דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים מב ע"ב - Steinsaltz

then if the father dies, his son does not inherit from him. Apparently, one can render his property forbidden and have it remain forbidden after it is no longer in his possession. The Gemara rejects that proof: It is different here, as he said to him explicitly: During his lifetime and upon his death. There is no proof that in a case where he did not explicitly extend the prohibition to the period after it leaves his possession, the prohibition would not remain in effect.

The second question was answered, but in any case the first question remains difficult: Why didn’t Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish disagree in a case where he said: This property, as well? Rather, this is the explanation of their dispute: In the case of one who said: Benefit from this property is forbidden to you, everyone agrees that the prohibition remains in effect even after the item is no longer in his possession. When they disagree, it is in the case of one who said: Benefit from my property is forbidden to you.

Rav and Shmuel hold: It is no different if he said: This property, and it is no different if he said: My property; in both cases, a person renders an item forbidden and the prohibition remains in effect even after the item is no longer in his possession. And Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish hold: If one said: Property, a person renders an item forbidden and the prohibition remains in effect. However, if he said: My property, a person does not render an item forbidden for the period after it is no longer in his possession, as the phrase my property means property in my possession.

The Gemara asks: And is there anyone who says that it is no different if he said: This property, and it is no different if he said: My property, and that the prohibition remains in effect even after the item is no longer in his possession? But didn’t we learn in a mishna (46a): If one says to another: Entering into your house is konam for me, or: Buying your field is konam for me, then if the owner died or sold the property to another, it is permitted for the one who vowed to enter the house or buy the field, as the prohibition is in effect only as long as it belongs to that person. However, if he said: Entering this house is konam for me, or: Buying this field is konam for me, then if the owner died or sold the property to another, it remains forbidden. Apparently, there is a difference between a case where he simply renders an item forbidden and a case where he renders an item belonging to a particular individual forbidden.

Rather, this is the explanation of the statements of the amora’im: When Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish said that the prohibition is no longer in effect after the item is no longer in his possession, it was in a case where he said: My property. And when Rav and Shmuel said that the prohibition remains in effect after the item is no longer in his possession, it was in a case where he said: This property. And they do not disagree, as each pair of amora’im addressed a different situation.

We learned in the mishna: And during the Sabbatical Year he may not enter his field; however, he eats from the produce that leans out of the field. The Gemara asks: What is different about the Sabbatical Year that he is permitted to eat of the produce that leans out of the field? It is due to the fact that the produce is ownerless. With regard to land as well, the Torah rendered it ownerless, as during the Sabbatical Year, it is permitted for everyone to enter the field and eat the produce.

Ulla said: The mishna is referring to a case where the fruit trees are standing on the borders of the field. Since it is possible to eat the produce without entering the field, it is not permitted for him to enter it. Rabbi Shimon ben Elyakim said: Even in a case where the fruit trees are standing in the middle of the field, it is also prohibited for him to enter the field, due to a rabbinic decree lest he remain standing there longer than necessary for purposes of eating, which is prohibited even during the Sabbatical Year.

MISHNA: In the case of one for whom benefit from another is forbidden by vow, that other person may neither lend an item to him nor borrow an item from him. Similarly, he may neither lend money to him nor borrow money from him. And he may neither sell an item to him nor purchase an item from him.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מב - ב

אזי אף אם מת לא יירשנו! [ואין הכוונה שלא יירשנו, שהרי ודאי חלה ירושה, והנכסים שלו הם, אלא שאסור לו ליהנות מהם. ונקט לשון "לא יירשנו" - אגב רישא דנקט "יירשנו"].

ומוכח, שאדם אוסר דבר שברשותו אף לאחר שיצא מרשותו, שהרי נכסי האב אסורים על הבן אף לאחר שמת, ויצאו מרשותו!

ודחינן: שאני הכא, דקא אמר ליה האב בפירוש שהוא אוסר עליו בחייו ובמותו, שאז באמת יכול לאסור אף לאחר שיצאו מרשותו, ואין זה כאוסר נכסי חבירו על חבירו.

אלא שמכל מקום קשיא הקושיא הראשונה שהקשינו, למה לא נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש ב"נכסים אלו"!?

אלא, ב"נכסים אלו עליך" - כולי עלמא לא פליגי, שודאי שאדם אוסר אף לאחר שיצאו מרשותו.

כי פליגי - באומר "נכסי עליך".

רב ושמואל סברי: לא שנא "נכסים אלו", לא שנא "נכסי" - אדם אוסר.

והטעם, או משום שגם כשאומר "נכסי" - כוונתו לאסור לעולם, אף לאחר שיצאו מרשותו, ומה שאומר "נכסי", כוונתו לומר: נכסים אלו שהם עתה נכסי, ולא נתכוין לאפוקי לאחר שיצאו מרשותו.

או משום שכיון שחל עליהם איסור כשהיו ברשותו, שוב אינו פוקע.

ורבי יוחנן וריש לקיש סברי: כשאומר "נכסים אלו" - אדם אוסר אף משיצאו מרשותו. אבל כשאומר "נכסי עליך" - אין אדם אוסר לאחר שיצאו מרשותו.

ולפי זה, אף רבי יוחנן וריש לקיש מעמידים את משנתינו באומר: "נכסים אלו עליך", והרישא משמיעה לנו, שאף שהגיעה שביעית, אינו יורד, ואינו אוכל. משום שאדם אוסר דבר שברשותו - אף לכשיצא מרשותו.

וחידוש הסיפא, שאם בשביעית נדר, אין יורד לתוך שדהו היות וגם בשביעית שייכת הקרקע למדיר, ודבר זה לא שמענו מהרישא, כי היינו אומרים שיכול לאסור את הקרקע רק בערב שביעית וישאר איסורו בשביעית.

ומה שדיברו רבי יוחנן וריש לקיש באומר "נכסי עליך", לא משום שהם מעמידים כך את המשנה, אלא לרב ושמואל קמהדרי: אילו משנתינו היתה מדברת באומר "נכסי עליך", אזי לא היה התנא שונה כך, אלא כך היה הדין, שלפני שביעית אין יורד ואוכל, וכשהגיע שביעית - אוכל.

ותמהינן: ומי איכא למאן דאמר שלא שנא "נכסים אלו", ולא שנא "נכסי", שבשני המקרים נתכוין לאסור אף לאחר שיצאו מרשותו?

והא תנן: האומר לחבירו: קונם לתוך ביתך שאני נכנס,

או שאמר לו: קונם שדך שאני לוקח,

משמת המדיר, או שמכרו המדיר לאחר - מותר.

אבל אם אמר אדם: קונם לבית זה שאני נכנס, או שאמר: קונם שדה זו שאני לוקח,

אזי אף אם מת או שמכרו לאחר - אסור!

ומוכח, שכאשר אדם אוסר על עצמו את בית או שדה חבירו בלשון "ביתך" או "שדך", משמע שאוסר דווקא כשהבית או השדה ברשותו של חבירו, ולכן כששוב אינם של חבירו - מותרים לו.

אם כן, כל שכן שכשאדם אוסר על חבירו בלשון "נכסי עליך", משמע שדווקא כשהם ברשותו אסרם עליו, ולא לאחר שיצאו מרשותו!

אלא, כי אמרי רבי יוחנן וריש לקיש - בנכסי אלו. והיינו, שלא תעלה על דעתך שמה ששנינו במשנתינו שאפילו כשהגיע שביעית אינו יורד ואינו אוכל - מדובר אפילו ב"נכסי", והטעם משום שכיון שחל עליהם כבר איסור - שוב אינו פוקע,

שאין הדבר כן. אלא, אם אמר "נכסי" - נאסרו הנכסים רק כשהם ברשותו. אבל משהגיעה שביעית - אוכל מן הנוטות, משום שפקע איסורם. ומשנתנו מדברת רק באמר נכסים אלו, וכפי שמסבירים רב ושמואל להלן.

ורב ושמואל מעמידים את משנתינו באומר נכסים אלו [גירסת הר"ן: "נכסי אלו"]. שכיון שאמר "אלו", נתכוין לאסור אף לאחר שיצאו מרשותו, ולכן אסורים אף משהגיע שביעית.

ובאמת לא פליגי.

שנינו במשנתינו: ובשביעית אין יורד לתוך שדהו כו'.

והוינן בה: מאי שנא דאוכל מן הנוטות - משום דפירי דהפקירא אינון, אם כן, למה אסור ליכנס לתוך שדהו, הרי ארעא נמי אפקרה לצורך לקיטת פירות!?

אמר עולא: משנתינו בעומדין אילנות על הגבולים, וכיון שיכול ללקט פירותיהם בלי להכנס לשדה חבירו, לכן אסור לו להכנס. אבל ללקוט מאילנות שבאמצע השדה, באמת מותר לו להכנס.

רב שמעון בן אליקים אמר: אסור לו להכנס אף כדי ללקוט מאילנות שבאמצע השדה, גזירה שמא ישהא בעמידה אף שלא לצורך לקיטה, והרי אסור הוא בדריסת הרגל!

מתניתין:

המודר הנאה מחבירו, לא ישאילנו [והטעם יתבאר בגמרא].

ולא ישאל ממנו, שהרי הוא נהנה ממנו.

לא ילונו, ולא ילוה ממנו.

ולא ימכור לו, ולא יקח ממנו.

אם מת האב — לא יירשנו הבן, משמע שיכול לאסור את נכסיו גם אחרי שייצאו מרשותו! ודוחים: שאני הכא [שונה כאן] דקא אמר ליה [שאומר לו] במפורש "בחייו ובמותו", אבל אין מוכח מכאן שגם אם אמר סתם שאוסר נכסים אלו, שהם נאסרים גם לאחר שיצאו מרשותו.

אף שתירצנו קושי זה, מכל מקום קשיא [קשה] על הדברים מקושיה ראשונה: מפני מה לא נחלקו אף באומר "נכסים אלו"? אלא, יש לחזור מהסבר זה וכך צריך לומר: כשאוסר בלשון "נכסים אלו" — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שהאיסור חל על הנכסים גם כשיוצאים מרשותו. כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה באומר "נכסי";

רב ושמואל סברי [סבורים] כי לא שנא [שונה] אם אומר "נכסים אלו", ולא שנא [שונה] אם אומר "נכסי", שבכולם אדם אוסר אפילו לכשיצאו מרשותו. ור' יוחנן וריש לקיש סברי [סבורים] כי כשאומר "נכסים אלו "— אדם אוסר לעולם, אך כשהוא אומר "נכסי" — אין אדם אוסר אלא כל זמן שהם ברשותו, ש"נכסי" משמעו — השייכים לי.

ושואלים: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] כי לא שנא [שונה] כשאומר "נכסים אלו" ולא שנא [שונה] כשהוא אומר "נכסי" ובכל מקרה יכול לאסור לכשיצאו מרשותו? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: האומר לחבירו "קונם לתוך ביתך שאני נכנס" או שאומר "קונם שדך שאני לוקח (קונה)", אם מת בעל הבית או שמכרו לאחר — מותר, שהרי לא נאסר בהם אלא כל זמן שהם ביתו ושדהו של אותו אדם. אבל אם אמר "קונם לבית זה שאני נכנס", או שאמר: "שדה זו שאני לוקח", גם אם מת בעל הבית או שמכרו לאחר — אסור. משמע שיש הבדל בדין אם אוסר את הנכס עצמו ("בית זה"), או שאומר "נכסים של פלוני" ("ביתך"), שאז האיסור הוא רק בזמן שהם ברשותו!

אלא, יש לחזור מכל מה שאמרנו ולומר כך: כי אמרי [כאשר אומרים] ר' יוחנן וריש לקיש את דבריהם שאין אדם אוסר נכסיו לכשיצאו מרשותו, הרי זה באומר ומפרש "נכסי", ורב ושמואל אמרו שאוסר דווקא באומר "נכסים אלו", ולהלכה לא פליגי [אינם חלוקים], שכל זוג חכמים דיבר במציאות אחרת.

א שנינו במשנה: ובשביעית אין יורד לתוך שדהו, אבל אוכל הוא מן הפירות הנוטים מחוץ לתחום שדהו. ושואלים: מאי שנא [במה שונה] שאוכל מן הנוטות — משום דפירי דהפקירא אינון [שפירות של הפקר הם], אם כן ארעא נמי אפקרה [את הקרקע גם כן הפקירה] התורה, שבשביעית הכל מותרים להיכנס ולאכול ומדוע אסור למודר להיכנס לשדה המדיר?!

אמר עולא: כאן מדובר בעומדין אותם אילנות של פרי על הגבולים של השדה, וכיון שיכול לאכול מפירותיהם גם בלא להיכנס לשדה — לא התירו לו להיכנס לשדה. ר' שמעון בן אליקים אמר: אפילו כשהיו האילנות עומדים בתוך השדה אסור לו לרדת לשדה, גזירה שמא ישהא בעמידה בשדה שלא לצורך אכילה, ודבר זה לא הותר לו אפילו בשביעית.

ב משנה המודר הנאה מחבירו — לא ישאילנו חבירו ולא ישאל ממנו, לא ילונו ולא ילוה ממנו, ולא ימכור לו ולא יקח (יקנה) ממנו.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

then if the father dies, his son does not inherit from him. Apparently, one can render his property forbidden and have it remain forbidden after it is no longer in his possession. The Gemara rejects that proof: It is different here, as he said to him explicitly: During his lifetime and upon his death. There is no proof that in a case where he did not explicitly extend the prohibition to the period after it leaves his possession, the prohibition would not remain in effect.

The second question was answered, but in any case the first question remains difficult: Why didn’t Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish disagree in a case where he said: This property, as well? Rather, this is the explanation of their dispute: In the case of one who said: Benefit from this property is forbidden to you, everyone agrees that the prohibition remains in effect even after the item is no longer in his possession. When they disagree, it is in the case of one who said: Benefit from my property is forbidden to you.

Rav and Shmuel hold: It is no different if he said: This property, and it is no different if he said: My property; in both cases, a person renders an item forbidden and the prohibition remains in effect even after the item is no longer in his possession. And Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish hold: If one said: Property, a person renders an item forbidden and the prohibition remains in effect. However, if he said: My property, a person does not render an item forbidden for the period after it is no longer in his possession, as the phrase my property means property in my possession.

The Gemara asks: And is there anyone who says that it is no different if he said: This property, and it is no different if he said: My property, and that the prohibition remains in effect even after the item is no longer in his possession? But didn’t we learn in a mishna (46a): If one says to another: Entering into your house is konam for me, or: Buying your field is konam for me, then if the owner died or sold the property to another, it is permitted for the one who vowed to enter the house or buy the field, as the prohibition is in effect only as long as it belongs to that person. However, if he said: Entering this house is konam for me, or: Buying this field is konam for me, then if the owner died or sold the property to another, it remains forbidden. Apparently, there is a difference between a case where he simply renders an item forbidden and a case where he renders an item belonging to a particular individual forbidden.

Rather, this is the explanation of the statements of the amora’im: When Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish said that the prohibition is no longer in effect after the item is no longer in his possession, it was in a case where he said: My property. And when Rav and Shmuel said that the prohibition remains in effect after the item is no longer in his possession, it was in a case where he said: This property. And they do not disagree, as each pair of amora’im addressed a different situation.

We learned in the mishna: And during the Sabbatical Year he may not enter his field; however, he eats from the produce that leans out of the field. The Gemara asks: What is different about the Sabbatical Year that he is permitted to eat of the produce that leans out of the field? It is due to the fact that the produce is ownerless. With regard to land as well, the Torah rendered it ownerless, as during the Sabbatical Year, it is permitted for everyone to enter the field and eat the produce.

Ulla said: The mishna is referring to a case where the fruit trees are standing on the borders of the field. Since it is possible to eat the produce without entering the field, it is not permitted for him to enter it. Rabbi Shimon ben Elyakim said: Even in a case where the fruit trees are standing in the middle of the field, it is also prohibited for him to enter the field, due to a rabbinic decree lest he remain standing there longer than necessary for purposes of eating, which is prohibited even during the Sabbatical Year.

MISHNA: In the case of one for whom benefit from another is forbidden by vow, that other person may neither lend an item to him nor borrow an item from him. Similarly, he may neither lend money to him nor borrow money from him. And he may neither sell an item to him nor purchase an item from him.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה ממנו לא ימכור לו ולא יקח ממנו:

כי אמרו רבי יוחנן וריש לקיש בנכסי כי אמרו רב ושמואל בנכסי אלו. ומהא שמעינן דאף על גב דאמר נכסי, כי אמר אלו אסור, אפילו לכשיצא מרשותו, דאין תופסין לשון נכסי אלא לשון אלו, כאילו אמר נכסי אלו, והכי אתא בירושלמי, ביתך זה משום מה תופסו, משום ביתך, משום זה נפל ובנאה לית הוא, נשמעינה מן הדא האומר ליורשיו תנו בית חתנות לפלוני, או בית אלמנות לבתי ונפל, היורשים חייבים לבנותו, בית זה, נפל אין היורשים חייבים לבנותו, ומיהו בפירושין נראה, דגרסינן הכא נכסים אלו, ולא גרסינן נכסים, וכן נראה מדברי הרמב"ם [הפלאה הלכות נדרים פרק חמישי הלכה ה' ו'] ומנמוקי מורי הרב ז"ל. ומכל מקום הסכמות דירושלמי מכרעת, דבגופיה נמי אפקריה רחמנא, כלומר השדה מופקר לכל ליכנס, ולא על הפירות.

המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו המדיר למודר:

ולא ישאל הימנו לא ילונו ולא ילוה ממנו ולא ימכור לו ולא יקח ממנו. ופירשה אביי בגמ' [דף מג.] דכולהון משום גזירה דגזרינן לשאול משום להשאיל פי' שלא ישאל המדיר מן המודר שמא יבא להשאיל לו דמהנה ליה דכ"מ הכי הוו שדרך השואל להשאיל ודרך הלוה להלוות ומשום הכי גזרינן בהו ודכוותה אמרינן בפ"ק דע"ז [דף ו.]:

דהכי קאמר ליה בחייו ובמותו. אבל אי לא פריש אפילו אמר נכסי אלו אינו אוסר לכשיצא מרשותו:

מ"מ קשיא. ליפלגו בנכסים אלו:

שדך שאני לוקח. היכא דאמר המודר שדך הוי כאומר המדיר נכסי לבית זה הוי כמו נכסי אלו:

ולא פליגי. ורב ושמואל שאמרו נכסים אלו אמתניתין קאי וניחא להו לפרושי מתניתין דקתני ובשביעית אוכל מן הנוטות דהיינו נדר בשביעית ורבי יוחנן ור"ל ניחא להו לפרש הגיע שביעית:

ארעא נמי רחמנא אפקרי'. לילך בתוך השדה כדי ללקט הפירו':

בעומדין על הגבולין. ואינו צריך ליכנס בתוך השדה ואפשר לכל אדם אין לו רשות ליכנס כיון שיכול ליקח הפירו' או שמא אע"ג דלאינש אחרינא מותר למודר אסור אבל ליקח פירות העומדין בתוך השדה יכול לירד:

גזירה שמא ישהה בעמידה. יותר מכדי צורך לקיטת פירות הלכך לא יכנס לתוך השדה כלל ללקט הפירות:

מתני' לא ישאל ממנו. מפרש בגמרא וכן לא ילוה ממנו:

לא ימכור לו ולא יקח ממנו. בזבינא מציעא דאיכא הנאה לתרוייהו שוה בשוה אבל למכור לו ביותר וליקח ממנו בפחות מותר:

המשנה החמישית והכונה בה כשלפניה והוא שאמר המודר הנייה מחבירו לא ישאילנו ולא ישאל ממנו ולא ילונו ולא ילוה ממנו לא ימכור לו ולא יקח ממנו כיצד אמר לו השאילני פרתך אמר לו אינה פנויה אמר קונם שדי שאיני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא מותר וכל אדם אסורין מבוארת לר"ם:

אמר המאירי המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו ר"ל המדיר למודר ולא ישאל ממנו לא ילונו ולא ילוה הימנו לא ימכור לו מפני שהלוקח נהנה ולא יקח הימנו ושאלו בגמרא בשלמא לא ישאילנו ולא ילונו ולא ימכור לו דקא מתהני והרי נאסר בהנאתו אלא לא ישאל הימנו ולא ילוה הימנו ולא יקח ממנו אמאי והרי אינו מודר הנאה הימנו ופרשוה בשניהם מודרים זה מזה או אף במודר אחד לבד וגזרה הני אטו הני ושמא תאמר במכירה מיהא ימכור לו ביתר וכמו שכתבנו בפרק שלישי ותרצו בה דהתם נדר הנאה מכל ישראל וליכא למגזר אבל זה שלא נדר אלא מאחד איכא למגזר וכן שמא תאמר והרי באומר הריני עליך חרם אמרו המודר אסור והמדיר מותר ולא גזרינן תרצו בתוספות שהנאות אלו הנזכרות כאן מצויות הן ביותר ומתוך כך ראוי לגזור עליהן ולדעת זה אין למדין מהן להנאות אחרות:

יש ספרים שיש בהם בסוגיא בשאלה זו נוסחא אחרת שאין לישבה בשום פנים ובתוספות גורסין בה בשלמא לא ילונו דקא מהנה ליה אלא לא ילוה ממנו מאי קא מהני ליה כלומר וכן אני מקשה בכולם והדר אמר בשלמא לא ילוה הימנו ולא יקח הימנו איכא לתרוצינהו דמתהני מודר מיניה פירוש אם נלקח בזבינא מציעא או דרמי על אפיה אם בהלואה כגון דאית ליה למדיר זוזי טבי ותקולי ופרע ליה מיניהו אלא לא ישאל שהוא חוזר בעין אמאי לא ותירץ גזירה לשאול וכו' ומעתה כולהו נמי משום גזרה ואף זו אינה גירסא מיושבת כל כך ועיקר הגרסא כמו שכתבנוה:

ונשוב לענין משנתנו והוא שעל ידי מה שביאר במשנה זו באיסור השאלה נתגלגל הדבר בענין השאלה דבר שאינו מכונת הפרק והוא שכל הנודר אנו אומדין כונתו לפי ענין הדברים שבשבילן נדר והולכין אחר הענין לא אחר משמע הדבור ועל זה אמר השאילני פרתך ואמר לו אינה פנויה והלה סובר שהוא חושב עליו שלחרישה הוא שואלה ומתוך כך הוא מונעה הימנו ומראה לו שאינו רוצה בה לחרישה אלא למלאכה אחרת ואומר קונם שדה שאני חורש בה לעולם ואף הלה משאילה לו על סמך אותם הדברים אם היה דרכו של שואל זה לחרוש הוא בעצמו הוא אסור לחרוש בה ושאר בני אדם מותרין לחרוש לו שלא נדר אלא מעצמו ואם אין דרכו לחרוש אלא על ידי אחרים אסור אף על ידי אחרים שבודאי ממה שהוא רגיל נדר:

זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:

גמרא ארעא נמי רחמנא אפקריה לצורך אכילה דאם לא כן איך ילקטו עניים הפירות. בעומדין על הגבולין שאינו צריך ליכנס שם בעבור אלו הפירות אבל אם בא ללקט פירות אחרים יכול ליכנס שם דבין ארעא בין פירות אפקריה רחמנא לצורך אכילה. וא"ת אמאי נקט נוטות דמשמע הא בתוך השדה לא מצי אכיל. נוטות אצטריכא ליה לאשמועינן דאפילו היכא דליכא אלא נוטות דאז אסור ליכנס בתוך השדה מותר בנוטות ולא גזרינן שמא יכנס שם. הרא"ם ז"ל.

מתניתין המודר הנאה מחברו. כגון שמעון שהוא מודיר הנאה מראובן מחמת שהדירו ראובן לא ישאילנו ראובן כלי תשמישו ולא ישאל ראובן ממנו ולדעת אביי יהיה גזירה לא ישאל אטו לא ישאילנו. או נוכל לומר לא ישאילנו שמעון המודר ולא ישאל ממנו ויהיה גזירה לא ישאילנו מחמת לא ישאל שהוא מן הדין וכן נפרש בכולן לדעת אביי. ולדעת רבי יוסי בר חנינא דמוקי לה למתניתין כשהדירו זה את זה כולה מתניתין דינא קתני ולא מחמת גזירה.

גמ' ל"ש נכסים כו' סברי נכסים כצ"ל:

רש"י אם מת הס"ד אוסר וכו' דנכסי כו' הד"א ושמואל הס"ד:

ד"ה בעומדין כו' הגבולים לחוץ הד"א:

בא"ד מ"ה אינו יורד דהא רחמנא כו' כצ"ל:

ר"ן בד"ה אם מת כו' דלא פריש בהדיא אפילו לאחר שיצאו מרשותו כו' כצ"ל:

בא"ד מ"ה נדרא חייל כו' כצ"ל:

בא"ד ור"ל בנכסי כו' כצ"ל:

בא"ד אלא דהיכא דלא כצ"ל:

בא"ד אמר ר"י כצ"ל:

בד"ה ר"ש כו' אסור ואע"ג כצ"ל:

בד"ה ולא כו' מודר ממדיר כו' כצ"ל:

גמרא אמר עולא בעומדין אילנות על הגבולין. מו"ק (ה ב):

במשנה המודר הנאה מחבירו לא ישאילנו כו'. עי' תוי"ט שהבין דהמודר פירושו שהדירו חבירו וכן הביא בשם התוס'. וכתב דלרבותא נקטה המשנה בכה"ג דאע"ג דהמודר לא פשע גזרינן עליו שלא ישאיל. והקשה על הרע"ב דאסברה בנודר. ואזיל בתר איפכא. דהגזירה הוא נוגע טפי להמדיר שלא יוכל לשאול מן המודר דבר המצטרך לו. ולהמודר אין זה הפסד כלל. וכ"כ בעצמו לקמן פ"ה מ"ד בד"ה המודר הב'. דבמדיר מסתבר יותר לגזור עליו. ולפ"ז אדרבה הרע"ב אסברה ברבותא טפי. ומלישנא דהמודר אין הכרע כמש"כ הר"ן לקמן (מו) בד"ה תני נדור ע"ש וכ"כ שם הרא"ש בפסקיו כעין זה. ואולי הרע"ב בדוקא נקט נודר דאילו במדיר לא שייך למיגזר דלמא ישאיל למודר וכן באינך דכיון דהדירו מסתמא שונאו ואינו חפץ שיהנה ממנו המודר ואיך נחוש שיעשה לו טובה וישאילנו. ותדע שכן דעתו מדכתב לקמן פ"ה מ"א בסופה כל שותף ידיר א"ח כו' כדי שיכופו אותו למכור לו חלקו. הוסיף תיבת לו על לשון הרא"ש שם ש"מ דס"ל דל"ג בזה:

ברא״ש ד״ה בעומדים על הגבולין כו׳ אבל לוקח פירות העומדים בתוך השדה אינו יכול לירד כצ״ל:

אם מת: ואם נדר בחייו ובמותו. כיון דמפרש במותו מת לא יירשנו אלמא דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו לאחר מותו: שאני הכא דאמר בחייו ובמותו. אבל היכא דאמר בסתם אימא לעולם אין אדם אוסר וכו': מ''מ קשיא. כדאמרינן אי בהאי טעמא פליגי ליפלגו בנכסים אלו: אלא בנכסים אלו כ''ע לא פליגי. דמשמע נכסים אלו לעולם: כי פליגי דיאמר נכסי. ר' יוחנן ור''ל סברי היכא דאמר נכסי אין אדם אוסר וכו' דנכסי משמע כל זמן שהן ברשותי ורב ושמואל סברי אפ. ילו אמר נכסי (אמר) אדם אוסר דבר וכו': קונם לתוך ביתך שאני נכנס. כל זמן שהוא ביתך דהוי דומיא דנכסי עליך כיון שמת בעה''ב או שמכרו לאותו בית לאחר מותר ליכנס בו דהשתא אינו שלו אבל אמר לבית זה שאני נכנס דהוי משמע נכסים אלו דקא אסר הבית עליו לעולם אע''פ שמת או מכרו לאחר אסו' ליכנס בו אלמא דשאני בין נכסי לנכסים והיכי קאמרי רב ושמואל ל''ש נכסי ול''ש נכסים דאדם אוסר וכו': אלא כי אמרי רב ושמואל: בעומדים אילנות על הגבולין. לחוץ שיכול לתלוש מן הפירות מבחוץ מש''ה אינו יורד דהא דרחמנא אפקריה לארעא גבי שביעית לצורך אכילה ועכשיו לא היה נכנס לצורך אכילה: ר''ש בן אליקים אמר. הא דקתני אוכל מן הנוטות ודאי כדקאמרת כגון דעומדין על הגבולין משום שיכול להושיט ידו וליקח מבחוץ אבל אין עומדין על הגבולין אינו יורד לתוך שדהו דאסור לו לירד לשם: גזירה שמא ישהא בעמידה. דלאחר שאכל עומד לו לשם וקמיתהני מנכסים דמדיר ואסור דהאי דאפקריה רחמנא כל זמן שהוא אוכל אז יכול לעמוד לשם דהפקר הוא אבל שלא לצורך אכילה לא אפקריה: מתני' המודר הנאה מחבירו לא ישאיל לו. שאלה בכלים הלואה במעות:

מכל מקום [קשיא] אי ס''ל דאין אדם אוסר דבר שלא ברשותו לשמעינן מילתיה באלו: אלא בנכסי אלו לא פליגי דאדם אוסר כי פליגי בנכסי דרב ושמואל סברי ל''ש נכסי אלו לא שנא נכסי אוסר. וקשה אמאי נקט במילתיה נכסי אלו הוה מצי למיפרך מהך ברייתא דלעיל קונם שאתה נהנה מת יירשנו אלמא בנכסי אינו אוסר או מהאי דלעיל (דף לה.) גבי קורדום מת או נתנו במתנה מותר מיהו ניחא ליה טפי לאותובי ממתניתין דלקמן דדמי טפי לנכסי אלו דקתני: מי איכא למ''ד דבנכסי אדם אוסר. והתנן בפ' השותפין. מותר דלא נאסר אלא בעודהו ברשותו: אלא כי אמרי רבי יוחנן וריש לקיש בנכסי רב ושמואל בנכסי אלו. ולא פליגי: מאי שנא דאוכל מן הנוטות דפירי דהפקירא אינון ארעא נמי הפקירא הוא ואפקרה רחמנא לצורך אכילה ואמאי לא ירד בה לאכול מאותן שאינן נוטות: בעומדים על הגבולין. דיכול לתולשן בלא ירידה בתוך השדה ולכך אמר דלא ירד לתוך השדה כיון דאפשר לאוכלם בלא ירידה אבל היכא דאין עומדין על הגבולין לעולם יורד ואוכל דרחמנא אפקריה: אלא גזירה שמא ירבה בעמידה. לאחר אכילה ולצורך אכילה אפקריה רחמנא שלא לצורך אכילה לא ואינו מותר אלא בנוטות שנוטות מחוץ לשדה ואינו נכנס לתוך השדה כלל: המודר הנאה מחבירו. שחבירו הדירו שלא יהנה משלו: לא ישאילנו חבירו דקא מהני ליה ולא ישאל מחבירו ובגמרא פריך הא לא מהני ליה למודר: ולא ילוונו חבירו. דקמהני ליה: ולא ילוה חבירו ממנו. ובגמרא פריך אמאי: לא ימכור לו חבירו. דאמרינן בשילהי פירקין דלעיל (דף לא.) דמיתהני מוכר ללוקח ולכך אסור בין למוכר בין ללוקח:

ר"ן
דידיה הוו וכמו שנפרש בפירקין דלקמן בס''ד אלא משום דתנא רישא יירשנו לומר שדינו כשאר היורשים אפי' ליהנות מן הנכסים תנא סיפא נמי לא יירשנו לומר שאינו מותר ליהנו' מירושתו ומ''מ שמעי' מהא דיכול אדם לאסור פירותיו על חבירו לאחר שיצאו מרשותו ולא הוי כאוסר נכסי חבירו על חבירו: ומהדרינן שאני הכא דקא''ל בחייו ובמותו והשתא נחתינן דרגא ממאי דסבירא לן מעיקרא דהוה סבירא לן עד השתא דלא מהני שום לישנא למיסר לאחר שיצאו מרשותו משום דהוו כנכסי חבירו על חבירו והשתא מודינן דכי מפרש לישניה מצי אסר מיהו אי מהך קושיא בלחוד הוה מצינן למימר דנהי דכי מפרש לישניה מצי אסר אפ''ה בלשון נכסים אלו לא משמע אלא עודן ברשותו דאע''ג דכי קאמר מדיר נכסים אלו וכי קאמר נודר ביתך זה לשונות שוין הן ותנן לקמן גבי נודר דכי קאמר ביתך זה משמע אפי' לאחר שיצאו מרשותו וה''נ הל''ל כי קאמר מדיר נכסים אלו כיון דמדיר נמי אי מפרש לישניה מצי אסר אפילו לאחר שיצאו מרשותו אפ''ה לא דמי משום דכי אמר נודר בית זה משמע דגופיה של בית אסר אנפשיה אי משום דלא מקבל עליה ההוא ביתא אי משום דריע מזליה או מטעמא אחרינא הלכך שפיר משמע לישניה דלא תלי אסוריה בדאיתיה ממריה קמיה אבל כי אסר ליה מדיר נהי דא''ל נכסים אלו כל היכא דלא פריש בהדיא אפילו לאחר שיצאו מרשותו לא משמע אלא כי איתנהו ברשותיה דמאי איכפת ליה אי מיתהני אידך במה שאין לו חלק ונחלה כלל הלכך כל היכא דלא פריש בהדיא אלא אמר נכסים אלו לא משמע אלא בעודן ברשותו ואתיא לן מתני' שפיר דהך דינא אשמעי' והוי רבותא טפי ותנא רישא משום סיפא אלא דאכתי לא ניחא לן דמ''מ קשה קושיא קמייתא דאם איתא דס''ל הכי לרבי יוחנן ור''ל הוו להו לאפלוגי אנכסי' אלו בהדיא. ומהדרינן אלא בנכסים אלו לא פליגי דודאי אדם אוסר כי פליגי בנכסי דרב ושמואל סברי אפילו נכסי אדם אוסר וכי אמרי אלו לאו דוקא דפשיטא להו דכל היכא דאמר נכסי אפילו כי אמר אלו אין דינו אלא אנכסי ואפ''ה אדם אוסר אי משום דנכסי נמי לעולם משמע ואלו שהן עכשיו נכסי קאמר אי משום דכיון דחיילא עלייהו איסורא תו לא פקע ור' יוחנן ור''ל סברי דדוקא נכסים אלו אדם אוסר אבל נכסי אין אדם אוסר והשתא אתיא מתני' שפיר לר' יוחנן ור''ל כדאיתא לרב ושמואל דר' יוחנן ור''ל בנכסים אלו מוקמי לה ורישא רבותא קמ''ל דאע''פ שהגיע שביעית אינו יורד ואינו אוכל דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו וסיפא רבותא קמ''ל דאם בשביעית נדר אין יורד לתוך שדהו וכי קאמרי ר' יוחנן ור''ל נכסי עליך וכו' לאו דמוקמי לה למתני' בנכסי אלא לרב ושמואל קמהדרי וה''ק להו אי בנכסי איירי תנא לא הוה תני הכי אלא הכי הוי דינא דלפני שביעית אין יורד ואוכל וכשהגיע שביעית אוכל ואי הכי לא אשמעינן מידי אלא ודאי מתניתין באומר נכסים אלו ומש''ה נדרא חייל אפילו לאחר שהגיע שביעית ומקשינן דא''א דלימרו רב ושמואל דאפי' כי אמר נכסי ליתסרו נכסים אפילו לאחר שיצאו מרשותו דהא אפילו גבי נודר תנן דכי קאמר לביתך לא משמע אלא כל עוד שיהא שלו אבל לא לאחר שמכרו וכ''ש גבי מדיר דלא משמע כי אמר נכסי אלא בעוד שיהו ברשותו ומהדרינן אלא כי אמרי ר' יוחנן ור''ל בנכסי ורב ושמואל בנכסי אלו ולא פליגי כלומר דרב ושמואל מוקמי לה למתני' באומר נכסי אלו דכיון דאמר אלו אע''ג דאמר נכסי הרי כאילו אמר נכסים אלו ואסירי אפי' לאחר שהגיע שביעית ורישא רבותא קמ''ל ור' יוחנן ור''ל נמי הכי מוקמי למתני' וה''ק לא תיסק אדעתין דמתני' דקתני דאפילו הגיע שביעית אינו יורד ואינו אוכל מתוקמא אפילו בנכסי וטעמא משום דכיון דנחית בהו איסורא תו לא פקע דליתא אלא כל היכא דלא אמר אלא נכסי לא מתסרי אלא כי איתנהו ברשותיה אבל הגיע שביעית אוכל מן הנוטות דפקע להו איסורייהו הלכך ודאי מתני' לא מיתוקמא אלא בנכסי אלו ואע''ג דהאי דינא מצית למיגמרי' ממתני' דהאומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס וכו' א''ר יוחנן אמתני' לפרושה ולברורה דלא ניטעי בה משום דסתם מודר הנאה מחבירו בנכסי משמע כדתנן לקמן המודר הנאה מחבירו וכו' נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה ואי באומר נכסים אלו אין הלה מותר בה כנ''ל פירושא דהאי שמעתא ולא ידענא אמאי נקט הש''ס במסקנא ר' יוחנן ור''ל מקמי רב ושמואל דה''ל למינקט רב ושמואל ברישא כדקמסדר להו למימרינהו מעיקרא מקמי ר' יוחנן ור''ל ונראה בעיני משום דכל שקלא וטריא דסוגיין נקטינן דר' יוחנן ור''ל קיימי אמילתייהו דרב ושמואל לאפלוגי עליה מש''ה כי הדרי למימר דלא פליגי מקדמינן לדר' יוחנן ור''ל מקמי רב ושמואל לומר דלאו אמילתייהו קיימי כלל ואית דגרסי הכא ורב ושמואל בנכסים אלו מיהו אפילו להך גירסא ה''ה בנכסי אלו דאדם אוסר שהולכין אחר לשון אחרון דאמר אלו והכי איתא בירושלמי ביתך זה משום מה אתה תופסו משום ביתך או משום זה ומסקנא משום זה: ארעא נמי רחמנא אפקריה. כלומר ללקיטת הפירות ולמה לא ירד לתוכה ללקוט פירותיה: אמר עולא בעומדין אילנות על הגבולין. אין הכי נמי דללקוט אילנות שבאמצע השדה מותר לירד לתוכה אבל ללקוט אילנות שעומדין על הגבולין לא דרחמנא לא אפקרה לארעא אלא ללקוט פירותיה הלכך כיון שאילנות הללו יכול ללקט אותם לא ירד: ר''ש בן אליקים אומר גזרה שמא ישהא בעמידה. ומש''ה אפי' ללקט אילנות שבאמצע השדה לא ירד לתוכה דנהי דמדינא שרי דארעא רחמנא אפקרה משום גזרה אסור ואע''ג דהכא גזרינן שמא ישהה בעמידה ולעיל (דף לט.) גבי חולה לא גזר שמואל אלא שמא ישהה בישיבה אבל בעמידה לא גזר דא''כ ליתסר לבקרו אפי' עומד התם היינו טעמא משום דכיון דדרך מבקר לישב ואתה מצריכו לעמוד אית ליה היכרא ולא ישהה בעמידה אבל הכא מאי היכרא אית ליה הא אין דרך ללקוט את הפירות אלא בעמידה ושייך למיגזר שמא ישהה: מתני' לא ישאילנו. מודר למדיר ובגמרא מפרש טעמא: ולא ישאל ממנו. מודר ממדיר דהא מתהני מיניה. שאלה שייכא במידי דהדר בעיניה כבהמה וכלים הלואה שייכא במידי דלא הדר בעיניה כהלואת מעות:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד