נדרים מט ע"ב

נדרים מט ע"ב - Steinsaltz

In accordance with whose opinion do we pray every day for the sick and for the suffering? In accordance with whose opinion? In accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who holds that one is judged every day, not only on Rosh HaShana, and therefore it is appropriate to pray for people every day. From the fact that he said: The sick and the suffering, one can learn from his statement that the term: The sick, is referring to actual sick people, while the term: The suffering, is referring to the Sages, who typically are physically frail.

§ It is stated in the mishna that one who vowed that loose cooked food is forbidden to him is permitted to taste a thick cooked food. The Gemara comments: The mishna is not in accordance with the custom of the Babylonians, as Rabbi Zeira said: Babylonians are foolish, as they eat bread with bread. They eat thick porridge with their bread, which is essentially eating one kind of bread with another. According to their custom, one who vows that cooked foods are forbidden to him is prohibited from eating even a thick cooked food.

In that context, Rav Ḥisda said that those fastidious residents of Huzal, Babylonia were asked: How is it best to eat this porridge? Should wheat porridge be eaten with wheat bread and barley porridge with barley bread, or perhaps wheat porridge should be eaten with barley bread and barley porridge with wheat bread?

The Gemara relates: Rava would eat his bread with ḥasisei, a porridge made of toasted barley grains. Rabba, son of Rav Huna, found Rav Huna eating porridge with his fingers. He said to him: Why is the Master eating with his hands? Rav Huna said to him: This is what Rav said: Porridge eaten with a finger is tasty, and all the more so if it is eaten with two fingers, and all the more so with three. It is more enjoyable to eat porridge with your hands.

Rav said to his son Ḥiyya, and Rav Huna similarly said to his son Rabba: If you are invited to eat porridge, for such a meal you should travel up to the distance of a parasang [parsa]. If you are invited to eat ox meat, you should travel up to three parasangs. Rav said to his son Ḥiyya, and Rav Huna similarly said to his son Rabba: You should not spit out anything before your teacher, as this is disrespectful, apart from gourd and porridge, as they are like a burning lead wick in the intestines when they cannot be digested, and therefore spit them out even before King Shapur, due to the danger involved.

The Gemara relates more incidents: Rabbi Yosei and Rabbi Yehuda dined together. One of them ate porridge with his fingers, and the other one ate with a fork [hutza]. The one who was eating with a fork said to the one who was eating with his fingers: For how long will you keep feeding me your filth? Must I keep eating off of your dirty fingernails? The one who was eating with his fingers said to the one who was eating with a fork: For how long will you keep feeding me your spittle, as you eat with a fork which you then put back in the common bowl.

Belospayin, a type of figs, were brought before Rabbi Yehuda and Rabbi Shimon. Rabbi Yehuda ate them, but Rabbi Shimon did not eat them. Rabbi Yehuda said to him: What is the reason that the Master is not eating? Rabbi Shimon said to him: These do not leave the intestines at all. They remain undigested. Rabbi Yehuda said to him: If so, all the more that one can rely on them to feel full tomorrow.

Rabbi Yehuda was sitting before Rabbi Tarfon. Rabbi Tarfon said to him: Your face today is ruddy, i.e., a rosy, healthy color. Rabbi Yehuda said to him: Last night your servants, i.e., we students, went out to the field, and beets were brought to us, and we ate them without salt. This is the reason for our healthy complexion. And had we eaten them with salt, all the more so would our faces have been ruddy.

The Gemara cites related incidents: A certain gentile lady [matronita] said to Rabbi Yehuda, whose face was ruddy: How can one teach the Jews and be a drunk at the same time? He said to her: I place my integrity in the hands of this woman and should no longer be deemed credible if I ever taste any wine except for that of kiddush, havdala, and the four cups of Passover. And after I drink those four cups I tie my temples from Passover to Shavuot, as wine gives me a headache. Rather, my complexion is explained by the verse “A man’s wisdom makes his face to shine” (Ecclesiastes 8:1).

A certain heretic said to Rabbi Yehuda: Your face is similar either to usurers or to pig breeders. These people would earn a good living without expending much energy, which gave them plump, healthy complexions. Rabbi Yehuda said to him: Both of these occupations are prohibited to Jews. Rather, my face is ruddy because I have twenty-four bathrooms on the way from my home to the study hall, and all the time I enter each and every one of them. He did not suffer from constipation, which had a beneficial effect on his complexion.

§ The Gemara relates: When Rabbi Yehuda would go to the study hall he would carry a pitcher [gulefa] on his shoulder to sit on, saying: Labor is great, as it brings honor to the laborer who performs it. It brought him honor by enabling him to avoid sitting on the floor of the study hall. Similarly, Rabbi Shimon would carry a basket on his shoulder, saying: Labor is great, as it brings honor to the laborer who performs it.

The Gemara further relates: Rabbi Yehuda’s wife went out to the market, collected wool, and made a thick [hutevei] cloak. When she would go out to the market she would cover herself with it, and when Rabbi Yehuda would go out to pray he would cover himself with the cloak and pray. And when he would cover himself with it he would recite the blessing: Blessed is He who wrapped me in a coat, as he took much pleasure in it.

On one occasion Rabban Shimon ben Gamliel, the Nasi, decreed a fast. Rabbi Yehuda did not come to the house of the fast, where everyone gathered. The people said to Rabban Shimon ben Gamliel: Rabbi Yehuda does not have a dignified garment to cover himself with, and therefore he shies away from public events. Rabban Shimon ben Gamliel sent him a cloak of his own, but Rabbi Yehuda did not accept this gift.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מט - ב

דאמר רבא: כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי [כמו מי אנחנו סוברים, שאנחנו מתפללים בכל יום, ולא רק בראש השנה, על האנשים החולים (בברכת "רפאינו"), שהם קצירי, ועל רבנן ("ועל פליטת סופריהם"), שהם מריעי]?

[כמאן, כרבי יוסי] שסובר במסכת ראש השנה (טז א) שאדם נדון בכל יום.

אבל לרבנן, אין טעם להתפלל כל יום על החולים ועל רבנן, כיון שהם סוברים שאדם נדון בראש השנה, ואחרי שכבר נגמר דינם, אין התפילה מועילה להם.

ומדאמר רבא, קצירי ומריעי, וכינה את רבנן מריעי, שהוא תרגומו של חולה ^[5].

שמע מינה שרבא סובר שרבנן נקראים חולים.

קצירי - היינו החולים המוטלים על ערשותיהם. ונקראו קצירי, לפי שהם קצירי ממש, שנפשם קצרה מחמת חוליים.

מריעי - היינו רבנן שהם חלושים ותשושי כח, שאכילתם ושינתם מעוטה, ועמלם מרובה.

שנינו במשנה: קונם תבשיל וכו' ומותר בעבה:

ומבארת הגמרא: מתניתין, משנתנו המתירה לנודר מן התבשיל לאכול מעשה קדירה עבה, היא משום שמנהגם היה שלא לאכול עמו את הפת, ודלא כמנהג בבלאי.

דאמר רבי זירא: בבלאי, טפשאי הם, משום דאכלי לחמא בלחמא. שהם אוכלים מעשה קדירה עבה, שהוא כמו לחם, יחד עם לחם.

ולפי זה, בבלי שנודר מן התבשיל, אסור במעשה קדירה עבה, כיון שדרכם של הבבליים לאוכלו עם הפת, נקרא תבשיל.

רב חסדא היה מבני בבל שהיו אוכלים פת בדייסא.

ולכן אמר רב חסדא: דמשאיל [יש לשאול] להון, להלין נקדני דהוצל ^[6] [את אותם אנשים מהוצל, שמדקדקים באכילתם] -

הדין דייסא [מאכל זה של חיטים מבושלים], היכין מעלי למיכלה [כיצד עדיף לאוכלו]?

האם עדיף לאכול דייסא דחיטי, ביחד עם לחמא דחיטי. ודייסא דשערי בלחמא דשערי. או דלמא, להיפך, עדיף לאכול דייסא דחיטי ביחד עם לחם דשערי, ודייסא דשערי ביחד עם לחם דחיטי.

רבא, אכליה [היה אוכל] את פיתו ביחד עם חסיסי [קמח של קליות (שעורים קלופים שלא הביאו שליש ויבשו אותם בתנור)]

רבה בר רב הונא אשכחיה לרב הונא [רבה בר רב הונא מצא את רב הונא] דקאכיל דייסא באצבעתיה [שהיה אוכל דייסא עם אצבעותיו].

אמר ליה: אמאי קאכיל מר בידיה [מדוע אוכל מר עם ידיו ולא עם כלי]?

אמר ליה: הכי אמר רב, דייסא באצבעתא בסים [הדייסא משובחת יותר כשאוכלים אותה עם האצבע]. וכל דכן בתרתין וכל דכן בתלת [וכל שכן שהיא משובחת יותר, אם אוכלה על ידי שתים ושלש אצבעות].

אמר ליה רב לחייא בריה [בנו], וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה [בנו]:

אם מזמנים לך [אותך] למיכל דייסא, ל?ך עד פרסה כדי לאוכלו.

ואם מזמינים אותך למיכל בישרא דתורא [בשר בקר], ל?ך עד תלתא פרסין [שלוש פרסות] כדי לאוכלו ^[7].

אמר ליה רב לחייא בריה, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה, כל מידעם [כל דבר שהכנסת לפיך] לא תפלוט קמיה רבך [לא תרוק אותו החוצה לפני רבך] מפני כבודו, לפי שהיורק בפני רבו, חייב מיתה.

לבר מן [חוץ] מקרא [דלועין] ודייסא, שהן קשין לגוף, ודומין לפתילתא של אבר [לגוש של עופרת] שאינו מתעכל בגוף, ויש בהם משום סכנת נפשות.

ולכן יש לירוק אותם החוצה, אפילו בפני רבו,

ואפילו קמי [בפני] שבור מלכא ^[8], יש לפלוט אותם מהפה, מחמת הסכנה.

רבי יוסי ורבי יהודה אכלו דייסא ביחד בקערה אחת, חד אכיל דייסא באצבעתיה, וחד אכיל בהוצא [בקליפת עץ].

אמר ליה, אותו דאכיל [שהיה אוכל] בהוצא, לאותו דאכיל [שהיה אוכל] באצבעתיה: עד מתי אתה מאכילני צואתך שתחת הציפורניים!?

אמר ליה, אותו דאכיל באצבעתיה, לאותו דאכיל בהוצא: עד מתי אתה מאכילני רוקך!?

שאין הדרך לקנח את ההוצא מהרוק קודם שמחזירו לקערה.

[מה שאין כן באצבע, שהיה מקנח אותו מן הרוק קודם שמחזירה לקערה] רבי יהודה ורבי שמעון, אייתו לקמייהו [הביאו לפניהם] בלוספיין [מין תאנים שקשים לעיכול].

רבי יהודה אכל, רבי שמעון לא אכל.

אמר ליה רבי יהודה לרבי שמעון: מאי טעמא לא אכיל מר?

אמר ליה רבי שמעון, תאנים אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר.

אמר ליה רבי יהודה, אם כך כל שכן שנאכלם ונסמוך עליהן שלא נצטרך לאכול מאכל אחר למחר, שמתוך שאינם מתעכלים, הם מתעכבים במעיים, וכל זמן שהם עומדים שם, הם זנים את הגוף ^[9].

רבי יהודה הוה יתיב [היה יושב] קמיה ד[לפני] רבי טרפון,

אמר ליה רבי טרפון: היום פניך צהובין, שהיה נראה מדושן.

אמר ליה רבי יהודה: הטעם שהיום פני צהובין, משום שאמש [אתמול] יצאו עבדיך לשדה, והביאו לנו תרדין, ואכלנום בלא מלח. ואם אכלנום במלח, כל שכן שהיו פנינו צהובין.

אמרה ההיא מטרוניתא [אשה רומית חשובה] לרבי יהודה: מורה ורוי [אתה בעל הוראה, ואתה משתכר]? כי מתוך שהיו פניו צהובין, היתה סבורה שהשתכר.

אמר לה רבי יהודה: הימנותא בידא דההיא איתתא [אמונתי בידך], אי טעימנא [שאיני טועם כל השנה יין] אלא רק בקידושא ואבדלתא, ^[10] וארבעה כסי דפסחא [וארבע כוסות של ליל הסדר]. וחוגרני צידעי [וקושר אני את צדעי פדחתי] מן הפסח עד העצרת מחמת מיחוש הראש שיש לי מאותו יין שאני שותה בליל הסדר. ^[11]

אלא, הטעם שפני צהובין, משום "חכמת אדם תאיר פניו". (קהלת ח).

אמר ליה ההוא צדוקי לרבי יהודה: פניך הצהובין דומין אי [או] כמלוי רבית אי [או] כמגדלי חזירין, כי מתוך שמרויחין הרבה פניהם צהובין.

אמר ליה רבי יהודה: אין פני צהובין מחמת זה, שהרי ביהודאי [ליהודים] תרוייהו [גם לגדל חזירים וגם להלוות בריבית] אסירן.

אלא הטעם שפני צהובין, משום שעשרים וארבעה בית הכסא אית [יש] לי מן ביתא עד בי מדרשא, וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד.

רבי יהודה, כד אזיל לבי מדרשא [כשהיה הולך לבית המדרש], שקיל גולפא על כתפיה [היה נושא אתו קנקן על כתיפו] כדי שיהיה לו על מה לשבת בבית המדרש.

אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה. שמחמת מלאכה זו של נשיאת הקנקן לבית המדרש, היה יכול לשבת עליו, ולא היה צריך לשבת על גבי הקרקע.

רבי שמעון שקיל צנא [לקח צנצנת] על כתפיה לבית המדרש. אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה שלא יצטרך לשבת על גבי הקרקע בבית המדרש.

דביתהו [אשתו] דרבי יהודה, נפקת נקטת עמרא [יצאה מביתה והביאה צמר], עבדה גלימא דהוטבי [עשתה מהצמר גלימה חשובה].

כד נפקת לשוקא [כאשר היתה היא יוצאת לשוק] מיכסיא ביה [היתה מתלבשת בו].

וכד נפיק [וכאשר היה יוצא] רבי יהודה לצלויי [להתפלל] הוה מיכסי ומצלי [היה מתלבש בו ומתפלל].

וכד מיכסי ביה [וכשהיה רבי יהודה מתלבש בו], הוה מברך, ברוך שעטני מעיל, משום שהיתה הגלימה חשובה אצלו ^[12] כמו מעיל העשוי ממשי (שנקרא מעיל, על שם עילויו משאר בגדים ^[13]).

זימנא חדא [פעם אחת] גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא [תענית ציבור].

ודרכם היה להתאסף בכל תענית למקום הנשיא.

רבי יהודה לא אתא [לא בא] לבי תעניתא.

אמרין ליה [אמרו לו] לרבן שמעון בן גמליאל, שהסיבה שרבי יהודה לא בא, משום דלא אית ליה כסויא [שאין לו בגד להתכסות בו ^[14]].

שדר ליה [שלח לו] רבן שמעון בן גמליאל גלימא כדי שיהיה לו מה ללבוש, ולא קביל.

הערות

^[5] מהרש"א בחידושי אגדות.

^[6] הרא"ש גרס "נקרני", כלומר, נקיי הדעת.

^[7] הרי"ץ בשיטמ"ק פירש להיפך, אם מזמינים אותך לאכול דייסא תסרב עד שיעור של פרסא, כיון שהם קשין לגוף. ואם מזמינים אותך לאכול בשר השור, תסרב עד שלש פרסות, מפני שהם עוד יותר קשין לגוף. והמפרש פירש, שדייסא אינה סועדת את הלב אלא עד שיעור של הילוך פרסא, ובשר השור סועד עד שיעור שלש פרסות.

^[8] שבור מלכא היה מלך בזמן שמואל, או ששמואל עצמו היה נקרא שבור מלכא. שיטמ"ק.

^[9] כתב השיטמ"ק בשם הרא"ם, דברי בדיחות היה, כי לפי חכמת הרפואות ומנהג העולם, כל מאכל השוהה בבני מעיים יותר מעת לעת אינו יפה לגוף.

^[10] המהרש"א בחידושי אגדות הקשה, מדוע רבי יהודה לא שתה יין בחג, והרי רבי יהודה עצמו דורש (בפסחים קט, א) את הפסוק "ושמחת בחגך" שאנשים צריכים לשמוח בראוי להם - ביין? ותירץ, שרבי יהודה דיבר בסתם אנשים, שראוי להם יין, אבל רבי יהודה עצמו, היה שונה מסתם אנשים, שהרי לא היה ראוי לו יין, כמו שאמר שמחמת היין היה חוגר צדעיו.

^[11] הרשב"א בתשובותיו (ח"א רלח - הובא בב"י או"ח תעב) נשאל על אדם המצטער בשתיית יין, האם חייב בארבע כוסות, או שמא יקבע סידרו על המצה, כדין מי שאין לו יין. והשיב שמתסבר שחייב לדחוק את עצמו, על אף צערו ומכאוביו, וישתה ארבע כוסות, והביא סמך לדבר מרבי יהודה בסוגיין. וכן נפסק בשו"ע (או"ח תעב, י). אמנם כתב האחרונים (הובא במשנ"ב שם) שאם מצטער, יכול לשתות יין צימוקים או חמר מדינה. אבל כתב במשנה ברורה שם, שכל זה אמור דווקא במי שמצטער בשתיתו, או בא לידי כאב ראש מהשתיה וכדומה, אבל אם יחלה ויפול למשכב, פטור משתית יין. לפי שאין זה דרך חירות (שער הציון שם).

^[12] שאל הגר"ח שמואלביץ זצ"ל, ממה נפשך, איזה בגד זה היה, אם זה היה של איש, כיצד לבשתו האשה, ואם זה היה של אשה, כיצד לבשו רבי יהודה? מוכרח, שלא היה זה כי אם חתיכת בד, שלא שייך בה שם "בגד איש" או "בגד אשה", ואפילו הכי היה חביב עליו ביותר, צא ולמד מידת ההסתפקות להיכן היא מגעת. (שיחות מוסר - מאמר י' תשל"ג). [ולכאו' יש לעיין, שהרי בראשונים פירשו שגלימא דהוטבי, היינו גלימה חשובה. ואם כן קשה, כיצד לא היה בזה משום "לא ילבש". ויעוין במהרש"א בחידושי אגדות, שכתב, שבגד מעיל הוא מיוחד לשניהם, כמו שמצאנו בפסוקים מפורשים, ולכן אין בו משום "לא ילבש".

^[13] שיטמ"ק, ופירש, שלא היה משקר בברכתו שבירך על המעיל. לפי שהוא קרא אותו מעיל, וגם לפי שהיה זה מעולה בעיניו היה יכול לקרותו מעיל.

^[14] המהרש"א בחידושי אגדות מבאר: שאפשר שאותו מעיל לא היה בידו, כיון שאשתו היתה צריכה לצאת לשוק, או, שהיה מתבייש לבא לשם בכסות שמיוחד גם לאשתו, ולכן שלחו לו גלימא, שהוא כסות המיוחד לאיש.

כמאן מצלינן על קצירי ועל מריעי [כדעת מי אנו מתפללים בכל יום על החולים ועל הסובלים] [כמאן [כדעת מי] — כדעת ר' יוסי], שאומר שאדם נידון בכל יום, ולא רק בראש השנה, ולכן יש טעם להתפלל עליו. מדאמר קצירי ומריעי [מתוך שאמר חולים וסובלים] שמע מינה [למד מכאן] : קצירי כוונתו קצירי [חולים] ממש, מריעי [סובלים] הם רבנן [חכמים], כי בדרך כלל חכמים חלושים הם בגופם.

א שנינו במשנה כי הנודר מן התבשיל מותר בתבשיל עבה. ומעירים: מתניתין דלא כבבלאי [משנתנו אינה כמנהג הבבלים] שאמר ר' זירא: בבלאי טפשאי [בבליים טפשים הם], דאכלי לחמא בלחמא [שאוכלים לחם בלחם], שאוכלים תבשיל עבה של דייסה בלחם, ונמצא כאילו אוכלים סוג אחד של לחם בלחם אחר. ולמנהגם, אף תבשיל עבה אסור על הנודר מן התבשיל.

ובאותו ענין אמר רב חסדא: דמשאיל להון להלין נקדני [ששאלו אותם את המפונקים הללו] של העיר הוצל שבבבל: הדין דייסא, היכין מעלי למיכלה [דייסה זו, איך טוב יותר לאכול אותה]? דחיטי [דייסה של חיטים] — בלחמא דחיטי [בלחם חיטים], ודשערי — בלחמא דשערי [בלחם שעורים], או דלמא [שמא] דחיטי [דייסה של חיטים] — בדשערי [בלחם שעורים] ודשערי [ודייסה של שעורים] — בדחיטי [בלחם חיטים]?

ומספרים: רבא אכליה [היה אוכלו] עם חסיסי שהוא דייסה של קליות שעורים. ועוד מסופר: רבה בר רב הונא אשכחיה [מצא אותו] לרב הונא דקאכיל דייסא באצבעתיה [שהוא אוכל דייסה באצבעותיו]. אמר ליה [לו] : אמאי קאכיל מר בידיה [מדוע אוכל אדוני בידו]? אמר ליה [לו] : הכי [כך] אמר רב: דייסא באצבעתא בסים [דייסה הנאכלת באצבע טעימה יותר], וכל שכן אם נאכלת בתרתין [בשתיים, אצבעות] וכל שכן בתלת [בשלוש], שנעים יותר לאכול אותה בידיים.

אמר ליה [לו] רב לחייא בריה [בנו], וכן אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בריה [בנו] : אם מזמנים לך למיכל דייסא [מזמינים אותך לאכול דייסה] לך לסעודה כזו עד מרחק של פרסה. אם מזמינים אותך למיכל בישרא דתורא [לאכול בשר שור] לך אפילו עד תלתא פרסין [שלוש פרסות]. אמר ליה [לו] רב לחייא בריה [בנו], וכן אמר ליה [לו] רב הונא לרבה בריה [בנו] : כל מידעם [דבר] לא תפלוט קמיה [לפני] רבך, שיש בכך משום ביזיון לרב, לבר מן קרא ודייסא [חוץ מדלעת ודייסה] שכאשר אינם מתעכלים הן דומין לפתילתא של אבר [פתילת עופרת] רותחת במעיים, ואפילו קמי [לפני] שבור מלכא [המלך] פלוט אותן, משום שיש סכנה בדבר.

מסופר: ר' יוסי ור' יהודה אכלו יחד; חד אכיל דייסא באצבעתיה [אחד מהם היה אוכל דייסה באצבעותיו] וחד אכיל בהוצא [ואחד היה אוכל במקל, כעין מזלג]. אמר ליה [לו] דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתיה [זה שהיה אוכל במקל לזה שהיה אוכל באצבעותיו] : עד מתי אתה מאכילני צואתך, את לכלוך הציפורניים שלך! אמר ליה [לו] דאכיל באצבעתיה לדאכיל בהוצא [זה שהיה אוכל באצבעותיו לזה שהיה אוכל במקל] : עד מתי אתה מאכילני רוקך שאתה מכניס את המקל לפיך ואחר כך אתה מכניס אותו שוב לקערה המשותפת!

מסופר: ר' יהודה ור' שמעון אייתו לקמייהו בלוספיין [הביאו לפניהם מין תאנים]. ר' יהודה אכל, ר' שמעון לא אכל. אמר ליה [לו] ר' יהודה: מאי טעמא לא אכיל מר [מה טעם אין אדוני אוכל]? אמר ליה [לו] ר' שמעון: אלו אין יוצאין מבני מעים כל עיקר, כלומר, אינם מתעכלים. אמר ליה [לו] ר' יהודה: אם כך הם ממלאים את המעיים כל שכן שנסמוך עליהן למחר, שראוי לנו לאכול מהם, כדי שנרגיש שבעים גם למחר.

מסופר: ר' יהודה הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] ר' טרפון. אמר ליה [לו] ר' טרפון: היום פניך צהובין (אדומים וטובים). אמר ליה [לו]: אמש יצאו עבדיך כלומר, אנו, התלמידים, לשדה, והביאו לנו תרדין, ואכלנום בלא מלח ומשום כך פנינו צהובים, ואם אכלנום במלח — כל שכן שהיו פנינו צהובין.

אגב כך מספרים: אמרה ההיא מטרוניתא [גבירה גויה אחת] לר' יהודה: כיצד ייתכן שיהא אדם מורה הוראות לישראל ורוי [וגם שיכור]? שהיו פניו אדומים ויפים. אמר לה: הימנותא בידא דההיא איתתא [נאמנות, באמונה, בידי אשה זו] אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבעה כסי דפסחא [אם אני טועם יין אלא של קידוש והבדלה וארבע כוסות של פסח], וגם אחרי ארבע כוסות אלה חוגרני (קושר אני) את צידעי (רקותי) מן הפסח עד העצרת, מפני שהיין קשה לי וגורם לי לכאב הראש. אלא מדוע פניו אדומים וטובים — כאמור: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א).

מסופר: אמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד] לר' יהודה שהיו פניו טובים: פניך דומין אי [או] כמלוי רבית אי [או] כמגדלי חזירין, שהם אנשים שמרוויחים הרבה ויגעים מעט, ולכן פניהם שמנות וטובות. אמר ליה [לו]: ביהודאי תרוייהו אסירן [אצל יהודים שניהם אסורים]. אלא מדוע פני טובים כל כך — עשרים וארבעה בית הכסא אית [יש] לי בדרך מן ביתא עד בי מדרשא [מן הבית עד בית המדרש] וכל שעה ושעה אני נכנס לכל אחד ואחד. ומכיון שאיננו סובל מעצירות דבר זה גורם לו שיהיו פניו טובים.

ב מסופר: ר' יהודה כד אזיל לבי מדרשא [כאשר היה הולך לבית המדרש] שקיל גולפא על כתפיה [היה נוטל קנקן על כתפו] כדי שיוכל אחר כך לשבת עליו, אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, שבגלל מלאכה זו יוכל אחר כך לשבת בכבוד בבית המדרש. כעין זה מסופר שר' שמעון שקיל צנא על כתפיה [נוטל סל על כתפו], אמר: גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה.

מסופר: דביתהו [אשתו] של ר' יהודה נפקת [יצאה לשוק], נקטת עמרא [ליקטה צמר], עבדה גלימא דהוטבי [ועשתה ממנו גלימה עבה]. כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה [כאשר היתה יוצאת לשוק היתה מתכסה בה], וכד נפיק [וכאשר היה יוצא] ר' יהודה לצלויי הוה מכסי ומצלי [להתפלל, היה מתכסה בגלימה זו ומתפלל]. וכד מיכסי ביה [וכאשר היה מתכסה בו] הוה [היה] מברך "ברוך שעטני מעיל" שכל כך נהנה מכך.

מסופר: זימנא חדא [פעם אחת] גזר רבן שמעון בן גמליאל הנשיא תעניתא [תענית], ר' יהודה לא אתא [בא] לבי תעניתא [לבית התענית], למקום שבו נאספו הכל. אמרין ליה [אמרו לו] לרבן שמעון בן גמליאל: לא אית ליה כסויא [אין לו כיסוי], שאין לו בגד מכובד להתכסות בו ולכן איננו בא לאסיפת הרבים. שדר ליה [שלח לו] רבן שמעון בן גמליאל גלימא [גלימה] משלו שיוכל להתכסות, ולא קביל [קיבל], לא הסכים ר' יהודה לקבל מתנה זו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כמאן מצלינן אמריעי ואקצירי כר' יוסי. דאמר אין אדם נדון בר"ה:

מריעי רבנן. מרוב גרסתם חלשי:

מתני' דלא כבבלאי. דלדידהו אפי' עבה מיקרי תבשיל:

נקרני דהוצל. נקיי הדעת כמו המנקר חצרו:

בחסיסי. קמח של קליות:

באצבעתא בסים. האוכל באצבע אחד הוא טוב וכל שכן בשתי אצבעות או בשלש:

למיכל דייסא עד פרסה. לך שמה:

כל מדעם לא תפלוט. כל מאכל שאכלת אם אתה יושב לפני רבך ויש לך רוק בתוך פיך תבלענו ולא תפלוט אותו לפני רבך:

לבר מקרא ודייסא שדומין לפתילה של אבר. הבולע רוקו אחר שאכלם:

מאכילני רוקך. הנדבק בהוצא אבל אצבעו היה מקנח מן הרוק:

מאכילני צואתך. שבין צפורן לבשר:

בלוספיין. מין תאנים:

מורה ורוי. בעל הוראה כמותך ישתכר:

וחוגרני צדעי. מכאב הראש:

שקיל גולפא אכתפיה. חבית לישב עליה בבית המדרש:

נקטת עמרא. לקחה צמר:

שעטני מעיל. שהיה חשוב עליו כמעיל:

אע"פ שאמרו שבראש השנה בני אדם נידונים על גופם בחייהם ובמותם בעוני ובצער בהפסד ובריוח אל יתיאש אדם מן התפלה ומן התשובה בכל יום שאף גזר דינו של אדם נקרע בתשובה וברוב תפלה ואין הפרגוד ננעל בפניהם לעולם וכל שכן שקצת גדוליהם אמרו אדם נידון בכל יום והכל אמת למבינים ואע"פ שאמרו כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי כמאן כרבי יוסי דאמר אדם נידון בכל יום דאי לרבנן הואיל ואדם נידון בראש השנה לא מצלינן דמאי דהוה הוה פרשוה בתפלת אחרים עליהם ואף זו לדעתי בתפלה כללית לכלם אבל תפלת עצמו או אף תפלת אחרים על איזה פרט לדעתי אף לרבנן כן אפילו חרב מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים ופירוש קצירי חולים המוטלים על ערשותיהם ומריעי רבנן שהם חלושים ותשושי כח שאכילתם ושינתם מעוטה ועמלם מרובה:

פיסקא בבלאי טפשאי שאוכלין לחם בלחם. וי"מ שהן פוטרין ברכת הדיסא שהיא ברכת בורא מיני מזונות בברכת הזן ודבר שאיני בא ללפת עם הפת אין הפת פוטרתו והם אכלי נהמא בנהמא כמנהג שטותם שבטלה דעתם אצל כל אדם. הרא"ם ז"ל.

אמר רב חסדא מילתא באפי נפשיה היא. נקרני דהוצל חכמים מפולפלים כדאמרינן הנקרנים תופסין אותו על כך והם המדקדקים ומפשפשים אחר בירור הדבר כמו התרנגולין המנקרין באשפה לחפש מה יאכלו. או נוכל לומר כי הוא לשון קירון עור פנים כדאמרינן לקמן חכמת אדם תאיר פניו. ויש אומרים נקיי הדעת של הוצל. ויתכן לפרש כי הם האומנים הבקיאים באותו אומנות כמו דשושי רצופי דמועד קטן. הרי"ץ ז"ל.

אי מזמני לך למיכל דייסא דתהא מסרב שיעור פרסא מפני שקשין לגוף. ולבשרא דתורא עד תלתא פרסי לפי שקשה לגוף יותר.

שבור מלכא מלך היה בימי שמואל הנקרא כן או אולי לשמואל קרי ליה שבור מלכא כדחזינן בעלמא בכמה דוכתי. עד מתי אתה מאכילני רוקך יש היה מכניס כף דהוצא לתוך פיו וחוזר ומכניסו לקערה. צאתך שבתוך צפרני ידיך. ואיפשר כי האצבעות לא הוה מכניס לתוך פיו על כן לא היה שם רוק. הרי"ץ ז"ל.

כל שכן שנסמוך עליהם למחר שכל זמן שהאוכל אינה נטחן בתוך מעי הקבה הלב נסעד ברחבה ומלבלב. ודברי בדיחות היה שלפי חכמת הרפואות ומנהג העולם כי כל מאכל השוהה בבני מעים יותר מעת לעת אינו יפה לגוף. הרא"ם ז"ל.

אלא חכמת אדם תאיר פניו לפי שהתורה מחמם טבעו והחמימות נראה בפנים יותר. ביהודאי תרויהו אסירן לי בשבועה שהיהודים נשבעים שתי אלו שאמרת אסורות לי. הרי"ץ ז"ל.

שקל גולפא חבית. שלא היה לו טלית להתכסות והיה מתכסה בחבית ונראה כנושא ממקום אל מקום ולא היה נכר שהיה מחוסר בגדים ומתכבד במלאכה זאת. לישנא אחרינא לישב עליה בבית המדרש. שטה.

בריך שעטני מעיל. שהיה חשוב עליו כמעיל לפי שקראו אותו מעיל לא היה משקר בברכתו כאלו הוא מעיל שאותן שנעשו ממשי אותן פולפרין נקראו מעיל על שם עילויו משאר הבגדים וגם לפי שהיה זה מעולה בעיניו היה יכול היטב לקרותו מעיל.

רש"י ראשי מפני הד"א מכסי בי' הס"ד ואחר כך מ"ה שעטני מעיל שהיה כו' כצ"ל:

ברא"ש בד"ה כמאן כו' נידון בר"ה כצ"ל:

כמאן מצלינן כו' ש"מ קצירי ממש מריעי רבנן כו'. מפירש"י נראה לכאורה דבב' ברכות מצלינן עלייהו קצירי ברכת רופא חולי עמו ישראל ומריעי רבנן ברכת על הצדיקים כו' על פליטת עמך ישראל אבל לא משמע כן דבהך דפליטת עמך ישראל לא הוזכר להתפלל על החולה כלל ועיקר החולים קאמר רבנן שנקראו מריעי והוא תרגומו של חולה אלא דודאי דברכת רופא חולי עמו ישראל כולל להתפלל על שניהם אלא דקאמר שהם צריכין לבקש רחמים טפי שהם צריכין חיזוק לפי שהם פליטת סופריהם ומתישין כחן בזה וק"ל:

בבלאי טפשאי דאכלי לחמא בלחמא כו'. כיון דדייסא עבה ופת טעם א' להם ל"ל לאוכלן ביחד דכ"א נמי זה הטעם יש לו ולהכי מסתפק רב חסדא בבלאי אי אפילו דייסא דחיטי ופת דחיטי שהן מין א' מחזיק להו בב' טעמים כיון דזה מבושל וזה אפוי או דוקא דייסא דחיטי ופת דשערי שהן ב' מינים או בהיפך יש לו ב' טעמים להכי קאמר רב אכלה בחסיסי דודאי יש לו טעם אחר:

אמאי קאכיל מר בידיה א"ל כו'. נראה דיש להסתפק בשאלתו אם ר"ל אמאי בידיה ולא בכף או אמאי בכולי ידיה ולא תסגי ליה באצבע א' או בב' וע"ז השיב לו דלכך לא אכלתי בכף משום דבסים באצבע ולהכי אכלתי בכל היד דבאצבע בסים וכ"ש בתרתין וכ"ש בג' ולא אתיא מלתיה כתנאי דאיכא למ"ד לקמן דאין לאכול באצבע משום דלמה אתה מאכילני צאתך דלא שייך אלא בשנים אוכלים מקערה א' משא"כ הכא שהוא לבד אכל:

למיכל דייסא עד פרסא למיכל בישרא דתורא עד כו'. לפי פי' הראשון בר"ן בישרא דתורא הוא מחזיק הלב יותר וכדאמרינן פ' מרובה דלא אכלתי בישרא דתורא כפי' התוס' שם ומיהו הא דאמר מזמנין לך כו' לא משמע כפי' זה אלא כפי' שני בר"ן וק"ל:

שהם דומין לפתילה של אבר כו'. הדמיון דאמרינן פ' ד' מיתות במצות הנשרפין שזורק פתילה של אבר לתוך פיו ויורד לתוך מעיו וחומרת מעיו וק"ל:

א"ל דאכיל באצבעתי' לדאכיל בהוצא עד מתי אתה מאכילני רוקך כו'. מפי' הרא"ש אבל אצבעו היה מקנח מן הרוק עכ"ל ואשכחן רוב מאכלים מבושלים שאוכלים בכפות ונראה נמי דהני תנאי אילו היה להם כפות לא היו מדקדקין ומקפידים זה על זה ואפשר דכף נוח לקנחו מן ההוצא וק"ל:

א"ל ר"ש אלו אין יוצאין מבני מעים כו' א"ל ר"י כ"ש שנסמוך כו'. ודאמרינן בכמה דוכתין בל תשחית דגופא עדיף י"ל היינו למאן דאית ליה אבל ר"י לא הוה לי' כדלקמן:

ר"י הוה יתיב כו' א"ל ר"ט היום פניך צהובין א"ל כו' ואם אכלנום במלח כ"ש כו'. עכ"ל לכאורה יש לדקדק דר"ט רק עם ר"י היה מדבר למה פניך צהובין ורבי יהודה בתשובתו כלל אחרים עמו וי"ל דר"י מתוך חסידותו כידוע כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד הוא ר"י בר אלעאי לא רצה לתלות הדבר בחכמתו כדמסיק חכמת אדם וגו' ולכך כלל עמו כלם שהיו אוכלין אמש עמו בהני תרדי נעשו פניהם צהובין וק"ל:

אמרה ההיא מטרוניתא לר"י מורה ורוי כו' אלא חכמת אדם כו'. יראה דר"י לא השיב לה אלא דלאו שיכור הוא ותלמודא הוא דמסיק לה וטעמא מאי אלא חכמת גו' אבל בהך עובדא דמינא כו' ר"י בעצמו השיב לו טעמא מאי דכ"ד בית הכסא אית לי כו' ואפשר דבמלתא דעלמא אוקמיה למינא על שהיה חושבו למגדל חזירים הרגילים בבתי כסאות ונראה מלישנא דמורה ורוי שהוא קרוב למה שקראו אותו כל עולם מורי ורבי לשבח קראתו היא לגנאי מורה כבן סורר ומורה שהוא זולל וסובא דהיינו רוי וק"ל:

אלא קידושא ואבדלתא וד' כוסות כו'. משום שאלו הן כוסות של ברכת המצוה ואע"ג דברכת המזון נמי בעי כוס מ"מ לאו ברכת המצוה הוא כהני דלא ליסעוד ולא ליבריך בהמ"ז משא"כ הני דחשב חיובא הם ולא סגי ליה בלאו הכי והא דא"ר יהודה גופי' בפ' ע"פ ושמחת בחגך אנשים בראוי להם ביין י"ל דלסתם אנשים קאמר דראוי להם יין ואין שמחה להם אלא ביין אבל ר"י יצא מסתם אנשים שהרי לא היה ראוי לו כדקאמר חוגרני צידאי מן הפסח כו' וק"ל:

גדולה מלאכה שמכבדת כו'. ר"ל אע"פ שאסור לת"ח לעשות מלאכה בפני ג' כדאמרינן פ' י' יוחסין זו המלאכה של משא הכלים הותרה להם לפי שמכבדת כו' וק"ל:

וכד נפיק ר"י לצלויי הוה מכסי ביה כו' משום הכון לקראת גו' והוה מברך ברוך שעטני מעיל כו'. עיין בג' הפירושים וק"ק כיון דלאו מעיל היה מחזי כשיקרא גם אם היה חשוב לו כמעיל ונ"ל דהוה האי גלימא עשיי כעין מעיל ואשמעינן אע"ג דאתתי' נפקא ביה לשוקא לית ביה משום לא ילבש גבר שמלת אשה דהיינו דוקא בגד העשוי מיוחד לאשה אבל בגד מעיל הוא מיוחד לשניהם בנקבות נאמר כי כן תלבשנה בנות המלכים מעילים ולגבי זכר תמצא הרבה במקרא ולית ביה משום לא ילבש גבר גו' ודו"ק:

גזר רשב"ג תעניתא ר"י לא אתא כו'. רשב"ג נשיא היה אז וגזר תעניתא ודרכם היה להתאסף בכל תענית למקום הנשיא ואמר דר"י לא אתא משום דלא ה"ל כסויא ואפשר דההוא מעיל לא היה בידו דאתתי' הות צריכה ליה לצאת בו לשוק או שהיה מתבייש לכסות שם בכסות מיוחד נמי לאשתו כמ"ש לעיל ולזה אמר דשדר לו גלימא כו' דהוא כסות מיוחד לאיש וק"ל:

גמרא אר"ח איכא דמשאיל להון כו'. כצ"ל וכן העתיקו התוספות:

ר"ן ד"ה דייסא. מאכל של חטים או שעורים מבושלים. כ"נ דצ"ל:

גמ' רבי יהודה ורבי שמעון אייתו לקמייהו בלוספנין. נ"ב נראה דהיינו כלופסין דלקמן (דף נ ע"ב) וכן מצאתי בערוך:

שם וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי. נ"ב עמ"ש בס"ד בהגהותי ליו"ד סי' קפ"ב:

שם אמרינן ליה לא אית ליה כסויא. נ"ב ואע"ג דהו"ל גלימא דהוטבי' דלמא ההיא שעתא לא שכיחא ליה. א"נ אע"ג דנפיק בי' לצלויי' בבי כנישתא דלא נפישא בה אינשי משא"כ ביומי דתעניתא דאיכא כנופיא טובא וכ"ע לא ידעי ביה בר"י דעני וחסיד הוא לבד לאו אורח ארעא למיפק בבי"מ:

ר"ן ד"ה דחיטי בלחמא. דחיטי דרב חסדא מבני בבל היה נ"ב דאר"ז הני בבלאי דאכלי נהמא בנהמא:

רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי, חַד אָכִיל דַּיְסָא בְּאֶצְבְּעָתֵיהּ, וְחַד אָכִיל בְּהוּצָא. קשה למה לא פירש בעל המאמר מי האוכל באצבעתיה ומי האוכל בהוצא? כי עתה דסתם, הוצרך להאריך ולומר אָמַר לֵיהּ דְּאָכִיל בְּאֶצְבְּעָתֵיהּ לִדְאָכִיל בְּהוּצָא וכו' ואם היה מפרש הוה נקיט בקצרה אמר לו רבי יהודה לרבי יוסי. ודוחק לומר בעל המאמר לא ידע מי האוכל באצבעתיה ומי האוכל בהוצא!
ונראה לי בס"ד כיון שכל אחד גינה מעשה חבירו דנמצא מעשה כל אחד היא מגונה לפי דעת חבירו לכך לא רצה בעל המאמר להזכיר שמותם בפירוש על המעשה מפני הכבוד וכמו שאמרו בבתרא (בבא בתרא קסד:) ההוא מקושר דאתא לקמיה דרבי ואמר רבי: אין זמן בזה, אמר לו רבי שמעון ברבי לרבי: שמא בין קשריו הוא מובלע פלייה וחזייה? הדר חזא ביה רבי בבישות! אמר לו: לאו אנא כתבתיה אלא יהודה חייטא כתבי, אמר לו: כלך מלשון הרע כזה! עיין שם.

עַד מָתַי אַתָּה מַאֲכִילֵנִי רֻקְּךָ?. פירוש הוצא הוא קליפה של עץ כשקולפין העץ בכלי נגרות הנקרא ריהטני וזו היא קלה מאד ואי אפשר לקנחה בכל פעם כי תשבר בקנוח מחמת קלותה מה שאין כן כף של עץ שהוא עב יקנחו בכל פעם ואותו שאוכל באצבעתיה לא היה צריך לקנח כי הם היו אוכלים דייסא שהוא דבר גוש ונוטל האוכל באצבעו ומניח לתוך פיו ואין מכניס אצבעותיו בפיו כדי שלא יתלכלכו ברוקו ולכך אין צריך לקנח אצבעו וכמו שכתב בשיטה מקובצת בשם הרי"ץ ז"ל.
ומה שאמר עַד מָתַי אַתָּה מַאֲכִילֵנִי צֵאָתְךָ קשה, אם כן יקפיד בכך על כל העוסקים במאכל ותבשיל? ויש לומר כיון דאין האוכל רואה בעיניו העסק בעת שאוכל אין מקפיד בזה ורק עתה כשהוא אוכל הוא רואה בעיניו עסק האצבעות הוא מקפיד.

אֶמֶשׁ יָצְאוּ עֲבָדֶיךָ לַשָּׂדֶה, וְהֵבִיאוּ לָנוּ תְּרָדִין. הא דפירש שיצאו לשדה ולא אמר 'הֵבִיאוּ לָנוּ תְּרָדִין' בסתם? משום דרבי יהודה היה עני ואפילו תרדין אין לו יכולת לקנות מן השוק ורק אתרמי שיצאו בני ביתו לשדה מקום שזורעין התרדין ושם נמכרים בזול הרבה וקנו משם בדבר מועט.
ועוד נראה לי בס"ד רמז נסתר רמז לפי דרכו יָצְאוּ עֲבָדֶיךָ אלו איבריו וחושיו לַשָּׂדֶה לעשות תיקון ובירור השייך לשדה היא המלכות שנקראת חקל תפוחין קדישין. וְהֵבִיאוּ לָנוּ 'תְּרָדִין' חלק התיבה לשתים וקרי בה ת"ר דין רמז לפ"ר דינים וש"ך דינים שהם ת"ר [320+280=600] שעשו בהם תיקון ומיתוק. וַאֲכַלְנוּם בְּלֹא מֶלַח דלא אסתייעא מלתא להמשיך להם הארת ג' ספירות ראשונות שהם חב"ד [חכמה בינה דעת] שהם שלשה הויו־ת שעולה מספרם מלח [26×3=78] ועם כל זה צהבו פנינו מן הארת התיקון והמיתוק הזה שעשינו בת"ר הנזכר, ואילו היינו ממשכים להם הארת שלשה ראשונות חב"ד [חכמה בינה דעת] שהם שלשת הויו־ת שעולה מספרם 'מלח' היו מאירים פנינו מהם ביותר.
ובאופן אחר נראה לי בס"ד שרמז לו רמז נסתר בדברים אלו על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף לח) כל מי שנשמתו מן הבחינה השנית של קין מעלתו גדולה שיוכל לזכות על ידי מעשיו ליקח נפש דאצילות אך לא רוח ונשמה דאצילות וכל הצדיקים שבאים מזו הבחינה השנית של קין הם נקראים בשם מלאך ורבי יהודה ברבי אלעאי ז"ל היה מן בחינה השנית הזאת של קין ולכך רמזו עליו בתלמוד שבכל ערב שבת היה רוחץ פניו ידיו ורגליו ומקבל שבת והיה דומה למלאך ה' צבאות! עיין שם.
ובזה מובן הטעם בס"ד מה שהיה לרבי יהודה דבר זה של צהיבת הפנים יותר משאר חכמים שהיה להם חכמה כמוהו ויותר ממנו והיינו מפני כי להיותו מזאת הבחינה השנית של קין זכה לנפש האצילות כי מחמת כן נקרא מלאך וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל ולכן נעשה בו הפרש זה טפי מחביריו באור פניו כי משם נמשך אור הפנים והיופי העצום למאד ולכן אמר לאותה מטרוניא על צהיבת פניו משום ד'חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו' (קהלת ח, א) והוא כי כתב רבינו ז"ל שם שזו הבחינה השנית של קין היא ממה שהוריש אדם הראשון לקין ולא ממה שיש לקין מפאת עצמו עיין שם, לכך אמר על צהיבת פניו חָכְמַת 'אָדָם' תָּאִיר פָּנָיו, אדם דייקא.
ובזה מובן רמז הדברים שהשיב לרבי טרפון עֲבָדֶיךָ יָצְאוּ לַשָּׂדֶה רמז לו על זכייתו והשגתו שמצד היותו מבחינה השנית אז זכה לנפש דאצילות שהיא מלכות דאצילות הנקראת חקל תפוחין קדישין. וְהֵבִיאוּ לָנוּ 'תְּרָדִין' [664] מספר 'אוֹר שֵׁם מַלְאָךְ יְיָ' [664] שעל ידי כך זכינו לשם של מלאך ה' וכמו שאמרו רז"ל עליו שדומה למלאך ה' צבאות. וַאֲכַלְנוּם בְּלֹא מֶלַח כי מי שהוא מבחיה זו אינו זוכה אלא לנפש דאצילות ולא לרוח ונשמה דאצילות וידוע כי רוח ונשמה נקראים בשם ידידים [78] שהוא מספר 'מלח' ואילו היינו זוכים לרוח ונשמה גם כן היו פנינו מאירים יותר.

עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בֵּית־הַכִּסֵּא אִית לִי מִבֵּיתִי וְעַד בֵּי מִדְרָשָׁא. נראה לי בס"ד דידוע בזמניהם היו עושין בתי כנסיות ובתי מדרשות בשדה חוץ לעיר ויש מהלך הרבה מן מבואות היהודים אשר בעיר עד בית המדרש אשר מחוץ לעיר ובמשך מהלך זה שיש מן מבואות היהודים עד בית המדרש היה מתוקן כמה בתי כסאות רחוקים זה מזה ועשויים בשביל צרכי רבים כדי שעוברים ושבים בכל עת שיהיה להם התעוררות לעשיית צרכם ימצאו בית הכסא מזומן להכנס בו.
ואפשר שתקנו מספר עשרים וארבעה כנגד זיני דמסאבותא של הקליפה שהוא כמנין וְאֵיבָה [664] (בראשית ג, טו) כנודע כי הפסולת של האדם היא מזון הקליפה כנודע.
או אפשר עשרים וארבעה בתי כסאות לאו דוקא אלא נקיט בלשון הפלגה וגוזמה לומר שהיו הרבה וכל שעה שארגיש התעוררות בנקבים במשך הילוכי שם לכל אחד ואחד מן בתי כסאות אשר יזדמן לפני בעת שארגיש בהתעוררות הנקבים אני נכנס שם לעשות צרכי באופן שבאותו הרגע שיהיה לי הרגשה והתעוררות אפנה תכף בתוך בית הכסא המזדמן שם ולכן פניו צהובין מכח הזדככות הדם שלו כי שיהוי עשיית צרכיו של אדם עושה לו בפניו מראה הדרוקן קצת כנזכר בגמרא ואם כן להפך הזריזות בדבר זה עושה צהיבות פנים מצד צלילות הדם וזכותו.
והא דלא השיב לאותו מין תשובה של חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א)? שלא רצה להתפאר בזה לפני המין ואולי לא יאמין בכך כי הוא פלסוף ואינו מאמין בדברים שאינם טבעיים אבל לאותה מטרוניתא שהיא אשה ואין לה דעת פלסופים השיב כן כי תאמין בזה.
והא דלא השיב לה תשובה של בית הכסא? משום דהיא אשה לאו אורח ארעא לדבר האיש עם האשה בענין כניסתו לבית הכסא ועשיית צרכיו.
והא דלא השיב לרבי טרפון תשובה זו של 'חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו'? לא רצה לומר זה לרבי טרפון דנמצא עושה עצמו גדול ממנו בחכמה דהא גם רבי טרפון הוא בעל חכמה ולא אשתכח ביה דבר זה של צהיבת הפנים.

גְּדוֹלָה מְלָאכָה שֶׁמְּכַבֶּדֶת אֶת בְּעָלֶיהָ. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בשער המצות ובשער הפסוקים פרשת בהר) שיש בירורים משבירת הכלים שהם סוד 'שבעה מלכים' שצריך להיות בירורם ותיקונם וליבונם על ידי טורח ועסק האדם במלאכות שבעולם הזה וכל תיקון ובירור ניצוצי קדושה שיהיה מחמת המלאכה הוא בעולם העשיה ולכן 'מלאכה' [96] עולה מספר 'אל אדנ־י' [31+65=96] שהוא שם המאיר בעולם העשיה ולכן בימות החול הותרו כל מיני המלאכות לעשותם יען כי הם מוכרחות לעשותם כדי לברר על ידם ניצוצי קדושה של בחינת המלכים הנזכר עיין שם.
והנה רבי יהודה היתה תורתו אמנותו ואינו עושה שום מלאכה בידו ולכך היה מתכוין לטרוח ולעסוק בידו במשא הקנקן להוליכו מביתו לבית המדרש כדי לישב עליו כי היה בקנקן שטח רחב שיוכל לישב עליו תמורת הכסא כדי לעשות בזה בירור הראוי להיות מצד טורח ועסק מלאכה הגופניית ולכן קרא את עסק המשא הזה של הקנקן בשם 'מלאכה' ואמר גְּדוֹלָה מְלָאכָה שֶׁמְּכַבֶּדֶת אֶת בְּעָלֶיהָ כי אף על פי שהעושה אותה הוא טורח ועושה עסק בידים הנה הוא מתכבד ממנה מחמת בירור ניצוצי קדושה שהוא מברר על ידה.
וראה נא עומק חכמתו של רבי יהודה אשר יחד לעצמו עסק ומלאכה הגופניית במשא וטלטול הקנקן לרמוז כי הוא כונתו בעסק בשביל בירור ניצוצי קדושה של שבירת הכלים שהם סוד המלכים ולכן העסק שלו היה במשא הקנקן שהוא כלי.
ולכן גם רשב"י עליו השלום שהיתה תורתו אומנתו ולא היה עושה מלאכה בידיו, יחד לעצמו עסק מלאכה למשקל צנא על כתפיה שהיה כלי כדי לעשות בזה בירור ותיקון ניצוצי קדושה של שבירת הכלים המתברר ונעשה על ידי מלאכה גופניית וגם הוא היה אומר במשא הצנא על כתפו גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה על דרך שפרשנו גבי רבי יהודה דאף על פי דרשב"י היה עשיר והיה אפשר שיביא לו המשרת שלו את הצנא עם כל זה הוה שקיל על כתפיה בשביל כונה הנזכר לעשות תיקון במלאכה.
ואפשר כי היו מניחים הגולפא והצנא על כתפם לעשות בזה כונה של מלוי שם שדי [שי־ן דל־ת יו־ד=500] שהוא ת"ק הרמוז בכתף כנודע כי כתף [500] גימטריא ת"ק.
ודע כי הצינא ההוא היה כלי והוא סל שטוח דאין לו שפה ולבזבז גבוה אלא נמוך וזהו כלי שקורין אותו בלשון ערבי טב"ק שהוא נח לישב עליו כמו מחצלת שהוא כרוך ועשוי מן לולבין של דקל או גמי וכיוצא והיה לו בו תועלת אחרת בדרך הלוכו מביתו ל בית המדרש להגין לפעמים מן החמה ומן הגשמים.

כד נפקת לשוקא מכסיא ביה וכד נפיק רב יהודה וכו' מכאן מוכח דבגד שיכולים ללובשו איש ואשה ויחדוהו לכך אין בו משום לא ילבש גבר שמל' אשה ויש לצדד בזה ושוב ראיתי שכן כתב הרב מהריק"ש בתשו' סי' . . . ותנא מייתי לה מהכא ע"ש:

מצלינן אקצירי. רופא חולי עמו ישראל: מריעי. על פליטת סופריהן: מתניתין. דקתני דעבה לא מיתאכלא בריפתא: דלא כבבלאי. דמלפתי פיתן בדייסא דהויא עבה: נקדני. דייקנים במאכל: [היכין מעלי]. באיזה דבר מעולה אכילת הדייסא: דחיטי. יכול לאכלה בלחם של חטים ודייסא דשערי יכול לאכלה בלחם של שעורים: או דילמא. דייסא של חטים יפה לאכול בשל שעורים ושל שעורים בשל חטים ואית דגרסי נקרני מלשון כי קרן עור פניו (שמות לד) מלאים חכמה ומאירה פניהם שנא' חכמת אדם תאיר פניו: אבלה בחסיסי. היה מלפת פיתו בחסיסי ומפרש לה במסכת פסחים (דף לט:) קימחא דאבישונא קמח של קליות שעורים שלא הביאו שליש ומיבשין אותן בתנור וקלופין הן: מזמני לך לאכל דייסא עד פרסה. דע שאותו מאכל איכו סועד לבך אלא עד הילוך פרסה. ובשר השור עד שלש פרסאות: ע''א אי מזמני לך לאכול דייסא עד פרסה. לך אחר דייסא לאכול וטפי לא ולאכול בשר שור לך עד שלש פרסאות: כל מידעם לא תפלוט קמי רבך. לא תרוק רוק בפני רבך כדאמר במס' עירובין (דף צט.) הרק לפני רבו חייב מיתה שנאמר וכל משנאי אהבו מות אבל אם אכלת דלעת ודייסא ונזדמן לך הרוק בפיך פלוט בפני רבך וזרוק אותו לחוץ שיש בו סכנת נפשות שהן קשין לגופו של אדם כפתילה של אבר: ואפילו לפני שבור מלכא פלוט. ואל תתבייש. עד מתי אתה מאכילני רוקך. שהיה נותן ההוצא בפיו ומדביק בו הרוק שבפיו ומחזירו בקערה: צאתך. עפרורית שבצפרניו: בלוספיין. תאנים שנתבשלו יותר מדאי: כיון שאין יוצאין מבני מעים: כ''ש. דמעלו שנסמוך עליהן שאין אנו צריכים לאכול מאכל אחר למחר: מורה ורוי. אתה תלמיד בעל הוראה ואתה שיכור מפני שהיו פניו צהובין כל שעה: הימנותא בידא דההיא איתתא. אמונתי בידך שאיני שותה כל השנה יין אלא קידושא ואבדלתא: וחוגר אני צדעי. וקושר אני צדעי פדחתי משום מיחוש ראשי מפני ד' כוסות ששתיתי שאני חושש מהן מפסח עד עצרת: אי כמלוי ברבית כו'. שהן מרויחין ביותר ופניהן צהובין ויפין: תרוייהו. לגדל חזירין ולהלוות ברבית אסירי ליהודאי ודאי לאו מינייהו פני צהובין: שקיל גולפא. היה נושא הקנקן לבית המדרש לישב עליה: מלאכה שמכבדת כו'. דעכשיו ישב עליה בבית המדרש: נפקת נקטת עמרא. יצאת לשוק וקנתה לצמר ועבדה גלימא: דהוטבי. ועשתה ממנו סרבל טוב: וכד נפקת. איהי לשוקא הות ניכסי ביה: ורבי יהודה כד הוה מצלי הוה נמי מכסי ביה: שעטני מעיל. שתיה להן חביב כל כך שלא היה להן אחר:

כמאן מצלינן האידנא על החולים כר' יוסי. דאמר אדם נדון בכל יום דאילו למאן דאמר דנדון בראש השנה הוי תפלת שוא: מתני' דלא כבבלאי דאכלי דייסא בנהמא. וא''כ גם תבשיל עבה אסור לדידהו: איכא דמשאיל להני נקרני. פירוש מי ימצא שישאל להני נקיי הדעת כמו נקיר שמיה (פסחים קיא:) וכן לנקר חצירו (ביצה ח:) ויש מפרשין נקדני כמו (ברכות נ.) הנקדנין תופסים אותו ע''כ וכל המדקד' בדברי' נקרא נקדן: בחסיסי . קמח של קליות וכן פר''י (פרק כל שעה ד' לט) ור''ח פירש קמח של עדשים ופירושו נראה יותר דלפרש''י היה לו לקרותו קימחא דאבישונא ועוד אמר פ' כל שעה ממחו ליה קדרה בחסיסי ואי קימחא דאבשונא הא אמר לעיל מיניה בההוא פירקא דאסור: לפלוט. כלומר אם יצטרך לרוק ירוק ואל יניח בשביל כבוד רבו: בלוספיין. מין תאנים רעים: כל שכן דנסמוך עליהם למחר. שלא יתעכלו מהר וכל זמן שהמאכל בתוך הבני מעיים הלב נסעד: וחוגרני צדעי. פירוש חוגר וקושר היה צדעיו לפי שהיה חש בראשו על היין ששתה בפסח: שקיל גולפא. לישב בבית המדרש: שמכבדת בעליה. שלא אצטרך לישב על גבי קרקע: שעטני מעיל. חשוב היה לו כמעיל:

ר"ן
כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי. בכל ימות השנה: כמאן כר' יוסי. דאמר בפ''ק דר''ה (ד' טז.) אדם נדון בכל יום דאילו לרבנן דאית להו דנדון בר''ה כיון שנגמר דינן אין תפלה מועלת להן: קצירי קצירי ממש. חולין ומיקרו קצירי לפי שנפשם קצרה מחמת חליים: מתני' דלא כבבלאי. מתני' דשרי עבה משום דלא מתאכלא בי' ריפתא: דלא כבבלאי. דאילו לבבלאי כיון דאכלי בהדי ריפתא תבשיל מיקרי ואסור: נקרני. שאוכלי' בנקיות לשון אחר נקדני שמדקדקים באכילתן וכדאמרי' בפ' שלשה שאכלו (ברכות דף נ.) הנקדנים תופסין אותו בכך: דייסא. מאכל של חטים מבושלים: דחיטי בלחמא דחיטי. דרב חסדא מבני בבל היה שהיו אוכלים פת בדייסא: בחסיסי. קמח של קליות: עד פרסה. לך פרסה כדי לאכול דייסא: לפתילה של אבר. שאינו מתעכל: בהוצא. בקליפת עץ: מאכילני רוקך. שאין דרך לקנח ההוצא לאחר שנתנה לתוך פיו כשמחזירה בקערה: מאכילני צואתך. צואה שתחת הצפרנים: בלוספיין. מין תאנים שקשין להתעכל: כ''ש שנסמוך עליהן למחר. שמתוך שאין מתעכלין מתעכבין במעים וכל זמן שעומדין שם זנין את הגוף: מורה ורוי. בעל הוראה ומשתכר שמתוך שראתה פניו צהובין היתה סבור' שנשתכר: כמגדלי חזירי'. שמתוך שמרויחין הרבה פניהם צהובין: גולפא. קנקן והיה מביאו לבית המדרש כדי שישב עליו: שמכבדת את בעליה. שלא היה יושב ע''ג קרקע: דהוטבי. גלימא חשוב': שעטני מעיל. שהיה חשוב בעיניו כמעיל:

נדרים מט ע"ב