נדרים נו ע"ב

נדרים נו ע"ב - Steinsaltz

this is just as it is with regard to the case of a bed designated exclusively for vessels, as it is taught in a baraita: If the bed in a mourner’s house was a bed designated for vessels and not for sleeping, one need not overturn it. The same is true with regard to the bed of fortune. Since it is not for sleeping, one need not overturn it.

Rather, if defining a dargash as a bed of fortune is difficult, this is difficult, as it is taught in a baraita that Rabban Shimon ben Gamliel says: A mourner need not overturn a dargash; rather, he loosens the loops that connect the straps that support the bedding to the bedframe, and it collapses on its own. And if a dargash is a bed of fortune, does it have loops [karvitin]? When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said: I asked one of the Sages about the meaning of dargash, and Rav Taḥalifa, from the West, was his name, who frequented the tanners’ market. And he said to me: What is a dargash? It is a leather bed.

It was stated: Which is a bed and which is a dargash? Rabbi Yirmeya said: In a bed, one fastens the supporting straps over the bedframe; in a dargash, one fastens the straps through holes in the bedframe itself. The Gemara raises an objection from a mishna in tractate Kelim (16:1): With regard to wooden vessels, from when are they considered finished vessels and susceptible to ritual impurity? A bed and a crib are susceptible from when he smooths them with the skin of a fish. And the objection is: If in a bed the straps are fastened over the bedframe, why do I need smoothing with the skin of a fish? The wood of the bedframe is obscured from view.

Rather, with regard to both this, a bed, and that, a dargash, one fastens the straps through holes in the bedframes themselves, and the difference between them is: In a bed, the straps are inserted and extracted through holes in the bedframe; in a dargash, the straps are inserted and extracted through loops attached to the bedframe, as Rabban Shimon ben Gamliel said that one loosens the loops and the bedding falls on its own.

Rabbi Ya’akov bar Aḥa said that Rabbi Yehuda HaNasi said: With regard to a bed whose two posts [nakliteha] protrude, rendering its overturning impossible, he stands it on its side, and that is sufficient for him. Rabbi Ya’akov bar Idi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel with regard to the overturning of a dargash.

MISHNA: For one who vows that the city is forbidden to him, it is permitted to enter the Shabbat boundary of that city, the two-thousand-cubit area surrounding the city, and it is prohibited to enter its outskirts, the seventy-cubit area adjacent to the city. However, for one who vows that a house is forbidden to him, it is prohibited to enter only from the doorstop and inward.

GEMARA: The Gemara asks: From where do we derive that the legal status of the outskirts of a city are like that of the city itself? Rabbi Yoḥanan said that it is as the verse states: “And it came to pass when Joshua was in Jericho, that he lifted up his eyes and looked” (Joshua 5:13). What is the meaning of “in Jericho”? If we say that it means in Jericho proper, isn’t it written: “And Jericho was completely shut” (Joshua 6:1)? Rather, learn from here that Joshua was in the outskirts of the city. And although he was in the outskirts, the verse states that he was in Jericho.

The Gemara asks: Say that the legal status of one located even in the Shabbat boundary of a city is like that of one inside the town itself, and perhaps although Joshua was merely within the Shabbat boundary, the verse characterizes him as being in Jericho. The Gemara rejects this: Isn’t it written with regard to the boundary of a city: “And you shall measure outside the city…two thousand cubits” (Numbers 35:5)? This indicates that the boundary of a city is considered outside the town and not part of the city itself.

§ We learned in the mishna: For one who vows that a house is forbidden to him, it is prohibited to enter only from the doorstop and inward. The Gemara infers: However, from the doorstop outward, no, it is permitted to enter. Rav Mari raised an objection based on a verse written with regard to leprosy: “And the priest shall go out from the house to the entrance of the house, and he shall quarantine the house” (Leviticus 14:38). And the question was raised in the halakhic midrash: One might have thought that the priest may go to his house and quarantine the leprous house that he examined from there. Therefore, the verse states: “To the entrance of the house” (Leviticus 14:38). If he may go only to the entrance of the house, one might have thought that he may stand beneath the lintel and quarantine the house from there. Therefore, the verse states: “And the priest shall go out from the house,” indicating that he may not quarantine the house until he goes out from the entire house.

How so? Ab initio, the priest stands outside, alongside the door jamb, and quarantines the house. And from where is it derived that if he went to his house and quarantined the house, or stood beneath the lintel and quarantined the house, that his quarantine is an effective quarantine after the fact? The verse states: “And he shall quarantine the house” (Leviticus 14:38), which means in any case. Apparently, the legal status of the area beneath the lintel is identical to the status inside the house, even if it is beyond the doorstop. The Gemara answers: It is different with regard to a leprous house, as it is written: “And the priest shall go out from the house,” indicating that he cannot quarantine the house until he goes out from the entire house.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נו - ב

לא צריך להפוך את הדרגש אע"פ שהוא סוג של מיטה, מידי דהוה אמטה המיוחדת לכלים, שהיא מיטה רגילה מבחינת צורתה, אלא שלא ישנים עליה, ולכן אין צורך להופכה. והוא הדין שלא צריך להפוך את הדרגש, על אף שהוא מיטה.

דתניא: אם היתה מטה המיוחדת לכלים, אין צריך לכפותה.

וזוהי הסיבה שלא צריך להפוך את הדרגש, אע"פ שזה סוג של מיטה, כיון שסוף סוף לא ישנים עליה.

אלא אי קשיא, אם נרצה להוכיח שדרגש אינו ערסא דגדא, יש להוכיח זאת מהא דתניא בהמשך הברייתא ההיא, שכל זה זאת דעת חכמים.

אבל רשב"ג אומר: דרגש גם הוא צריך לעשות בו היכר של אבילות.

ומה עושה?

מתיר קרביטיו [רצועות של עור], והוא נופל מאליו.

ואם נאמר שדרגש, ערסא דגדא הוא - קרביטין [רצועות עור] מי אית ליה?

הרי אמרת שדרגש הוא מיטה רגילה, רק שאין יושבים עליה לפי שהיא עשויה למזל?

ונמצא, שאין אנו יודעים עדיין מהו דרגש.

כי אתא רבין כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר:

שאילתיה מהו דרגש לההוא מרבנן, ורב תחליפא בר מערבא שמיה, דהוה שכיח בשוקא דצלעי [שוק של רצענים].

ואמר לי: מאי דרגש? - ערסא דצלי! מיטה של עור שמשטח המיטה עשוי לא מחבלים, אלא מרצועות של עור.

ובדבר זה נחלקו רבנן ורשב"ג בברייתא לעיל, שלרבנן כיון ששפת המיטה היא מעור אין הופכים את המיטה, ורשב"ג אומר שלמרות שאין הופכים את הדרגש, מתיר את רצועות העור שיוצרים את משטח המיטה, כדי שלא יהיה אפשר להשתמש בה.

איתמר איזהו מטה ואיזהו דרגש? מה ההבדל ביניהם?

אמר רבי ירמיה: ההבדל הוא בצורת הקשירה והחיבור בין המשטח למסגרת של המטה.

מטה, מסרגין [קושרים] אותה על גבה שמלפפים את החבלים היוצרים את משטח המטה על המסגרת, כך שבסופו של דבר לא רואים את המסגרת.

ואילו דרגש, מסרגין אותו מגופו. יש נקבים במסגרת, ושם מכניסים את רצועות העור, כך שהמסגרת של הדרגש נשארת גלויה לעין.

מיתיבי על רבי ירמיה מהא דתניא:

כלי עץ, מאימתי מקבלים טומאה? שהרי אין כלי מקבל טומאה אלא רק אחרי גמר עשייתו, ואם כן, מהו גמר עשייתם של המטה והעריסה?

משישופם בעור הדג שיגמרו את השיוף האחרון שהיו עושים על ידי עור של דג.

ואם נאמר שמטה מסתרגת על גבה, תיקשי שהרי על ידי צורת קשירה כזאת הרי לא רואים כלל את המסגרת של המיטה, ואם כן, למה לי שיפת עור הדג?

אלא חוזר בו רבי ירמיה מדבריו לעיל, ואומר:

הא והא, בין מיטה בין דרגש, קשירתם היא מגופן, על ידי הנקבים שיש במסגרת, ולא על גבה.

אלא ההבדל הוא שמטה, אעולי ואפוקי בביזיני, מכניסים את החבלים בנקבים עצמם.

ואילו בדרגש, אעולי ואפוקי באבקתא. מכניסים בנקבים לולאות, ובלולאות מכניסים את רצועות העור.

וחוזרת הגמרא להוסיף לגבי הפיכת המטות בבית האבל:

אמר רבי יעקב בר אחא אמר רבי: מטה שאי אפשר להפוך אותה כיון שנקליטיה כלומר רגלי המיטה לא מגיעים רק עד משטח המיטה אלא ממשיכים ויוצאין למעלה, ואין יכולים בגלל זה להופכה, זוקפה על צידה, ודיו, שהרי לא יכול להופכה.

אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי, לגבי המחלוקת לעיל לגבי דרגש בבית האבל, שרבנן אמרו זוקפו ורשב"ג אמר מתיר קרביטיו:

הלכה כרשב"ג!

מתניתין:

כמו המשניות הקודמות, גם משנתנו עוסקת בביאור מה נכלל בדבריו של אדם כשאוסר על עצמו דבר.

וכאן מבואר במה נאסר אדם שאסר על עצמו את העיר, מה כלול בעיר, ומה לא.

הנודר הנאה מן העיר.

העיר מתחלקת לשלשה איזורים:

העיר עצמה.

עיבורה של עיר, שהם שבעים אמה ושיריים שנותנים לעיר מסביב, שרק משם ואילך מתחילים למדוד תחום שבת.

תחומה של עיר, שהם אלפים אמה ריקים מחוץ לעיר, שאסור לבנות בהן.

ואדם זה, שאסר עצמו בהנאה מהעיר, לא נאסר אלא מאזור העיר עצמה, כי זה הוא עיקר שם העיר, ולכן זה מה שנכלל בדבריו.

אבל מותר הוא להיכנס לתחומה של עיר, באלפיים האמות שמסביב לעיר, כיון שלא נאסר תחומה של העיר בכלל העיר.

ואסור להכנס לעיבורה, כי עיבור העיר הוא בכלל העיר, וגם הוא נאסר בכלל דבריו,

אבל למרות שאמרנו שהנודר מן העיר אין תחום העיר בכלל העיר להיאסר עמה, לגבי בית אין הדין כן.

אלא הנודר מן הבית, אסור מן ה"אגף" ולפנים. שגם מקום הגפת הדלת היא בכלל הבית, וגם מקום זה נאסר.

גמרא:

למדנו במשנה שהנודר מהעיר, אסור גם גם בעיבור העיר.

ומוכח, שגם עיבור העיר נקרא "עיר".

ושואלת הגמרא: מנלן דעיבורא דמתא עיבור העיר, כמתא דמי כמו העיר הוא?

אמר רבי יוחנן: דאמר קרא לגבי המצור שהטיל יהושע על העיר יריחו לפני שכבש אותה: "ויהי בהיות יהושע ביריחו". וגומר.

ולכאורה קשה, מאי כונת הפסוק שיהושע היה ביריחו?

אילימא שהכוונה בעיר יריחו ממש, והכתיב "ויריחו סוגרת ומסוגרת", ולא יכול להיות שהיה יהושע בעיר עצמה.

אלא, שמע מינה, שלא היה ביריחו עצמה אלא בעיבורה. ובכל זאת אמר הכתוב שהיה יהושע ביריחו. ומוכח, שעיבורה של עיר הוא כעיר.

אך מקשה הגמרא: אימא, אולי נאמר שיהושע היה בתחומה של העיר ולא בעיבורה, ונגם זה חשב שהיה בעיר, ונלמד מזה שאפילו בתחומה של עיר הרי הוא כעיר?

ומתרצת הגמרא: זה אי אפשר לומר.

דהא כתיב בתורה לגבי מדידת תחומה של עיר, אלפיים אמה מסביב לעיר:

"ומדותם - מחוץ לעיר".

הרי שקראה התורה לתחום העיר "מחוץ לעיר", לפי שאין תחום העיר נכלל בתוך העיר.

ולכן, אם נדר הנאה מהעיר, לא נאסר תחום העיר.

שנינו במשה: הנודר מן הבית, אינו אסור אלא מן האגף ולפנים:

והיינו, כל הבית, עד למקום הגפת הדלת נאסר.

ואומרת הגמרא: רק ממקום הגפת הדלת ופנימה נאסר, אבל מן האגף ולחוץ, לא.

מתיב רב מרי מהא דתניא:

אמרה תורה לגבי צרעת בתים, שהכהן צריך לבוא ולומר "הבית טמא".

ודנה הברייתא היכן צריך הכהן להיות בשעה שהוא מטמא את הבית:

כתיב "ויצא הכהן מן הבית".

יכול ילך הכהן לביתו שלו עצמו, ומשם יסגיר את הבית הטמא?

תלמוד לומר "אל פתח הבית".

הרי שצריך הכהן להשאר ליד הבית הטמא, ושם לטמאתו.

וכיון שאמר הכתוב "אל פתח הבית", יכול יעמוד הכהן תחת המשקוף של הבית הטמא, ויסגיר בעומדו שם את הבית?

תלמוד לומר "מן הבית" - עד שיצא מן הבית כולו!

ולכאורה יש להקשות, שמצד אחד לומדים מהכתוב הזה שלא יתרחק הכהן מהבית הטמא, ומצד שני לומדים מאותו הפסוק שלא יהיה בבית ההוא - הא כיצד?

עומד בצד המשקוף, ויסגיר.

כי כאשר עומד הכהן לצד המשקוף מבחוץ אין הוא רחוק מהבית, ומצד שני הוא אינו בתוך הבית.

ומוכח מדברי הברייתא, שתחת המשקוף עצמו אסור לכהן לעמוד היות ומקום זה נחשב בתוך הבית, ואפילו מפתח הדלת ולחוץ, כל שהוא תחת המשקוף הרי זה חלק מהבית.

ואם כן, האיך אמרנו שהנודר מהבית מותר לעמוד על מפתן הבית מהאגף ולחוץ, והרי כל המפתן שתחת המשקוף הוא חלק מהבית!

ולקמן הגמרא תיישב זאת.

ובינתיים, ממשיכה הגמרא להביא את את דברי הברייתא, בהמשך:

ומנין שאף על פי שאין לו לכהן להתרחק מהבית הטמא בשעה שמטמאו, בכל זאת, אם הלך לביתו, והסגיר בהיותו בביתו את הבית המנוגע, שמועיל הסגרו של הכהן?

או שעשה לא כדין, ועמד תחת השקוף על עובי המפתן שתחת המשקוף, והסגיר, שהסגירו מוסגר?

תלמוד לומר "והסגיר את הבית", מכל מקום שבדיעבד מועיל גם באופנים האלו.

עד כאן את דברי הברייתא.

ועתה באה הגמרא לתרץ את הקושיה מהברייתא, שמוכח ממנה כי תחת המשקוף כולו, גם בחלק החיצוני, נחשב כמו הבית עצמו, ולמה אמרנו שאדם הנודר מהבית, מותר הוא במפתן תחת המשקוף מחוץ למקום הגפת הדלתות?

ומתרצת הגמרא: שאני גבי דין צרעת בבית, דכתיב שם "מן הבית", שיש לנו גילוי מיוחד של הכתוב כי עד שיצא מן הבית כולו, כולל תחת כל המשקוף, רק אז יוכל הכהן לטמאות את הבית.

אבל ודאי שבעלמא, וכגון לגבי האוסר את עצמו מהבית, אין המפתן שתחת המשקוף ולחוץ נחשב כתוך הבית.

המשנה שלפנינו הובאה לעיל בגמרא דף מז א. ונסתפק שם רמי בר חמא בפירושה. וכאן תתבאר המשנה לפי הצד הראשון בספיקו של רמי בר חמא, ועל פי פירוש הר"ן.

מידי דהוה [כמו שהוא] הדין האמור אמטה [על מיטה] המיוחדת לכלים, דתניא [שכן שנינו בברייתא] : אם היתה בבית האבל מטה המיוחדת לכלים ואינה מיועדת לשינה — אין צריך לכפותה. ואף מיטת מזל זו, כיון שאין ישנים עליה — אינה צריכה כפייה.

אלא אי קשיא [אם קשה] — הא קשיא [זה קשה], דתניא [שהרי שנינו בברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: דרגש אין האבל כופה אותו אלא מתיר קרביטיו (לולאות המחזיקות את המצע) והוא נופל מאליו. ואי [ואם] דרגש ערסא דגדא [מיטת מזל] הוא, קרביטין מי אית ליה [האם יש לו]? הרי אין במיטה זו לולאות כלל! כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר: שאילתיה [שאלתיו] מהו דרגש לההוא מרבנן [לאחד החכמים] ורב תחליפא בר מערבא שמיה [שמו] דהוה שכיח בשוקא דצלעי [שהיה מצוי בשוק מוכרי העורות], ואמר לי: מאי [מהו] דרגש — ערסא דצלא [מיטה של עור].

איתמר [נאמר], איזהו מטה ואיזהו דרגש? אמר ר' ירמיה: מטה — מסרגין אותה על גבה שקושרים את הסירוג המחזיק את המצע על גבי מוטות המיטה, דרגש — מסרגין אותו מגופו שהסירוג נקשר בחורים המצויים בתוך המוט של המיטה. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: כלי עץ מאימתי נחשבים ככלים גמורים הראויים להיות מקבלין טומאה? המטה והעריסה — משישופם בעור הדג, שהיו משפשפים בו את העץ כדי להחליקו. ואי [ואם] מטה מסתרגת על גבה, למה לי שיפת עור הדג? הרי בין כה וכה אין העץ של המיטה נראה לעין!

אלא צריך לומר כי הא והא [זה וזה], מיטה ודרגש, סירוגם מגופן של המוטות, וההבדל ביניהם הוא כך: מטה — אעולי ואפוקי בבזיני [מכניסים ומוציאים את הסירוג בנקבים שבמוטות], דרגש — אעולי ואפוקי באבקתא [מכניסים ומוציאים בלולאות הקשורות למוטות] וזהו שאמר רבן שמעון בן גמליאל כי כשמתירים את הלולאות נופל הסירוג.

אמר ר' יעקב בר אחא אמר רבי: מטה שנקליטיה (שני מוטות העולים על גבה) יוצאין וגבוהים, אי אפשר לכפותה מפני שהנקליטים בולטים ויוצאים בחוץ, אלא זוקפה על צדה, ודיו בכך. אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יהושע בן לוי: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בענין כפיית דרגש.

א משנה הנודר מן העיר — מותר ליכנס לתחומה (תחום שבת) של עיר שהוא בתוך אלפיים אמה מן העיר, ואסור ליכנס לעיבורה בתוך שבעים אמה הקרובות לעיר. אבל הנודר מן הבית — אסור רק מן האגף (מקום הגפת הדלת) ולפנים.

ב גמרא שואלים: מנלן דעיבורא דמתא כמתא דמי [מניין לנו שעיבורה של עיר כעיר עצמה הוא נחשב]? אמר ר' יוחנן, שאמר קרא [הכתוב]: "ויהי בהיות יהושע ביריחו" וגו' (יהושע ה, יג), ויש לשאול: מאי [מה] פירוש "ביריחו"? אילימא [אם תאמר] ביריחו ממש — והכתיב [והרי נאמר] "ויריחו סגרת ומסגרת מפני בני ישראל אין יוצא ואין בא" (יהושע ו, א)! אלא שמע מינה [למד מכאן] שהיה בעיבורה של העיר, ואף שלא היה ביריחו ממש נאמר עליו שהיה בתוכה.

ומקשים: אימא [אמור] שאפילו הנמצא בתחומה של העיר נחשב כאילו הוא בעיר, ויהושע היה בתחום העיר יריחו ונחשב לו הדבר כאילו היה ביריחו עצמה! ודוחים: הא כתיב [הרי נאמר] בתחומה של עיר "ומדתם מחוץ לעיר... אלפיים באמה" (במדבר לה, ה), משמע שתחומה של העיר נחשב מחוץ לעיר, ולא כעיר עצמה.

ג שנינו במשנה: הנודר מן הבית אינו אסור אלא מן האגף ולפנים. ומדייקים: אבל מן האגף ולחוץ, כל שהוא מחוץ למקום הגפת הדלת — לא. מתיב [מקשה] רב מרי: נאמר בהלכות נגעים "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית" (ויקרא יד, לח), ושאלו במדרש ההלכה: יכול ילך הכהן לביתו ויסגיר משם את הבית בתורת בית המנוגע בצרעת — תלמוד לומר: "אל פתח הבית" (ויקרא יד, לח). אי [אם] אל פתח הבית, יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר — תלמוד לומר: "ויצא הכהן מן הבית", עד שיצא מן הבית כולו.

הא כיצד? עומד בחוץ בצד המשקוף ויסגיר. ומנין שאם הלך לביתו והסגיר, או שעמד תחת השקוף (המשקוף) והסגיר שהסגירו מוסגר בדיעבד — תלמוד לומר: "והסגיר את הבית" (ויקרא יד, לח), מכל מקום. משמע שגם מחוץ לדלת, כל זמן שהוא מתחת למשקוף — נחשב כנמצא בתוך הבית! ומשיבים: שאני [שונה] הדבר גבי בית המנוגע, דכתיב [שנאמר] בו: "ויצא הכהן מן הבית" וכוונתו עד שיצא מן הבית כולו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מתני' הנודר מן העיר מותר ליכנס לתחומה. כלומר תוך תחום שבת דהיינו אלפים אמה ואסור ליכנס לעיבורה פי' תוך שבעים אמה ושירים שמשם ולפנים נדון מן העיר ומשם ואילך מודדין תחום שבת כדאיתא במסכת עירובין [דף נז.] אבל הנודר מן הבית אסור מן האגף ולפנים פירוש מהגפת הדלתות ולפנים [מלשון] יגיפו הדלתות ומן האגף ולחוץ מותר אפי' תחת המשקוף:

מידי דהוה אמטה מיוחדת לכלים. והא דאמרינן שכופין כל המטות היינו מטות המיוחדות לשכיבה ולישיבה:

דרגש מתיר קרביטיו. לולאות שהוא קשור בה:

בשוקא [ס"א דגלדאי] דצלעי. רצענים הבקיאים במלאכת עור:

ערסא דצלא. מטה של עור ולפי שהעור מתקלקל בנגעו בארץ פטרוהו מכפיה:

מסרגין אותה על גבה. על גב הארוכות:

מסרגין אותו מתוכו. מחברו לארוכות המטה:

משישופם בעור הדג. להחליקם ואז נגמרה מלאכתם לקבל טומאה:

למה לי שיפת עור הדג. והלא הארוכות מכוסות בסריגי המטה:

אעולי ואפוקי בבזיוני. בנקבי הארוכות:

באבקתא. לולאות התלויות בארוכה:

שנקליטיה יוצאין. עץ יוצא מאמצע המטה א' במראשותיה ואחד במרגלותיה והן גבוהין ונותנין עץ ארוך על שניהן ופורסין עליו סדין לאהל על המטה ואינם קבועין במטה ואם יש מטה שנקליטיה יוצאין מגופה וקבועין בה ואין יכול לכפותה מפני אותן נקליטין זוקפה על צדה ודיו:

מתני' ואסור ליכנס לעיבורה. שבעים אמה ושירים שנותנים אותם עיבור לעיר ומהם והלאה מודדין תחום שבת:

מן האגף ולפנים. ממקום הגפת הדלת:

גמ' הכתיב ומדותם מחוץ לעיר. אלמא תחום העיר מיקרי חוץ לעיר:

יכול ילך לביתו ויסגיר. על ידי חבל ארוך או על ידי שליח:

ת"ל אל פתח אי אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר. דהיינו מן האגף ולחוץ אלמא קרינן ביה פתח הבית:

מטה שנקליטיה יוצאין ממנה ר"ל שני פסין גבוהין מאמצעיתה אחד מצד ראש המטה ואחד מצד מרגלותיה לפרוס עליהם את הכילה להגין מזבובים ומאבק התקרה הואיל ואי אפשר להפכה אין צריך לכפותה אלא זוקפה על צדה והוא שוכב על מטה אחרת כפויה או על גבי קרקע לדעת קצת וכבר ביארנו ענינים אלו באחרון של מועד קטן:

כבר ידעת שהכלים אין מקבלין טומאה עד שתגמר מלאכתן יראה מסוגיא זו שהמטה אם סירוגה מגבה גמר מלאכתה משנסתרגה שהרי אינה ראויה להחליקה בעור הדג ליפותה שהרי אין יפיה נראה הואיל ומכוסה היא בחבלים ואם כן מה שאמרו המטה והמכסה משישופם בעור הדג ר"ל שיחליק זרועות המטה בעוד הדג פירושה כשהיא מסורגת בי בזעי ר"ל בנקבים שבארוכות עצמן ר"ל שהחבלים עוברים בנקבים שבתוך אמצע הארוכות והם היו סתם מטות באותו זמן שהרי הקשו מזו למה שאמרו שסירוגה מגבה שאם כן שיפת עור הדג למה לי ותירצו הא והא ר"ל בין מטה בין דרגש סירוגה מתוכה אלא מטה אפוקי ועיולי בי בזעי ר"ל בנקבים שבארוכות עצמן דרגש עיולי ואפוקי באבקתא ר"ל לולאות הנקראות קרביטין כמו שביארנו ומכל מקום כל שנסתרגה מגבה יראה שזו היא גמר מלאכתה ומקבלת טומאה אף בלא שיפת עור הדג:

כשהכהן רואה את הנגע בבית ורואה שצריך להסגירו או להחליטו צריך שיצא הוא מן הבית שנאמר ויצא הכהן מן הבית ולא שילך לביתו ויחליט או יסגיר על ידי חבל ארוך או על ידי שליח שהרי כתיב אל פתח הבית וכן לא שיעמוד מן האיגוף ולחוץ ר"ל תחת המשקוף שהרי כתיב מן הבית כלומר שיצא מכל הבית אפילו מתחת המשקוף הא כיצד עומד בצד חיצון של משקוף ומסגיר או מחליט ואע"פ שלענין נדרים מן האגוף ולחוץ כלחוץ בזו החמירו מדכתיב ביה מן הבית עד שיצא מכל הבית ובדיעבד מיהא אם הלך לביתו או עמד תחת המשקוף והסגיר הסגרו הסגר שנאמר והסגיר את הבית מכל מקום וכל שכן בהחלט:

משישופם בעור הדג זהו גמר מלאכתן ועושין להסיר הקסמין קטנים הבולטים ומחליקין אותו באותו עור. וההיא דחולין דמייתי מתוספתא דכלים ואלו הן גלמי כלי עץ שטמאים כל שעתיד לשוף ההיא שיפה אחרת היא שאינה עשויה אלא לנוי. הרא"ם ז"ל.

מתניתין הנודר מן העיר מותר ליכנס בתחומה באלפים שלה. ואסור בעיבורה שבעים אמה ושיריים סמוך לעיר. ולהכי קרי להו עיבורה שאם יש אפילו בורגנין שם מודדין משם החומה ועל שם שהוא בולט לחוץ כבטן אשה מעוברת קורה אותה עיבורה של עיר. הרא"ם ז"ל.

אלא מן האגף ולפנים ממקום שהדלת מתעכבת באסקופה כשהיא נעולה (לפנים). מן האגף ולחוץ היינו עובי שפת הפתח שעומד כלפי חוץ בזמן שהפתח נעול והיינו נמי עובי אסקופה שכלפי חוץ שהדלת מתעכבת בו. פירוש.
גמרא ואימא אפילו בתחומה בי מתא דהא תחומין קרי ליה חוץ לעיר כדכתיב מחוץ לעיר ואם יהושע בתחומין קאי לא הוה ביריחו אלא בפני יריחו.
הא כיצד עומד בצד המשקוף ויסגיר דהיינו חוץ לעובי אסקופה אלמא דשפת עובי אסקופא חיצונה שהדלת ננעלת בו כלפנים דמי והיכי אמרינן דכי נדר מן הבית מותר מן האגף ולחוץ שאני גבי בית דכתיב מן הבית עד שיצא מן הבית כולו חוץ לאיסקופה ממש אבל גבי נדרים מותר מן האגף פנימי של אסקופה ולחוץ. פירוש.

רש"י בד"ה מתניתין צ"ל מה"ד לתחומה ואח"כ מה"ד לעיבורא יכול לילך כצ"ל לעמוד הס"ד ולחוץ הס"ד ואחר כך מה"ד שאני גבי בית כצ"ל:

ר"ן יושב הס"ד האסקופה תחת הד"א בית הס"ד:

בד"ה שאני כו' ויצא דמן כצ"ל כלחוץ ומכאן הד"א:

במשנה ואסור ליכנס לעיבורה. הרע"ב פירש הבתים כו' וכ"מ בפי' הרמב"ם. ולשון המפרש ג"כ פגום נכנס כו'. (אבל שאר המפרשים וכן הפוסקים סתמו דבריהם) ונ"ל דאפי' לר"מ בפ"ה דעירובין דנותנין קרפף לעיר אף שאין שם בית מ"מ הכא יודה דאם אין שם בית מותר דאמרינן שם טעמיה מקרא דמקיר העיר וחוצה כו' ע"ש א"כ חזינן דמיקריא חוצה ולא עיר ממש:

רא"ש בסה"ע אלמא קרינן בהפתח הבית כ"נ דצ"ל:

גמ' ואפיקי באבקתא. נ"ב נ"ל פירושו כמו האביק שבמרחץ פ"ו דמקואות. עמ"ש שם:

ר"ן ד"ה בשוקא דצללי כצ"ל:

שם ד"ה ערסא דצלא כו' אינו כופהו וקאמר רשב"ג דמתיר כצ"ל:

הנודר מן העיר אסור ליכנס לעיבורה. מ"מ אם עיר נבנית שם ויש להעיר ההיא שם בפ"ע היא נדונית כעיר בפ"ע כאשר בארתי בתשובתי סי' תתכ"ו. ועיין תשו' מהר"מ א"ש ח"ב:

מן האגף ולפנים כו' הא מן אגף ולחוץ אינו בכלל בית. ובפסחים פה ע"ב נמי מוכח כן דהרי שערי ירושלים שלא קדשו מפני המצורעים לא קדשו ממילא ע"י קדושת העיר. ושערי עזרה קידשום בפ"ע אבל אגב עזרה לא נתקדשו. וכן פסק הרמב"ם באוכלי פסחים רפ"ט מק"פ ע"ש והנה מעובי שפת הדלת ולפנים כלפנים. ומעובי שפתה ולחוץ כלחוץ. ומקום עובי הדלת עצמה איני יודע וכמדומה לי שלזה נתכוון מג"א סי' נה סקי"א בשם ס' תניא וע"ש באליה רבה וצ"ע ועל ח"מ כאן:

המיוחדת. ליתן עליה כלים והואיל ואין ישנים עליה אין צריך לכפותה: קרביטין. לולאות שבו: קרביטין מי אית ליה. הכי קים להו דלא הוו להו קרביטין שאינה עשויה להתפרק אלא עומדת מוצעת לעולם: רבן שמעון אומר אין צריך לזוקפה. אלא הוא האבל נוטל קרביטין והיא נופלת: דצלעי. מוכרי עורות: ערסא דצלא. של עור שישן עליה אבל אינה חשובה כל כך ולהכי הואיל ואינה חשובה לא היה כופה אלא זוקפה ודיו והלכך אמרי' במתני' דמותר בדרגש שאינה מטה חשובה וערסא דצלא אית לה קרביטין ופליג רשב''ג בגמרא ואמר דבעי כפיה כל כך שמתיר קרביטין והעור נופל מאליו לפי שיש רצועות סביב לעור ומותחין אותו בין ארוכות המטה וקושרין הרצועות בארוכות ושוכבין עליו וכשמתירין הרצועות והעור נופל אין לך כפיה גדולה מזו: מטה מסרגין אותה על גבה. שכורכין הבגד או העור שישנים עליו סביב אותם עצים שעומדים מראשותיו ומרגלותיו נקובים ומכניסין המשיחות שבבגד או שבעור לתוך אותן נקבים: משישופם בעור הדג. שמשפשף העצים של מטה הארוכות והקצרות בעור הדג כדי לעשותן צהובין וחלקים: למה לי שיפת עור הדג והלא העור מכוסה מן החבלים או מן הבגד או מן העור: הא והא. מסתרגין מגופן: לעיולי ולאפוקי אבזיוני. שמכניסין ראשי המשיחות שבבגד דרך הנקבים וקושרים זה בזה: אעולי ואפוקי באבקתא. שקושרין לו לאות בעצי המטה מראשותיו וממרגלותיו ומכניסין ראשי משיחות בנקבים וקושרין בלולאות והיינו קרביטין: שנקליטיה יוצאין. כדאמרי' התם נקליטין שנים ואותה מטה אין אדם יכול לכפותה מפני נקליטיה אלא זוקפה על ב' מרגלותיה ומניחה ודיו: הלכה כרבן שמעון. דאמר מתיר קרביטין: מתני' לתחומה. בתוך אלפים אמה: לעיבורה. היינו פגום נכנס פגום יוצא של אותה העיר: גמ' אלא שמע מינה בעיבורה הוה קאי. וקרי ליה ביריחו: אימא ואפילו בתחומה. הוי בתוך העיר והאי דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו בתחומה הוה קאי: תחומה אקרי חוץ לעיר דכתיב ומדותם מחוץ לעיר: מן האגף ולפנים. מן סגירת הפתח ולפנים אגף כמו (יומא יח.) הגפת דלתות אבל מן האגף ולחוץ על עובי המפתן אינו אסור: יכול ילך לביתו ויסגיר. ע''י שלוחו: ת''ל אל פתח הבית. של מנוגע צריך לעמוד: הכי גרסינן על השקוף. על עובי המפתן: עדי שיצא מן השקוף. דעל השקוף איקרי בית: בצדי השקוף. מבחוץ מדקאמר עד שיצא מן הבית כולו אלמא דשקוף נמי הוי בית ואמאי הנודר מותר מן האגף ולחוץ: שאני גבי בית וכו'. אבל גבי נדרים מותר מן האגף ולחוץ שקוף היינו אסקופה משקוף מה שעל הפתח:

דרגש מתיר קרביטיו והעור נופל. קרביטיו לולאות שמחוברין במטה וקשורין בעור: ערסא דצלא. מטה של עור ותולין רצועות בשפת העור סביב וכשרוצין לנטותו עונבים הרצועות בארוכות המטה וכשמתירין אותם הוא נופל והם קרביטיו: מטה מסרגין הסירוגין על גבה על הארוכות הלכך כשכופין אותו הסירוגין גבוהים ואין יכולין לישב עליו: דרגש סירוגין מבפני'. תחת הארוכות הלכך כי נמי כופהו הוא נמוך לישב עליו כאילו אינו כפוי לכך אמר דאינו צריך לכפותו ואית דגרסי איתמר נמי דדרגש אינו בר כפייה: ל''ל שיפת עור הדג. והלא אין יופיו נראה שהרי הן מכוסות בחבלים המסורגין על גבה: בבזייני. בבקעים ובנקבים שבארוכות מקצת ארוכות מגולות וצריכה שיפה: באבקתא. לולאות שיש לולאות תלוין בנקבי ארכובותיו ובהם מכניסין ראשי הרצועות התלויות בשפת העור: שנקליטיה יוצאין. שנקליטיה קבועים בכרעי המטה כדרכה: זוקפה. פורס בגד באותן לולאות שבראשי הנקליטין והוי כאילו כפוי שאינו ראוי לישיבה: מותר ליכנס לתחומה. דעד התחום אינו נקרא על שם העיר אבל עיבור נקרא על שם העיר: מן האגף. מקום הגפת הדלת: אלא שמע מינה בעיבורה קאי. וקרי ליה יריחו: ומדותם מחוץ לעיר אלפים באמה. אלמא תחום איקרי חוץ לעיר: יכול ילך לביתו ויסגור. ע''י שליח או על ידי חבל ארוך תלמוד לומר אל פתח הבית אי אל פתח הבית יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר דליכא לקיומי בענין אחר שהרי צריך הוא לצאת מן הבית:

ר"ן
מתיר קרביטיו דהיינו לולאותיו בימי אבלו: קרביטין מי אית ליה. הרי כשאר מטות הוא עשוי: בשוקא דצלעי. מעבדי עורות: ערסא דצלא. מטה של עור ותולין רצועות בשפת העור סביב וכשרוצים לנטותו עונבין הרצועות בארוכות המטה וכשמתירין אותן נופל מאליו והן הן קרביטיו וכדי שלא יתקלקל העור בלחלוח הקרקע שלא היו ראשי כרעיו גבוהין מסרוגו למעלה אמר תנא קמא דאינו כופהו וקאמר ר''ג דמתיר קרביטיו והוא נופל: מטה מסרגין אותה על גבה. החבלים מרכיבים על ארוכות המטה: דרגש מסרגים אותו מגופו. שיש נקבים בארוכותיו ותוחבים בהן ראשי רצועות התלויות בעור ועונבין ואין מרכיבין הרצועות ע''ג ארוכות המטה: והעריסה. עריסת תינוקות: משישופם בעור הדג. כדי להחליק הארוכות ליפותן: למה לי שיפת עור דג. והרי מכוסות הן תמיד בראשי החבלים המסורגין על גבי המטה: אעולי ואפוקי בבזעים. בנקבים של ארוכות מכניס ומוציא ראש החבל: באבקתא. לולאות תלוין בנקבי ארוכותיו ובהן מכניסין ראשי רצועות התלויות בשפת העור: שנקליטיה יוצאין. נקליטין ב' עצים ארוכין שמעמידין אותם במטה אחד במראשותיה ואחד במרגלותיה ומופצלין הן בראשיהן ומניחין קנה מזה ומזה ועליו פורשין הכילה ויש שמחברין אותן נקליטין למטה והיינו [יוצאים] שמחוברין ויוצאין מן המטה עצמה ואין יכול לכפותה מפני נקליטיה ומשום הכי זוקפה ודיו: מנלן דעיבורא דמתא כמתא דמי וכו'. אלא ש''מ בעיבורה תוך ע' אמה ושירים של יריחו היה יושב: הא כתיב בתחומה ומדותם מחוץ לעיר. אלמא תחום העיר חוץ לעיר מיקרי ואינו מן העיר: ילך לביתו ויסגיר. על ידי חבל ארוך: ת''ל אל פתח הבית. דמשמע שצריך לעמוד על הפתח בשעת הסגר: אי אל פתח הבית. כלומר אי כתביה לחודיה ולא כתב מן הבית ה''א שיעמוד על האסקופה תחת המשקוף ויסגיר להכי איצטרי' מן הבית ללמד שצריך לצאת חוץ לאסקופה שתחת המשקוף ומדאצרכיה הכי אלמא כל שתחת המשקוף אע''פ שהוא מן האגף ולחוץ הוי בכלל בית: שאני גבי בית. דכתיב קרא מן הבית עד שיצא מן הבית כולו דכיון דכתב רחמנא מן הבית יתירא לרבויי יציאה אחרת אתא והיינו שיצא מכל מה שתחת המשקוף דהא אי לא כתיב מן הבית אלא ויצא הכהן אל פתח הבית הוה אמינא דעומד תחת המשקוף ומסגיר אע''ג דכתיב ויצא דמן האגף ולחוץ כלחוץ. ומכאן לאותן שנשבעין לעמוד בבית אחד דמן האגף ולפנים מותרים מן האגף ולחוץ אסורין:

נדרים נו ע"ב