נדרים נה ע"ב

נדרים נה ע"ב - Steinsaltz

as it is stated: “Every valley shall be lifted” (Isaiah 40:4). When Rav Yosef heard that interpretation, he understood that Rava was aware of the error of his ways in acting arrogantly toward his teacher, and was pacified by Rava’s display of humility.

§ It is taught in a baraita: For one who vows that grain [dagan] is forbidden to him, it is prohibited to partake of the dry cowpea, and it is permitted for him to partake of fresh cowpea. And it is permitted for him to partake of rice, as well as of wheat kernels split into two parts [ḥilka], of wheat kernels crushed into three parts [targeis], and wheat kernels crushed into four parts [tisnei]. For one who vows that produce of the year is forbidden to him, it is prohibited to partake of all produce of the year that grew from the ground or on trees, and it is permitted for him to partake of goats, and of lambs, and of milk, and of eggs, and of chicks born that year, as they are not included in the category of produce. And if he said: Growths of the year are forbidden to me, it is prohibited for him to eat all of them.

For one who vows that produce of the land is forbidden to him, it is prohibited for him to partake of all produce that grows from the land, and it is permitted for him to partake of truffles and mushrooms that are not in the category of produce of the land. But if he said: The growths of the ground are forbidden to me, it is prohibited for him to eat all of them.

And the Gemara raises a contradiction from a mishna (Berakhot 40b): And over a food item whose growth is not from the ground, one recites: By Whose word all things came to be. And it is taught in a baraita: Over salt and over brine [zamit], and over truffles and mushrooms, one recites: By Whose word all things came to be. Apparently, truffles and mushrooms are not in the category of growths of the ground. Abaye said: They grow from the earth, but with regard to sustenance, they draw sustenance from the air and not from the earth. The Gemara asks: Why is that distinction significant? Isn’t it taught: Over a food item whose growth is not from the ground one recites the blessing: By whose word all things came to be? Even according to Abaye, mushrooms grow from the ground. The Gemara answers: Emend the mishna to read: Over a food item that does not draw sustenance from the ground, one recites: By Whose word all things came to be.

MISHNA: For one who vows that a garment is forbidden to him, it is permitted to wear sackcloth, and to wear a sheet, and to wear a coarse curtain [ḥamila], as these are not in the category of garments. For one who said: Wool is konam for me and I will therefore not place it upon myself, it is permitted for him to cover himself with wool fleece, which is not considered a garment, and it is prohibited for him to wear only a woolen fabric. For one who said: Flax is konam for me and I will therefore not place it upon myself, it is permitted for him to cover himself with uncombed flax in bundles, and it is prohibited for him to wear only a flaxen fabric.

Rabbi Yehuda says: Everything is determined according to the one who vows. If one was bearing a burden of wool and linen, and was sweating, and its smell was unpleasant for him, and in reaction, he said: Wool and linen are konam for me and I will therefore not place them upon myself, it is permitted for him to cover himself with wool and linen garments, but it is prohibited for him to sling them over his shoulder behind him as a burden. The circumstances of his vow make it clear that he intends to forswear carrying wool and linen as a burden rather than the wearing of them as a garment.

GEMARA: It is taught in a baraita: For one who vows that a garment is forbidden to him, it is permitted to wear sackcloth, and to wear a sheet and to wear a coarse curtain, and it is prohibited for him to wear a money belt [punda], or to wear a sash [pesakiyya], or to wear a sekurtiyya, or to wear a leather spread [katavliyya], or to wear a leather sock [anpilya] or to wear a leather apron [pelinya], and trousers, and a hat. The Gemara asks: What is the meaning of iskurtei, mentioned in the baraita as sekurtiyya? Rabba bar Ḥana said: It means a tanner’s apron.

It is taught in a baraita: One may go out into the public domain on Shabbat covered in thick sackcloth or in a coarse woolen blanket [sagos], or in a sheet or in a coarse curtain as protection from the rain. They are considered garments, not burdens. However, he may neither go out covered in a box, nor in a basket, nor in a mat as protection from the rain, as they are considered burdens, not garments. Shepherds may go out on Shabbat covered in sackcloth, as they typically go out in sackcloth garments. And the Sages did not say this only with regard to shepherds; rather, they said that all people may go out wearing sackcloth; however, the Sages spoke in the present, addressing situations that were prevalent.

§ We learned in the mishna that Rabbi Yehuda says: Everything is determined according to the one who vows. It is taught in a baraita: How, i.e., in what circumstances, did Rabbi Yehuda say: Everything is according to the one who vows? If one was wearing a woolen garment and it caused him discomfort, and in reaction he said: Wool is konam for me, and I will therefore not place it upon myself, it is prohibited for him to wear woolen garments, but it is permitted to place a burden of woolen garments upon him. If one was burdened with flax and was sweating, and said: Flax is konam for me, and I will therefore not place it upon myself, it is permitted for him to wear flaxen garments and it is prohibited for him to place a burden of flaxen garments upon him.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נה - ב

וזה לומדים ממה שנאמר "כל גיא ינשא" הרי למדנו שגם אדם שהושפל מהבמה לגיא, אחרי שיעשה תשובה, הוא ינשא ויעלה למעלה.

ועתה חוזרת הגמרא לדברי רבי מאיר לעיל, שאומר, אדם שאסר על עצמו דגן, אינו נאסר רק בחמשת המינין אלא נאסר בכל דבר שנאסף בכרי, וזה כולל גם פול מצרי יבש, שהוא סוג גידול שגם הוא נאסף בכרי.

ומוסיפה הגמרא:

תניא בברייתא, כי מה שאמרנו, שלפי רבי מאיר הנודר מן הדגן אסור אף בפול המצרי, כל זה רק בפול מצרי יבש.

ומותר אדם זה בפול מצרי לח, כיון שלח אינו נאסף בכרי.

וכמו כן מותר הוא בהנאה מאורז ובחילקא - חיטה שנחלקה לשני חלקים, וכן מותר בטירגיס - חיטה שנחלקה לשלושה חלקים, ומותר גם בטיסני - חיטה שנחלקה לארבעה חלקים.

והסיבה שמותר בכל זה:

לגבי אורז היות ואין הוא נאסף בכרי ולכן לא נחשב דגן.

ולגבי חיטה שנחלקה לב' או ג' חלקים, כיון שהחיטה כבר נחלקה אין שם דגן עליה.

וממשיכה הברייתא לבאר מה כלול בלשונו של אדם, כדי לדעת מה נאסר שקיבל על עצמו לשון מסוים.

הנודר הנאה מן פירות השנה, הרי הוא אסור בכל פירות השנה, בין פירות ובין ירקות שכולם הם דברים שפרים ורבים מהקרקע.

אמנם לא נאסר אלא בפירות שגדלים מהקרקע.

ומותר הוא בגדיים ובטלאים ובחלב ובבצים ובגוזלות, שאף על פי שגם זה דבר שהוא קצת פרי, שהרי הם דברים שיוצאים מדברים אחרים, כגון החלב שהוא פרי של הפרה, והביצה שהיא פרי של תרנגולת, מכל מקום אין הם נאסרים שכשאוסר את פירות השנה, לפי שכוונת דבריו היא לפירות שהם גידולי הקרקע.

ואם אמר גידולי שנה עלי, שלא אמר פירות השנה, אלא גידולי השנה, הרי זה אסור בכולן, שבהגדרה של "גידולים" כלולים גם כל הדברים האלו, גדי טלה וכדומה, שהם דברים הגדלים, ולא דבר שהיה מאיליו.

אמנם בכלל פרי אינם נכללים.

ולכן אם אסר פרי, מותר הוא בדברים אלו, ורק אם אסר "גידול" נאסר הוא אף בהם.

וממשיכה הברייתא ואומרת, שיש עוד הבדל בין אדם שאמר בלשונו פרי לבין אדם שאמר בלשונו גידול.

הנודר הנאה מן פירות הארץ, הרי הוא אסור בכל פירות הארץ, שכל הפירות כלולים בדבריו.

ומותר בכמהין ופטריות שהם אינם פירות הארץ, שהם לא נולדים מכח הארץ אלא מכח האויר.

וכל זה כשאמר פירות הארץ, ואם אמר "גידולי קרקע עלי", הרי הוא אסור בכולן - גם בכמהין ופטריות. שאף על פי שאין הכמהין והפטריות גדלים מכח הקרקע, מכל מקום הרי הם גדלים בקרקע.

ורמינהי - שואלת הגמרא סתירה לברייתא זו, הסוברת שכמהין ופטריות נחשבים כגידולי קרקע, מהא דשנינו במסכת ברכות [מ ב], לגבי ברכות הנהנין:

על דבר שאין גידולו מן הארץ, אומר: שהכל נהיה בדברו,

ואם נוכיח שמברכים על פטריות שהכל נהיה בדברו, ממילא יהיה לנו הוכחה שאינם גידולי קרקע, שהרי למדנו שרק על דבר שאינו גידולי קרקע מברכים שהכל נהיה בדברו.

ומביאה הגמרא הוכחה שעל כמהין ופטריות מברכים שהכל נהיה בדברו.

ותניא: על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות, אומר: שהכל נהיה בדברו

ומוכח שאין זה גידולי קרקע שהרי מברכים על זה שהכל, ומדוע אמרנו לעיל

שכאשר אדם אוסר על עצמו גידולי קרקע כלול בזה גם כמהין ופטריות?

אמר אביי: כמהין ופטריות הם מירבא רבו מארעא - גדלים הם מן הקרקע ולא מן האויר, ולכן כלולים הם בלשון גידולי קרקע, ואדם שאסר על עצמו גידולי קרקע נאסר גם בהם.

ומה שמברכים עליהם שהכל, זה כיון שמינק מאוירא ינקי ולא מארעא - שהיניקה וכח הגדילה שלהם אינם ישירות מהקרקע באמצעות שרשים, אלא דרך האויר הם יונקים, ולכן לא יברכו עליהם בורא פרי אדמה אלא שהכל נהיה בדברו.

ומקשה הגמרא על כך:

והא קתני על דבר שאין גידולו מהארץ, רק עליו מברכים שהכל, ואם אתה אומר שכמהין ופטריות גדלים בארץ ורק שלא יונקים ממנה אלא דרך האויר, קשה, שהרי כתוב במשנה שהבאנו, שאם גדל בארץ לא מברכים שהכל אלא בורא פרי האדמה, הרי לנו שההקפדה היא על הגדילה ולא על היניקה, ואם רואים שעל כמהין ופטריות מברכים שהכל, נצטרך לומר שלא רק שלא יונק מהקרקע אלא גם לא נחשב גידול שלה?

ומתרצת הגמרא: תני - תגרוס במשנה במקום דבר שגידולו מן הארץ, תגרוס על דבר שאין יונק מן הארץ - שאם לא יונק מהקרקע, אפילו אם גדל בקרקע, אין מברכים עליו שהכל אלא אדמה.

ולכן כמהין ופטריות כיון שאינם יונקים ישירות מהקרקע, אפילו שגדלים בקרקע תהיה ברכתם שהכל נהיה בדברו.

מתניתין:

הנודר הנאה מן הכסות, הרי הוא אסור בהנאה מכל דבר שהוא מלבוש לאדם.

אבל מותר הוא בשק, וביריעה, ובחמילה [שזה כעין יריעה] שהם אינם בגד ואינם נכללים בלשון כסות שאסר על עצמו.

וכמו שיכול אדם לאסור על עצמו סוג אחד של בגד ולא סוג שני, יכול אדם לאסור

צורת שימוש אחת ולהתיר צורת שימוש אחרת.

ולכן אדם שאמר קונם צמר עולה עלי, הרי אסר בלשונו דרך עליה ומלבוש ולכן אסור בלבישת צמר, אבל דרך כיסוי לא אסר.

ולכן מותר להתכסות בגיזי צמר.

וכן הוא הדין, אם אמר:

קונם הפשתן עולה עלי, שגם בזה לא נאסר אלא דרך עליה ולבישה אבל לא דרך כיסוי.

ולכן יהיה מותר להתכסות באניצי פשתן - אלו דברי חכמים.

ואילו רבי יהודה אומר: אין לנו לסמוך על משמעות לשונו של האדם בלבד ללמוד אם התכוון דרך לבישה או לא.

אלא הכל לפי המצב שבו היה הנודר בשעה שנדר, שזה מוכיח על כונת הנדר.

ולכן אם אנחנו רואים שטען על גבו משא של צמר ופישתים, והזיע בגללו, והיה ריחו של המשא קשה עליו, ובשעה זו הוא אמר "קונם צמר ופשתים עולה עלי", אם כן יש לנו להבין שכל מה שהוא נדר, משום שלא רצה לסחוב על גבו שוב פעם את המשא הזה, ולכן נדר ממנו, כדי למנוע מעצמו להגיע שוב לאותו מצב.

אבל לא התכוין לאסור על עצמו דרך לבישה, למרות שאמר את הלשון "עולה עלי", ולכן מותר להתכסות בצמר ובפשתן [וכן ללבוש, כמו שמוכח בברייתא לקמן], שאין זה בכלל נדרו, ולא התכוון לאסור זאת.

ואסור אדם זה להפשיל לאחוריו צמר ופשתים, כי ברור לנו שזה הוא התכווין לאסור. ^[7]

גמרא:

תניא, אף על פי שאמרנו במשנה שהנודר ומקבל על עצמו איסור הנאה מן הכסות שאינו אסור אלא בבגדים, ומותר בשק וביריעה ובחמילה - זה דווקא בדברים אלו, שאינם נקראים בגדים, ובדבר שנקרא בגד אסור.

וכן אסור הוא בפונדא ובפסקיא ובסקורטיא ובקטבליא ואנפליא ופליניא, שהדברים האלו למרות שהם עשוים מעור, שם בגד עליהם ואסורים. וכן אסור במכנסים וכובע, שגם הם נחשבים מלבוש.

מאי "איסקורטי"? - מהו הבגד זה, שהזכרנו לעיל?

אמר רבה בר בר חנה: כיתונא דצלא. חלוק עור שלובשים העבדנים על בגדיהם.

כיון שדנה הגמרא מה נחשב מלבוש ומה לא, דנה הגמרא בעוד ענין שיש לכך נפקא מינה.

וזה לענין טלטול בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים. שבגד בדרך מלבוש אפשר לטלטל, ומה שלמדנו בסוגיה שנחשב מלבוש יהיה אפשר לטלטלו.

ומחדשת הגמרא שגם מה שלא נחשב בסוגיה כאן למלבוש, אפשר לטלטלו בשבת, כיון שסוף סוף אינו נחשב למשא - שנאסר בשבת.

תניא: יוצאין בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים בשק עבה ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה, כיון שמשתמשים בהם לפעמים בפני הגשמים, ולכן אף על פי שאינם מלבוש כמבואר בסוגיה אינם נחשבים למשא.

אבל לא יוצאים בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים בתיבה, ולא בקופה, ולא במחצלת, אפילו אם צריך את הדברים האלו כדי להתכסות בהם מפני הגשמים, כיון שדברים אלו הם משא גמור - ואסור בשבת.

ומוסיפה הברייתא, שהרועים יוצאים בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים בשקים,

וזה חידוש נוסף על מה שלמדנו לעיל שיוצאין בשק עבה, שלעיל אין הכונה שק ממש, [עיין ר"ן] וכאן החידוש שיוצאין בשק ממש.

ולא רק לגבי הרועים בלבד אמרו חכמים שיכולים לצאת בשבת בשקים, אלא כל אדם יכול לצאת כך. אלא שנקטו דוקא רועים, כיון שדברו חכמים בהווה, ודרך הרועים היה לצאת בשקים:

רבי יהודה אומר הכל לפי הנודר וכו': הגמרא מביאה עתה את דעת רבי יהודה במשנה, שחולק על חכמים, וסובר שאין מפרשים את דיבורו של האדם לפי לשונו של האדם בלבד, אלא אנחנו מתיחסים למצבו בשעת הנדר ולפי זה אנחנו מפרשים דיבורו וכונתו.

תניא: כיצד אנחנו מפרשים את דבריו?

אמר רבי יהודה הכל לפי המצב של הנודר בשעת הנדר.

ולכן אם היה לבוש צמר, והצר לו, ואמר: קונם צמר שאינו עולה עלי, ודאי שהתכוון לאסור לבישה, כי זה מה שהפריע לו.

ולכן אסור ללבוש בגד של צמר, ומותר לטעון על גבו משא של צמר, שכל מה שהפריע לו זה לבישה, ולכן זה בלבד נאסר, ולא משא וטעינה על גבו.

אבל אם בשעה שנדר היה טעון על גבו משא של צמר ופשתן, ובגלל זה הוא הזיע ורצה למנוע מעצמו מצב כזה שוב פעם, ולכן אמר קונם פשתן, שאני נודר שהוא לא עולה עלי - כאן לכאורה כונתו בנדרו לאסור משא של פשתן ולא דרך לבישה. כי כל מה שהפריע לו זה המשא שבגללו הזיע ואתו בלבד התכון לאסור ולא דרך לבישה.

ולכן מותר ללבוש צמר ופשתן ואסור לטעון על גבו משא שזה מה שהתכון לאסור בנדרו:

הערות

^[7] לכאורה בסוגיה מדובר שאדם נדר בסתם, שאינו יודע על מה התכוון. ולכן דנה הגמ' מה כלול בדבריו ומה לא. שאם נאמר שאדם זה טוען בפירוש שהתכוון לדבר אחד ולא לדבר השני, אם כן הרי היה נאמן שהדין הוא בסתם נדרים שפירושם להקל. ולכאורה אם אנחנו הולכים עם הכלל: "סתם נדרים להחמיר", הרי אין אנו מתחשבים בכוונתו של הנודר, שהרי הוא נדר בסתם ולא התכוון למשהו מסוים. ואין אנו הולכים אלא אחרי פירוש הלשון.

שנאמר: "כל גיא ינשא" (ישעיה מ, ד). וכששמע רב יוסף דברים אלה הבין שרבא מכיר בטעותו, שנראה כמתגאה על רבו, ומרגיש שצריך להכניע עצמו לפניו, ונתפייס.

א תניא [שנויה ברייתא]: הנודר מן הדגן — אסור אף בפול המצרי יבש, ומותר בו בעודו לח. ומותר באורז, וכן בחילקא, בטרגיס ובטיסני (מיני גריסים מגרגירי חטה). הנודר מן פירות השנה — אסור בכל פירות האדמה והעץ הצומחים באותה השנה, ומותר בגדיים ובטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות שנולדו באותה שנה, לפי שאינם נקראים "פירות" סתם. ואם אמר "גידולי שנה זו אסורים עלי" — אסור בכולן.

הנודר מן פירות הארץ — אסור בכל פירות הצומחים מן הארץ, ומותר בכמהין ופטריות שאינם נקראים "פירות הארץ". ואם אמר "גידולי קרקע עלי" — אסור בכולן.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במשנה: על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר "שהכל נהיה בדברו", ותניא [ושנויה ברייתא]: על המלח ועל הזמית (מין מרק) ועל כמהין ופטריות אומר "שהכל נהיה בדברו". משמע שכמהים ופטריות אינם נקראים גידולי קרקע! אמר אביי: מירבא רבו מארעא [גדלים, צומחים הם בפועל מן הארץ] אבל מינק מאוירא ינקי [לינוק, מן האויר הם יונקים] ולא מארעא [מן הארץ]. ומקשים: והא קתני [והרי שנה] שם "על דבר שאין גידולו מן הארץ" ובכללם כמהים ופטריות, ואיך ניתן לומר שכמהים ופטריות גידולם מן הארץ! ומשיבים: תני [שנה, ותקן] באותה משנה: על דבר שאין יונק מן הארץ.

ב משנה הנודר מן הכסות — מותר בלבישת שק, וביריעה, ובחמילה (מין יריעה גסה) שאינם בכלל כסות רגילה. אמר "קונם צמר עולה עלי" — מותר לו להתכסות בגיזי צמר כיון שאינם בכלל מלבוש, ואינו אסור אלא באריג של צמר. וכן אם אמר "קונם הפשתן עולה עלי" — מותר להתכסות באניצי פשתן (פשתן שלא נטווה), שלא נתכוון אלא ללבישת אריג של פשתן.

ר' יהודה אומר: הכל מתפרש לפי הנודר: אם טען (נשא) מטען של צמר ופשתים והזיע, והיה ריחו קשה (לא נוח) לו, ומתוך כך אמר "קונם צמר ופשתים עולה עלי" — מותר להתכסות בבגדי צמר ופשתן, ואסור להפשיל לאחוריו כמשא, לפי שבשעת הנדר היתה כוונתו לנשיאת צמר ופשתן ולא ללבישתם.

ג גמרא תניא [שנויה ברייתא] : הנודר מן הכסות — מותר בשק וביריעה ובחמילה, ואסור בפונדא (חגורה רחבה) ובפסקיא (חגורה) ובסקורטיא ובקטבליא (מלבושי עור) ואנפליא (גרביים של עור) ופליניא (סינור עור) ומכנסים וכובע. ושואלים: מאי [מה] פירוש "איסקורטי" שהוזכרה כאן? אמר רבה בר חנה: הכוונה היא לכיתונא דצלא [כותנות של עור].

תניא [שנויה ברייתא] : יוצאין בשבת לרשות הרבים בשק עבה ובסגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים ואין הם נחשבים כמשא שנושא בשבת, אלא כמיני לבוש, אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת להגן מפני הגשמים, שאין אלה נחשבים כלבוש אלא כמשא. הרועים יוצאין בשבת בשקים שעליהם, שכך דרכם לצאת, ולא רועים בלבד אמרו אלא כל אדם מותר לצאת בהם, אלא שדברו חכמים בהווה (במציאות הרגילה) שבדרך כלל נוהגים כך רועים.

ד שנינו במשנה: ר' יהודה אומר הכל לפי הנודר כו'. תניא [שנויה ברייתא] : כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר? אם היה לבוש צמר, והצר והציק לו הבגד, ומתוך כך אמר "קונם צמר עולה עלי", במקרה כזה — אסור ללבוש ומותר לטעון עליו אריגי צמר. ולהיפך, אם היה טעון פשתן והזיע, ואמר "קונם פשתן עולה עלי" — במקרה כזה מותר ללבוש ואסור לטעון. שמפרשים את דבריו לפי המצב והטעם שבו נדר.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

תניא הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכולן הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכולן: תוספתא. הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין הנודר מן התבלין אסור בחיין ומותר במבושלים אם אמר הרי הן על פי והרי הן עלי אסור בהן בין חיין בין מבושלים הנודר מן הפת אינו אסור אלא מן הפת הבא מחמשת המינין בלבד ותנן נמי הנודר מן הפת ומן התבואה אסור בהן דברי רבי מאיר וחכמים אומרים הנודר מן הדגן אינו אסור אלא מהן עד כאן לא פליגי אלא בנודר מן הדגן אבל מן הפת ומן התבואה לדברי הכל אינו אסור אלא בהני חמשת המינין ואתמר עליה בירושלמי* מה אנן קיימין אם באומר פת סתם אינו קרוי פת סתם אלא חטים ושעורים בלבד א"ר יוסי קמייתא במקום שאוכלין פת כל דבר אין לך קרוי פת סתם אלא מחמשת המינין בלבד תנן בפ' בכל מערבין* הנודר מן המזון מותר במים ובמלח והוינן בה מים ומלח הוא דלא איקרי מזון הא כל מילי איקרי מזון לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינין בלבד א"ר הונא באומר כל הזן עלי:

הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה אמר קונם צמר עולה עלי מותר לכסות בגיזי צמר פשתן עולה עלי מותר לכסות באניצי פשתן רבי יהודה אומר הכל לפי הנודר טען (ב) והציע והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר ופשתים עולה עלי מותר לכסות ואסור להפשילן לאחוריו:

תניא כיצד א"ר יהודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והיצר אמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע ואמר קונם פשתן עולה עלי מותר ללבוש ואסור לטעון הא דקתני רישא דברייתא היה לבוש צמר והיצר לאו דוקא אלא הוא הדין לנודר סתם שאין במשמע אלא ללבוש ומתני' נמי דייקא דהא לא פליג רבי יהודה ארישא וקא פסק חד מרבוותא כרבי יהודה ומסתברא כוותיה ואע"ג דתני ליה ביחידאה לית לן ראיה דפליגי רבנן עליה בכלום ותנן גמי בכה"ג בפירקין דלעיל *רבי יהודה אומר קונם גריס וחטה שלא בא רבי יהודה אלא לפרש דברי חכמים ותנן נמי *אבא שאול אומר הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין תפלה ולאו פלוגתא היא ועוד הא סתם לן תנא הכל לפי הנודר דתנן באידך פרקין* שלא נתכוין זה אלא לשם אישות שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה ושתיה והא ודאי בדר' יהודה שייכן והכי נמי אשכחן דאיתמר עלה בירושלמי* אמר ר' יסא רבי יהודה היא דאמר הכל לפי הנודר:

תניא כיצד אמר רבי יהודה הכל לפי הנודר כו'. וקיימא לן כרבי יהודה דסתם לן תנא כותיה בפרקין דלקמן, דתנן היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם, וכן המגרש את אשתו כו' הרי אלו מותרות ליהנות לו, שלא נתכוון זה אלא לשם אישות. היה מסרב בחברו שיאכל עמו, אמר קונם לביתך שאני נכנס, טיפת צונן שאני טועם לך, מותר ליכנס לביתו לשתות עמו צונן, שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה, וכל הני סתמי כרבי יהודה דהכא, וכדגרסינן עלה התם בירושלמי [כאן פרק שמיני הלכה ח']: אמר רבי יוסא דרבי יהודה הוא דאמר הכל לפי הנודר, והלכך הוה ליה מחלוקת בפרקין, וסתמא בפרקא דלקמיה, והוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם, דבחדא מסכתא יש סדר למשנה, וקיימא לן כסתם, ואפשר נמי דתנא קמא לא פליג הכא עליה דרבי יהודה, אלא תנא קמא אתא לאשמועינן דהנודר סתם שאין צמר ופשתים עולה עלי, דמותר להתכסות ולצאת טעין בגיזי צמר ובאניצי פשתן, שלא נתכוין זה אלא שלא ילבש בגד צמר ובגד פשתים, ורבי יהודה אשמועינן דהני מילי בסתם נודרין שאין שם שום הוכחה על איזה דבר נדר, אבל אם יש שם שום הוכחה אזלינן בתר אומדנא דמוכח, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, וגם זה נכון בעיני, אלא שאין כן דרך הירושלמי שכתבנו למעלה.

תניא הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות. דהני לא מיקרו פירות סתם ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכולן:

הנודר מפירות הארץ אסור בכל פירות הארץ. פי' בכל פירות היונקים מן הארץ ואפי' פירות האילן ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור בכולן דאע"ג דלא ינקי מארעא מירבא רבו מארעא אלא דינקי מאוירא והיינו דקרי להו התם בפ' כיצד מברכין [דף מ:] דבר שאין גידולו מן הארץ ומברכין עליהם שהכל כיון דלא ינקי מארעא אפילו הכי גידולי קרקע נינהו כיון דרבו מארעא ולא קשיא אהדדי:

תוספתא [מכילתין פ"ד] הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין. ואמרינן עלה בירושלמי [הלכה א] אתיא כמאן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם פי' דקרו תירוש לכל דבר מתוק בהשאלת לשון ברם למאן דאמר בנדרים לא הלכו אחר לשון ב"א התורה קראה אותו תירוש זה היין ע"כ הילכך אנן דמשתעינן בלשון אומות כי אמרינן תירוש בלשון הקדש דעתין אלשון תורה ואינו אסור אלא ביין בלחוד וכן כל כיוצא בזה:

הנודר מן התבלין אסור בחיין ומותר במבושלין ואם אמר הרי הן ע"פ הרי הן עלי אסור בהן בין חיין בין מבושלים הנודר מן הפת אינו אסור אלא בפת הבאה מחמשת המינים בלבד ותנן נמי וכו'. ואמרי' עלה בירושלמי [הלכה ב] מה אנן קיימין אם באומר פת סתם אין קרוי פת אלא של חטים ושל שעורים בלבד א"ר יוסי קיימתיה במקום שאוכלין פת מכל דבר אין לך קרוי פת סתם אלא של חמשת המינים בלבד ע"כ:

ומיהו היכא דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם אסור בפת חטים בלבד שגמר בלבו ולא בשל שעורים ושאר מינים כיון שלא היו פיו ולבו שוין דהוה ליה כטעותא דלעולם בעינן שיכוין לבו לומר הדברים שיוציא בפיו וכל שפיו ולבו שוין לכך אלא שהתנה בלבו ענין אחר הוו דברים שבלב ואינם דברים וכבר פרישנא לה בפרק קמא והיינו דגרסינן בפרק שבועות שתים בתרא [דף כו:] בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטים (ב) והוציא פת סתם מנין תלמוד לומר לכל אשר יבטא האדם וה"פ הוציא פת סתם מנין דלא מיתסר אלא בפת חטים בלבד ובהכי מיהא מיתסר אע"פ שגמר בלבו חטים והוציא פת סתם דמשמע אף של שעורים ולא אמרינן שאין פיו ולבו שוים ויהא מותר בכולן ת"ל לכל אשר יבטא האדם דכיון דאמר לישנא דמשמע כל פת כיון שיש בכללו חטים כמו שגמר בלבו מיתסר בפת חטים מיהת שפיו ולבו שוים וכדפרישית התם:

נקטינן דבמקום שאוכלין פת מכל דבר ואפילו מאורז וחטים לא משמע פת אלא מחמשת המינים ובמקום שאין אוכלין אלא מחמשת המינים לא משמע אלא מחטים או שעורים ואם גמר בלבו לאחד מן המינים והוציא פת סתם מיתסר בההוא דגמר בלביה בלחוד:

גרסינן בפ' בכל מערבין [דף ל.] הנודר מן המזון מותר במים ובמלח והוינן בה מים ומלח הוא דלא מיקרי מזון הא כל מידי מיקרי מזון והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מברכין מיני מזונות אלא על חמשת המינים בלבד ואילו מיקרי מזון אמאי לא יצא בברכת מיני מזונות ופרקינן אמר רב הונא באומר כל הזן עלי פי' דבכי האי גונא מיתסר בכל דבר חוץ ממים ומלח אבל הנודר מן המזון אינו אסור אלא בחמשת המינים בלבד:

מתני' הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה. פי' שאין בכלל כסות אלא מה שדרך לעשות ממנו מלבוש ואלו הם בגדים קשים שאין עושים מהם מלבוש:

אמר קונם עלי צמר מותר לכסות בגיזי צמר קונם פשתן עולה עלי מותר לכסות באניצי פשתן. פי' שלא נתכוין זה אלא לבגד צמר או פשתן ואע"פ שלא הזכיר לשון בגד ובבגדים נמי לא מיתסר אלא לכסות וללבוש אבל מותר לטעון או להציע תחתיו דלישנא דעולה עלי לא משמע אלא דרך מלבוש וכדאמרינן בכלאים [ביצה דף יד:] דכתיב ביה לא יעלה עליך אבל אתה רשאי להציעו תחתיך ותניא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה (ג) דלמא לא יעלה עליך לא משמע אלא מלבוש (ולא) [או] לכסות להתחמם אבל הצעה או טעינה בעלמא לא משמע וה"ה בלשון בני אדם ואע"ג דבכלאים אסרו להציע במה שראוי ללבוש אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהם ההיא גזרה דרבנן היא ומה שאסרו להעלות על בשרו אפילו מרדעת שיש בה כלאים ומשמע דאיסורא דאורייתא ההיא כשמתכוין לכסות ולהתחמם אבל בטעינה בלחוד כדרך מוכרי כסות מותר והכא גבי נדרים לית לן אלא בלישניה בלחוד כנ"ל:

ר' יהודה אומר הכל לפי הנודר. פי' ר' יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש שפעמים שיהא אסור (ה) ומותר לכסות כיצד טען והזיע והיה ריחו קשה. פי' והיה טעון אניצי פשתן או גיזי צמר והיה מצר לו ריח הצמר או שהיה מזיעו משא הפשתן שהוא כבד ואמר קונם צמר ופשתן עלי מותר לכסות ואסור להפשילו לאחוריו פי' מותר ללבוש ואסור לטעון בין בגד בין אניצין דאנן סהדי דלהו נתכוין מיהו אם אמר שנתכוין אפילו ללבוש הכל כפירושו:

(שם) תניא כיצד אמר ר' יהודה הכל לפי הנודר היה לבוש צמר והיצר. פי' וקץ בו מחמת ריח רע שבו ואמר קונם צמר עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טעון פשתן והזיע מחמת כבדו ואמר קונם פשתן עלי אסור לטעון ומותר ללבוש פי' שלא נדר אלא לטעון מפני כובד המשא:

כתב רבינו ז"ל דהא דקתני רישא דהא ברייתא היה לבוש צמר לאו דוקא דאפילו לא היה כלל לבוש אלא שאמר קונם צמר עלי אסור ללבוש ומותר לטעון פי' ואינו אסור לטעון אלא כשנדר מחמת כובד משא כדאמרינן בברייתא בסיפא דהוא הדין בצמר כל היכא דהזיע אלא דאורחא דמילתא נקט דסתם צמר אינו כבד ואינו מזיע וכיון שכן בין שהוא לבוש או שנדר סתם אסור ללבוש ומותר לטעון ואיידי דקתני סיפא והזיע נקט רישא והיצר ומתני' נמי דיקא דהא לא פליג ר' יהודה ארישא דקתני בצמר סתם שאסור ללבוש ומותר לטעון. קא פסק חד מרבוותא כר' יהודה ומסתברא כוותיה דאע"ג דתני לה ביחידאה לית לן ראיה דפליגי עליה וכו' ועוד הא סתם לן תנא הכל לפי הנודר דתנא באידך פרקין שלא נתכוין זה וכו'. פי' דתנן התם [דף סג:] היו מסרבים בו לשאת בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם הרי זו מותרת ליהנות לו שלא נתכוין זה אלא לשם אישות היה מסרב בחבירו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאני נכנס מותר ליכנס לביתו שלא נתכוין זה אלא לשם אכילה והא בר' יהודה שייכא והכי איתמר עלה בירושלמי כר' יהודה דאמר הכל לפי הנודר וכן הלכה.

שנאמר כל גיא ינשא וגו'. קרא אחרינא הוא ודריש ליה אהאי קרא זה שהושפל כגיא ינשא:

ומותר באורז. דאין עושין ממנו כרי:

בחילקא בטרגי' ובטיסני. חילקא חטה שנחלקת לשנים:

טרגיס לשלשה. טיסני לארבעה. ואע"פ שקודם שנחלקו היה אסור בחטים עתה שנחלקו ליתנהו בכלל דגן ולא אסר עצמו אלא במה שנקראת חטה מיירי אי נמי הא דקאמר מותר שנחלקו קודם נדרו ויצאו כבר מכלל דגן:

בכל פירות הארץ. פרי עץ ופרי האדמה:

ועל הזומית. שלמור"א בלע"ז:

מירבא מארעא קא רבו. מלחלוחית הארץ הם גדילים אע"פ שאינם נוגעים בקרקע:

מתני' שק ויריעה וחמילה. מיני בגדים הם:

מותר לכסות בגיזי צמר. שלא נתכוין אלא לבגדי צמר:

הכל לפי הנודר. לפי שעת הנדר כיון שניכר שמחמת כובד משאו נדר מותר לכסות:

גמ' פונדא ופסקיא. וכן כל אלו מיני מלבושים הם יש שהם של עור ויש שהם של בגד:

יוצאים בשקים. בשבת ואין בהם משום משוי כי דרך לצאת בהם מפני הגשמים והוא הדין בלא גשמים נמי שרו:

אבל לא בקופה. דלאו דרך מלבוש הוא אלא משוי:

היה לבוש צמר והצר כו'. מחמת כובד המלבוש:

היה טעון פשתן והזיע. והוא הדין נמי אם היה טעון צמר והזיע:

הנודר מן הדגן מותר באורז ובדוחן ובחילקא והוא חטין הכתושין וחלוקין אחת לשתים ובטרגיס והוא אחד לשלשה ובטיסני והוא אחד לארבעה ופירוש הדברים באותם שנעשו קודם הנדר חילקא טרגיס וטיסני אבל כל שהן חטין בשעת הנדר ואחר כך עושה אותן חלקא טרגיס וטיסני לא נפקע איסורן בכך ויש חולקין בזו אלא אם כן באומר פירות אלו אלא שכך היא שיטתנו וגדולי הדור נסכמין בה:

נדר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה ומותר בגדיים וטלאים ובחלב ובבצים ובגוזלות אף של אותה שנה ואם אמר גידולי שנה עלי אסור בכלן נדר מפירות הארץ אסור בכל פרי הארץ ומותר בכמהין ופטריות ואם אמר גידולי קרקע עלי אסור אף בכמהין ופטריות ואע"פ שברכתם בשהכל נהיה בדברו ואם גידולי קרקע הם היה לנו לברך בורא פרי האדמה כך אמרו חכמים מרבא רבו מארעא כלומר שצומחים הם מן הארץ אלא שהם אין יניקתם מן הארץ אלא מן האויר ומתוך כך ברכתם בשהכל וזה שאמרו עליהן לענין ברכה על שאין גדולו מן הארץ פירושו על דבר שאינו יונק מן הארץ:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר הנודר מן הכסות מותר בשק וביריעה ובחמילה אמר קונם צמר עולה עלי מותר לכסות בגיזי צמר פשתן עולה עלי מותר לכסות באניצי פשתן ר' יהודה אומר הכל לפי הנדר טען והזיע והיה רוחו קשה אמר קונם צמר ופשתן עולי עלי מותר לכסות ואסור להפשיל לאחוריו אמר הר"ם פי' שק הוא עשוי משער ויריעה בגד עבה שעיר בלתי תפור וחמילה הוא יקחהו אדם והוא בתכלית השעירות ויכסה בו האדם להגין מהמטר וכן היריעה הנזכרת בכאן ור' יהודה לא יקראהו על כונת המלה ואמנם יקחוהו על ענין אשר יפול עליו ויהיה הנדר בעבורו והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי הנודר מן הכסות ר"ל כסות עליון ופירשו בגמרא שסתמו נאמר על מלבוש של עור הקרוי בלשון תלמוד סקירטיא או על של פשתן גס הקרוי כיתנא דצלעא כלומר שאינו ראוי לידבק בבשר מותר להתכסות בשק והוא אריג של נוצה של עזים וביריעה והוא בגד קשה שאינו תפור ובחמילה והוא כעין יריעה ויש מפרשים בה כסוי המשואות שהסוחרים מביאים וקורין אותן שרפיליירה ויש מפרשים בגד קשה שנותנין בראש כמין כובע מפני הגשמים שאין אלו בכלל כסות:

אמר קונם צמר עולה עלי מותר לכסות בגיזי צמר וכן אם אמר קונם פשתן עולה עלי מותר באניצי פשתן שאין הכונה אלא בבגד צמר או בבגד פשתן ופירשו בגמרא בלשון ברייתא שהנודר מן הכסות אסור בפונדייא ר"ל אבנט ובפסקיא והוא כעין חגור של צמר שחוגרין בו את התנוקות ונקרא פאיישא ובאנפליא והם בתי הרגלים ובמכנסים וכובע:

ר' יהודה אומר הכל לפי הנדר פי' ר' יהודה אינו חולק על שלפניו אלא דבר אחר הוא בא ללמדנו כלומר שאין משגיחין בדבור לבד אלא אף הענין שהנדר בא עליו כיצד טען בגדים של צמר או של פשתן עליו שלא כדרך לבישה והזיע מרוב המשא והיה ריחו קשה ואמר קונם צמר או פשתן עולה עלי מותר לכסות ר"ל ללבוש אבל לא להפשיל לאחוריו דרך משוי שבודאי לא נתכון אלא על הטעינה ופירשו בגמרא כלשון ברייתא דדכותה היה לבוש בגדי צמר והיה מיצר עליהם מרוב חמימות ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר להפשיל לאחוריו וכן בפשתן ובזו האחרונה מיהא לא סוף דבר במיצר אלא אף בנודר סתם כונתו על הלבישה אלא דאיידי דנקט בברייתא קמייתא במיצר מרוב המשא נקט בתרייתא במיצר מרוב החום והלכה כר' יהודה וכמו שסתמו במשנה בפרק קונם היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם מותרת ליהנות לו שלא נתכון אלא לשם אישות וכן היה חבירו מסרב בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאני נכנס טפת צונן שאני טועם לך מותר ליכנס לביתו ולשתות עמו צונן שלא נתכון זה אלא לאכילה ושתיה:

משנה הנודר מן הבית מותר בעליה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים עליה בכלל הבית הנודר מן העליה מותר בבית הנודר מן המטה מותר בדרגש דברי ר' מאיר וחכמים אומרים דרגש בכלל המטה הנודר מן הדרגש מותר במטה הנודר מן העיר מותר להכנס לתחומה ואסור להכנס לעבורה אבל הנודר מן הבית אסור מן האגף ולפנים אמר הר"ם פי' דרגש עריס קטן יושם לפני המטה הגדולה וכבר ביארנו בחמישי מעירובין שהבתים ודומיהן מהמקומות המיושבין אשר הם חוץ המדינה כאשר היו קרוב מהמדינה ע' אמה הנה הם יוחסו אל המדינה ונמדוד אותן כלן מרבעות ואז ימדד מצלע המרובע אלפים אמה לכל רוח והוא תחום שבת אשר יקרא תחום העיר ואלו התוספות אשר הוסיפו למדינה כאשר נרבעם מלקיחת הבתים אשר הם חוץ ממנה תקרא עבור העיר והוא כמו המדינה ודינו כדין המדינה וכבר ביארנוהו זה וצירנוהו במקומו הוא נעילת השער ויקיפו בו הדלתות ואין הלכה כרבי מאיר בכל מה שאמר:

אמר המאירי הנודר מן הבית מותר בעליה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים עליה בכלל בית ואין בית בכלל עליה והלכך הנודר מן הבית אסור בעליה והנודר בעליה מותר בבית והלכה כחכמים הנודר מן המטה מותר בדרגש ודרגש זה מפרשים בו מטה קטנה העשויה לפני מטה גדולה לעלות ממנה על הגדולה והיתה של עור והוא שפירשוה בגמרא ערסא דצלא ר"ל של עור וחכמים אומרים דרגש בכלל מטה ואין מטה בכלל דרגש והלכך הנודר מן המטה אסור בדרגש והנודר מן הדרגש מותר במטה והלכה כחכמים:

הנודר מן העיר מותר ליכנס בתחומה ר"ל תוך אלפים אמה שהרי אף תוך התחום נקרא חוץ לעיר כדכתיב ומדותם מחוץ לעיר אבל אסור ליכנס בעבורה ר"ל בורגנין שהן חוץ לעיר בתוך שבעים אמה ושירים שדנין אותה כעיר לימדד מהם ולהלן אלפים אמה וכן מצינו שנאמר ביהושע בהיות יהושע ביריחו אע"פ שלא היה בפנים אלא בעבורה ומאחר שהן בכלל העיר אסור ליכנס בהן ואין צריך לומר מהם ולפנים וכן הלכה:

נדר מן הבית אסור מן האיגוף ולפנים ר"ל מצד הפנימי של משקוף שהדלתות מגיפות עליו ולפנים הא תחת האיגוף והוא עובי סף הפתח העומד כלפי חוץ כשהפתח נעול מותר וכן הלכה ובתלמוד המערב שבמסכת מעשרות שנינו שבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אינו בית והנודר מן הבית מותר לישב בו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

יוצאין בשבת בשק עבה דרך כסות עליון להגין מן הגשמים ובסגוס עבה והוא בגד של צמר עב וביריעה ובחמילה שכל אלו דרך ללבשן בחול מפני הגשמים ונקראין מלבוש לענין זה לומר שאינו משאוי אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים:

ומותר באורז ובחילקא ובדינא פי' דגן מיקרי שנשתנו דלא מיקרי דגן אל אבעינו לכוס אותו כמות שהוא וכ"ש פת שהוא מותרת דלא מקרי דגן אלא פת דגן:

ומותר באורז ובחילקא וכו'. והא דתנן במתניתין ומותר בפירות האילן וירק לאו למעוטי הני אלא דעדיפא מינה קתני. שיטה. והך בריתא דאורז לא דגן היא חולקת על ההוא דאמר בפסחים אורז מן דגן הוא. הרא"ם ז"ל.
והא קתני על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון כמהין ופטריות ואת אמרת דמארעא רבו תני על דבר שאינו יונק מן הארץ. ואי קשיא מההיא דמייתי בעירובין גבי מעשר דאתמר מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע אלמא דאף בהמות גידולי קרקע מיקרו וכל שכן כמהין ופטריות. תירץ דאין להשוות לשון התלמיד לפרשו הכל בענין אחד דהתם על (עינויי) ענייני דקראי קאי אבל הכא מקשי מלישנא דעלמא אלישנא דעלמא. (ועיין בשמות המחברים אות ב' ובספר יריאים סי' ק"ב בר"ה הסותר וכו' ותניא. מהשמטה) ובקידושין פרק קמא גבי הענקה ובבבא מציעא בהשוכר את הפועלים ובסוכה פרק קמא דקאמר דומיא דחג אף על גב ששוו לשונותם לא שוו פירושם אין להפקיד אי אפקיה תנא לדיבוריה בהאי לישנא כיון דאי אפקי נמי בלישנא אחרינא הוה אתי ליה שפיר. הרא"ם ז"ל.

וכן בשיטה וז"ל: והא קתני על דבר שאין גידולו מן הארץ וכו'. והא לא קשיא דאמרינן בעירובין פרק בכל מערבין ונתת הכסף בבקר ובצאן וביין ושכר וגו' מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע וכו' אלמא בהמות מיקרו גידולי קרקע דילמא שאין לשון התלמוד רגיל לפרשו הכל בענין אחד אבל הכא אלישנא בעלמא מקשינן דהא דאסרינן ליה בגדיים וטלאים כשאר גידולי קרקע דמיקרו גידולי קרקע והא דלא מברכין עליהו בורא פרי האדמה דלא מיקרו גידולי קרקע אבל אם התלמוד פירשה כעין הפרט שלו בלשון גידולי קרקע אין להפקיד אם לא השוה לשונם. ובקידושין פרק קמא גבי הענקה ובבבא מציעא פרק הפועלים גבי דישה ובסוכה פרק ראשון בחג הסוכות דומיא דחג אף על פי ששוו הלשונות ולא שוו פירושם אין להפקיד אי אפקיה תנא בהאי לישנא כיון דאי נמי אפקיה בלישנא אחרינא הוה אתי ליה שפיר. עד כאן.

תניא הנודר מפירות השנה אסור בכל פירות השנה כלומר עד תשרי בין של אילן בין של פירות הארץ. ומותר בגדיים ובטלאים ובחלב ובביצים ובגוזלות כלומר בכל בעלי חיים. הרנב"י ז"ל. ועל הזומית פירש גאון שהוא מרק הנקרש. הריטב"א ז"ל.
מתני' מותר להתכסות שלא נדר אלא על דבר המצערו ובזה שיש הוכחה אזלינן בתר מחשבתו ולא אחר לשונו ואם אמר זכור אני שכך היה מחשבתי או שאמר שכחתי כוונתי יש לנו לילך אחר ההוכחה. הרא"ם ז"ל.
וכן בשיטה וז"ל: מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו פירוש דרך הנושאים להפשיל לאחוריהם כיון שמתוך צער נדר בענין המצערו נדר ואזלינן בתר מחשבתו ולא בתר לשונו דכיון שברור לנו שכך חשב ודרך בני אדם להוציא מחשבתן כדרך וכלשון שהוציאו זה הולכין אחר מחשבתו כדפר' לעיל בפרק אלו מותרין. וליכא למימר נישייליה דבהכי עסקינן דאמר נתכוונתי למה שעולם רגילין להתכוון לפי הענין שהיה מתכוין אי נמי באומר שכחתי כוונתי. עד כאן.
והא דאמרינן מותר להתכסות אפילו להתכסות קאמר וכל שכן לטעון על כתפו כגון מוכרי כסות תדע דגבי כלאים תנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן דהא דכתיב בכלאים לא יעלה עליך דרך מלבוש קאמר או להתכסות בו וגבי נדרים נמי אפילו נדר בהדיא קונם בגד צמר או בגד פשתים עולה עלי מותר לטעון אבל ללבוש אסור. רבי יהודה אומר הכל לפי הנודר פירוש דזימנין דגיזי צמר ואניצי פשתן אסור לטעון ומותר להתכסות כדמפרש ואזיל. טען והזיע כלומר שהיה טעון צמר או פשתן ועל ידי שהוא טעון מהם הזיע. והיה ריחו קשה פירוש הזיע נקט משום משוי הפשתן שמשאו כבד אבל אין ריחו קשה וריחו קשה נקט משום הצמר שריחו קשה אבל אינו מזיע שאין משאו כבד. ואמר קונם צמר ופשתן עולה עלי מותר להתכסות כלומר ללבוש בגדי צמר או בגד פשתים. ואסור להפשיל לאחוריו כלומר ואסור לטעון מהם בין בגד בין גזין ואניצין שכוונת נדרו היתה לטעון ולא ללבוש. הרנב"י ז"ל.
גמרא פינדיא ופסקיא כולן מיני מלבושין הם ואף על פי שיש מהם של עור הוי בכלל כסות מתני' תנא ושייר. הכי תנינן לה בתוספתא דשבת יוצאין פירוש בשבת בסגוס וביריעה אף על פי שלא נעשית למלבוש. מיהו נראה לי שיהא תורת כלי עליו שמשתמשין בו אבל אין תורת תכשיט עליו כלל לא. ובחמילא ובסקורטיא ובקטבליא מפני הגשמים אורחא דמילתא נקט והוא הדין בלא גשמים מותר אבל לא בקופה ובמחצלת אפילו של גמי וכל שכן של קנים. הרועים יוצאין בשקים. ברייתא (אחד) אחרת היא ולמעלה מברייתא זו תניא לה בתוספתא ובתוספת' לא תניא באידך ברייתא יוצאין בשק עבה. וכן נראה לי דהיינו שקין דהכא כיון דמיתניא גבי הדדי תרי זימני שק למה לי למתניה. ולא רועים בלבד אמרו שאינן עם בפני עצמן וכיון דלדידהו הוי תכשיט לכולי עלמא שרי. שיטה.
והני ברייתות לא שייכי הכא אלא משום דאיירי הכא במלבושים משונים דחשיבי מלבושים לגבי נודר הכי נמי דכמו כן אשכחנא גבי שבת דחשיב להו מלבושים. כיצד אמר רבי יהודה וכו' בא להשמיענו שכשם שאסר להפשיל והתיר ללבוש כשנדר בצרת משא כך להפך כשנדר בצרת מלבוש. היה טעון פשתן והזיע מה שהזיע היינו הוכחתו שלא אסר אלא בטעינה שדרך נושאין להזיע משום משאו וריחו ואם כן היכא דלא הזיע יעמוד לנו דינו בספק. ובתוספתא ליתא הך סיפא. הרא"ם ז"ל.
כתב הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל וז"ל: וכתב רבינו ז"ל הא דקתני ברישא דברייתא היה לבוש צמר והוצר לאו דוקא כלומר לאו דוקא שהיה לבוש אותו אלא הכי נמי לנודר סתם כלומר שלא היה לבוש לא צמר ולא פשתן ונדר מן הצמר שאין במשמע אלא ללבוש. ומתניתין נמי דייקא דהא לא פליג רבי יהודה ארישא פירוש דתנן אמר קונם צמר עולה עלי וכו' ולא קתני היה לבוש צמר וכו' דרבי יהודה לאו לאיפלוגי אתא. וקא פסק חד מרבוותא כרבי יהודה ומסתברא כוותיה דאף על גב דתני לה כיחידאה לית לן ראיה דפליגי עליה קרבן בכלום. ותנן נמי כי האי גוונא בפרקין דלעיל רבי יהודה אומר קונם גריס וחטה שלא בא רבי יהודה אלא לפרש דברי חכמים ותנן נמי אבא שאול אומר הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין תפלה ולאו פלוגתא היא. ועוד הא סתם לן תנא הכל לפי הנודר דתנן באירך פירקין שלא נתכוון זה אלא לשם אישות שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה. פירוש דתנן התם היו מסרבין בו לשאת את בת אחותו ואמר קונם שהיא נהנית לי לעולם הרי זו מותרת ליהנות לו שלא נתכוון אלא לשם אישות. היה מסרב בחברו שיאכל אצלו ואמר קונם לביתך שאני נכנס מותר ליכנס לביתו שלא נתכוון זה אלא לשם אכילה ושתיה. והא ודאי בדרבי יהודה שייכן. והכי נמי אשכחן דאיתמר עלה בירושלמי פירוש על הנך דאידך פירקין א"ר יסא דרבי יהודה היא דרבי יהודה אמר הכל לפי הנודר. עד כאן.

ברש"י מארעא הס"ד:

ברא"ש לכסות ואח"כ צ"ל רשום גמרא שרו ואחר כך מה"ד אבל ומה שנרשם גמרא נמחק:

ר"ן בד"ה תניא כו' דמתניתין סבירא כצ"ל:

אם חוזר בו כו' שנא' כל גיא ינשא. האי קרא לאו בענינא דהכא כתיב אלא קרא הוא בישעיה אלא דה"ק גם שכבר כתיב ממדבר גו' ומנחליאל במות דמשמע שהקב"ה מזכהו ע"י התורה משפלות לגבוה היינו מעיקרא אבל מי שכבר הגביהו הקב"ה וע"י שהוא גבה עצמו ביותר הקב"ה משפילו אימא דלא יועיל לו חזרה שיגביהו שוב הקב"ה ולזה מייתי מקרא דישעיה דכתיב כל גיא ינשא מריבויא דכל דריש ליה דגם מי שהקב"ה השפילו ע"י שהיה מתגאה עצמו ביותר כשיחזור בו שוב ינשא לעתיד דבהכי איירי קרא וק"ל:

גמרא הנודר מן פירות הארץ אסור בכל פירות הארץ. (בברכות ליתא מלת בכל) ופירש הרא"ש פרי העץ כו' וכ"פ אחריו הטוש"ע סי' רי"ז. והב"י כתב ע"ז ופשוט הוא מדלא הוציא אלא כמהין כו'. ולי צ"ע דהא במשנה ר"פ כ"מ איתא על פירות האילן הוא אומר בפה"ע כו' ועל פירות הארץ הוא אומר בפה"א. וכן עוד שם לקמן ועל פירות הארץ בפה"ע ל"י. הרי דבלישנא דתנאי אין נכלל בפירות הארץ רק פרי האדמה ולא של עץ (ועמש"כ שם (מ) ד"ה מאן תנא) וראיית הב"י במחכ"ת הג' אינו. דכמיהין כו' גדילין בקרקע. ובב"י שם הביא תוספתא הנודר מן הפרי כו' ומותר בפירות אילן ותמה עלה ע"ש. ולכאורה הנ"ל דצ"ל בתוס' הנודר מפירות הארץ כו' וכמש"כ ודלא כהרא"ש. אבל האמת יורה דרכו דצ"ל ואסור בפירות האילן כי כן הוא בירושלמי בפרקין סוף הל' א' ע"ש ובק"ע:

ר"ן ד"ה תוספתא הנודר מן התירוש כו'. וגרסינן עלה בירושלמי כמ"ד הלכו בנדרים אחר לשון בנ"א. התוס' זו הובאה ג"כ בגמרתינו יומא (עו ב) ומסיק עלה ג"כ מטעם דבנדרים הלך אחר לשון בנ"א:

רא"ש ד"ה טיסני. ולא אסר עצמו אלא במה שנקראת חטה א"נ הא דקאמר מותר מיירי שנחלקו כו'. כצ"ל:

במשנה באניצי פשתן. לשון המפרש דדייק ולא נפיץ. והעתיקו התוי"ט. וק"ל דמשמע הא דייק ונפיץ אסור. מ"ש מגיזי צמר דמותר מטעם דל"נ אלא לבגד. ועוד דמוכח להדיא בסוכה (יב ב) דאניצי לפרש"י הוא דדייק ונפיץ. ולפירוש התוס' הוא מטוה. ודייק ולא נפיץ הושני קרי ליה ע"ש:

שם רי"א כו' טען והזיע כו' מותר להתכסות. נ"פ דר"ל ללבוש וכן בלשון מקרא וערום יכסה בגד (יחזקאל י״ח:ט״ז) ועוד רבות. ושם כסות לראיה ומיושב הצ"ע דתור"ע ע"ש:

גמ' ואנפיליא ופמליניא כצ"ל:

ר"ן ד"ה כל גיא ינשא כו' גבי האי קרא דמנחליאל במות כצ"ל:

חילקא. חטה שנחלקת לשנים: טרגיס. לשלשה: טיסני. לארבעה ולהכי שרי שכבר נשתנה החטה: אסור בכולן. דכולן גידולי שנה נינהו: מותר בכמהין ופטריות. שגדלין נמי על העצים: אסור . בכולן. דכמהין ופטריות גידולי קרקע נינהו: זומית. שלמור''א בלע''ז: אומר שהכל נ''ב. מדקא חשיב בכלל שאין גידולו מן הארץ כמהין ופטריות אלמא דלאו גידולי קרקע נינהו: מאוירא ינקי. שאין להם שרשים בארץ לפיכך אין מברכין עליהם כדבר שגדל מן הארץ: והא קתני על דבר שאין גידולו מן הארץ. והיינו כמהין ופטריות אלמא אפי' מירבא נמי לא רבו מארעא: שאין יונק. דהיינו כמהין ופטריות דמאוירא ינקי: מתני' חמילה. כעין יריעה היא: קונם צמר עולה כו'. משמע מלבוש של צמר: באניצי פשתן. . דדייק ולא נפיץ: טעון צמר ופשתן והזיע. מחמת המשוי: והיה ריחו קשה וכו': ואסור להפשילן לאחוריו. לעשות משוי מאותן מינין דבענין שנצטער נדר דהיינו לטעון ולא לכסות ולהכי מותר לכסות: גמ' פונדא . אזור חלול שחוגרין בו: פסקיא. פיישול''א: אסקורטיא. מפרש לקמן: קטבליא. מלבוש של עור קשה שלובש על האסקורטיא: אנפליא. הוש''ש בלע''ז של עור: פליניא. סינר: כיתונא דצלא. מלבוש של עור: סגוס עבה. מין שק הוא עבה טפי מיריעה: יוצאין בשבת בכל אלו דברים: אבל לא בתיבה. שלא יכוף תיבה על ראשו ויצא דמשוי הוי: ומותר לטעון. שלא נדר אלא ממלבוש שהרי היה מצטער ממלבוש: והזיע. מכובד משוי: ואסור לטעון. שלא נדר אלא כפי שהצר לו המשוי הילכך מותר ללבוש:

חילקא. חטין כתושין חלוקין לשנים: טרגיס. חד לתלתא: טיסני. חד לארבעה: אסור בכולן. דכמיהין ופטריות בכלל גדולי קרקע הן: [מירבא רבו מארעא]. כמהין ופטריות ודאי מארעא רבו ושפיר מיקרו גידולי קרקע אבל היניקה שלהם אינה אלא מאויר קרקע ולא מברכין בורא פרי האדמה: שק יריעה וחמילה. אינן בגדים הם: מותר להתכסות בגיזי צמר. שלא נתכוון זה אלא לבגד ארוג: הכל לפי הנודר. פירוש לפי ענין שהיה בשעת הנדר: היה טעון. פירוש מופשל לאחוריו כדרך נושאי משאות: מותר להתכסות. שלא נתכוון לאסור אלא בענין שהיה מצטער: רוחו קצרה. שמלבושן צר לו אינו אסור לו אלא בלבישה: פונדא. אבנט חלול וככסות דמי: פסקיא. פייש''א: אנפליא . קלצו''ן: כיתונא דצלא . פירוש מלבוש עור ויוצאין בשבת להגין מן הגשמים: אבל לא בתיבה. קטנה שעל ראשו דמשוי הוא: והזיע. מחמת כובד משאו וה''ה דברישא מצי למיתני פשתן ובסיפא צמר:.

ר"ן
כל גיא ינשא. אע''ג דלא כתיב גבי האי קרא ומנחליאל במות דהא איהו בתורה והאי בנביאים אפי' הכי כיון דכתיב דהקב''ה משפילו כגיא מייתי ראיה שהמשפיל עצמו סופו לעלות כדכתיב כל גיא ינשא: ולענין הלכה בעיין דרבא לא איפשיטא הילכך לא גבי משכר בתים ושכר ספינות דיד בעל השטר על התחתונה אבל לגבי נדרים נקטינן לחומרא וכולן בכלל: תניא הנודר מן הדגן אסור אף בפול המצרי יבש. כיון דמדגן ור' מאיר קתני לה: חילקא. חטה נחלקת לב': טרגיס. אחד לג': טיסני. אחד לד' הכי אמר בפ' מי שהפך (מו''ק דף יג:): ואם אמר גדולי שנה עלי אסור בכולן. מיהו דוקא בשלא אסרן עליו אלא זמן שהוא יכול לעמוד בו אבל לעולם לא הוי נדרא כלל שאי אפשר לו לקיימו: זמית. שלמור''א בלע''ז: ומותר בכמהין ופטריות. דלאו פירות הארץ נינהו מיהו בכלל גידולי קרקע איתנהו כדמפרש ואזיל: ועל כמהין ופטריות אומר שהכל נהיה בדברו. אלמא לאו גידולי קרקע נינהו דהא תני ברישא דברייתא על דבר שאין גידולו מן הארץ אומר שהכל נהיה בדברו: מירבא רבו מארעא. ולפיכך כי אמר גידולי קרקע עלי אסור בכמהין ופטריות מיהו עיקר יניקתם מאוירא ינקי ומש''ה מברך עלייהו שהכל: תוספתא (פ''ד) הנודר מן התירוש אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין וגרסינן עלה בירושלמי כמאן דאמר הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם כלומר שדרכן לקרות תירוש לדברים המתוקים ולא ליין ברם כמאן דאמר לא הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם התורה קראה אותו תירוש תירושך זה יין הילכך אנן דמשתעינן בלשון לעז אם נדר מן התירוש בלשון הקדש אסור ביין ומותר בכל מיני מתיקה דאנן לא קרינן תירוש אלא ליין כלשון תורה ותנן בפ' בכל מערבין (עירובין דף ל.) הנודר מן המזון מותר במים ומלח והוינן בה מים הוא דלא איקרו מזון הא כל מידי איקרי מזון לימא תיהוי תיובתיה דרב ושמואל דרב ושמואל אמרי תרוייהו אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על ה' המינים בלבד אמר רב יוסף באומר כל הזן עלי דכה''ג אסור בכל דבר חוץ ממים ומלח אבל הנודר מן המזון אינו אסור אלא מה' מינין: מתני' מותר בשק וביריעה ובחמילה. דלא מיקרי כסות: מותר להתכסות בגיזי צמר. שאינו במשמע [אלא] לבישה: הכל לפי הנודר. לפי מה שהיה ענין הנודר בשעת הנדר ועל איזה ענין נדר: גמ' פונדא. אזור חלול: סקרטיא קטבליא. כולם מיני מלבושים של עור וכדמפרש מאי סקרטיא כיתונא דצלא חלוק של עור שלובשים העבדנים על בגדיהם: יוצאין בשק עבה. בשבת ולא אמרינן משוי הוא ולא שק ממש אלא כעין שק דהא תני בסיפא הרועים יוצאין בשקים: תניא כיצד א''ר יהודה וכו' והצר. שהמלבוש היה צר ונצטער בו ומסתברא לי דברייתא פליגא אמתני' בסברא דרבי יהודה דתנא דמתניתין סבירא ליה דרבי יהודה מודה לת''ק דכל היכא דליכא הוכחה לבישה משמע ולא טעינה ורבי יהודה דברייתא משמע דסבירא ליה דלמשרי טעינה נמי בעי הוכחה אבל כל היכא דליכא הוכחה אסור אפילו בטעינה ומסתברא דכמתניתין קיימא לן הילכך סתמא לבישה משמע ולא טעינה אבל היה טעון ומתוך כך נדר אסור בטעינה ומותר בלבישה זהו מה שנ''ל ודברי הרמב''ם ז''ל אינם כן בפ''ח מהלכות נדרים (הלכה ח):

נדרים נה ע"ב