נדרים לג ע"א

דף לג - א

ומקשינן: והא רק מן מאכל נדר אותו אדם מחבירו שלא ייהנה ממנו, ומדוע נאסר גם בנפה וכברה, ריחים ותנור?!

אמר רבי שמעון בן לקיש: במשנתינו מדובר באומר: "הנאת מאכלך עלי". כיון שאמר לשון כזו, מסתבר שאסר על עצמו כל דבר שגורם למאכל. ואמר לשון "מאכלך", משום שבגרמת הנאה שלו - המאכל מתוקן.

ומקשינן: ועדיין, למה נאסר בדברים אלו? אימא שבמה שאמר "הנאת מאכלך עלי", נתכוין לומר שלא רק שלא יאכל משל חבירו, אלא אף לא ילעוס חיטין של חבירו ויתן על מכתו [שחיטין לעוסין מועילין למכה ^[6]], דהיינו, שלא ייהנה מגוף המאכל כלל. אבל למה שייאסר בנפה וכברה וכו'?!

אמר רבא: משנתנו מדברת באומר: "הנאה המביאה לידי מאכלך עלי", ולכן אסור אף בכלים המביאים לידי מאכל ^[7].

אמר רב פפא: לא דברים אלו בלבד נחשבים הנאה המביאה לידי מאכל, אלא אף שק להביא בו פירות, וחמור להביא עליו פירות, ואפילו צנא [סל] בעלמא ^[8], אף שאינו מתקן בהם את המאכל, אלא רק מביאו בהם, מכל מקום, הנאה המביאה לידי מאכל הוא, שהרי הפירות היו רחוקים ממנו, ונתקרבו על ידי כך, ולכן אסור לשאול דברים אלו מהמדיר.

אמנם, בעי רב פפא: ליטול את סוס המדיר כדי לרכוב עליו לבית המשתה, וכן ליטול את טבעת המדיר כדי ליראות בה אדם חשוב, ויתנו לו מנה יפה ^[9] - מהו, האם זה נחשב הנאה המביאה לידי מאכל.

או שאין זה דומה לשק וחמור, ששם עושה מעשה במאכל עצמו, שמביאו בשק ובחמור, מה שאין כן כאן, שאין עושה מעשה במאכל עצמו, הרי זה נחשב רק גרמא בעלמא - ומותר?

עוד הסתפק רב פפא: מיפסק ומיזל בארעיה, דהיינו, לעבור דרך קרקעו של המדיר כדי שיגיע מהר יותר למאכל - מאי, האם זה נחשב הנאת מאכל, או שכיון שאינו עושה מעשה בגוף המאכל, אין זה נחשב הנאת מאכל?

תא שמע ממה ששנינו במשנתנו: אבל משאיל לו המדיר חלוק וטלית, נזמים וטבעות.

היכי דמי, איך מדובר, לאיזה צורך משאילו?

אילימא שלא מדובר ששואל כדי ליראות בהן, אלא סתם לצרכו, צריכא למימר? האם צריך התנא לחדש לנו שיכול להשאיל לו דברים אלו, הרי רק ממאכל הדירו, ולא משאר דברים!?

אלא לאו, ודאי מדובר במשנה אפילו שמשאילו דברים אלו כדי ליראות בהן, ובכל זאת קתני שמשאילו!

ודחינן: לא. לעולם מדובר שמשאילו שלא כדי ליראות בהן, ובאמת אין בזה חידוש. ואיידי דקתני התנא ברישא גבי נפה וכברה ריחיים ותנור לשון "לא ישאילנו", שבא התנא להשמיענו בזה שאסור להשאילו כלים שעושים בהם אוכל נפש, תנא גם בסיפא "משאילו" ^[10].

מתניתין:

וכל דבר שאין עושין בו אוכל נפש, במקום שנוהגין שמשכירין כיוצא בהן, דברים כאלו - אסור אפילו במודר ממנו מאכל.

שהרי ביארנו לעיל, כי מה ששנינו במשנה "המודר מאכל", מדובר שהדירו מהנאה המביאה לידי מאכל, ואם כן, כשמשאילו המדיר דבר שבדרך כלל משכירין אותו, ונוטלין על כך שכר, והוא משאילו ללא דמים - הנאה המביאה לידי מאכל היא, שהרי בדמי השכירות שמחל לו המדיר, יכול המודר לקנות לו מאכל ^[11].

גמרא:

מכלל דברי המשנה משמע, דרישא, מה ששנינו שאסור להשאילו נפה וכברה וכו', מדובר אף על פי שאין משכירין כיוצא בהן!

מאן תנא? מיהו התנא שסובר שאסור להשאילו דברים אלו?

אמר רב אדא בר אהבה: רבי אליעזר הוא, שסובר שויתור אסור במודר הנאה. ולכן אסור אף לשאול דברים אלו, למרות שבני אדם מוותרים עליהם - ואין נוטלין על כך שכר.

מתניתין:

המודר הנאה מחבירו, שוקל לו המדיר את שקלו, דהיינו, שנותן המדיר עבורו את מחצית השקל, שנותנין כל ישראל כל שנה בחודש אדר לתרומת הלשכה, לצורך קרבנות ציבור. אם משום שאין הוא נותן לו בידים ממש ולכן הוא לא נחשב שמהנהו מנכסיו [המפרש], ואם משום שבין כה וכה יתרמו גם עבורו את שלשת הקופות מתוך כל הכסף של מחצית השקל הנמצא בלשכה, שמהם לוקחים את קרבנות הציבור.

ופורע עבורו את חובו שחייב לאדם אחר, כיון שאינו נותן לו ממון בידים [המפרש].

ומחזיר לו את אבידתו. שהרי אינו נותן לו דבר, אלא מחזיר לו את שלו.

ובמקום שנוטלין עליה [על השבת האבידה] שכר, דהיינו, כגון שעל ידי שהשיב לו את האבידה - התבטל ממלאכתו, והפסיד ממון, שהדין הוא שבעל האבידה משלם לו שכרו, אזי אם אין המחזיר רוצה לקבל את אותו שכר, תפול אותה הנאה להקדש. דהיינו, שיתננה המודר להקדש ^[12]. שאם לא כן, נמצא שהמדיר מהנהו בזה שמוחל לו על שכרו!

גמרא:

אלמא, משמע, ששקילת שקלו ^[13] ופרעון חובו, אברוחי ארי בעלמא הוא, הרי הוא כמבריח ארי שבא עליו הוא, שלא נתן לו דבר משלו, אלא רק סילק מעליו את המזיק.

כך גם כשפורע את חובו, אינו נותן לו דבר, אלא רק מסלק מעליו את בעל חובו שלא יבוא לתבעו. ^[14]

וכן בשקילת שקלו, אינו נותן לו דבר, שהרי בלאו הכי יש לו חלק בקרבנות ציבור, כיון ש"תורמים" את שלשת הקופות מתוך כספי מחצית השקל, שמתוכן קונים קרבנות ציבור, גם עבור אלו שעדיין לא שקלו שקליהם, כך שקרבנות הציבור הם עבור כל ישראל, גם עבור אלו שלא השתתפו במחצית השקל ^[15], אלא הוא רק מסלק מעליו את חובו -

ולכן שרי.

מאן תנא? מיהו התנא שסובר שדבר זה מותר?

המודר (א) הנאה והא מן מאכל נדר אמר ריש לקיש דאמר הנאת מאכלך עלי אימא שלא ילעוס חטין ויתן על מכתו אמר רבה באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אמר רב פפא שק להביא פירות וחמור להביא עליו פירות ואפילו צנא בעלמא הנאה המביאה לידי מאכל היא בעי רב פפא סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מיפסק ומיזל בארעיה מאי ולא איפשיט׃ ירושלמי* הניית מאכל מהו תני אבל משאילו קרדום הוינן סברין מימר בקרדום של ביקוע תפתר בקרדום של נכוש ולית את שמע מינה כלום:  

המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו ופורע לו את חובו ומחזיר לו את אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנאה להקדש: ותורם את תרומתו ואת מעשרותיו לדעתו ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות ומלמדו מדרש הלכות ואגדות ולא ילמדנו מקרא אבל מלמד הוא את בניו מקרא: וזן את אשתו ואת בניו אעפ"י שהוא חייב במזונותם ולא יזון את בהמתו בין טמאה בין טהורה:

אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכל. ומסתברא דדוקא אומר, הא סתם המדיר מאכל אינו אסור אלא במאכל בלבד, ואם אמר הנאת מאכל אסור אפילו ללעוס חטים וליתן על גבי מכתו, הא לא אמר הנאת מאכל מותר ללעוס חטים דהא הנאת מאכל הוה ליה, ואם איתא דבנודר מאכל סתם אפילו ללעוס אסור, למה לי הנאת מאכל לאסור הא אסור וקאי, ואכתי אינו אסור בכלים שעושין בהם אוכל נפש, דלא חשיב לה הנאת מאכל אלא גורם דגורם הוא וכשאמר הנאה המביאה לידי מאכל נאסר הכל.

מכלל דרישא אף על פי שאין משכירין. כלומר רישא דקתני המודר מאכל לא ישאיל לו נפה וכברה אף על פי שאין משכירין כיוצא בזה, דמכל מקום מביאין הן להנאת מאכל.

מאן תנא. כלומר מאן תנא בהדיא במקום שאין משכירין במודר מאכל וכל שכן במודר הנאה אסור רבי אליעזר הוא דאמר אפילו ויתור אסור במודר הנאה.
אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא, פירוש בין בשוקל את שקלו בין בפורע את חובו, דלא חשבינן ליה כמהנהו אף על פי שמסלק את חובו מעליו, מפני שאין ההנאה באה מן המדיר למודר דהוה ליה כגורם הנאה ולא מהנה ממש. וכההוא דתנן בשלהי (פרק) [פרקין – לפי השי"מ] [לקמן (נדרים מג, א)] המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו', הוא נותן לו ובא ונוטל מזה, ועדיף מינה דאילו התם מטיא הנאה לידיה מיהא, אבל הכא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר. וכדגרסינן בירושלמי [פרק רביעי הלכה ב'] עד (כדין) [כדון – לפי השי"מ] בבעל חוב שאינו דוחק (ואפילו – לפי השי"מ והירושלמי] בבעל חוב שהוא דוחק נשמעינה מן הדא, תדע לך שהוא כן דתניא מקריב עליו קיני זבין ו[קיני – לפי השי"מ] זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות, לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום, (זכה) [וכאן – לפי השי"מ והירושלמי] בשלא נכנס לתוך ידו (כו') עד כאן.

אמר ר"ל באומר הנאת מאכלך עלי קרבן. פי' דכיון דנקט האי לישנא אף לאסור מכשירי מאכל נתכוון מדלא קאמר קונם מאכלך עלי. ופרכינן ואימא שלא ילעוס חטין ויתן ע"ג מכתו. פי' ואימא דלא נקט האי לישנא לאסור עליו מכשירי אוכל נפש אלא לאסור עליו מאכלו בין לאכילה בין להנאה אחרת כגון ללעוס חטין וליתנם ע"ג מכתו דאילו לא אמר אלא קונם מאכלך עלי לא הוה משמע דאסר ליה אלא לאכילה בלבד לא לשאר הנאות:

אמר רבה באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי. פי' אלא אמר רבה מתני' באומר בלשון זה המביאה לידי מאכל עלי אבל באומר הנאת מאכלך עלי אינו אסור אלא בדבר מאכל ואסור בדבר של מאכל בין באכילה בין בשאר הנאות ובאומר קונם מאכלך עלי אין במשמע אלא איסור אכילה בלבד שלא יאכל ממאכל חבירו אבל לרפואה ושאר הנאות מותר אבל השתא דאמר הנאה המביאה לידי מאכל נאסר במיני מאכל אפילו איסור הנאה ונאסר לעשות לו שום הנאה המביאה לידי מאכל הן להשאיל לו כלים שעושין בהם אוכל נפש הן לתת לו שום מתנה או להנות לו שום דבר שאפשר הוא לבוא ממנה מאכל:

אמר רב פפא שק להביא פירות וחמור להביא עליו ואפילו צנא בעלמא הנאה המביאה לידי מאכל הוא. פי' דאע"ג דשק וחמור לא הוו מכשירי פירות דמוכשרין הן מ"מ מביאין הן לידי מאכל שהרי הפירות היו רחוקים ונתקרבו והם מוכנים לאכילה יותר ממה שהיו:

בעי רב פפא סוס לרכוב עליו. פי' לרכוב וללכת בו לבית המשתה וטבעת ליראות בה בבית המשתה שיכבדוהו ויאכילוהו יותר מחמת כן:

מפסק ואזיל בארעיה מאי. כלומר שהולך דרך חצרו וקרפיפו לבית המשתה ומקצר בו את הדרך מי הויא הנאה המביאה לידי מאכל או לא. פי' כיון שלא קירב המאכל אליו בכך ובמקומו עומד כמות שהיה ולא איפשיטא ולחומרא:

ירושלמי. הנאת מאכל מהו תאני אבל משאילו קרדום הוינן סברי מימר בקרדום של ביקוע תפתר בקרדום של נכוש ולית את שמע מינה כלום:

מתני' המודר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו. פי' מחצית השקל שנותנין (לו) כל שנה באדר לתרומת הלשכה לקרבנות צבור ופרישנא בגמ' טעמא במס' כתובות [קח.] משום (א) דאין תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד ליגבות וכיון שאפילו לא נתן חבירו שקלו היה מתכפר כאילו נתן אשתכח דכי יהיב עליה לא מהני ליה:

ופורע לו חובו. דאברוחי ארי מעילויה הוא ואפשר דבל"ה לאמטי ליה היזיקא מעולם דלא פרע חוביה ואין חבירו חייב לשלם לו כלום ממה שפרע בשבילו ואוקימנא כחנן דאמר [שם קז:] מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנסאת אשתו חנן אומר הניח מעותיו על קרן הצבי דלא מפרע מידי לא מן האשה ולא מבעלה ולחנן הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו הניח מעותיו על קרן הצבי:

ובירושלמי' [כתובות פי"ג הל"ב] אמרו דאפי' לרבנן דמחייבי לבעל לשלם לזה מה שפרנס את אשתו התם הוא דחוב מזונות דאשה לא סגיא דלא מתפרע דלית לה במה שתזון עצמה אבל בפורע חובו של חבירו פטור דגרסינן התם הפורע חובו של חבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ורבנן א"ר יוסי טעמייהו דרבנן התם לא עלה על דעת שתמות אשתו ברעב פי' דלא אפשר לה בלא מזונות ולא מחלה ליה וברי היזיקיה ולא חשיב מבריח ארי זה שפרנסה ברם הכא יכיל למימר מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי פירוש דלא ברי היזיקיה וחשוב הפורע מבריח ארי ומקשינן הגע עצמך שהיה ביד המלוה משכון ומהדרינן מפייס הוינא ליה ומחל לי משכוני עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק ואפילו בבעל חוב דוחק. פי' בתמיה. נשמעינה מן הדא ושוקל לו שקלו לא שקיל אין ממשכנין אותו פירוש בתמיה הדא אמרה אפילו בבעל חוב דוחק. פירוש דהא שקל בעל חוב דוחק הוא דהא ממשכנין אותו בכך ואפילו הכי בששקל חבירו בשבילו אינו חייב לו לשלם וכן הלכתא:

ומסתברא דאפילו בשקבל מיד המלוה המשכון שפרע (ב) ביד הלוה כיון שפרעו סתם אינו חייב לו הלוה בכלום וכן בפרע לאומן שכר הכלי וקבל הכלי אין בעל הכלי חייב לשלם לו כלום ומקבל ממנו כליו בלא כלום. מיהו ערב או קבלן שפרע חובו של לוה שלא מדעתו אפילו שלא ע"י תביעת מלוה משתלם מן הלוה כדינו דכיון דהוה עליה שעבודא בעי לאפקועיה נפשיה משעבודא והכי איתא בפרק גט פשוט [דף קעד.] והיינו דגרסינן בהאי ירוש'[הנ"ל] אין לך נתפס על חבירו וחייב לו חבירו חוץ מארנונא וגולגולת פי' מסים של כסף ארנונא וגלגלתא שהיא חק המלכות שיהו כלם ערבים זה לזה ולפיכך אם פרע א' בעד חבירו חייב לו חבירו משא"כ בחוב דעלמא שפטור חבירו וכן דעת מורי נר"ו כדכתיבנא בפרק גט פשוט:

ומחזיר לו את אבדתו. דהא נמי לא מיהני ליה ומצוה דנפשיה עבד דקיים מצות השבה:

והא מן מאכל נדר. דמשמע דוקא אוכל נפש:

אימא שלא ילעוס חיטין על מכתו. דרפואה למכה היא כדתנן בפרק [שני דפסחים] (ד' לט:) לא ילעוס אדם חטים ויתן על גבי מכתו מפני שהם מחמיצות דהנאת מאכלך משמע שהוא הנאה מגוף המאכל בלא אכילה:

הנאה המביאה לידי מאכל עלי. היינו תקון או דבר שיכול לקנות בו מאכל:

שק להביא בו פירות כו'. דלא תימא דוקא תקון מאכל קמ"ל דהך נמי מקרי הנאה המביאה לידי מאכל:

סוס לרכוב עליו. לבית המשתה:

וטבעת ליראות בה. כדי שיכבדוהו להוסיף לו מנות:

מיפסק ומיזל בארעיה. לקצר דרכו לילך לבית המשתה:

ואיידי דתנא רישא לא ישאילנו. דלא תימא דוקא שפוד וקדרה:

מתני' מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. דכיון דדרך להשכיר כיוצא בזה והוא מוחל לו השכירות באותן הדמים הוא יכול לקנות אוכל נפש והוא הדירו מהנאה המביאה לידי מאכל:

גמ' מכלל דרישא אע"פ שאין משכירין. כלים שעושין בהם אוכל נפש למודר ממנו [מאכל]:

מתני' שוקל לו שקלו. מחצית השקל חייב כל אחד מישראל בכל שנה לצורך קרבנות ציבור והמודר יכול לשקלו בשבילו דמצוה בעלמא הוא דעבד ואין דינו כפורע שאר חובותיו:

ופורע חובו. בגמרא מפרש לה:

ומחזיר לו אבידתו. בגמרא מפרש לה:

תפול הנאה להקדש. שאין יכול לעכבו שאז היה נהנה ממנו וצריך ליתנו להקדש לפי שאסר עליו הנאתו כהקדש הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו הקדש הוא ולא מצי להוליכה לים המלח דלאו כל כמיניה להפסיד להקדש והיינו דדייק מהכא בגמרא דיש מעילה בקונמות:

גמ' אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא. הפורע חובו של חבירו חשוב כמבריח ארי מעדר חבירו שאינו חייב ליתן לו על זה שכר כדאיתא בפרק הכונס צאן לדיר (ב"ק נח.) פורע חובו נמי אינו חייב לשלם ומחיל לו דאי לא נמצא מהנהו:

המשנה השניה והכונה בה כענין החלק השני והוא שאמר המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע את חובו ומחזיר לו אבידתו מקום שנוטלין עליה שכר תפול הנייה להקדש. אמר הר"ם שוקל את שקלו שיתן בעבורו מחצית השקל המחויב לו לפי שלא יגיע אליו תועלת ר"ל שלא נתן לו דבר ואמנם מנע ממנו היזק ולא יאסר על ראובן כאשר נדר שלא יהנה ממנו משמעון שימנע שלא יגיע לו היזק ואמנם יאסר עליו שיועילהו בכונה ומחזיר לו אבדתו בין שיהיו נכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה או נכסי בעל אבידה אסורין על המחזיר לפי שהוא מצוה יכריחהו עליו התורה ואם היה מנהג שאפילו שכר על חזרת אבדה הנה לא יקחהו לפי שכבר יצא המנהג מדין התורה וכאלו שמתם הדבר שיקח יחזירה וכבר נהנה לזה אשר נשבע שלא יועילהו מפני מה שהחזיר אליו ואם יניח לו גם כן השכר הנודע הנה הוא כבר הועילו אליו בזה השיעור אשר הניח אליו ולזה תקח ממנו השכר ותפול להקדש:

אמר המאירי המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו כלומר שאם נאסרה הנאת ראובן על שמעון כגון שהדירו ראובן בהנאתו ואמר קונם הנאתי עליך או שהדיר בה שמעון את עצמו כגון שאמר לראובן קונם הנאתך עלי שנמצא שמעון אסור בהנאתו של ראובן והוא הנקרא מודר אע"פ כן יכול ראובן לשקול לו את שקלו ר"ל ליתן מחצית השקל שהוא חייב בו בשבילו וכן פורע לו את חובו שהוא חייב:

ולענין פירעון חובו ודאי טעם הדבר מפני שאין זו קרויה הגעת הנאה מראובן לשמעון אלא הברחת ארי מעליו ר"ל מניעת היזק ואין מניעת היזק וסלוק תביעה בכלל איסור הנאה ופירשוה בתלמוד המערב אפילו היה בעל החוב דוחקו ואע"פ שמכל מקום גורם לו הנאה אף גרמת הנאה מותרת שהרי אף על ידי אמצעי מותר לההנותו ובלבד שלא יפרש כמו שאמרו למטה במודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל שהולך אצל חנוני ואומר לו פלני מודר הנאה ממני ואין לו מה יאכל ואיני יודע מה אעשה שזה נותן לזה ונוטל מזה ואף זו גרמא בעלמא הוא ומאחר שלא נתן בידו כלום מותר וזהו שפירשו הטעם בתלמוד המערב מפני שלא נכנס לתוך ידו כלום והוא גם כן מה שאמרו בגמרא אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא כלומר מניעת היזק לבד ואינה קרויה הנאה מני רב הושעיא אמר חנן הוא דאמר מי שהלך למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו כלומר שלא לותה היא אלא שהוא פרנסה מעצמו איבד את מעותיו ואינו כופה בדין לא היא ולא בעלה הוא אינו חייב אחר שפרנס שלא מדעתו ואברוחי ארי בעלמא הוא והיא אינה חייבת הואיל ולא לותה הא לדעת בני כהנים שנחלקו עליו לחייב את הבעל וכמו שאמרו ישבע כמה הוציא ויטול אף בזו שבכאן אסור שהנאה גמורה היא עד שהוא חייב לשלמה והרי הוא כמי שהלוה לידו ורבא העמידה אף לדעת בני כהנים וכגון שלוה על מנת שלא לפרוע כלומר שהלוהו בתורת חסד שאם יפרע יפרע ואם לא יפרע שלא יהא ביד המלוה לכופו בדין שנמצא שאינו מהנהו בכלום ומכל מקום הואיל ונתברר במקומו שהלכה כחנן מוטב להעמיד משנה זו כדבריו ואף בלוה על מנת לפרוע מותר וכמו שאמרו בתלמוד המערב אפילו היה בעל הבית דוחק וכן שפירשו הטעם מפני שלא נכנס מידו לידו כלום ולמדת משיטתנו שהמודר אינו חייב לפרוע לזה שפרע בשבילו זו היא שיטתנו ואף הסוגיא מוכחת כן וכן נראה דעת גדולי המחברים אלא שהביאוה בקצור:

ומכל מקום לענין שקלים אע"פ שיש מפרשים בה בטעם האמור בפרעון ר"ל מפני שלא נכנס בידו כלום אלא שהוא כמסלק את חיובו מעליו מכל מקום נראה באחרון של כתובות שטעם הדבר מפני שאין כאן הנאה כלל שאף בלא פרעונו מתכפר שהרי גזברין תורמין ע"ש הגבוי ר"ל שהגיע לידי שלוחי בית דין אע"פ שעדין לא הגיעו ללשכה ועל האבוד ר"ל שכבר הביא שקלו על ידי שליח ונאבד ועל העתיד לגבות ר"ל שלא הביאום כלל כדי שיהו כל ישראל מתכפרים ונמצא שאין זה נהנה שאף בלא הנאתו היה זה מתכפר הא אלו נהנה כלל אף בדרך גרמא יהיה אסור:

ומכל מקום ראיתי לקצת מפרשים שלא פרשוה שם בטעם זה אלא לרבנן שמודים במשנה זו ר"ל ששוקל לו את שקלו אע"פ שאפשר שאינם מודים לדברי חנין בהלך למדינת הים שעמד אחד ופרנס את אשתו אבל לחנן לא הוצרכנו לטעם זה שאפילו נהנה כל שאינה אלא גרמת הנאה מותר ואע"פ שסוגייא שבכתובות מוכחת שאף חנן הוצרך בה לטעם תורמין על האבוד ועל העתיד לגבות וכמו שאמרו שם על משנה זו שהביאו שם בשלמא שוקל את שקלו משום דתורמין על האבוד ועל וכו' אלא פורע את חובו הא קא משתרשי ליה ותירץ בה רב הושעיא חנן היא וכו' כדאיתא בסוגיא דהכא אלמא לכולהו טעמא דשוקל שקלו משום דתורמין על האבוד הוא אף לחנן מכל מקום סוגיא דהכא עיקר שהיא במקומה וקיימא לן בכולא תלמודא דבתר סוגיא דמיתמרה בדוכתא אזלינן או שמא עד שלא נתגלה להם טעם לפורע את חובו היו מפרשין זו של שקל מטעם תורמין על האבוד ומשנתגלה להם שזו של פורע חובו כחנן אף זו של שקל כן ועוד שזו של שקל לטעם תורמין על האבוד אינה אלא בשכבר שלח ונאבד או שעדין דעתו ליתן אבל למי שאין דעתו ליתן אינו מתכפר וכשבא זה ונתן בשבילו הרי נהנה אחר שנתרצה במתנתו והואיל ואינו חייב להחזיר לו אינו נקרא שלוחו:

או שמא זו של שקל לדברי הכל ופורע את חובו דוקא לחנן ותדע לך שאף בפורע את חובו פירשו בתלמוד המערב טעם שהוא מספיק להיתר אף לחכמים והוא שאמרו שם הפורע שטר חוב לחבירו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ובני כהנים כלומר לחנן פטור ולבני כהנים חייב ר' יוסי אומר אף לבני כהנים פטור התם לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל הגע עצמך דהוה גביה משכון מפייס הוינא ליה והוא יהיב ואנו מכל מקום לא הוצרכנו בה לחנן שפסקנו כמותו שאף אם נתברר שלא היה מוחל פטור הוא אלא שהוא מחזר לפטור אף לדעת חכמים וכל שלא היינו פוסקים כחנן היינו פוטרים מטעם זה ולא היינו צריכים לדברי חנן אלא כשנתברר שלא היה מוחל בפיוס אם היה אפשר להתברר אלא שמאחר שפסקנו כחנן לא הוצרכנו לאותו טעם אלא שלמדנו מכל מקום שאף בחוב שעל ידי משכון כן אע"פ שנראה לי לפרש שלא נאמר כן אלא בשהחזיר המשכון ואחר כך פרע מה שפרע בשבילו הא כל שלא החזירו מיהא יכול לעכבו במקום הבעל חוב שהרי כשהוא תובעו משכון אף הוא אומר לו ברר שהיה הוא מוחל ומחזיר ואף זו שבכאן יראה שאף בחוב של משכון יכול המדיר להחזיר לו משכונו:

ומכל מקום בתוספות כתבו שהמודר מחבירו אסור לפרוע לו את חובו מפני שגרמת הנאה כהנאה אלא אם כן על ידי אמצעי כמו שביארנו ושוקל את שקלו מטעם תורמין על האבוד הוא ופורע את חובו דקאמר פירוש על חוב שלא היה זה חייב בו מן הדין ומה שאמרו חנן היא פירושו שפורע לו חובו בדמיון חוב זה שאמר חנן שהוא פטור ממנו אבל אינו פורע לו חוב שהוא חייב לפרעו מן הדין שהברחת ארי הנאה גמורה היא ואף הם מביאים ראיה ממה שמצינו שנוטל עליה שכר וכמו שאמרו במציעא רועה שהיה רועה ובא זאב וטרף ארי ודרס חייב שהיה לו ברועים ובמקלות ר"ל וליתן להם שכר וכן בבתרא דקמא שטף נהר את חמורו וחמור חבירו והניח את שלו והציל של חבירו אין לו אלא שכרו אלמא שכרו מיהא נוטל אלא שאף הם משיבים לעצמם שאין אלו ראיה שלא אמרו כאן אברוחי ארי בעלמא אלא שהוא מצילו מיראה ומבעתותא בעלמא אבל הברחת ארי ממעשה גמור להצלת ממונו אסור עד שנראה לי מדעתם שהמדיר שראה צאנו של מודר בפי הזאב אסור להצילה אע"פ שאינה אלא מניעת היזק ולא יראה כן ואף הם כתבו הוראות מתחדשות מכח דין הברחת ארי בגוי אנס שאנס קרקע מישראל ובא ישראל ולקחה ממנו אלא שאין זה מקומם וכבר רמזנו עליהם בחמשי של גיטין בסוף סוגיית המשנה הששית:

אמר רב פפא שק להביא בו פירות כו' פי' דלא תימא דוקא כלים המיוחדין לאוכל נפש כגן נפה וכברה רחיים ותנור הן אסורין אבל שאר כלים לא אלא אפיילו שאר כלים נמי דוקא לשאר תשמישין הן מורתין אבל לצורך א"נ אסירין הן:

בעי ר"פ סוס לרכב עליו וטבעת ליראות בה מיפסק ואזיל בארעא בהו הפרשנים פירשו כל אלה לצורך המשתה ואינו נ"ל שאם דוקא לבית המשתה קא מבעיא לי' הו"ל לפרושי מלתא הכי אלא ודאי בלא בית המשתה נמי קא מבעיא לי' וה"פ כלים שאין עושין בהן אוכל נפש ואין משכירין כיוצא בה דריסת הרגל שהיא מותרת מפני שאין נוטלין עליהן שכר אבל סוס לרכוב עליו ולהתכבד בו ואין שואלו לצורך תשמיש אחר כ"א לרכוב עליו וטבעת נמי לא שאלת שנתקשט בה בתו לפי שעה אלא להיראות כי הוא עשיור ויש לבתו תכשיטין ודריסת הרגל נמי כיון שצריך לו לקצר בתוך שדדה חבירו לילך בשדהו או בשום מקום שאם לא הי' עושה קפנדריאה בתוך שדה חבירו הי' צריך להקיף הרבה ואנן סהדי שבאלה הענינים הוא משתכר וחשובה הנאתן אצלו הנאה מרובה מי אמרי' בתר נהנה אזלי' והנאה שיש בה שכר האי ואסורה לו או דלמא בתר מהנה אזלי' והוא לא הי' מקבל עלי' שכר שאם ישאילו לו סוסו מה לי אם ישתמש בו תשמיש בעלמא מה לי אם ירכוב עליו ויתפאר בו במדינה וכן כשמשאיל לו נזמים וטבעת לבתו וכן נמי כשדורס בשדהו כיון שלכ"א הוא עושה כן למה יקחור במחשבתו על זה שהוא בעיניו הנאה מרובה וכיון שלגבי מהנה אינה חשובה הנאה מותרת היא לו:

פיסקא המודר הנאה מחבירו אמר רב הושעיא הא מני תנן הוא מהכא מוכח דאע"ג דמטי לי' מיני' הנאה גדולה דהא מפני לי' מבעל חובי' אפ"ה כיון דשלא ממדעתי' עבר שרי וכיון נמי דלא בעי למיתבע בדינא בדינא לא מצי תבע לי' של דודאי אי הוה מצי תבע לי' בדינ א ולא קתבע לא הו"ל כאלו יהיב לי' מתנה אלא כאן דלא מצי תבע לי' בדינא שרי וה"נ בעינ ן למימר דמקריב עליו קיני זבין וזן את אשתו ואת בניו אע"פ שהוא חייב במזנותיהן דאכ"ג דמטי לי' הנאה מיני' כיון דשלא מדעתו קעביד ולא מצי תבע לי' לו למדינת הים תנן התם המודר הנאה מחבירו כו' בשלמא שוקל לו את שקלו דתנן תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות מחזיר לו אבידתו מצוה קא עביד אלא פורע לו את חובו הא קא משתרשי לי' ופי' המורה מצוה בעלמא קא עביד ואינו מהנהו לזה אם לא שקל עליו לא הפסיד כלים שיש לו חלק בקרבנות דתנן חורמין את הלשכה בשלש קופות על האבוד אע"פ ששלח את שקלו ואבד את הגבוי שעדיין לא הגיע כאן ועל העתיד לגבות ואפילו לו נגבה לאחר מיכן יש לו חלק בתרומה ובקרבנ ות שלא שחוסר מצוה ונמצאת שכר המצוה על הנותן וכאן פירשו המפרשים כגון ששלח שקלו ואבד ולא מבעיא לאלה שמפרשים כגון ששלח שקלו ואבד אלא גם למורה דמפרש דלא שלח שקלו קשיא דמאי אריא דתורמין על מי שעתיד לגבות שנמצא שיש לו חלק בקרבנות בלא לי אע"פ שזה זיכהו על ידי שקלו בקרבנות ונמצא שההנאתו מה בכך מי אלים מפורע לי את חובו אליבא דתנן שההנתו הבאה מרובה ואפ"ה כיון דשלא לדעתו עשה וגם אינו יכולה לתובעו בדין מותר והכא נמי אין יכול לתבעו בדין אפילו לרבנ ן משום דמצי למימר לי' מי הזקיקך לשקול בעבורי אלא נתכונתה לשם מצוה וכיון שאינו יכול לתבעו בדין אע"פ שע"י שקלו יש לו חלק בקרבנות מישרי שרי וה"נ אמרי' לקמן במקריב עליו קיני זבי, דאע"ג דקא מהנה לי' שע"י אוכל בקדשים כון דשלא מדעתו קעביד ולא מצי תבע לי' בדינא שרי ויש לומר דלרווחא דמילתא היא דקאמר הכי אבל אבל כיון דמוקי לה דלתנ ן פורע לו את חובו ואע"ג דקא משתרשי לי' כיון דלא מצי תבע לי' בדינא הם ה"נ הבשוקל את שקלו אפילו לרבנן שרי כיון דלא מצי תבע לי' משום דמצוה קעביד ואין אנו צריכין לטעם תורמין על מי שעתיד לגבות:

והא מן מאכל נדר. ונפה וכברה לאו מאכל נינהו. ואפשר כי קערות שאוכל בהם הואיל ואי אפשר לאכול בלא הם ובעת האוכל מתהני בהם כמאכל עצמו חשבינן להו ולהכי לא קתני להו במתניתין דמילתא דפשיטא היא. הרי"ץ ז"ל.

ופריך השתא ואימא הכי משמע הנאת מאכלך שלא ילעוס לו חטין דהנאת מאכל לעיסת חיטין רפואה כדאמרינן בכתובות פרק הנושא לשון חכמים מרפא דתנן לא ילעוס אדם חטין וכו'. פירוש.

אימא שלא ילעוס חטין ויתן על גבי מכתו. כלומר אכתי לשון הנאת מאכלך עלי לא משמע לאיסור מכשירין אלא שיאסור לעצמו גוף מאכל חברו לכל הנאה כגון לרפואה וכיוצא בו וללעוס חטי חברו על גבי מכתו. והאי דקאמר הנאת מאכל ולא קאמר קונם מאכלך עלי משום דלא הוה משמע אלא שאוסרו לאכילה ממש אבל לא לשאר הנאות. הרנב"י ז"ל.

סוס לרכוב עליו להביא פירות. ליראות בו בבית המשתה כעשיר ויתנו לפניו מנה יפה. מיפסיק בארעיה לקצר דרכו ללכת לבית המשתה. לעולם שלא ליראות בהם ואי תיקשי אם כן ליפליג וליתני בדידה בטבעת עצמה במתניתין בין ליראות ושלא ליראות תריץ דכולה בשלא ליראות מיירי. הרא"ם ז"ל.

ונקטינן דשלשה דינין הן בענינים אלו. אמר לחברו קונם מאכלך עלי אין במשמע אלא איסור אכילה בלבד שלא יאכל ממאכל חברו אבל לרפואה ללעוס על גבי מכתו וכיוצא בו מותר ליהנות ממאכלו. אמר הנאת מאכלך עלי דהוה ליה כאלו אמר קונם מאכלך עלי להנאה עכשיו נתוסף בו איסור הנאה בגוף האוכלין לכל הנאות אבל מותר הוא במכשירי אוכל נפש כגון נפה וכברה רחים ותנור וכיוצא בהן. אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אף במכשירי אוכל נפש של חברו ואפילו בכליו להביא בהם פירות ואפילו לשאול ממנו כלים לילך בהם אצל מאכל ואפילו לעבור דרך ביתו לקצר הדרך לילך לבית מאכל אסור. והוא אסור ליקח שום דבר ממנו במתנה אפילו דברים דלאו מאכל דמכל מקום הנאה המביאה לידי מאכל הוא מדאמרינן במתניתין דחלוק ונזמים וטבעות אסור להשאיל לו במקום שמשכירין אותם כדפרי' במתניתין. ירושלמי הניית מאכל מהו תני אבל משאילו קרדום הוינן סברין מימר בקרדום של ביקוע תפתר בקרדום של נכוש ולית את שמע מינה כלום. הרנב"י ז"ל.

פיסקא במקום שמשכירין אסור שמזמן ליה מעות לקנות מאכל שהיה צריך לשכור בהם הני. ואי תיקשי מה בין זה לפורע חובו דמותר שזה וזה אינו כי אם גרם מאכל. ואיכא למימר דשאלת חלוק היא בשעת הצורך ללכת לבית המשתה ואז מיד היה צריך להוציא דינר לשכור וזה מרויחו בפניו שישארו לו אותן מעות לקנות מאכל אבל פורע חובו שלא בפניו הוא ושלא בשעת הצורך שהרבה בני אדם (מזמינין בשעת חובם) ממתינין בשעת פרעון חובם. מהשמטה באהבתם או באהבת אוהביהם. הרא"ם ז"ל.

מתניתין המודר הנאה מחבירו שוקל לו שקלו. שכל ישראל היו נותנים מחצית השקל לתרומת הלשכה כדי שיהיו תמידין ומוספין קרבים מכל ישראל וזה המודר יכול לשקול בשבולו ושקלו לאו דווקא אלא חצי שקל קאמר. וכיון דתנן תורמין על העתיד לגבות פירוש תורמין את הקופה של השקלין וזוכין לכל ישראל בהם אפילו לאותו שלא נתן עדיין ומתכפר בו כאילו נתן חלקו (אף על פי שאין סופו לגבות ונתכפר בו אלא שהפך) אמר המגיה אולי צריך לומר: ואף על פי וכו' נתכפר בו אלא שהפסיד מצות נתינה הילכך זה המודר שנותן מצוה קא עביד ואינו נידון כפורע שאר חובותיו. עוד יש לומר דנהי נמי דגרם הנאה היא מותרת כדאמרינן לקמן המודר הנאה מחבירו הולך אצל חנוני וכו' וכן למדתיו בכתובות פרק אחרון. וקשיא לי מאי שנא משאר חובות דאסורין דהתנן בשקלים את מי ממשכנין לויים וישראלים וכיון שממשכנין חוב גמור הוא וי"ל דממשכנין דתנן קודם תרומת הלשכה קאמר. וראיתי כתוב בשם הר' יצחקי ז"ל דעל איבוד קאמר ששלח שקלו ואבד וזה המודר פורע בשבילו שחבירו אינו חייב כלום כיון שנתרמה הלשכה כדתנן בבבא מציעא משנתרמה התרומה נשבעים לגזברים. שיטה.
וזה לשון הרא"ם ז"ל שוקל לו שקלו שהיו נותנין מחצית השקל בכל שנה לתרומת הלשכה לקנות בהן קרבנות צבור דלא מהני ליה מידי כדמפרש בפרק שני דייני דתורמין על העתיד לגבות ומתכפר בו כאלו נגבה כבר והשתא מיהא לא מהני ליה מידי. ואף על גב דאילו לא שקלו חברו היה חייב לפרוע ולשקול דהא על העתיד לגבות היו תורמין ולא על שאינו עתיד מכל מקום השתא מיהא לא מהני ליה שעדיין מתכפר הוא בקרבנות וק"ק דממשכנין. עד כאן.
וזה לשון הריב"א ז"ל המודר הנאה מחבירו שוקל לו את שקלו. שבכל שנה היה נותן כל אחד מישראל מחצית השקל ואם נתן אותו ונאבד יכול זה לפרוע בעבורו דהא לא מהני ליה מידי דהא תנן תורמין על האבוד ועל הגבוי. אי נמי אפילו לא נתן אותו האחר ועמד זה ופרע אותו בעבורו מותר דהוי כפורע חובו של חבירו ומבריח ארי בעלמא הוא שמסלק בעל חובו מעליו והיינו דקתני ופורע לו חובו ומשום דאינו מהני ממש דהא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר אלא גורם הנאה הוא ושרי. ומיהו דוקא אי סבירא לן דמבריח ארי מנכסיו הוא ופטור בזה הוא דאמרינן דשרי דאין הלוה הזה חייב לשלם לו מן הדין למדיר הפורע בעבורו אבל אי סבירא לן דחייב לשלם לו מן הדין אם פרע בעבורו ואינו משלם נמצא זה כמי שנותן לו מתנה ממש ומהנהו ואסור. עד כאן.

ופורע לו את חובו. פירוש משום דלאו הלואה חשבינן לה דאינו אלא שמבריח ארי מעליו ואינו חייב להחזיר לו ומוקמינן לה בגמרא כחנן דתנן מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי ולחנן הפורע חובו של חברו שלא מדעתו נמי הניח מעותיו על קרן הצבי. ובירושלמי משמע דאפילו רבנן דפליגי בהדי חנן ואמרי בעמד אדם ופרנס את אשתו דחייב להחזיר לו מודו בפורע חובו של חברו שלא מדעתו דפטור. דגרסינן התם ר' אבא בר ממל הפורע חובו של חברו שלא מדעתו פלוגתא דחנן ורבנן אמר רבי יוסי טעמיהון דרבנן תמן לא עלה על דעתו שתמות אשתו ברעב ברם הכא מפייס הוינא ליה והוא מחיל לי כלומר ואיני זקוק להחזירו לך ומקשינן הגע עצמך דהוה גביה משכון ומהדרינן מפייס הוינא ליה ויהיב לי משכונאי עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק כלומר התינח אם אין אנו רואין שבעל חובו דוחקו לפרוע לו יכול לטעון כן ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק בתמיה כלומר יש לך לומר שיטעון מפייס הוינא ליה נשמעינה מן הדה ושוקל לו את שקלו לא שקל ממשכנין אותו הדה אמרה אפילו בבעל חוב שהוא דוחק כלומר שהרי חוב השקלים כבעל חוב שהוא דוחק הוא דהא ממשכנין אותו בכך ואפילו הכי מודר הנאה מחברו שוקלו בעבורו. הרנב"י ז"ל.

ופורע לו חובו. פירוש משום דמבריח ארי הוא. ודוקא בפורע מעצמו אבל אם אמר לו המודר פרע לי חובי אסור דשליחותיה קא עביד ומתהני מיניה כי עביד שליחותיה. הריטב"א ז"ל.

ומחזיר לו אבידתו. אם הגיעה לידו ישיבנה ובגמרא מפרש טעמא. אבל לחזר אחר אבידתו אסור שהרי טורח בשבילו דמחזיר תנן אבל מחזר לא. שיטה.

וזה לשון הריטב"א ומחזיר לו אבידתו. פירוש דעל טורח החזרה אין נוטלין שכר ואי משום דמהדר ליה בהמתו מידי דנפשיה קא מהדר ליה. עד כאן.
שנותנין עליה שכר להשיבה וזה אינו רוצה ליקח שכר תפול הנאה להקדש שכך אמר כשנדר שיהיו הנאותיו כקרבן אלמא חל עליו הקדש. ויש מפרשים מותר השכר שמותר להשתכר עמד בפחות אי נמי כל השכר כדפרש או ששניהם נדרו זה מזה ולים המלח אינו רשאי כיון דחייל עליה הקדש. ויש אומרים הוא הדין ואינו נראה. הרא"ם ז"ל.

גמרא אלמא אברוחי ארי בעלמא הואי. פירוש בין בשוקל את שקלו בין בפורע את חובו דלא חשבינן ליה כמהנהו אף על פי שמסלק את חובו מעליו מפני שאין ההנאה באה מן המדיר למודר דהוי ליה כגורם הנאה ולא מהנה ממש ושרי. וכההיא דתנן בשילהי פירקין המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו וכו' הוא נותן לו ובא ונוטל מזה ועדיף מינה דאלו התם מטיא הנאה לידיה מיהא אבל הכא לא מטיא הנאה מן המדיר למודר. וכדגרסינן בירושלמי עד כדון בבעל חוב שאינו דוחק ואפילו בבעל חוב שהוא דוחק נשמעינה מן הדה תדע לך שהוא כן דתניא ומקריב עליו קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות חטאות ואשמות לא בשלא נכנס לתוך ידו כלום וכא בשלא נכנס לתוך ידו כלום עד כאן. ודוקא אי סבירא לן מבריח ארי מנכסיו הוא כלומר שאין הלוה הזה חייב לשלם מן הדין למדיר הפורע אבל אם היה חייב לשלם לו ואינו משלם נמצא זה כמי שנותן לו מתנה ממש ומהנהו ואסור. הרשב"א ז"ל.

אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי. כיון דאין לו לתבוע לחברו כלום ואינו דומה לשוכר הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חברו דחוזר ונוטל מחברו מה שההנהו. ומאן תנא דסבר דלא דמיא אמר רב אושעיא חנן היא דאית ליה שיש חוב שאם פרעו חברו בעבורו שאינו חייב לו כלום וכגון זה דבר במתניתין שאינו מהנה לו כלום שהרי היא היתה עושה ואוכלת אבל הראה של חברו מהנהו ומכל מקום חוב נקרא כיון שהוא חייב במזונותיה וכגון שלא לוותה ואכלה כי על לותה אין חנן חולק ומכל מקום סבור המאכיל שיפרע לו ברצון כשיבא ממדינת הים. רבא אמר המאכיל דהכא כגון שלוה על מנת שלא לפרוע שלא היה בדעת המלוה ליפרע ממנו לעולם שהרי לא ההנהו המדיר אם כן דברי הכל היא אבד את מעותיו כדפרישית דמצי אמר ליה לא אהנית לי מידי שהיתה טורחת במלאכה ואוכלת. הרא"ם ז"ל.

השטן חושבניה כו'. שורשו שען בלא ה' וכן נמצא בכמה מקראות בלא ה' אבל דרשו ליה השטן בה' משום דהיכא דמשתעי קרא במלאך המשחית כתיב השטן בה' בכל מקראות באיוב גם בזכריה לרמוז על שטן הידוע וע"כ גם הה' בכלל החשבון לרמוז דכל השנה שס"ד ימים הוא שטן הידוע להשטין נגד בוראו כמ"ש באיוב ובזכריה השטן בה' חוץ מיום א' בשנה דהיינו יוה"כ אין לו כח להשטין כמ"ש שישראל דומין אז למלאכים ואין להאריך וק"ל:

בתחלה המליכו על רמ"ג כו' אלו הן ב' עינים כו'. עיין פי' התו' ופי' הר"ן ועוד י"ל כידוע שב' החושים שהם הראות והשמע משמשות למעלות דברים הרוחניים משא"כ בשאר החושי' שאינן משמשין רק לדברים הגופניים וע"פ מ"ש לעיל בפסוק והיה תמים שהמילה משלמת האדם במעלות השכליות והמדות ולזה אמר כי במצות המילה השליטו גם על ב' החושים היותם רוחניי' דהיינו הראות והשמע מב' עינים ומב' אזנים להשתמש בהן כראוי למעלות האדם בשכליות ובמדות להיות שלם ותמים על ידיהם ברמ"ח אברים וניחא שהביא רש"י בפי' החומש דרשה זו על פסוק והיה תמים גו' ע"ש ודו"ק:

עיר קטנה גו' זה הגוף ואנשים כו'. דלפי פשוטו ה"ל להזכיר שבא עליה מלך גדול באנשים רבים וחיילותיו דאין מלך בלא עם כמו שהזכיר בעיר דאנשים בה מעט גם וסבב אותה ובנה גו' משמע שהוא עצמו סבב אותה ובנה עליה גו' בלי עם אין זה דרך המלך ולפי הנמשל מלך גדול זהו יצה"ר שהוא עצמו סובב העיר שהוא הגוף והוא עצמו בנה עליה גו' והאנשים פירש"י בס' קהלת לפי הנמשל שהם אבריו של אדם וכ"ה ברבתי אבל התרגום מפרש ליה לפי הנמשל היכמא דקלילן זכוותיה בגו לבא דאינשי כו' וע"ש בתרגום כל הענין מפורש לפי הנמשל גם שם ברבתי קצת בע"א ע"ש:

בחכמתו זו תשובה ומ"ט כו'. ע"פ מ"ש פ' היה קורא תכלית חכמה תשובה ומע"ט כו' שנאמר ראשית חכמה יראת ה' גו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם כו':

מעשרה שליטין ב' עינים כו'. עיין פירש"י בספר קהלת ונראה לפי שעשרה אברים אלו כוללים הד' חושים ב' עינים חוש הראות וב' אזנים חוש השמע ב' ידים וב' רגלים וראש הגויה חוש המישוש הפה חוש הטעם וכל מעשה אדם המורגשים נעשים ונגמרים על ידם כי חוש הה' הריח באף אין בו צורך כ"כ למעשה וצרכי אדם ומצינו כמה בני אדם תותרין וע"כ י' אברים אלו נקראו בגוף שליטין וק"ל:

בקש הקב"ה להוציא כהונה משם כו'. בתו' תימה דאברהם נמי מזרעו שלשם היה כו' ע"ש ובר"? תירוצים לזה ועוד נ"ל דה"פ להוציא כהונה משם היינו מבניו שילדו לו עוד ולא נתכהנו בניו שנולדו מקודם דכה"ג אמרו גבי פנחס דלא נתכהן עד מעשה זמרי לפי שנולד מקודם שנתכהן אלעזר אבל כיון שהקדים כו' נתנה לאברהם שנולד מקודם:

ושא"ל אברהם וכי מקדימין כו'. אין זה מפורש שא"ל אברהם כן ושהוכיחו על כך אבל ממה שנטלה ממנו ונתנה לאברהם ולא נתנה לאחר למדו לומר משום דהוכיחו על כך ואפשר דקרא אתה כהן על דברתי מלכי צדק הכי מפורש על שדברת בשבילי למלכי צדק:

וכי מקדימין ברכת עבד לברכת קונו. לפי הענין הל"ל לברכת רבו שהוא לשון הנופל גבי עבדו אבל נקט הכי לפי שאברהם קנין אחד נלמד מהאי קרא ברוך אברם לאל עליון קונה גו'. והוא מבואר שברכה לקונה הוא המשפיע לקנויו שהוא מקבל ברכת השפע וראוי ודאי שיהיה ברכת המשפיע קודם לברכת מקבל השפע:

שנאמר נאום ה' לאדוני שב לימיני כו'. עיין ברא"ש ובר"ן ואולי נעלם מהם אגדה דפ' חלק דאליעזר אמר כן לשם אייתי הקב"ה לאדוני אברהם ואותבי' לימיני' כו' שנאמר נאם ה' לאדוני שב וגו' ופירש"י שם אליעזר אמר זה נאם ה' לאדוני אברהם שב גו' והיא תשובה יפה ונצחית להמתעקשים במזמור הזה דאליעזר שפיר קרא לאברהם אדוני ודו"ק:

ברש"י יהא אסור הס"ד הני או לא הס"ד:

ברא"ש בלא אכילה הס"ד לבית המשתה הס"ד שפוד וקדירה הס"ד דאי לא נמצא מהנהו הס"ד כצ"ל:

בר"ן עליו אלא הנאתו כו' ואמרינן הכא כו' למה יאסר הס"ד שרי אמר הנאה כו' בעלמא הוא הס"ד משאילה אלמא גרמא כו' בעלמא נינהו הס"ד לחומרא הס"ד ואח"כ מה"ד מקום שמשכירין טעמא הס"ד קמהדר ליה הס"ד באלו מציאות הס"ד אם אינו מחזיר רוצה כו' כצ"ל:

גמרא ואפילו צנא בעלמא. נ"ל דשב על חמור ור"ל ל"מ להביא עליו פירות אלא אפילו צנא לצורך הנחת פירות בתוכה נמי אסור ודלא כמשמעות המפרש. ותמיהני על הרמב"ם וטוש"ע שהשמיטו רבותא דצנא:

ר"ן ברה"ע אלמא דוקא שותפין הוא דלא קפדי הא אינשי דעלמא קפדי. וכ"ה בלשון הרמב"ן שמביא בסמוך. ומלשון זה סייעתא למש"כ בס"ד במגילה (ח) דשותפין לא קפדי אפי' אאינשי אחריני:

במשנה וכל דבר שא"ע בו אוכל נפש. נ"ל דזה שייך לסוף משנה דלעיל ופורט ואח"כ כולל:

שם מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. וכתב התוי"ט בשם רש"י ותוס' והראב"ד במגילה דהיינו בשוה פרוטה. ועמש"כ בסוכה (כז ב). וע"ע לקמן (מו ב) אבל בבציר לא גי' המפרש ותוס' והרא"ש. ואולי צריך ג"כ שיוכל לקנות ממנה מאכל כזית דאין אכילה פחותה מכזית לחכמים דרפ"ג דשבועות ואי משום חצי שיעור עמל"מ רפ"ד מהלכות שבועות. ואפשר דמאכל מיקרי אפי' פחות מכזית:

במשנה הב' שוקל לו את שקלו. וכ' התוי"ט פירש הרע"ב דמצוה כו' כן ל' הרא"ש כו' וק"ל כו'. ואישתמטתיה דזהו מלשון הגמ' בכתובות בשלמא שוקל כו' מצוה קעביד. וע"ש בפרש"י ותוס'. והר"ן שפירש לקמן בגמרא בד"ה אלמא אברוחי דקאי ג"כ אשוקל דלכאורה הוא נגד הגמרא הנ"ל. צ"ל דס"ל מדל"ק הכא נמי בשלמא כו' כהתם משמע דאתרוייהו קאי ופליגי הסוגיות אהדדי כמו דפליגי לקמן בטעמא דרב הושעיא ל"א כרבא וכדפי' הר"ן שם:

רא"ש ד"ה אלמא אברוחי ארי בסופו. פורע חובו נמי א"ח לשלם. ואי מחיל לו לא נמצא מהנהו. כ"נ דצ"ל וכדלקמן בדבור הסמוך:

אין בין המודר וכו'. באומר הנאת מאכלך עלי. וכן פי' הרמב"ם והרע"ב במשנה וכן הוא בירושלמי וראיתי בס' קול הרמ"ז דמדלא איתמר אלא אמר רבא משמע דרבא לא נאיד מדברי ר"ל אלא מפרש כוונתו ע"ש והנה יל"ד דקאמר לעיסת חטין ע"ג מכתו ולא אמר סתם ליהנות ממאכלו וכגון להריח בככר חם דמייתי בירושלמי ובש"ע ע"כ נ"ל באומר קונם מאכלך נאסר בהנאת מיני מאכליו של חברו ככל קונם דאסור בהנאה אך מותר ליהנות שלא כדרך הנאתו וס"ל לש"ס באומר הנאת מאכלך מיתור לשון הוסיף אפילו להניח חטין ע"ג מכתו דהוה שלא כדרך הנאתן ועיין מג"א סי' שפ"ז. והירושלמי ס"ל קונמות כהקדש דאפילו שלא כד"ה אסור. וזה תליא בפלוגתא הארכתי במקום אחר. וע' היטב לשון רש"י עירובין (ל ע"א) ד"ה מערבין לו בה וכו' ע"ש:

ואיידי דתני רישא לא ישאלנו וכו'. צלע"ג בשלמא אי הוה תני רישא לא ישאלנו חלוק וטלית ליראות אבל משאילו שלא ליראות בו הוה שייך לומר איידי רישא תני סיפא. אבל השתא דתני נפה וכברה מאי איידי שייך. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמשנתנו כעין משנה דמס' שביעית וס"פ הניזקין משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה ורחיים ותנור וכ' שם תוס' בשם הירושלמי וכן הוא בתי"ט דנפה וכברה תולין דצריך לספור מעות ורחיים לבשמים ותנור לאונין של פשתן ע"ש וקמ"ל משנתנו דבמודר הנאה לא ישאלנו כל אלה דסתם כלי שסתמן לאוכל נפש לא ישאלנו. וסתם חלוק וטלית ישאלנו אם לא ידע בודאי דצריך ליראות בבית המשתה. א"כ י"ל לא ישאלנו המודר להמדיר משום גזרה וכמ"ש הר"ן לקמן (מג ע"א) ע"ש במ"ש י"ל דלאו קושיא היא כו' ע"ש. וקאמרה משנתנו דרחיים ותנור דסתמיה לאכילה גזרי' ולא ישאיל המודר להמדיר משא"כ חלוק וטלית אע"ג דליראות אסור מ"מ לא גזרינן מדיר אטו מודר:

שוקל לו את שקלו וכו'. כתב הרא"ש ולא דמי לפורע שארי חובותיו עכ"ל. צ"ע כיון דקיי"ל כחנן א"כ גם כל חובותיו מותר. וכן קשה במ"ש ופורע חובותיו בגמ' מפרש עכ"ל כיון דבכל חובות איירי לחנן ובכל גוני א"כ אין צריך לפירוש בגמ'. ע"כ נ"ל מזה הוציא הטי"ד סי' רכ"א דס"ל לרא"ש כפי' ר"ת דלא שרי לפרוע חובותיו אלא כעין חוב דחנן דהיינו פירנס אשתו ולא שום חוב אחר כ"א שוקל שקלו באבוד וגבוי כיון דמצוה בעלמא קעביד. ומה שהקשה הרב"י הא כתב הרא"ש במס' כתובות דהלכה כחנן וכיוצא בו וזה דלא כר"ת. יפה כתב הרב"י דמ"מ לענין נדרים החמיר ורצה לומר הואיל וקיי"ל ויתור אסור במודר הנאה א"כ גם חנן מודה דמבריח ארי ממש לא גרע מויתור. ורק פירנס אשתו דלא הוה חוב ברור כלל. וב"ח תי' דכיוצא בו היינו מלוה ע"פ. וע' דבר שכליי בהפלאה שם בשם בנו הגאון מחנה לוי זצ"ל:

והא מן מאכל עצמו נדר. ואמאי אסור להשאילו נפה והני לאו מאכל נינהו: הנאת מאכלך עלי. יהא אסור: ואימא. מאי הנאת מאכלך שלא ילעוס חיטין שלו ויתן על גבי מכתו והיינו נמי הנאת מאכלך ואכתי אמאי לא ישאילנו נפה וכברה: המביאה לידי מאכלך עלי. ונפה וכברה מביא מאכלו למאכל ולהכי לא ישאילנו לו: אפי' שק וכו' ואפי' צנא בעלמא. של מדיר אסור למודר ליתן בה פירות דהנאה המביאה לידי מאכל הוא ואסור: סוס לרכוב עליו. לילך לבית המשתה: או טבעת ליראות בה. בבית המשתה כדי שינהגו בו כבוד והיינו הנאה: מיפסק ומיזל בארעיה. שהולך דרך קרקעו לבית המשתה ומקצר דרכו: מהו. מי הוי הנאה המביאה לידי מאכל בכל הני או לא: צריכא למימר. דשרי הא ליכא הנאה כלל: וקתני משאילו. וש''מ דשרי: לא לעולם. אפי' שלא ליראות בה ובדין הוא דלא היה צריך למיתני משאילו: אלא איידי וכו'. ומהא ליכא למשמע מינה: מתני' מקום שמשכירין. שנוהגין להשאיל כל אלו הדברים על ידי שכירות אסור למדיר להשאילו דכיון שנוהגים להשכיר מיחזי כהנאה המביאה לידי מאכל ואסור: גמ' מכלל דרישא. דקתני לא ישאילנו נפה וכברה הוי אע''פ שאין משכירין כלומר שאין נוהגין להשאיל בשכירות אע''ג דלא הוי הנאה גמורה דכיון שאין משכירין מאי קא מהני ליה אם זה לא ישאילנו שכנו אחר משאילו בחנם שהרי מקום שאין משכירין הוא: מאן תנא. דאפילו הכי אסור: ר' אליעזר היא. אבל סיפא דקתני מקום שמשכירין אסור דברי הכל היא דהנאה גמורה היא: מתני' שוקל לו את שקלו. המדיר יכול ליתן בשבילו מחצית השקל שנותנין לתרומת הלשכה ויכול לפרוע חובו ואין מהנה לו כלום מדקתני פורע חובו אלמא לא מהני ליה מנכסיו דהא לא יהיב ליה בידים ממש: גמ' אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא. שמבריח חובו מעליו ושרי: מאן תנא. דאברוחי שרי:

אימא שלא ילעוס חיטין. משום הנאת מאכל לעיסתך ואפי' מחטין של מדיר עצמו: וטבעת להראות בו. כאדם עשיר בבית המשתה וע''י כך יתנו לו מנה יפה: מאן תנא אמר רבא ר''א היא. וא''ת תנן חדא זימנא ברישא ר''א וי''ל דמכח הך דהכא מדקדק לעיל דאתי כר''א דאי לאו האי הוה מוקמינן ליה בחצר ודכ''ע ולכך מדקדק הכא מסיפא:

ר"ן
אינשי אסור במודר הנאה אבל רבנן דפליגי עליה סברי דכל היכא דלא אסר עליו אלא הנאתו כה''ג לא מקרי הנאה דכיון דמידי דלא קפדי בה אינשי הוא אין זה קרוי נהנה מחבירו ואם תאמר דהכא משמע דבדריסת הרגל לא קפדי אינשי ומש''ה שרו רבנן ואילו בפ' חזקת הבתים (ב''ב דף נז:) אמרינן גבי אלו דברים שאין להם חזקה ואמרינן הכא בחצר של שותפות עסקינן דאהעמדה כדי לא קפדי אלמא דוקא שותפין הוא דלא קפדי הא אינשי דעלמא קפדי וכיון שכן ליתסר אפילו לרבנן. תירץ הרמב''ן ז''ל דהעמדה דאמר התם היינו להתעכב ולישב בחצר דומיא דהעמדת בהמה דתנן התם במתני' ובכי האי גוונא הוא דאמר דדוקא שותפין לא קפדי הא אינשי דעלמא קפדי אבל הכא בדריסת הרגל בעלמא עסקינן דהיינו לעבור דרך חצרו ולא להתעכב שם ובכה''ג אפי' אינשי דעלמא דלא שותפין לא קפדי ומש''ה שרו רבנן: ולענין הלכה פסק הרמב''ן ז''ל כר' אליעזר דאמר ויתור אסור כיון דסתם לן תנא הכא כוותיה ועוד דסוגיין דפ' השותפין שנדרו (לקמן מח.) כוותיה אזלא אבל ר''ח ז''ל כתב בפרק חזקת הבתים [גבי] אלו דברים שאין להם חזקה דלית הלכתא כרבי אליעזר וכן דעת ר''ת ז''ל: והא מן מאכל נדר. וכיון שכן למה יאסר: דאמר הנאת מאכלך עלי. דכיון שהוסיף ואמר הנאת המאכל הרי אסר על עצמו כל מה שגורם אותו וקרי ליה מאכלך משום דבגרמת הנאה שלו הוא מתוקן והוה סלקא דעתך הכי דאי לא מאי מיקרי הנאת מאכל: ואימא שלא ילעוס חיטים ויתן על גבי מכתו. דהנאת מאכל לא משמע אלא שלא יהנה מגוף המאכל עצמו ולאסור אפי' הנאת המאכל אמר הנאת מאכלך ואכתי לישתרי: אמר רבא באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי. איכא מאן דאמר דבכה''ג אסור בין בלעיסת חטים על גבי מכתו בין בנפה בין בכברה ואין נוח לי דבכלל הנאה המביאה לידי מאכל לא משמע נתינת חטים לעוסין ע''ג מכתו אלא הכי הוי פסקא דמילתא דאי נדר ממאכל אינו אסור אלא באכילה בלבד ומותר בכל דבר אחר אמר הנאת מאכלך עלי אסור באכילה ואסור ללעוס חטים על גבי מכתו אבל לשאול ממנו נפה וכברה שרי אמר הנאה המביאה לידי מאכל עלי אסור באכילה ואסור לשאול נפה וכברה מיהו ללעוס חיטין וליתן על גבי מכתו שרי כך נראה בעיני: שק להביא עליו פירות וכו' הנאה המביאה לידי מאכל הוא. דלא תימא לא מקריא הנאה המביאה לידי מאכל אלא לתקן המאכל בנפה וכברה אבל להביא אליו המאכל בלבד בשק וחמור שרי קמ''ל רב פפא: צנא. סל: סוס לרכוב עליו וטבעת ליראות בה מיפסק ומיזיל בארעיה מאי. דמי אמרינן נהי דהקרבת המאכל אליו מקרי הנאה המביאה לידי מאכל אפי' הכי להקריב עצמו למאכל כמפסק ומיזיל בארעיה כדי שיהיה שם מהרה לאו הנאה המביאה לידי מאכל היא דשאני התם שעשה במאכל עצמו וכן נמי סוס לרכוב עליו ליראות בה כדי שיראה כאדם חשוב כשירכוב על סוס ותהא טבעת על ידו ובשביל זה יתנו לו מנה יפה כי האי גוונא גרמא בעלמא הוא: אילימא שלא ליראות בהן צריכא למימר. דשרי במודר מאכל כיון דאין משכירין בהן כיוצא בהן פשיטא אלא לאו אפילו ליראות בהן וקתני משאילו אלמא גרמא דמאכל שרי וכל הני דבעי רב פפא גרמא בעלמא נינהו: איידיי דקתני רישא לא ישאילנו. לאשמועינן דנפה וכברה כלים שעושין בהם אוכל נפש הן וכמו שפירשתי במשנתנו תנא סיפא משאילו: ולענין הלכה בעיא דרב פפא לא איפשיטא הלכך נקטינן בה לחומרא: מתני' מקום שמשכירין כיוצא בהן אסור. אפי' במודר מאכל דהאי מודר מאכל דמתני' הא מוקמת ליה בגמרא באומר הנאה המביאה לידי מאכל עלי והני כיון דרגילין להשכירן וזה משאילו בלא שכר הנאה המביאה לידי מאכל היא שהרי בדמי השכירות שמחל לו יקח מאכל: גמ' מכלל דרישא. דהיינו לא ישאילנו נפה וכברה אף על פי שאין משכירין דמאי דשרי בחלוק וטלית נזמים וטבעות אסרינן בנפה וכברה: מתני' שוקל לו את שקלו. המדיר למודר וכן פורע לו חובו ובגמרא מפרש טעמא: ומחזיר לו אבידתו. דלא מידי יהיב ליה אלא מידעם דנפשיה קמהדר ליה: מקום שנוטלים עליה שכר. דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דבכי האי גוונא מחייב בעל אבידה ליתן לו שכר כדאיתא באלו מציאות (ב''מ דף ל:): תפול הנאה להקדש. אם אין מחזיר רוצה לקבל השכר יתננו מודר להקדש שאילו היה מוחל לו מדיר נמצא מהנהו: גמ' אלמא אברוחי ארי בעלמא הוא ושרי. אשוקל לו שקלו ופורע לו חובו קאי דלהכי שרי משום דלאו מידי יהיב ליה אלא שמסלק המלוה מעליו ומש''ה נמי שוקל לו שקלו דהא לא מהני דבלאו הכי יש לו חלק בקרבנות צבור כדתנן (כתובות קח. ב''מ נח.) תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות מאי אמרת הא קא מהני ליה דפרע חובו אברוחי ארי הוא ושרי: אמר ר' אושעיא הא מני חנן היא. דס''ל שהמפרנס אשת חבירו שפורע לו חוב מזונותיו הניח מעותיו על קרן הצבי משום דלא חשיב מהני אלא מבריח ארי בעלמא: