דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים נז ע"ב - Steinsaltz

If she derived benefit from him before Passover and went to visit her father after Passover, she is liable for violating the prohibition of: He shall not profane his word (Numbers 30:3), as the condition was fulfilled and she violated the vow retroactively. If the husband vowed: Benefit from me is konam for you until the Festival if you go to your father’s house from now until Passover, then if she went to his house before Passover, it is prohibited for her to derive benefit from him until the Festival, and it is permitted for her to go to her father’s house after Passover, as that time period is not included in his stipulation.

GEMARA: We learned in the mishna: For one who says to his wife: Your handicraft is konam upon me, or it is konam upon my mouth, or it is konam to my mouth, it is prohibited to benefit from her handicraft. Yishmael, a man of Kefar Yamma, and some say, a man of Kefar Dima, raised a dilemma with regard to an onion that one uprooted during the Sabbatical Year, which was therefore sanctified with the sanctity of the Sabbatical Year, and he then planted it during the eighth year, and its growths that developed in the eighth year exceeded its principal original Sabbatical-Year onion. And this is the dilemma that he raised: Its eighth-year growth is permitted, and its Sabbatical-Year principal is prohibited. Since its growth exceeded its principal, do those permitted growths neutralize the prohibition of the onion, or do they not? Yishmael came and raised the dilemma before Rabbi Ami, and he did not have an answer readily available.

Yishmael came and raised the dilemma before Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, who resolved it for him from that which Rabbi Ḥanina Terita’a said that Rabbi Yannai said: With regard to an onion of teruma that one planted, if its growths exceeded its principal, it is permitted. Here too, the eighth-year growth should neutralize the prohibition of the Sabbatical-Year onion. Rabbi Yirmeya said, and some say it was Rabbi Zerika who said to Rabbi Yitzḥak Nappaḥa: Did the Master abandon the opinion of two Sages and conduct himself in accordance with the opinion of one Sage?

The Gemara asks: Who are they, the two Sages who disagree with his opinion? The Gemara answers: It is as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a young vine within three years of its planting, whose fruits are orla and forbidden, that one grafted onto an old, permitted vine, and there were fruits on the younger vine, even though the younger vine added two hundred times the number of fruits that were there when it was grafted, and those additional fruits are permitted because they draw their nourishment from the older vine, the fruit that was on the younger vine before it was grafted is forbidden. Although, in principle, when the permitted part of the mixture is two hundred times the forbidden orla, the prohibition is neutralized, in this case, the prohibition is not neutralized, as the forbidden fruit was there from the outset.

And Rabbi Shmuel bar Rabbi Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: With regard to an onion that one planted in a vineyard, creating a forbidden mixture of food crops in a vineyard, and then the vineyard was uprooted, and most of the onion grew in a permitted manner, it is forbidden. Apparently, both Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yonatan disagree with the opinion of Rabbi Yannai, and therefore, there is no clear resolution to the dilemma.

Yishmael then came and raised the dilemma before Rabbi Ami, who resolved it for him from that which Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a litra of onions that one tithed, and then he sowed a field with the entire litra of onions, when the field yields the crop, it is tithed according to the entire crop. Although some of the onions that he sowed were already tithed, he is obligated to tithe them because the volume of the growths exceeds the volume of the original onions and the entire crop has untithed status. Apparently, those growths neutralize the prohibition of the primary, original, tithed onions.

The Gemara rejects that resolution: There is no proof from the ruling in the case of the litra of onions, as perhaps it is different when the ruling is a stringency. Perhaps, due to the concern that the growths neutralize the prohibition of the original, the ruling is that he must tithe the entire crop. However, there is no proof that the same would be true in cases where the ruling is a leniency, e.g., to neutralize the prohibition of the Sabbatical Year or teruma.

Rather, proof may be cited from this source; as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נז - ב

לאחר הפסח הרי היא ב"לא יחל דברו".

כלומר, אסורה היא מללכת לבית אביה עד החג, כיון שעל ידי זה תעבור למפרע באיסור "בל יחל" על ההנאה שנהנתה קודם הפסח. [1] האומר לאשתו קודם הפסח: שאת נהנית לי [משלי] עד החג שלאחרי הפסח, אם הולכת את לבית אביך עד הפסח הקרוב.

אם הלכה לפני הפסח ועברה על תנאו, הרי היא אסורה בהנאתו עד החג, ומותרת לילך אחר הפסח. [2]

גמרא:

הסוגיא הבאה מתבארת כולה על פי שיטת הר"ן.

שנינו במשנה: האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי, קונם הן על פי, קונם הן לפי, אסור בחילופיהן ובגידוליהן:

ישמעאל איש כפר ימא [היה דר בכפר שעל הים], ואמרי לה [ויש האומרים]: ישמעאל איש כפר דימא [שם מקום] העלה בידו, העלה את השאלה הבאה בפיו: [3] בצל - של שביעית שיש לו דין שביעית לענין ביעור ושאר דינים, והוא דבר שאין זרעו כלה - שעקרו בשביעית מן האדמה ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו שהן של שמינית על עיקרו ריבוי שיש בו כדי לבטל את העיקר, מה דינו של אותו בצל?

והכי קמיבעיא ליה: האם נאמר: גידוליו היתר הן ועיקרו אסור, וכיון דרבו גידוליו מעיקרו כשיעור שיש בו לבטל את האיסור, הרי שאותן גידולי היתר מעלין [מבטלין] את האיסור.

או לא נאמר שגידוליו היתר הן, אלא היות והגידולין נמשכין מן העיקר שאינו כלה הרי שאף הן אסורין, וממילא אין הן מעלין את העיקר האסור? [4]

אתא לקמיה דרבי אמי [בא השואל לפני רבי אמי ושאלו שאלה זו] ; לא הוה בידיה, לא היתה בידו של רב אמי תשובה לשאלה.

אתא השואל לקמיה דרבי יצחק נפחא ושאלו שאלה זו, ופשט ליה רבי יצחק נפחא מן הדא [מזה] ; דאמר רבי חנינא תריתאה אמר רבי ינאי:

בצל של תרומה האסור לזרים אפילו באכילת עראי שנטעו בקרקע, ורבו גידוליו שהן טבל על עיקרו שהוא תרומה כשיעור שיש בו לבטל את איסור התרומה.

הרי הבצל כולו מותר מדין תרומה, וחזר לטבלו. [5]

הרי למדנו שאין הגידולין נמשכין אחר העיקר להיות אסורים כמותו, אלא מותרים הם, ואדרבה מבטלים הם את העיקר האסור, ונפשטה בעייתו של ישמעאל איש כפר ימא.

אמר תמה ליה רבי ירמיה לרבי יצחק נפחא שפשט את הספק מדברי רבי ינאי, ואיתימא רבי זריקא הוא שתמה לרבי יצחק נפחא:

וכי אטו שביק מר תרין ועביד כחד [וכי מניח אתה שני חכמים ועושה כחכם אחד]!?

שואלת הגמרא: מאן נינהו תרין [מי הם שני החכמים] שנחלקו על רבי ינאי, וסוברים שהגידולין נמשכים אחר העיקר והם אסורים כמותו? ומבארת הגמרא:

א. דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן:

נטיעה ילדה [צעירה] שלא עברו עליה שלש שנים ופירותיה אסורין מדין ערלה, שסיבכה בזקינה [הרכיב אותה באילן זקן] שעברו עליה שלש שנים, ובה - בנטיעת הערלה - פירות. [6]

אף על פי שהוסיפה הנטיעה הילדה מאתים, כלומר: גדלו אותן פירות עד שהיו בהן מאתים חלקים שגדלו לאחר ההרכבה, וחלק אחד שהיה בהם לפני הרכבה, הרי זה אסור [כלומר: הפירות אסורין], ואף על פי שערלה בטילה בתערובת אחד של איסור בתוך מאתים של היתר.

הרי מוכח מדברי רבי יוחנן שאף הגדולין אסורין, ולכן אינם מבטלים את העיקר, ושלא כדברי רבי ינאי.

ב. ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:

בצל שנטעו בכרם ונאסר משום "כלאי הכרם", ונעקר הכרם.

והוסיף הבצל לגדול כשאינו מעורב בכרם, והיה בגידולין כדי לבטל את העיקר שהוא "כלאי הכרם" באחד ומאתים, בכל זאת הבצל אסור, ומשום שגידולי כלאי הכרם כיון שהם יוצאים מן העיקר הם עצמם אסורים, ולכן אינם מבטלים את העיקר.

הרי למדנו אף מדברי רבי יונתן שלא כדברי רבי ינאי.

הדר אתא, שוב בא השואל לקמיה דרבי אמי, ופשיט ליה רבי אמי מן הדא:

דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן:

ליטרא בצלים של טבל שתיקנה [הפריש תרומותיה ומעשרותיה], וזרעה [נטעה] בקרקע, וצמחו הבצלים והוסיפו. [7]

הרי היא מתעשרת לפי כולה כלומר: נוטל אחד מעשר כנגד מה שגדל אחר הזריעה השניה, ואף כנגד העיקר שלא כלה וכבר נתקן.

אלמא, הרי מוכח שאתו [באים] הגידולין שהם מחוייבים במעשר ומבטלין את העיקר שכבר נתקן, ואין אומרים: אדרבה יהיו הגידולין נמשכין אחר העיקר ויהיו מותרים כמותו, ונפשטה בעייתו של ישמעאל איש כפר ימא. [8]

ודחינן: דלמא לעולם במקום שהעיקר אסור והגידולין מותרין, הרי הגידולין נמשכין אחר האיסור והם אסורים כמותו, ומה שאנו אומרים כאן שאין הגידולין נמשכים אחר העיקר להיות מותרין כמותו הוא משום שלחומרא - שלא להמשיך את הגידולין אחר העיקר ולהתירם - שאני. [9] אלא מן הדא, מכאן יש לפשוט את שאלתו של ישמעאל איש כפר ימא: דתניא: רבי שמעון אומר:

הערות

[1] הגמרא לעיל [טו א] מדייקת: ואי דלא איתהני לפני הפסח [אם לא נהנתה לפני הפסח], מי איכא בל יחל אחר הפסח, וכי מה איסור יש לה לילך לבית אביה ככל שתרצה! ? אלא פשיטא שהסיפא עוסקת באופן דאיתהני האשה ממנו לפני הפסח, ולכן אסורה היא ללכת לבית אביה עד החג. אלמא מיתהני [מותרת היא ליהנות קודם הפסח]. כלומר, אם לא שמותרת היא ליהנות לפני הפסח, איך שנה התנא בפשיטות שאסורה היא ללכת לבית אביה עד אחר הפסח? והרי אדרבה מסתמא נמנעה מליהנות, ושוב מותרת היא לילך; ותיובתא דרב יהודה! ומשנינן: כי קתני "דאי איתהני, הרי זה בבל יחל דברו". שכך היא כוונת המשנה: כיון שאם תיהנה לפני הפסח, תהא היא בבל יחל דברו למפרע אם תלך לבית אביה, לכן לא תיהנה אף לפני הפסח.

[2] הגמרא לעיל [טו ב] מדייקת: אם הלכה לפני הפסח אסורה היא בהנאה עד החג. אבל אם לא הלכה לפני הפסח לא אסורה היא בהנאתו ואפילו עד הפסח. ואף שאם תלך לפני הפסח, נמצא שכבר אסורה היתה בהנאה משעת הנדר. הרי מוכח שאין חוששים שמא תעבור על תנאה, וקשיא לרב יהודה! אמר תירץ רבא: הוא הדין דאפילו לא הלכה לפני הפסח, שאסורה היא בהנאה על כל פנים עד הפסח שמא תלך ותיאסר. אלא שאם הלכה לפני הפסח וחל הנדר, הרי היא אסורה ליהנות אפילו עד החג ולוקה אם עברה; אבל אם לא הלכה לפני הפסח, אסורה בעלמא ליהנות עד הפסח מדרבנן, שמא תלך עד הפסח.

[3] כתב הר"ן: העלה שאלה זו בפיו, כדמתרגמינן [ישעיה ו] "ובידו רצפה" - ובפומיה ממלל".

[4] נתבאר על פי שיטת הר"ן, שעיקר הספק הוא אם הגידולין מותרין או לא, ואין מקום להסתפק אם הגידולין יכולין לבטל את העיקר האסור, שודאי מבטלין הן אם היו מותרים. ובהמשך מוכיח הר"ן כפירוש זה, אף שאין הוא פשטות לשון הגמרא; והרבה ראשונים חולקים על הר"ן בפירוש זה. וראה בחזון איש [קלו ט], שכתב סברא שיהיו הגידולין אסורין "דכי היכי דאיסור שהניחו בגשמים ותפח כולו איסור, הכי נמי הגידול חשיב כתפח", וראה עוד שם.

[5] כלומר, פקע שם תרומה ממנו וחזר לטבלו, והוא מותר באכילת עראי כדין טבל קודם "שהוקבע" למעשר.

[6] כתב הר"ן, ובה פירות. שאילו לא היו בה פירות, אמרינן בפרק משוח מלחמה [סוטה מג ב] ילדה שסיבכה בזקינה, בטלה.

[7] בבצל שייך לשון "נטיעה" ולא לשון זריעה, וכלשון שנקטה הגמרא בכל הסוגיא, אלא לפי שיש באותה ליטרא כמה בצלים והוא נוטעה אילך ואילך, שייך בה לשון זריעה. הר"ן.

[8] ואם תאמר: אם כן סותרים דברי רבי יוחנן זה לזה, שהרי לעיל אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן שהגידולין נמשכין אחר העיקר, ואילו כאן אומר רבי יצחק משמו של רבי יוחנן שהגידולין אינם נמשכין אחר העיקר! ? וביאר הר"ן, שלפי ההוה אמינא של הגמרא, נחלקו האמוראים בשיטתו של רבי יוחנן.

[9] לשון הר"ן הוא: לעולם אימא לך מדינא לא אתו גידולין ומבטלין עיקר, דאדרבה הרי הם כמוהו, אלא דהכא משום חומרא בעלמא אמרינן דמבטלין. ובודאי שלאו בדוקא כתב הר"ן שהחומרא היא מה שאנו מבטלין את העיקר, שהרי אין זה הנידון כלל לפי הר"ן, וכל הנידון הוא אם הגידולים אסורים; ובהכרח שכוונתו לומר דלחומרא אמרינן שהגידולים אסורים, ושוב ממילא מבטלים הם את העיקר המותר. וכתב הר"ן, שלפי שיטתו בביאור הסוגיא, שאם אין הגידולין מעלין את העיקר הטעם הוא משום שהגידולין עצמן מותרין שהן נמשכין אחר העיקר, מתיישבת הקושיא שהקשו בסוגיא זו, האיך אמרינן "לחומרא שאני" ולכן אין הגידולין מבטלין את העיקר, והרי חומרא זו שאנו מחמירין לעשר לפי כולה, חומרא דאתי לידי קולא היא. שהרי מעיקר הדין - לפי שיטת שאר הראשונים - הגידולין חייבים מעיקר הדין, והעיקר חייב משום חומרא, ואם כן אם יעשר מיניה וביה יש לחוש שמא מעשר הוא מן העיקר הפטור על הגדולין החייבים, ואם יפריש ממקום אחר כנגד כולה, הרי נמצא שהוא מרבה במעשרות שפירותיו מקולקלין ; אך לפי ביאור הר"ן אין כאן קושיא, שהרי מעיקר הדין הכל פטור, אלא שהחמירו חכמים לחייב את הכל ואם כן יעשר מיניה וביה ואין כאן חשש כלל [וראה מה שכתב הרא"ש בפירושו, כיצד יעשר]. ומבואר מדברי הר"ן שאין הגידולין מעורבין בכל העיקר, ולכן יש לחוש שמא יעשר מן העיקר על הגדולין, וכן מבואר בדברי הר"ן בהמשך הסוגיא, וכפי שיצויין שם בהערות.

לאחר הפסח — נמצא שעברה ב"בל יחל", שהרי התקיים התנאי ועברה על הנדר. האומר לאשתו "שאת נהנית לי עד החג אם הולכת את לבית אביך עד הפסח" אם הלכה לפני הפסח — אסורה בהנאתו עד החג, ומותרת לילך אחר הפסח שזה לא היה כלול בתנאי שהתנה עימה.

א גמרא שנינו במשנה: האומר לאשתו "קונם מעשה ידיך עלי", או שאומר "קונם הן על פי", או "קונם הן לפי" וכו', ישמעאל איש כפר ימא, ואמרי לה [ויש אומרים] איש כפר דימא, העלה בידו בעיה ביחס לבצל שעקרו מן האדמה בשנה השביעית (שמיטה) ויש עליו כל דיני קדושת שביעית, ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו של השנה השמינית על עיקרו של השנה השביעית. והכי קא מיבעיא ליה [וכך נשאלה לו] : כיון שגידוליו היתר, שהרי צמחו בשנה השמינית, ועיקרו אסור משום שנת השמיטה, האם לומר כיון שרבו גידוליו יותר מעיקרו, אותן גידולי היתר מעלין (מבטלים) את חלק האיסור שבבצל, או לא? אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי ושאלו, ולא הוה בידיה [היה בידו] פתרון.

אתא לקמיה [בא לפני] ר' יצחק נפחא, פשט [פתר] ליה מן הדא [לו מזו] שאמר ר' חנינא תריתאה אמר ר' ינאי: בצל של תרומה שנטעו, ורבו גידוליו על עיקרו — מותר, שגידוליו מבטלים את עיקרו, ואף כאן, מבטלים גידולי השמינית את העיקר. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' יצחק נפחא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' זריקא: שביק מר תרין ועביד כחד [מניח אדוני שנים ועושה כדעת אחד]?!

ושואלים: מאן נינהו תרין [מי הם השנים] הללו שאינם סוברים כן? ומפרטים: שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: גפן ילדה (צעירה) שעדיין היא ערלה שסיבכה (הרכיב אותה) בתוך גפן זקינה שהיא מותרת, ובה בגפן הצעירה פירות, אף על פי שהוסיפה פי מאתים ממה שהיה בה קודם לכן, ומה שהוסיפה היה מן ההיתר, שהרי היא יונקת מן הגפן הזקינה, בכל זאת אסור, ואין הגידולים המותרים מבטלים את העיקר האסור במאתיים כדין ערלה, מכיון שהפירות היו אסורים מתחילתם.

וכן אמר ר' שמואל בר ר' נחמני אמר ר' יונתן: בצל שנטעו בכרם ונאסר משום כלאי הכרם, ואחר כך נעקר הכרם וגדל הבצל הרבה בהיתר — בכל זאת הבצל אסור. ונמצא שר' יוחנן ור' יונתן שניהם חולקים על ר' ינאי, ואין פתרון פשוט לשאלה זו.

הדר אתא [חזר ובא] ישמעאל איש כפר ימא לקמיה [לפני] ר' אמי ופשיט ליה מן הדא [ופשט, פתר, לו את הבעיה מזו] שאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: ליטרא בצלים שתיקנה (הפריש ממנה תרומות ומעשרות) ואחר כך זרעה, כאשר גדל ויוצא ממנה יבול מתעשרת לפי כולה, שמפרישים מן הכל מעשר. שאף שהבצלים שזרע עדיין קיימים, ואותם כבר עישר, מכל מקום כיון שרבו הגידולים על העיקר הריהם מבטלים את העיקר, והכל נחשב כטבל. אלמא [מכאן] שאותן גידולין מבטלין את העיקר.

ודוחים: מכאן אין להוכיח, כי דלמא לחומרא שאני [שמא להחמיר שונה] הדבר, ואנו חוששים שמא גידולים מבטלים את העיקר לחייבו במעשר על הכל, אבל שיהיו גידולים מבטלים את העיקר להיתר — לא למדנו.

אלא יש להביא מקור אחר, מן הדא דתניא [מזו ששנינו בברייתא], ר' שמעון אומר:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

If she derived benefit from him before Passover and went to visit her father after Passover, she is liable for violating the prohibition of: He shall not profane his word (Numbers 30:3), as the condition was fulfilled and she violated the vow retroactively. If the husband vowed: Benefit from me is konam for you until the Festival if you go to your father’s house from now until Passover, then if she went to his house before Passover, it is prohibited for her to derive benefit from him until the Festival, and it is permitted for her to go to her father’s house after Passover, as that time period is not included in his stipulation.

GEMARA: We learned in the mishna: For one who says to his wife: Your handicraft is konam upon me, or it is konam upon my mouth, or it is konam to my mouth, it is prohibited to benefit from her handicraft. Yishmael, a man of Kefar Yamma, and some say, a man of Kefar Dima, raised a dilemma with regard to an onion that one uprooted during the Sabbatical Year, which was therefore sanctified with the sanctity of the Sabbatical Year, and he then planted it during the eighth year, and its growths that developed in the eighth year exceeded its principal original Sabbatical-Year onion. And this is the dilemma that he raised: Its eighth-year growth is permitted, and its Sabbatical-Year principal is prohibited. Since its growth exceeded its principal, do those permitted growths neutralize the prohibition of the onion, or do they not? Yishmael came and raised the dilemma before Rabbi Ami, and he did not have an answer readily available.

Yishmael came and raised the dilemma before Rabbi Yitzḥak Nappaḥa, who resolved it for him from that which Rabbi Ḥanina Terita’a said that Rabbi Yannai said: With regard to an onion of teruma that one planted, if its growths exceeded its principal, it is permitted. Here too, the eighth-year growth should neutralize the prohibition of the Sabbatical-Year onion. Rabbi Yirmeya said, and some say it was Rabbi Zerika who said to Rabbi Yitzḥak Nappaḥa: Did the Master abandon the opinion of two Sages and conduct himself in accordance with the opinion of one Sage?

The Gemara asks: Who are they, the two Sages who disagree with his opinion? The Gemara answers: It is as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a young vine within three years of its planting, whose fruits are orla and forbidden, that one grafted onto an old, permitted vine, and there were fruits on the younger vine, even though the younger vine added two hundred times the number of fruits that were there when it was grafted, and those additional fruits are permitted because they draw their nourishment from the older vine, the fruit that was on the younger vine before it was grafted is forbidden. Although, in principle, when the permitted part of the mixture is two hundred times the forbidden orla, the prohibition is neutralized, in this case, the prohibition is not neutralized, as the forbidden fruit was there from the outset.

And Rabbi Shmuel bar Rabbi Naḥmani said that Rabbi Yonatan said: With regard to an onion that one planted in a vineyard, creating a forbidden mixture of food crops in a vineyard, and then the vineyard was uprooted, and most of the onion grew in a permitted manner, it is forbidden. Apparently, both Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yonatan disagree with the opinion of Rabbi Yannai, and therefore, there is no clear resolution to the dilemma.

Yishmael then came and raised the dilemma before Rabbi Ami, who resolved it for him from that which Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a litra of onions that one tithed, and then he sowed a field with the entire litra of onions, when the field yields the crop, it is tithed according to the entire crop. Although some of the onions that he sowed were already tithed, he is obligated to tithe them because the volume of the growths exceeds the volume of the original onions and the entire crop has untithed status. Apparently, those growths neutralize the prohibition of the primary, original, tithed onions.

The Gemara rejects that resolution: There is no proof from the ruling in the case of the litra of onions, as perhaps it is different when the ruling is a stringency. Perhaps, due to the concern that the growths neutralize the prohibition of the original, the ruling is that he must tithe the entire crop. However, there is no proof that the same would be true in cases where the ruling is a leniency, e.g., to neutralize the prohibition of the Sabbatical Year or teruma.

Rather, proof may be cited from this source; as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תרצינן לרישא דמתני' לעיל בפרק ב'* הלכה אסורה בהנאתה ולוקה לא הלכה (ד) אסורה לעולם חוששין שמא תלך והא דקתני לאחר הפסח בבל יחל למימרא דאי אתהני קודם הפסח הרי זה בבל יחל דברו:

סליק פירקא

גמרא: בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו עיקרו אסור שחייב לבערו וגידוליו היתר דלא גזרו על גידולי שביעית, כמו שגזרו על גידולי תרומה להיות כתרומה, וכדאיתא לקמן [נדרים ס, א] מי אתו גידולין ומבטלין את האיסור, ומדרבנן קאמר, דאילו מדאורייתא ודאי בטיל ברוב כשאר האיסורין, ופירות שביעית גופייהו נמי לא מיבעיא ליה בשנתערבו בפירות של שמינית דפשיטא ליה דבטלין הם בנותן טעם וכדתניא לקמן [נדרים נה א] אלא בגידולין ועיקר קא מיבעיא ליה, אי מבטלין חד לחבריה, או דלמא חשיבי ולא בטילי חד לגביה חבריה.

ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות. ודוקא בשיש בה פירות לפי שכיון שיש בה פירות של איסור כבר וזה בא לבטלן, גזרו עליהם ואסרום שלא יהיו בטלין לגבי תוספת ההיתר, אבל במסבך ילדה בלא פירות בזקנה, ודאי בטלה היא ופירותיה מותרין.

ליטרא בצלים שתקנה וכו'. ודלמא לחומרא. ומסתברא לי דאינו מעשר מניה וביה אלא ממקום אחר, כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב, וקשה לי דהא חומרא דאתי לידי קולא היא, וכדאמר בעלמא [תוספתא דמאי פרק ח' הלכה י'] המרבה במעשרות (מעשרותיו מתוקנין כו') [פירותיו מתוקנין מעשרותיו מקולקלים – לפי השי"מ]. ויש לומר דכיון דעיקר מעשר ותרומת מעשר שלהן מדרבנן, הם לא גזרו בכך.

לאחר הפסח בלא יחל דברו. אם הלכה לאחר הפסח עוברת בבל יחל למפרע על מה שנהנית ממנו קודם הפסח:

גמ' איש כפר ימא. היה בכפר שעל שפת הים:

כפר דימא. כך שם העיר:

העלה בידו בצל. הלכה זו כדאמרי' בגיטין (דף סו:) זו הלכה העלה חנניה איש כפר אונו:

גידוליו היתר ועיקרו אסור. פשיטא לי דגדוליו מותרין אפי' לא רבו כי העיקר אינו יכול לבטל הגידולין כדדרשינן בחולין כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא אלמא אע"ג שגדל האיסור מעט מעט לא אמרינן קמא קמא בטיל וה"ה נמי גידולי היתר בעיקר האיסור לא בטלי כי קא מבעיא לי אם רבו גידולי היתר על העיקר אם מבטלין אותו ברוב ואע"ג דעיקר לא מבטל גידולין היינו משום שגידולין חשיבי שתמיד גדלין והולכין או דילמא כי היכי דלא מבטל עיקר לגידולין הכי נמי לא מבטלין גידולין לעיקר ולא דמי לשאר איסורין שמבטלין ברוב משום דהנך לא מתערבי לגמרי יחד אלא נתוספו גידולין על העיקר:

בצל של תרומה. אף על פי שהוא דבר שאין זרעו כלה אם נטעו ורבו גידוליו על עיקרו שהבצל יכול לעלות [באחד ומאה] של הגידולין מותר אלמא גידולין מבטלי לעיקר:

ילדה שסבכה בזקנה. ייחור של ערלה שהרכיבה בענף זקנה:

ובה פירות. של ערלה:

אף על פי שהוסיף מאתים של היתר אסור. וגידולי היתר לא מבטלי לאיסור:

בצל ששתלו בכרם. ונאסר בהשתלה:

ונעקר הכרם. אע"פ שהוסיף מאתים של היתר אסורה:

ליטרא בצלים שתקנה. שהפריש ממנה תרומה ומעשרות והאי דנקט ליטרא שהמשקל גורם לידע מה ניתוסף בהם:

וזרעה מתעשרת לפי כולה. כי העיקר בטל בגידולין וחזר כולו להיות טבל:

דלמא לחומרא. לחייבו במעשר מדרבנן ויעשר עליו מעציץ שאינו נקוב וכן התוספת הוי כטבל שנתערב בחולין וצריך לעשר עליו ממקום אחר מלקוח מן העובדי כוכבים למאן דאמר יש קנין או מעציץ שאינו נקוב כדאיתא בהקומץ רבה [מנחות לא.] אבל לא מן הדמאי כי נתרמה ממנו תרומה גדולה ומיהו לא דמי להך דסתם טבל שנתערב בחולין הוי רובא חולין ומדאורייתא בטלי אבל הכא דאיכא רובא תוספת מחייב מדאורייתא ונראה דאפילו למאן דאמר אין בילה בדבר היבש הכא מודה דיש בילה כי היניקה ולחלוחית הקרקע מבלבל ומערב יחד ותורם ומעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו:

סוגיא זו מבולבלת ביד מפרשים מצד בלבול נסחאות ושינוי פירושין שבה והריני רוצה להעירך בביאורה דרך קצרה ולברר בכלל פירושה פסקים שבה וכבר ידעת בבצל שעיקרו בשביעית שנמצאו דיני פירות שביעית עליו הן לענין ביעור הן לכל דיני שביעית שאם תשהה אותה עד מוצאי שביעית אסורה שמכל מקום פירות שביעית היא וחייב לבערה ואם עבר והשהה ונטעה בשמיני הואיל והבצל עצמו אינו כלה הוא אסור וגידוליו מותרין ומכל מקום אם רבו גידוליו על עיקרו כגון שצמחו ממנה הרבה בצלים שאלו בסוגיא זו אם נתבטל האיסור ברוב כדין תורה והותר העיקר עם הגידולין ולא גזרו חכמים עליהם או שמא מתוך שהעיקר חשוב אינו בטל אצל גידוליו ולענין פסק הלכה רווחת שנתבטל העיקר ברוב כדין תורה והותר העיקר עם הגידולין אחר שרבו גידוליו שמאחר שאיסור שביעית על ידי קרקע אף בטילתו על ידי קרקע ומכל מקום בתלמוד המערב לא עשו בה מעשה אלא במורכנים ופירוש מורכנים מלשון הטי נא כדך שתרגומו ארכיני ר"ל שמעקלין הצואר שלהם שלא יגדלו וכיון שעשה כן גלה דעתו שאין נוח לו בגידוליהן בשביעית ואם גדלו אחר כן עם אותה הרכנה ויצאה לה לשמינית וגדלה הרי אותן הגידולין מותרין ומעלין האיסור אבל כל שלא הרכינם לא ואף גדולי המפרשין נראין כמסכימין בה ואף הסוגיא מוכחת כן למטה כמו שיתבאר:

ולענין הסוגיא באו לברר היתר שאלתם ממה שאמרו בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר וזו אינה הלכה שגידולי תרומה אף ע"פ שמן הדין חולין הן חכמים גזרו עליהם ליאסר לזרים ולא הותרו לזרים אלא גידולי גידולין כמו שיתבאר למטה ומכל מקום הקשו לאותו שבא להתיר מכח שמועת בצל של תרומה שביק מר תרתי ועביד כחד כלומר שבשני מקומות מצינו שאין גידולין מעלין את העיקר ומה ענין לדמות את השביעית לאחת ולהניח את השתים שלא לדמותה להם ומאי נינהו תרתי חדא דאמר רבי יוחנן לענין ערלה ילדה ר"ל נטיעת ערלה שסיבכה בזקנה ובה פירות ר"ל שהיו בילדה פירות בשעה שסיבכה אפילו הוסיפו באותם הפירות משעת הסיבוך ואילך מאתים של היתר אותם הפירות אסורים שהעיקר חשוב ואינו בטל בתוספת אע"פ שהתוספת כלו בהיתר שהרי ילדה שסיבכה בזקנה בטלה ילדה אצל זקנה אלא שמאחר שבשעת הסיבוך היו בה פירות שכבר נאסרו וזה בא לבטלן גזרו עליהן שלא ליבטל אפילו בתוספות אפי' היו קטנים הרבה עד שהוסיפו מאתים בהיתר ולא נשאר האיסור אלא אחד במאתים והלכה גמורה היא זו ואע"פ שאין ללמוד הימנה לאסור הגדולין עצמן דהכא שאני שהגידולין והאיסור הכל פרי אחד הוא מכל מקום יש ללמוד הימנה שאין גידולי היתר מעלין את האיסור ולענין כלאים שנינו בצל שנטעו בכרם שנאסר משום כלאי הכרם כגון שזרע שם שני מיני זרעים או ירקות ואחר כך נעקר הכרם אפילו הוסיפו הגידולין במאתים אחר שנעקר הכרם מכל מקום העיקר אסור אע"פ שגידוליו מותרין שאין גידולי היתר מעלין את האיסור ואף זו הלכה ואם כן אף בשביעית נאמר כן:

ולענין ביאור יש שואלין ואף הגידולין היאך הותרו והרי העיקר שהוא איסור הוא גורם שלהם ואם מפני הקרקע שהוא גורם של היתר וזה וזה גורם מותר והרי גופם וקרקע אינו כלום לגבי גורם האיסור והרי בפרק אלו טריפות אמר ושוים בביצת טרפה שאסורה בספנא מארעא דחד גורם הוא מצד שגורם הקרקע אינו כלום לגבי גורם של תרנגולת ובשאור של חולין ושל תרומה וכן בגינתא דאיזדבל בזיבלא דע"ז הוא שאמרו בהן זה וזה גורם משום דדמו אהדדי אבל זה אין גורם ההיתר כלום לגבי גורם האיסור אלא שפירשו בתוספות שאף גורם האיסור אינו נחשב בזו כלום שאין גורם של איסור נחשב אלא כשהוא בעין כזו של תרנגולת טרפה וזיבלא דעבודה זרה אבל זו שהעיקר קיים בעינא ואין השאר ניכר בגופו מצד הגידולין אף גורם האיסור אינו נחשב ולא עוד אלא שאף לדעת האומר זה וזה גורם אסור שמאחר שהעיקר קיים נעשו הגידולין כעומדין בפני עצמן:

ונשוב לדברינו והוא שחזרו לברר היתירה ממה שאמרו ליטרא בצלים שתקנה ר"ל שעישרה בתרומות ומעשרות כראוי לה ואחר כך זרען כשהוא בא ללקט גידוליהן ועיקריהן שהן קיימין חייב לעשר לפי כולה ולא לפי הגידולין לבד שאע"פ שכבר נפטרו העקרין שהן קיימין עדיין והם שיעור ליטרא גידולי האסור ביטלו עיקר ההיתר ואף זו הלכה ובאו ללמוד הימנה להיות אף גידולי היתר מעלין את עיקר האיסור והשיבו דלמא לחומרא שאני להיות גידולי היתר מבטלין את של איסור ומכאן כתבו קצת מפרשים שכשהוא בא לעשרן אינו מעשרן מיניה וביה שלא יעשר מן הפטור על החיוב שהרי העיקרים פטורין מן התורה וכשמתערבים עם הגידולין נמצא מעשר מן העקרים על הגדולין והרי הוא מן הפטור על החיוב אלא מעשר עליהן ממקום אחר:

אתו גידולי היתר ומעלין את האיסור או לא פי' אתי גידולי היתר ומעלין את האיסור והכל מותרין ואע"פ שאין לבטלו בששים דהא כי לקמן פשטי' מבצלים של שביעית שירדו עליהם גשמים בשמינית וצימחי והיו העלים שחורים או אם יכול לתולשן באותן העלין הן מותרין אע"פ שלא נתרבה ההיתר בששים אי לא אתו ומבטלי לי' והכל אסור גם השרשין גם העלין שגם העלין שצמחו ויצאו לחוץ מכח השרשין שנתפשטו הם ואין לך עלה שלא יהא האיסור מעורב בו והכי אזלי השתא סוגיא דשמעתתא דמאן דאסר אבל אפילו הגגידולין אבל רב חסדא מפלג לקמן בין השרשין לגידולין ופליגי עללוי' שאין חילוק ביניהן אלא או כולן מותרין או כולן אסורין ואין לפשוט מאיסור שנתבשל דבעל בששים דהתם נימוח האוסור ואינו עודמ בעיני אבל הכא לא נימוח האיסור ויש לאסור אפי' בששים או יש לומר שהקרקע מבטלי ואפי' בפחות מס' וגם אין לפשוט מיבש ביבש דבטל חד בתרי דהתם אין האיסור מעורב בהירת אלא כל אחד ואחד עומד בפני עצמו אלא שאינו ניכר הילכך בטל ברוב אבל הכא שהאיסור מעורב עם ההירת אסור או דלמא הקרקע מבטלו ושרי:

אתא לקמי' דר' יצחק נפחא ופשט לי' מהא דאמר רב חנינא בר טורתאה אמר ר' ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מורת אלמא דאתי גידולי ומבטלי לי' לעיקר דהוה אסור ואפילו בדבר שאין זרעו וה"ה בבצל של שביעית ומיהו לקמן מקשי' לר' ינאי ממאי דתנן גידולי תרומה תרומה אפילו בדר שזרעו כלה וכ"ש בדבר שאין זרעו כלה ומוקמינן למילתי' בגידולי גידולין ובדבר שזרעו כלה וממתני' דתרומה דתנן התם הטבל גידולין מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין לא מצי למיפשט משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטל אלא שביעית אין לך מתירין ופשט השתא מתרומה שיש לה מתירין ומקינמות דמתני' דתנן אבל בדבר שזרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין בעי לאיתובי' לקמן ואיהו משני ועביד להו בדבר שיש לו מתירין:

א"ל ר' ירמי' ואיתימא ר' זריקא שביק מר תרתין ועביד כחד מאן נינהו תרין דאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אע"פ שהוסיפה מאתים אסור. פי' היינו הרכבה אלא הרכבה מקריא כשמתכוין לחייש האילן על ידי נטיעה זו שהרכיב עליו ומניחה שם לעולם ומונין שני ערהל לכל האילן משעת ההרכבה אבל זה לא נתוון אל אשלא יבשו פירות הילדה שהיו בוסר כשנעקרה מן האין ומרכיבה על אילן זקן כדי שתינק ממני עד שיתבשלו פירותי' ואח"כ עתיד לסלקה משם ומשום הכי קרי לה סיבוך שאינו לועלם א אלפי שעה הילכך אילו הזקן עומד בהיתרו לפירות הילדה שהיו אסורין אע"פ שינקי עכשיו מן ההיתר והוספי הירת על האיסור מאתים ויש כאן מאתים על הירת ואחר של איסור ודין ערהל להיות בטלה באחד ומאתים אפ"ה אסור דהיכא בטלא במאתים הנ"ממ תלוש בתלוש אבל המחובר חשוב הוא ולא אתי גידולי היתר ומבטלין את האיסור:

וא"ר שמואל א"ר יוחנן בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם אסור פי' נטעו בכרם ונאסר אע"פ שאח"כ נעקר הכרם וגדל בהיתר עד שנוסף ההירת על האיסור במאתים אסור הוא דאל אתי גידולי הירת ומבטלין את האיסור ואע"פ שמצאנו ששרשי היתר בטלין אצל האיסור כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף במאתים אסור דלמא אתי גידולי איסור שהם מועטין ואוסרין קצ"ט דהיתר ובטל ההירת אצל האיסור האיסור אינו בטל אצל ההיתר ואע"פ שיש בהירת מאתים כנגד האיסור אלא הכל אסור מפני האיסור שהוא מעורב בכולן וה"ה בבצל של שביעית:

הדר אתא לקמי' דר' אמאי ופשט לי' מן הדא דא"ר יצחק אר"י ליטרא בצלים שם קנה וזרעה מתעשרת לפי כולה פי' אלמא בטלו השרשין אצל הגידולין ונאסרו עד שיעשרם וקס"ד כי היכא דבטלין לאיסורא הם ה"נ בטלין להיתרא ופליגי ר' יצחק ור' אבהו אליבא דר' יוחנן ואיכא השתא תרי להיתרא ותרי לאיסורא ר' ינאי ור' יצחק אר"י להיתרא ור' אבהו אר"י ור' יונתן לאיסורא:

ודלמ' לחומר' שני. פי' דלמ' ל"פ ר"י ור' אבהו אלא לחומר' אבל אלו הי' השרשין דאיסור' וזרען לא היו בטלין כדבעינן למימר לקמן דמעשר עלי' ממקום אחר. והו"ל דומיא דערלה וכלאי הכרם דשרשי היתר נאסרין ושרי איסור אינן ניתרין:

שאת נהנית לי עד החג אם הולכת את לבית אביך עד הפסח פירוש האריך זמן האיסור וקיצר זמן התנאי. הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח פירוש הא פשיטא ולא קא משמע לן מידי דאחר הפסח פשיטא דמותרת לילך. ואם לא הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו נמי קודם הפסח איסורא בעלמא שמא תלך שם קודם הפסח. הריטב"א ז"ל.

גמרא ולהכי מיתי הכא הא מילתא משום דבעינן לדקדק ממתניתין עלה. ושטת התלמוד היא בכל מקום לדקדק מן הדברים שאינם כל כך עיקרין ואחר כך לדקדק מן הדברים שהן עיקר על כן הביא משנתינו בסוף. הרי"ץ ז"ל.
שעקרו בשביעית ולא ביערו בשעת ביעור לאחר שכלה לחיה שבשדה כדדרשינן כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית ונטעו בשמינית ורבו גידוליהן על עיקרן של איסור דשנת שביעית. וקא מיבעיא ליה אי אתי גידולי היתר ומעלין את האיסור בששים כדין כל אסורין שבתורה וסבירא ליה לרבי ישמעאל דאפילו מין במינו בטל בששים או דילמא לא בטיל משום דלא מתערב שפיר כשאר אסורין דמתערבים עם היתר ולא משתרי עיקרו של בצל דשמא במקומן עומד העיקר ומה שנתוסף עומד סביבו. אבל הא לא קא מיבעיא ליה אם גידולין מותרין כדמשמע שאינו שואל אלא אם האיסור בטל או לאו אבל מן הגידולין אי הייתי יכול לספק שום דבר הא פשיטא ליה שהיו מותרין ואפילו ירבה העיקר על הגידולין לית ביה כדי לבטל הגידולין כדחזינן גבי כלאים זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא במאתים כלומר שאין עוד מאתים מן ההיתר שהיה בפנים לבטל האיסור שגדל באיסור כלאים אז הכל אסור שאין כלאי הכרם בטל בפחות ממאתים. לא הוסיף כלומר שעדיין מן ההיתר הראשון מאתים מאיסור הניתוסף לא אינו אסור גם הניתוסף אלמא אף על פי שנתוסף מעט מעט לא אמרינן ראשון ראשון עיקר מבטל ליה הכא נמי לא אמרינן הבצל מבטל הגידולין. ולי נראה דאינה ראיה לחומרא וק"ל להבין. הרא"ם ז"ל (לפי גרסת כתב יד אחד צריך לומר: ולא נראה. הרא"ם ז"ל. מהשמטה).
ובשטה כתוב בפנים אחרים וז"ל: והכי קא מיבעיא ליה גידוליו מותרין פשיטא ליה כמו שאפרש לקמן והא נמי פשיטא ליה שהעיקר של היתר מבטל גידוליו של איסור (בעורבה) בשרבה עיקר על גידוליו כדדרשינן בחולין כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו ובהשרשה זרוע ובא הוסיף איך לא הוסיף לא. פירוש הוסיף לגדל באיסור עד שלא היה בהיתר מאתים של איסור לא הוסיף לא אלמא בשרבה היתר על הגידולין הגידולין מותרין. מאי נימא כיון שרבו גידולין על עיקרו בטל ברוב לאפוקי מאיסורא דאורייתא דמדאורייתא ברובא בטל דכתיב אחרי רבים להטות או בששים לאפוקי מאיסורא דרבנן. גידולי היתר מעלין את האיסור דאף על גב דעיקר מבטל להו לגידולין כדמפיקנא מקרא לעיל זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא דעיקר חשוב אבל גידולין לא חשיבי לגבי עיקר ולא מבטלי או לא או דילמא כי היכי (דמבטלי) דבטלי גידולין לגבי עיקר כשהעיקר רבה עליו הכי נמי (מבטל) בטל עיקר לגבי גידוליו דטעמא דגידולין (מ)בטלי משום דהוו מעורבין יחד ועיקר נמי לא שנא. עד כאן. ואי קשיא נימא קמא קמא בטל כי ההיא דהמערה מיין נסך לבור דאפילו איסור כולו בטל ולקולא וכל שכן הכא גבי בצל דלחומרא. תריץ לא אמרינן קמא קמא בטל בדבר שדרכו להוסיף מאליו דכיון שדרכו בכך הוי כמי שבא הכל ביחד. ומההיא טעמא נמי אין הנוטפין מתבטלין בזוחלין לאבוה דשמואל שגשמין מוסיפין מאליהן ובלא הפסקה ואף על פי שפעמים מפסיקין מכל מקום אין בידנו להפסיקם כמו ביין נסך שבידו להפסיק וגם אינו רבה מאיליו. ועוד דהתם מתערב היטב ואינו ניכר אבל הגידולין נכרין בנהרות וגם הבצל מה שנתוסף מבחוץ ניתוסף ואינו מתערב עם העיקר הילכך אין כח לעיקר לבטלו. ומטעם שגדילין מן האיסור נמי אין לאוסרן דהא הוא סבר כרבי יוסי דאמר זה וזה גורם מותר כדתניא אין נוטעין אגוז של ערלה ואם נטע והבריך והרכיב מותר מיהו לכתחלה אין נוטעין דאין מבטלין איסור לכתחלה. ואין לומר שגידולי שביעית שביעית כדאמרינן בטבל במסכת תרומות שאפילו גידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה. שלא שנו חכמים לאיסור גידולין אלא בדבר שיש בו גזל כהן ולכך בתרומה החמירו לאסור אפילו בדבר שזרעו כלה פרק קמא דשבת בשמונה עשרה דבר. אבל בערלה ובשביעית וכלאי הכרם שאין בהן גזל כהן לא מצינו שגזרו חכמים בגידולין הילכך גידולי שביעית מותרין אפילו לא רבו על העיקר. ולכך לא קא מיבעיא ליה אלא אם יבטלו הגידולין העיקר כדפרישית. ופשט ליה מהדא דאמר רבי חנינא טריטא על שם מקומו בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו במאה שבכך תרומה בטלה ובתרומת מעשר כדאיסורו כך עלייתו שממאה מוציאין חד לתרומת מעשר אבל בתרומה גדולה דחטה אחת פוטרת את הכרי איסורה במשהו מידי דהוה אטבל דאמר רבי יוחנן בשלהי עבודה זרה כהיתרו כך איסורו וחטה אחת פוטרת את הכרי ותרומה גדולה נמי לא שנא. וגם אביי ורבא מודו בטבל שהוא במשהו (על עיקרו) מותר אלמא גידולי היתר מעלין את האיסור. ולקמן מותבינן עלה ומוקמינן בגידולי גידולין ואף על גב דבדבר שאין זרעו כלה אמרינן במתניתין דגידולי גידולין אסורין הכי עתה היא סברתו דכיון דרבו הגידולין מותר. גם לקמן יחלק בין קונמות דמתניתין לתרומה מטעם אחר. אלמא מכל מקום חזינן דגידולין מבטלין עיקר בתרומה וכל שכן בשביעית מקל וחומר דהשתא בתרומה שגידולי תרומה כל זמן שלא גידלו (מאתים) מאה הוו תרומה שביעית שגידוליו חולין כדפרשינן לעיל לא כל שכן שהגידולין מבטלין עיקר בשרבו עד ששים לבטלי אפילו מאיסורא דרבנן ולהוציא מאיסורא דאורייתא ברוב בטל. הרא"ם ז"ל.
בצל שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית ורבו גידוליו על עיקרו עיקרו אסור שחייב לבערו וגידוליו היתר דלא גזרו על גידולי שביעית כמו שגזרו על גידולי תרומה להיות כתרומה וכדאיתא לקמן מי אתו גידולין ומבטלין את האיסור. ומדרבנן קאמר דאלו מדאורייתא ודאי בטיל הוא ברוב כשאר האיסורין. ופירות שביעית גופיהו נמי לא מיבעיא ליה בשנתערבו בפירות של שמינית דפשיטא ליה דבטלין הם בנותן טעם וכדתניא לקמן אלא בגידולין ועיקר קא מיבעיא ליה אי מבטלין חד לחבריה או דילמא חשיבי ולא בטילי חד לגבי חבריה. הרשב"א ז"ל.
אף על פי שהוסיפו מאתים שהיו הפירות של ערלה קטנות בשעה שהרכיבן וסיבכן ועתה גדלו עד שהוסיפו ההיתר על האיסור מאתים שכך הוא ביטול ערלה. אסורין דקא סבר רבי יוחנן דכי היכי דעיקר לא מבטל גידולין גבי מעביר עציץ נקוב בכרם אלא אם הוסיף במאתים הכל אסור הכי נמי לא מבטלי גדולי היתר עיקר האיסור דקסבר דטעמא דגידולין משום דלא מיערב והכא נמי בעיקר לא שנא. והא לית לך למימר דטעמא דרבי יוחנן דאסר לא משום דמערב עיקר עם הגידולין אלא דמין במינו במשהו דהא שמעינן לרבי יוחנן דכל איסורין שבתורה בששים חוץ מטבל ויין נסך. ומשום זה וזה גורם לא אסר הכא רבי יוחנן דהא קיימא לן זה וזה גורם מותר. אם כן אין טעמו דרבי יוחנן אלא משום גידולין לא מבטלי העיקר הכא נמי בההיא דבצל דרבי ישמעאל לא שנא והא נמי ליכא למימר שאני ערלה דחמירא דבעיא מאתים לבטלה מה שאין כן בשביעית דכיון דמגידולין יליף כדפרישית לא שנא איסור קל ואיסור חמור טעם אחד להם. ולי נראה דעל כרחין משום דגידולין לא מיבטלי עיקר הוא טעמיה דרבי יוחנן דאי סבירא ליה בעלמא דגידולין מבטלי עיקר ויש ביטול בעיקר אם כן הכא נמי נימא תיבטל ערלה כדינא בעלמא באחד ומאתים אלא ודאי משום דסבירא ליה דאין כח בגידולין לבטל העיקר דאי משום חומרא דערלה יותר מדינה לא אוקמינן לה. בצל שנטעו בכרם ונאסר משום כלאי הכרם ונעקר הכרם וגדל אחרי כן בהיתר אסור משמע דאפילו גדל ההיתר מאתים כדי לבטל איסור כלאים בעלמא אף על פי כן הוא אסור הכא אלמא גידולי היתר אין מעלין האיסור. ואין לך לומר ולדחות דטעמיה דרבי יוחנן משום דסבר מין במינו לא בטיל דאם כן אמאי נקט בצל לאשמועינן בשאר איסורין דשכיחי. ופשטה ליה גם מן הדה ליטרא בצלים שתקנה מן התרומה ומן המעשר. בשביל כן לקח ליטרא דאמרינן בתרומות התורם במשקל משובח מכולם אי נמי מנהגם אז היה גם במקח ובממכר למכור ולקנות בלטראות כל דבר. וזרעה מתעשרת לפי כולה שבטל העיקר בגידולין ונעשה כמי שלא נתעשר מעולם. אלמא גידולין מבטלין עיקר. ודחינן דילמא לחומרא שאני שאף העיקר צריך לעשר עליו אמנם צריך לעשר מיניה וביה דלא לעשר מן הפטור על החיוב. מצאתי. ואינו נראה דהא פירוש טעמא דלא אתו גידולין ומבטלין עיקר משום דלא מערב עיקר עם הגידולין ואם כן אין יכול לעשר מיניה וביה כיון שמופרשין זה מזה ואין אנו יכולין להכיר מהו העיקר ומהו הגידולין. ונראה לי דצריך לעשר עליו ממקום אחר ולפי כולו לחומרא כדקאמ' אבל המעשר מקולקל דהמרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין. אלא מן הכא פשטה רבי אמי ותלמודא הוא הוא דקאמר לה. הרא"ם ז"ל.

וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל: ליטרא בצלים שתקנה וכו'. ודילמא לחומרא. ומסתברא לי דאינו מעשר מיניה וביה אלא מעשר עליו ממקום אחר כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב וקשיא לי והא חומרא דאתי לידי קולא היא וכדאמרינן בעלמא והמרבה במעשרות פירותיו מתוקנין ומעשרותיו מקולקלין. וי"ל דכיון דעיקר מעשר ותרומת מעשר שלהן מדרבנן הן לא גזרו בכך. עד כאן.
דתניא רבי שמעון אומר כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר והקדש וחדש כך שנויה בירושלמי וכן כל דדמי (בלהם) להם כגון ביצה שנולדה ביום טוב דדמי לחדש שבא היתרו מאליו בהאיר מזרח היכא דאין עומר וכן ביצה ליל חול מתירה וטבל בתיקון ומעשר והקדש בפדיון לא נתנו בהן חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. ואפילו אי מצינו דסבר רבי שמעון בשאר איסורין טאאין להם מתירין מין במינו בטל הכא מחמיר משום דיש לו מתירין. אמנם לרבי יוחנן דסבר בעבודה זרה דהא (מבטל) דבטל במשהו במינו משום דכהתירו כך איסורו לא סבירא בה כרבי שמעון דחשיב דבר שיש לו מתירין אותם הניתרין על ידי מעשה כגון טבל ומעשר שני והקדש אלא יש לו מתירין סבירא ליה כגון ביצה ודדמי לה דמתירן בא מאיליהן כדרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון וכל דבר שאין לו מתירין ה"ג בשביעית כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו בהם חכמים שיעור ובתוספתא לא כתיב תרומה ותרומת מעשר וחלה ובתרומה ביד כהן מוקי לה לקמן או שנפלה לו בירושה שאין לה מתירין. הכי גרסינן בשביעית ירושלמי (אלא) בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם אמרו לו והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו בהם חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת במינה תלמודא הוא דקא מייתי לה ואין זה מלשון הברייתא ובשביעית תנינן לה השביעית אוסרת בכל שהוא במינה והוא הדין לכל איסורין שבתורה דהאי אמרו לו רבי יהודה היא דפליג בזבחים. וגם רבי שמעון דאמר אין דם מבטל דם ומשם הוא למד כל התורה ולאו טעמיה משום דיש לו מתירין אמר להם סיפא דברייתא דלעיל דאמר ר"ש וכו' שביעית אינה אוסרת בכל שהוא אלא לביעור להצריכם ביעור כגון בצל של ששית שנטעו בשביעית והוסיף אפילו כל שהוא צריך ביעור ולא בטל אותו כל שהוא שגדל בשביעית בהיתר דששית. אבל לא לאכילה אם עבר זמן הביעור שאז פירות שביעית אסורין באכילה אם נתערבו בפירות ששית בתבשיל בקדרה יחד כגון בצלים של ששית ושל שביעית אינה אוסרת אלא בנותן טעם דהיינו פחות מששים. מיהו המשנה שהביא התלמוד דתנן וכו' לא אתיא אליבא דר"ש דהיא אוסרת אפילו באכילה דלעיל מינה תנן ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט הורד וישן בחדש חייב בביעור ועלה קתני זו המשנה שביעית אוסרת במינה בכל שהוא ושלא במינה בנותן טעם. ואני עיינתי במשנה וראיתי כפי דעתי דלגבי ביעור מיירי. אלמא מדמודה רבי שמעון בגידולין כל שהו מצריכים ביעור אלמא גידולין גברי על העיקר להצריכו ביעור (ובתרוייהו) ובתרייהו אזלינן אפילו במעט גידולין הכא נמי בבצל דרבי ישמעאל ליבטלו הגידולין העיקר מכל שכן בששים. הרא"ם ז"ל.

גמרא אמר רבי יונתן כצ"ל רבי שמעון אומר כצ"ל:

רש"י כולן או הד"א לא הס"ד האיסור הס"ד:

בד"ה ליטרא כו' שעישרה כהלכתה כצ"ל:

בא"ד הגידולים ומן העיקר כצ"ל העיקר הכי כצ"ל:

ברא"ש בד"ה לאחר כו' למפרע על כצ"ל:

בד"ה איש כו' כפר דימא כצ"ל:

בד"ה גידוליו כו' בטלי כי כצ"ל כו' של תרומה אף כצ"ל:

לעלות כחו וקשה נ"ל בהוספה:

בד"ה דלמא כו' עובדי כוכבים למאן כצ"ל:

ר"ן בד"ה ורבו כו' את האסור כצ"ל כך הס"ד עראי הס"ד בטלה הס"ד:

בד"ה אף על פי כו' על מה שהיו כצ"ל עיקר הס"ד שנא הס"ד ומעשרותיה הס"ד זריעה הס"ד יוחנן הס"ד:

ר"ן ד"ה בצל של תרומה. ודקאמרינן מותר לומר כו' ושרי באכילת עראי. ה"ה באכילת קבע לאחר שעשר:

ר"ן ד"ה אף על פי שהוסיף מאתים. אע"ג דגידולין של היתר דמזקנה קאתו דקי"ל כו'. כצ"ל:

ר"ן ד"ה שתקנה. שייך בה לשון זריעה. כצ"ל בלא ו':

רא"ש ד"ה גידוליו היתר. כי העיקר אינו יכול לבטל הגידולין כו' אלמא כו' לא אמרינן קמא קמא בטיל. קשה א"כ אפי' לא הוסיף נמי יאסר:

גידוליו היתר ועיקרו אסור. דברי התוס' בכאן מגומגמים והכונה לפע"ד דקשה איך אפשר שמעיקר האסור יצאו גידולי היתר. אין לך דבר המעמיד גדול מזה. ותי' ר"א דהו"ל זו"ז גורם דגם הקרקע גורם. ועל זה הקשו התוס' הקרקע אינו מענין גרמת האיסור. ובאמת זה הוא פלוגתת רש"י ותוס' במס' ע"ז (מט ע"א) ד"ה שאם וכו' ע"ש. ותי' תוס' דשמעתין שאני הכא שאין העיקר בעין בתוך הגידולים. פי' והוה כמו קדם וסלקו את השאור שם בע"ז מט ע"א. ולפ"ז גידוליו מותרים היינו הבצלים החדשים הנוספים על הבצל העקרי שאין בהם אלא כח איסור מהעיקר אבל לא גופו. אבל הבצל העיקר גופו שנתעבה אפילו הוסיף כמה וכמה פעמים בעביו וגדלו אין לו היתר בשום אופן שהרי האיסור גופו מעורב וזו"ז גורם ליכא. אמנם רש"י בפסחים (לד ע"א) ס"ל גידוליו ששנו בכל מקום היינו גוף הבצל שנתעבה והבצלים הנוספים המה גדולי גדולים וע"ש בתוס' ד"ה גידולי גידולים. וא"כ לרש"י למ"ד גידולים שרבו מותרים היינו הבצל עצמו שנתעבה ונתרבה חוזר להיתרו. ולדידיה לא שייך תי' תוס' שהרי לא נסתלק האיסור וע"כ צ"ל כתי' רבינו אליעזר דהו"ל זו"ז גורם עם הקרקע ורש"י לשטתו במס' ע"ז (מט ע"א) הנ"ל:

והנה מה שהקשה ריב"א בפסחים שם אפי' רש"י מהירושלמי דעד גורן שני אסור. בירושלמי שלפנינו וכן בר"ש שבפי' המשנה וכן ברמב"ם הלכות מעשר הגירסא עד גורן שלישי אסור. אמנם לפי גי' ריב"א עד גורן ב' אסור א"כ יהיה מוכרח כפי' רש"י דאי ס"ד הנוספים המה גידולים ולכשיעשו גורן ויחזור ויזרעם ויגדלו היינו גידולי גידולים זהו הגורן השני ומפורש במתני' לאיסור דתנן גידולי גידולים אסור. א"כ מה קמ"ל הירושלמי מתני' היא אע"כ הנוספים המה גידולי גידולים דתנן במתני' שאסורים ואמר בירושלמי שהם אסורים עד גורן השני מהם ושוב מותרים [ועיין לשון רש"י סוף פרקין שכתב זה השלישי עכ"ל וצ"ע]. ולפי' רש"י ניחא טפי לשון בצל של תרומה וכו' ומוקמינן ליה סוף פרקין בגידולי גידולין פי' בצל של תרומה היינו גידולי תרומה ושרבו גידוליו היינו גידולי גידולין. וזה דוחק ולרש"י ניחא דבצל של תרומה הוא כפשוטו של תרומה ושרבו גדוליו הוה סד"א שנתעבה הבצל עצמו ופריך הא גידולי תרומה אסורים ומשני האי שרבו גידוליו היינו בצלים הנוספים שהמה גידולי גידוליו לפי' רש"י כנ"ל וא"ש. ודע שרבו גידוליו היינו הבצלים הנוספים צריך כל אחד ואחד להתרבות ולבטל כל העיקר משום דלא ידעינן כמה נפיק מיניה מן העיקר אל התוספת ובכוליה משערינן:

כללא דנקטינן מהך שמעתין רק אך בשביעית הנוטה לשמינית גדולי היתר מעלים העיקר משום דבטל תו ע"י קרקע כמבואר לקמן (נח ע"ב) וכן פסק הרמב"ם. ואמנם הראב"ד החמיר דבעי' גם שיהיה נירוכין ולא גרס בדל"ת וגרס בש"ס נירוכין ברי"ש פי' שהטה העלים וגילה דעתו דלא ניחא ליה בגידולים ואם אפ"ה הוסיפו שלא לרצונו אז אינם נקראים על שם העיקר ומבטלים אותו ע"ש. ואמנם מששית לשביעית אסור דה"ל שביעית לביעור ויש לו מתירים ואינו בטל. אבל עקרו בשביעית ונטעו בשמינית מבטלים גידולים את העיקר. וקולא זו הוא רק בשביעית דבטלה ע"י קרקע אבל כל שאר איסורים אין העיקר של היתר מבטל גידולי איסור והיינו שבולת של עומר במנחות (סט ע"ב) וגם גידולי היתר אין מעלים עיקר האיסור כגון ילדה שסבכה בזקנה וכדומה בשמעתין:

אך בכל זאת אין צריכים לומר שיתהפך העיקר ויהיה ממש איסור כהגידולים עצמם ודי שאסור מפני תערובות איסור שבו אבל לא שיתהפך ממש. ואין בזה נפקא מיניה אלא לענין הפרשת מעשר אי צריך להפריש על כלו או סגי שיפרוש ממקום אחר ע"פ חשבון תערובות איסור שבו והיינו דמיבעיא ליה במנחות (ע' ע"א) ובעי למיפשט מדר' יוחנן ליטרא בצלים וכו' ודאי שאני התם שדרך זריעתו בכך ע"ש הסוגיא היטב והקשו תוס' מברייתא ליטרא מעשר טבל דשמעתין והניחו בקו' ע"ש והגאון מו"ה דוד אופנהיים ז"ל בתשובת חו"י דף רי"א ע"ב תמה דהיינו קושית הש"ס דשמעתין (נט ע"ב) ומשני ש"ס היתרא זרע אינשי וכו' וצ"ע לכאורה:

והנלע"ד בזה דלכאורה יש לפשוט האיבעיא דמנחות מש"ס דשמעתין דמשני היתרא זרע אינשי וכו'. פי' דקרא דכתיב כל מעשר תבואתך דמיניה ילפינן שהזרע עצמו שמוציא לזריעה צריך לעשר ונהפך לטבל ככל חטי ושעורי דעלמא ואתי קרא וגלי דוקא בהיתרא דזרעי אינשי הכי נתהפך הזרע לגדולין אך באיסורא כגון שהפריש מעשר משבולת ושתל השיבולת של מעשר טרם שהפריש ממנו תרומת מעשר דה"ל איסורא דאורייתא אע"ג שלא נתמרח בכרי ולא נתחייב מן התורה וכן הקשה בחו"י סס"י רכ"ד ולק"מ נהי דלא מחייבי בעלים להפריש קודם שנתמרח בכרי מ"מ כיון שהפריש מעשר משיבלים ונתן השיבלים ללוי חייב הוא מן התורה בתרומת מעשר וכשחזר ושתל השיבולת ה"ל איסורא ואיסורא לא זרעי אינשי וגילה לן קרא דבאיסורא לא יתהפך הזריעה לגידולין. וא"כ ממילא מוכח בהיתרא כה"ג ששתל שבולת מתהפך העיקר המותר לאיסור ואיפשטה האיבעית הש"ס דשם. וצ"ל דש"ס שם לא אסיק אדעתיה הך שינויא דשמעתין וא"כ יפה הקשו תוס' אדבעי למיפשט מר' יוחנן דליטרא בצל לקולא תפשוט מברייתא דליטרא מעשר לחומרא ויפה הקשו התוס':

איברא הר"ן בשמעתין כתב דה"נ קרא אסמכתא הוא דלא משכחת בתורה דבר שאין זרעו כלה. ובחו"י ססי' רכ"ד הנ"ל הקשה אהר"ן הא משכחת ליה בשבולת שעקרה ונטעה. ותי' מהר"י יעבץ ח"א ססי' וי"ו דקרא מיירי מזריעה ולא משתילה. זהו דעת הר"ן. מ"מ התוס' נ"ל דס"ל דלא אסמכתא הוא אלא קרא בשתילי שבלים מיירי ואיפשטא איבעיא דהתם אלא ש"ס דהתם לא אסיק אדעתיה הך שינויא דשמעתין ומשום הכי הקשו קושייתם:

והנה בשמעתין כדמתיב רמי בר חמי מקונם כתב הר"ן דהוה מצי למפרך מליטרא מעשר טבל אלא דהוה ידע לשנויי דשיל"מ. וצריך לומר לעיל כי פריך מהך ברייתא לא הוה מצי לשנויי הכי משום דס"ל דסברא דבטלה ע"י קרקע אלים ומבטל אפילו דשיל"מ וצ"ע אך להרא"ש ניחא דפירש חייבת במעשר אם שנת מעשר הוא ולא שביעית חייבת במעשר לפי כלו א"כ לא ה"מ לשנויי מטעם דבר שיש לו מתירין. דנהי דלא בטיל מ"מ זו"ז גורם שיתהפך העיקר לאיסור. אמנם (לקמן נט ע"ב) דפריך וכל היכא דטרח וכו' צ"ע הא כבר אסיק דמעשר אין בטילתו ע"י קרקע. וגם פריך להדיא מאותה ליטרא מעשר עליו ממקום אחר ולא מבבא דמעשר. א"כ קשה מאי פריך ת"ל דה"ל דבר שיש לו מתירין וצ"ל כיון דסברא דקא טרח מועיל שיהפך ההיתר לגמרי לאיסור. ומתוקן נעשה טבל. וששית נעשה שביעית שוב לא שייך דבר שיש לו מתירים עד שתאכלהו בביטול אכלהו בהיתר זה לא שייך אלא אם נשאר בתוארו אלא שרבה עליו ההיתר אבל אם נהפך לגמרי אין כאן דבר ממנו בעולם:

אך שלהי שמעתין דפריך מגידולי גידולי טבל אתרומה צ"ע טפי דהא טבל דשיל"מ הוא ובכולי שמעתין נוכל לדחוק מעשר ירק דרבנן ואתי' כמ"ד בדרבנן בטיל דשיל"מ ולמאי דקיי"ל כרב אשי בפ"ק דביצה דאפילו בדרבנן לא בטיל באמת לק"מ קושית הש"ס ולא אתינן לתי' הש"ס היתרא זרעי אינשי ומיושב קושית התוס' מנחות הנ"ל וק"ל. אך הך קושיא מטבל אתרומה דסוף פרקין קשה דלמא בטבל דאורייתא ומשום דבר שיש לו מתירין וכן פי' התי"ט ומו"ח הגאון נ"י תמה על התי"ט משמעתין. ואדרבא אשמעתין קשה. ונ"ל דהוה ס"ד דש"ס בין בתרומה בין בטבל הדין שמתהפך ההיתר להאיסור ולא מטעם ביטול ואינו בטל אתינן עלה ומש"ה הקשה ומתרץ רבויא דרבו וכו' והיינו דמתבטל ברוב וא"כ כי ליכא רוב נמי אינו מתהפך אלא שאסור וכי איכא רוב מתבטל לגמרי והיינו בתרומה אבל בטבל לא שייך רבוי וביטול ואסור וכהתי"ט וכן פסק להדיא הרמב"ם גבי תרומה ע"י רבוי נתבטל גם העיקר והותר ובהלכות מעשר גבי טבל פסק דאסור עד גורן רביעי ולא הזכיר רבוי והנה אמת נכון הדבר:

הלכה אחר הפסח. והרי היא נהנית ממנו קודם הפסח נמצא עובר בלא יחל דברו במה שנהנית ממנו קודם הפסח שהרי הוא הדירה עד הפסח: ומותרת לילך אחר הפסח. שהרי לא הדירה אלא עד הפסח: גמ' העלה בידו בצל. ברייתא היא איבעי' היא דאיבעיא בבי מדרשא: שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית. איכא דאמרי שעיקרו גדל בשביעית ונתגדל עד שרבו גידוליו על עיקרו: וקא מיבעיא ליה הכי. גידוליהן איתינהו היתר שגדלו בשמינית ועיקרו אסור בהנאה שהרי גדל בשביעית וחייבין בביעור וכיון דרבו גידוליו על עיקרו שהיו יותר מן העיקר אותן גידולי היתר מעלין את האיסור שמבטלין את האיסור כולו או לא: מותר. דגידולי היתר מבטלין את האיסור והכא נמי לא שנא: ילדיה. של ערלה: שסיבכה. שהרכיבה בתוך אילן זקן של היתר והיו בה פירות הערלה: ואע''פ שהוסיפה. פירות לאחר שהרכיבה מאתים חלקים יותר ממה שהיתה בשעת הרכבה אע''ג דשאר ערלה בטלה במאתים: אסור. אלמא דלא אתו גידולין דהיתר ומעלין את האיסור: ופשט ליה מן הדא. דמותר דהווין נמי תרין: ליטרא. ממש של בצלים: שתיקנה. שעישרה כהלכתה וזרעה וגדלה: מתעשרת לפי כולה. אע''פ שכבר עישר מן העיקר והעיקר קיים ואינו כלה צריך להפריש מן הגידולים ומן העיקר לפי שבטלו גידולים את העיקר הכא נמי ההוא בצל שהעלה ישמעאל גידולין מבטלין את העיקר: דלמא לחומרא שאני. כגון הכא גבי ליטרא בצלים דלחומרא קאמר דצריך לעשר משום דגדולין מבטלין את העיקר אבל לקולא כגון בעיא דישמעאל דהוי להתיר לא אמר:

לאחר הפסח. אם . נהנית לפני הפסח משלו הרי היא בבל יחל שהרי תלה שלא תלך: שאת נהנית לי עד החג אם את הולכת עד הפסח. והיא עומדת בחדש אחד לפני הפסח: הלכה לפני הפסח אסורה להנות משלו עד החג ומותרת לילך לאחר הפסח. דבשלא הלכה לפני הפסח לא חל הנדר כלל: כפר ימא. יושב על שפת הים: כפר דימא. שם הכפר: העלה בידו בצל. שגדל בשביעית ועקרו בשביעית ויש לו דין פירות שביעית לענין ביעור ושאר דינין: ונטעו בשמינית. שכן דרך נוטעי בצלים שנוטע אחד והרבה גדלים ממנו והוא אינו כלה: והכי קמיבעיא לי' גידולי היתר הם דלא גזרו על גידולי שביעית להיות שביעית כמו שגזרו על גידולי תרומ' שבתרומה החמירו משום גזל השבט ועיקר אסור בפירות שביעית מי [אתו] גידולי היתר ומעלים את האיסור או לא דנהי דמדאורייתא בטל ברוב שמא חכמים החמירו כיון דעיקר חשוב ולא בטל ומדרבנן הוא דמיבעיא ליה והקשה הרב ר' אליעזר ממיץ אמאי לא הוי זה וזה גורם ומותר שהקרקע שהיא היתר והעיקר שהוא איסור גורמין לגידולין ותירץ דסבר זה וזה גורם (מותר) [אסור] וקשיא להר''ם דהכא חד גורם הוא דקרקע לא חשבינן לה לגורם דהיתר כדאמר פרק אלו טריפות (דף נח.) [ומודו] בביצה טריפה שהיא אסורה בדספנא מארעא דחד גורם הוא והטעם משום דגורם דקרקע אינו מינו ואינו דומה לגורם דתרנגולת ולכך לא חשיב זה וזה גורם דדוקא גבי שאור של חולין ושל תרומה וכן גבי זבל של עבודת כוכבים דדמי אהדדי ולכן מפרש הר''ם דלא שייך זה וזה גורם [אלא] היכא דגורם דאיסור דהיינו עיקר מתבטל הוא בגידולים ואינו בעין שאינו ניכר לא שייך זה וזה גורם וכן בשאור של תרומה מיירי שהוא בעין: בצל של תרומה שנטעו. ולקמן מוקי לה בבצל דגידולי תרומה דגידולי גידולין מותרין: ורבו גידולים על עיקרו מותר. אלמא גידולי היתר מעלין עיקר דאיסור ואע''פ שאין זרעו כלה כמו בצל: ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות. שהם ערלה אפי' הוסיף במאתים דהיתר אסורים הפירות דעיקר חשוב ואינו בטל בתוספת היתר דכל התוספת דמסיבוך ואילך מותרים דבטל בזקנה גם אילו לא היה. בה פירות וסיבכה תהיה מותרת שמתבטלה בזקנה (אחר) [אלמא] גידולי היתר אין מבטלין עיקר של איסור: בצל שנטעו בכרם. ונאסר כדין כלאי הכרם ונעקר הכרם דהשתא מותרין כל הגידולין: אסור. אפילו הוסיפו מאתים על העיקר אלמא דעיקר האסור אינו בטל ה''נ בצל דשביעית אינו בטל אלמא (אי איכא [תרין] דאמרי דגידולי היתר אין מבטלין לעיקר דאיסור: ליטרא בצל שתיקנה. פירוש שעישרה מתרומות ומעשרות וזרעה: מתעשרת לפי כולה. ולא אמרי' דליטרא א' שעם הגדולין היה מן העיקר שהרי אין זרעו כלה וכבר היא מתוקנת משום דגידולי איסור מבטלין העיקר ה''נ נימא דגידולי שמינית מבטלין עיקר של שביעית: דלמא התם לחומרא. דגידולי איסור מבטלין היתר אבל של היתר שמא לא יבטלו איסור:

ר"ן
גמ' איש כפר ימא. שהיה דר בכפר שהיה עומד על שפת הים: העלה בידו. העלה שאלה זו בפיו כדמתרגמינן ובידו רצפה ובפומיה ממלל (ישעיה ו): ורבו גדוליו על עיקרו. לאו רבייה בלחוד קאמר אלא רבייה שכיוצא בה במידי דאתי מעלמא היה בה כדי לבטל את האסור מיהו בגדולין מספקא ליה אי גדולי היתר מעלין את האיסור או לא ונ''ל דעיקר ספיקיה אי אמרינן דגידולין כיון שנמשכין ויוצאין מן העיקר שאינו כלה אי הוו להו כעיקר ואסירי אי הוו להו כהיתר ומעלין את האסור ובדין הוא דהוה ליה למיבעי גידולין עצמן שרו או אסירי מיהו הא בהא תליא דאי גידולי היתר מעלין את האיסור פשיטא דשרו ואי אין מעלין פשיטא דאסירי דאי שרו היו מעלין כך נראה בעיני ובסמוך תראה מה שהזקיקני לפרש כך: בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו מותר. כלומר דלא הוי תרומה דאתו גידולין ומבטלין עיקר מיהו טבל הוי דהא בטלו גדוליו את העיקר ודקאמרינן מותר לומר דפקע שם תרומה מיניה ושרי באכילת עראי: שביק מר תרין. רבי יוחנן ורבי יונתן דסבירא להו דלא אתו גידולין ומבטלין עיקר: ילדה שסבכה בזקנה. ילדה שלא עברו עליה ג' שנים וקצצה והרכיבה בנטיעה זקנה שעברו עליה ג' שנים ובה פירות שאילו לא היו בה פירות אמרינן בפרק משוח מלחמה (סוטה מג:) דילדה שסבכה בזקנה בטלה: אע''פ שהוסיף מאתים אסור. אע''פ שהוסיפו אותן פירות בגידולין מאתי' על מה שהיו קודם שסבכה אסור אע''ג דגידולין של היתר מזקנה קאתו וקיימא לן ילדה שסבכה בזקנה בטלה אפילו הכי כיון שפירות הללו כבר היו בה קודם שסבכה אין גידולין שבהם מבטלין עיקר: אף על פי שנעקר הכרם. וגדל אח''כ בהיתר אסור אלמא גידולין כיון שמן העיקר הם יוצאין הרי הם כמוהו וגבי שביעית נמי לא שנא: שתקנה. שהפריש תרומתה ומעשרותיה: וזרעה. לפי שיש באותה ליטרא כמה בצלים והוא נוטעה אילך ואילך ושייך בה לשון זריעה: מתעשרת לפי כולה. לפי הגידולין והעיקר אלמא אתו גידולין המחויבין ומבטלין את העיקר הפטור ואף על גב דלעיל בסמוך אמר רבי אבהו משמיה דרבי יוחנן דילדה שסבכה בזקנה ובה פירות אע''פ שהוסיפה מאתים אסור דאלמא לא אתו גידולין ומבטלין עיקר אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן: דלמא לחומרא שאני. לעולם אימא לך דמדינא לא אתו גידולין ומבטלין עיקר דאדרבה הרי הם כמוהו אלא דהכא משום חומרא בעלמא אמרינן דמבטלין ובמה שפרשתי לא קשיא לן הא דמקשו הכא הא חומרא דאתי לידי קולא הוא דאי מעשר מינה ובה דלמא מעשר מן העיקר על הגידולין והוי מן הפטור על החיוב ואי מעשר עליה ממקום אחר הוה ליה מרבה מעשרותיו דלא קשיא כלל דהואיל דאין גידולין מעלין את העיקר הוו להו גידולין כעיקר כיון דמיניה רבו והך ליטרא עיקרה וגידולה פטירי מדינא וכי מעשר מינה ובה ליכא למיחש כלל:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד