דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים סא ע"ב - Steinsaltz

in a position of uncertainty, and Rabbi Yosei holds that a person does place himself in a position of uncertainty?

The Gemara raises a contradiction from the following mishna (Kiddushin 64b): In the case of one who has two groups of two daughters born to him from two women, e.g., he has two daughters from his first wife, and after his first wife died he remarried and had two daughters with his second wife, and he said: I betrothed my older daughter to someone, but I do not know if I meant the older of the older group of daughters; or if I meant the older daughter of the younger group; or if I meant the younger daughter of the older group, who is nevertheless older than the older daughter of the younger group, then all three of those daughters are prohibited to marry another man due to the uncertainty, as he failed to clarify which daughter was betrothed. This applies to all the daughters apart from the younger daughter of the younger group, who is certainly not betrothed. This is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yosei says: They are all permitted to marry, apart from the older daughter of the older group. This demonstrates that according to Rabbi Meir, one must take into account any of the possible meanings of the imprecise expression: My older daughter, whereas Rabbi Yosei maintains that only the narrowest possible meaning of the phrase is taken into account. This contradicts the mishna here.

In response to this question, Rabbi Ḥanina bar Avdimi said that Rav said: The attribution of the opinions is reversed, i.e., the views stated in the mishna here must be reversed in order to reconcile them with the mishna in Kiddushin. And it is indeed taught in a baraita that this is the principle: With regard to any vow which specifies a fixed time, i.e., an event that occurs on a particular date, and one said that the vow applies until before that event, Rabbi Meir says the vow applies until the event ends, and Rabbi Yosei says that the vow is in effect only until the event arrives. This is another proof that the opinions in the mishna here must be reversed.

MISHNA: If one takes a vow that something is forbidden to him until the grain harvest, or until the grape harvest, or until the olive harvest, it is forbidden to him only until the arrival of that season. This is the principle: With regard to any occasion whose time is fixed, and one said: Until it arrives, it is forbidden to him until the specified occasion arrives. If he said: Until it will be, it is forbidden to him until the specified occasion ends. And with regard to any occasion whose time is not fixed, i.e., it does not fall on a precise date, whether he said: Until it will be, or: Until it arrives, it is forbidden to him only until the specified occasion arrives.

If he said: Until the summer [kayitz], or: Until it will be summer, the vow remains in effect until the people begin to bring fruit into their houses in baskets. If he said: Until the summer has passed, the vow remains in effect until the people set aside [yakpilu] the knives [hamaktzuot] with which the figs are cut after being harvested, and return them to their place of storage.

GEMARA: The Sage taught: The basket about which they spoke in the mishna is a basket of figs, and not a basket of grapes, which are gathered later than figs. It is taught in a baraita: One who vows that summer [kayitz] produce is forbidden to him is prohibited from partaking only of figs, as the fig harvest is called kayitz. Rabban Shimon ben Gamliel says: Grapes are included in the category of the summer produce, along with figs.

The Gemara asks: What is the reason of the first tanna? The Gemara answers: He holds that since figs are plucked [mikkatzetzan] by hand, while grapes are plucked not by hand but with tools, it is only figs that are considered summer [kayitz] produce. Conversely, Rabban Shimon ben Gamliel holds that grapes, too, when they are sufficiently ripe, are plucked by hand. Therefore, they can be considered summer produce as well.

§ The mishna states that if one said: Until the summer has passed, then the vow remains in effect until the people set aside the knives used to cut the figs. It was taught: This means until most people set aside their knives, even if there are still some individuals who have yet to do so.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף סא - ב

ומקשינן: למימרא [וכי נאמר] דרבי מאיר סבר: לא מעייל איניש נפשיה  לספיקא [אין אדם מכניס את עצמו לספק], ולכן אף ש"פני" הפסח יכול להתפרש עד רגע אחרון שלפני סוף הפסח, היות ואין הדבר ברור שכך היא משמעות דיבורו והזמן הזה של הפסח הוא ספק, אין אדם יוצר על עצמו מצב של ספק, ואנו מניחים שאין כוונתו לנדור אלא כפי המשמעות הודאית של הדברים, ולכן אינו אסור אלא עד הפסח.

ורבי יוסי סבר: מעייל איניש נפשיה לספיקא [אדם יוצר על עצמו מצב של ספק], והיות ויתכן שמשמעות דבריו היא עד רגע אחרון של הפסח, לכן אסור הוא מספק עד זמן זה.

והאם אכן כך היא שיטתם!?

ורמינהו סתירה לכך מהא דתנן במסכת קידושין [נא ב]:

מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים, מכל אחת משתי נשיו יש לו בת גדולה ובת קטנה.

כגון שהיו לו שתי נשים, האחת רחל והשניה לאה.

ולרחל אשתו היו שתי בנות: בלהה הגדולה, וזלפה הקטנה.

וגם ללאה אשתו היו שתי בנות: דינה הגדולה, ואסנת הקטנה.

והיתה בלהה גדולה מדינה, ודינה גדולה מזלפה, וזלפה גדולה מאסנת.

ואמר האב בשעה שקידש את בתו, לבעל המקדש אותה: "קדשתי לך את בתי הגדולה". [1] ואיני יודע, אין ידוע איך לפרש את דבריו:

אם הכוונה היא רק לבת הגדולה שבשתי הגדולות משתי הנשים, דהיינו: בלהה.

או אם הכוונה היא לגדולה שבשתי הקטנות, משתי הנשים, דהיינו זלפה.

ואם, או הכוונה היא לקטנה שבגדולות משתי הנשים. דהיינו דינה, שהיא הגדולה מן הגדולה שבקטנות, דהיינו זלפה. [2]

הרי כולן - בלהה זלפה ודינה - אסורות, היות וכולן הן בכלל הספק, וכמו שנתבאר.

חוץ מן הקטנה שבקטנות, דהיינו אסנת, שהיא ודאי אין לקרותה "גדולה" ואינה בכלל הספק, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות. דהיינו, בלהה.

והטעם, משום שאדם אינו רוצה להכניס את בנותיו [3] למצב של ספק, ובודאי נתכוין לגדולה שבגדולות.

הרי שרבי מאיר ורבי יוסי נחלקו בדבר זה, ושיטותיהן הפוכות מכפי שהן במשנתנו!? [4]

אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב: מוחלפת השיטה במשנתנו, ויש להפוך דברי רבי מאיר לרבי יוסי ודברי רבי יוסי לרבי מאיר.

ומסייעת הגמרא לתירוץ: והתניא [בניחותא]:

זה הכלל כל שזמנו קבוע [משך זמנו קבוע] [5] ואמר "עד פני":

רבי מאיר אומר: עד שיצא, כי מעייל איניש נפשיה לספיקא ; ורבי יוסי אומר: עד שיגיע, כי לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. [6]

מתניתין:

מי שאמר: קונם יין שאני טועם "עד הקציר" של חיטים, או "עד הבציר" של ענבים, או "עד המסיק" של זיתים [7] -

הרי זה אינו אסור אלא עד שיגיע הקציר או הבציר או המסיק.

זה הכלל:

כל שזמנו קבוע, כלומר: "משך זמנו קבוע" כגון פסח שהוא נמשך שבעה ימים ולא יותר, ואמר, כלומר: רק אז יש חילוק בין הלשונות שאם אמר:

"עד שיגיע" [8] אסור הוא עד שיגיע, ואם אמר "עד שיהא" הרי זה אסור עד שיצא.

וכל שאין [משך] זמנו קבוע כגון קציר ובציר שאין להם זמן קבוע שיהו נמשכין אותו זמן ולא יותר, בין אמר "עד שיהא" ובין אמר "עד שיגיע", הרי זה אינו אסור אלא עד שיגיע, שאין אדם אוסר עצמו בזמן שאין לו קצבה. [9]

מי שאמר "עד הקיץ [זמן לקיטת פירות תאנים] " או שאמר: "עד שיהא הקיץ", הרי זה אסור עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות [סלי איסוף התאנים], [10] לפי שאין משך זמנן קבוע, וכוונתו לומר: "עד שיגיע". [11]

ואם אמר: "עד שיעבור הקיץ", הרי זה אסור עד שיקפילו המקצועות [סכינים שהם מיוחדים לחתוך תאנים כשעושין מהם עיגולי דבילה], כלומר: כשיקפלו את סכיניהם ויפסיקו לקוץ. [12]

גמרא:

שנינו במשנה: עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות:

תנא בברייתא לפרש את המשנה:

"כלכלה" שאמרו במשנתנו היינו כלכלה של תאנים ולא כלכלה של ענבים, כי "קיץ" משמע פירות "הנקצצים" ביד, ואילו ענבים "נחתכים" בסכין ואינם "נקצצים".

תניא:

הנודר מפירות ה"קיץ" כלומר: פירות הנקצצים, אין אסור אלא בתאנים, כדמפרש הגמרא טעמא ואזיל.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף ענבים בכלל תאנים, כלומר: ענבים כמו תאנים הם בכלל פירות "קיץ".

ומפרשינן: מאי טעמא דתנא קמא?

כי קסבר: תאנים מיקצצן בידא [נקצצים הם ביד] ולכן הם בכלל פירות "קיץ", אבל ענבים הא לא מיקצצן בידא אלא בסכין, ולכן אינם בכלל פירות "קיץ".

ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבר: ענבים נמי הרי כי מירדדן [כשיבשו עוקצי הענבים] מיקצצן בידא, ולכן אף הם בכלל פירות "קיץ".

שנינו במשנה: עד שיעבור הקיץ, עד שיקפילו המקצועות:

תנא בברייתא: עד שיקפילו רוב המקצועות. [13]

הערות

[1] על פי לשון הרמב"ם [אישות ט ט]: מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים וכולן ברשותו וקידש אחת מהן, ובשעת הקדושין אמר לבעל קידשתי לך את בתי הגדולה.

[2] נתבאר על פי הר"ן כאן; אבל לדעת רש"י בקדושין סד ב, מיירי שנשא את השניה לאחר מיתת הראשונה, ובנות הראשונה הן הגדולות, ובנות השניה הן הקטנות, וכן פירשו כאן המפרש הרא"ש והמאירי.

[3] כן הוא הפשטות; אלא שרש"י בקדושין סד ב פירש: לא מחית איניש למימר מילתא דליתי בה לידי שאלה לחכמים.

[4] אופן זה שהביאה הגמרא בפשוטו אינו דומה לגמרי לנידון משנתנו, שהרי במשנתנו הנידון הוא אם מעייל איניש "נפשיה" לספיקא, ואילו שם הנידון הוא אם מעייל איניש "בתו" לספיקא; וראה בגמרא לעיל יט ב שמחלקת הגמרא בין "מעייל איניש נפשיה לספיקא", לבין מי שהקדיש את חייתו אם הקדיש את הכוי שהוא ספק חיה, ומשום ששם הנידון הוא אם "מעייל איניש ממוניה לספיקא", ראה שם היטב בלשון הגמרא. וביאור הקושיא של הגמרא הוא, משום שלא מסתבר לומר שלרבי מאיר מעייל איניש בתו לספיקא אף שאת נפשיה לא מעייל לספיקא, ואילו לרבי יוסי הסברא היא בהיפוך שאע"ג שאת נפשיה מעייל איניש לספיקא, בכל זאת את בתו לא מעייל איניש נפשיה לספיקא, ונמצאו הסברות הפוכות; ואולם ראה לשון רש"י בקדושין שהובא לעיל בהערה.

[5] כי בדבר שאין משך זמנו קבוע אפילו אמר "עד שיהא", אין כוונתו אלא עד שיגיע, כי אין אדם אוסר את עצמו בדבר שאינו קצוב, כמבואר במשנה בסמוך, וכל שכן אם אמר "עד פני" שאין כוונתו אלא עד שיגיע.

[6] א. הר"ן הביא את הגמרא בקדושין סה א שמיישבת את הסתירה באופן אחר, והיינו: מחלוקת רבי מאיר ורבי יוסי ב"עד פני" אינה בנידון אם מעייל איניש נפשיה לספיקא, אלא חלוקים הם בפירוש "עד פני" אם פירושו "עד לפני הפסח" או "עד דמתפני פסחא", והביא מחלוקת הראשונים אם ההלכה כסוגיא שלנו במסכת נדרים - שהיא "סוגיא במקומה" - שרבי יוסי אמר: עד שיגיע והלכה כמותו כהכלל הנקוט בידינו "רבי מאיר ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי", או שקיימא לן כסוגייא בקדושין, כיון שעדיף להפוך את הברייתא מאשר את המשנה, כמבואר טעם זה בר"ן קדושין בשם הרמב"ן. ב. הר"ן הביא כאן ירושלמי, ויבוארו הדברים במשנה לקמן סב ב, כי שם מקומה לדעת הר"ן, והביאו שם בשנית.

[7] קצירת חיטים נקראת "קצירה", של ענבים "בצירה", של זיתים "מסיקה", ובתאנים נראה המלקט "אורה", ובתמרים "גודר", ובשאר אילנות נקרא "מלקט", ראה רשב"ם בבבא בתרא פב ב ד"ה כמלא אורה וסלו.

[8] אפילו אמר "עד" לבד אינו אסור אלא עד שיגיע, כמבואר במשנה בתחילת הפרק.

[9] א. לשון הר"ן לקמן סב ב ד"ה מחלוקת "כל שאין זמנו קבוע, כלומר שאין להמשכתו זמן קבוע לא מחית נפשיה לספיקא למיתסר ביה", ויש להסתפק אם כוונתו לומר שדין זה תלוי במחלוקת התנאים דלעיל אם מחית איניש נפשיה לספיקא. והנה בברייתא לעיל איתא: "כל שזמנו קבוע ואמר: "עד פני", רבי מאיר אומר: עד שיצא", וטעמו של רבי מאיר הוא משום דמעייל איניש נפשיה לספיקא, ובכל זאת מחלקת הברייתא בין דבר שזמנו קבוע לדבר שאין זמנו קבוע; ובהכרח שאינו ענין למחלוקת התנאים. ב. המשנה נתבארה על פי שיטת הר"ן; והתוספות והמאירי הביאו שיטה אחרת ש"זמנו קבוע" אינו מתיחס למשך הזמן אלא לתחילת הזמן, וכן נראה מלשונו של הרמב"ם כמו שכתב ב"קרן אורה" כאן; ולפי שיטה זו קציר בציר ומסיק כלולים ב"זמנו קבוע", ו"אין זמנו קבוע" היינו כגון שאמר "עד שילך פלוני למקום פלוני", והתוספות דחו זה מכח המשך המשנה ויתבאר בהערה בהמשך המשנה. ג. ראה בר"ן לקמן במשנה סב ב, דמשום סברא זו עצמה שלא מעייל איניש נפשיה לספיקא, אם תלה את נדרו בגשמים שיש להם זמן שהם יורדים ולפעמים הם מתאחרים, לכן מן הדין הוא אינו אסור אלא עד זמן שירדו הגשמים, וכעין הסברא שביאר הר"ן בדבר שאין למשכו זמן קבוע; והיינו, דבדבר שאין לתחלתו זמן קבוע כלל, בהכרח דמחית נפשיה לספיקא, אבל בדבר שיש לו זמן ובפועל מתאחר הוא, יש לנו לומר שנתכוין עד הזמן, כי כל כמה שאנו יכולים לומר דלא מחית איניש נפשיה לספיקא - אומרים אנו. ד. לפי שיטות הראשונים החולקים על הר"ן, בהכרח שאין הטעם משום שלא מחית איניש נפשיה לספיקא, כי היות ותחילת הזמן אינו קבוע הרי הוא נכנס לספק מתי יהיה אותו דבר גם אם נפרש את כוונתו "עד שיגיע".

[10] פירש המאירי: רצונו לומר שה"קיץ" היה מונח אצלם על זמן בישול התאנים, ולימד שאין בהם זמן שיגיע משיתחילו העם לאוכלם, שאכילתם אינה קרויה "קיץ", אלא עד שיתחילו העם להכניס תאניהם בכלכלות.

[11] מכאן הוכיחו התוספות ש"זמנו קבוע" היינו משך זמנו קבוע, שאם לא כן, אם אמר "עד שיהא" הקיץ, למה אינו אסור אלא עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות ולא עד סוף הקיץ, כמו מי שאמר "עד שיעבור הקיץ".

[12] והמאירי פירש "שכבר נתיבשו התאנים והכניסום וקפלו המחצלות שנתיבשו עליהם, ו"מקצועות" פירושו "מחצלות", וכן פירשו הרמב"ם הרע"ב והרא"ש.

[13] ב"שיטה מקובצת" הביא בשם הרנב"י: פירוש, אף על פי שהנודר קיפל מקצועות שלו, אינו מותר עדיין עד שרוב בני העיר יקפלו מקצועותיהן; ומלשון בעל ה"שיטה מקובצת" משמע קצת, שהרא"ם שכתב: "עד שיתקפלו רוב המקצועות, אף על פי שלא הוקפלו כולן" חולק, והיינו שלדעת הרנב"י צריך שני תנאים: שיקפל הנודר, ושיקפלו רוב בני העיר, ואילו לדעת הרא"ם די במה שקיפלו רוב בני העיר את מקצועותיהם ואפילו אם הנודר עצמו לא קיפל מקצועותיו.

לספיקא [לספק], כלומר, בכל מקום שעשוי להיות ספק במשמעות הדברים שמשמיע אדם — אין אדם מתכוון להכניס את עצמו לתחום המסופק, ולא אסר את עצמו בו. ואילו ר' יוסי סבר: מעייל איניש נפשיה לספיקא [מכניס אדם עצמו לספק].

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: מי שיש לו שתי כיתי (קבוצות) בנות שנולדו לו משתי נשים שנשא בזמנים שונים, ויש לו מאשה אחת שתי בנות ומן האשה האחרת שתי בנות יותר קטנות, ואמר: קדשתי את בתי הגדולה לאיש פלוני, ואיני יודע אם היתה כוונתי לגדולה שבגדולות שבכת ראשונה, אם גדולה שבקטנות שבכת השניה, ואם היתה כוונתי לקטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות — כולן אסורות מספק, פרט לקטנה ביותר, שהרי לא בירר את מי מהן קידש. אלו דברי ר' מאיר. חוץ מן הקטנה שבקטנות.

ר' יוסי אומר: כולן מותרות, חוץ מן הגדולה שבגדולות. הרי שלדעת ר' מאיר הלשון הבלתי ברורה "בתי הגדולה" כוללת בתוכה גם את הספיקות, ואילו לר' יוסי רק מה שהוא ודאי נכלל בכך!

אמר ר' חנינא בר אבדימי אמר רב: מוחלפת השיטה, כלומר, צריך להחליף את דעות בעלי השיטות במשנתנו, כדי להתאימן לדעות שבמסכת קדושין. והתניא [ואכן כן שנינו בברייתא], זה הכלל: כל מאורע שזמנו קבוע ונדר ואמר "עד לפני" אותו מאורע — ר' מאיר אומר: נאסר עד שיצא, ור' יוסי אומר: עד שיגיע. והרי זו ראיה נוספת שיש להחליף את השיטות במשנתנו.

א משנה האוסר דבר על עצמו "עד הקציר (של התבואה)", או "עד הבציר" (של הענבים), או "עד המסיק" (של זיתים) — אינו אסור אלא עד שיגיע זמן זה. זה הכלל: כל מאורע שזמנו קבוע ואמר "עד שיגיע" מאורע זה — אסור עד שיגיע. אמר על אותו מאורע "עד שיהא" — אסור עד שיצא. וכל שאין זמנו קבוע, שאין לו תאריכים קבועים, בין אמר "עד שיהא" בין אמר "עד שיגיע" — אינו אסור אלא עד שיגיע.

אמר "עד הקיץ", או "עד שיהא הקיץ" — הרי קיץ זה הוא זמן קטיף פירות הקיץ, ובפרט התאנים, ונאסר עד שיתחילו העם להכניס את התאנים בכלכלות (בסלים) אל הבית. אם אמר "עד שיעבור הקיץ" — אסור עד שיקפילו המקצועות, שיחזירו למקומם את הסכינים שקוצצים בהם את התאנים.

ב גמרא תנא [שנה החכם] : "כלכלה" זו שאמרו במשנה — כלכלה של תאנים היא, ולא כלכלה של ענבים שנבצרות מאוחר יותר. תניא [שנויה ברייתא] : הנודר מפירות הקיץ — אין אסור אלא בתאנים, שהן נקראות "קיץ". רבן שמעון בן גמליאל אומר: ענבים בכלל תאנים, כלומר, בכלל "פירות הקיץ".

שואלים: מאי טעמא דתנא קמא [מה הטעם של התנא הראשון]? ומשיבים, קסבר [סבור הוא] : כיון שתאנים מיקצצן בידא [נקצצות ביד], ואילו ענבים לא מיקצצן בידא [אינן נקצצות ביד] אלא במזמרה, לכן רק התאנים נקראות "פירות הקיץ". רבן שמעון בן גמליאל סבר: ענבים נמי [גם כן], כי מירדדן [כאשר הם בשלים יפה] — מיקצצן בידא [הם נקצצים ביד] ולכן אפשר לקרוא גם להם "פירות הקיץ".

ג שנינו במשנה שאם אמר "עד שיעבור הקיץ", כוונתו עד שיכפלו המקצועות. תנא [שנה החכם] : עד שיכפילו רוב המקצועות, ואינו צריך לחשוש ליחידים שעדיין לא עשו זאת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in a position of uncertainty, and Rabbi Yosei holds that a person does place himself in a position of uncertainty?

The Gemara raises a contradiction from the following mishna (Kiddushin 64b): In the case of one who has two groups of two daughters born to him from two women, e.g., he has two daughters from his first wife, and after his first wife died he remarried and had two daughters with his second wife, and he said: I betrothed my older daughter to someone, but I do not know if I meant the older of the older group of daughters; or if I meant the older daughter of the younger group; or if I meant the younger daughter of the older group, who is nevertheless older than the older daughter of the younger group, then all three of those daughters are prohibited to marry another man due to the uncertainty, as he failed to clarify which daughter was betrothed. This applies to all the daughters apart from the younger daughter of the younger group, who is certainly not betrothed. This is the statement of Rabbi Meir.

Rabbi Yosei says: They are all permitted to marry, apart from the older daughter of the older group. This demonstrates that according to Rabbi Meir, one must take into account any of the possible meanings of the imprecise expression: My older daughter, whereas Rabbi Yosei maintains that only the narrowest possible meaning of the phrase is taken into account. This contradicts the mishna here.

In response to this question, Rabbi Ḥanina bar Avdimi said that Rav said: The attribution of the opinions is reversed, i.e., the views stated in the mishna here must be reversed in order to reconcile them with the mishna in Kiddushin. And it is indeed taught in a baraita that this is the principle: With regard to any vow which specifies a fixed time, i.e., an event that occurs on a particular date, and one said that the vow applies until before that event, Rabbi Meir says the vow applies until the event ends, and Rabbi Yosei says that the vow is in effect only until the event arrives. This is another proof that the opinions in the mishna here must be reversed.

MISHNA: If one takes a vow that something is forbidden to him until the grain harvest, or until the grape harvest, or until the olive harvest, it is forbidden to him only until the arrival of that season. This is the principle: With regard to any occasion whose time is fixed, and one said: Until it arrives, it is forbidden to him until the specified occasion arrives. If he said: Until it will be, it is forbidden to him until the specified occasion ends. And with regard to any occasion whose time is not fixed, i.e., it does not fall on a precise date, whether he said: Until it will be, or: Until it arrives, it is forbidden to him only until the specified occasion arrives.

If he said: Until the summer [kayitz], or: Until it will be summer, the vow remains in effect until the people begin to bring fruit into their houses in baskets. If he said: Until the summer has passed, the vow remains in effect until the people set aside [yakpilu] the knives [hamaktzuot] with which the figs are cut after being harvested, and return them to their place of storage.

GEMARA: The Sage taught: The basket about which they spoke in the mishna is a basket of figs, and not a basket of grapes, which are gathered later than figs. It is taught in a baraita: One who vows that summer [kayitz] produce is forbidden to him is prohibited from partaking only of figs, as the fig harvest is called kayitz. Rabban Shimon ben Gamliel says: Grapes are included in the category of the summer produce, along with figs.

The Gemara asks: What is the reason of the first tanna? The Gemara answers: He holds that since figs are plucked [mikkatzetzan] by hand, while grapes are plucked not by hand but with tools, it is only figs that are considered summer [kayitz] produce. Conversely, Rabban Shimon ben Gamliel holds that grapes, too, when they are sufficiently ripe, are plucked by hand. Therefore, they can be considered summer produce as well.

§ The mishna states that if one said: Until the summer has passed, then the vow remains in effect until the people set aside the knives used to cut the figs. It was taught: This means until most people set aside their knives, even if there are still some individuals who have yet to do so.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב מוחלפת השיטה. קשיא לי דכיון דבדינא פליגי ולא בלישנא היאך אפשר לומר לרבי מאיר לאסור עד שיצא, והלא באומר עד הפסח כלהו מודו דאינו אסור אלא עד שיגיע, ואם כן כל שכן עד לפני, דעד לפני הפסח לא משמע אחר הפסח אלא לפני הפסח. ונראה לי דעד לפני עד מה שקרוי לפני הפסח קאמרי דהיינו פרס הפסח (ומר) [ורבי מאיר – לפי השי"מ] אמר עד שיצא. וכן מצאתי בירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ג'] דגרסינן התם אמר ר' בון הכל מודים בפסח שהוא מותר, מה פליגין בפרס הפסח הדין אמר עד שיגיע, והדין אמר עד שיצא עד כאן. ואם תאמר מאי שנא עד הפסח דלכולי עלמא עד שיגיע, ומאי שנא עד פרס הפסח דפליג רבי מאיר ואמר עד שיצא. ויש לומר דכל היכא דאמר עד פרס הפסח אפילו רבי מאיר מודה דאינו אסור אלא עד שיגיע, אלא באומר עד לפני משמע ליה עד לפני ממש דהיינו רגע האחרון שבפרס שהיא לפני הפסח ממש, ורבי יוסי סבר כל האומר לפני כאומר עד הפרס דלכולי עלמא עד שיגיע. כן נראה לי. ולהאי תירוצא רבי מאיר לחומרא ורבי יוסי לקולא, וקיימא לן כרבי יוסי לקולא, אבל בקדושין פרק האומר [סו, ב] אמרינן דבלישנא בעלמא פליגי, דרבי מאיר סבר עד לפני ממש, ורבי יוסי סבר עד דמיתפני פסחא קאמר, ולההיא אוקימתא לא מפכינן למתניתין אלא לברייתא, ורבי מאיר לקולא בנדרים ורבי יוסי לחומרא. ושם בפרק האומר הארכתי יותר בסברת הראשונים בפסק הלכה לפי שיטה זו, ולפי שיטה שלשם בסייעתא דשמיא. ירושלמי: פרק ששי הלכה א'] בפרק הנודר מן המבושל אמר רבי יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם, אמר רבי יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה, מה ביניהו אמר קונם יין שאני טועם עד החג, על דעתיה דרבי יוחנן אסור ביום טוב האחרון של חג, על דעתיה דרבי יאשיה מותר, ומסיק דאף ר' יאשיה מודה שהוא אסור לא אמר רבי יאשיה אלא לחומרין. עד כאן. ולפום גמרא דילן כלהו מודו דאין הולכין בנדרים להחמיר אלא אחר לשון בני אדם, וכדאיתא בפרק הנודר מן המבושל [לעיל (נדרים מט, א)], הלכך בין להקל בין להחמיר האומר בחג יום טוב האחרון של חג בכלל.

מתני': עד הקציר עד הבציר עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע. והוא הדין לאומר עד שיהא דהא אין זמנן של אלו קבוע דאיכא חרפי ואפלי. ואיכא מאן דאמר דאלו זמנן קבוע, חדא כיון דמשנה לשנה הם באים, ולא אמרו באין זמנן קבוע אלא באומר לכשילך פלוני למקום פלוני דאפשר להקדים ולאחר. ואינו נראה דהא קתני עד הקיץ עד שיהא הקיץ, עד שיתחיל העם להכניס בכלכלות נמי הרי הוא כבציר וקציר, וכן דקדק בתוספות. ומיהו ראיתי למקצת מן הראשונים שפירשו עד הקיץ אסור עד שיהא, ואימתי יהא כשיתחילו העם להכניס בכלכלות, ומכל מקום אין פירושן עולה כלל, חדא דאם כן למה לי להאריך כל כך, הכין הוה ליה למימר עד הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות, ועוד דאם איתא היכי קאמר דעד הקיץ היינו עד שיהא, לא היה לו לומר אלא עד שיגיע, דאילו עד שיהא היה לו לאסור עד שיצא, דהיינו עד שיקפלו המקצועות. ירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ג']: קבע זמן למשתה בנו, ואמר קונם יין שאני טועם עד שיהא (מתתה) [משתה – לפי השי"מ] כמי שזמנו קבוע, או מאחר שיכול לדחותו ולעשות לאחר זמן כמי שאין זמנו קבוע, ולא פשטוה התם ולחומרא אזלינן.

מתני' עד הבציר עד הקציר עד המסיק. פי' זמן לקיטת זיתים אינו אסור אלא עד שיגיע זה הכלל כל שזמנו קבוע ואמר עד שיגיע אסור עד שיגיע עד שיהא אסור עד שיצא ושאין זמנו קבוע כגון קציר ובציר ומסיק בין שאמר עד שיהא בין שאמר עד שיגיע פי' כי לפי שאין זמנו קבוע נופל בו לשון יהא ולא שיתכוון לומר עד שיעבור:

ירושלמי קבע זמן למשתה בנו ואמר קונם יין שאני טועם עד שיהא משתה בני כמי שזמנו קבוע הוא. פי' ואסור עד שיצא או מאחר שיכול לדחותו לזמן אחר כמי שאין זמנו קבוע דמי ואינו אסור אלא עד שיגיע ולא איפשיטא ולחומרא ואסור עד שיצא ובמידי דמחייב נפשיה חייב לעשותו עד שיגיע בלבד לחומרא וכן כל כיוצא בזה:

אמר עד הקיץ. דמשמע עד שיגיע מאימתי חשיבי הגעה עד שיתחילו העם להכניס תאנים בכלכלות ולא שרינן ליה מכיון שיצא בכורי תאנים ואם אמר עד זמן שיעבור הקין זמנו עד שיקפלו המקצועות פי' שיקפלו ויצניעו בני אדם הסכינין שמתקנין ומקצעין בהן דבלות התאנים (ה) והוא מל' ומקפלין את הכלים:

אמר עד הקציר. אימתי הגעת קציר עד שיתחיל העם לקצור קציר חטים ולא קציר שעורים דמאכל בהמה הוא כדאיתא בפרק קמא דפסחים [סוף דף ג:] דאמרינן שעורים נעשו יפות לך ובשר לסוסים ולחמורים ואין דעתן של בני אדם על אותו קציר ובאתרא דרובא (ו) דאיניש אבל שעורים אפשר דמנינן לקציר שעורים:

הכל לפי מקום נדרו אם היה בהר בהר או בבקעה בבקעה. פי' שאם היה בהר נדון נדרו משיתחיל קציר ההר ואם היה בבקעה משיתחילו לקצור בבקעה:

תנא כלכלה שאמרו כלכלה של תאנים לא כלכלה של ענבים דתאנים מיקרו קיץ דמיקצץ ביד ולא ענבים:

תניא הנודר מפירות הקיץ אינו אסור אלא בתאנים:

עד שיקפלו המקצועות תנא עד שיקפלו רוב המקצועות שבעיר. ואע"פ שהנודר קפל קודם לכן מקצועות שלו:

לספיקא. ודבר המבורר לקרות פני הפסח קאמר והיינו עד שיגיע:

ור' יוסי סבר מעייל איניש נפשיה. ליאסר בכל מה שיוכל להסתפק:

עד הקציר כו'. אינו אסור אלא עד שיגיע:

בין שאמר עד שיהא [כו'] אינו אסור אלא עד שיגיע דכל הני אין זמנן קבוע כמה נמשכין ומפרש בתר הכי כל שידוע זמן משיכתו ואמר עד שיהא עד שיצא קאמר כי (אין) זמן הוייתו קצובה אבל דבר שאין זמן הוייתו קצובה אפי' אמר עד שיהא אין בדעתו להכניס עצמו באיסור זמן שאין ידוע לו כמה ימשך ועד שיגיע קאמר:

עד הקיץ עד שיהא קיץ. גם קיץ אין זמנו קצוב הלכך בכל ענין עד שיתחיל קאמר והרב רבי אליעזר ממיץ דקדק מדקתני גבי קיץ עד הקיץ עד שיהא וגבי קציר ובציר ומסיק לא קתני עד שיהא אלמא דוקא קתני דקציר ובציר ומסיק זמן משיכתן ידוע כמו פסח ואי אמר עד שיהא עד שיעבור קאמר אבל קיץ אין לקיטת תאנים כאחת ואין קצב לזמן הקיץ:

ודבר שאין זמנו קבוע. פי' אם תלה נדרו בלכת פלוני למקום פלוני או עד מלחמת פלוני שאין ידוע כמה יהיה באותו מקום וכמה תמשך המלחמה הילכך לא נתכוון לומר כל זמן היות פלוני באותו מקום וכל ימי היות המלחמה ולא נראה האי פירושא כי הדבר ידוע שלפעמים ימי הקציר וימי הבציר מועטין ופעמים מרובין לפי ברכת השנים ועוד דמשמע דזה הכלל קאי אדברים השנויים במשנה והאי דלא קאמר בקציר ובציר ומסיק עד שיהא כיון דתנא אינו אסור אלא עד שיגיע הוי כאילו תנא עד שיהא דהכי משמע לישנא באיזה לשון שאמר אינו אסור אלא עד שיגיע:

עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות. לא שיקוצו עראי אלא עד שיקצצו הרבה ומכניסין בכלכלות:

עד שיקפילו המקצועות. היינו סכינין שנקפלין ונכנסין לתוך קתיהם כגון תער ולאחר שעבר הקיץ מקפלין אותן ונכנסין לתוך הקתא ומצניעין אותן לשנה הבאה וע"ש כך נקראין התאנים אחר שדרסום בעיגול קציעות ויש מפרשים מקצועות היינו מחצלאות שמיבשין עליהם התאנים בשדה ולאחר שמכניסין התאנים מקפלין המחצלאות לשמרם:

הכל לפי מקום נדרו. ואם רוב תבואות המקום שעורים עד קציר שעורים ועוד קאמר אם היה בהר ואם היה בבקעה גם בזה הולך אחר מקום נדרו:

גמ' למימרא דר"מ סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. כדפרשינן במתני' דבהא פליגי:

מי שיש לו שתי כתי בנות. משנה היא בקדושין בפרק האומר (דף סד:) כגון שנשא שתי נשים זו אחר זו והיה לו בנות משתיהן וכולן קטנות ובידו לקדשן:

ואיני יודע. לא בררתי כוונתי:

כולן אסורות. אף אמצעיות שבכתות דמעייל איניש נפשיה לספיקא ורבי יוסי סבר שאין דעתו אלא דבר המבורר שאין להסתפק:

והתניא. שהחליפו משנתינו ומתני' דקדושין דוקא:

ולא כלכלה של ענבים. לקיטתן לא מיקרי קיץ דלשון קיץ משמע דבר הנלקט ביד:

ורבן שמעון בן גמליאל סבר ענבים נמי כי מירדדן מיקצצן בידא. כשהם מבושלין עומדין לירדות מחיבורן כמו הרודה חלות דבש:

לישנא אחרינא מיזרדן. נתייבשו הזמורות נוחות ליקצץ כדתנן בשבת חבילי קש וחבילי זרדין:

מי שיש לו ב' כיתי בנות משתי נשים ואמר קדשתי את בתי הגדולה ואיני זוכר אם גדולה שבגדולות ר"ל שבכת ראשונה אם גדולה שבקטנות ר"ל שבכת שניה אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה מגדולה שבקטנות כולן מותרות חוץ מגדולה שבגדולות שאין דעתו אלא עליה וכן אם אמר קדשתי את בתי הקטנה ואינו יודע אם קטנה שבקטנות אם קטנה שבגדולות אם גדולה שבקטנות שהיא קטנה מקטנה שבגדולות כולן מותרות חוץ מקטנה שבקטנות וכבר ביארנוה במקומה בשלישי של קדושין:

הנודר מפירות הקיץ אינו אסור אלא בתאנים שסתם פירות הקיץ אינו אלא בתאנים שהם נלקטות ביד ושדרך בני אדם לקייצן ולייבשן ואע"פ שהענבים גם כן דרך בני אדם ליבשן מכל מקום התאנים נלקטות ביד ולא הענבים ואע"פ שאף הענבים כשהם מתבשלים הרבה בכרם עד שלחות שבהם נוטף והוא הנקרא בי מיזרבן נלקטין אף ביד מכל מקום אין הדבר מצוי להניחם שם כל כך:

בתלמוד המערב פרק מבשל אמרו ר' יוחנן אמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם ור' יאשיה אמר אחר לשון תורה מה נפיק מביניהון אמר קונם יין שאני טועם בחג על דעתיה דר' יוחנן אסור ביום טוב אחרון של חג ר"ל אע"פ שהוא רגל בפני עצמו על דעתיה דר' יאשיה מותר ולענין פסק הלכה הלך בנדרים אחר לשון בני אדם אף להקל ואין צריך לומר להחמיר ונודר בחג יום טוב האחרון בכלל אלא אם כן הזכיר חג הסכות בפרט:

פיסקא עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות פ' מניחים התאנים באילן עדי להתייבש שם ואח"כ מכניסין אותן בבתים ומקלעין אותן ומוציאין אותן קציעות בשדה להתייבש ואח"כ מכניסין אותן בבתים ועושין מהם עיגולין והלכך תחת הקיץ וקרא כשייבשו התאנים באין והם מתחילין להכניסן בבתים בכלכלות כדי לקולען וסוף הקיץ לאחר שייבשו הקליעות ומקלטין אותן להכניסן בבתים לכותשן ולעשותן עיגלוין. וזהו שיקפלי המיקצעות שמפני שהן שטוחות על פני השדה ופרושות כשמלה קורא לקיבון קיפול כמו מקפלין את הכלים:

תאנא כלכלה של תאנים ולא כלכלה של ענבים פי' שהענבים מאחרין יותר מן התאנים ואע"פ שגם מן הענבים עושין צימוקין עיקר הקיץ לא יקרא אלא על התאנים:

גמרא ורמינהו מי שיש לו וכו'. משנה היא בקידושין בפרק האומר מי שיש לו שתי כתי בנות משתי נשים שנשאו זו אחר זו והיו לו בנות משתיהן וכולן קטנות שבידו לקדשן ואומר קדשתי את בתי ולא ביררתי יפה (ולא) כוונתי וצריך לדרוש לשונו ואינו יודע אם גדולה שבגדולות שבכת ראשונה שכל כת ראשונה קרי גדולות לפי שהן גדולות מבנות כת השנייה ואם גדולות שבקטנות גדולה שבכת שנייה ואם קטנה שבגדולות שבכת ראשונה שגם היא קרי גדולה שהיא גדולה כמו הגדולה שבקטנות שבכת שנייה. והא דלא קתני לאיסורא אמצעית שבכת שנייה ואמצעית שבכת ראשונה שהרי גם הן נקראות גדולות התם בקידושין מפרש לה. שטה.

אמר רב חנינא בר אבדימי אמר רב מוחלפת השיטה. קשיא לי דכיון דבדינא פליגי ולא בלישנא היאך איפשר לומר לרבי מאיר לאסור עד שיצא והלא באומר עד הפסח כולהו מודו דאינו אסור אלא עד שיגיע ואם כן כל שכן עד פני דעד פני הפסח לא משמע אחר הפסח אלא לפני הפסח. ונראה לי דעד פני עד מה שקרוי פני הפסח קאמרי דהיינו פרס הפסח. (ומדאמ') ורבי מאיר אמר עד שיצא וכן מצאתיה בירושלמי דגרסינן התם א"ר בון הכל מודים בפסח שהוא מותר מה פליגין בפרס הפסח הדין אמר עד שיגיע והדין אמר עד שיצא עד כאן. וא"ת מאי שנא עד הפסח דלכולי עלמא עד שיגיע ומאי שנא עד פרס הפסח דפליג רבי מאיר ואמר עד שיצא. וי"ל דכל היכא דאמר עד פרס הפסח אפילו רבי מאיר מודה דאינו אסור אלא עד שיגיע. אלא באומר עד פני משמע ליה עד פני ממש דהיינו רגע האחרון שבפרס שהוא פני הפסח ממש ורבי יוסי סבר כל האומר פני כאומר עד הפסח דלכולי עלמא עד שיגיע. כן נראה לי. ולהאי תירוצא רבי מאיר לחומרא ורבי יוסי לקולא וקיימא לן כרבי יוסי לקולא. אבל בקידושין פרק האומר אמרינן דבלישנא בעלמא פליגי דרבי מאיר סבר עד פני ממש ורבי יוסי סבר עד דמתפני פסחא קאמר. ולההיא אוקמתא לא מפכינן למתניתין אלא לברייתא ורבי מאיר לקולא בנדרים ורבי יוסי לחומרא. ושם בפרק האומר הארכתי יותר בסברת הראשונים בפסק הלכה לפי שיטה שלשם בסייעתא דשמיא. ירושלמי בפרק הנודר מן המבושל אמר רבי יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם א"ר יאשיה הלכו בנדרים אחר לשון תורה מה נפק מביניהון אמר קונם יין שאני טועם עד החג על דעתיה דרבי יוחנן אסור ביום טוב האחרון של חג על דעתיה דרבי יאשיה מותר. אף רבי יאשיה מודה שהוא אסור לא א"ר יאשיה אלא לחומרין. עד כאן. ולפום גמרא דילן כולהו מודו דאין הולכין בנדרים להחמיר אלא אחר לשון בני אדם וכדאיתא בריש פרק הנודר מן המבושל הילכך בין להקל בין להחמיר האומר בחג יום טוב האחרון של חג בכלל. הרשב"א ז"ל.

מתניתין עד הקציר עד הבציר. עד המסיק אינו אסור אלא עד שיגיע והוא הדין לאומר עד שיהא דהא אין זמנן של אלו קבוע דאיכא חרפי ואפלי. ואיכא מאן דאמר דאלו זמנן קבוע חדא כיון דמשנה לשנה הם באים ולא אמרו באין זמנן קבוע אלא באומר לכשילך פלוני למקום פלוני דאיפשר להקדים ולהאחר. ואינו נראה דהא קתני עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות וקיץ נמי הרי הוא כבציר וקציר. וכן דקדקו בתוספות. ומיהו ראיתי למקצת מן הראשונים שפירשו עד הקיץ אסור עד שיהא ואימתי יהא כשיתחילו העם להכניס בכלכלות. ומכל מקום אין פירושן עולה כלל. חדא דאם כן למה לי להאריך כלל כל כך הכין הוה ליה למימר עד הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות. ועוד דאם איתא היכי קאמר דעד הקיץ היינו עד שיהא לא היה לו לומר אלא עד שיגיע דאלו עד שיהא היה לו לאסור עד שיצא דהיינו עד שיקפלו המקצועות. הרשב"א ז"ל.
עד שיעבור הקיץ עד שיקפלו המקצועות סכינין שקוצצין בהם עגולי תאנים קורא מקצועות והעיגולים נקראים קצועות כדתניא לטרא קציעות שדרסה על פי עגול. וסכינין של פרקים הם שהברזל נקפל בתוך הקתא ולאחר כלות מלאכת התאנים מקפלין הסכינים ומצניעין אותם עד שנה הבאה. ור' אליקים פירש פירוש אחר (של תאנים) שלתאנים קורא מקצועות ומקפלין אותם זו על זו לדורסן בעיגול. הרא"ם ז"ל.
גמרא של תאנים ולא של ענבים שלא נקרא הקיץ אלא על שם התאנים שנקצצים ביד ואלו נבצרין בסכין לא מיקריא קציצה. ומתוך המשנה נמי למדנו כן דלאו ענבים קאמר דקתני עד שיהא דלא מיתסר אלא עד שיתחילו ואלו ענבים עד שיצא הבציר שהרי זמן משיכת בצירתם קבוע ויש להסב פירוש המשנה בענין אחר. ויש תשובה לדבר לכן לא כתבתיו. ואני אומר שיש ענבים עומדים ליבצר ויש עומדים ליבש לקיץ לכן אתיא נמי כרשב"ג דקיץ שייך שפיר ענבים בכלל תאנים שהקיץ נקרא על שם ענבים כמו שנקרא על שם התאנים.

תנא עד שיקפלו רוב המקצועות אף על פי שלא הוקפלו כולן. הרא"ם. והריטב"א ז"ל כתב תניא עד שיקפלו רוב המקצועות פירוש דאינו מותר עד שרוב בני העיר יקפלו מקצועותיהם. עד כאן. וכן הרנב"י ז"ל וז"ל: תנא עד שיקפלו רוב המקצועות פירוש דאף על פי שהנודר קפל מקצועות שלו אינו מותר עדיין עד שרוב בני העיר יקפלו מקצועותיהן. עד כאן.

רש"י קאמר גמרא למימרא כצ"ל:

בד"ה חוץ כו' שבקטנות דלדברי כצ"ל:

בד"ה מוחלפת כו' מאיר מעייל כצ"ל רגלים הס"ד בד"ה אמר כו' כמו מקפלין כצ"ל עד שחורץ אותן בקופיץ ועושין כצ"ל:

ברא"ש שיגיע הס"ד:

בד"ה עד הקיץ כו' ובציר ומסיק לא כצ"ל המלחמה ולא כצ"ל הכלל קאי כצ"ל אסור אלא כצ"ל:

בד"ה למימרא כו' במתניתין דבהא כצ"ל:

ר"ן בד"ה עד כו' הקיץ עד כצ"ל מקריא הס"ד ואחר כך מ"ה ענבים כי והד"א:

רא"ש ד"ה עד הקציר כו' אלא עד שיגיע. אפי' שאמר עד שיהא כו'. כצ"ל:

בא"ד עד שיצא קאמר כי זמן הווייתו קצובה אבל דבר שאין זמנו קצוב שאין הווייתו קצובה כו'. כצ"ל:

רא"ש ד"ה ודבר שא"ז קבוע בסופו. דהכי משמע לישנא באיזה לשון שאמר כו'. ר"ל דכלפי דתני במשנה הקדומה דבפסח יש חילוק דעד הפסח עד שיגיע ובעד שיהא עד שיצא. להכי תני אבל עד הקציר כו' אינו אסור אלא עד שיגיע ור"ל דבהם אין חילוק אלא לעולם אינו אלא עד שיגיע. ובעד הקיץ דתני ביה בהדיא עד שיהא משום דאפסקיה מהקודם בזה"כ:

ר"ן ד"ה עד שיקפלו. דכתיב יעשהו במקצועות. ישעיה מ"ד:

בהר"ן ירושלמי קבע וכו' ולחומרא. עיין בהר"ן לקמן דף סב ע"ב ד"ה מחלוקת:

מוחלפת השיטה וכו' ובקידושין ס"ד מסיק מפני קושיא אחרת דעד דמפני פסחא קאמר ולא צריכא תו לאיחלופי שיטתא. ומ"מ סוגיא דנדרים לא ס"ל הכי אלא מחליף השיטה מדתני הכי זה הכלל כל שזמנו קבוע וכו'. אלא שצ"ע הא ע"כ צריכים לתי' הש"ס דהתם משום קושית הש"ס דהתם. דאקשי רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ע"ש. ולכאורה יש להתבונן הא אביי אמר התם אבל אמצעית בשמה קרי להו א"כ מאי קושיין ממשנתינו הכא במשנתינו בודאי בשעה שנדר לפני הפסח ידע על איזה יום נתכוון וקרי ליה בשמו ושכח עתה ובהא פליגי ר"מ ור' יוסי וכדהסביר רש"י בקידושין (נא ע"ב) ד"ה דלא מחית וכו' ע"ש. אבל משנה דבנות מיירי בלא הוכרו כלל ולא הזכיר שמם כלל מעולם ואהא אמר אביי בכת אחת לא פליגי דאמצעית בשמה קרי לה ולק"מ ולא צריך למידחק בשינויא דחיקא עד דמפני פסחא. אלא רב הונא בריה דרב יהושע לרבא הא דהקשה כן דס"ל (קידושין נ"א) קידושין שא"מ לביאה לא הוו קידושין והוצרך לאוקמא מתני' דבנות ג"כ בהוכרו ולבסוף נתערבו ואפ"ה שמע ממנו ר"ה בריה דר"י דס"ל כאביי בכת אחת לא פליגי דלכ"ע אמצעית בשמה לבד קרי לה באופן שלא יבוא לידי טעות כשישכח וכ"ע יהיו מודים בזה ע"כ הקשה לו מפסח והוצרך לדחוק עד דמפני פסחא. אבל סוגיא דשמעתין אליבא דהלכתא קאי דקידושין שא"מ לביאה הוה קידושין ממילא מתני' דבנות בלא הוכרו אע"ג דקאמר התם (נא ע"ב) דיקא נמי וכו' דיוקא בעלמא הוא ולא ה"נ מסתברא וכמ"ש תוס' זבחים (יג ע"א) ד"ה דיקא נמי וכו' ומשנתינו מיירי מסתמא שהנודר ידע בשעת נדרו ושכח אח"כ ולא נצטרך לומר עד דמפני פסחא ומסקינן כדתניא בברייתא וכפסק הרמב"ם דלא כרמב"ן עיין ר"ן וק"ל. ועיין לעיל יט ע"א מעייל ספיקא דהתם אינו ענין לכאן:

לספיקא. דכיון דאיכא לספוקי אי משמע עד שיצא או עד שיגיע ודאי בדליכא ספיקא הרהר בדעתו בשעת הנדר דהיינו עד שיגיע. ורבי יוסי אומר עד שיצא. דסבר מעייל איניש נפשיה לספיקא דאיכא לספוקי שמא עד שיצא קאמר: גמ' למימרא דרבי מאיר וכו'. כדפרישית: שתי כיתי בנות. משתי נשים שנשא זו אחר זו וכל אחת ילדה שתי בנות: כולן אסורות חוץ וכו' דברי רבי מאיר. דקסבר רבי מאיר מעייל איניש לספיקא דלא איזדהר הארוס בשעת קידושין דלא ליתי לידי קלקול והואיל דלא ידעינן הי מינייהו קידש כולן אסורות: חוץ מן הקטנה שבקטנות. דלדברי הכל לית לה שם גדולה: רבי יוסי אומר כולן מותרות וכו'. דקסבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא: מוחלפת השיטה. כלומר אפיך מתניתין דנדרים ואימא לרבי מאיר מעייל איניש כו': והתניא. בניחותא דמוחלפת: זה הכלל כל שזמנו קבוע. כגון רגלים: עדי שיצא. דקסבר מעייל איניש נפשיה לספיקא: מתני' אמר קונם שאיני טועם יין עד הבציר. של ענבים: עד המסיק. לקיטה של זיתים: וכל שאין זמנו קבוע. כגון קציר ובציר דזמנין הוו בחריפי וזמנין הוו באפלי: עד הקיץ. עד שעת לקיטת תאנים או שאמר עד שיהא הקיץ שניהם משמע דאינו אסור אלא עד שיתחיל העם להכניס תאנים בכלכלות וזהו בתחילת הקיץ: אמר עדי שיעבור הקיץ אסור עד שיוכפלו המקצועות. עד שמכפילין הסכינים שקצצו בהן התאנים ומצניעין אותן כמו מקפלין את הכלים (שבת דף קיג.) ענין אחר שיקפלו עד שחורץ אותן בקופיץ ועושין אותן שירטי''ט כמו ליטרא קציעות ולשון יכפילו על שם שמניחין זו על זו ותרוייהו שיעבור ויקפילו משמע בסוף הקיץ: גמ' ולא כלכלה של ענבים: משמע אף על פי שהבציר הוי סמוך לאלתר לקיץ לא אמרינן שזה נתכוון לכלכלה של ענבים אלא ודאי אינו אסור אלא עד תאנים: עגבים בכלל תאנים. ואסור עד כלכלה של ענבים: ענבים לא מקצצו ביד אלא בסכין ולא דמו כלל לתאנים הלכך לא הוו בכלל תאנים: ענבים נמי כי מירדדן. כשמתבשלין יפה יפה שנושרין ענבים מן האשכול מקצצו נמי בידא כתאנים הלכך הוו בכלל תאנים: תנא הוקפלו רוב המקצועות. אותן תאנים שנשתיירו בשדות ובאילנות:

ורמינהו מי שיש לו שתי כיתי בנות משתי נשים. מכל אשה שתי בנות קטנה וגדולה משנה היא בקידושין פרק האומר (דף סד:) דסבר רבי מאיר דמחית אינש נפשיה לספיקא ושמא קרי לה לגדולה קטנה שבגדולות ורבי יוסי אמר וכו' דלא מעייל אינש נפשיה לספיקא וגדולה דקאמר גדולה ממש: מוחלפת השיטה. ואיפוך מתני' דר''מ לדרבי יוסי ודרבי יוסי לדר''מ: והתניא. בניחותא ולמאי דמסיק התם אביי בלישנא פליגי ואין צריך לומר מוחלפת השיטה: עד הבציר אינו אסור אלא עד שיגיע. וה''ה נמי אם אמר עד שיהא כיון דאין זמנו קבוע כדמפרש ואזיל: זה הכלל כל שזמנו קבוע כו' כמו בציר אמר עד שיהא אינו אסור אלא עד שיגיע לבד בפ''ג בקידושין (דף סד:) י''מ דקציר ובציר הוי זמנו קבוע ואין זמנו [קבוע] כגון דאמר עד שילך פלוני למקום פלוני שאינו יודע כמה יאחר ול''נ דהא אמר עד שיהא הקיץ עד שיתחילו לתת בכלכלות אלמא אינו אסור עד שיצא ואין זמנו קבוע תפסינן ליה: קיץ. על שם שקוצצים התאנים. של תאנים נקרא קיץ על שם שנקצצת ביד. וענבים שנקצצין בסכין נקרא בצירה: ענבים נמי כי מירדדן. פירוש כשנתייבשו נקצצות ביד [ל''א] מיזרדן כמו חבילי זרדין: עד שיקפלו רוב המקצועות. סכינים שקוצצין בהם עיגולי תאנים והעיגולים עצמן נקראין קציעות:

ר"ן
עד קמי פסחא משמע ורבי יוסי סבר עד דמתפני פסחא משמע ולפום ההיא סוגיא מתניתין כדקיימא קיימא ורבי יוסי סבר עד שיצא אפילו הכי כיון דהך סוגיא איתמרא בסוגיא דנדרים משמע דאיכא למסמך עילויה טפי מההיא סוגיא דהתם דלאו בדוכתא איתמר ועוד דהא תניא כי הך סוגיא והוא דעת הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה אבל הרב רבינו משה בר נחמן זכרונו לברכה פסק כסוגיא דהתם דלא תיפוך דרבי יוסי אמר בעד פני אסור עד שיצא ונקטינן כותיה: משמע קבע זמן למשתה בנו ואמר קונם יין שאני טועם עד שיהא משתה בני כמי שזמנו קבוע או מאחר שיכול לדחותו כמי שאין זמנו קבוע ולא אפשיטא ולחומרא: מתני' עד הקיץ עד שיהא הקיץ עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות. קיץ זמן לקיטת פירות תאנים וקרי ליה קיץ לפי שקוצצין אותן ביד וקתני דכיון דאמר עד הקיץ או עד שיהא עד שיתחילו העם להכניס בכלכלות ולא יותר לפי שאין זמנן קבוע: עד שיקפלו המקצועות. הסכינים שהם מיוחדים לחתוך התאנים כשעושים מהן עיגולין נקראין מקצועות והכי אשכחן דקרי קרא לסכיני מקצועות דכתיב (ישעיה מד) יעשהו במקצועות ואף העיגולין עצמן נקראים כן על שמן: גמ' כלכלה של תאנים. שלפי שהן נקצצות ביד לקיטתן קרויה קיץ ולא כלכלה של ענבים משום דלא מקצצן בידא אלא על ידי סכין וההיא חתיכה מקריא: ענבים כי מירדדן מקצצן בידא. כשיבשו עוקצי הענבים אף הם נקצצין ביד מקרו:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד