דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

נדרים לט ע"ב - Steinsaltz

the mishna was difficult for him: Why does the tanna specifically teach: He stands in his house but may not sit? Conclude from it that the property of the visitor is forbidden to the ill person.

§ Apropos the halakhot of visiting the ill, the Gemara cites related statements. Reish Lakish said: From where is there an allusion from the Torah to visiting the ill? It is as it is stated: “If these men die the common death of all men, and be visited after the visitation of all men, then the Lord has not sent me” (Numbers 16:29). The Gemara asks: From where in this verse may visiting the ill be inferred? Rava said that this is what Moses is saying: If these men, the congregation of Korah, die the common death of all men, who become ill, and are confined to their beds, and people come to visit them; if that happens to them, what do the people say? They say: The Lord has not sent me for this task.

Apropos Korah and his congregation, Rava interpreted the repetitive formulation in this verse homiletically: “But if the Lord will create a creation [beria yivra], and the ground opens its mouth, and swallows them, and all that is theirs, and they will descend alive into the pit, then you shall understand that these men have despised God” (Numbers 16:30). Here, Moses is saying: If Gehenna is already a creation [beria] and exists, that is optimal; if not, God should create [yivra] it now.

The Gemara asks: Is that so? Was there uncertainty at that point as to whether Gehenna had already been created? But isn’t it taught in a baraita: Seven phenomena were created before the world was created, and they are: Torah, and repentance, the Garden of Eden, and Gehenna, the Throne of Glory, and the Temple, and the name of the Messiah.

The Gemara provides sources for each of these phenomena. Torah was created before the world was created, as it is written: “The Lord made me as the beginning of His way, the first of His works of old” (Proverbs 8:22). Based on the subsequent verses, this is referring to the Torah.

Repentance was created before the world was created, as it is written: “Before the mountains were brought forth, or ever You had formed the earth and the world, even from everlasting to everlasting, You are God” (Psalms 90:2), and it is written immediately afterward: “You return man to contrition; and You say: Repent, children of man” (Psalms 90:3).

The Garden of Eden was created before the world was created, as it is written: “And the Lord God planted a garden in Eden eastward [mikedem]” (Genesis 2:8). “Eastward [mikedem]” is interpreted in the sense of before [mikodem], i.e., before the world was created.

Gehenna was created before the world was created, as it is written: “For its hearth is ordained of old” (Isaiah 30:33). The hearth, i.e., Gehenna, was created before the world was created.

The Throne of Glory was created before the world was created, as it is written: “Your throne is established of old, You are from everlasting” (Psalms 93:2).

The Temple was created before the world was created, as it is written: “Your Throne of Glory on high from the beginning, in the place of our Temple” (Jeremiah 17:12).

The name of the Messiah was created before the world was created, as it is written about him: “May his name endure forever; his name existed before the sun” (Psalms 72:17). The name of the Messiah predated the creation of the sun and the rest of the world. Apparently, Rava’s explanation that Moses was uncertain whether Gehenna had been created yet is contradicted by this baraita.

Rather, the interpretation of the repetitive formulation of the verse is that this is what Moses is saying: If the opening was created for Gehenna, that is optimal, and if not, the Lord should create it now. The Gemara asks: But isn’t it written: “And there is nothing new under the sun” (Ecclesiastes 1:9)? How, then, could Moses request that God create the mouth of Gehenna now? The Gemara answers: This is what Moses said: If the mouth of Gehenna is not close to here, let God bring it closer.

Apropos the conflict between Moses and Korah, the Gemara cites an additional verse that Rava interpreted homiletically, and some say that it was Rabbi Yitzḥak who said: What is the meaning of that which is written: “The sun and moon stood still in their habitation [zevula], at the light of Your arrows as they go, at the shining of Your glittering spear” (Habakkuk 3:11)? What do the sun and moon seek in zevul, which is the fourth heaven; aren’t they fixed in rakia, the second heaven? Rather, this teaches that the sun and moon ascended from rakia to zevul and said before Him: Master of the Universe! If You do justice for the son of Amram, i.e., Moses, in his dispute with Korah, we will continue to illuminate the world, and if not, we will not illuminate the world.

At that moment, the Holy One, Blessed be He, shot arrows, and threw spears at them, and said to them: Each and every day idolaters bow to you and you continue to illuminate the world and do not protest. In My honor, you did not protest, but in honor of flesh and blood, you protested? And ever since, each and every day the heavenly hosts shoot arrows and throw spears at the sun and the moon, and only then do they emerge and illuminate the world, as it is stated: “At the light of Your arrows as they go, at the shining of Your glittering spear” (Habakkuk 3:11).

§ Returning to the topic of visiting the ill, the Gemara states: It is taught in a baraita: The mitzva of visiting the ill has no fixed measure. The Gemara asks: What is the meaning of: Has no fixed measure? Rav Yosef thought to say: There is no fixed measure for the granting of its reward. Abaye said to him: And do all other mitzvot have a fixed measure for the granting of their reward? But didn’t we learn in a mishna (Avot 2:1): Be as meticulous in the observance of a minor mitzva as a major one, as you do not know the granting of reward for mitzvot. Rather, Abaye said: There is no fixed measure for the disparity between the ill person and his visitor, as even a prominent person pays a visit to a lowly person and should not say that doing so is beneath a person of his standing. Rava said: There is no fixed measure for the number of times that one should visit the ill, as even one hundred times a day is appropriate.

Rav Aḥa bar Ḥanina said: Anyone who visits an ill person takes from him one-sixtieth of his suffering. The Sages said to him: If so, let sixty people enter to visit him, and stand him up, and restore him to health. Rav Aḥa bar Ḥanina said to them: It is like the tenths of the school of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that each of one’s daughters inherits one-tenth of his possessions. His intent was that each daughter would receive one-tenth of the remainder after the previous daughter took her portion. Here too, each visitor takes from the ill person one-sixtieth of the suffering that remains, and consequently a degree of suffering will always remain with the ill person. Furthermore, visiting is effective in easing the suffering of the ill person only when the visitor is one born under the same constellation as the ill person.

The Gemara elaborates on the tenths of the school of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: A daughter who is supported from the property of her brothers after the death of their father receives one-tenth of the estate as her dowry. The Sages said to Rabbi Yehuda HaNasi: According to your statement, in the case of one who has ten daughters and a son, no property at all remains for the son in a place where there are daughters, as they receive the entire inheritance. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: The first daughter takes one-tenth of the estate, the second takes one-tenth of that which the first left of the inheritance, the third takes one-tenth of that which the second left of the inheritance, and so on. After each succeeding daughter takes her share, they pool their resources and then divide the property equally. Therefore, the son is left with a share of the inheritance.

The Gemara relates: Rav Ḥelbo fell ill. Rav Kahana went out and announced:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לט - ב

אמר רבא: שמואל -  מתניתין קשיתיה [הוקשו לו דברי משנתינו].

וכך הוקשה לו: אם מדובר במשנה כשנכסי חולה אסורין על המבקר, והטעם שמותר לו לבקרו היינו משום שלא אדריה מן חיותיה, אם כן, מאי איריא דתני שמבקרו עומד, אבל לא יושב? הרי גם ישיבה היינו חיותיה!

שמע מינה שבמשנה מדובר דנכסי מבקר אסורין על החולה [115].

אמר ריש לקיש: רמז לביקור חולין מן התורה - מנין? שנאמר לגבי עדת קרח: "אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל אדם וגו'".

מאי משמע? איך למדים מפסוק זה מצות ביקור חולים?

אמר רבא: כך הוא פירוש הפסוק: אם כמות כל האדם ימותון אלה, שהן חולים ומוטלים בעריסתן, ובני אדם מבקרים אותן, וזהו מה שכתוב: "ופקודת כל אדם יפקד עליהם",

מה הבריות אומרים? - "לא ה' שלחני" לזה.

דרש רבא: "אם בריאה יברא ה'".

אם בריאה גיהנם - מוטב תהיה. אם לאו, שלא נברא עדיין גיהנם - יברא ה' עתה את הגיהנם.

ותמהינן: איני? והא תניא: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. כלומר, שעלו במחשבה ליברא קודם שנברא העולם [116], לפי שאי אפשר לעולם בלא הם. אלו הן:

תורה, ותשובה, גן עדן, וגיהנם [שהרי מחשבת בריאתם של ישראל קדמה לעולם, ואי אפשר שלא יהיו רשעים שצריך עבור עונשם את הגהינום, וכן שאר הדברים. ר"ן], כסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח.

תורה - דכתיב: "ה' קנני ראשית דרכו וגו'" [וסוף הפסוק הוא: "קדם מפעליו מאז"] [117].

תשובה - דכתיב: "בטרם הרים יולדו ותחולל וגו' תשב אנוש עד דכא וגו'" [118].

גן עדן - דכתיב: "ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וגו'" [119].

גיהנם - דכתיב: "כי ערוך מאתמול תפתה" [120].

כסא כבוד - דכתיב: "נכון כסאך מאז".

בית המקדש - דכתיב: "כסא כבוד מרום מראשון מקום בית אלהינו".

שמו של משיח - דכתיב: "יהי שמו לעולם וגו'" [121].

אלא הכי קאמר: אי איברי ליה פומא [אם נברא פה לגיהנם] - מוטב, ואם לא - יברא ה' עתה.

ותמהינן: והכתיב: "אין כל חדש תחת השמש", ואיך יתכן שייברא עתה פי הגיהנם?!

ומבארינן: הכי קאמר: אי הכא לא מקרב פומא, להכא ליקרב. כלומר, אם פי הגיהנם אינו כאן, שיקרב לכאן. וזו אינה בריאה חדשה, אלא קריבה בעלמא.

דרש רבא, ואמרי לה: אמר רבי יצחק, מאי דכתיב: "שמש ירח עמד זבולה"? שמש וירח בזבול - מאי בעיין [מה הם עושין שם]? והא ברקיע קביעי, כדכתיב: "ויתן אותם אלקים ברקיע השמים", והזבול - למעלה מן הרקיע הוא! מלמד, שעלו שמש וירח מרקיע לזבול בזמן מחלוקתו של קרח [122], ואמרו לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם - אנו מאירים. ואם לאו - אין אנו מאירין!

באותה שעה ירה בהן הקדוש ברוך הוא בשמש ובירח חיצים וחניתות.

אמר להם: בכל יום ויום משתחוים לכם אומות העולם - ובכל זאת אתם מאירים. בכבודי - לא מחיתם, בכבוד בשר ודם, דהיינו, בכבודו של משה - מחיתם!?

ובכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות - ומאירים, שנאמר: "לאור חציך יהלכו וגו'".

תניא: ביקור חולים - אין לה שיעור.

מאי "אין לה שיעור"?

סבר רב יוסף למימר: אין שיעור למתן שכרה של מצוה זו.

אמר ליה אביי: וכל שאר מצות - מי יש שיעור למתן שכרן?

והא תנן: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות! והיינו, שלכן תהיה זהיר אף במצוה קלה, משום שאין אתה יודע מתן שכר שלה, לפי שאין לה שיעור.

אלא אמר אביי: אפילו גדול - צריך לבקר אצל קטן.

רבא אמר: שצריך לבקר את החולה אפילו מאה פעמים ביום.

אמר רבי אחא בר חנינא: כל המבקר חולה - נוטל אחד מששים בצערו.

אמרי ליה: אם כן, ליעלון שיתין ולוקמוה [שיכנסו אצלו ששים אנשים, ויעמידוהו מחליו]!

אמר ליה: נתכוונתי שכל אחד נוטל אחד מששים - כעישורייתא דבי רבי [כדלהלן].

ועוד, שזהו דווקא בכהאי גוונא שהמבקר בן גילו [שנולד המבקר במזלו של החולה].

ומהו "עישורייתא דבי רבי"?

דתניא, רבי אומר: בת הניזונית מנכסי אחין [לאחר מות אביהם] - נוטלת עישור [עשירית] מהנכסים שהניח אביה, לצורך נדונייתה.

אמרו לו לרבי: לדבריך, מי שיש לו עשר בנות - ובן, יוצא שאין לו לבן במקום בנות כלום, שהרי הבנות יטלו את כל הנכסים לצורך נדונייתן!?

אמר להן רבי: כך נוטלות הבנות לנדונייתן:

הבת הראשונה שנישאת - נוטלת עישור נכסים. שניה - נוטלת עשירית במה ששיירה הראשונה, שלישית - במה ששיירה השניה, וכן עושות כולן. ולאחר מכן חוזרות כולן וחולקות בשוה את מה שנטלו. [ומדובר שבאו בבת אחת, אבל אם באו בזאת אחר זאת, מקבלת כל אחת עשירית מהנכסים שנשארו. ר"ן]

אף כאן כך. הראשון שמבקר, אכן נוטל אחד מששים בצערו של החולה. אבל השני נוטל שוב אחד מששים במה שנשתייר, וכן כולם. ולכן, אף כשיבקרוהו ששים אנשים, לא יעמוד עדיין מחליו [123].

הערות

[115] כתב הר"ן, שלענין הלכה קיימא לן כשמואל, ולכן כשנכסי חולה אסורין על המבקר, יכול לבקרו אפילו יושב. אבל אם חלה בנו, לא יכנס לביתו כלל, אלא שואלו בשוק. והיינו דוקא כשאדריה חולה למבקר, דאומדן דעתא הוא דמן חיותיה לא אדריה. אבל אם המבקר אסר על עצמו את נכסיו של חולה, לא יכנס לביתו כלל, שהרי בכי האי גוונא ליכא אומדנא. וכשנכסי מבקר אסורין על החולה, נכנס לבקרו עומד, משום דמחויב לעשות בחנם, ומצוה דיליה קעביד, ואידך ממילא קא מתהני. אבל לא נכנס לבקרו יושב, ואפילו במקומות שמחמירין על עצמן שלא ליטול שכר אף על הישיבה משום שגוזרין שמא ישהא בישיבה. ומה שאנו אומרים שכשנכסי מבקר אסורין על החולה, נכנס לבקרו עומד, משום שמצוה דנפשיה קעביד - ואידך ממילא מתהני, היינו דווקא בכי האי גוונא, שהנאה דממילא היא. אבל אם נותן לו דבר, כיון שהוא מהנהו ממש מיד ליד, ולא גרמא היא, אסור, אף שמקיים מצוה. כדתנן לקמן [מ"ג]: המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני הרגיל אצלו ויאמר לו וכו' וכן היו מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל נותן על גבי הסלע וכו'. שדוקא בכה"ג מותר, אבל מידו לידו לא, ואף על גב דמצוה קעביד.

[116] כך כתב הר"ן. והמהרש"א הקשה עליו, וכתב דדברים כפשטן.

[117] וכתב המהרש"א, דהיינו שהתורה קדמה אף לכל אלו שהגמרא מונה כאן שקדמו לבריאת העולם, שקדמה להם אלפים שנה, והיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה.

[118] והיינו, "בטרם הרים ילדו", קודם שנברא העולם, "תשב אנוש עד דכא", דהיינו אותם תתקע"ד דורות שהיו ראויין להבראות, וראה הקב"ה שרשעים הם ולא תועיל להם התשובה, וקומטו בלא עת, כדאמרינן במס' חגיגה. והיינו "תשב אנוש עד דכא", שנדכאו מן הבריאה. ומבריאת האדם ואילך - "ותאמר שובו בני אדם וגו"'. מהרש"א.

[119] ו"מקדם", היינו קודם שנברא העולם. כתרגומו: "מלקדמין". ולא היה נח לגמ' לפרש דהיינו במזרחו של עדן, וכפי שפירש רש"י בחומש, משום שאם כן היה לו לכתוב "בקדם", ולא "מקדם".

[120] פירש המפרש, דהך "מאתמול", היינו יום שיש לו רק אתמול ולא שלשום, והיינו יום שני של הבריאה, שקדם לו רק יום אחד. וכתב מהרש"א, שלפי זה צריך לומר שמה שקדם גיהנם לבריאת העולם, היינו לבריאת שמים וארץ שנבראו ביום השלישי. וכתב הרא"ש ש"תפתה" היינו גיהנם, שכל המתפתה ביצרו נופל שם.

[121] עיי' במהרש"א שביאר היאך דרשינן ממקרא זה.

[122] משמע לו שהפסוק מדבר במחלוקתו של קרח, משום שמדובר שם ביציאת מצרים וקריעת ים סוף, וכתוב שם "מחצת ראש מבית רשע", ומשמע לרבי יצחק שהיינו קרח.

[123] תמה המהרש"א, מכל מקום, הרי אם יכנסו אצלו הרבה אנשים, לא יישאר מהחולי אלא מעט! וכתב, דלהכי קאמר דדווקא בבן גילו, שהרי לא ימצא לו כל כך הרבה בני אדם שהם בני גילו. עוד כתב, דלא מעלין מחליו - רק עד ששים אנשים, וכעשורייתא דבי רבי. אבל מי שיבא אחר כך, אינו נוטל מחליו כלום. עיי"ש.

מתניתין קשיתיה [משנתנו היתה קשה לו]; מאי איריא דתני [מה שייך, מדוע דווקא ששנה] עומד אבל לא יושב? שמע מינה [למד מכאן] שמדובר במקרה שנכסי המבקר אסורין על החולה.

א כיון שהמשנה עוסקת בפרטי דין ביקור חולים, מביאים דברים שנאמרו בענין זה. אמר ריש לקיש: רמז לביקור חולין מן התורה מנין — שנאמר בעדת קורח: "אם כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני" (במדבר טז, כט). ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד לומדים ביקור חולים מפסוק זה? אמר רבא, כך אמר משה: אם כמות כל האדם ימותון אלה, עדת קורח, כמיתת שאר בני אדם שהן חולים קודם מותם ומוטלים בעריסתן (במיטתם), ובני אדם מבקרים אותן ("ופקודת כל האדם" — שבני אדם פוקדים=מבקרים אותם), ואם כך יארע להם מה הבריות אומרים — לא ה' שלחני לזה.

כיון שהזכרנו ענין עדת קורח מביאים מה שדרש רבא: "ואם בריאה יברא ה'" (במדבר טז, ל), שמפרש את כפל הלשון "בריאה יברא": אם בריאה (ברואה) כבר גיהנם — מוטב תהיה, אם לאו — יברא ה' בריאה זו מחדש.

שואלים: איני [כך הוא]? וכי יש ספק בדבר אם נברא כבר הגיהנם? והא תניא [והרי שנינו בברייתא]: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, אלו הן: תורה, ותשובה, גן עדן, וגיהנם, כסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח.

וראיות לכל דבר: תורה — דכתיב [שנאמר] בפרק המדבר על התורה: "ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז" (משלי ח, כב).

תשובה — דכתיב [שנאמר]: "בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל... תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם" (תהלים צ, ב-ג).

גן עדן — דכתיב [שנאמר]: "ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם" וגו' (בראשית ב, ח) שמפרשים אותו "מקדם" — קודם שנברא העולם.

גיהנם — דכתיב [שנאמר]: "כי ערוך מאתמול תפתה" (ישעיה ל, לג), כלומר, מלפני היום של העולם ("מאתמול"), מוכן כבר ("ערוך") הגיהנם ("תפתה").

כסא כבוד — דכתיב [שנאמר]: "נכון כסאך מאז מעולם אתה" (תהלים צג, ב).

בית המקדש — דכתיב [שנאמר]: "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו" (ירמיה יז, יב), ו"מראשון" משמעו — מתחילה.

שמו של משיח — דכתיב [שנאמר] "יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו" (תהלים עב, יז). כלומר, שעוד לפני שנברא השמש כבר היה שמו של המשיח.

ואם כן לא ניתן לפרש את הפסוק כדברי רבא, שהיה למשה ספק אם נברא כבר הגיהנם, אלא כך יש לפרש את כפל הלשון "בריאה יברא" — הכי קאמר [כך אמר] משה: אי איברי ליה פומא [אם נברא לו, לגיהנם, פה] — מוטב, ואם לא — יברא ה'. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "ואין כל חדש תחת השמש" (קהלת א, ט), שאין דברים חדשים לגמרי נבראים בעולם! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר]: אי הכא [אם כאן] לא מקרב פומא [קרוב הפה] של הגיהנם — להכא ליקרב [לכאן יקרב] ודבר זה אינו בכלל בריאה חדשה.

כיון שהזכירו את מחלוקת קרח עם משה, מביאים עוד מה שדרש רבא ואמרי לה [ויש אומרים אותה] שאמר זאת ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "שמש ירח עמד זבלה לאור חיציך יהלכו לנוגה ברק חניתך" (חבקוק ג, יא), שמש וירח ברקיע הנקרא "זבול" מאי בעיין [מה הם מבקשים שם]? שהרי אין שם מקום השמש והירח, והא [והרי] ברקיע עצמו קביעי [קבועים הם]! אלא, מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול, ואמרו לפניו: רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם כפי שביקש במחלוקתו עם קרח — אנו מאירים, ואם לאו [לא] — אין אנו מאירין.

באותה שעה ירה בהן הקדוש ברוך הוא חיצים וחניתות, אמר להם: בכל יום ויום בני אדם עובדי עבודה זרה משתחוים לכם ואתם מאירים ואינכם מוחים. בכבודי לא מחיתם, בכבוד בשר ודם מחיתם! ומשום כך מאז בכל יום ויום יורין בהן חיצין וחניתות, ורק אז הם יוצאים ומאירים, שנאמר: "לאור חציך יהלכו לנוגה ברק חניתך" (חבקוק ג, יא).

ב ושוב לענין העיקרי של ביקור חולים, תניא [שנויה ברייתא]: מצות ביקור חולים אין לה שיעור. ושואלים: מאי [מה פירוש] "אין לה שיעור"? סבר רב יוסף למימר [לומר] כי הכוונה היא שאין שיעור למתן שכרה. אמר ליה [לו] אביי: וכל המצות האחרות מי [האם] יש שיעור ידוע למתן שכרן? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע כמה הוא מתן שכרן של מצות! אלא אמר אביי: שאין לה שיעור ביחס שבין החולה והמבקר אותו, שאפילו גדול מבקר אצל קטן, ואין ראוי שיאמר הגדול שאין הדבר לפי כבודו. רבא אמר: אין לה שיעור בריבוי הפעמים בהן מבקר את החולה, ואפילו מאה פעמים ביום.

אמר ר' אחא בר חנינא: כל המבקר חולה נוטל חלק אחד מששים בצערו. אמרי ליה [אמרו לו]: אם כן ליעלון שיתין ולוקמוה [שיכנסו שישים אנשים לבקרו ויעמידוהו מחוליו] על ידי כך! אמר ליה [לו]: כעישורייתא דבי [כמו העישורים של בית מדרשו] של רבי, שאמר שנותן לכל אחת מבנותיו עשירית מרכושו, והכוונה היא עשירית ממה שנשאר לאחר שנטלו הקודמות לה. ואף כאן, כל מבקר חולה נוטל אחד משישים ממה שנשאר לפני שבא, ולכן לעולם נשאר מקצת חוליו של החולה. ועוד, שנטילת חלק מהחולי על ידי המבקר את החולה היא דווקא במקרה שהחולה הוא בן גילו (מזלו) של המבקר, ולא בכל אדם.

ומסבירים מהו אותו ענין עשיריות של רבי, דתניא [שכן שנינו בברייתא] רבי אומר: בת הניזונית מנכסי אחין לאחר מות האב — נוטלת עישור נכסים לנדוניה. אמרו לו לרבי: לדבריך מי שיש לו עשר בנות ובן, נמצא שאין לו לבן במקום בנות כלום, שהן נוטלות את כל הירושה! אמר להן: ראשונה נוטלת עישור נכסים, שניה נוטלת עישור במה ששיירה ראשונה, שלישית במה ששיירה שניה, וחוזרות וחולקות בשוה. שלפי מספר הבנות הן חוזרות ומחלקות את הכסף המגיע להן בשווה, ובאופן זה תמיד נשאר משהו לבן.

מסופר: רב חלבו חלש [חלה], נפק אכריז [יצא והכריז] רב כהנא:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the mishna was difficult for him: Why does the tanna specifically teach: He stands in his house but may not sit? Conclude from it that the property of the visitor is forbidden to the ill person.

§ Apropos the halakhot of visiting the ill, the Gemara cites related statements. Reish Lakish said: From where is there an allusion from the Torah to visiting the ill? It is as it is stated: “If these men die the common death of all men, and be visited after the visitation of all men, then the Lord has not sent me” (Numbers 16:29). The Gemara asks: From where in this verse may visiting the ill be inferred? Rava said that this is what Moses is saying: If these men, the congregation of Korah, die the common death of all men, who become ill, and are confined to their beds, and people come to visit them; if that happens to them, what do the people say? They say: The Lord has not sent me for this task.

Apropos Korah and his congregation, Rava interpreted the repetitive formulation in this verse homiletically: “But if the Lord will create a creation [beria yivra], and the ground opens its mouth, and swallows them, and all that is theirs, and they will descend alive into the pit, then you shall understand that these men have despised God” (Numbers 16:30). Here, Moses is saying: If Gehenna is already a creation [beria] and exists, that is optimal; if not, God should create [yivra] it now.

The Gemara asks: Is that so? Was there uncertainty at that point as to whether Gehenna had already been created? But isn’t it taught in a baraita: Seven phenomena were created before the world was created, and they are: Torah, and repentance, the Garden of Eden, and Gehenna, the Throne of Glory, and the Temple, and the name of the Messiah.

The Gemara provides sources for each of these phenomena. Torah was created before the world was created, as it is written: “The Lord made me as the beginning of His way, the first of His works of old” (Proverbs 8:22). Based on the subsequent verses, this is referring to the Torah.

Repentance was created before the world was created, as it is written: “Before the mountains were brought forth, or ever You had formed the earth and the world, even from everlasting to everlasting, You are God” (Psalms 90:2), and it is written immediately afterward: “You return man to contrition; and You say: Repent, children of man” (Psalms 90:3).

The Garden of Eden was created before the world was created, as it is written: “And the Lord God planted a garden in Eden eastward [mikedem]” (Genesis 2:8). “Eastward [mikedem]” is interpreted in the sense of before [mikodem], i.e., before the world was created.

Gehenna was created before the world was created, as it is written: “For its hearth is ordained of old” (Isaiah 30:33). The hearth, i.e., Gehenna, was created before the world was created.

The Throne of Glory was created before the world was created, as it is written: “Your throne is established of old, You are from everlasting” (Psalms 93:2).

The Temple was created before the world was created, as it is written: “Your Throne of Glory on high from the beginning, in the place of our Temple” (Jeremiah 17:12).

The name of the Messiah was created before the world was created, as it is written about him: “May his name endure forever; his name existed before the sun” (Psalms 72:17). The name of the Messiah predated the creation of the sun and the rest of the world. Apparently, Rava’s explanation that Moses was uncertain whether Gehenna had been created yet is contradicted by this baraita.

Rather, the interpretation of the repetitive formulation of the verse is that this is what Moses is saying: If the opening was created for Gehenna, that is optimal, and if not, the Lord should create it now. The Gemara asks: But isn’t it written: “And there is nothing new under the sun” (Ecclesiastes 1:9)? How, then, could Moses request that God create the mouth of Gehenna now? The Gemara answers: This is what Moses said: If the mouth of Gehenna is not close to here, let God bring it closer.

Apropos the conflict between Moses and Korah, the Gemara cites an additional verse that Rava interpreted homiletically, and some say that it was Rabbi Yitzḥak who said: What is the meaning of that which is written: “The sun and moon stood still in their habitation [zevula], at the light of Your arrows as they go, at the shining of Your glittering spear” (Habakkuk 3:11)? What do the sun and moon seek in zevul, which is the fourth heaven; aren’t they fixed in rakia, the second heaven? Rather, this teaches that the sun and moon ascended from rakia to zevul and said before Him: Master of the Universe! If You do justice for the son of Amram, i.e., Moses, in his dispute with Korah, we will continue to illuminate the world, and if not, we will not illuminate the world.

At that moment, the Holy One, Blessed be He, shot arrows, and threw spears at them, and said to them: Each and every day idolaters bow to you and you continue to illuminate the world and do not protest. In My honor, you did not protest, but in honor of flesh and blood, you protested? And ever since, each and every day the heavenly hosts shoot arrows and throw spears at the sun and the moon, and only then do they emerge and illuminate the world, as it is stated: “At the light of Your arrows as they go, at the shining of Your glittering spear” (Habakkuk 3:11).

§ Returning to the topic of visiting the ill, the Gemara states: It is taught in a baraita: The mitzva of visiting the ill has no fixed measure. The Gemara asks: What is the meaning of: Has no fixed measure? Rav Yosef thought to say: There is no fixed measure for the granting of its reward. Abaye said to him: And do all other mitzvot have a fixed measure for the granting of their reward? But didn’t we learn in a mishna (Avot 2:1): Be as meticulous in the observance of a minor mitzva as a major one, as you do not know the granting of reward for mitzvot. Rather, Abaye said: There is no fixed measure for the disparity between the ill person and his visitor, as even a prominent person pays a visit to a lowly person and should not say that doing so is beneath a person of his standing. Rava said: There is no fixed measure for the number of times that one should visit the ill, as even one hundred times a day is appropriate.

Rav Aḥa bar Ḥanina said: Anyone who visits an ill person takes from him one-sixtieth of his suffering. The Sages said to him: If so, let sixty people enter to visit him, and stand him up, and restore him to health. Rav Aḥa bar Ḥanina said to them: It is like the tenths of the school of Rabbi Yehuda HaNasi, who said that each of one’s daughters inherits one-tenth of his possessions. His intent was that each daughter would receive one-tenth of the remainder after the previous daughter took her portion. Here too, each visitor takes from the ill person one-sixtieth of the suffering that remains, and consequently a degree of suffering will always remain with the ill person. Furthermore, visiting is effective in easing the suffering of the ill person only when the visitor is one born under the same constellation as the ill person.

The Gemara elaborates on the tenths of the school of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: A daughter who is supported from the property of her brothers after the death of their father receives one-tenth of the estate as her dowry. The Sages said to Rabbi Yehuda HaNasi: According to your statement, in the case of one who has ten daughters and a son, no property at all remains for the son in a place where there are daughters, as they receive the entire inheritance. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: The first daughter takes one-tenth of the estate, the second takes one-tenth of that which the first left of the inheritance, the third takes one-tenth of that which the second left of the inheritance, and so on. After each succeeding daughter takes her share, they pool their resources and then divide the property equally. Therefore, the son is left with a share of the inheritance.

The Gemara relates: Rav Ḥelbo fell ill. Rav Kahana went out and announced:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

*תניא ביקור חולים אין לו שיעור מאי אין לו שיעור אמר אביי אפי' גדול אצל קטן רבא אמר אפי' מאה פעמים ביום רבי חלבו חלש נפק אכריז רב כהנא רבי חלבו באיש ליכא דקא אתי אמר להו לא כך היה מעשה בתלמיד אחד מתלמידי ר"ע שחלה ולא נכנסו חכמים לבקרו ונכנס ר"ע לבקרו ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו (א) א"ל רבי החייתני יצא ר"ע ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים אמר רב שישא בריה דרב אידי לא לסעוד איניש קצירא לא בתלת שעי קמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי תלת שעי קמייתא רויחא דעתיה בתרייתא תקיף חולשיה גרסינן בפרק יציאות* תנו רבנן הנכנס לבקר את החולה בשבת אומר שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא וכו' כדכתיבנא בהלכות *אמר רבין אמר רב מנין שהקב"ה זן את החולה שנא' ה' יסעדנו על ערש דוי תניא נמי הכי הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי המטה לא ע"ג כסא ולא ע"ג ספסל אלא מתעטף ויושב ע"ג קרקע מפני שהשכינה למעלה ממטתו של חולה שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי

מעידו עדות ממון ועדות נפשות. פי' אפילו כשהוא בחיים דמצוה דידיה קא עביד:

חלה נכנס לבקרו. פי' אפילו יושב כדאמרן:

חלה לו חולה אינו נכנס לבקרו אלא שואל בשלומו. פירוש כדתניא ושואלו בשוק:

תנא ביקור חולים אין לו שיעור מאי אין לו שיעור אפילו גדול אצל קטן רבא אמר אפילו מאה פעמים ביום. (א) דחל בו חלש וכו' עד שיצא ר' עקיבא ודרש כל שאינו מבקר את החולה כאילו שופך דמים:

מתני' קשיתיה. אמאי תני עומד אבל לא יושב דתרווייהו חיותיה נינהו וטעמא דעולא דקאמר משום דאפשר בעמידה לית ליה לשמואל:

רמז לביקור חולים מן התורה. פי' רמז מפורש דהא דדרשינן ליה [ב"ק ק. ב"מ ל:] מילכו בה אינו מפורש:

ערוך מאתמול. היינו קודם שנברא העולם:

תפתה. היינו גיהנם שכל המתפתה ביצרו נופל שם:

תשב אנוש עד דכא. ובקרא דקמיה כתיב בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל:

בת הניזונת מן האחים. בתנאי כתובה שכן כתב לה בנן נוקבן דיהווין ליכי מינאי כו':

נוטלת עישור נכסים. לפרנסת נשואיה:

ובבן גילו. שנולד במזלו:

מצות עשה מדברי סופרים לבקר את החולה ואע"פ כן נרמז הוא בתורה מדכתיב אם כמות כל האדם ימותון אלה כלומר שלא ימותו כשאר בני אדם שהם חולים ומוטלים בעריסותיהם ובני אדם מבקרין אותם ביקור חולים אין לו שיעור ולא סוף דבר שאין שיעור למתן שכרו שזו אף בכל המצות כן וכמו שאמרו הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות אלא שאין שיעור לביקור עצמו אלא אפילו גדול או קטן ואפי' מאה פעמים ביום ודוקא שלא יטריח לעולם יהא אדם זריז במצות ביקור מפני שהמבקר מיקל בחליו של חולה דרך הערה אמרו כל המבקר את החולה כאלו נטל אחד מששים מחליו ובבני גילו ר"ל שבקורם ערב עליו שמצד הנאתו מהם חליו מיקל:

אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירין פי' ר"ת זצוק"ל מסיחון ועוג וזהו כשעמדה לו חמה כדילפי' אחל אחל:

מתניתין קשיתיה דאם איתא דנכסי חולה אסורין על המבקר ולא אדריה מן חיותא מאי איריא דתני עומד אבל לא יושב אפילו יושב נמי דהא לא אדריה מן חיותיה. פירוש.
ולענין פסק הלכה בשנכסי מבקר אסורין על החולה במקום שנוטלין שכר על הביקור אסור לבקרו בחנם ובמקום שאין נוטלין עליה שכר מותר לבקרו עומד אבל לא יושב גזירה שמא ישהא בישיבה. ועולא נמי לא פליג אדשמואל לענין דינא אלא לענין פירושא דמתניתין ומשום דברייתא מכרעת לה הכין דקסבר דברייתא פירושא דהא מתניתין היא. אבל בשנכסי חולה אסורין על המבקר פליגי שמואל ועולא דעולא סבר דדוקא עומד אבל לא יושב הואיל ואיפשר בעמידה ושמואל סבר דאפילו יושב הואיל ואמדינן ליה לדעתיה דלא אדריה ליה מחיותיה בין כך ובין כך שרי וכסתמא דבריתא דלא פליג בין יושב לעומד וקיימא לן כותיה דשמואל וכסתמא דבריתא. ומשמע נמי דרבא קאי כותיה מדמפרש טעמיה דשמואל. ושמעינן מיהא דדוקא משום דלא אדריה מחיותיה שרי ליכנס לחצרו של מדיר הא לאו הכי אסור אף על גב דלא עייל לצרכו אלא לצרכיה של מדיר דמכל מקום בין כך ובין כך נהנה הוא. הרשב"א ז"ל.
הילכך חלה הוא נכנס לבקרו בין עומד בין יושב דחיותיה הוא פירוש דבקור חולים הנאה מרובה היא אצל החולים כדאיתא בסמוך. חלה בנו פירוש בנו של מדיר. אינו נכנס כלל פירוש אין המודר נכנס בביתו של מדיר לבקר בנו. אלא שואלו בשוק פירוש דכולי האי לא אמרינן דמחיותיה דבריה לא אדריה. וליכא לפרושי הא דאמרינן וכגון דלא אדריה מן חיותיה כגון שבפירוש התנה בנדרו שאינו מדירו מנכסיו במקום חיותיה דאי בדאתני אפילו חלה בנו נמי מותר לבקרו ואי לא אתני אפילו חלה הוא נמי לא. ואי אמרת בדאתני בחיותיה דנפשיה ולא אתני בחיותיה דבריה אם כן מאי פסקה אלא הכי קאמרינן דמסתמא לא אדריה מן חיותיה דנפשיה אבל לא אמרינן מן חיותא דבריה ולפיכך בדנפשיה שרי בדבריה אסור. ודוקא במקום חיותיה אמרינן דלא אדריה אבל במקום פסידא לא אמרינן במקום פסידא לא אדריה דאם היה המדיר צריך למודר למזונות ולכסות ודכותיה אסור הואיל ולאו צערא דחולי וכיוצא בו הוא. תוספתא המודר הנאה מחברו ומת מביא לו ארון ותכריכין חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים. מעידו עדות ממון ועדות נפשות. חלה נכנס לבקרו היה לו חולה אינו נכנס ומבקרו. ושואל בשלומו פירוש של אותו חולה כי הא דאמרינן לעיל ושואלו בשוק. הרנב"י ז"ל.

ופקודת כל האדם שבני אדם (לא) מבקרין מדקאמר הכי שמע מינה הכי אורחא (דרתי') דאינשי לבקר. פירוש.

ובני אדם מבקרין אותן מן ופקודת דרישא דפקידה היינו בדיקה. לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה פירוש לא אבדוק במי סוטה ופקידה ובדיקה הכל אחד. ומה הבריות אומרות עלי אם אינו כדברי לא ה' שלחני אפילו ליתן התורה ואם לא שאינו נברא עדיין יברא מבקש אני שיברא יברא דריש דברא היה לו לומר ואם בריאה ברא אלא יברא משמע שמבקש מהקדוש ברוך הוא שיברא אם בריאה היה גיהנם כבר להם יהיה ואם לא ברא יברא. השתא משמע דמספקא ליה למשה והתניא שבעה דברים נבראו ואלו השבעה דברים אינן שוין בברייתן דיש מהם קודם לששת ימי בראשית ויש אחר מקצת הימים כגון שמו של משיח שלא קדם אלא לשמש שהיה ביום רביעי ותשובה לפני הרים שנבראו אחר שמים. מצאתי. ואינו נראה שהרי כולם נבראו ביום ראשון אבל כל אחד הוקבע ביומו. ויש ספרים דכתיב בהן מחשבתן קדמה לבריאת עולם ובזה הכל מיושב שהרי תשב אנוש עד דכא משמע שאחר אדם אמר שובו. כי ערוך מאתמול על (כ"ד) הארבעה מדרשים חלוקים שהרי במקום אחר דורש מזה שבשני נברא דקאמר איזה יום שיש לו אתמול ואין לו שלשום הוי אומר זה שני. ולי נראה ששניהם דריש ממשמעות אתמול דריש שני וזה היה אשו שנברא בשני ומן המ' דורש מקומו שהיה ערוך לפנים כדאיתא במקום שנהגו. למיקרב פיו להכא וזה אינו דבר חדש כיון שאחר כן חזר למקומו. ולשון בריאה נדרש היטב על פתיחת פה על דין וברא אותם בחרבותם שפי' ויפתח אותם. הרא"ם ז"ל.
תורה לומר כי עיקר בריאת הכל לא היה אלא כדי שיקבלו ישראל התורה שיש בה מצות לעבוד בהם קונם שאם אין שם תורה איך ידעו לעבוד קונם ואם לא יהיו עבדים שיעבדו את המלך איך יקרא מלך ועל מי ימשול. ועוד הורו באמרם תורה כי בתחלת הבריאה עלה במחשבתו להנהיג העולם ביושר וצדקה וחסד ורחמים שאם לא כן לא יתקיים. ובאמרם תשובה רמזו בזה כי עלה במחשבת השם ליברא את האדם מן התחתונים שהם ארבעה יסודות אש ורוח ומים ועפר ויצטרך בהכרח לו שימשך אחריהם בטבעו ויעבוד רצון בוראו ולתת בו נשמה טהורה אצולה מכת המלאכים ממקום טהור והיא משתוקקת להדבק ביוצרה ולחזור במקום אשר משם חוצבה והיא בחכמתה תמשיך היסודות אחריה לעבודת קונם ואם ירשיעו תחזירם למוטב וזו היא העבודה הגדולה נגד השם כשמכיר בעצמו שחטא ושב מדרכו הרעה. וגן עדן רמז לטובה הצפונה לצדיקים בעשותם הטוב והיושר בעיני אלהים ואדם אחר הפרד הנפש מהיסודות שיהיה להם מקום משובח יתעדנו בו הנפשות תענוג שאין למעלה ממנו. וגיהנם כנוי לעונש הרשעים הנפתים והנמשכין אחר תאוות יסודותם יענשו עונש גדול על אשר לא עבדו מלכם שבראם והמציאם יש מאין. וכסא כבוד באו לרמוז כי תחלת הבריאה עלה במחשבת השם להיות עיקר דירתו וקדושתו הגדולה ומושב יקרו ושכינת עוזו עם העליונים. ובית המקרש רמז למקום המקודש והמיוחד בשמים ממעל ועל הארץ מתחת מכוון זה כנגד זה באמצעו של עולם שם יעבדוהו לשם יתברך מלאכי השרת מעלה וישראל מטה עבודה שלימה מלב ומנפש ושם יזבחו זבחי צדק. ומאמרם זה רמזו במסכת אבות באמרם על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. והתורה רמז על תורה שהזכירו כאן ועבודה היא העבודה המוזכרת כאן וגמילות חסדים הוא הטוב והישר שינהוג זה עם זה. ושמו של משיח רמז לטוב הצפון לעובדים בוראם עבודה שלימה לימות המשיח ולעולם הנשמות שהוא העולם הבא והוא התכלית האחרון. וכן הוא רומז בברייתא דרבי אליעזר בן הורקנוס פרק ל"ב לפני שמש ינון שמו הוא שעתיד לינון ישיני עפר לפיכך נקרא שמו ינון. עד כאן. ודברים אלו עקרים גדולים הם ואין אנו יכולין להשיג אותם על בוריין ואין דעתינו משגת להרחיב בהם הביאור רק הרמז לבד. הרי"ץ ז"ל.

אלא הכי קאמר אי איברי לה פומא הכא מוטב ואם לאו יברא ה'. אם חכמת ה' גזרה מששת ימי בראשית שיענשו רשעים על רשעתם כזה מוטב ויענשו אלה ואם לאו על כל פנים שיענשו אלו ויתקרב נפשם בעולם וימותו מיתה שאינה טבעית כדי שיכירו הכל וידעו כי נאצו האנשים ההמה את ה'. הרי"ץ ז"ל.

והא ברקיע קיימי דכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. שנאמר שמש וירח עמד זבולה ובמלחמת סיחון ועוג אמרו כן דההוא קרא במפלת האומות כתיב. ומצינו בעבודה זרה שגם משה נתגדל בשמש דדריש אחל מיהושע. ואינו נראה לי דמה פשעו סיחון ועוג למשה יותר מלכל ישראל ועוד מאי בעיא הכא. ונראה לי דאבושתו שעשה לו קרח קאי והכי קאמר הנביא הלא שמש והירח עמדו בזבול לכבוד משה שהיה יחיד לכבוד כל ישראל למה אינם עומדים לפני הקדוש ברוך הוא שישלחם באומות. ומכל מקום אנו למדים שבעבור כבוד משה עלו לזבול וליכא למימר שעל ידי יהושע מדבר שהרי עמד משמע מאיליו וביהושע לא עמד מאליו אלא יהושע העמידו. הרא"ם ז"ל.
בזבול מאי בעי שהוא עליון והא השמש והירח ברקיע שהוא למטה מזבול קבועים ירח בגלגל הראשון הקרוב לנו ושמש ברביעי מלמד שעלו מרקיע לזבול. דרך משל הוא זה לבקש מאת השם שישנו תפקידם מחמת רשעים (אלא) כי לא נבראו אלא לשמש לאותם העוסקים בעבודת יוצרם ולא לשמש לרשעים כאלו כי תנאי התנה להם השם מששת ימי בראשית על כך שישמשו לאותן שנבראו לעבוד יוצרם ואם יתבטל עבודת של העבדים יתבטל שמוש שלהם. ובאמת כי תנאי זה לא היה אלא בכלל או בדבר הדומה לכלל שהוא רב דקיימא לן רובו ככולו והעולם נדון אחר רובו על כן בא הרמז בדבר ה' להם בכל יום ויום משתחוים לכם הבריות ואתם מאירים בכבודי לא מחיתם שאם באתם לחוש לפרט לא היה לכם להאיר לעוברים רצוני ומשתחוים לכם כי עבודה זרה היא שקולה כנגד כל העבירות ובעבירה כזו שהיא רבה מאד והיא נגד כבודי ממש לא מחיתם ולא בטלתם שמושיכם בכבוד בשר ודם מחיתם כי עיקר מחלוקתם בשביל קנאתם על משה ועל אהרן היתה וענין חצים וחניתות רמז הוא כי הם מוכרחים על כל פנים להאיר לעולם לטובים ולרעים והשם שהוא יודע מחשבות בני אדם דן אותן כפי רשעתם בעולם הבא או אפילו בעולם הזה ואינו רוצה לאבד עולמו בשביל רשעת הרשעים כי בזה העונש יענשו אף הצדיקים אלא שהשם שהוא שופט ודן דין אמת משלם לכל אחד גמולו הראוי לו או בעולם הזה או בעולם הבא כפי מה שהדין נותן. הרי"ץ ז"ל.
שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות שיש מצוה קלה שיש לה שכר מן החמורה או כחמורה כדאמרינן התם שכתוב הארכת ימים בשילוח הקן כמו בכיבוד אב ואם. וגם אנו מוצאין הרבה דברים שמצוה לעשותן אף על פי שאינן כתובין בתורה בפירוש שאדם מקבל עליהם שכר הרבה כי ההיא דתענית אנשי בדיחי אנן וכי (ההן) הדין שלש פסיעות של נבוכדנצר. הרא"ם ז"ל.

אפילו גדול אצל קטן ואפילו מאה פעמים ביום. אם הוא אדם גדול לא יאמר איך אלך אצל קטן ממני ויתחלל כבודי בזה ודאי אין בזה שיעור כי אפילו גדול שבישראל יש לו ללכת אצל קטן מקטני ישראל ואפילו מאה פעמים ביום יש לו לבקרו ואין לו לומר כבר ראיתיו פעם אחת ביום כי אולי ברגע אחד יכבד עליו חליו. הרי"ץ ז"ל.
אפילו גדול אצל קטן אף על גב דבהשבת אבדה פטרה תורה זקן ואינה לפי כבודו הכא חייב שהרי מצינו בהקדוש ברוך הוא שביקר אברהם דכתיב וירא אליו השם באלוני ממרא וגו' וכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו אחר מדותיו של הקדוש ברוך הוא הוא מבקר חולים אף אתה בקר חולים כדדרשינן ליה בסוטה שלהי פרק ראשון אפילו מאה פעמים ביום אף על פי שמתבטל ממלאכתו. ולא שמעתי. שטה.
וזה לשון הרא"ם ז"ל על מה שאומר אפילו מאה פעמים דמשמע אף על פי שמתבטל ממלאכתו. ואני תמה על זה שלפיכך אמרו שמותר ליטול שכר על הישיבה שיש בה הרבה ביטול מלאכה אבל על העמידה שאין בה אלא מעט ביטול מלאכה לא תקנו משום חומרא דבקור חולים שאנו למדים מאחרי ה' אלהיכם תלכו. עד כאן.
ובבן גילו הוא דנוטל אחד מששים בצערו כלומר בן מזלו שהוא מטבעו ומהנהגתו כי (אין) אז דעתו של חולה נוחה הימנו ומיקל ממנו חוליו אבל אם אינו מטבעו והנהגתו יקוץ בו ויכביד עליו חוליו ויזיקנו. הרי"ץ ז"ל.
כעישורייתא דבי רבי כעין עישוריא ששנה רבי כל אחד ממה ששייר חבירו ואפילו יכנסו בבית אחת לפי חשבון זה מתרפא. שטה.

וחוזרות כולן וחולקות השאר בשוה היכא דמת הבן דהשתא איכא רווח ביתא ולהכי חולקות בשוה. פירוש.

גמרא מתניתין קשיתי' כו' כצ"ל וכן ברש"י ורא"ש:

רש"י נברא גיהנם הס"ד:

ברא"ש לשמואל הס"ד:

ר"ן בד"ה אי לא כו' בכלל אין כל חדש כצ"ל והס"ד:

ובני אדם מבקרין אותן כו'. דלפי פשוטו מלשון פקידה וגזירת בני אדם הענין כפול. ולכך דרשו הפקידה דנקט הכא מלשון ביקור וקאמר מה הבריות אומרים לא ה' גו' דהשתא לא ה' שלחני קאי שפיר על המבקרים שיאמרו עלי כן אבל במ"ר אמרו אם הרופאין עולין ומבקרין כו' אף אני כופר ואומר לא ה' גו' וק"ל:

ז' דברים נבראו קודם כו'. מפי' הר"ן כלומר שעלו במחשבה להבראות כו' עכ"ל ולא משמע כן בסוגיא דפ' מקום שנהגו דמוקי התם חללה קודם שנברא עולם ואור דידיה בשני בשבת ואור דידן במחשבה ואם על המחשבה אמר נמי הכא לא ה"ל לפלוגי התם בין חללה לאור שלה אלא דעלה במחשבה להבראות ולא נברא עד יום ב' כדמפליג גבי אור דידן אלא שהדברים כפשטן ואין בהם סתירה וק"ל:

תורה מנין דכתיב ה' קנני ראשית גו'. ר"ל גם לגבי אלו דחשיב הכא שהיו ג"כ קודם בריאת עולם התורה קדמה להם אלפים שנה והיתה לפניו כתובה אז באש שחורה ע"ג אש לבנה שהוא נסתר של התורה כולה שמותיו של הקב"ה והיינו שאז היתה ראשית דרכו שהוא דרך הנסתר:

תשובה דכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו גו'. ר"ל בטרם הרים גו' דהיינו קודם שנברא העולם תשב אנוש עד גו' היינו אותן תתקע"ד דורות שהיו ראוין להבראות וראה הקב"ה שרשעים הם ולא תועיל להן התשובה וקומטו בלא עת כדאמרינן בחגיגה והיינו תשב אנוש עד שנדכאו מן הבריאה ומבריאת אדם ואילך ותאמר שובו בני אדם גו':

נ"ע דכתיב ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. וכתרגומו מלקדמין דהיינו קודם בריאת עולם ולא ניחא להו לפרש בעדן מקדם במזרחו של עדן נטע את הגן כפירש"י בחומש דא"כ ה"נ למכתב בקדם בב' ולא במ':

גיהנם כי ערוך מאתמול גו' פירש"י זה יום שני שיש לו אתמול ולא שלשום וכ"ה במדרשות דביום שני נברא גיהנם ולכך לא נאמר בו כי טוב וא"כ צ"ל קודם שנברא עולם דגבי גיהנם היינו קודם שנגמרה בריאת שמים וארץ דביום ג' נגמר בריאת שמים וארץ שבו נאמר יקוו המים מתחת השמים גו' ותראה היבשה ולכך נאמר בו ב' פעמים כי טוב:

כסא הכבוד דכתיב נכון כסאך מאז כו'. בפרק מקום שנהגו מייתי ליה כסא כבוד נמי מהאי קרא דמייתי גבי בהמ"ק כסא כבוד מראשון מקום מקדשינו ופירש"י בספר ירמיה כסא כבוד שבמרום מראשית בריאת עולם הוא מכוון כנגד מקדשינו ונראה דר"ל מראשית בריאת עולם היינו שמקום מקדש היה תחלת בריאת הארץ כמ"ש אבן שתיה שממנו משתיתו של עולם ואמרו בחגיגה שהעולם מאמצעיתו נברא דהיינו ממקום מקדש שהוא אמצעיתו של עולם:

שמו של משיח דכתיב יהי שמו לעולם גו'. לפי פשוטו המזמור נאמר על שלמה המלך אבל קרא דלעיל מיניה נדרש בסוף כתובות לימות המשיח יהי פסת בר בארץ גו' ויציצו מעיר גו' ואמר בהאי קרא ע"פ מ"ש לא כעה"ז עה"ב עה"ז נקרא בא"ד ועה"ב נקרא בי"ה וז"ש דאז לימות המשיח יהי שם הוי"ה שמו של הקב"ה רגיל לעולם שגם משיח יהיה נקרא בשם זה כמ"ש פ' הספינה משיח יהיה נקרא בשם הקב"ה שנאמר וזה שמו אשר יקראו לו ה' צדקנו אבל לפני שמש דהיינו קודם שנברא עולם לא היה נקרא שם משיח כולו בשם הוי"ה אלא ינון שמו ברמז ע"ש ההוי"ה שיש בו י"ו וגם ב' נוני"ן תחת ב' ההי"ן שבשם ההויה ודו"ק:

והכתיב אין כל חדש גו'. וה"ה מעיקרא דקאמר אם בריאה גיהנם כו' ה"מ לאקשויי והכתיב אין כל חדש גו' וכ"ה בפ' חלק ולמאי דס"ד נמי השתא אי חברי ליה פומא ה"מ נמי לאקשויי דהא בפרקי אבות חשיב פי הארץ בי' דברים שנבראו בע"ש ב"ה:

מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול כו'. והיינו דבעו בזבול שם עבודת הקרבנות מכוון כנגד העבודה שלמטה אשר קרח וסייעתו חלקו על אמתתה כדאיתא פ' אין דורשין בזבול מזבח בנוי ומיכאל כו' ע"ש:

בכבודי לא מחיתם כו'. א"ל משה בזאת תדעון כי ה' גו' גם שלא יוודע להם ע"י המאורות ונקט בוקר ע"ש עיקר המאורות דכה"ג צ"ל לפי הדרש שהביא רש"י בחומש יכולים אתם להפוך בוקר לערב כך כו' ויש לכוון זה המדרש בקצת ע"פ אגדה דהכא וק"ל:

ובכל יום ויום יורים בהם חצים כו' שנאמר לאור חיציך גו'. בפרק חלק לא מייתי האי קרא אלא אמעיקרא שלא היו מאירים עד שיעשה הקב"ה דין לבן עמרם דבהכי כתיב האי קרא ואכל יום ויום לא מייתי ליה אלא דמסברא קאמר והאידנא לא נפקי עד דמחו להו וע"פ הדברים האלה יש לפרש שאמר משה בוקר ויודע ה' גו' ר"ל בוקר שלא יהיה השמש יוצא להאיר ויודע ה' כו' שהיה סבור שהקב"ה יסכים על ידם שלא להאיר בשביל כבודו אך אחר שראה משה שלא הסכים הקב"ה על ידם מטעם דקאמר בכבודי לא מחיתם כו':

בקור חולים אין לו שיעור כו'. בפי' הר"ש בריש מסכת פאה אמתני' דאלו דברים שאין להם שיעור כו' וא"ת וליתני ביקור חולים דאין לו שיעור כדאמרי' פ' נערה כו' ע"ש ודבריו אינן מובנים דאם ר"ל דלענין ממון יש לו שיעור מ"מ הא לענין כמה פעמים ביום קאמר הכא דאין לו שיעור וליתני ליה דומיא דתניא ת"ת אין לו שיעור מדכתיב והגית בו יומם ולילה ויש ליישב דביקור חולים הוא בכלל ג"ח דתניא התם וכה"ג מיישב שם הר"ש הא דלא תני נמי כבוד אב ואם ע"ש וק"ל:

נוטל כו' מס' בצערו כו' א"ל א"כ ליעיילו כו'. פירש"י יכנסו ס' כאחד לבקרו כו' לאו דוקא כאחד דא"א לצמצם שיבואו כאחד וכן מוכח למאי דמשני כעישורייתא דע"כ קאמר הראשון נוטל א' מס' והשני ממה ששייר וכן כלם כפירש"י והר"ן ויש לשאול למאי דמשני נמי כעישורייתא מ"מ לעיילו לי' כ"כ הרבה בני אדם עד שלא ישאר מחליו כ"א דבר מועט וי"ל דלהכי קאמר בבן גלו דלא ימצא לו כ"כ בני אדם שהם בני גילו ועי"ל דלא מעלין מחליו רק עד ס' אנשים כ"א חלק ס' ממה ששייר אותו שלפניו וענין שנוטל חלק א' מס' שהוא נקרא דבר מועט כדאמרינן בכל נתינת טעם א' בס' בטל דילפינן ליה מזרוע בשלה ודו"ק:

גמרא בהמ"ק דכתיב כסא כבוד מרום מראשון וגו'. כצ"ל. וה"ה דהוה מצי למילף גם כסא הכבוד מהאי קרא וכ"ה בפסחים וכבר העיר בזה הרש"א בח"א:

שם שאין אתה יודע מתן שכרן ש"מ. נראה דמפרש דלכן תהיה זהיר במצוה קלה שאין אתה יודע גודל מתן שכר שלה שאין לו שיעור:

גמ׳ אם בריאה גיהנם מוטב אם לאו כצ"ל ותי' תהי' נמחק:

שם הכי קאמר אי לא מקרב כצ״ל ותי׳ הכא נמחק:

(במדבר טז, כט) 'אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן' אֵלֶּה שֶׁהֵן חוֹלִים וּמוּטָלִים בַּעֲרִיסָתָן וּבְנֵי אָדָם מְבַקְּרִים אוֹתָן. הא דתלה חטאתו ופשעו של קרח בדבר זה של ביקור נראה לי בס"ד דידוע תועלת הביקור הוא להקל החולי מעל החולה שנוטל אחד מששים בחליו, וטעמו של דבר זה הוא מכח האחדות שיש לישראל לכך יהיה מן הביקור תועלת זו.
והנה קורח עשה מריבה ומחלוקת ופירוד לבבות אך בגלוי היה מראה לעיני כל אדם שהוא מתקנא קנאת ישראל כמו שאמר וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל הֳ' (במדבר טז, ג) נמצא לפי דבריו הוא אוחז ונוהג באחדות הלכך צר לו בעבור ישראל שכולם חשובין גוף אחד ואינו מתעבר על ריב לא לו, ולכן משה רבינו ע"ה עשה הוכחה זו לגלות רעת לבו של קורח שבאמת כל כונתו הוא לעשות פירוד ומחלוקת!
על כן בזאת תדעון רוע לב קרח שאינו אוחז באחדות אלא אדרבה רוצה בפירוד דאם ימות מיתת כל אדם דהיינו שיחלה וישכב על מטתו ויבאו בני אדם לעשות לו ביקור אשר הוא נעשה מכח האחדות זו הוכחה שהוא אוחז באחדות ורוצה בה. אך אם ימות מיתה משונה שלא יעשו לו ביקור זו הוכחה שהוא מואס באחדות ידבק בפרוד, ולכן לא זכה לביקור אשר היא נעשה מכח האחדות.

אֵינִי וְהָא תַּנְיָא שִׁבְעָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ קֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם. פירש רש"י איני מי מספקא ליה למשה רבינו ע"ה עיין שם. וקשא איך סלקא דעתיה דמקשן דמשה רבינו ע"ה מספקא ליה אם יש גיהנם בעולם או לאו? דאם לא יש גיהנם, אותם רשעים שהיו מן אדם הראשון עד אותו זמן היכן נידונו? ואיך אותם החוטאים נשכרו להנצל מדין גיהנם?
ונראה לי בס"ד תרי מיני יורדי גיהנם יש בעולם האחד שיורדין הנפשות החוטאים לגיהנם ונידונין בו ואלו יורדין לבדם בלתי התלבשותם בגוף. ויש מהנפשות החוטאים יתלבשו בגוף הנעשה מן הזוהמא של העבירה כי בכל עבירה שאדם עושה בורא כח זוהמה וטומאה ומזה כח הזוהמה נעשה גוף מצוייר בדמות גוף העקרי של האדם ממש ונידונין הנפש והגוף הזה בגיהנם ונידונין יחד שם.
וכמו שכתב הרב מהר"א הכהן ז"ל וזה לשונו: גם מן העברות שהאדם עושה מתפעל ונברא גוף טמא מצד הקליפות ובצאת נפש הרשע מגופו מכניסין אותה באותו הגוף הטמא ונדונין שניהם יחד וזה הגוף הטמא הוא בדמות הגוף העקרי המושלך בקבר ובהיותם שניהם מתכונה אחת כדרך התאומים אז כשמגיע נזק וצער לגוף הטמא מגיע גם כן נזק וצער לגוף שבקבר כדוגמת התאומים דעל הרוב כשחש ראשו של זה חש ראשו של האחר.
וזהו ענין רבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא שמצאו אדם אחד מת טעון עצים ורץ על ההרים ושאל מה טיבו והגיד לו שהוא מת וגזרו עליו לכרות עצים הוא בעצמו כדי לשרוף אותו בהם בכל יום ערב שבת קודש (על פי מסכת כלה רבתי פרק ב'), והנה זה הגוף שמצא אותו רבי עקיבא הוא היה גוף הטמא שנעשה מן העבירות לדון נפשו בתוכו וכו' עד כאן לשונו עיין שם.
וכתבתי במקום אחר בס"ד על פי הקדמת המקובלים ז"ל שיש לאדם שני מיני עונות האחת הנעשים מכח חומר האדם וזוהמת הנחש הכרוכה בגוף ובנפש והשניה נעשים מן פתויי יצר הרע שהוא מלאך רע. ולכן אלו העונות שנעשו מכח הזוהמא הכרוכה בגוף ובנפש יחד נידון האדם עליהם בגיהנם בהתלבשות הנפש בגוף הטמא ההוא כדי שיצטער יותר, ואותם עונות שנעשו מכח היצר הרע שהוא מלאך רע שפיתה אותו בלתי סיוע הזוהמה הדבוקה באדם נידונת הנפש עליהם לבדה בלתי התלבשותה בגוף, וגיהנם של זה לחוד וגיהנם של זה לחוד.
וסלקא דעתיה דמקשן דעל גיהגם זו שנידונין בה הנפשות לבדם בלתי התלבשות גוף לא היה מסתפק משה רבינו ע"ה אך הספק שלו הוא על גיהנם שנידונין בו בהתחברות נפש בגוף כי עתה רוצה לבקש שירדו לתוכה קרח ועדתו בהיותם חיים בנפש וגוף העקרי ולכן רוצה שתהיה נפתחת להם גיהנם זו ולא אותה גיהנם הנהוגה שנידונין בה הנפשות לבדם כי יש הפרש בין זו לזו באיכותם ותכונתם ועל זה אמר (במדבר טז, ל) אם לא נבראה עדיין גיהנם זו תהיה נבראת עתה!
ומקשי על זה מן הברייתא דקאמר גיהנם נבראת קודם בריאת העולם, ויליף לה מקרא כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה (ישעיה ל, לג), נמצא גיהנם הנקראת תפתה נבראת קודם בריאת העולם וידוע מה שאמרו בגמרא (עירובין יט.) למה נקראת תפתה? שכל המתפתה ביצרו נופל בה! שמע מינה גיהנם זו הנקראת תפתה נידונין בה הנפש בהתלבשותה בגוף הטמא שנעשה מכח זוהמת הנחש הדבוקה בחומר האדם והיצר הרע הזה שעושה פיתוי לאדם יתייחס לאדם שנקרא 'יצרו של אדם' מה שאין כן 'יצר הרע' שהוא מלאך רע הנמשך מן הקליפה שלמעלה זה נקרא יצר בסתם ולא נקרא יצרו של אדם, שאינו מתייחס לאדם כיון דאינו נמשך מזוהמת גופו.
וכיון דגיהנם זו אשר נידונין בה הנפשות בהתלבשותם בגוף שהיא הנקראת תפתה נבראת קודם בריאת העולם מאי מסתפק משה רבינו ע"ה על גיהנם זו אם נבראת או עדיין לא נבראת?
ומשני דמשה רבינו ע"ה לא קאמר על גופה של גיהנם כי אם על הפה שלה. והדר מקשי והלא אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ט)? ומשני יודע הוא שגם הפה נברא ועל ההתקרבות קאמר. ובחדושנו לפסחים פירשנו ענין בריאת תשובה וגן עדן וגיהנם וענין שמו של משיח מה עניינם.

כָּל הַמְבַקֵּר חוֹלֶה נוֹטֵל אֶחָד מִשִּׁשִּׁים בְּצַעֲרוֹ. נראה לי ודאי דאין הכונה שיקח אחד מששים מן החולי להיות נדבק בזה המבקר דזה אי אפשר להיות בטבע! ועוד מצות ביקור חולים מצוה יקרה שהיא אחד מדברים שאדם אוכל מפירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא (משנה פאה א, א) ואיך יתכן שיהיה לו היזק מזה?
אך הכונה מחמת שהוא בן גילו, מגיע צער לנפשו אחד מששים מצערו של חולה ואז על ידי הצער הזה המגיע לנפש המבקר יסלקו מן החולה אחד מששים מן החולי שבו על דרך עשורייתא דרבי כי הצער שיגיע לאחרים יש בו כח יותר להגין ולכפר.
והא דנוטל אחד מששים, נראה לי בס"ד דרש"י ז"ל פירש 'בן גילו' רוצה לומר שנולד במזלו ששניהם במזל אחד הם. וידוע מה שאמרו בגמרא דברכות פרק ה' (ברכות לב:) אמר הקדוש ברוך הוא שתים עשרה מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל וכו' עיין שם. וכתב מהרש"א ז"ל שנים עשר מזלות לכל חודש מזל וברא לו שלשים חיל כנגד ימי החודש דבכל יום מהחודש ממונה אחד מהם עיין שם.
וידוע דכל ממונה על יום אחד לילו עמו ומוכרח שזה הממונה של לילה ויום יש בו שני חלקים חלק אחד הוא בחינת זכר והוא שולט ביום וחלק אחד הוא בחינת נוקבא שולט בלילה כי מדת יום לחוד ומדת לילה לחוד וזה הכלל כל השולטים בלילה הם בחינת נוקבא וכל השולטים ביום הם בחינת דכורא כנודע ליודעי חן. על כן אלו השלושים חיל שהם כנגד ימי החודש בפרטן הם ששים ולכן זה 'בן גילו' שנולד במזלו שהוא אחד מששים חיל ששולטים בימים ולילות של החודש לוקח אחד מששים מצערו כי שניהם נולדו ממקום אחד שהוא אחד מששים.

ומדוע תתנשאו על קהל ה'. איתא (שם ע"א) דרש רבא ואמרי לה א"ר יצחק מ"ד שמש ירח עמד זבולה וגו' מלמד שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו רבש"ע אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירים. ידוע דע"ז דדור אנוש היה שהיו אומרים שמכירים הבורא ית"ש אלא היינו כבודו להשתחות למשמשיו הגדולים שמש וירח. ובא מרע"ה ולימד דעת להוריק כל עבודות לו ית"ש אפילו לגדולי משמשיו לא יכנע להם אדם ולא יתן להם שום כבוד בלתי לה' לבדו. מזה לקח קרח מקח רע ואמר למרע"ה אע"ג שפניך כפני חמה וקרן עור פניך מ"מ דיו כחמה וכל העדה קדושים ובתוכם ה' ואין בין ה' וביניהם אמצעי ומדוע תתנשאו. והיות המרד הזה נעשה ע"י השמש והירח ע"כ שמש וירח עמד זבולה:

המבקר את החולה נוטל א' מס' בצערו וכו'. יראה דבן גילו דוקא נוטל א' מס' ובאמת אי הוה ידעינן בן גילו מי הוא היו נכנסים ששים בני גילו [בפעם אחת] ויעמוד מחליו. אך זה אינו ידוע לנו. והשתא אפילו נכנסים כל בני העולם אצלו בזא"ז ובין כך יזדמנו לו ס' בני גילו מ"מ בין אחד לחברו יש שהות זמן מה ומה שנטל הראשון א' מס' עד שיבא השני כבר הכביד עליו החולי והחמימות וחזר לקדמותו וכן בין שני לשלישי וכן בכולם כי מדרך החולי שיעלה מעלה החמימות בכל שעה. נמצא א"א שיפטור מחליו לגמרי ע"י המבקר. אבל עכ"פ הועיל המבקר שלא עלה כל כך למעלה במדרגה שהיה עולה אילו לא היו מבקרין אותו כנלע"ד:

מאי דכתיב שמש ירח עמד זבולה וכו' עמ"ש בקונט' זה בסנהדרין פ' חלק ביאור נחמד במאמר זה מהרב המקובל עיר וקדיש מהר"ר מאיר פאפאראש הכהן זלה"ה ע"ש ויאורו עיניך:

מאי אין לה שיעור סבר רב יוסף וכו' עמ"ש אני בעניי בזה בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סי' של"ה ע"ש בס"ד .

מתניתין קשיתיה. מדוקיא קא משמע ליה: מאי איריא דתני עומד אבל לא יושב. והרי אין מבקר אסור בנכסי חולה: אלא שמע מינה וכו'. יא''ת מאי טעמא דשמואל דמתרץ לה הכי לוקמא כדעולא הא לא קשיא דשמואל לא מוקי לה כדעולא דקסבר האי שינויא דחיקא היא: ופקודת כל אדם. שבני אדם מבקרין אותן: לא ה' שלחני לזה. לפי שהיו עדת קרח מלעיגין עליו ואומרים שהיה משה אומר להם מדעתו בלא ציווי של מקום: ואם לאו. שאין גיהנם נברא עדיין: איני. מי מספקא ליה למשה: כי ערוך מאתמול תפתה. איזהו יום שיש לו אתמול ולא שלשום כלומר שהיה לו לפניו ולא לפני פניו הוי אומר זה יום שני שבו נברא גיהנם: אלאה''ק. אי הכא אין לו פומא ואי לא מקרב הכא יקריבנו המקום: והא ברקיע קביעי. למטה מזבולכדאמרי' במסכת חגיגה (דף יב:): אם אתה עושה דין לבן עמרם. מקרח ועדתו: ובכל יום ויום. מאותו יום ואילך אינן יוצאין מפני שמשתחווין להם עובדי כוכבים עד שמורים בהן חיצים וחניתות: ואפי' גדול אצל קטן. שלא יאמר לא אבקר אלא גדול כמוני: אין לו שיעור. דמצוה בקטן כמו בגדול: ליעיילו שיחין ולוקמוה. יכנסו ששים בני אדם כאחת לבקרו ויטול כל אחד ואחד מששים בצערו ומיד מתרפא: כעישורייתא רבי רבי. דאמר מי שיש לו עשר בנות ובן אחד הראשונה נוטלת עישור נכסים והשניה במה ששיירה וכן לכולן ומפרש בהש''ס ירושלמי נמצאו בנות שנוטלות במנה תרי תילתי פחות ציבחר והאי תלתא ומוסיף ציבחר וגבי חולה נמי מבקר הראשון נוטל אחד מששים בחליו והשני א' מששים במה ששייר: ובבן גילו. בחור כמותו או זקן לזקן: וחוזרות כולן וחולקו' בשוה. מילתא אחריתי דהיכא דיצאו לישא כאחת כל אחת נוטלת עישורה במה ששיירה חבירת' ואז חולקות בשוה אבל כשבאו לינשא זו אחר זו לא:

מתניתין קשיתיה. והוזקק להעמידה בשנכסי מבקר אסורים על החולה: ופקודת .. כל אדם. שב''א מבקרין אותם:

ר"ן
על המבקר נכנס לבקרו אפי' יושב דישיבה נמי חיותיה דחולה הוא ולא אדריה דבהכי ניחא ליה אבל חלה בנו לא יכנס לביתו כלל אלא שואלו בשוק ומיהו דוקא היכא דאדריה חולה למבקר דאומדן דעתא הוא דמן חיותיה לא אדריה אבל היכא שהמבקר אסר על עצמו נכסיו של חולה לא יכנס לביתו כלל דבכי האי גוונא ליכא אומדנא הדין הוא דינא דנכסי חולה אסורין על המבקר והיכא דנכסי מבקר אסורין על החולה נכנס לבקרו עומד משום דמחויב לעשות בחנם ומצוה דיליה קעביד ואידך ממילא קא מתהני אבל לא יושב ואפילו במקומות שמחמירין על עצמן שלא ליטול שכר אפי' על הישיבה משום גזירה שמא ישהא בישיבה. וכי אמרינן בנכסי מבקר אסורין על החולה דנכנס לבקרו עומד משום דמצוה דנפשיה קעביד ואידך ממילא מתהני הני מילי בכי האי גוונא דהנאה ממילא היא אבל היכא דיהיב ליה מידי כיון שהוא מהנהו ממש מיד ליד ולא גרמא היא אסור והיינו דתנן לקמן בפרקין (דף מג.) המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנווני הרגיל אצלו ויאמר לו וכו' וכן היו מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל נותן על גבי הסלע דוקא בכה''ג שרי אבל מידו לידו לא ואף על גב דמצוה קעביד וטעמא דמילתא כדאמרינן דדוקא הנאה דממילא שריא במקום מצוה אבל הנאה דבידים לא: ובני אדם מבקרין אותן. והיינו דכתיב ופקודת כל אדם יפקד עליהם: שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם. כלומר שעלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם שא''א לעולם בלא הם וכדאמרי' שמחשבתן של ישראל קדמה לכל ועל כרחיך לא נברא העולם בלא גיהנם לצורך הרשעים: אי לא מקרב פומא להכא ליקרב. וקריבה בעלמא ליתא בכלל אין כל חדש: והא ברקיע קביעי. כדכתיב ויתן אותם אלהים ברקיע השמים וזבול למעלה מן הרקיע הוא כדאיתא בפ' אין דורשין (חגיגה יב:): אם אתה עושה דין לבן עמרם. ממחלקותו של קרח ומשמע להו דהאי קרא במחלקותו של קרח מדריש משום דביציאת מצרים ובקריעת ים סוף משתעי בספר חבקוק וכתיב ביה מחצת ראש מבית רשע ומשמע להו דהיינו קרח וכתיב בתריה שמש ירח עמד זבולה: כעישורייתא דרבי. שכל אחת נוטלת עישורה מנכסים שנותרו אחר שנטלה אותה שלפניה עישור שלה וכן נמי כל אחד מן המבקרין נוטל אחד מששים מן החולי שנשאר לחולה אחר שבקרו אותו שלפניו: ובבן גילו. שנולד המבקר במזלו של חולה: וחוזרות כולם וחולקות בשוה. שכיון שבבת אחת באו ליטול אינו בדין שיהא חלקן של ראשונות יותר מן האחרונות:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד