דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים מד ע"ב - Steinsaltz

And that ordinance could lead to a problem, as perhaps he will come to tithe from produce that requires tithing by Torah law for produce exempt from tithing by Torah law and from produce exempt from tithing by Torah law for produce that requires tithing by Torah law. By Torah law, the produce is not ownerless and requires tithing. However, due to the ordinance, people might relate to it as ownerless produce and assume that one is exempt from tithing it. Alternatively, they will erroneously conclude that the obligation to tithe from that produce is by rabbinic law and will tithe produce from it that one is exempt from tithing by Torah law, or they will tithe that produce from produce that one is exempt from tithing by Torah law. The result will be produce that is not properly tithed, as one may tithe produce that one is obligated to tithe by Torah law only from other produce that one is obligated to tithe by Torah law.

The Gemara answers: That problem will not arise, because if the declaration of ownerless status is retracted after three days, we say to the person who ultimately takes possession of the produce: When you tithe, tithe from that produce itself. In that way, the above problem does not arise.

The Gemara raises an objection from a baraita: One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [peret], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [olelot], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe’a, produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce.

The Gemara asks: Granted, this is so according to Ulla, who explained that the Rabbis taught the previous baraita and explains that although the Sages instituted that the ownerless status does not take effect completely until three days have passed, by Torah law it takes effect immediately, and that this baraita is taught in accordance with Torah law. That is the reason that one is exempt from tithing the grapes. However, according to Reish Lakish, why is he exempt from separating the tithe? Until three days after the declaration, neither by Torah law nor by rabbinic law does ownerless status take effect.

The Gemara answers that Reish Lakish could have said to you: Although when I explained the first clause and the latter clause of that baraita I said that both are in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that an ownerless item leaves the possession of the owner only when it enters the possession of another, this baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that it leaves the possession of the owner immediately upon the declaration of ownerless status.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מד - ב

וכיון שכן, יש מקום לחשוש דלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור, דהיינו, שהזוכה יאמר: כיון שזיכוני חכמים במה שזכיתי - ודאי הפקר גמור הוא, ומה שחזר בו המפקיר - אינו כלום מן הדין, ובאמת פטור אני מן המעשר. וזה שחייבוני במעשר, אינו אלא מדבריהם, מפני גזירת הרואים [160], שיראו שחזר בו המפקיר, ויחשבו שחזרתו נחשבת חזרה, ויבואו אף הם להפקיר ולחזור בהם אחר כך, לכן תקנו שצריך הזוכה לעשר. אבל באמת אין חזרתו של המפקיר כלום, שאילו כן, היאך זכוני בהפקרו!? ויבוא הזוכה לעשר מדבר זה שזכה בו, שהוא סבור שהוא פטור ממעשר, על דבר אחר שהוא באמת פטור מן הדין ממעשר, כגון חטין שגדלו בעציץ שאינו נקוב, ובאמת לא חל מעשר זה כלל ! וכן יש לחשוש שמא יבוא לעשר מן הפטור על החיוב, דהיינו, מפירות של עציץ שאינו נקוב - על מה שזכה בו!

ומתרצינן: אין לחשוש לזה, משום דאמרינן ליה לזוכה: כי מעשרת, כשתעשר את מה שזכית בו, עשר דווקא מיניה - וביה. דהיינו, עשר דווקא ממנו - עליו, ולא ממנו על דבר אחר, ולא מדבר אחר עליו.

מיתיבי: המפקיר את כרמו, ולשחר [בבוקר למחרת] - עמד ובצרו [שזכה בו מחדש],

חייב בפרט, ובעוללות, ובשכחה, ובפיאה, משום שנכתב בהם מילת "תעזוב" יתירה, לחייב את בעל הבית עצמו שהפקירם, אם חזר וזכה בהם [אבל אם לא חזר וזכה, באמת גם מדברים אלו נפטר הכרם כדין הפקר].

ופטור מן המעשר, כיון שלא נאמר בו "תעזוב" מיותר.

ועתה, בשלמא לשיטת עולא שהעמיד את כל הברייתא דלעיל כשיטת רבנן, ברייתא זו דרבנן קתני לה, כלומר, כשיטת רבנן היא, ובאמת תוך ג' ימים יכול לחזור בו, וממילא יהיה חייב במעשר. והברייתא - דין דאורייתא קתני לה. שהרי מדאורייתא אינו יכול לחזור בו, ולכן פטור ממעשר.

אלא לריש לקיש, שמעמיד את הברייתא דלעיל אליבא דרבי יוסי, אמאי פטור מן המעשר? הרי כיון שלשיטת רבי יוסי יכול לחזור בו, אם כן, כשעמד ובצרו, הרי אין לנו ראיה שהתכוון לזכות מן ההפקר, ויתכן שחזר בו עתה מהפקרו - והתברר שלא היה הפקר מעולם, וחייב במעשר.

אמר לך ריש לקיש: כי אמרי אנא לרבי יוסי, דווקא גבי ברייתא דלעיל. אבל הא, ברייתא זו, על כרחך כשיטת רבנן היא, ולא כשיטת רבי יוסי.

הערות

[160] בר"ן הגירסא "מפני גזירת הרמאין", וכתב הרש"ש דנראה דט"ס היא, וצ"ל "הרואים".

ודלמא אתי לעשורי [ושמא יבוא לעשר] מן החיוב על הפטור, ומן הפטור על החיוב. שאם מדין תורה אין זה הפקר, הריהו חייב במעשרות, וכיון שתיקנו שיהא דינו כהפקר סבורים אנשים שהוא הפקר ממש ולא יפרישו ממנו מעשרות. או שיחשבו שדין הפרשה ממנו הוא רק מדברי סופרים ויבואו להפריש עליו ממה שאינו חייב בהפרשה מדין תורה, או להיפך, ונמצא שלא יהיו הפירות מעושרים ומתוקנים כראוי!

ומשיבים: דאמרינן ליה [שאנו אומרים לו]: כי מעשרת [כאשר אתה מעשר] — עשר מיניה וביה [ממנו ובו]. כלומר, אל תעשר ממקום אחר, אלא מתוך השדה הזה על עצמו, ואז אין חשש בדבר.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: המפקיר את כרמו, ולשחר (בבוקר) עמד והקדים הוא עצמו ובצרו — הרי זה חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, כיון שכל החיובים הללו חלים על זה שקוצר את השדה ולא על בעליו. ואולם פטור הוא מן המעשר, שכיון שהיה הכרם הפקר — כבר בטלה מפירותיו חובת המעשר.

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת עולא בהסבר הברייתא לעיל, אפשר להסביר כי ברייתא זו דרבנן קתני לה [לשיטת חכמים שנה אותה התנא] ודאורייתא קתני לה [ומדין תורה שנה אותה], שלדעת חכמים מיד כשמפקיר — חל ההפקר מדין תורה (אף שתיקנו שמדברי סופרים לא יחול לגמרי עד שלושה ימים), ופטורה השדה מן המעשר, וברייתא זו דנה בדבר על פי החיוב מן התורה. אלא לדעת ריש לקיש, אמאי [מדוע] פטור בכגון זה מן המעשר? הרי לא היה זה הפקר כלל עד לאחר שלושה ימים, בין מדברי תורה ובין מדברי סופרים!

ומשיבים: אמר [יכול היה ריש לקיש לומר] לך: כי אמרי אנא [כאשר אמרתי אני], הרי זה לדעת ר' יוסי, שאין הפקר יוצא מרשות בעליו עד שיזכה בו אחר, ואילו הא [המשנה הזו] האומרת שחל ההפקר אפילו מן הלילה לבוקר — זו רבנן [שיטת חכמים] היא, הסבורים שבעצם ההפקרה יוצא הדבר מרשותו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And that ordinance could lead to a problem, as perhaps he will come to tithe from produce that requires tithing by Torah law for produce exempt from tithing by Torah law and from produce exempt from tithing by Torah law for produce that requires tithing by Torah law. By Torah law, the produce is not ownerless and requires tithing. However, due to the ordinance, people might relate to it as ownerless produce and assume that one is exempt from tithing it. Alternatively, they will erroneously conclude that the obligation to tithe from that produce is by rabbinic law and will tithe produce from it that one is exempt from tithing by Torah law, or they will tithe that produce from produce that one is exempt from tithing by Torah law. The result will be produce that is not properly tithed, as one may tithe produce that one is obligated to tithe by Torah law only from other produce that one is obligated to tithe by Torah law.

The Gemara answers: That problem will not arise, because if the declaration of ownerless status is retracted after three days, we say to the person who ultimately takes possession of the produce: When you tithe, tithe from that produce itself. In that way, the above problem does not arise.

The Gemara raises an objection from a baraita: One who declares his vineyard ownerless, and at dawn he arose and picked grapes from the vineyard, is obligated in the mitzva of leaving individual fallen grapes left for the poor [peret], and in the mitzva of leaving incompletely formed clusters of grapes for the poor [olelot], and in the mitzva of leaving forgotten sheaves, and in the mitzva of pe’a, produce from the corner of the field or vineyard, as the obligation to separate those gifts from the poor is incumbent upon the one who harvests the field (see Leviticus 19:9–10). And he is exempt from the obligation to separate the tithe from the grapes. Because the vineyard is ownerless, there is no obligation to tithe the produce.

The Gemara asks: Granted, this is so according to Ulla, who explained that the Rabbis taught the previous baraita and explains that although the Sages instituted that the ownerless status does not take effect completely until three days have passed, by Torah law it takes effect immediately, and that this baraita is taught in accordance with Torah law. That is the reason that one is exempt from tithing the grapes. However, according to Reish Lakish, why is he exempt from separating the tithe? Until three days after the declaration, neither by Torah law nor by rabbinic law does ownerless status take effect.

The Gemara answers that Reish Lakish could have said to you: Although when I explained the first clause and the latter clause of that baraita I said that both are in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, who said that an ownerless item leaves the possession of the owner only when it enters the possession of another, this baraita is in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold that it leaves the possession of the owner immediately upon the declaration of ownerless status.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המפקיר כרמו ולשחר עמד ובצרו כו'. ופטרו מן המעשר מדאורייתא קאמר, אבל מדרבנן חייב לעשר מיניה וביה, והיינו דקתני בשלמא לעולא כו' אלא לריש לקיש אמאי פטור מדאורייתא, דהא לרבי יוסי אם חזר בו בתוך שלש ימים חייב לעשר מדאורייתא. ואם כן הכא אמאי פטור, וכתב רבינו תם ולא גרסינן, פירש דלא גרסינן מדאורייתא, ומאי דקאמר פטור בין מדאורייתא בין מדרבנן קאמר, ואיני יודע מי הזקיקו לומר כן, ולפי מה שפירשתי קושייתנו אתיא שפיר לריש לקיש, ותו לא קשיא לן ולא מידי לספרים דגרסי מדאורייתא.

אלא לריש לקיש אמאי פטור מן המעשר. דלרבי יוסי אליבא דריש לקיש אינו פטור לגמרי, שהרי הוא חייב לעשר מיהא מיניה וביה, ופריק כי אמרי אנא לרבי יוסי, והא נמי רבנן היא.

ואיבעית אימא הא דאפקרי באפי תרי הא דאפקריה באפי תלתא. כלומר איבעית אימא רבי יוסי קתני לה, וקסבר הפקר בעי תלתא, והלכך רישא דברייתא בשהפקירו באפי תלתא, ודאורייתא הוי הפקר, אלא שתוך שלשה התקינו שאם יחזור בו שיהא חייב במעשר, וכדפירש"י ז"ל לעיל אליבא דעולא דמוקי לה כרבנן, והיינו נמי ברייתא דמפקיר כרמו בשהפקירו באפי תלתא, וסיפא דברייתא בשהפקירו באפי תרי, והלכך יכול לחזור בו לעולם וכטעמא דפרש"י ז"ל לעיל, והיינו מתניתין דאחר דאוסר רבי יוסי, דהא מתניתין כשאין שם עמהם אחר היא, ורבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בהא פליגי, דסבירא להו דהפקר לא בעי תלתא, אפילו מפקיר בינו לבין חברו הפקרו הפקר.

ורבי יוחנן דאמר כרבי יוסי ורבי יהושע בן לוי דאמר כרבנן. ואף על גב דפסק רבי יוחנן הלכה כסתם מתניתין, והכא פסק כרבי יוסי לא קשיא, דכיון דפליג רבי יוסי בה לאו סתם גמור מיקריא, דליקשי לרבי יוחנן דפסק דלא כההיא סתמא וכההיא דפרק החולץ [יבמות מב, ב] דכל הנשים יתארסו, וכדכתיבנא התם בסייעתא דשמיא, וקיימא לן כרבנן וכרבי יהושע בן לוי דקשיש מרבי יוחנן, וטהלכה כמותו בכל מקום, כן נראה פירוש שיטה זו, ויש פירושים אחרים וזה נראה יותר נכון.

דלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור כו'. דכיון דאמרת מדאוריי' לא הוי הפקר אלא מדרבנן שלא תשתכח תורת הפקר אבל מדאורייתא לא הוי הפקר ניחוש דלמא אתי לעשורי כו' כי הוא סבור שהוא הפקר גמור ואתי לעשורי מיניה על עציץ שאינו נקוב ומאכיל טבל לכהן או מעציץ שאינו נקוב עליו ונמצא אוכל טבל ואם תאמר ואמאי לא פריך וליחוש שמא יאכלנו בלא מעשר כיון שהוא סבור שהוא הפקר ותירץ רבינו נתנאל דהא לא קשיא ליה דנהי דנכסי הפקר הוו לא גרע מלקט שכחה ופאה שעשאם גורן שהוקבעו למעשר ומסתמא עושה מהם גורן ולכל הפחות צריך לעשרן מטעם זה מדרבנן ולהך פירוש שפירשתי דלרבי יוסי נמי פטור מן המעשר לגמרי משום דהפקר ב"ד הפקר איכא לפרש מתוך שהוא יודע שאינו הפקר אלא מדרבנן איכא למיחש שמא יעשר ממנו על עציץ נקוב או מעציץ נקוב עליו:

דאמרינן ליה כי מעשרת עשר מיניה וביה. ויותר היה לחכמים בענין זה (שיש) לחוש שמא תשתכח תורת הפקר ממה שיש לחוש דלמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור ויש ספרים גורסין ולרבנן אפילו מיום ראשון להוי הפקר לעולא דמוקי לה כרבנן מדינא לאלתר הוי הפקר אפילו מיום ראשון נמי מפני הרמאין כו' וגרסינן אבל מדאורייתא הוה הפקר ודלמא אתי לעשורי כו' בתוך שלשה הוא סבור שחייב במעשר מן התורה ויבא לעשר ממקום אחר עליו:

המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו. כלומר שחזר בו מן ההפקר ולא בתורת זכיה מן ההפקר ולאידך פירושא דאף בתורת זכיה חייב ניחא:

חייב בלקט שכחה ופאה. ואע"ג דהפקר פטור מכל אלו בפ' הגוזל בתרא (דף צד.) דרשינן תעזוב יתירה לחייב בהפקר כי האי ופטור מן המעשר כדין הפקר:

בשלמא לעולא. דאוקי ברייתא דלעיל כרבנן הך נמי כרבנן ופטור מן המעשר מדאורייתא אלא לר"ל דמוקי הך דלעיל כרבי יוסי הך נמי כרבי יוסי היא ואמאי פטור מן המעשר הא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וא"ת לישני דעמד ובצרו לשם זכיה ומיפטר אפילו לר' יוסי כדאמר משזכה בו בין הוא בין אחר אין יכול לחזור בו וי"ל דאי לשם זכיה היו פטורים נמי מן הפאה דתעזוב יתירה לא מהני לחייב בכהאי גוונא אלא היכא שחוזר בו מהפקרו ולא בתורת זכיה ולא נהירא האי שנויא דלהיכא שחזר בו מהפקרו לא צריך קרא לרבי יוסי לחייב בלקט שכחה ופאה דאפילו במעשר נמי מיחייב ולמאי דפרישית דאפילו בתורת זכיה נמי מחייב ניחא:

כי אמרי אנא לרבי יוסי. כי אי אפשר להעמיד הך ברייתא אלא כרבי יוסי והך רבנן היא:

המפקיר את כרמו או שדהו והשכים בבקר וזכה בו לעצמו ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה ופטור מן המעשרות ומן התרומות ומה שהוא חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפיאה הוא משום דכתיב ביה תעזוב יתירא וגדולי המחברים פרשו משום דשדך וכרמך קרינא ביה ואין נראה כן שאם כן אף במעשר ותרומה יהא חייב אלא שאינה אלא מטעם שהזכרנו הא אם זכה בשל אחר פטור מן הכל:

ולענין ביאור מה שאמרו בשלמא לעולא רבנן קא תנו לה ודאוריתא כך פירושו בשלמא לעולא רבנן היא ומן הדין הוה ליה הפקר לאלתר אלא שמפני הרמאין תקנוה כמו שביארנו ודאוריתא קתני לה דהוי הפקר ופטור מן המעשר אלא דמדרבנן מעשר מיניה וביה אלא לריש לקיש דמוקים לה כר' יוסי אמאי פטור מן המעשר הרי אינו הפקר עד שיזכה בו שום אדם:

המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו וכו'. פטור מן המעשר מדאורייתא קאמר אבל מדרבנן חייב לעשר מיניה וביה. והיינו דקתני בשלמא לעולא וכו' אלא לריש לקיש אמאי פטור מדאורייתא דהא לרבי יוסי אם חזר בו בתוך שלשה ימים חייב לעשר מדאורייתא ואם כן הכא אמאי פטור דבר תורה. ולא גרסינן פירוש דלא גרסינן מדאורייתא ומאי דקאמר פטור בין מדאורייתא בין מדרבנן קאמר. ואיני יודע מי הזקיקו לומר כן ולפי מה שפרשתי קושיתנו אתיא שפיר לריש לקיש ותו לא קשיא לן ולא מידי לספרים דגרסי מדאורייתא. אלא לריש לקיש אמאי פטור מן המעשר דלרבי יוסי אליבא דריש לקיש אינו פטור לגמרי שהרי הוא חייב לעשר מיהא מיניה וביה. ופריק כי אמרי אנא לרבי יוסי והא מני רבנן היא. ואי בעית אימא הא דאפקריה באפי תרי הא דאפקריה באפיה תלתא. כלומר איבעית אימא רבי יוסי קתני לה וקסבר הפקר בעי תלתא והילכך רישא דברייתא בשהפקירו באפי תלתא ודאורייתא הוי הפקר אלא שתוך שלשה התקינו שאם יחזור בו שיהא חייב במעשר וכדפרשינן (ז"ל) לעיל אליבא דעולא דמוקי לה כרבנן והיינו נמי ברייתא דמפקיר כרמו בשהפקירו באפי תלתא. וסיפא דברייתא בשהפקירו באפי תרי והילכך יכול לחזור בו לעולם וכטעמא דפרשינן לעיל והיינו מתניתין דאסר רבי יוסי דהא מתניתין בשאין שם עמהם אחר היא. ורבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בהא פליגי דסבירא להו דהפקר לא בעי תלתא אפילו מפקיר בינו לבין חבירו כמתניתין הפקרו הפקר. שמועה זו פירשתיה בלשון אחר קצר ונכון יותר מזה בסוף המסכתא. הרשב"א ז"ל.

וזה לשונו ז"ל בהשמטה: המפקיר שדהו וכו'. כל שלשה ימים יכול לחזור בו רישא רבנן וסיפא רבי יוסי. קא סלקא דעתין השתא דטעמא דרבי יוסי כדרבי יוחנן הפקרו כמתנתו והכי פירושו רישא רבנן כלומר רישא דקתני מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו רבנן היא דאלו לרבי יוסי לעולם יכול לחזור בו עד דאתי ליד זוכה וחייב במעשר דבר תורה אלא רבנן היא. והא דקתני תוך שלשה יכול לחזור בו מדרבנן ומפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו כלומר דכל שחוזר בו תוך שלשה מוכחא מילתא דלא הפקיר אלא מפני הרמאות כדי לפוטרו מן המעשר וכיון שכן כל שחזר בו אנו מניחין אותו לחזור כדי להתחייב במעשר ואמרינן ליה דלא לעשר אלא מיניה וביה כדי שלא יעשר מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור אבל בשלא חזר בו בפירוש אלא שקצר סתם פטור מן המעשר לגמרי ולאחר שלשה ימים אף על פי שחזר בו בפירוש אין מניחין אותו לחזור אלא מוקמינן ליה אדיניה ומשום דכל שעמד כל כך שלא חזר מוכחא מילתא דלהפקר גמור נתכון זה ולא לרמאות דאי איפשר לתקוני בהא ולחלק בין זכה הוא ולזכה בו אחר. וסיפא רבי יוסי והילכך כל שלא זכה בו לא הוא ולא אחר יכול לחזור בו ואפילו לאחר כמה ימים והאי דקתני משזכה בו בין הוא ובין אחר אינו יכול לחזור בו לאו (אקרא) בחדא אנפא הוא דאלו זכה בו אחר אינו יכול לחזור בו כלל אלא הרי הוא הפקר גמור ופטור מן המעשר אבל זכה בו איהו אינו יכול לחזור ולעשר מהאי על החיוב ומן החיוב עליו ודבר זה תקנת חכמים היא לעשותו כעין הפקר כדי שלא תשתכח תורת הפקר אי נמי כדי שלא תחלק בין זכה בו הוא לזכה בו אחר אבל מכל מקום מדאורייתא לא הוי הפקר ואמרינן ליה עשר מיניה וביה וכדאמרינן לאוקמתא דלריש לקיש דבסמוך. אמר עולא סיפא רבנן היא כלומר אפילו סיפא והא דקתני עד שלא זכה בו לא הוא ולא אחר יכול לחזור בו ואפילו לאחר כמה ימים משום דהפקר גרוע הוא דלא שכיחי דמפקרי הכי. והא דאמר עולא סיפא רבנן איפשר דרבנן דוקא ולא רבי יוסי קאמר דקתני משזכה בו אפילו הוא אינו יכול לחזור בו. אי נמי אפילו רבנן קאמרי והוא הדין לרבי יוסי וטעמא ראינו יכול לחזור בו אפילו לרבי יוסי כדאמרן ואתא ריש לקיש ואוקמה כולה כרבי יוסי כדאמרן וטעמא דסיפא כדאמרן ורישא דרישא דהיינו תוך שלשה ימים יכול לחזור בו מדינא ומעשרו כשל תורה לגמרי וסיפא דרישא דהיינו לאחר שלשה אינו יכול לחזור בו כדי שלא תשתכח תורת הפקר ומעשרו מיניה וביה. ואקשינן עלה מן המפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר ופטור לגמרי משמע ואי כרבי יוסי אמאי פטור אדרבה חייב דאורייתא וכדאמרן אלא שמעשרו מיניה וביה. ואוקימנא הא כרבנן ואיבעית אימא הא דאפקריה באפי תרי הא דאפקריה באפי תלתא. כלומר טעמיה דרבי יוסי דמתניתין לאו משום טעמא דלא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה וכטעמא קמא דרבי יוחנן אלא כאידך דרבי יוחנן משום דלא הפקירו באפי תלתא וכדקתני ואם אין עמהם אחר וכל שלא הפקיר באפי תלתא לאו הפקר הוא. ורבנן סברי אפילו באנפי תרי ואפילו בינו לבינו וברייתא כולה דהמפקיר שדהו בשהפקיר באפי תרי (ואפילו בינו לבינו ובריתא כולה דהמפקיר שדהו בשהפקיר באפי תרי) וכולה רבי יוסי היא וכטעמא דמפרש לריש לקיש וברייתא דהמפקיר כרמו בשהפקיר באפי תלתא ודברי הכל. אי נמי ברייתא נמי דהמפקיר שדהו ככולי עלמא וכשהפקיר באנפי (תרי) תלתא וכטעמא דמפרש לעיל לעולא. עד כאן.
כתב הריטב"א ז"ל וז"ל: ויש מפרשים תניא המפקיר שדהו כל שלשה ימים יכול לחזור בו פירוש בין אמר מה שהפקרתי לא יהא הפקר ובין חזר וזכה הוא בעצמו חייב במעשר דלגבי דידיה אינו הפקר כלל כל שלשה ימים מכל מקום לגבי אחר הפקר הוא דאם זכה בו אחר קני ופטור מן המעשר ואפילו ביום ראשון דלגבי דידיה גזירה (רבנן) דרבנן היא משום חשש הרואים שלא הכירו בהפקר ויאמרו זה אוכל פירותיו טבלים מיהו אחר שלשה כבר נתפרסם הדבר וכי זכי מהפקרא קא זכי ולפיכך אינו יכול לחזור בו והפקרו הפקר ויכול לזכות הוא עצמו. אמר תהא זו הפקר ליום לשבת לחדש לשנה לשבוע עד שלא זכה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו משזכה בה בין הוא בין אחר אינו יכול לחזור בו. השתא קשיא רישא לסיפא בתרתי חדא דקתני רישא יכול לחזור ופירוש דבזכיתו לא נפטר ממעשר וכדכתבינא וסיפא קתני משזכה בה משמע דיכול לזכות אף ביום ראשון. ותו דרישא קתני מכאן ואילך אינו יכול לחזור דהפקר גמור הוי ואפילו שלא זכה בו אדם עדיין וסיפא קתני עד שלא זכא בה יכול לחזור דמשמע אפילו לאחר כמה. ומשום האי קושיא מקשינן רישא רבנן פירוש דסבירא ליה דההפקר הפקר ואף על פי שלא זכה בו אדם וסיפא רבי יוסי דסבירא ליה דאינו הפקר עד שיבא ליד זוכה והאי שקלא וטריא כוליה כאוקמתא דרבי יוחנן ודלא כרבא דאקשי' עלה דהא עולא וריש לקיש דאיירו ביה קדמי לרבא טובא. ומשנינן אמר עולא סיפא נמי רבנן היא ושאני שנה ושבוע דלא שכיחי פירוש אין דרך המפקירין כך ובהפקר אמר המגיה כאן חסר ואולי צריך לומר: ובהפקר כזה מודו רבנן דלא הוה הפקר עד דאתי ליד זוכה. וטפי הוה עדיף לגמרא לתרץ שאני הכא דלא אפקריה לגמרי אלא כדי לכלול בלשון תירוציה שינוייא לקושיא קמייתא דאקשינן רישא לסיפא דברישא קתני עד שלשה ימים אינו יכול לחזור בו דאינו יכול לזכות הוא עצמו בתורת הפקר ובסיפא קתני משזכה בה. והשתא לא קשיא מידי דכיון דלא שכיחי לא גזור רבנן ויכול לזכות הוא בעצמו. ריש לקיש אמר רישא נמי רבי יוסי והיינו טעמא משלשה ואילך אינו יכול לחזור כדי שלא תשתכח וכו' הנה תירוצה קושיא שנייה והשתא מקשה קשיא ראשונה אמאי תוך שלשה אינו יכול הוא בעצמו לחזור ולזכות (הוא בעצמו). ומשני רבא מפני הרמאין לא חשו לתקן לשלשה ימים הראשונים משום שלא תשתכח ואוקמוה אדין תורה ורבא אליבא דריש לקיש משני ואף על גב דלדידיה לא הוי טעמיה דרבי יוסי מדאורייתא אלא משום גזירת בית חורון וכדלעיל. או אפשר דאכתי לא אקשינן ההיא תיובתא ולא אוקי ההיא אוקמתא. ואקשי' ודילמא אתי וכו' מתיבי המפקיר כרמו וכו' ופטור מן המעשר בשלמא לעולא וכו' ולרבנן פטור מדאורייתא אלא לריש לקיש ואליבא דרבי יוסי אמאי פטור דאין לו דמשום שחזר וזכה לשום הפקר דהא לרבי יוסי אינו הפקר אלא דומיא דמתנה שיגיע ליד אחר ואף על גב דבסיפא קתני משזכה שאני התם דכי אפקריה אדעתא דהדר ליה לסוף הזמן אפקריה. עד כאן.

ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר. ואם תאמר והא אמרינן לעיל כל שלשה ימים יכול לחזור בו כלומר וחייב לעשר. וי"ל דחילוק יש בין שבצרו לשם זכייה להיכא שבצרו סתם שאם בצרו לשם זכייה פטור ממעשר אבל בצרו סתם חייב במעשר וכל שכן אם אמר חוזרני בי דחייב במעשר כל שלשה ימים הראשונים. הרא"ם ז"ל.

ברא"ש בד"ה ודלמא כו' שמא יאכלנו כצ"ל אחר עליו הס"ד:

בד"ה בשלמא כו' הפקר עד דאתי כצ"ל:

בא"ד הפאה דתעזוב כצ"ל מחייב ניחא הס"ד:

ר"ן ד"ה א"ה אפי' מיום ראשון. ולפיכך כל ג' העמידו דבריהם על ד"ת. וכן בסה"ד כתב דכי היכי דצריכין ליה לר"י כדי להעמידו על ד"ת. משמע דמפרש דכל ג"י דיכול לחזור היינו דוקא בדלא זכה בה אחר. ודלא כמש"כ בריש הסוגיא דאפי' בזכה בה אחר:

ר"ן ד"ה ופרכינן. וזה שחייבוני במעשר אינו אלא מדבריהם מפני גזירת הרמאים כו'. נ"ל דט"ס הוא וצ"ל הרואים:

ר"נ ד"ה ופרכינן. משום דהפקר כו'. ויש לעיין ממתני' דפאה רפ"ה:

ודילמא אתי לעשורי מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור. דכיון דאמרת דכל שלשה ימים לא הוי הפקר לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואמרינן ליה דליתרום האי דהפקיר סבר המפקיר ודאי מדאורייתא הוי הפקר והפקר פטור מלאפרושי מיניה תרומה ומעשר אלא מדרבנן הוא דמחייבי לאפרושי מפני הרמאין ואתו לעשורי מן החיוב על הפטור דדילמא אית ליה עציץ שאינו נקוב דחייב לעשורי מדרבנן ולא מדאורייתא דלא קרינא ביה היוצא השדה ואמר האי מדרבנן והאי מדרבנן ומפריש מהאי דהפקר אהאי עציץ שאינו נקוב והתורה אמרה והרמותם ממנו מן החיוב על החיוב ולא מן הפטור על החיוב מפני שנראה כפודה תרומה כאדם זה שפודה הקדשו במעות ותרומה ומעשר אין להם פדיון לעולם הלכך אפילו מן החיוב לא אמרו לתרום אלא מן המוקף ומ''מ אם תרם מזה על זה שלא מן המוקף תרומה הואיל שזה וזה חייב הוא. ל''א אם אמרת דמכאן ואילך אין יכול לחזור בו דמדרבנן הוי הפקר אבל מדאורייתא לא הוי הפקר השתא נמי אתי מיניה חורבא דהאי מפקיר סבר אפילו מדאורייתא הוי הפקר והאי דמחייב תרומה ומעשר מדרבנן הוא ואתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. ע''א דילמא אתי לאפרושי מן החיוב על הפטור דאם היו מאה כורין נ' של חיוב וחמשים של פטור והפריש מן החיוב על הפטור כור דהשתא מפקע ליה לההוא כור מתורת חלה ואתי מיניה חורבא לעולם: לא אתי לידי תקלה דאמרי' ליה כי מעשרת מהאי הפקר מיניה וביה: מיתיבי המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו. וזכה ביה איהו עצמו: חייב בפרט ועוללות. כמו משאר כרם: ופטור מז המעשר. דחשבינן. ליה הפקר ואדהכי מיחייב מהני טפי ממעשר דכתיב בהו תעזוב יתירא כדאמרינן בב''ק בפרק הגוזל (דף צד.) שאני פרט דכתיב ביה תעזוב יתירה חד בפרשת אמור אל הכהנים וחד בקדושים תהיו דמשמע אפילו דהפקר חייב אבל במעשר דלא כתיב ביה תעזוב יתירא פטור מדאורייתא אבל מדרבנן חייב: בשלמא לעולא. דמוקים לברייתא דלעיל דקתני כל ג' ימים יכול לחזור בו דמדאורייתא הוי הפקר אע''ג דלא אתי לרשות זוכה אבל רבנן הוא דאמור דלא הוי הפקר עד לאחר שלשה ימים מפני הרמאין הא נמי דתני הכא פטור ממעשר והוי הפקר דאורייתא קאמר אבל מדרבנן חייב מפני הרמאין: אלא לריש לקיש. דאוקים לה לברייתא דלעיל אליבא דרבי יוסי דאמר ג' ימים לא הוי הפקר אפילו מדאורייתא דלאחר ג' ימים לא הוי הפקר אלא מדרבנן דגזרו שלא תשתכח תורת הפקר אמאי אם בצרו למחר פטור מן המעשר האמר ר' יוסי דאפילו מדרבנן לא הוי הפקר עד לאחר שלשה ימים: אמר לך ר''ל כי אמרי אנא לרבי יוסי. אבל הך דקתני ולשחר השכים ובצרו פטור מן המעשר: רבנן היא. דאמרי במתניתין לאלתר הוי הפקר אע''ג דלא אתי לרשות זוכה:

ודלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור. לפר''ת דתוך שלשה לא הוי הפקר ולעולא פריך דמוקי לה כרבנן דאמרי לעיל דמדאורייתא הוי הפקר ומדרבנן הוא חייב במעשר וכן בסיפא עד שלא זכה בה בין הוא בין אחר יכול לחזור בו ואם כן אתי לעשורי מן החיוב על הפטור אבל לפיר''י פריך לתרוייהו כיון דמדאורייתא הוי הפקר ומעשר מיניה וביה: המפקיר כרמו ולמחר השכים ובצרו חייב בפרט ובעוללות כו' ופטור מן המעשר. דכתיב ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא זה שידו וידך שוין ובשביעית נמי דרשינן דפטור מן המעשר דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטור אף אדם אוכל ופטור ואיכא למימר תרוייהו צריכי אבל בלקט חייב משום דכתיב תעזוב יתירא כדאיתא בפרק הגוזל קמא (דף צד.) וקסבר דהא דתני הך ברייתא המפקיר שדהו תני ברייתא המפקיר כרמו אי רבנן אי ר' יוסי ולהכי פריך בשלמא לעולא רבנן קתני לה דפטור דקאמר מדאוריי' הוא ומדרבנן הוא חייב אלא ר''ש בן לקיש דמוקי הך דלעיל כרבי יוסי והך נמי כר' יוסי אמאי פטור מן המעשר ולפר''ת ניחא דהשתא מן התורה לעולא אמר דלא הוי הפקר אע''ג דאין רמאותו ניכר הכא דעבד רמאות ניכר דהשכים ובצרו לא כל שכן שיהיה חייב במעשר ואמאי פטור אבל לפר''י קשה מאי פריך דהא אמר לעיל לר' יוסי נמי מדאורייתא הוי הפקר ה''נ נימא הכי ויש ליישב דהכי פריך כיון דאמר לעיל קודם שראינו רמאותו דבטלו חכמים דבר תורה וחייבוהו במעשר וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מאיזה טעם ראו לאסור מפני הרמאין דמפקרי והדרי בהו ויבא הדבר לידי איסור דאורייתא לאכול דבר שאינו מתוקן הכא דרמאותו ניכר יש לו לאסור ולחייב מן התורה ומשני מי סברת דרבי יוסי היא רבנן היא דאמרי דלא הוי הפקר מפני הרמאין וא''ת אם כן לרבנן ליהוי חייב כיון דרמאותו ניכר וי''ל דהם מקילין ליגזור טפי מרבי יוסי דאמר לעיל היכא דזכה אחר הוי הפקר מדרבנן ולרבי יוסי אינו כן ואם איתא לרבי יוסי נמי הוי הפקר:

ר"ן
דאי אמרינן הכי אתו למימר דכי לא חזר בו נמי וזכה בו אחר לא מהפקרא קא זכי דכיון דמקמי דליזכי ביה היה יכול מפקיר לחזור בו אלמא ברשותיה הוה קאי ונמצא שאין זה זוכה מן ההפקר אלא מקבל מתנה וקא סברי דמחייב במעשר ואתו לעשורי ממקום אחר עליו והוה ליה מן החיוב על הפטור וממנו על מקום אחר והוה ליה מן הפטור על החיוב להכי תקון שלאחר שלשה ימים לא יהא יכול לחזור בו כי היכי דמדרבנן להוי הפקר: אי הכי אפי' מיום ראשון להוי הפקר. כלומר הוה לן לתקוני דאפי' מיום ראשון להוי הפקר מהאי טעמא גופיה ומ''ש תוך ג' מאחר ג' ומפרקינן אמר רבא מפני הרמאין דמפקרין והדרין בהון כלומר שאפילו מתחלתן אינן מפקירין אלא כדי שיחזרו בהן ונמצא שאין הפקרן הפקר אלא הערמה בלבד ולפיכך כל ג' העמידו דבריהם על דין תורה אבל לאחר ג' ליכא למיחש להכי כדפרישית לעיל ואין ה''נ דהאי טעמא מפני הרמאין כי מוקמינן נמי בריש שמעתין רישא רבנן צריכין ליה כדפרישית לעיל אלא דכיון דהשתא דייקא טפי ברישא כי היכי דאפשר דתיקום כרבי יוסי מפרש לה נמי להאי טעמא ואין ה''נ דכי היכי דצריכין ליה לרבי יוסי כדי להעמידו על דין תורה צריכין ליה נמי לרבנן לאפוקי מדין תורה ולתקוני: ופרכי' אבל דאורייתא לא הוי הפקר ודלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור. אמכאן ואילך אין יכול לחזור בו פריך דקאמר דנהי דמדינא לרבי יוסי יכול לחזור בו ולא הוי הפקר תקון רבנן דליהוי הפקר ובודאי שחייבוהו במעשר כיון דמדאורייתא לא הוי הפקר דנהי שהיו יכולים לפטרו משום דהפקר ב''ד היה הפקר אפילו הכי לא באו חכמים להקל ולפטור מן המעשר מה שהוא חייב בו מן התורה וכיון שכן איכא למיחש דלמא אתי לעשורי מן החיוב על הפטור דאמר זוכה זה ודאי כיון שזכוני חכמים במה שזכיתי הפקר גמור היה וחזרה דאידך מדינא לא כלום הוא וזה שחייבוני במעשר אינו אלא מדבריהם מפני גזירת הרמאים ששמעו חזרתו וחשבו שהיתה חזרה ואינה כלום שאילו כן היאך זכוני בהפקרו ואתי לעשורי מדבר זה שהוא סבור שיהא פטור על דבר אחר שהוא פטור מן הדין כגון חטין שגדלו בעציץ שאינו נקוב וסבור הוא דליהוו תרוייהו מדרבנן וליתא דמאי דזכי ביה זוכה מדאורייתא מחייב דכיון דחזרתו דמפקיר מהניא מדינא נמצא שאין זה זוכה מן ההפקר וכי מעשר מפירות הללו על אותן של עציץ שאינו נקוב הוה ליה מעשר מן החיוב על הפטור ובדין הוא דהוה מצי למיפרך דילמא אתי לעשורי מן הפטור על החיוב כלומר מפירות של עציץ שאינו נקוב על זה וחדא מנייהו נקט ובמאי דמפרקינן נמי מיפרקי כולהו פירכי דאמרי' כי מעשרת עשר מיניה וביה כלומר לא תעשר ממנו על מקום אחר ולא ממקום אחר עליו אלא עשר מיניה: מיתיבי המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה. משום דאע''ג דהפקר פטור מכולהו וכדאמרי' בעלמא (שבת דף סח.) נשמר למעוטי הפקר אפי' הכי משום דבכולהו הני כתיב תעזוב יתירא מחייב בהו כל היכא שהחזיק בו הוא עצמו והכי איתא בפ' הגוזל (ב''ק צד.): ופטור מן המעשר. דכיון דלא כתיב במעשר תעזוב יתירא לא שנא הוא ולא שנא אחר פטור: בשלמא לעולא דרבנן קתני לה ודאורייתא קתני לה. כלומר דאע''ג דתקון רבנן דתוך שלשה יכול לחזור בו וכיון שכן כי זכה בה הוא מחייב במעשר מדרבנן אפילו הכי כי אתיא הך אליבייהו שפיר דפטור דקאמר מדאורייתא קתני אבל מדרבנן אין הכי נמי דמחייב: אלא לריש לקיש. דמוקים לה לאידך כר' יוסי הך היכי אפשר דתיתי אליביה דהא לרבי יוסי כיון דאמר דמפקיר יכול לחזור בו מדינא עד דאתי לרשות זוכה כשהשכים זה ובצרו אמאי פטור דכיון דלא פריש שהוא זוכה בו מן ההפקר נימא דמהדר קא הדר ביה ונמצא שמשלו בצר ולא מן ההפקר דנהי דסבירא ליה לרבי יוסי דאיהו נמי מצי זכי בתורת הפקר מהפקירא דנפשיה הני מילי כשפירש אבל כשבצר סתם כיון שבידו לחזור בו שלו הוא בוצר: אמר לך כי אמרי אנא לרבי יוסי הא רבנן היא. כלומר דנהי דאידך ברייתא מוקים לה כולה כרבי יוסי על כרחיך הא רבנן היא ולא רבי יוסי:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד