. מכרו לעובדי האש שמציתין את האור בבית עבודת כוכבים שלהן: רוב עצים להסקה ניתנו. ואינו כמוכרו לעבוד עבודת כוכבים דהא איכא למיתלי בהתירא וכל היכא דאיכא למיתלי תלינן: מתני' עד הקציר עד שיתחילו העם לקצור קציר חטים. דהא הוא דחשיב להו לאינשי וקרו ליה קציר סתם: הכל לפי מקום נדרו. כלומר מסתמא בכל מקום מיקרי קציר קציר חטים אבל אם במקום נדרו הורגלו לקרות לקציר שעורים קציר סתם הכל לפי מקום נדרו וכן נמי אם היה בהר בהר אף בזה הולכין אחר מקום נדרו שאם היה בהר הולכין אחר זמן קציר של הר שאע''פ שאחר כן ירד לבקעה והגיע קציר של בקעה כיון שעדיין לא הגיע קציר של הר אסור עד שיגיע קציר של הר וכדאיתא בגמרא: עד הגשמים עד שיהו הגשמים עד שתרד רביעה שניה. ג' זמנים הן של גשמים וכל זמן קרי רביעה על שם שהגשמים רובצים על הארץ וקתני דמתסר עד שתרד רביעה שניה משום דסתמא שניה משמע שאינה מקדמת כל כך כרביעה ראשונה ולא מאחרת כל כך כשלישית מיהו לא בעי עד שתעבור אפילו כי אמר עד שיהו הגשמים משום שאין זמנן קבוע: עד שיגיע זמנה של רביעה. אע''פ שלא ירדה עדיין דסבירא ליה דכיון דאין לירידתה זמן קבוע שהרי לפעמים מאחרת לירד אמרינן דבזמן ירידתה חל נדרו ולא בירידתה ממש כך נראה בעיני: עד שיצא ניסן כולו. דעד ניסן רגילין גשמים לירד: גמ' מחלוקת דאמר עד הגשמים. כלומר כי פליגי ת''ק ורשב''ג אי בעי עד שתרד ואי בעי כשהגיע דווקא דאמר עד הגשמים אבל אמר עד הגשם אפילו ת''ק מודה דעד זמן גשמים קאמר ולא מתסר אלא עד שיגיע מן רביעה שניה: ומקשו הכא אמאי לא משמע ליה נמי לת''ק עד הגשם ירידה ממש כי היכי דמשמע ליה עד הגשמים ונראה בעיני דהיינו טעמא דמדינא עד שיגיע משמע דכי היכי דאמרינן דכל שאין זמנו קבוע כלומר שאין להמשכתו זמן קבוע לא מחית נפשיה לספיקא למיתסר ביה ומשום הכי אינו אסור אלא עד שיגיע הכא נמי כל שאין להתחלתו זמן קבוע שלפעמים מאחר הרבה בגשמים לא מחית נפשיה לספיקא ועד שיגיע זמן קאמר וראייה לדבר מדאבעיא לן בירושלמי קבע זמן למשתה בנו ואמר קונם יין עד שיהא משתה בני אי הוי כמי שזמנו קבוע או מאחר שיכול לדחותו ולעשותו לאחר זמן כמי שאין זמנו קבוע ובודאי דהכי איבעיא לן מי אמרינן דכיון דקבע לו זמן לא מסיק אדעתיה שידחה אותו הלכך אסר נפשיה עד שיהא ממש וכל שדחה אותו לאחר מכן אסור עד שיהא או דילמא דכיון שיודע היה שיכול לדחותו לא מחית נפשיה לספיקא הילכך אע''ג דאמר עד שיהא עד שיגיע זמן שקבע לו קאמר ולא עד שיהא ממש ומכאן אתה למד דכל שאין להתחלתו זמן קבוע עד שיגיע זמנו קאמר הילכך גשמים שאין לירידתן זמן ידוע מדינא כי אמר עד הגשם עד שיגיע זמן קאמר ובהא אפילו רבנן מודו מיהו בעד הגשמים הוא דפליגי דכיון דסגי ליה למימר עד הגשם ואמר עד

נדרים סב ע"ב