נדרים לא ע"א

דף לא - א

מתניתין:

כיון שגם הכותים, שהתגיירו, מצווים הם על השבת ושומרים אותה.

ב. הנודר מאוכלי שום בליל שבת, שכך נהגו ישראל, לאכול שום בליל שבת היות והוא זמן עונה, והשום מרבה את הזרע - אסור בישראל, ואסור בכותים, לפי שגם הכותים מחזיקים במנהג זה של אכילת שום בליל שבת, על אף שאין הם מחוייבים בו.

ג. הנודר מעולי ירושלים - אסור בישראל, ומותר בכותים.

כיון שהכותים עולים לשכם, ולא לירושלים.

גמרא:

והוינן בה: מאי הנודר מ"שובתי שבת"? אילימא, אם נאמר, שכונתו לאסור עצמו בהנאה מ"מקיימי שבת" -

מאי איריא, אם כן, מדוע נקט התנא שהוא אסור בישראל ובכותים? והרי כיון שכוונתו למקיימי שבת, אפילו בעובדי כוכבים, נמי, אם הם שובתים בשבת, הוא אסור בהם!

ואם כן, היה לו לתנא לומר "הנודר משובתי שבת - אסור במקיימי שבת", היות ולשון זו כוללת גם את אותם הגויים השובתים בשבת, ומדוע נקט התנא "הנודר משובתי שבת אסור", שמשמעותו כי הוא נאסר זו רק בישראל ובכותים ולא בגויים שהם שובתי שבת?!

ומשנינן: אלא, הנודר מ"שובתי שבת" מתכוון לנדור איסור הנאה רק מאלו שהם מצווים על השבת.

ורק ישראל וכותים מצווים על השבת, ולא עובדי כוכבים.

ותמהינן: אי הכי, שאדם אוסר הנאה בלשון זו מאלו שהם מצווים על הדבר, אימא סיפא:

הנודר מעולי ירושלים - אסור בישראל, ומותר בכותים.

ואמאי מותר בכותים? - והא כותים, מצווים לעלות לרגל נינהו! אמר אביי: בנודר הנאה ממי שהוא "מצווה ועושה" קתני במשנתנו. ולכן -

בתרתי בבי קמייתא, בשתי הבבות הראשונות שבמשנה, של שובתי שבת, ואוכלי שום בלילי שבת - ישראל וכותים מצווין ^[1] ועושין, ולכן הוא נאסר בהם, ואילו עובדי כוכבים, ההוא דעבדי, אלו שעושים כן, בגדר "עושין ואינם מצווין" הם, ואין כוונת הנודר לאסור הנאה מהם.

אבל בבבא האחרונה, בעולי ירושלים - רק ישראל הם מצווין ועושין, אך כותים מצווין ואינם עושין הם, שאינם עולים לירושלים, לפי שהמירו את ירושלים בשכם.

מתניתין:

האומר "קונם שאיני נהנה לבני נח" -

מותר בישראל, שנקראים "זרע אברהם", ואינם נקראים "בני נח", ואסור בעובדי כוכבים, הקרויים בני נח.

לפי שרק הגויים קרויים "בני נח", ולא ישראל, אף על פי שגם בני ישראל הם צאצאים של נח.

גמרא:

והוינן בה: וישראל - מי נפיק האם הוא יוצא מכלל "בני נח"? והרי גם בני ישראל, צאצאיו של נח הם!

ומשנינן: כיון דאיקדש אברהם, שנקרא "אוהבי" ^[2] - איתקרו בני ישראל על שמיה של אברהם, ואינם נקראים עוד בני נח.

מתניתין:

האומר: "קונם שאיני נהנה לזרע אברהם"

- אסור בישראל, ומותר בעובדי כוכבים.

גמרא:

ומקשה הגמרא: והאיכא ישמעאל, שגם הוא זרע אברהם, ומדוע הוא אסור רק בישראל ולא בבני ישמעאל!

ומשנינן: משום שאמר הקב"ה לאברהם [בראשית כא]: "כי ביצחק יקרא לך זרע", כתיב. רק ביצחק יקרא לך זרע, ולא בישמעאל! ועוד הוינן בה: והאיכא עשו, שהוא זרעו של אברהם וגם של יצחק!

ומשנינן: אמר קרא: כי "ביצחק" יקרא לך זרע!

מלמד הכתוב כי רק בחלק מיצחק, ביעקב, יקרא לך זרע. ולא בכל יצחק יקרא לך זרע - להוציא את עשו. ^[3]

מתניתין:

במשנה זו מתבאר, כי גם קניה ומכירה אסורה במודר הנאה, היות שיש לקונה ולמוכר הנאה בקניה או במכירה, לפי סוגי המקח המתבארים להלן.

ולכן נותנת המשנה דרך לקניה ולמכירה במודר הנאה, באופן שאין בה הנאה למוכר או לקונה כשהם מודרים הנאה. ^[4]

ושלשה סוגי מקח הם: זבינא חריפא, זבינא מציעי, וזבינא דרמיא על אפיה.

זבינא חריפא, הוא מקח בסחורה דרושה בשוק, הנמכרת היטב, ובמקח שכזה, ההנאה של המקח, היא לקונה.

זבינא מציעי, הוא מקח בסחורה ממוצעת, הנמכרת רגיל, והנאת המקח היא למוכר ולקונה בשוה.

זבינא דרמי על אפיה, הוא מקח בסחורה שאין לה דרישה, שהמוכר שמח להפטר ממנה.

האומר: קונם שאיני נהנה מישראל -

הרי כאשר הוא לוקח, ויש לו הנאה מהקניה, אם בא לקנות חפץ מישראל אחר, הרי הוא משלם לו במחיר הגבוה יותר מהמחיר הרגיל בשוק אצל הנכרים, כדי שלא יהנה מקנייתו זו אצל ישראל.

ואם הוא מוכר חפץ לישראל אחר, הרי הוא מוכרו במחיר שהוא פחות מהמחיר הרגיל, כדי שלא יהנה במכירתו לישראל.

ואם אמר: קונם שישראל נהנין לי [ממני] -

אין לו תקנה, אלא אם יהא לוקח מהם בפחות מהמחיר, כדי שלא יהנו ממכירתם לו, ומוכר להם ביותר כדי שלא יהנו מקנייתם ממנו.

ואין ישראל שומעין לו לקנות ממנו ביוקר או למכור לו בזול!

והיינו, שאין לו תקנה.

האומר: קונם שאיני נהנה להן, לישראל, והן אינם נהנים לי -

יהנה לעובדי כוכבים.

וחידושה של המשנה הוא, שלא נאמר שנדר שוא הוא, כיון שאינו יכול לעמוד בו, והרי זה כמי שנשבע שלא לישן שלשה ימים, שמלקים אותו וישן מיד, כי יכול הוא להנות מעובדי כוכבים. ^[5]

גמרא:

אמר שמואל: הלוקח כלי מן האומן כדי לבקרו, ואם ימצא שהוא ראוי לו ישלם דמיו, ואם לאו יחזירנו למוכר, ונאנס הכלי בידו - חייב לשלם למוכר את דמיו [אם משום דמי המקח, אם משום שהוא חייב באונסין כדין שואל, וכפי שיבואר בהערה הבאה].

ומדייקת הגמרא:

אלמא, מוכח מדברי שמואל אלו, קסבר שמואל, שהנאת המקח - הנאת לוקח היא.

ומחמת הנאת המקח הוא מתחייב בתשלום דמיו כשנאנס [וכפי שיתבאר בהערה]. ^[6]

ומקשה הגמרא ממשנתנו, דתנן בה:

האומר קונם שאיני נהנה מישראל - מוכר להם בפחות מהמחיר.

ומוכח ממנה, שדוקא למכור בפחות הותר לו למוכר שהדיר עצמו הנאה מישראל, אבל למכור להם שוה בשוה, במחיר השוק - לא הותר לו כיון שהוא נהנה מהמכירה.

ואי, אם נאמר שהנאת המקח, הנאת לוקח היא - הרי אפילו שוה בשוה יהיה מותר למכור לו, שהרי לא נהנה המוכר מהמקח אלא הקונה!

ומשנינן: מתניתין, משנתנו, מדובר בה, בזבינא ד"רמי על אפיה", [כאילו הוא שוכב "על הפנים"], שהוא דבר שקשה לו למוכר למכור אותו, ולכן אם מזדמן לו קונה, הרי הנאת המקח היא של המוכר, ורק אם מוכר בפחות משוויו אין לו הנאה! ואין להקשות ממשנתנו על שמואל, המדבר במקח של זבינא חריפא, של סחורה הנדרשת, שבו הנאת המקח הנאת הקונה היא, ולפיכך מתחייב הקונה באונסי החפץ.

ומקשה הגמרא: אם כן, שמשנתנו מדברת ב"זבינא דרמי על אפיה", אימא רישא:

המודר הנאה מישראל, לוקח מהם ביותר מהמחיר, כך שאינו נהנה מהם! ולמה לו לקנות ביותר מהמחיר כדי שלא יהנה, והרי גם אם יקנה במחיר השוה לכל הוא לא יהנה מהקניה, שהרי הוא רוכש דבר שהוא זבינא דרמי על אפיה, שקשה למוכר להפטר ממנו, והנאת המקח הזה של המוכר היא, ולא של הלוקח!

ועוד, אימא סיפא: האומר "קונם שישראל נהנין לי" - לוקח מהם בפחות, כדי שלא יהנו ממנו ישראל, ומוכר להם ביותר כדי שלא יהנו מקנייתם.

ואי מדובר במשנתנו בזבינא דרמי על אפיה - אפילו שוה בשוה יהיה מותר לו למכור להם, שהרי הוא זה שנהנה במכירת המקח ולא הקונים, והוא אסר בנדרו את הנאתם ממנו, וכאן אין הקונים נהנים ממנו!

ומשנינן: רישא מדברת בזבינא דרמי על אפיה. ^[7]

ואילו סיפא מדובר בה בזבינא חריפא, שהסחורה נדרשת, והנאת הלוקח היא לקנותה.

ומקשינן: אי הכי, שמדובר בסיפא בזבינא חריפא, תיקשי, מדוע המדיר, האוסר את הנאתו עליהם, לוקח מהם בפחות כדי שלא יהנו ממנו כאשר הם מוכרים לו? והרי בזבינא חריפא הנאת המקח היא של הקונה ולא של המוכר, ואם כן כשמוכרים לו הישראלים והוא הקונה - אפילו שוה בשוה יהיה מותר להם למכור לו, שהרי הוא זה שנהנה ולא הם!?

הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים מאוכלי שום אסור בישראל ואסור בכותים מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותים קונם שאיני נהנה לבני נח מותר בישראל ואסור באומות שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומו' העולם שאיני נהנה מישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות שישראל נהנין לי לוקח בפחות ומוכר ביותר ואין שומעין לו שאיני נהנה להם והם לי יהנה לאומות׃

מתני': שאין ישראל נהנין לו לוקח בפחות ומוכר ביתר וכו'. ולאו דוקא נכסים שהיו לו בשעת הנדר בלבד אלא אפילו נכסים הבאין לו לאחר מכאן, דאף על גב דקיימא לן במדיר את חברו דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו, הואיל ואין אדם אוסר פירות חברו על חברו כדאיתא לקמן בפרק השותפין., התם הוא בשאוסר בפירוש דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל או פירות שעתיד לקנות, אי נמי באומר נכסי עליך, אז אינו אוסר אלא באותן נכסים שהיו לו באותה שעה, אי נמי בחילופיהן משום דכגדולים דמו, והיא גופה איבעיא לן בפרק השותפין דלקמן [שם, ב], אבל באוסר הנאתו על חברו יש במשמע כל הנאתו, בין הנאת גופו ובין הנאת נכסיו, והלכך כל הנאה הבאה לו למודר מן המדיר אסור, ואף על פי שאין ההנאה בעולם בשעת נדרו, לפי שמי שהדירו מהנאתו הוי בעולם.

מתני' הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים. פירוש ומותר באומות מקיימי שבת ואוקימנא דמתני' מיירי במצווה ועושה וישראל וכותים מצווים בשביתת שבתות ושובתים בו אבל נכרים אף על פי ששובתים אינם מצווים והאי תנא סבר דכותים גרי אמת הם:

מאוכלי השום. פירוש בלילי שבת לצורך עונה שהיא מלילי שבת ללילי שבת כדדרשינן [כתובות דף סב:] אשר פריו יתן בעתו זה המשמש מטתו מלילי שבת ללילי שבת:

אסור בישראל ואסור בכותים. שנוהגים באכילת שום בלילי שבת ומצווים ועושים:

מעולי ירושלים אסור בישראל. פירוש שישראל מצווין שעולין לרגל ומותר בכותים שמצווין ואינם עושים:

קונם שאני נהנה לבני נח מותר בישראל ואסור באומות העולם. פירוש שאומות העולם קרויין בני נח אבל ישראל על שם אברהם מיקרו: שאני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות. שאפילו בני עשו אינם נקראים זרע אברהם דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע ביצחק ולא כל יצחק:

שאני נהנה לישראל לוקח ביותר ומוכר בפחות. אוקימנא מתני' בגמרא בזבינא מציעאה. פי' דזבינא הוא באחד משלשה דרכים האחד זבינא חריפא והוא הדבר הצריך לבני אדם באותו זמן ובאותו מקום וקופצין עליו לוקחין וכל כה"ג כשהוא נמכר בשוויו חשיב הנאת לוקח ולפיכך אם הלוקח מודר הנאה מן המוכר אינו לוקח ממנו בשוויו דהא מהני ליה אלא לוקח ביתר אבל אם המוכר מודר הנאה מן הלוקח מותר למכור בשוויו או פחות אבל לא ביתר. והשני זבינא דרמי על אנפיה פירוש שמוטל לפני המוכר ואין קופצין עליו לקוחות והוא נואש ממכירתו עכשיו והאי כשנמכר בשוויו הוי הנאת מוכר ולפיכך כשהמוכר הוא המודר מן הלוקח אינו מוכרו לו אלא בפחות משוויו דהא מתהני מיניה דלוקח אבל כשהלוקח מודר מן המוכר לוקח בשוויו או יותר אבל לא בפחות. והשלישי זבינא מציעא והוא הדבר הבינוני שאינו לא חריפא ולא דרמי על אנפיה והאי כי מזדמן בשוויה חשיב הנאת מוכר והנאת לוקח והיינו מתני' שאם אמר קונם שאני נהנה מראובן לוקח ביתר ומוכר בפחות אבל אינו לוקח ולא מוכר בשוויו דמכירת זבינא מציעאה בשוויו הנאת מוכר ולוקח היא הילכך בין שיהא המודר הזה מוכר או לוקח מראובן בשוויו הא קא מתהני מיניה אלא לוקח ביתר ומוכר בפחות וכן אם אמר קונם שישראל נהנים לי שחברו מודר ממנו הנאה לוקח בפחות ומוכר ביתר דאי זבין או מזבין בשווייה הא מתהני חבריה מיניה וכבר פירש זה רבינו ז"ל בהלכה:

והלוקח כלי מן האומן לבקרו ונאנס בידו אם זבינא חריפא חייב. דהנאת לוקח היא ושואל הויא ובזבינא מציעא הויא שומר שכר ובזבינא דרמי על אנפיה שומר חנם וכבר פירשתי זה במסכת בבא מציעא:

מאוכלי השום. מעשרה תקנות שתקן עזרא שיהו אוכלים שום בערב שבת שהוא מרבה את הזרע ובליל שבת זמן עונת ת"ח:

מותר בכותים. שאינן עולים לרגל אע"פ שמדאורייתא הוא שהם שונאים את ירושלים והר גריזים בחרו להם במקום ירושלים:

מאי איריא כותיים אפילו עובדי כוכבים נמי. אם יש עובדי כוכבים או יחידים שנהגו לשמור את השבת:

מותר בישראל. שנקראים זרע אברהם ויצאו מכלל בני נח:

מתני' ואסור בעובדי כוכבים. אפי' אותם שהם מזרע אברהם:

גמ' יתקרו על שמיה דאברהם. דכתיב (ישעיהו מ״א:ח׳) זרע אברהם אוהבי:

מתני' אסור בישראל. וגרים נמי בכלל זרע אברהם נינהו דכל שומרי התורה בכלל זרעו הם כי הוא היה תחילה לגרים וכתיב כי אב המון גוים נתתיך בתחלה אב לארם ועתה אב לכל הגוים (ברכות דף יג.):

ומותר בעובדי כוכבים. ואפילו הם מזרע אברהם כך מפרש בגמרא:

שאיני נהנה לישראל. וישראל לאו דוקא דהמ"ל הנודר הנאה מחבירו לוקח ממנו בפחות כו' אלא מדנקט ברישא לזרע אברהם נקט נמי לזרע ישראל:

אין שומעין לו. כדי נקטיה ואית דגרסי אם שומעין לו:

גמ' הלוקח כלים מן התגר. לרבותא נקט תגר אף ע"פ דפרנסתו במקח וממכר מיקרי הנאת לוקח ולא הנאתו:

אלמא הנאת לוקח הוה. ולא הנאת מוכר דמחייבת לו באונסין כמו שואל שכל ההנאה שלו כל ימי שאלתו ולא למשאיל:

ואי הנאת לוקח היא אפילו שוה בשוה נמי. שהרי אין המוכר נהנה כלום:

בזבינא דרמי על אפיה. מקח שאין לו קופצים וכל ההנאה של מוכר היא ומיהו כשמוכרו בפחות אינו נהנה דכולי האי לא רמי על אפיה:

אימא רישא לוקח ביותר. דמשמע הא שוה בשוה לא וכיון דהוה זבינא דרמי על אפיה אפילו שוה בשוה נמי דכל ההנאה של מוכר היא וכן סיפא דקתני שישראל נהנין לי מוכר ביותר אפילו שוה בשוה נמי שאין כאן הנאה ללוקח:

סיפא בזבינא חריפא. דכל ההנאה ללוקח היא ומיהו כי זבין ביותר לית ליה הנאה:

אפילו שוה בשוה נמי. אין כאן הנאה למוכר:

משנה הנודר משובתי השבת אסור בישראל ואסור בכותים מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותים מעולי ירושלם אסור בישראל ומותר בכותים:

אמר הר"ם הנה אבאר לך בזאת המסכתא שהיה מנהגם לאכול השום בערב שבת בהכרח והיו הכותים יתעיבו ירושלם וישנאו אותה יותר מכל הארצות וסבת זה מה שהתבאר בספר עזרא כל שכן שלא יעלו לחוג אליה:

אמר המאירי הנודר משובתי השבת אסור בישראל ובכותים מפני שסובר גירי אמת הם ונמצאו מצווים אצל השבת ומותר בגוים שאפילו היו מקיימים אותו אין כונתו אלא על המקיימים מצד המצוה ר"ל שמצווים ועושים וכן הדין בנדר מאוכלי השום ר"ל בלילי שבת שכך היא תקנת עזרא כדי להרבות הזרע לתשושי כח העמלים בתורה שבאים לקיים מצות עונה מדכתיב אשר פריו יתן בעתו כמו שביארנו בכתובות אסור בישראל ובכותים ומותר בגוים מעולי ירושלים בישראל ובכותים ומותר בגוים מעולי ירושלם אסור בישראל ומותר בכותים שאע"פ שמצווים אינם עולים מצד שדמות יונה מצאו בהר גריזים ועבדוה וכל שכן בגויים ומשנה זו אף היא הלכה אלא שעכשו עשו את הכותים כגוים גמורים ומותר בהם וגדולי המחברים שהביאו בה את הכותים נראה שדרך שטפא כתבוה:

משנה קונם שאני נהנה לבני נח מותר בישראל ואסור באומות שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר ומוכר בפחות שישראל נהנים לי לוקח בפחות ומוכר ביתר שומעין לו שאיני נהנה להם והן לי יהנה לאומות:

אמר הר"ם יתבאר בפסוקי התורה שזרע אברהם בסתם אמנם הוא זרע יעקב לבד והוא מאמר האל ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וזה לא היה זולת זרע יעקב ולזה יותר לו ההנאה אפילו בעשו וישמעאל:

אמר המאירי קונם שאני נהנה לבני נח מותר בישראל שמשנתקדש אברהם לא נתיחסו ישראל אלא לאברהם ואסור באומות העולם שכולן מתיחסות לנח ונקראים בני נח קונם שאני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות העולם ואפי' בבני ישמעאל דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע וכן אף בבני עשו דכתיב כי ביצחק ולא כל יצחק ונמצא שאין נקרא זרע אברהם אלא זרעו של יעקב וכדכתיב כי גר יהיה זרעך וכו' ולא היה אלא בזרעו של יעקב:

קונם שאני נהנה לישראל שנמצא הוא מודר מן האחר ונאסר בהנאתו הרי זה יכול ליקח ביתר ר"ל ביוקר ומוכר בפחות ר"ל בזול שהרי נפסד הוא ואינו נהנה ואפילו לקח ביתר ונתיקר בידו אין זו הנאה הבאה מחמתם אלא מאליה ומכל מקום בשעת המשא ומתן נפסד הוא בין במקח בין במכירה:

קונם שישראל נהנה לי שנמצאו האחרים מודרים ולא הוא לוקח מהם בפחות ומוכר להם ביתר אם שומעין לו בכך ונמצאו נפסדים ואין נהנין ואין גוזרין שלא ימכור מגזרה שלא יקח וכתבו גדולי המחברים הטעם שלא נדר מאיש אחד שנגזור עליו אלא מאומה אחת ודעתו היה שאם אי אפשר לו לישא וליתן ישא ויתן עם אחר ונראה מדבריהם שאם נדר מאחד לבד שגוזרין בו ואין זה נראה מן הגמרא אלא אף ביחיד ליחיד לוקח בפחות ומוכר ביתר אבל שוה בשוה לא:

ומכל מקום בגמרא נתחדש בו דבר והוא שהענין תלוי בדבר שנושאין ונותנין בו במכירתו שוה בשוה אם יש בו הנאה לשניהם או הנאה ללוקח ולא למוכר או למוכר ולא ללוקח וכלל הדברים שכל שהוא נמכר בנקל הרבה ובמהירות מרוב חשיבותו והוא הנקרא כאן זבינא חריפא כל שנמכר שוה בשוה הוא הנאת לוקח וכל שהוא גרוע והוא הנקרא כאן דרמי על אפיה דמוכר הוא הנאת מוכר כל שמוכרו שוה בשוה וכל שהוא ממוצע בין שני אלו והוא הקרוי כאן זבינא מציעתא הוא הנאה ואינו הנאה לשניהם ר"ל פעמים שנהנה בה המוכר (ופעמים שנהנה בה המוכר) ופעמים שנהנה בה הלוקח:

והעולה ממנה לענין פסק הוא שבקונם אני נהנה לישראל שנמצא הוא האסור אינו לוקח מחבירו שהדיר הוא את עצמו ממנו שוה בשוה בזבינא חריפא שהרי אף שוה בשוה הנאת לוקח וכל שכן שאינו לוקח בפחות אבל לוקח הוא ביתר ולא עוד אלא אף בזבינא מציעאה ר"ל שאינה חריפא כל כך הדין כן שמכל מקום פעמים שהיא הנאת לוקח אבל לוקח הוא ממנו זבינא דרמי על אפים דמוכר שוה בשוה שהרי זו הנאת מוכר הוא ולא של לוקח אלא שמכל מקום אף זה לא יקח בפחות ואם אמר קונם שישראל נהנים לי שנמצאו הם האסורים הדברים בהפך וכענין שכתבנו ונמצא שבמשנתנו שאסר בכלל כל שוה בשוה פרושו בזבינא מציעא ואם שניהם מודרים זה מזה כל משאם ומתנם אסור בין בפחות בין ביתר הן שוה בשוה בין בזבינא חריפא בין במציעתא בין ברמי על אפיה והוא שאמר שאני נהנה להם והם לי יהנה באמות העולם כלומר הא בישראל אסור בכל משא ומתן וגדולי המחברים ראיתי שסתמו הדברים במשנתנו ולא הפרישו בה בין מכר למכר והדברים מתמיהים ומה שכתבנו שאינו לוקח שוה בשוה לא סוף דבר בנכסים שהן בעולם בשעת הנדר אלא אף בנכסים הבאים לאחר מכאן ולא סוף דבר בקונם שאני נהנה שהרי אדם אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם אלא אף בקונם שהם נהנים לי ואע"ג דקיימא לן אין אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו כמו שיתבאר למטה בפרק שתוף פרשו גדולי הדור דההיא בשפרש לגמרי דבר שלא בא לעולם כגון פירוש דקל או פירות שאני עתיד לקנות וכן יראה להם שאם אמר נכסי עלך אינו אסור אלא בנכסים שהיו לו באותה שעה או שמא אף בחלופיהן מפני שהם דומים לגדולים וכמו שנשאלה למטה בפרק שתוף כמו שיתבאר אבל כל שאוסר הנאתו על חבירו יש במשמע כל הנאתו בין הנאת גופו בין הנאת נכסיו והלכך כל הנאה הבאה למודר מן המדיר אסור אע"פ שאין ההנאה בעולם בשעת הנדר הואיל והמודר בעולם ומכל מקום הדבר פשוט שאינו יכול לאסור הנאתו למי שלא בא לעולם אע"פ שיכול לאסור הנאת מי שלא בא לעולם על עצמו כמו שביארנו למעלה:

משנה קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי האומות שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי האומות שאין הערלה קרויה אלא לשם גוים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב ואמר והיה הפלשתי הערל הזה וגומר ואומר פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים רבי אלעזר בן עזריה אומר מאוסה הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב רבי ישמעאל אומר גדולה המילה ששלש עשרה בריתות נכרתו עליה ר' יוסי אומר גדולה המילה שהיא דוחה את השבת החמורה רבי יהושע בן קרחה אומר גדולה היא מילה שלא נתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה רבי נחמיה אומר גדולה המילה שהיא דוחה את הנגעים רבי אומר גדולה היא המילה שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה רבי אומר גדולה המילה שכל המצות שעשה אבינו אברהם לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים ואומר ואתנה בריתי ביני וביניך וארבה אותך במאד מאד דבר אחר שאלולי היא לא ברא הקב"ה את עולמו שנאמר כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה וגו' אמר המאירי קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם שאין כונתו אלא לאותם המחזיקים במצות מילה ואף ערלי ישראל מחזיקים במצות מילה הם אלא שנשארו ערלים לסבה כגון שמתו אחיו מחמת מילה לאי זה אונס ובתוספות פירשוה אף במשומד לערלות שאין ערל סתם נאמר אלא על הגוי וכן אם אמר שאני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי אומות העולם:

ולמדת דרך כלל שיש מלות כוללות יתר ממה שלא נתפרש בהם ויש מלות פרטיות שאינן כוללות אלא מה שנתפרט כגון מה שביארנו ביושבי היבשה שהן כוללות אף יורדי הים ויורדי הים אינם כוללים יושבי היבשה ומכאן אמרו בתוספתא במסכתא זו פרק שני שהנודר מישראל אסור בגרים אבל אם נדר בגרים מותר בישראל וכן הנודר מישראל אסור בכהנים ולויים אבל הנודר מכהנים ולויים מותר בישראל וכן הנודר מן הכהנים מותר בלויים נדר בלויים מותר בכהנים ופירוש הדברים שאין פרט אחד נכנס בתוך חבירו כלל וגדולי המחברים הביאו גם כן שהנודר מבניו מותר בבני בניו וכן היא בתוספתא וכן אנו דנין להתיר בבנות ואע"פ שבתלמוד המערב שבמסכת כתובות אמרו על מי ששלח כלים ממדינת הים ואמר אלו לבני שהבנות בכלל כבר פירשנוה בתשיעי של בתרא במה שראוי מהם לבנות ומדין אומדנא דמוכח שהרי אמרו שם שאם אמר בשעת מיתה אלו לבני אין הבנות בכלל ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכן בכל כיוצא בזה ודברים אלו כולן בין בנדר בין בשבועה הן:

ואחר כך נתגלגל במשנתנו להפליג במצות מילה ואומר גדולה מילה שנכרתו עליה שלש עשרה בריתות וכשעיינו בשניהם לא מצינו בפרשת מילה אלא י"ב בריתות א' ואתנה בריתי ביני ובינך ב' הנה בריתי אתך ג' והקימותי את בריתי ביני ובינך ד' לדורותם לברית עולם ה' ואתה את בריתי תשמור ו' זאת בריתי אשר תשמרו ז' והיה לאות ברית ח' והיתה בריתי בבשרכם ט' לברית עולם יו"ד את בריתי הפר י"א והקמותי את בריתי [אמנ"ה דכלא כי כתוב אחריו לברית עולם ואם כן הם י"ג בריתות מלבד ברית בין הבתרים] י"ב ואת בריתי אקים את יצחק ומכל מקום פירשו בתלמוד המערב י"ג בריתות אלו מביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר עד בריתי אקים את יצחק וברית זה ר"ל ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר הוא בפרשת בתרים רבי יוסי אומר גדולה מילה שדוחה את השבת ר"ל בזמנה ר' נחמיה אומר גדולה מילה שדוחה את הנגעים ר"ל שאם היתה בהרת במקום מילה חותכה כדי לקיים מצות מילה אע"פ שקציצת הנגע בלאו כדכתיב השמר בנגע הצרעת כמו שביארנו במקומו ומה שאמר גדולה מילה שלא נתלית למשה מלא שעה רומז על אמרו ויהי בדרך במלון ויבקש המיתו עד שהרגישה צפורה ומלה את בנה ר' אומר גדולה מילה שלא נקרא אברהם שלם עד שמל וממה שנאמר התהלך לפני והיה תמים הוא שמלת תמים כלומר שלם מלשון תורת ה' תמימה זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנו הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

הנוטל כלי מן האומן לבקרו כלומר לראות אם יישר בעיניו ויקחנו ונאנס בידו חייב שמשעה שהגביהו על דעת קנין נעשה ברשותו וחייב באונסין ואין צריך לומר בגניבה ואבידה אלא שגניבה ואבידה אינה מצויה לנוטל חפץ בידו וכן שלימדה באונסין וכל שכן בגניבה ואבידה ודוקא בזבינא חריפא שהוא חביב על הלוקח אבל בדרמי על אפיה דמוכר ר"ל שהמוכר קץ בו פטור שאינו ברשות לוקח עד שיודיענו שהוא רוצה בו ושאף זה נאות לו ויגביה אחר הסכמתם על דעת מקח גמור אבל בזבינא חריפא אף בלא גמר קנין שביניהם קנאו להתחייב באונסין ואע"פ שאינו שלו עדין מכל מקום לא גרע משואל ויראה לומר כן אף בשאין דמיו קצובין אלא שרוב מפרשים כתבו שאף זו דוקא בשדמיו קצובים והוא נוטלו לבקרו עד שאם יישר בעיניו יהא המקח נעשה מאליו ומתוך כך בזבינא חריפא אנן סהדי שהמקח יתקיים והרי הוא כאלו נעשה וחייב באונסין אבל בדרמי על אפיה שמא לא יישר בעיניו אע"פ שהדמים קצובים ואין דנין את המקח כנעשה ואף שואל אינו שאף נטילתו להנאת המוכר הוא ואינו אלא כשומר שכר להתחייב בגניבה ואבידה אבל לא באונסין וכן בזבינא חריפא אלא שאין הדמים קצובין אף זה שמא לא יאותו זה לזה בדמי הכלי ואין דנין את המקח כנעשה להתחייב באונסיו אלא בגניבה ואבידה כשומר שכר וכן גדולי המחברים כתבוה בשדמיו קצובין ואיני מבין לדבריהם מה שאמרו אחר כך במקח חביב עד שיפסוק את הדמים וכו' והרי דמיו קצובים וכן לא ביארו אם חייב מיהא בגניבה ואבידה:

פיסקא שאני נהנה לישראל אמר שמואל הלוקח כלי מן התגר לבודו ונאנס בידו חייב פי' בפ' המוכר פירות בה' הושלח בנו מוקי לה והוא דקייצו דמי דיכון דקייצו דמי' הדבר תלוי ברשתותו אם יבדקנו וימצא יפה אין מי שיעכבר על ידו לקנותו:

אלמא הנאת לוקח היא פי' כל ההנאה היא ללוקח שהמוכר עצב הוא כשמוכר והלוקח שמח ומשום זה הוי עלוי' כשואל שכל הנאה שלו ומחייב באינוסיו שאילו היה ההנאה ממוצעת ביניהן ולומר שגם המוכר שמח כשמוצא למכור ולקבל מעות אע"פ שגם הלוקח שמח ונהנה לא הי' דינו כשואל אלא כשוכר ששניהן נהנין ודינו אפי' לדברי המחמיר כנושא שכיר ופטור מן האונסין:

פיסקא. מאן שובתי שבת את מי קורא שובתי שבת. אילימא מקיימי שבת שומרי שבת מחללו. מאי איריא כותים אפילו גוים נמי אי מקיימי שבת נינהו ליתסרי ואנן מותר בגוים תנן דמשמע בכולהו גוים. ממצווין על השבת וכותים מצווין נינהו דקסבר כותים גירי אמת הם. ומותר בכותים אמאי הא מצווין נינהו מאחר שגירי אמת הם. אמר אביי מצווה ועושה שובתי שבת ואוכלי השום וכותים מצווין ועושין הילכך אסור בתרוייהו. גוים ההוא דעבדי יש מהם ומותר בהם דהא אינן מצווין כל זמן שלא נתגיירו לגמרי. שטה:

פיסקא. כיון דאיתקדש אברהם איתקרו על שמיה דאברהם ואז יצאו מכלל בני נח. וקשה לי דהכא משמע שלא נקראו בני נח משעה שנתקדש אברהם ובפרק גיד הנשה קאמר דגיד הנשה נאסר לבני נח ומשמע שם בהדיא דעד סיני נקראו בני נח. וצריך עיון. הרי"ץ ז"ל:

פיסקא. והאיכא ישמעאל ואיך כלל כל האומות בהתר. ולא כל יצחק לאפוקי עשו. וא"ת והלא במצות חליצה דרשינן מונקרא שמו בישראל כולו מישראל דאמר עד שיהא אביו ואמו מישראל. תריץ דאילו היה רוצה לומר כל יצחק אם כן לישתוק קרא מביצחק ואנא ידענא דכל זרעו אחריו אלא על כרחך מדפרט ביצחק להוציא עשו בא. אבל התם אי הוה שתיק מבישראל הוה אמינא כיון דאביו או אמו מישראל חשבינן ליה ישראל לכל דבר ואם כן למה כתבו למימר דבעינן שיהא אביו ואמו מישראל. הרא"ם ז"ל. והא דאמרינן פרק קמא דקידושין ודלמא שאני עשו דישראל משומד הוא. לא קשיא דאף על גב דלא איקרי זרע אברהם קרי ליה ישראל משומד ומשנשתמד יצא מכלל זרעו. שיטה.

פיסקא. לבקרו. אם הוא טוב ושלם וקצץ דמים ואם טוב בעיניו ימשכננו א"ה אולי צ"ל ימכרנו בכך ונאנס בידו חייב. ואף על גב דעדיין אסור להשתמש בו ולא דמי ממש לשואל דהא שואל מותר להשתמש מכל מקום כיון שבידו לעכבו ולהשתמש בו שואל הוי עילויה. הרא"ם ז"ל. ובגיליון כתוב דהוי כלוקח הואיל ואי בעי יקח אותו ולדעת כן נטלם.

אלמא הנאת לוקח הוא. כי המוכר מוצא קונים הרבה ולא יוכל הלוקח לומר בהנאתך הייתי עוסק שיכול לומר אין ההנאה שלי אלא שלך שאם אתה לא תקח אחרים יקחו. הילכך הלוקח חייב דבההיא הנאה דזבין מיניה ומניחו לבקרו גמר ומקני נפשיה והוי כנושא שכר. הרי"ץ ז"ל.

וזה לשון שיטה: הא שוה בשוה לא. ואי אמרת הנאת לוקח היא כל הנאה של לוקח היא ואין הנאה למוכר כלל דסתם מוכר עצב כדאמרי אנשי זבנת קנית. אפילו שוה בשוה נמי ימכור שהרי אינו נהנה מישראל שלוקחין ממנו וכל הנאה שלהם היא.

מתני' בזבינה דרמי על אפיה. שמקופלת ומונחת בקרן זוית שאין לה תובעין. אי נמי כאילו עומדת על פניו כל כך הוא קץ בה. הרי"ץ ז"ל.

אי הכי אימא רישא לוקח ביותר ועוד אימא סיפא. משום דמחד טעמא מקשה ליה לא מסיק לתיובתיה עד דמייתי לסיפא: ואי בזבינא דרמיה על אפיה דמוכר אפילו שוה בשוה נמי יקח ברישא וימכור בסיפא. ומתרץ סיפא בזבינא חריפא דאיכא הנאת לוקח. מיהו לא מהני חריפותיה כי זבין ביותר דלא הוי הנאה. שיטה:

ועוד אימא סיפא שישראל נהנין לי וכו'. מוכר ביתר אבל שוה בשוה לא ואי בזבינא דרמי וכו'. דהא לא מיתהני ללוקח כלל דכי היכי דלדידיה רמיא על אפיה רמיא נמי על אפיה דלוקח שיקחנה וכיון דרמיא על אפיה דלוקח נמצא דלא מיתהני מיניה לוקח כלל ואפילו שוה בשוה יהא מותר למכור.

במתניתין שאיני נהנה מישראל כו' כצ"ל:

ברש"י לעלות לירושלים הס"ד משובתי שבת מצווה כו' הד"א לבקרו ולא הוו כנושא כו' כצ"ל הנאת לוקח הס"ד בשוה לא בזבינא כו' הד"א הנאת מוכר הוא הלכך מוכר בפחות כו' מוכר ביוקר הס"ד ולא יהיו הנך נהנין כו' כצ"ל:

ברא"ש ולא הנאתו הס"ד ולא למשאיל הס"ד כצ"ל רמי על אפיה הס"ד שוה בשוה לא וכיון כו' לית ליה הנאה הס"ד כצ"ל:

בר"ן על נכסיהם הס"ד שאם ימכור למודרים כו' לוקח הוא אוקמינן כו' כצ"ל:

במשנה מאוכלי שום כו'. התוי"ט כ' של"י מדוע השמיטו הרמב"ם. ואנכי תמה עליו מדוע לא הרגיש שהרמב"ם השמיט כל עיקר תקנת עזרא באכילת שום אלא ברור משום שכ' בפ"ד מהל' דעות ה"ט שלא לאכול שומים אלא מעט ואחר ימים הרבה ובימה"ח לא יאכל מהן כלל. וצ"ל דתקנת עזרא לא היתה אלא לזמנם ועי' יש"ש שם במרובה. ולכן נפל דין זה בבירא:

גמ' בתרתי בבי קמייתא ישראל וכותים. נ"ב קסבר אף גירי אריות גרים הם:

רש"י ד"ה אלמא הנאת לוקח היא כו' והוי כנושא שכר. נדפס בגליון רש״א הגי' ולא הוי. נ״ב הגה"ה זו אינו מכיר וע"ל דמשמע דוקא קאמר איברא לא דק:

מתני' לוקח ביותר. עיין לקמן דף מג ע"א:

בהר"ן ד"ה אמר שמואל והו"ל כשמואל. כשואל. ועיין בהר"ן פ"ק דמסכת ע"ז דף שלג ע"ב וצ"ע:

אמר שמואל הלוקח כלי מן האומן וכו'. הרמב"ם בהלכות מכירה מייתי לדשמואל ובזבינא חריפא דוקא כבשמעתין. ואמנם בהלכות נדרים מיסתם סתימי ליה בכל מיני מו"מ לוקח ומוכר כדינא דמתני'. ונ"ל בפשיטות דס"ל לרמב"ם דכל שקלא וטריא דשמעתין היינו לרבנן דמתירין ויתור במודר הנאה ולא אסרי אלא הנאה גמורה אבל למאי דקיי"ל כר"א דאפי' ויתור אסור במודר הנאה א"כ פשוט הוא דבכל מיני מקח וממכר הן חריפי הן רמי על אפי' אין הנאת כל אחד משניהם פחות מהנאת הויתור דכ"ע מוותרי כהאי גוונא ומ"מ אסור במודר הנאה וע' לקמן ר"פ אין בין המודר בתוס' ד"ה אפילו ויתור כו' אין רחוק בעיני שכוונו למ"ש בזה. ולתוס' ניחא טפי דהרי אינהו ס"ל דהלכה כרבנן וא"כ הוה סוגיא דשמעתין אליבא דהלכתא ולהרמב"ם הוה דלא כהלכתא וזהו מה שלפענ"ד ברור בכוונת הרמב"ם:

סיפא בזבינא חריפא. כתב הר"ן דרישא לא מיתרצא. ולולא דברי הר"ן הייתי אומר דשפיר מיתרצא. דלכאורה מדאצטריך לאשמועינן בסיפא יהנה לאו"ה מטעם שכתב הר"ן דהוה סד"א דהוה דבר שא"א לקיים קמ"ל דאפשר לקיימו דהרי יהנה לאו"ה. א"כ משמע דלא שכיחי או"ה בהאי אתרא כולי האי דאלת"ה פשיטא. ולפ"ז י"ל כוליה מתני' בזבינא חריפא ומ"מ בעי בסיפא ימכור בפחות דאל"ה ה"ל הנאה להמודיר משום דמכל ישראל נדר א"כ מי יקנה ממנו. נהי דזבינא חריפא ואי היה מותר ליהנות מכל העולם לא אכפת ליה בזה הלוקח שאם הוא לא יקח הרי אחרים הרבה שיקחו אבל הכא דמכל ישראל נדר ממילא ה"ל זבינא דידיה לגבי דידיה כזבינא דרמי על אפיה וטובה גדולה הוא במה שלוקחים ממנו ומש"ה צריך למכור בפחות ולא קשיא אלא רישא דסיפא:

שאיני נהנה לזרע אברהם וכו'. הטור בי"ד סימן רי"ז כתב דאסור בגרים. והרב בית חדש ז"ל תמה דמנא ליה להטור דין זה דגרים הם בכלל זרע אברהם. והרב טורי זהב כתב לא יש מקור לזה ויישב קצת. ובקטנותי תמהתי על שני המאורות הגדולים הרב בית חדש והרב ט"ז ז"ל איך לא ראו דהרא"ש ז"ל בפירושו כתב בפשיטות דהוא אסור בגרים ורבינו הטור מבית אביו למד:
ואחר כמה שנים נדפסו חידושי הרב נמוקי יוסף ז"ל למכילתין וראיתי לו ז"ל דכתב דמותר בגרים דהגרים אינם נקראים זרע אברהם דאע"ג דיכולים לומר אבותינו בני אברהם מיקרי זרע אברהם לא מיקרו ע"ש. ודרך דרש אמינא דלפי מ"ש מר זקני הרב חס"ל זלה"ה בפירוש המשנה כ"י דטעם משנתנו דהנודר מזרע אברהם אין האומות בכלל היינו דבדור הפלגה נפרדו הנשמות והנשמות של קדושה הם באוצר אחד והאחרות באוצר בפני עצמו לכן הנודר מזרע אברהם אין האומות בכלל כי אין יחס בין נשמות הקדושות שהם זרע אברהם לנפשות האומות ולא נגע ולא פגע ולכך אין האומות בכלל זהו תורף דבריו ומטי בה משם המקובלים:
ולפי זה נראין דברי הרב הנמק"י ז"ל דכיון דטעמא דאין האומות בכלל זרע אברהם היינו דאוצר נשמות ישראל מדור הפלגה ואילך הוא בפני עצמו א"כ גם הגרים אינם בכלל זרע אברהם דנפשות הגרים היו נטמעות בסט"א. ובעת ההיא נתבררו ויצאו לאור ונתגיירו ובחינתם למטה ממדרגת ישראל תחת כנפי השכינה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל ואמטו להכי אינם בכלל זרע אברהם וזהו דרך דרש ודוק:

מתני' משובתי שבת. מאותן שמשמרין שבת: אסור בכותים. שהן כמו כן משמרין שבת: מאוכלי השום. בלילי שבת: אסור בישראל. דישראל רגילין לאכול שום (ב''ק פב.) מפני עונה שמקיימין מערב שבת לערב שבת ומרבה להם הזרע כדאמר אשר פריו יתן בעתו אלו תלמידי חכמים המשמשין מטותיהן מערב שבת לערב שבת (כתובות סב:): ואסור בכותים. שהם נמי אוכלים שום בלילי שבת: ומותר בכותים. שהן אינן עולין לירושלים אלא להר גריזים: גמ' אפי' עובדי כוכבים נמי. אי משמרין שבת יהא אסור בהן: אלא. מאי שובתי שבת אותן דמצווין על השבת דהיינו ישראל וכותים הן מצווין על השבת מפני שהן גרים אבל עובדי כוכבים אע''פ שמשמרין שבת אינן מצווין: ומותר בכותים ואמאי הא מצווין נינהו. נמי לעלות לירושלים: אלא אמר אביי. מאי משובתי שבת מצווה ועושה קתני: בתרתי בבי קמייתא. בשבת ושום: ישראל וכותים מצווין ועושין. ואסור בהן: ועובדי כוכבים עבדי אבל אינן מצווין. לפיכך מותר: בהך דעולי ירושלים ישראל מצווין ועושין כותים מצווין ואינן עושין. להכי מותר בהן: מתני' שאיני נהנה לבני נח. שלא יהנה מכל בני נח שכל העולם יצאו מבני נח: גמ' כיון דאיקדש אברהם. בחלקו של הקב''ה: איתקרו. ישראל על שמיה דאברהם ולא על שם בני נח: הא איכא ישמעאל. דזרע אברהם הוא והוא מן העובדי כוכבים: יקרא לך זרע. ובאותו זרע קנדר: ולא כל יצחק. ועשו אינו נקרא זרע יצחק להכי מותר בעובדי כוכבים: מתני' שאיני נהנה מישראל לוקח מהן ביתר ומוכר להם בפחות. כלומר בזול ונמצא שאינו נהנה מהן: שישראל לא יהו נהנין ממנו מוכר להן ביוקר דהשתא אין נהנין ממנו: ואין שומעין לו. שלא ימצא אדם שיהא שומע לו בדבר זה שבשביל נדרו מוכר לו בזול ויקח ממנו ביוקר: גמ' הלוקח כלי מבית האומן לבקרו. אם יפה יתן לו דמיו ואם לאו שיחזיר לו כליו כמו כלי זכוכית: ונאנס מידו. שנשבר חייב לוקח לשלם לו: אלמא הנאת לוקח היא. דהנאה ללוקח במקחו יותר משל מוכר הלכך חייב דגמר ומקני נפשיה בההיא הנאה שמניחו לבקרו והוי כנושא שכר ונתחייב באונסין: אבל שוה בשוה. אינו יכול [למכור] ואי ס''ד הנאת לוקח היא הקונה חפץ ולא הנאת המוכר אפי' שוה בשוה נמי יהא יכול למכור דלא הוי הנאת מוכר אלא הנאת לוקח: תריץ דמתניתין דמשמע שוה בשוה לא: בזבינא דרמי על אפיה. עיסקא בישא דלא קפיץ עליה זבינא ודומה לו כמי שמונחת על פניו ועכשיו כשמוכרה שוה בשוה הנאת מוכר היא ולא הנאת לוקח הלכך מוכר בפחות אבל שוה בשוה לא: אימא רישא. דההיא לוקח ביותר ודייקינן מינה הכי נמי אבל שוה בשוה לא אינו לוקח אלמא הנאת לוקח הוי דאי הנאת מוכר אפילו שוה בשוה נמי הנאת מוכר היא ולא הנאת לוקח ובהכי יכול ליקח מהן דאכתי לית ליה הנאה בהנהו זביני: ועוד אימא סיפא קונם שישראל נהנין לי. כלומר שלא יהו ישראל נהנין לי ממני לוקח . בפחות ומוכר ביתר אבל שוה בשוה לא: ואי בזבינא דרמי על אפיה אפילו שוה בשוה. נמי יהא יכול למכור דהא הנאת המוכר ולא הנאת לוקח היא: סיפא בזבינא חריפא. בסחורה דקפיץ עלה זבינא דשוה בשוה הוי הנאת לוקח ולא הנאת מוכר הלכך מוכר ביוקר: אפילו שוה בשוה נמי. יהא לוקח המדיר דהא הנאת לוקח היא ולא הנאת מוכר ולא יהא הך נהנה ממנו:

הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים. שגם הכותים מקיימי מצות שבת: מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותים. פי' אותן שמצווין לאכול שום מתקנת עזרא בע''ש וגם הכותים שומרים תקנה דאכילת שום בע''ש וכה''ג דמפרשין הכא שר''ל מאוכלי השום מע''ש תנן לקמן פרק קונם יין וכו' (דף סג:) קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת אינו אסור אלא עד לילי שבת שלא נתכוין זה אלא עד שעה שדרך שבני אדם אוכלין שום: מעולי ירושלים מותר בכותים. שלא היו עולין לירושלים אלא בהר גריזים היו עובדין: אילימא ממקיימי שבת אפילו עובדי כוכבים נמי. פי' אם יש עובדי כוכבים אסור בהם וא''ת מאי קאמר הא סתם עובדי כוכבים אין דרכם לשבות בשבת אבל סתם כותים שובתין בשבת וי''ל דהכי קאמר אילימא ממקיימי שבת ושובתים בשבת לא בעי למימר ממצווין על השבת דא''כ לא הוה מיתסר בכותים משום דסבירא לן כותים גירי אריות הן ואינם מצווין אלא בעי למימר מקיימין אע''פ שאינן. מצווין ולכך פריך מאי איריא כותים דכיון שסבר . שכותים גירי אריות הן דא''כ העובדי כוכבים בכלל הכותים ויש מן העובדי כוכבים ששובתים בשבת ולהכי פריך אפילו עובדי כוכבים נמי:

ר"ן
אפי' עובדי כוכבים נמי. כלומר ה''ל למתני אסור במקיימי השבת כדי שיהו בכלל כל העובדי כוכבים השובתים: אמר אביי מצווה ועושה קתני. כלומר שאין בכלל דבריו אלא מצווין ועושין: בתרתי קמייתא. דהיינו שביתת שבת ואכילת שום ישראל וכותים מצווין ועושין: מתני' קונם שאיני נהנה לבני נח מותר בישראל. ואע''ג דישראל נמי בני נח נינהו כיון דאיתקדש אברהם אבינו איקרו על שמיה ולא על שם נח: שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר בעובדי כוכבים. דאפי' בני ישמעאל ועשו לא מיקרו זרע אברהם כדמפ' בגמרא: שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר. כדי שלא יהנה מהם במה שהוא לוקח: ומוכר בפחות. כדי שלא יהנה מהם במה שהוא מוכר דמתניתין מוקמינן לה בגמרא בזבינא מציעתא דאיכא הנאת לוקח ומוכר כל שהוא נמכר שוה בשוה וכי אמרי' דבפחות וביתר שרי דוקא כשאסר על עצמו שלא יהנה מישראל דבכי ה''ג לא מתהני מינייהו אבל אי אסר על עצמו נכסיהם אפי' לקח שוה מנה במאתים אסור להנות ממקחו שנדרו כבר חל על נכסיהם: שישראל נהנים לי. כלומר שאסר הנאתו על ישראל: לוקח בפחות ומוכר ביתר ואין שומעין לו. כלומר אין לו תקנה ליקח ולמכור לישראל אלא א''כ יקח בפחות וימכור להם ביותר כדי שלא יהנו ממנו אבל אין שומעין לו בני אדם להפסיד ממונם ואית דגרסי אי שומעין לו בחיריק כלומר אם שומעים לו אבל בלאו הכי לית ליה תקנתא ואפי' בנכסים שקנה לאחר נדרו דאע''ג דקיי''ל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו הני מילי כשאוסר בפירוש דבר שלא בא לעולם כפירות דקל או פירות שעתיד לקנות א''נ באומר נכסי עליך שאינו אסור אלא באותן נכסים שהיה לו באותה שעה א''נ בחלופיהן משום דכגדולין דמו והיא גופה איבעיא לן לקמן בפרק השותפים (דף מז.) אבל באוסר הנאתו על חבירו כיון דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם נמצא שאם ימכור למודרים נכסים שקנה לאחר מכאן שוה בשוה הרי הוא מהנה אותן הלכך אסור: שאיני נהנה להם והם לי יהנה לעובדי כוכבים. כתב הר''א ז''ל דהא קמ''ל דלא תימא כיון דהכי נדר אי אפשר לו לעמוד בנדרו והוה ליה כי ההיא דאמר לעיל בפרק ואלו מותרין (דף טו.) שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו וישן לאלתר והכי נמי נימא דיהנה לאלתר דדבר שאי אפשר לעמוד בו הוא קמ''ל דלא כיון דאיכא תקנתא בעובדי כוכבים אע''פ שהיא תקנה רחוקה לו: גמ' אמר שמואל הלוקח כלי מן התגר ונאנס בידו חייב הנאת לוקח היא. אוקמינן התם בפ' הספינה (ב''ב פח.) בדקיצי דמיה הלכך סמכא דעתיה דלוקח שאם רצה ללקחן הרשות בידו וכיון שכן חייב באונסין דבמקח כל הנאה ללוקח היא ולא למוכר והוה ליה כשמואל דמשום דכל הנאה שלו חייב באונסין ונהי דהכא לא חש לפרושי דהא דשמואל דוקא בדקיצי