דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים מא ע"ב - Steinsaltz

like thorns for palm trees, as the thorns prevent people and animals from touching and ruining the dates. The fever is advantageous if its incidence is once in thirty days, and it is like an antidote [tiraiki] for poison in the body. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is preferable for one to have neither fever nor the benefits of its capacity to serve as an antidote.

Rabba bar Yonatan said that Rav Yeḥiel said: Arsan is beneficial for the sick person for his cure. The Gemara asks: What is arsan? Rabbi Yonatan said: It is old hulled barley from the beginning of the sifting process. Abaye said: And that barley requires extensive cooking like the meat of a bull. Rav Yosef said: Arsan is fine flour [semida] ground from old barley from the beginning of the sifting process. Abaye said: And that flour requires extensive cooking like the meat of a bull.

Rabbi Yoḥanan said: One does not visit a person suffering from buredam, an intestinal illness, nor is the name of that illness mentioned, because it is embarrassing for the one suffering from the illness. The Gemara asks: What is the reason that one does not visit him? Rabbi Elazar said: It is due to the fact that he is like a flowing spring, as the symptom of the illness is severe diarrhea. And Rabbi Elazar said: Why is the illness called buredam? It is due to the fact that the one suffering from the illness is like a flowing spring, a bottomless pit [bor] of blood [dam].

§ We learned in the mishna that if one is prohibited by a vow from deriving benefit from another, that other person heals him with a cure of the nefesh but not a cure of property [mamon]. The Gemara asks: How is the mishna taught? If we say that cure of the nefesh means that he cures him for free and cure of mamon means that he cures him for a fee, then let the mishna teach this: He cures him for free but not for a fee. Rather, cure of the nefesh means that he cures his body, and cure of mamon means that he cures his animal. Rabbi Zutra bar Toviya said that Rav said: It is prohibited to cure the animal. However, he says to him: Such and such medicine is beneficial for the animal, and such and such medicine is harmful for the animal. Advice, as opposed to treatment, is not considered benefit.

MISHNA: And with regard to another person who is prohibited from deriving benefit from him, one may bathe with him in a large bath [ambati], in which his presence does not affect the other person. However, he may not bathe with him in a small bath, as his presence moderates the temperature of water if it is too hot or too cold, thereby benefiting the other person. And he may sleep with him in one bed.

Rabbi Yehuda says: That is permitted during the days of summer, but he may not sleep with him in one bed during the rainy season, i.e., the winter, because he benefits him by warming the bed. And he may recline with him on a divan even during the rainy season, as no benefit is involved. And he may eat with him at the same table, but not from a common platter from which several people eat, as if one leaves food on the platter, the other derives benefit from him. However, he may eat with him from a platter that returns to the host, as everyone takes a small portion and leaves food on the platter. No benefit is derived. Since there is enough food for everyone, none of the diners receives part of another’s portion.

GEMARA: It is taught in a baraita: One may neither bathe with him in a bath nor sleep with him in a bed, and there is no difference whether it is a large bed or whether it is a small bed; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: It is permitted for him to sleep with him in a large bed during the rainy season and a small bed during the days of summer, as no benefit is derived. He may bathe with him in a large bath and sweat with him in a small one, as his presence provides no benefit for the other. However, he may recline with him on a divan, and he may eat with him at the same table but not from a common platter. However, he may eat with him from a platter that returns. Rabbi Yosei bar Ḥanina said: That means a platter that returns to the host.

MISHNA: One may neither eat with him from the large vessel of food placed before the laborers, nor may he work with him in the same row in a vineyard; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He may work in the same row with him provided that he is at a distance from him. If he is close, the other would derive forbidden benefit from him.

GEMARA: In a case where one is proximate to the other, the tanna’im do not disagree that it is prohibited for them to work together. When they disagree, it is in a case where one is distant from the other. Rabbi Meir holds: We issue a decree prohibiting their working together when one is distant from the other, due to the prohibition against their working together when one is proximate to the other, as he loosens for him the earth before him. And the Rabbis hold: We do not issue a decree.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מא - ב

אמר רבא: האי אישתא [החום], אי לאו דפרוונקא [שליח] דמלאכא דמותא, מעלי   כחיזרא לדיקלי [כמו ההוצין שסביב הדקל, ששומרים אותו מפני בהמות וחיות] שהוא בא חד לתלתין יומין [פעם בשלשים יום], וכי תירייקי לגופא [וכמו מרקחת לגוף].

רב נחמן בר יצחק אמר: לא היא - ולא תירייקה. כלומר, איני רוצה לא את החום, ולא את תועלתו לגוף.

אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל: ערסן יפה לחולה לרפואתו.

מאי ערסן?

אמר רב יונתן: חושלא דשערי עתיקתא [שעורים קלופים ישנים] דריש נפיא [של נפה ראשונה].

אמר אביי: בעיין בישולא כעין בישרא דתורא [צריכים הם בישול רב, כמו בשר השור].

רב יוסף אמר: סמידי [סולת] דשערי עתיקתא דריש נפיא.

אמר אביי: בעיין בישולא כבשרא דתורא.

אמר רבי יוחנן: בורדם [היא תיבה אחת כשתי תיבות: "בור דם", והוא חולי של דם המקלח מלמטה] - אין מבקרים אדם החולה בחולי זה, משום שפעמים שהוא צריך לנקביו, ומצערין אותו.

ואין מזכירין שמו לומר: פלוני חולה חולי בורדם, משום שאין זו לשון נקיה [142].

מאי טעמא?

אמר רב אלעזר: מפני שהוא כמעיין הנובע.

ואמר רב אלעזר: למה נקרא שמו בורדם - מפני שהוא כמעיין הנובע.

שנינו במשנתינו: ומרפאהו רפואת הנפש כו'.

היכי קתני? מה הכוונה ב"רפואת הנפש" ו"רפואת ממון?

אילימא דרפואת נפש - היינו שמרפאו בחנם, ורפואת ממון היינו שמרפאו בשכר [ו"נפש" - היינו רצון, כמו: "אם יש את נפשכם לקבור את מתי וגו'" האמור באברהם. כלומר, שמרפאהו ברצון לבו, ולא תמורת שכר], ומשנתינו מדברת כשנכסי החולה אסורים על הרופא, ולכן דווקא בחינם מותר לו לרפאותו, אבל בשכר אסור, שהרי החולה מהנהו -

אם כן, ליתני הכי במשנה: "מרפאהו בחנם, אבל לא בשכר", ולמה נקטה המשנה לשון רפואת הנפש ורפואת ממון?

אלא, משנתינו מדברת כשנכסי הרופא אסורין על החולה, ורפואת נפש - היינו רפואת גופו, ומותר לו לרפאותו, משום שלא מן הכל זוכה האדם להתרפא. [143] ורפואת ממון - היינו רפואת בהמתו, ואסור לו לרפאותה, שהרי מהנהו [144].

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: אמנם אסור למדיר לרפא את בהמתו של המודר, אבל אומר לו המדיר: סם פלוני יפה לה לבהמה לרפואתה, סם פלוני רע לה. שכיון שאינו שם בעצמו את הסם עליה, אלא רק נותן לו עצה ברפואתה, הנאה דממילא היא - ומותר [145].

מתניתין:

ורוחץ המדיר עמו [עם המודר] באמבטי גדולה. שכיון שהיא גדולה, אין המים עולים על המודר בגלל חבירו, ואינו מהנהו.

אבל לא ירחץ עמו בקטנה, שכיון שהיא קטנה, הרי הוא מעלה את המים על חבירו, ונמצא שמהנהו.

וישן עמו במטה.

רבי יהודה אומר: מה ששנה תנא קמא שישן עמו במיטה, היינו דווקא בימות החמה, שאז אינו נהנה מחימומו. אבל לא ישן עמו במיטה בימות הגשמים, מפני שהוא מחממו ומהנהו, כדכתיב: "אם ישכבו שנים וחם להם".

ומיסב עמו על המטה, משום דבכהאי גוונא אין חימום [146].

ואוכל עמו על השולחן, ואין גוזרין שמא יאכל ממנתו של חבירו [147].

אבל לא אוכל עמו מן התמחוי, דהיינו, שנותנין לשניהם לאכול מקערה אחת. משום שאם האחד אוכל מעט והשני הרבה, נמצא שמהנהו [148].

אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר לבעל הבית. דהיינו, שנותנין להם קערה גדולה כל כך שאינם יכולים לאכול את כולה, ומותרה חוזר לבעלים [149], שבכהאי גוונא אין אחד נהנה מחבירו.

גמרא:

תניא: לא ירחץ עמו באמבטי, ולא ישן עמו במטה, בין כשהיא גדולה ובין כשהיא קטנה, דברי רבי מאיר.

וטעמו, משום שגוזרין שאם נתיר לו לישן עמו במיטה גדולה - יבוא לישן עמו גם בקטנה. ואף בימות החמה אוסר רבי מאיר, משום שגוזרין שאם נתיר בימות החמה - יבואו להתיר אף בימות הגשמים.

רבי יהודה אומר: במיטה גדולה מותר לישן עמו אף בימות הגשמים, ואין גוזרין גדולה אטו קטנה.

ואילו במיטה קטנה, בימות הגשמים אסור, אבל בימות החמה - מותר. ואין גוזרין ימות החמה - אטו ימות הגשמים [150].

רוחץ עמו דווקא באמבטי גדולה.

ומזיע עמו אף באמבטי קטנה. שמאחר שאינו אלא מזיע, אין הוא נהנה מזה שחבירו עמו.

אבל מיסב עמו על המטה,

ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי.

אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר.

אמר רבי יוסי בר חנינא: מן התמחוי החוזר לבעל הבית.

מתניתין:

לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים [קערה גדולה, ונקראת אבוס מפני שמתוך שהם עמלים - אוכלים הרבה, ואובסין אותם כבהמות] , לפי שאם אחד מהם אוכל מעט, נמצא מהנה את חבירו.

ולא יעשה עמו באומן. דהיינו, שדרך עובדי אדמה לחפור שורות שורות. ואסור למודר לעבוד עם המדיר בשורת הכרם. והטעם, לפי שכשהמדיר חופר לפניו את הקרקע, מרפה הוא את הקרקע, ונמצא שמהנהו [151]. ואף אם חבירו חופר רחוק ממנו - אסור, משום שגוזרין רחוק - אטו קרוב.

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: עושה - והוא ברחוק ממנו, ואין גוזרין רחוק אטו קרוב.

גמרא:

בקרוב לא פליגי רבי מאיר וחכמים - דלכולי עלמא אסיר.

כי פליגי - ברחוק:

רבי מאיר סבר: גזרינן רחוק - משום קרוב, דבקרוב אסור, משום דקא מרפי לה לארעא קמיה. וגוזרים אף ברחוק, שלא יבוא לעשות עמו בקרוב.

ורבנן סברי: לא גזרינן רחוק אטו קרוב.

הערות

[142] כך כתב הר"ן. והתוס' כתבו דהיינו לפי שהחולה מתבייש כשמזכירין אותו.

[143] כך כתב הר"ן ותוס'. והרא"ש כתב להיפך, שאינו נוטל שכר, ומצוה קעביד.

[144] ר"ן. וכנראה שכוונתו לומר, שהרופא מצוה קעביד, ולכן אין איסור כשמרפא את החולה, וכעין דברי הרא"ש. וכתב הר"ן, דהיינו דווקא כשיש שם רופא אחר. אבל אם אין שם - מרפא את בהמתו, שהרי אין לך השבת אבידה גדולה מזו. ומכל מקום, אף כשיש שם רופא אחר, מותר לו לרפא את המודר עצמו, לפי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. והרא"ש ותוס' כתבו, דלא הוי כמחזיר אבידה, שלהחזיר אבידה - מצוה היא, אבל אין מצוה לזון בהמתו [ועיין עוד בתוס']. וכן כתב הראמ"ה בדעת הרמב"ם. וכתב הטעם דלא הוי השבת אבידה, משום דאפשר דמרפא לה, ואפשר דקטיל לה. משא"כ גבי אדם, דספק נפשות הוא, שייך ביה מצוה.

[145] וברפואת גופו, אפילו לשים את הסם בידיו על גופו של המודר - מותר. והיינו דוקא כשהסם של המודר, אבל משל המדיר - לא. שאפילו כשאין למודר ממה שיתרפא, דמצוה קא עביד, אפ"ה, כיון שהוא נותן לו משלו מיד ליד - אסור, כפי ששנינו שהמודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל, שצריך שיניח חבירו על גבי הסלע, ולא שיתן מידו לידו ממש. ומיהו, כשהחולה אסר על עצמו נכסיו של רופא, אפשר שמותר אף בסם של הרופא, שהרי מן חיותיה לא אדריה. ר"ן.

[146] וברא"ש כתב, דקמ"ל דלא חיישינן שמא ישן אצלו.

[147] כתב הרא"ש, דכיון שהדירו, מסתמא שונאין זה את זה יותר משני אכסנאין, שהדין הוא שמותר להם לאכול על שולחן אחד, זה בשר וזה גבינה, ואין חוששין שמא יאכל אחד משל השני. והריטב"א כתב, דשאני נדרים דחמירי, ומזהר זהיר. והרמב"ם בפירוש המשנה כתב: שמא יניח המדיר חתיכה אחת טובה ולא יאכל אותה - כדי שיאכל אותה המודר, או יקרב אותה לפניו, ונמצא מהנהו.

[148] כך כתב הר"ן. והריטב"א כתב, דחיישינן שמא ירבו בשביל המדיר, ונמצא מהנהו.

[149] כך פירש הר"ן. והרא"ש פירש, דהיינו שלאחר שאכלו מה שבקערה, מחזירין אותה לבעל הבית, וממלא אותה עד שיאכלו כל שבעם. נמצא שאינו מהנה את חבירו, שהרי בכל מקרה נותנים להם כל שבעם.

[150] ומכאן מוכח שרבי יהודה של משנתינו, בא לפרש את דברי תנא קמא, ולא לחלוק עליו. שאם הוא חולק עליו, אם כן מני תנא דמתניתין? לא רבי מאיר ולא רבי יהודה! ? ר"ן.

[151] כך משמע מכמה ראשונים, דהאיסור הוא דווקא אם חופר עמו באותה שורה. אבל הריטב"א כתב שלא יחפור המודר קרוב לשורתו של המדיר.

כחיזרא לדיקלי [כמו הקוצים שמקיפים סביב לדקל], שהם שומרים אותו, אם היה החום בא חד לתלתין יומין [אחת לשלושים יום], וכי תירייקי לגופא [וכמו סם רפואה לגוף]. רב נחמן בר יצחק אמר: מוטב לו לאדם כשאין לו קדחת, לא היא ולא תירייקה [רפואתה].

אמר רבה בר יונתן אמר רב יחיאל: ערסן יפה לחולה לרפואתו. ושואלים: מאי [מהו] ערסן זה? אמר ר' יונתן: חושלא דשערי עתיקתא דריש נפיא [שעורים ישנות קלופות שמתחילת הניפוי], אמר אביי: בעיין בישולא כעין בישרא דתורא [וצריכות בישול כמו בשר שור], כלומר, בישול רב. רב יוסף אמר: ערסן הוא סמידי דשערי עתיקתא דריש נפיא [סולת של שעורים ישנות שמתחילת הניפוי], אמר אביי: בעיין בישולא כבשרא דתורא [צריכות בישול כבשר שור].

אמר ר' יוחנן: מי שחולה במחלת המעיים בורדם, אין מבקרים אותו, ואין מזכירין שמו מפני שיש בכך בושה לחולה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אין מבקרים אותו? אמר ר' אלעזר: מפני שהוא כמעיין הנובע שכל הזמן בשלשול. ואמר ר' אלעזר: למה נקרא שמו "בורדם" — לפי שהוא כמעיין הנובע (בור— דם).

א ושבים למשנתנו, שנאמר בה שמכל מקום מי שחבירו מודר ממנו הנאה ומרפאהו רפואת הנפש אבל לא רפואת ממון. ומבררים: היכי קתני [איך בדיוק שנה]? אילימא [אם תאמר] ש"רפואת נפש" כוונתו שמרפאהו בחנם, "רפואת ממון" כוונתו בשכר, ליתני הכי [שישנה כך] במפורש: מרפאהו בחנם, אבל לא בשכר! אלא: "רפואת נפש" כוונתה רפואת גופו, "רפואת ממון" היא רפואת בהמתו. אמר ר' זוטרא בר טוביה אמר רב: אף על פי שאסור ברפואת בהמתו של המודר ממנו הנאה, אבל אומר לו "סם פלוני יפה לה לבהמה, סם פלוני רע לה", שמאחר שאינו מטפל בה ממש, אין זה נקרא שמהנה אותו.

ב משנה ורוחץ עמו עם המודר ממנו הנאה באמבטי גדולה שאין בה כל השפעה לכך שאף הוא נמצא באמבטי, אבל לא בקטנה, שאם היא חמה מדי או קרה מדי גורם גוף נוסף הנמצא באמבטי למתן את מידת החום של המים, ונמצא שגורם לו הנאה. וישן עמו במטה.

ר' יהודה אומר: מותר לישן עימו במטה בימות החמה, שאין בכך הנאה כאשר נמצאים יחד, אבל לא בימות הגשמים, מפני שהוא מהנהו במה שמחמם את המיטה. ומיסב עמו על המטה אפילו בימות הגשמים, שאין בכך הנאה. ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי (כלי גדול) שאוכלים ממנו יותר מאדם אחד. שהרי אם משאיר עבור חבירו חלק מן האוכל, גורם לו בכך הנאה. אבל אוכל הוא עמו מן התמחוי החוזר, שאם התמחוי סובב וחוזר שנית בין כל המסובים — יכול לאכול עימו ממנו.

ג גמרא תניא [שנויה ברייתא]: לא ירחץ עמו באמבטי, ולא ישן עמו במטה, בין גדולה בין קטנה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: במיטה גדולה בימות הגשמים, וקטנה בימות החמה מותר, שאין בכך הנאה. רוחץ עמו באמבטי גדולה, ומזיע עמו בקטנה, שאין נוכחותו מביאה תועלת לחבירו. אבל מיסב עמו על המטה ואוכל עמו על השולחן, אבל לא מן התמחוי. אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר. אמר ר' יוסי בר חנינא: הכוונה היא מן התמחוי החוזר לבעל הבית, שהמסובים אינם גומרים את כל המצוי בתמחוי, וכל מי שאוכל ממנו משאיר מקצת, ויש די לכולם.

ד משנה לא יאכל עמו מן האבוס (כלי אוכל) ששמים לפני הפועלים, ולא יעשה עמו עבודה באומן (שורה אחת בכרם), אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: עושה והוא ברחוק ממנו ולא כשהוא קרוב לו, שיש בכך משום עזרה לו.

ה גמרא כשעובד אתו בקרוב — הכל לא פליגי דאסיר [אינם חלוקים שאסור]. כי פליגי [כאשר נחלקו] במשנה הרי זה ברחוק ממנו, ר' מאיר סבר: גזרינן [גוזרים אנו] רחוק משום קרוב, דקא מרפי לה לארעא קמיה [שבקרוב הוא מרפה את האדמה לפניו] על ידי שעודר בה, ומיקל עליו. ורבנן סברי [וחכמים סבורים ]: לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

like thorns for palm trees, as the thorns prevent people and animals from touching and ruining the dates. The fever is advantageous if its incidence is once in thirty days, and it is like an antidote [tiraiki] for poison in the body. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: It is preferable for one to have neither fever nor the benefits of its capacity to serve as an antidote.

Rabba bar Yonatan said that Rav Yeḥiel said: Arsan is beneficial for the sick person for his cure. The Gemara asks: What is arsan? Rabbi Yonatan said: It is old hulled barley from the beginning of the sifting process. Abaye said: And that barley requires extensive cooking like the meat of a bull. Rav Yosef said: Arsan is fine flour [semida] ground from old barley from the beginning of the sifting process. Abaye said: And that flour requires extensive cooking like the meat of a bull.

Rabbi Yoḥanan said: One does not visit a person suffering from buredam, an intestinal illness, nor is the name of that illness mentioned, because it is embarrassing for the one suffering from the illness. The Gemara asks: What is the reason that one does not visit him? Rabbi Elazar said: It is due to the fact that he is like a flowing spring, as the symptom of the illness is severe diarrhea. And Rabbi Elazar said: Why is the illness called buredam? It is due to the fact that the one suffering from the illness is like a flowing spring, a bottomless pit [bor] of blood [dam].

§ We learned in the mishna that if one is prohibited by a vow from deriving benefit from another, that other person heals him with a cure of the nefesh but not a cure of property [mamon]. The Gemara asks: How is the mishna taught? If we say that cure of the nefesh means that he cures him for free and cure of mamon means that he cures him for a fee, then let the mishna teach this: He cures him for free but not for a fee. Rather, cure of the nefesh means that he cures his body, and cure of mamon means that he cures his animal. Rabbi Zutra bar Toviya said that Rav said: It is prohibited to cure the animal. However, he says to him: Such and such medicine is beneficial for the animal, and such and such medicine is harmful for the animal. Advice, as opposed to treatment, is not considered benefit.

MISHNA: And with regard to another person who is prohibited from deriving benefit from him, one may bathe with him in a large bath [ambati], in which his presence does not affect the other person. However, he may not bathe with him in a small bath, as his presence moderates the temperature of water if it is too hot or too cold, thereby benefiting the other person. And he may sleep with him in one bed.

Rabbi Yehuda says: That is permitted during the days of summer, but he may not sleep with him in one bed during the rainy season, i.e., the winter, because he benefits him by warming the bed. And he may recline with him on a divan even during the rainy season, as no benefit is involved. And he may eat with him at the same table, but not from a common platter from which several people eat, as if one leaves food on the platter, the other derives benefit from him. However, he may eat with him from a platter that returns to the host, as everyone takes a small portion and leaves food on the platter. No benefit is derived. Since there is enough food for everyone, none of the diners receives part of another’s portion.

GEMARA: It is taught in a baraita: One may neither bathe with him in a bath nor sleep with him in a bed, and there is no difference whether it is a large bed or whether it is a small bed; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: It is permitted for him to sleep with him in a large bed during the rainy season and a small bed during the days of summer, as no benefit is derived. He may bathe with him in a large bath and sweat with him in a small one, as his presence provides no benefit for the other. However, he may recline with him on a divan, and he may eat with him at the same table but not from a common platter. However, he may eat with him from a platter that returns. Rabbi Yosei bar Ḥanina said: That means a platter that returns to the host.

MISHNA: One may neither eat with him from the large vessel of food placed before the laborers, nor may he work with him in the same row in a vineyard; this is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: He may work in the same row with him provided that he is at a distance from him. If he is close, the other would derive forbidden benefit from him.

GEMARA: In a case where one is proximate to the other, the tanna’im do not disagree that it is prohibited for them to work together. When they disagree, it is in a case where one is distant from the other. Rabbi Meir holds: We issue a decree prohibiting their working together when one is distant from the other, due to the prohibition against their working together when one is proximate to the other, as he loosens for him the earth before him. And the Rabbis hold: We do not issue a decree.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומרפאהו רפואת נפש אבל לא רפואת ממון. רפואת נפש גופו רפואת ממון בהמתו אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב אבל אומר לו סם פלוני יפה לה סם פלוני רע לה: ירושלמי* רבי יוסי ורבי יודן חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו וחרינא אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו כאן בשאין לו מי שירפאנו (ב) אם כשיש לו מי שירפאנו אפילו רפואת נפש לא ירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות ומסתברא לן לפום גמרא דילן דלא שנא מדיר מנכסיו ולא שנא אף מגופו חד דינא והלכתא כמאן דמוקי לה מתניתין בשיש לו מי שירפא את בהמתו דהיינו טעמא דאסור משום דאפשר אף על ידי בעלים עצמן שיאמר להם זה סם פלוני יפה לה סם פלוני רע לה דכיון דאפשר בבציר מיניה לאו השבת אבידה הוא אבל היכא דלא אפשר בהכי כגון שאחזה דם וכיוצא בחולי זה שאי אפשר לשהות ונזדמן לה זה באותה שעה מרפא אותה ואינו חושש דלא נפקא מכלל אבידה דתנן ומחזיר לו אבידתו מאי טעמא איהו מצוה דגופיה קיים והלה [כי] קמתהני במידעם דנפשיה קמתהני:

לא יאכל עמו מן האבוס שלפני פועלים ולא יעשה עמו באומן דברי רבי מאיר וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק ממנו:

בקרוב (ג) לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק רבי מאיר סבר גזרינן דחוק משום קרוב משום דקא מרפי לה לארעא קמיה ורבנן סברי לא גזרינן:

רפואת נפש גופו רפואת ממון בהמתו. פירשו בתוספות [כאן ד"ה רפואת בהמתו] לפי שאינו מצוה לרפאות בהמתו, ולומר שאינו מותר אלא במקום מצוה. ואינו מחוור בעיני, דאין לך משיב אבדה גדול מזה, ומדין השבת אבדה הוא חייב לרפאות בהמתו, אלא טעמא הכא דכיון דיכול לומר הטיל לה סם פלוני, והשמר מסם פלוני, הרי היא יכולה להתרפאות על ידי אחרים, וכשיש שם רופא אחר אינו מצווה ברפואת ממונו, וגופו אפילו במקום שיש שם כמה רופאים אחרים מותר לרפאותו, לפי שלא מכל אדם זוכה להתרפאות. ובודאי ממקום שאי אפשר לרפאות בהמתו אלא על ידו מרפא אף בהמתו משום השבת אבידה, דתנן [לעיל (נדרים לג, א)] ומשיב את אבדתו דבמצוה דנפשיה קא עסיק, ואידך במידעם דנפשיה קא מתהני, וכדכתיבנא בריש פרקין. [לעיל (נדרים לד, א) ד"ה לא שנו]. אחר כך מצאתי כך בירושלמי דגרסינן התם [כאן פרק רביעי הלכה ב'], תמן תנינן מרפאהו רפואות נפשות אבל לא רפואות ממון, ר' יודן ור' יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו, כאן במדירו מנכסיו, וחרינא אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו, כאן בשאין לו מי שירפאנו, אבל רפואת נפש לא ירפאהו, שלא מכל אדם זוכה להתרפאות. כך מצאתיה, ונראה שיש שבוש בגירסא, והכי גרסינן אם יש לו מי שירפאנו רפואת ממונו לא ירפאנו, [אלא – לפי השי"מ] רפואת נפש ירפאנו, שלא מן כל אדם זוכה להתרפאות, אבל אומר (להם) [לו] סם פלוני יפה (לו) [לה – לפי השי"מ והגמרא], ומינה דברפואת גופו משים לו ביד סם. ויש מי שפירש דדוקא הוא שיהא הסם משל מודר, הא משל מדיר לא דהא קא מיתהני מיניה. ויש מי שפירש דאפילו מדיר מותר, דמחיותיה לא אדריה. ואינו מחוור טעם זה בעיני, דלא אמרו אלא שאם מדיר את חברו אינו מדירו במקום שהוא צריך לו לחיותו כההיא דלעיל, ואפשר נמי שהמודר הנאה מחברו ואינו מדיר עצמו מהנאת חברו [במקום חיותו, ונפקא מינה שאם הדיר עצמו מהנית חברו] ואין לו מה יאכל שהוא יכול להזון משלו, ואף זה צריך עיון, אבל המדיר הנאתו על חברו, שיהא משייר בדעתו שיהנהו במקום חיותו של חברו, בכי הא לא אשכחן, דאם כן [לקמן (נדרים מג, א)] אין לו מה יאכל למה יתן לאחרים, ולמה מפקיר, יאכילנו ביד, אלא שאפשר שדינם עולה יפה, לפי שהוא בעצמו לא נדר במקום מצוה, ומשום כך נכנס ומבקרו ומרפאהו רפואת נפשות, וכיון שכן אף לרפאותו בסם שלו מותר דמאי שנא. ואם תאמר אם כן אף הוא מאכילו במקום שאין לו מה יאכל, דמצוה דנפשיה קא עביד, לא היא דהתם לאחר גמר מצותו אידך מתהני משל מדיר, ולא דמי להשבת אבדה, אבל (רפואת) [רפואה] מצותו ורפואתו באין כאחד, והוא שישים לו הוא עצמו, הא ליתן לו ואחר כך (משבחנו) [מחבשנו – לפי השי"מ] לא שכבר נהנה וצריך עיון.

ואוכל עמו מן התמחוי החוזר. ופירשה בגמרא ר' יוסי ב"ר חנינא מן התמחוי החוזר לבעל הבית, ופירש הרמב"ם ז"ל [הפלאה הלכות נדרים פרק ו' הלכה ט'] שאם אכל שמעון מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה לבעל הבית, (יחזיר) [יחזור – לפי השי"מ] בעל הבית ויניחנה לפני ראובן המודר הנאה משמעון, מותר ראובן לאכול מאותה קערה, ואין חוששין שמא הניח (והותיר) [נתח טוב – לפי השי"מ וברמב"ם לפנינו] בשבילו, והפירוש הנכון ששניהם אוכלים בקערה אחת גדולה משל אחרים, שיש בה די לשניהם לשתות ולהותיר. וכן פירשו בירושלמי [כאן פרק רביעי הלכה ד'], תני מן הכוס החוזר, איזהו כוס החוזר, תמן אמרין קונדיטין. רבנן דהכא אמרי מליי מי (סוכוס קדחין) [סורס וקדחין – לפי השי"מ] ושתין ומחזירין. ופירושו כתמחוי החוזר לבעל הבית, שיש לו לאכול ולשבוע ולהותיר, ויש שאמרו קונדיטין מפני שיספיק ממנו לאדם במעט, ויש בו בכוס אחד לשתות ולהותיר, וכן פירשה הראב"ד ז"ל [שם בהשגות].

רבי יהודה אומר גדולה בימות הגשמים, וקטנה בימות החמה. ומתניתין כולה רבי יהודה הוא, והכי קתני ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה, וישן עמו במטה, שרבי יהודה אומר בימות החמה, אבל לא בימות הגשמים.

ואוכל עמו על השלחן. כלומר ולא גזרינן שמא יאכל משלו, ותמיהא מאי שנא מבשר וגבינה שאינן עולין על שלחן אחד, ושמא התירו דאימת נדרים עליהם ומזהר זהירי.

רבי יהודה פוסל. כלומר פוסל לטבילה כיון דמכזבין כלל ראיה הוא דמן הגשמים נתרבו עד שיהא נהר גדול שאינו מכזב לעולם:

וכ"ש ביום שהגשמים יורדין בו שהנהרות רבין ביותר דלכ"ע אין המים מטהרין אלא בזוחלין. פי' דאפילו דשמואל קמייתא מודה בהא כדפרישית דהא ודאי מן הנוטפין אתו שהרי אף הנחלים ושלוליות של נחלים וחרדליות שבהרים מושכין מים כנהרות ולית להו כיפה דמרבי מיניה ואינהו הוא דמרבו להו לנהרות ובהא ליכא מאן דפליג כלל דדבר הנראה הוא ומאן דמורי להו להיתרא בהנך מילי לא עביד שפיר עכ"ל רבינו ז"ל ופירושו הלכך נקטינן הלכה למעשה דכל היכא שהנהר גדול יותר ממה שהוא דרכו אע"ג דלא חזינן הכא גשמים ושלגים חיישינן לגשמים ושלגים דעלמא ואין טובלין בו לעולם בזוחלין ואפילו ביומי תשרי עד שיודע לנו בברי שלא נתרבה ריבוי הפוסל מחמת גשמים ושלגים דהוו נוטפין רובא אבל אם אין הנהר גדול לפנינו יותר ממה שהיה אין חוששין מסתמא לומר שמא ירדו עליו גשמים וטובלין בו וכן הלכה למטשה ונקטינן לחומרא דכל היכא שהנהר גדול אין טובלין בו כלל ואפילו במקום עיקרו של נהר שהיה הולך שם מעיקרא:

(גופא) גרסינן בפ' מעשר בהמה [דף נה.] הנודר ממי פרת אסור בכל מימות שבעולם היכי דמי אילימא דאמר לא שתינא מפרת מפרת הוא דלא שתינא הא מנהרא אחרינא שתינא אלא לא שתינא ממיא דאתו מפרת. פי' וכלהו נהרי ממיא דפרת מתברכי:

והא דתנן ומרפאהו רפואת נפשות אבל לא ריפוי ממון רפואת נפשות גופו רפואת ממון בהמתו אמר רב זוטרא בר טוביה אבל אומר לו סם פלוני רע לה וסם פלוני יפה לה. פי' ובתר הכי מרפא לה בסממנין דנפשיה:

ירושלמי ר' יודן ור' יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו וחרינא אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו כאן בשאין לו מי שירפאנו אם בשיש לו מי שירפאנו אפילו רפואת נפש לא ירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות ע"כ. כתב רבינו ז"ל ומסתברא לן לפום גמרא דילן דלא שנא מדירו מגופו ולא שנא מדירו מנכסיו חד דינא אית להו. פי' דבין בהא בין בהא מרפאהו רפואת גופו ולא רפואת בהמתו והלכתא כמאן דמוקים מתני' כשיש לו מי שירפא את בהמתו דהוי טעמא משום דאפשר על ידי בעלים עצמן שיאמר להם סם פלוני רע לה וסם פלוני יפה לה וכיון דאפשר בבציר מיניה לאו השבת אבידה הוא אבל היכא דלא אפשר בהכי כגון שאחזה דם וכיוצא בחולי זה שאי אפשר לשהות ונזדמן לו זה באותה שעה מרפא אותה אפי' בסממנין דמודר ואינו חושש דלא נפקא מכלל אבידה דתנן ומחזיר לו אבידתו. מ"ט איהו במצוה דגופיה עסיק והלה כי מתהני במידעם דנפשיה קא מתהני. פי' דבסממנין דידיה מתרפא ובמקום שנוטלין [שכר] יטול שכר או תפול הנאה להקדש: ומסתבר לי דברפואת גופו אע"פ שיש לו מי שירפאהו חייב הוא לרפאותו אם הוא ראוי לכך דפקוח נפש מילתא רבה וחייב לפקח אע"פ שיש אחרים מפקחים וה"ה דאי לית ליה לאידך סממנין דמרפא אותו בסממני עצמו [פסחים כה ] שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד. כן דעת מורי רבינו נר"ו:

מתני' לא יאכל עמו מן האבוס שלפני פועלים. פי' קערה גדולה שהפועלים אוכלין בה ביחד ולהכי מיקריא אבוס ולהכי לא יאכל בה עם המדיר דחיישינן שמא ירבו שם בשביל המדיר או שמא ימשוך ידו בשבילו ומתהני מיניה:

ולא יעשה עמו באומן דברי ר"מ. פירוש דרך עובדי אדמה לחפור שורות שורות וכל אחד מהם בורר שורה לעצמו לחפור אותה ונקראת אומן בלשון המשנה כאותה ששנינו בב"מ [דף צא:] ואוכל מאומן לאומן וקתני הכא שלא יחפור המודר בקרוב לשורתו של מדיר דקא מהני ליה מדיר דמרפי ליה לארעא קמיה וחכמים אומרים עושה הוא ברחוק ממנו:

גמ' בקרוב כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי ברחוק מר סבר גזרינן רחוק אטו קרוב ומר סבר לא גזרינן והלכתא כוותייהו:

כי חיזרא לדיקלא. סיב הגדל סביב הדקל שמגין על הדקל:

כתרייקי לגופא. טרייקא הוא סם עשוי מתערוב' המינין:

חושלא דשערי. שעורים קלופים:

אין מזכירים שמו. שלא יתבייש החולה:

רפואת נפש בחנם. שאדם עושה מנפשו ומרצונו בלא קבלת שכר [דמצוה] קא עביד ולא מהני ליה כיון דאין נוטל עליה שכר:

רפואת נפש גופו. וכשנכסי רופא אסורין על החולה דמצוה קא עביד ואין נוטלין עליה שכר:

רפואת ממון בהמתו. דלא מצוה קא עביד וקא מהני ליה אף אם אין נוטלין עליה שכר ולא הוי כמחזיר אבידתו שהתורה לא צותה לרפאות בהמה של חבירו:

מתני' רי"א באמבטי גדולה אבל לא באמבטי קטנה. ר"י בא לפרש דברי ת"ק אבל לא בקטנה אם אמבטי של מים המים מתרבין בשבילו ואם אמבטי של זיעה מרבין לו חום בשבילו:

ומיסב עמו במטה. ולא חיישינן שמא יישן אצלו:

ואוכל עמו על השולחן. ולא חיישי' שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאין זה את זה טפי משני אכסנאין על שולחן א' זה בשר וזה גבינה:

מן התמחוי החוזר. מפרש בגמרא:

אבוס של פועלין. כלי גדול כאבוס של בהמה אע"פ שיש בו מאכל הרבה לא יאכל עמו:

לא יעשה עמו באומן. בשורת הכרמים לא יחפור עמו מפני שהוא מרפה את הקרקע ומהנהו:

גמ' גדולה בימות הגשמים. מותר שהוא מתרחק ממנו ואין מחממו וקטנה בימות החמה מותר מפני שהוא מצטער מפני החום:

ומזיע עמו בקטנה. דבזיעה בעלמא אין תוספת חום:

התמחוי החוזר לבעל הבית. לאחר שאכלו מה שבקערה מחזירין אותה לבעה"ב וממלא אותה עד שיאכלו כל שבעם הלכך אפילו אוכל יותר מחבירו אינו נהנה משל חבירו דבלאו הכי נותנין להם כל שבעם:

היכי קתני דמי אילימא רפואת נפש בחנם שעושה חסד בעבור נפשו ורפואת ממון בשכר וכגון שנכסי חולה אסורין על המבקר דאי בשנכסי מבקר אסורין על החולה יותר הוא חמור בחנם אבל לא בשכר ליתני הכי מרפאהו בחנם אבל לא בשכר אלא רפואת נפש גופו רפואת ממון בהמתו ובשנכסי רופא אסורין על הולה שאם נכסי החוהל אסורין על הרופא ירפא בין גופו בין בהמתו בחנם שאין הרופא נהנה אלא החולה א"ו כגון שהרופא הדיר את החולה מנכסיו הילכך רפואת נפש דאיכ' סכנב מרפאהו אפי' בחנם וכ"ש בשכר דאדעת' דהכי לא אדרי' שיראה במיתתו ולא יעזור לו ויעבור על לא תעמוד על דם רעך אבל רפואת בהמתו אסורה אפי' בשכר וכ"ש בשכר דאדעת' דהכי לא אדרי' שיראה במיתתו ולא יעזור לו ויעבור על לא תעמוד על דם רעך אבל רפואת בהמתו אסורה אפי' בשכר שהנאה היא לו כשמשתכר בפעולתו כדפרישית לעיל וכ"ש בחנ ם וסתם ופסק התנ א את דבריו שרפואת נפש מותרת ורפואת ממון אסורה בכל טצצדקי בין בחנם בין בשכר ומדסיפא בחוהל מודר רישא נמי בחוהל מודר וכדתריצנא בריש' שנוטלין שכר על הישיבה ולא על העמידה הלכך הישיבה אסורה בכר וכל שכר בחנם:

ורוחץ עמו באמבטי גדולה אבל לא בקטנה פ' דבקטנה איכ' הנאה טובא וחשיב' הנאה אבל אמבטי גדולה היא הנאה כל דהוא ולא חשיב' הנאה:

וישן עמו במטה פי' סתם קאמר בין גדולה בין קטנה בין בימות החמה בין בימות הגשמים דלא חשיב' לי' לת"ק הנאת חימום המטה כ"א הנאה פורת' ואפי' קטנה בימות הגשמים ר' יהוד' אומר בימות החמה אבל לא בימות הגשמים פי' מדלא פליג אלא במטה מכלל דאמבטי מודה לת"ק דגדולה לא חשובה הנאה ואע"ג דלא פירש במתני' באיזה מטה קאמר פי' בברייתא' דלא אסר אלא קטנה בימות הגשמים תנא לא ירחץ עמו באמבטי ולא ישן עמו במטה בין גדולה בין קטנ ה דברי ר"מ פי' האי בין גדוהל בין קטנה אתרווייהו קאי בין אאמטה בין אאמבטי דס"ל לר"מ כל הנאה אסורה לי ואפילו הנאה כל דהוא ומטה גדוהל נמי אפילו בימות החמה אי אפשר שלא יתקרר אדם כמשיב הרוח ונמצ' חבירו מגין עליו ר' יהוד' אומר מטה גדולה בימות הגשמים וקטנה בימות החמה מורתת פי' ואינה אסורה אלא קטנה בימות הגשמים דחשיב' הנאתה נמצאו עכשיו ג' חלוקות במטה ת"ק דמתני' שרי כל מטה אפיל וקטנה בימות הגשמים ור' מאיר אסר כל מטה ואפ'י גדולה בימות החמה ור' יהוד' שרי כולהו לבד מקטנה בימות הגשמים והיא היא מאי דאסר ר' יהוד' במתני' ורוחץ עמו באמבטי גדולה פי' פליג נמי עם ר"מ ושרי באמבטי גדולה דהאי הנאה פורתא ולא אסר אלא אמבטי קטנה כת"ק דמתני':

אר"י בר' חנינא מן התמחוי החוזר לבעל הבית פי' כל המצוה משימם בעל הבית בתמחוי ומחלק לכל האורחין והמותר בתמחוי מחזירן לפנ יו ואע"פ שאסרנו אותו לאכול עמו בתמחוי א' דוק' כששמו התמחוי לפניהן ובעה"ב נותן שם המצות לשניהם ביחד דיש לחוש שמא ירבה בשביל כבוד הנודר ונמצא המודר הנאה בעבורו אבל אחר שחילק מצות כלולן וחזר התמחוי לפנ י בעה"ב רשאין לוכל שם שניהן שכל אחד כשלוקח ואוכל משלו הוא אוכל מה שמזכה לו בעה"ב ואין זה נהנה מזה:

רפואת נפש גופו. רפואת. ממון בהמתו. פירשו בתוס' לפי שאינו מצווה לרפואת בהמתו ולומר שאינו מותר אלא במקום מצוה. ואינו מחוור בעיני דאין לך משיב אבידה גדול מזה ומדין השבת אבדה הוא חייב לרפאות בהמתו. אלא טעמא הכא משום דכיון דיכול למימר הטיל לה סם פלוני והשמר מסם פלוני הרי היא יכולה להתרפאת על ידי אחרים ובשיש שם רופא אחר וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. אחר כך מצאתיה כך בירושלמי דגרסינן התם תמן תנינן מרפאהו רפואת נפשות אבל לא רפואת ממון רבי יודן ורבי יוסי חד אמר כאן במדירו מגופו כאן במדירו מנכסיו וחרינא אמר כאן בשיש לו מי שירפאנו כאן בשאין לו מי שירפאהו אבל רפואת נפש לא ירפאנו שלא מהכל אדם זוכה להתרפאות כך מצאתיה. ונראה שיש שיבוש בגירסא והכי גרסינן אם (לא) יש לו מי שירפאנו רפואת ממונו לא ירפאנו אלא רפואת נפש ירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפות. הרשב"א ז"ל. וכתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא לן לפום גמרא דילן דלא שנא מדירו מנכסיו ולא שנא אמר אף מגופו חד דינא הוא. והלכתא כמאן דמוקי לה להא מתניתין בשיש לו מי שירפא את בהמתו דהיינו טעמא דאסור משום דאיפשר אף על ידי בעלים עצמם שיאמר להם זה סם פלוני יפה לו זה סם פלוני רע לו דכיון דאיפשר (בזור) בבר מיניה לאו השבת אבידה הוא כלומר ואסור לרפאתו הוא עצמו. אבל היכא דלא איפשר בהכי כגון שאחזה דם וכיוצא בחולי זה שאי איפשר לשהות ונזדמן לו זה באותה שעה מרפא אותה ואינו חושש דלא נפקא מכלל השבת אבידה דתנן ומחזיר לו אבידתו מאי טעמא איהו מצוה דגופיה קיים והלה כי מתהני במדעם דנפשיה מתהני. פירוש שהרי בסמני דמודר הוא דקא מרפא לה. עד כאן.

אבל אומר לו סם פלוני יפה לו ומינה דברפואת גופו משים לו ביד סם. ויש מי שפירש דדוקא הוא שיהא הסם משל מודר הא משל מדיר לא דהא קא מתהני מיניה. ויש מי שפירש דאפילו מדיר מותר דמחיותיה לא אדריה. ואינו מחוור טעם זה בעיני דלא אמרו אלא שהמדיר את חברו אינו מדירו במקום שהוא צריך לו לחיותו כההיא דלעיל ואיפשר נמי שהמודר הנייה מחברו אינו מדיר עצמו מהניית חברו במקום חיותו ונפקא מינה שאם הדיר עצמו מהנית חברו ואין לו מה יאכל שהוא יכול להזון משלו ואף זה צ"ע. אבל המדיר הנאתו על חבירו שיהא משייר בדעתו שיהנהו במקום חיותו של חברו בכי הא לא אשכחן דאם כן אין לו מה יאכל למה נותן לאחרים ולמה מפקיד יאכילנו ביד אלא שאיפשר שדינם עולה יפה לפי שהוא בעצמו לא נדר במקום מצוה ומשום כך נכנס ומבקרו ומרפאהו רפואת נפשות וכיון שכן אף לרפאותו בסם שלו מותר דמאי שנא. וא"ת אם כן אף הוא מאכילו במקום שאין לו מה יאכל דמצוה דנפשיה קא עביד לא היא דהתם לאחר גמר מצותו אידך מיתהני משל מדיר ולא דמי להשבת אברה אבל רפואה מצותו ורפואתו באין כאחד והוא שישים לו הוא עצמו הא ליתן לו ואחר כך מחבשנו לא שכבר נהנה וצ"ע. הרשב"א ז"ל.

מתניתין ואוכל עמו על השלחן. פירוש ולא גזרינן שמא יתן לו כדאמרינן בזה אוכל בשר וזה גבינה דהכא אימת נדרים עליו.

אבל אוכל הוא מן התמחוי. בגמרא מפרש מן התמחוי החוזר לבעל הבית והיא קערה גדולה וכו'. ובפרושי הרב ר"א אב בית דין ז"ל כתב שאחר שמסדרין לאורחין לכל אחד קערתו בא לפני בעל הבית קערה גדולה וכדי לכבד בה את האורחין הוא משלחה לפני המסובין והן אוכלין ממנה מעט ועלה קתני שהמדיר והמודר אוכלין בה לפי שאינה שלהן דשל בעל הבית היא. הרנב"י ז"ל.

פיסקא ואוכל עמו מן התמחוי החוזר. ופירשה בגמרא רבי יוסי בר חנינא מן התמחוי החוזר לבעל הבית. ופירש הרמב"ם ז"ל שאם אכל שמעון מקערה שהוא יודע שכשיחזירנה לבעל הבית יחזור בעל הבית ויניחנה לפני ראובן המודר הנאה משמעון מותר ראובן לאכול מאותה קערה ואין חוששין שמא הניח נתח טוב בשבילו. והפירוש הנכון ששניהם אוכלין בקערה אחת גדולה משל אחרים שיש בה כדי לאכול ולהותיר ולהחזיר לבעל הבית. וכן מכוס גדול שאחד משקה אותם שיש בו די לשניהם לשתות ולהותיר. וכן פירש בירושלמי תני מן הכוס החוזר איזהו כוס החוזר תמן אמרין קונדיטון רבנין דהכא אמרי מליי מי (סויכוס) סורוס קדחין ושתין ומחזירין. ופירוש בתמחוי החוזר לבעל הבית שיש בו לאכול ולשבוע ולהותיר. ויין קונדיטון שאמרו מפני שיספיק ממנו לאדם במעט ויש בו בכוס אחת לשתות ולהותיר. וכן פירשה הראב"ד ז"ל. הרשב"א ז"ל. וכתב בפירוש וז"ל: אבל לא אוכל עמו מן התמחוי אפילו בסעודה שאינה שלהם אין אוכל עמו בתמחוי אחד לפי שירבה בעל הבית בשבילו בתמחוי והוה ליה לאידך הנאה. אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר עמו לבעל הבית שהיו נוהגין שהשמש מחזיר את התמחוי על כל בני הסעודה ומוסיף בקערות מן התמחוי ולאחר שהיו אוכלים כל בני הסעודה היה השמש מחזר התמחוי מן הבעל הבית שאין רוצה להוסיף להם כלום הילכך קודם חזרת התמחוי לבעל הבית אין אוכל עמו בתמחוי דודאי ירבה בתמחוי בשבילו של מדיר והוה ליה הנאה. אבל לאחר שהחזיר השמש התמחוי לבעל הבית אוכל עמו בתמחוי משיור בני הסעודה לפי שבשיור לא עבדי רבוי תמחוי כלל. פירוש. ועיין לעיל בפירוש המשנה. ואוכל עמו על השלחן כלומר ולא גזרינן שמא יאכל משלו. ותמיהא מאי שנא מבשר וגבינה שאינן עולין על שולחן אחד ושמא התירו דאימת נדרים עליהם ומיזהר זהירי. הרשב"א ז"ל.

גמרא ולא ישן עמו במטה בין גדולה בין קטנה דברי רבי מאיר. והשתא הוו שלש מחלוקת דתנא דמתניתין סבר וישן עמו בין בגדולה בין בקטנה ורבי מאיר דבריתא סבירא ליה איפכא ורבי יהודה הוה ליה מכריע. וקיימא לן כותיה שהרי לא גילו דעתם תנא דמתניתין ורבי מאיר דבריתא שיש לחלוק בין בימות החמה בין בימות הגשמים וכן כתב הר"ם ז"ל כרבי יהודה. ויש גרסאות דגרסי במתניתין ולא ישן עמו. ולפי זה סתם מתניתין רבי מאיר וקיימא לן כותיה דסתם מתניתין היא והראשונה עיקר. הרי"ץ ז"ל.

רש"י הימנו דם הס"ד הנובע שקופץ הד"א:

[כדמפרש] בגמ' שדרכן כו' המותר לא הוא דבור אחד:

ברא"ש החולה דמצוה הוא דבור אחד עליה שכר הס"ד:

בד"ה רפואות ממון כו' אף אם כצ"ל:

בד"ה לא יעשה כו' שהוא מרפה את כצ"ל:

בד"ה גדולה כו' הגשמים מותר כצ"ל:

רבינו נסים על הרופא הס"ד בירושלמי הס"ד ברישא וישן כצ"ל:

בד"ה באומן כו' ומש"ה לא יעשה כו' כצ"ל:

גמרא ברה"ע כי תירייקי. כצ"ל בל"ו:

במשנה וישן עמו במטה. מש"כ התוי"ט ור"מ ור"י הלכה כר"י תמה בתור"ע דהא קי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו. תמיהתו אינה אלא על לשונו אבל לענין דינא ודאי ה"ל כסתם משנה כיון דלא הובאה בה דעת ר"מ. אולם בדינא דעשיית אומן דבמשנה הסמוכה שפסקו ג"כ דלא כר"מ ודאי קשה ואולי הואיל דבכולן חד טעמא הוא משום גזירה. כיון דבדינא דלעיל לית הלכתא כוותי' ה"ה הכא:

ר"ן ד"ה אבל לא מן התמחוי. נמצא מתהני משל חבירו. כצ"ל:

רא"ש במשנה ד"ה רי"א. אם אמבטי של זיעה מרבים לו חום בשבילו. תימה דבברייתא קאמר ר"י בפירוש דלהזיע מותר אף בקטנה. והא דנראה מדבריו שגירסתו היתה ורוחץ עמו באמבטי רי"א באמבטי גדולה כו'. לא מצאתי גירסא זו באיזו מקום וכן בפסקיו העתיק כגי' שלפנינו:

גמ׳ כחזרא לדקלא כצ"ל:

רש״י ד״ה אבל אוכל הוא מן התמחוי כו׳ לבעל הבית שיש לו אוכלין הרבה כצ״ל:

ברא״ש ד״ה רפואת ממון כו׳ שהתורה לא צותה לרפאת כו׳. נ״ב בדאפשר ע"י אחר:

כְּחִיזְרָא לְדִקְלָא חַד לַתְּלָתִין יוֹמִין כְּתִרְיָקָא לְגוּפָא. נראה גם חכמי הרופאים האחרונים מודים בזה כי כן מצאתי ברוח חיים שהוא העתקת ספר רפואה לרופא מובהק של מלך פרוסייא שכתב תחלואי הקדחת המה התרופה העקרית אשר באמצעיתם יפעל הטבע את בישול המזון ותיקונם ודחיית המותרות והנשחתות על ידי תנועת סדר הכלים הנצרכים למרוצת המצים המסבבים חוזק פעולת הלב ושאר העורקים עם חמימות ותנועות המצים וכו' עיין שם הדברים בהרחבה. מיהו התועלת היא אם תבא כשיעור מצומצם כפי צורך התועלת דוקא אבל אם תתרבה ותוסיף על שיעור הראוי תזיק מאד ולכך אמר רב נחמן 'לא היא ולא תרייקא' השם יתברך ברחמיו יסיר ממנו ומכל ישראל כל חולי ומחלה וירפא כל חולאי עמו ישראל ברחמים אמן כן יהי רצון.

אֵין מְבַקְּרִים וְאֵין מַזְכִּירִין שְׁמוֹ. נראה הטעם דאין מזכירים שמו, כי על כל מין חולי יש ממונה בפני עצמו ואלו הממונים על חולי זה של 'ברדם' מידתם להתפעל בשומעם שם החולי הזה מפי בני אדם שאז יכבידו החולי על כל אותם בני אדם שהם חולים בו! וכאשר תמצא לחז"ל שאין דרכם להזכיר שם צרעת בפירוש אלא קורין לחולי הצרעת בשם 'דבר אחר' וכמו שאמרו אכילת בשר ודגים ביחד קשה לדבר אחר, והיינו טעמא הוא משום הכי.
ומה שאמר רש"י ז"ל שקופץ מזה לזה נראה דמדמהו לחולי הדבר דכתיב ביה יַדְבֵּק הֳ' בְּךָ אֶת הַדָּבֶר (דברים כח, כא) שהוא חולי המדבק בר מינן.

בהר"נ ד"ה אלא רפואת כו' דהא תנן וכו'. תמיהני הא שם אין הטעם דמשום מצוה רשאי ליהנות אלא משום דנותן לו את שלו ומונע רק לאחרים ליטלו והוי מבריח ארי ולא מקרי מהנהו וזה שייך באבידה דבהשבתו אינו משביח להאבידה עצמה אלא דמונע אחרים ליטלו אבל הכא דבהמתו חולה והוא מרפא אותה ומשביח נכסיו ועדיף ממפטם בהמתו ואסור וצ"ע:

בהר"נ ד"ה אבל אומר לו וכו'. דמן חיותיה וכו'. כדלעיל דף לט ע"א:

כי חיזרא לדיקלא. כמו האטד שמקיף הדקל ומגין לפירות שאין יכולים למשמש בו כך מגינה על גופו של אדם: תורייקי. תירייק''א בלע''ז: חושלא דשערי. שעורים ישנים קלופים: דריש נפה. שמדובקין בנפה ובכברה כשמרקדין בהן: בורדס. בסמ''ך שילשול גדול שיוצא כל שעה כמעיין הנובע שאין לו שוליים ויצאו ממנו כל המים ואית דאמרי בורדם במ''ם כמו בור שנובע דם ואית דאמרי מכה שקורין בו''ן מלנ''ט שיוצא נמי הימנו דם: מפני שהוא במעיין הנובע. שקופץ מזה לזה ויש בו סכנה להזכירו: [היכי קתני]. מתני' ומרפאו רפואת נפש: בחנט. כלומר שאין לו הנאה אלא שמחזיק לו טובה בנפשו: רפואת נפש [גופו]. שאם חלה המדיר מותר למודר לרפאותו כדאמרינן לעיל דלא אדריה מן חיותיה: רפואת ממון בהמתו. שאם חלתה בהמתו אסור לרפאותה משום דקמהני ליה: אבל אומר לו כו'. דאמירה ולא כלום היא: מתני' ורוחץ עמו. המודר עם המדיר: אבל לא בקטנה. משום דקא מפשי מיא מיניה ומפיש נמי הבלא: אבל לא מן התמחוי. ביחד מפני שמרבה בעל הבית בשבילו: אבל אוכל הוא מן התמחוי החוזר לבעל הבית. כדמפרש בגמרא שדרכן לאכול מעט ומחזירו לבעל הבית שיש להן מאכילין הרבה וכיון דאין אוכל אלא מעט ומחזיר המותר לא מיתהני מיניה כלום אפי' אם אוכל חבירו פחות הימנו לא מיתהני דהא אינו אוכל אלא מעט והמותר מחזיר. ע''א לא יאכל עמו מן התמחוי דדרך בני הסעודה לאחר שאכלו כפי שובען מצניעין המותר ונושאים עמם לבתיהן דהתם לא יאכל עמו דשמא אחד מהן אוכל פחות מחבירו ולכשיביאו מותרן לבתיהן חולקין בשוה ונמצא זה משתכר במה שאכל חבירו פחות ממנו אבל אם דרך בני הסעודה לאחר שאכלו מחזירין מותרן לבעל הבית ושוב אין מוסיפין בקערות מותר לאכול עמו: מתני' לא יאכל עמו מן האבוס שלפני הפועלים. כלי גדול שנותן בו בעל הבית ירקות שאוכלין בו הפועלים יחד ומשום טעם דתמחוי: ולא יעשה עמו באומן. שלא יעמוד עמו במענה אחת מפרש בגמ': גמ' דקא מרפי לה לארעא קמיה. ונוח לו לחרוש אחריו: בקרוב כ''ע לא פליגי דיאסור. לעדור דקא מרפיא כו':

כי חיזרא לדקלא. שחריות שסביב לדקל מגין עליו כדקל בלע''ז טורק''א: דריש נפיא. סולת של שעורים: ואין מזכירין שמו. לפי שמתבייש החולה כשמזכיר: בור דם בור נובע דם מתחתונים: אילימא רפואת נפש בחנם. מיירי בנכסי חולה אסורין על הרופא לכך שכר אסור: אלא רפואת נפש גופו. ומיירי בשנכסי רופא אסורים על החולה ורפואת גופו מותרת בנוטלין עליו שכר ומצוה קעביד: רפואת ממון בהמתו. דלא מצוה קעביד הא קמהני ליה אף כי אין נוטלין עליהן שכר ולא הוה כמו מחזיר אבידתו דמצוה להשיב לו אבידתו אבל אינו מצוה לרפא לו בהמתו: אבל אומר לו סם פלוני יפה לה. דדיבור שרי לאחווי ולהנאותו מדיבורו וי''א רפואת נפש גופו דמיירי שנכסי חולה אסורין על הרופא ושרי לכנוס בביתו דמן חיותו לא אדריה אבל לא רפואת בהמתו דמתהני מדריסת הרגל ואפי' גבי צורך בהמתו אדריה כדאמרי' לעיל אבל אומר לו לא בבית אלא בשוק ולפי' ראשון ניחא טפי דלפי' זה אמאי נקט אומר אפי' לרפואת בהמתו בידוע שלא בביתו שרי ותו דמצי לפלוגי בין גופו לרפואת בנו: תניא לא ירחץ בין בגדולה בין בקטנה. קאי אאמבטי: גדולה. אם בימות הגשמים וכ''ש בימות החמה וקטנה בימות החמה אבל לא בימות הגשמים: מזיע בקטנה. שמאחר שאינו אלא מזיע לא מיתהני מיניה: מן התמחוי החוזר לבעל הבית. פי' במתנה: בקרוב כ''ע לא פליגי דאסור. דמרפה ליה ארעא קמיה וניחא לחפור בה יותר:

ר"ן
רפואת נפש בחנם. ונפש דקתני פירושו רצון כדאשכחן אם יש את נפשכם (בראשית כג) כלומר שמרפאהו ברצון לבו ולא בשכר ומתוקמא מתני' בשנכסי חולה אסורין על הרופא: אלא רפואת נפש גופו. ומתוקמא בשנכסי רופא אסורים על החולה ומשום הכי לא ירפא בהמתו וכשיש שם רופא אחר דאי לא שרי לרפאותה דהא תנן מחזיר לו אבידתו ואין לך השבה גדולה מזו אלא ודאי כשיש רופא אחר עסקינן ואפילו הכי מרפאהו רפואת נפש דהיינו גופו לפי שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות והכי איתא בירושלמי: אבל אומר לו סם פלוני יפה לה סם פלוני רע לה. דכיון דאיהו לא יהיב ההוא סם עליה שרי דהנאה ממילא אתיא ומינה דברפואת גופו אפילו לשום הסם בידיו שרי ומיהו דוקא שיהא משל מודר אבל משל מדיר לא דאפילו היכא דאין לו למודר ממה שיתרפא דמצוה קא עביד אפי' הכי כיון דיהיב ליה מדיליה מיד ליד אסור כי ההיא דמודר הנאה מחבירו דבעי שיניח על גבי הסלע אבל לא שיתן מידו לידו ממש וכמו שכתבתי למעלה (דף לט:) ומיהו היכא דחולה אסר על עצמו נכסיו של רופא אפשר דאפילו הסם של רופא שרי דמן חיותיה לא אדריה: מתני' ורוחץ עמו באמבטי גדולה. שכיון שהיא גדולה אין המים עולין על זה בשביל חבירו אבל לא באמבטי קטנה שמתוך שהיא קטנה כשרוחץ עמו מעלה המים עליו ומהנהו: רבי יהודה אומר בימות החמה. מילתא דתנא קמא מפרש ואזיל דכי קאמר וישן עמו במטה דוקא בימות החמה שאינו נהנה בחימומו אבל לא בימות הגשמים מפני שהוא מחממו ומהנהו כדכתיב (קהלת ד) אם ישכבו שנים וחם להם: ומיסב עמו על המטה. אפי' בימות הגשמים דכי האי גוונא ליכא חימום: ואוכל עמו על השולחן. ולא גזרינן דילמא אכיל ממנתיה דחבריה: אבל לא מן התמחוי. אם נותנים לשניהם קערה ביחד שאם האחד אוכל מעט והשני הרבה נמצא מהנהו משל חבירו: אבל אוכל עמו מן התמחוי החוזר. שחוזר לבעל הבית שהתמחוי גדול כל כך שאין יכולין לאכול כל מה שבתוכו ומותרה חוזר לבעל הבית ובכי האי גוונא לא מתהני חד מחבריה: לא יאכל עמו מן האבוס של פועלים. קערה גדולה שנותנין לפני הפועלים שמתוך שהם עמלים אוכלין הרבה ואובסין אותן כבהמות ומש''ה נקרא אבוס ואם אחד מהם אוכל מעט נמצא מהנה את חבירו ולפי שאין הפועלין מחזירין מן האבוס שלהם לבעל הבית לא תנא שריותא באבוס החוזר: באומן. שורת הכרם ומש''ה לא יעשה עמו שכשהוא חופר לפניו את הקרקע מהנהו דקא מרפי לה לארעא ואפילו רחוק ממנו אסר ר''מ דגזר רחוק משום קרוב כדאיתא בגמרא: וחכ''א עושה הוא רחוק ממנו. דלא גזרי רחוק אטו קרוב: גמ' תניא לא ירחץ עמו באמבטי ולא ישן עמו במטה בין גדולה בין קטנה. אתרוייהו קאי דגזר רבי מאיר באמבטי גדולה אף על גב דלא אהני ליה אטו קטנה דמהני ליה וגזר נמי במטה בין גדולה בין קטנה ואפילו בימות החמה אטו קטנה בימות הגשמים דמהני ליה ור' יהודה פליג בתרוייהו דגדולה אפילו בימות הגשמים שרי דלא גזרינן אטו קטנה וקטנה נמי נהי דבימות הגשמים אסור בימות החמה שרי דלא גזרינן ימות החמה אטו ימות הגשמים ומהא משמע דרבי יהודה דאמר במתניתין בימות החמה אבל לא בימות הגשמים פירושי קא מפרש מאי דקתני ברישא וישן עמו במטה וכולה מתני' כר' יהודה אתיא דאי לא תימא הכי הא דקתני סתמא וישן עמו במטה מני לא ר''מ ולא ר' יהודה אלא ודאי כדאמרינן: אבל לא מן התמחוי. שאוכלין בקערה אחת וחוששין שמא ימשוך ידו מלאכול לכבוד חבירו ונמצא מהנהו: החוזר לבעל הבית. שיש בו כל כך שמותרו חוזר לבעל הבית: בקרוב כ''ע לא פליגי דאסור. דמהני ליה לחבריה דמרפי ארעא קמיה כשחופר סמוך לו ואין הלה צריך לחפור בכח גדול: כי פליגי ברחוק. דכיון שהוא רחוק ממנו לא מרפי ליה לארעא:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד