נדרים לז ע"א

נדרים לז ע"א - Steinsaltz

The Gemara answers: This teaches us that even in a place where one takes payment for teaching, for teaching Bible it is permitted to take payment, but for teaching midrash it is not permitted to take payment.

The Gemara asks: In what way is midrash different from Bible, that one may not take payment for teaching it? Based on that which is written, which Moses said to the people: “And the Lord commanded me at that time to teach you statutes and laws” (Deuteronomy 4:14), and also that which is written: “Behold, I have taught you statutes and laws, as the Lord my God commanded me, that you should do so in the midst of the land where you go in to possess it” (Deuteronomy 4:5), God said: Just as I teach you for free, without payment, so too you also shall teach for free. There should be no difference between Bible and midrash, and Bible too, like midrash, should be taught for free.

Rav said: As Bible is typically taught to children, one who teaches Bible takes payment for watching the children. And Rabbi Yoḥanan said: He takes payment for teaching punctuation of the text with cantillation notes.

We learned in the mishna that one for whom benefit from another is forbidden by a vow, that other person may not teach him Bible. Granted, according to the one who says that the payment is for teaching punctuation of the text with cantillation notes, this is the reason that he shall not teach him Bible, as teaching punctuation is a component of teaching the biblical text. However, according to the one who says it is payment for watching the students, is an adult one who requires watching, and would payment be taken for doing so? Since the teacher typically does not receive payment for teaching adults, there is no benefit when he teaches for free the one for whom benefit is forbidden; why, then, is it prohibited? The Gemara answers: The mishna is teaching about the case of a minor who requires watching and who is prohibited by a vow from deriving benefit from the teacher.

The Gemara asks: If it is the case of a minor, say the latter clause of the mishna: However, he may teach his sons Bible. Is a minor one who is capable of bearing sons? The Gemara answers: The mishna is incomplete, and this is what it is teaching: He may not teach him Bible, in the case of a minor. If the student is an adult, he may teach him and his sons Bible. He may teach him because he does not require watching, and he may teach his son because the payment is for watching his son.

The Gemara raises an objection from a baraita: Children may not read a passage in the Bible for the first time on Shabbat; however, they may review a passage that they already learned once. Granted, according to the one who says that payment for teaching Bible is for teaching punctuation of the text with cantillation notes, this is the reason that children may not read a passage in the Bible for the first time on Shabbat, as it would be necessary to pay the teacher. However, according to the one who says it is payment for watching the children, why may children not read a passage in the Bible for the first time on Shabbat? And why may children review a passage that they already learned once? Isn’t there payment for watching the children on Shabbat in both cases?

The Gemara responds: And according to your reasoning, is receiving payment for teaching punctuation prohibited on Shabbat? It is a case of incorporation of the payment for teaching on Shabbat into the teacher’s weekly salary, and incorporation is permitted, as it is taught in a baraita: One who hires a day laborer to watch a child, to watch a cow, or to guard seeds does not give him payment for Shabbat. Therefore,

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - א

ומבארינן: הא קא משמע לן, דאפילו במקום שנוטלין שכר על לימוד התורה, דווקא על המקרא שרי למשקל שכר, אבל על המדרש - לא שרי למשקל ^[71].

ותמהינן: מאי שנא מדרש דלא, שאסור ליטול שכר, דכתיב שאמר משה לישראל: "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם", רואים ממקרא זה שנצטוה משה ללמד את ישראל תורה.

וכתיב עוד שאמר משה לישראל: "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי".

ומה שאמר משה: "כאשר צוני ה'", על כרחך הכוונה, שצוני ה' ללמדכם בחינם, שודאי שלא אמר כך כדי שלא יחשבו שאמר דברים אלו מעצמו, שהרי כתוב שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "וגם בך יאמינו לעולם" ^[72].

ודורשים: מה אני, משה, מלמד אתכם בחנם ^[73], אף אתם נמי - תלמדו לעולם בחנם.

אם כן, מקרא נמי צריך ללמדו דווקא בחנם!

ומתרצינן: רב אמר, במשנתינו מדובר לגבי שכר שימור, שנוטל שכר עבור זה שהוא משמר את הלומדים.

וסתם לומדי מקרא קטנים הם, שצריכים שימור ^[74]. אבל לומדי מדרש וכו', שגדולים הם ^[75], אינם צריכים שימור.

ורבי יוחנן אמר: במשנתינו מדובר בשכר פיסוק טעמים, שאין לימוד זה מדאורייתא, ולכן אינו בכלל חוקים ומשפטים, ומותר ליטול עליו שכר ^[76].

תנן: לא ילמדנו [את המודר] מקרא.

בשלמא למאן דאמר מה שמותר ללמד מקרא בשכר, היינו משום שנוטל שכר פיסוק טעמים, היינו דלא ילמדנו בחינם מקרא, שהרי מותר לו ליטול שכר, ואם אינו נוטל - נמצא שמהנהו.

אלא למאן דאמר שמה שמותר ליטול שכר על המקרא, היינו שכר שימור, וכי גדול בר שימור הוא? הרי הוא שומר את עצמו! ואם כן, הרי אסור לו ליטול שכר כשמלמדו, ולמה אסור למדיר ללמדו בחינם, הרי אינו מהנהו?

ומתרצינן: בקטן קתני. כלומר, מדובר שהדיר קטן, ולכן אסור לו ללמדו בחינם.

ואף שאין בית דין מצווין להפריש קטן אוכל נבילות, מכל מקום אין מאכילין אותו בידים. וכאן, אם ילמדנו בחינם, הרי הוא מהנהו! ^[77]

ומקשינן: אי משנתינו מדברת בקטן, אימא סיפא: אבל מלמד את בניו של המודר מקרא. וכי קטן בר בנים הוא?

ומתרצינן: משנתינו חסורי מחסרא, והכי קתני:

לא ילמדנו מקרא - בקטן.

אם היה גדול, מלמדו לו ולבניו ^[78] מקרא.

מיתיבי: תינוקות לא קורין בתחילה [לא קורין דבר חדש שלא למדוהו קודם לכן] בש בת.

אלא אם כבר למדו את אותו ענין לפני שבת, הרי הם שונין, חוזרים ומשננים, את אותו ענין בראשון [אף שזו פעם ראשונה שהם חוזרים ושונים אותו].

ועתה, בשלמא למאן דאמר שהשכר שמשלמים על לימוד מקרא הוא שכר פיסוק טעמים, היינו דאין קורין בתחילה בשבת, שהרי עיקר לימוד פיסוק טעמים הוא בפעם הראשונה, וטרחה מרובה, ונוטלין על כך שכר, והרי זה שכר שבת!

אבל על החזרה אין נוטלין שכר, משום שאז כבר אינו טורח גדול ללמד פיסוק טעמים, ולכן שונין בראשון.

אלא למאן דאמר שמה שמשלמים הוא שכר עבור שימור התינוקות, אמאי אין קורין בתחילה בשבת, ואמאי שונין בראשון, מאי נפקא מינה בין לימוד ראשון לחזרה לענין זה, הא גם אם למדו כבר את הענין, איכא שכר שימור דשבת!

ודחינן: וליטעמיך, שהשכר הוא עבור פיסוק טעמים, שכר פיסוק - בשבת מי אסור? הרי הבלעה בשאר ימי השבוע היא, שאינו משלם לו שכר שבת בנפרד, אלא מבליע את שכרו בשאר ימי השבוע, ותשלום שכר שבת על ידי הבלעה - מישרא שרי!

דתניא: השוכר את הפועל כדי לשמור את התינוק [שהיו מגדלים תינוקות בחצרות הבנויות על גבי הסלע מפני קבר התהום, כדי שיהיו טהורים כדי למלא מים מן המעין לקדש אפר פרה ^[79]], או ששכרו לשמור את הפרה [פרה אדומה], שלא יעלה עליה עול, ושלא תומם,

או ששכרו לשמור את הזרעים [לצורך קרבן עומר ושתי הלחם] -

אין נותנין לו שכר שבת.

הערות

^[71] וכך היא ההלכה, שאסור ליטול שכר על המדרש. אבל שכר בטלה - מותר ליטול, כדאיתא בירושלמי.

^[72] כך פירש הר"ן. והמהרש"א מפרש, דכיון שה' ציוני ללמדכם, על כרחך שצריך אני ללמדכם בחינם, שהרי אסור ליטול שכר על קיום המצוות. עיי"ש.

^[73] הרא"ש מבאר, דהיינו, שציוני ה' ללמדכם בחינם, כפי שהקדוש ברוך הוא לימדני בחינם. ותוס' כתב, דמסתמא לא נטל משה שכר לימוד מישראל, שהרי עשיר גדול היה.

^[74] שלא ילכו ברחובות ובשווקים ויזיקו ויחנכו לדברים רעים. רא"ש. ותוס' כתבו, שצריכים שימור שלא ילכו אנה ואנה.

^[75] כדתנן במס' אבות [פ"ה משנה כ"א]: "בן חמש שנים - למקרא, בן עשר - למשנה".

^[76] ונפקא מינה בין הטעמים, לענין לימוד מקרא לגדול. שלשיטת רב - אסור, שהרי לדעתו פיסוק טעמים מדאורייתא הוא, ואסור ליטול עליו שכר. ואילו לשיטת רבי יוחנן - מותר. ולכן, כיון שהלכה כרבי יוחנן, מותר ליטול שכר על לימוד מקרא אף מגדול. וכך פסק הרמב"ם [פ"ו מהל' נדרים]. ר"ן.

^[77] כך כתב הר"ן. והרשב"א הביא תירוץ נוסף, שמדובר בקטן שהוא "מופלא הסמוך לאיש", שעליו אמרו במס' נדה [מ"ו א'], שאם הקדיש הקטן הזה ואכל, הרי הוא לוקה, שלגבי איסור בל יחל התחדש שקטן בן י"ב שנה ויום אחד היודע לנדור, נדרו נדר, והוא הדין שאפשר להדיר אותו הנאה. ועיי' בשיעורי רבי שמואל כאן שביאר כי יסוד הדין אם אפשר להדיר קטן תלוי ביסודו של המשנה למלך שיש שני סוגי נדר, האחד עם התפסה בקרבן, שבו נאמר דין מעילה בקונמות. והשני ללא התפסה בקרבן, שהוא איסור גרידא, שאין בו דין מעילה. והש"ך והט"ז [יו"ד סי' ר"ה] אף רוצים לומר שרק בנדר שנאמר בהתפסה בקרבן או בהקדש, ייאסר גם קטן [לגבי איסור האכלתו בידים], כי חלות הקדושה היא האוסרת אותו. אבל אם יאסור על קטן בלשון נדר סתם, ייתכן וכלפי קטן לא יתפוס האיסור כלל.

^[78] מה שמותר ללמד את בניו, אף שהם בני שימור, היינו משום דלא גרע ממה ששנינו שיכול לזון בניו ובנותיו.

^[79] כך פירש הר"ן. ורש"י במס' בבא מציעא [נ"ח ע"א] כתב, דהיינו לפי שעשו מעלה בכהן השורף את הפרה, שתהא פרישתו בטהרה, ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כל שבעה, והתינוקות הללו ממלאים מים למקדשין, ומזין עליו כל שבעה.

הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שאפילו במקום שנוטלין שכר, על לימוד המקרא שרי למשקל [מותר לקחת], אבל על לימוד המדרש לא שרי למשקל [אינו מותר לקחת] שכר.

ושואלים: מאי שנא [מה שונה] מדרש שלא יטול שכר עבורו — דכתיב [שכן נאמר] בדברי משה אל העם: "ואתי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים" (דברים ד, יד), וכתיב [ונאמר]: "ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה" (דברים ד, ה), ונלמד מכאן: מה אני מלמד אתכם בחנם — אף אתם תלמדו אחרים נמי [גם כן] בחנם. ואם כן מקרא נמי [גם כן] נלמד מאותו פסוק שילמד בחנם!

רב אמר: מה שמקבל שכר על המקרא אינו על גוף התורה שהוא מלמד, אלא שכר שימור, שכיון שמקרא מלמדים ילדים קטנים, הרי המלמד מקבל שכר על מה שהוא שומר אותם וזה הותר לו, מה שאין כן לימוד מדרש הוא לגדולים שאינם צריכים שימור ולכך השכר הוא על עצם הלימוד והוזהרו ללמד בחינם. ור' יוחנן אמר: שכר פיסוק טעמים, שמקבל שכר לא על גוף המקרא שמלמד, אלא על שמלמד פיסוק טעמים של המקרא, שאינו גופו של מקרא, ומותר ליטול שכר עבור זה.

תנן [שנינו במשנה]: שהמדיר את חבירו לא ילמדנו מקרא. בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי השכר שמקבל המלמד עבור לימוד מקרא הוא שכר פיסוק טעמים — היינו [זהו] הטעם שלא ילמדנו מקרא — שהרי צריך היה לשלם לו שכר על פיסוק הטעמים, וכיון שאינו משלם לו הריהו מהנהו בכך, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי זהו שכר שימור — וכי גדול בר [בן] שימור הוא וצריך לשלם שכר עבור זה? ואם כן אין פה הנאה ומדוע אסור בכך? ומשיבים: בקטן קתני [שנה], כלומר, כאן מדובר במקרה בו מודר ההנאה הוא קטן, ויש בו ענין של שימור.

ושואלים: אי [אם] מדובר בקטן, אם כן אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: אבל מלמד את בניו מקרא, וכי קטן בר [בעל] בנים הוא?! ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה]: לא ילמדנו מקרא — בקטן, אבל אם היה גדול — מלמדו לו ולבניו מקרא, כיון שכאמור אינו אלא שכר שימור.

מיתיבי [מקשים] על כך: תינוקות לא קורין בתחילה, כלומר, אין לומדים לקרוא בשבת קטע חדש שלא למדוהו קודם, אלא שונין בראשון, מותר להם לחזור על מה שלמדו כבר בראשונה. בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] כי שכר לימוד המקרא הוא שכר פיסוק טעמים — היינו [זוהי] הסיבה שאין קורין בתחילה בשבת, שהרי המלמד אותם צריך לקבל שכר על פיסוק הטעמים. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי זהו שכר שימור, אם כן אמאי [מדוע] אין קורין בתחילה בשבת ואמאי [ומדוע] שונין בראשון? הא איכא [הרי יש] שכר שימור של שבת, ולענין שימור אין הבדל בין קריאה ראשונה לחזרה!

ומשיבים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שכר פיסוק בשבת מי [האם] אסור? הרי הבלעה היא, שהרי אין המלמד מקבל שכר עבור עבודת שבת בלבד, אלא מקבל שכר עבור לימודם כל השבוע, ונמצא ששכר שבת מובלע בשכר הכללי שהוא מקבל, והבלעה הלא מישרא שרי [מותרת היא]: דתניא [שכן שנינו בברייתא]: השוכר את הפועל לשמור את התינוק, או לשמור את הפרה, או לשמור את הזרעים — אין נותנין לו שכר שבת, שאסור לקבל שכר עבור עבודה בשבת. לפיכך

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ומלמדו מדרש הלכות והגדות ולא ילמדנו מקרא. מקרא מאי טעמא לא ילמדנו דקא מהני ליה מדרש נמי הא קא מהני ליה אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא אבל על המדרש לא שרי למשקל מאי שנא מדרש דלא דכתיב ואותי צוה ה' וגו' מה אני בחנם אף אתם בחנם מקרא נמי בחנם רב אמר שכר שימור ור' יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים:

מה אני בחנם אף אתם בחנם. ירושלמי [כאן פרק רביעי הלכה ג']:יכול מקרא תרגום כן תלמוד לומר (חקים) [חוקים – לפי הירושלמי במקור] ומשפטים, (חקים) [חוקים] ומשפטים אתם מלמדין [בחנם – לפי הירושלמי במקור] ואי אתם מלמדין [בחנם] מקרא ותרגום, וכן חכמי מתנייתא נסבין אגריהון, יודן ב"ר ישמעאל אומר שכר בטילן הן נוטלין.

והכי קתני לא ילמדנו מקרא בקטן. תמיהא לי וכי איסור נדר מי מתפיס אקטן, ויש לומר דהכא בקטן מופלא סמוך לאיש עסקינן, וכדרב הונא דאמר במסכת נדה פרק יוצא דופן (נדה מו, א) הקדיש ואכל לוקה, שנאמר כי יפליא לא יחל כל שישנו (בפלאה) [בהפלאה] ישנו בבל יחל, כל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל, ואי נמי יש לומר דאפילו באיסור נדר הוה ליה עליה כבשר חזיר, [יבמות קיד, א] ואסור להאכילו בידים, וזה שהוא מלמדו הרי הוא מאכילו בידים.

במקום שנוטלין שכר על המקרא. ואם היה מלמדו בחנם הרי הוא מוחל לו על השכר ומהנהו:

מאי פסקא. שלעולם נוטלין שכר על המקרא ולא על המדרש ולא קתני איפכא:

מה אני בחנם. צוה אותי ללמד אתכם בחנם כמו שהוא למדני בחנם:

שכר שימור. נוטלין על נערים קטנים הלומדים מקרא לשמרם שלא ילכו ברחובות ובשוקין ויזיקו ויחנכו לדברים רעים:

שכר פיסוק טעמים. לנגן המקראות כהלכתן ולאו דאורייתא הוא ושרי ליטול שכר עליו:

לא ילמדנו מקרא. בקטן אם הדיר קטן הנאה ממנו:

אם היה גדול מלמד לו ולבניו מקרא. לו משום דגדול הוא ולא בעי שימור ואין נוטלין עליה שכר ולבניו משום דמצוה קעביד (ולא) [גי' רש"א אפי'] בעי שימור ולא מהני ולא מידי:

היינו דאין קורין בתחילה. משום דאסור ליטול שכר בשבת אבל שונין שכבר ידעו בפעם ראשונה פיסוק הטעמים ועל שאר הלימוד אינו נוטל שכר אלא למאן דאמר שכר שימור אמאי אין קורין בתחילה ואמאי שונין דמה לי פעם ראשונה ומה לי פעם שניה לעולם שימור איכא:

לשמור את התינוק. חצרות היו בירושלים ומגדלין בהם תינוקות למלאות מים להזות על הכהן השורף את הפרה:

לשמור את הפרה. פרה אדומה לשמרה שלא יעלה עליה עול:

לשמור את הזרעים. שדה המבוכרת שומרין אותה לצורך העומר ושתי הלחם:

זה שאסרו שלא ליטול שכר בלימודו אלא שכר פסוק טעמים פירושו על המקרא אבל התרגום מותר ליטול ממנו שכר ואף במקרא ומדרש שכר ביטול מלאכתו מיהא נוטל והוא שאמרו בתלמוד המערב מה אני בחנם אף אתם בחנם יכול אף מקרא ותרגום כן תלמוד לומר חוקים ומשפטים חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדין בחנם מקרא ותרגום והקשו שם והא אנן חמין מתנייא נסבין אגריהון א"ר יודן שכר בטילן הן נוטלין ונראה שעל זו סמכו הרבה ליטול שכר בלימוד שמתוך שעניים הם צריכים להתעסק במלאכתם לצורך מחייתם ומחיית טיפולן ונוטלין שכר אותו ביטול:

זה שביארנו שמותר ליטול שכר במקרא ומפני שאין השכר אלא שכר פיסוק טעמים פירושו אף בגדול ואף משנתנו בגדול היא שנוייה וכמו שאמר אבל מלמד הוא לבניו וכל שכן בקטן אם הדירו הנאה שרשאי ללמדו מקרא שאף הוא שכר פיסוק טעמים הוא ולא עוד אלא שמצטרף עמו שכר שמור ר"ל שהוא שומרם שלא לילך אנה ואנה ומתוך כך יש פוסקין שבקטן בכל לימוד יכול ליטול שכר ומצד שכר שימור ואע"פ שהלכה כדברי האומר טעם שכר פיסוק טעמים פירושו אף שכר פיסוק טעמים ולהתיר אף בגדול וכל שכן שכר שימור ר"ל למי שראוי לו והוא הקטן:

ויש שואלין וכי קטן נאסר הוא באיסור נדרו של מדיר עד שיהא אף המדיר נאסר בו ומהיכן בא להיות איסור נדר מתפיש את הקטן עד שהעמידוה במופלא סמוך לאיש שיש לו שיכות בהקדש ונדרים כמו שיתבאר במסכת נדה פרק דופן או שמא אף בקטן איסור הוא ואין המדיר נותן לו איסור בידים וכמו שאמרו אין מאכילין אותו וכו' ויש מפרשים בה שלא הדיר את הקטן אלא האב שמוטל עליו ללמד את בנו אף בשכר ואמר שמותר ללמד את בנו של מודר מצד ששכרו שכר פיסוק טעמים או שכר שימור הוא ואם כן מה שאמרו במשנתנו אבל מלמד את בניו אם קטנים הם דוקא במקרא מצד פיסוק טעמים או אף במדרש ומצד שכר שימור ואם בגדולים מותר בכלם מצד שאין אביהם חייב ללמדם בשכר:

התינוקות אין מטריחין אותם לקרות בתחלה בשבת ר"ל ללמד להם מה שלא קראו עדין ולא משום שכר שבת שאם כן אף במה שקראו כן ולא עוד אלא ששכר שבת בהבלעה כגון ששכרו לחדש או לשנה מותר אלא טעם הדבר שהאבות לבם נוקפם עליהם בקריאה ראשונה ופונים לילך להם לעשות להם צוות ומתיאשים שלא לפנות למצות עונג שבת אם בשחרית לסעודת שחרית אם בערב לסעודת המנחה שהרי שלש סעודות אדם חייב לסעוד בשבת או שמא מתוך שבשבת אוכלין ושותין הרבה יש להם בזה וסת וטורח הלמוד בהגדה ראשונה קשה להם ומכל מקום שונין הן מה שכבר למדו אפילו בראשון ר"ל בחזרה ראשונה שמכיון שלמדוה אין טורח יתר בחזרה אף בראשונה ואין לב אבות על בנים בענינה וכל שכן בשניה ושלישית:

מאחר ששכר שבת בהבלעה מותר במה שלא נאסר מצד מלאכה אלא מצד קבלת השכירות כמו שאמרו הנוטל שכר שבת אסור משום דמחזי כמקח וממכר השוכר את הפועל לשמור את התנוק ר"ל שהיו משמרין אותם מטומאה לצורך המים שממלאין לקדוש מי חטאת וכן לשמור את הפרה ר"ל פרה אדומה שלא יעלו עליה עול או שאר עבודות הפוסלות בה או לשמור את הזרעים לצורך עומר ושתי הלחם בשביעית והוא הדין לכל ששוכרו לשמירה אי זה דבר אפילו של חולין כגון פירותיו וזרעיו אם לימים הוא שוכרו אינו נוטל שכר שבת לפיכך אם נגנבו או אבדו בשבת אינו חייב באחריותן ואם היה שכיר לכל השבת ר"ל שבעת ימים שבה או שכיר חדש או שכיר שנה או שכיר שבוע נותנין לו שכר שבת לפיכך נגנבו או אבדו חייב באחריותן:

ולא ילמדנו מקרא וסתמא קתני דמשמע אפילו בגדול וגדול בר שמירה הוא בתמיהא. ומתרץ בקטן. יודע היה המקשה שהיה מתרץ לו בקטן ומשום דקא בעי למירמא אחריתי אימא סיפא אייתה. לא ילמדנו מקרא בקטן ואם היה גדול ואין צריך שימור והוא אסור לקבל שכר מלמדו לו ולבניו מקרא. והכי פירושו לא ילמדנו למודר מקרא ברגיל ללמד מקרא קתני דהיינו קטן אבל מלמד את בניו אם הוא ראוי לבנים דהיינו גדול לו ולבניו מקרא דהא ליכא שכר שימור. ותימה לי כיון דאית שכר שימור (כלומר) בלא שכר נמי אסור דהא איכא הנאת שימור. וי"ל דהנאת שימור לא חשיב הנאה. שטה.
וזה לשון הרי"ץ: בקטן חבירו דקאמר במתניתין מיירי שהוא קטן המודר אם הוא קטן משום דאיכא שכר שימור ואם הוא גדול המודר מלמד לו ולבניו. יש אומרים דוקא שילמדם יחד אבל הבנים בלא האב אסור דאיכא שכר שימור אבל אם האב עמהם הוא ישמרם. ופירוש זה אינו נראה בעיני דודאי מדיר דמתניתין לא הדיר אלא האב אבל הבנים לא הדיר על כן מותר להם בחנם ואף על פי שמהנה להם ולאב שיהיה צריך לתת לאחר שכר שמור אפילו הכי מותר דהוי דומיא דמזונות דמתני'. עד כאן. אבל בפירוש כתב וזה לשונו: חסורי מיחסרא והכי קאמר לא ילמדנו מקרא בקטן דמשמע בין קטן בין קטנה משום דאיכא שכר שימור ואם היה גדול המודר הנאה מלמדו לו ולבניו מקרא בהדי הדדי אף על גב דבניו נמי מודרים הנאה משום דהא ליכא שכר שימור דהאב משמר את בניו. ולמאן דאמר שכר פיסוק טעמא דמתניתין הכי משמע לא ילמדנו מקרא בין גדול בין קטן אבל מלמד הוא לבניו דגדול תורה שהרי בניו לא היו מודרים ממנו הנאה. עד כאן. הכי קתני לא ילמדנו מקרא בקטן. תמיהא לי וכי איסור נדר מי מתפיס אקטן. וי"ל דהכא בקטן מופלא סמוך לאיש עסקינן וכדרב הונא דאמר בנדה פרק יוצא דופן הקדיש ואכל לוקה שנאמר כי יפליא לא יחל כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל כל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל. ואי נמי יש לומר דאפילו באיסור נדר הוי עליה עליה כבשר חזיר ואסור להאכילו בידים וזה שהוא מלמדו הרי מאכילו בידים. הרשב"א ז"ל.
מיתיבי תינוקות לא יהו קורין בתחלה בשבת שאין לומדין בפני רבן בשבת פרשה שלא למדו מעולם משמע ואף על פי שהיה רבן שכיר חדש או שכיר שנה. אבל שונין בראשון בשבת שאם למדו כבר הפרשה בחול לפני השבת מותר להחזירו לשנותו הפרשה פעם שניה אף על פי שלא שנו אותה וכל שכן שמשלשין. בשלמא למאן דאמר שכר פיסוק טעמים מותר ליטול וגבי מודר הנאה אסור והכא דקתני תינוקות לא יהו קורין בתחלה בשבת לאו במודר הנאה קתני היינו דאין קורין הפרשה בשבת בתחלה משום דאתי למשקל שכר בשבת כלומר משום דמחזי כמקבל שכר פיסוק טעמים בשבת (משום דמיחזי בשכר שבת גופו שמקבלו) ואתי לאחלופי בשכר שבת גופו שיקבל בחול שכירות דשבת לפי שעיקר שכירות שמקבל המלמד על ידי לימוד הפרשה פעם ראשונה הוא מקבל לפיכך אין קורין בתחלה בשבת דמיחזי כשכר פיסוק טעמים בשבת. אבל שונין בתחלה בשבת משום דעיקר דקבלת שכירות לא הוי על ידי לימוד הפרשה פעם שניה לפיכך שונין בראשונה בשבת דלא מיחזי כשכר פיסוק טעמים דשבת שכבר למדו הפרשה בתחלה לפני השבת. אלא למאן דאמר שכר שימור הותר לקבל כי אינו מודר הנאה ולא שכר פיסוק טעמים הכא אמאי אין קורין בתחלה בשבת ואמאי שונין בראשון כלומר מאי שנא דאין קורין בתחלה בשבת ואסור ומאי שנא שונין בשבת דשרי אידי ואידי האיכא שכר שימור וליטעמיך כיון דשכיר חדש או שכיר שנה הוא ולא שכיר יום שכר שימור דשבת מי אסור לקבל הבלעה היא והבלעה מישרא שרי דתניא כו'. פירוש.
ולטעמיך שכר פיסוק טעמים דשבת מי אסור הבלעה הוא והבלעה מישרא שרי כי סתם לימוד תינוקות שכירות שבת או חדש או שנה והשתא יקשה זה אפילו לדבריך והוא הדין דקשה לדידי. ויש גרסאות דלא גרסי וליטעמיך אלא ותו כי האי גונא מי אסור. הרי"ץ ז"ל.

רש"י בד"ה רבא אמר כו' צ"ל רב אמר מקרא הס"ד ואחר כך מ"ה בקטן תריץ כו' לו ליתן הס"ד והשאר נמחק:

הרא"ש ומהנהו הס"ד:

בד"ה מאי פיסקא כו' ולא קתני איפכא כצ"ל והס"ד שכר עליו הס"ד הנאה ממנו הס"ד:

ובד"ה אם היה גדול כו' קא עביד אפילו בעי שמור כצ"ל נ"ל:

בא"ד ולא מידי הס"ד:

בד"ה היינו כו' הטעמים ועל שאר הלמוד כצ"ל להאריך בו הס"ד:

בד"ה בנות כו' ברחובות ואמאי אצטריך כצ"ל:

בא"ד אף בנות בכלל כצ"ל והס"ד:

ר"ן בד"ה ולענין הלכה כו' התם יכול אף על מקרא כו' כצ"ל:

הם נוטלין הס"ד תורה לישראל הס"ד ללמד בחנם הס"ד שימור הס"ד מהנהו הס"ד הזהב הס"ד באחריותן אם כו' הד"א:

דכתיב ואותי צוה גו' וכתיב ראה למדתי גו' מהאני בחנם אף אתם בחנם כו'. אין לפרש מה אני למדתי בחנם מפי הקב"ה אף אתם בחנם דא"כ כאשר למדני ה"ל למכתב ועוד למאי הביא קרא קמא אותי צוה ה' גו' אבל נראה לפרש דה"ק דכאשר צוני ה' משמע שצוני ללמד אתכם והא פשיטא דאסור ליטול שכר על קיום המצוה ומשום דהיה אפשר לפרש למדתי אתכם מעצמי ככל אשר צוני בענין המצות ולא שצוני ללמד אתכם קמייתי קרא דמפורש ביה בהדיא דהציווי היה על הלימוד אותם דכתיב ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם גו' ומיהו לפי זה לא אצטריך לאתויי קרא דראה למדתי גו' דבקרא קמא מפורש טפי וי"ל דבעי לאתויי באידך קרא דהרב והתלמידים בכלל אזהרה זו בחנם ולא בשכר מדנקט בקרא ראה לשון יחיד ולמדתי אתכם לשון רבים דר"ל ראה אמר ליהושע ולמדתי לכלל ישראל דכלם באזהרה זו והר"ן כתב בזה פי' דחוק בכמה דברים ודו"ק:

ר"ן ד"ה וכתיב ראה למדתי. כאשר צוני כו' ללמד (כ"נ דצ"ל וכן בסה"ד) בחנם כו'. והוא ע"ד דרשתם וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה כו' חולין (כח):

ר"ן ד״ה ור' יוחנן אמר כו׳ נקטינן דאפי׳ מגדול שרי ליטול שכר על המקרא כצ"ל:

מה אני בחנם. עיין רמב"ם ריש הלכות ת"ת ולח"מ שם שהקשה הא מיבעיא ליה קרא לומר דבניו מחויב לשכור להם מלמד משא"כ אחר ומנ"ל להרמב"ם להקדים. ולפע"ד אין שום סברא לומר מדאיצטריך קרא והודעתם לבניך ש"מ שצריך לשכור להם מלמד. שאין זה בכח לשון הקרא אלא להקדימם אתי קרא. אלא דקשה הא למה לי קרא פשיטא דאפילו בצדקה דממון קרוב קודם מכ"ש בנפשות דלימוד תורה. ואמנם זה הוא בעצמו דברי ש"ס ב"מ (עא ע"א) אמר ר"נ אמר לי הונא וכו' וה"נ דכוותיה לא נצרכה אלא לבניו בהפסד ממונו ולאחר בלי הפסד אפ"ה בניו ובני בניו קודמים ומוכח דצריך לשכור להם מלמד:

שכר פיסוק טעמים. מתוס' משמע דס"ל לרבי יוחנן כמ"ד אמרי לה אלו המסורות ולא פיסוק טעמים. אך בירושלמי דמייתי הר"ן מבואר דלכ"ע הכל דאורייתא אלא רבי יוחנן ס"ל דמ"מ מותר ליטול שכר דלא נאמר מה אני בחנם אלא בחקים ומשפטים. והכוונה בזה דמחוייב ללמוד בחנם בעל פה כל התורה חקיה ומשפטיה וכל דיני התורה שיהיה בקי בהם כשלחן ערוך. אבל אינו צריך ללמוד איך יקרא הפסוק ואפילו ש"ס ופוסקים אחר שנכתבו אין צריך ללמדם מתוך הכתב אלא להודיע בעל פה. והא דמחלק במתני' בין מקרא למדרש היינו בימיהם שלא נכתבה אלא המשנה עדיין אע"פ שרבינו הקדוש סידר המשנה אבל לא נכתבה בימיו. אבל עכשיו יכול לקבל שכר גם על כל הספרים להודיע סדר הקריאה בהם כנלע"ד:

והא קא משמע לן. מתני' דאפי' במקום שנוטלין שכר וכו'. ולהכי לא ילמדנו מקרא דהואיל ושרי למשקל שכר אם מלמדו בחנם מהני ליה מן השכר שהיה לו ליתן: רב אמר. מאי טעמא התירו למשקל שכר מן המקרא מפני שאין נוטלין שכר אלא על שכר שימור שמשמרין התינוקות שאין מניחין אותן לצאת ולעסוק בדברים בטלים ולא שכר לימוד המקרא וקטנים דצריכין שימור למדין מקרא ולא גדולים ולהכי לא ילמדנו מקרא לקטנים בחנם דהואיל ושרי למשקל עלייהו שכר קמהני השכר שהיה לו ליתן אבל מלמדו מדרש דקטנים אין לומדים מדרש אלא לגדולים וגדולים לית להו שכר שימור ולא קמהני להו כלל ולהכי שרי: ורבי יוחנן אומר שכר פיסוק טעמים. שקיל מנייהו שמלמדם ניקוד וטעמים וההוא שכר מצי למשקל ופיסוק טעמים אינו אלא במקרא ולהכי לא ילמדנו מקרא: בקטן. (משום דקא מהני ליה שמניח לו את השכר) תריץ מתני' דקתני לא ילמדנו מקרא בקטן משום דקא מהני ליה שמניח לו את השכר שהיה לו ליתן: והכי קתני לא ילמדנו מקרא לקטן. בחנם משום דקא מהני ליה שכר השימור אבל אם היה גדול מלמדו לו ולבניו מקרא גדול משום דאיהו לא צריך שימור ולא קמהני ליה ולבניו נמי הואיל ואביהן עמהם הוא משמרם וליכא שכר שימור: לא קורין בתחילה בשבת. אין מתחילין ללמדם בתחילה בשבת בדבר שלא למדו מעולם אבל שונין בראשון כלומר בדבר שלמדוהו כבר פעם ראשונה לומדים אותן פעם שניה בשבת ולהכי קתני בראשון דרבותא קמ''ל אע''פ שלא למדוהו התינוקות אלא פעם אחת שונין: בשלמא למאן דיאמר שכר פיסוק טעמים. שרי למשקל: הייינו דאין קורן בתחילה בשבת. דהואיל ומעולם לא למדו דבר זה אלא עכשיו אינו מלמדו אלא בשכר ואתי למשקל שכר בשבת אבל שונין דעביד ליה בלא שכר: אמאי שונין בראשון. אפילו שונין לא דהא איכא שכר שימור דשבת ואתי למשקל שכר בשבת: הבלעה היא. כדקתני ומישרי שרי: דתניא השוכר את הפועל. שנותן לי שכרו של כל יום: לשמור את התינוק. מטומאה: לשמור את הזרעים. לצורך העומר:

הא קמ''ל דאפילו במקום שנוטלין שכר על המקרא וכו'. מפרש ואזיל טעמא דמה אני בחנם דכתיב ראה למדתי אתכם ומסתמא משה לא נטל שכר מישראל שעשיר היה: שכר שימור. שמשמר מלמד תינוקות שלא ילכו אנה ואנה אבל מדרש אינו צריך ללמוד כ''א לגדול שאינו צריך שימור כבן עשר למשנה: שכר. פיסוק טעמים. וסבר דפיסוק אינו צריך אלא מדרבנן ולא שייך לומר מה אני בחנם אף אתם בחנם: גדול בר שימור הוא. משמע ליה דמתניתין מיירי אף בגדולים: חסורי מיחסרא והכי קתני. וה''פ לא ילמדנו מקרא ברגיל ללמוד מקרא דהיינו קטן אבל מלמד הוא בניו מקרא אם ראוי לבנים: אין קורין בתחלה בשבת. מפני עונג שבת: אבל שונין בראשון. פירוש יכולין לחזור חזרה ראשונה בשבת: היינו דאין קורין בתחילה. מפני שמשתכר בשבת ומחזי כמקח וממכר אבל שונין בראשון דכיון דלימדו זו מערב שבת יודעין אותו מערב שבת: ואי משום שכר שימור אמאי שונין בראשון. הא איכא שכר שימור: הבלעה היא. ששכר שבת נבלע ולא מיחזי כמקח וממכר שפוסק לו כך לחצי שנה: לשמור את התינוק. לצורך מי חטאת: לשמור הזרעים. לצורך עומר ושתי הלחם בשביעית אם שוכר ליומי אין נותנין לו שכר דמיחזי כמקח וממכר אם היה נוטל:

ר"ן
אמר שמואל במקום שנוטלין שכר על המקרא ואין נוטלין שכר על המדרש על המדרש לא שרי ליה למשקל. נראה בעיני דה''פ מדינא מותר ליטול שכר על המקרא ולא על המדרש כדמפרש ואזיל מיהו יש מקומות שמחמירין על עצמם שלא ליטול שכר אפי' על המקרא כדי שלא יבא ליטול מן המדרש ובאותן מקומות אפילו מקרא יכול ללמדו שהרי מכיון שהחמירו על עצמן למצוה אינן רשאין ליטול שכר והוה ליה מקרא כמדרש לכל המקומות אלא דמתני' מתוקמא במקום שנוטלין שכר על המקרא כלומר שלא החמירו על עצמן ואפילו באותו מקום על המקרא דוקא הוא דשרי למשקל ומש''ה לא ילמדנו דכיון שנוטלין עליה שכר אם מלמדו בחנם נמצא מהנהו אבל על המדרש לא שרי למשקל דמדינא אסור כדמפרש ואזיל הלכך כי מלמדו מדרש בחנם לא מהני ליה ולא מידי דאגרא לא מחייב ביה ולימוד גופיה נמי לאו הנאה הוא דמצות לאו ליהנות נתנו: ולענין הלכה קיימא לן הכי דעל המדרש לא שרי למשקל מיהו ה''מ שכר לימוד אבל אגר בטלה שרי והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם יכול אף על מקרא ותרגום כן ת''ל חוקים ומשפטים חוקים ומשפטים אתם מלמדים בחנם ואי אתם מלמדים בחנם מקרא ותרגום וכן חמי מתניא נסבין אגריהון אמר ר' יודן בר' ישמעאל שכר בטלן הם נוטלין: מאי שנא מדרש דלא דכתיב ואותי צוה ה' בעת ההיא. האי קרא מייתי לאשמעינן דמשה נצטווה ללמוד תורה לישראל: וכתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה'. כלומר שצוני ללמוד בחנם דאי לא כאשר צוני אמאי קאי דליכא למימר בשכר דהיכי לימא כאשר צוני וכי צוהו בכך לא סגיא דלא לישקול אגרא וליכא למימר נמי דכאשר צוני הכי קאמר כאשר צוני ולא מעצמי אני אומר דודאי ישראל לא היו מפקפקין בכך דהא כתיב בך יאמינו לעולם אלא ודאי ה''ק כאשר צוני ללמד בחנם: מקרא נמי בחנם. מהאי קרא גופיה: רב אמר שכר שימור. דמסתמא לומדי מקרא קטנים וצריכין שימור ומש''ה נהי דאגר לימוד אסור שכר שימור שרי: ורבי יוחנן אמר שכר פיסוק טעמים. שמלמדין להם טעמים דלאו מדאורייתא נינהו הלכך לא הוו בכלל חוקים ומשפטים ואיכא בין רב לרבי יוחנן ללמד מקרא לגדול דלא בעי שימור דלרב אסור דס''ל דפיסוק טעמים דאורייתא ולרבי יוחנן שרי משום שכר פיסוק טעמים הלכך לענין הלכה כיון דקיי''ל דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן נקטינן דאפי' מגדול שרי ליטול שכר על המקרא וכך הם דברי הרמב''ם ז''ל בפ''ו מהלכות נדרים: תנן לא ילמדנו מקרא וכו' אלא למאן דאמר שכר שימור [גדול בר שימור] הוא. והא איהו נטר נפשיה: בקטן. דהוי האי מודר קטן דאף על גב דקטן אוכל נבילות אין ב''ד מצווין להפרישו אפילו הכי לא ספינן ליה בידים וכשמלמדו הרי הוא מהנהו: ואם היה גדול מלמד לו ולבניו מקרא. לו דלא בעי שימור לבניו נמי אע''ג דבעו שימור לא מתסר טפי מזן את בניו ואת בנותיו: מיתיבי תינוקות לא קורין בתחילה בשבת. מה שלא קראו מימיהם אלא שונין בראשון אם קראו פעם ראשונה לפני השבת שונין אותו בשבת אע''פ שהיא חזרה ראשונה: בשלמא למ''ד שכר פיסוק טעמים היינו דאין קורין בתחילה בשבת. לפי שעיקר השכר אינו אלא על קריאה ראשונה שטרחה מרובה ומש''ה אין קורין בתחילה בשבת דשכר שבת אסור אבל שונין בראשון משום דאחזרה לא שקלי אגרא: אלא למאן דאמר שכר שימור אמאי אין קורין וכו'. כלומר מאי איכא בין פעם ראשונה לשניה הרי השכר אינו אלא על השימור וכי היכי דאיכא שימור בתחילה הכי נמי איכא שימור כששונין: הבלעה היא. שמבליע שכר יום השבת בכלל שכר שאר הימים: לשמור את התינוק. שהיו מגדלין תינוקות בחצרות הבנויות על גבי הסלע מפני קבר התהום כדי שימלאו מים מן המעיין לקדש אפר הפרה: לשמור הפרה. פרה אדומה: את הזרעים. לצורך עומר הוו משמרין אותם קודם הבאת העומר הכי מפרש לה רש''י ז''ל בפרק הזהב (ב''מ דף נח.): לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן.

נדרים לז ע"א