דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

שבת מ ע"ב - פירוש שטיינזלץ

כי האי תנא [כמו תנא זה] ששנינו דבריו בברייתא, כשקורא לאלה שעברו על תקנת חכמים: "עוברי עבירה".

בתוספתא שנינו שאמבטיאות של כרכים מטייל בהן ואינו חושש אף אם בתוך כך הוא מזיע. אמר רבא: זהו דוקא באמבטיאות של כרכין, אבל של כפרים — לא. מאי טעמא [מה טעם ההבדל] — כיון דזוטרין נפיש הבלייהו [שקטנים הם מרובה הבלם], ואף בדרך הילוך בלבד אפשר להגיע בהם לידי זיעה.

א תנו רבנן [שנו חכמים] מתחמם אדם כנגד המדורה בשבת, ויוצא ממקומו, ומשתטף אחר כך בצונן. ובלבד שלא ישתטף בצונן תחילה ויתחמם אחר כך כנגד המדורה. וטעם האיסור: מפני שמפשיר (מחמם עד כדי פושרים) את המים שעליו. ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: מיחם אדם החש במיעיו אלונטית [מגבת] ומניחה על בני מעים שלו אף בשבת, ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת שמא ישפכו המים ויבוא לסוחטם (תוספות) ויעשה דבר האסור בשבת. ודבר זה אפילו בחול אסור, מפני חשש הסכנה, שאם המים חמים ביותר עשויים הם לגרום כוויה לכשישפכו עליו.

ב מעין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מביא אדם קיתון (ספל קטן) מלא מים ומניחו כנגד המדורה בשבת. לא בשביל שיחמו המים, שהרי אסור לבשל בשבת, אלא בשביל שתפיג צינתן, שמותר לגרום למים שלא יהיה קרים כל כך בשבת. ר' יהודה אומר: מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה. לא בשביל שיבשל (יתבשל) השמן, אלא בשביל שיפשר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אשה סכה ידה בשמן ומחממתה אחר כך כנגד המדורה, וסכה אחר כך בשמן מחומם זה לבנה הקטן, ואינה חוששת משום בישול בשבת.

איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: חימום שמן בדרך זו בשבת מה הוא דינו לתנא קמא [הראשון] המתיר במים, האם גם בו התיר? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שדעת התנא הראשון להתירא [להתיר] בשמן, רב נחמן בר יצחק אמר שדעת התנא הראשון לאיסורא [לאסור]. ולהבנת הדברים מסבירים: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שדעת התנא הראשון להתירא [להתיר]. מסבירים את המשנה כך: שמן אף על פי שהתחמם עד כדי שהיד סולדת בו (שהיד נרתעת ממנו מפני חומו) — מותר. וטעמו של דבר, כי סבר [סבור] התנא קמא [הראשון] ששמן אין בו משום בשול, שכדי לבשל שמן עד כדי רתיחה יש צורך בחום גבוה מאד, וחימום בלבד אין בו משום בישול. ואתא [ובא] ר' יהודה למימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, ואולם הפשרו לא זה הוא בשולו. ועל כן מותר להניח פך שמן כנגד המדורה כדי להפשירו, אף שאסור לחממו לכדי בישול. ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל למימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. והתיר רק במקרה המיוחד שהאשה סכה ידה בשמן, ומחממתה וסכה בו את בנה.

ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: שדעת התנא הראשון היא לאיסורא [לאיסור], והוא מפרש את המחלוקת בצורה הבאה: לדעת התנא הראשון שמן אף על פי שאין היד סולדת בו, שעדיין ניתן לגעת בו על אף חומו — אסור לחממו יותר. קסבר [סבור] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. ואתא [ובא] ר' יהודה להקל ולמימר [לומר] שהפשרו לא זהו בשולו. ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל לחלוק על ר' יהודה ולמימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. על כך מקשים: הרי לדרך הסברה זו דעת רבן שמעון בן גמליאל היינו [זוהי] בדיוק דעת התנא קמא [הראשון], ומה ההבדל ביניהם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה אם עושים זאת כלאחר יד ולא בדרך הרגילה, שלדעת תנא קמא אסור לחמם את השמן בכל צורה, ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל מותר להפשירו על ידי שינוי.

להלכה אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים אם מחמם אותם עד שתהא יד סולדת בו — אסור. ולחממו באופן שאין יד סולדת בו — מותר. ושואלים: והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק] יד סולדת בו? שהרי אין כל הידים שוות ברגישותן לחום. אמר החכם רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית בו הוא שנקרא "יד סולדת בו".

מענין זה אמר רב יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ בשבת לשמשו, ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי כדי שיתחמם השמן מעט לצורך סיכה. ואמר לי: טול מן המים שבמרחץ בכלי שני ותן בו את השמן. ומעירים: שמע מינה תלת [למד ממנה, מהערתו זו של רבי, שלוש הלכות]. שמע מינה [למד ממנה] כי שמן יש בו משום בשול, שמשום כך אסר להניחו באמבטי. ושמע מינה [ולמד ממנה] שכלי שני בכל מקרה אינו חם ואינו מבשל. ושמע מינה [ולמד ממנה] כי בשמן הפשרו — זהו בשולו.

ג על סיפור זה תוהים: היכי עביד הכי [איך עשה רבי כך] להורות לתלמידו הלכה בהיותו בבית המרחץ, והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא! וכי תימא [ואם תאמר] כי בלשון חול אמר ליה [לו], והאמר [והרי אמר] אביי: דברים של חול מותר לאומרן אף בבית המרחץ בלשון קודש, ודברים של קודש אסור לאומרן במרחץ אפילו בלשון חול! ומשיבים: אפרושי מאיסורא שאני [להפריש מאיסור דינו שונה], ומותר.

תדע שכן הוא, שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ בשבת ובקש להדיח את הקרקע לנקותה. ואמר לו ר' מאיר: אין מדיחין את הקרקע בשבת. ביקש התלמיד לסוך לו את קרקע בשמן. אמר לו: אין סכין. אלמא [מכאן] כי אפרושי מאיסורא שאני [להפריש מאיסור שונה], הכא נמי לאפרושי מאיסורא שאני [כאן גם כן, במקרה של רבי להפריש מאיסור שונה], ומותר.

אמר רבינא: שמע מינה [למד ממנה] כי המבשל בחמי טבריה בשבת — חייב. דהא [שהרי] מעשה שהיה ברבי לאחר גזירה הוה [היה], ואמר ליה [לו] לתלמידו: טול מים חמים בכלי שני ותן בו את השמן. והרי שאם היה מבשל במים החמים עצמם היה בכך איסור מדין תורה. ומאחר שמעשה רבי היה לאחר שגזרו שלא לרחוץ בשבת בחמין, מוכרחים לומר שרחיצה זו באמבטי היתה בחמי טבריה. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב חסדא כי המבשל בחמי טבריה בשבת — פטור! ומשיבים: אין כאן סתירה, אלא מאי [מה] משמעות "חייב" נמי דקאמר [גם כן שאמר רבינא] — לא שיהא חייב סקילה או קרבן חטאת על בישול בחמי טבריה כעובר על דברי תורה, אלא מכת מרדות, שמלקים כל העובר על דברי חכמים במזיד.

ד אמר ר' זירא: אנא חזיתיה [אני ראיתיו] את ר' אבהו ששט באמבטי בשבת, ולא ידענא [ידעתי] אי [אם] עקר רגליו ושחה ממש במים, אי [אם] לא עקר. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שלא עקר רגליו, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: לא ישוט אדם בשבת בבריכה מלאה מים, ואפילו עומדת הבריכה בחצר שאין מקום לחשוש לאיסור, בכל זאת אסרו חכמים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] שאסרו לשוט בשבת בבריכה הרי זה בבריכה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - ב

כי האי תנא, הוא תנא דברייתא שאמר "משרבו עוברי עבירה התחילו לאסור [להזיע] ", הרי שקרא לרוחצים בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת - "עוברי עבירה", למרות שרחיצה זו אסורה רק מגזירת חכמים.

ומבארת הגמרא את סיום הברייתא: אמבטיאות של כרכים מטייל בהן ואינו חושש שמא יאמרו שנכנס בהם כדי להזיע.

אמר רבא: דוקא אמבטיאות של כרכין התירו ללכת בהם למרות שהוא מזיע מפני שלא נכנס לשם כך, אבל באמבטיאות דכפרים, לא התירו חכמים להלך בהם.

מאי טעמא, כיון דזוטרין, שהם קטנים, נפיש הבלייהו יש בהם חום רב, והרי הוא כנכנס לכתחילה להזיע, והרי זה בכלל הגזירה שאסרו את הזיעה. [155]

תנו רבנן: מתחמם אדם את גופו כנגד המדורה בשבת, ויוצא ומשתטף בצונן, למרות שגופו חם, ואין חשש שהוא מחמם את המים הבאים עליו ומתבשלים. [156]

ובלבד שלא ישתטף בצונן תחילה, ובעוד שגופו לח, ישב ויתחמם כנגד המדורה, מפני שמפשיר מחמם מים שעליו, ונראה כאילו רחץ בחמין. [157] תנו רבנן: מיחם אדם אלונטית [מגבת], כאשר הוא חש במעיו, ומניחה על בני מעים בשבת, שזו היא רפואתו. [158]

ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין, ויניחנו על בני מעים בשבת, כי חששו חכמים שמא ישפך מהקומקום מים חמים על גופו ונמצא רוחץ בחמין בשבת. [159]

ודבר זה - להניח קומקום עם מים חמים על בני מעים, אפילו בחול אסור, מפני הסכנה, שמא ישפכו המים על גופו ויכווה. [160]

תנו רבנן: מביא אדם קיתון של מים צוננים, ומניחו כנגד המדורה בשבת, אבל לא יניחנו שם בשביל [עד] שיחמו [161] כדי שתהיה היד סולדת בהם, אלא רק בשביל עד שתפיג צינתן, ומיד לכשיפשירו יטול את המים מכנגד המדורה. [162]

רבי יהודה אומר: מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה בשבת, אבל לא תניחנו בשביל [עד] שיבשל השמן, שכן גם בשמן יש איסור בישול בשבת, אלא בשביל שיפשר, ומיד לכשיפשיר תקחנו משם. [163] רבי שמעון בן גמליאל אומר, אסור להניח שמן כנגד המדורה בשביל שיפשר, מפני שהפשרו זהו בישולו, אבל מותר לחמם שמן בשינוי כלאחר יד. ועל כן אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה, וסכה לבנה קטן ואינה חוששת, משום בישול.

איבעיא להו, שמן - מה הוא, מה דינו, האם מותר להפשירו סמוך לאש, לתנא קמא.

ונחלקו האמוראים בדעת תנא קמא:

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: תנא קמא חולק, וסובר כי שמן חלוק ממים, להתירא. רב נחמן בר יצחק אמר: תנא קמא סובר כי שמן חלוק ממים, לאיסורא.

ומבארת הגמרא את מחלוקת התנאים אליבא דרבה ורב יוסף:

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו דתנא קמא סובר בשמן להתירא, ועל כן להניח שמן סמוך לאש אף על פי שהיד סולדת בו, מותר, הם מפרשים את מחלוקת התנאים באופן זה:

קסבר תנא קמא כי שמן אין בו משום איסור בשול בשבת. [164] ואתא רבי יהודה למימר: שמן יש בו משום בשול, ולכן אסור לתת שמן סמוך לאש עד שתהיה היד סולדת בו, אבל מותר להניחו סמוך לאש עד שיפשר, שכן אינו מתבשל אלא לאחר שהיד סולדת בו, והפשרו לא זה הוא בשולו.

ואתא רבי שמעון בן גמליאל למימר: שמן יש בו משום בשול, כדברי רבי יהודה, ולכן אסור להניחו סמוך לאש עד שתהיה היד סולדת בו, ואפילו להפשירו מעט סמוך לאש אסור, שכן הפשרו זהו בשולו, אבל כלאחר יד על ידי שינוי מותר. [165]

ומבארת הגמרא את מחלוקת התנאים אליבא דרב נחמן בר יצחק: רב נחמן בר יצחק אמר: לתנא קמא שמן חלוק ממים לאיסורא לחומרא, כי להניח שמן סמוך למדורה, אף על פי שאין היד סולדת בו, אסור.

וכך היא מחלוקת התנאים: קסבר תנא קמא שמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו.

ואתא רבי יהודה למימר: הפשרו של שמן לא זהו בשולו, ולכן מותר להניח שמן כדי שיפשיר סמוך למדורה כל זמן שאין היד סולדת בו, אבל אם היד סולדת בו אסור כי יש בישול בשמן.

ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר, שמן יש בו משום בשול והפשרו זהו בשולו, ואסור אפילו להפשירו.

תמהה הגמרא: רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא!? שהרי גם תנא קמא סבר שיש בישול בשמן והפשרו זהו בישולו.

ומפרשינן: איכא בינייהו הפשרה הנעשית כלאחר יד כלאחר יד. לתנא קמא כל הפשרה אסורה אפילו אם נעשית כלאחר יד. ולרשב"ג מותר. [166]

ומסקינן: אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים דינן שווה, אם יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר. [167] ומבארת הגמרא: והיכי דמי יד סולדת בו? כיצד משערין את מידת החום, הרי יש אנשים שידם סולדת בחום קל ויש שסולדים רק מחום מרובה?

אמר רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית מהחום, זהו שיעור יד סולדת בו.

אמר רבי יצחק בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי [168] לבית המרחץ בחמי טבריה, ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי שהיא כלי ראשון [169], כדי להפשיר את השמן, [170] שיוכל לסוך בו קודם הרחיצה. [171]

ואמר לי רבי, טול מן המים בכלי שני, ותן את השמן לתוך כלי שני.

ומדייקת הגמרא ממעשה זה:

שמע מינה תלת - שלושה חידושי דינים: א. שמע מינה - שמן, יש בו משום בשול, ולכן אסור לתיתו בכלי ראשון.

ב. ושמע מינה - שרק כלי ראשון מבשל, אבל כלי שני אינו מבשל. [172]

ג. ושמע מינה - הפשרו של שמן בכלי ראשון הראוי לבישול, זהו בשולו. [173]

ודנה הגמרא: היכי עביד הכי כיצד הורה רבי לתלמידו הוראה בבית המרחץ, [174] והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: [175] בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ובית הכסא, משום שנאמר "והיה מחניך קדוש". [דברים כג טו, הובא להלן קנד]. [176] וכי תימא שרבי בלשון חול אמר ליה לרבי יצחק בר אבדימי, ומותר להורות הוראה בלשון חול. [177]

עדיין קשה: והאמר אביי: דברים של חול מותר לאומרן בבית המרחץ אפילו בלשון קודש, אבל דברים של קודש אסור לאומרן בבית המרחץ, ואפילו בלשון חול, ומבואר אם כן שאסור להורות אפילו בלשון של חול.

ומתרצת הגמרא: אפרושי מאיסורא שאני, מותר להורות הוראה בבית המרחץ, כדי להפריש את האדם מאיסור, ועל כן הורה רבי לרבי יצחק שלא לטמון בכלי ראשון כדי שלא יבשל. [178]

ומביאה הגמרא ראיה שמותר להורות בבית המרחץ כדי לאפרושי מאיסורא:

תדע, דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ, ובקש להדיח לשטוף את הקרקע, ואמר לו רבי מאיר אין מדיחין, שמא יבא לאשוויי גומות. וכן ביקש לסוך לו קרקע, אמר לו אין סכין. [179]

הרי שהורה רבי מאיר שאסור להדיח ולסוך קרקע בשבת, אלמא אפרושי מאיסורא שאני, ואם כן הכא נמי יש לומר, שרבי אמר לתלמידו "טול בכלי שני" שכן לאפרושי מאיסורא שאני. [180] אמר רבינא: שמע מינה מאותו מעשה שאסר רבי לתת שמן באמבטי, משום איסור בישול, כי המבשל בחמי טבריא בשבת חייב חטאת.

דהא מעשה דרבי, לאחר גזירה הוה שאסרו לרחוץ בחמין בשבת, ואם כן בוודאי שרלץ בחמי טבריה שלא גזרו עליהם, [181] ואף על פי כן אמר ליה טול בכלי שני ותן, הרי שחמי טבריה מבשלים. [182] ומקשינן: איני, והאמר רב חסדא: המבשל בחמי טבריא בשבת פטור מחטאת, כיון שחמי טבריה נתחממו מן החמה ותולדות חמה אינם אסורים מן התורה.

ומתרצת הגמרא: מאי "חייב" נמי דקאמר רבינא? חייב מכת מרדות מדרבנן. [183]

אמר רב זירא, אנא חזיתיה לרבי אבהו דשט [צף] בשבת באמבטי. ושנינו במסכת ביצה [לו ב], אין שטין על פני המים, גזירה שמא יתקין לעצמו חבית של שייטין [סירה לשוט בה].

ולא ידענא כיצד היה המעשה: אי עקר רבי אבהו את רגליו מן הארץ, וקא סבר שמותר לצוף באמבטי, שכן לא גזרו חכמים אלא על השט בנהר שמא יתקין לעצמו חבית של שייטים, אבל באמבטי שלא שייך לחוש לכך, לא גזרו.

אי לא עקר רבי אבהו את רגליו, מפני הגזירה שמא יתקין חבית של שייטין. ואף על פי שלא שייך באמבטי הטעם שמא יתקין חבית של שייטים, לא חילקו רבנן בגזירתם, אבל אם לא עקר רגליו אינו שט ולא אסרו חכמים. [184]

תמהה הגמרא: פשיטא דלא עקר, מפני שגזרו בכל מקום, דתניא: לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים, למרות שאין חשש שמא יתקין חבית של שייטים בבריכה, ואפילו אם הבריכה עומדת בחצר, שאין חשש שמא יתיז מים למרחק ארבע אמות, אסור לשוט בה. [185] ואם כן וודאי שרבי אבהו לא עקר רגליו.

ומתרצת הגמרא: לעולם יתכן שרבי אבהו עקר רגליו ושט, מפני שלא גזרו חכמים שלא לשוט באמבטי ובבריכה, ומה שמצינו בבריתא שאסור לשוט אפילו בבריכה, לא קשיא,

הערות

[155] כתב המאירי: הואיל והם צרים הבל שבהם גדול וזיעה שבהם מצויה. וכן כתב הריטב"א דלא סגיא שלא יזיע הוה ליה כנכנס להזיע שהוא אסור לאחר גזירה.

[156] כך מבואר במאירי, דקא משמע לן שאף על פי שגופו חם, מותר להשתטף בצונן ואינו מחמם את המים עם גופו. וראה לעיל לט ב שהבאנו מדברי בעל המאור ורבינו תם שרבי מאיר אוסר להשתטף בצונן מפני שדרכן היה להשתטף לאחר שהזיעו והמים הצוננים מתבשלים עליהם. ולכאורה יקשה על דבריהם מהברייתא כאן שהתירה להשתטף בצונן לאחר שעמד כנגד המדורה. ובפרט שרב חסדא שם אמר מחלוקת בקרקע אבל בכלי אסור, ולדבריהם בצונן לאחר שהזיע אסור לכולי עלמא. ובאמת בעל המאור כתב שהתנא דברייתא כאן הוא כרבי שמעון [או כרבי יהודה שהכריע בצונן כר"ש] ודלא כרבי מאיר, ולפי דבריו רבי מאיר סבר שבין אם קדם ונשתטף ואחר כך עמד ליד המדורה ובין עמד ליד המדורה ואחר כך נשתטף אסור מטעם הפשר, ורבי שמעון סבר שרק אם קדם שטיפתו לחמימותו יש להחמיר, אבל אם נתחמם ואחר נשתטף מותר. [ולכאורה ברייתא זו היא דלא כרב חסדא דאסר בכלי לכולי עלמא] ובתוס' הרא"ש מיישב את הברייתא גם אליבא דרבי מאיר, שכן יש חילוק בין הזיע סתם לבין נתחמם ליד המדורה, כי אם הזיע מעצמו אזי הוא חם ביותר ומחמם המים שעליו ואסור לו להשתטף אחר כך בצונן, אבל מתחמם ליד המדורה אינו חם כל כך ויכול להשתטף בצונן. וראה ברמב"ן במלחמות שכתב על דברי בעל המאור שהטעתו הא דתניא בסיפא אבל לא ישתטף ואחר כך יעמוד ליד המדורה מפני שהוא כמפשיר מים שעליו, ומשמע שהפשר אסור. ולפיכך הקיש מהברייתא לדברי רבי מאיר שכל הפשר אסור. אבל באמת הטעם אינו מחמת הפשר שכן מותר להפשיר מים ליד המדורה אלא האיסור הוא מטעם רחיצה [וראה הערה הבאה שנחלקו בזה הראשונים].

[157] בגמרא להלן מבואר שמותר להפשיר [לחמם מעט] קיתון של מים קרים ליד המדורה, כל שאין היד סולדת בהן. ותמהו הראשונים מדוע אם כן אסור להפשיר מים שעליו? א. התוס' כתבו "דדומה כרוחץ במים חמין, ויבא להחם חמין לרחוץ גופו". ומבארים הב"י והגר"א [שכו] שכונת התוס' שדומה לחמין שהוחמו בשבת. וכן כתב תוס' הרא"ש "שנראה כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת, ואתי לחמם בשבת". ולכאורה צריך ביאור מדוע הוצרכו לסיים ויבא להחם וכו', הרי בלאו הכי מעשה שבת אסור. וצריך לומר, שדבר הדומה למעשה שבת אינו אסור, מפני שמעשה שבת עצמו הוא רק דרבנן, ולכן גזרו רק מפני החשש שמא פעם אחרת יחמם בשבת. ולפי זה אסור לרחוץ בהם אפילו אצבע קטנה כחמין שהוחמו בשבת. ב. הרמב"ם [כב ג] כתב: "אינו משתטף כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין". וממה שכתב שהוא כרוחץ "כל גופו" משמע שהאיסור הוא מפני שדומה לחמין שהוחמו מערב שבת שאסורים ברחיצת כל גופו ומותרים ברחיצת פניו ידיו ורגליו, ולפי זה מותר לקרב את ידיו פניו ורגליו עם מים לאש [שאין יד סולדת בו]. ודלא כהרא"ש להלן. וכן ביאר הגר"א. וכתב השער הציון [שכו ח] שלדברי הגר"א בדעת הרמב"ם מותר להפשיר מים בשבת ולרחוץ פניו ידיו ורגליו. המגן אברהם מפרש שלדעת הרמב"ם הפשרת מים באופן שנשתטף ועמד מול המדורה אינה רחיצה גמורה, והוא רק נראה כרוחץ בשבת, ולכן אם מפשיר את כל גופו ברחיצה כזו אסור, ואם מפשיר רק מים שעל ידיו מותר. ולפי זה כתב השער הציון [שם], שאסור להפשיר מים כדי לרחוץ ממש את פניו ידיו ורגליו, כי אפשר שהרמב"ם מודה להראשונים שנקטו שהמפשיר דומה לחמים שהוחמו בשבת. ג. הרמב"ן במלחמות הרשב"א והשיטה להר"ן כתבו שנראה כרוחץ במים פושרים ואסורים משום גזירת מרחצאות. ולדבריהם האיסור אינו כמים שנתחממו בשבת אלא כערב שבת, ומותרים ברחיצת פניו ידיו ורגליו. ובמגיד משנה כתב שזוהי גם דעת הרמב"ם. ד. הראשונים ציינו לדברי הירושלמי שאסר להתחמם כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו. ולפי זה הסוגיה להלן מדברת במתחמם במקום שאין היד סולדת בו, וכאן מדובר שמקום עמידתו הוא מקום שהיד סולדת בו. וראה בסמוך שכך היא דעת רוב הראשונים, אבל רש"י והרמב"ם נקטו שמותר להתחמם אפילו במקום שהיד סולדת בו ובלבד שלא ישאר שם עד שתהא היד סולדת במים. ה. הרא"ש כתב: "לכך צריך אדם להיזהר אחר שנטל ידיו שלא יחמם אותם נגד המדורה עד שנגבם תחילה". ובביאור דבריו כתב הב"י שנראה כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת ולכן אסור אפילו להפשיר את המים שעל ידיו, וכדברי התוס'. וכן הסיק המג"א [ו]. ועוד כתב הב"י שאפשר לפרש בדברי הרא"ש שאסור לחמם ידיו במקום שיכול להגיע ליד סולדת בו, וכהירושלמי. ולפי זה במקום שאיו יכול להגיע ליד סולדת מותר. ותמה המחצית השקל [בביאור המג"א ה], דבשולחן ערוך מבואר שהרמב"ם חולק על הרא"ש ומתיר לקרב ידיו לאש, ואם הרא"ש מדבר ביד סולדת כיצד יתכן שהרמב"ם חולק. אמנם הריטב"א הביא בשם ר"י שאסור לקרב ידיו למדורה שמא יתקרב למקום שהיד סולדת בו, והוציא דבריו מהירושלמי הנ"ל, ויתכן שזו כונת הרא"ש, והרמב"ם חולק וסובר שלא חששו שמא יתקרב לאש.

[158] בתוס' מבואר שהחידוש בזה הוא הוא דאף שעושה כן לרפואה לא גזרו אטו שחיקת סממנים מפני שאינו נראה כל כך רפואה. וכתב המשנה ברורה [שכו כ ובבה"ל מותר] דהוא הדין להחם כלי מותר שאינו נראה רפואה, ולא דמי לכלי עם מים.

[159] רש"י: "שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין". ודייק הבית יוסף מדבריו שאסור לרחוץ אפילו מקצת גופו בחמין למרות שהוחמו מערב שבת. ובסוף דבריו רצה לומר, שאולי כוונת רש"י שישפכו על רוב גופו. וראה בדבריו בהמשך הסימן שחזר בו ודייק מרש"י כדעת הרא"ש שאסר לקרב ידיו רטובות למדורה, ולכאורה הראיה היא ממה שאסור לרחוץ מקצת גופו שמא יבא להחם בשבת, הכי נמי לא יקרב ידיו לאש אף שזה מקצת גופו שמא יחמם בשבת. אבל המגן אברהם [ז] מפרש ברש"י שהאיסור הוא משום שהוחמו קצת בשבת על ידי הפשרה, ואף על פי שמותר להפשיר מים בשבת לשם שתיה, אסור לרחוץ בהם אפילו אבר אחד, משום שהוחמו בשבת. וכדעת הרא"ש שאסור להחם את ידיו כשהם לחות כנגד המדורה. ולדבריו הסוגיה היא המשך לסוגיה שלפניה העוסקת בדין הפשרה ואין מדובר בחמין אלא אפילו בפושרים. וכן כתבו המחצית השקל והפרי מגדים. וראה בביאור הלכה [ד"ה שפעמים]. והריטב"א הביא בשם ר"י שתמה על רש"י וכי גזרו אטו שמא ירחוץ בשבת הרי זו גזירה לגזירה. והתוס' פירשו שמא יפלו המים על האלונטית ויבא לידי סחיטה. ולפי זה ללא אלונטית מותר. ועוד פירשו התוס' שאסור להניח הקומקמוס עליו מפני שזה רפואה וגזרו אטו שחיקת סממנים. וכתב הקרבן נתנאל [ז] דלשיטת התוס' אסור להניח גם כשהמים בתוך כלי סגור, אבל לרש"י ולפירוש ראשון בתוס' מותר. והביאו המשנ"ב [שכו יט] וסיים דלצורך גדול יש להקל.

[160] האגלי טל [טוחן נו] דן מדוע הגמרא לא הביאה שאסור להניח על בני מעים כלי שהיו בו רותחין ועדיין הוא מעלה הבל, משום רפואה דגזרו על שחיקת סממנים, ודבר זה בחול מותר כי אין שם מים רותחים. והוכיח מזה שמותר לעשות כן בשבת ע"ש.

[161] רש"י מפרש "לא שיניחם שם עד שיחמו", ודייקו הראשונים מדבריו שאין קפידא בכך שמניח במקום שהיד סולדת בו, ובלבד שהחמין עצמן לא יתחממו כל כך עד שתהא היד סולדת בהם. וכן כתב המגיד משנה בדעת הרמב"ם [כב ד]. והרמב"ן חידש יותר שמותר להניח על גבי האש עצמה להפיג צינתן ובלבד שלא ישאירם על האש עד שיתחממו. וראה במאירי שסייג דבריו דדווקא בגרופה וקטומה התירו. והקשה הרא"ש [סימן י ובתוספותיו] כיצד יתכן שאסור להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה תבשיל שנתבשל כל צרכו מפני שהוא מיחזי כמבשל, ומאידך מותר להפשיר מים במקום שהיד סולדת בו, ומדוע אינו נידון כמיחזי כמבשל, ותירץ כיון שיש הפסק בין המדורה לקיתון מותר להפשיר שם. ובתוס' ישנים [לח ב] תירצו שמותר להניח רק במקום שאין היד סולדת בו. וכן הביא הרא"ש מדברי הירושלמי שההיתר לסמוך למדורה הוא במקום רחוק שאפילו אם יעמדו שם המים כל היום כולו לא יתבשלו, אלא רק תפוג צינתן. אבל אסור להניח במקום שהיד סולדת בו ולסלק החמין מיד לכשתפוג צינתן, וכן נקטו הרשב"א והר"ן. וכך היא גם דעת התוס' [מח א ד"ה מאי שנא] אלא שכתבו שלשון הגמרא דחוק קצת, דלפי זה נמצא ש"לא בשביל שיחמו" היינו שהמקום לא יוחם ואילו מהברייתא משמע שהמים לא יחומו אבל על המקום אין קפידא. ובתוס' שם נתנו טעם לאסור להניח במקום שהיד סולדת בו, שמא ישכח וישאיר את התבשיל במקומו ויתבשל. ותמה האגלי טל [אופה מה] הא כיון שלא נתכוין לכך בשעת הנחתו אם כן אינו מלאכת מחשבת ואינו עובר באיסור דאורייתא ועוד שהוא דבר שאינו מתכוין ומותר. ותירץ, כיון שבאמת הוא רוצה בחימומו ורק מחמת איסור שבת הוא מוכרח לסלקו נמצא שזו מלאכת מחשבת. להלכה העתיק הטור [שיח] את דעת אביו הרא"ש שאסור להניח על מקום שהיד סולדת בו, וכן פסק השו"ע [שם יד]. והחיי אדם [כ יג ובזכרו תורת משה כד ב] כתב שבמקום צורך גדול יש להקל. ולא הובאו דבריו במשנ"ב. וראה בהערה להלן שהבאנו מדברי ספר התרומה [רלב] דאף לאוסרין להפשיר במקום שהיד סולדת בו, מותר להפיג צינה במקום שהיד סולדת בו.

[162] בפשטות הביאור ב"להפיג צינתן" היינו שלא יהיה צונן לגמרי, אבל לא שיתחמם קצת. אמנם מדברי רש"י [ד"ה לאיסורא] נראה שהפגת צינה היא כמו הפשר שמן בסמוך, והיינו עד יד סולדת בו. ובמאירי כתב תפוג צינתן הוא סמוך לפושר. וראה הערה הבאה.

[163] הריטב"א עמד על חילוקי הלשון בין מים לשמן. במים נאמר שמותר להניחן בצד המדורה לא כדי "שיוחמו" אלא כדי "שתפוג צינתן", ובשמן נאמר לא כדי "שיתבשלו" אלא כדי "שיפשרו". וביאר בשם רבי ירמיה ורבי ידידיה, דבמים שייך חימום ולא בישול וכלפי חימום נכון לומר להפיג הצינה, ואילו שמן שייך בו בישול ולפיכך נאמר גם הפשרה. ומבואר מדבריו שלהפיג צינה ולהפשיר הם היינו הך, פחות מיד סולדת. וכן מוכח מדברי רש"י [ד"ה לאיסורא] שנקט לשון הפשר לגבי מים, וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א. אבל הפני יהושע נקט שיש חילוק בין מים לשמן, כי במים לא ניכר הבדל בין הפשר לבישול, ואם יפשירם עד מעט פחות ממאכל בן דרוסאי הוא מיחזי כמבשל, וכן לא התירו במים אלא להפיג הצינה, מה שאין כן שמן שניכר בו החילוק בין הפשר לבישול מותר להפשירו. ועיין באבן האזל [כב ג]. ובספר התרומה [רלב] משמע שמים מותר להפיג צינתן אפילו במקום שהיד סולדת בו, אבל להפשיר מותר רק במקום שאין היד סולדת בו, ולכן נאמר במים שמותר רק להפיג צינתן, והיינו במקום שהיד סולדת בו. ולפי זה צריך לומר, ששמן לרבי יהודה מותר להפשיר אפילו במקום שהיד סולדת בו.

[164] מבואר שדבר שאין בו משום בישול מותר להניחו סמוך למדורה למרות שהוא מתחמם עד שהיד סולדת בו. ומכאן הוציאו הראשונים [הרשב"א, הריטב"א, המ"מ שבת ט ג, ועיין ביאור הגר"א שיח טו] שמותר להניח דבר המבושל כל צרכו סמוך לאש מפני שכבר נתבשל ולא שייך בו עוד בישול. ומצינו בזה כמה דיעות. א. הרשב"א נקט שאפשר להניח סמוך למדורה במקום שהיד סולדת דבר מבושל כל צרכו אפילו אם הוא לח וצונן, ואפילו הוא מבושל רק כמאכל בן דרוסאי [לט א ד"ה גמרא], וכן דבר יבש שאינו מבושל כל צרכו אם אינו יכול להתבשל מהמדורה מותר להניחו שם, ולא אסרו אלא דבר שאינו מבושל שהוא יכול להתבשל מהמדורה. אך ישנם דברים שאסורים מדין "מיחזי כמבשל" כמו להחזיר על האש עצמה דבר מבושל, או להניח לכתחילה על כירה אפילו גרופה אסור. וכן כתב הר"ן, אלא שהוסיף שמותר לתת דבר מבושל כל צרכו אפילו על אש גרופה וקטומה [למרות שלהחזיר אסור]. ועיין אגלי טל [אופה מח ב] שביאר שהר"ן לשיטתו [לעיל לח ב] שאיסור החזרה הוא רק כשנטל בערב שבת ומחזיר בשבת, אבל אם נטל בשבת מותר להחזיר. ב. התוס' ישנים [לח ב] דנו מדוע אסור להחזיר מאכל מבושל כל צרכו על כירה שאינה גרופה ואילו שמן למאן דאמר אין בו משום בשול מותר להניחו ליד המדורה, ותירצו, דבשמן לא שייך בישול אבל במאכל המבושל כל צרכו שייך. ומבואר בדבריהם שלא הותר להניח ליד המדורה אלא רק שמן, אבל שאר מאכלים שייך בהם בישול אחר בישול למרות שהם יבשים ומבושלים כל צרכם. וראה באגלי טל [מח ז] שדן בשיטתם. ג. דעת הרא"ש [יא ובקיצור פסקיו] שדבר יבש המבושל כל צרכו מותר להניח סמוך למדורה מפני שלא שייך בו עוד בישול [וכהרשב"א] אבל בדבר לח ישנם כמה חילוקי דינים. אם לא הגיע למאכל בן דרוסאי אזי יש בו בישול אחר בישול אפילו רותח, וממאכל בן דרוסאי ואילך, אם הוא רותח שוב אין בו משום בישול, אבל בצונן שייך בו בישול אחר בישול. ד. הטור [שיח] נקט שבדבר לח המבושל רק כמאכל בן דרוסאי, יש בו בשול אחר בישול אפילו אם הוא רותח. וראה בבה"ל ד"ה אפילו שהביא ראיות מהרבה ראשונים כדברי הטור שכל שהוא מבושל רק כמאכל בן דרוסאי [אפילו רותח] יש בו איסור בישול מדאורייתא והכריע כן להלכה. ועיין אגלי טל [אופה ז י] שהוכיח מרוב הפוסקים שממאכל בן דרוסאי אינו אלא מדרבנן. ה. רבינו ירוחם כתב שדבר לח שנצטנן יש בו בישול אחר בישול רק אם הוא מצטמק ויפה לו. ותמה הב"ח דלגבי איסור בישול אין חילוק בין מצטמק ויפה לו למצטמק ורע לו, שהרי למעשה הדבר מתבשל כמו חימום ברזל באש שאסור מדין בישול. וכתב הט"ז [ד] כיון שהוא רוצה רק להפיג צינתו ולא יתבשל שכן הצימוק רע לו אם כן אינו מלאכת מחשבת ופטור. ו. להלכה פסק השולחן ערוך [שיח ד] שדבר לח המבושל כל צרכו ונצטנן יש בו משום בישול ואסור להניחו סמוך למדורה, והרמ"א [שם טו] הביא את דעת הרשב"א שמותר להניח לח מבושל אפילו צונן ליד המדורה, וסיים "ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן". ובמחצית השקל [לט] הביא מהמג"א [רנג מו] שאם נצטנן לגמרי אסור משום שהוא כנותן לכתחילה בשבת, ולפי זה אפילו יבש צונן אסור להניח סמוך למדורה במקום שהיד סולדת.

[165] צריך לבאר, אם אכן סבר רשב"ג שהפשרו של השמן זהו בישולו, כיצד הותר להפשירו כלאחר יד, הרי כל מלאכה דאורייתא אסור לעשותה מדרבנן כלאחר יד? וכתב הפני יהושע שהפשרת השמן אינו בישול מן התורה, שכן השמן ראוי לאכילה לפני כן וההפשרה היא גמר מלאכתו, ואינו אסור אלא מדרבנן דמיחזי כמבשל.

[166] יש לבאר במה נחלקו רבנן עם רבן שמעון בן גמליאל. ויתכן לומר בב' אופנים. א. תנא קמא סבר שהפשרו זהו בישולו מן התורה וכמו קולייס האיספנין לעיל לט א, ורשב"ג סבר שהוא מדרבנן וכביאורו של הפנ"י שדבר הראוי לאוכלו ללא בישול הפשרו אינו בישול מן התורה. ב. אפשר שלתנא קמא אסור להפשירו כלאחר יד משום דמיחזי כמבשל, ורשב"ג סבר שלא אסרו מיחזי כמבשל כשהוא לאחר יד.

[167] נמצא שההלכה כחכמים לגבי מים, וכרבי יהודה לגבי שמן. ולשיטת רש"י שניהם מותרים להניחם סמוך למדורה במקום שהיד סולדת בו ובלבד שיסלקם לפני שיתחממו כל כך, ואילו להרשב"א מותר להניחם רק במקום שאין היד סולדת בו. וכן פסק הרמב"ם [כב ד] "וכן מניח פך של שמן כנגד המדורה כדי שיפשר לא שיחם, וסך אדם ידו במים או בשמן ומחמם כנגד המדורה והוא שלא יחמו המים שעל ידו עד שתהא כריסו של תינוק נכוית בהן". ותמהו האחרונים בדבריו. א. מדוע לא הביא את מסקנת רב יהודה אמר שמואל ששניהם שוים להיתר עד שהיד סולדת. ב. מדוע החידוש בכך שסך אדם ידו ומחמם כנגד המדורה, הרי אם יכול להניח פך שמן סמוך למדורה כל שכן שיכול לחמם בשינוי כלאחר יד. ובאבן האזל נקט בדעת הרמב"ם שהפגת צונן אינה דומה להפשרה, כי מים מותר רק לצנן ולא להחם, אבל שמן מותר אפילו להפשיר עד פחות מיד סולדת. ודלא כרב יהודה אמר שמואל.

[168] בתוס' ביבמות [ג א ד"ה דאמר רבא] כתבו שזהו רב יצחק בר אבדימי הקדמון שהיה תלמידו של רבי ורבו של רב, והיה עוד רבי יצחק בר אבדימי שהיה רבו של רבא.

[169] רש"י פירש ד"ה בכלי שהאמבטי נידונית ככלי ראשון מפני שהמים מקלחין אליה מהמעין. והאחרונים הוכיחו מדבריו שהוא הדין במים המקלחים מכלי ראשון לכוס, הרי הכוס היא כלי ראשון.

[170] יש לבאר כיצד סבר רבי יצחק שמותר להניח בתוך החמין, והרי הוא כמטמין סילון של צונן דאסרו חכמים לעיל משום הטמנה או משום שגזרו חמה אטו אור. וראה דף לט ב בהערה שהבאנו דעת הפני יהושע שהטמנה אינה אוסרת ברחיצה אלא רק בשתיה, ומכל מקום תמוה כיצד סבר שמותר להטמין לכתחילה. ובט"ז [שיח יט, רנח א] וכן כתב הראש יוסף. מבואר שמדובר בהטמנה במקצת שאינה הטמנה. והחזון איש [לז לב] נקט שהאמבטי היא כלי ואין איסור להטמין צונן בתוך כלי עם מים חמים. עיין שם. וראה עוד בהגהות הרא"מ הורויץ.

[171] רש"י פירש [בד"ה ובקשתי] שסך קודם הרחיצה. ותמה הראש יוסף, כיצד הותר לו לטבול לאחר הסיכה במים, הרי הם כלי ראשון? ואין לומר שטבל בחמי טבריה ומותר לבשל שם, שהרי רבינא להלן סבר בהו"א שאסור. ובפשטות צריך לומר, שטבל במקום שאין היד סולדת בו, ואין בו דין כלי ראשון. והר"ן פירש, שסך לאחר הרחיצה וכדאיתא להלן [מא א], רחץ ולא סך דומה למים על גבי חבית. ופירשו התוס', שסך לאחר הרחיצה. וכן כתב הרמב"ם דעות [ד יז].

[172] א. בתוספות מבואר שהחילוק בין כלי ראשון לכלי שני אינו מתבטא בכך שכלי ראשון חם יותר מכלי שני, אלא שכלי ראשון שבו נתחממו המים או התבשיל דפנותיו רותחות והוא משמר את חומו זמן רב יותר ולפיכך כשיתנו בו מים או תבשיל יתחממו כשיעור שהיד סולדת בו ויתבשלו, אבל כלי שני אינו מבשל, מפני שגם אם יונחו בו מים ויגיעו ליד סולדת, לא יהיו חמין לאורך זמן כי דפנותיו קרות, ולכן אינם מתבשלים. ומבאר המהר"ם קזיס, כי יד סולדת בו אינו גמר הבישול, אלא בשעה שהמים מגיעים ליד סולדת אזי במשך כמה זמן הם מתבשלים, אבל אם הם חמים בשיעור שהיד סולדת רק מעט זמן אינם מתבשלים. ב. בסוגיית הגמרא להלן [מב ב] מבואר שישנם דברים שהם קלי הבישול ואסורים גם בכלי שני, וכתב המשנה ברורה [שיח מב] שמאחר ויש ספק מהם הדברים שהם קלי הבישול, לפיכך יש להחמיר בכל דבר שלא לתתו בכלי שני חוץ ממים ושמן שעליהם נאמר בהדיא שאינם מקלי הבישול. ג. התוס' בדף לט א [ד"ה כל] כתבו שאסור לשרות אוכל בכלי שני משום דמיחזי כמבשל. והקשה המהרש"א כיצד התיר רבי כאן לשרות את השמן בכלי שני, ותירץ, דשאני הכא שהשמן נמצא בתוך הכלי, לכן אינו מיחזי כמבשל. ובמנחת אריאל כתב שיתכן ומותר להפשיר בכלי שני ולא נאמר דין מיחזי כמבשל רק במחמם ממש ולא במפשיר. וראה בחידושי הגרע"א שתמה מה הראיה שכלי שני אינו מבשל, דלמא מבשל כדי קליפה ושאני הכא דמפסיק כלי והוא עומד במקום הקליפה.

[173] א. גירסת רש"י - "שמע מינה הפשרו זהו בישולו". ותמהו הראשונים אם ההפשר הוא הבישול כיצד הותר לעשותו בכלי שני, הרי גם הוא מפשיר את המים. וכתב הריטב"א שרש"י בא ליישב קושייתם, שכתב "הפשרו - במקום הראוי לבישול", כלומר, באמת אין בישול גמור בהפשר, אבל הנחת השמן במקום שהוא יכול לבא לידי בישול ולא רק ליד סולדת, היינו בישולו, מה שאין כן כלי שני, הגם שהוא מביא את השמן ליד סולדת, מכל מקום אינו יכול לבשלו בישול גמור. וכן כתב המהר"ם. אמנם, נתבאר לעיל כי לדעת רש"י מותר להפשיר במקום שהיד סולדת בו ובלבד שיסלק את התבשיל לפני שתהא היד סולדת בו, ולפי זה צריך ביאור מדוע בכלי ראשון אסור להפשיר ולהוציא את השמן לפני שתהיה היד סולדת בו, וצריך לחלק בין מקום שהיד סולדת בו גרידא שמותר להפשיר שם, לבין מקום שיכול לבא לידי בישול שרש"י מודה שאסור להפשיר שם. אך עדיין יקשה לשיטת הרמב"ן שמותר להפשיר אפילו על האש עצמה, מדוע אסור להפשיר את השמן בכלי ראשון. והרשב"א נקט כי לדעת רש"י הפשרו הוא בישול ממש, ומכל מקום בכלי שני מותר מפני שמדובר בחמי טבריה שמן הדין מותר לבשל בהם, לפיכך הקיל להפשיר בהם [למרות שזהו בישולו] בכלי שני. וכך ניתן ליישב גם את שיטת הרמב"ן. ב. הגאונים גרסו "שמע מינה הפשירו לאו זהו בישולו", וכן הסכימו הרי"ף והרשב"א. ולפי שיטתם בכלי ראשון אסור להפשיר למרות שאינו מתבשל מפני שהמקום ההוא ראוי לבשל שהיד סולדת בו. וכמבואר בדבריהם לעיל שאסור להפשיר בכל מקום שהיד סולדת בו. אכן לדבריהם צריך לבאר מדוע מותר ליטול בכלי שני הלא היד סולדת בו כמו כלי ראשון ואסור להפשיר בדבר שהיד סולדת בו. וכתבו התוס' שכלי שני דפנותיו קרים והולך ומתקרר, ולפיכך אף שהוא עצמו היד סולדת בו, התירו להניח בתוכו שמן, מפני שבודאי לא יתחמם השמן עד שתהיה היד סולדת בו. ג. הרשב"א הקשה לדעת רש"י שהפשרו זהו בישולו, נמצא שרבי חולק על רב יהודה אמר שמואל שהשווה מים לשמן שמותר להפשירם ומשמע שהפשירו אינו בישול, ומתרץ הר"ן דבאמבטי בלבד אמרינן הפשרו זהו בישולו.

[174] תמהו הראשונים וכי סברה הגמרא בהוה אמינא שאסור לומר או להרהר בדבר תורה כדי להפריש חבירו מאיסור? וכתב הרמב"ן שהיה לו לומר איני רוצה בדבר זה.

[175] הר"ח ציין שהקושיה אינה מדרבי יוחנן שכן לא מקשינן מאמורא על תנא, אלא שקבלה היתה בידו של רבי יוחנן שכך הוא הדין.

[176] בפשוטו משמע שהקושיה היא כיצד הרהר בדברי תורה במקום האסור בהרהור, ולא על כך שהורה הוראה בפיו בבית המרחץ, שכן לא אמר מפורשות שכלי ראשון אסור וכלי שני מותר. וכן ביאר הריטב"א. ולפי זה מה שאמר "טול בכלי שני" אינה בגדר "הוראה" האסורה במרחץ. אבל רש"י מפרש "היכי עביד הכי - להורות הוראה שהוא דבר תורה בבית המרחץ", ומשמע שגם זו נקראת הוראה. ולפי דבריו ראיית הגמרא מרבה בר בר חנה היא בדרך של כל שכן ומה אם להרהר אסור לדבר לא כל שכן שאסור.

[177] לשיטת רש"י בהערה הקודמת שהנידון הוא על ההוראה בבית המרחץ אזי תירוץ הגמרא הוא שבלשון חול מותר להורות, אבל לשיטת הריטב"א שהאיסור הוא ההרהור מה הועילה הגמרא בתירוצה שמדובר בלשון חול הרי למעשה הרהר בדברי תורה. ובתוס' [ד"ה וכי] כתבו שהרהר בלשון חול. אמנם גם לשיטת רש"י צריך לתרץ כן כדי שלא תיקשי הא הרהר בדברי תורה, ועל כרחך שהרהר בלשון חול. והנה הרש"ש הביא שהרשב"א כתב שכל דבר שמועיל בו הרהור אפשר לאומרו בכל לשון, והיינו משום שלא שייך לשון בהרהור, והשאגת אריה תמה עליו דגם הרהור אדם מהרהר במילים, ואפשר שמותר להרהר רק בלשון הקודש, ומדברי התוס' מבואר גם כן ששייך לחלק בין הרהור בלון הקודש להרהור בלשון חול. אמנם החזון איש [כט ח] חילק בין שני סוגי הרהור, יש הרהור דברים שחושב את התיבות כמו מהרהר את התפילה, ויש הרהור בדבר מופשט שחושב על איזו הלכה או סברא, ולפי זה יתכן שבהרהור המדובר בסוגיין הוא מהרהר את פירוש התיבות שאמר טול בכלי שני, ובזה מודה הרשב"א שיש חילוק בין לשון הקודש ללשון חול.

[178] הר"ן כתב דמכאן משמע שמותר להורות שלא בדרך הוראה כמו לומר טול בכלי שני [דממילא משמע שבכלי ראשון אסור ובכלי שני מותר] גם בזמן שאינו בא להפרישו מאיסור, כי אם ההיתר הוא רק כשבא להפרישו מאיסור היה לו לומר רק אל תניח באמבטי. ולפי זה צריך ביאור שהרי בגמרא אמרו "לאפרושי מאיסורא שאני", ומשמע שבלאו הכי אסור. ומבואר ברמב"ן דבמקום שבא להפרישו מאיסור, מותר להרחיב את ההוראה, ומלבד שיכול להפרישו מאיסור יכול להורות שלא בדרך הוראה, כגון לומר "טול בכלי שני" דמשמע שבכלי ראשון אסור ובזה מפרישו מהאיסור, ועוד מלמדו שלא בדרך הוראה שבכלי שני מותר. אבל להורות בעלמא אסור. אמנם המגן אברהם [פה ה, הובא במ"ב יד] הביא להלכה את דברי הר"ן שמותר להורות שלא בדרך הוראה אף שלא לאפרושי מאיסורא, ויתכן שלמסקנא שהותר לאפרושי מאיסורא אפילו בהוראה גמורה, אזי מותר שלא בלשון הוראה גם כשאינו בא לאפרושי מאיסורא.

[179] בירושלמי מבואר ששאל האם מותר להדיח ואמרו לו אין מדיחין. ולפי זה נמצא שמותר לענות על שאלות בבית המרחץ גם ללא אפרושי מאיסורא, שאם לא כן לא היו עונים לשואל אלא ממתינים אם יבא להדיח יאמרו לו אז אין מדיחין. אבל הרמב"ן נקט שהבבלי חולק ולא הותר להורות אלא כשבא להדיח ממש, שאז מותר להורות לו כדי שלא יכשל, אבל אם שואל סתם אסור להורות. וכן כתבו הרשבא והר"ן. אמנם כשמותר להפריש אזי יכול להוסיף שלא כדרך הוראה וכמבואר לעיל.

[180] יש להבין מה נתחדש במעשה של תלמידו של רבי מאיר יותר ממה שנאמר במעשה דרבי, הרי בשניהם מצינו שהורו הוראה במרחץ, ומסברא צריך לפרש שלאפרושי מאיסורא שאני, ומהי הראיה דקאמרינן "תדע" שכך הוא. ויש בזה כמה דרכים: א. לפי דעת הריטב"א שתמיהת הגמרא "היכי עביד הכי" מתיחסת להרהור בדברי תורה במקום אסור ולא להוראה, שכן מה שאמר "טול בכלי שני" אינה הוראה, נמצא שמהמעשה דרבי מוכח רק שמותר להרהר בדברי תורה לאפרושי מאיסורא, אבל מהמעשה דרבי מאיר מוכח שמותר גם להורות בפה ולא רק להרהר. ב. לפי דברי הרמב"ן שהותר לומר "טול בכלי שני" מפני שזה שלא כדרך הוראה, יש לומר, שבמעשה דרבי מאיר מוכח שמותר אפילו להורות כדרך הוראה, שהרי יכל לומר לו רק "אל תדיח" או שאינו רוצה בהדחה כלל, ובכל זאת אמר "אין מדיחין" משמע שמותר להורות בלשון הוראה כדי להפריש מאיסור. וכעין זה כתבו הכסף משנה [קריאת שמע ג ה] הגר"א [פה ה] והמהרש"א. וכן פסק המגן אברהם [פה ה] שמותר להורות בלשון הוראה. והחיי אדם [ג לה] כתב שיש להחמיר להורות שלא בלשון הוראה. ובבה"ל [ד"ה ואם] דחה את דבריו. ג. המהרש"ל תירץ, במעשה דרבי היה מקום לומר שרבי לא רצה לאפרושי מאיסורא אלא אמר לו שיפשיר בכלי שני כדי שיפשר רק מעט, ואם כן לא נוכל ללמוד מאותו מעשה את הא דאמרינן שמע מינה תלת, לכן הביאה הגמרא ראיה ממקום אחר שמותר לאפרושי מאיסורא כדי ללמד שגם במעשה דרבי היה כן לאפרושי מאיסורא ושמע מינה תלת. ד. ובמהדו"ב תירץ, דרבי מאיר אמר לתלמידו "אין סכין" ולא "אל תסוך", ומוכח שכדי להפריש מאיסור אינו חייב לומר רק בלשון המשתמעת שאל תעשה כן שהיא מניעה בעלמא, אלא יכול לומר את ההלכה ממש "שאסור" לעשות כן. ה. המחצית השקל [פה] כתב, דבמעשה של רבי אין ראיה כל כך שההיתר לומר כן הוא משום אפרושי מאיסורא, כי יתכן שרבי סבר כרבי יהודה דאמר המבשל בשבת בשוגג אסור באכילה ולכן אמר לו שיטול בכלי שני כדי להציל את השמן שלא יאסר, אבל רבי מאיר גופיה סבר שהמבשל בשבת בשוגג מותר באכילה ואם כן כשהפריש את תלמידו על כרחך שהוא משום לאפרושי מאיסורא. וראה בריטב"א שהקשה, כיצד הוכיחה הגמרא ממעשה דרבי מאיר שמותר להורות, הרי יתכן שבמעשה דרבי מאיר הוכרח לומר "אין מדיחין" כדי שלא יכשל, אבל במעשה דרבי לא הפרישו בלבד מהאיסור אלא גם אמר שמותר בכלי שני ומנין לו שמותר להורות כן. ותירץ, דבמעשה דרבי מאיר יכל היה לומר "אל תדיח" והוסיף לומר "אין מדיחין", שמע מינה שמותר להורות גם יותר ממה שצריך להפריש מאיסור, ואם כן הוא הדין במעשה דרבי יכל לומר לו טול בכלי שני. ולפי דבריו המקור לכך שיכול להוסיף הוראה הוא ממה שאמר רבי מאיר "אין מדיחין", ולפי זה יתכן שמותר להורות ממש כדרך הוראה כגון לומר לו כלי שני אינו מבשל, וצריך ביאור מדוע אכן אמר רק טול בכלי שני? וצריך לומר, שאת ההוראה שהיא המפרישה מהחטא מותר להרחיב, ולכן אינו חייב לומר "אל תדיח", אלא יכול לומר "אין מדיחין", אבל להוסיף ולומר היכן מותר להפשיר, זו אינה הפרשה מהחטא אלא תוספת בעלמא, ולכן מותר לאומרה רק שלא כדרך הוראה. אולם הוסיף הריטב"א והקשה, מדוע באמת מותר להוסיף ולומר אין מדיחין ולא די שיאמר "אל תדיח"? ותירץ, שאם היה אומר אל תדיח, יתכן שלא יבין שיש איסור בדבר, ויבא להיכשל פעם אחרת, ועל כן הותר לומר את ההלכה, שעל ידי זה הוא מפרישו מהאיסור.

[181] רש"י: "שגזרו על הזיעה, ועל כרחין בחמי טבריא הוא דהוי, ורבי יהושע בן לוי דאמר לעיל [מ א שגזרו על הזיעה] בימי רבי הוה, אלמא בימי רבי כבר נגזרה". [וראה ברמב"ם בעשרה פרקים [פרק ב] שריב"ל היה תנא. ובתוס' הרא"ש כאן כתב שהיה בסוף ימיו של רבי, וראה במשנה בסוף עוקצין ובתוי"ט, ובחברותא למסכת עוקצין [שיצא לאור זה עתה], בפרק ג, הערה 45. ותמהו הראשונים, דבברכות [כז ב] איתא שרבי נכנס למרחץ בשבת, ומפרש רבא שנכנס להזיע וקודם גזירה היה, ואם כן כיצד פשוט לגמרא כאן שהמעשה אירע בחמי טבריה לאחר גזירה, שמא מדובר במרחץ סתם קודם גזירה ונכנס להזיע. ותירץ בעל המאור שכאן מבואר שנכנס גם לשם סיכה, ואין סכין אלא לאחר רחיצה. וכן כתבו הרשב"א הריטב"א תוס' רא"ש ור"ן. ומכל מקום מתוך הגמרא בברכות ובסוגיין משמע שהגזירה נתקנה בימי רבי. אמנם הפני יהושע העיר, שהגזירה נתקנה כבר בימי רבי מאיר ורבי שמעון שנחלקו לענין שטיפה בחמין [לט ב] האם שטיפה בכלל הגזירה והם היו רבותיו של רבי, ולכן תירץ שהמעשה בברכות היה שנכנס להזיע בחמי טבריה וכדעת הראשונים שהובאו לעיל [מ א בהערה], וגזירה זו נאמרה בזמן רבי.

[182] לכאורה צריך ביאור, היאך הוכיח רבינא שחייב מדאורייתא שמא אמר לו כן משום דאסור מדרבנן וכדמסיק, וכתב המהדורא בתרא, שרבינא סבר שאם האיסור הוא רק מדרבנן לא היה רבי מפריש את רבי יצחק מלהניח בכלי ראשון, שכן מאי אולמיה איסור בישול מדרבנן מאיסור דברי תורה במרחץ, ומכך שהפרישו מהאיסור על ידי שהורה במרחץ, משמע שאסור מדאורייתא. ולפי זה יקשה למסקנת הגמרא שחמי טבריה אסורים מדרבנן, כיצד עבר על דרבנן להפרישו מאיסור דרבנן, וצריך לומר שבבישול בחמי טבריה יש מכת מרדות והוא חמור יותר. ולפי דבריו נמצא שאסור להורות הוראה במרחץ להפריש מאיסור דרבנן. ובעמק ברכה [והיה מחניך קדוש ב] דן האם ההיתר להורות במרחץ הינו משום שעדיף לעבור על האיסור והיה מחניך קדוש כדי להפריש מאיסור, או שמא עצם ההלכה דוהיה מחניך קדוש לא נאמר כשמפריש את חבירו. ועי"ש שהוכיח כמו הצד השני. ולפי זה אין חילוק בין דרבנן לדאורייתא, ובשניהם מותר להפריש.

[183] בשיטה להר"ן הביא יש מי שכתב כיון שטבריה אינם מבשלים מן התורה, אזי גם דבר הצריך הגעלה בכלי ראשון אין לעשותו בחמי טבריה, אבל דבר הצריך הגעלה בכלי שני אפשר להגעילו בחמי טבריה. ותמה עליהם, שהרי בהגעלה צריך שיהא כבולעו כן פולטו וכיום שבלע מחמי האור אינו פולט בחמי חמה ואם כן הגעלה אינה מועילה גם לדבר הצריך כלי שני. וכן פסק השו"ע [תנב ה].

[184] רש"י מפרש שהספק הוא האם עקר את רגליו או לא. והיינו האם גזרו שלא לשוט גם במקום שאין חשש שמא יתקין חבית של שייטים. והרי"ף מפרש את הספק באופן אחר, וביארו דבריו הרמב"ן והר"ן שרבי אבהו הסתפק האם גזרו שלא לשוט באופן שהוא עוקר מים מן הבריכה מפני שזה דומה לנהר, או שמא לא גזרו בבריכה כלל ומותר לעקור ממנה מים. [ובתנאי שלא יעברו ארבע אמות ברשות הרבים]. ולכן אמר לא ידענא אם עקר מים ומותר לעשות כן בבריכה או שמא לא עקר. ובעל המאור נקט שלדעת הרי"ף הספק הוא האם יש לחוש לאסור לשוט בבריכה שמא ינתזו המים מחוץ לבריכה ויעברו ארבע אמות ברשות הרבים.

[185] רש"י מפרש את הרבותא בכך שאסור לשוט בבריכה העומדת בחצר, שאף על פי שאין בה חשש שמא יתיז ד' אמות אסור לשוט בה. משמע מדבריו שבבריכה העומדת מחוץ לחצר אסור לשוט שמא יתיז ארבע אמות, ולא רק בגלל הגזירה שמא יתקין חבית של שייטים. וכן כתב המשנה ברורה [שלט ד ועיין בשעה"צ ג שמקורו מרש"י]. ולפי זה ראית הגמרא שאסרו לשוט גם במקום שאין חשש שמא יתקין חבית של שייטים, היא רק ממה שאסור לשוט בבריכה שבחצר, דאסור מחמת הגזירה. ונפקא מינה למסקנא, דמתרצינן שהברייתא מדברת בבריכה שאין לה גדר שהיא נראית כנהר, אבל כשיש לה גדר מותר. ואם אכן ישנו חשש שמא יתיז חוץ לארבע אמות, אזי בבריכה שמחוץ לחצר אסור לשוט אפילו אם יש לה גדר. וכן מסיק הביאור הלכה [שם ד"ה ואם] ובמהרש"ל נקט בדעת רש"י, שגם מחוץ לחצר האיסור הוא מחמת הגזירה שמא יתקין חבית, ולא בגלל החשש שמא יתיז מחוץ לארבע אמות. ולפי דבריו ראית הגמרא היא בין מבריכה שבחצר ובין מבריכה שמחוץ לחצר, ואם כן למסקנא אם אין גדר, בשתיהן אסור, ואם יש גדר, בשתיהן מותר. ולדעת הרי"ף לפי הרמב"ן ראיית הגמרא מהברייתא היא שאסור לעקור מים מן הבריכה מפני שנראה כנהר, ולפי זה אין חילוק בין עומדת בחצר לעומדת מחוץ לחצר ובשניהם אסור דנראה כנהר. והרבותא היא שגם בחצר, כשניתזים מים נראה הדבר כנהר. [וראה הערה הבאה בקושיית הביאור הלכה]. ובעל המאור לפי דרכו בדברי הרי"ף, הקשה דבברייתא מבואר שאפילו בחצר אסור ומשמע שהחשש אינו משום שמא ינתזו מים ויעברו ארבע אמות ברשות הרבים. ולפיכך הסיק כרש"י.

כי האי תנא [כמו תנא זה] ששנינו דבריו בברייתא, כשקורא לאלה שעברו על תקנת חכמים: "עוברי עבירה".

בתוספתא שנינו שאמבטיאות של כרכים מטייל בהן ואינו חושש אף אם בתוך כך הוא מזיע. אמר רבא: זהו דוקא באמבטיאות של כרכין, אבל של כפרים — לא. מאי טעמא [מה טעם ההבדל] — כיון דזוטרין נפיש הבלייהו [שקטנים הם מרובה הבלם], ואף בדרך הילוך בלבד אפשר להגיע בהם לידי זיעה.

א תנו רבנן [שנו חכמים] מתחמם אדם כנגד המדורה בשבת, ויוצא ממקומו, ומשתטף אחר כך בצונן. ובלבד שלא ישתטף בצונן תחילה ויתחמם אחר כך כנגד המדורה. וטעם האיסור: מפני שמפשיר (מחמם עד כדי פושרים) את המים שעליו. ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: מיחם אדם החש במיעיו אלונטית [מגבת] ומניחה על בני מעים שלו אף בשבת, ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת שמא ישפכו המים ויבוא לסוחטם (תוספות) ויעשה דבר האסור בשבת. ודבר זה אפילו בחול אסור, מפני חשש הסכנה, שאם המים חמים ביותר עשויים הם לגרום כוויה לכשישפכו עליו.

ב מעין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: מביא אדם קיתון (ספל קטן) מלא מים ומניחו כנגד המדורה בשבת. לא בשביל שיחמו המים, שהרי אסור לבשל בשבת, אלא בשביל שתפיג צינתן, שמותר לגרום למים שלא יהיה קרים כל כך בשבת. ר' יהודה אומר: מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה. לא בשביל שיבשל (יתבשל) השמן, אלא בשביל שיפשר. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אשה סכה ידה בשמן ומחממתה אחר כך כנגד המדורה, וסכה אחר כך בשמן מחומם זה לבנה הקטן, ואינה חוששת משום בישול בשבת.

איבעיא להו [נשאלה להם, לבני הישיבה] שאלה זו: חימום שמן בדרך זו בשבת מה הוא דינו לתנא קמא [הראשון] המתיר במים, האם גם בו התיר? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שדעת התנא הראשון להתירא [להתיר] בשמן, רב נחמן בר יצחק אמר שדעת התנא הראשון לאיסורא [לאסור]. ולהבנת הדברים מסבירים: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שדעת התנא הראשון להתירא [להתיר]. מסבירים את המשנה כך: שמן אף על פי שהתחמם עד כדי שהיד סולדת בו (שהיד נרתעת ממנו מפני חומו) — מותר. וטעמו של דבר, כי סבר [סבור] התנא קמא [הראשון] ששמן אין בו משום בשול, שכדי לבשל שמן עד כדי רתיחה יש צורך בחום גבוה מאד, וחימום בלבד אין בו משום בישול. ואתא [ובא] ר' יהודה למימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, ואולם הפשרו לא זה הוא בשולו. ועל כן מותר להניח פך שמן כנגד המדורה כדי להפשירו, אף שאסור לחממו לכדי בישול. ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל למימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. והתיר רק במקרה המיוחד שהאשה סכה ידה בשמן, ומחממתה וסכה בו את בנה.

ואילו רב נחמן בר יצחק אמר: שדעת התנא הראשון היא לאיסורא [לאיסור], והוא מפרש את המחלוקת בצורה הבאה: לדעת התנא הראשון שמן אף על פי שאין היד סולדת בו, שעדיין ניתן לגעת בו על אף חומו — אסור לחממו יותר. קסבר [סבור] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. ואתא [ובא] ר' יהודה להקל ולמימר [לומר] שהפשרו לא זהו בשולו. ואתא [ובא] רבן שמעון בן גמליאל לחלוק על ר' יהודה ולמימר [לומר] ששמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. על כך מקשים: הרי לדרך הסברה זו דעת רבן שמעון בן גמליאל היינו [זוהי] בדיוק דעת התנא קמא [הראשון], ומה ההבדל ביניהם? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה אם עושים זאת כלאחר יד ולא בדרך הרגילה, שלדעת תנא קמא אסור לחמם את השמן בכל צורה, ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל מותר להפשירו על ידי שינוי.

להלכה אמר רב יהודה אמר שמואל: אחד שמן ואחד מים אם מחמם אותם עד שתהא יד סולדת בו — אסור. ולחממו באופן שאין יד סולדת בו — מותר. ושואלים: והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק] יד סולדת בו? שהרי אין כל הידים שוות ברגישותן לחום. אמר החכם רחבא: כל שכריסו של תינוק נכוית בו הוא שנקרא "יד סולדת בו".

מענין זה אמר רב יצחק בר אבדימי: פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ בשבת לשמשו, ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי כדי שיתחמם השמן מעט לצורך סיכה. ואמר לי: טול מן המים שבמרחץ בכלי שני ותן בו את השמן. ומעירים: שמע מינה תלת [למד ממנה, מהערתו זו של רבי, שלוש הלכות]. שמע מינה [למד ממנה] כי שמן יש בו משום בשול, שמשום כך אסר להניחו באמבטי. ושמע מינה [ולמד ממנה] שכלי שני בכל מקרה אינו חם ואינו מבשל. ושמע מינה [ולמד ממנה] כי בשמן הפשרו — זהו בשולו.

ג על סיפור זה תוהים: היכי עביד הכי [איך עשה רבי כך] להורות לתלמידו הלכה בהיותו בבית המרחץ, והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ובית הכסא! וכי תימא [ואם תאמר] כי בלשון חול אמר ליה [לו], והאמר [והרי אמר] אביי: דברים של חול מותר לאומרן אף בבית המרחץ בלשון קודש, ודברים של קודש אסור לאומרן במרחץ אפילו בלשון חול! ומשיבים: אפרושי מאיסורא שאני [להפריש מאיסור דינו שונה], ומותר.

תדע שכן הוא, שכן אמר רב יהודה אמר שמואל: מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ בשבת ובקש להדיח את הקרקע לנקותה. ואמר לו ר' מאיר: אין מדיחין את הקרקע בשבת. ביקש התלמיד לסוך לו את קרקע בשמן. אמר לו: אין סכין. אלמא [מכאן] כי אפרושי מאיסורא שאני [להפריש מאיסור שונה], הכא נמי לאפרושי מאיסורא שאני [כאן גם כן, במקרה של רבי להפריש מאיסור שונה], ומותר.

אמר רבינא: שמע מינה [למד ממנה] כי המבשל בחמי טבריה בשבת — חייב. דהא [שהרי] מעשה שהיה ברבי לאחר גזירה הוה [היה], ואמר ליה [לו] לתלמידו: טול מים חמים בכלי שני ותן בו את השמן. והרי שאם היה מבשל במים החמים עצמם היה בכך איסור מדין תורה. ומאחר שמעשה רבי היה לאחר שגזרו שלא לרחוץ בשבת בחמין, מוכרחים לומר שרחיצה זו באמבטי היתה בחמי טבריה. ומקשים: איני [וכי כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רב חסדא כי המבשל בחמי טבריה בשבת — פטור! ומשיבים: אין כאן סתירה, אלא מאי [מה] משמעות "חייב" נמי דקאמר [גם כן שאמר רבינא] — לא שיהא חייב סקילה או קרבן חטאת על בישול בחמי טבריה כעובר על דברי תורה, אלא מכת מרדות, שמלקים כל העובר על דברי חכמים במזיד.

ד אמר ר' זירא: אנא חזיתיה [אני ראיתיו] את ר' אבהו ששט באמבטי בשבת, ולא ידענא [ידעתי] אי [אם] עקר רגליו ושחה ממש במים, אי [אם] לא עקר. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שלא עקר רגליו, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: לא ישוט אדם בשבת בבריכה מלאה מים, ואפילו עומדת הבריכה בחצר שאין מקום לחשוש לאיסור, בכל זאת אסרו חכמים! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זו] שאסרו לשוט בשבת בבריכה הרי זה בבריכה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Rabba’s statement is according to this tanna in the baraita, who referred to those who violated a rabbinic decree as transgressors.

It was taught in a Tosefta: In bathhouses in cities, one may stroll through them and, even if he sweats while doing so, need not be concerned. Rava said: This applies specifically to bathhouses in cities; but in villages, no, it does not apply. What is the reason for this distinction? Since the bathhouses in the villages are small, their heat is great, and even merely walking through them will certainly cause one to sweat.

The Sages taught: One may warm himself opposite a bonfire on Shabbat and emerge and rinse in cold water as long as he does not first rinse in cold water and then warm himself opposite the bonfire. This is prohibited because he thereby warms the water on his body and renders it lukewarm. The Sages also taught: A person whose intestines are painful may heat up a towel [aluntit] and place it on his intestines even on Shabbat. This is permitted as long as one does not bring a kettle of water and place it on his intestines on Shabbat, lest the water spill and he come to wring it out (Tosafot), which is a prohibited labor on Shabbat. And placing a kettle directly on his intestines is prohibited even on a weekday due to the danger involved. If the water is extremely hot it could spill and scald him.

Similarly, the Sages taught: One may bring a jug [kiton] full of cold water and place it opposite the bonfire on Shabbat; not so that the water will heat up, as it is prohibited to cook on Shabbat, rather to temper the cold, as one is permitted to render water less cold on Shabbat. Rabbi Yehuda says: A woman may take a cruse of oil and place it opposite the bonfire; not so the oil will cook, rather, so it will warm until it is lukewarm. Rabban Shimon ben Gamliel says: A woman may smear her hand with oil, and heat it opposite the fire, and afterward smear her young son with the heated oil, and she need not be concerned about cooking on Shabbat.

A dilemma was raised before the Sages: With regard to heating oil in this manner on Shabbat, what is its legal status according to the first tanna, who permits doing so with water? Does he permit oil as well? Rabba and Rav Yosef both said that the opinion of the first tanna is to permit doing so in the case of oil. Rav Naḥman bar Yitzḥak said that the opinion of the first tanna is to prohibit doing so. Rabba and Rav Yosef both said that the opinion of the first tanna is to permit doing so. The Gemara explains the dispute in the mishna: Oil, even though it is heated to the point at which the hand spontaneously recoils [soledet] from its heat, is permitted to be heated in this manner. The reason is because the first tanna holds that oil is not subject to the prohibition of cooking. Cooking oil to its boiling point requires a very high temperature; merely heating it is not considered cooking. And Rabbi Yehuda came to say that oil is subject to the prohibition of cooking; however, warming it to a lukewarm temperature is not tantamount to cooking it. Therefore, it is permitted to place a jar of oil near the fire in order to raise its temperature, though it is prohibited to heat it to the point of cooking. And Rabban Shimon ben Gamliel came to say that oil is subject to the prohibition of cooking, and warming it is tantamount to cooking it. He permitted it only in the specific case of a woman who smeared her hand with oil, heated it, and smeared her son with it.

Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The opinion of the first tanna is to prohibit doing so. He explains the dispute in the following manner: According to the first tanna, with regard to oil, even if the heat is not so great that the hand spontaneously recoils from it, it is prohibited to heat it. He holds that oil is subject to the prohibition of cooking, and warming it is tantamount to cooking it. And Rabbi Yehuda came to say, leniently, that warming it is not tantamount to cooking it. And Rabban Shimon ben Gamliel came to disagree with Rabbi Yehuda and to say that oil is subject to the prohibition of cooking, and warming it is tantamount to cooking it. The Gemara questions: According to this explanation, the opinion of Rabban Shimon ben Gamliel is identical to the opinion of the first tanna. What is the difference between them? The Gemara answers: There is a practical difference between them in a case where this is done in a backhanded manner, i.e., not as it is typically done. According to the first tanna, it is totally prohibited to heat the oil, whereas according to Rabban Shimon ben Gamliel, it is permitted to heat the oil in a backhanded manner.

Rav Yehuda said that Shmuel said that the halakha is: With regard to both oil and water, heating either one to the point where the hand spontaneously recoils from it is prohibited. Heating either one to the point where the hand does not spontaneously recoil from it is permitted. The Gemara asks: And what are the circumstances in which a hand spontaneously recoils from it? Not all hands are equal in their sensitivity to heat. The Sage, Raḥava, said: Any water that could cause a baby’s stomach to be scalded is considered water from which the hand spontaneously recoils.

Rav Yitzḥak bar Avdimi said: One time I followed Rabbi Yehuda HaNasi into the bathhouse on Shabbat to assist him, and I sought to place a jar of oil in the bathtub for him, to heat the oil somewhat before rubbing it on him. And he said to me: Take water from the bath in a secondary vessel and place the oil into it. The Gemara remarks: Learn from this comment of Rabbi Yehuda HaNasi three halakhot: Learn from it that oil is subject to the prohibition of cooking. This explains why he prohibited placing it in the bathtub. And learn from it that a secondary vessel is not hot and does not cook. And learn from it with regard to oil that warming it is tantamount to cooking it.

The Gemara is astonished by this story: How did Rabbi Yehuda HaNasi do this? How did he teach his student halakha in the bathhouse? Didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan said: In all places, it is permitted to contemplate Torah matters except for the bathhouse and the bathroom? And if you say that he spoke to him in a secular language, didn’t Abaye say: Secular matters are permitted to be spoken in the sacred language, Hebrew, even in the bathhouse, and sacred matters may not be spoken in the bathhouse even in a secular language? The Gemara answers: It was permitted for Rabbi Yehuda HaNasi to conduct himself in that manner because he was preventing an individual from violating a prohibition, which is different.

Know that this is so, as Rav Yehuda said that Shmuel said: There was an incident where a student of Rabbi Meir followed him into the bathhouse on Shabbat and sought to rinse the floor in order to clean it. And Rabbi Meir said to him: One may not rinse the floor on Shabbat. The student asked if it was permitted to smear the floor with oil. He said to him: One may not smear the floor with oil. Apparently, preventing one from violating a prohibition is different. Here too, in the incident involving Rabbi Yehuda HaNasi, preventing one from violating a prohibition is different and permitted.

Ravina said: Learn from it that one who cooks in the hot springs of Tiberias on Shabbat is liable, as the incident with Rabbi Yehuda HaNasi was after the decree, and he said to his student: Take hot water in a secondary vessel and place the oil into it. Had he cooked the oil in the hot water itself, he would have violated a Torah prohibition. Since the incident with Rabbi Yehuda HaNasi took place after the Sages issued a decree to prohibit bathing in hot water on Shabbat, it must have taken place in a bath in the hot springs of Tiberias. The Gemara challenges this: Is that so? Didn’t Rav Ḥisda say that one who cooks in the Tiberias hot springs on Shabbat is not liable? The Gemara answers: There is no contradiction. What, too, is the meaning of the term liable that Ravina said? It does not mean that one who cooked in the hot springs of Tiberias is liable to be stoned or to bring a sin-offering like one who violates a Torah prohibition. Rather, it means liable to receive lashes for rebelliousness, which one receives for intentionally violating rabbinic decrees.

Rabbi Zeira said: I saw Rabbi Abbahu floating in a bath on Shabbat, and I do not know if he lifted his feet and was actually swimming in the water, or if he did not lift his feet. The Gemara questions Rabbi Zeira’s uncertainty. It is obvious that he did not lift his feet, as it was taught in a baraita: A person may not float in a pool full of water on Shabbat, and even if the pool was in a courtyard, where there is no room for concern lest he violate a prohibition. This is not difficult; this baraita is referring to a place

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ואפילו זיעה אסרו להן אלא צונן בלבד. ראו שאין הדבר עומד חזרו והתירו להן חמי טבריא בלבד. וזיעה במקומה עומדת באיסור אמר רבא מאן דעבר על דברי חכמי' שרי למיקריי' עבריינא. כי האי תנא דתנא משרבו עוברי עבירה:

תנא אמבטאות של כרכין מטייל בהן ואינו חושש. והני מילי דכרכין אבל דכפרין כיון דזוטרן נפיש הבליהון:

ת"ר מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא (ומשתטף בצונן) [ובלבד שלא ישתטף בצונן] ויתחמם כנגד המדורה מפני שנפשרו המים שעליו:
ת"ר מיחם אדם אלונטית ומניחה ע"ג מעיו בשבת ובלבד (ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שתפשר המים) שלא יביא קומקומוס של חמין ויניחנו על גבי מעיו בשבת. ודבר זה אפילו בחול [אסור] מפני הסכנה שלא יכוה:
ת"ר מניח אדם קיתון של מים כנגד המדורה לא שיחמו אלא כדי שתפוג צינתן. ר' יהודה אמר מנחת אשה פך שמן כנגד המדורה לא שיתבשל אלא כדי שתפשר.

רשבג"א אשה סכה ידה שמן כנגד המדורה. וסכה לבנה קטן ואינה חוששת:

איבעיא להו שמן מה לי בו אמר ת"ק. ואסיק' אמר רב אמר שמואל אחד שמן ואחד מים אם נתחמם כשעור שהיד סולדת בו אסור אין היד סולדת בו מותר. ושיעור שהיד סולדת בו. פי' (פירוש') [בירושל'] שהיד שולטת בו סולדת היא שולטת והוא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו. הא מעשה דר' שבקשו לו פך של שמן באמבטי ואמר להן טלו בכלי שני ותנו. שמעינן מינה תלת. ש"מ שמן יש בו משום בישול. ולפיכך בכלי ראשון אסור. שנמצא מבשל שמן בשבת. וש"מ מדשרי בכלי שני דכלי שני אינו מבשל.

וש"מ הפשרו לא זהו בישולו:

אמר רבינא ש"מ המבשל בחמי טבריא הואיל וגזרו רבנן עלייהו חייבין מכת מרדות מדרבנן. ואקשינן דר' היאך מורה הוראה במרחץ ואמר טלו בכלי שני כלומר זהו מותר וזהו אסור. והא"ר יוחנן כל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא. ולא דאקשינן מדברי ר' יוחנן לר' דר' יוחנן לגבי דר' תלמיד קטן הוא.

ובלבד שלא ישתטף ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו. פי' משום גזיר' מרחצאות נגעו בה שנמצא כרוחץ במים פושרין אבל משום הפשרה עצמה מותרת שהרי שנינו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן ותנ"ה לא בשביל שיחמו אלא שתפיג צינתן דהיינו הפשר כדמוכח שמעתא בבעי' בשמן (מי לא אמר ת"ק) [מה לי אמר ת"ק]. ודקאמרי' שמן אע"פ שהיד סולדת בו מותר כלומר אינו דומה למים פושרין דשרי' אין היד סולדת בו דהיינו הפשר ואסרי' יד סולדת בו וכן כולה שמועה מתפרשת ור"י אמר שמואל שרי בתרווייהו אין יד סולדת בהן דהיינו הפשר וש"מ דהפשר אפי' כנגד המדורה ממש מותר ועוד מדר"י נשמע לרבנן דכיון דסבר ר"י בשמן הפשרו לא זהו בשלו שרי לי' כנגד המדורה ממש. ובס' התרומה מתבלבלין בדבר זה מן הירושל' שיש בסוגי' זו דברים סותרין גמ' שלנו ואין לי להאריך. ומסתברא דלאו דוקא כנגד המדור' אלא על גבה ממש כדתנן במיחם אבל נותן לתוכן מים מרובין וכו' ודא ודא אחת היא.

לאפרושי מאיסורא שאני. שמעי' (מדקא) [מהא ד]שרי לי' לאיניש למימר לי' בבית המרחץ עביד לי הכי והכי ואע"ג דממילא הויא הוראה ובלבד שלא יאמר דרך הוראה (דהכא) והכא דהוה מצי למימר לי' לא תתהפך באמבטי והופרש מן האיסור וא"ל טול בכלי שני ותן וכי הוה ק"ל בגמ' אמאי עביד הכי משום שמנעו מלהביא באמבטי הוא וכדמייתי לה תדע ממעשה דר"מ. ואפשר שלא הותר אלא להפריש מאיסורא דרך אותה הוראה דכיון דאית לי' לאפרושי מאיסורא מצי למימר מילתא אגב אורחי' ומיהו הכירא הוא דשרי וא"ת היאך עלה על דעת שיניחנו לעשות איסור ולא יאמר לא תעשה א"ל משום דהוי מצי לי' למימר כמי שאינו רוצה בדבר זה ולא שימנענו בשביל איסור. ובירושל' התירו אפי' לשאול. וגרס התם שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבה"כ כחדא רשב"י על מסחי עם ר"מ א"ל מה שנדיח א"ל אסור מהו שנקנח א"ל אסור ולא כן שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף א"ל אסור ואסור דאמרית לך אסור (אשבת) [אשכח] תני שואלין הלכות בית המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבה"כ ומסתמא בגמ' דילן לא שרי אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר"מ נמי לאו הכי הוה כדמייתי לה בירושלמי אלא כדאמרינן הכא ביקש להדיח וכו':

הא דתנו רבנן מתחמם אדם כנגד המדורה וכו' ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה. פירש ר"ת ז"ל: מפני שנראה כמפשיר מים שעליו. וסייעה מדגרסינן בירושלמי (דפרקין ה"ד) יורד אדם וטובל בצונן ועולה ומתחמם כנגד המדורה דברי רבי מאיר וחכמים אוסרין, יאות אמר רבי מאיר מה טעמון דרבנן, כההיא דאמר רבי זעירא בשם רב חייא מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת.
ויש מקשים לפירוש זה דהפשרה עצמה מותרת היא, שהרי שנינו (לקמן שבת מא, א) אבל נותן לתוכו מים כדי להפשירן, ותניא נמי בסמוך לא בשביל שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן, והפגת צינתן היינו הפשר כדמוכחא כולה שמעתין, ושמע מינה דהפשר מותר אפילו כנגד המדורה ממש. ומיהו אינו קשה כל כך דמתניתין וברייתא לא שרו אלא בהפשר דלא אפשר למיתי לידי בישול כגון מים מרובין ואי נמי כנגד המדורה במקום שאין היד סולדת בו, אבל בירושלמי פירשוה לההיא בהפשר שבמקום שהיד סולדת בו. ותדע לך דאם כן לותביה בירושלמי לההיא סברא ממתניתין דאטו מי לא ידעי לה למתניתין, ואי נמי פליגא ההיא אמתניתין לימא מתניתין פליגא על רבנן.
ויש מפרשים שאינו משום איסור עצמו של הפשר, אלא שנראה כרוחץ במים פושרין. ונכון הוא.

מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפיג צינתן. פירש רש"י ז"ל: לא שיניחם שם עד שיחמו אלא שתפיג צינתן במקצת. ונראה מתוך פירושו שאפילו כנגד המדורה ממש במקום הראוי לבשל מותר להפשיר, שלא אסרו אלא שלא יניחם כדי שיחמו כלומר: שיתבשלו אבל כדי הפשר מותר בכל מקום. ובודאי שכן נראה מלשון כדי שיחמו וכדי שתפיג צינתן. ולדבריו הא דאמר רב יהודה אמר שמואל אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר, לא במקום שהיד סולדת ומקום שאין יד סולדת קאמר, אלא כשהניחן עד שתהא יד סולדת קאמר. ומכל מקום על גבי האש ממש אסור מפני שנראה כמבשל, דהא אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו אסור להחזיר בכירה שאינה גרופה וקטומה וכל שכן לתת לכתחילה ואפילו להפשיר, ולא התירו כאן אלא כנגד המדורה בלבד.
וקשיא לי, דהא תנן (לקמן שבת מא, א) המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן כדי שיחמו אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ופירשה רב אדא בר מתנא המיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים מועטין כדי שיחמו אלא מים מרובין כדי להפשירן, ואם איתא דבכל מקום מותר להפשיר ובלבד שיזהר שלא יחם, אם כן אפילו מועטין יהא מותר ובלבד שלא יניחם שם כדי שיחמו. ואין מן הסברא לומר דמיחם שפינה ממנו מים אם נתן לתוכו מים מועטין מיד ישובו המים חמין ואי אפשר להפשיר בו מים מועטין, דמי עדיף מאש. ושמא יפרש רש"י ז"ל, דכיון שדרכן לתת לתוך המיחם או לתוך הכוס לעמוד שם ומסתפקין מהן מעט מעט, חיישינן שאם יתן לתוכן מים מועטין שמא יתעכבו שם עד שיחמו, אבל כנגד המדורה לא חיישינן דנגד המדורה פעמים שאדם מחמם שם פעמים שאדם מפשיר שם. ועוד יש לי לומר דאורחא דמלתא נקט, שדרך ליתן לתוכו פעמים להחם פעמים להפשיר, מועטין להחם מרובין להפשיר.
ועדיין קשה לי לפי גירסת הספרים והיא גירסתן של גאונים ז"ל, הא דאמרינן בסמוך במעשה דר' יצחק בר אבדימי שנכנס אחר רבי לבית המרחץ ואמר לו טול בכלי שני ותן, ואמר שמע מינה תלת, שמע מינה שמן יש בו משום בישול, ושמע מינה כלי שני אינו מבשל, ושמע מינה הפשרו לא זהו בשולו, אלמא אף על פי שהפשרו לא זהו בשולו להפשירו בכלי ראשון לא, מפני שלא התירו להפשיר במקום הראוי לבשל גזירה שמא יבשל. אבל רש"י ז"ל ורבותינו בעלי התוס' ז"ל גורסים: ושמע מינה הפשרו זהו בשולו, ולפי גירסתם אינו קשה עליו מה שהקשיתי. אבל מכל מקום אין גירסתם עולה יפה, דאם איתא מה לי ראשון מה לי שני כל מקום שהוא מתבשל אסור, דלא אמרו כלי ראשון וכלי שני אלא מפני שזה מבשל וזה אינו מבשל. ותנינא (לקמן שבת קמה, ב) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת, חוץ מן המליח הישן וקוליס האספנין שהדחתן זהו גמר מלאכתן, אלמא כל שהוא מתבשל בין בכלי ראשון בין בכלי שני ואפילו בהדחה בעלמא חייב.
ושמא נאמר, דכיון דההיא דרבי בחמי טבריא הוה כדאיתא בסמוך ובחמי טבריא אפילו מבשל לגמרי אינו מדאורייתא, לא אסרו אלא בכלי ראשון דבעלמא מבשל, אבל כלי שני כיון דבעלמא אינו מבשל ואף כאן ליכא אלא הפשר דבעלמא אינו בישול אע"ג דלגבי שמן הפשרו זהו בישולו לא גזרו עליו בכלי שני.
ומכל מקום אינו מחוור, דאם כן האי מסקנא דאמרינן ושמע מינה תלת, פליגא אדרב יהודה אמר שמואל דאמר בשמן אין יד סולדת בו מותר, ואפילו כנגד המדורה, אלמא הפשרו לא זהו בשולו. ועוד דהיאך אפשר דשמעינן מינה הפשרו זהו בשולו, אדרבה נימא משום דסבירא ליה הפשרו לא זהו בשולו קאמר ליה דיכול ליתן בכלי שני דאי הפשרו זהו בשולו אף בכלי שני היה אוסר, וזה היה יותר פשוט וראוי לומר כדי שתהא תקנתן כעין דאורייתא, דכי היכי דבתולדות האור כל שהפשרו בשולו אסור בכלי שני בשלו בחמי טבריה נמי שאסרו מדבריהם כן.

והנכון שנאמר, שלא התירו להפשיר אלא במקום שאין היד סולדת בו, אבל במקום שהיד סולדת בו אסור אפילו להפשיר גזירה שמא יניח שם עד שיתבשל, ואפילו בכלי ראשון של חמי טבריא אסרו כן משום דכל מאי דתקון כעין דאורייתא תקון.
והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם בריש פרקין דכירה: אמר רבי זעירא בשם רב יהודה מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו, ואפילו במקום שאין היד שולטת עד היכן, ר' יודה בן פזי ר' סימון בשם רבי יוסי בר חנינא עד כדי שהוא נותן ידו לתוכה והיא נכוית.
ובהא מיתרצא לן הא דאמרינן לקמן בריש פרק במה טומנין (שבת מח, א) רבה ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא, חזיוה לההוא עבדא דאנח כוזא דמיא אפומא דקומקמא, נזהיה רבא, אמר ליה ר' זירא מאי שנא ממיחם על גבי מיחם, אמר ליה התם אוקומי קא מוקים הכא אולודי קא מוליד, ודייקי בה רבוותא ז"ל היכי דמי, אי אנחיה לבשל מאי טעמא דר' זירא, מי לא ידע מתניתין דקתני אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל דתולדת האור לכולי עלמא אסור וחייב חטאת, ואי להפשיר מאי טעמא דרבה והא קתני המיחם שפינהו וכו' אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ותניא הכא ממלא אדם קיתון של מים ונותן כנגד המדורה. ועוד תניא בהדיא בתוספתא פ"ד (ה"ה) ממלא אדם כוס של יין ונותן על פי מיחם לא שיחם אלא שתפיג צינתו, ותירץ רבנו יצחק בר' שמואל הידוע בעל התוס' ז"ל, דלעולם להפשיר אלא שהיה ראוי להתבשל שם, ור' זירא סבר דכיון שאין דעתו רק להפשיר מותר, והיינו מיחם על גבי מיחם, ורבה סבר דהתם הוא דשרי מפני שכבר הוחמו ואינו יכול אלא להעמיד חומן, אבל הכא שהן ראויין להתבשל אפילו להפשיר אסור דכל שהוא מוליד חום כלומר: שמתחיל בו בשול במקום הראוי לבשל אסור גזירה שמא יבשל, ואף על פי שיש בזה תירוצים אחרים כמו שנכתוב שם בס"ד.
ומכל מקום מסתברא דאינו אסור כנגד המדורה ולא בכלי ראשון אלא צונן שלא נתבשל וגזירה הפשר אטו בשול, אבל צונן שנתבשל אפילו בכלי ראשון או כנגד המדורה ואפילו במקום שהיד סולדת בו מותר, והוא שלא יתן על גבי האש או על גבי כירה ממש. ותדע לך, דהא תנינא (לעיל שבת לט, א) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת, כלומר: אפילו בכלי ראשון, ואע"ג דתולדת האור כאור והמבשל בה חייב חטאת כמבשל על האש ממש.
ואע"ג שאסרו להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה וליתן לכתחילה אפילו בגרופה וקטומה ואפילו דבר חם ומבושל לגמרי, התם היינו טעמא משום דמחזי כמבשל לפי שדרך בשול בכך, אבל כנגד המדורה או בכלי ראשון שאין דרכם של בני אדם לבשל כן רוב הפעמים אינו נראה כמבשל אלא כמפיג צינה. והלכך כל היכא דאיכא למיגזר באותו דבר ממש משום בשול, כמים או שמן שלא נתבשלו וכיוצא בהן אסור גזירה שמא ישהה ויבא לידי בשול, אבל מה שנתבשל לא גזרינן שמא יבא לבשל בעלמא.
ופינה ממיחם למיחם דסלקא לן בתיקו לעיל (שבת לח, ב), ההיא במחזיר מיחם שני על גבי כירה היא ובמקום שהיה מיחם ראשון נתון.
ולא עוד אלא אפילו תבשיל שלא נתבשל כלל אם הוא דבר קשה להתבשל, כגון בשר וכיו"ב שאינו מתבשל בכלי ראשון ולא כנגד המדורה, אפילו במקום שהיד סולדת בו מותר.
וכללא דמלתא כל מקום שאין בא שם לידי בשול וכל דבר שאין בו משום בשול בין בכלי ראשון בין כנגד המדורה מותר ולא אמרו דסולדת אסור אלא במים ויין ושמן שהם (קשים) [קלים] להתבשל ובחמין שלא הוחמו כדי בישולן והראיה מדאמרינן לקמן בגמרא האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא שאנו אלא תבלין אבל מלח לא דאפילו בכלי ראשון לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר רב נחמן מילחא צריכה בישולא כבשרא דתורא. ועוד מדאמרינן הכא שמן אף על גב שהיד סולדת בו מותר קסבר שמן אין בו משום בישול ואמרינן נמי גבי עובדא דרבי דאמר לו לרבי יצחק בר אבדימי טול בכלי שני ותן ש״מ שמן יש בו משום בשול דאלמא אם לא היה בו משום בישול אפילו כנגד מדורה במקום שהיד סולדת או בכלי ראשון מותר. וממה שאנו צריכין לדעת בכל מקום שאמרו כדי שתפיג צינתן היינו הפשר. והפשר היינו כל שלא הגיע לבשולו וכדמוכח בכולה שמעתין. ועוד תנן המחם שפינהו לא יתן לתוכו מים צונן בשביל שיחמו אלא נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן. ומכלל דברים אלו מותר לתת על גבי קדרה בשבת תבשיל שנתבשל מע״ש כל צרכו כגון פנאדיש וכיוצא בהן כדי לחממן ואפילו תהא היד סולדת בו ואף ע״פ שהקדרה נתונה על גבי האש לפי שאין דרך בשול בכך ואינו אלא כנותן בצד המיחם או כנגד המדורה והרי אין כאן משום חשש בישול אבל להטמין תחת הבגדים הנתונים על גבי מיחם ודאי מסתברא דאסור דהא נראין הדברים שאסור להטמין משחשכה אפילו תבשיל שנתבשל כל צרכו ואפילו בדבר שאינו מוסיף דפרקין דבמה טומנין ובמה אין טומנין בסתם תבשילין שנוי לא שנא הגיע למאכל בן דרוסאי ולא שנא קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי ולא שנא נתבשל כל צרכו ובין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו מדאפליגי בפרקין דהכא באלין מילי בענין שיהוי ולא אפליגו בהו גבי הטמנה ש״מ לא שנא הכי לא שנא הכי לעולם אסור. ואע״ג דקי״ל דמותר להטמין את הצונן ואפשר דבין לשמרו מן החום ולהעמידו בצנתו ובין להפיג צנתו קצת אפי׳ הכי על גבי מחם אסור דכיון שהוא נותנו על גבי דבר חם ומטמין אפילו בדבר שאינו מוסיף ואפילו במה שהטמין בו המיחם מע״ש אסור. והיינו כרבא דנזהיה לההוא גברא דמנח כוזא דמיא אפומא דקומקמתא כדאיתא בריש פרק במה טומנין וכמו שפירש שם מורי הרב רבינו יונה ז״ל ונראין דבריו דכל שהוא מוליד חום בדרך הטמנה על גבי דבר חם כמטמין את הצונן על גבי מיחם אסור ומכל מקום להטיל עליה כלי לשמרה מן העכברים או שלא תתלכלך בעפרורית שרי שאין זה כמטמין להחם אלא שומר וכנותן כסוי על גבי קדרה וכ״ש אם הכלי שמוטל עליה רחב שלא יגע בה שאין זו הטמנה כנ״ל:

דהא מעשה דרבי לאחר גזרה הוה. כתוב בספר המאור איכא דקשיא ליה ההיא דגרסי׳ בפרק תפלת השחר פעם אחת התפלל רבי בע״ש וכו׳ ואוקימנא להזיע וקודם גזרה הכא נמי ממאי דבחמי טבריה ולאחר גזרה דלמא בחמי טבריה וקודם גזרה כי ההיא דהתם. ויש לומר אלו לא נכנס אלא להזיע לא היו נותנין לו פך שמן לסוך אלא ודאי לרחיצה ממש נכנס כההיא דאמרינן רחץ ולא סך מעיקרא דומה לנותן מים ע״ג חבית הלכך על כרחין בחמי טבריה ולאחר גזרה הוה מעשה ע״כ:

לאפרושי מאיסורא שאני. איכא למידק והיכי הוה סלקא דעתין דלישבקיה למעב׳ איסורא ולא אמר ליה איכא למימר משום דהוה מצי למימר כמאן דלא צריך להכי ולא לימא ליה אין מדיחין ואין סכין דלשון הוראה הוא וממילא שמעינן דלאפרושי מאיסורא שרי למימר אפילו בלשון הוראה וכן נמי שרי למימר עביד לי הכי והכי ואע״ג דממילא הוה הוראה כההיא דאמרינן טול בכלי שני ותן ולומר דבכלי ראשון אסור ובירושלמי התירו אפילו לשאול הלכות בית המרחץ בבית המרחץ דגרסינן התם שואלין הלכו׳ המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא כהדא רשב״י על מסחי עם רבי מאיר אמר ליה מהו שנדיח אמר ליה אסור. מהו שנקנח אמר ליה אסור ולא כן שאל שמואל לרב מהו לענות אמן במקום המטונף אמר ליה אסור ואסו׳ דאמרית לן אסור אשכח תנ׳ שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ והלכות בית הכסא בבית הכסא. וכתב הרמב״ם ז״ל דמסתברא דגמ׳ דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר׳ מאיר נמי לאו הכי הוה כדמייתי לה בסמוך אלא כדקא׳ הכא בקש להדיח לו וכו׳.

מותר להתחמם כנגד המדורה ולצאת אח"כ ולהשתטף בצונן שאין כח בחמימות גופו לחמם את המים שעליו אבל להקדים שטפתו ולהתחמם בעוד המים עליו אסור מפני שעושה מים שעליו פושרים ונמצא כרוחץ במים שהוחמו בשבת ומתוך כך אסור אע"פ שהפשר המים כנגד המדורה מותר מצד עצמו כמו שיתבאר:

לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים אע"פ שאין לחוש לחבית של שייטין מצד מיעוטן וכן אע"פ שהיא בחצר ואין חשש להתזת המים מרשות לרשות במה דברים אמורים כשיש לבריכה זו שפתים מכאן ומכאן אבל אם אין לה שפתים מכאן ומכאן אסור שמא ישוט בכיוצא בה במקום שתהא התזתו מרשות לרשות והתזה זו היא הנקראת עקירה בסוגיא זו וי"מ אותה בעקירת רגלים מן הקרקע ומפני שהוא שיטה גמורה וכשיש בה גדודין הרי היא ככלי ואין לגזור בה ויש מפרשים כפי' ראשון ולא משום התזה אלא שילכו המים בחצר וידמה לנהר ויבאו להתיר שיטה בנהר:

מיחם אדם אלונטית והוא הבגד שמסתפגין בו כשיוצאין מבית המרחץ וה"ה לבגד אחר או כלי ומניחה על בני מעים בשבת להשקיט את הכאב ובלבד שלא יביא קומקום של חמין ויניחנו שמא ישתפכו מהמים עליו ונמצא רוחץ במים שהוחמו בשבת ודבר זה אף בחול אסור מפני הסכנה שמא יהיו רותחין יותר מדאי:

מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא שיחמו ר"ל שיקרבם כל כך שיחמו שהרי יש בו סרך לבישול הואיל ולא נתבשלו אלא שתפוג צנתן והוא סמוך לפושר הא על גבה מיהא אסור שהרי אסרו להחזיר בכירה גרופה וקטומה וכך כתבוה גדולי המפרשים אלא שלגדולי הדורות מצאתי מתירין אף על גבה כל להפשירן כמו ששנינו במיחם נותן לתוכו מים מרובין להפשירן ודוקא בגרופה ואף הם כתבו בכאן שמאחר שהמים יש בהם בישול גמור ביד סולדת כל שנתבשלו כן מאתמול אין בהם עוד בישול ומכאן התירו ליתן מים חמין בתוך החמין כמנהג של עכשיו שהרי לדעת האומר שהשמן אין בו משום בישול היה מותר להניחו אף לחמם וכן אמרו למעלה בקומקום של ר' חייא שהעלהו מדיוטא תחתונה לעליונה ואע"פ שנצטנן בנתים היו מחזירים אותו למקומו ומ"מ יש אוסרים בנצטנן ויש באים עליו מצד אחר כמו שכתבנו למעלה:

מביאה אשה פך של שמן ומניחתו בצד המדורה לא בשביל שיתבשל אלא בשביל שיפשר ולמדת שהשמן יש בו משום בישול ושהפשרו לא זהו בישולו ומעתה אין צריך לומר שסכה אשה ידה ומחממתה כנגד המדורה וסכה לבנה קטן ואינה חוששת ובזו מיהא בין במים בין בשמן דוקא שלא יחמו בידו כל כך שאלו היו במקום אחר והיה נוגע בידו בהם היתה ידו סולדת ר"ל חוזרת לאחוריה מחמת רוב חומה שאין דבר זה חוזר להעמדת מים כנגד המדורה שהתיר כל שאין היד סולדת בו אלא לענין סכה אשה ידה שמן וזהו ששאלו היכי דמי יד סולדת בו כלומר בסכה אשה ידה האיך אתה משער פה יד סולדת ופירש בה כל שכריסו של תינוק נכוית במשיחתה:

מאחר שהשמן יש בו משום בישול אסור ליתן פך של שמן באמבטי והוא הבריכה שהמים החמין נקוין בתוכה כדי לסוך ממנו שמא יתבשל שם ומ"מ אם נטל מן המים החמין בכלי שני ונתן הפך לתוכה מותר שמאחר שנתערו המים החמין מכלי ראשון לכלי שני אינן מבשלין ואפי' בחמין מעיקרן שהרי מעשה זה בחמי טבריה היה ואע"פ שמפשרין כבר כתבנו שהפשרו לא זהו בשולו ולמדת שהמבשל בחמי טבריה חייב מדברי סופרים אע"פ שמן התורה מיהא פטור:

דרכן היה כשהיה אדם נכבד בא באמבטי לרחוץ שהיו פוקקין סילון שהמים נכנסין דרך בה לאמבטי ופותחין נקב שבצד האחר שילכו אותן המים ומנקין את הקרקע מפני הזוהמא ומדיחים אותו וסכין אותו במים של עשבים ידועים להיות ריח המים נודף עליהם וריח הזוהמא בטל והדחה זו וסיכה זו שתיהם אסורות אף באמבטי שהותרה רחיצתם כגון חמי טבריה מגזירת שמא יבא להשוות גומות ואפי' היו של שיש גוזרים מפני האחרות:

מותר להרהר בכל מקום בדברי תורה ואפי' היה ספק לו בקצת טינוף חוץ מן המרחץ ובית הכסא שסתמן כמטונפים ואפילו הדיחוהו שאין הריח עובר להדחתו ואסור לדבר בהם בדברי תורה אף בלשון חול אא"כ הוא עושה להפרשת איסור שכל שלכונה זו מותר אף בלשון הקדש ודברי חול מותר לאמרן שם אף בלשון הקדש:

רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו להתירא. רנב"י אמר לאיסורא תמיה לי ובא דרבה ורב יוסף הוי רבוותא דאביי ורבא ורנב"י הוא תלמודי' דרבא כדמוכח בפ' לא יחפור והיכי הוה פליג עם רבה ורב יוסף ולעיל בפירקין נמי אמרי' בעי מיני' אביי מרב יוסף מהו לשהות א"ל בסורא משהו ואכלי דהא רנב"י מר' דעובדא הוא ומשהו לי' ואכיל ואם יתכן שזה הוא תלמידו של רבא היאך היה מביא ראי' מתלמיד תלמידו ונ"ל דשני ר"נ בר יצחק הם האחד היה חבירם והאחד היה תלמיד רבא:

גמרא תדע דאמר רב יהודה כו' כתב מהרש"ל יש להקשות כאן מאי אולמא האי עובדא דר"מ מעובדא דלעיל כו' עכ"ל ע"ש והאריך לאין צורך דודאי מהך עובדא דר' אינו מוכח כ"כ דלאפרושי מאיסורא הוה כיון דלא קאמר אל תתן בכלי ראשון אלא תן בכלי שני אבל בהך עובדא דר"מ מוכח בפי' דהך מלתא גופה דקאמר לו אין מדיחין ואין סכין דלאפרושי מאיסורא קא"ל הכי ושוב מצאתי קרוב לזה בר"ן ע"ש:

בגמ' איבעיא להו שמן מהו אמר תנא קמא וכו' הלשון מגומגם ונ"ל להגיה איבעיא להו שמן מהו לת"ק וק"ל:

ש"מ תלת וכו' ש"מ כלי שני אינו מבשל וש"מ הפשרו זהו בישולו כך הגירסא לפירש"י אבל הרי"ף גורס ש"מ הפשרו לא זהו בישולו ע"ש וטעמו משום דאי גרסינן הפשרו זהו בישולו א"כ היאך התיר להפשיר בכלי שני כיון דהיינו בישולו מה לי כלי ראשון מה לי כלי שני כיון שהוא מתבשל גם בכלי שני ומפני שרש"י הרגיש בזה לכך פי' ש"מ הפשרו במקום הראוי לבישול זהו בישולו וכו' ר"ל לאפוקי בכלי שני כיון שאינו ראוי לבישול גמור מותר להפשיר:

תדע דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר"מ וכו' מקשין העולם מאי אולמא האי מעשה דר"מ ממעשה דרבי דלעיל דקאמד עלה תדע וכו' ונ"ל לתרץ דבההוא מעשה דרבי לא הורה בפירוש שאסור להגיה בכלי שני אלא שא"ל דרך דברים בעלמא טול כלי שני ותן ולא היו הדברים דרך הוראה ומ"מ לא גרע ממהרהר בדברי תורה והוי על כל פנים הרהור הוראה ולכך פריך היכי עביד הכי והא א"ר יוחנן וכו' חוץ מבית המרחץ שאסור להרהר אבל בההוא מעשה דר"מ הורה בפירוש שהרי אמר אין מדיחין אין סכין שאמר ליה דרך הוראה בפירוש לכך קאמר תדע וכו' ר"ל מאי פרכת אמעשה דרבי דלא היה הוראה ממש בפירוש אלא הרהור הוראה תקשה לך ממעשה דר"מ שהיה הוראה ממש אלא על כרחך צריך לומר דאפרושי מאיסורא שאני ובספר ח"ש תירץ באופן אחר אבל תירוצו דחוק מאד כאשר תראנו משם:

בתוס' ד"ה ובלבד שלא יביא קומקומוס וכו' פי' כל זמן שהאלונטי' שם וכו' והא דלא רצו התוס' לפרש כפירש"י דחיישינן שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין דנראה להם רוחק משום דהוי כאלו גזירה לגזירה דהא ע"כ איירי בחמין שהוחמו בע"ש ומן חדין היה מותר לרחוץ בהן והם עצמן גזירה משום שמא יבא להחם בשבת ואנו נגזר שלא יביא קומקומוס בחמין שהוחמו בע"ש להחם ממנו בני מעיו משום שמא ישפוך ונמצא רוחץ בשבת וק"ל:

גמ' תדע דאמר כו'. נ"ב יש כאן להקשות מאי אולמא האי עובדא דר"מ מהאי עובדא דלעיל דר' וצ"ל דלא תימא לעולם אסור לומר ד"ת בבית המרחץ אפי' כדי לאפרושי מאיסורא אלא שרבי לא רצה שיחם בכלי ראשון אלא כדי שיפשור מעט וק"ל. והאי ש"מ תלת בע"כ נמי ליתא לכך מביא ראיה להדיא מהא דר"מ דשרי לאפרושי מאיסורא וק"ל (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה סולדת כו' ואסלדה בחילה כו'. נ"ב במענה (ג') [ב] דאיוב:

בד"ה לא ישוט דאע"ג דליכא למיגזר אסור. נ"ב פי' לחבית של שייטין:

גמרא רבה ור"י דאמרי תרווייהו להתירא רנב"י כו'. כה"ג לעיל (לח):

[שם אר"י א"ש אחד שמן ואחד מים יד סולדת כו'. הא דל"פ הש"ס כאן ולימא הלכה כר"י משום דחידש לנו לפרש שיעור בישול דהוא בכדי שהיד סולדת ועוי"ל דאולי לא ידע מהך ברייתא ובכ"ד דפריך כה"ג אינו אלא היכא דאמר בלשון הלכה דש"מ דשמיע ליה דפליגי בהך מלתא ובקדושין (נט:) דפריך הוא משום דמלתא דחכמים שם הוא סתם משנה בגיטין (ד' ע"ב)] :

רש"י ד"ה ובקשתי. לסוך הימנו קודם הרחיצה. בר"ן הגי' אחר. ועי' לקמן (מ"א) תד"ה רחץ:

רד"ה דהא מעשה דרבי אחר גזירה הוה. שגזרו על הזיעה. צ"ע דהא בברכות (כז ב') א' רבא על מעשה דרבי דנכנס להזיע וקודם גזירה הוה ועי' במאור כאן. אבל מ"מ ק"ל מדוע לא משני בברכות דבחמי טבריא הוה כמו מעשה דכאן:

תוס' ד"ה וכי. דאין אסור להרהר אלא בלה"ק. מכאן ראיה להש"א בתשו' ז' במה שתמה על הרשב"א שכתב דבהרהור לא שייך לשון:

גמרא, ת"ר מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן, ובלבד שלא ישתטף בצונן ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו.
וכתבו בתוס' דאין האיסור במה דמפשיר המים דהא שרי להפשיר מים לצורך שתיה אלא האיסור דדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו, ועיין בהרא"ש דאחר שנטל ידיו לא יעמוד נגד המדורה, ועי' במג"א (סי' שכ"ח) דהוי כהוחמו בשבת דאפילו לרחוץ פניו ידיו ורגליו אסור, הרי דאפילו הוחמו בהיתר ואפילו פושרים אסור.
וקשה לי ממה דאמרינן לקמן (דף מב ע"א) לס"ד דלר"ש ב"מ אפילו בכלי שני אסור ליתן מים חמין בתוך צונן, אלא רחיצה בשבת בחמין ליכא (דגם בהוחמו מע"ש א"א שלא יהא בהם צורך להפיג רתיחתן בצונן. וא"כ לא ירחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו בחמין] הרי דנותן חמין שהוחמו מע"ש לתוך צונן לפושרן ורוחץ במים שנפשרו בשבת:

גמרא שמע מינה [מדשרי להניח פך של שמן בכ"ש] כלי שני אינו מבשל.
קשה לי להפוסקים דעירוי מבשל רק כדי קליפה, וכ"ש דאינו מבשל היינו אינו מבשל כלל [עי' לקמן בתוס' דף מב ע"ב] איך מוכח זה מהכא דלמא גם כ"ש מבשל כ"ק והכא שרי משום דהכלי הוי במקום קליפה ואין השמן מתבשל:

בגמרא ת"ר מביא אדם קיתון מים לא בשביל שיוחמו אלא בשביל שתפיג צינתן רבי יהודא אומר כו' לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר. ויש לדקדק מאי שנא דשני בלישנא דלענין מים דאיירי תנא קמא תנא לא בשביל שיוחמו ובשמן דאיירי ר"י קתני לא בשביל שיבשל וכן בסיפא דלענין מים קתני לא התירו אלא כדי להפיג צינתן ובשמן קתני אלא כדי שיפשר והיה נראה לכאורה דבשביל שיחמו ובשביל שיבשל תרי מילי נינהו דדוקא בשמן מתיר ר"י בשביל שיפשר משום דהפשירו לא זהו בישולו ומש"ה לא מיתסר אלא בשביל שיבשל ממש משא"כ במים דרישא אפילו בשביל שיחמו כדי לפשר אסור דהפשירו זהו בישולו שאין דרך לשתות מים רותחין כדמשמע לקמן דף מ"ב בהך ברייתא דקתני בד"א בכוס כפירש"י שם. אלא דאכתי אי אפשר לומר כן דהא אמר ר"י אמר שמואל בסמוך דאחד יין ואחד שמן יד סולדת בהן אסור משמע דכי הדדי נינהו וכן במתניתין דהמיחם שפינהו בדף הסמוך משמע להדיא דבמים נמי כדי להפשירן מותר. וכבר עלה בלבי לחלק בכמה גווני אלא דיותר נראה דהא דקתני במים בשביל שיוחמו ולא קתני בשביל שיבשלו היינו משום דבמים אין הבישול ניכר כלל ועיין בספר פרי חדש בי"ד סימן ס"ח ס"ק י"ח שנסתפק שם קצת אי שייך בישול דאורייתא במים והביא ג"כ סברא זו כיון שאין הבישול ניכר בהם ע"ש באריכות ועיין עוד בסמוך במה שנראה לי בשיטת רש"י ועיין גם כן במה שאפרש בסוגיא דהמיחם שפינהו:

בפרש"י בד"ה לא שיוחמו לא שיניחם שם עד שיוחמו עכ"ל. ובד"ה אלא שתפיג צינתן במקצתן כו'. ונראה שאין גירסת רש"י כגירסת הגמרא שלנו דגרסינן לא בשביל שיוחמו אלא בשביל שתפיג ורש"י השמיט תיבת בשביל בשני הבבות ומלבד שלשון בשביל לא משמע לכאורה כפירוש רש"י דלשון בשביל משמע שעושה לדעת כן דבכוונה לחוד תליא מילתא ובתוספתא דמכילתין פ"ד מצאתי הגירסא לא שיחמו אלא כדי שתפיג צינתן. מיהו בלא"ה אפילו לגירסת הספרים שלנו אי אפשר לפרש לשון בשביל דבכוונה תליא מילתא שאם לא נתכוין לחממן אלא להפיג צינתן אפילו אם הניחם שם עד שיוחמו לית לן בה דהוי דבר שאין מתכוין ומותר דהא ודאי ליתא דהא רבי יהודא בסיפא דברייתא דאיירי לענין שמן קאמר נמי לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר ורבי יהודא סבירא ליה בעלמא דדבר שאין מתכוין אסור אע"כ דהאי בשביל דקתני בכל הברייתא היינו שמעשיו מוכיחין עליו שעושה בשביל כך שאם הניחם שם עד שיוחמו הרי רוצה שיתחממו ואסור לכ"ע אפילו למ"ד דבר שאין מתכוין מותר אפילו הכי אסור משום דמיחזי כמבשל דלא כ"ע ידעי אם נתכוין לכך או לא וכמו שאבאר לקמן בסוגיא דהמיחם שפינהו ומש"ה לא התירו להניח כנגד המדורה אלא בשביל שתפיג צינתן במקצתן כדפירש"י ואז מחוייב לסלקם משם והא דקתני הכא בשביל שתפיג צינתן ובסיפא גבי שמן קאמר ר"י בשביל שיפשר נראה דהיינו כדפרישית בסמוך משום דבמים כנגד המדורה אין הבישול ניכר בו שנדע לחלק בין הפשר לבישול אם הגיע לשיעור שיד סולדת בו או לא משום הכי לא הותר לו להניחם שם אלא כדי שתפיג צינתן במקצת לחוד שדבר ידוע דאי אפשר בכך לבא לידי בישול מה שאין כן בשמן מינכר טובא בין הפשירן לבישולן ולפ"ז צריך לומר דהא דקאמר ר"י אמר שמואל בסמוך אחד שמן ואחד מים יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר היינו נמי בענין שאי אפשר לבוא לאותו שיעור שתהא יד סולדת בו כגון שמעמידו ברחוק מהמדורה עד שלא יגיעו לשיעור יד סולדת כנ"ל נכון וכן משמע מלשון ספר התרומה שהובא בהגהת מרדכי ועיין בחידושי רשב"א שהאריך בפי' הברייתא ועיין בבית יוסף סימן שי"ח ס"ד והנלע"ד כתבתי:

בד"ה ואתי ר"ש למימר דהפשירו זהו בישולו הלכך כדעבדין בחול לא ליעבד אלא כלאחר יד ע"י שינוי עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דלמאי דמשמע דרשב"ג סבר הפשירו זהו בישולו היינו משום דהוי גמר מלאכתו בכך והו"ל כמבשל ממש דאסור מן התורה א"כ אמאי מותר לכתחילה לעשותו על ידי שינוי. לכך נראה דהא דאמרינן דרשב"ג סבר הפשירו זהו בישולו לאו מבישול ממש דאורייתא איירי אלא משום דהפשר השמן הוי גמר מלאכתו מיחזי כמבשל ולא דמי להא דאמרינן לעיל בגלגל ביצה ומליח ישן וקוליית האספנין דכל מידי דהוי גמר מלאכתו אפילו בהדחה בעלמא וכיוצא בו חייב משום בישול דאורייתא דשאני התם דמקמי הכי לא חזי לאכילה כמו לאח"כ משא"כ בשמן לעולם במילתיה קאי בין לשתייה בין לסיכה אלא דאפילו הכי אוסר ר' שמעון בן גמליאל משום דמיחזי כמבשל כנ"ל:

בתוס' בד"ה וש"מ כלי שני אין מבשל תימא מ"ש כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת כו' עס"ה. למאי דפרישית בסמוך דע"כ בשמן לא שייך בישול ממש כלל כיון דאפילו רשב"ג דמחמיר מתיר ע"י שינוי אע"כ דעיקר איסור במקום שיד סולדת היינו משום דמיחזי כמבשל אם כן לפי זה בפשיטות מצינו למימר דבכלי שני אפילו יד סולדת בו מותר דתו לא מיחזי כמבשל דאין דרך בישול בכלי שני וכ"ש בשמן כנ"ל. מיהו בלא"ה מתרצים התוספות שפיר כדמשמע בכמה דוכתי לענין שארי איסורין דמחלקינן בין כלי ראשון לכלי שני מהטעם שכתבו התוס' ודו"ק:

בגמרא אמר רבינא ש"מ כו' דהא מעשה דרבי לאחר גזירה הוה והקשו בעל המאור והרשב"א ז"ל בחידושיהם דהא בפרק תפלת השחר מסקינן במעשה דרבי נכנס להזיע וקודם גזירה כו' ע"ש. כבר כתבתי בפרק תפלת השחר דאפ"ה קאמר שפיר הכא בשמעתין דהא דמעשה דרבי לאחר גזירה הוי והיינו לאחר שגזרו על רחיצת כל גופו אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת אע"ג שעדיין לא גזרו על הזיעה והכא ודאי רחיצת כל גופו ממש הוי כיון שהיה יושב באמבטי של מים. מיהו אכתי איכא למידק על לשון רש"י כאן שכתב להדיא דמעשה דרבי לאחר גזירה הוי שגזרו על הזיעה ואם כן קשיא הך דפרק תפלת השחר. מיהו בלא"ה יש לדקדק אהא דמשמע בפרק תפלת השחר דבימי רבי עדיין לא גזרו על הזיעה ולעיל בדף הקודם לא משמע הכי דהא ר"מ ור"י ור"ש דפליגי בלהשתטף כל גופו משמע דהיינו לאחר שגזרו על הזיעה דהא לא אסרו להשתטף אלא משום לתא דזיעה כדפרישית. (ולפ"ז דהא דאמרינן הכא במעשה דר"מ שהיה נכנס למרחץ היינו נמי בחמי טבריא) וא"כ היאך אמרינן בפרק תפלת השחר דרבי נכנס להזיע קודם גזירה דהא רבי תלמיד דרבי מאיר ור"ש הוי וכבר נגזרה בימיהם ומכ"ש לפירש"י דאפילו בימי רבי יהושע נגזרה. והנראה לענ"ד בזה ליישב שיטת רש"י ז"ל שסובר כשיטת הרי"ף והרמב"ם והגאונים שהביא בא"ח סימן שכ"ו דאפילו בחמי טבריא אסור להזיע אף שהותרו לרחוץ ויצא להם כן מסוגיא דס"פ חבית אמתניתין דהרוחץ במי מערה ובחמי טבריא. ואם כן לפ"ז משמע דהך גזירה דזיעת חמי טבריא עדיין לא נגזרה בהך מעשה דרבי בפרק תפלת השחר אלא לאח"כ וא"כ שפיר אמרינן התם דנכנס להזיע וקודם גזירה אע"ג דלפ"ז טפי הומ"ל התם שרחץ רחיצה ממש בחמי טבריא. מיהו זו הקושיא לאו אליבא דרש"י לחוד אלא לכל הפירושים הוי מצי לשנויי התם בפשיטות דרבי בחמי טבריא רחץ כיון דרבי בטבריא הוי וכדאמרינן נמי הכא. אלא ע"כ צ"ל דבלא"ה ניחא ליה לרבא התם לפרש דנכנס להזיע ולא לרחיצה ממש אפשר דאין דרך לרחוץ בע"ש סמוך לחשיכה כ"כ דמסתמא היה רוחץ בעוד היום גדול בערב שבת כנ"ל ועדיין צ"ע ודוק ועיין בק"א:

(מ ע"ב) שמן אין בו משום בשול.—נראה בטעם דבר זה, שכפי הנודע המים ושאר משקים מעלים אבעבועות הרתיחה בחום של מאה מעלות, אבל השמן אינו מעלה רתיחות אלא בחום שאינו מצוי דהיינו בחום של שלש מאות מעלות ויותר; ולפיכך אף שהשמן חם מאד יותר ממים רותחים - עדיין אין בשמן דין בשול כל זמן שאינו מעלה אבעבועות הרתיחה.

כי האי תנא. דאמר לעיל משהתחילו עוברי עבירה התחילו לאסור הזיעה והרי לא נאסרה אלא ע''י הרוחצין בחמין מאתמול ואומרים מזיעין אנחנו ואין כאן אלא עבירת דבריהם שאסרו את החמין: נפיש הבלייהו. ומזיע: מפשיר. מחמם לשון פושרין: מיחם אדם. מחמם: אלונטית. טיול''א ונראה לי בגד שמסתפגין בו דבכל דוכתא קרי לה אלונטית: על גבי מעיים. כשהוא חש במעיו מחממין לו כלי או בגד ומניחו שם ומועיל: ובלבד שלא יביא קומקומוס כו'. שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין: מפני סכנה. פעמים שהן רותחין: לא שיחמו. לא שיניחם שם עד שיחמו: אלא שתפיג צינתן. במקצתן שתפיג שתתחלף כמו וריחו לא נמר (ירמיה מח) מתרגמין וריחיה לא פג: לא בשביל שיבשל. שלא תניחנו שם כדי בישול שתהא היד סולדת בו: סכה ידה. אבל להפשירו בפך כדרך שעושה בחול לא ופליג אדרב יהודה: להתירא. מאי דאסר רבי יהודה בשמן בישול שרי ת''ק ומים דוקא נקט ולא שיחמו דיש בהן בישול אבל שמן אע''פ שהיד סולדת דהיינו בישול דר' יהודה שרי לת''ק: סולדת. נמשכת לאחוריה מדאגה שלא תכוה וזהו לשון ואסלדה בחילה (איוב ו) ואדאג ברעדה ואמשך מתלונתי מדאגת יום הדין אם הייתי יודע שמיתתי קרובה ולא יחמול: שמן יש בו משום בישול. הלכך לא כדי שיבשל אלא כדי שיפשר שרי דהפשרו אין זה בישולו: ואתא רבי שמעון למימר דהפשירו זהו בישולו. הלכך כדעבדין בחול לא ליעביד אלא כלאחר יד על ידי שינוי: לאיסורא. אמרה תנא קמא לשמן דמיא הוא דשרי להפשיר אבל שמן הפשרו זהו בישולו: איכא בינייהו כלאחר יד. דלתנא קמא אפי' ע''י שינוי אסור: והיכי דמי. סלוד יש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד: נכנסתי. בשבת ובחמי טבריא הוה שלא נאסרו כדאמר לעיל התירו להם חמי טבריא: באמבטי. כגון בריכה עשויה בקרקע שהמים נכנסים שם ונאספין: ובקשתי להניח שם פך שמן. להפשיר לסוך הימנו קודם הרחיצה: טול. מן המים: בכלי שני. שיצטננו מעט דכלי שני אינו מבשל ואח''כ תן הפך לתוך אותו כלי שני דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו שאע''פ שהעבירו מעל האור מבשל כדתנן לקמן (ד' מב.) האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין: וש''מ הפשרו. במקום הראוי לבישול: זהו בישולו. דהא להפשיר בעלמא הוא דקבעי ואסר ליה: והיכי עביד הכי. להורות הוראה שהוא דבר תורה בבית המרחץ: להרהר. בדברי תורה: דברים של קדש. דברי תורה: אסור לאומרן. במקום הטנופת ואפי' בלשון חול: אין מדיחין. דלמא אתי לאשויי גומות: דהא מעשה דרבי אחר גזירה הוה. שגזרו על הזיעה ועל כרחין בחמי טבריא הוא דהוי ורבי יהושע דאמר לעיל בימי רבי הוה אלמא בימי רבי כבר נגזרה: וקאמר ליה טול בכלי שני. אבל ראשון לא אלמא יש בהן משום בישול: מרדות. רדוי: שט. צף: דשט באמבטי. בשבת: ולא ידענא אי עקר. רגליו מן הארץ דקסבר כי תנן אין שטין על פני המים במשילין פירות בנהר גדול תנן דאיכא למגזר שמא יעשה חבית של שייטין כדאמרינן התם אבל באמבטי לא: אי לא עקר. רגליו: לא ישוט. דאע''ג דליכא למיגזר אסור: ואפילו עומדת בחצר. דליכא למיגזר שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות: הא. דאסיר:
מפני שמפשיר מים שעליו. בכולה שמעתא ובמתניתין גבי מיחם שפינהו משמע דלהפשיר מים לצורך שתייה מותר דהפשירן לא זהו בישולן. והכא דאסורין מפרש ריב''א דדומה כרוחץ במים חמין ויבא להחם חמין לרחוץ גופו: ובלבד שלא יביא קומקומוס כו'. פירוש כל זמן שהאלונטית שם שמא יפלו המים על האלונטית ואתי לידי סחיטה אי נמי לא יביא משום רפואה וגזרו אטו שחיקת סממנים טפי מבאלונטית דלא מיחזי כרפואה כ''כ: ושמע מינה כלי שני אינו מבשל. תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון דאי יד סולדת אפי' כלי שני נמי ואי אין יד סולדת אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל ויש לומר לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ולכך נתנו בו שיעור דכל זמן שהיד סולדת בו אסור אבל כלי שני אף על גב דיד סולדת בו מותר שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר: וכי תימא בלשון חול קאמר ליה. ואע''ג דאסור להרהר נימא דאין אסור להרהר אלא בלשון קדש והוא הרהר בלשון חול:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד