נדרים לח ע"א

נדרים לח ע"א - Steinsaltz

The same is true for “this” that is in the verse “and this is the mitzva” (Deuteronomy 6:1); and for “bend” that is in the verse “let the archer bend his bow” (Jeremiah 51:3); and for “five” that is in the verse “and the south side four thousand and five hundred” (Ezekiel 48:16); and for “if” that is in the verse “that if I am a near kinsman” (Ruth 3:12). All these are written but not read.

Rav Aḥa bar Adda said: In the West, Eretz Yisrael, they divide this verse into three verses: “And the Lord said to Moses, behold I come to you in a thick cloud, that the people may hear as I speak with you, and may also believe in you forever; and Moses told the words of the people unto the Lord” (Exodus 19:9).

§ Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, said: Moses became wealthy only from the waste remaining from hewing the Tablets of the Covenant, as it is stated: “Hew for you two tablets of stone like the first” (Exodus 34:1). “Hew for you” means that their waste shall be yours. As the tablets were crafted from valuable gems, their remnants were similarly valuable.

Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: The Torah was given initially only to Moses and his descendants, as it is stated: “Write for you” (Exodus 34:27), and it is also stated: “Hew for you” (Exodus 34:1), meaning: Just as their waste is yours, so too their writing is yours. However, Moses treated the Torah with generosity and gave it to the Jewish people. And about him, the verse says: “He that has a bountiful eye shall be blessed, as he gives of his bread to the poor” (Proverbs 22:9).

Rav Ḥisda raised an objection from the verse that states: “And the Lord commanded me at that time to teach you statutes and laws” (Deuteronomy 4:14). This indicates that Moses was commanded to teach Torah to the Jewish people from the outset. The Gemara answers: The verse means: And the Lord commanded the Torah to me, Moses, and I, on my own initiative, decided to teach you its statutes and laws. The Gemara cites an additional verse proving that God commanded to teach the Jewish people from the outset: “Behold, I have taught you statutes and laws, as the Lord my God commanded me” (Deuteronomy 4:5). The Gemara answers: The Lord commanded the Torah to me, Moses, and I decided to teach you statutes and laws.

The Gemara cites an additional verse: “Now therefore write this song for you, and teach it the children of Israel” (Deuteronomy 31:19). Apparently, Moses was commanded to teach the Torah to the Jewish people. The Gemara answers: The verse is referring to the song of Ha’azinu (Deuteronomy 31) alone and not to the rest of the Torah. The Gemara asks: But the continuation of that cited verse: “That this song may be a witness for Me among the children of Israel” (Deuteronomy 31:19), indicates that the reference is to the entire Torah, in which the mitzvot are written. Rather, the Torah was given from the outset to all of the Jewish people, and when Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said that the Torah was given exclusively to Moses, he was referring merely to the profound analysis of the Torah. Moses opted to teach it to the people on his own initiative.

Rabbi Yoḥanan said: The Holy One, Blessed be He, rests His Divine Presence only upon one who is mighty, and wealthy, and wise, and humble. And all of these qualities are derived from Moses. He was mighty, as it is written: “And he spread the tent over the Tabernacle” (Exodus 40:19), and the Master said: Moses, our teacher, spread it himself. And it is written: “Ten cubits shall be the length of a board, and a cubit and a half the breadth of each board” (Exodus 26:16). Moses was tall and strong enough to spread the tent over the boards alone. The Gemara asks: Say that he was tall and thin, and the fact that he was mighty cannot be derived.

Rather, the fact that Moses was mighty is derived from this verse, as it is written: “And I took hold of the two tablets, and cast them out of my two hands, and broke them before your eyes” (Deuteronomy 9:17), and it is taught in a baraita: The tablets, their length was six handbreadths, and their width was six handbreadths, and their thickness was three handbreadths. If Moses was capable of lifting and casting a burden that heavy, apparently he was mighty.

Moses was wealthy, as it is written: “Hew for you” (Exodus 34:1), from which it was derived: The waste of the Tablets of the Covenant shall be yours, and that waste consisted of precious stones. That Moses was wise is derived from the statement of Rav and Shmuel, who both say: Fifty measures of understanding were created in the world, and all were given to Moses except one, as it is stated: “Yet you have deprived him of little, of God” (Psalms 8:6). He lacked only complete knowledge of God. Moses was humble, as it is written: “Now the man Moses was very humble” (Numbers 12:3).

§ Rabbi Yoḥanan said: All the prophets were wealthy. From where do we derive this? It is derived from Moses, and from Samuel, and from Amos, and from Jonah, who were all wealthy.

Moses was wealthy, as it is written: “I have not taken one donkey from them” (Numbers 16:15). The Gemara analyzes the statement of Moses. If he said that he did not take a donkey without payment, was his intent to exclude himself from the category of one who takes items that belong to others without paying? That is obvious, as one who does so is a thief. Rather, he said that even with payment he did not take a donkey. Apparently, he was wealthy and did not need to purchase anything. The Gemara rejects this proof. Perhaps, on the contrary, he did not purchase a donkey because he was poor and could not afford it. Rather, it is derived from the verse written with regard to the Tablets of the Covenant: “Hew for you” (Exodus 34:1), which indicates that their waste shall be yours.

Samuel was wealthy, as it is written: “Here I am; witness against me before the Lord, and before His anointed: Whose ox have I taken, or whose donkey have I taken?” (I Samuel 12:3). If he is saying that he did not take an ox or a donkey for free, was his intent to exclude himself from the category of one who takes items that belong to others for free? Rather, he is saying that even with payment he did not take a donkey or an ox. Apparently, he was wealthy. The Gemara rejects this proof. Perhaps, on the contrary, the reason he did not purchase the donkeys is due to the fact that he was poor. Rather, the fact that Samuel was wealthy is derived from here, as it is written: “And his return was to Ramah, for there was his house” (I Samuel 7:17). And Rava said: Everywhere he went, his home was with him. He was so wealthy that he could afford to hire servants and pack animals to take all his belongings from place to place.

Rava said: That which is stated with regard to Samuel is greater than that which is stated with regard to Moses, as with regard to Moses our teacher it is written: “I have not taken one donkey from them” (Numbers 16:15), meaning that he did not take an item from another against his will even with payment. Whereas with regard to Samuel, even with the consent of the owner, he would not rent an item from him, as it is written: “And they said: You have not defrauded us, nor oppressed us [ratzotanu], neither have you taken anything from any man’s hand” (I Samuel 12:4), even with his consent [ratzon].

Amos was wealthy, as it is written: “Then answered Amos, and said to Amaziah: I am neither a prophet, nor son of a prophet, but I am a herdsman, and a dresser of sycamore-trees” (Amos 7:14). Amos is saying, as Rav Yosef translates: Because I am the owner of flocks and I have sycamores in the lowland, and I do not come to prophesy for financial gain. Apparently, Amos was wealthy.

Jonah was wealthy, as it is written: “And he went down to Jaffa, and found a ship going to Tarshish, so he paid its cost and went down into it” (Jonah 1:3), and Rabbi Yoḥanan said: He paid the cost of the entire ship. Rabbi Romanus said: The cost for the entire ship was four thousand gold dinars.

And Rabbi Yoḥanan said: Initially, Moses would study Torah and forget it, until it was given to him as a gift, as it is stated: “And He gave it to Moses when he concluded speaking with him” (Exodus 31:18). Once the Torah was given him as a gift, it became his and he was able to remember it.

MISHNA: And with regard to one for whom benefit from another is forbidden by vow, that other person may feed his wife and children, although the one who is bound by the vow is obligated in their support and benefits when another supports them. And he may not feed his animal, whether it is a kosher animal or whether it is a non-kosher animal. Rabbi Eliezer says: He may feed the non-kosher animal, and he may not feed the kosher animal. The Rabbis said to him: What is the difference between kosher and non-kosher animals in this respect? Rabbi Eliezer said to them: The kosher animal’s being belongs to Heaven, and the animal’s body is the property of its owner, as he can eat it. Therefore, the owner benefits directly when another feeds his animal. And a non-kosher animal,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לח - א

"זאת" ד"המצוה", דהיינו, המילה "זאת" מהפסוק "כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת" ^[87],

"ידרוך" ד"הדורך", דהיינו, המילה "ידרוך" של הפסוק "ידרוך הדורך את קשתו", "חמש" ד"פאת נגב", דהיינו, מילת "חמש" השניה של הפסוק "ואלה מידותיה וגו' חמש חמש מאות וגו'",

"אם" ד"כי גואל, דהיינו, מילת "אם" של הפסוק "כי אמנם כי אם גואל אנכי".

הלין, מקראות אלו דלעיל, כתבן - ולא קריין.

אמר רב אחא בר אדא, במערבא [בארץ ישראל] פסקין להדין פסוקא לתלתא פסוקין [מחלקים את הפסוק דלהלן לשלשה פסוקים]:

"ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ויגד משה את דברי העם אל ה'" ^[88].

אמר רבי חמא ברבי חנינא: לא העשיר משה - אלא מפסולתן של לוחות הברית ^[89].

שנאמר: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים". ודורשים שכך כוונת הפסוק: פסולתן של הלוחות, דהיינו, מה שישאר מהאבנים אחר שיפסול מהן את הלוחות - שלך יהא ^[90] [והלוחות נעשו מסנפרינון, שהיא אבן יקרה ^[91]].

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא ניתנה תורה - אלא למשה ולזרעו.

שנאמר: "כתב לך", "פסל לך". מה פסולתן - שלך, אף כתבן - שלך.

אבל משה נהג בה בתורה טובת עין - ונתנה לישראל.

ועליו הכתוב אומר: "טוב עין הוא יבורך וגו'" ^[92].

מתיב רב חסדא: הרי כתוב "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם", רואים שהקדוש ברוך הוא ציוה את משה ליתן את התורה לישראל!

ומבארינן: כך אמר משה: ואותי צוה הקדוש ברוך הוא, ואני נתתי את לבי ללמדה לכם.

עוד מקשינן, הא כתיב: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי", משמע, שהקדוש ברוך הוא ציוה את משה ללמד את ישראל!

ומבארינן, שאף כאן הכוונה היא שאותי צוה, ואני נתתי אל לבי ללמדה לכם.

עוד מקשינן: הא כתיב: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת!"

ואמרינן: את השירה לחודה [לבדה] ציוה הקדוש ברוך הוא שמשה ילמד את בני ישראל. אבל שאר התורה ניתנה למשה לבדו, והוא נתנה לישראל.

ומקשינן, הא כתיב: "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל", ואם מדובר על השירה בלבד, איזו עדות יש בה?

אלא, באמת התורה עצמה ניתנה לישראל. אבל פילפולא בעלמא, דהיינו, הבנה וחריפות, ניתן למשה לבדו ^[93], והוא נהג טובת עין - ומסרו לישראל.

אמר רבי יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בקביעות ^[94] אלא על מי שהוא גבור, ועשיר, וחכם, ועניו. וכולן, כל דברים אלו, נלמדים ממשה, שהיו בו כל הדברים האלו, והשרה עליו הקדוש ברוך הוא את שכינתו ^[95].

והשתא מבארינן:

מנין לנו שהיה משה גבור?

דכתיב: "ויפרוש את האהל על המשכן", ואמר מר: משה רבינו פרסו בעצמו. וכתיב: "עשר אמות ארך הקרש וגו'" [שגובה המשכן היה עשר אמות, ועל גובה זה פרס משה את היריעות]. מוכח מכאן, שמשה היה גבוה עשר אמות. וכיון שהיה גבוה כל כך, מסתמא היה גם בעל כח.

ומקשינן: אימא דאמנם היה משה אריך, שהיה גבוה, אבל - וקטין, שהיה חלוש בכח!? ^[96]

אלא מן הדין קרא, דכתיב: "ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם". ותניא: הלוחות ארכן ששה טפחים, ורחבן ששה, ועביין שלשה. ואם כן, ודאי היה צריך שיהיה בעל כח רב כדי לשברן.

שהיה משה עשיר - מנלן?

ממה שהבאנו לעיל, שדורשין מהפסוק "פסל לך" - פסולתן שלך יהא. ושהיה משה חכם - מנלן?

רב ושמואל דאמרי תרוייהו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם ^[97], וכולם נתנו למשה - חסר אחת, דהיינו, ידיעת השם יתברך על אמיתתו. שנאמר: "ותחסרהו מעט מאלהים".

שהיה משה עניו - מנלן?

דכתיב: "והאיש משה עניו מאד".

אמר רבי יוחנן: כל הנביאים עשירים היו.

מנלן?

ממשה, ומשמואל, מעמוס, ומיונה.

משה, דכתיב שאמר לקדוש ברוך הוא במעשה קרח ועדתו: "לא חמור אחד מהם נש אתי".

ועתה, למה התכוון משה? אי התכוון לומר שלא נטל מהם חמור בלא אגרא, בלא שכר, לאפוקי מאן דשקל בלא אגרא? כלומר, וכי בזה הוא משתבח, שלא נטל מהם בלא לשלם שכר?!

אלא, על כרחך הכוונה, דאפילו באגרא לא נטל מהם. שלעולם לא נהנה משל אחרים, לפי שהיה לו כל, ולא היה צריך להם.

ומקשינן: דילמא מה שלא נטל מהם היינו משום דעני ^[98] הוה, ולא היה לו שכר לשלם!?

אלא מן "פסל לך" - פסולתן יהא שלך, וכדלעיל.

שמואל, מנין לנו שהיה עשיר?

דכתיב שאמר שמואל לעם: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי".

ועתה, איך מדובר, אי בחנם, לאפוקי מאן דשקל בחנם? כלומר, האם בזה הוא משתבח, שלא נטל מהם בחנם?! ^[99]

אלא - דאפילו בשכר לא נטל מהם, לפי שלא היה צריך לכלום.

ומקשינן: דלמא דעני הוה, ולא היה לו שכר לשלם!

אלא מהכא: "והיה מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה ושפט את ישראל וגו' ותשובתו הרמתה [ולאחר מכן שב אל רמה] כי שם ביתו". ולכאורה יש לתמוה, וכי איני יודע ששם ביתו? ^[100]

ואמר רבא: כוונת הפסוק לומר, שבכל מקום שהלך שמואל - ביתו עמו. דהיינו, שהיו עמו כל כלי תשמיש ביתו ואהל חנייתו, כדי שלא ייהנה מאחרים.

אמר רבא: גדול מה שנאמר בשמואל - יותר ממה שנאמר במשה.

דאילו במשה רבינו כתיב: "לא חמור אחד מהם נשאתי", והיינו, דאפילו בשכר לא נטל מהם בעל כרחם. אבל מרצונם - נטל.

ואילו גבי שמואל, אפילו ברצון - לא שכרו. דכתיב: "ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו וגו'". והיינו משום שלפעמים מתרצים מחמת בושה, ובאמת לא נח להם בזה.

עמוס, מנין לנו שהיה עשיר?

דכתיב: "ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס ^[101] שקמים". וכדמתרגם רב יוסף: "ארי מרי גיתי אנא, ושקמין לי בשפלתא וג ו'". והיינו, שאמר עמוס: אין אני מנביאי השקר שלכם, הנוטלים שכר כדי להנבא, שאין אני צריך לכך, ולא נהגתי כך, שעשיר אני, ובעל מקנה ונכסים. שבעל בתי בד אני, ויש לי שקמים בשפלה.

יונה, מנין לנו שהיה עשיר?

דכתיב: "וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה". ואמר רבי יוחנן: שנתן שכרה של ספינה כולה ^[102].

אמר רב רומנוס: שכרה של ספינה הויא ד' אלפים דינרי דהבא.

ואמר רבי יוחנן: בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה ^[103], עד שניתנה לו במתנה. שנאמר: "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו".

מתניתין:

וזן המדיר את אשתו ואת בניו של המודר, אף על פי שהוא, המודר, חייב במזונותן.

ולא יזון את בהמתו של המודר, בין טמאה, בין טהורה. שהרי הוא מהנהו ממש, שעל ידי כך הבהמה נעשית מעולה בדמים.

רבי אליעזר אומר: זן את הטמאה, ואינו זן את הטהורה ^[104].

אמרו לו: מה בין טמאה לטהורה?

אמר להו: שהטהורה, נפשה לשמים - וגופה שלו לאכילה, ונמצא שהוא מהנהו, שהרי היא משתבחת לאכילה.

הערות

^[87] כתבו הראשונים שאינו כך בשום חומש שלפנינו. ויש שגרסו: "את דהנפש". והיינו, מילת "את" הראשונה של הפסוק "חי ה' את אשר עשה לנו את הנפש הזאת וגו"'. ועיי' בהגהות הגר"א שהביא עוד ג' מקומות בתנ"ך שלפנינו, שיש בהם מילים שכתבן ולא קריין.

^[88] והיינו משום שלפי פשוטו "בעבור ישמע העם" אינו טעם ל"אנכי בא אליך בעב הענן". לכן אמרו במערבא שהוא פסוק אחר, והיינו, שבעבור שישמע העם בדברי עמך - יאמינו גם בך לעולם, כענין שנאמר בים סוף: "ויאמינו בה' ובמשה וגו"'. ואח"כ ויגד משה את דברי וגו', לא משמע להו לפי ענינו שהוא פסוק אחד, דהא לא מצינו בכל הענין דברי השי"ת אל משה ושוב דברי משה אל ישראל בפסוק אחד. מהרש"א במס' קידושין [ל' ע"א].

^[89] והיינו, שלא תאמר שהעשיר משכר לימוד שנתנו לו ישראל, שהרי אמר משה "מה אני בחנם וכו"'. מהרש"א.

^[90] שאי אפשר לומר שמה שכתוב "פסל לך", היינו על הלוחות עצמן, שהרי לא למשה לבדו נתנו!

^[91] וכך כתב רש"י על התורה [שמות ל"ד א']: "הראהו מחצב סנפרינון מתוך אהלו, ואמר לו הפסולת יהיה שלך, משם נתעשר משה הרבה".

^[92] ביאר הרא"ש, ד"טוב" - היינו משה, דכתיב ביה: "כי טוב הוא". וכתיב בסיפא של פסוק זה: "כי נתן מלחמו לדל". ואין לחם - אלא תורה, דכתיב: "לכו לחמו בלחמי". ואין דל - אלא ישראל, שנאמר: "וידל ישראל עד מאד".

^[93] והיינו דאמרינן "אף כתבן שלך יהיה", כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורת האותיות. רא"ש.

^[94] כך כתב הרא"ש, שהיינו דווקא בקביעות. וכתב הרש"ש, דהיינו שלא תקשה מהגר ולבן ואבימלך ובלעם ודכוותיהו. עיי"ש.

^[95] וכיון שהיו מעלות אלו במשה, מסתבר שהיו גם בשאר נביאים. דכתיב שאמר משה: "נביא מקרבך מאחיך כמוני וגו"'. מהרש"א.

^[96] הקשה הרא"ש, אמאי לא יליף מהקרשים, דכתיב בהו: "וישם את קרשיו"? וכתב המהרש"א דלאו קושיא היא, שבאמת המשכן הוקם מאליו בנס, דכתיב "הוקם המשכן", דמשמע מאליו, כדאיתא בתנחומא.

^[97] וילפינן שהיו חמשים, מדכתיב "אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים", ו"שבעתים" הם שבע שביעיות, דהיינו ארבעים ותשע, והן הן שנמסרו למשה. וכתיב ביה "ותחסרהו מעט מאלקים", והיינו, שחסר אחת משערי בינה. רש"י במס' ראש השנה [כ"א ע"ב].

^[98] הרא"ש גרס "ודלמא משום דעניו הוה", והיינו, שמא ממדת חסידות לא נטל מהם, שלא רצה להטריח עליהם.

^[99] כתב המהרש"א, דיש לדקדק, אם כן, תקשי נמי מה שאמר שמואל: "את מי עשקתי וגו"', וכי לאפוקי ממאן דעשק? ומאי רבותיה?! עיי"ש.

^[100] כך ביאר רש"י במסכת ברכות [י' ע"ב]. ועיי' מה שכתב בזה המהרש"א.

^[101] פירש רש"י בעמוס [ז' י"ד], דהיינו, מחפש בשקמים לראות איזה עתו לקוץ כדי להוסיף ענפים, ואיזה ראוי לקורות, שכן דרך שקוצצין בתולות השקמה. ו"בולס" - כמו ובולש, אלא שעמוס מגמגם בלשונו. שכך אמרו: למה נקרא שמו עמוס - שהיה עמוס בלשונו. וישראל קוראים אותו פסילוס, כדאיתא בפסיקתא.

^[102] שכך הוא משמעות מה שנאמר "ויתן שכרה". והטעם שנתן שכר כולה, כתב המהרש"א שכן דרך הבורח, שמקדים עצמו בדרכו, והספן עדיין לא היה מוכן כל כך, ולא קיבל עדיין שכרו מהאנשים שבאו לילך גם כן תרשישה, והוא הקדים לתת שכר כולם, ולקבל אחר כך מהם השכר. עיי"ש.

^[103] ביאר המהרש"א, דהיינו משום שאי אפשר לשכל אנושי לקבל כל מצוות התורה תוך זמן מועט של ארבעים יום. לכן אמר רבי יוחנן שבאמת היה משה לומד ומשכח, אלא שמתנת ה' היה לו שתקוים בידו ולא תשתכח. עיי"ש.

^[104] כתב הר"ן, דנ"ל דר"א לא שרי בטמאה אלא לזונה מזונות יתרים כדי לפטמה, משום דס"ל דכיון דטמאה אינה עומדת לאכילה, אלא למלאכה בלבד, אם כן אין נהנין בעלים בפטומה, דאדרבה, מפנקא טפי - ולא עבדא שפיר. אבל במזונות הצריכין לכדי חייה לא התיר רבי אליעזר, שבזה ודאי מהנהו. ומשום שת"ק שנה בסתם "ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה", שמשמע שבכולהו גווני דמתסר בטהורה - מתסר נמי בטמאה, השיב לו רבי אליעזר שלא כך הדבר, אלא איכא גוונא שזן את הטמאה - אע"פ שאינו זן את הטהורה. והביא שהרשב"א כתב בהפך, וכתב שלא נתחוורו דבריו.

"זאת" שבפסוק המתחיל ב"וזאת המצוה" (דברים ו, א), "ידרך" של הפסוק שיש בו "הדרך" (ירמיה נא, ג), והמלה "חמש" שבפסוק שנאמר בו "ופאת נגב" (יחזקאל מח, טז), המלה "אם" שבפסוק בו נאמר "כי גאל" (רות ג, יב) — הלין כתבן ולא קריין [אלה נכתבות ואינן נקראות].

אמר רב אחא בר אדא: במערבא פסקין להדין פסוקא לתלתא פסוקין [בארץ ישראל פוסקים, מחלקים, את הפסוק הזה לשלושה פסוקים]: "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'" (שמות יט, ט).

א אמר ר' חמא בר' חנינא: לא העשיר משה רבינו אלא מפסולתן (שארית הפיסול) של לוחות הברית, שנאמר: "פסל לך שני לחת אבנים כראשנים" (שמות לד, א). "פסל לך" כוונתו: פסולתן — שלך יהא. וכיון שהלוחות היו של אבן יקרה מאד, היתה פסולתם אבנים טובות.

אמר ר' יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה מתחילה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: "כתב לך" (שמות לד, כז) וכן נאמר: "פסל לך" (שמות יט, א), ולמדו חכמים: מה פסולתן שלך — אף כתבן שלך. אלא משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: "טוב עין הוא יברך כי נתן מלחמו לדל" (משלי כב, ט).

מתיב [מקשה] רב חסדא: הלא נאמר "ואתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים" (דברים ד, יד), משמע שמתחילה משה נצטווה ללמד תורה לישראל! ומשיבים: יש להבין ואותי צוה — לעצמי, ואני רציתי ולימדתי לכם. ומקשים עוד: הרי נאמר "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי" (דברים ד, ה)! ומתרצים: אותי צוה עבור עצמי, ואני עושה לכם טובה ומלמדכם.

ומקשים: הרי נאמר "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל" (דברים לא, יט), משמע שנצטווה משה ללמדה לישראל! ומשיבים: על השירה של "האזינו" לחודה [לבדה] נצטווה ולא על שאר התורה. על כך מקשים: הרי נאמר "למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים לא, יט), ומשמע שאין הכוונה לשירה אלא לכל התורה שכתובות בה המצוות! אלא יש לומר כי התורה כמו שהיא ניתנה באמת לכל ישראל, ומה שאמר ר' יוסי בר' חנינא שניתנה למשה הכוונה היא לפילפולא בעלמא [פילפול בלבד]. שיש דברים בפילפולה ובהעמקתה של תורה שהיו מתנה מיוחדת למשה רבינו, והוא נתנם בטובתו לישראל.

אמר ר' יוחנן: אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על מי שהוא גבור ועשיר וחכם ועניו, וכולן אנו למדים ממשה. ומפרטים: גבור — דכתיב [שנאמר]: "ויפרש את האהל על המשכן" (שמות מ, יט), ואמר מר [החכם]: משה רבינו עצמו פרסו, וכתיב [ונאמר]: "עשר אמות ארך הקרש" וגו' (שמות כו, טז), משמע שהיה משה גבוה וגיבור כל כך שיכול היה לפרוס בעצמו את הכיסוי מעל לקרשים. ומקשים: אימא דאריך וקטין [אמור שהיה ארוך ורזה] ואין ללמוד מכאן שהיה גיבור!

אלא מן הדין קרא [הכתוב הזה] למדים שהיה משה גיבור, דכתיב [שנאמר]: "ואתפש בשני הלחת ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם" (דברים ט, יז), ותניא [ושנויה ברייתא]: הלוחות היה ארכן ששה טפחים ורחבן ששה ועביין שלשה, ואם משה היה יכול לשאת ולהשליך משא כבד כזה משמע שהיה גיבור.

שהיה עשיר — שנאמר: "פסל לך" (שמות לד, א), ולמדו מכאן: פסולתן של לוחות הברית שלך יהא, ופסולת זו היתה כולה אבנים טובות. שהיה משה רבינו חכם למדים מדברי רב ושמואל, דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר: "ותחסרהו מעט מאלהים" (תהלים ח, ו). עניו — דכתיב [שנאמר]: "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב, ג).

ב אמר ר' יוחנן: כל הנביאים עשירים היו, מנלן [מניין לנו] דבר זה — ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה שהיו כולם עשירים.

משה רבינו — דכתיב [שנאמר] בו: "לא חמור אחד מהם נשאתי" (במדבר טז, טו), ונברר, למה הכוונה בדברים אלה: אי [אם] כוונתו שלא לקח מהם בלא אגרא [שכר], שלא הפקיע חמור לעצמו, וכי כוונתו של משה בדבריו לאפוקי מאן דשקל [להוציא מי שלוקח] בלא לשלם אגרא [שכר]? הרי אדם כזה הוא גזלן! אלא שאפילו באגרא [בשכר] לא לקח. ומכאן שהיה עשיר ולא נצרך אף לקנות דבר. ודוחים: מכאן אין ראיה, דילמא [שמא] להיפך משום שעני הוה [היה] ולא היה לו כסף לשלם עבור החמור. אלא למדים זאת מן הכתוב בענין לוחות הברית "פסל לך" (שמות לד, א) — פסולתן יהא שלך.

ששמואל היה עשיר אנו למדים ממה דכתיב [שנאמר]: "הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי" (שמואל א יב, ג). אי [אם] תאמר שהוא מתכוון לומר שלא לקח בחנם, האם כוונתו בדבריו לאפוקי מאן דשקל [להוציא מי שלוקח] בחנם שלא כדין?! אלא, שאפילו בשכר לא לקח, מפני שהיה לו הכל משלו. ומקשים: דלמא [שמא] משום שעני הוה [היה] ולכן לא יכול לקחת בשכר. אלא מהכא [מכאן], שנאמר: "ותשבתו הרמתה כי שם ביתו" (שמואל א ז, יז), ואמר רבא: כל מקום שהלך — ביתו עמו. ומכאן שהיה עשיר ויכול היה להרשות לעצמו לקחת את כל חפציו ממקום למקום.

אמר רבא: גדול מה שנאמר בשמואל יותר משנאמר במשה רבינו, שאילו במשה רבינו כתיב [נאמר] "לא חמור אחד מהם נשאתי" וכוונתו שאפילו בשכר לא לקח מהם בעל כרחם, ואילו גבי [אצל] שמואל אפילו ברצון, שהאיש רצה ששמואל ישתמש בשלו, לא שכרו, דכתיב [שנאמר]: "ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו ולא לקחת מיד איש מאומה" (שמואל א יב, ד), ואפילו ברצון ("רצותנו").

שהיה עמוס עשיר, למדים ממה דכתיב [שנאמר]: "ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים" (עמוס ז, יד) ועניינו כדמתרגם [כמו שמתרגם] רב יוסף: ארי מרי גיתי אנא ושקמין לי בשפלתא [כי בעל עדרים אני ושקמים יש לי בשפלה] וגו'. מכאן למדים שהיה עשיר.

שהיה יונה עשיר דכתיב [שנאמר]: "ויתן שכרה וירד בה" (יונה א, ג) ואמר ר' יוחנן: שנתן שכרה של הספינה כולה. אמר ר' רומנוס: שכרה של ספינה הויא [היה] ארבע אלפים דינרי דהבא [זהב].

ואמר ר' יוחנן: בתחלה היה משה רבינו למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, שנאמר: "ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו" (שמות לא, יח) ומכיון שניתנה לו במתנה נעשתה שלו, ויכול היה לזכור אותה.

ג משנה והמדיר את חבירו הנאה ממנו זן את אשתו ואת בניו של המודר, אף על פי שהוא, המודר עצמו, חייב במזונותן ונהנה בכך שאחר זן אותם. ואולם לא יזון את בהמתו של המודר בין שהיא בהמה טמאה בין שהיא בהמה טהורה. ר' אליעזר אומר: זן את הטמאה ואינו זן את הטהורה. אמרו לו: מה ההבדל בין טמאה לטהורה? אמר להו [להם]: שהטהורה אף שנפשה (חייה הם) לשמים, ואולם גופה שלו, שהלא יכול לאכול אותה, ונמצא שנהנה במישרין מן המזון שמזינים אותה. ואילו בהמה טמאה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

§ Rabbi Yoḥanan said: All the prophets were wealthy. From where do we derive this? It is derived from Moses, and from Samuel, and from Amos, and from Jonah, who were all wealthy.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הא דתנן זן את אשתו ואת בניו. לחנן אתיא שפיר כפשטא דמבריח ארי מנכסיו הוא, אבל לרבנן דחנן איכא לאוקמא במזונות יתרים כך כתוב בתוספות [כאן ב"מ וזן את אשתו]. ואינו מחוור בעיני, דאי במזונות יתרים שאין הבעל חייב בהן, מאי קאמר בגמרא גבי משיא לו בתו, גדולה מזו אמרו זן את אשתו ואת בניו כו', ואי בשאינו חייב באותן מזונת מאי גדולה, ועוד דבהדיא תנן אף על פי שחייב במזונותיהן. ונראה לי דלא שייך הכא פלוגתא דחנן ורבנן, דהתם הוא בפורע לה בפירוש מחמת מזונות הבעל דומיא דפורע חובו של חברו, דלדידיה משוינן לה בכתובות, ולעיל בריש פרקין, אבל הכא לשון במתנה מפורשת שהוא נתן להם מחמת עצמן ולא מחמת הבעל, והלכך לכולי עלמא אינו אלא כגורם הנאה, דכשהוא זנן ואינן צריכין מזונות ממילא קא מיתהני מאידך.

מתני': לא יזון את בהמתו בין טהורה בין טמאה. פירוש מפני שמשביחן בדמים ומהני ממש הוי, רבי אליעזר אומר זן הוא את הטמאה, וכדמפרש ואזיל מפני שגופה ונפשה לשמים, מסתברא דלרבי אליעזר מותר הוא לזונה בכל עת, אף על פי שאילו הוא לא זנה וכן הבעלים לא זנוה היתה מתה ואם כן מהני הוי שהרי (מציל') [מצילה – לפי השי"מ] ממיתה מכל מקום כל שעה ושעה הוא מותר לזונה, דכיון דשעה ראשונה היתה בהיתר גם בשניה מותר וכן בכל שעה ושעה, ועוד שהרי זה משיב אבדה.

ידרוך דהדורך. שתי פעמים וחד לא קרי:

חמש דפאת נגב. ביחזקאל:

אם דיגאל. ברות:

לתלתא פסוקי. ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגו':

פסל לך שלך יהא. ושל סנפרינון היו:

טוב עין הוא יבורך. זה משה דכתיב ביה כי טוב הוא כי נתן מלחמו לדל אין לחם אלא תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי ואין דל אלא ישראל שנאמר וידל ישראל עד מאד:

למען תהיה לי השירה הזאת לעד. ואם לא ניתן להם תורה אלא זו השירה על מה תעיד:

פלפולא בעלמא. הבנה וחריפות והיינו כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות:

אין הקב"ה משרה שכינתו. בקביעות:

דאריך וקטין. אריך בקומה וקטין בכח תימה אמאי לא יליף מקרשים דכתיב וישם את המשכן [צ"ל קרשיו שמות מ]:

חמשים שערי בינה ונתנן לו למשה חוץ מאחד. דכתיב מזוקק שבעתים:

משום דעניו הוה. ומנהג חסידות היה שלא להטריח עליהם:

ולא רצותנו. משמע אפילו מרצונו:

ויתן שכרה. משמע של כל הספינה:

מתני' וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שחייב במזונותיהן. חייב אאשתו קאי אבל בניו מצוה הוא דאיכא ולא חיובא כדתניא בכתובות בפ' נערה (דף מט.) מצוה לזון את הבנות קל וחומר לבנים דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר מצוה לזון את הבנים וכל שכן לבנות ובקטנים ליכא לאוקמי דתקנת אושא היא (שם מט:) שיהא אדם זן את בניו קטנים ולאו מתניתין היא ורבינו תם מוקי לה בגירש את אשתו ואהדרה ופסקה עמו לזון:

את בהמתו בין טמאה כו'. דניחא ליה בפטומן וקא מהני ליה:

לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי פי' אמצוה הי' מחרפו כי אתה מתנבא בעבור לאכול לחם כמו שהיו עושין נביאי השקר וזהו שכתוב לך בית לחם יהודא ושם הנבא ושם תאכל לחם ובירץ לא תנבא כי עיר ממלכה היא ולא תוכל לרמות כאן לפי' ענה לו כי אינו נביא המתנבא בעבור לחם ואל בן נביא כי אני עשיר במקנה ובקרקע אלא הבורא צווני לבא ולהתנבות ולא בעבור לחם אני מתנבא:

פיסקא וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהיא חייב במזונתיהן. פי' אע"פ שזה משתכר וזה נהנה ממנו כו' שהוא עושה שלא לדעתו ואינו נותן לו אלא לגופים אחרים מותר האי שאין לך נהנה יותר מפורע חובו לתנ ן דשרינן לי' אבל בהמתו שהיא ממונו אסור דכגופי' דמיא וחכ"א אפי' רבנן מודו דעד כאן ל"פ רבנן עי' דתנן אלא כשהלך לו למדינת הים וזה פירנס אשתו שעל דעת שישלם לו עשה אבל כשבעלה בעיר והוא רוצה לכבד את אשתו ואת בנ יו לא ע"ד שישלם לו עשה ואם רוצה לתבעו בדין אינו יכול הלכך לא קא יהיב לי מידי ושרי אבל כשהלך למדינת הים כיון שיכול לתבעו ואינו תבעו נמצא שהוא נותן לו מתנה ואסור:

לתלתא פסוקי ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי אתך וגם בך יאמינו לעולם ויגד משה את דברי העם אל ה'. הרא"ם ז"ל.

ובמערבא פסקי משום דקרו חמשה חומשי תורה לתלת שנין וצריך לקצר להם הפרשיות. פירוש.

פסל לך הוה ליה למיכתב עשה לך. הרא"ם ז"ל.

בתחלה לא נתנה תורה אלא למשה ולזרעו. מאד קשה הדבר לפרש אותו כפשטו כי ודאי לא נברא העולם אלא כדי שיקבלו ישראל התורה וכל הפסוקים שכתובים על מתן תורה מפורשים באר היטב כי כונת ה' לא היתה אלא כדי ליתן תורה לישראל. אלא כך נראה לפרש כי דעת רבי יוסי בר חנינא היא בתחלת דבריו כמו שפירש בסוף לפלפולא בעלמא כלומר להבין הדברים הסודיים וטעמי התורה המכוסים והעמוקים עמוק עמוק עמוק מי ימצאם לא נתנו להבין ולרדת בסוף עומקם אלא למשה שהיתה מעלתו גדולה ממעלת כל בריה והפשיט צורתו מן החומר והשיג השגה גדולה שאין למעלה הימנה ולזרעו אחריו אף על פי שלא הגיעו למעלתו בזכותו נתן להם כמו מתנה הניתן לאדם. אבל פשטי המצות והאזהרות הצריכות להמון נתנו להבין להמון שאם לא יבינו איך יעשו והתורה לכלם נתנה. ורב חסדא הבין כי דעת רבי יוסי בר' חנינא היה כי אף על פי שנתנה התורה לכל ישראל לא נתן להבין פשטי החוקים ולסמוך על דעתם בהכנת המצות והאזהרות אלא אם כן יבאר להם משה בעת העשייה כזה תעשו ומטעם זה (או) אומר זרעו הבאים אחריו כגון הכהנים והלויים שהיו כלם זרע אחד ושבט אחד ולפי שהיה גדול השבט נקראו כלם זרעו. על כן הקשה לו לרבי יוסי בר' חנינא מן הכתוב שאמר ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם משמע דבשעת נתינת התורה צוה לו השם ללמדם החוקים והמשפטים באר היטב לעשות אותם כדי שלא יצטרך כל אחד בשעת מעשה לשאול ממנו איך יעשה. ותירץ דה' צוה לו ללמוד הדבר בעצמו ומשה למדם מעצמו בלא צווי השם. ועוד הקשה מראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי משמע מפשט הכתוב שה' צוה לו ללמדם בסיני. ותירץ כתירוץ הראשון. ועוד הקשה מועתה כתבו להם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל משמע שלא היו צריכים עוד לזרעו כי הוא ילמדם הכל באר היטיב. ותירץ השירה לחודה. ועוד הקשה מסוף הפסוק אלא לפלפולא בעלמא. עתה גילה לו כי עיקר דבריו דר' יוסי בר חנינא לא היה על למוד המצות והחקים והמשפטים כי בלי ספק מאת השם נצטוה משה ללמדם בסיני ולאחר סיני עד שידעו כלם המצות המעשיות והחוקים והמשפטים והאזהרות שצריכין ליזהר מהן עד שיהיה כשלחן ערוך לפניהם. ודעת רבי יוסי בר חנינא לא היתה אלא בסודות התורה וטעמיה והבנת דבר מתוך דבר שנקרא פלפול כי אף על פי שהשם לא צוה לו לגלות להם דברים אלו כי אינן נתנין לגלות אלא לשרידים אשר ה' קורא וכתיב כבשים ללבושיך דברים שהם כבשונו של עולם יהיו תחת ידיך אפילו הכי משה לא רצה ליטול עטרה זו לעצמו וגילה להם בטובת עין לראויין לגלות הדברים ההם שהם פינות התורה וסודותיה. הרי"ץ ז"ל.
מתיב רב חסדא על רבי יוסי דאמר למשה לבד ניתנה ומה שנתנה לישראל לא במצות המקום נתנה והכתיב ואותי צוה. ומשני ואני לכם מדעתי וללמד אתכם לאו אציוה קאי. ועתה כתבו לכם שהקדוש ברוך הוא צוה לכתוב וללמדה. ומשני השירה לחודה פרשת האזינו. הרא"ם ז"ל.
למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל אם לא יקיימו את התורה שתהא פורענות באה להם אלמא ניתנה תורה לישראל דכל התורה קרי שירה. אלא פלפולא בעלמא הוא דנתנה למשה שנתן בו דעת לדקדק ולפלפל בסברא לעמוד בעומק ההלכה ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל. פירוש.
אלא מאי דקאמר רבי יוסי שניתנה למשה הפלפולא בעלמא להבין בה בחריפות ובהבנה והיינו כתוב לך ופסל לך כאדם המדקדק בהלכה שלו ופוסל אותה מכל צד כדי לישבה.

אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בקביעות שלא תפסוק ממנו אלא על גבור וכו'. משה רבינו פרסו ולא מצינו סולמות במשכן ומסתמא לפי אריכותו כחו ואימא אריך בקומה וקטן בכח. וקצת קשה אמאי לא יליף מכבידן של קרשים שהקים דכתיב ויקם את המשכן. ושמא בהקמת הקדש מצד אחד אין צריך כח כל כך לאדם ארוך אבל לישא על כפיו כמו הלוחות שהיה נושא צריך כח גדול. הרא"ם ז"ל.
אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור וחכם ועשיר ועניו שיהיה שלם מכל דבר ולא יצטרך לאחר זולתו. הלוחות ארכן ששה וכו' שהוו מרובעות ממש וזו היתה גבורתו ששיבר דבר מרובע בידיו. ולפי פשט הכתוב משמע כי (כהשליך) כשהשליך אותם ארצה נשברו מדקאמר ואשליכם יחד ואשברם. ואולי הבינו כי פירוש ואשברם וכבר שברתים בידי קודם שהשלכתים כי יש במקרא דוגמתו לאלפים. וגם נראה שגרסתן היתה ועביין ששה וכן בקצת ספרים. (וגם) אמנם מפשט המקרא משמע שלא היה עוביין כרחבן דאם כן למה לא נכתבו מארבעה העברים וכתוב משני עבריהם לבד. הרי"ץ ז"ל.

והלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין ששה. ואשכחנא במילי דאגדתא שבעים וקנים היו אוחזים בלוחות ושמטם משה בעל כרחו ושברם.
דילמא משום הכי גרסינן (דעניו) דעני הוה דילמא הא לא אגיר חמריה משום דעני הוה דלא הוה ליה מידי למיגר. תלמודא משתעי בלישנא מעליא. פירוש. ודילמא משום דעני היה ולא היה רוצה להטריח אדם או ירא היה מרוב חסידות שמא ישכירו לו בפחות ולא משום (שעשיר) שעני היה כי שם ביתו מיותר למדרש כל צרכי ביתו עמו אלמא עשיר היה. ואלו גבי שמואל כתיב ולא רצותי דאפילו ברצון כלומר אפילו היו מפייסין ומרצין אותי ליקח מהם אפילו בשכר לא רצותי ולא נרציתי להם לעשות כן אבל גבי משה לא מצינו שאם היו מרצין לו ליקח בשכר שלא היה לוקח אמנם בלא רצוי אנו מוצאין כדאמרינן. הרא"ם ז"ל.
אפילו ברצון לא שכרה מהם שהם היו מבקשים ממנו שישכירנה מהם ולא רצה מדכתיב ולא רצותנו כלומר לא נתרצית לנו (לסבור) לשכור. ואלו במשה לא כתיב ענין שיורה שלא לקח מהם ברצונם כי ממאמר משה משמע שבא לומר שבעל כרחן לא לקח דבר מהם ואפילו בשכירות ואיפשר שברצונם לקחו כי הם בקשו ממנו. וקצת נראה דרבא חולק עם רבי יוחנן שפשט למעלה דמשה רבינו עשיר היה. כי בוקר אנכי ובולס שקמין ומתרגם רב יוסף ארי מרי גתין ובוקר נקרא על שם המלאכה ששומר בקר כדאשכחן קדר נפח חמר גמל. ויש אומרים כי להכי אמרינן בכל מקום כדמתרגם רב יוסף לפי שהיה סגי נהור וקיימא לן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה על כן היה מתרגם. והעיקר לפי שהיה בקי במיני תרגומין כן פירשו בתוספות. הרי"ץ ז"ל.

שנתן שכר כל הספינה. מדלא קאמר ויתן שכרו אלא ויתן שכרה קא דריש שנאמר ויתן אל משה ואלו היה משכחה מכאן ולהבא לאו מתנה היא. הרא"ם ז"ל.

מתניתין וזן את אשתו ואת בניו אף על פי שחייב במזונותם. שגם זה אינו מהנה שיתן לו משלו כלום אלא שמגין עליו שאינו נותן להם מזונות וגם הוא יכול לפטור עצמו מליתן להם מזונות כי יכול לומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך וכן אם לא רצה לזון את בניו אין מי שיכפנו לזון. הרי"ץ ז"ל. וז"ל הרא"ם ז"ל: ומדלא קאמר בגמרא הא מני חנן היא מכלל דאתיא אפילו אליבא דרבנן והיכי דמי כגון שהבעל כאן ולא הלך למדינת הים דכיון דבפניו זנה ולא שאל ממנו לזונה מסתמא מחל לו והנאה לא הויא שהיתה בטוב טורחת במזנותיה. והר' יצחק מפרש וזן אשתו ובניו מזונות יתרים שדי היה להם במה שהבעל היה נותן לאשה ובנים ובזה אפילו לאותה האשה אינו חייב כלום (וגם אינו חייב כלום) וגם אינו מהנה לו כלל. והיינו טעמא דרבי אליעזר דסיפא שמחלק בין טמאה לטהורה דאי במזונות הצריכין אמאי שרי טמאה הא אי אפשר לה בלא מזונות אלא ודאי במזונות יתרים מיירי והטהורה לפטמא עבידא וצריכה היטב למזונות יתרים אבל הטמאה למנהרותא לעבודה עבידא ואין לפטמה. עד כאן.

לא יזון את בהמתו בין טהורה בין טמאה. פירוש מפני שמשביחן בדמים ומהני ממש הוי ר' אליעזר אומר זן הוא את הטמאה וכדמפרש ואזיל מפני שגופה ונפשה לשמים. ומסתברא דלרבי אליעזר מותר הוא לזונה בכל עת אף על פי שאלו הוא לא זנה וכן הבעלים לא זנוה היתה מתה ואם כן מהני הוי שהרי מצילה ממיתה מכל מקום כל שעה ושעה הוא מותר לזונה דכיון דשעה ראשונה היתה בהיתר גם בשניה מותר וכן בכל שעה ושעה ועוד שהרי זה משיב אבדה. הרשב"א ז"ל.

גמרא טובת עין כצ"ל:

רש"י למשה וניהג כו' הד"א אגרא כל כו' הד"א:

בא"ד חבירו בלא שכר כצ"ל אפילו כו' שופר ואלו הד"א:

ברא"ש בד"ה דאריך וקטן כו' יליף מקרשים וישם את קדשיו כצ"ל:

בד"ה וזן כו' בניו קטנים ולאו כצ"ל:

בא"ד ואהדר' ופסקה עמו לזון הס"ד:

בד"ה את כו' וקא מהני ליה כצ"ל והס"ד:

ר"ן ומשפטים הס"ד היה הס"ד. בלא שכר הס"ד:

במערבא פסקין להדין פסוקא לג' כו' מפורש פ"ק דקידושין:

לא העשיר משה כו' שלא תאמר שהעשיר משה משכר לימוד שנתנו לו שלמד לכל ישראל דהא אמר מה אני בחנם כו' כדאמרי' לעיל אלא שהעשיר מפסולתן כו' שנאמר פסל לך גו' מלת לך לא שייך על הלוחות גופייהו שלא למשה לחוד נתנו אלא שפסולתן יהיה לך ונראה שמלת פסל אינו נופל מגזרת פסולת בכ"מ דהיינו דבר טפל לגבי עיקר דה"נ דבר הנקצץ מבחוץ מן הלוחות שהיו סנפירין היה הפסולת מן עיקר הלוחות שהיה בפנים שניתן לכלל ישראל וק"ל:

שנאמר כתוב לך פסל לך מה פסולתן כו'. דכתיב לך מצד עצמו אינו מוכרח להיות כתבן שלך אלא שיהיה הספר שאתה כותב משלך כמו ואתה קח לך עגל גו' וכן עשה לך שתי חצוצרות שדרשו בו שיהיו משלך אבל גבי פסל לך שהיו סנפירינן א"א לומר בו משלך אלא שיהיה פסולתן שלך. ה"נ כתוב לך שנא' בפ' הסמוכה לו נלמד מענינו דר"ל נמי הכתב יהיה שלך שלא ניתנה תורה אלא למשה והוא נהג בה טובת עין כו' טוב עין הוא גו' וסיפא דקרא כי נתן מלחמו גו' היינו מלחמה של תורה ופרכינן ואותי צוה ה' גו' ללמד אתכם גו' הא ודאי דנתינת מצות התורה הוה לכלל ישראל ולא קאמר נמי מעיקרא דלא ניתנה אלא למשה כו' אלא דהיינו לימודה מן הכתב לא יהיה אלא שלך ולכך לא פריך אלא מהני קראי ואותי צוה ה' ללמד גו' ראה למדתי גו' כאשר צוני גו' דמוכח דגם לימודה ניתן ג"כ לכל ישראל ומשני ואותי צוה כו' ופריך ועתה כתבו לכם את השירה דמשמע הלימוד מתוך הכתב ניתן ג"כ לכלל ישראל ומשני אלא פלפולא בעלמא שהוא הלימוד מתוך הכתב ע"י הבנת דבר מתוך דבר כפירש"י וכאילו הוא דבר מבחוץ הוא ניתן למשה ולזרעו לחוד דומיא דפסולתן שלך שהוא דבר מבחוץ ופי' הר"ן למען תהיה לי השירה הזאת לעד גו' ואי שירה לבדה קאמר מאי סהדותא עכ"ל והוא דחוק דודאי בשירה שמדברת בפורענות אם יעברו על התורה מקרי שפיר עדות להם ונראה דה"ק כיון דגם השירה שאינה רק לעד היא בכלל הכתיבה והלימוד כדכתיב ועתה כתבו לכם גו' ולמדה את בני גו' מכ"ש שמצות התורה שנצטוו הוא בכלל הכתיבה והלימוד לכלם וקרא ה"ק גם השירה שאין בה צורך כ"כ למצות התורה כתבו אותה בכלל התורה ולמדו אותה בכללה שגם יש צורך בה שתהיה לעד כו' ודו"ק:

וכולן ממשה כו'. כיון שהיו במשה אלו מעלות נימא ג"כ בשאר נביאים מדכתיב נביא מקרבך מאחיך כמוני גו' ולפי שאלו המעלות גבור חכם עשיר הם המעלות הגדולות בעיני הבריות כמ"ש החכם אבן תבון בהקדמת ח' פרקים ראוי שלא יחסר מהם נביא שליח השם והוסיף לו במדות שלא יתגאה בכל אלו ג' מעלות אבל שיהיה ג"כ עניו אצל אלו המעלות כמשה ושאמרו חכם עדיף מנביא ודאי דכל נביא ג"כ חכם הוא אלא דה"ק דמעלת החכמה עדיפא מנבואה ועי"ל דחכם עדיף מנביא היינו בחכמת התורה משא"כ חכם דהכא היינו במילי דעלמא דומיא דאינך ועיין מ"ש בזה בפ"ק דב"ב וק"ל:

ודלמא דאריך וקטין כו'. וכתב הרא"ש תימה אמאי לא יליף מקרשים ויקם את המשכן עכ"ל ולאו קושיא היא דע"כ פירושו נראה במקומו אבל הוא קם מאליו בנס מדכתיב לקמיה הוקם הוקם מאליו משמע כדאיתא בתנחומא ועיין פירש"י בחומש וק"ל:

דכתיב ואתפוש בשני הלוחות גו' ואשברם ותניא כו'. מההיא דפ' כי תשא וישלך מידיו את הלוחות וישבר גו' אינו מוכח שבכח השלכתו לארץ מידו נשברו אלא שאחר שהשליכן לארץ שברן בכלי ברזל אבל בהאי קרא ששינה לומר שתפשם בב' ידיו אחר שהיה נושאן בידו אחת משמע דלכך תפשן בב' ידיו כדי להשליכן בכח כדי לשברן בהשלכה זאת וזה מורה על גבורתו ששברן בהשלכה בעלמא גם שהיו סנפירינון ועוביין ששה וק"ל:

חמשים שערי בינה נתנו למשה חסר א' כו'. בספ"ק דר"ה יליף ליה מדכתיב לארץ מזוקק שבעתים שבע שביעיות דהיינו מ"ט טעמי התורה ושאר כל החכמים לא הגיעו למעלה זו בחסר א' כדאמרי' בערובין במעלות תלמיד ר"מ שלא היה בדורו כמותו והיה יודע על כל דבר טומאה מ"ח טעמים ועל כל דבר טהרה כו' ע"ש:

שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים גו' כל אותו המזמור נדרש בפרק ר"ע על משה שבשעה שעלה משה למרום אמרו מה לילוד אשה כו' שנאמר מה אנוש כי תזכרנו גו' ע"ש:

אי בלא אגרא לאפוקי ממאן כו'. ולא ניחא ליה לתלמודא למימר דרבותי' דלא שקל אפילו כשהלך לצורכם כתרגומו ולא חמרא דחד מנהון שחרית וכפי' המפרשים דא"כ עיקר חסר מן הספר אך קשה דקאמר אלא אפי' באגרא מאי קאמר בהא להקב"ה שהיה לו עושר ולא היה צריך לחמורים כפי' התוספות והר"ן שפי' דאפי' באגרא שלא היה נהנה משל אחרים עכ"ל לא יתכן דא"כ מהיכא מוכח דעשיר היה גם קשה בשכר מאי הנאה איכא ואפשר לומר כפי' התו' שאמר להקב"ה כן מחמת שע"י שלא נשאתי חמור א' מהם אפי' בשכר רואים בעושרי שאיני צריך להם ואומרים עלי שאני משתרר עליהם מחמת זה ופריך דלמא משום דעני הוה וקאמר להקב"ה מחמת שאיני שוכר מהם חמור משום עניות אומרים עלי שאין ראוי לעני כזה להשתרר עלינו ומסיק אלא מן פסל לך כו' וא"כ ע"כ דאמר לא חמור א' מהם היינו אפי' בשכר וכדקאמר לקמן בפשיטות דאילו במשה כו' לא חמור כו' דאפילו בשכר וכן יש לפרש גבי שמואל ועי"ל דה"ק דאפי' בשכר לא לקחתי מהם בע"כ לצורכם כדרך השחוור ומ"מ שמעינן מיניה דעשיר היה שהיה לו לשכור חמור וגדול ממנו בשמואל דאפילו ברצון לא שכר מהם משום דשמא אין בלבם רצון גמור ופריך ודלמא משום דעני הוה ולא היה לו חמור משלו וקאמר דא"ה חמור לא נשאתי גו' דרך שחוור לצורכם מיהו לפי זה עיקר חסר גם מן התלמוד לפי זה ודו"ק:

שמואל דכתיב הנני גו' וחמור מי לקחתי אי בחנם לאפוקי ממאן דשקל בחנם אלא כו'. יש לדקדק דא"כ תקשי ליה דאמר נמי את מי עשקתי גו' וכי לאפוקי ממאן דעשק ומאי רבותא ויש ליישב דעושק היינו שכר פעולת אדם וכמ"ש לא תעשוק שכר שכיר גו' וקאמר את מי עשקתי מלתת לו שכרו על שעבד אצלי אע"פ שהם חייבים לעשות עבודתי בחנם כמ"ש ביומא מכאן לת"ח שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו ודו"ק:

ותשובתו הרמתה כי שם ביתו כו' כל מקום שהלך כו'. דלפי פשוטו דקאי ביתו אהרמתה לא ה"ל למכתב אלא ותשובתו לביתו הרמתה כמו ויבאו אל ביתם הרמתה גם לכאורה הפסוקים סותרים זה את זה שאמר והיה מדי שנה בשנה וסבב גו' ושפט את ישראל גו' דמשמע בסבובו שפט כל ישראל ובקרא דבתריה אמר ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט גו' דמשמע ברמתה בביתו שפטם וע"כ אמרו דכל השנה סבב ובסבובו שפטם ולא היה רק תשובת סבובו בכל שנה הרמתה וקאמר כי שם ביתו בכ"מ שהוא שם בסבובו ששם שפטם ועי"ל דמשמע דשמואל לא היה לו שום בית ברמה דהא אמו חנה נדרתו וישב שם עד עולם דהיינו נ' שנה שהיה חי מיום שגמלתו ישב בבית ה' וע"כ אמר כי שם ביתו לא קאי רק על כל המקום שהיה סבובו שם ששפט בו ישראל היה ביתו עמו ודו"ק:

ואילו גבי שמואל אפי' ברצון כו' ולא רצותנו גו'. דלפי פשוטו מלשון רצוץ יהיה חסר צ' שניה וע"כ דרשוהו מלשון רצון ויש לדקדק אמאי לא מייתי קרא דלעיל מיניה דקאמר נמי שמואל את מי עשקתי ואת מי רצותי גו' וי"ל דהא נמי בכלל גדול שנאמר בשמואל יתר משנאמר במשה דלשמואל הודו כל ישראל על דבריו שא"ל לא עשקתנו ולא רצותנו שלא מצינו כן במשה שהודו על דבריו ודו"ק:

בוקר אנכי ובולס שקמים דמתרגם ר"י ארי מרי גיתי כו'. כפירש"י שם דאי בוקר רועה בקר ובולס שקמים פועל שמחפש שקמים קאמר קרא מאי לא נביא אנכי גו' שהרי נביא היה אלא דה"ק לא נביא שקר אנכי שמבקש שכר להנבא שהרי בוקר אנכי גו' דהיינו שאני עשיר כדמתרגם ואינני צריך לשכר זה וק"ל:

ויתן שכרה גו' ואר"י שכרה של ספינה כולה כו' דהכי משמע לישנא דשכרה ומה שנתן הוא כל שכרה יש לפרש כדרך הבורח שמקדים עצמו בדרכו והספן עדיין לא היה מוכן כ"כ ועדיין לא קיבל שכרו מאנשים שבאו לילך ג"כ תרשישה והוא הקדים לתת שכר כולם ולקבל אח"כ מהם השכר והכי משמע קרא שהקדים ומיהר את הספן דכתיב וימצא אניה באה תרשיש ויתן שכרה וירד בה גו' דמשמע מיד שבאה מתרשיש וקודם שירד בה לא נתן להשהותה שם ונתן שכרה והחזירה לילך לתרשיש וק"ל:

בתחלה היה משה לומד ומשכחה עד שנתנה כו'. לפי שא"א לדעת אנושי לקבל כל מצות התורה תוך זמן מועט כזה ארבעים יום כפירש"י בחומש ולהכי קאמר ר"י שהיה לומד ומשכחה שתקפה עליו משנתו אלא שמתנת אלהים היה לו שתקוים בידו ולא תשתכח וע"ז אמרו בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות למדו לומר כן ע"פ מ"ש במדרש ככלתו חסר כתיב שנתן לו הקב"ה התורה כחתן הנותן לכלה הקידושין שנותן בעין יפה ומתנה שלא להחזיר וכן פירש"י בחומש אך מה שפירש הכלה היא התורה והחתן הוא ישראל אינו כן אלא בכ"מ הקב"ה נדמה לחתן והישראל לכלה ודו"ק:

ר"ן ד"ה זאת דהמצוה. ט"ס הוא וצ"ל ואת דהמצוה וכ"ה בתוס'. והגה"ה דלקמיה בד"ה אם טעותא:

ר"ן ד"ה חמש דפאת. בסוף יחזקאל ואלה מדותיה כו'. כצ"ל:

גמ׳ אימא דאריך וקטין. נ"ב כלומר דק הגוף ודל בשר. שהוא חסר כח. גם אינו נאה. אם אין גופו עב ורחב לפי ארכו וקומתו ואם איבריו מתיחסים לפי גבהו הרי הוא כעור ובעל מום:

ברא״ש ד״ה טוב עין וכו׳ שנאמר וידל ישראל מאד כצ״ל ותי' עד נמחק:

שם ד"ה אין הקב״ה משרה שכינתו. בקביעות. נ"ב לכאורה כמדומה נתכוון להשמר מחמת אותה שאמרו משחרב בהמ״ק נטלה נבואה מנביאים ונתנה לשוטים. איברא ההוא לאו השראת שכינה אלא הגדת עתידות בעלמא אלא נראה משום הגר ולבן ואבימלך ובלעם ודכוותייהו קאמר:

לֹא הֶעֱשִׁיר מֹשֶׁה אֶלָּא מִפְּסָלְתָּן שֶׁל לוּחוֹת. הנה הפשטנים חושבין פשוטן של דברים הוא שנתעשר מפסולת של הלוחות שהיו אבנים טובות של סנפירון ומכר הפסולת בדמים יקרים ונתעשר. אך באמת כל איש משכיל ונבון לא ירצה לקבל פשט זה לומר דמשה רבינו ע"ה עשה סחורה במה שנשאר בידו מפיסול הלוחות שהם קדשי שמים! ואפילו אם נאמר שלא מכרם אלא נשארו אצלו איך זה נקרא עושר אם לא ישתמש בהם ולא יהנה מהם? אך ודאי סוד עמוק יש במאמר זה ואינו כפשוטו כלל.
והנה התורה כְּפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע לכן נראה לי בס"ד אגדה זו היא מליצה יקרה ודבר נסתר רמוז בה והוא כי על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל (בספר הכונות בדרוש נפילת אפיים דף עא) דראוי שתנתן התורה על ידי משה רבינו ע"ה שהוא הדעת, שמשה רבינו ע"ה הוא מרכבה אליו עיין שם.
והנה המילוי נקרא פסולת של אותיות הפשוט יען כי המלוי הוא טפל לאותיות הפשוט שיוצא ונגזר מן הפשוט תמלא אותיות לוחות מלאה בשני ווי־ן כאשר יוצאין במבטא כזה למ־ד וא־ו חי־ת וא־ו ת־ו [474] אז עולה מספר המלוי כמספר דעת בדקדוק [474].
ולזה אמר לא נתעשר משה רבינו ע"ה אלא מפסולת של לוחות רוצה לומר מן הדעת הרמוז במלוי הלוחות דכתיב וּבְדַעַת חֲדָרִים יִמָּלְאוּ כָּל הוֹן יָקָר וְנָעִים (משלי כד, ד) ולזה אמר 'פסולתן יהא שלך' רוצה לומר משלך אתה נוטל מאחד שאתה מרכבה לדעת אשר בו חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים.

לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה אֱלָה לְמֹשֶׁה וְזַרְעוֹ (שמות לד, כז). הנה המאמר הזה כפי הביאורים שראיתי מבארים בו אינו מתיישב על פי השכל וכמה דקדוקים יש להעיר בו על פי הביאורים אשר ביארוהו וכן כמה דקדוקים יש לדקדק בשקלא וטריא דתלמודא ולא אאריך להציעם כי גלויים הם לכל קורא ישר ומשכיל.
ונראה לי בס"ד כונת המאמר דסבירא ליה ל רבי יוסי ברבי חנינא לימוד המקרא של התורה לא ניתן אלא למשה רבינו ע"ה וזרעו שהוא ילמוד הכתובים של תורה שבכתב בדקדוק שלהם כאשר מסרם השם יתברך למשה רבינו ע"ה בכתיבת ספר תורה שהיה אומר לו וכותב מתחלת בראשית עד הסוף אבל לישראל לא ימסור להם ספר תורה ללמוד אלא יהיה מצוה להם ככל מצות הכתובים בתורה בעל פה והם ימסרו לדור שאחריהם ולזרעם גם כן בעל פה שזו היא הנקראת 'תורה שבעל פה' ולזה אמר: מה פסולתן שלך אף כתיבתן שלך, דהיינו הספר תורה אשר כתבת יהיה לך, דרק אתה וזרעך תלמדו בו!
ומשה רבינו ע"ה נהג טובת עין ונתן כתיבת התורה לישראל שהם ילמדו בספר תורה כאשר הוא לומד בו והטעם כי אמר כל ישראל הם תלמידי ונחשבים זרעי וכיון שאמר לי הקדוש ברוך הוא 'לי ולזרעי' אם כן יש לי רשות ליתן זה הכח לישראל גם כן ועליו נאמר טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ (משלי כב, ט) רוצה לומר משה הנקרא טוֹב דכתיב וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב, ב) שילדתו אמו בת ק"ל שנה כמנין עַיִן [130] הוּא יְבֹרָךְ כי נתן מלחמו הוא חלק שנתן לו הקדוש ברוך הוא בתורה שנקראת לחם לדל, אלו ישראל שהיו דלים מזה החלק.
ומתיב רב חסדא מפסוק וְאֹתִי צִוָּה הֳ' בָּעֵת הַהִוא לְלַמֵּד אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים (דברים ד, יד) וכיון דלא אמר 'לצוות אתכם' שמע מינה ללמדם המקרא מה שכתוב בספר תורה? ומתרץ אותי צוה ואני לכם. והא דלא הקשה רב חסדא מן פסוק 'רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם' (דברים ד, ה) דכתיב קודם וְאֹתִי צִוָּה? משום שאין מזה קושיא חזקה דיש לפרש ראה למדתי אתכם תורה שבכתב מטוב רצוני ובטובת עין כאשר צוה ה' ללמוד וחזר, תלמודא ופריך מהאי קרא של 'רְאֵה לִמַּדְתִּי' וגם בזה כדשני לרב חסדא.
וחזר והקשה מפסוק וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת (דברים לא, יט) וכיון דצוה אותם לכתוב ודאי מצוה אותם שילמדו במקרא גם כן דאם לא ילמדו למה יכתובו? ומשני זה קאי על השירה בלחודה וסוף דבר תירץ אלא פלפולא בעלמא וכיון דנקיט אלא שמע מינה דחה דברי רבי יוסי ברבי חנינא.
מיהו יש לומר דלא נדחו דברי רבי יוסי ברבי חנינא ונמצא בתלמודא אלא שאינה דחיה והכי קאמר רבי יוסי ברבי חנינא לא נתנה בסוג מתנה שניתנת בעין יפה אלא למשה כיון דנתנה לו בעין יפה זכה לפלפול ואחר כך נתן שפע השגה זו של פלפול לישראל גם כן ולכך זכה עתניאל בן קנז לברר אותם הלכות שנשכחו על ידי הפלפול שלו.

אֶלָּא עַל גִּבּוֹר עָשִׁיר וְחָכָם וְעָנָיו. נראה דנקיט הקל תחלה ונראה לי דודאי אין יתרון הגבורה והעושר שייך לנבואה אך העיקר שצריך להיות עניו אמנם אם יהיה תש כח ועני אין כל כך רבותא בענוה שלו אבל אם הוא גבור ועשיר דכפי הטבע יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ וְהֶעָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ (ירמיה ט, כב) ועם כל זה הוא עניו! יש יתרון גדול לענוה שלו דאז ראוי שישרה הקדוש ברוך הוא שכינתו עליו בעבור ענוה הנמצאת בו.
ברם מקשים והלא נמצא אנשים שלא היו שלמים בכל ד' מדרגות אלו וזכו לנבואה ורוח הקודש? ונראה לי בס"ד דכאן איירי בהיכא דזוכה לנבואה בלתי שיעשה הוא הכנה לכך על ידי שמות ויחודים וכמו שאמר מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בשער קדושה בענין הנביאים שיש להם כונות ויחודים שיעשו אותם כדי שיהיו מוכנים להשראת הנבואה ולכן נקראו 'בני הנביאים' ותרגם תלמידי דנביאייא עיין שם. וכאן קאמר אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו מאיליו אפילו אין האדם עושה הכנה לעצמו בכך על ידי כונות שמות ויחודים אלא אם כן הוא שלם בארבעה מדרגות אלו.
ונודע כי משה רבינו ע"ה זכה לנבואה בסנה בלתי הכנה ולכן אמר משה רבינו ע"ה נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ הֳ' אֱלֹקֶיךָ (דברים יח, טו) כלומר אם הוא כמוני שלם בארבעה מדרגות אז יקים לך ה', הוא יקים אותו ברוח הנבואה אף על פי שאינו עושה הכנה לעצמו בכונות ויחודים כאשר היה לי!
ואם תאמר אם כן איך זכו כל ישראל בהר סיני לנבואה שדבר ה' עמהם פנים בפנים למקטנם ועד גדלם? ובודאי לא היו כולם שלמים בארבעה מדרגות הנזכר!
הנה מתן תורה שאני שעשה הקדוש ברוך הוא כן לתיקון העולם כדי שיתוודע אמיתות הנבואה של משה רבינו ע"ה אשר נותן הקדוש ברוך הוא כל המצות על ידו בלא אות ומופת אלא כל אחד ואחד מישראל ישמע באזניו דבר ה' שאמר להם: משה הוא נביאי ושלוחי כל אשר יגיד לכם הוא אמת ותאמינו בו כאלו שמעתם ממני! כי לכן אין נביא רשאי לחדש דבר אחרי משה רבינו ע"ה ונמצא דבר זה שנעשה לישראל הוא צורך כי בזה נעשה יסוד קים ואמיץ לאמיתות התורה עד סוף כל הדורות!
ועוד נראה לי גם שם עשה משה רבינו ע"ה הכנה לכולם בשלשת ימים קודם מעמד הר סיני כמו שאמר לו הקדוש ברוך הוא וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר (שמות יט, י) וכן אמר הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים (שמות יט, טו).
והא דיליף לענין גבור מפסוק וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וכו' (דברים ט, יז) ולא יליף מפסוק וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן (שמות ב, יז) דתרגם יונתן 'וְקָם משֶׁה בְּכחַ גְבוּרְתֵּיהּ' תירץ בני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו דהתם לאו מוכח מגוף הפסוק גבורתו דאפשר הרועים היו חלושים ותשי כח מאד ואשר גירשו לבנות יתרו מפני שהנקבות הם תשי כח בטבען וגם אין להם לב לעמוד בפני אנשים, ולכן קם משה והושיען לכך יליף מלוחות, עד כאן דבריו נר"ו.

חָכָם רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְהוּ חֲמִשִּׁים שַׁעֲרֵי בִּינָה נִבְרְאוּ בָּעוֹלָם וְכֻלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה חָסֵר אַחַת. פירוש אף על גב דודאי משה רבינו ע"ה ידוע שהיה חכם גדול דהא השיג כל התורה כולה והוא לימדה לישראל הנה כאן בא להוכיח דקודם שנראה אליו בסנה היה חכם גדול ולכך זכה לנבואה בסנה ואל תאמר כי החכמה זכה אליה אחר הנבואה, ולזה מביא מפסוק וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹקִים (תהלים ח, ו) דנרמז בו שזכה למ־ט שערי בינה ואחר כך אמר וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ זו הנבואה. אם כן משמע שזכה למ־ט שערי בינה קודם הנבואה כי כבוד קאי על הנבואה דכתיב כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ (שופטים יג, יז) בעת שחשב מנוח על המלאך שהוא נביא, ואמר לו כן.

גָּדוֹל הַנֶּאֱמָר בִּשְׁמוּאֵל (שמואל א' יב, ד) מִמָּה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֹשֶׁה (במדבר טז, טו). נראה לי ודאי גם משה רבינו ע"ה נזהר בדבר זה שלא ליקח אפילו ברצון אך מרוב ענוה שלו לא סיים השבח כולו על עצמו שלא אמר 'ולא רצותי אותם' ולכן דקדק רבא לומר גדול הנאמר בשמואל ממה שנאמר במשה ולא אמר גדול שמואל ממשה דבאמת גם במשה רבינו ע"ה הוה חסידות זו של הרצון ולא נאמרה בדבריו.

דִּמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף אֲרִי מָרִי גִּתֵּי אֲנָּא. פירש מהרש"א ז"ל אף על גב דבאמת היה נביא כונתו לומר 'לא נביא שקר אנכי' ועדיין צריך להבין איך אומר הפסוק לֹא נָבִיא אָנֹכִי (עמוס ז, יד) בסתם דמשמע נביא אמת, דהוה ליה למימר לא נביא שקר אנכי? ועוד דנביא דקאמר על עצמו היינו רוצה לומר לא נביא שקר, אם כן איך יבא סיום דבריו שאמר וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי?
ונראה לי בס"ד יש עושה עצמו נביא בשקר מסיבת הנאת ממון שרוצה להתעשר מן המתנות ודרונות שדרכם להביא לנביא והשניה בשביל הנאת הכבוד אך סיבת הכבוד תהיה על הרוב אם הוא בן נביא אמת שהיה מתכבד בחיי אביו מכח כבוד אביו ואם הוא אינו ממלא מקום אביו בנביאות ימנע ממנו הכבוד ודא קשיא ליה טובא, ולכך הוא עושה עצמו נביא בשקר כדי שיכבדוהו!
והנה כאן בדבריו יש קושיא דאמר לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי, תרתי אנכי למה לי? וסגי לומר: לא נביא ובן נביא אנכי! אמנם הוא כונתו לומר 'לא נביא שקר אנכי' יען כי נביא אמת נעשה נביא מן השמים כמו שנאמר (דברים יח, טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ הֳ' אֱלֹקֶיךָ, כי מן השמים נעשה נביא אבל נביא השקר הוא עושה עצמו לכך דקדק לומר לֹא נָבִיא אָנֹכִי כלומר אין אני נביא בשקר שאנכי עשיתי עצמי נביא בשביל הנאת ממון להרויח וגם לֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי דעל כן עשיתי עצמי עתה נביא בשקר בשביל הכבוד יען כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי דעשיר גדול אני ואין אני צריך לא לממון ולא לכבוד דהעשיר יש לו ממון וגם יש לו כבוד העולה על כל כבוד שבעולם כמו שאמרו העולם 'כסף מטהר ממזרים' ויש לי כבוד גדול בעבור עושרי!

שֶׁנָּתַן שְׂכָרָהּ שֶׁל הַסְּפִינָה כֻּלָּהּ. נראה פשוט דמפיק לה מדכתיב וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ (יונה א, ג) דאם שכר הראוי להיות בשביל עצמו פשיטה, מאי קא משמע לן וכי יורד אדם לספינה בחנם? אלא ודאי נתן שכר הספינה כולה! ברם צריך להבין למה הוצרך ליתן שכר כולה?
ונראה כי רצה שתלך במהרה ודרך בעלי הספינות להתעכב איזה ימים כדי שיבואו להם בני אדם יותר ומשאות יותר וגם דרכם להתעכב כנגד הכפרים כדי שיקחו משם בני אדם ומשאות להרבות שכר הספינה לכך נתן שכר כולה כדי שילכו מהרה וגם לא יתעכבו בכפרים.
ועוד נראה מן השמים היה הדבר הזה שעלה בדעתו לשכור כל הספינה דשכירות חשיב ממכר ואז תחול הגזרה עליה בשבילו כאלו כולה שלו.

בַּתְּחִלָּה הָיָה מֹשֶׁה לָמַד תּוֹרָה וּמִשַּׁכְּחָהּ עַד שֶׁנִּתְּנָה לוֹ בְּמַתָּנָה (שמות לא, יח). נראה לי בס"ד דיליף לה מדכתיב כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ (שמות לא, יח) דלא צריך לומר אִתּוֹ אלא הוה ליה למימר 'ככלותי לדברו' כמו שנאמר וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם (בראשית לז, ד), על כן הכי קאמר ויתן במתנה ככלותו לדבר ועל ידי כך כל מה שלמד נשאר אתו ולא נשכח ממנו כאשר היה לו בתחלה.
והא דנתן לו במתנה לסוף ארבעים ולא נתן לו במתנה תכף ביום ראשון דאז לא היה נשכח מעיקרא ממנו כלום, נראה לי בס"ד כדי שישמח בלימודו ביותר כי בהיות שתחלה היה שוכח ואחר ארבעים יום בא לו כח הזכירה שלא נשכח ממנו כלום נעשה לו שמחה גדולה בלימוד התורה.
אי נמי דאמרו רז"ל (ברכות ה.) שלשה ניקנין על ידי יסורין וחד מנייהו תורה דכתיב אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ־הּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ (תהלים צד, יב) ולכן תחלה היה שוכח והיה לו יסורין גדולים בזה ואחר כך בא לו כח הזכירה שקנה אותה על ידי יסורין.
והא דהיתה המתנה מסוגלת לתורה, נראה לי בס"ד כי כח הזכירה הוא בחסדים שהוא סוד שם הוי־ה דאלפין שעולה מ־ה וידוע שכל דבר שבקדושה כלול מעשר הרי היא מספר ת־ן בפרטות ומספר מ־ה בכללות כי עשר פעמים מ־ה הוא ת־ן [45×10=450] וחיבור הכללות והפרטות הם מ־ה ות־ן אותיות 'מתנה' [45×450=495] לכן כיון שנתנה לו במתנה בא לו כח הזכירה מסוד החסדים שהם מ־ה ות־ן ונתייסדה התורה בלבו.

למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל. עיין מהרש"א בח"א וגם דבריו דחוקים. ולפע"ד לפמ"ש י"ל דודאי פשיטא לש"ס דהתורה ניתנה לישראל רק הוה ס"ד דכתב התורה לא נתנה אלא יגרסו בע"פ. וא"כ קשה כיון דצוה לכתוב השירה למען תהיה לעד ולא תשכח מכ"ש שיש לדאג אשכחת כל התורה אע"כ שכתב של כל התורה ניתנה לישראל. ובזה יובן הרמב"ם ריש הלכות ס"ת כ' דמצוה על כל אחד מישראל לכתוב ס"ת מועתה כתבו לכם השירה הזאת. והוא דברי רבא בפ"ב דסנהדרין אלא שהרמב"ם המציא מדנפשיה דא"א לפרש שירה לחוד דהא אין כותבי' תורה פרשיות פרשיות. וצ"ע מ"ט לא קאמר כש"ס דשמעתין והיתה השירה לכם לעד. ולהנ"ל א"ש דמהכא לא מוכח אלא שעכ"פ נתנה התורה בכתב אל כל בני ישראל שלא תשכח מהם. אבל לא שיהיה מ"ע על כל אחד מישראל לכתוב ס"ת דלמא רק שירה לחודה מש"ה מייתי הרמב"ם הא אין כותבין פרשיות פרשיות. ובשמעתין לא מייתי כך משום דבפרק הנזקין פליגי תנאי ואמוראי אי כותבין פרשיות פרשיות או לא. והנה דברי הרמב"ם צריכים ביאור מ"ש פ' שירה מד' פרשיות שבתפילין ומזוזה. וצ"ל שאני הני דאיכא קפידא הני ולא אחרינא ואי מוסיף עליהם עובר על בל תוסיף. אבל פרשת שירה אפילו נימא אין כל אחד מחויב לכתוב ס"ת לעצמו מ"מ אין איסור בדבר ומצוה נמי איכא שהרי ניתנה כל התורה בכתיבה לישראל. ורק נימא שירה מחויב ואינך הוה רשות וזה הוה ככותב פרשיות פרשיות. זה נ"ל בכוונת הרמב"ם. וא"כ א"ש דבשמעתין לא מייתי מהא דאין כותבין התורה פרשיות. דהא השתא הוה ס"ד דבאמת לא ניתנה שאר כתב התורה לישראל אלא פרשה זו. וממילא ה"ל פ' שירה כמו ד' פרשיות שבתפילין וק"ל:

פסל לך. איתא בגמרא לעיל (דף לח ע"א) אמר רבי יוסי בר חנינא בתחלה לא ניתנה התורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך . מה פסולתן שלך אף כתיבתן שלך. ומשה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל שנאמר טוב עין הוא יבורך וגו'. מתיב רב חסדא וכו' ומסיק אלא פלפולא בעלמא (פי' רש"י נתן לו למשה והוא נהג בו טובת עין לישראל). והנה הפלפול לכאורה צורך גדול הוא למי אשר לא יאמין את כל הנאמר בעל פה צריך להוציאו לו ע"י פלפול מקרא אלא שישראל הם מאמינים בני מאמינים ולא היו צריכים לזה כמ"ש הר"ן בשמעתין מקרא וגם בך יאמינו לעולם. ולא מסר להם הפלפול אלא מטובת עין. וישבתי בזה מדרש פ' וילך הן קרבו ימיך למות (בהן נתבשר משה שימות) הואיל ואמר והן לא יאמינו לי. והענין כי מרע"ה חי ק"כ שנים כתרומתו של עולם שהוא שית אלפי שני. והיינו כתרומת עין בינוני אחד מחמשים ואמנם היותו טוב עין (כדדרשינן הכא הקרא טוב עין הוא יבורך על משה רבינו ע"ה) א"כ תרומתו אחד מארבעים והיה לו לחיות ק"ן שנים אלא הואיל ואמר והן לא יאמינו לי וחשד ישראל באינם מאמינים א"כ לפי דבריו הוצרך למסור להם פלפול התורה להאמין להם דברי תורה שבעל פה ולא מטובת עין ע"כ כלה זמנו סוף ק"כ שנה:

עוד איתא שם אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור חכם עשיר ועניו וכולן ממשה. דעיקר הכל בענוות תליא אלא שאין ניכר באדם חסר אלא באדם שלם בגבורה חכמה ועושר ואפ"ה הוא ענותן. והיינו דכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו גבור בגבורתו עשיר בעשרו. פי' אם יתהלל בשלש אלה הרי איננו עניו ולא יועילו לו מעלות אלו. וכנ"ל וק"ל:

וזן אשתו ובניו. להמפרשים דבמזונות יתרים היינו לאוקמי מתני' גם כרבנן אבל למאי דקיי"ל כחנן פשוט שזן מזונות ממש והיינו דפריך לקמן משיא את בתו גדולה מזו אמרו וכו' והיינו משום דהלכה כחנן. ועיין ט"ז סי' רכ"א בכוונת הרא"ש בשמעתין וק"ל:

רב ושמואל דאמרי תרוייהו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם נתנו למשה חסר אחת וכו'. כתבו המפרשים דישראל בגלות מצרים ח"ו נכנסו למ"ט שערי סט"א ולכך היה מוכרח להוציאם תכף שלא יכנסו לן' ש"ט דאם היו נכנסים ח"ו לא היה תקומה כי משה רבינו ע"ה בקדושה לא השיג לשער הן'. ועד מ"ט שערי קדושה שהשיג הי"ל כח להוציא ישראל ממ"ט דסט"א. וכתב הגאון החסיד מהר"א מקראקא ז"ל בספר מעשה רקח דהיינו דאמרו בזהר הקדוש דגאולת מצרים היתה מסטרא דיובלא כלומר דלא היתה מיובלא שהם הן' שערים אלא ממ"ט עכ"ד וזה היה לי דקדוק דהרי אמרו בזהר ובתקונין בכמה דוכתי דלהכי נכתבו ן' פעמים י"מ בתורה להודיע דהגאולה היתה מן' ש"ב. והגם דיש לישב קצת. נתישב לי יותר במה שראיתי להרב עיר וקדיש מהר"י צמח ז"ל בכ"י דשער הן' הוא גדול ויש בו ן' שערים ומרע"ה היה משיג בשער א' מהשערים של שער הן' עכ"ד וכפ"ז נימא דגם בגאולת מצרים היה גם ע"י שער א' משער הן' שבו היה לו השגה למשה רבינו ע"ה ומשו"ה הוזכרו ן' פעמים יצ"מ אך שלא היה אלא מתחילת שער הן' לכך אמרו מסטרא דיובלא ודוק:

אמר רבי יוחנן כל הנביאים עשירים היו וכו'. ובודאי שהי"ל המעלות אחרות חכם גבור ועניו כמ"ש הוא גופיה אין הנבואה שורה וכו' וכמ"ש אני הדל בפתח עינים ודברי הרב עיון יעקב בזה מגומגמים ע"ש ודוק:

(לח רע"א) זאת דהמצוה.—עי' רש"ש, שהגיה "ואת דהמצוה", והוא מפרש כר"נ, שהוא בפרשת ואתחנן. אבל כבר כתב הר"נ שאינו נמצא בספרים שלנו, אבל הוא בירמ' לב יא: את החתום המצוה. ונמצא כ"י אחד משנת ג"א תר"ע, שבו הנוסח "את החתום ואת המצוה", ובגליון נרשם: ואת לא קרי והמצוה קרי. כן הוא לבני מזרח. ונוסח ירמיה שאצלנו הוא כבני מערב (ס' מבוא אל הנקוד האשורי עמ' 126)^*[הגר"א הגיה: את דהנפש. ובכ"י מינכן: ואת דהנפש את דהמצוה.].

זאת המצוה. כתיב בירמיה: ידרוך דהדורך. כתיב וקראי לא גרס להו ידרוך דכתבן ולא קריין: דכי גואל אתה. ברות: חמש דפאת נגב. וטעמייהו לא מפרש ליה: ללמד אתכם. אלמא הקב''ה צוה ליתנה לישראל: כתבו לכם. אלמא שניתנה נמי להן לישראל: למען תחיה לי לעד. שילמדו כל התורה וילמדו אותה אלמא לישראל נמי ניתנה: פלפולא בעלמא. להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה ונוהג בה טובת עין ונתנה לישראל: פירסו. מכלל דגבור הוא וגוף גדול: ואימא דאריך היה וקטין. שלא היה גופני ולא היה בעל כח: ועוביין שלש. ואפי' הכי שיברן: ותחסרהו מעט. וזו היא אחת שאותה אחת היה הקב''ה יתירה עליו: אי בלא אגרא. מאי רבותיה: לאפוקי ממאן דשקל בלא אגרא. כל מי שהוא רוצה חמורו של חבירו בלא שכר ומאי מעליותא היא דלא הוה גזלן כ''ע נמי לא גוזלין נינהו: דלמא. האי דלא שקיל אפי' באגרא לאו משום עושר דלמא משום דעני הוה ולא הוו ליה משואות ולהכי לא הוה צריך: אלא מהכא. שמעינן דעשיר היה מפסל לך: ביתו עמו. כלי תשמישו וזה היה מרוב עושר: לא חמור אחד מהם נשאתי. בעל כרחו אפי' בשכר הא ברצון בעלים היה שוכר ואילו גבי שמואל וכו' לא עשקתנו ולא רצותנו שלא היה שוכר לא באונס ולא ברצון: מתני' וזן את אשתו ואת בניו. של מודר: אע''פ. שהמודר חייב במזונותן כיון דלאו לפטומי עבידן ודי להן במאי שהוא מפרנסן לאו הנאה מרובה עביד ליה: ולא יזון את בהמתו בו'. הואיל ולפטומי עבידן עביד ליה הנאה מרובה: נפשה לשמים וגופה שלו. לאכילה משום הכי לא יזון אותה לפטומי שמהנהו הנאה מרובה:

זאת דהמצוה. פרשה ואתחנן ואינו כך בשום חומש: ידרוך הדורך. בירמיה: צדקתך כהררי אל. ולא קרי כהררי אל צדקתך וי''א הוי''ו מוצדקתך. שאמר אנחנו וצדקתך: [אותי צוה]. הכי אמר משה לישראל אותי צוה ואני לכם: למען תהיה השירה הזאת לעד בבני ישראל. ואי בשירה לחוד מאי עדות איכא: אלא פלפולא בעלמא. שיטת חריפות והבינה נמסר למשה רבינו ונהג טובת עין ואמר משה כו': [וכתיב עשר אמות אורך הקרש]. אלמא ארוך היה וכיון דהיה ארוך גבור היה: עביין ג'. והוצרך לחבטן בקרקע בכח גדול: אי בלא אגרא. מי הוא דשקיל בלא אגרא ומאי רבותא אלא אפילו באגרא לא שקיל דעשיר היה: דלמא משום דעני היה. ולא היה רוצה לשכור מהם: ביתו עמו. כלי תשמישו עמו ואינו נהנה משל אחרים: דאילו במשה כתיב לא חמור אחד מהם נשאתי. בעל כרחייהו מכלל דברצון שכרה ושמא לא היו רוצים ובושים לסרב מלהשכיר ואילו בשמואל כתיב רצותי משמע לא בקשתי לשכור ממנו ואפילו בריצוי: וזן את אשתו ובניו. אי אתיא כחנן ניחא דמבריח ארי בעלמא הוא וכי אתיא נמי כרבנן ניחא שפיר דמיירי הכא ממזונות יתירות ואין נפרע [מבעלה] דכי פליגי רבנן היינו במפרנס סתם אע''פ שלא פי' לשם הלואה מ''מ לשם מתנה לא יהיב והוי לרבנן כמו יורד לתוך שדה חבירו שלה ברשות דנוטל מה שהשביח וחנן מחלק בין השביח להיכא דלא הוה אלא מבריח ארי מנכסי חבירו א''כ אם נותן מתנה לאשה דין הוא שאין יכול לתבוע לבעל כלום והכא מיירי שנותן מתנה לאשה ממכירי הבעל: לא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה. משום דלפטומא עבידא והוי הנאה גמורה שנהנה זו מגופה וזו מפירה: אמר להם כו'. שהטמאה נפשה וגופה לשמים שאינה יכולה ליהנות אלא בעוד נפשה בה הלכך לאו הנאה היא אבל טהורה נפשה לשמים כלומר אע''פ שנפשה לשמים גופה שלו לשחיטה:

ר"ן
זאת דהמצוה. בסדר ואתחנן כך מצאתי כתוב ולא נמצא בספרים שלנו: ידרוך דהדורך. בסוף ירמיה ידרוך הדורך את קשתו ידרוך שני כתיב ולא קרי: חמש דפאת נגב. בסוף יחזקאל (והנה) [ואלה] מדותיה וגו' חמש חמש מאות וארבעת אלפים חמש שני כתיב ולא קרי: אם דכי גואל. ברות ועתה כי אמנם כי אם גואל אנכי האי אם כתיב ולא קרי ובמסרה חשיב כל הני וטפי עלייהו אחריני מיהו לא חשיב את דהמצוה אלא את דהנפש דכתיב בירמיהו גבי צדקיה חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת: מתיב רב חסדא ואותי צוה ה' בעת ההיא. אלמא דהשם צוהו ללמד את ישראל ומפרקינן ואני לכם וקרא ה''ק ואותי צוה ה' בעת ההיא ואני נתתי את לבי ללמד חוקים ומשפטים: למען תהיה לי השירה הזאת לעד. ואי שירה לבדה קאמר מאי סהדותא איכא: פלפולא בעלמא. נתן לו למשה והוא נהג בו טובת עין לישראל: וכתיב עשר אמות ארך הקרש. אלמא משה גבוה עשר אמות היה וכיון שהיה גדול כל כך מסתמא גבור היה: אריך וקטין ארוך בקומה וקטין בכח: חוץ מאחת. ידיעת הש''י על אמיתתו כדכתיב ותחסרהו מעט מאלהים: לאפוקי מאן דשקל בלא אגרא. וכי משתבח היה שלא נטל בלא שכר: אלא אפילו באגרא. שלא היה נהנה משל אחרים: אפילו ברצון. דזימנין מתרצו משום כסופא ולא ניחא להו: מתני' וזן את אשתו ואת בניו. אפי' כרבנן אתיא דבתורת מצוה עסקינן ולא בתורת פרעון של בעל שחייב במזונותיהם ואע''ג דהמודר מתהני שאינו צריך לתת להם מזונות ההיא הנאה דממילא היא: ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה. דמהנהו הוא ממש מפני שמעלה בדמים: ר' אליעזר אומר זן את הטמאה. כדמפרש ואזיל שכיון שאין בה למודר הנאת אכילה אינו נהנה במזונותיו של מדיר: וגופה שלו. לאכילה הלכך

נדרים לח ע"א