דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים ס ע"ב - Steinsaltz

Abaye said to him: If so, the Sages should likewise decree in the case of one who takes a vow for one day that he must keep the vow until nightfall of the following day, due to the confusion that might be caused in a case where one said that his vow applies today. If the vow expires in the middle of the day, twenty-four hours after he took the vow, people might think that if one takes a vow in the morning and applies it to this day, it also expires in the middle of the day.

Rav Yosef said to him: A vow taken for this day might be interchanged with a vow taken for one day, and one might erroneously conclude that a vow taken for one day expires at nightfall. However, a vow taken for one day is not interchanged with a vow taken for today, and there is no concern that one who takes a vow for today will erroneously conclude that it expires in the middle of the day.

Ravina said: Mareimar said to me: Your father said as follows, in the name of Rav Yosef: In accordance with whose opinion is this halakha taught by Rav Yirmeya bar Abba? It is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita: Rabbi Natan says: Anyone who vows, it is as if he has built a personal altar, which is forbidden because one must bring all offerings to the Temple. And one who fulfills the vow, is as though he burns portions meant for the altar in the Temple upon it, i.e., the personal altar, thereby increasing his sin. Consequently, even after he has fulfilled the vow, it is preferable for him to ask a halakhic authority to annul it entirely, so that it will be as if he never took a vow.

§ The mishna stated that one who says: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it this week, is prohibited from drinking wine for the entire remainder of the week, including Shabbat. The Gemara poses a question: Isn’t it obvious that this is the case? The Gemara answers: It is necessary, lest you say that he said the days of the week, i.e., he meant for his vow to apply only on the weekdays. The tanna therefore teaches us that the phrase this week includes Shabbat.

The mishna stated: If one says: This month, it is forbidden to him for the entire remainder of the month, and the New Moon is considered part of the next month. The Gemara asks: Isn’t this obvious? The Gemara answers: When it was necessary to teach this halakha it was for a New Moon preceding a deficient, twenty-nine-day month. In such a case the New Moon is celebrated for two days, the first of which is the thirtieth day of the previous month and the second of which is the first day of the new month. The case here is one where he took the vow on the first day of the New Moon.

This is lest you say that the first day of the New Moon is part of the previous month, and therefore the vow should expire at the end of that day, and wine should not be forbidden to him during the upcoming month. The tanna therefore teaches us that since people call it the New Moon of the upcoming month, it is viewed as part of the upcoming month, and the vow applies to the new month.

§ The mishna states that if one says: This year, it is forbidden to him for the entire remainder of the year, and that Rosh HaShana is considered part of the upcoming year.

A dilemma was raised before the scholars: If one said: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it for a day, what is the halakha in his case? Is it considered as though he said today, and he is prohibited from consuming wine until nightfall, or is it considered as though he said one day, in which case the vow takes effect for a period of twenty-four hours?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: If one says: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it today, he is prohibited from drinking wine only until the conclusion of that day, at nightfall. The Gemara infers that this halakha only applies if he said the word today; therefore, if he said the vow applies for a day, it is considered comparable to a case where he said one day, and the vow is in effect for twenty-four hours.

The Gemara rejects this proof: But say the latter clause of the mishna: If he said that wine is forbidden to him for one day, he is prohibited from drinking wine from the day he took the vow to the same time on the following day. This indicates that it is only if he said: One day, that the vow takes effect for twenty-four hours; but if he said it takes effect for a day, it is comparable to a case where he said today, and the vow takes effect only until nightfall. Rather, no inference is to be learned from this mishna.

Rav Ashi said: Come and hear a resolution to this question from the following mishna (63a): If one vowed: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it this year, then if the year was extended, i.e., declared to be a leap year, he is prohibited from drinking wine in it and its intercalated month. The Gemara inquires: What are the circumstances?

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ס - ב

אמר ליה אביי [1] לרב יוסף:

אי הכי, שאנו גוזרים "היום" משום "יום אחד" - ליגזור נמי להיפך, במי שאסר על עצמו "יום אחד" שלא יהיה ניתר באמצע יום המחרת, גזירה משום מי שאמר "היום" שאינו ניתר באמצע היום אלא אסור עד שתחשך, ונחוש שמא יבוא להתיר גם כשאמר "היום", קודם שתחשך!? [2]

אמר ליה רב יוסף לאביי: "היום" ב"יום אחד" מיחלף.

אם נתיר ב"היום" משתחשך, יש לחוש להחלפה וטעות ולהתיר כן ב"יום אחד", שיטעה לומר, כשם ש"היום" פירושו "אותו יום", כך "יום אחד" פירושו "אותו יום".

אבל "יום אחד" ב"היום" לא מיחלף.

אם נתיר ב"יום אחד" קודם שתחשך ולאחר שכבר נהג "יום" של איסור, אין לחוש להחלפה וטעות להתיר ב"היום" מיד, מבלי שנהג כלל "יום" של איסור. [3]

אמר רבינא, אמר לי מרימר: הכי אמר אבוך [כך אמר אביך] משמיה דרב יוסף:

כמאן אזלא הא שמעתיה דרב ירמיה בר אבא, כדברי מי אמר רב ירמיה בר אבא שהאומר "היום" צריך שאלה לחכם כדי להתירו משתחשך? [4]

כרבי נתן שאין ראוי לידור כלל.

כלומר, הטעם שהצריכוהו שאלה אינו רק מפני הגזירה, שאין די בה כדי לחייבו שאלה, כי אין הדבר שכיח שיבואו לטעות בשל כך. אלא קנסוהו חכמים על שנדר, כי אין ראוי לעשות כן, ולא קנסו אלא במקום שמצטרפת גם גזירה זו. [5]

דתניא: רבי נתן אומר: כל הנודר - כאילו בנה במה בזמן איסור הבמות.

והמקיימו, שאינו נשאל עליו - כאילו הקטיר עליה. [6]

שנינו במשנה: "שבת זו" אסור בכל השבת כולה. [7] ושבת, לשעבר.

ומקשינן: והרי פשיטא שאסור אף בשבת, שהרי היא מכלל השבוע שלפניה וכלולה במאמרו "שבת זו"!? [8]

ומשנינן: לכך הוצרכה משנתנו להשמיענו שאסור הוא אף בשבת, כי מהו דתימא [הייתי אומר]: לא נתכוין לאסור אף את השבת, אלא יומי דשבתא [ימי השבת] קאמר, שכן ימות השבוע נקראים "ימי שבת", והייתי אומר של"ימי השבת" נתכוין ולא לשבת.

לפיכך קא משמע לן משנתנו שאסור הוא אף בשבת.

שנינו במשנה: "חודש זה" אסור בכל החודש, וראש חודש להבא:

ומקשינן: פשיטא, שאינו אסור בראש חודש של החודש הבא, שהרי אינו שייך לחודש שנודר בו!?

ומשנינן: כי איצטריכא משנתנו להשמיענו שאינו אסור בראש החודש של החודש הבא, בחודש חסר.

דהיינו, שהחודש הבא הוא חודש "חסר", של כ"ט ימים, ולכן ראש החודש שלו הוא יומיים.

כי החודש שלפני חודש חסר הוא חודש מלא, של שלשים יום. ונמצא ששני הימים של ראש חודש של חודש חסר הם: ביום השלושים של החודש המלא שהסתיים, וביום הראשון של החודש החסר המתחיל עכשיו.

וכך הוא הדרך ברוב החדשים, שאחד הוא מלא ואחד חסר [9] - מהו דתימא [שמא תאמר] היום הראשון של ראש חודש הבא, שהוא יום השלשים של החודש הזה, לשעבר הוי, וליתסר [ישתייך לענין האיסור לחודש שעבר], שהרי הוא שייך לחודש הזה, והחודש הבא מתחיל רק ביום השני של ראש חודש -

קא משמע לן שהוא שייך לחודש הבא, משום דקרו ליה אינשי "ריש ירחא" [בלשון בני אדם נקרא הוא ראש החודש הבא].

שנינו במשנה: שנה זו אסור בכל השנה כולה: [10]

איבעיא להו:

אם אמר: קונם יין שאני טועם "יום" מאי דיניה [מה דינו]?

האם כמי שאמר "היום" ואינו אסור אלא עד שתחשך, או כ"יום אחד", והוא אסור מעת לעת? [11]

תא שמע ממתניתין:

קונם יין שאני טועם "היום" אין אסור אלא עד שתחשך, ומשמע: הא אם אמר "יום" אין דינו כן, אלא כמי שאמר "יום אחד" דמי.

ודחינן: אדרבה אימא סיפא: אמר "יום אחד" אסור מיום ליום, ומשמע: הא אם אמר "יום" אין דינו כן אלא כמי שאמר "היום" דמי.

אלא מהא ליכא למשמע מינה, כי אין אנו יודעים איזו בבא היא בדוקא, האם הרישא או הסיפא. [12]

אמר רב אשי: תא שמע מהמשנה לקמן סג א שדין האומר "שנה" כדין האומר "השנה":

"קונם יין שאני טועם השנה" [13] ונתעברה השנה, הרי הוא אסור בה ובעיבורה עד שתסתיים השנה. [14]

והרי היכי דמי, באיזה אופן מדברת משנתנו?

הערות

[1] ב"ח; וראה בתוספות וברש"ש.

[2] יתכן שהביאור הוא, שיטעה לומר "מקצת היום ככולו", וכיון שנהג איסור ב"מקצת היום" יהא מותר. והטעם שאין אומרים כן, אפילו אם נאמר שאומרים "מקצת היום ככולו" באמצע היום, הוא משום שאין שייך "מקצת היום", אלא אם כן נעשית איזה סיבה שאינו יכול לגמור את היום, אבל אינו יכול להפסיק לנהוג איסור ללא סיבה, ולומר "מקצת היום ככולו".

[3] כתב הר"ן: "ומה שנהגו עכשיו בתענית יחיד דלא הוי אלא מן הבוקר עד הערב, ובערב הוא מותר בלי שאלה, ואין אנו אוסרים אותם גזירה משום ידור נדר "יום אחד", היינו משום שהדבר ידוע שדינו של תענית כך, ואין איסורו כשאר נדרים, שכבר קבעו לו חכמים זמן, ולכן אף אם נתיר לו משתחשך לא יבוא להחליף בנודר ל"יום אחד" שדיני תענית ונדרים חלוקים הם, ולא יבואו להחליף מזה לזה, וראה עוד שם בשם הרשב"א.

[4] כתב המאירי: ויש חולקין שלא להצריך שום שאלה, ממה שאמר בסוגיא: "כמאן אזלא וכו' כרבי נתן דאמר כל הנודר וכו', כלומר: דלרבי נתן הוא דקנסינן ליה משום דעבד איסורא, אבל לרבנן לא צריך שאלה כלל.

[5] נתבאר על פי פשטות דברי הר"ן, שהקנס הוא לאוסרו אחר שתחשך [אלא אם כן יישאל], והטעם מפני שעבר ונדר. ומיהו בתוספות משמע שקנסוהו וחייבוהו לישאל אחר שנדר, משום שאמר רבי נתן "והמקיימו כאילו הקטיר עליה", וסבירא להו להתוספות שענין זה שייך גם אחר שכבר עבר זמן הנדר, ראה שם. ולפי שיטת התוספות משמע לכאורה, ששאלה זו היא ככל שאלה על נדרים שאינה אלא בפתח או חרטה, ראה בהערה לעיל בשם הש"ך.

[6] כתב הר"ן: הילכך אם היה נדר מצוה, כגון ללמוד ולקיים מצוה אינו צריך שאלה; שהרי בזה ראוי לידור ואין לקונסו.

[7] מילה זו אינה כתובה במשנה.

[8] לפי פירוש הר"ן במשנה, קושיית הגמרא ברורה, היות ודבר פשוט הוא שהשבת היא יום השביעי של השבוע. אבל לפירוש השני שהביא הר"ן [והוא פירוש המפרש] שהאומר "שבת זו" אסור באותה שבת שנדר ובשבוע שלאחריה [ששה ימים או שבוע שלם, כנ"ל בהערה], צריך ביאור מאי "פשיטא", שודאי חידוש גדול יש כאן ; והמפרש סתם כאן ולא פירש; וראה בתוספות לעיל בעמוד א אחר שהביאו פירוש זה, שכתבו "ובגמרא פריך פשיטא".

[9] נתבאר על פי הרא"ש והר"ן. וראה מה שתמהו על זה הרש"ש, והגאון רבי אלעזר משה בהגהותיו.

[10] מילה זו אינה כתובה במשנה.

[11] והוא הדין שמסתפקת הגמרא בשבת חודש שנה ושבוע, וכדמוכח בהמשך הסוגיא.

[12] רבינו עקיבא איגר בגליונו ציין לתוספות בבא מציעא לד א ד"ה אלא מהא ליכא למשמע מינה, ונתכוין להקשות, דנימא: קונם יין שאני טועם "היום" אינו אסור אלא עד שתחשך, הא אם אמר "יום" נעשה כמי שאמר "יום אחד".

[13] גירסת הספרים שלפנינו במשנה לקמן: שאני טועם "לשנה"; ואולם המפרש כאן גרס בהדיא "השנה", וכן משמע גם בר"ן לקמן במשנה שהגירסא היא "השנה", וראה גם ברש"ש שם.

[14] דברי הר"ן כאן יתבארו בסייעתא דשמיא בסוף הענין, כי שם מקומם.

אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך] ליגזור [שיגזור] גם באומר "יום אחד" משום "היום", ויהיה אסור גם ביום הבא עד שתחשך!

אמר ליה [לו] רב יוסף: "היום" ב"יום אחד" מיחלף [מתחלף] בלשון בני אדם ולכן יש מצוה לגזור, אבל "יום אחד" ב"היום" לא מיחלף [מתחלף], שהכל יודעים ש"יום אחד" הוא מעת לעת.

אמר רבינא, אמר לי מרימר: הכי [כך] אמר אבוך משמיה [אביך משמו] של רב [יוסף] : כמאן אזלא שמעתיה [כשיטת מי הולכת שמועתו, הלכתו] זו של רב ירמיה בר אבא שצריך שאלה לחכם כשתחשך — כשיטת ר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: כל הנודר — כאילו בנה במה, והמקיימו — כאילו מקטיר עליה. ומשום כך, אף כשמקיים את הנדר, מוטב לו שיישאל לחכם ויעקור את הנדר מעיקרו, ויהא כאילו לא נדר.

א שנינו במשנה שהאומר "קונם יין שאני שותה שבת זו", אסור בכל השבת כולה וגם ביום השבת עצמו. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי ליומי דשבתא קאמר [לימי השבוע אמר] ונתכוון לאסור עצמו רק בימי השבוע ולא ביום השבת, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכאשר אמר "שבת זו" היתה כוונתו אף לשבת עצמה.

עוד שנינו במשנה שאם אמר "חדש זה" — אסור בכל החדש וראש חדש שאחריו שייך להבא ואיננו אסור בו. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכך הוא! ומשיבים: כי איצטריכא [כאשר הוצרכה] הלכה זו להיאמר הרי זה למקרה של חדש חסר, שיש לפניו שני ימי ראש חודש, והוא נדר ביום הראשון של ראש החודש,

מהו דתימא [שתאמר] כי ראש חדש לשעבר הוי [הוא], שהרי יום ראשון של ראש חודש שייך למנין ימי החודש הקודם, ולא ליתסר [ייאסר] בו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שקרו אינשי ריש ירחא [קוראים לו אנשים ראש חודש] על שם החודש הבא, ולכן יום זה שייך כבר לחודש הבא ונכלל אף הוא בלשון הנדר.

וכן שנינו לגבי האומר "שנה זו" — אסור בכל השנה כולה וראש השנה שייך לשנה הבאה.

ב איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: אמר "קונם יין שאני טועם יום" מאי דיניה [מה דינו]? האם דינו כאילו אמר "היום" ואסור עד שיחשיך היום, או כמו שאמר "יום אחד" ונאסר יממה שלימה?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממתניתין [ממשנתנו] שנאמר בה "קונם יין שאני טועם היום" — אין אסור אלא עד שתחשך. ונדייק מכאן: דווקא אם אמר "היום" אבל הא [הרי] אם אמר "יום" — כ"יום אחד" דמי [נחשב].

ודוחים: אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: אמר "יום אחד" — אסור מיום ליום. ומכאן אפשר לדייק: דווקא אם אמר "יום אחד" אבל הא [הרי] אם אמר רק "יום" — כאילו אמר "היום" דמי [נחשב]. אלא מהא ליכא למשמע מינה [ממשנה זו אין אפשרות ללמוד ממנה] בדרך דיוק, שאפשר לדייק לשני הצדדים.

אמר רב אשי: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה, ששנינו: אמר "קונם יין שאני טועם השנה", אם נתעברה השנה — אסור בה ובעיבורה, בחודש העיבור הנוסף לה. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Abaye said to him: If so, the Sages should likewise decree in the case of one who takes a vow for one day that he must keep the vow until nightfall of the following day, due to the confusion that might be caused in a case where one said that his vow applies today. If the vow expires in the middle of the day, twenty-four hours after he took the vow, people might think that if one takes a vow in the morning and applies it to this day, it also expires in the middle of the day.

Rav Yosef said to him: A vow taken for this day might be interchanged with a vow taken for one day, and one might erroneously conclude that a vow taken for one day expires at nightfall. However, a vow taken for one day is not interchanged with a vow taken for today, and there is no concern that one who takes a vow for today will erroneously conclude that it expires in the middle of the day.

Ravina said: Mareimar said to me: Your father said as follows, in the name of Rav Yosef: In accordance with whose opinion is this halakha taught by Rav Yirmeya bar Abba? It is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, as it is taught in a baraita: Rabbi Natan says: Anyone who vows, it is as if he has built a personal altar, which is forbidden because one must bring all offerings to the Temple. And one who fulfills the vow, is as though he burns portions meant for the altar in the Temple upon it, i.e., the personal altar, thereby increasing his sin. Consequently, even after he has fulfilled the vow, it is preferable for him to ask a halakhic authority to annul it entirely, so that it will be as if he never took a vow.

§ The mishna stated that one who says: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it this week, is prohibited from drinking wine for the entire remainder of the week, including Shabbat. The Gemara poses a question: Isn’t it obvious that this is the case? The Gemara answers: It is necessary, lest you say that he said the days of the week, i.e., he meant for his vow to apply only on the weekdays. The tanna therefore teaches us that the phrase this week includes Shabbat.

The mishna stated: If one says: This month, it is forbidden to him for the entire remainder of the month, and the New Moon is considered part of the next month. The Gemara asks: Isn’t this obvious? The Gemara answers: When it was necessary to teach this halakha it was for a New Moon preceding a deficient, twenty-nine-day month. In such a case the New Moon is celebrated for two days, the first of which is the thirtieth day of the previous month and the second of which is the first day of the new month. The case here is one where he took the vow on the first day of the New Moon.

This is lest you say that the first day of the New Moon is part of the previous month, and therefore the vow should expire at the end of that day, and wine should not be forbidden to him during the upcoming month. The tanna therefore teaches us that since people call it the New Moon of the upcoming month, it is viewed as part of the upcoming month, and the vow applies to the new month.

§ The mishna states that if one says: This year, it is forbidden to him for the entire remainder of the year, and that Rosh HaShana is considered part of the upcoming year.

A dilemma was raised before the scholars: If one said: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it for a day, what is the halakha in his case? Is it considered as though he said today, and he is prohibited from consuming wine until nightfall, or is it considered as though he said one day, in which case the vow takes effect for a period of twenty-four hours?

The Gemara suggests: Come and hear a proof from the mishna: If one says: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it today, he is prohibited from drinking wine only until the conclusion of that day, at nightfall. The Gemara infers that this halakha only applies if he said the word today; therefore, if he said the vow applies for a day, it is considered comparable to a case where he said one day, and the vow is in effect for twenty-four hours.

The Gemara rejects this proof: But say the latter clause of the mishna: If he said that wine is forbidden to him for one day, he is prohibited from drinking wine from the day he took the vow to the same time on the following day. This indicates that it is only if he said: One day, that the vow takes effect for twenty-four hours; but if he said it takes effect for a day, it is comparable to a case where he said today, and the vow takes effect only until nightfall. Rather, no inference is to be learned from this mishna.

Rav Ashi said: Come and hear a resolution to this question from the following mishna (63a): If one vowed: Wine is konam for me, and for that reason I will not taste it this year, then if the year was extended, i.e., declared to be a leap year, he is prohibited from drinking wine in it and its intercalated month. The Gemara inquires: What are the circumstances?

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

וראש חדש להבא פשיטא כי איצטריכא לחדש חסר מהו דתימא ראש חדש לשעבר הוי קמשמע לן הא קרו ליה אינשי ריש ירחא איבעיא להו קונס יין שאני טועם יום מאי דיניה כהיום או כיום אחד ולא אפשיט ולחומרא:

עד הפסח אסור עד שיגיע עד שיהא *מותר עד שיצא עד לפני הפתח ר"מ אימר אסור עד שיגיע רבי יוסי אומר אסור עד שיצא:

במאי קא מיפלגי מר סבר עד לפני הפסח עד קמי פסחא ומר סבר עד דמפני פסחא משמע וקי"ל דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי:

כמאן אזלא שמעתיה דרבי ירמיה בר אבא כרבי נתן כו'. ואיכא למידק אם כן אפילו ביום אחד נמי במשלם זימניה יהא צריך שאלה לחכם. ויש לומר דאבוה דרבינא לא פליג אטעמא דרב יוסף אלא חדא היא, דודאי משום גזירה דרב יוסף הצריכוהו שאלה לחכם, ואיהו אי לאו משום דרבי נתן לא גזרו עליו אלא כיון דאיכא למיחש טפי. ועוד דקא עבר אדרבי נתן קנסינן ליה ומחמרינן עליה עד שישאל לחכם.

ליגזור ביום אחד. שיהא אסור למחרתו עד שתחשך גזירה משום היום שמא יבא להתירו קודם שתחשך:

היום ביום אחד מיחלף. כי יהיה סבור שיום אחד דינו כמו היום:

אבל בהיום. לא טעו אינשי להתירו קודם שתחשך כי פחות מעד שתחשך אי אפשר לפרש יום:

כמאן אזלא שמעתא דרב ירמיה בר אבא כו' כרבי נתן כו'. נראה דלאו מהאי טעמא לחודיה קאמר דאם כן בכל הנדרים נמי אחר שקיימם נקנסיה להצריכו שאלה אלא להוסיף על טעמו של רב יוסף בא דמשום גזירה לחודה לא הוה מצרכינן שאלה אלא כיון דאיכא נמי הא דרבי נתן קנסינן ליה ונפקא מינה שאם היה נדר של מצוה כגון לשנות או לטרוח במצוה אחרת לא צריך שאלה:

פשיטא. שאסור בשבת הבא:

מהו דתימא יומי דקמי שבתא קאמר ולא כוון לאסור עצמו אלא ימי החול. ולאידך פי' פשיטא שהוא אסור גם בשבת שהוא עומד בה מהו דתימא יומי דקמי שבתא אחרינא קאמר ולא זה השבת:

פשיטא. שהוא מותר בר"ח הבא:

כי איצטריך בחדש חסר. לראש חדש של חדש חסר הוא דאיצטריך דכיון דחדש הבא הוא חסר נמצא שזה הוא מלא שכן דרך רוב החדשים אחד מלא ואחד חסר וכיון שזהו מלא ראש חדש הבא הוא שני ימים והראשון הוא לתשלום חדש זה ואימא יאסר בו:

קא משמע לן דלא. דהולכין אחר לשון בני אדם וקרו ליה ריש ירחא. ולאידך פירוש פשיטא שהוא אסור ביום החדש שהוא עומד בו בחדש חסר בחדש שנדר בו הוא חסר נמצא זה שעבר הוא מלא ויום זה שהוא עומד בו הוא לתשלום חדש שעבר ולא יאסר בו:

קונם יין שאני טועם. כגון שעמד באמצע היום ואמר היום:

אלא מהא ליכא למשמע מינה. דחד מינייהו דוקא ולא ידעינן הי מינייהו:

כבר ביארנו במשנתנו בקונם יין שאני טועם היום שאע"פ שאינו אסור אלא עד שתחשך מכל מקום לכתחלה לכשתחשך צריך שאלה לחכם גזרה היום משום יום אחד ושמא תאמר נגזר נמי ביום אחד לאסרו יתר מעת לעת עד שתחשך שאם אתה מתירו במעת לעת אף לחצי היום יבא להתיר כן בהיום הוא שאמרו היום ביום אחד מחלף יום אחד בהיום לא מיחלף שכל שאומר היום אינו טועה לאכל בחצי היום ויש חולקין שלא להצריך שום שאלה ממה שאמרו בסוגיא כמאן אזלא וכו' כר' נתן דאמר כל הנודר וכו' כלומר דלר' נתן הוא דקנסינן ליה משום דעבד איסורא אבל לרבנן לא צריך שאלה כלל:

הנודר להתענות יום אחד או יום אחד בשבוע אין משמעו יום שלם שהוא מכ"ד שעות שכל שבתענית אין לשון בני אדם כן אלא ליום בלא לילה משיעלה עמוד השחר אלא שבתענית צבור החמירו וכן לכשתחשך אין צריך בו שאלה כלל שאין לטעות בין תענית לשאר נדרים וכן הסכימו בה גאוני הישיבות:

כבר ביארנו בחדש זה שאף בחודש חסר ר"ל שנדר בחדש שחדש חסר בא אחריו שנמצא חדש הסמוך לו שני ימים וראשון שבהם להשלמת חדש שעבר אינו אסור בו כלל הואיל ובלשון בני אדם הוא קרוי ראש חדש מכאן למדו בתוספות שכל שכותבין כתובה או שאר שטרות ביום ראשון של שני ימי ראש חדש כותבין ביום ראש חדש פלוני או ביום ראשון לחדש פלוני ואין צריך לכתוב שהוא יום שלשים לחדש פלוני או ביום שלשים לחדש פלוני שעבר שהוא ראש חדש פלוני ולגמרי מונין מיום ראשון ואם היה שני וכתבו עליו יום ראשון הוה ליה מוקדם אלא אם כן כתבו בפירוש שהוא יום שלשים ואחד לחדש שעבר מפני שהיום הראשון הוא מכלל הבאים והוא הקרוי לענינים אלו ראש חדש וצריך הרבה ליזהר בכך ואם כתבו בשני צריך לכתוב ביום שני לירח פלוני שהוא ראש חדש והואיל ומכל מקום כתבו שהוא שני אע"פ שכתב בו שהוא ראש חדש לא הפסיד או שיכתבו ביום שני לחדש פלוני שהוא יום שלשים ואחד לחדש שעבר הא מכל מקום עיקר המנין מן הראשון הואיל ובני אדם קורין לו ראש חדש שהשטרות והחיוב שאדם מחייב ומשעבד עצמו בהם אף הם כלשון בני אדם הם וכן יתבאר למטה בעד חדש אדר שיש לדמות דיני זמן שטרות בענינים אלו לנדרים ומכל מקום אף הם ראיתי שכתבו שבגיטין מיהא כל שכתבו בראשון צריך לכתוב ביום שלשים לחדש פלוני שהוא ראש חדש פלוני או ביום ראש חדש פלוני שהוא יום שלשים לירח פלוני ואם כתבו בשני צריך שיכתוב ביום שני לירח פלוני שהוא ראש חדש או שהוא יום שלשים ואחד לירח פלוני כדי להחמיר ולהפליג בדיוק ומאחר שהם מזקיקין כן בגיטין ראו הרבה מן הרבנים לכתוב כך אף בכתובות ושאר שטרות לרוחא דמילתא ולהפליג בדיוק גם כן וכן אנו נוהגים ומ"מ דברים אלו אינן אלא ביום ראשון ושני אבל שאר הימים אין מונין אלא לשני כגון חנוכה ופורים וכל שאר החשבונות שכלם נמנין מיום שני ואף לענין נדר אם נדר עד שמיני של חדש פלוני אין ספק שאותו שמיני מונין לו מיום שני של ראש חדש כשאר כל החשבונות לא נזכר בזה לשון בני אדם אלא לשני ימי ראש חדש וכבר ראיתי מי שפקפק בכך וכותבין באי זה יום של אותו חדש בכך וכך ימים ליום החדש השני של חדש פלוני ומכל מקום לא נהגנו לחוש בזה כלל אחר שני הימים אלא שגדולי הדור חוששין לכך ומנהיגים כך במקומותינו ואיני רואה כן שעיקר המנין לענין המועדות מ"מ הוא ועל אותו מנין ראוי לסמוך ואין לשון בני אדם מתפשט אלא לראש החדש ובהדיא אמרו אין אדם בא אלא (כאן חסר מן הספר) אע"פ שיום ראשון שלו הוא ביום אחד:

כבר ביארנו במי שנדר היום שאינו אסור אלא עד שתחשך וכן שבת זו וחדש זה ושנה זו ושבוע זה אין בכלל אלא מה שלפניו אף אם אמר השבת או החדש או השנה או השבוע דינם כשבת זו וכו' ואין בכלל הנדר אלא מה שלפניו מתשלום השבת או החדש או השנה או השבוע וכן ביארנו ביום אחד שבת אחת חדש אחד שנה אחת שבוע אחד ששיעורן היקף שלם ככל אותו הזמן מיום ליום נדר בלשון יום ר"ל קונם עלי יין שאני טועם יום ולא אמר היום או יום זה ולא יום אחד או שאמר שבת או חדש או שנה או שבוע הרי זה ספק אם דינם כהיום או השבת וכו' ושלא ליאסר אלא במה שלפניו מאותו זמן או שמא דינן כיום אחד מפני שנשאלה כאן ולא הובררה ומחמירין בה מספק אלא שאינו לוקה בשיעור תשלום הזמן:

מעתה קונם שאני טועם יין שנה זו או השנה אינו אסור אלא עד סוף השנה שהוא סוף אלול ואם נתעברה אף ימי העבור בכלל האיסור אמר שנה אחת אסור שנה אחת מיום ליום וכן שנה סתם מתורת ספק וזו מיהא אין חדש העיבור בכלל ואינו מונה אלא שנים עשר חדש מיום ליום כרוב שנים שאינן מעוברות וגדולי המחברים כתבו אף בזו שאסור בחדש העבור ואין נראה כן וגדולי הדור האריכו בה בראיות והכריעוה כשיטתנו ועיקר ראייתם הוא ממה שאמרו בסוגיא זו לעולם דאמר השנה מהו דתימא הלך אחר רוב שנים דלית בהו עיבור קמ"ל ואם תאמר שאף בשנה אחת אסור בעבורה בה שנה מיהא מאי איצטריך לאשמועינן ולדעת זה מה שאמרו במשנתנו שנה אחת אסור מיום ליום לא לרבות חדש העבור אלא ללמד שאינו מותר בסוף השנה כדין שנה זו ועוד שהרי האומר שנה אחת סתם אין פרט איסורו מוכרח לשנה ראשונה שהוא בה ואדרבה אם עבר על נדרו כל אותה שנה מקיימו שנה אחרת שהרי שנה אחת אמר ולא בירר את זו דוקא ואפילו התחיל בה בקיום הנדר שנמצא מוכיח שעליה כיוון מכל מקום אינו לוקה ואם כן כשבירר שנה זו וקיים בה את נדרו למה לא יעלה לו חדש העבור בכלל שנה ועוד יראה להם שאפילו אמר שנה אחת מיום זה אינו אסור בעיבורה ועוד להם ראיה ממה שאמרו בערכין פרק המוכר שדהו המוכר בית בבתי ערי חומה אינו מונה אלא משעה שמכרה לו שנאמר עד מלאת לו שנה וכשהוא אומר תמימה לרבות את חדש העיבור אלמא דוקא משום דאמר תמימה הא שנה אחת אין עיבור בכלל אע"פ שמונה מאותה שעה ואם תאמר נפשוט מינה דשנה כשנה אחת לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ומה שאמרו בפרק השואל המשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה נתעברה לשוכר נראה לי דלשנה בפתחות הלמ"ד הרי הוא כשנה זו כמו שביארנו למעלה אע"פ שהם תירצוה בדרך אחרת ואין חדש העיבור לשוכר לעולם אלא בעומד בתחלת השנה שאם באמצע אם אמר ליה השנה או שנה זו או לשנה אין לו אלא עד ראש שנה ואם אמר שנה אחת אינו מונה אלא שנים עשר חדש ואפילו אמר מהיום שנה אחת לדעת גדולי הדור והם מקשים לעצמם ממה שאמרו בערכין מכר שני בתי ערי חומה אחד בחמשה עשר לאדר ראשון ואחד באחד לאדר שני זה שמכר באחד לאדר שני כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבא עלתה לו שנה וזה שמכר לו בחמשה עשר לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה ותירצו בה שאני התם שריבה בו הכתוב תמימה לומר שיהא פודה לעולם עד שיגיע לתקופת שנה הבאה ואפילו פגע בעיבור ועוד להם ראיה ממה שאמרו בראשון של ראש השנה המודר הנאה מחבירו לשנה מונה שנים עשר חדש ולא קתני מיום ליום אלמא דוקא שנים עשר חדש אפילו היה שם חדש העיבור:

ולענין השמועה מקשינן מינה דאם כן לשנה כשנה אחת היא וכן שנה ומפרשין בה דלאו לישנא דוקא הוא אלא באומר שנה אחת ולא דקדק בה משום דעיקר השמעתא אינה אלא משום סיפא דתשרי ראש השנה לנדרים וכל שאמר לשנה זו אפילו בעשרים ותשעה באלול עלתה לו שנה ולפי מה שכתבתי נוהג לקרוא בה המודר מחבירו לשנה בשב"א תחת הלמ"ד ומכל מקום אף לדעת גדולי הדור כל שאמר חדש אחד אסור שלשים יום שהרי יש חדשים מלאים כחסרים ואין כאן רוב חסרים דניזיל בתריהו וכן כתבוה גדולי המחברים אמר לשנה יש אומרים שדינו כהשנה שלא ליאסר אלא עד סופה ויש אומרים שדינו כשנה אחת ויש להכריע מצד שמוש הלשון שאם אמר לשנה בפתחות הלמ"ד הרי הוא כהשנה ואם אמר לשנה בשב"א הלמ"ד דינו כשנה אחת:

כמאן אזלא שמעתי' דרב ירמי' בר אבא כר' נתן פי' לא הצריכו שאלה כדי להתירו דבלא שאלה נמי מותר ועומד הוא אלא מצריכו שאלה אע"פ שגמר נ דרו כדי להתיר שיראה שעיקר נדרו למפרע שלא יתחשב כמקריב קרבן בבמה בשעת איסור במות והאיסור שנהג נמצא שנהג בו בלא נדר:

אמר רבינא למרימר כמאן אזלא הא שמעתא. רבינא חולק על טעם שאמרנו שאסרו רבי ירמיה מטעם גזירה וקאמר שלא אסרו משום גזירה אלא משום רבי נתן הזקיקו שאלה להודיעו שאסור לקיים נדר והוא הדין ביום אחד שהיה מצריכו שאלה מהאי טעמא. לישנא אחרינא כמאן אזלא שמעתא דרבי ירמיה שמחמיר להזקיקו שאלה ולהטריחו כרבי נתן שמגנה הנודרים וחשיב להו כבונים במה בשעת איסור במות. הרא"ם ז"ל. ובפירוש כתוב וז"ל: אית דפרשי דרבינא לא מהדר כלל אדרב יוסף אלא מילתא באפי נפשה היא וקאמר כמאן אזלא וכו' עד כאן.

אמרינן בגמרא א"ר ירמיה בר אבא ולכשתחשך צריך שאלה לחכם פירוש הא דאמר שאני טועם היום מאי טעמא. אמר רבינא אמר לי מרימר הכי אמר אבוך משמיה דרב יוסף כמאן אזלא שמעתיה דרבי ירמיה בר אבא פירוש דצריך שאלה לכשתחשך. כרבי נתן דתניא רבי נתן אומר כל הנודר כאלו בנה במה וכל המקיימו כאלו מקטיר עליה פירוש הילכך צריך לישאל עלה. ורבינו ז"ל לא כתבה דכיון דמתניתין קתני אינו אסור אלא עד שתחשך לא מצרכינן ליה לשאלה. הרנב"י ז"ל.

כי איצטריך למיתני כגון דהויין חדשים כסדרן אחד מלא ואחד חסר וכו'. ככתוב בעמוד. ענין אחר מצאתי כי איצטריך למיתני היכא דהוו חדשים וכו' מהו דתימא הא דאיכא למיקרי למימני לראש חדש שעבר אימא לא דלא קמסתר ליה (למחר) למימר דהוי ראש חדש (דהאי) דהא ראש חדש שני דקאמר קא משמע לן דמיתסר נמי בכל החדש דהא קרו אינשי ראש חדש ריש ירחא ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם למ"ה. פירוש.
ולענין פסק הלכה לחומרא נקיטינן ואם אמר יום שבת או חדש או שנה או שבוע כאלו אמר יום אחד או שבת אחת או שנה אחת או שבוע אחד. ומיהו אם אכל או שתה היכא דקאמר יום אחר שחשיכה אינו לוקה דספק הוא. וכן אמר שבת ואכל אחר עבור יום השבת אינו לוקה וכן בשאר. וכן פירש הר"ם ז"ל פ"י מהלכות נדרים. הרי"ץ ז"ל.

גמרא הוי ולא כצ"ל אינשי ריש ירחא כצ"ל יום כהיום כצ"ל:

רש"י בד"ה א"ל כו' היום ביום אחד כצ"ל לעת הס"ד:

בד"ה כמאן כו' כלל דמחמרינן כצ"ל שפיר כרבי נתן כצ"ל איסורא דמחמרינן כצ"ל שאלה הס"ד חסר בחדש הד"א נמי הס"ד:

הרא"ש בד"ה כמאן רב יוסף בא כצ"ל החול ולאידך הד"א:

בד"ה קמ"ל ירחא ולאידך כצ"ל:

ר"ן להיום הס"ד עסקינן הס"ד:

בד"ה איבעי להו כו' כהיום דלשתרי כצ"ל לכשתחשך או כיום א' כצ"ל:

גמרא ברה"ע א"ל אי הכי כו'. נראה שהוא ר"ת אמרו ליה ור"ל בני הישיבה. ואמר להם היום ביום א' מיחלף כו':

שם כי איצטריכא לחדש חסר כו'. פי' הר"ן והרא"ש דחוק דמאי פסקא דאטו לא משכחת לה תרי חסירי בהדדי דהתנן בפ"ב דערכין אין פוחתין מד' חדשים המעוברין. הא ד' עבדינן והוו להו ח' חסרים וע"כ יהיו ב' חסרים בהדדי זאח"ז. אבל מדברי הרמב"ם בחבורו משמע שמפרש דהחדש שנדר בו הוה חסר ומ"ד כיון דלא ידע בשעת נדרו שיהא חסר דעתו היה שיהא אסור גם ביום למ"ד. עי' לקמן (סג) הא דלא ידע וכמש"כ שם בס"ד. ונראה דלזה כיון גם הרע"ב ע"ש ודלא כהתוי"ט:

שם אר"א ת"ש קונם יין שאני טועם השנה נתעברה כו'. היא משנה לקמן (סג) עמש"כ שם:

ר"ן ד"ה שבת זו. דכיון שימי החול קרו ימי שבת כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה ומהא. אם עשה כן השטר מוקדם ופסול כו'. לכאורה אינו מובן דכיון דכתבו ע"ש חדש העבר ע"כ כתב ביום למ"ד לחדש א"כ מובן לכל שנכתב ביום א' דר"ח. וע"כ ר"ל אם כתבו סתם בשלהי חדש העבר:

ר"ן בסה"ע דאי בנודר בר"ח שבט פשיטא כו'. לפמש"כ לקמן (סג) בגמרא בסה"ע בס"ד אין כאן פשיטא:

רא"ש ד"ה אבל בהיום. כי פחות כו' א"א לפרש היום. כ"נ דצ"ל:

רא"ש ד"ה קמ"ל דלא. ולאידך פי' כו'. קשה לפי' זה סיום הש"ס ק"ל אינשי ריש ירחא. דהא בשבת זו אסור ביום השבת אע"ג דאינו נקרא ריש שבוע הבא:

רא"ש ד"ה קונם. כגון כו' ואמר יום כ"נ דצ"ל:

גמ' פשיטא מהו דתימא יומי דשבתא. נ"ב רא"ש גרס יומי דקמי שבתא וכן לר"ן י"ג כן:

שם חדש לשעבר הוי ולא ליתסר. נ"ב פי' הרא"ש קמא ולהר"ן ל"ג לי':

שם קמ"ל קרו לי' אינשי כצ"ל:

ר"ן ד"ה ומה שנהגו כו' אותו יום הותר לו. תי' לו מוקף:

שם ד"ה שבת זו כו' דכיון שימי החול קרוי יומי שבת כצ"ל:

שם ד"ה ומהא שמעינן. נ"ב צ"ע:

גמ' אלא מהכא ליכא למשמע מינה. עיין ב"מ דף לד ע"א תד"ה אלא מההיא וצ"ע:

חדש אחד. כתב הרמב"ם שלשים יום. וכתב ריטב"א דרוב חדשים מלאים. והוא תמוה ועיין כתובות (עא ע"א) תוס' ד"ה רבי יהודה וכו' ועיין מ"א סי' של"ט והוא מש"ס מגלה (ה ע"א) דימים אתה מונה ולא שעות וכיון שכל חדש כט יב תשצג א"כ אסור עכ"פ עד רגע תשצג וכיון שאי אתה מונה שעות צריך להשלים כל היום ורק מיעוטא דמיעוטא משכחת שיהיה תשלום תשצג עם תשלום היום מ"מ אסור עד סוף שלשים משום דרובא הכי הוא כן נ"ל לפרש וצ"ע ועמ"ש ש"ך סי' ר"כ ס"ק יג בזה:

כי אצטריכא לחדש חסר. הרלב"ח פי' חדש מלא קורין בש"ס חסר הואיל ומחסרין ממנו יום השלשים וקורין ריש ירחא מחדש הבא:

(ס ע"ב) שמעתיה דרב ירמיה בר אבא כר' נתן.—פי' מדאמר "צריך שאלה לחכם" ולא אמר "אף לכשתחשך אסור עד שישאל לחכם" ש"מ שאף אם ירצה לנהוג איסור משחשיכה אינו רשאי מפני שמצוה לשאול לחכם כר' נתן. והמפרשים פירשו באופן אחר.

אי הכי ליגזור יום אחד. דליהוי אסור עד שתחשך למחר משום היום דאי אמרת עד מעת לעת אסור ותו לא אתו למישרי נמי כי עמד בשחרית ואמר היום אתי למישתי בחצי היום והוא אסור עד שתחשך: אמר ליה רב יוסף היום ביום אחד מיחלף. דאי שרית היום לכשתחשך בלא שאלה מיחלף ואתי למישרי יום אחד משתחשך דסבר יצא אותו היום שנדר בו כמו כן והוא אינו מותר אלא מעת לעת: יום אחד בהיום לא מיחלף. דלא אשור לשתות למחר עד הלילה דלא אתי למישרי בהיום מחצי יום ואילך דליכא למיחש להכי דהכא לא גמר היום עדיין ומידע ידיע דאסור כל היום משום האי טעמא נמי לא מצרכינן שאלה לסוף מעת לעת דלא אתו למישרי מהיום מחצי יום ואילך דליכא למיחש בהכי כדאמרינן הכא לא גמר עדיין היום ומידע ידיע דאסור בכל היום: כמאן אזלא. הא שמעתתא דאמר רב ירמיה דצריך שאלה לחכם שאין ניתר ע''פ עצמו כלל דמחמרינן עליה כמאן דלא עבד שפיר: כרבי נתן וכו'. הילכך צריך שאלה לחכם הואיל ועבד איסורא דמחמרינן עליה ואין מראין לו שקיים נדרו מעצמו אלא כשיתירו לו את נדרו ולא משום גזירה דרבינא לא סבירא ליה דרב יוסף וכל היכא דאיכא לאוקומי ביה שאלה מצריכינן ליה שאלה כגון הכא דאמר היום דאיכא למימר מעת לעת קאמר הילכך לכשתחשך צריך שאלה לחכם אבל כי אמר כבת וכולה מתניתין דליכא לאוקומי בהו שאלה דודאי לא משמע טפי אין צריך שאלה: יומי דשבתא קאמר. ימים דשבוע ולא דשבת עצמו: פשיטא. דיום ראש חדש נמי אסור שהרי יום ראש חדש נמנה לחדש זה הנכנס: כי איצטריך. למיתני במתניתין לחדש חסר בחדש שהוא שני ימים ראש חדש ויום ראשון של ראש חדש משלים לחדש מלא זה שעבר וזה הנכנס חסר הוא והוא נדר ביום ראשון של ר''ח: לחדש שעבר הוי. ולא ליתסר ביה: קמ''ל. אפ. לו הכי כיון דקרו ליה ריש ירחא אסור ביה נמי: דיניה כהיום. כאילו אמר היום לחוד ומותר לכשתחשך: או כיום אחד. ואסור מעת לעת:

אמר רבינא כו' כר' נתן. וקנסא קנסינן ליה אף כי קיים נדרו עד שישאל לחכם ונראה דרבינא מוסיף על טעם דרב יוסף משום גזירה דבשאר נדרים לא קנסינן לשאול לחכם לאחר שנתקיימו אלא אית ליה טעמא דנדרים דגזרינן לעיל וקאמר דבהך טעמא דגזרי' לא סגי אם לא מטעם דקנסינן ליה כר' נתן שעבר על מה שקיימו: פשיטא. דאסור לשבת הבאה דבשבוע שעבר היא מהו דתימא יומא דשבת לא אסר עצמו אלא בימי המעשה שבשבוע ולא נתכוין לאסור בשבת קמ''ל ולפירוש שני דמתני' פריך פשיטא כיון דקאי בשבת דאסור בו ומשני מהו דתימא דיומי שבוע העתידין לבא קאמר ולא יום השבת עצמו קמ''ל דכיון דקאי בשבת אמרינן דאף בשבת . נדר ונ''ל דהטעם לפי שלשון בני אדם לקרות השבוע שבת וא''כ לשבוע הבא הוא מתכוין ולא לשבת לבד ומכל מקום כיון שעומד בשבת אמר שדעתו גם לשבת כדי שלא יהיה ספק בנדרו ושיחול משעה שנדר: חדש זה פשיטא. דראש חדש נידון בחדש הבא ומותר בו כי איצטריך לחדש חסר כלומר נדר באמצע חדש מלא וחדש חסר אחריו שר''ח שני ימים ויום ראשון הוא להשלים יום של חדש שעבר דקס''ד דאסור בו קמ''ל דהא קרו אינשי ריש ירחא ליום ראשון של ר''ח ובחודש הבא דיינינן ליה שאינו מנוי בלשון בני אדם בחדש שעבר ולפירוש אחר פשיטא כיון דעומד בר''ח דאסור בו לא צריכא אלא לחדש חסר שראש חדש שלו שני ימים ונדר ביום ראשון ר''ח שעבר ולא נתכוון אלא בימי של חדש שעבר קמ''ל דקרו אינשי ריש ירחא ואינו נמנה בחדש שעבר והילכך כי אמר חדש זה מיתסר ביה וניחא טפי לישנא דחדש חסר לפירוש אחרון וכיון דקאמר דקרו ליה אינשי ריש ירחא א''כ כשכותבין כתובה או שטרות ביום ראשון של ר''ח כותבין יום פלוני שהוא ראש חדש ואין צריך לכתוב יום שלשים דהכי משמע לקמן (סג.) דתנן עד ר''ח אדר [עד ר''ח אדר] הראשון ומדמה בגמ' הך ברייתא דשטרות [לנדרים] אלמא דין שטרות כדין נדרים דלשון בני אדם: פסק. ומיהו בגיטין טוב לכתוב שהוא יום שלשים לחדש טבת וכן כתב רבינו תם בכתובת בתו: דיניה כהיום. ומותר משתחשך או כיום אחד ואסור במעת לעת: אלא מהא ליכא למשמע מינה. דלא ידעינן הי דוקא או רישא או סיפא: ת''ש קונם יין שאני טועם השנה אסור בה עד סופה. ולא מיום ליום הילכך עד ראש השנה ואף כי נתעברה כל השנה עד סופה נקראת משנה זו: למה ליה [למימר]. פשיטא דאסור בה:

ר"ן
יום אחד. דאי שרית ליה לכשתחשך בלא שאלה אתי למיטעי נמי ביום אחד שיהא מותר לכשתחשך דלא משמע ליה דאיכא מידי בין יום אחד להיום: היום ביום אחד מיחלף. דאי שרית ליה כי אמר היום לכשתחשך בלא שאלה אתי למשרי נמי אפילו באומר יום אחד אבל יום אחד בהיום לא מיחלף דהא כי אמר יום אחד עמד באיסורו מעת לעת הילכך לא מיחלף ליה למשרי כי אמר היום קודם שתחשך: ומה שנהגו עכשיו בתענית יחיד דלא הוי אלא מצפרא ועד פניא ואפי' הכי לכשתחשך שריא ליה בלא שאלה ולא גזרינן משום יום אחד היינו משום שהדבר ידוע שדינו של תענית כך הוא ואין איסורו כשאר נדרים שכבר קבעו לו חכמים זמן הילכך אפילו שרית ליה לכשתחשך לא אתי לאחלופי בנודר יום אחד שדיני תענית ונדרים חלוקין הן ולא אתי לאחלופי זה נ''ל: וראיתי לרשב''א ז''ל כאן מה שלא נראה לעיני שהוא ז''ל כתב דהיינו טעמא דגזרינן בהיום משום שמקצת אותו יום הותר לו מתחלתו כאומר יום אחד וכיון דדמיין להדדי אתי לאחלופי אבל תענית דמתסר מתחלת היום לא דמי ליום אחד דמימר אמר להכי שרינא הכא לכשתחשך לפי שנאסרתי בתחלת היום אבל ביום אחד שלא חל איסורו מתחלתו אינו בדין שאהא מותר לכשתחשך והאי פירושא לא סגי לי דהא באומר היום שהצריכוהו לכשתחשך שאלה מי לא עסקינן דקאי בשעת הנדר קודם שעלה עמוד השחר שנאסר מתחלתו כתענית יחיד אלא ודאי כדאמרן. ומהאי טעמא נמי המקבל עליו להתענות יום אחד בשבת אין מחייבין אותו שיתענה כ''ד שעות דודאי לתענית שאמרו חכמים נתכוון דהיינו מקודם שיעלה עמוד השחר עד שתחשך: כמאן אזלא שמעתיה דרב ירמיה בר אבא כרבי נתן. כלומר דמאי דמצרכינן ליה שאלה לחכם באומר היום לאו משום גזירה בלחוד דסבירא לן דלא שכיח כולי האי לאחלופי דמשום גזירה בלחוד נחמיר ביה ומיהו כיון דכי נדר לאו שפיר עבד כדר' נתן נהי דאי לא הוה שייך למגזר כלל לא מחמרינן עליה לאצרוכי שאלה דאי הכי בכלהו נדרים נמי כי מטי זמנייהו נימא הכי מיהו כל היכא דשייך למגזר כלל מחמרינן עליה וקנסינן ליה הילכך אם היה נדר מצוה כגון ללמוד ולקיים מצוה אינו צריך שאלה ומאי דמדמה רבי נתן נודר לבונה במה פירשתיו בפרק ארבעה נדרים (לעיל כב.) בסייעתא דשמיא: שבת זו אסור בכל השבת והשבת לשעבר פשיטא. דשבת דינו כלשעבר מהו דתימא יומי דשבתא קאמר. משום דכיון שימי החול קרו יומי שבת נימא שלהם לבדם נתכוין ולא לאסור על עצמו יין בשבת קמשמע לן. ואית דגרסי מהו דתימא יומי דמקמי שבתא קאמר קמשמע לן והיינו הך מיהו הך נסחא ליכא לפרושה כלל לפירוש שני שפירשנו במשנתינו בעומד ביום השבת עסקינן: כי איצטריך בחדש חסר. שהחדש שבא אחר חדש של נדרו הוי חסר ואם כן חדש שנדר בו הוה ליה מלא ועושין בחדש חסר שבא שני ימים ראש חדש ויום ראשון הוי למלאות חדש שעבר: מהו דתימא ראש חדש לשעבר. שהרי יום ראשון של ראש חדש למלאות חדש שעבר עושין אותו וסד''א ליתסר ביה קמ''ל הא קרו ליה אינשי ריש ירחא ומש''ה אע''פ שהוא מכלל חדש ראשון כיון דריש ירחא קרו ליה מותר בו דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם: ומהא שמעינן דבשטרות נמי כשהוא כותב ביום החדש הראשון כותב ביום החדש פלוני ואין כותבו על שם חדש שעבר ואם עשה כן השטר מוקדם ופסול שהשטר נעשה בחדש השני ויאמרו שקודם לכן נעשה שאין יום ראשון של חדש שני נקרא על שם החדש שעבר בלשון בני אדם וביום החדש השני כותב ביום שני לחדש פלוני ומחרתו יום שלישי ואם יכתוב יום שני יפסל משום מוקדם דכיון דלענין נדרים אמרי' דיום ראשון דחדש חסר ריש ירחא קרו ליה הכי נמי דיינינן בשטרות דהא לקמן בסוף פרקין מדמינן שטרות לנדרים וכן בדין דשטרות וחיובין בלשון בני אדם הן בכל מקום מיהו כתב הרשב''א ז''ל בשם התוספות דבגיטין צריך לכתוב ביום שלשים לחדש תשרי שהוא ראש חדש מרחשון כדי להחמיר: איבעיא להו כו' דיניה כהיום. דלשתרי לכשתחשך או כיום אחד דליתסר מעת לעת: אסור בה ובעיבורה. נראה לי דרבותא דמתסר בעיבורה לנודר מתחלת השנה איצטריך דסלקא דעתך אמינא דלא ליתסר אלא בשנים עשר חדש כרוב שנים קא משמע לן דמתסר בשלש עשרה דאי בנודר בר''ח

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד