נדרים נח ע"ב

נדרים נח ע"ב - Steinsaltz

One who weeds ḥasayot with a Samaritan may eat a casual meal from them without tithing, as any untithed produce may be eaten in the framework of a casual meal. And when he completes the labor on the ḥasayot, places them into a pile, and they require tithing, he tithes them as produce that is definitely obligated in tithing, not as doubtfully tithed produce, as the assumption is that the Samaritan did not tithe the ḥasayot.

Rabbi Shimon ben Elazar says: If the ḥasayot belong to a Jew who is suspect about observance of the Sabbatical Year, at the conclusion of the Sabbatical Year it is permitted to weed with him, as there is no concern that there might be Sabbatical-Year sanctity. The Gemara asks: Is this to say that the permitted growths of the eighth year neutralize the prohibition, and that is why there is no concern about Sabbatical-Year sanctity? The Gemara rejects that inference: And perhaps the tanna is speaking with regard to an item whose seeds cease after it is sown, whose growths neutralize the original prohibition? The Gemara rejects that possibility: Isn’t it taught in a baraita: These are ḥasayot, for example, arum, garlic, and onions, whose seeds do not cease?

The Gemara asks: And perhaps the tanna is speaking with regard to plants that were crushed before they sprouted growths? The Gemara answers: It is the case of one who is suspect about observance of the Sabbatical Year, that is taught in the baraita, and one who is suspect would not bother to eliminate the prohibition by crushing it. The Gemara asks: And perhaps the tanna is speaking with regard to a mixture of forbidden ḥasayot and permitted ones, and the reason that it is permitted is that the prohibition was neutralized by the majority of permitted ḥasayot? The Gemara answers: One who weeds, is taught in the baraita, indicating that he is eating the leaves as he weeds them, leaving no opportunity for the ḥasayot to be mixed with others.

The Gemara suggests: Let us say that this is a conclusive refutation of the opinions of Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yonatan, who stated regarding orla and food crops in a vineyard that their permitted growth does not neutralize the prohibition of the original fruit or food crops respectively. Rabbi Yitzḥak said: The Sabbatical-Year produce is different. Since its prohibition is engendered by means of the ground, its nullification is effected by means of the ground as well. The prohibition can be neutralized by means of the growth that results from replanting the forbidden plant in a permitted manner.

The Gemara asks: Isn’t there the case of tithe, whose prohibition is engendered by means of the ground, but its nullification is not effected by means of the ground? As it is taught in a baraita: With regard to a litra of untithed first tithe from which the teruma of the tithe was not taken, which one sowed in the ground, and it grew and it is now approximately ten litra, that additional growth is obligated to have tithe taken and is subject to the halakhot of Sabbatical-Year produce. And with regard to that original litra of untithed first tithe that he sowed, one tithes for it from produce in a different place, and not from the litra itself, based on a calculation of how much teruma of the tithe needed to be taken from that litra. Apparently, the growth that results from sowing the first tithe in the ground does not neutralize its prohibition.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נח - ב

המנכש מלקט עלים יתירים עם הכותי בחסיות הנטועות בקרקע [כגון לוף שום ובצלים שאין זרען כלה].

הרי זה אוכל מהן אכילת עראי כשאר טבל שלא "הוקבע" למעשר. ^[1]

ומעשרן ודאי, אם לוקח מהן מן הכותי ^[2] הרי הוא מעשר אותן בתורת ודאי, כי ודאי לא עישרן הכותי.

רבי שמעון בן אלעזר אומר:

אם מנכש הוא עם ישראל החשוד על השביעית ויש לחוש שנטע בשמינית חסיות של שביעית, ^[3] למוצאי שביעית מותר, כלומר: מותר הוא לאכול את אותם העלים שצמחו בשמינית, דודאי גידוליהן רבין על עיקר איסור המעורב בהן. ^[4]

למימרא, הרי מוכח, דגידולי היתר מעלין את האיסור שהרי בבצלים אנו עוסקים שהזרע לא כלה, ואין הם אסורים משום שהם נמשכים מן העיקר; ונפשט ספיקו של ישמעאל איש כפר ימא.

ומקשה הגמרא על הראיה: ודילמא עוסקת המשנה בדבר שזרעו כלה, ובאלו הרי פשיטא שהגידולין מותרין!?

ומיישבת הגמרא: הא תניא בברייתא המפרשת את המשנה: אלו הן חסיות, כגון: הלוף השום והבצלים, וכל אלו אין זרען כלה.

וואכתי מקשינן על הראיה: ודילמא עוסקת המשנה בחסיות מדוכנין, שבאלו אין הגידולין נמשכין אחר העיקר שאינו חשוב, וכדלעיל!? ומיישבת הגמרא: הרי חשוד על השביעית קתני במשנה, והחשוד אינו טורח לדוך אותם קודם שיטעם בקרקע.

ואכתי מקשינן: ודילמא לא התירה המשנה אלא בתערובת, כשנתערבו מאליהן אחר כך בחסיות אחרות!?

ומשנינן: הרי "המנכש" קתני, משמע שהוא תולש מן הקרקע ואוכל, ולא נתערבו בינתיים.

ומאחר שנפשט ספיקו של ישמעאל ממשנה זו, ולמדנו שאין הגידולין נמשכין אחר העיקר, אם כן לימא תיהוי תיובתיה דרבי אבהו משמיה דרבי יוחנן, ותיובתא דרבי יונתן לעיל נז ב, שהם סוברים: הגידולים נמשכין אחר העיקר!?

אמר רבי יצחק: לא תוכיח ממשנת חסיות שהגידולים אינם נמשכין אחר העיקר, כי שניא שביעית - שבה עוסקת המשנה דחסיות - הואיל ואיסורה על ידי קרקע שהרי אמרה תורה: "ושבתה הארץ", לכן בטילתה - מתבטל ממנה איסור שביעית - נמי על ידי נטיעה בקרקע. ^[5]

ואין ללמוד מכאן לענין גידולין של ערלה ושל כלאי הכרם שהן אסורין - כדברי רבי יוחנן ורבי יונתן - היות ואלו אין איסורן על ידי קרקע, שהערלה חסרון זמן גרם לה, וכלאי הכרם התערובת הוא שגרם לה.

ומקשה הגמרא על כך: והרי מעשר דאיסורו על ידי קרקע, ובכל זאת אינו בטל על ידי קרקע -

דתניא: ליטרא מעשר טבל [שלא הופרש ממנה תרומת מעשר] שזרעה בשביעית בקרקע, והשביחה והרי היא כעשר ליטרין.

הרי אותה ליטרא חייבת עדיין במעשר כלומר: במעשר מן המעשר.

ובשביעית, כלומר: שצריך לבער את הכל קודם זמן הביעור.

ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר ^[6] לפי חשבון, שהליטרא בלבד חייבת, אבל מה שגדל בשביעית פטור הוא מן המעשר, שהרי פירות שביעית הפקר הן.

והשתא תיקשי: כיון דהמעשר על ידי קרקע הוא, אם כן תיבטל אותה ליטרא על ידי קרקע, ולמה חייב לעשר עליה לפי חשבון. ^[7]

הערות

^[1] א. טבל שלא "הוקבע" למעשר על ידי אחד מהדברים הקובעים למעשר כגון "מירוח בכרי" [ראה ר"ן לקמן נט ב ד"ה טבל], הרי זה אוכל ממנו אכילת עראי, אבל אם "הוקבע" למעשר על ידי אחד מהדברים ה"קובעים" למעשר, הרי זה אסור לאכול מהטבל אפילו אכילת עראי. ב. ביאר הר"ן: ולא חיישינן שמא קודם שזרעם הכותי הוטבלו [כלומר: שמירחם בגורן ונתחייבו הבצלים במעשר, ונאסרו אף באכילת עראי] ; דכיון דמעשר דידהו מדרבנן בעלמא הוא [שמעשר ירק אינו אלא מדרבנן], לא חיישינן להכי; ועוד דכיון דקים לן בהאי כותי שלא עישר, כדקתני "ומעשרן ודאי", מסתמא לא באו לידי גורן מחסיות אלא בשביל מעשר, [כלומר: וכיון שהכותי לא מעשר, מסתמא לא הביאן לידי גורן להתחייב במעשר].

^[2] על פי הרא"ש; והיינו, שאין הנידון כאן על אכילה שאוכל המנכש באותה שעה, אלא אם בא ישראל ליקח מן הכותי מאותן חסיות הרי הוא מעשרן ודאי, וזה הוא שכתב הר"ן שהכותי ודאי לא עישרן, ואם היינו דנים על שעת הניכוש, אין צורך לזה, כי אינו יכול לעשרן במחובר, וחסיות אלו מחוברין הן כמבואר בגמרא. וההכרח לפרש שמדובר בלקחן אחר כך מן הכותי, הוא משום שאכילה תוך כדי ניכוש אינה אלא אכילת עראי שאינו צריך לעשר; ואולם ראה מה שנתבאר בזה בהערות בהמשך הסוגיא.

^[3] המפרש.

^[4] ראה היטב במה שנתבאר בהערה בעמוד א על הר"ן בד"ה וכנגדן.

^[5] ראה בלשון הר"ן נט א ד"ה מתיב, דנראה מלשונו שבמקום שאיסורן על ידי קרקע אז הגידולין מעלין את העיקר [וראה מה שכתב הרשב"א כאן] ; ולכאורה צריך ביאור, שהרי לפי שיטת הר"ן אין אנו דנים אם הגידולים מבטלין את העיקר, דזה הוא פשיטא שאם הגידולין מותרין הרי הן מבטלין את העיקר, אלא הנידון הוא על הגידולין עצמן אם דינם כהעיקר, ואם כן מה יועילנו הסברא שאיסורו על ידי קרקע שהיא סברא לבטל את העיקר, כיון שאנו דנין שהגידולין עצמן יהיו אסורים! ? וראה היטב מה שכתב ב"קהלות יעקב" הנדמ"ח סימן לה אות ב בגדר ענין זה, אלא שצריך תלמוד מלשון הר"ן הנזכר.

^[6] אבל מן התערובת לא יעשר, היות והתוספת פטורה מן המעשר, הוה ליה מן הפטור על החיוב, ר"ן. ומבואר מדברי הר"ן שאין העיקר מעורב בכל הגידולין, ואפשר שיעשר מן הגידולין ולא מן העיקר, ונמצא מעשר מן הפטור על החיוב; וכן מבואר בדברי הר"ן לעיל דף נז סוף עמוד ב, וכפי שצויין שם בהערות.

^[7] משמע מדברי הגמרא בקושייתה ובתירוצה, שאם אין המעשר איסורו על ידי קרקע אז לא קשיא לרבי יוחנן ורבי יונתן, ולכאורה לשיטת הר"ן שלדעת רבי יוחנן ורבי יונתן הגידולין נמשכין אחר העיקר והם אסורים כמותו, אם כן תיקשי בהיפוך: למה רק הליטרא חייבת ולא כולה! ?

המנכש (מוציא עשבים רעים) עם הכותי (שומרוני) בחסיות (צמחים בעלי פקעות או בצלים) — אוכל מהן אכילת עראי בלי לעשרן, כדרך שמותר לאכול כל טבל אכילת ארעי, וכאשר נאספו לערימה וצריך לעשרן — מעשרן ודאי ולא בתורת דמאי (ספק מעושר), שאין מניחים שהכותי עישר את החסיות.

ר' שמעון בן אלעזר אומר: אם היו החסיות של ישראל החשוד על השביעית ויש לחשוש שמא זרען בשביעית, למוצאי שביעית — מותר לנכש עמו, ואין חוששים שמא יש בהן עוד קדושת שביעית. ומדייקים: למימרא [האם יש לומר, ללמוד] מכאן שגידולי היתר של השנה השמינית מעלין (מבטלים) את האיסור, ולכן אין חוששים. ושואלים: ודלמא [ושמא] מדובר פה בדבר שזרעו כלה? ודוחים: הא תניא [הרי שנינו בברייתא]: אלו הן חסיות — כגון הלוף השום והבצלים, וכל אלה הם דברים שאין זרעם כלה.

ומקשים: ודלמא [ושמא] מדובר גם כאן במדוכנין שכתש קודם את העיקר? ומשיבים: הלא "חשוד על השביעית" קתני [שנה], ואם הוא חשוד — משמע שזרע אותם כדרכם. ומקשים: ודלמא [ושמא] מדובר פה בתערובת שנתערבו החסיות בחסיות של היתר ובטלו ברוב, ולכן הן מותרות? ומשיבים: המנכש קתני [שנה] שכשהוא מנכש את החסיות נוטלן אחת אחת ואוכלן, ולא הספיקו להתערב עם אחרים.

ואומרים: אם כן לפי זה לימא תיהוי תיובתיה [האם נאמר שתהיה זו, תשובתם, קושיה חמורה] על ר' יוחנן ור' יונתן שאמרו לענין ערלה וכלאי הכרם שאין גידולי היתר מעלים את האיסור! אמר ר' יצחק: שניא [שונה] שביעית, הואיל ואיסורה על ידי קרקע — בטילתה (ביטולה) נמי [גם כן] על ידי קרקע. שכיון שחוזרת וגדילה בקרקע בהיתר, הרי היא מתבטלת בכך.

ומקשים: הרי מעשר שאיסורו גם כן על ידי קרקע, ואין בטילתו על ידי קרקע. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ליטרא מעשר ראשון טבל (שלא הפריש ממנה תרומת מעשר) שזרעה בקרקע, ועכשיו השביחה (גדילה) והרי היא בשיעור של כעשר ליטרין — חייבת התוספת במעשר ובשביעית. ואותה ליטרא ראשונה שזרעה בקרקע מעשר עליה ממקום אחר, ולא ממנה עצמה, לפי חשבון תרומת מעשר שהיא חייבת. הרי שלמרות שזרע את המעשר בקרקע, לא בטל ממנו האיסור על ידי הגידולים!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

חשוד על השביעית קתני. ואינו טורח לתקנן להכשירן, דכי אמרינן לא שביק היתר ואכיל איסורא הני מילי היכא דלא טרח, אבל למיטרח לא טרח, כדאיתא בריש פרק קמא דחולין [ד, א] גבי מומר אוכל נבלות לתיאבון.

ודלמא בתערובת המנכש קתני. איכא למידק וכיון דאמרינן דתלינן בתערובת ולקולא מאי דחי מנכש קתני, דלמא קודם שנטען נמי נתערבו לו בפירות היתר. ויש לי לומר דהכא בישראל חשוד ממש שנטע שנה זו חסיות של שביעית, וכיון שכן שנטועין הנך עדיין הרי הן באיסור, אפילו הכי קתני במנכש עמו למוצאי שביעית שהוא מותר. אי נמי יש לי לומר דתערובת דקאמר כיון שנתערבו חסיות אלו בחסיות ידועות של ששית קאמר, אי נמי בחסיות של שמינית של מי שלא נחשד על השביעית.

בטילתה נמי על ידי קרקע. כלומר דין הוא שנתבטל על ידי גידולין אלו של היתר, לפי שאילו לא נטען זה בקרקע לא היו הגידולין האלו באין ונתוספין על האיסור בשום פנים, הלכך הרי זה היתר חשוב להתחלק מן האיסור ולבטלו, מה שאין כן בילדה שסבכה בזקנה, בזקנה היו הפירות גדלין ונוספין באיסור מעצמן, וכן נמי בצל הנטוע בכרם, אלמלא שעקר את (הבצל) [הכרם – לפי השי"מ] היה בצל גדל באיסור, אלא שגרם הוא להתיר את הגידולין, הלכך היתר גידולין אלו אינו חשוב כל כך להיות מבטל את האיסור. ופריך ליה

ממעשר שאף הוא איסורו על ידי קרקע ורבוי נמי אי אפשר אלא על ידי זריעתו, ואפילו הכי אינו מבטל את העיקר, ומשני מעשר אין איסורו על ידי קרקע אלא דיגון קא גרים, והלכך גידוליו נמי אף על פי שהם חשובים אינם מבטלים את העיקר.

חייב במעשר ובשביעית. כלומר הולכין בה לחומרין.

חייבת במעשר. פירוש במעשר מן המעשר כשהיתה קודם נטיעתה, ולא אמרינן אתו גידולין ומבטלין את העיקר, ואילו בצלים של ששית שנטען בשביעית כולן אסורין דאתו גידולין ומבטלין את העיקר. וקשיא לי אם כן מאי קא מותיב מינה לשביעית, דאדרבה בהדיא מתפרש בהא ברייתא דשאני מעשר משביעית. ויש לומר דהאי דקאמר הרי מעשר דאיסורו על ידי קרקע לאו תיובתא הוא דקא מותיב, אלא טעמא הוא דקא בעי מאי שנא שביעית, ומאי שנא מעשר. כן נראה לי.

ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר. ונראה לי דהאי ממקום אחר לא קאי דוקא אאותה ליטרא אלא על הכל, כלומר וממקום אחר הוא מעשר עליה.

המנכש עם הכותי בחסיות. ברייתא היא בתרומות בפ' [הזורע תרומה]. הזורע פשתן עוקר ותולש מהם להרחיב לנותרים כדי שיגדלו היטב:

אוכל מהן אכילת עראי. כדין פועל שאוכל במלאכתו שהוא עושה ומותר לאכול עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולא חיישינן שמא כותי זרע טבל גמור וקיימא לן דגידולי טבל טבל ואסור אף באכילת עראי:

ומעשרן ודאי. אם בא לאכול מהם קבע או אם לקח מן הכותי דאינו מעשר מה שהוא מוכר:

אם היה ישראל חשוד על השביעית. ויש לחוש שמא פירות אלו גדלו בשביעית:

למוצאי שביעית מותרין. כי נתבטלו ברוב גדולי היתר ולאו דוקא חשוד והוא הדין נמי אם היו פירות שביעית ודאי אלא אורחא דמילתא נקט שביד חשודים נמצאים פירות שביעית דאי הוה אסרינן בודאי לא הוה מקילינן בחשוד:

כי קאמר ר"ש בדבר שזרעו כלה. כגון תבואה אבל בצל דישמעאל דאין זרעו כלה לא מבטלין גדולין את העיקר:

הלוף. מין קטנית הוא ואין זרעו כלה:

ודלמא במדוכנין. שדרכן וערבן עם פירותיו ובטלין בנותן טעם:

חשוד קתני. ואין דרכו לטרוח ולבטל האיסור על ידי דיכה:

ודלמא בתערובת. הא דקתני במוצאי שביעית מותרין היינו לאכול עמו בביתו פירותיו תלושין ועירב כל פירותיו יחד דהיינו דבר שאין בו טורח ורוב פירותיו של היתר הם:

המנכש קתני. דמשמע שאוכל בשעת ניכוש והכי נמי הוה מצי לשנויי אקושיא דמדוכנין:

לימא תיהוי תיובתיה דרבי יוחנן ודרבי יונתן. דאמרי לעיל גבי ערלה וכלאי הכרם דאין גידולי היתר מעלין את האיסור:

שניא שביעית הואיל ואיסורה על ידי קרקע בטילתה נמי על ידי קרקע. כלומר בעודו מחובר לקרקע יוצא מהיתר לאיסור שיוצא מששית לשביעית וכן מאיסור להיתר משביעית לשמינית והואיל ואיסור והיתר מתערבין מעצמן חשבינן להו מעורבין וגדולי היתר מעלין את האיסור אבל ערלה וכלאי הכרם שאי אפשר להתערב יחד איסור והיתר מעצמו במחובר בלא מעשה ידי אדם כגון בערלה על ידי שסבכה בזקנה ובכלאים על ידי עקירת הכרם לא חשבינן להו מעורבין ודמי למבטל איסור בידים הלכך אין גידולין מעלין את העיקר:

והרי מעשר דאיסורו על ידי קרקע הוא. דהזורע סאה תבואה מתוקנת חזרה להיות טבל:

ואין בטילתה על ידי קרקע. כשמתערבין ממילא גדילין מן העיקר:

ליטרא מעשר טבל. מעשר ראשון שלא הופרש ממנה תרומת מעשר:

חייבת. אותה ליטרא במעשר בשני המעשר ובשביעית אם זרעה בשביעית אבל הזורע בשביעית פטור מן המעשר ואף על פי שאותה ליטרא הופרש ממנה תרומה גדולה ומעשר הדרה לטבלה וצריך לתקן אותה כבתחלה לפי שנתבטלה בגידולין:

ואותה ליטרא מעשר עליה לפי חשבון. כלומר מפריש עליה עשירי מליטרא ממעשר הטבול לתרומת מעשר ואף על פי שחייבנוה כדין טבל להפריש עליה תרומה ומעשר היינו מדרבנן בעלמא לחומרא דגדולין לא מבטלין לעיקר מדאורייתא הלכך עומד בטבלו וצריך להפריש עליו תרומת מעשר אלמא לא מבטלי גדולין לעיקר אף על גב דמתערבין ממילא:

וחזרו לבררה ממה שאמרו המנכש עם הכותי בחיסיות ר"ל מין בצלים קטנים והניכוש הוא הסרת אחד מבין שתים כדי שיצמחו יפה וכבר ידעת בזורע את הטבל שבדבר שזרעו כלה גידוליו חולין ושבדבר שאין זרעו כלה גידוליו אסורין ליאסר אף באכילת ארעי ואפילו גידולי גידולין עד הרביעי כמו שיתבאר במקומו והכותי ודאי הוא שאינו מעשר אלא שמכל מקום מן הסתם זרעים שלבו עליהן לזרעם אינו מכניסן לבית ומתוך כך אינן טבל גמור אלא ספק טבל שמא לא נתחייבו במעשר ומתוך כך אם נתן לו הכותי חיסיות בשכרו אוכל מהן עראי כשאר חולין של ספק טבל ר"ל שלא הוקבעו אבל לא אכילת קבע אבל אם לקח מפירותיו אחר שצברן והכניסן מעשרן מעשר ודאי שהרי ודאי הוא שאינו מעושר וזו לענין פסק אין לנו בה כלום שהרי הכותים עשאום כגוים גמורין אלא שלמדנו ממנה דיני זריעת הטבל ואף לענין הסוגיא אין לה מקום ולא הביאוה אלא מה שאמרו בסופה שאם היה בשנה שמינית והיה מנכש עם ישראל וחשוד על השביעית ונתן לו מהן בשכרו אע"פ שמאחר שהוא חשוד יש לחוש שמא ניטעו בשביעית מכל מקום הואיל ורוב גידולם נראה בשמינית מותר שגידולי היתר מעלין את האיסור ברוב ואי אפשר לפרשה דוקא בדבר שזרעו כלה שהרי חיסיות מין בצלים הוא ותנן איזהו דבר שאין זרעו כלה הלוף והשום והבצלים ולוף הוא זרע הנקרא לאפינש וצמיחתו נעשה ירק אלא שאין זרעו כלה והוא שני מינין אחד שעלין שלו אינן רחבות כל כך והוא לוף סתם ואחד שעליו רחבים הרבה ומתפזרים והוא הנקרא לוף שוטה והרי מכל מקום שכל הבצלים בכלל מה שאין כלה ואע"פ שיש בזמננו בצלים שעיקרם כלה אותם שלהם לא היה זרעם כלה כעין מה שהוא במקומות הללו בבצלים הקטנים הנקראים אשקלנייאש ואם תאמר במדוכנין או במורכנין על הדרך שביארנו למעלה הרי חשוד קתני ואינו טורח בכך ואם תאמר שלא הותרו בעינן ומטעם גידולי היתר אלא שנתערבו בפירות של אותו חשוד שהיו של שמינית בודאי ויש כאן ספק אחר הרי המנכש קתני כלומר ושנתן לו שכרו מאותם שנכש לשעתו קודם שכינסם לערבם עם האחרות:

ונמצאו למדים עיקר שאלתנו שגידולי היתר מעלין את האיסור ברוב ומכל מקום דוקא לענין שביעית שמאחר שאיסורו על ידי קרקע כך בטילתו על ידי קרקע ודבר זה יש מפרשין בו שלא אמר על העיקר שיהא איסורו על ידי קרקע אלא הכי קאמר כשם שאיסורו על ידי קרקע כך בטילתו על ידי קרקע כלומר שהיתר עיקרו על ידי גידוליו אינן באין לו על ידי אדם אלא גידולין הבאין מאליהן בשמינית הם המתירים ונמצא איסורו על ידי קרקע ר"ל צמיחתו בשביעית והיתרו על ידי קרקע מאליו גם כן בלא גרמת אדם אבל לענין ערלה בילדה שסבכה בזקנה הרי אם אנו מתירין עיקרו מצד הגידולין נעשה אותו היתר בא על ידי האדם שסיבכה והרי הוא כמבטל איסור לכתחלה וכן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אלו התרנוהו היה ההיתר בא על ידי אדם שעקר את הכרם ונמצא האיסור בא על ידי קרקע אבל ההיתר בא על ידי אדם ונעשה כעין מבטל איסור ואי אתה אומר כן בשביעית ומצד נטיעתו שהרי העמדנוה במורכנין ונמצא שלא נתכון לכך ויש מפרשים איסור על ידי קרקע ר"ל על ידי עבודת הקרקע אבל ערלה וכלאי הכרם איסורן מצד אחר זה מצד השנים וזה מצד עירוב הזרעים:

וחזר והקשה לו ממה שאמר ליטרא מעשר טבל ר"ל מעשר שלא ניטלה תרומתו וזרעה בקרקע וכבר פירשנו שבדבר שאין זרעו כלה גידוליו טבל גמור וצמחה אותה ליטרא בקרקע עד שהיו שם עשר ליטרין שנמצאו גידוליו מרובין הרבה על עיקרו חייבת במעשר ר"ל אף הליטרא ונכלל בזה שהליטרא חייבת בתרומת מעשר כמו שאומר עליה בסמוך שאותה ליטרא מעשר עליה תרומת מעשר שבה ממקום אחר ואין אומרין שהגידולין יבטלוה ליפטר במעשר כשאר הגידולין אלא צריכה תרומת מעשר וכן חייבת בשביעית ר"ל שאם היתה אותה ליטרא זרועה בששית ונכנסה לשביעית הרי הגידולין מבטלין את העיקר להיות הכל בדין שביעית דזיל הכא לחומרא והכא לחומרא ואותה ליטרא מיהא אינו נוטל תרומת מעשר שבה מינה ובה שמא הגידולין ביטלוה ועשאוה כמותם ליפטר מתרומת מעשר ולהתעשר עם הגידולין ונמצא מעשר תרומת מעשר שבה מן הפטור ויש מפרשים דלאו דוקא אותה ליטרא אלא אף על הוא אומר כן שיניקת הכל מעורבת ומכל מקום למדנו שאין גידולין מבטלין עיקר להקל וליפטר מתרומת מעשר ואע"פ שאיסורו ע"י קרקע שאין חיוב המעשר גורמת מה שאתה בא להקל להפריש גידוליו מן העיקר אלא מצד הקרקע ולא בגרמת האדם ואעפ"כ אין גידוליו מבטלין את העיקר וכן הלכה:

רשב"א אומר אם יש חשוד הוא על השביעית למוציא שביעית מותר למימר דגידולי הירת מעלין פי' דאי אמרת אין גידולי היתר מעלין את האיסור והכא משום דהוי ספיקא דדילמא מן השוק קנאן ולאו דאיסורא נינהו והא שביעית איסור' דאוריית' היא וספק אסור' דאוריית' לחומר' דבשלמ' טבל דחיסיות שאין עיקר איסורו אלא מדרבנן דאין מעשר דאוריית' דנוהג בדגן תירוש ויצהר יש לומר דבודאי טבל אחמור רבנן ואמרו דגידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה ובספק טבל הקילו אבל שביעית דאיסורה דאוריית' אין להקל בספיקה אי לאו דוודאה נמי גידולי' מותרין ודחי דלמא במדוכנין אבל בעינהו ה"נ דאסור ומהדר חשוב קתני פי' דמשמע דנקט רבותא דאע"פ שהוא חשוד ויש לאסור אפ"ה מותרין הגידולין ואי במדוכנין שבטל האיסור מעינו פשיטא דמותר דדיכוני גורם לו א"ו הכי משמע הרבותא אע"פ שהיא בעינו והיא חשוב מותר מפני שבטלו השרשין בגידולין ודחי ודילמ' בתמר פ' מה שהתיר לא לאוכלן בעיניהן אלא ע"י תערובת היתר אבל לעולם בעינייהו אסירי ומהדר המנכש קתני פי' דבעת שמנכש הוא אוכל וההיא שעתא בעינייהו הוו ולעולם שפיר פשטי' מהכא דגידולי היתר מעלין את האיסור ומטבל לא תיקשי לן כדפרישית לעיל דהא דבר שיל"מ ואין לתרץ דהאי דאמר מותר בגידולין קאמר אבל לעולם השרשין אסורין דהשתא הכי אזלא סוגיא דשמעתא דכי אמר דבטלי שרשין בגידולין הכי מורת וכי אמרי' לא בטלי הכל אסור:

לימא תיהוי תיובתא דר' יוחנן ור' יונתן אמר ר' יצחק שניי' שביעית הואיל ואיסורא על ידי קרקע בטילתה נמי ע"י קרקע פי' הערלה מותר ליטע אותה ולחרוש תחתי' והכלאים נמי אע"פ שאסור לחרוש תחתיהן ולקיימן מ"מ כל זמן שאין שם כלאים מותר לחרוש בכרם א"כ נמצא שהאיסור הוא תלוי בפרי אבל השביעית אע"פ שאין שם פירות האי אסורה עבודת קרקע א"כ כל איסור שביעית בקרקע היא תלוי והלכך כלול היא האיסור ע,י קרקע אין בטילין על גבי קרקע ומקשה והרי מעשר דאיסורו ע,י קרקע שהרי אם זרע אדם המתוקן עוד חייב לעשר כל הגידולין אלמא כל הקרקע גורם איסור טיבולו ואינו טבל ע"י קרקע כדתני' ואותה לטר' מעשר עליי ממקום אחר לפי חשבון ואינו יכול לעשר עלי' מן החדש אלא מן הישן של אשתקד אלמא השרשים עומדים בעינם ולא בטלו אג"ק להיות דינן כחדש והאי דלא אקשי לי' מטבל לדתנן בתרומות דבדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין משום דהוי דשלי"מ גופי' באלף לא בטיל אבל הכא גבי מעשר לגבי חדש וישן ליכא למימר הכי דהאי דאמרי' כל דשלי"מ אפילו באלף לא בטיל חומרא דרבנן הוא ולא ד"ת והלכך אסורין הגידולין באכילה אבל לגבי מעשר אי מן התורה בטלו השרשין ודינו לעשר מן החדש לא מצי רבנן למימר דלא בטלי ויעשר מן הישן א"ו ד"ת היא דלא למעשר עליהן מן הישן ואכתי קשיא דמ"ש מעשר משביעית ומתרץ מעשר דיגון הוא דקא גריס לי' פי' אין כל עישורו תלוי ע"י קרקע שהרי אע"פ שגדל בקרקע הוא יכול ליכל ממנו עראי עד שימרח והלכך דינו כמו ערלה ושביעית ור' אמי דפשט בשביעית להיתרא צריך הוא לתרץ כל דאע"ג דלמימר דר' יוחנן ור' יונתן לא חייש ברייתא דמעשר הויא תיובתא' ללכך צריך גם הוא לתרץ דשביעית איסורה ע"י קרקע אבל מעשר דיגונו גרים לי' והלכך אינו בטל וכן ערלה וכלאי הכרם:

מתניתין בפרק ט' דתרומות המנכש עם הנכרי בחסיות אף על פי שפירותיו טבל כלומר שהיו טבל כשזרעם ואמרו דגידולי טבל אסור בדבר שאין זרעו כלה וחסיות הוו דבר שאין זרעו כלה ואלו הן חסיות כגון הלוף והשום והבצלים שאין זרען כלה אפילו הכי אוכל מהן עראי וכמאן דאמר במנחות רבי אליעזר מירוח הגוי פוטר דלמאן דאמר אינו פוטר מדאורייתא אפילו אכילת ארעי אסורה אבל למאן דאמר פוטר ולא מחייב אלא משום בעלי כיסין באכילת ארעי לא גזור כך כתב רבינו שמשון זצ"ל בפירוש המשניות. הרא"ם ז"ל.

ודילמא בתערובת המנכש קתני. איכא למידק וכיון דאמרינן דתליא בתערובת ולקולא מאי דחי מנכש קתני דילמא קודם שנטען נמי נתערבו לו בפירות היתר. ויש לי לומר דהכא בישראל חשוד ממש שנטע שנה זו חסיות של שביעית וכיון שכן שנטועין הנך עדיין הרי הן באיסור ואפילו הכי קתני במנכש עמו במוצאי שביעית שהוא מותר. אי נמי יש לי לומר דתערובת דקאמר כגון שנתערבו חסיות אלו בחסיות ידועות של ששית קאמר אי נמי בחסיות של שמינית של מי שלא נחשד על השביעית.
בטילתה נמי על ידי קרקע כלומר דין הוא שתבטל על ידי גידולין אלו של היתר לפי שאלו לא נטען זה בקרקע לא היו הגידולין האלו באין ונתוספין על האיסור בשום פנים הילכך הרי זה היתר חשוב להתחלק מן האיסור ולבטלו מה שאין כן בילדה שסבכה בזקנה ובה פירות שאלו לא גרם האדם להחזיר את הגידולין להיתר בשעקר את הילדה וסבכה בזקנה היו הפירות גדלין ונוספין באיסור מעצמן וכן נמי בצל הנטוע בכרם אלמלא שעקר את הכרם היה בצל גדל באיסור אלא שגרם הוא להתיר את הגידולין הילכך היתר גידולין אלו אינו חשוב כל כך להיות מבטל את האיסור. ופריך לה ממעשר שאף הוא איסורו על ידי קרקע ורבוי נמי אי אפשר אלא על ידי זריעתו ואפילו הכי אינו מבטל את העיקר. ומשני מעשר אין איסורו (אלא) על ידי קרקע אלא דיגון קא גרים והילכך גידוליו נמי אף על פי שהם חשובים אינן מבטלין את העיקר. הרשב"א ז"ל.
והרי מעשר דאיסורו על ידי קרקע דעל ידי קרקע נתחייבה התבואה במעשר דאמר קרא עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה ולא היוצא מעציץ שאינו נקוב ואפילו הכי אין בטלתו על ידי קרקע. פירוש.
דאיסורו על ידי קרקע שאם זרע אדם פירות בעציץ שאינו נקוב וכן כמהין ופטריות הכל פטור מן המעשר לפי שאינן יונקים מן הקרקע ואפילו הכי אין בטילתו על ידי הקרקע. אותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר ממעשר טבל א' (טבל אחר) לפי חשבון עשירית הליטרא שאם יש ליטרא אחר של מעשר טבל יפריש ממנה שני עשיריות אחת בשביל עצמה ואחת בשביל זו שהן חומש הליטרא אבל מאותן עשר ליטראות לא יוכל לתקן לפי שהליטרא שזרעה לא נתבטלה ועדיין שם מעשר עליה והתשעה שגידוליהן טבל וצריך לעשרן מעשר ראשון ליתן ללוי והלוי יתן מחלקו לכהן מעשר מן המעשר ומן ליטרא אחת שיקח אין לו לעשר ממנה וליתן לכהן דכל ליטרא וליטרא איכא למימר האי היא דגדלה בתר הכי ואיך ירים תרומת מעשר לכהן מאחד מהן שהרי הן טבל גמור ולא הורם מהם מעשר ללוי והליטרא שזרעה נפטרה כבר מן המעשר הניתן ללוי. קתני מיהת אותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר לפי חשבון אלמא אין בטלתה על ידי קרקע דאם איתא הכל הוא טבל ולא היה צריך להפריש על אותה ליטרא ממקום אחר אלא יפריש אחת מעשר ויתננה ללוי. הרי"ץ ז"ל.

חייבת במעשר ובשביעית כלומר הולכין בה לחומרא. חייבת במעשר פירוש במעשר מן המעשר כשהיתה קודם נטיעתה ולא אמרינן אתו גידולין ומבטלין את העיקר (אמר המגיה עיין רשב"א בחידושיו כאן). וקשיא לי אם כן מאי קא מותיב מינה לשביעית דאדרבה בהדיא מתפרש בהא ברייתא דשאני מעשר משביעית. וי"ל דהא דקאמר הרי מעשר דאיסורו על ידי קרקע לאו תיובתא הוא דקא מותיב אלא טעמא הוא דקא בעי מאי שנא שביעית ומאי שנא מעשר. כן נראה לי. ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר. ונראה לי דהאי ממקום אחר לאו קאי דוקא אאותה ליטרא אלא על הכל כלומר וממקום אחר הוא מעשר עליה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרא"ם ז"ל. ואקשינן הרי מעשר דאיסורו על ידי קרקע ואין ביטולו על ידי קרקע דתניא ליטרא מעשר טבל פירוש כגון שהיה מעשר ראשון ולא ניטל ממנו תרומת מעשר ובדבר שאין זרעו כלה מיירי מדקתני סיפא ואותה ליטרא משמע שעדיין היא שם. שזרעה בקרקע והשביחה והרי היא כעשר ליטרין חייבין במעשר (ובשביעית) פירוש הגידולין דהיינו התשע ליטרין חייבין בכל דין מעשר כתרומה גדולה ובכל דין מעשרות ואותה ליטרא לא יעשר עליה אלא תרומת מעשר מטבל כיוצא בה כלומר ממעשר ראשון טבול לתרומת מעשר. וזהו לפי חשבון כדינה ולא כדין שאר התשע ליטרין של גידולין שעליהם יעשה כל דין תרומה ומעשר. אלמא לא אתו גידולין ומבטלי עיקר שהרי אין אנו מתחייבין לעשר כל דיני מעשר על אותה ליטרא. ובשביעית פירוש שאם היתה אותה ליטרא מבצלים של ששית וזרען בשביעית כולה אסורה דיש על הגידולין תורת שביעית ואתו גידולי שביעית ומבטלי לעיקר שהוא של ששית ומיהו חייבין במעשר דקתני בשאר שני שבוע מיירי. ויש אומרים כי בין על הגידולין בין על העיקר לא יפריש אלא ממקום אחר דאי מיניה וביה הוא לא ידיע מה הן גידולין ומהו עיקר ומיהו מן הלשון לא משמע הכי דלא קתני ממקום אחר אלא באותה ליטרא. עד כאן. ואי קשיא כי היכי דאמרינן הכא דאותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר אבל מיניה וביה לא משום דאתי לאפרושי מן הפטור על החיוב לעיל נמי דקתני בצלים שתקנה וזרעה מתעשרת לפי כולה אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב דאותה לטרא שזרע פטורה היא דכבר תקנה. התם דתקנה כראוי והוי חולין גמור כי זרעה הדרא למילתא קמייתא ומיתחייבא במעשר אבל גבי מעשר טבל דלא תקנה כראוי וזרעה ואיתחייבא במעשר ואי הוה מעשר מיניה וביה הוה מפריש מן הפטור על החיוב. פירוש. ועיין בהר"ן ובהרא"ש ז"ל לעיל.

גמרא היתר מעלין כצ"ל:

רש"י תפשוט דבמדוכנין הד"א:

בא"ד לעיקר בעין כצ"ל וכיון דחשוד הוא כצ"ל:

בד"ה ודלמא כו' לעיקר בעין כצ"ל דעתך המנכש כצ"ל האיסור לימא הד"א:

בד"ה בטילתו כו' זרעונין אוסרין כצ"ל:

בד"ה הרי כו' תרומה ומעשר כצ"ל כל כך הס"ד:

בד"ה לפי כו' דפשיטא ליה דגדולי כצ"ל:

הרא"ש בד"ה אוכל כו' נגמר מלאכתו כצ"ל:

בד"ה למוצאי כו' דאי הוה כצ"ל:

בד"ה ואותה כו' עליה עשירי מליטרא כצ"ל תרומה ומעשר כצ"ל:

ר"ן בד"ה בחסיות דקים לן כצ"ל עשר הס"ד:

בד"ה למוצאי כו' עיקר איסור כצ"ל צורך הס"ד אחרות הס"ד שנטען הס"ד:

בד"ה לימא כו' אסור אלמא כצ"ל העיקר הס"ד גרים הס"ד:

ר"ן ד"ה ואותה ליטרא. דכיון דליטרין דתוספת פטירי כו'. לכאורה זה סותר לפירושו לעיל דאין לחלק בין גידולין להעיקר דאי אין מעלין ע"כ גם הם כמוהו. וי"ל דהיינו הא דמקשה דמכאן מוכח דאף דגידולין היתר מ"מ אין כח בהן לבטל העיקר כיון דמיניה קא רבו. אבל קשה דהרי משמע דגם התרצן מודה ליה בסברא זו. ולמה לא מתרץ ליה דשאני טבל דדבר שיש לו מתירין הוא. ועוד ה"ל לתרץ כדלקמן (נט ב) שאני גבי מעשר כו' ואיסורא לא זרעי אינשי:

רא"ש ד"ה המנכש. ברייתא היא בתרומות בפ' הזורע פשתן. כ"ה בתוספתא שם בפ"ח המתחיל כן. רק שנשתבשה שם ע"י המעתיקים. והמגיה כאן טעה:

רא"ש ד"ה ומעשרן ודאי. אם בא לאכול מהן קבע כו'. ק"ק דמאי קמ"ל פשיטא דלא עישר כיון דעתה הוא תולשן מן המחובר. ומש"כ בדבור דלעיל כדין פועל שאוכל כו' תמוה דהא תניא בב"מ (פט א) יצא המנכש כו' אין פועל אוכל בהם:

רא"ש ד"ה ודלמא במדוכנים. שדרכן ועירבן עם פירותיו כו'. תימה דהא לעיל פי' דכיון שדרכן בטילין בגידולין לבד ג"כ. ועוד מדפריך אח"כ ודלמא בתערובות דהיינו דעירבן עם שאר פירותיו מכלל דפירכא קמייתא היא בדלא עירב. ונ"ל למחוק תיבות עם פירותיו:

רא"ש ד"ה שניא שביעית. אבל ערלה כו' שא"א להתערב כו' במחובר כו'. קשה אלמה לא כגון שחנטו קודם ט"ו בשבט דשנת ד' ואח"כ גדלו הרבה ועי' ר"ה (ר"ד יד, וטו ב):

הלוף והשום והבצלים. במתני' פליג רבי יהודה וס"ל שום קטן פחות מכשעורה זרעו כלה ומשמע בירושלמי כוותיה דפליגי אמוראים אליביה ע"ש וזה נראה דעת רש"י פסחים (לד ע"א) בצלעות שומים ודברי תוס' שם צ"ע:

בחסיות. מפרש לקמן: אוכל מהן עראי. כמו שאר טבל גמור: ומעשרן ודאי'. ולא דמאי דודאי כותי לא הפריש מעשר מהן כלל: רשב''א אומר כו'. טעמיה דנפשיה קאמר: אם ישראל חשוד על השביעית. שחשוד שנוטע חסיות שביעית בשמינית ישראל המנכש עמו בשמינית מותר לו לאכול מהן משום דגידולי היתר שגדלו בשמינית מעלין את האיסור: ודילמא. הא דרבי שמעון בן אלעזר דגידולי היתר מעלין את האיסור בדבר שזרעו כלה וקא פריך ומי מצית אמרת דבדבר שזרעו כלה מיירי והתניא ואלו הן חסיות הלוף לופינ''א מכלל דבדבר שאין זרעו כלה מיירי ואפ''ה מותר ושמע מינה גידולי היתר מעלין את האיסור ולעולם מהא פשטה: וקא פריך עלה דלמא מהא לא תפשוט דבמדוכנין קא מיירי ושמא כלו כשהן נידוכין דליתא לעיקר בעין שהוא מתכוין לכותשן כדי שיהו בטלין: תריץ הא לא מצית אמרת דחשוד על השביעית קתני. וכיון דחשוד הוא לא משגח ליה להאכילן נידוכים ושלימים מאכילן ולעולם תפשוט מינה דגידולי היתר מעלין את האיסור: ודילמא בתערובת. שמעורבין אותן חסיות בין שאר ירקות של היתר ואוכלן על ידי תערובת משום הכי שרי הואיל דליתיה לעיקר בעין אבל אי איתיה כגון בעיא דישמעאל אמרי' דאין גידולי היתר מעלין את האיסור: לא סלקא דעתך המנכש קתני. באותו מין שמנכש עמו אוכל ולעולם פשטינא מהא דגידולי היתר מעלין את האיסור והואיל דאוקימנא דגדולי היתר מעלין את האיסור לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן ורבי יונתן דאמרו אין מעלין: הואיל ואיסורו על ידי קרקע. דכתיב ושבתה הארץ (ויקרא כה): בטילתו נמי על ידי קרקע. כי רבו גידוליו על עיקרו אבל ערלה דמיירי בה רבי יוחנן שאין איסורו אלא בשנים וכלאי הכרם אינה אוסרת מחמת קרקע אלא מיני תערובת זרעונין אוסרין מש''ה אין בטילתן ע''י קרקע: הרי מעשר וכו' ליטרא מעשר טבל. ליטרא של טבל שהורם ממנו תרומה ומעשר ראשון אבל גבי לוי הוי טבל דאכתי לא תרם ממנו מעשר מן המעשר דהיינו תרומת מעשר וזרעה בקרקע כשאינה מעושרת: והרי היא כעשרה ליטרין. עם התוספת והעיקר שרבו גידוליו כ''כ: חייבת במעשר. כל עשר ליטרין: ובשביעית. נמי ששביעית נוהגת בהן שהרי הוא כדגן מעושר בעלמא שזרעו חייב בכל: ואותה ליטרא. שזרע בן לוי כשאינה מעושרת אע''פ שעישרה עכשיו צריך לעשרה פעם שניה תרומת מעשר שהניח הלוי אשתקד שלא הפריש ממנה שבדין הוא שלא ישתכר בכך שזרעה כשאינה מעושרת: ומעשר עליה ממקום אחר. מפירות של אשתקד וזהו ממ''א ולא מפירות של שנה זו שאין מעשרין מן החדש על הישן לישנא אחרינא ממ''א לא ידעינן מ''ר: לפי חשבון. יעשר הליטרא שהניח אשתקד אלמא דאין בטילת' ע''י קרקע דאע''ג שנזרעה חייב בתרומת מעשר וק' לר' אמי דפשיטא ליה דגדולי היתר מעלין את האיסור דהא חזינן הכא דחייב להפריש מעשר שלאותה ליטרא לפי חשבון:

אלא מן הדין המנכש עם הכותי. דבסתמא אם אינו עושה עמו במלאכה אינו אוכל דישראל מובדלים מהם: בחסיות. מפרש לקמן הלוף והשום והבצל. מנכש תולש אחד בינתים כדי שיגדלו יותר: אוכל מהם עראי. [ולא חיישינן] דלמא אותו שזרע הכותי נתחייבו והוקבעו למעשר והוו טבל וגידוליו טבל דמסתמא יש לנו לומר שאותם שזרע לא ראו פני הבית והיה מותר לאכול מהם עראי: ומעשרן. אם לוקח מהן מן הכותי דכותים אינם מעשרים אפילו תרומה גדולה: אם ישראל חשוד על השביעית. ומנכש עמו במוצאי שביעית: מותר. אם אותם חסיות שעושה גדלו מקצתם בשביעית ונכנסו בשמינית מותר לאכול מהם דאף כי הוא חשוד ושמא נטעם בשביעית אתו גידולי דשמינית ומבטלין לאיסור: בדבר שזרעו כלה. כגון תבואה אבל בדבר שאין זרעו כלה מיבעיא ליה: והתניא וכו' השום. ושום אין זרעו כלה: ודלמא במדוכנין. שדכן בשביעית: הא חשוד קתני. ולא טרח להתירו בולי האי ואין לנו לומר שדכן: ודלמא בתערובת. הא דקתני למוצאי שביעית מותר לאכול עמו היינו בביתו פירות תלושין דאיכא למימר דאיכא רובא דפרי שגדלו כולם בשביעית ולא איירי כלל מפירות שנכנסו משביעית לשמינית: המנכש קתני. ואוכל מאותם המחוברות שגדלו בשביעית ואם כן על כרחך ההיתר משום שדותיו דגידולין: לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן ורבי יונתן. דאמרי לעיל גבי ילדה שסיבכה בזקנה וגבי בצל שנטעו בכרם דגידולי היתר אינם מעלין האיסור: אמר רבי יצחק שאני שביעית הואיל ואיסור על ידי קרקע בטלה נמי על ידי קרקע. כלומר שביעית היתרו ואיסורו תלוי על ידי קרקע ואין התרת גידולין תלוי במעשה האדם דכי אתיא שמינית הם היתר אבל לעיל בהך דילדה שסיבכה בזקנה ההיתר תלוי במעשה האדם שסבכה ודמי למבטל איסור בתחלה אבל שביעית ממילא משתרין גידולין למוצאי שביעית וכן בהך דרבי יונתן דבצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם ההיתר בא על ידי שנעקר הכרם ולכך לא מבטלת היתר לאיסור: והרי מעשר דאיסורו על ידי קרקע ואין התירו על ידי קרקע דתניא ליטרא מעשר טבל שנטעה והרי היא כעשר ליטרים חייבת במעשר ובשביעית ואותה' ליטרא מעשר עליה לפי חשבון היתה טבולה לתרומת מעשר כלומר שהיא של מעשר ראשון והרי היא טבולה לתרומת מעשר וגידולין טבל גמור:

ר"ן
המנכש. מלקט עלין יתרים: בחסיות. מפרש לקמן דחסיות דבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים: אוכל מהם עראי. ולא חיישינן שמא קודם שזרעם הוטבלו למעשר דכיון דמעשר דידהו מדרבנן בעלמא הוא לא חיישינן להכי ועוד דכיון דקים לן בהאי כותי שלא עישר כדקתני ומעשרן ודאי מסתמא לא באו לידי גורן מחסיות אלא בשביל מעשר כך נראה בעיני: ומעשרן ודאי. דקים לן ביה שלא עישר: למוצאי שביעית מותר. לאכול אותן עלין שגדלו בשמינית דודאי גידוליהן רבין על עיקר איסור המעורב בהן ואחרים פרשו בדקים לן דהכי הוא ואין צורך: ודלמא בתערובת. כלומר שנתערבו מאיליהן אחר כך בחסיות אחרות: המנכש קתני. ובעוד שהוא מנכש משמע שתולש ואוכל אף על פי שאין כאן תערובת: ודלמא במדוכנין. שטוחן חסיות הללו קודם שנטען: חשוד קתני. ולא טרח בהכי הלכך אפשיטא לה בעיין דאתו גדולין של שמינית ומבטלין עיקר של שביעית: לימא תיהוי תיובתיה דרבי יוחנן ורבי יונתן. דרבי יוחנן דאמר לעיל ילדה שסבכה בזקנה וכו' אסור ולרבי יונתן דאמר לעיל בצל שנטעו בכרם אע''פ שנעקר הכרם אסור אלמא סבירא להו דאין גדולין מעלין את העיקר: שניא שביעית הואיל ואיסורה על ידי קרקע. כדכתיב ושבתה הארץ בטילתה על ידי קרקע מה שאין כן ערלה דחסרון זמן גרם לה איסורא וכלאים נמי תערובת הוא דקא גרים: חייבת במעשר. היינו מעשר מן המעשר שהיתה חייבת בו קודם שזרעה ולא בטלה דפטירי בשביעית משום דהפקרא נינהו: ובשביעית. שצריך לבער את הכל קודם זמן הביעור: ואותה ליטרא מעשר עליה ממקום אחר. מעשר מן המעשר אבל מיניה וביה לא דכיון דליטרין דתוספת פטירי הוה ליה מן הפטור על החיוב:

נדרים נח ע"ב