נדרים נב ע"ב

נדרים נב ע"ב - Steinsaltz

GEMARA: The mishna cited a dispute between Rabbi Yosei and the Rabbis, in which Rabbi Yosei ruled that one who vows that milk is forbidden to him is prohibited from eating whey as well. And the Gemara raises a contradiction between this ruling and Rabbi Yosei’s opinion in a later mishna (53b): One who vows that lentils are forbidden to him is prohibited from eating ashishim, a dish made from lentils. But Rabbi Yosei permits it. Apparently, Rabbi Yosei holds that if the forbidden food changes in form, it is permitted, contrary to his opinion with regard to whey.

The Gemara answers: This is not difficult. The opinion of this Sage is in accordance with the custom of his locale, and the opinion of that Sage in accordance with the custom of his locale. In the Rabbis’ locale they call milk, milk and whey, whey, whereas in Rabbi Yosei’s locale they also call whey, milk whey. In the latter location, the word milk is used in reference to whey, and therefore one who vows there that milk is forbidden to him is prohibited from eating whey as well.

It is taught in a baraita: One who vows that milk is forbidden to him is permitted to partake of whey. One who vows that whey is forbidden to him is permitted to partake of milk. One who vows that milk is forbidden to him is permitted to eat cheese. One who vows that cheese is forbidden to him is permitted to partake of milk. One who vows that gravy is forbidden to him is permitted to eat sediments of boiled meat. One who vows that sediments of boiled meat are forbidden to him is permitted to eat gravy. If one said: This piece of meat is hereby forbidden to me, he is prohibited from eating it, and from its gravy, and from its sediments.

One who vows: Wine is forbidden to me, is permitted to eat a cooked dish that has the flavor of wine. However, if he said: This wine is konam for me, and for that reason I will not taste it, and the wine fell into a cooked dish, if the dish contains an amount of the wine that gives it flavor, it is forbidden.

MISHNA: One who vows that grapes are forbidden to him is permitted to partake of wine. One who vows that olives are forbidden to him is permitted to partake of oil. However, if one said: Olives and grapes are konam for me, and for that reason I will not taste these items, he is prohibited from tasting them and the wine and oil that emerge from them.

GEMARA: With regard to the last ruling in the mishna, that one who vows: Olives and grapes are konam for me, and for that reason I will not taste these items, he is prohibited from tasting them and the wine and oil that emerge from them, Rami bar Ḥama raises a dilemma: Is it specifically because he said these, i.e., he referred to specific olives or grapes, or is it specifically because he said: For that reason I will not taste, i.e., he referred not to eating but to tasting?

The Gemara asks: If it enters your mind that it is specifically because he said these, why do I need the phrase: That I will not taste? The Gemara answers: This teaches us that even if he said: That I will not taste, only if he said the word these is he prohibited from tasting oil or wine, but if he did not say the word these, he is not prohibited from doing so. The dilemma therefore cannot be resolved by inference from the phrasing of the vow in the mishna.

Rava said: Come and hear a resolution to this dilemma from the mishna below (57a): If one says: This produce is konam upon me, or: It is konam to my mouth, he is prohibited from eating their replacements and anything that grows from them. It may be inferred that liquids that emerge from them are permitted. Evidently, referring to specific produce is not sufficient to render their juice forbidden. Rather, the prohibition in the mishna is apparently due to the phrase: And for that reason I will not taste.

The Gemara refutes this proof: The same ruling as in the mishna above is true with regard to liquids that emerge from the produce; they too are forbidden. And the reason this ruling isn’t mentioned there is that it is preferable for that mishna to teach us that their replacements are forbidden just like what grows from them is forbidden, although they contain no substance of the forbidden item.

Come and hear a resolution from the continuation of that same mishna: If one says: This produce is konam upon me, and for that reason I will not eat them, or: This produce is konam upon me, and for that reason I will not taste them, he is permitted to eat their replacements and anything that grows from them. It may be inferred that liquids that emerge from them are forbidden. The Gemara rejects this argument: Since that mishna did not cite liquids that emerge from them in the first clause, it did not cite liquids that emerge from them in the latter clause either. Therefore, it cannot be inferred that liquids that come from the produce are forbidden.

Come and hear a resolution from the previous mishna (52a): Rabbi Yehuda said: There was an incident where Rabbi Tarfon prohibited me from eating even eggs that were cooked with meat. The Rabbis said to him: Indeed so, but when is this the halakha? When the one who took the vow said: This meat is forbidden to me, referring to a specific piece of meat. This is because in the case of one who vows that something is forbidden to him and it gets mixed into another food, and the latter food contains an amount of the forbidden food that gives it flavor, i.e., the prohibited food can be tasted in the permitted food, the mixture is forbidden. Evidently, referring to a specific food causes what emerges from it to be forbidden as well.

The Gemara reinterprets the dilemma: We do not raise the dilemma with regard to the word these, as using specifically this word is certainly sufficient to render the liquids that come from the produce forbidden. When we raise a dilemma, it is with regard to the phrase: That I will not taste it. Is this phrase mentioned by the mishna specifically to teach that using it in a vow is sufficient to render the juice forbidden, or is it not mentioned specifically for that purpose?

Come and hear a resolution from the mishna above (51b): If one vows: Fish or fishes are konam for me, and for that reason I will not taste them, he is prohibited with regard to all of them, whether large fish or small, and whether raw or cooked. But he is permitted to taste minced sardines and to taste fish brine. The phrase: I will not taste, clearly does not render fish brine forbidden, although it contains that which emerged from fish.

Rava said: But there is no evidence from here, as the fish brine that is permitted by the mishna may be referring to brine that already emerged from them before the vow was taken, and was therefore not included in the fish that were rendered forbidden by the vow. The dilemma therefore remains unresolved.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

גמרא:

שנינו במשנה: הנודר מן החלב, לרבנן מותר בקום ורבי יוסי אוסר.

ורמינהו סתירה לכך מהמשנה לקמן (נג ב), שכתוב שם:

הנודר מן העדשים, אסור באשישים - פסולת של עדשים ^[2], ורבי יוסי מתיר.

אם כן קשה מדברי רבנן שבמשנתינו לדברי רבנן שבמשנה לקמן. שבמשנתינו אמרו, שלשון חלב אינו כולל את הקום היוצא מהחלב, ובמשנה לקמן אמרו, שלשון עדשים כולל גם אשישים שהיא הפסולת היוצאת מהעדשים.

וכמו כן קשה מרבי יוסי ארבי יוסי, שבמשנתנו אמר שחלב כולל קום, ובמשנה לקמן אמר שלשון עדשים אינו כולל אשישים.

ומתרצינן: לא קשיא, אין סתירה בין המשניות.

משום שמחלוקת רבי יוסי ורבנן אינה בשאלה האם היוצא מן הדבר הנדור כלול באיסור או לא, אלא מחלוקתם היא מחמת שלשון בני מקומם היה שונה זה מזה.

מר [אחד מהחולקים] דיבר לפי לשון כי אתריה [בני מקומו].

וכן מר דיבר לפי לשון כי אתריה [בני מקומו]. באתרא [בני המקום] דרבנן, קרו לחלבא חלבא, ולקומא קומא וכיון שלפי לשון בני מקומם לא היה שם החלב על הקום, לכן אמרו שהקום אינו אסור לנודר מחלב.

ואילו באתריה דרבי יוסי, לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא.

וכיון שלפי לשון בני מקומו שם החלב עליו, לכן אמר רבי יוסי שגם הקום אסור לנודר מן החלב.

וכמו כן לגבי עדשים, המקומות של רבי יוסי ורבנן היו חלוקים בלשונם, שבמקום של רבנן, לאשישים היו קוראים אשישים דעדשים, ולכן הנודר מן העדשים אסור באשישים. מה שאין כן במקומו של רבי יוסי לעדשים קראו עדשים ולאשישים קראו אשישים, ולכן אמר, שהנודר מן העדשים מותר באשישים.

תניא:

א. הנודר מן החלב, מותר בקום.

וכן להיפך, הנודר מן הקום, מותר בחלב. משום שהם שני דברים שונים.

הנודר מן החלב, מותר בגבינה.

וכן להיפך, הנודר מן הגבינה מותר בחלב.

הנודר מן הרוטב מותר בקיפה.

וכן להיפך, הנודר מן הקיפה מותר ברוטב.

ב. אם אמר, קונם בשר זה עלי, שאסר בשר מסוים, הדין הוא שאסור בו, וברוטבו, ובקיפו. משום שהנודר מדבר מסוים, אוסרו כחתיכה של איסור, שגם היוצא ממנו אסור, ולכן גם אם אינם קרויים בשר, כיון שיש בהם טעם היוצא מן הבשר, אסורים.

ג. הנודר מן היין, מותר בתבשיל שיש בו טעם יין, כיון שאין שם יין על התבשיל.

אבל אם אמר קונם יין זה שאיני טועם, שאסר יין מסוים, ונפל לתוך התבשיל, באופן זה אסור גם מן היוצא מן היין, ולכן הדין שאם יש בו בתבשיל טעם יין, הרי זה אסור:

מתניתין:

א. הנודר מן הענבים, מותר ביין משום שלא אסר על עצמו אלא ענבים, ולא אסר את היוצא מהם.

וכן הנודר מן הזיתים, מותר בשמן הזיתים, כיון שלא אסר אלא זיתים, ולא את היוצא מהזיתים.

ב. אבל אם אמר קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם, הדין שאסור בהן וגם ביוצא מהן.

גמרא:

בעי רמי בר חמא: מהו הטעם שהאומר קונם זיתים וענבים אלו שאני טועם, אסור גם ביוצא מהם,

האם המילה "אלו" היא דוקא, שמחמתה אסור גם היוצא מהן, אבל תוספת המלים "שאיני טועם" אינם משנה את משמעות הנדר.

או שמא המילים "שאיני טועם" הם דוקא, שמילים אלו הם המשנים את משמעות הנדר לאסור גם את היוצא מהם. אבל המילה "אלו" לא משנה את משמעות הנדר.

והוינן בה: אי סלקא דעתך [אם יעלה בדעתך] לומר ש"אלו" דוקא, ומילה זו היא שגורמת שמשמעות הנדר לאסור גם את היוצא מהם. אם כן קשה, "שאיני טועם" - למה לי? מדוע כתבה המשנה שהנודר הוסיף ואמר שאיני טועם.

ואם נאמר שהמילים "שאיני טועם" הם שקובעים, אם כן קשה מדוע כתבה המשנה שהנודר הוסיף את המילה "אלו" בנדרו.

ומבארינן: לפי הצד שהמילה "אלו" היא הגורמת שיאסר גם ביוצא מהם, הא קמשמע לן [זה החידוש שבאה המשנה לחדש] בזה שכתבה שהוסיף הנודר ואמר גם "שאיני טועם".

דאף על גב דאמר הנודר בנדרו שאיני טועם, בכל זאת דווקא אי דאמר "אלו", אז מיתסר גם ביוצא מהם, אבל ואי לא אמר "אלו", לא נאסר ביוצא מהם.

וכן להיפך, לפי הצד שה"שאיני טועם" דווקא, המשנה באה לחדש בזה שכתבה, שהוסיף הנודר ואמר "אלו", לומר, שאף על פי שאמר "אלו", בכל זאת, דווקא אם אמר "שאיני טועם", נאסר גם ביוצא מהם, אבל אם לא אמר "שאיני טועם" אינו נאסר ביוצא מהם.

אמר רבא לפשוט את הספק:

תא שמע: תנן לקמן (נז, א) אמר קונם פירות האלו עלי, או שאמר קונם הן לפי, (ולא אמר "שאיני טועם"), הדין שאסור בחילופיהן ובגידוליהן כדין הקדש שאסור בחילופין ובגידולין.

מדויק שם, שדווקא בחילופיהן וגידוליהן אסור הא ביוצא מהן מותר. משמע שהמילה "אלו" אינה גורמת לאסור את היוצא מהם,

ואם כן נפשט הספק, ש"אלו" לאו דווקא ו"שאיני טועם" דווקא.

דוחה הגמרא את הראיה, שאפשר לומר במשנה שם שאין הכי נמי הוא הדין דאפילו ביוצא מהן אסור, והמשנה שם לא כתבה אלא רק את הדין שחילופיהן וגידוליהן אסורים, משום שהא עדיפא ליה לאשמועינן [היה עדיף לה לחדש] את הדין דחילופיהן כגידוליהן דמי.

תא שמע: מנסה הגמרא לפשוט מהמשך המשנה שם,

שאם אמר קונם פירות שאיני אוכל או שאמר קונם פירות שאיני טועם, (ולא אמר "אלו") הדין שמותר בחילופיהן ובגידוליהן,

מדוייק שם שדווקא חילופיהן וגידוליהן מותרים הא היוצא מהן אסור,

אם כן ניתן לפשוט משם שהמילים "שאיני טועם" הם האוסרים אף את היוצא מהם, ו"שאיני טועם" דווקא.

דוחה הגמרא את הראיה, שאפשר לפרש במשנה שם, שבאומר קונם פירות שאיני טועם, לא רק בחילופיהם וגידוליהם מותר, אלא הוא הדין ביוצא מהם מותר, והטעם שהמשנה לא הביאה דין זה, משום שאיידי דלא נסיב [אגב זה שלא הביאה המשנה] ברישא את הדין של היוצא מהן, לכן גם לא נסיב נמי בסיפא את הדין של היוצא מהן.

תא שמע פושטת הגמרא מהמשנה לעיל שבאמירת "אלו" אסור אף היוצא מהן,

ששנינו לעיל: אמר רבי יהודה מעשה ונדרתי מן הבשר, ואסר רבי טרפון עלי ביצים שנתבשלו עמו - עם הבשר, כיון שקלטו את הטעם היוצא מן הבשר. אמרו לו חכמים, אימתי אסר רבי טרפון, גם את הטעם היוצא מהדבר הנדור. דווקא בזמן שאמר בשר זה עלי, שהנודר מן הדבר המסוים ונתערב באחר, ויש בו בדבר הנדור, בנותן טעם הרי זה הדבר האחר אסור מחמת הטעם שיצא מן האיסור.

משמע שבנודר דבר מסוים ואומר "אלו", גם בלא שאומר "שאיני טועם" נאסר אף ביוצא מהם.

אם כן רואים ממשנה זו ש"אלו" דווקא.

אומרת הגמרא, אין הכי נמי, באומר "אלו" לא קא מיבעיא לן דדוקא הוא ואסור אף ביוצא מהם.

כי מיבעיא לן עדיין יש להסתפק, בשאיני טועם

האם גם הם דוקא, ובמילים אלו בלבד, גם כן אוסר את היוצא מהם, והמשנה שהביאה גם את "אלו" וגם את "שאיני טועם", לומר, שבין אם אמר "אלו" בלבד ובין אם אמר "שאיני טועם" בלבד, אסור ביוצא מהם, או דלמא, המילים "שאיני טועם" הם לאו דוקא ואינם מוסיפים איסור בנדר לאסור את היוצא מהם. והמשנה כתבה שהנודר הוסיף מילים אלו, רק כדי לחדש, שאפילו אם אמר "שאיני טועם" אינו נאסר ביוצא מהם עד שיוסיף ויאמר "אלו".

תא שמע:

שנינו במשנה לעיל: אם אמר קונם דג דגים שאיני טועם, הדין שאסור בהן בין בדגים גדולים בין בדגים קטנים, בין כשהם חיים בין כשהם מבושלים,

ומותר בטרית טרופה ובציר.

והרי בטרית טרופה ובציר יש טעם שיצא מהדגים שנדר, ולא נאסרו לנודר שאמר "שאיני טועם", רואים ממשנה זו, שבאמירת "שאיני טועם" אינו אוסר את היוצא מהדבר הנדור.

אמר רבא: אין להביא ראיה משם, משום שאפשר לפרש שם, שמה שהתירה המשנה טרית טרופה וציר, מדובר באופן שהוכנו קודם שנדר, וכבר יצא הטעם מהן - מהדגים, קודם שנדר,

ולכן אינם אסורים לנודר, משום שרק היוצא מהדבר הנדור אסור, וכיון שהם יצאו מהדבר קודם שנדר ממנו, לא נאסרו.

לסיכום: הגמרא פשטה שבאומר "אלו" או "זה" שנדר מדבר מסוים, אסור אף ביוצא מהם, אבל באמירת "שאיני טועם" מסתפקת הגמרא האם מילים אלו משמעותם לאסור אף את הטעם היוצא מהדבר הנדור, או לא. ונשארת הגמרא בלא פשיטות. ^[3]

הערות

^[2] הר"ן פירש שאשישים הם עדשים המעורבים ומטוגנים בדבש.

^[3] כתב הר"ן: וכיון דלא איפשיטא, משמע דנקטינן לחומרא.

א גמרא שיטת ר' יוסי במשנה היא שהנודר מן החלב אסור בקום. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו: הנודר "מן העדשים" — אסור באשישים (מאכלים הנעשים מעדשים), ור' יוסי מתיר. ומכאן שר' יוסי אינו סבור שכל דבר הבא ממה שנדר ממנו נאסר גם כן, ובניגוד לדבריו ביחס לקום של חלב!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; מר כי אתריה ומר כי אתריה [חכם זה כמקומו וחכם זה כמקומו]. באתרא דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא [במקומם של חכמים קוראים לחלב חלב, ולקום קום], ואילו באתריה [במקומו] של ר' יוסי לקומא נמי קרו ליה "קומא דחלבא" [לקום גם כן היו קוראים לו "קום של חלב"], וכיון שקרוי על שם החלב, לכן הנודר מן החלב אסור גם בקום.

תניא [שנויה ברייתא]: הנודר מן החלב — מותר בקום, מן הקום — מותר בחלב. הנודר מן החלב — מותר בגבינה, מן הגבינה — מותר בחלב. הנודר מן הרוטב — מותר בקיפה, מן הקיפה — מותר ברוטב. אם אמר "בשר זה עלי" — אסור בו וברוטבו ובקיפו.

הנודר מן היין — מותר בתבשיל שיש בו טעם יין, אמר: "קונם יין זה שאיני טועם" ונפל יין זה לתוך התבשיל, אם יש בו בתבשיל טעם יין — הרי זה אסור, שכיון שאמר "שאני טועם" הרי טועם טעם יין גם כשהוא בתערובת.

ב משנה הנודר מן הענבים — מותר ביין. הנודר מן הזיתים — מותר בשמן. אמר "קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם" — אסור גם בהן וגם ביוצא מהן.

ג גמרא על האמור במשנה: "קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם" — אסור בהם וביוצא מהם, בעי [שאל] רמי בר חמא: האם אסרו לו את היוצא מהם משום שאמר "אלו" דוקא, או משום שאמר "שאיני טועם" דוקא?

ושואלים: אי סלקא דעתך [אם עולה על דעתך] לומר ש"אלו" דוקא, אם כן "שאיני טועם" למה לי? ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: דאף על גב [שאף על פי] שאמר "שאיני טועם", אי [אם] שאמר קודם לכן "אלו" — מיתסר [נאסר] ביוצא מהם, ואי [ואם] לא — לא, אינו נאסר. ואם כן, אין פתרון לשאלה זו מלשון המשנה.

אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: אמר "קונם פירות האלו עלי", או אמר "קונם הן לפי" — אסור בחילופיהן ובגידוליהן, ונדייק: הא [הרי] יוצא מכאן שביוצא מהן מותר! ומכאן אפשר להוכיח שהאיסור ביוצא מהם הוא משום שאמר "איני טועם", שהרי כשאמר "אלו" לא נאסר ביוצא מהם!

ודוחים: הוא הדין שאפילו ביוצא מהן אסור. והא עדיפא ליה לאשמועינן [ודבר זה היה עדיף לו להשמיע לנו] שחילופיהן כגידוליהן דמי [הם נחשבים] ואף אלה אסורים, למרות שאין בהם דבר מממשותו של האיסור הראשון.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת מהמשכה של אותה משנה: האומר "שאיני אוכל", או שאמר "שאיני טועם" — מותר בחילופיהן ובגידוליהן, ונדייק: הא [הרי] היוצא מהן — אסור, ומכאן ש"אלו" דווקא! ודוחים: מכאן אין ראיה גמורה, שכן יש לומר כי איידי [על ידי, מתוך] שלא נסיב ברישא [הביא בראשה] של משנה זו "יוצא מהן" לא נסיב נמי בסיפא [הביא גם כן בסופה] "יוצא מהן", אף שגם בהם הוא מותר, ואין לדייק מהעדרה של הזכרה זו.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו שאמר ר' יהודה: מעשה ואסר ר' טרפון עלי ביצים שנתבשלו עמו, עם הבשר. אמרו לו: אימתי — בזמן שאמר "בשר זה עלי", שהנודר מן הדבר ונתערב באחר, ויש בו בנותן טעם מן הדבר שנדר ממנו — הרי זה אסור. ומכאן שממה שאסר דבר מסויים עליו ("זה", "אלו") — נאסר ביוצא ממנו.

ומסבירים: ב"אלו" לא קא מיבעיא לן [נשאלה לנו] שדוקא הוא, ולשון זו ודאי מספיקה לאסור את היוצא ממנו. כי מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] השאלה, היה זה האם ב"שאיני טועם" דוקא, האם אף לשון זו לבדה קובעת איסור ביוצא ממנו, או לאו דוקא?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: "דג דגים שאיני טועם" — אסור בהן, בדגים, בין שהם גדולים בין שהם קטנים, בין חיים בין מבושלים, ומותר בטרית טרופה ובציר. משמע שהביטוי "שאיני טועם" אינו אוסר גם את הציר היוצא מהן.

אמר רבא: אין מכאן הוכחה, כיון שאפשר לפרש וכבר יצא מהן. שאין מדובר שם בציר שיצא מן הדגים לאחר שאסר אותם על עצמו, אלא בציר שיצא קודם לכן, והציר הזה לא נכלל בלשון "דגים" שנדר בה. ואם כן, אין פתרון מלא לשאלתו של רמי בר חמא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעי רמי בר חמא שאני אוכל ושאני טועם דוקא הוא או לאו דוקא באלו לא קא מיבעיא לי דדוקא הוא דתנן אמרו לו כן הדבר אימתי בזמן שאמר בשר זה עלי וכו' כי קא מיבעיא לי בשאני אוכל ושאני טועם (ב) דג דגים שאני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים ומותר בטרית טרופה ובציר אמר רבא וכבר יצא מהן. והא דתנן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסור בשלא במינו הוא כמעשה דר' יהודה בביצים שנתבשלו עם הבשר אבל במינו במשהו דגרסינן בפרקא דלקמן* אמר רבא שאני קונמות דאי בעי מיתשיל עלייהו הוו להו כדבר שיש לו מתירין ואינו בטל ברוב ומהא שמעינן דכי קי"ל כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל דוקא במינו אבל שלא במינו בנותן טעם ומתני' נמי דיקא ונפל לתוך התבשיל בנותן טעם הא במינו במשהו ותניא נמי ר' שמעון אומר *כל דבר שיש לו מתירין כנון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בהן חכמים שיעור א"ל והלא שביעית אין לה מתירין ולא נתנו בה חכמים שיעור דתנן השביעית אוסרת כל שהוא במינה אמר להם אף אני לא אמרתי אלא לביעור אבל לאכילה בנותן טעם מדקאמר להו לא נתנו בהן חכמים שיעור ואקשו ליה שביעית במינה משמע דאיהו נמי במינו קאמר ותו דתנן במסכת חלה *הנוטל שאור מעיסת חטין ונתן לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה א"כ למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא מין במינו ושלא במינו בנותן טעם. קתני ואם לאו פטורה ואע"פ שיש לו פרנסה ממקום אחר אינו מוציא לפי חשבון כדקתני רישא התם שמע מינה אפילו דבר שיש לו מתירין שלא במינו בנותן טעם ותו אשכתן לה למילתא בהדיא בתלמוד ארץ ישראל *דגרסינן התם זה הכלל היה ר' שמעון אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו חכמים להם שיעור אלא מין במינו בכל שהוא ושלא במינו בנותן טעם וכל שאין לו מתירין כגון תרומה וחלה וערלה וכלאי הכרם נתנו להן חכמים שיעור מין במינו ושלא במינו בנותן טעם אילין נדרים מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מעבדינן כדבר שיש לו מתירין דתנינן תמן שהזקן עוקר את הנדר מעיקרו אמרין אין עיקור אלא מכאן ולהבא ודא מתניתין עבדה להן כדבר שאין לו מתירין דתנינן תמן הנודר מן הדבר ונתערב באחד אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסור תפתר מין בשאינו מינו (ג) (מין במינו) בדבר שיש לו מתירין ואיצטריכינן להני ראיות דתמיה לן מאי דכתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות דיליה בענין פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח דכיון דשרי למיכלה בבשרא הו"ל דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל דאלמא ס"ל למרן ז"ל דאפילו שלא במינו לא בטיל והא אתברר לן מילתא דשלא במינו בטיל אע"פ שיש לו מתירין אלא מיהו איכא מימרא בגמרין דקשיא אהך סברא ודילמא איהי אקשיתיה לרבינו הגדול ז"ל דתנן בפ' משילין *האשה ששאלה תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן והוינן בה וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ומהדרינן אביי אמר גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות רבא אמר תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל ורב אשי אמר משום דהו"ל דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל והא מים ומלח בעיסה שלא במינו הוא ואפ"ה אמרינן דלא בטיל וכבר איפריק בהך קושיא דקסבר רב אשי כיון דעיסה בלא מים ומלח לא מתעבדא לעולם כמין במינו הוי תדע דהא איתמר עלה בריש שמעתא כי אקשו וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ואמר להו ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטים שלו בעשרה קבים של חברו יאכל הלה וחדי ואחיכו עלה וא"ר אושעיא דשפיר עבוד דאחיכו עלה מאי שנא חטים בשעורים דלא קאמר להו דהוה ליה מין בשאינו מינו ובטיל חטים בחטים נמי לרבי יהודה הוא דלא בטיל לרבנן בטיל מדקאמר רב אושעיא הכי ולא קאמר הא מים ומלח לגבי עיסה חטים בשעורים היא שמע מינה לחטים בחטים איכא לדמוייה משום דבדידהו מתעבדא עיסה ולאו בציר מינייהו ותו איכא למימר דלאו קושיא היא דהא מים ומלח בעיסה נותן טעם הוא ובכל איסורין שבתורה נמי לא בטיל אלא טעמא דקושיא בגמרא דכיון דלא חשיבי לגבי דין ממון ותחומין איסורא דתלי בדין ממון הוא ורבנן הוא דהוו סברי מעיקרא דמדינא בטלי בטעמא דרבי יהודה דפוטר במים ומלח סדומית לפי שאינן ניכרין מה שאין לומר כן בכל האיסורין ואתא רב אשי ופריק כיון דיש לו מתירין והרי אנו מחמירין בכל דבר שיש לו מתירין שאינו בטל במינו אפילו בדרבנן אע"פ שהוא דבר מועט ולא חשיב האי נמי אין נותן טעם שלו בטל אע"פ שאינו חשוב לענין תהומין אם מצינו שהחמירו במינו יותר מכל האיסורין דין הוא שנחמיר בהן שלא במינו כדין שאר האיסורין ואי אפשר לדחויי הנך ראיות דכתבינן משום הך קושיא אלא כי אמרינן דבר שיש לו מתירין לא בטל במינו אבל שלא במינו בנותן טעם הוא וכן הלכתא:

תניא הנודר מן החלב מותר בקום, ר' יוסי אוסר, מן הקום מותר בחלב. תימה אמאי לא אתי במתניתין פלוגתייהו דרבי יוסי בנודר מן הקום, ועוד תמיהא לי דהא משמע דטעמיה דרבי יוסי בנודר מן החלב שהוא אסור בקום, משום דבאתריה קומא דחלבא קרו ליה כדאמרן בסמוך, וכיון שכן הנודר מן הקום אמאי אסור בחלב דהא לא אמרי אינשי חלבא דקומא. ושמא ר' יוסי סבר דכיון ששם החלב נקרא על הקום, הוה ליה קום וחלב כדבר אחד.

בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאני טועם דוקא. פירשו המפרשים אלו דוקא, ואף על פי שלא אמר שאני טועם, או שארני טיועם דוקא אף על י שלא אמר אלו, דאלו לא מעלה ולא מוריד בהא, והוקשה להם מאי קא מיבעיא ליה, דהא ודאי אלו חמור טפי משאני טועם, דהא תנן לקמן קונם ירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן, ותנן שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן. ותירצו בתוספות דודאי לגבי חילופין וגידולין אלו חמיר טפי, דשאני טועם לא אסר אלא טעימתו, ובחילופי וגידולין בדבר שזרעו כלה אינו טועמו, אבל לגבי היצא מהם שאני טועם חמור טפי, שהרי עדיין הוא טועמו, אבל אלו לא משמע אלא אלו דוקא בעודן בעין כמותש אסרן, אי נמי חליפיו וגידולו דכיון דנתחלף בזה, הרי אנו רואין אותו כאילוהוא בעצמו קיים ונהנה ממנו. ועדיין לא נתחוורה לי שמועה זו בתירוצם, דאם כן מאי שנא דקאמר אי סלקא דעתך אלו דוקא שאני טועם למה לי, ולא קאמר נמי ואי סלקא דעתך שאני טועם דוקא אלו למה לי, ועוד דלדידיה דהוה סלקא דעתא למיגמר ממתניתין דאלו לאו דוקא, מדאיצטריך למיתני שאני טועם, היכי הוה ניחא ליה אי שאני טועם דוקא אלו למה לי, אלא שבזה יש לדחות דאלו לא קשיא ליה למה לן, דעל כרחין איצטריך בשאינו אוסר על עצמו כל העין, ומיהו אכתי קשה למה ליה לתנא דנקט באוסר מקצת המין ומשייר מקצת אי אלו לאו דוקא, ועוד דאיבעיא ליה הי מינייהו לחודיה עדיף ואידך טפהל, אם כן כי קא מייתי קונם פירות אלו עלי אסור הא יוצא מהם מותר, ולומר דאלו לאו דוקא אלא שאני טועם דוקא, ודחינן ביוצא מהם אסור ועדיף מחילופין, וחלילופין אסור אצטריך אשמועינן טפי מיוצא מהם, ואייתי תו סיפא דמתניתין דקתני שאני טועם שאני אוכל מותר הא יוצא מהם אסו, מנא ליה דיוצא הם אסור וחמיר טפי מגידולין, דפריך כולי האי בפשיטיות הא יוצא מהם אסור, דאי מסברא הכי הוה ליה למימר, מאי לאו הא ביוצא מהם אסור, אלא דאית לך למימר דכיון (דפריך) [דפריק – לפי השי"מ] ברישא ההוא הדין [דיוצא מהם אסור וחילופין עדיפא ליה לאשמועינין שמע מינה דביוצא מהם חימיר טפי מחליפין וכל שהחילופין אסורים כל שכן – לפי השי"מ] ביוצא מהם שהוא אסור, ואם כן נשמע מינה מסיפא דאפילו באלו נמי היוצתא מהם אסור, כיון דיוצא מהם חמור טפי מלחילופין, וכל דאסור בחילופין כל שכן שהוא אסור ביוצא מהם, וניפשוט מינה דתרווייהו דוקא, ואנן עד השתא לא תפסינן בדוקא אלא חד מינייהו, ואיפשיטא ממתניתין טפי ממאי דאיבעיא ליה הוה ליה למימר ושמא תרוייהו דוקא. על כן נראה לי לפרש דמעיקרא מיפשט פשיט ליה לרבמי בר חמא דאלו עדיף טפי משאר טועם, אלא דאיסתפקר ליה אי אלו לחודיה דוקא ושאני טועם לא מעלה ולא מוריד, או דלמא שאני טועם דוקא, כלומר דאלו לחודיה לא מהני אלא אם כן אמר בהדיה שאני טועם, אבל שאני טיועם לחודיה ודאי מיפשט פשיטא ליה דלא מהני, והשתא אתי שפיר הא דלא אמר אי סלקא דעתך שאני טועם דוקא אלו למה לי, דליכא מאן דאמר שאנמי טועם לחודיה דוקא, ואתינן למיפשטה ממתניתין דקונם פירות אלו עלי בחילופיהן ובגידוליהן אסור הא ביוצא מהם מותר, דאי סלקא דעתך היוצא הם אסור לאשמואעינן יוצא מהם וכל שכן גידולין, דאיכא תרתי היוצאים מהם והם בצורת אלו שאסר, כלומר שהוא אסר על עצמו ענבים והרי אלו גם כן הגדלין ענבים, אלמא אלו בלא שאני לא מהני, ושאני טיועם דוקא, ודחי הוא הדין דיוצא מהם אסור, אלא דחילופין עדיף ליה לאשמועינן דחילופין כגידולין וכל שכן יצא מהם. והא דאמרינן הוא הדין דאפילו יצא מהם לאו דוקא אלא כל שכן, הוה ליה למימר דהא אמרינן דיוצא מהם תמיד מחילופין, ואי נמי אגידולין קא מהדר כלומר, דהוא הדין דיוצא מהם אסורין כגידולין, ואקשינן אי הכי דיוצא מהם חמיר טפי אימא סיפא [שאני אוכל – לפי השי"מ] שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן הא ביוצא מהם אסור, דהא אמרת דיצא מהם חמיר טפי מחילופיהן, וכיון שכן על כרחין יוצא מהם אסור, דאם איתא דיוצא מהם נמי מותר לישמעינן יוצא מהם וכל שכן חילופיהן, כלומר והא לא מצית אמרת, דעל כרחך לא איבעיא לן אלא אי אלו דוקא בלחוד בלא שאני אוכל מהני או לא, אבל שאני טועם לחוד פשיטא ליה דלא מהני, ולדברך אפילו שאני טועם לחוד מהני, ומשני דהוא הדין ביוצא מהם שהוא מותר באומר שאני טועם, אלא איידי דלא נסיב רישא יוצא מהם לצריכותא דחליפין לא נסיב בסיפא נמי יוצא מהם. כן נראה לי.

אמר רבא וכבר יוצא מהם. ולא איפשיטא בעיין. ומאי דאמר וכבר יוצא מהם אינו אלא דחיה בעלמא, והוא לא אמרו בדוקא, ומכל מקום הוה ליה ספיקא בדאורייתא ולחומרא, והלכך באומר אלו פשיטא דיוצא מהם אסור ולוקה, אבל באומר שאני אוכל שאני טועם אסור מספיקא ואינו לוקה, ומינה דהאומר הרי עלי שלא אוכל בשר אסור מספק אפילו ברוטב ובקיפה, דשאני אוכל כשאני טועם עבדינן ליה בשמעתין, וכדקאמרינן כי קא מיבעי לן שאני אוכל שאני טועם, ומה ששנינו הנודר מן הבשר מותר ברוטב, היינו דוקא באומר קונם עלי בשר, והא דאיפשיטא לן באלו דאפילו יצא מהם אסור, לאו דוקא כבאומר אלו, אלא כל שהוא פורט הדברים הנאסירם עליו, כגון פירות אלו, אי נמי פירותיו, של פלוני, או פירות מקום פלוני, דכיון דלא אסר על עצמו כל אותו המין אלא תאנים של מקום פלוני והם אסרו עליו, וכל שאר המקומות מותרות, הרי זה כהקדש ואסור ביוצא מהם לפי שעשאו עליו כהקדש, ומהאי טעמא גופא שהוא אסור בחילופיו (שהנודר) [אבל הנודר – לפי השי"מ] סתם מן התאנים או מן הענבים לא עשאן על עצמו כהקדש, שלא נתכוון אלא לפרוש מאכילת אותו מין כיון שאסר על עצמו אותו מין, ולא עוד אלא דוקא בעוד ששמו עליו, אבל [שלא – לפי הש"מ] ביוצא ממנו וכיון שכן – לפי השי"מ] מותר למכרו ולהחליפו, וכן כתב מורי הרב ז"ל, ומיהו בשאני טועם שאני אוכל אף בכולל כל המין אסור אפילו מן היוצא ממנון, והיינו דג דגים שאסור אפילו בציר היוצא ממנו לאחר נדרוט וכדאמר רבא.

הנודר מן הענבים מותר ביין מן הזיתים מותר בשמן אמר קונם זיתים אלו וענבים אלו שאני טועם אסור בהן וביוצא מהן:

(שם) גמ' בעי רמי בר חמא שאני אוכל ושאני טועם דוקא הוא. פי' דמתני' או קתני. דקתני קונם יין זה או שאני טועם אסור ביוצא מהם וכי קאמר שאני טועם לחוד נמי אסור והוי לישנא דמתני' דוקא דכי קתני אסור ביוצא מהן קאי אכל חד מינייהו או דקאמר זה או דקאמר שאני טועם לחוד (ה) מותר ביוצא מהם ואיסורא דיוצא מהם משום זה הוא אלא הא דקתני תנא בהדיא תשלום נדרא ולגבי זה פשיטא לי דמהני בלחודי' כי קא מבעיא לי בשאני אוכל וליכא לפרושי דוקא הוא כפשטיה דבעינן תרוייהו דהא מסיים בעיא דבזה לחוד פשיטא ליה ועל כרחין אית לן לפרושי כדפרישית ועוד יש לומר שאין צורך לעקם הדרך ולפרש בלשון התלמוד מה שאינו במשמע דה"ק שאני טועם דוקא הוא ולא מיצטריך למימר זה או לאו דוקא הוא אלא לשון התנא וטעמא דמתני' משום דקאמר זה ואידך לשון נוסף הוא ללא צורך וכל היכא דקאמר זה פשיטא לי וכו' כנ"ל:

כתב רבינו ז"ל הא דתנן שהנודר מן הדבר ונתערב בהיתר אם יש בו בנותן טעם ה"ז אסור דוקא שלא במינו. פירוש שאין לך דבר בעולם שלא יבטל בשלא במינו בששים ואפילו איסורי משהו כאיסורי ע"ז ויין נסך ודכוותה דחמירי טובא וכ"ש ערלה וכלאי הכרם ותרומה וכדמוכח בכל דוכתא ואין לך יוצא מן הכלל אלא חמץ בפסח שאוסר באכילה במשהו במינו ושלא במינו משום חומרא דיליה דאיכא בחמץ משום בל יראה ובל ימצא כשהוא בעין או כשיש בו כזית בכדי אכילת פרס כדאיתא התם במעשה דר' יהודה [נדרים דף נב.] בביצים שנתבשלו עם הבשר דהוו מין בשאינו מינו אבל במינו במשהו פי' משום דקונמות דבר שיש לו מתירין הוא דמצוה לאתשולי עלייהו מה שאין כן בתרומה דליכא מצוה וכדאיתא לקמן במכילתין [דף נט.] וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל ואפי' באיסורין דרבנן וכ"ש בנדרים דאיסורא דאורייתא הוא דבמינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם וכל הראיות שהביא רבינו ז"ל בזה נכונות וכבר כתבתים גם אני במסכת חולין ובמסכת ע"ז:

ועוד כתב רבינו ז"ל ואצטריכינן להני ראיות משום דתמיה לן מאי דכתב רבינו ז"ל בהלכות גדולות דיליה לענין פת שאפאה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח דכיון דשרי למיכלא בבשרא הוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל פירוש דהוה קשיא ליה לרבינו אלפסי ז"ל אמאי אסור לאכלו בכותח משום מאי דקלטא מריחא דבשרא דהא בגדי כחוש שצלאו עם דבר אחר שמן קיימא לן דשרי דריחא לאו מילתא הוא ופריק איהו ז"ל דשאני הא דאית ליה היתר עם הבשר באנפי נפשה וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בyיל ואע"ג דההיא מין בשאינו מינו הוא הבשר עם הפת משמע דסבר איהו ז"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו בשאינו מינו לא בטיל ואילו בכל הני ראיות משמע דבטיל ואיברא דתמיהה ליתיה לההוא פירוקא דהרי"ף ז"ל אבל הכא היתר בהיתר הוא כיון דלא הוי אלא ריחא דבשרא בעלמא וריחא באיסורין היתר גמור אלא דודאי טעמא דאמרי רבנן דאסור לאכלה בכותח לאו דינא הוא אלא חומרא דרבנן משום מראית העין שלא יהיה נראה בפיו כאוכל בשר בחלב וכשם שהחמירו בו שלא להעלותו על השולחן וכשם שקנסו בפת שטח אותה בחלב לאכלה בפני עצמה גזירה שמא יאכלנו עם הבשר עד שיעשה בו סימן הניכר ויש לי לדון לזכות לרבינו אלפסי ז"ל דאיהו נמי ה"ק וההיא לישנא דנקיט לאו דוקא כדמשמע בעלמא אלא דרך צחות שכן מצינו לו במקומות אחרים שתופס לשון הגמרא שלא לאותו ענין שנאמר בו וקאמר רבינו ז"ל דבהא איכא למימר דלא ליבטיל באלף מפני מראית העין כיון שאין בו לבעלים איבוד ממון שיש לו מתירין לאכלו עם הבשר או בפני עצמו והאי עדיפא לן לתרוצי בלישניה ודלא למתלי טעותא כל דהו בגברא וכ"ש דלא למיתלי ביה בוקי סריקי. והכין פרישית קמי מרן נר"ו:

כתב רבינו ז"ל אלא מיהו איכא מימרא בגמרין דקשיא אהך סברא דתנן בפרק משילין [דף לז.] לענין תחומין האשה ששאלה תבלין [ומים] ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן פירוש שאם ערבה בעלת התבלין למזרח ואין לה ללכת למערב ובעלת הקמח ערבה למערב ואין לה ללכת למזרח כלל הרי עיסה זו כרגלי שתיהן שאי אפשר להוליכה בי"ט לא למזרח ולא למערב:

והוינן בה ואמאי וליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ותהא כרגלי בעלת הקמח ומהדרינן [דף לח:] רבא אמר תבלין ומלח לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל לעולם ואפי' שלא במינו דחשיב בפחות מכדי נותן טעם וכאילו קיימי בעינייהו רב אשי אמר [דף לט.] דלהכי לא בטיל מים ומלח לגבי עיסה משום דהוה ליה דבר שיש לו מתירין לערב וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל והא מים ומלח לגבי עיסה שלא במינו הוא ואפ"ה אמר רב אשי דלא בטיל דשיל"מ אלמא דבר שיש לו מתירין אפי' בשאינו מינו לא בטיל:

כתב רבינו ז"ל וכבר איפריק בה הך קושיא דקסבר רב אשי דכיון דעיסה לא מתעבדא בלא מים ומלח לעולם כמין במינו דמו מים ומלח עם הקמח תדע דהא נמי איתמר התם עלה בריש שמעתא כי אקשו דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה [דף לח:] וא"ל ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין שלו בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי ואחיכו תלמידי אהאי פירוקא דר' אבא וא"ר אושעיא שפיר עבדו דאחיכו עליה מ"ש חטים ושעורים דלא קאמר להו פי' ר' אבא אמאי לא אקשי מקב חטין שנתערב בעשרה קבין של שעורין של חברו יאכל הלה וחדי משום דחטין ושעורים הוי מין בשאינו מינו ובטל בשיעורו מה שאין כן בחטים וחטים דהוי מין במינו ולא בטיל בס' דקב בעשרה דנקט ר' אבא לאו דוקא דאם כן אפילו בשעורין נמי לא בטיל אלא מועט במרובה קאמר והיינו דאמרי דאי נקט חטין בחטין משום דסבר דמינו במינו לא בטיל לעולם ובעי למימר דהוא הדין למים ומלח דלא בטיל לגבי עיסה ה"מ לרבי יהודה דס"ל דמין במינו לא בטיל לח בלח או יבש ביבש שנתערב ונעשה גוף אחד כמים ומלח בעיסה או חטין בחטין אבל לרבנן אפי' מין במינו בטיל וכיון שכן לרבנן ליכא הפרישא בין חטים וחטים לחטים ושעורים ודין הוא דליבטיל מים ומלח לגבי עיסה לרבנן מדקאמר ר' אושעיא הכי פי' דאיצטריך לאקשויי לר' אבא מדרבנן דסברי דמין במינו בטיל ולא אקשי ליה אפי' לר' יהודה נמי דלימא ליה הכי מאי מקשת מחטים לתוך חטים דלא בטילי לר' יהודה דמים ומלח לגבי עיסה חטים ושעורים הוא דבטיל אפי' לר' יהודה ש"מ דלר' אושעיא נמי מים ומלח לגבי עיסה מין במינו חשיב דלא בטיל לר' יהודה ולהכי אצטריך ליה לאקשויי דלרבנן מיהת בטיל:

עוד כתב רבינו ז"ל ותו איכא למימר דלאו קושיא היא דהא מים ומלח בעיסה נותן טעם הוא ובכל איסורין שבתורה לא בטיל פי' דהא מסתמא ליכא בעיסה ששים של מים ומלח והיכי קס"ד כלל דליבטל אפי' לא עבידי לטעמא ולא הוי נמי דבר שיש לו מתירין אלא טעמא דקושיא דגמ' דכיון דלאחשיבי לגבי דין ממון ותחומין איסורא דתלי בדין ממון הוא פי' דאיסור תחומין דרבנן הוו סברי מעיקרא דמדינא בטלי ואע"ג דיהבי טעמא בעיסה פי' לפירושו דמעיקרא לאו בדין בטול איסורין נחתינן להאי פירכא דאם כן הא ליכא ששים לבטלה אלא למימרא דבאיסור תחומין דתלי בדין ממון הוה לן למחשב מים ומלח דחברתה כמאן דליתא כלל דהא מים ומלח דבעיסה לית להו חשיבותא באנפי נפשייהו כי היכי דנחשבה לבעלת מים ומלח משותפת בעיסה זו להיות כרגליה:

ואהדר להו ר' אבא הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי. פי' קב בעשרה לאו דוקא אלא מעט במרובה ואחיכו עליה משום דקס"ד דר' אבא מדין בטול איסורין אתי עלה דכיון דמים ומלח בעיסה ליכא שיעורא לבטולי באיסורין דין הוא דלא לבטיל הכא ולא ליפקע רשות בעלים מיניה וכמאן דקאי בעינא דמי שהרי אין רשות בעלים נפקע בעלמא כשנתערב חטים שלו בחטין מרובין של חברו ובשלמא אלו הוי באנפא (א) דרבוותא באיסורין בטיל אפשר דהכא נמי פקע רשות בעלים אבל השתא דמדינא באיסורין לא בטיל משום דהוי מין במינו ואפי המלח מועט מאד דין הוא דלא ליפקע רשות בעלים וליהוי כמאן דקאי בעיניה דדינא דעירוב י"ט דרמי עליה מאתמול איסורא אחרינא הוא. היינו דאחיכו עליה דהא מין במינו לרבנן בטל הוא באיסורין דעלמא וכיון דכן הכא נמי דינא הוא דליבטיל אפילו בפחות מכשיעור כיון דלית ליה חשיבותא באנפי נפשיה וענין תחומין תלוי בדין ממון וכטעמא דר' יהודה דפוטר במים ומלח סדומית לפי שאינם ניכרין ולית להו דין ממון וחשיבות אף על גב דבאיסורין דעלמא לא בטיל ואתא רב ספרא ואהדר עליה דר' אושעיא ואמר ליה בלשון כבוד משה שפיר קאמר להו ר' אבא דאיהו לאו טעמא דקא סלקא דעתיה אתי עלה אלא איהו הכי קאמר דמים ומלח אלו חשיבי בהאי עיסה ודין ממון אית בהו אע"ג דבאנפי נפשייהו לית להו חשיבותא וכי לא שמיע להו הא דאמר ר' חייא קטיספאה הבורר צרור מתוך גרנו של חברו נותן לו דמי חטים אלמא כילא חסריה ליה ה"נ כילא חסריה פי' דכי היכי דהתם צרור באנפי נפשיה לא חשיב וכיון דחשיב בגרנו שממלא המדה חשיב ממון ה"נ אע"ג דמים ומלח שבעיסה לית להו חשיבותא באנפי נפשייהו כיון שהעיסה חשובה יותר מחמתם והיא גדולה ג"כ יותר בשבילם ראוי הוא שיחשב ממון ומשלו של ר' אבא למי שנתערב לו מעט חטים בחטים מועטים של חברו דמיחייב לשלומי ליה דכיון דחסריה מכילא דיליה ואוסיף בחטים דחבריה ואע"ג דאינהו באנפי נפשייהו לא חשיבי ואביי דחייה להא דשאני התם משום דהוי ממון שיש לו תובעין פי' דלגבי תביעת ממון הוא דאיכא למימר הכי כיון דמ"מ הא חסריה אבל גבי דינין דעלמא שנפל ממון אחרים אע"ג דעביד ביה חשיבותא בתר דידיה אזלינן ולא הוי ממון ואפי' יש לו בעלים הילכך הכא לגבי תחומין אפי' היו המים והמלח גזולין ויש להם בעלים כיון דהשתא לאו בדין תביעת ממון איירינן דינא הוא דבטיל כיון דחשיב באנפי נפשיה ולא יפה כחו מפני שיש לו בעלים דהא לגבי בטול אסורין ובטול טומאה דעלמא לא חשיב טפי מפני שהאיסור המתערב יהא לו בעלים כיון דלא חשיב באנפי נפשיה בגופיה ומיבטל ברוב או בששים וה"נ ליבטיל מים ומלח לגבי עיסה ולא ליהוי ממון אפילו יש לו בעלים ועל הא אוריך אביי טובא למידחייה לדר' אבא ואידחייה לה ואתי רב אשי ופריק דכיון דדבר זה יש לו מתירין למוצאי י"ט והרי אנו מחמירין בעלמא בכל מקום שיש לו מתירין לאסור באלף במינו מיהת אע"פ שהאיסור מדרבנן ודבר מועט הוא חשיב למיסר ה"נ אין מים ומלח בטלין אפי' בעיסה שהן מין בשאינו מינו ואפי' בתחומין דרבנן וניתן להו דין ממון וליסרו הכא (כהא) כי היכי דאסרי' בשאר איסורים דלא אזלינן בתר חשיבות ממון זה פי' דברי רבינו ז"ל ובדידיה אתפרש לן אגב גררא שמטתא דהתם דקשיא טובא ובעיא צילותא. ונקטינן כדמעיקרא דדבר שיש לו מתירין במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם בר מחמץ בפסח:

ורמינהו מן העדשים אסור באשישים ור' יוסי מתיר. וקשה לתרוייהו:

ומשני מר כי אתריה כו' ובאתריה דר' יוסי לקומא קרו נמי קומא דחלבא. וכן בעדשים באתרא דרבנן קרו לאשישים אשישים דעדשים אי נמי לרבנן דפסולת נקרא על שם העיקר ולרבי יוסי לא:

אלו דוקא או שאיני טועם דוקא. הא דאמרינן במתניתין דאסור ביוצא מן הזיתים ומן הענבים כי אמר קונם זיתים וענבים אלו שאני טועם במאי תלי האיסור מי אמרינן דאלו הוי כמו בשר זה דאסור ברוטבו ובקיפו והוא הדין נמי ביוצא ממנו או דלמא כשמיחד דבר הנאסר זה מועיל לאסור נתינת טעם כדאמרינן במתני' הנודר מן הדבר ונתערב באחר אם יש בו בנותן טעם אסור אבל לא לאסור היוצא מן הזיתים ומן הענבים דמפקד פקיד בתוכן ודבר אחר הוא אבל כי אמר שאני טועם משמע כל מה שאני טועם מהם:

שאני טועם למה לי. הוא הדין נמי דמצי למיבעי אם שאני טועם דוקא אלו למה לי אלא בו פתח בראשון והוא הדין נמי דמצי למיבעי אם תרוייהו דוקא:

הא ביוצא מהם מותר. דאי אסור ליתני יוצא מהן וכל שכן חילופיהן שבאו מכח האיסור עצמו אבל יוצא מהם דבר אחר הוא:

הא עדיפא ליה לאשמועינן דחילופיהן כגדוליהן. דיותר הוא חידוש מה שחילופיהן אסור דאין לך דבר שתופס את דמיו אלא קודש ומחומרא שהחמירו חכמים באיסורי הנאה למי שהחליפן לכתחלה וא"ת אכתי ליתני חילופיהן ויוצא מהם לאשמועינן דחילופיהן כיוצא מהן וי"ל דחילופיהן וגדוליהן דמו להדדי דשניהם לא היו בשעה שאסרן עליו הלכך ניחא ליה למיתלי חילופיהן כגידוליהן:

תא שמע שאני אוכל שאני טועם כו' הא ביוצא מהם אסור. דאי מותר ליתני יוצא מהם וכ"ש חילופיהן לפי מאי דשני ליה דיוצא מהם עדיף מחילופיהן אפי' מגדוליהן עדיף בעי למימר השתא אלמא שאני טועם גורם לאסור היוצא מהם ואע"ג דמשמע פשטא דמתני' דקאי ארישא דאמר קונם פירות האלו והוסיף לומר שאני טועם וא"כ היכי דייק דשאני טועם גורם האיסור וי"ל דמ"מ דייק שפיר דאם איתא דשאני טועם אינו גורם האיסור אלא לשון היתר משמע דוקא מאלו איני טועם אבל מיוצא מהם אני טועם כמו בחילופיהן וגידוליהן אפי' כי אמר נמי האלו שאני טועם שרי:

איידי דלא נסיב רישא יוצא מהם. משום דעדיף לאשמועינן איסורא חליפין:

ת"ש אמר רבי יהודה מעשה ואסר עלי כו'. ופשיטא ליה השתא דאין חלוק בין נתינת טעם ליוצא מהם כשמברר הדבר הנאסר הכל אסור:

ומותר בטרית טרופה ובציר. וציר היינו יוצא מהן:

על מנת שאני טועם. לאו דוקא:

אמר רבא וכבר יצא מהן. קודם הנדר:

זה שביארנו במשנתנו בקונם ענבים אלו שאני טועם שאסור בהם וביוצא מהם וביררנו שלא סוף דבר בשהרכיב שתי הלשונות ביחד ר"ל פירות אלו ושאני טועם אלא אף באחד מהם כן מכל מקום אין המדה שוה בהם והוא שבאלו נאסר בודאי אף ביוצא מהם ולוקה ובשאני טועם לא נאסר ביוצא מהן אלא מספק ואינו לוקה מפני שבסוגיא זו שאלוה ולא הובררה:

ולענין ביאור השמועה מה ששאלו אלו דוקא או שאני טועם דוקא כך פירושו כלומר מה שאסרנו ביוצא מהן משום דקאמר אלו הוא הא בשאני טועם אינו אסור ביוצא מהן או דלמא שאני טועם דוקא הא באלו מותר ביוצא מהן ואע"פ שיש בה מקום עיון היאך יעלה על הדעת לומר שיהא שאני טועם חמור מפירות אלו לענין היוצא מהם והלא במשנת פרק ירק שנינו קונם פירות האלו עלי אסור בחלופיהן אם נמכרו ובגידוליהן אם ניטעו או נזרעו אבל קונם פירות שאני אוכל מותר בחלופיהן ובגידוליהן כבר תירצו בתוספות דלגבי חלופין וגידולין ודאן לשון אלו חמור יותר שכשאמר שאני טועם לא אסר אלא טעימת גופו של דבר וחילופין וגידולין אינן בכלל טעימה אבל לגבי יוצא מהן שמא כל שאומר שאני טועם אף טעימת היוצא מהן נכלל בו ושמא לשון אלו לא משמע אלא בעודם שלמים או חליפיו וגדוליו שכיון שנתחלף רואין אותו כאלו הוא בעצמו לשם ומכל מקום יש מפרשים מצד קושיא זו שלא שאל רמי בר חמא אלא אי אלו מהני לחודיה או דוקא בצירוף שאני טועם אבל שאני טועם לבד פשיטא ליה דלא מהני ואי אפשר לישב עליו ביאור הסוגיא אלא שעיקר הדברים כפירוש הראשון ואתי למפשטה ממה שאמרו בפרק ירק וביארנוה בפרק שיתוף קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן וגידוליהן ואתי למידק מינה הא ביוצא מהן מותר אלמא לא נאסר אלא בשאני טועם אם לבד לפירוש הראשון אם בצירוף אלו לפירוש אחרון והשיבו הוא הדין דיוצא מהן אסור וחילופין איצטריך ליה טפי לאשמועינן לדונן כגידולין אע"פ שאין החילופין מאותו דבר כלל ואיני מבין המקשה היאך עלה על דעתו לומר הא יוצא מהן מותר והלא ודאי היוצא מהן חמור מחילופין ושמא מגידולין קא דייק דאיכא תרתי שיצאו מהם ושהם נולדים בדומה מה שאין כן ביוצא מהם והדר אתי למפשטה מסיפא דקאמר קונם פירות שאני אוכל או שאני טועם מותר בחילופין וגידולין הא היוצא מהן אסור לפירוש הראשון אף בלא צירוף אלו ולפירוש השני בצירוף פירות אלו ותירץ דהוא הדין דיוצא מהן מותר אלא איידי דלא תנא רישא יוצא מהן לא תנא ליה בסיפא ולפירוש הראשון אתה מפרש הוא הדין דיוצא מהן מותר הואיל ולא אמר אלו אבל לפירוש השני אי אפשר לישבה יפה אע"פ שראיתי גדולי הדור טורחים בה לפרשה לשיטה זו אלא שהם דברים דחוקים ואתא למפשטה ממתניתין דבבשר זה נאסר תערובתו בנותן טעם אלמא באלו לבד היוצא מהן אסור ותירץ דבאלו לא קא מבעיא ליה דדוקא הוא אבל בשאני טועם או שאני אוכל מבעיא ליה ואתא למפשטה ממתניתין דדג דגים שאני טועם שמותר בציר ופירשוה בשכבר יצא מהם:

ונמצא שלא הובררה שאלתנו ומחמירין בה כדין ספק תורה ואינו לוקה וכן האומר הרי עלי שלא אוכל בשר אסור ברוטב ובקיפה מספק דכל שלא אוכל כשאני אוכל או שאני טועם הוא ולא אמרו מותר אלא כשאמר קונם בשר עליו וכן כתביה גדולי הדור וחכמי האחרונים שבספרד כתבו שזה שאסרנו באלו כל היוצא מהן לא סוף דבר באלו אלא כל שהוא פורט הדברים הנאסרים במשמע כגון פירות של פלוני או של מקום פלוני שכל שלא אסר עליו כל המין אלא בפרט אותן של אותו פלוני או של אותו מקום הרי הן כעין הקדש ואסור ביוצא מהן והוא הדין והטעם באיסור חלופיו אבל כשאוסר עליו כל המין מן הסתם אינו כעין הקדש ולא נתכוין אלא לפרוש מאכילת המין בעוד ששמו עליו לא ביוצא מהן ולא בחלופיו אבל בשאני טועם שאני אוכל אף בכולל איסור כל המין אסור אף ביוצא ממנו כענין דג דגים שאני טועם שאסור בציר היוצא לאחר הנדר:

ממה שכתבנו התבאר שכל שאוסר על עצמו כלל המין כגון קונם בשר עלי או קונם ענבים עלי וכיוצא בזה מותר להחליף ולמכור שאינו מתכוין אלא לאיסור גופו של דבר אבל כשאומר קונם בשר זה עלי או קונם פירות אלו עלי אסור בהנאתם וכל שאמר בשר שאני אוכל או שאני טועם אסור אף ברוטב שנתינת טעם והיוצא מהן הכל בדין אחד ומותר בחילופיהן שלשון אכילה וטעימה אינם באות אלא על איסור אכילה אפילו אמר פירות אלו הואיל ולא הזכיר לשון אכילה או טעימה וכמו שאמרו בפ' ירק האומר לאשתו קונם מעשה ידיך אסור בחלופיהן שאני אוכל מותר בחלופיהן כלומר אע"ג דהא ודאי הוה ליה כמאן דאמר אלו:

פיסקא. הנדר מן הענבים כו' בעי רמב"ח או דוקא או שאני טעום דוקא. פי' אלו דוקא בלחוד בלא שאני טועם או דילמא גם שאני טועם דוקא ותרוייהו לישני צריך לאסור היוצא מהן ובתר דפשיט דאלו דוקא ובזה הלשון בלבד נאסר היוצא ולא צריך לשאני טועם חוזר ושואל אם גם שאני טעום בלבד מועיל לאסור היוצא בלא אלו:

ואי ס"ד אלו דוקא בלחוד שאני טעום למה לי. א"ו תרווייהו צריכי. הא קמ"ל דאע"ג דאמר שאני טעום אי אמר אלו מיתסר ואי לא מיתסר ועלולם אלו דוקא אי קשיא אמאי לא תריץ לי' דלהכי תנא שאני טועם לומר לך דאינו אסור אלא ביוצא מהן ולא בחילופיהן וגדוליהן אבל אילו אמר באל שאני טועם הוא אסור גם בחילופיהן וכ"ש ביוצא מהן תשובה יש לומר דין זה הוא שנוי בפירקא דלקמן והכא לא מחלק לא בין בהן וביוצא מהן להכי ל"ש לי' הכי:

אמר רבא ת"ש קונם פירות האלו עלי קונם הן לפי קונם הן על פי אסור בחילופיהן ובגידוליהן הא ביוצא מהן מותר ה"ה דאפילו ביוצא מהן אסור והא עדיפא לי' לאשמעי' דחלופין כגדולין דמי קשיא לי טובא דאדרבא מהכא איכא למיפשט דבחילופין אסור וכ"ש ביוצא מהן אלמא אלו דוקא ת"ש מסיפא שאני אוכל ושאני טועם מותר בחילופיהן ובגדוליהן הא ביוצא מהן אסור לא לעולם אימא לך ביוצא מהן נמי מותר ומאי דנסיב רישא נסיב סיפא הא נמי קשיא לי דסיפא דתני שאני אוכל ושאני טועם לאו מילתא באנפי נפשה היא דתידוק מינה דשאני טועם דוקא אלא ארישא קאי. דאם אמר פירות האלו שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן והכא משמע פשטה דמתני' ושלה חילוקין הן אם אמר קונם ענבים עלי מותר ביוצא מהן וכ"ש בחילופיהן ובגידוליהן ואם אמר קונם ענבים אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן וכ"ש ביצוצא מהן ואם אמר קונם ענבים אלו שאני טעום אסור ביוצא מהן ומותר בחילופיהן וגידוליהן:

גמרא תניא הנודר מן החלב מותר בקום משום דבאתריה קומא דחלבא קרו ליה כדאמרינן בסמוך וכיון שכן הנודר מן הקום אמאי אסור בחלב דהא לא אמרי אינשי חלבא דקומא. ושמא רבי יוסי סבר דכיון ששם החלב נקרא על הקום הוי ליה קום וחלב כדבר אחד. הרשב"א ז"ל.

מותר בקום. סתמא זו אליבא דרבנן דקיימא לן כותיהו ואם כן כל דבר שבעשייתו נשתנה שמו אין שמו הראשון עליו ונדר מן שם הראשון מותר בשני אף על פי שהשני נעשה מן הראשון כמו גבינה הנעשית מן החלב. והני מילי בנדר סתם ולא פרט הדבר אבל אם פרט ואמר קונם עלי בשר זה או חלב זה אסור בכל דבר הנעשה ממנו ואף פליטתו אוסרת אחרים כדאמרינן אסור ברוטבו ובקיפו. הרי"ץ ז"ל.

ואם אמר בשר זה עלי אסור בו וברוטבו ובקיפו. פירוש מדקאמר זה משמע כל היוצא מזה. ואי איפשר לפרש דמשום לישנא יתירא איכא דאיצטריך למימרא זה כי היכי דלא ליתסר בשאר בשר אלא בזה. ירושלמי מה טעמא דרבי יוסי בקום שם אביו קרוי עליו כלומר דקרו ליה קומא דחלבא הילכך אף על גב דשני מינין הם הואיל ונקרא הקום על שם החלב אסור. על דעתיה דרבי יוסי הנודר מן היין אסור ביין מבושל חמרא מבשלא קרו ליה כלומר אף על גב דקרו ליה מבשלא אכתי שם אביו עליו. וכתב רבינו ז"ל ובגמרין אתמר דרבי יוסי ורבנן מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריהו דרבנן קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא באתריה דרבי יוסי לקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא. ושמעינן מינה דאפילו לרבנן הנודר מן היין אסור ביין מבושל מאי טעמא חמרא מבשלא קרו ליה פירוש דהא אינהו מודו באתרא דקרו קומא דחלבא שהנודר מן החלב אסור בקום כרבי יוסי. ובכל כי האי גונא מודו רבנן כלומר בכי האי גונא דקרו קומא דחלבא מודו רבנן שהנודר מן האב אסור ביוצא ממנו הואיל ונקרא על שם אביו וכל שכן חמרא מבשלא שהכל אחד. ואף על גב דתנן רבי יהודה בן בתירא אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו אסור אף ביוצא בו ופליגי רבנן התם שם בנו הכא שם אביו והכין פירשו בירושלמי. פירוש דתנן לקמן הנודר מן התמרים אסור בדבש תמרים רבי יהודה אומר כל ששם תולדתו קרויה עליו כלומר שנקרא הנולד על שם אביו כגון דבש תמרים ואין אומרים דבש סתם. נדר ממנו כלומר מן האב כגון זה שנדר מן התמרים אסור ביוצא ממנו דהיינו הדבש. ופליגי רבנן עליה דמסיימינן התם וחכמים מתירין דלא איכפת להו אם שם תולדתו קרויה עליו. ואם כן לדבריהם אפילו באתרא דקרו ליה קומא דחלבא לא הוה להו למיסר. ואמרינן דלא דמי דהתם שם בנו הכא שם אביו כלומר גבי דבש תמרים שם בנו הוא שמזכירין דהיינו הדבש הילכך כשנדר מן התמרים מותר בדבש דשם האב לחוד ושם הבן לחוד. הכא גבי חמרא מבשלא שם אביו כלומר שעדיין שם היין עצמו עליו אף על גב דקרו ליה מבשלא. וצ"ע תינח חמרא מבשלא אבל הנודר מן החלב אמאי אסור בקום לרבנן נמי באתרא דקרו לקומא קומא דחלבא דהא דאמי ממש לדבש תמרים דשרו רבנן. וצ"ע. אבל יש לתרץ שדבש תמרים אינו נקרא על שם אביו אלא לברר באיזה דבש קאמר מפני שיש דבש תמרים ויש דבש דבורים שאם לא פירש כן אין במשמע דבש תמרים כדתנן לקמן הנודר מן הדבש מותר בדבש תמרים. אבל קומא דחלבא שם אביו עיקר דקום סתם הוא קומא דחלבא שאין דבר אחר נקרא קום אלא של חלב ואין קורין אותו קומא דחלבא אלא לומר שדינו כחלב. הרנב"י ז"ל.

אלו דוקא או שאני טועם דוקא. מה שאנו אוסרים במשנה יוצא מהם. משום דקאמר שאני טועם דמשמע כל הראוי לטעום מהם. והוא הדין דמצי למיבעיא או דילמא תרויהו דוקא והכי נמי מסיק בשילהי שמעתין אי סלקא דעתך וכו' ורמי בר חמא הוא דמסיק למילתא וקאמר אי אלו דוקא שאני טועם למה לי למיתני במתניתין הא לא קשיא הא דתני ליה קא משמע לן דאף על גב דאמר שאני טועם וכו' שאם לא שנאן הייתי אומר דבאני טועם גרידא מיתסר יוצא מהן. אסור בחילופיהן. פירוש למעלה פרק השותפין בחילופיהן אסור להחליפם לכתחלה וליהנות בחילופיהן אבל דיעבד שרו דחילופיהן לאו כגידוליהן דמו הא ביוצא בהם מותר דאי יוצא מהם אסור ליתני יוצא מהם אסור וכל שכן גידוליהן. ומתרץ הא עדיפא ליה לאשמועינן דחילופיהן אסור כגידוליהן שהיה לנו לומר שמותר למוכרם ולאכול דמיהם שהרי לא נדר אלא מהם. והא דאמר כגדוליהן דמו לאו דוקא שאינו אסור אלא לכתחלה ולא משום דכגידוליהן דמו כדפרישית. ויש לתמוה מכל מקום גידוליהן למה לי למיתני אם לא למעוטי יוצא מהם דמותר. וי"ל דמחילופיהן הוה דייק תחלה אבל גידוליהן גריע מיוצא מהם ואיצטריך ליה למתני טפי. אבל הא קשיא לי דקאמר חילופיהן כגידוליהן דמו אלמא גידוליהם עדיפי מחילופיהן וכן הוא דגידולין עדיפי דאסורין אף בדיעבד וחילופיהן שרו בדיעבד כדפרישית לעיל. וי"ל דמשום חילופיהן תנו ליה למימרא דחילופיהן אסירי משום דדמו לגידוליהן שמחמת העיקר באים שניהם הא ביוצא מהם אסור דאי לאו הכי ליתני מותר ביוצא מהם וכל שכן בחילופיהם דחילופים גריעי מיוצא מהם לפי תירוץ שתרצת ברישא דחילופיהם עדיף ליה לאשמועינן דאסירי. ומתרץ הא דלא תניא היוצא מהם מותר איידי דלא תני רישא וכו'. בשר זה עלי. ובשר זה היינו כמו שאמר זיתים וענבים אלו ואסורין ליה אפילו בנותן טעם שלו וכל שכן יוצא מהם. כי קא מבעיא ליה בשאני אוכל ושאני טועם דאימא תרויהו ופירושא דמתניתין הכי הוא זיתים אלו או שלא אמר אלו אלא אמר שאני טועם שאני אוכל אסור ביוצא מהם. ומותר בציר. וציר היינו יוצא מהם אלמא בשאני טועם לא מיתסר יוצא מהם. ודחי ליה הא דשרי ליה ציר בשכבר יצא מהם קודם נדרו. והא דתניא בשילהי פירקין גריסין שאני טועם מותר לבשל וכל שכן ביוצא מהם התם היינו טעמא דגריסין לא משמע אלא חיין והוא הדין דיוצא מהן שרו דגריסין בעינייהו שרו חיין משמע הילכך לא מצי למיפשט מההוא מידי. שטה.

בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאני טועם דוקא. פירשו המפרשים אלו דוקא ואף על פי שלא אמר שאני טועם או שאני טועם דוקא ואף על פי שלא אמר אלו דאלו לא מעלה ולא מוריד בהא. והוקשה להם מאי קא מיבעיא ליה דהא ודאי אלו חמור טפי משאני טועם דהא תנן לקמן קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן ותנן שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן. ותירצו בתוספות ז"ל דודאי לגבי חילופין וגידולין אלו חמיר טפי דשאני טועם לא אסר אלא טעימתו ובחילופין וגידולין בדבר שזרעו כלה אינו טועמו אבל לגבי היוצא מהם שאני טועם חמיר טפי שהרי עדיין הוא טועמו אבל אלו לא משמע אלא אלו דוקא בעודן בעין כמות שאסרן. אי נמי חליפיו וגידוליו דכיון שנתחלף בזה הרי אנו רואין אותו כאלו הוא בעצמו קיים ונהנה ממנו. ועדיין לא נתחוורה לי שמועה בתירוצם דאם כן מאי שנא דקאמר אי סלקא דעתך אלו דוקא שאני טועם למה לי ולא קאמר נמי ואי סלקא דעתך שאני טועם דוקא אלו למה לי. ועוד דלדידיה דהוא סלקא דעתיה למיגמר ממתניתין דאלו לאו דוקא מדאיצטריך למיתני שאני טועם היכי הוה ניחא ליה אי שאני טועם דוקא אלו למה לי. אלא שבזה יש לדחות דאלו לא קשיא ליה למה לן דעל כרחיה איצטריך בשאינו אוסר על עצמו כל המין. ומיהו אכתי קשיא למה ליה לתנא דנקטיה באוסר מקצת המין ומשייר מקצת אי אלו לאו דוקא. ועוד דאיבעיא ליה הי מיניהו לחודיה עדיף ואידך טפילה אם כן כי קא מייתי קונם פירות אלו עלי אסור הא יוצא מהם מותר ולומר דאלו לאו דוקא אלא שאני טועם דוקא ודחינן דיוצא מהם אסור ועדיף מחילופין וחילופין איצטריך לאשמועינן טפי מיוצא ואייתינן תו סיפא דמתניתין דקתני שאני טועם שאני אוכל מותר הא יוצא מהם אסור מנא ליה דיוצא מהם אסור וחמיר טפי מגידולין דפריך כולי האי בפשיטות הא יוצא מהם אסור דאי מסברא הכי הוה ליה למימר מאי לאו הא ביוצא מהם אסור. אלא דאית לך למימר דכיון דפריק ברישא הוא הדין דיוצא מהם אסור וחילופין עדיפא ליה לאשמועינן שמע מינה דביוצא מהם חמיר טפי מחליפין וכל שהחילופין אסורין כל שכן יוצא מהם שהוא אסור. ואם כן נשמע מינה מסיפא דאפילו באלו נמי היוצא מהם אסור דכיון דיוצא מהם חמיר טפי מחילופין וכל דאסור בחילופין כל שכן שהוא אסור ביוצא מהם וניפשוט מינה דתרויהו דוקא ואנן עד השתא לא תפסינן בדוקא אלא חד מינייהו ואיפשיטא ממתניתין טפי ממאי דאיבעיא ליה הוה ליה למימר ושמא תרויהו דוקא. על כן נראה לי לפרש דמעיקרא מיפשט פשיט ליה לרמי בר חמא דאלו עדיף טפי משאני טועם. אלא דאיסתפק ליה אי אלו לחודיה דוקא ושאני טועם לא מעלה ולא מוריד או דילמא שאני טועם דוקא כלומר דאלו לחודיה לא מהני אלא אם כן אמר בהדיא שאני טועם אבל שאני טועם לחודיה ודאי מיפשט פשיטא ליה דלא מהני. והשתא אתי שפיר הא דלא אמר אי סלקא דעתך שאני טועם דוקא אלו למה לי דליכא מאן דאמר דשאני טועם לחודיה דוקא. ואתי למיפשט ממתניתין דקונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן הא ביוצא מהם מותר דאי סלקא דעתך היוצא מהם אסור לישמעינן יוצא מהן וכל שכן גידולין דאיכא תרתי היוצאין מהם והם בצורת אלו שאסר כלומר שהוא אסר על עצמו ענבים והרי אלו גם כן הגדלין ענבים אלמא אלו בלא שאני לא מהני ושאני טועם דוקא. ודחי הוא הדין דיוצא מהם אסור אלא דחליפין עדיף ליה לאשמועינן דחלופין כגדולין וכל שכן יוצא מהם. והא דאמרינן הוא הדין דאפילו יוצא מהם לאו דוקא אלא כל שכן הוה ליה למימר דהא אמרינן דיוצא מהם חמיר מחילופין. ואי נמי אגדולין קא מהדר כלומר דהוא הדין דיוצא מהם אסורין כגידולין. ואקשינן אי הכי דיוצא מהם חמיר טפי אימא סיפא שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן הא ביוצא מהם אסור דהא אמרת דיוצא מהם חמיר טפי מחילופין וכיון שכן על כרחיך יוצא מהם אסור דאם איתא דיוצא מהם נמי מותר לשמעינן יוצא מהן וכל שכן חילופיהן כלומר והא לא מצית אמרת דעד כאן לא איבעיא לן אלא אי אלו דוקא בלחוד בלא שאני אוכל מהני או לא אבל שאני טועם לחוד פשיטא ליה דלא מהני ולדבריך אפילו שאני טועם לחוד מהני. ומשני דהוא הדין כיוצא מהם שהוא מותר באומר שאני טועם אלא איידי דלא נסיב רישא יוצא מהם לצריכותא דחילופין לא נסיב בסיפא נמי יוצא מהם. כן נראה לי. אמר רבא וכבר יצא מהם ולא איפשיטא בעיין. ומאי דאמר רבא וכבר יצא מהם אינו אלא דחייה בעלמא והוא לא אמרו בדוקא ומכל מקום הוי ליה ספיקא בדאורייתא ולחומרא. והילכך באומר אלו פשיטא דיוצא מהם אסור ולוקה אבל באומר שאני אוכל שאני טועם אסור מספיקא ואינו לוקה. ומינה דהאומר הרי עלי שלא אוכל בשר אסור מספק אפילו ברוטב ובקיפה דשאני אוכל כשאני טועם עבדינן ליה וכדקאמרינן כי קא מיבעיא לן שאני אוכל שאני טועם ומה ששנינו הנודר מן הבשר מותר ברוטב היינו דוקא באומר קונם עלי בשר. והא דאפשיטא לן באלו דאפילו יוצא מהם אסור לאו דוקא באומר אלו אלא כל שהוא פורט הדברים הנאסרים עליו כגון פירות אלו אי נמי פירותיו של פלוני או פירות מקום פלוני דכיון דלא אסר על עצמו כל אותו המין אלא תאינים של מקום פלוני והם אסורות עליו וכל שאר המקומות מותרות הרי זה כהקדש ואסור ביוצא מהם לפי שעשאו עליו כהקדש אמר המגיה צריך לומר: ומהאי טעמא גופיה אסור בחילופיו. אבל הנודר סתם מן התאנים או מן הענבים לא עשאן על עצמו כהקדש. ועיין רשב"א בחידושיו כאן שלא נתכוון אלא לפרוש מאכילת אותו מין כיון שאסר על עצמו כל אותו מין. ולא עוד אלא דוקא בעוד ששמו עליו אבל שלא ביוצא ממנו וכיון שכן מותר למכרו ולהחליפו וכן כתב מורי הרב ז"ל. ומיהו בשאני טועם שאני אוכל אף בכולל כל המין אסור אפילו מן היוצא ממנו והיינו דג דגים שאסור אפילו בציר היוצא ממנו לאחר נדרו וכדאמר רבא. הרשב"א ז"ל.

רש"י בד"ה ור"י מתיר כו' עדשים ובמתניתין כצ"ל קיימא הס"ד ואחר כך מ"ה קומא דחלבא והואיל כו' כצ"ל לברייתא באתרא הד"א דוקא הס"ד ואחר כך מה"ד ה"ה דאפילו כו' כצ"ל:

בד"ה ומותר כו' דהיינו היוצאת מהן כצ"ל:

ר"ן בד"ה ורמינהו כו' כ"ש דלא הוו ליה כצ"ל דקומא דחלבא כצ"ל:

בד"ה ת"ש כו' באלו לא כצ"ל:

קרו לחלבא חלבא ולקומא קומא. הרמב"ם פי' קום מי חלב. והראב"ד פי' חלב קפוי ע"ש. נ"ל דפליגי בפלוגתת הרמב"ן ורבינו שמחה בפסקי הרא"ש בפ' כל הבשר ובש"ע י"ד סי' פ"א סעי' ה' ובש"ך שם ס"ק י"ג ע"ש היטב. ולפי דברי ש"ך הללו יש להסביר מ"ש הר"ן הנודר מקום אסור בחלב באתרא דקרו ליה קומא דחלבא. היינו משום דכשאוכל החלב הלא הקום מעורב בו והוא אסור בקום. אך באתרא דלא קרו ליה קומא דחלבא ס"ל פנים חדשות באו לכאן כמו דם איברים שפירש וכל זמן שהוא בתוך החלב איננו קום ומותר בו כמו שמותר בבשר חי שהדם מובלע בתוכו:

ת"ש אמר רבי יהודה מעשה ואסר ר"ט וכו' אבל מסיפא דמתני' יין שנפל לתבשיל אין להביא ראיה דהתם גוף היין מעורב בו ולא פשיט אלא מביצים שבלעו טעם בשר והוה ק"ו השתא היוצא מבשר שנבלע בביצים אסור כ"ש היוצא מהפירות בעין דאסור. ולפ"ז באידך אני טועם דלא איפשטא ואזלינן לחומרא י"ל דוקא ביוצא מהן אבל טעם קיל ומותר בשאר טועם וכן דעת הרמב"ם. אך הרא"ש מפרש דיש סברא נמי להיפוך טעם בשר הוה מיחוי הבשר בעצמו ועדיף מהיוצא מענבים דמשקה מיפקד פקיד. ולמסקנא שקולים הם. וא"כ באלו לוקה בשניהם. ובשאני טועם הוה ספיקא בשניהם וזהו דעת הטור. והלח"מ לא עמד בזה עיין וק"ל:

תיבעי. כתב הר"ן די"א בשבועה דהוה צ"ל שלא אוכל להתיר הנאה אינו אסור ביוצא מהן. ולפ"ז גם למ"ש הרא"ש דבאומר אלו וגם שאני אוכל מיגרע גרע דשאני אוכל מגרע כחו של אלו. ג"כ י"ל להחמיר דכשהוצרך להזכיר אכילה לאפוקי הנאה אם אמר אלו אסור ביוצא מהן דהך אכילה אינו מגרע כחו של אלו. ובדרוש ישבתי דאמר הנחש לחוה אף כי אמר אלהים מכל עץ הגן אכול תאכל. פי' נכנס עמה בדברים להתיר לה סחיטת הבוסר. ואילו היה לשון הצווי כולל על כל עץ הגן ואז היה זה כל הפירות שבעולם שהרי לא יצאו אז חוץ לגן וזה היה כולל כל הפירות שבעולם. ולא הוה כמו אלו היה מותר ביוצא מהן. ואמנם חוה השיבה מכל עץ הגן נאכל ומפרי העץ שבתוך הגן לבד לא נאכל והוה כמו אלו ואסור אפילו ביוצא מהן. אע"ג שהזכיר לשון אכילה דמגרע כחו של אלו נ"ל דהוצרך לומר להתיר הנאה ולעולם אלו דוקא ואוסר היוצא מהן. ואמנם חוה קלקלה במה שהוסיפה ולא תגעו בו א"כ מדאסר הנגיעה ממילא א"א לבוא ליהנות כי מה הנאה היה שייך אז בזמן ההוא אם לא תוכל ליגע בו. וא"כ אייתר אכילה לגרוע כח אלו ויהיה מותר ביוצא מהן ובזה נכשלה חוה עי"ז התוספת דולא תגעו בו כמו שדרשו חז"ל על זה כל המוסיף גורע. אמנם באשר שהנחש דחף ידה של חוה לנגוע באילן ולא מתה היה לה לחוה לחשוב דאיסור הנגיעה הוא תוספת מאדה"ר. וממילא כיון שהקב"ה לא אסר הנגיעה הוצרך לשון אכילה להתיר הנאה וממילא אלו דוקא ואסורה ביוצא מהן ואפ"ה סחטה חוה בוסר. והיינו דאחז"ל הרבה טענות היה לנחש לטעון אלא שאין טוענים למסית:

והנה במ"ש אדה"ר האשה אשר נתת עמדי. י"ל דאדה"ר טען כיון שהאשה נתת עמדי ממש בתחלת הבריאה. נמצא האשה גופה הוה יוצאה מהאיש וגם נקרא שמה על שם האיש כי מאיש לוקחה זאת והוה כמו דבש תמרים או קומא דחלבה דשם הראשון עליו בוודאי היוצא מהן בכלל גופו נמצא כשנצטויתי אני גם האשה בכלל גזרת ביום אכלך ממנו מות תמות. וכיון שאכלה ולא מתה מזה שפטתי שצדקה שמותר ביוצא מהבוסר כיון שאין שם אביו עליו מותר ביוצא מהן. ובעונשו של אדה"ר נאמר לו ארורה האדמה בעבורך כמדתו מדד לו דהרי אדם נקרא על שם האדמה נמצא הוה יוצא מן האדמה ושם תולדתו עליו כמו דבש תמרים שהאוסר מדבש הוה תמרים בכלל. ה"נ בחטאו של אדם שיצא מן האדמה ושמו נקרא עליה. פקד הקב"ה גם עונה כפי' רש"י על שלא הוציאה אילנות שטעם עצו ופריו שוה. ובדרוש הארכתי עוד:

שבח והודאה לאלהי קדושי. אשר היה עמדי בפרק שישי. הוא יהיה משגבי ומשביעי בחי' פרק שביעי:

גמ' מן העדשים אסור באשישים. בלחם שמעורב בו קמח של עדשים דקסבר אשישים בכלל עדשים הם: ורבי יוסי מתיר. דלא הוי בכלל עדשים קשיא דרבי יוסי אדר' יוסי קשיא דרבנן אדרבנן דרבנן אסרי הכא ואמרי אשישים בכלל עדשים ובמתניתין שרו דקאמרי קומא לאו בכלל חלב הוא והכי נמי קשיא לרבי יוסי דהכא מתיר משום דסבירא ליה דאשישים לאו בכלל עדשים ובמתני' קאסר דסבירא ליה קומא בכלל חלב היא קיימא: קומא דחלבא. והואיל והוי בכלל חלב להכי אסור והכי נמי מתריצנא לברייתא באתריה דתנא קמא קרו ליה אשישים לפת של עדשים ובאתריה דר' יוסי לא קרו אשישים הלכך שרי ר' יוסי: מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. שהרי לא נדר מטעמו של יין: מתני' קונם זיתים וענבים אלו שאיני טועם. הואיל ואמר טועם אסור בהן: וביוצא מהן. בשמן וביין: גמ' אלו דוקא. דמשום אלו אסור בהן וביוצא מהן או דילמא שאיני טועם דוקא דמשום דאמר שאיני טועם אסור בהן וביוצא מהן: אי ס''ד אלו דוקא. ושאיני טועם לאו להכי תנא שאיני טועם למה לי: הא קא משמע לן דאע''ג דאמר שאיני טועם אי אמר אלו מיתסר. ביוצא מהן אי לא לא והכי כמי [אי הוי] אמרי' ואי אמרת שאיני טועם דוקא ואלו לאו דוקא למאי תנא אלו [והוה מתרצינן] הא קמשמע לן אע''ג דאמר אלו אי אמר שאיני טועם מיתסר ביוצא מהן אי לא לא מאי: פירות האלו. כיון דאמר אלו אסור בחילופיהן ובגידוליהן ודייקינן מיניה הא ביוצא מהן כגון סחט משקה מותר ושמע מינה דאלו לאו דוקא: תריץ לא תימא הא ביוצא מהן מותר אלא הוא הדין דאפי' יוצא מהן אסור דהא אלו קאמר ואלו דוקא והא דלא נקט בהדיא אסור ביוצא מהן: הא עדיפא לאשמועינן דחילופיהן. אע''ג דלא הוו גופייהו כגידולין דמו: שאיני אוכל ושאיני טועם. כגון דלא אמר אלו טועם משמע דמדידהו גופוייהו קאמר לפיכך מותר בגידוליהן ובחילופיהן ודייקינן הא ביוצא מהן אסור דהא טועם מגופייהו קאמר אלמא דשאיני טועם דוקא: הוא הדין דאפי' ביוצא מהן מותר איידי דלא תנא ברישא יוצא מהן מותר. דעדיפא ליה נקט לא קתני בסיפא יוצא מהן: בזמן שאמר בשר זה עלי. דהוי כמ''ד אלו עלי וש''מ אלו דוקא: ומותר בציר. דהיינו ציר היוצא מהן אלמא דשאיני טועם לאו דוקא: אמר רבא. תריץ הא דקתני מותר בציר שכבר יצא מהן קודם שנדר ולהכי מותר אבל אם לאחר שנדר יצא מהן לעולם אימא לך דאסור ושאיני טועם דוקא:

ורמינהו אסור באשישין. דפסולת עדשים (אינם) . בכלל עדשים ורבי יוסי מתיר קשיא דרבי יוסי אדרבי יוסי ודרבנן אדרבנן: לא קשיא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם [ובאתרי' דר''י לקומא נמי קומא דחלבא: מן הרוטב מותר בקיפה. דקדוקי בשר אף כי איכא נתינת טעם מן הרוטב דלא אסור אלא הקרוי רוטב בלבד וכרבנן דפליגי ארבי יהודה במתני': בשר מותר ברוטב בשר זה אסור ברוטבו ובמקפה אי איכא נתינת טעם: אלו דוקא או שאני טועם דוקא. אמתני' בעי דקתני קונם זיתים אלו שאני טועם אסור בהם וביוצא מהם ומיבעי ליה מה שאנו אוסרין יוצא מהם איירי דאמר שאני טועם דוקא אבל אם לא אמר אלא קונם אלו עלי לא מיתסר אלא (ביוצא) מהם וא''ת היכי מצינו למימר דשאני טועם חמור מקונם אלו והא גבי חילופיהן וגדוליהן דמותר בהם [כשאמר שאני טועם] וכשאמר קונם פירות אלו. אסור ויש לומר דשאני גבי חילופיהן שאינו תלוי באלו כלל אלא בהזכרה כשאמר שאני אוכל שאני טועם דלא נתכוון לאסור כ''א גופם לאכול ולא חילופיהן ובשלא הזכיר שאיני אוכל ואמר קונם עלי פירות כי נמי לא אמר אלו שוינהו עליה איסור בין הם בין חילופיהן אבל לענין יוצא מהם יכול להיות דאלים טפי לישנא דשאני אוכל ושאני טועם מקונם אלו: דאי סלקא דעתך אלו דוקא שאני טועם ל''ל הא קמ''ל דאע''ג דאמר שאני טועם אי אמר אלו אין אי לא לא [הגה''ה ז''ו מצאת''י מבחו''ץ]: ת''ש שאני אוכל ושאני טועם מותר בחילופיהן. נראה דקאי אקונם פירות אלו דאע'''ג דאמר אלו כשאמר שאני אוכל מגרע ליה איסור הנאה דגלי אדעתיה שאינו אוסר אלא באכילה אע''ג דלענין יוצא מהם אהני שאני טועם להחמיר וראיה לדבר דהא שאני אוכל קאי נמי אפירות אלו לאידך בבא האומר לאשתו קונם מעשה ידיך אסור בחילופיהן ואיירי כגון דאמר אלו או שמא משמעות הלשון כך כשאוסר מעשה ידיה כגון אם אמר פירות אלו וקתני עלה שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן ולפירוש זה ק' דדייקא הא ביוצא מהם אסור [דלמא] שאני הכא דקאמר אלו ושאני טועם ושמא מדלא נקט התנא בהדיא בסיפא קונם פירות אלו שאני טועם אלא נקט שאני טועם גרידא משמע דאפילו לא אמר אלו אשמעינן תנא דמותר בחילופיהן ואסור ביוצא מהם: ע''ד כא''ן הגה''ה מהר''ם וז''ה מצאת''י בפני''ם: ת''ש [קונם פירות האלו עלי וכו'] הא ביוצא מהם מותר. דאי אסור ליתני אסור ביוצא מהם וכ''ש בחילופיהן דמשמע ליה דמסתבר טפי להתיר יוצא מהם מחילופיהן [ומשני] דאה''נ דיוצא מהם אסור ולרבותא. נקט יוצא מהם ואשמועינן חלופיהן כגידוליהן ואסורין דאי תנא יוצא מהם אסור ה''א דחילופיהן דשרו הואיל ולא באו מגוף האיסור עצמו: ת''ש שאני אוכל שאני טועם ולא אמר אלו מותר בחילופיהן הא יוצא מהם אסור. אע''ג דלא אמר אלו דאי מותר לישמעינן יוצא מהם וכ''ש חילופיהם שאינם מגוף הפירות דהכי [משני] לעיל דחילופיהן עדיף לאשמועינן ברישא לאיסורא מביוצא מהם וקשה לידחי במאי דסלקא דעתך בת''ש דלעיל דאדרבה מסתבר טפי לאיסורא חילופיהן מיוצא מהם וזיל הכא קמדחי ליה [וזיל הכא קמדחי ליה] ומשני איידי דלא נסיב רישא יוצא מהם כו' דהא שניא דהא עדיף ליה למיתני חילופיהן כגידוליהן לא נקט נמי בסיפא יוצא מהם ואע''ג דה''ה ודאי שרו בחילופיהן: בשר זה עלי כו' אסור בנותן טעם. ומדמי יוצא מהם לנ''ט דכי היכי דאסר אדנפשיה כדאמר בשר זה עלי בנ''ט ה''נ אסור יוצא מהן וזה היינו כמו אלו אלמא דבאלו מיתסר יוצא מהן. ת''ש ומותר בטרית טרופה ובציר. וציר היינו יוצא מהן אלמא בשאני טועם גרידא מותר יוצא מהם: אמר רבא שכבר יצא. פי' האי ציר דקשרי היינו בציר שיצא מהם קודם נדרו ובההוא אינו נאסר אף כשאני טועם דוקא אבל ביוצא מהם אחר נדרו (אסור) אימא לך דאסור דשאני טועם דוקא ולא איפשיטא לן אי שאני אוכל דוקא הלכך בשל תורה הלך לחומרא ובשאני טועם גרידא אסור יוצא מהם ועוד נשמעינן שאם אדם אוסר שלא יאכל בשר עד זמן פלוני שאסור ברוטב דהא בהא תליא דאי יוצא מהם אסור ה''נ נתינת טעם אסור דמדמה לה להדדי:

ר"ן
גמ' ורמינהו מן העדשים אסור באשישים ור' יוסי מתיר. אשישין אמרי ירושלמי דאינון טלפחי דמגבלן ומטגנן בדבש ומדרבי יוסי קפריך דאילו לרבנן לא קשיא דאע''ג דגבי חלב שרו בקום היינו משום דקום לאו חלב הוא אבל אשישים אע''ג דמטגנן בדבש עדשים נינהו אבל דרבי יוסי אדרבי יוסי קשיא דאי הכא שרי משום דכיון דאית בהו דובשא אשישין מיקריין כ''ש דלא ה''ל למיסר בקום שהוא ד''א לגמרי ומפרקינן דטעמא דרבי יוסי משום דבאתריה הוו קרו לקומא קומא דחלבא וכל ששם אביו עליו אסור אבל אשישים כיון שנשתנו ואין שם עדשים עליהן שרו ורבנן נמי משום הכי שרו בקום משום דבאתרייהו לחלבא קרו ליה חלבא ולקומא קומא וא''ת לר' יוסי תינח דנודר מן החלב אסור בקום לפי שעדיין שם חלב עליו דקומא דחלבא קרו ליה אלא נודר מן הקום אמאי אסור בחלב הא לא קרו ליה חלבא דקומא יש לומר דכיון דקרו לקומא קומא דחלבא הוו להו חלב וקום דבר אחד: מתני' הנודר מן היין מותר בתבשיל שיש בו טעם יין. שאין במשמעות של נודר מן היין אלא כשהוא בעינו: קונם יין שאני טועם ונפל לתבשיל אם יש בו טעם יין הרי זה אסור. דכיון דאמר שאני טועם אסור אפי' ע''י תערובות דכיון שיש בו טעם יין הרי הוא טועמו בו: אמר קונם זיתים וענבים אלו שאני טועם אסור בהן וביוצא מהן. בגמ' מפרש איסורא אי הוה משום אלו או משום שאני טועם: גמ' בעי רמי בר חמא אלו דוקא או שאני טועם דוקא. ודאי פשיטא ליה לרמי בר חמא דבחד מינייהו סגי אלא דמספקא ליה אי אלו דוקא ולא שאני טועם דלא מהניא מידי או שאני טועם דוקא ואלו לא מהני כלל ואהדר ליה אי ס''ד אלו דוקא שאני טועם למה לי ובדין הוא דהוה מצי למימר ליה נמי אי שאני טועם דוקא אלו למה לי אלא דקמייתא נקט וה''ה לאידך: ומתרצינן הא קמ''ל דאע''ג דאמר שאני טועם אי אמר אלו מיתסר ואי לא לא ומינה נמי דאי שאיני טועם דוקא הא קמ''ל דאע''ג דאמר אלו אי אמר שאיני טועם מיתסר ואי לא לא: ואיכא למידק היכי מספקא ליה לרמי בר חמא דליהוי שאני טועם עדיף טפי מאלו דהא אנן תנן איפכא קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן ובגידוליהן שאני אוכל שאני טועם מותר בחילופיהן ובגידוליהן אלמא טפי עדיף אלו משאני טועם יש לומר כי עדיף ה''מ לגבי חילופיהן וגדוליהן דאיתנהו בכלל אלו כיון דיחדינהו שוינהו כהקדש וכמו שנפרש לפנינו בסיעתא דשמיא ומש''ה בדין הוא דליתסרו חלופיהן וגידוליהן כי היכי דאסירי בהקדש אבל כי אמר שאני אוכל שאני טועם לא משמע דליתסרו חלופיהן וגדוליהן דאדרבה הא אפקינהו שהרי כשאוכל חילופיהן וגידוליהן אינו טועם מהם כלל: אמר רבא ת''ש קונם פירות האלו עלי וכו' הא ביוצא מהן מותר. דס''ד דאי יוצא מהן אסור טפי הוי רבותא דלישמעינן דיוצא מהן אסור אע''פ שנשתנית צורת הפירות שאסר עליו מחילופיהן וגדוליהן שעדיין היא קיימת ומפיך ליה דאדרבה הא עדיפא ליה לאשמועינן דחילופיהן אע''פ שלא יצאו מגוף האיסור כגידוליהן דמו וכל שכן יוצא מהן שיצא מגוף האיסור ממש ובדין הוא דהוה מצי למיפשט בעיין ממתניתא דתניא לעיל בסמוך ואם אמר בשר זה עלי אסור בו וברוטבו ובקיפו אלא דממתניתין בעי למיפשטה: ת''ש שאיני אוכל וכו' הא ביוצא מהן אסור. דאי יוצא מהן מותר ודאי לגבי שאיני אוכל שאיני טועם הויא רבותא טפי שריותא דיוצא מהן משריותא דחילופיהן וגידוליהן כדכתיבנא לעיל. ומהדר ליה דאין ה''נ אלא איידי דלא נסיב רישא יוצא מהן משום דאיסורא דחילופיהן הויא רבותא טפי לא נסיב סיפא יוצא מהן: תא שמע אמר רבי יהודה וכו' אלא באלו לא קמבעיא לן דדוקא הוא דמתניתין היא כי קמבעיא לן שאיני אוכל שאיני טועם דוקא הוא ומתני' או או קתני או לאו דוקא הוא והא קמ''ל דאע''ג דאמר שאיני טועם אי אמר אלו אין ואי לא לא ואתינן למיפשטה מדקתני ומותר בטרית טרופה ובציר אלמא שאיני טועם לאו דוקא: אמר רבא וכבר יצא מהן. לעולם שאיני טועם נמי דווקא ואי יצא לאחר מכן אין ה''נ דאסיר וכי תנן דשריין בשכבר יצא מהן קודם נדרו: ולענין הלכה באלו פשיטא לן דדוקא הוא ואסור ביוצא מהן בשאיני טועם מספקא לן ולא איפשיטא בעיין וכיון דלא איפשיטא משמע דנקטינן לחומרא. ואיכא מ''ד דהיינו טעמא דאסור ביוצא מהן משום דכיון דנחית

נדרים נב ע"ב