נדרים נד ע"ב

נדרים נד ע"ב - Steinsaltz

doesn’t Rabbi Akiva concede that the agent must consult his employer? Because he failed to do so and acted on his own, he is not considered to have performed his mission. This halakha was stated before Rava. He said to those who stated the halakha before him: Naḥmani, i.e., Abaye, spoke well.

§ The Gemara asks: Who is the tanna who disagrees with the opinion of Rabbi Akiva in the mishna here? The Gemara answers: It is Rabban Shimon ben Gamliel, as it is taught in a dispute in the baraita: For one who vows that meat is forbidden to him, it is prohibited to eat all types of meat, and it is prohibited for him to eat meat of the head, and of the feet, and of the windpipe, and of the liver, and of the heart, although people do not typically eat meat from those parts of the body. And it is prohibited for him to eat meat of birds, as it too is popularly called meat. However, it is permitted for him to eat of the meat of fish and grasshoppers, as their flesh is not called meat.

Rabban Shimon ben Gamliel says: One who vows that meat is forbidden to him, is forbidden in all types of meat, and is permitted to eat meat of the head, and of the feet, and of the windpipe, and of the liver, and of the heart and of birds, and needless to say he may also partake of fish and grasshoppers. And Rabban Shimon ben Gamliel would likewise say: Innards are not considered meat, and one who eats them is not a person, meaning that the innards are not fit for human consumption. The Gemara elaborates: With regard to one who eats them, in terms of the halakhot related to their consumption, e.g., vows, they are considered as meat. However, with regard to purchase, one who purchases them is not a person. In any case, apparently, Rabban Shimon ben Gamliel disagrees with Rabbi Akiva, as he maintains that although if an agent fails to find meat he is required to consult his employer before replacing it with liver, it is not considered meat with regard to vows.

The Gemara asks: What is different about the meat of a bird according to the first tanna, that he prohibits it since it is considered meat, due to the fact that when the agent fails to find meat, he tends to consult his employer about it? The same should be true of the meat of fish too. If the agent does not find meat, he tends to consult his employer about it, as he says: If I do not find meat, should I bring fish? And therefore, let fish also be forbidden according to the first tanna.

Abaye said: This is referring to a case where he let his blood when he vowed, as a person in that condition does not eat fish. It was common knowledge then that eating fish after bloodletting is harmful. The Gemara asks: If so, he would not eat birds either, as Shmuel said: With regard to one who lets blood and eats the meat of a bird, his heart rate accelerates and flies like a bird. Clearly, bird meat too is deleterious for his health. And it is taught in a baraita: One neither lets blood before eating fish, nor before eating birds, nor before eating salted meat. And it is taught in another baraita: If one let blood, he may eat neither milk, nor cheese, nor eggs, nor cress, nor birds, nor salted meat. The Gemara answers: Meat of birds is different, as it is possible to eat it safely after bloodletting by means of thoroughly boiling it.

Abaye said: This is referring to a case where his eyes hurt him, as fish are harmful for eyes. Therefore, meat of birds is permitted, but not fish. The Gemara asks: If so, and he is suffering from eye pain, he should eat fish, as Shmuel said an acronym: Nun, samekh, ayin, which stands for: Nuna samma la’einayim, which means: Fish is a medicine for eyes. The Gemara answers: That statement of Shmuel is referring to the latter stages of the eye infection.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נד - ב

מי לא מודה רבי עקיבא דאינו יכול לעשות זאת השליח מדעת עצמו, אלא צריך אימלוכי, להתיעץ עם בעל הבית אם לתת את הכבד במקום הבשר, ולא לעשות זאת מדעתו. וכיון שעושה זאת השליח מדעת עצמו ולא שאל את בעל הבית, לכן הוא אחראי על מה שעשה, והוא זה שמועל.

איתמר שמעתא קמיה דרבא, אמרו את דברי אביי הללו, לפני רבא.

אמר להון - רבא לתלמידיו: שפיר אמר נחמני - טוב אמר אביי [שהיה מכונה נחמני לפי שגדל אצל רב נחמן], וגם אני סובר כך.

וכעת באה הגמרא לברר מי הם רבנן שחולקים על רבי עקיבא?

מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא? -

רבן שמעון בן גמליאל היא. וההוכחה לזה מהא דתניא: הנודר איסור הנאה מן הבשר, הרי הוא אסור בהנאה מכל מיני בשר.

ואסור בבשר מכל חלקי הבהמה, והם: בראש, וברגלים, ובקנה, ובכבד, ובלב.

ולא רק בבשר בהמה הוא אסור, אלא גם בבשר עופות.

והסברא שנאסר בכל הדברים האלה, למרות שהמשמעות הפשוטה של בשר היא בשר בהמה, שרגילים לאוכלו, היא סברת רבי עקיבא. והיינו, כיון שאם אדם שולח את שליחו להביא לו בשר, אם הוא לא מוצא, מציע השליח לבעל הבית כתחליף את כל הדברים האלו, מוכח שגם הם כלולים במילה "בשר". ולכן הם נאסרים כשאדם אוסר עצמו בנדר מבשר. ^[5]

וממשיכה המשנה: ומותר אדם זה בבשר דגים וחגבים.

ובגמרא לקמן יתבאר מדוע אינו נאסר בהם אף על גב שגם את הדברים האלו מציע השליח כתחליף לבשר.

עד כאן דעת תנא קמא, הסובר כרבי עקיבא.

רבן שמעון בו גמליאל אומר: הנודר הנאה מן הבשר, הרי הוא אסור רק בכל מיני בשר עצמו. ומותר הוא בראש, וברגלים, ובקנה, ובכבד, ובלב, ובעופות, שאין הם נכללים בכלל בשר.

ואין צריך לומר שמותר בבשר דגים וחגבים.

שהרי אפילו תנא קמא, שמחמיר בשאר דברים, מתיר בדגים וחגבים.

ומוכח בדעת רבן שמעון בן גמליאל, שאף על פי שהרגילות של שליח היא להציע כתחליף לבשר את הכבד, לב, בשר עופות וכדומה, בכל זה לא נאסר בכלל בשר.

ומוכח מכאן שתנא קמא החולק על רבי עקיבא, הוא רבן שמעון בן גמליאל.

ומביאה הגמרא עוד מימרא של רבן שמעון בן גמליאל בענין זה:

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים, לאו בשר הם. ואוכליהן, מי שאוכל אותם - לאו בר איניש הוא אינו בן אדם!

ותמהה הגמרא: הכיצד אמר רבן שמעון בן גמליאל שאוכליהן של הקרביים לאו איניש הוא?

והרי לעיל, לגבי הדברים שאינם בכלל בשר, לא נאמר שקרביים אינם בכלל בשר.

והרי הקרביים כבשר רגיל הם, ולמה אמר רבן שמעון בן גמליאל שהאוכל קרביים אינו בן אדם!?

ומסבירה הגמרא: לענין זביני, לגבי קניית הבשר, אמר רבן שמעון בן גמליאל, כי מי שיש לו כסף לקנות בשר רגיל, ומבזבז את כספו וקונה בו קרביים לאו בר איניש הוא, כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם.

ועתה חוזרת הגמרא לבאר את דברי תנא קמא לעיל, שחילק באדם שאסר על עצמו בשר, שלדעתו הוא נאסר רק בעופות ולא בדגים.

ושואלת הגמרא: מאי שנא בשר עוף, לתנא קמא דאסיר? הרי הנודר אמר "בשר", ועופות אינן בשר?

אלא, בהכרח, הסיבה לכך היא, כיון דעביד שליחא דמימליך עליה ומציע את זה למשלחו כתחליף לבשר, הרי זה נכלל בכלל בשר.

אם כן, דגים גם כן היו צריכים להאסר, שהרי בשר דגים, נמי עביד שליחא, דאי לא משכח, אם אינו מוצא בשוק בישרא, מימליך עליה, ומציע לבעל הבית דגים כתחליף, דאמר לבעל הבית: אי לא משכחנא בישרא, אייתי דגים! ואם כן, גם דגים, הנכללים לפי קנה המידה הזה בבשר ליתסרו?

ומתרצת הגמרא: אמר אביי: אין מדובר כאן באדם רגיל.

אלא מדובר כגון באדם שהקיז דם, דלא אכיל דגים.

כי אדם זה, אי אפשר לפרש בלשונו שהתכוון לבשר דגים, שהרי אכילת דגים לאחר הקזת דם מזיקה לבריאותו.

ואדם כזה, כאשר הוא מדבר על בשר הוא אינו חושב כלל על דגים, שהרי הם אינם בריאים בשבילו.

ומקשה הגמרא: אי הכי, שמעמידים את המשנה באדם מיוחד שהקיז דם ולכן לא נכלל אצלו בלשון בשר גם דגים, אם כן, גם עופות לא יאסרו.

שהרי אפילו עופות נמי לא אכיל, שגם הם לא טובים לו לבריאות, ואם כן, גם על עופות הוא איננו חושב כשהוא נודר מבשר, שהרי העופות גם הם אינם טובים לבריאותו!

והראיה שגם עופות לא טובים לבריאות למי שהקיז דם:

דהרי אמר שמואל: דמסוכר, מי שהקיז דם, ואכיל בישרא דצפרא, ולאחריהם הוא אוכל בשר עופות או צפרים, פרח ליבה צפרא, פורח ממנו לבו כמו שציפור פורחת.

ועוד הוכחה מהא דתניא: אין מקיזין לא על דגים, ולא על עופות, ולא על בשר מליח. שכל מי שאכל אחד מהמאכלים האלו, לא טוב לו להקיז דם - וגם מכאן רואים שעופות זה לא בריא לאדם שהקיז דם.

ועוד הוכחה מהא דתניא: אדם שהקיז דם, לא יאכל, לא חלב, ולא גבינה, ולא ביצים, ולא שחליים, ולא עופות, ולא בשר מליח.

ומוכח שעופות אינם טובים לבריאות אדם שהקיז דם.

ואם כן קשה, כיון שהעמדנו את המשנה באדם שהקיז דם, ודגים לא בריאים בשבילו, ולכן הוא אינו חושב עליהם כשנודר מבשר, אם כן, שלא יאסר גם בעופות, שגם הם לא בריאים בשבילו כיון שהקיז דם. ולמה אמר תנא קמא שאסור הוא בבשר עופות?

ומתרצת הגמרא: שאני עופות שכן דעתו עליהם אף על פי שהקיז דם, כיון דאפשר לאדם זה שהקיז דם לאוכלם על ידי שליקה. שאז אינם מזיקין לו.

אביי אמר תירוץ נוסף לחלק בין עופות לדגים: במשנה מדובר לא באדם שהקיז דם, אלא כגון דכיבין ליה עיניא, שכואבים לאדם זה העינים, ולכן אין דעתו כלל על דגים. דהרי דגים קשין לעינין, ולא חשב כלל על דגים בשעה שאמר בשר.

ושואלת הגמרא: אי הכי - אם נאמר שדגים הם לא טובים לבריאות של אדם שכואב לו העינים, אם כן יהיה זה נגד דברי שמואל, הסובר שאכיל דגים - שטוב לו לאדם שכואב לו העינים לאכול דגים.

דהא אמר שמואל שמהסמיכות של האותיות נ' ס' ע' שבכתיב מלא הם נכתבות כך: נו"ן סמ"ך עי"ן לומדים אנו רמז: נונא, דג הוא, סמא לעינים, רפואה להם, לפי שהנו"ן, שהוא דג, סומך [כנגד אות סמ"ך] את האדם שכואבת לו עין [כנגד אות עי"ן].

וכיון שאכילת דגים טובה לעינים ואינה מזיקה להן, למה אמר אביי שדג זה לא טוב לעינים, ואין דעת אדם שכואב לו העינים עליהם?

ומתרצת הגמרא: ההוא, סוף אוכלא!

מה שאמר שמואל שדגים טובים לעינים, זה רק בסוף המחלה של כאב עינים. אבל בתחילתה של המחלה אכילת דגים רעה היא להן.

והמשנה, האומרת שאין דעת האדם הנודר מבשר על דגים כיון שהם לא טובים בשבילו לבריאות, מדובר בה באדם שנדר בתחילת המחלה, שאז אין אכילת דגים טובה לעינים, ואין דעתו כלל על דגים.

הערות

^[5] צריך להבין למה אם אדם אמר שאוסר בשר, הרי הוא נאסר גם בכבד וזאת מפני שהשליח מציע את הכבד כתחליף לבשר, ואלו כשאדם אומר שאוסר ירק אף על פי ששליח מציע לו כתחליף את הדלועין, אינו נאסר בדלועין אלא אם כן אמר והוסיף: "ירק המתבשל בקדרה" וכמבואר בגמרא לעיל שצריך להוסיף זאת בשביל לאסור דלועין. ובר"ן תירץ שדלועין רחוקים מהמשמעות של המילה ירק, ולכן לא מספיק ששליח מציע אותם כתחליף לירק אלא, צריך גם להוסיף בלשונו: "ירק המבשל בקדירה. מה שאין כן בכבד שהוא כלול במשמעות הפשוה של המילה בשר. וב"לחם משנה" תירץ הקושיה הזאת שגם בדלועין אם היה שליח מביא אותם לבעל הבית, כשאמר לו בעל הבית להביא לו ירק היו נאסרים הדלועין וכל מה שאמרה הגמרא שצריך להוסיף ולומר ירק המתבשל בקדירה זה כיון שהבינה הגמ' ששליח שאומרים לו להביא ירק כלל לא מציע דלורין. וזה הביאור בקושית הגמ' בתחילת הסוגיה: והא מן ירק נדר. שהכונה היא שאין השליח מציע כלל דלועין כשאומרים לו ירק. ולא כמו שביאר הר"ן את קושית הגמ'. וגם בשאלה השניה של הגמ"' ודילמא ירק הנאכל בקדירה". מסביר ה"לחם משנה" את כוונת הגמרא שאין השליח חושב כלל על דלועין, אלא על ירק הנאכל מקדירה. ולכן לא קשה מהכלל של סתם נדרים להחמיר.

מי [האם] לא מודה ר' עקיבא שצריך השליח אימלוכי [להימלך] על כל פנים? וכיון שלא נמלך ועשה מדעת עצמו אין זה נקרא עושה שליחותו. איתמר שמעתא קמיה [נאמרה הלכה זו כולה לפני] רבא. אמר להון [להם] למוסרי הדברים: שפיר [יפה] אמר נחמני, הוא אביי.

א ושואלים: מאן [מיהו] התנא דפליג עליה [החולק עליו] על ר' עקיבא במשנה? ומשיבים: רבן שמעון בן גמליאל היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הנודר מן הבשר — אסור בכל מיני בשר, ואסור גם בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב, למרות שלא היו אנשים אוכלים אותם כרגיל. וכן אסור בעופות, שאף הם בכלל "בשר" בלשון בני אדם. ומותר בבשר דגים וחגבים, לפי שאינם נקראים "בשר".

רבן שמעון בן גמליאל אומר: הנודר מן הבשר — אסור בכל מיני בשר, ומותר בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות, ואין צריך לומר בשר דגים וחגבים. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: קרביים לאו [אינם] נחשבים בשר, ואוכליהן לאו בר אינש [אינו נחשב בן אדם] שאין זה מאכל אדם. ומסבירים את כוונתו: אוכליהן מבחינת דיני אכילתם כגון לענין נדרים אמנם כבשר הם, אבל לענין זביני [קניה], אם הולך לקנות אותם, לאו בר אינש [אינו בן אדם]. ומכל מקום למדנו מכאן שרבן שמעון בן גמליאל חולק על ר' עקיבא, שהרי אף שכבד הוא בכלל הדברים ששליח נמלך בשולחו עליהם אם לא מצא בשר, מכל מקום לדעתו אין הוא בכלל בשר לענין נדרים.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] בשר עוף לדעת התנא קמא [הראשון] דאסיר [שאסור] והוא בכלל בשר — משום דעביד שליחא דמימליך עליה [שעשוי השליח להימלך עליו] ולומר לשולחו שלא מצא בשר אלא עופות. ואולם בשר דגים נמי עביד שליחא [גם כן עשוי השליח] להימלך עליו, דאי לא משכח בישרא, מימליך עליה [שאם אינו מוצא בשר, נמלך עליו] דאמר [שאומר] לשולחו: אי לא משכחנא בישרא, אייתי [אם אינני מוצא בשר, אביא] דגים? וליתסרו [ושייאסרו] גם הדגים ומדוע פשוט לתנא שעוף הוא בכלל בשר, ודגים אינם בכלל בשר?

אמר אביי: כאן מדובר כגון שהקיז דם בשעת הנדר, דלא אכיל [שאינו אוכל] דגים, שמקובל היה בידם שהם מזיקים אחר הקזת דם. ושואלים: אי הכי [אם כך], אם במקרה זה אתה מדבר, אפילו עופות נמי [גם כן] לא אכיל [אינו אוכל]. שאמר שמואל: דמסוכר ואכיל בישרא דצפרא [מי שמקיז דם ואוכל אחרי כן בשר ציפור] — פרח לביה כצפרא [פורח ליבו כציפור], משמע שאין הדבר יפה לגוף! וכן תניא [שנויה ברייתא]: אין מקיזין לא על דגים, כלומר, לאחר הקזה אין אוכלים דגים, ולא על עופות, ולא על בשר מליח. ועוד תניא [שנויה ברייתא אחרת]: הקיז דם — לא יאכל לא חלב, ולא גבינה, ולא ביצים, ולא שחליים, ולא עופות, ולא בשר מליח! ומשיבים: שאני [שונה] בשר של עופות שאפשר לאוכלו אחר הקזה על ידי שליקה (בישול מרובה), וכשמבשלו היטב אינו מזיק.

אביי אמר: כאן מדובר כגון דכייבין ליה עיניה [שכואבות לו עיניו] שדגים קשין לעינים, ומשום כך דווקא דגים מותרים ולא עופות. ומקשים: להיפך, אי הכי אכיל [אם כך הריהו אוכל] דגים, דהא [שהרי] אמר שמואל: ונתן סימן לדבר בצירוף האותיות הסמוכות: נו"ן סמ"ך עי"ן, שהוא כראשי תיבות: נונא סמא [הדג סם, תרופה] לעינים! ומשיבים: ההוא שאמר שמואל מדובר בסוף אוכלא [דלקת העיניים] שאז יפים הדגים, אבל לא בתחילת הדלקת.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומאן תנא דפליג עליה דר"ע ר' שמעון בן גמליאל היא דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואסור בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות ומותר בבשר דגים וחגבים רשב"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ומותר בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות ואין צריך לומר בשר דגים וחגבים וכן היה רשב"ג אומר קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר אינש והלכתא כר' עקיבא דסתם לן תנא כוותיה דתנן בפרק כל הבשר* הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים הא בעוף אסור והוא הדין לקרביים ולבני מעיים ואע"ג דלא קי"ל* דיש סדר למשנה בתרי מסכתי (אתיא) ואיכא למימר דילמא סתם ואחר כך מחלוקת היא ואין הלכה כסתם אפ"ה הוה ליה ספיקא דאורייתא וספיקא דאורייתא לחומרא ועוד דכיון דלא אתברר הי מינייהו דאחריתא הדרינן לכללא דנקטינן הלכה כר' עקיבא מחבירו והכא יחיד פליג עליה דהוא רשב"ג וסתמי לא כמר מכרעי ולא כמר מכרעי הלכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואינו מותר אלא בחגבים בלבד אבל בבשר דגים אסור משום דמימליך עלייהו שליחא והאי דקתני הכא מותר בבשר דגים אוקימנא בשהקיז דם או דכיבן ליה עיניה בתחלת אוכלא דלא אכיל ליה דגים דדגים קשים לתחלת אוכלא ולהקזה הא לאו הכי אסור אפילו בבשר דגים משום דמימליך עלייהו שליחא ואיתא להא בהלכות כל הבשר ושמעינן מינה דכל כהאי גוונא אזלינן בתר דעתיה דנודר ולא הוי בכלל נדר סתם אלא מידי דחזי ליה אבל דלא חזי ליה לפום שעתיה ליתיה בכלל סתם נדר אלא אם כן משתמע מינה בהדיא אבל מכללא לא אתי שאין לנודר אלא מקומו ושעתו בלבד:

ומאי שנא בשר עוף לתנא קמא דאסור דממליך עליה שליחא, דגים נמי מימליך נמי שליחא דאי לא משכח בשרא כו'. משמע מדאקשינן דגים ולא אקשינן דגים וחגבים, דלכולי עלמא חגבים לא מימלך עלייהו שליחא, ולעולם אינן בכלל בשר בכל מקום, ונראה שעל זה סמך הרמב"ם ז"ל שכתב [הפלאה הלכות נדרים פרק ט' הלכה ו'] ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות וקרבים ומותר בחגבים, אף על פי שיש במקצת דבריו בפסק זה דברים שלא נראו לי, שהוא ז"ל כתב שבכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עוף ובקרבים, וגבי דגים כתב [שם] כל דבר שדרך השליח להמלך הרי הוא בכלל המין שנאמר לשליח סתם, כיצד מקום שדרכן לשלוח שליח לקנות לו בשר סתם ואומר לא מצאתי אלא דגים, אם נשבע במקום זה, או נדר מן הבשר אסור בבשר דגים, עד כאן. ואין נראה כן מן הגמרא שהרי משוה עופות לדגים לגמרי, ולרבי עקיבא בין עופות בין דגים אסורין, ולרבן שמעון בן גמליאל בין דגים בין עופות מותרין, והא דתניא אסור בראש וברגלים ובעופות, ומותר בבשר דגים, הא אקשינן עלה מאי שנא בשר עוף לתנא קמא דאסור דמימליך עליה דגים נמי מימליך עליה ואוקימנא במקיז דם, ואי נמי בדכאיבין ליה עיניה, דאלמא עופות וקרבים ודגים חד דינא אית להו, ובכל מקום דמימליך עלייהו שליח הוי בכלל, ובכל מקום דלא מימליך בין הלין והלין לא הוי בכלל, ובכל מקומות סתם נמי הוי בכלל, מדלא תריצנא לדברי תנא קמא במקום סתם. ואם תאמר אם כן לפי פירוש זה הא דאמר אביי דמודה רבי עקיבא דאינו לוקה בכל הנמלכין קאמר, וכפי הפירוש הראשון שכתבנו למעלה ניחא, אבל לפי הפירוש שפירשתי דלא אמר אביי אלא בירק ודלועין לבד הא בשאר הנמלכין לוקה, אם כן בכלל דבריו הוא ולמה צריך לימלך, ולמה לוקה שליח, אדרבה למעול בעל הבית ולא למעול שליח. ויש לומר דמכל מקום כין שאין השליח קונה בלא המלכה לעולם, וזה לא נמלך, גלי אדעתיה דאינו עושה מדין שליחות, אלא בטל שליחותו ונתן מדעתו. כן נראה לי.

והא דקתני ואסור בקנה ובלב. תמיהא לי מאי שנא אלו דנקט לימא ואסור בקרבים ובבני מיעין. ואפשר דלכולי עלמא בשאר בני מיעין מותר בהן. ואם תאמר הא לרבי עקיבא אפילו כבד בכלל איסורו. יש לומר שהכבד והריאה בכלל קנה הם. ועדיין קשה לי דאם כן למה פרט הלב שאף הוא תלוי בקנה וצריך עיון. ובפירושין ראיתי שבשאר קרבים לכולי עלמא אסור, שיש בהן שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב, ומאי דקאמר רבן שמעון בן גמליאל קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר. ואין זה מחוור כלל. ולא מתיישב בהלכה.

אמר אביי כגון שהקיז דלא אכיל דגים. ונראה לי להאי לישנא דדוקא, כגון שנדר מן הבשר לאותו יום של הקזה בלבד, אבל אילו נדר לשמונה ימים אף על פי שיום הנדר היה מקיז דם אסור אפילו בדגים, דהא אכיל דגים למחר וליומא אחרי. ומינייהו נמי נדר. אבל לאידך לישנא דאוקימנא דכאיבן ליה עיניה, לא שנא נדר ליום ולא שנא נדר לחדש, הא לא ידע אימת מתסי, והני לישנא לא פליגן אהדדי דאיתיה להאי ואיתיה להאי, ובין הקיז דם בין כאיבין ליה עיניה שרי בדגים, ומיהו בשהקיז דם ונדר מן הבשר ליומו צריכא לי, מהו בבשר מליח מי שרי ליה כדגים, דהא בשר מליח נמי ביום הקזה לא אכיל, וכדתניא אין מקיזין דם על בשר מליח, או דלמא לא אמרינן הכי אלא דוקא בדגים, דלאו בשר ממש נינהו ואינן בכלל נדר, אלא מדין המלכה, וכיון דשליח צריך לאימלוכי ביה הקזתו כהמלכתו, שאינו מכניסתו בכלל נדרו, אבל בשר מליח דבשר ממש הוא, אף על גב דהקיז הרי הוא בכלל נדרו, או דלמא מכל מקום כיון שהקיז דם אין צריך לאסור על עצמו, אלא הבשר שדרך המקיזין לאכול, ואולי יש להכריע לחומרא, מדקתני מותר בדגים ולא קתני נמי מותר בבשר מליח, דהא מותר בדגים לאו דוקא אלא בשהקיז דוקא, ואילו היה מותר אפילו בבשר מליח הוה ליה נמי לאפוקי כדגים.

ומאן תנא דפליג עליה דר"ע רשב"ג היא דתניא הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ובראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות פי' דהא מימליך עלייהו שליחא ומותר בבשר דגים וחגבים ואע"ג דהני נמי מימליך עלייהו שליחא אוקימנא בגמ' כגון שהקיז דם בשעה שנדר דדגים לא מעלי ליה ההיא שעתא וכיון דלא חזו ליה אינם בכלל לשונו ולאו מנייהו נדר אי נמי דכייבן ליה עיניה בתחלת אוכלא דלא מעלי ליה אבל בסוף אוכלא דמעלו כדאמר שמואל נונא סמא דעינא וסימנך נו"ן סמ"ך עי"ן הא ודאי בכלל לשונו הוי ואסור בהם כיון דמימליך עלייהו שליח וסתמא כר"ע:

רשב"ג אומר הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר אבל מותר בראש וברגלים ובקנה ובלב ובעופות דכיון דמימליך עלייהו שליח לאו מיניה הוא:

ואצ"ל דגים. אע"פ שלא הקיז דם או כייבן ליה עיניה או חגבים אפילו ר"ע מודה בהו ומשום חגבים הוא דנקט לישנא דאין צריך לומר דאילו לרשב"ג דגים שוים הם עם השאר דבכלהו ממליך שליחא וכן היה רשב"ג אומר קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו אינש:

כתב רבינו ז"ל והלכתא כר"ע דסתם לן תנא כוותיה דתנן פרק כל הבשר הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים וחגבים הא בעוף אסור וה"ה לקרביים ובני מעיים דחד טעמא אית להו פי' ואתיא כרבי עקיבא וכי קתני מותר בבשר דגים וחגבים בשהקיז דם או דכייבן ליה עיניה כאידך מתני' והכי קאמר לית ליה היתרא בהכי דזימנין דמשתרי בדגים נמי ואע"פ דלא קיימא לן דיהא סדר המשנה בתרי מסכתי פי' כי היכי דנימא דההיא סתמא דאחריתא והוי מחלוקת הכא ואח"כ סתם התם והלכה כסתם תו דילמא הא דהכא דאחריתא וסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם פי' וסתם מתניתא דהכא לאו ראיה היא לרשב"ג כיון דאיכא סתם אחריתא כר' עקיבא הוה ליה ספיקא דאורייתא ולחומרא ועוד דכיון דלא אתברר הי מינייהו דאחריתא הדרינן לכללא ונקטינן הלכה כר' עקיבא מחבירו והכא יחיד הוא דפליג עליה במתניתא וסתמא לאו כמר מכרעי ולאו כמר מכרעי פי' דהא איכא סתמא ככל חד מינייהו כדאמרינן סתם מתני' דהכא כר' שמעון בן גמליאל וסתם מתני' דהתם כר' עקיבא: הילכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ואינו מותר אלא בחגבים. שמותר בהם לעולם דבדידהו לאו מימליך שליחא אבל בבשר דגים אסור משום דמימליך עלייהו שליחא: והא דקתני ומותר בבשר דגים אוקימנא בשהקיז דם או דכייבן ליה עיניה בתחלת אוכלא [כו'] ושמעינן מיניה. פי' דמדשרינן ליה בבשר דגים כשהקיז דם או דכייבן עיניה בשעת נדרו דלא חזו ליה. דכל כי האי גוונא אזלינן בתר דעתיה דעידן נדריה דנודר ולא הוי בכלל נדר סתם אלא מידי דחזי ליה אבל מידי דלא חזי ליה לפום שעתיה ליתיה בכלל סתם נדריה עד דמפרש לה בהדיא או דמשתמע מנדריה להדיא אבל מכללא לא אתי שאין לנודר אלא מקומו ושעתו ע"כ:

ולענין הנודר מן הירק לפום סוגיח דשמעתא אם נדר מן הירק סתם אינו אסור אלא בירק שנאכל כמות שהוא חי ואם אמר ירקי קדרה או ירק הנאכל בקדרה אינו אסור אלא בירק שנאכל כמות שהוא חי וראוי ג"כ לקדרה לאפוקי צנון ושומר ודכוותייהו וחי אמר ירק המתבשל בקדרה אסור בכל הראוי לקדרה אע"פ שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון דלועין ועדיין (ד) (אסור) בצנון ושומר וכיוצא בהם ואסור בדלועין כר' עקיבא ויש אומרים דכי אמר ירק המתבשל בקדרה עלי כל ירק משמע ואפי' צנון ושומר ולא נהירא לי:

מי לא מודה ר"ע דצריך אמלוכי. ומטעם זה חשיב ליה מינו שהרי על דבר שאינו מינו כלל אינו נמלך ומכל מקום לענין שליחותו לא חשיב עשה שליחותו שהרי שינה שהרי דרך השליח לימלך עליו ואין לו לעשות בלא דעת המשלחו:

מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא. מה שם התנא דפליג על ר"ע במתני' אבל במעילה כולהו מודו:

אסור בכל מיני בשר. בקר וצאן וחיה:

לאו בר איניש הוא. אלא הדיוט:

אוכליהון כבשר לענין זביני. מי שמניח בשר וקונה אלו:

כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים. ומסתמא לא נדר אלא מדבר שדרכו לאכול ביום נדרו:

ע"י שליקה. דלא פרח לבו אלא כשאוכלהו צלי:

ההוא בסוף אוכלא. כשפסק כאב החולי:

ממה שכתבנו למדת שהנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר בראש וברגלים בקנה ובלב ובכל מיני הקרבים והמעין ולא אמרו קרבים לאו בשר ואכליהון לאו בר נש אלא דרך צחות לומר שאין מחזקים כלל אי נמי לענין הדין שאם התנה להאכילו בשר אינו יכול לפייסו בקרבין ומיניהון אבל לענין איסורין לא וכן אסור בבשר עופות אבל מותר הוא בבשר דגים שאינן בכלל בשר כלל ואף בחגבים מותר זו היא שיטתנו ומסתם שמועתינו שאמרה אסור בעופות ומותר בבשר דגים וחגבים ואע"פ שהקשו מאי שנא עופות דממליך עליה שליחא דגים נמי ממליך עליה שליחא עד שהעמידוה בנודר בזמן שאינו ראוי לדגים כגון שהקיז דם שבודאי אין כונתו על הדגים אלא מבשר הראוי לו ושדרכו לאכול הא כל שנדר מן הבשר בזמן הראוי אף לדגים כונתו אף לדגים סוגיא בעלמא היא שאין דין המלכת שליח נאמר אלא במה שהוא נמלך בו מתורת הדבר שנשתלח עליו כלומר בשר שאלת ימין בשר יש אבל כל שהוא נמלך כדי להאכילו כלומר איני יכול להאכילך בשר כמו ששאלת אבל אם תרצה לאכול דג או חגב אמור ואם מביא אינו בכלל זה ויש מפרשים שהסוגיא דוקא וכל שדרך המקום לימלך מבשר לדגים אף הדגים בכלל נדרו הא בזמן שאינו ראוי לדגים כגון שהקיז דם אין הדגים בכלל הא עופות מיהא בכלל ואע"פ שהעופות אף הם קשים להקזה וכמו שאמרו האי דמסוכר ר"ל שהקיז דם ואכל צפרא פרח לביה כצפרא כלומר שאינו מתחזק וכן שנינו בבריתא אין מקיזין לא על הדגים ולא על העופות ולא על בשר מליח וכן שנינו הקיז דם לא יאכל חלב ולא גבנה ולא בצים ולא שחלים ולא עופות ולא בשר מליח מכל מקום עופות על ידי שליקה ראוים הם ולא נמנעו מהמקיזים אלא בצלי אבל דגים על כל פנים קשים הם להקזה הא כל שאין דרך המקום לימלך מבשר לדגים מותר בהם על כל פנים ונמצא כלל הדברים לדעת זה שהנודר מן הבשר אסור במיני הקרבים ובעופות בכל מקום ובכל זמן ובבשר מליח שאע"פ שאינו ראוי ללקחה בשום פנים מכל מקום בשר גמור הוא אבל בדגים וחגבים אם אין דרך המקום לימלך מבשר להם מותר ואם דרך המקום לימלך מבשר להם אסור בחגבים על כל פנים ובדגים אסור כל שנדר בזמן שהוא ראוי להם אבל אם נדר בזמן שאינו ראוי להם אינן בכלל ואי זהו זמן שאינו ראוי להם כגון שהקיז דם או שיש לו כאב מתמיד בעינים שלא אמרו נונא סמא דעינא אלא בסוף החולי אלא שיש לפרש לדעת זה שהקיז דם ונדר ליומו שאלו נדר לזמן מרובה כגון שמנה ימים או יותר שכבר עברה חולשת ההקזה הרי זה כנודר שלא בזמן הקזה והדגים בכלל אבל כל שעיניו כואבות אין זמן ידוע לרפואתו ואין הדגים בכלל אפילו נדר לזמן מרובה ובזמן הזה מיהא אין דגים בכלל בשר כלל ואין המלכה לשליח מזה לזה כלל מתורת קיום שליחות ראשון ומותר בדגים על כל פנים ואף בזמן או במקום שדרך השליח לימלך מבשר לדגים כתבו גדולי המחברים שאם היו הדברים מראים בעת שנדר שלא נתכון אלא לבשר מותר בדגים:

מי לא מודה רבי עקיבא דצריך לאימלוכי. דנהי נמי דמיניה הוא מאחר שדרך הוא לימלך על דבר כזה (מ"מ) משום הכי לא חשבינן ליה כעושה שליחותו לענין שיתחייב מעילה בעל הבית אלא אם כן צוה לו בפירוש שיתן לו מאותו דבר עצמו כי נהי נמי שיש במשמעות בשר כבד או בכלל כבד בשר להרבה בני אדם יכול בעל הבית לומר לשליח לא היה דעתי לומר לך אלא מבשר ממש או מכבד ממש ואם לא היית מוצא הדבר עצמו שהייתי אומר לך היה לך לימלך בי. הרי"ץ ז"ל.
ומאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא בנדרים ואינו מחמיר אבל לענין מעילה כולהו מודו דשליח מביא קרבן ולא בעל הבית דמדאורייתא לאו מיניה הוא. שיטה. אבל הרי"ץ ז"ל כתב מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא במתניתין ואמר דילועין לאו בכלל ירק הן ואתיא מתניתין דמעילה נמי אליביה רשב"ג היא דמאחר דאשכחן ליה דקאמר דכבד ובשר תרי מינין נינהו מפני שצריך השליח לימלך ביה הוא הדין נמי ירק ודלועין מטעם זה. עד כאן.

בראש וברגלים ובקנה ובכבד ובלב ובעופות. יש להסתפק אמאי לא נקיט בני מעים עם אלו הנזכרים לאיסור אם נאמר שבני מעים ודאי מותרים אפילו אליבא דרבי עקיבא וליכא מאן דפליג אם כן ה"ל לאשמועינן בהדיה אם המותרים בין לרבי עקיבא בין לרבן שמעון בן גמליאל. הרי"ץ ז"ל.
והריטב"א ז"ל כתב וז"ל: בראש וברגלים ובקנה ובעופות. תימה לימא סתם ואסור בקרבים ובני מעים. וי"ל דבשאר בני מעים כגון הדקין והכרס לכולי עלמא מותר ואינו אסור אלא בקנה שיש בכללו הכבד והריאה ופרט הלב לפי שהוא יותר בשר מאלו ובאלו אסור לרבי עקיבא אבל לרבנן בכולן מותר אבל בכרס ובדקין אפילו לרבי עקיבא מותר. ויש אומרים בהפך דבשאר קרבים לכולי עלמא אסור לפי שיש בהן שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב ומאי דאמר רשב"ג קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר. עד כאן.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: הא דקתני ואסור בקנה ובלב תמיהא לי מאי שנא אלו דנקט לימא ואסור בקרבים ובבני מעים ואיפש' דלכולי עלמא בשאר בני מעין מותר בהן. וא"ת והא לרבי עקיבא אפילו כבד בכלל איסורו. וי"ל שהכבד והריאה בכלל קנה הם. ועדיין קשה לי דאם כן למה פרט הלב שאף הוא תלוי בקנה. וצ"ע. ובפירושים ראיתי שבשאר קרבים לכולי עלמא אסור שיש להם שומן יותר מראש ורגלים וקנה ולב ומאי דקאמר רשב"ג קרבים לאו בשר לא לענין נדרים קאמר ואין זה מחוור כלל ולא מתיישב כהלכה. עד כאן.
וזה לשון הרי"ץ ז"ל: והנודר מן הבשר מותר בראש וברגלים וקנה ולב ועופות ואין צריך לומר בשר דגים וחגבים וקרבים כי באמת יותר חשוב בשר ודומה לבשר לב וכבד מבני מעים וכן היה רשב"ג אומר דבר הדומה לזה קרבים לאו בשר לענין נדרים כמו שאמר למעלה. אי נמי לענין זבינא מכר לו ליטרא בשר אינו יכול לערב לו מקרבים בכלל אותה ליטרא. עד כאן.

ואוכליהן לאו בר איניש הדיוט הוא. ויש ספרים שכתוב בהן אוכליהון לענין זבוני לאו בר איניש. ועוף בר איניש הוא כלומר הרבה בני אדם חשובין אוכלין אותן הרבה מהן בביתם אבל מאן דזבין להו בשוקא ונותן מעותיו כדי לקנותם לאו בר איניש הוא כלומר שוטה הוא. ומצאתי זה הפירוש שבוש הוא ואינו מן הספר ומאן דהוא פירשו כן לפי שהיה תמה על כמה בני אדם חשובין ואוכלין מהן וזה הכריחו לפרש כן וכתבו בגיליון והסופר עשה מבפנים. הרא"ם ז"ל.

ומאי שנא בשר עוף לת"ק דאסור דמימליך עליה שליחא דגים נמי מימליך שליחא דבדלא משכח בשר וכו'. משמע מדאקשינן וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ובכל מקום דממליך עליהו שליח הוי בכלל ובכל מקום דלא מימליך בין הלין והלין לא היו בכלל ובכל מקומות סתם נמי הוי בכלל מדלא תריצנא לדת"ק במקום סתם. וא"ת אם כן לפי פירוש זה הא דאמר אביי דמודה רבי עקיבא דאינו לוקה בכל הנמלכין קאמר. וכפי הפירוש הא' שכתבתי למעלה ניחא אבל לפי הפירוש שפירשתי דלא אמר אביי אלא בירק ודלועין לבד הא בשאר הנמלכין לוקה אם כן בכלל דבריו הוא ולמה צריך לימלך ולמה לוקה שליח אדרבה למעול בעל הבית ולא למעול שליח. וי"ל דמכל מקום כיון שאין השליח קונה בלא המלכה לעולם וזה לא נמלך גלי אדעתיה דאינו עושה מדין שליחות אלא בטל שליחותו ונתן מדעתו כן נראה לי. הרשב"א ז"ל.
כתב הרי"ץ ז"ל והר"ם פסק כרבי עקיבא פ"ט מהל' נדרים וכלל קרבים באיסור בכלל שאר מיני בשר אליבא דרבי עקיבא. ונפלאתי על דבריו מאד כי לפי שקול הדעת נראה דקיימא לן כסתם מתניתין דמוקמינן לה אליבא דרשב"ג כדקיימא לן בכל מקום דהלכה כסתם משנה ואיך פסק כרבי עקיבא. ועוד פלא גדול עליו דבהדיא משמע בגמרא דטעמיה דרבי עקיבא משום דכל מילתא דממליך שליח מיניה הוא ולפירוש זה דוקא במקום שדרך השליח לימלך הא בכל מקום לא. והוא כתוב בפירוש וז"ל: ובכל מקום הנודר מן הבשר אסור בבשר עופות ובקרבים מותר בחגבים. ולמה כתב טעם דממליך דוקא בדגים ולא בשאר והא קאמר בגמרא מאי שנא עופות דממליך שליחא עליה דגים נמי ממליך שליח עליה. ועוד למה הביא דין דדגים סתם ולא חלק בהם בין היכא דהקיז ובין היכא דלא הקיז או כגון דכייבן ליה עיניה בשעת הנדר או לא כייבן ליה כמו שחלק בגמרא. ועוד פלא גדול דפסק שם כסתם מתניתין דקאמר מותר כדלעיל ופסק כרבי עקיבא בענין ראש וכבד ורגלים וקנה והנה הוא מזכה שטרא לבי תרי ותרי מילי דסתרן אהדדי (נתקו בו) נינהו טעם ת"ק דמתניתין דכל מילתא דממליך עליה שליח לאו מיניה הוא כדמשמע הכא בשמעתין דקאמר במאי קא מפלגי וכו' וטעם ת"ק דברייתא דפליג על רשב"ג סבירא ליה כל מילתא דממליך עליה שליח מיניה הוא כדקאמר הכא מאי שנא בשר עוף לת"ק דאסר דעביד שליחא דממליך וכו' ובלי ספק אותו תנא רבי עקיבא הוא דפליג עליה דרשב"ג. ולא יכולתי ליישב דבריו כלל. והפסק הנכון בעיני דהלכה כת"ק דרבי עקיבא כסתמא דמתניתין וכרשב"ג דברייתא והכל חד תנא הוא.

פרח ליביה כצפורים. כשהלב נוקף תדיר דומה לפורח. אי נמי כמו פרחה ליבה ומתה כלומר שלבו נעשה חלש ומתעלף. ולא בשר מליח כל שהוא (דשלמים) אמר המגיה נראה לי דצריך לומר: כשלמים ועיין בסוף הדיבור הזה לא מיקרי מליח. ולא בצלים. ויש ספרים שכתוב בצים. ולא במגולגלין מיירי דאינהו טובים שמחממין ומלחלחין האצטומכא שנתקררה מחמת ההקזה ומחמים הראש אבל מבצלתא לא אינם טובים דמחמת ההקזה נחלשה האצטומכא ואין בה כח כל כך לטחון אותם ויהיה האדם מיצר מלצאת על ידיהן אבל בצלים לעולם רעים אף בשעה שהאצטומכא חזקה שמעלין עשן אל המוח (וי"ל שכן אחר הכאב שהוא חלשה) אמר המגיה אולי צריך לומר: וכל שכן אחר הכאב שהיא חלשה קרב העליון קרוי אצטומכא אותו שמקבל המאכל. והוא הדין דמצי לאקשויי אי הכי בשר מליח ליכול ואמאי אסר ליה בכל מיני בשר ויכול היה לתרץ בבשרא שהיא כשלמים מיירי. הרא"ם ז"ל.

פרח ליביה כצפורא שאינו סועד לבו ממש כבשר כבש כפי המנהג עתה. אין מקיזין ובעופות הפורחים והקטנים איירינן דאלו בעופות הגדולים הפורחים או כאותן הגדילין בבית כגון תרנגולין ותרנגולות לא מיירי כלל כי אלו ודאי בריאים אפילו יותר מבשר כבש כפי המנהג עתה. אין מקיזין דם לא על הדגים כלומר לא על סמך לאכול דגים ולא על סמך לאכול עופות הקטנים הפורחים. הרי"ץ ז"ל.

אמר אביי כגון שהקיז דם דלא אכיל דגים. ונראה לי להאי לישנא וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. והני לישני לא פליגין אהדדי דאיתיה להאי ואיתיה להאי ובין הקיז דם בין כאיבין ליה עיניה שרי בדגים. ומיהו בשהקיז דם ונדר מן הבשר ליומו צריכא לי (מיהו) מהו בבשר מליח מי שריא ליה בדגים דהא בשר מליח נמי ביום הקזה לא אכיל וכדתניא אין מקיזין דם על בשר מליח או דילמא לא אמרינן הכי אלא דוקא בדגים דלא בשר ממש נינהו ואינן בכלל נדרו אלא מדין המלכה וכיון דשליח צריך לאימלוכי ביה הקזתו כהמלכתו שאינו מכניסתו בכלל נדרו אבל בשר מליח דבשר ממש הוא אף על גב דהקיז הרי הוא בכלל נדרו או דילמא מכל מקום כיון שהקיז דם אין צריך לאסור על עצמו אלא הבשר שדרך המקיזין לאכול. ואולי יש להכריע לחומרא מדקתני מותר בדגים ולא קתני נמי מותר בבשר מליח דהא מותר בדגים לאו דוקא אלא כשהקיז דוקא ואלו היה מותר אפילו בבשר מליח הוה ליה למימר נמי לאפוקי כדגים. הרשב"א ז"ל.

אי הכי אכיל דגים. כלומר כיון דאמרת דכייבין ליה עיניה אם כן הדגים טובים לו אם כן מזה נדר לפי מה שאמרת שמן המאכל הראוי לו נדר. ההוא בסוף אוכלא כשהתחיל להתרפאות והתחילה להכניע (המריחה) אמר המגיה אולי צריך לומר: המרה. מהשמטה האדומה המעלה עשן המאכל המעופש בבטן לעינים ולמוח שתולדה חמה ויבשה והדגים לחים וקרים ומסייעים להשפילם ולכן טובים. הרא"ם ז"ל.

וזה לשון שיטה. אי הכי אכל דגים בניחותא קאמר אם כך היא שחש בעיניו אכיל דגים טוב לו שיאכל דגים. עד כאן.

בסוף אוכלא בקינוח סעודה אבל בתחלת סעודה קשיא לעינא. או יתכן לפרש סוף אוכלא סוף החולי אבל בתחלת החולי קשה. הרי"ץ ז"ל. כתב הרמב"ן ז"ל ואיתא להא בהלכות דכל הבשר ושמעינן מינה דכל כי האי גוונא אזלינן בתר דעתיה דנודר ולא הוי בכלל נדר סתם אלא אמר המגיה לפי הל' הרמב"ן ז"ל: מידי דחזי ליה אבל דלא חזי ליה לפום שעתיה ליתיה בכלל סתם נדר אלא אם כן משתמע (משמע) מיניה בהדיא אבל מכללא לא אתי שאין לנודר אלא מקומו ושעתו בלבד. עד כאן.

ברש"י הוי הס"ד:

בד"ה אסור כו' הני מיני כצ"ל:

ר"ן נפשיה הס"ד סתמא הס"ד בד"ה ומסתברא כו' עליה כדגים כצ"ל כדגים אבל כצ"ל:

נון סמך עין נון סמא לעינים כו'. ועד"ז יש לפרש מ"ש זכרנו את הדגה גו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו ר"ל דאין לנו דבר שמועיל לנו המן לגבי דגים רק לענין תועלת העינים שהדגים מסמין את העינים ולא כן המן:

ר"ן ד"ה ולענין הלכה. דמאן דפליג עליה דר"ע כו' רשב"ג וקי"ל הלכה כר"ע מחבירו. בשלהי הוריות מוכח דרשב"ג היה חבירו דר"מ. ור"מ היה תלמיד ר"ע:

אמר שמואל נון סמך עין נונא סמא לעינא. עיין בקונטריס דבש לפי דף מ"ח ע"א:

תריץ מי לא מודה ר''ע דצריך אימלוכי. שליח בבעל הבית ואע''ג דס''ל דמיניה הוא במילתא דצריך לאימלוכי הכי איבעיא ליה למימר שליח לבעל הבית רוצה אתה שאתן להם כבד וכיון דלא מימליך לא עשה שליחותו ופשע ושליח מעל אע''ג דסבר דמין בשר הוי: לשמעתא. האי תירוצא דקא מתרץ אביי: בכל מיני בשר. בין בהמה ובין חיה: אסור בראש וכו'. דכל הני מיני בשר נינהו ואפילו כבד: רבן שמעון אומר מותר בראש וכו'. דקסבר לאו מינא דבשר הם אבל בקרביים הכל מודו דמין בשר הוו הואיל ואית בהו שומן טפי מכל הנך מראש והכבד והלב והיינו דפליג עליה דר''ע דקא סבר כבד לאו מין בשר ור''ע סבר מיניה הוא: וכן היה רבי שמעון אומר. שמעתא אחריתי קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר נש הוא ואמרינן למאי הלכתא קרביים לאו בשר הוו הא אמרינן לעיל גבי נדרים אסור בכל מיני בשר ולא הוציא קרביים וקא מתרץ דהאי אוכליהן לאו בר נש לענין זביני שהקונה קרביים בדמי בשר שיכול לקנות הבשר וקונה קרביים לאו בר נש הוא דבטלה דעתו אצל בני אדם: דעביד שליח דמימליך עליה. דכי לא משכח בישרא מימליך עליה דבעל הבית ואמר לא משכחנא בישרא אלא בשר עוף ולהכי אסור דמיניה הוא: דגים גמי כו' וליתסרי. ואמאי מותר בבשר דגים: כגון שהקיז דים. בשעת הנדר דכיון דלא אכיל דגים בההיא שעתא לא נדר אדעתא דדגים ולא ממליך עליה כלל: אפי' דעופות נמי כו'. דלאו אדעתא דעופות נדר ולא מימליך עליה הוא וכיון דלא אכיל עופות השתא לישתרי: שאני עופות שאפשר להו בתקנתא להקזה דאפשר לאכלן ע''י שליקה. אע''פ שהקיז דם ומידי דמצי למיכל בשום ענין נדר וממליך עליה ואסור: כגון דכייבין ליה עיניה. בשעת הנדר: דדגים קשין לעינים. וכל מילי דלא הוה מצי למיכל לא נדר אלא אדעתא דמידי דמצי למיכל ולהכי אדגים שרי ומן העופות אסור: נו''ן סמ''ך עי''ן כו' בסוף אוכלא. בסוף החולי שכבר עבר זמן מרובה שחשש בעיניו דהתם סם טוב לכאב העינים והאי דקא תני דגים קשים לעינים בתחלת אוכלא כשהתחיל לחשוש בעיניו ובשעת הנדר הוה תחלת אוכלא:

אסור בראש וברגלים. דסבר רבי עקיבא דכל מאי דמימליך הוי מיניה: מותר בראש. דסבר כתנא קמא דרבי עקיבא דמימליך לא תוי מינו: לענין זביני [לאו איניש הוא]. דשביק בשר וזבין קרביים: שהקיז דם. דקשיא לו הילכך מותר בדגים וחגבים: עופות נמי אין דרכם למיכל. ואמאי אסור בעופות: שאני עופות דאפשר ע''י שליקה. והא דאמר שמואל פרח לבו היינו ע''י צלי אבל דגים בין שלוק בין צלי קשה להקזה: סוף אוכלא. סוף החולי:

ר"ן
מי לא מודה רבי עקיבא דצריך אימלוכי. הלכך לענין מעילת שליח ודאי כיון דצריך אימלוכי ולא ממליך אדעתא דנפשיה קעביד ובעל הבית נמי סמיך דכל כמה דלא מימליך לא יתן להם כבד הלכך לא עשה שליחותו אבל לענין נדרים כיון דבכלל לישניה הוא דהא מימליך עליהם שליחא נודר אמאי סמיך אלא ודאי בכולהו אסר נפשיה: איתמר שמעתא קמיה דרבא. מאי דמתרץ אביי מתניתין דמעילה אליבא דר''ע ואמר להון שפיר אמר נחמני היינו אביי וקרי ליה הכי לפי שנתגדל בבית רבה בר נחמני: מאן תנא דפליג עליה דרבי עקיבא וכו' ומותר בראש וברגלים וכו'. דכיון דצריך שליח לאימלוכי עלייהו ליתנהו בכלל בשר סתמא: כגון שהקיז דם. קודם נדרו וכיון שכן לא נתכוון לאסור בשר דגים דהא בלאו הכי לא אכיל מינייהו דהא קשו להקזה: אי הכי אפילו עופות נמי לא אכיל. ולישתרי בהו נמי ואמאי קתני אסור בעופות: דסכר. הקזה של כתפים: דאפשר על ידי שליקה. כשהן שלוקים הרבה לא מזקי ליה: נו''ן סמ''ך עי''ן. סימן היה עושה מאותיות של אלפא ביתא: בסוף אוכלא. סוף החולי: ולענין הלכה קיי''ל כרבי עקיבא דכל מידי דממליך עליה שליחא מיניה הוא דהא סתם לן תנא בפרק כל הבשר (חולין דף קד.) כרבי עקיבא אע''ג דלא ידעינן אי מחלוקת ואח''כ סתם או סתם ואח''כ מחלוקת אפ''ה נקטינן כוותיה חדא דמחמיר ועוד דהא מפרש בגמ' דמאן דפליג עליה דר''ע יחידאה הוא דהיינו רשב''ג וקיי''ל הלכה כר''ע מחבירו הלכך הנודר מן הבשר אסור בכל מיני בשר ובעופות ובדגים כל שלא הקיז דם ולא כאיבין ליה עיניה מיהו דוקא באתרא דמימליך שליחא עלייהו אבל באתרא דלא מימליך עליה מותר דכל מידי דלא מימליך עליה לאו מיניה הוא וזה שלא כדברי הרמב''ם ז''ל שכתב בפרק תשיעי מהל' נדרים דדגים לא מתסרי אלא באתרא דמימליך שליחא עלייהו ועופות מיתסרי בכל דוכתא והוא מן התימה דבגמרא משוינן להו הילכך תרוייהו לא מיתסרי אלא באתרא דמימליך שליחא עלייהו וכשלא הקיז דם ולא כיבין ליה עיניה אבל הקיז דם וכיבין ליה עיניה אע''פ שאסור בעופות מותר בדגים מיהו כי אמרינן דמותר בדגים כשהקיז דם וכיבין ליה עיניה לא שוו אהדדי דכשהקיז דם לא שרי בדגים אלא דוקא באוסר בשר על עצמו ליום ההקזה בלבד דכי האי גוונא אין דגים בכלל משום דבלאו הכי לא אכיל מינייהו ההוא יומא אבל אי אסר עליה בשר שמנה ימים או יותר דגים בכלל דאע''ג דלא איצטריך למסרינהו לההוא יומא משום אינך יומי אסרינהו ובדכיבין ליה עיניה אינו כן דאפילו באוסר לשלשים יום או יותר אין דגים בכלל שאין לומר שמפני הימים האחרים נדר שהרי אינו יודע מתי יתרפא שיצטרך לאסור דגים עליו הרשב''א ז''ל ולי לא שרי בדגים אלא אי נדר יומי דמוכחי לפום מאי דכיבין ליה עיניה דבלאו נדרא לא אכיל מינייהו: ומסתברא דבשר מליח אפי' ביומא דהקזה אסור דנהי דאין מקיזין על בשר מליח כיון דבשר ממש הוא ולא צריך שליחא לאמלוכי עליה כדגים מיתסר דיומא דהקזה לאו הוכחה מעליא הוא הלכך לא מהני אלא למידי דצריך שליחא מיהא לאמלוכי עליה כדגים אבל לגבי בשר מליח לא הוי הוכחה דאי לא תימא הכי אדקתני מותר בבשר דגים ליתני נמי ובבשר מליח דהוי רבותא טפי אלא ודאי כדאמרינן ולענין חגבים בכל דוכתא שרו דלא ממליך עלייהו שליח כלל מדאמרינן דגים נמי עביד שליחא דממליך עלייהו ולא אמר דגים וחגבים וכן כתב הרמב''ם ז''ל בפרק הנזכר שבכל מקום מותר בחגבים:

נדרים נד ע"ב