ובב"ח מאוחר שקדם וגבה קמפלגי ת"ק סבר מה שגבה לא גבה הלכך למה תשבע אם יבוא הגזלן ויטרוף ממנה תחזור היא על הרביעית ותטול ממנה מה שגבה ממנה דהוה לה רביעית ב"ח מאוחר ובן ננס סבר מה שגבה גבה ואם יבא הנגזל ויטרוף מזו לא תוכל לחזור על הרביעית עכ"ל. תמיהא דכיון דכשבאת הרביעית כבר נמצאת שדה הראשונה גזולה למה תגבה הרביעי' כלו' ואפי' בשבועה תטול הראשונה אותו ואע"פ שלא באו הגזלנים לטרפו' שטרפה ועומדת היא ועוד מאי האי דאמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה היא דאדרבה הפסידה כשאינה נשבעת שלא ישאר קרקע בידה או למרר לכך פי' בתוספת כמו שפי' ר"ח ז"ל דנמצא' לאו דוקא אלא שהראשונות חוששת שמא היום או מחר תבא נמצאת שדה אחת מן הראשונים שהיא גזולה ונמצאת שעבוד על שדה זו ת"ק סבר לא תשבע דכי אתי גזלן ושקיל קמייתא הדרי אינהו על הרביעית דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ובן ננס אמר וכי מפני שהיא אחרונ' נשכרה שלא תשבע אפי' על ספק זו היא ודאי נשבעת אפי' על ספק כיון שהבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה:

אמר רבה בר אבוה דכ"ע מה שגבה לא גבה ופי' אבל לא מצי למימר דכ"ע מה שגבה גבה דא"כ למה לא תשבע ואע"ג דלא חיישינן שמא תכסוף והכא בחיישינן שמא תכסוף קמיפלגי פי' דבן ננס סבר חיישינן שלא תכסוף הרביעית הזאת את השדה שהיא גובה דכי חזיא דלא משביעין ליה ידעה דהדרה עליה ושמטא ואכלה ולא חיישא לאשבוחה וכיון דאיכא ב"ח אחרינא דמקדמי לה דין הוא שתשבע הא כל היכא דלא חזינא ב"ח קודמין לית לן לאשתבועי שום ב"ח מפני ספק זה שמא יכסיפהו ולמחר יבא ב"ח אחר מוקדם והא פשיטא ומיהו ה"מ בשגבה מבני חרי דאלו כשגובה ממשעבדי לעולם אינו גובה אלא כשבא תוך זמן זו:

אביי אמר דאביי קשישא איכא בינייהו. וטעמא דבן ננס משום דסבר יתומים שאמרו בין גדולים ובין קטנים ומתניתין כשבאו ליפרע מן היתומים אבל לכ"ע לשמא תכסוף לא חיישינן ואע"ג דגבי בעל שמכ' לפירות אמר אביי דחיישינן שמא תכסיף שאני התם שדרך לוקחי קרקע לפירות שאינם חוששין להשביח הקרקע וכיון שהגוף שלה ואין ללוקח אלא פירו' חיישינן להכי משא"כ בזו שהגוף בחזקת רביעית ושלה היא היום וזה פשוט ותוכל להקשות לפום אוקימת' קמא היכי לא תקשי לן לת"ק למה אינה נשבעת בשבועה ליפרע מן היתומים וי"ל דהו' מוקמי לה כשפטרה מן השבועה דאל"ה לא הוה פליגי בהא שום תנ' דכ"ע אין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה ואתא אביי וגלי לן דבהא נמי שייכא פלוגתא כדאביי קשישא כנ"ל:

ולענין פסק הלכה לא הבי' הרי"ף מכל זה בהלכותיו כלום וטעמא דמילתא משום דלגבי ב"ח מאוח' כבר פסק לעיל מה שגבה לא גבה ולענין תכסיף הא קי"ל כרבה דאמר דבעל שמכר לפירות לא חיישינן להכי וכ"ש בזה. וכאביי קשישא הא קי"ל דאתי כדפסק הוא גופיה ז"ל בפ' הניזקין ומ"מ הלכה כבן ננס וגם משום הא דאביי קשישא ואי פטרה הבעל מן השבועה אינה נשבעת:

אמר רב הונא הנהו תרי אחי או שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו לדינא בהדיה לא מצי אידך למימר ליה לאו בעל דברים דידי את פירוש רש"י ז"ל דאזיל חד מינייהו לדינא בדבר השותפות ויצא השותף חייב ל"מ חבריה שותף למימר (לבעל דברים) [לבע"ד] לאו בע"ד דידי את בדין זה שנתחייב חבירי אני אדין עמך [על] חלקי עד כאן לשונו. ובודאי דלישנא דסוגיין הכי משמע שכבר דן האחד עם הנתבע מדאמר (ואזיל) [ואזל] חד מינייהו ולא אמר ואזיל ותו מדאמרי' עליה לקמן דאמר אי הוה התם הואי טענינא טפי אבל לשון בעל דברים דידי אינו מתפרש כאן כמו בשאר מקומות שבתלמוד אבל יש לשונות הרבה שפירושם מתחלף ומ"מ אף לפירוש זה היא הנותנת דכל היכא דאיתיא לחבריה במתא כופה לנתבע לדון עמו על הכל ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את ויש שפירשו אותו בדרך אחרת [בשמ"ק הגירסא בדרך זה] ואם השותף קטן או אשה מסתברא כמאן דליתא במתא חשיב ובעל בנכסי אשתו שאינו צריך הרשאה מפני שידו כידה ואפילו בעל כרחה יכול לתבוע ואינה יכול למחול ואדרבה מינה שמעינן דדוקא התם ואע"ג דליתיה במתא אבל באשה בעלמא לא אמרינן הכי כלל ואפילו איתא במתא כנ"ל וכן דנתי לפני רבותי:

אתמר שני שטרות היוצאים ביום אחד פרש"י ז"ל כגון שמכר שדה אחת לשני בני אדם ביום אחד ע"כ ונקט מר"ן ז"ל מכירה וה"ה לנתינה ולאפוקי הודאות והלוואות וכ"כ הרי"ף ז"ל בהלכותיו מפורש רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני. כבר פרשנו לעיל שודא דדייני. ולימא רב דאמר כר"מ ושמואל דאמר כר"א ופי' רש"י ז"ל דרב דאמר יחלוקו כר"מ דאמר עידי חתימה כרתי והן עיקר לענין גיטין וה"ה לשטרות כיון ששניהם נחתמו ביום אחד אין זה זוכה יותר מזה כיון כשהוא מקום שאין הקפידה לכתוב שעות ושמואל אמר שודא כר"א דאמר עידי מסירה כרתי וכיון שכן יש לומר שמא הראשון חביב עליו יותר מקד' ומסר לו שטרו ואת השני הטעהו ע"כ ואיכא למידק דהא לר"מ אפשר שיזכו בזה אחר זה בעידי חתימה אם מסר להם בזאח"ז בו ביום שאין דנין אחר סוף היום במקו' שאין כותבין שעות אלא (כשמכר) [כשמסר] לאחר יום שנכתב דכיון דלדידי' עידי חתימה בלחוד כרתי ועידיו בחותמיו זכין לו אין זכין לו אלא מסוף הזמן הכתוב בו שמוכח מתוכו אבל כשמסר לו בו ביום זכה לאלתר והראייה מגט שאם נתן לה גט ביום שנחתם מגורשת מיד שהגיע לידה וכן שכתב בה חודש או שנה ונתנו לה תוך הזמן הרי היא מגורשת מן היום שתביא ראייה שהגיע לידה וכדמוכח במסכת גיטין ור"א נמי אף על גב דסבר עידי מסירה כרתי הא נמי מודה בעידי חתימה כדפי' רש"י ז"ל בדוכת' וכדמוכח בכמה ראיות וא"כ מנ"ל שהי' באלו השטרות עידי מסירה ועוד דבעידי מסירה עצמן שמא נתן לשניהם כאחד וזכו כאחת וכמה דברים בשמועה זו בתוס' ובחדושי' אבל הדרך שיראה שהוא ברור בזה דר"מ ור"א בתרתי פליגי חדא דלר"מ עדי חתימה בלחוד כרתי ולא עדי מכירה ולר' אלעזר אף עדי מסירה ואידך דבעדי חתימה לר"מ עדיו בחותמיו זכין לו אעפ"י שלא הגיע השטר לידו אלא לאחר זמן אבל לר"א עדיו אין בחתומין זכין לו אלא כשהגיע שטר לידו ולפיכך כל שטר שאין בו קנין אם לא הגיע לידו ביום שנכתב פסול דהוה ליה מוקדם מעתה בשני שטרות היוצאים ביום אחד יש ד' דרכים או שנמסרו בו ביום [*) כ"ה גם בשמ"ק ואינו מובן ולענ"ד צ"ל כאן או לאחר זמן או (המו"ל).] בבת אחת או בזה אחר זה ולר"מ בכולן זוכין כאחת חוץ מן האחד כשנמסרו בו ביום בזא"ז וכיון שהשלש דרכים ראויין לחלוקה והדרך האחת לבדו ראוי לשודא ראוי לדון בחלוקה יותר אבל לר"א אין לומר אלא כשנמסרו ביום חתימתן כו' והרי אין כאן אלא ב' דרכים או כשנמסרו בבת אחת או בזא"ז וכיון שכן ראוי לומר שנמסרו בזא"ז ולא ידע זה (בלא) [בשל] זה ורצה לרצות לכאו"א מהם שנתן לו הכל שאלמלא כן הי' נותן חציו לזה וחציו לזה הלכך שודא עדיפא ואמרינן דכ"ע כר"א פי' דאלו כר"מ ליכא למימר חדא דלקמן מוכח דשמואל כר"א ס"ל אף בשטרות משא"כ לרב דאע"ג דאמר הלכה כר"א בגיטין הוה סד"א דגיטין לאו דוקא אלא ה"ה כל השטרות הדומים לגיטין דהיינו שטרי הקנא' ולאפוקי שטר' ראיי' והיינו דלקמן לא פרכינן אהא דרב אלא מדאמר שמואל אף בשטרות ועוד דלר"מ לכ"ע חלוק' עדיפא שיש לו ג' דרכים אבל לר"א שהוא ספק באחד משני דרכים בהא איכ' למימר דפליגי מ"ס דבספק שקיל כזו חלוקה עדיפא ומ"ס דשודא עדיפא ואסיקנא דמחוורת' רב דאמר כר"מ ושמואל דאמר כר"א וכיון דכן הלכתא כשמואל דקאי כר"א ועוד דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ובמה שכ' הרי"ף ז"ל דדוקא בשטרי מכר או מתנה פליג שמואל אבל בשטרי חובות מודה דחולקין והביא ראיי' לדבר דהא במתני' תנן היו ג' יוצאים ביום אחד חולקין בשוה ולא מותבינן מינה לשמואל משום דכתובה דינה כחוב אבל ממתני' אותיבנא משום דקתני סתמא ב' שטרות היוצאים ביום א' כלישנא דאפליגו בה רב ושמואל גופייהו ועוד הביא ראי' דאמרי' גבי לוה ולוה וחזר וקנה יחלוקו ולא עבדינן שודא הכא נמי חלוקה עדיפא ואין ראיות אלו ברורות דלמ' דהא לא מותבינן ממתני' משום דסתם מתני' כר"מ וממתני' מותבי' ליה ואפ"ה אמר דהא מני ר"מ כסתם מתני' וההיא דלוה ולוה אינו ענין לזו כלל דשאני התם כיון דלוה ולוה ואח"כ קנה שיעבוד שניהם חל כאחד על מה שקנה וליכא למימר שודא כלל אבל הכא דאפשר דלחד מינייהו משתעבד מעיקרא ולא חל אח"כ שיעבוד חבירו על קרקע זו לעולם אימא לך דלשמואל עבדינן שודא ומיהו יש להכריע כדברי הרי"ף ז"ל לומר דהלכתא כוותי' ולא מטעמי' אלא טעמא דמלתא כדפי' ר"י ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל דכיון דשט"ח לשעבוד הוא עשוי ועקרו לנכסים משועבדים משום דאית לי' קלא כדאיתא בפרק גט פשוט אין לנו לדון בו אלא מזמן שהוא מוציא קול וידוע הוא שאינו מוציא קול אלא מזמן הברור שבו דבהא מזדהרי לקוחות וכל שכתוב בו ביום ידוע אין זמנו ברור אלא מסוף היום וכן אם כתב בו חודש או שנה מסוף החודש או מסוף שנה ואינו טורף בו לקוחו' מקודם לכן אע"פ שיש לו עדים שהגיע לידו קודם דההוא עדות על פה הוא ולית ליה קלא וכיון שכן שני שטרות היוצאים ביום א' אין שניהם נידונין אלא מסוף היום וזכות שניהם חל כאחד ולפיכך חולקין דהוה לי' כעין לוה ולוה וחזר וקנה וקי"ל יחלוקו ואפשר שלזה כיון הרי"ף ז"ל בטעמו אלא שלשונו קצר ולפי דרך זה ה"מ בשטר דלאו אוקנייתא אבל בשטר חוב שיש בו קטן שני שטרות היוצאים ביום א' עבדינן שוד' דהשתא ודאי משעת קנין שעבוד נפשי' ונשתעבד נכסים ואלימא מילתא דקטן דאפי' בלא שטר יש לו קול וגובין בו מנכסים משועבדים ומסתמא לא קנה לשנים כאחד בקנין אחד אלא בזה אחר זה ומי שקדם זכה אף הוא תוך כדי דבור וכיון דכן עבדי' שודא ואפשר דאפי' רב מודה בהא דאפי' אליבא דר"מ דהשתא ליכא טעמא דעידי חתימה כרתי מפי רבי' ז"ל ויש מבעלי תוספת שכתבו דבשטרי חובות היינו טעמא דעבדי' חלוקה ואפי' לשמואל משום דדוקא במכר או במתנה שאם היו בזה אחר זה עכ"פ האחד זכה לגמרי והשני לא זכה כלום אבל בשטרי חוב או כתובה שיש לשניהם שעבוד נכסיו ודאי לכל אחד מהם ראוי לחול ואפי' האחרון גובה משעת טורפו אם נפרע החוב הראשון ממקום אחד או נמחל וכיון ששעבוד שניהם ראוי לחול מתחלתו ואפי' בזה אחר זה עכשיו דאפשר שזכו שניהם אין לומר בו אלא חלוקה כך כתבו משמו של ר"ת ז"ל והטעם הזה אינו מחוור כפי הצורך:

אע"פ שפסקנו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה לא גבה לענין הקדש מיהא מה שגבה גבה כיצד הרי שאמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי שנמצא חייב בשני ערכין ואין בידו אלא שוה עשר סלעים נתן תשע לשניה ולא נשאר בידו אלא שוה אחד והוא נותנו לראשונה פטור שמה שגבה גזבר בהקדש שני גבה ולא נשאר לו לראשון אלא סלע והרי כל מה שבידו נתן ואפילו העשיר אחר כן פטור שאין החיוב אלא בהשג יד כמו שיתבאר במקומו אבל אם נתן תשע לראשונה וסלע לשניה יצא ידי שניה שהרי כל שבידו נתן אבל ידי ראשונה לא יצא שהרי לא נתן כל מה שבידו ונשאר חוב עליו שאם יעשיר אחר כן יפרע ושמא תאמר מה נשתנה הקדש מהדיוט לומר מה שגבה גבה טעם הדבר שאין הקדש מוציא מידי הקדש שהכל אדון אחד הוא אבל הדיוט תרי גופי נינהו ומוציא הקדום מן המאוחר ויראה לי במי שהקדיש לענינים חלוקים שמוציאין לראשון אע"פ שפרע לשני אלא שאין הדבר ברור כל כך ובמטלטלין מיהא אף בהדיוט אין בו דין קדימה כמו שהתבאר ומאחר שכן מה שהקשו כאן ממה שאמרו בערכין מה שגבה גבה אתה מתרצה בהקדש על הדרך שביארנו ואע"פ שהוזכר בה בעל חוב לאו דוקא או שמא ההיא במטלטלין שאין להם דין קדימה ודוקא במטלטלין הנקנין בסודר אכל הנקנין אגב קרקע יש להם דין קדימה כמו שיתבאר בפרק חזקת הבתים:

שני אחים או שני שותפים שהיתה להם תביעה אצל אחד ובא אחד מן השותפין והזקיקו לדין על אותה תביעה ויצא הנתבע ממנה זכאי אין האח או השתף השני יכול לומר לו אחר כן הריני מזקיקך על חלקי פעם אחרת שבאותו דין שהוזקקת עליו לא היית עליו בעל דברים שלי אלא של חברי והריני מזקיקך על חלקי שאלו הייתי שם הייתי טוען טענות חזקות יותר ולא מטעם שמאחר שדן עם זה אין מזקיקין אותו לדון עם האחר באותו ענין בעצמו בדרך שביארנו במשנתנו שאין הראשונה נשבעת לשלישית הואיל ונשבעת לשניה דהתם שבועה לאחד שבועה למאה וזה אפשר שהיה טוען יותר אלא סתם הדברים אף הוא דן בשבילו ולשליחות שלו הוא עושה והוא הדין אם הוזקק השתף לדין ונתחייב שחברו מתחייב וכן כתבוה בתוספות במד"א כשהיה זה השתף בעיר ואם לא ששליחותו הוא עושה היה לו לבא אבל אם לא היה בעיר בשעה שהיה חברו נזקק עמו היה לו להודיעו ומאחר שלא ידע אף הוא טוען אלו הואי התם הוה טעיננא טפי ומכל מקום כל שהיו תביעות חלוקות אע"פ שדומות זו לזו לא נפטר מן האחר כשיצא זכאי מדין חברו ומשנתנו שאמרה ראשונה נשבעת לשניה ושניה לשלישית הא ראשונה לשלישית לא לאו משום דשניה שתפת שלישית היא ושליחותה קא עבדה אלא מטעם שבועה לאחד שבועה למאה כמו שביארנו ומכל מקום אם היתה כתובה אחת לשתיהן ואיתה במתא איפטרה לה נמי מטעם שליחות וגדולי המחברים כתבו שכל שחברו יכול לחזור ולדון עמו אף זה יכול לעכב לזה איני דן עמך אלא על חלקך שהרי כשיבא חבירך יזקיקני לדין ויש מוחים בדבריו משני צדדין אחת שאף זה אומר לו מה איכפת לך והרי הכל דין אחד הוא והשני שאף הוא אומר לו אם אזכה בדין חברי תובעני החצי בחלקי דאמר לי מאן פלג לך ונראין לי דברי גדולי המחברים שאם מפני הראשונה נפקא ליה שאם הלה יזכה בדין יכופהו בחלק חברו ואלמלא כן מעכב חלק חברו בידו הרבה ואם מפני השניה יראה לי שאף הוא נשמר מזה כשיאמר לעצמי ולחלקי אני דן כדרך שאמרו בענין לעצמי אני מציל בבבא קמא פרק אחרון קט"ז ב':

שני שטרות היוצאין ביום אחד הולכין בהן אחר אומד הדיין אם הדיינים הקבועים אם הדיינים שמינו הם עליהם והוא הדין הנקרא שודא דדייני וכבר ביארנו בפרק הכותב שלא נאמר כן אלא בשני שטרות היוצאים על קרקע אחד הן במכר הן במתנה שאי אפשר שיהיו שניהם אמת ואפילו נתברר שכתיבתה של זו קודמת כמו שביארנו למעלה הואיל ואין כאן קנין ומכל מקום כל שיש שם קנין הקודם זכה וכן אף בכתיבה כל שנתברר שהגיע השטר לידו תחלה הא כל שלא נתבררה קדימת הקנין או קדימת הגעת השטר שודא דדייני ודוקא בשטר מכר או מתנה כמו שכתבנו הא שטר הלואות והודאות חולקין כדרך שנאמרה במשנתנו בכתבות שהיו יוצאות ביום אחד:

אע"פ שזה הוא פסקה של שמועה זו לענין ביאור מיהא הדברים מבולבלים ביד קצת מפרשים והוא שהראשונים פירשו על מה שנחלקו רב ושמואל בסוגיא זו בשני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני ואיתמר עלה רב כר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי כלומר שכל שטר שאין בו קנין זכה בו המקבל משעת חתימה ואע"פ שכל שטר שאין בו קנין הגעת השטר ליד המקבל היא היא שמזכתהו מכל מקום כשהגיע לידו זכה בה למפרע משעת חתימה וכדעת האומר עדיו בחותמיו זכין לו והילכך שני שטרות אלו שנחתמו ביום אחד חולקין הואיל ואין כותבין שעות ואין חוששין אי זו נמסרה ראשונה שאחר החתימה הכל תלוי ומאחר שנחתמו ביום אחד הרי זכו בה שניהם וחולקין ושמואל דאמר כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ומדלא ידעינן הי מסר ברישא שודא דדייני דסתמא דמילתא לאו לתרויהו מסר כאחד שבשעה שרצה להקנות לאחד לא רצה להקנות לשני ונמצא שלא זכה בה אלא האחד לא דכלי עלמא עדי מסירה כרתי ואפילו הכי סבר רב דחלוקה עדיף הואיל ולא נודע הזוכה ומי מצית מוקמת לה לרב כר' אלעזר והאמר רב הלכה כר' אלעזר בגיטין ושמואל אמר אף בשטרות אלמא לרב מיהא בשטרות עדי חתימה כרתי אלא מחוורתא רב כר' מאיר ושמואל כר' אלעזר ואותביה לשמואל מדתניא חולקין ואוקמה כר' מאיר ואקשי ליה אי כר' מאיר אימא סופא כתב לאחד ומסר לאחר ר"ל שכתב וחתם לאחר קודם שיכתוב לאחד ואחר כך כתב וחתם לשני ומסר לו קודם שימסור לזה שחתם לו ראשון זה שמסר לו תחלה קנה וכן הלכה ואי ר' מאיר היא הא אמר עדי חתימה כרתי ומכי מסר ליה מיהא זכה למפרע משעת חתימה ותירץ תנאי היא דאיתמר בפרקא קמא דגיטין הולך מנה זה לפלוני במתנה והלך ובקשו ולא מצאו ר"ל שמת יחזרו למשלח מת משלח ר' נתן ור' יעקב אמרו יחזרו ליורשי משלח דסבירא ליה הולך לאו כזכי ויש אומרים ליורשי מי שנתשתלחו לו דסבירא ליה הולך כזכי וחכמים אומרין יחלוקו מספקא להו הולך אי כזכי אי לאו כזכי ויחלקו וכאן אמרו מה שירצה שליש יעשה דשודא עדיף:

ולענין פסק כבר ביררנו בשני שטרות דשודא עדיף וסוגיא דשמעתא הכי מוכחא דהא רב נמי דאמר כר' מאיר סבירא ליה אתיא כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו ואין הלכה כמותו אלא שלענין פירוש יש לתמוה היכי מפרשינן סוגיא דשמעתא כאביי והיאך מדמין עדי חתימה כרתי לעדיו בחותמיו זכין לו עד שכשאנו מקשים ואי ר' מאיר אמאי הא אמר עדי חתימה כרתי מפרשינן דמכי מסר ליה זכה ליה למפרע משעת חתימה כדעת עדיו בחותמיו זכין לו אלא ודאי אף לדעת האומר עדי חתימה כרתי אינו קונה אלא משעת מסירה כמו שביארנו בראשון של מציעא אלא שאינו צריך למסור בעדים ופירוש השמועה יש מפרשין לימא רב דאמר כר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכיון דאיכא עדי חתימה אינו צריך למסור בעדים הילכך חולקין שאפשר שאף המסירה היתה זו תוך כדי דבור של זו כאדם הנבוך למי יתן וסבור ליתן לזה ותוכף ליתנה מיד לזה ושמואל דאמר כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי והילכך צריך עדים במסירה ומאחר שכן אי אפשר לו לתכוף מסירת שניהם זו לזו שהרי בוש הוא בכך מן העדים והילכך שודא עדיפא לא דכולי עלמא וכו' עד אימא סופא כתב לאחד פירוש שכתב וחתם לאחד ולא מסר לו ומסר לאחד ולא חתם זה שמסר לו קנה וכן הלכה ואי ר' מאיר אמאי קנה הא אמר עדי חתימה כרתי ולאו למימרא דלר' מאיר קנה ראשון דהא לא מסר ואף לכשימסור לא קנה אלא משעת מסירה אלא שמכל מקום שני נמי לא קנה דהא עדי מסירה בלא עדי חתימה לאו כלום הוא ותירץ תנאי היא וכו':

ולענין פסק כבר פסקנו בזו שודא עדיפא דהא פסקינן כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי ואף למה שכתבו גדולי הפוסקים באחרון של גיטין דאף עדי מסירה קא אמר והוא הדין לעדי חתימה בלא עדי מסירה הואיל ומכל מקום לכתחלה בעי עדי מסירה אומרין שעדי מסירה היו שם וודאי האחד קדם ועבדינן שודא ולפי דרכך למדת שהלכה כר' אלעזר דאף עדי מסירה כרתי והוא הדין לעדי חתימה בין בגיטין בין בשטרות וכדשמואל ואע"פ שגדולי הפוסקים כתבו הלכה כר' אלעזר בגיטין אלמא דוקא בגיטין הא בשטרות לא מדלא כתבו בהדיא אבל בשטרות לא אפשר שדעתם בגיטין והוא הדין לשטרות ואף גדולי הדורות העידו בפירוש שמצאו בהלכות מדוייקות שבאו מספרד באחרון של גיטין הלכה כר' אלעזר בגיטין אבל לא בשטרות ושמואל אמר אף בשטרות וכן הלכה מההוא עובדא דרב יוסף ואביי בשני גיסים במסכת סנהדרין פרק זה בורר כ"ח ב':

אביי אמר דאביי קשישא א"ב דתני א"ק יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית ת"ק ל"ל דא"ק וב"נ א"ל דא"ק פי' וכגון שהי' היתומים גדולים ובאו היתומים להשביעה. ואע"ג דאוקי אביי דא"ק כב"נ ולא כת"ק הל' כוותי' דהכי פסק תלמודא בפרק הניזקין והל' יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית:

אמר ר"ה הני תרי אחי ותרי שותפי דא"ל דינא בהדי חד ואזיל חד מינייהו בהדי' לדינא לא מצי אידך למימר לי' לבדד"א אלא שליחותי' עביד פי' אם יצא השותף חייב לא מצי שותף חברי' למימר לי' לבע"ד אנת לאו בדד"א בדין זה שנתחייב חבירו כאילו נתחייב וכאילו שלחו לדון עמו דמי:

איקלע ר"נ לסורא שיילוהו כהאי גוונא מאי א"ל מתני' היא הא' נשבעת לב' וב' לג' וג' לד' ואילו הא' לג' לא קתני מ"ט לאו משום דשליחותה עבדה:

מי דמי התם שבועה לא' שבועה לק' הכא א"ל אי הוה אנא הוה טעיננא טפי ול"א אלא דליתא במתא אבל איתא במתא איבעי' ליה למיתי:

איתמר ב' שטרות היוצאים ביום א' רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדיינא. פי' ב' שטרי מכר או שיעבוד להלואה או מתנה יוצאין על שדה א' וזמן שניהם שוה ביום א' רב אמר חולקין השדה ביניהן ושמואל אמר ש"ד כמו שדי בימא השלכת דעת הדיינים כפי שיאמרו הם למי היתה דעתו קרובה ליתן יותר לאותו נותנין ואסיקנא רב דאמר כר"מ דאמר ע"ח כרתי אפילו כתב ומסר לשמעון שניהם קנו ביחד דכיון דעדי חתימה כרתי ואמרי' עדיו בחתומיו זכין לו כ"ז שמגיע השטר לידו קונה מעת החתימה ואע"פ שאחר למוסרו כדאמרי' בשנים אוחזין דאפי' כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי נשתעבדו לו נכסיו מניסן שכיון שהגיע השטר לידו למפרע קונה משעת חתימתו וה"נ כיון ששניהם נחתמו ביום א' שניהם קנו ביחד והלכך ליכא למיעבד בהו ש"ד למי מסר תחלה שכך קונה האחרון כמו הראשון וכיון ששניהם קונים ביחד חולקין ושמואל סבר כר"א דאמר ע"מ כרתי והעיקר המסירה היא ולא החתימ' ואילו ידענו למי מסר השטר תחלה אותו היה האחרון אינו אלא כמפליגו בדברים ועכשיו שאינו ידוע אומדים ב"ד בדעתם למי היתה דעתו קרובה עמו יותר לאותו מסר תחלה וקי"ל רב ושמואל הל' כשמואל בדיני כ"ש דס"ל כר"א דבמסכת [גיטין פו ע"ב] איפסקא הל' כוותי' הלכך כל שטר דעלמא בין שטרי מכר בין שטרי מתנה בין שטרי הלואה שיצאו על שדה א' בין שיש בהן קנין ובין שאין בהן קנין עבדינן שודא:

גמ' במאי קא מיפלגי אמר שמואל בנמצאת שדה כו' עד מה שגבה גבה. פי' דכ"ע טעמא דראשונה ושניה דנשבעת היינו משום חששא דנמצאת שדה שאינה שלו והשלשית אינה יכולה לחזור עליהן שהרי הן קודמות לה. אלא שלשית קשיא לן אמאי נשבעת כי נמצאת שדה אחת מן הראשונות שאינה שלו מאי הוי הא הדרי עלה דשלשי' ולהכי מיצטריך טעמ' דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ואשתכח דלא מצו הדרי עלה. אמר רב נחמן אמ' רבה בר אבוה דכ"ע מה שגבה לא גבה והכא בחיישי' שמא תכסיף כלו' ולפיכך לא תטול בלא שבוע' שמא תכסיפנו ואם נמצאת שדה אחת מהן שאינו שלו אינ' יכול' לחזור עליו ורש"י ז"ל פי' בע"א וזה עיקר:

אביי אמר דאביי קשישא איכא בינייהו כו' ולית לי' לאביי שמא תכסיף. ואע"ג דאביי הוא דאית לי' האי סברא לעיל בפר' האשה שנפלו. התם במוכר פירות קרקע שדרך לוקחי פירות שאין חוששין לשבח הקרקע אלא להוציא ממנה כל פירות שיוכלו. אבל כאן הרי רביעית זו כסבורה שקרקע זה יהא שלו והיא משביחתו כאדם המשבוח את שלו. ועוד דהתם הוא שקרקע שלה ויכולה לעכב על בעלה שלא למוכרו לפירות משום האי חששא. אבל כאן שהיא ראויה לגבות ליכא לאימנועי מהאי טעמא:

והרב אלפסי ז"ל לא כתב מכל זה כלום והדין עמו דהא דאביי קשישא כבר פסק' בגיטין בפרק הניזקין. ולשמא תכסיף פשיטא דלא חיישינן דהא אפי' בההיא דלעיל קיי"ל כרבא וכל דכן בהא דמודה אביי ואידך נמי כבר פסק רבינו ז"ל כמ"ד מה שגבה לא גבה:

אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזל חד מינייהו לדינא לא מצי אידך למימר לי' את לאו בעל דברים דידי את. כלו' אין בעל דינו יכיל לומר לו את לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותי' עבד ויש לו לקבל עליו מה שדנו לזה וכיון שכן הרי זה כאלו בא בהרשאה דשליחותי' עבד. ודווקא דאיתי' במתא דכיון דכן ולא אתא מסתמא ניחא לי' וקביל עלי'. אבל ליתי' במתא לא מצי אמ' אי הוה אנא הוה טענינא טפי ולא למתני' דנשבעת ראשונ' לשני' ולא לשלישית דמיא דהתם שבועה לאחד שבועה למאה:

אתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני לימ' רב דאמר כר"מ דאמר עידי חתימה כרתי. פי' ועדים בחתומיו זכין לו וכיון שכן אפי' נמסר לו השטר אחר כמה ימים הוא קונה מאותו יום שנכתב. ואם כתב לשניהם בו ביום ומסר להם למחר אפי' בזה אחר זה שניהם שוין ששניהם קונין משעת חתימה וכיון שכן ראוי הוא שיהו חולקין. ואע"פ שאלו כתב לאחד בו ביום ומסר לו ואח"כ כתב לחברו שזה שמסר לו ראשון קנה מידי דהוה אגט אשה שכיון שהגיע גט לידה מגורשת גמורה ואפי' לבו ביום ואפי' כתוב בו חדש שנה שבוע או שכתב לשניהם בו ביום קודם שמסר לאחד מהם ואח"כ מסר לאחד תחלה בו ביום וחזר ומסר לשני זה שמסר לו תחלה קנה כיון שנמסר לו ביום שאינן שוין אלא כשנמסר להם למחר לפי שהשטר אינו קונה אלא משעה שמוכיח מתוכו והרי שניהם כתובים באחד בניסן וכשנמסר להם לאחר זמן הרי הן קונין מאחד בניסן נמצא ששניהם שוין. אבל כשנמסר לאחד בו ביום הרי זה קנה לאלתר מידי דהוה אגט אשה כדפרי' ותו לא קני אידך וכיון שכן כל שנמסר לאחד מהם תחלה בו ביום הוא קנה. ואלו נמסרו שטרות חלו בו ביום שודא איכא למימר דהאי וודאי אי דמר לאו דמר אפי' הכי חלוקה עדיפא דהא כל היכא דנמסר למחר איכא למימר חלוקה ואפי' בו ביום נמי וכגון שזכה לשניהם כאחד:

שנמצאת שדה שנטלה אחת מן הראשונות בכתובתה שדה שאינה שלו שגזולה היא ביד הבעל והך אחרונה בעלת חוב מאוחרת היא ותנא קמא סבר מה שגבה לא גבה ואמטו להכי אינה נשבעת רביעית לשלישית שאפילו גבתה כתובתה כדין שלא קבלה כלום מיד הבעל אם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו ונגזל טורף שדה מן השלישית או מאחת מהן חוזרת על הרביעית שהיא מאוחרת וטורפת כתובתה מידה דהא אין גיבויה גיבוי הלכך למאי נשבעת לראשונות דהואיל ולא מוקמינן בידה אם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו נמצאת רביעית נשבעת בחנם לגבי ראשונות ובן ננס סבר מה שגבה גבה והלכך כי אתיא רביעית ומשקל כתובתה נשבעת לשלישית דאי אתפסה בעל צררי ומתרמי יומא או ליומא אחרי שדה של אחת מהן גזול שתוכל אותה שטרפו מידה שדה שאינה שלו לחזור על אותה שדה וכי נשבעת שלא גבתה כלום תו לא הדרא אחת מהן עלה דידה לשבועה דשבועה לאחד שבועה למאה ולא מציא רביעית למימר לשלישית לכשתמצא שדה של אחת מהן גזולה אני נשבעת דאמרה לה שלישית אי גביית בלא שבועה תו לא חזייא ולא מציא חדא מינן למהדר עלך דמה שגבית גבית ואליבא דשמואל לא מיירי מתני' בשבועה של יתומים דמוקים לה שמואל למתני' ביתומים גדולים וקסבר שמואל כי תקון רבנן שבועה ליתומים לקטנים תקון ובדליכא שיעור כתובות איירינן במתני':
ה"ג לא דכ"ע מה שגבה גבה בן ננס סבר חיישינן שמא תכסיף את הנכסים ואהכי משבעינן לה דאי לא סברה להכי לא איכפת להו להשביעני דאם נמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו עלי דידי הדרא ואזלא ומכחשא לארעא משום דלא סמכא דעתה עלויה הילכך כי משבעינן לה סמכא דעתה ולא מפסדא לה לנכסי דסברה בחנם לא משבעי לי בית דין ות"ק סבר לא חיישינן ונפרעת שלא בשבועה דכיון דאמרינן מה שגבה לא גבה שבועת חנם היא. ל"א אף היא לא תפרע אלא בשבועה שנשבעת ליתומים במאי קא מפלגי כגון שנמצאת וכו' והואיל ואין גבויה גבוי שכבר יצא ערעור על שדה של אחת מהן למאי משבעי לה יורשין מה שגבה גבה הילכך נשבעת ליתומים חיישינן שמא תכסיף ובן ננס סבר הואיל וידעה דלבסוף ראשונה נוטלתה ממנה מקלקלא להו לנכסי כי שבקי' להו בידה עד דתבעתה לדינא בעלת שדה גזולה הילכך כי משביעין לה סמכא דעתה ולא מפסדא והאי כגון שנמצאת לאו ממש הוא אלא שיצא עליה ערעור. גמגום רש"י במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל כגון שנמצאת אחת מן השלש שדות שגבו שלש נשים ראשונות. שדה שאינו שלו שגזלה וסוף שיבאו בעלים ויטלוה ממנה וכשבאה רביעית לגבות כתובתה משדה רביעית באה זו ועוררת לאמר למחר יבא הנגזל ויטול שדה מידי ונמצאת קרחת וכו'. והקשו בתוספות דמסתמא כשמשביעין את הרביעית משמע שעדיין לא גבתה מדקתני גבי רביעית נפרעת שלא בשבועה לא תפרע אלא בשבועה והואיל שכבר נודע שהיא גזולה למה יקחו אחת מן השלשה את הגזולה יניחו אותה לרביעית שהיא אחרונה וכן הקשה הריטב"א ז"ל דכיון דכשבאה הרביעית לגבות כבר נמצאת שדה ראשונה גזולה למה תגבה הרביעית כלום ואפילו בשבועה תטול אותה הראשונה ואע"פ שלא באו הבעלים הנגזלים לטורפה טרופה ועומדת היא. והרב רבינו יונה ז"ל תירץ שיכולה הרביעית לומר לאותה שבא ערעור על השדה שלא בעבור זה לא אניח אני מלגבות כתובתי כי שמא אותו הקול שיצא אינו אמת וכשיוציאו מידך ותראי לי שטר טירפא אניחנו ע"כ. ואיהו ז"ל פירש מעיקרא שנמצאת שדה אחת מהן שאינה שלו כלומר שיצא ערעור על השדה האחת מאותן השדות שלקחו הראשונות שלא היו שלו ולפי האי פירושא שייך תירוציה ז"ל ומיהו רש"י כתב שנודע שגזלה וסוף שיבאו בעלים וכו' משמע דאין להסתפק כלל שמא אינו אמת ושמא אפ"ה מציא הרביעית למימר אחוי טירפך ואניחנו. ודוחק. ואפשר היה לפרש שנמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו ואין ידוע איזהו היא וכתבו התוספות ז"ל דלא מסתבר למימר כן ושמא דכיון שכבר גבו אותן השדות השלש נשים ראשונות אינן רוצות השלש ראשונות להסתלק ממה שגבו דמסתמא השדות הטובים לקחו הראשונות ורוצה היא אותה שנטלה שדה זו של הערעור לאכול פירות שדה זו ושישאר בידה אם באולי ימותו הבעלים ולא תבא לידי טירפא וביני ביני תאכל היא הפירות ושבח הקרקע אע"ג דצריכה לפרוע דמי הפירות לבעל השדה מכל מקום חוזרת ונוטלת מן הגזלן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק ט' מה' גזלה ואבידה. ויש חולקין ואומרים דכיון דנטלה השדה רקנית אינה פורע' דמי הפירות שאכלה כלל וכ"כ רש"י ז"ל וכמ"ש ה"ה ז"ל שם הילכך מצינן למימר דאותן שגבו אינהו דקא מעכבי שלא ליתן לרביעית השדה הגזולה ומיהו קשה דהתינח למ"ד מה שגבה לא גבה אבל למ"ד מה שגבה גבה מה סברא היא זאת לראשונות לעמוד בשלהם ולהיות בספק פן יבאו הבעלים ויאבדו את הכל משום הנאת שעה. והנכון דלמ"ד מה שגבה לא גבה כל אחת מהראשונות רוצות לעמוד בשלהן דאינן מפסידין במה שעומדים בקרקע יפה שהחזיקו בה ואוכל פירותיו והיום או למחר יטלוה הנגזל מידם ותטרוף משל אחרונה ולמ"ד מה שגבה גבה לעכבנו הרביעית מאחר שגבו כבר וכל אחת זכתה בשלה כבר ובמאי דכתב רש"י במהדורא קמא דלאו דוקא שנמצאת אלא שיצא עליו ערעור ניחא טפי הא דכתיבנא. עוד הקשו בתוספות על פרש"י ז"ל מאי קאמר בן ננס וכי מאחר שהיא אחרונה נשכרת אטו מי קאמר ת"ק נשכרה נפסדה קאמר שאינה נשבעת לפי שאין גבייתה כלום וכן הקשה הריטב"א ז"ל וז"ל מאי האי דקאמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה דאדרבה לת"ק הפסידה בשאינה נשבעת שלא ישאר הקרקע בידה היום או מחר. ואפשר דלפי סברתו קאמר דס"ל לבן ננס דמה שגבה כל אחת גבתה והאחרונה נמי מאחר שגבו הראשונות זכתה לגבות משדה רביעי' שאין עליו עוררין. והרא"ש ז"ל הקשה בלשון הזה וע"ק על פרש"י מאי קאמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה משמע שלעולם אינה נפרעת אלא בשבועה והלא אם לא נמצאת אחת מהן גזולה מודה בן ננס דנפרעת שלא בפניו. ויש לפרש דה"ק וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה שתטול שדה שאין עליו עוררין ושלפני' נוטלת שדה שנודע שגזולה היא וגם שתטול שלא בשבועה אלא לכל הפחות מיהא לא תפרע אלא בשבועה. והתוספות ז"ל מפרשים כפי' ר"ח ז"ל דאפילו בלא נמצאת פליגי וקאמר בן ננס שתשבע שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה שלו ולא יוכלו לחזור עליה דמה שגבתה גבתה וא"ת דמדקא' תלמודא במאי קא מפלגי אמר שמואל כגון שנמצאת וכו' משמע דה"ק במאי קמפלגי פי' באיזה טעם פליגי ומהדר שמואל דבנמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו וכו' משמע להדיא דבהך גונא גופא פליגי וי"ל דה"ק במאי פליגי כלומר במאי תלוי עיקר טעמא שמחמת אותו טעם משביעה בן ננס לעולם כגון שנמצאת וכו' ומ"ה נשבעת אפילו לא נמצאת והכא בחיישינן שמא תכסיף. וא"ת בשלמא לשיטת רש"י הא ודאי כיון דכבר נודע שגזלה וסוף שיבאו בעלים ויטלוה אם אי אתה משביעה שמטה ואכלה סברה למחר מפקינן לה מינאי כיון דידועה כבר שגזולה היא אבל לשיטת התוספות עדין לא נודע אם יש שום שדה גזולה עד שתכסיף ומסתמא קרקע בחזקת בעליה היא עומדת וכיון שכן אמאי חיישינן שמא תכסיף ותירצו בתוספות כיון שהיא האחרונה וכולן חוזרות עליה לכך יראה היא שמא תמצא אחת מן השדות שאינן שלו ויחזרו עליה ואינה חוששת להשביח השדה ומכסיפתו וניחא בזה שהרבה התנא נשים אע"ג דבשלש נשים הוה סגי לקרב החששא דבכל כך נשים הקודמות אפשר שתמצא אחת מן השדות שאינן שלו ויחזרו על האחרונה ולכך חיישינן לשמא תכסיף ורבנן לא חיישי. וא"ת אכתי בשלמא לשיטת רש"י השבועה עצמה מתקנה לשלא תכסיף דכיון דנודע שגזלה אי לאו דמשביעין לה בודאי תכסיף ואי משביעין לה לא תכסיף אבל לשיטת התוספות מה שייכות יש לשבועה להכספה הרי בין תשבע בין לא תשבע לעולם היא יראה פן תמצא א' מהן שדה שאינה שלה וכדכתיבנא לעיל ואינה חוששת להשביח ופירש ר"ח דאיברא דאין לשבועה ענין להכספה ומיהו משביעין כדי שתפרוש אם התפיסה צררי ולפרש"י ז"ל יש דוחק גדול דהיכי משביעין אותה כדי להטעותה וכן הקשה הריב"ש ז"ל. וז"ל הרמב"ן ז"ל והקשו על פרש"י ז"ל וכי משביעין אותה להטעותה ול"נ שהדין כך הוא שיכולה הראשונה לומר את כבר נתקבלה כתובתיך ואין רצוני שיהא שדה זו בידך שמא תכסיפנו ונמצאת מפסדת ממני לכשאהא צריכה לחזור עליו לפיכך משביעין אותה וכיון שנשבעת על כרחה של ראשונה תעמוד השדה ברשות שניה עד שתבא היא לגבות ממנה ורבנן לא חיישי שמא תכסיף ואין צורך לפרש"י בזו ע"כ. והקשו התוספות לפי שיטתם ז"ל דכמו כן ישבע כל ב"ח דניחוש שמא יש ב"ח קודם שיטרוף ממנו ונשביענו כדי שיפרוש אם התפיסו צררי ולאו קושיא היא דאטו יש לנו לעשות תקנה לב"ח דליתי' קמן ושמא אינו בעולם אבל הכא אנו עושים תקנה בשביל הנשים הקודמות וכ"ש כי רבות הנה ויש לחוש להן וכדכתיבנא והקשו התוספות עוד לפי שיטתם ומה יועיל מה שיפרוש גם היתומים שיפול השדה בידם יכסיפוהו מחמת יראה זו שמא תמצא אחת מהן שאינה שלהן ותירצו דלא יכסיפוהו בשביל כך שחביבה בעיניהם עוד תירצו בתוספות דהיתומים למה יכסיפוהו אם אותה שדה ישביחו יהיה ריוח שלהם שיכולין לסלקו בזוזי אבל אחרונה תכסיף דהואיל ומה שגבתה לא גבתה אינה יכולה לסלקה בזוזי דאין להן בשדה אלא כנכרים בעלמא ולשיטת רש"י ז"ל ניחא דאין השבועה אלא כדי שתחשוב שתשאר השדה בידה ומשום דכי חזיא דלא משבעינן לה ידעה דהדרא שלישית עילוה כשיטלו מה שבידה ושמטה ואכלה ולא חיישא הך רביעית לאשבוחי לארעא ולגבי היתומים לא שייך לומר כן ולגבי שאר ב"ח ליכא למיחש לשמא תכסיף כלל ודוקא הכא שנמצאת גזולה ונודע הדבר כן וסוף שיבאו בעלים ויטלוה הוא דאיכא למיחש כן דכי חזיא דלא משבעינן לה ידע וכו' אבל שאר ב"ח לא חייש לב"ח קודם כלל. וראיתי להריטב"א דפתח בשיטתו של ר"ח וסיים בשיטת רש"י וז"ל פרש"י כו' ותימה כו' לכך פירשו בתוספות כמו שפירש ר"ח דנמצאת לאו דוקא אלא שהראשונות חוששות שמא היום או מחר תהא נמצאת שדה אחת מן הראשונה שהיא גזולה ונמצא שעבודן על שדה רביעית זו ת"ק סבר לא תשבע דכי אתי גזלן ושקיל קמייתא הדרי אינהו על הרביעית דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה ובן ננס אמר וכי מפני שהיא אחרונה נשכרת שלא תשבע אפילו על ספק זה הא ודאי נשבעת אפילו על ספק זה כיון דב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה אמר רבה בר אבהו דכ"ע מה שגבה לא גבה פי' אבל לא מצי למימר דכ"ע מה שגבה גבה דא"כ למה לא תשבע ואע"ג דלא חיישינן שמא תכסיף והכא בחיישינן שמא תכסיף קא מפלגי פי' דחייש בן ננס שמא תכסיף הרביעית הזאת את השדה שהיא גובה דכי חזיא דלא משבעינן לה ידעי דהדרי עילוה ושמטה ואכלה ולא חיישא לאשבוחה וכיון דאיכא בע"ח אחריני דקדמי לה דין הוא שתשבע זו הא כל היכא דלא חזינן ב"ח קודמין לית לן לאשבועי שום ב"ח מפני ספק זה שמא יכסיפנו ולמחר יבא ב"ח אחר מוקדם והא פשיטא ומיהו ה"מ כשגובה מבני חרי דאלו כשגובה ממשעבדי לעולם אינו גובה אלא בשבועה אלא כשבא תוך זמן ע"כ. ולא ידעתי מהו דהא ודאי לא אמרי דכי חזיא דלא משבעינן כו' ושמטה ואכלה אלא כשנודע כבר שגזולה היא אבל כל עוד שאין עוררין לפנינו על שום שדה היא מחזקת בשלה ומשבחת לה לארעא וכך לה אי נשבע כמו לא נשבע ואי חיישת שמא תכסיף משום דחזיא דלא משבעינן לה אינה מדקדק' טפי אארעא לאשבוחה אבל כשנודע שגזולה היא וחזיא דמשבעי' לה אמרה בודאי שתשאר בידה דאי לא למה לן לאשבוע' אלא ודאי מה שכתבו התוספות דלהכי נשבעת כדי שתפרו' הוא עיקר לשיטתם וכדכתבינן. עוד הקשו בתוספות לרבנן נמי תהא האחרונה צריכה שבועה כדין כל הבא ליפרע מנכסי יתומים ולפירוש ב' בפרש"י ז"ל לעיל במהדורא קמא ניחא דס"ל לרבנן דכיון דיצא ערעור על א' מהשדות הראשונות ואין גבויה גבוי למאי תו משביעין להיורשים ומיהו רש"י ז"ל כתב בפירוש המשנה דביתומים גדולים איירי ודלא כאביי קשישא והיינו כפי מאי דפריש בפי' ראשון במהדורא קמא ובהאי שיטתא קאזיל במהדורא בתרא ודע דלא מצינן למימר דמתני' מיירי ביתומים גדולים ודלא כאביי קשישא אלא לשיטת רש"י דמפרש לה למתניתין כגון שגזלה וסוף שיבאו בעלים ויטלוה ממנה הלכך איכא למימר דדוקא בכה"ג ס"ל לבן ננס דתשבע אי משום מה שגבה אי משום דלא תכסיף וכדכתיבנא לעיל אבל לשיטת התוס' דס"ל דבן ננס סבר דמשום חשש שמא תמצא אחת מהן שדה שאינה שלו משבעינן לה לאחרונה היכי מצינן למימר דס"ל לבן ננס דלא כאביי קשישא דהבא ליפרע מנכסי יתומים גדולים לא ישבע והרי יותר יש לחוש ביתומים גדולים מהך חששא דשמא תמצא שדה שאינה שלו דהויא לה חששא רחוקה ואלו ביתומים איכא למימר דגדול במילי דאבוה כקטן דמי והויא ליה חששא קרובה הלכך ע"כ ס"ל נמי לבן ננס דאפילו ביתומים גדולים לא תפרע אלא בשבועה דכל מאי דאיכא למיחש חיישינן לענין שלא תגבה אלא בשבועה וכיון דבן ננס ע"כ ס"ל כאביי קשישא רבנן נמי הכי ס"ל דאי רבנן ס"ל דלא כאביי קשישא ובן ננס ס"ל כאביי קשישא א"כ לוקי מתניתין בהכי כדמוקי לה אביי בסמוך דאביי קשישא איכא בינייהו לכך פירשו בתוספות לפי שיטתם דאפילו כאביי קשישא מתני' וכגון שפטרה מן השבועה וכ"כ הריטב"א וז"ל וקשיא לן לפום אוקמתי קמאי היכי לא תקשי לן לת"ק למה אינה נשבעת כשבאה ליפרע מן היתומים וי"ל דהוה מוקמי לה כשפטרה מן השבועה דאי לאו הכי לא הוו פליגי בהא שום תנא דלכ"ע אין נפרעין מן היתומים אלא בשבועה ואתא אביי וגלי לן דבהא נמי שייכא פלוגתא בדאביי קשישא ע"כ ובמתני' כתיבנא תירוצא אחרינא בשם ריב"ש כנ"ל. עוד הקשו בתוספות למאן דלית ליה דאביי קשישא היכי מפרש הנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והא דתנן אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה דביתומים גדולים אינה צריכה שבועה וביתומים קטנים נמי ליכא לאוקמא דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא א"כ רבית אוכלת בהן ולמאי דפירשו דלאוקימתי קמאי מיירי מתני' כגון שפטרה מן השבועה הלכך כלהו אית להו דאביי קשישא ולא תקשי ולא מידי אבל לאביי דס"ל דבדאביי קשישא פליגא לא תקשי הך קושיא אלא לת"ק דלית ליה דאביי קשישא אבל בן ננס דס"ל כאביי קשישא לא קשיא כלל ומ"מ כל מאן דמוקי מתני' בגוונא דלית ליה דאביי תקשי ליה הני מתני' דתנן הנפרעת מנכסי יתומים וכו' היכי מוקי לה ותירצו בתוספות דס"ל כמ"ד בערכין פרק שום הדיינים אף לכתובה משום מזוני והקשו עוד בתוספות אמאי לא אקשי מברייתא דאביי קשישא למ"ד אין נזקקין אלא א"כ רבית אוכלת בהן דהא קאמר אביי קשישא ואין צ"ל קטנים וכלהו תנאי מודו בהכי שגובין מיתומים קטנים בשבועה ולא פליגי אלא ביתומים גדולים אפילו למאן דמוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן בדאביי קשישא ותירצו בתוספות דהוה מוקי לה בב"ח גוי דשייכא ביה שבועה כמו שרגיל ר"ת ז"ל לפרש שמותר לקבל שבועה מגוי ואפילו לר"ש שאסר וכו' איכא לאוקמה בגר תושב כו' ומיהו קשיא להו לתוספות מדקאמר אביי קשישא יתומים שאמרו משמע דאמתני' דגיטין או דהכותב קאי דמיירי בכתובת אשה על כן צריך לומר ודאי דהוה מוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן בדאביי קשישא וס"ל כרבנן. כ"כ בתוספות ודבריהם צריכים ביאור דאפילו לאוקמתיה דאביי דמוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן בדאביי קשישא אכתי תקשי למ"ד אין נזקקין אא"כ רבית אוכלת בהן מההיא דאביי קשישא אפילו אי ס"ל כרבנן דע"כ לא פליגי רבנן עליה דאביי קשישא אלא ביתומים גדולים דבהכי מיירי במתני' אבל ביתומים קטנים לא פליגי דאמאי ניקום ונימא דפליגי רבנן אפי' ביתומים קטנים ונוקמה מתני' דהנפרעת מנכסי יתומים וכו' ומתני' דאין אלמנה נפרעת וכו' דלא כרבנן כיון דבלאו הכי מתוקמא פלוגתא דמתני' שפיר ביתומים גדולים ומתוקמא מתנייתא כותייהו דרבנן וליכא למימר דפליגי רבנן ובן ננס בקטנים ולרבנן אין נזקקין דהא נזקקין לראשונ' ולשניה ולשלישית אלא ע"כ לא מצינן לאוקמה פלוגתייהו אלא בגדולים.

ודע דבפרק הניזקין עלה דמתניתין דתנן אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית גרסי' עלה בגמרא בעי רב אחדבוי בר אמי יתומים שאמרו קטנים או אפילו גדולים תקנתא הוא דעבוד רבנן גבי יתמי לקטנים עבוד לגדולים לא עבוד או דילמא משום דלא מסיק וכו'. ופשיט מהא דאביי קשישא דאמר יתומים שאמרו גדולים ואין צ"ל קטנים ופריך עלה ודילמא ה"מ לענין שבועה דגדול במילי דאבוה כקטן דמי אבל לענין זיבורית לא ומסיק תלמודא והלכתא יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה בין לזבורית ע"כ. מעתה יש לי לפרש דאפילו אביי דמוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן בדאביי קשישא לאו דפליגי רבנן עליה דאביי קשישא אלא דס"ל לרבנן דלא קאי אביי קשישא אלא אמתני' דזבורית אבל לשבועה בגדולים אינה צריכה שבועה ובקטנים אין נזקקין ובן ננס סבר דכי איתמר דאביי קשישא אשבועה אתמר והלכך אף האחרונה לא תפרע אלא בשבועה ומתני' דהנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והא דתנן אין אלמנה כו' אתיא כבן ננס ורב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהן ס"ל כרבנן דלא קאי אביי קשישא אלא אזבורית ומתוקמא בשחייב מודה וכמו שכתבו התוספות בפ' הנזקין אבל לשבועה אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים כנ"ל אוקמתיה דאביי ואע"ג דקאמר ת"ק לית ליה דאביי לאו דוקא אלא ה"ק לית ליה דאביי לענין שבועה ולכך יש לי לומר דאע"ג דרש"י ז"ל פי' במתני' דמיירי ביתומים גדולים לאו משום דפליג אאביי קשישא דשפיר אתיא כותיה אלא דמפרש דלא קאי אביי קשישא אשבועה אלא אזיבורית. ודוק שרש"י כתב במשנתנו וז"ל וקסבר האי תנא כי אמרו רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וכו'. ולא נקיט הא דתנן הנפרעת מנכסי יתומים וכו' ואידך דתנן אין אלמנה נפרעת וכו' דמיירי באלמנה משום דאפשר דרבנן פליגי עלה משום דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים ולא אפשר לאוקמינהו בב"ח גוי וכמו שכתבו התוספות ואביי קשישא נמי לא קאי אהני מתניתין אלא אמתני' דזיבורית וכדכתיבנא אבל התוספות לא כתבו כן לעיל אלא דלית ליה דאביי שכתבו ז"ל וז"ל ופר"י דביתומים גדולים איירי ודלא כאביי קשישא ולהכי קשיא להו עלה ולמאן דלית ליה דאביי קשישא היכי מפרש הנפרעת מנכסי יתומים כו' ולא מצי לתרוצי דביתומים גדולים וכבן ננס דמי דוחקנו לומר דרבנן לית להו דאביי קשישא ביתומים קטנים עד דלא נוקי הני מתנייתא כותייהו וביתומים קטנים דכולהו מודו בהו דע"כ לא פליגי עליה אלא ביתומים גדולים אבל ביתומים קטנים כולהו אית להו דאביי קשישא ולא מיירו רבנן ביתומים גדולים אלא משום דס"ל דהני מתנייתא מיירו ביתומים קטנים אלמא דהני מתנייתא אתיא אפילו כרבנן והיכי מצי אתיא כותיהו אבל אי אמרינן דרבנן ס"ל דלא קאי אביי קשישא אשבועה אלא אזבורית ממילא איכא למימר שפיר דרבנן פליגי בין איתומים גדולים בין איתומים קטנים דבקטנים אין נזקקין ובגדולים אין נשבעין וק"ל. ואפילו אם תפרש דכי קאמר אביי דאביי קשישא איכא בינייהו בדוחק קאמר דת"ק לית ליה דאביי פי' דפליג עליה בגדולים מ"מ איכא למימר דרב אסי דאמר אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהן יפרש פלוגתא דרבנן ובן ננס הכין וכדכתיבנא כנ"ל:

ושוב מצאתי להרא"ש בתוספותיו במסכת ערכין פרק שום היתומים דתריץ כן וז"ל מ"מ לרב אסי קשיא לעולם בב"ח גוי וכו'. וא"ת והא אמרינן בפרק הניזקין יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה בין לזיבורית והיאך נשביע את הגוי לר"ת שפירש שאם היה לו עסק עם הגוי שמותר להשביעו ניחא אבל רשב"ם שפי' שאסור מא"ל וי"ל דמיירי בגר תושב שאינו נשבע בשם ע"ז ומיהו אינו קשה דבברייתא דאביי קשישא לא קתני יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים לענין שבועה אלא לענין זיבורית דוקא ותלמודא הוא דפסיק אף לענין שבועה ורב אסי דהכא לא הוה פסיק אף לענין שבועה ע"כ. ובמהדורא קמא כתב רש"י וז"ל דאביי קשישא איכא בינייהו והיתומים באי' להשביעה ולא בנמצאת שאינו שלו מיירי. יתומים שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה גדולים ואצ"ל קטנים דלא ליפלוג רבנן בתקנתא דידהו בין גדולים וקטנים ומתני' כגון דהוו יתומים גדולים עסקינן ת"ק לית ליה דאביי קשישא ואפ"ה אינה נשבעת דקים לן מה שגבה לא גבה וליתומים נמי לא דהא גדולים נינהו ולגדולים לא עבוד רבנן תקנתא ובן ננס אית ליה ואע"ג דאמרינן מה שגבה לא גבה ליתומים מיהא נשבעת. אביי קשישא תנא הוא ע"כ:
אביי אמר דאביי קשישא איכא בינייהו וטעמא דבן ננס משום דסבר יתומים שאמרו בין גדולים בין קטנים ומתני' כשבאו ליפרע מן היתומים אבל דכ"ע לשמא תכסיף לא חיישינן ואע"ג דגבי בעל שמכר לפירות אמר אביי גופיה דחיישינן שמא תכסיף שאני התם שדרך לוקחי קרקע לפירות שאין חוששין להשביח הקרקע וכיון שהגוף שלה ואין ללוקח אלא פירות חיישינן להכי מה שא"כ בזו שהגוף בחזקת הרביעית ושלה היא היום וזה פשוט. הריטב"א ז"ל:

וז"ל הריב"ש ז"ל וא"ת והא לעיל בפ' הכותב גבי בעל שמכר לפירות וכו'. אמר אביי דטעמא משום שמא תכסיף לא דמי דהתם כיון שאין ללוקח בשדה אלא פירות איכא למיחש שמא תכסיף אבל כאן כל השדה היא עתה שלה שגבאו בכתובתה וליכא למיחש להכי. עוד יש מי שתירץ דהתם בקרקע שלה אמרינן משום האי טעמא דלא עשה לא כלום אבל עתה שמן הדין היא ראויה לגבות ולא משביעין לה משום האי טעמא. והראשון נראה יותר נכון ע"כ:
ואזל חד מינייהו בהדיה לדינא ויצא אותו חד מב"ד זכאי לא מצי אידך אח או שותף למימר לההוא חד שיצא זכאי מב"ד לאו בעל דברים דידי את כלומר בהדי דידי לא אייתית זכאי מדינא לעולם דההוא דינא דעבדת בהדי חבראי לא שייך בי מידי חזור בהדאי לדינא אלא ההוא שותף שליחותיה דחבריה עבד וכיון דיצא זכאי מחד מינייהו תו לא מצי אידך למתבע מיניה מידי. ל"א ואזיל חד מינייהו בהדיה לדינא וחייבו ב"ד לאח או לשותף לא מצי אידך שותף למימר ליה לבעל דין לאו בעל דברים דידי את שלא אותי חייבו ב"ד. נשבעת לשנייה כי ליכא תמן נכסים כדי כתובה שניה אלא כדי חציה ושניה לשלישית משום ההוא מותר דשקלא ראשונה לשלישית לא קתני דכיון דאשתבע לה לשנייה משום פחת כתובתה לא צריכא לאשתבועי זימנא אחריתי לשלישית דלית לה כתובה כלל דשליחות עבדא שנייה לגבי ראשונה הכא נמי עבד שותף שליחותיה דחבריה בין לזכות בין לחובה. רש"י במהדורא קמא:

והר"מ הלוי ז"ל כתב וז"ל הני תרי אחי וכו'. שאם היה להם לאחים הללו או לשותפים הללו ממון אצל אחד מן השוק מחמת אביהן או מחמת שותפותן באנפי דלא שייך לאחיובי ליה לחד מינייהו טפי מלאידך והלך אחד מהם ותבעו בדין ונתרצה הנתבע אין השני יכול לחזור ולתובעו פעם שניה ולומר לו לאו בעל דברים דידי את כלומר מעולם לא ירדת עמי בדין על התביעה הזו ועדין אתה חייב לירד עמי בדין אלא הואיל וירד עם אחיו או עם שותפו הרי הוא כאילו ירד עם זה דההוא אח או ההוא שותף, שליחותיה דידהו עביד וכיון דיצא זכאי מאחד מהם אין השני יכול לתובעו ולאו למימרא דאית ליה לשני ראיה דלא הויא ליה לראשון דלא מהני' ליה דאפילו ראשון נמי אי משכח ראיה מהני ליה היכא דלא סתרי טענותיו דתנן כל זמן שמביא ראיה הוא סותר את הדין ולא למימרא נמי דאי אית ליה הך שותפא דקאי בהדיה בדינא לבעל דיניה ואפסיד דמחמתו דאודיתא דחשבינן ליה כמאן דאודו תרווייהו אלא מאן דאודי אודי ומאן דלא אודי לא אודי ודיקא נמי מדאמרינן שליחותיה עבד וכיון דכשלוחו דמי אי עוית מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וכ"ת אלא למאי נפקא מיניה לסהדי דאסהידו באנפי ראשון וליתנהו דלסהדו באנפי שני א"נ דאמר אי הוה אנא הואי טענינא טפי א"נ דהואי מסגינא בבדיקות עד דהוו מתכחשי סהדי דכיון דטענתא דלא יכיל השתא לברורה היא מסתמא לא יכיל למסתר קיום הראשון או מחמת דאייתי ראיה דמגזל גזליה מיניה ותבעוהו לחד מינייהו בדינא מקמי דפלגי ליה לההוא מידי ואחתיה בי דינא ותובע לההוא מידי לא מצי אידך שותפא מסתמא למסתר דינא אלא אי מייתי ראיה סתר ואי לא לא סתר דהאיך שותפא דקם בהדיה בדינא שליחותא דחבריה עבד ומ"ל תובע ומ"ל נתבע. ועוד לאו כל דכן השתא גבי תובע דלא חסר מידי ממאי דמטא לידיה אמרינן איבעי ליה למיתי גבי נתבע דקא חסר לא כ"ש דאמרינן איבעי ליה למיתי אלא מיהו מסתברא דדוקא בממונא דלא מחסר גוביינא מהך שותפא דלא אתא כגון קרקע ובהמה ועבד דהוה קאי ברשותא דהאי דאתא לגבי דינא אבל מידי דמחסר גוביינא מהאיך דלא קם בהדיה בדינא לא גבינן ליה מיניה עד דקאי תובע בהדיה בדינא ואע"ג דליתא לדרב הונא ה"מ היכא דליתא במתא אבל איתיה במתא איתא לדרב הונא ע"כ. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

וז"ל הריטב"א ואזל חד מינייהו וכו'. פרש"י ז"ל דאזל חד מינייהו לדינא בדבר השותפות ויצא השותף חייב לא מצי חבריה וכו' ככתוב במהדורא בתרא. ובודאי דלישנא דסוגין הכי משמע שכבר דן האחד עם הנתבע מדאמרינן אזיל חד מינייהו ולא אמרינן ואזיל. ותו מדאמרינן עלה לקמן דאמר אי הואי התם הוה טענינא טפי. אבל לשון בעל דברים דידי אינו מתפרש כאן כמו בשאר מקומות שבתלמוד אבל יש לשונות הרבה שפירושן מתחלף ומ"מ אף לפי' זה היא הנותנת דכל היכא דאיתיה לחברי' במתא כופה לנתבע לדון עמו על הכל ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ויש שפירשו אותה בדרך זה ואם השותף קטן או אשה מסתברא כמאן דליתיה במתא חשיב ובעל בנכסי אשתו שאינו צריך הרשאה מפני שידו כידה אפילו בעל כרחה יכול לתבוע ואינה יכולה למחול ואדרבה מיניה שמעינן דדוקא התם ואע"ג דליתיה במתא אבל באשה בעלמא לא אמרינן הכי כלל ואפילו איתא במתא כנ"ל וכן דנתי לפני רבותי ע"כ:
ולא אמרו דמצי טעין אי הואי התם הוה טענינא טפי אלא דליתיה במתא כשבאו אלו לדין איבעי ליה למיתי לב"ד בהדי חבריה וכיון דלא אתא תו לא מצי טעין מידי. רש"י במהדורא קמא:

איתמר שני שטרות כו'. פרש"י ז"ל כגון שמכר שדה אחת לשני בני אדם ביום אחד ע"כ ונקט מרן ז"ל מכרה וה"ה למתנ' ולאפוקי הודאות והלואות וכ"כ רבינו אלפסי בהלכותיו מפורש. הריטב"א:
וכ"כ רש"י במהדורא קמא וז"ל שני שטרות של מכר ושל מתנה היוצאין על שדה אחת לשני בני אדם וביום אחד נכתבו ובמקום שאין כותבין שעות דלא ידעינן הי מנייהו קדים דאילו ידעינן הי מנייהו קדים לרב לחתימה ולשמואל למסיר' ההוא דקדם ודאי קנה אפילו היכא דלא כתבי' שעות. שודא דדיינא חזינן את מי אוהב יותר לההוא ודאי מסר ברישא. רש"י במ"ק:

וז"ל הרא"ה ז"ל אתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד וכו'. פי' ועדיו בחתומיו זכין לו וכיון שכן אפילו נמסר לו השטר אחר כמה ימים הוא קונה מאותו היום שנכתב ואם כתב לשניהם בו ביום ומסר להם למחר אפילו בזה אחר זה שניהם שוין ששניהם קונין משעת חתימה וכיון שכן ראוי הוא שיהיו חולקין ואע"פ שכתב לאחד בו ביום ומסר לו לאחר כך כתב לחבירו שזה שמסר' לו ראשון קנה מידי דהוה אגט אשה שכיון שהגיע הגט לידה מגורשת גמורה ואפילו לבו ביום ואפילו כתוב בו חדש שנה שבוע או שכתב לשניהם בו ביום קודם שמסר לאחד מהן ואח"כ מסר לאחד תחלה בו ביום וחזר ומסר לשני זה שמסר לו תחלה קנה כיון שנמסר לו בו ביום שאינן שוין אלא כשנמסר להם למחר לפי שהשטר אינו קונה אלא משעה שמוכיח מתוכו והרי שניהן כתובים באחד בניסן וכשנמסר להם לאחר זמן הרי הן קונין באחד בניסן נמצא ששניהם שוין אבל כשנמסר לאחד בו ביום הרי זה קנה לאלתר מידי דהוה אגט אשה כדפרישית ותו לא קני אידך וכיון שכן כל שנמסר לאחד מהם תחלה בו ביום הוא קונה ואלו נמסרו שטרות אלו בו ביום בשודא איכא למימר דהא ודאי אי דמר לאו דמר אפ"ה חלוקה עדיפא דהא כל היכא דנמסר למחר איכא למימר חלוקה ואפי' בו ביום נמי וכגון שזכה לשניהם כאחד ואמרינן לא דכ"ע כר' אלעזר והא בהא קא מפלגי רב סבר חלוקה עדיפא ואפילו לר' אלעזר כיון דאפשר בחלוקה כלל וכגון שזיכה לשניהם כאחד ולהכי עדיפא משום דלא אפשר דנטעי אלא בפלגא ושמואל סבר שודא עדיפא מטעמא דאמרן דטפי שכיחא לר' אלעזר שודא מחלוקה ותו דהכי עדיפא לן דהא כי אמרינן שודא אפי' הות הכי דשניהם זכו כאחד לא אפשר דנטעי אלא בפלגא ואפשר דיהבי' כלהו לההוא דזכי מדינא והשתא דאתינן להכי ה"ה נמי דהוה יכיל למימר שמואל כר' אלעזר דאמר אף עדי מסירה כרתי פי' אף עדי מסירה וה"ה לעדי חתימה ומיהו אליבא דשמואל איכא תרתי קניות בעדי חתימה ובעדי מסירה ולא ידעינן האי סברא במאי זכי להו להני אי בעדי חתימה אי בעדי מסירה דאע"ג דהני שטרי הא איתנהו לקמן וחתימי אפשר דזכי להו בעדי מסירה מקמי דלא חתמינהו לסהדי או אפשר דגלי אדעתיה דלא בעי דליזכו אלא בעדי מסירה ואם איתא דבעדי מסירה בלחוד זכי להו לא סגיא דלא ליהוי בו ביום ואי לא הוה ליה מוקדם דהא לא זכו אלא מדין עדי מסירה בלחוד וכיון דלא סגיא דלא ליהוי בו ביום בודאי דחד מינייהו בלחוד הוא כדפריש לעיל דכל היכא דהוי בו ביום הוי דחד מנייהו ואי נמי זכי ליה בעדי חתימה אי בו ביום מסרינהו בודאי דחד מינייהו לחוד הוא אבל אי בתר הכי מסרינהו הוו דתרווייהו וכיון דכן שודא שכיחי טפי אליבא דרבי אלעזר דאית ליה הני תרתי זכיות דאי בעדי מסירה זכי ליה הא לא סגיא דלא הויא בו ביום ואפילו זכי ליה בחתימה אפשר דזכי ליה בו ביום וא"כ איכא למימר שודא דאי דמר לאו דמר כדפרישנא מאי אמרת דילמא זכה לשניהם כאחת הא לא שכיחא ורב נמי דאית ליה חלוקה קאמר טעמא כיון דאית ליה לר' מאיר דליכא אלא חדא זכי' דהיינו עדי חתימה ולא סגיא דזכי ליה אלא בהא ובהא אפשר דזכי ליה בו ביום ואפשר דזכי ליה בתר הכי וכל היכא דזכי ליה בתר הכי הויא דתרויהו ואפי' בו ביום אפשר כגון דזכי לשניהם כאחד הילכך חלוקה שכיחא טפי אליבא דרבי מאיר כך אפשר לפרשה וצ"ת. ושמואל דאמר כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי נראה לי דאליבא דרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי בודאי לית ליה עדיו בחתומיו זכין לו דטעמא דר' אלעזר מסתברא משום דקסב' דמסיר' הוא עיקר ולא בעינן סהדי אלא לשוויה שטרא דאי לאו סהדי כיון דאפשר לאכחושי לההיא שטרא ליכא עליה תורת שטר. ואפשר נמי דסגיא לן להכי בעדי חתימה דהנהו נמי מהני לן להכי דכיון דאיתנהו תו לא אפשר לאכחושי לההוא שטרא ואיכא עליה תורת שטר וכיון דהיינו טעמא דר' אלעזר בודאי לית ליה עדיו בחתומיו זכין לו דהא עיקר מילתא מסירה וחתימה לאו כלום הוא כדפרישית הילכך מאן דסבר ליה כר' מאיר אפשר דאית ליה עדיו בחותמיו זכין לו אבל מאן דסבר לה כר' אלעזר בודאי לית ליה עדיו בחותמיו זכין לו וזה נראה נכון. והוא הדין דהוה מצי למימר דכ"ע אית להו כר' מאיר ובהא פליגי אי אמרינן שודא עדיפא או חלוקה עדיפא אלא דמהא נמי דמקשינן תקשי ליה דליכא למימר דשמואל כר' מאיר דהא שמואל כר' אלעזר ס"ל דמקשי' ומי מצי מוקמת לה לרב כר' אלעזר וכו' עד מחוורתא רב דאמר כר' מאיר ושמואל כר"א והא דמקשינן מדתניא שני שטרות היוצאות ביום אחד חולקין ומוקמינן לה כר' מאיר ומקשי' אי ר' מאיר אימא סיפא כתב לאחד וכו' ואי ר"מ וכו' אי קשיא לך לוקמה כגון שכתב ומסר לאחד תחלה קודם שכתב לחבירו או כתב לשניהם ומסר תחלה לאחד מהם בו ביום יש לומר דכיון דסתמא קתני משמע לן דלעולם קאמר חולקין ולא שני ליה ביה כלל ומתרצינן תנאי היא וכו'. אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסה בצפרא וכו' פי' ובו ביום לא מסרה לאחד מהם ואחר שעבר אותו היום מסרה לשניהם בזה אחר זה והאי דאמרינן לאורתא לאו דוקא אלא כלומר באורתא ברמשא. א"ל דקדים פי' דהוה לן סהדי דמצפרא כתבתינהו לרמי וכיון שכן לאחר שנמסר לו השטר זכה למפרע מאותה שעה א"ל אטו בירושלם יתבינן דכתבי שעות פירוש דאנן כיון דלא כתבינן שעות אינו זוכה אלא משעה שמוכיח מתוך השטר דהיינו סוף היום. אלא מאי טעמא וכו' ומר לאו דיינא ולא כפשטה חס לן למימר הכי דודאי רב ששת מומחה היה ודיניו דין אלא דרב נחמן היה בקי בדינין יותר ומומחה ולא לדון קאמר ליה אלא שבמקומו של רב נחמן לא היה לו לדון ועיקר טעמא מאידך דאמרינן ועוד דצריכין להדדי ואשכחן דכותה בתלמודא וכן פירשה מורי אחי נר"ו ואי נמי בטועה בשקול הדעת הוה דשודא שקול הדעת הוא וטועה בשקול הדעת במקום שיש גדול הימנו חוזר וקשיא כדכתיבנא במסכת סנהדרין בס"ד. הרא"ה ז"ל:

לימא רב דאמר כר"מ דאמר במס' גיטין עדי חתימה כרתי דחתימה עיקר וכי היכי דאמר ר"מ גבי חתימה עיקר דהא לא בעי אלא חתימה לחודה לשמה ומוקי לה לקרא דכתיב וכתב לה בחתימה הא הכי נמי לגבי שטרא חתימה עיקר למאן דבעי למקני בשטרא כדאמר אביי בקדושין כי הוה זבין מידי מחבריה אמר אי בעינא דאקנה במעות אקני ואי בעינא דאקני בשטרא אקני בכספא אקני כי היכי דלא הדרת בה ואקני בשטרא דאי בעינא הדרא בי כל אימת דלא נחתם השטר אליבא דר"מ דהא קי"ל דקרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה ומ"ה אמר רב חולקין דאפשר לצמצם שנחתמו שניהם ברגע אחד ושניהם קנו ביחד ושמואל כר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי שהם בעת מסירת הגט לידה של אשה הן כורתין בינו לבינה וקרא דכתיב וכתב לה לשמה בכתיבה ממש קא משתעי ומאן דבעי נמי למקני בשטר לא קני עד שימסור מוכר השטר ליד הלוקח הלכך אי אפשר שימסור שני שטרות על שדה אחת לשני בני אדם ביחד שהרי זה מעכב על זה ולאחד מהם ודאי מסר תחלה בלא ידיעת חברו ההוא דמסר ליה ברישא ההוא קנה וכיון דלא ידעינן למאן מסר ברישא וכו'. את מי אוהב זה המוכר יותר לו מסר השטר תחלה ויהבינן ליה ורב סבר כיון דלא ידעינן למאן מסר ברישא חלוקה עדיפא משודא. עכ"ל רש"י במ"ק. ובמהדורא בתרא פירשה לשון אחרת וז"ל כר"מ דאמר לענין גט עדי חתימה הם עיקר כריתות וכן לענין השטרות ואלו שניהן נחתמו ביום א' ובמקום שאין כותבין שעות גלו דעתייהו דאין מקפידין על הקודם לחברו ואפילו זה שחרית וזה במנחה אין זה זוכה יותר מזה הלכך מאי שודא דדייני איכא למימר אין אדם יכול ליפות כחו של זה משל זה ושמואל דאמר כר' אלעזר דאמר אפילו אין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם שמא ימותו עדי מסירה או ילכו למ"ה אלמא עדי מסירה עיקר והכא י"ל שמא האחד היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו ואת השני הטעה וכי לא ידעינן נימא שודא דדייני לפי מה שהם רואים מי מהם היה רגיל אצלו יותר דשודא עדיפא מחלוקה. ע"כ. פי' לפי' לר"מ דוקא עדי חתימ' כרתי ולא ע"מ כלל ובמקום שאין כותבין שעוטת אין קפידא על הקודם ואין זה זוכה יותר מזה הלכך ע"כ אין לומר אלא חולקין ולר' אלעזר אע"ג דעדי חתימה מהני מכל מקום כיון דעדי מסירה נמי כרתי ואינהו הוו עיקר בתרייהו אזלינן והלכך איכא לספוקי שמא האחד היה חביב עליו יותר וקדם ומסרו לו ולכך דיינינן שודא ועדיפא מחלוקה דשודא בכלל דינא הויא ואפשר דדייני קושטא דמלתא אבל החלוקה בע"כ לא דייני קושטא דמלתא. והריטב"א ז"ל הקשה על מה שפירש מרן במהדורא בתרא וז"ל ואיכא למידק דהא לר"מ אפשר שיזכו בזה אחר זה בעדי חתימה אם מסר להם בזה אחר זה בו ביום שאין דנין אחר סוף היום במקום שאין כותבין שעות אלא כשמכר לאחר היום שנכתב דכיון דלדידי' ע"ח בלחוד כרתי ועדיו בחותמיו זכין לו אין זכין לו אלא מסוף הזמן הכתוב בו שמוכיח מתוכו אבל כשמסר לו בו ביום זכה לאלתר והראיה מגט שאם נתן לה גיטה ביום שנחתם מגורשת מיד שהגיע לידה וכן כשכתבו בו חדש או שנה ונתנו לה תוך הזמן הרי היא מגורשת מן היום שתביא ראיה שהגיע לידה וכדמוכח במס' גיטין ור' אלעזר נמי אע"ג דסבר ע"מ כרתי הא מודה נמי בע"ח כדפרש"י בדוכתא וכדמוכח בכמה ראיות וא"כ מנלן שהיו בשטרות אלו עדי מסירה ועוד דבעדי מסירה עצמן שמא נתן לשניהם כאחד וזכו כאחת ע"כ. ונראה דאיברא דאלו נמסר להן בזה אחר זה דהקודם זכה ואפילו בו ביום מיהו כיון דלר"מ ע"מ בלחוד לא כרתי וע"ח בלחוד כרתי ולא צריכי לע"מ לענין עיקר הקניה אע"ג דאהנו ע"מ לענין קדימת בו ביום מ"מ אין לך לדון אלא כפי מה שמוכיח עיקר קנייתו מתוך כתיבת השטר דהיינו ע"כ שאין זה זוכה יותר מזה ואין לך לחדש קנייה אחרת דלא מהניא בלחודה והקניה שלפנינו המוכחת מתוך השטר אינה צריכה לה ועוד כיון דהויא ליה מקום שאין כותבין שעות דיינין להו כאין מקפידין על הקודם לחברו בשעות דאפילו זה שחרית וזה במנחה אין זה זוכה יותר מזה ואם אתה אומר דלזה נמסר תחלה הרי עבדת להו כמקפידין על השעות ואין במשמעות השטרות כן כיון דלא כתיבי ביה שעות ובמקום דלא כתבין שעות קיימינן ומיהו לר' אלעזר כיון דעדי מסירה עיקר ואינהו לא צריכי לעדי חתימה כלל ואינן חותמין אלא מפני תקון העולם בתרייהו אזלינן ועלייהו דיינינן ואינהו ע"כ בזה אח"ז נמסרו דאי אפשר שימסרו שני שטרות על שדה אחת לשני בני אדם ביחד וכמו שפירש"י במהדורא קמא ועוד כיון דלגבי המסירה אי אפשר בבת אחת וכדכתיבנא והחתימה נמי אע"ג דאפשר לצמצם שנחתמו שניהם ברגע אחד מ"מ זמנין טובא זה קודם לזה לכך שודא עדיפא כנ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל:
וגדולה מזו כתב הר"ן בפ' המגרש וז"ל כיון שאנו יודעים בודאי שמחמת עדי חתימה שניהם זוכות בשוה היאך נניח את הודאי ונפסוק את הספק לו' שמא אח"כ מסר בעדי' כדי לומר שודא והא אין ס' מוציא מידי ודאי ע"כ. אלא שלפי זה אפילו לר' אלעזר נאמר כן כיון דלדעת רש"י אפילו לר' אלעזר כרתי נמי עדי חתימה ומה שכתבתי הוא יותר נכון בשיטתו של רש"י ז"ל ומיהו מלשונו ז"ל נראה דליכא למימר שודא כלל לר"מ לכך נראה דאיבר' ודאי דאם נתן לה גיטה ביום שנחתם דמגורשת מיד מיהו לא מטעם מסירתה היא מגורשת אלא עדי החתימה הם הכורתין אלא דבעינן דלמטי גיטא לידה ויכון דבעדי החתימה יד שניהם שוה אין לחוש לעדי המסירה כלל וכן כתב הר"ן שם בפ' המגרש וכתב עוד דאע"ג דהכותב שטר מתנה לחבירו ומסרו לו אינו יכול לחזור בו אפ"ה אם הקנה לאחר בו ביום אע"פ שכבר מסר לא' יד שניהם שוה שכיון שאין כותבין שעות ועדי חתימה הם מקנין הרי הוא כמשייר בקנייתו שלא יקנה אלא בקנין מי שאינו יכול לברר אם קנה מתחלת היום או מסוף היום שדנין אותו לסוף היום ונמצא זכות חברו שוה לו הילכך לר"מ לא משכחת לה שודא כלל אבל לענין חזרה אין בכך כלום וכו' ע"ש בפ' המגרש דהאריך בזה הרבה:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל כמה דרכים נאמרו בשמוע' זו בתוס' ובחידושין אבל הדרך הנראה שהוא ברור בזה דר"מ ור' אלעזר בתרתי פליגי חדא דלר"מ עדי חתימה בלחוד כרתי ולא עדי מסירה ולר' אלעזר אף ע"מ ואידך דבעדי חתימה לר"מ עדיו בחותמיו זכין לו אע"פ שלא הגיע השטר לידו אלא לאחר זמן אבל לר"א אין עדיו בחותמיו זכין לו אלא כשהגיע שטר לידו ולפיכך כל שטר שאין בו קנין אם לא הגיע לידו ביום שנכתב פסול דהוה ליה מוקדם מעתה בשני השטרות היוצאין ביום אחד יש ד' דרכים או שנמסרו בו ביום בבת אחת או בזה אחר זה ולר"מ בכלן זוכין כאחת חוץ מן האחד כשנמסרו בו ביום בזה אחר זה וכיון שהשלשה דרכים ראויין לחלוקה והדרך האחת לבדו ראוי לשודא ראוי לדון בחלוקה יותר אבל לר"א אין לומר אלא כשנמסרו ביום חתימתן כו'. והרי אין כאן אלא ב' דרכים או כשנמסרו בבת אחת או בזה אחר זה וכיון שכן ראוי לומר שנמסרו בזה אחר זה ולא ידע זה בכל זה ורצה לרצות לכל א' מהם שנתן לו הכל שאלמלא כן היה נותן חציו לזה וחציו לזה הילכך שודא עדיפא. ואמרינן דכ"ע כר' אלעזר פי' דאלו כר"מ ליכא למימר חדא דלקמן מוכח דשמואל כר' אלעזר ס"ל אף בשטרות מה שא"כ לרב דאע"ג דאמר הלכה כר' אלעזר בגיטין הוה ס"ד דגיטין לאו דוקא אלא ה"ה כל שטרות הדומות לגיטין דהיינו שטרי הקנאה ולאפוקי שטרי ראיה והיינו דלקמן לא פרכינן אהא דרב אלא מדאמר שמואל אף בשטרות ועוד דלר"מ דכ"ע חלוקה עדיפא שיש לו שלשה דרכים אבל לר' אלעזר שהוא ספק בא' משני דרכים בהא איכא למימר דפליגי מר סבר דבספק שקול כזו חלוקה עדיפא ומ"ס שודא עדיפא ואסיקנא דמחוורת' רב דאמר כר"מ ושמואל דאמר כר' אלעזר וכיון דכן הלכתא כשמואל דקאי כר"א ועוד דרב שמוואל הלכתא כשמואל בדיני. ובמאי דכתב הרי"ף ז"ל דדוקא בשטרי מכר או מתנה פליג שמואל אבל בשטרי חובות מודה הוא דחולקין הביא ראיה לדבר דהא במתני' תנן היו שלשתן יוצאות ביום א' חולקות בשוה ולא מותבינן מינה לשמואל משום דכתובה דינה כחוב אבל ממתני' אותביניה משום דקתני סתמא שני שטרות היוצאים ביום א' כלישנא דאפליגו בה רב ושמואל גופייהו ועוד הבי' ראיה דאמרינן גבי לוה ולוה וחזר וקנה יחלוקו ולא עבדינן שודא הכא נמי חלוקה עדיפא. ואין ראיות אלו ברורות דדילמא הא דלא מותבי' ממתני' היינו משום דסתם מתני' ר' מאיר היא וממתני' מותבי' ליה ואפ"ה אמרינן דהא מני ר"מ היא כסתם מתניתין וההיא דלוה ולוה אינה ענין לזו כלל דשאני התם דכיון דלוה ולוה ואח"כ קנה שעבוד שניהם חל כאחד על מה שקנה וליכא למעבד שודא כלל אבל הכא דאפשר דלחד מינייהו אשתעבד מעיקרא ולא חל אחרי כן שעבוד חברו על קרקע זה לעולם אימא לך דלשמואל עבדינן שודא. ומיהו יש להכריע כדברי רבינו אלפסי ז"ל דהלכתא כותיה ולאו מטעמיה אלא טעמא דמלתא כמו שפירש ר"י וכן רבינו דכיון דש"ח לשעבוד הוא עשוי ועיקרו לנכסים משועבדים משום דאית ליה קלא כדאיתא בפ' גט פשוט אין לנו לדון בו אלא מן הזמן שהוא מוציא קול וידוע הוא שאינו מוציא קול אלא מן הזמן הברור שבו דבהא מזדהרי לקוחות וכל שכתוב בו יום ידוע אין זמנו ברור אלא מסוף היום וכן אם כתוב חדש או שנה מסוף החדש ומסוף השנה ואינו טורף בו לקוחות מקודם לכן אע"פ שיש לו עדים שהגיע לידו קודם לכן דההוא עדות ע"פ הוא ולית ליה קלא וכיון שכן שני שטרות היוצאין ביום אחד אין שניהם נדונין אלא מסוף היום וזכות שניהם חלה כאחת ולפיכך חולקין דהוה לית כלוה ולוה ואח"כ קנה דקי"ל יחלוקו ואפשר שלזה כיון רבי' אלפסי בטעמא אלא שלשונו קצר ולפי דרך זו ה"מ בשטרי דלאו אקנייתא אבל בשט"ח שיש בה קנין שני שטרות היוצאין ביום א' עבדינן שודא דהשתא ודאי משעת קנין שעביד נפשי' ונשתעבדו נכסיו ואלימא מלתא דקנין דאפילו בשטר יש לו קול וגובין בו מנכסים משועבדים ומסתמא לא הקנה לשנים כאחד בקנין אחד אלא בזה אחר זה ומי שקדם זכה אפילו הוא תוך כדי דבור וכיון דכן עבדינן שודא ואפשר דאפילו רב מודה בהא אפילו אליבא דר' מאיר דהשתא ליכא טעמא דעדי חתימה כרתי. מפי רבינו ז"ל. ויש מבעלי התוס' שכתבו בשטרי חובות היינו טעמא דעבדינן חלוקה ואפי' לשמואל משום דדוקא במכר או במתנה שאם היו בזה אחר זה על כל פנים הראשון זכה בהם לגמרי והשני לא זכה כלום אבל בשט"ח או כתובה שיש לשניהם שעבוד נכסיו ודאי וכל אחד מהם ראוי לחול ואפילו האחרון גובה משעת טרפו אם נפרע החוב הראשון ממקום אחר או נמחל וכיון ששעבוד שניהם ראוי לחול מתחלתן אפילו בזה אחר זה עכשו דאפשר שזכו שניהם אין לומר בו אלא חלוקה. כך כתבו משמו של ר"ת והטעם הזה אינו מחוור כל הצורך. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

ועתה אפרש שיטת התוס' ז"ל בס"ד ר"י ז"ל פירש כיון דלר"מ עדי חתימה הם עיקר השטר אין לנו לילך אלא בתר מאי דמורה השטר ומאחר דמתוך עדים החתומים בשטר אין ניכר שקדם קניינו של זה לקניינו של זה הלכך קונין שניהם בבת אחת אפילו נכתב ונמסר הא' תחלה ואח"כ נכתב ונמסר השני אע"ג דמתוך עדי מסירה ניכר מי קדם לא זכה הראשון דר"מ לא חשיב להו לעדי מסירה עיקר והכי מוכח בגיטין דתנן בפרק כל הגט כתב לגרש את הגדולה לא יגרש כו'. ודייק בגמרא הא גדולה מצי גריש אמר רבא זאת אומרת ב' יוסף בן שמעון כו' אלא מעתה כו' אלא בעדי מסירה ור' אלעזר היא משמע אבל ר"מ אפילו הראשון לא מצי לגרש אף על פי שניכר מתוך עדי מסירה הואיל ואינו ניכר מתוך ע"ח ומיירי במקום שכותבין דבמקום שאין כותבין והקרקע נקנה בכסף ובחליפין ובחזקה והשטר אינו אלא לראיה כ"ע מודו דאמרינן שודא דאין ניכר מתוך ע"ח איזה מהם קנה תחלה הואיל ואינו אלא לראיה בעלמא. ודוקא בשטרי מכר או מתנה הוא דפליג שמואל ואמר שודא אבל בשטרי הלואות או כתובות אין השעבוד חל אלא מאותה שעה שמוכיח תוך השטר דהיינו ממחרת יום שנכתב בו דביום שנכתב ליכא הוכחה מתי התחיל בבקר או בערב והלכך זכו שניהם כאחת וחולקין וכדתנן במתני' היו כולן יוצאות בשעה אחת וכו' וכן פירש הריטב"א ז"ל נמצא דלשיטת ר"י עיקר טעמו תלוי בהוכחת לשון השטר דלרב דס"ל כר"מ כיון דמלשון השטר אינו מוכיח איזהו הקודם לכך אין חולקין אע"ג דמתוך עדי מסירה ניכר דעדי חתימה עיקר ובהכי מחלקינן נמי בין שטרי מכר לשטרי הלואות. ור"ת ז"ל פירש דהיינו טעמא דמחלקי' בין שטרי מכר לשטרי הלואות וכתובות דתנן במתניתין דחולקין ואפילו שמואל מודה משום דשטרי מכר אין עיקר אלא אחד מהם דהיינו הראשון שקדם והשני לא זכה כלום אבל שטרי הלואות שעבוד שניהם אמת וכמו שכתב הריטב"א ז"ל משמו וכדתנן במתניתין חולקות בשוה ולא תימא דשניא מתניתין משום דהיו יוצאות בשעה אחת דהוה ליה כאלו נכתבו בבת אחת אבל יוצאים ביום אחד דאיכא למימר דלזה נכתב בבקר ולזה בערב דהכי נמי איכא למימר דלזה נכתב בתחלת השעה ולזה בסוף השעה אלא טעמא דמתניתין דחולקות משום דשניהם אמת. ובהכי רהטא כולה סוגין ואין הדבר תלי' בהוכחת לשון השטר כדפר"י ז"ל אלא בהכי תליא טעמא דמילתא דהחתימה שהיא ביד המוכר דכותבין שטר למוכר אעפ"י שאין לוקח עמו אפשר להיות בבת אחת והמסירה אי אפשר להיות בבת אחת דכיון דיוצא השטר מיד המוכר ליד הלוקח נזהר הוא שלא למסור בבת אחת והילכך לדעת ר"מ דהחתימה עיקר ואפשר דנחתם בבת אחת המסירה היתה לדעת החתימה ואע"פ שהיתה זו אחר זו הויא ליה כנמסר בבת אחת תדע היכא דכתיב שעות אמאי יהבינן לה למאן דקדים בשעה אחת דילמא לאידך נמסר תחלה אלא דתלינן מסירה אחר חתימה ה"נ תלינן המסירה בשעת חתימה ואפילו את"ל דאי אפשר לצמצם וע"כ אף החתימה אי אפשר להיות בבת אחת מכל מקום איהו סבר דשניהם נחתמו בבת אחת ואין דעתו שיקנה אחד יותר מחברו אלא דעתו שיקנה זה כמו זה והוי כאלו מסר לשניהם בבת אחת ואין מועיל הקדמת החתימה כלום וא"ת והתינח כשהעדים החתומים בזה השטר אינם החתומים בשטר האחר דאפשר להיות דהנך סהדי חתום אהאי והנך סהדי חתים אהאי בהדי הדדי ואע"ג דאי אפשר לצמצם מכל מקום הא קא מכוין להחתימה בבת אחת ובתר דעתו אזלינן אבל כשהעדים שוים בב' השטרות מא"ל הרי ע"כ כיון להחתים בזה אחר זה ואי אפשר להיות בלאו הכי והויא ליה כמסירה לר' אלעזר וכדבעי' למכתב בס"ד וי"ל דאכתי איכא למימר דדילמא בשעה שעסוקין באותו ענין חתמו דקנין יכול לחזור בו שיהיה קנין האחרון קיים ושל ראשון בטל או לקיים שניהם וכיון דאיכא למימר בשום צד דשניהם קנו בבת אחת לכך אמר רב חולקין דהרי החלוקה צודקת בשום צד אבל שמואל סבר כר"א דהמסירה עיקר והמסירה אי אפשר להיות בבת אחת וכדכתיבנא וכיון שכן אין החלוקה צודקת כלל בשום צד לכך אמרינן שודא ואזיל לשיטתיה דפריש ר"ת ז"ל בכל דוכתא דשודא היינו שיתן הדיין לכל מי שירצה וכמו שפירשו התוספות בפ' הכותב והילכך אמרינן שיהיה כח ביד הדיינין מובהקים ליתן לכל מי שירצו דכיון דאי אפשר להיות בבת אחת אימור איתרמויי לאותו שזכה ולמאי דפרש"י שודא לפי ראות עיני הדיינין יטילו זכות או חובה אי אפשר לפרש כן ומ"מ לפי שיטתו ז"ל כל מקום דאי אפשר להיות בבת אחת עבדינן שודא אבל במקום שיכולין לזכות שניהם בבת אחת כגון בשטרי מכר אליבא דר"מ דס"ל עדי חתימה עיקר א"נ בבעלי חובין ביום אחד או שני כתובות ביום אחד לכ"ע יחלוקו דחשו רבנן להפסד בעלי חובין משום נעילת דלת ולכתובת אשה משום חינא אבל בלקוחות א"נ במתנה עבוד שודא היכא דאיכא למימר דחד קדים והאחד שקר. זו היא שיטת ר"ת ז"ל:

בד"ה שנמצאת כו' כפי' ר"ח דאפילו לא נמצאת פליגי כו' כגון שנמצאת כו' ומש"ה נשבעת אפילו לא נמצאת כו' עכ"ל ר"ל בנמצאת פליגי בפשיטות ת"ק סבר מה שגבה לא גבה ובן ננס סבר דגבה אבל בלא נמצאת פליגי לענין שבועה וק"ל:

בא"ד והכא בחיישינן שמא תכסיף כו' ואור"ת דמשביעין כו' וא"ת אם כן נשביע כל בע"ח כו' עכ"ל מה שפירש מהרש"ל בזה דסד"א ודאי דכן הוא שזה לשון שכתבו התוס' לפי שיראה שמא תמצא כו' לא יפול רק לפירוש ר"ח גם הקושיא שהקשו התוס' לקמן וא"ת לרבנן נמי תהא האחרונה צריכה שבועה כו' קשה גם לפי אוקימתא קמייתא דפליגי במה שגבה אם גבה אם לא אך מ"ש מהרש"ל דמה שהביאו התוס' פירוש ר"ת דמשביעין כו' אם התפיסה צררי כו' היינו לפירוש ר"ח א"א לומר כן דלפרש"י נמי לא שייכא שבועה אלא משום שמא התפיסה צררי ובין לפירוש ר"ח ובין לפרש"י טעמא דהא מלתא דאם לא נשביעה תהיה סבורה דודאי דלא תיקום ארעא בידה אבל בשנשביעה תסבור דתיקום ארעא בידה ולא תכסיף וה"ה דמצי לפרש בין לפירוש רש"י בין לפירוש ר"ח כדי שתפרש אם נתנה שובר כדאמרינן בערכין לרבא ולא שייך נמי הכא להשביעה שלא גבתה יותר ושלא זלזלה במכירה דהיינו דוקא במכרה שלא בב"ד כמ"ש התוספות בפרק אלמנה אבל הכא הא לא מכרה שלא בב"ד אלא גבתה לעצמה בב"ד כדאמרינן שלא תחוש להשביח גם מ"ש מהרש"ל דמש"ה פריך לפירושו א"כ בע"ח נמי הבא ליפרע כו' כדלקמן ולא ס"ל כאביי קשישא אבל מ"מ נשביע אותו משום שמא יכסיף כו' עכ"ל דברים דחוקים הם לומר שהתוס' סמכו כאן על תירוצם לקמן לפי' הקונטרס ואין זה אלא דברי נביאות בדברי התוס' אבל דבריהם נכונים בפשיטות דרצו לומר דכל בע"ח (#) גם אם הלוה קיים ולא טען השבע לי דלא פרעתיך נשביענו דניחוש שמא יכסיף כו' כדאמרינן הכא דהב"ד משביעין אותה משום צררי דשמא תכסיף ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד ואם תאמר למאן דלית ליה דאביי קשישא היכי מפרש הנפרעת מנכסי יתומים כו' עכ"ל לכאורה זו הקושיא אין לה מקום כאן אלא לקמן דמשני ת"ק לית ליה דאביי קשישא כו' ה"ל להקשות כן בפשיטות דהיכי מפרש הנפרעת כו' ונראה דודאי להאי אוקימתא דלקמן דפליגי ת"ק ובן ננס בדאביי קשישא איכא למימר דההיא דנפרעת מנכסי יתומים כו' אתיא כבן ננס דאית ליה דאביי קשישא ולהכי לא תקשי להו אלא להנך אוקימתא קמייתא דלא פליגי בדאביי קשישא אלא בקדם וגבה או בשמא תכסיף וכולי עלמא לית ליה דאביי קשישא כפירוש הקונטרס דבהא לא פליגי היכי מפרש ההיא דנפרעת כו' ולא תקשי להו נמי לקמן בדיבור זה להך אוקימתא דלקמן דאי נמי כבן ננס אתיא הא דאביי קשישא מכל מקום תקשי מדאביי קשישא מהא דקאמר ואצ"ל קטנים דמשמע דגובין מהן בשבועה למאן דאמר דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים אלא אם כן כו' דאיכא למימר להך אוקימתא כיון דאתיא כבן ננס אימא דבכולה מלתא פליגי דלבן ננס בגדולים בעי שבועה ובקטנים נמי גובין מיהת בשבועה ולרבנן בגדולים לא בעי שבועה ובקטנים אין נזקקין כלל אבל להנך תרתי אוקימתי קמייתא דלא פליגי ת"ק ובן ננס בדאביי קשישא כלל וכולי עלמא לית להו הא דאביי קשישא בהא דגדולים בעו שבועה וא"כ תקשי להו שפיר מיהת מדאביי קשישא שגובין מקטנים ממתני' דנפרעת כו' דכיון דבגדולים לכ"ע לית להו דאביי קשישא ליכא לאוקמא הך דנפרעת כו' אלא בקטנים ואהא תרצו לקמן דלמ"ד אין נזקקין צ"ל דלית ליה אלא הך אוקימתא בתרייתא דפליגי בדאביי קשישא בתרתי בין בגדולים ובין בקטנים והך דנפרעת כבן ננס אתיא וכמ"ש מהרש"ל בתרוצם לקמן בסוף הדיבור ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד שלא נטעה לומר בגרושה כו' עכ"ל אבל השתא דקתני בגיטין אלמנה ולא ניחוש לה משום חינא אית לן לאוקמא הך דהכותב נמי באלמנה דוקא דנזקקין לכתובה משום מזוני וק"ל:

בד"ה שני שטרות כו' דלא דמי להא דתנן היו כולן יוצאות בשעה א' כו' עכ"ל הך מתניתין דלעיל בג' נשים כו' דחולקות במנה בשוה ה"ל למנקט הכא דאיירי בכה"ג דקיימינן השתא דהיינו ביוצאות ביום א' אלא דלא מפורש בה דיוצאות ביום א' איירי כההיא דיוצאות בשעה א' בירושלים דמפורש בה ויוצאות ביום א' בעלמא כיוצאות בשעה אחת בירושלים דמי כמ"ש התוספות גם לקמן והחילוק שחילקו בין מכר לשיעבוד מפורש בר"ן דשיעבוד משום קלא הוא ע"י השטר והיינו משעה דמוכח מתוך השטר וק"ל:

בד"ה לימא רב כו' אבל ב' שטרות של ב' בע"ח חולקין לכ"ע כו' וטעמא דשניהם אמת כו' עכ"ל ר"ל בב' בע"ח חולקין לכ"ע אפילו לשמואל וכדתנן במתניתין חולקות בשוה כו' היינו הך מתניתין דלעיל בג' נשים ומשום דלא מפורש בה דאיירי ביוצאות ביום א' קאמר דע"כ איירי בכה"ג דקיימינן הכא ביוצאות ביום א' כפירוש רש"י לעיל וטעמא דמודה ביה שמואל טפי משום דב' הלוואות הן אמת וחשו להפסדן משום נעילת דלת ומשום חינא משא"כ בב' מכירות דהאחרונה שקר ולא מכירה היא כלל וכמ"ש התוספות לקמן בסוף הדבור ומיהו מה שכתוב בדבריהם ושעה אחת בירושלים כיום א' בעלמא דמי מגומגם קצת דתלי תניא בדלא תניא דיום א' בעלמא אינו מפורש במתני' ושעה אחת מפורש במתניתין ויש ליישב וק"ל:

תוס' בד"ה שנמצאת אחת מהן שדה שאינו שלו כו' לפי שיראה שמא תמצא אחת מהן שדה שאינו שלו כו'. נ"ב פי' לאו כפרש"י שפירש מאחר שהיא רואה דלא משביעין אותה כו' אלא סבר כפי' ר"ח דשמא בעלמא הוא שחוששת שמא ימצא אחת כו' וא"כ מה חילוק בשבועה אלא כפירוש ר"ת דאולי התפיסה צררי ותפרוש עצמה מן השדה ולא תשבע ולא תפסיד השדה אלא יהא ביד היתומים וישביחו אותו כדלקמן מש"ה פריך לפירושו א"כ בע"ח נמי הבא ליפרע מנכסי יתומים גדולים דלא משביעין השתא לפי אוקימתא זו כדלקמן ולא ס"ל כאביי קשישא אבל מ"מ נשביע אותו משום שמא יכסיף דגם כן הוא מתיירא לשמא יקדים בע"ח אחר ודו"ק. (עיין במהרש"א):

בא"ד יהא ריוח שלהם שיכולים לסלקו בזוזי דאין להם בשדה כו' כצ"ל. ונ"ב אבל אחרונה תכסיף דהואיל ומה שגבתה לא גבתה אינה יכולה לסלקה בזוזי:

בא"ד דאקילו בה רבנן משום חינא כדמפרש בערכין כו'. ונ"ב אבל השתאדקייל"ן דאף באלמנה משביעין ולא חיישינן משום חינא א"כ לא נדחק לאוקמי ההיא דכותב בגרושה אלא באלמנה דוקא הוא דנזקקין משום מזוני ולא בגרושה ולא קשה א"כ ההיא דהכותב למה לי כבר פירשו התוס' לעיל בהכותב ודו"ק:

בא"ד דהוי מוקי פלוגתא דבן ננס ורבנן כאביי קשישא וסבירא ליה כרבנן כצ"ל. נ"ב תימה גדולה הלא רבנן דלית להו דאביי קשישא ע"כ סבירא להו כמ"ד אף נזקקין לכתובה משום מזוני דאי לאו הכי מתניתין דאין אלמנה נפרעת כו' במאי מוקי לה כדפירשו התוס' לעיל וא"כ מ"ד אין נזקקין אא"כ רבית אוכלת כו' מוקי מתניתין ביתומים גדולים וכבן ננס ובן ננס ס"ל כאביי קשישא ונראה דה"ק ס"ל כרבנן דלא ס"ל דברי אביי קשישא עיקר במה שאמר יתומים שאמרו גדולים א"כ השתא דסבר כבן ננס ומוקי מתני' ביתומים גדולים לא ס"ל ג"כ דברי אביי קשישא במה שאמר ואצ"ל קטנים ודוק ולעיל פרק הכותב פירשו התוס' להדיא מאן דסבירא ליה אין נזקקין אלא א"כ רבית כו' מוקי מתניתין בעל כרחך ביתומים גדולים אלא על כרחך כמו שפירשתי דס"ל כבן ננס וכו' ודו"ק:

בד"ה שני שטרות היוצאים כו' דתנן היו כולן יוצאות בשעה אחת כו'. נ"ב פי' וה"ה ליום א' בלא שעות דדומין זה לזה כדלקמן ומה שכותבים התוס' אח"כ ממחרת יום שנכתב כו' איום א' קאי וכ"ש אשעות ודו"ק:

בא"ד מ"ר לימא הד"א עד ר"ת בהפוך הדף:

בא"ד וזה לשונו שני שטרות היוצאין ביום אחד דוקא מכר שדה א' לשני בני אדם שהאחד עיקר כו' וטעמא ששניהם אמת כו' אחד בעלמא דמי כצ"ל:

גמ' את לאו בעל דברים דידי את אלא שליחותיה עביד כו'. עיין בר"ן ובפוסקים:
בתד"ה שנמצאת אחת מהן כו' במאי תלוי עיקר טעמא כו' ובנמצאת שדה כו' פליגי אם מה שגבה גבה או לא ובזה תליא עיקר פלוגתא היכא דלא נמצאת לענין שבועה. ודבריהם מבוארין ומקושרין אחר העיון קצת. ודו"ק:

בא"ד שמא יש בע"ח קודם שיטרוף ממנו כו'. כצ"ל:

בא"ד גם היתומים שיפול השדה כו'. לפרש"י ניחא זה ג"כ שאינה נופלת ליד היתומים רק נשאר בידה אך ע"י השבועה סוברת שנשאר בידה לעולם ומשביחה (ח) וק"ל:
אל תטעה ממ"ש התוס' צררי כאילו לפרש"י אין השבועה שלא התפיסה צררי דזה אינו כלל ולא עלה על דעת אדם גם ח"ש לא נתכוין לזה וק"ל:

בא"ד ופ"ה דביתומים גדולים איירי כו'. במתניתין פירש כן:
מכאן ואילך עיין בח"ש דאינו מבורר ודו"ק:
בתד"ה שני שטרות כו' ממחרת יום שנכתב כו'. אף דקאי בשעה שהיו כולן יוצאין בשעה אחת כו' לא דייקו בזה דשעה אחת בירושלים כיום אחד בעלמא. ומלתא בטעמא שבין שיעבוד למכר ומתנה מבואר בר"ן וק"ל:
בסה"ד כל הקודם באותו יום עצמו זכה. דהיינו לר"א לאפוקי לר"מ אף שנכתב ונחתם ומסר לאחד בבוקר ולשני בערב אין לאחד קדימה על חבירו כמ"ש בסמוך אך באמת רחוק מהסברא טעמא דר"מ בזה דלאחר שעסוקים באותו ענין קי"ל דאינו יכול לחזור. ונראה שלזה פי' ר"ת בענין אחר דאין סברא לומר כן. ולפירוש ר"ת אף לר"מ אילו יודעין דנכתב ונמסר לזה בבוקר זכה ומגיטין אין ראיה דיש לחלק ור"ת לא חש אפילו לדחותו. ובסמוך ע"ב ומ"ט עביד מר הכי משום דקדים א"ל אטו בירושלים יתבי' כו' עיין לפר"י ועיין פי' רש"י ולר"ת עיין באשר"י דאזיל לר"א ע"ש וזה הכלל של השמעתין:
בתד"ה לימא רב כו' כדתנן במתני' כו'. ובע"כ כשכולן יוצאין כו' אפשר שר"ל בבא הראשונה דהיה נשוי ג' נשים וכפרש"י שם לעיל (כתובות ט):

בא"ד וטעמא דשניהם אמת. אין ספק אצלי שיש כאן טעות סופר ואיני יודע מה ולא ידעתי כעת ובדוחק פירשתיו שזהו מטעם נעילת דלת שכתבו בסוף הדבור ודו"ק:

בא"ד ושעה אחת בירושלים כו'. הלשון אינו מכוון היטב ודו"ק:

בא"ד נימא רב כו'. הכל דבור אחד לשיטת ר"ת. ור"ת שפי' לעיל (כתובות דף פ"ה ע"ב) שודא למי שירצו הדיינים לא נכון לפרש כאן כפרש"י אין אדם יכול ליפות כחו של זה משל זה כו' ודו"ק:

בא"ד ואפשר דנחתם בבת אחת כו'. לפירוש ר"ת צ"ל בהיפוך מלפירוש אידך דבשאר פירושים צ"ל דשודא עדיפא לכ"ע היכא שי"ל תרוייהו דחלוקה הוא בודאי שלא כהוגן לכן לר"מ דל"ל כלל שודא אמרינן חולקין אבל לר"א שיש לומר תרוייהו אמרינן שודא. ולפירוש ר"ת בהיפוך חלוקה עדיפא לכ"ע היכא שיש לומר תרוייהו לכן לר"מ דאפשר דנחתמו בבת אחת כו' ומסתמא כיון שהחתימה עיקר המסירה היתה לדעת החתימה כו' כיון שיש לומר הכי והכי לכן אמרי' חולקין דחלוקה עדיף ולר"א אי אפשר לומר חולקין דאי אפשר לפי ענין להיות בבת אחת כו' אמרינן שודא אימור איתרמי כו' ודמסיק דכ"ע כר"א מר סבר חלוקה עדיפא אף דבר"א א"א לפי ענין להיות בבת אחת כו' מ"מ כיון שיש לנו ספק ויכול להיות בשודא שלא יגיע לבעליו דבר ממנו מוטב ליתן לו החצי בודאי ודו"ק. ולא קאמר דכ"ע כר"מ [דעדיף טפי דשייכא שפיר פלוגתא הי עדיף כיון דאפשר בחלוקה כמו בשודא] משום דהלכה כר"א ודו"ק:

בא"ד איהו מיהו סבר דשניהם נחתמו בבת אחת כו'. עיין בעובדא דאימא דרמי בר חמא כתבה בצפרא לרמי ולאורתא למר עוקבא כו':

בא"ד אבל החתימה ביד המוכר כו'. [כן היה כתוב בספרים שלפני] ובח"ש הגיה כאן ונדפסו אחר זה בגמרות החדשים ולדעתי כולן בטעות דכאשר הוא לפנינו הוא נכון וברור פשוט דהמסירה הוא מיד המוכר ליד הלוקח לכן נזהר שלא למסור בבת אחת שלא יראה לוקח זה מסירה של לוקח אחר אח"כ על אותה שדה עצמה משא"כ החתימה כיון שהוא ביד המוכר דכותבין כו' א"כ אפשר דבבת אחת ולהכי לר"מ חולקין מ"מ לר"א לאו עיקר הוא ולא תלינן וק"ל:
בסה"ד והאחד שקל. ויש ספרים והאחר שקר ודו"ק:

גמרא ובבע"ח מאוחר שקדם וגבה קמיפלגי כו'. הרמב"ם והרע"ב אחריו פי' למתניתין כאוקימתא זו דשמואל. והתו"ח הקשה מדוע לא פי' כאביי ע"ש. ול"נ כיון דלדינא ליכא נפקותא דלענין מה שגבה לא גבה גם לפירושם כן דהלכה כת"ק. ועוד דגם סתמא דמתניתין דלקמן דתני הראשונה מן השניה כוותיה וה"ל מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם. ולענין יתומים גדולים ודאי גם לפירושם הלכה כאביי קשישא כמש"כ הרא"ש מש"ס דגיטין והכא מיירי כשאין שם יורש כמש"כ הרע"ב (והוא מהרמב"ם) או כמש"כ התוס' והרא"ש דמיירי שפטרן אביהן מן השבועה. ולהכי לא ניחא להו כדאביי משום דלדידיה אתא הת"ק דלא כהלכתא:

תד"ה שנמצאת. וא"ת ומה יועיל מה שתפרוש גם היתומים כו'. כצ"ל:

בא"ד דאילו באלמנה ה"א כו' דאקילו בה רבנן משום חינא כדמפרש בגיטין ריש (דף לה). כנ"ל דצ"ל:

בסה"ד פלוגתא דב"נ ורבנן באביי קשישא. כצ"ל בב':

תד"ה שני. שמוכיח מתוך השטר שהתחיל השעבוד. כצ"ל:

תד"ה לימא. ואח"כ נכתב ונחתם ונמסר לשני כו'. כצ"ל:

בא"ד (בע"ב) וגבי אר"נ בח"ה מרמינן דינא דאלים גבר כו'. כצ"ל:

גמ' שודא דדייני. עיין לעיל נה ע"ב תוס' ד"ה שאם אמר:

תד"ה שנמצאת אחת מהן שדה שאינה שלו, וק' לרבי כו' הקודמת לה למה אינה לוקחת אותה השדה.
וי"ל דמיירי הכא דאותה שדה שיצא עליה ערעור הוא אפותיקי מפורש לא' מג' נשים א"כ קודם שבא הנגזל אינה יכולה ליקח השדה הרביעית אבל אח"כ כשיבוא הנגזל ויטרוף ממנה אגלאי למפרע דהאפותיקי היה בטעות ושיעבודה קיים על שאר הנכסים וכדעת רבינו ירוחם (הובא בהגהת ש"ע סי' קיז ס"א):

בא"ד ואומר ר"ת דמשביעין וכו' א"כ נשביע כל בע"ח שמא יכסיף.
תמוה הא ג"כ לל"ק קשה כן דנשבע כל בע"ת דשמא יש בע"ח מוקדם ויהיה הדין דגבה גבה, ואולי י"ל דקאי לשיטת ר"ת בר"פ מי שהיה נשוי דפלוגתא דמה שגבה גבה מיירי רק במטלטלין ולשון דנמצאת שדה ע"כ בדוקא אינו אלא עיקר טעמא קאמר כמ"ש בתוס' וכיון דממילא אין סמיכת הבע"ח על המטלטלין לא חיישינן כולי האי להשביע ליה מספק שמא יש בע"ח מוקדם ונפסידנו מלגבות המטלטלין, אבל ללישנא שמא תכסוף דמשמע דמיירי בקרקע שפיר קשה:

בא"ד הם למה יכספוהו כו' יהא ריוח שלהן שיכולין לסלקו בזוזי.
קשה דמ"מ יכספוהו מחששא שאותה שדה עצמה גזולה וא"י לסלקו, ונראה דבשביל הך חששא לא יכסיפו דמה ירוויחו בזה הא יצטרכו לשלם להנגזל כל הפירות אבל הרביעית תכסיף שחוששת שמא תהיה אחת מהראשונות גזולה ויחזרו עליה והיא א"י לסלקו בזוזי:

בא"ד כגון שפטרה משבועה.
נראה שפטרה קודם מותו מש"ה לגבי הנשים הקודמות צריכה לישבע דלא מהני פיטורו לחייב לאחרים, דדוחק לומר שפטרה במפורש דוקא לגבי יתומים ולא לגבי משועבדים, ולפ"ז מיושב דקשה לכאורה אמאי מוקי שמואל דפליגי בבע"ח מאוחר שקד' וגב' הא שמואל גופי' אמר לעיל (דפ"ז ע"א) דאביי קשישא דבין נקי נדר וכו' אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וס"ל להרבה פוס' דאפי' פטרה בפירוש לי וליורשי לא מהני, וא"כ י"ל דבן ננס ס"ל כא"ש ולא מהני הפטור מש"ה לא תפרע מהיתומים אלא בשבועה, ולפי הנ"ל מ"מ דאם פטרה מכבר מכל שבועות שבעולם לת"ק כי היכי דמהני פטור לגבי יורשים מהני ג"כ נגד משועבדים ולא תצטרך לישבע נגד הראשונה אע"כ בפטרה קודם מותו, וי"ל דבכה"ג גם אבא שאול מודה דמהני דהוי כמודה שלא נפרעת כלום, וא"כ יצא לנו דין חדש דאף להפוסקים כא"ש דאפי' פטור במפורש לא מהני מ"מ פיטור קודם מותו מהני דהוי כהודאה, וצ"ע לדינא דבפשוטו נראה דמ"מ לא הוי בכלל הודאה דפשיטא אם יבואו עדים דנפרעת דלא תפרע ולא נידון להודאת בע"ד אלא דפוטר אותה היינו שנותן לה נאמנות שלא תשקר:

בא"ד וקשה מ"מ תקשי מההיא דנפרעת מנכסי יתומים ל"ת אלא בשבועה.
תימא דמי הכריחם לומר דס"ל כמ"ד באלמנה משום מזוני נימא דס"ל כמ"ד דאף לגרושה משום חינא, ואידך מ"ד דס"ל באלמנה משום מזוני ס"ל כאוקימתא דפליגי באביי קשישא וכמו דצ"ל לדבריהם למ"ד דאין נזקקין כלל אלא אם כן רבית אוכלת בהם:

בא"ד ואמר לי רבי דמ"מ אצטריך אלמנה בגיטין דלא נטעה לומר בגרושה ונימא דנזקקים.
תמוה לי דלמה להו לדחוקי בזה, דממנ"פ אם נטעה כן מנ"ל דבאמת אינו כן דדלמא באמת גם בגרושה נזקקים וע"כ דמסברא הוא כן א"כ רחוק לומר דנטעה לומר נגד הסברא, והא אפשר לומר ברווחא דמה דאמרינן דלא כאביי קשישא היינו ממתני' דהכא דהרביעית נפרעת שלא בשבועה דמוכח דמיתומים גדולים א"צ שבועה וא"כ אלו לא קתני אלמנה בגיטין דס"ד דאלמנה משום חינא ל"צ לישבע ממילא ניחא מתני' דהכא דהרביעית נפרעת שלא בשבועה ושפיר הו"מ לאוקמי מתני' דנפרעת מנכסי יתומים בגרושה וביתומים גדולים דלא היה הכרח לאפוקי מדאביי קשישא וא"כ אחרי דקתני במתני' דגיטין דאלמנה צריכה לישבע מזה הוא דידעינן דלא כאביי קשישא ממה דהרביעית נפרעת שלא בשבועה:

גמרא והכא בחיישינן שמא תכסיף קמפלגי.
ק"ל א"כ בין לב"נ בין לת"ק נשביע נמי כל בע"ח דאף דלת"ק ליכא חשש שמא תכסיף מ"מ ניחוש דאיכא בע"ח מאוחר ויפסיד ע"י גבייתו של זה, ולמ"ש התוס' דאין לנו לעשות תקנה לבע"ח דליתא קמן ניחא נמי הא אבל בקושייתם דלא נחתי להכי קשה למה הקשו רק לב"נ דניחוש משום בע"ח מוקדם ולשמא יכסיף, הא גם לת"ק קשה דניחוש לבע"ח מאוחר:

גמרא אתמר שני שטרות היוצאין ביום אחד.
הר"ן זצ"ל כתב בזה הלשון, כתב הרשב"א יש מי שאומר במי שמכר לשנים, לאחד פירש בשטר כ"ה בניסן ולשני בניסן סתמא אין בע"ח יכול לטרוף מאחד מהם, וכל אחד יכול לדחותו אצל השני לומר הנחתי לך מקום לגבות ממנו, ואינו כן וכו' אלא מהאי דכתב בניסן סתמא גבי, וטעמא דמלתא משום דשדות שניהם משועבדים לבע"ח אלא דהתקינו להם חז"ל דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש נכסי' בני חורין א"כ עליו לברר.
ותמה אני הא התקנה דאין נפרעין דקתני במתני' ר"פ הנזקין צריכא רק לענין ואפי' הם זיבורית אבל בשייר דכוותה מדינא הוא מכח מה מכר ראשון לשני כל זכות שלו וכיון דהוא היה יכול לדחותו מבינונית אלו ולהגבות לו האחרת זכה בה הלוקח שלא יגבה מבינונית אלו, והר"ן בעצמו כתב כזה לעיל (דף קיד ע"ב) דאם לוי לקח מראובן הלוקח ושייר אצלו זיבורית דא"י לדחותו ללוקח ראשון לזיבורית דל"ש בזה תקנת חכמים דאין נפרעין כיון דאין הזיבורית בנ"ח ומ"מ בשבק בינונית דכוותיה צריך הבע"ח לגבות מלוקח שני משום מה מכר, א"כ איך סתם הרשב"א כיון דמשום תקנה הוא עליו לברר הא באם הם קרקעות שוים מדינא א"י לגבות מהראשון, וה' יפתח לבי:

תד"ה לימא, ור"ת מפרש הא מלתא בענין אחר וכו' ושמואל דאמר כר"א ונזהר שלא למסור בב"א.
ק"ל הא יש לתלות שמסר לשניהם למחר זה אחר זה ומ"מ שניהם שוים כיון דזכו למפרע מטעם עבחז"ל והחתימה היה לשניהם בשוה, ואם שמואל ס' דמ"מ שודא עדיפא א"כ אף אם היה סבר כר"מ היה שייך שודא שכתב ומסר לזה וכתב לזה, וא"כ אין הפרש בין אי ס"ל כר"מ או לר"א הא לשניהם אפשר דחלוקה אמת:

בא"ד ואפשר דנחתם בבת אחת.
תימא הא לפי סברתם בנחתמו כאחד אף שמסר אח"כ תחילה להאחד אין רצונו להעדיפו שיקנה יותר מחבירו כיון דכח שניהם שוה לענין החתימה, א"כ ממילא פשיטא דאם חתם לראובן תחלה ואח"כ חתם לשמעון ומסר לו ואח"כ מסר לראובן דלא עדיף כחו דשמעון מראובן ולא רצה להעדיפו כיון דאין לשמעון כח קדימה בחתימה, הגע בעצמך אלו איחר לחתימה דראובן עד שעת חתימה דשמעון הי' שוה עם שמעון השתא דהקדים חתימת ראובן מגרע גרע כחו, וגם הא זה פרכת הש"ס אי ר"מ אימא סיפא וכו' כתב לאחד כו' ולר"ת היינו דאינו מיפה כחו במסירתו לזה לקנות יותר מהשני שנחתם מקודם לו, הרי מפורש דאף דאין חתימתם בבת אחת, מ"מ אם מסר תחלה להמאוחר בחתימה לא רצה שיקנה יותר מהאידך וא"כ למאי הוצרכו לדחוק דתלינן דנחתמו בבת אחת הא בפשוטו י"ל דתלינן דמסר תחלה להמאוחר בחתימה ודבריהם צריכים תלמוד גדול:

מערכה ארבע עשר במס' כתובות
גמרא אתמר שני שטרות היוצאים ביום אחד:
א)
מה שתמהו על פסקי הרי"ף דבסוף גיטין פסק כרב דהלכה כר"א בגיטין ולא בשטרות ואלו בסוגיין פסק כשמואל דאמרי' שודא. והרי בסוגיין מבואר דזה תלי בזה דטעמו דשמואל דסבר כר"א אבל אלו ס' כר"מ היה הדין דיחלוקו. והרמב"ן בס' הזכות תירץ וז"ל דדוקא לשמואל דסבר פ"ק דב"מ דעדיו בחתומיו זכין לו וכיון דנחתמו ביום אחד הוי כאלו נחתמו בב"א ואפי' מסר וחזר ומסר שניהם קנו מעידן חתימה וזוכין כאחת. מה אמרת שמא כ' ומסר לזה וכ' ומסר לזה מ"מ דינא דחלוקה עדיפא מש"ה מוכח דשמואל סבר כר"א דע"מ כרתי וכיון דע"ח אין כורתין ביניהם לשעות הו"ל כשטר שאין עליו עדים דע"מ כורתים בו ומי שנמסר לו תחלה קנה ומסתמא שניהן נמסרו ביומן דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה מאי אמרת שמא לשניהם מסר כא' דינא דשודא עדיפא עכ"ל.
הנה מדהוצרך לכך דלר"א הוי כאין עליו עדים כיון דאין כורתים לשעות וגם מדהוצרך לדון דמסתמא נמסרו ביומן מבואר דס"ל להרמב"ן דגם לר"א עבחז"ל ואלו נמסרו למחר היו זוכים למפרע שניהם כאחד מסוף היום אבל בנמסרו ביומן כיון דאין הע"ח כורתים לשעתן הוי כאלו אין עליו עדים וכך מבואר ג"כ בתוס' בשמעתין בקושייתם שמואל אדשמואל, מוכח דס"ל דלשמואל גם לר"א עבחז"ל. והא דבאמת לא ניחא להו לחלק דשמואל ס"ל רק אליבא דר"מ כיון דע"ח כרתי אמרי' עבחז"ל וא"כ מדס"ל לר"מ דמצא שט"ח לא יחזיר ע"כ דמיירי באין חייב מודה והוליד מזה דאומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מבני חורין אבל אליבא דר"א דס"ל עמ"כ לא אמרינן עבחז"ל. וביותר דהא חזינן להדיא דס"ל לתוס' דיש מקום לחלק בזה דהרי בקושייתם לאביי דס"ל עבחז"ל וגם ס"ל בסנהדרין דע"מ כרתי אמאי קתני בברייתא כתב לזה ומסר לזה לזה שמסר לו קנה הרי אי לאו ההיא דסנהדרין היה אפשר לומר דאביי דס"ל בב"מ דשטרי דלאו הקנאה ג"כ כתבינן דעבחז"ל היינו משום דפסק כר"מ אבל אליבא דר"א לא וא"כ ה"נ י"ל לשמואל ואפשר דלזה נתכוין המהרש"א בקושייתו, ותירוצו סתום, ונלע"ד דהרי בלא"ה קשה איך מוכרח דשמואל ס"ל עבחז"ל דלמא טעמא דשמואל דלא מוקי למתני' בחייב מודה דס"ל דלא קרי וכתב לא חיישינן אך זה אינו דא"כ אמאי אמר שמואל מצא שטר הקנאה יחזיר גם בלא הקנאה למה ניחוש לשמא כתב ליתן בניסן הא העדים אין רשאין לכתוב בלא מלוה עמו וכיון שכן ממילא מוכח דשמואל ס"ל גם לר"א עבחז"ל דהרי חזינן בסוגיא דבב"מ דאמרי' עלה דאביי משום דקשיא ליה וכו' היינו דמנ"ל לאביי להמציא דחיישינן לפירעון ולקנוניא הו"ל לשנוי' יותר כר' אסי דלא אמרינן עבחז"ל אפילו לר"מ וטעמא דמתני' משום דחיישינן לשמא כתב ללות בניסן לזה אמרי' משום דקשיא ליה וכו' וממילא מוכח דחיישינן לפרעון ולקנוניא וכיון שכן אם איתא דשמואל ס"ל דרק לר"מ עבחז"ל אבל לנפשיה דסבר כר"א לא אמרי' עבחז"ל א"כ מדנקט שמואל המוצא שטר הקנאה אבל בלא הקנאה יחזיר יהא מוכח דס"ל לשמואל דחיישי' לאקרי וכתב וממילא יקשה מנ"ל לשמואל להמציא דר"מ ס"ל דשט"ח שאין בו אחריות אין גובה מבנ"ח דלמא מתני' בחייב מודה והא דלא יחזיר משום דאפי' לר"מ ל"א עבחז"ל וחיישינן לשמא כתב ללות בניסן דהרי חזינן דאפי' לאביי אמרינן עד דנמציא חשש לפרעון ולקנוניא יותר היה לו לומר דלא אמרי' עבחז"ל אפי' לר"מ מכ"ש דיקשה לשמואל מנ"ל להמציא דשט"ח שאין בו אחריות אינו גובה מבנ"ח, אע"כ דס"ל גם לר"א עבחז"ל ושפיר יש לומר דס"ל ג"כ דלאקרי וכתב לא חיישינן מש"ה ממילא מוכח דמתני' באין חייב מודה ומוכח דס"ל לר"מ דשטר שאין בו אחריות א"ג מבנ"ח והוא נכון מאד בעזה"י.
ובאמת בדברי הרמב"ן א"צ לכ"ז כיון דאזיל ונחית ליישב דברי הרי"ף כיון דהרי"ף ס"ל דלר"א אף ע"מ כרתי ממילא גם לר"א שייך עבחז"ל כמו לר"מ דהא גם ע"ח כרתי ומש"ה בנמסר למחר שניהם זכו למפרע מעידן חתימה מכח ע"ח כרתי ורק בנמסרו ביומן קנו שניהם כאחד כיון דע"ח אין כורתים לשעתן הוי כאין עליו עדים כלל, והא דלא תליא דלא מסר בעדים וממילא בנמסרו ביומן קנו שניהם כא' כמו לר"מ יעויין בהרמב"ן במלחמות דכ' לתרץ דתליא דהיה ע"מ בכדי שיכול לייפות כחו של זה מזה, עוד תירץ דהודאת בע"ד הוי כמו ע"מ והנה בדבריו בס' הזכות הנ"ל ע"כ לא קאי לסברתו הא' שבמלחמות הנ"ל דא"כ למאי הוצרך לומר דתליא דנמסרו ביומן דלא מקדים אינש הא בפשוטו ניחא דתליא דנמסרו ביומן כדי שיכול לייפות כחו של זה מזה אע"כ דקיי"ל כאידך טעמא דהודאת בע"ד הוי כע"מ. ומזה תמוהים לי דברי הר"ן סוף גיטין דהביא דברי הרמב"ן בס' הזכות הנ"ל והקשה עליו דאין הכרח דשמואל ס"ל עבחז"ל דמה דלא מוקי למתני' בחייב מודה י"ל דסתמא קתני דלא יחזיר אף בשטרי הקנאה וא"כ נהי דבאמת ס"ל שמואל כר"א דע"מ כרתי מ"מ מנ"ל לסוגיין דטעמא דשמואל דאמר שודא בהכי דלמא גם אם הי' סבר כר"מ היה ס"ל דאמרי' שודא משום דלא אמרי' עבחז"ל ונ"מ אפי' היכא דידעינן דלא היה אדם שם ולא היה ע"מ מ"מ ס"ל דאמרי' שודא, ובעניי תמוה לי דהר"ן סותר עצמו לדבריו פ"ק דגיטין (דף קמד ע"א) דמסיק דאנן טענינן ליתמי מזויף והא דפרכי' אי באין חייב מודה באין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר מבנ"ח מיגבי גבי, הא בלא קיום ממילא לא יגבה וע"י קיום באמת ראוי לגבות. היינו דע"י קיום נמי א"י לגבות דאנן טענינן דלמא כתב ללות ולא לוה אע"ג דאיהו לא טעין הכי אלא מזויף מלתא דלא רמיא הוא וכו' עיי"ש היטב, וכיון שכן איך אפשר לומר דשמואל ניחא ליה לאוקמי מתני' אף בשטרי הקנאה א"כ גם באין חייב מודה יקשה אמאי ביש בו אחריות לא יחזיר הא בלא קיום ממילא לא יגבה מלקוחות ובקיום הא חזינן דלאו מזויף, ובזה ל"ש דאנן טענינן שמא כתב ללות דהא בהקנאה ל"ש כן אע"כ דמיירי בלא הקנאה וצע"ג, ואולי י"ל דהר"ן הקשה רק על הרי"ף לשיטתו דגם בהקנאה בעי' מטא לידיה והארכתי בזה בעזה"י, אך עכ"ז הא א"א להכחיש מימרא דשמואל דמצא שטר הקנאה יחזיר. ונהי דהקשו מזו על הרי"ף דמוכח דהקנאה ל"צ להיות מטא לידיה מ"מ הדין אמת דשטר הקנאה יחזיר לשמואל, א"כ א"א לאוקמי בהקנאה דהא לגבי חששא דלא לוה מחזירין שטר הקנאה, ולפי הנ"ל הא דברי הרמב"ן אלו בס' הזכות סובבים לפי הצד שכ' במלחמות דהודאת בע"ד כע"מ דמי וא"כ ליכא נ"מ בהא דגם אלו ידעינן דלא היה שם שום אדם ולא היה ע"מ לא זכו שניהם כא' דהא מוכח כן מדלא תליא דלא היה ע"מ ודברי הר"ן אלו שייכים רק לטעמא הא דהרמב"ן דלא תלי' מסר דלא בעדי' דתלי' יותר דהיה ע"מ בכדי ליפות זה מזה מש"ה שפיר כ' הר"ן דהיכא דידעי' דלא היו ע"מ זוכים שניהם כא' אבל באמת דברי הרמב"ן בס' הזכות ע"כ לא אזלי בהך טעמא מדלא כתב בקיצור דתלינן דנמסרו ביומן כדי ליפות זה מזה וצלע"ג, ואך מ"מ לטעמא א' דהרמב"ן דתלי' דהיה ע"מ משום דרצה ליפות זה מזה אין מספיקין דברי הזכות בישוב דברי הרי"ף מכח קושית הר"ן הנ"ל:
ב)
שיטות הפוסקים שהביא הרי"ף בהכותב דבב' שט"ח ג"כ אמרי' שודא עדיף והרי"ף הקשה ג' קושיות, הא ממתני' דקתני היו כולם יוצאים בשעה א' חולקים בשוה ואי דאתי כר"מ הו"ל לדקדק כן בסוגיא כדדייק כן מברייתא דב' שטרות, הב' דכי פרכי' בב"ב עלה דהאי ארבא ומ"ש מב' שטרות הו"ל לשנוי' דב' שטרות מיירי בשט"ח והוי דררא דממונא, ג' כיון דשעבוד שניהם שוים מסוף היום הדין דיחלוקו כמו בלוה ולוה וקנה, וביאר הר"ן הכונה דאין הקול יוצא רק משעה שמוכח מתוך השטר דהיינו מסוף היום ומקודם בו ביום הוי כמע"פ ואפי' זה קודם לז' מ"מ במע"פ אין בו דין קדימה, והא דהוצרך הר"ן לזה. אף דבלא"ה ס"ל להרי"ף והסכי' עמו הר"ן בר"פ מי שהי' נשוי דמלו' בשטר מאוחר קודם למע"פ מוקדם א"כ ממילא הדין דיחלוקו לגבי הקדימה זה מזה בו ביום דהוי כמע"פ כח שניהם מסוף היום עדיף, דהוי מלוה בשטר מאוחר, ולגבי מלוה בשטר שניהם שוין דמתחיל משעה שמוכח מתוכו דהיינו מסוף היום, צ"ל דס"ל להר"ן דהא בהא תלי' דאלו היה למע"פ דין קדימה והיה עליו שם שעבוד היה קודם גם למלוה בשטר מאוחר אנא כיון דאין דין קדימה למע"פ דאין עליו שם שעבוד רק בתורת מיניה מש"ה מלוה בשטר מאוחר עדיף דלזה יש שעבוד ולזה אין שעבוד, והנה קושיא הב' בפשוטו יש ליישב דשמואל סתם קאמר דשודא עדיפא ומשמע דאפי' בשטרי מכר ומתנה וכ"כ הר"ן. ועל קושיא הג' בפשוטו י"ל דהנך פוסקים ס"ל דהשעבוד מתחיל מיד ולא בעי משעה שמוכח מתוכו. או דס"ל דמע"פ יש לו קדימה ומוקדם אפי' למלוה בשטר מאוחר אבל הקושיא ראשונה חזקה לכאורה, והר"ן תירץ דסתם מתני' ר"מ, ונראה כונתו דמש"ה לא דייקי' על שמואל ממתני' דידע המקשן די"ל הא מני ר"מ כיון דממילא סתם מתני' ר"מ היא לזה דייק מהברייתא, גם בפשוטו י"ל דידע המקשן די"ל ה"מ ר"מ וממה דדייק מהברייתא היינו דסובב על אידך הקושיא אי ר"מ אימא סיפא ודוחק:
ג)
דברי הרי"ף הנ"ל בקושיא הג', בעצמן תמוהים לי לכאורה דממנ"פ אי ס"ל כן בהחלט מסברא דשעבוד אינו מתחיל רק מסוף היום ושהדין דאין קדימה למע"פ. למאי צריך לראיי' ולדמות ללוה ולוה וקנה הא פשיטא כיון דשעבוד שניהם מתחיל בשוה דהדין דיחלוקו, ואי דזה בעצמו דהשעבוד מתחיל בסוף היום לא פסיקא ליה להרי"ף כ"כ. עדיין ליכא ראיה מלוה ולוה וקנה דשם בודאי אין השעבוד מתחיל רק משעה שקנה ויד שניהם שוים בו:
ד)
קושית תוס' ד"ה כגון שנמצאת. לפירש"י אמאי אינה נוטלת הקרקע דברירא שהיא שלו, היינו אף אם לא נודע בבירור שהיא גזולה רק דיש עליה ערעור מ"מ יותר לה ליטול הקרקע דברירא שהיא שלו בלי עירעור:
ה)
קושית התוס' לפירש"י דלשמואל לכ"ע לית להו דאביי קשישא נהי דמתני' דגיטין י"ל דמיירי בקטנים דאלמנה גובה משום מזוני מ"מ כי היכי דלא תקשי על מתני' דגיטין הא כבר תני כן במתניתין דהכותב וע"כ צ"ל דמתניתין דהכותב מיירי בגרושה, ולשמואל הא לא משכחת דגובים מקטנים, וגדולים ל"צ שבועה:
ו)
ונלענ"ד דהנה בש"ך (סי' קד ס"ק יז) הקשה על פסקא דהש"ע דב' שט"ח היוצאים ביום אחד דיחלוקו דהתינח להסוברי' דאין הקדימה למע"פ וכמ"ש הר"ן אבל לפסקא דהש"ע שם (סעי' י) דמע"פ קודם למלוה בשטר מאוחר י"ל בזה שודא והניח בצ"ע. ובאמת נפלאתי דאין בזה סרך קושיא די"ל דאנן לא מטעמא דידן אתינן עלה אלא מטעמא שכ' התוס' בשם ר"ת כיון דשניהם אמת חשו חז"ל לנעילת דלת. גם י"ל דהרי חזינן בדברי הרי"ף הנ"ל בקושייתו השניה דס"ל בפשיטות דשטרי הלוואות מקרי דררא דממונא. ומה דלא סתר הרי"ף בפשוטו כיון דהוי דררא דממונא חלוקה עדיפא משודא כדאמרי' בההיא דמחליף, צ"ל משום די"ל דזהו רק לענין אלים גבר אבל מ"מ י"ל שודא, והא דלא אמרי' במחליף שודא היינו דשודא הוא אומד הדיין דל"ש כן במחליף וכמ"ש הרמב"ם, א"כ י"ל דס"ל להמחבר כיון דעכ"פ להסוברים דשודא היינו למי שירצה הדיין מוכרח מההי' דמחליף דבדררא דממונא חלוקה עדיפא משודא. ה"נ י"ל אף לדידן דשודא היינו אומד כדפסקינן (בסימן ר"מ) מ"מ בזה היסוד לא פליגי עלייהו דבדררא דממונא לא אמרי' שודא:
ז)
ובלא"ה צ"ל כן לענ"ד. דבאמת קשה לי לשיטת הר"ן בדעת הרי"ף דלא הוי מלוה בשטר עד שעה דמוכח מתוכו יקשה ממ"ש הרי"ף בשמעתין בעובדא דב' שטרות חד כ' בניסן סתמא וכו' והנחתי לך מקום לגבות ממנו, מלשון זה מוכח דס"ל דמיירי בשטרי הלוואות כמ"ש הר"ן, והאיך שייך הנחתי לך, הא אף אם בר חד בניסן מ"מ לא הוי מלוה בשטר עד שעה שמוכח דהיינו עד סוף ניסן דמוכח מתוכו ומקודם הו"ל מע"פ וממילא הך דה' בניסן הוי לגבי מלוה בשטר מאוחר דקודם למלוה ע"פ מוקדם לשיטת הרי"ף, וזה תמוה מאוד, ובהכרח צ"ל דמיירי בשטרי הקנאה דמשעת הקנין הוי מלוה בשטר. אמנם זה מספיק בפשט הסוגיא אבל לא יתכן לומר כן בפסקא דהש"ע (סי' מג סעיף כ) דכל כי האי הו"ל לפרושי דמיירי בשטרי הקנאה דוקא אע"כ דמיירי גם בלא הקנאה ויקשה כנ"ל. ואף דהמחבר פסק דמלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר מ"מ הא הרמ"א כ' (בסי' קד) דבב' מע"פ אם קדם המאוחר וגבה מה שגבה גבה, וא"כ מכ"ש במבש"ט מאוחר דאם קדם וגבה מהני וכיון שכן לא שייך לומר הנחתי דהא אחר שהגבו הב"ד להך דחמישי בניסן. באמת פקע זכותו דחד בניסן דהוא מלוה ע"פ עד סוף ניסן דהוי זה מבש"ט קדם וגבה. וכיון דעתה אין שעבודו עוד על הקרקע זו ל"ש לומר הנתתי אע"כ דהמחבר לא ס"ל בזה כהר"ן אלא דמיד הוי מבש"ט וא"כ ממילא מוכרחים לומר הא דפסק המחבר בב' שטרי הלואה היוצאים ביום אחד דיחלוקו היינו מאינך טעמים הנ"ל ודוק:
ח)
בד"א נלע"ד ליישב קושית הש"ך. ונקדים לבאר דברי התוס' בשמעתין דהוכיח ג"כ דבשטרי הלואות מודה שמואל דיחלוקו. אלא דסתמא דתוס' וחתמו עצמם מ"ר נקטו הראי' ממתני' דהיו כולם יוצאים בשעה א'. ור"ת נקט הראי' ממתני' דלעיל מי שהי' נשוי ג' נשים, וטעמא בעי ועיין מהרש"א. והנלע"ד, דהנה בהראי' ממתני' דכולם יוצאות בשעה אחת יש לדון טובא דשפיר י"ל דמתני' ר"מ היא, והא דלא דייקי' הכי על שמואל כדדייק מהברייתא, י"ל דלשמואל לשיטתיה בלא"ה ליכא קושיא כיון דמוקי פלוגתא דת"ק ובן ננס בבע"ח מאוחר שקדם וגבה וא"כ י"ל דסיפא דמתני' היו כולם יוצאות בשעה אחת זה מסיום דברי ב"נ היא ולדידיה י"ל דמש"ה יחלוקו דדוקא היכא דאחר החלוקה יהי' גזול ביד המאוחר בזה שודא עדיפא דאפשר דאתרמי את שלו אבל בבע"ח דאחר החלוקה אין גזול ביד המאוחר כיון דלב"נ בע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה מש"ה חלוקה עדיפא והוא כעין מ"ש הרי"ף בההיא דאיכא עלה כתובת אשה ובע"ח שוים בזמן דנותנים לבע"ח ומשוים אותו לקדם וגבה, ה"נ י"ל בזה. ועדיף מיניה דעכ"פ במקום ספק חולקים ביניהם ומשוים את המאוחר לקדם וגבה. וזו סברא נכונה מאוד לענ"ד [וארווח בזה לומר דסיפא דבריי' ב"נ היא דבזה מיושב אמאי לא קתני דיש חילוק מדינא דרישא דבזה גם הרביעית נשבעת דבחלוקתה מפסדה להראשונות, אבל אי ב"נ ניחא דבלא"ה ס"ל דכולם נשבעים] וצ"ל דס"ל לתוס' קצת לדוחק לומר דהוא סיום דברי ב"נ, אבל עכ"פ כיון דהראיה אינה חזקה כ"כ ניחא לר"ת למינקט יותר הראיה ממתני' דלעיל דהוא רישא דמתני' דהכא וכיון דלת"ק מה שגבה לא גבה ואפי' הכי חולקים:
ט)
אמנם י"ל דאדרבה לפ"ז ליכא שום ראיה ממתני' דלעיל דהנה יש מחלוקת בין הפוסקים דדעת הר"ן נדרים (דף סה) דלר"מ דמטלטלין משתעבדי לכתובה היינו דאפי' מיתמי גובים [ודברי הר"ן אלו תמוהים לי דסותרים לכאורה לדברי הר"ן בפ' הכותב במתני' דקתני דינתנו להכושל שהקשה שם הר"ן הא אפילו מיניה דידיה לא נגבית רק ממקרקע, ולא עדיף ברשות אחרים מאותם שביד הבעל מחיים. ותי' דר"ט ס"ל כר' מאיר דמטלטלים משתעבדי לכתובה. ולפי דברי הר"ן נדרים הא לר"מ אפי' מיתמי גובים וא"כ מ"ל שהם ביד אחרים וצע"ג, ואפשר לדחוק דמ"מ כיון דלא מקרי מטלטלי דיתמי יש לבע"ח נמי זכות בהם ונותנים לכושל, אך מ"מ יקשה בסיפא דמתני' הניח פירות תלושים כו' כל הקודם בהם זכה דמה מהני תפיסת יתומים לגבי הכתובה כיון דסבר כר' מאיר דמטלטלי דיתמי משעבדה לכתובה, גם יקשה על מה שכתב הר"ן בנדרים בפרכת הש"ס ש"מ מטלטלי משתעבדי לכתובה פלוגתא דר"מ ורבנן דהפירכא דמהא נשמע דר"ע ס' כר"מ, הא הקושיא יותר חזקה דהא ע"כ ר"ע ל"ס בר"מ מדקאמר ינתנו ליורשים שכולן צריכים שבועה ואמאי לא ינתן לכתובה דגובים מיתומים לר"מ, בשלמא אי ר"ע ס"ל כרבנן אף דלכתוב' בלא"ה אין גובים דהא אף מיניה אין גובי' ממטלטלין י"ל דנקט טעם זה דכולן צריכין שבוע' משום בע"ח, אבל אלו יסבור כר"מ איך אמר ינתנו ליורשים הא נותנים לאשה בכתובתה, וצ"ע], ודעת התוס' ר"פ מי שהי' נשוי דלר"מ רק מיניה גובה ממטלטלין אבל לא מיתמי. ולפ"ז לשיטת הר"ן י"ל דמתני' דלעיל אתיא כר' מאיר, ומיירי במטלטלי דאף אם נימא דיש בהן דין קדימה מ"מ מה שגבה גבה דלאחר הגביה הוי כמו לוקח וכמו דמבואר בתוס' ר"פ מי שהיה נשוי בשיטת ר"ת שם דרצה לאוקמי במטלטלי ור"מ, מש"ה מה שגבה גבה, הרי אף דאית ליה דין קדימה כדקתני הראשונה קודמת לשניה מ"מ מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה אף דבקרקעות מה שגבה ל"ג עיי"ש, וכיון דמה שגבה גבה ממילא חלוקה עדיפא וכנ"ל. וכיון שכן י"ל דסתמא דתוס' ס"ל כשיטת הר"ן הנ"ל מש"ה נקטו הראיה ממתני' דהכא, והיינו דסתמא דמלתא דהיו יוצאות כולם בשעה א' אזלא גם לת"ק אבל ליכא לאלומי הראיה ביותר ממתני' דלעיל די"ל במטלטלי ור"מ היא דכתוב' נגבית ממטלטלי דיתמי, אבל במתני' דהכא ליכא למימר דמיירי במטלטלים דהא בזה ל"ש פלוגתא דב"נ ורבנן דבמטלטלי לכ"ע משג"ג [דלענין זה לא ס"ל כדס"ל לר"ת בריש פירקין דפלוגתיי' דבע"ח שקדם וגבה במטלטלי'] ור"ת לשיטתיה דר"מ מודה דמיתמי א"ג ממטלטלין, וממילא אלימא הראיה ממתני' דלעיל:
י)
אמנם זה אינו מספיק דממנ"פ אם נדחה הראיה ממתני' דלעיל דאתי כר"מ לענין מטלטלים ממילא ליכא ראיה גם ממתני' זו דדלמא כר"מ דס"ל יחלוקו. ולזה נלע"ד בד"א דהנה ידוע מחלוקת הראשונים דדעת הש"ך (סי' קטו) דבכתובה לא תקנו דדאקני משתעבד כמו דאינו גובה משבח, וחלקו עליו האחרונים ונראה קצת ראיה להש"ך מדברי הר"ן בשמעתין שכ' לתרץ קושיא הא' דהרי"ף דמתני' דלעיל לא מיירי מדין חלוקה אלא מסדר החלוקה ומיירי דידוע דזיכה לשניהם כא' ע"י שליח, ולכאורה קשה למה הוצרך הר"ן לדחוק בגוונא דחיקא כזה דליכא שום חידוש כלל ביסוד הדין דיחלוקו אלא בסדר החלוקה, ולא תירץ דמיירי בנשא ונשא וקנה דקיי"ל דיחלוקו והוי חידוש גם בעיקר דינא דחלוקה דהרי באמת מבעי' לן אי לקמא אי לבתרא משתעבד, אע"כ כהש"ך דבכתובה לא מהני דאקני, ואי דמ"מ נהי דדאקני לא משתעבד מ"מ בהוריש גובין כמו בלא כתב דאקני כלל דהעלה הש"ך דהעיקר בסוגיא דב"ב דקנה והוריש גובים אף בלא כתוב דאקני. זה אינו דכונת הש"ך למה דמשנינן תחלה אההיא דנפל הבית דקנה והוריש גובים ופרכי' עלה והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מע"פ א"ג לא מן היורשים וכו' א"כ ממילא לדידן דקיי"ל מע"פ גובים מיורשים קיימא הסברא דבהוריש לא בעינן דאקני זהו כונת הש"ך וא"כ עכ"פ לשמואל לשיטתו דס"ל מע"פ א"ג מיורשים ממילא היכא דלא כתב דאקני וכן בכתובה דלא תקנו דדאקני משתעבד והוי כלא כ' דאקני אינו גובה מיורשים וא"כ ליכא לאוקמי לשמואל מתני' דלעיל בדאקני מש"ה הוצרך הר"ן לתרץ בזיכה ע"י שליח, ואף דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כיון דמדינא הוא ממילא גם בכתובה מהני דאקני מ"מ הא הר"ן כ' תחלה לתרץ די"ל דלר"מ הוא דס"ל יחלוקו ואח"כ בתירץ השני בא לומר דאף אם מתניתין דלא כר"מ ניחא, והוצרך לומר בגוונא הנ"ל דזוכה ע"י שליח דאלו בדאקני לא מהני בכתובה כיון דעכשיו קיימינן שלא לאוקמי מתני' כר"מ דוקא:
יא)
וכיון שכן י"ל דסתמא דתוס' ס"ל כהסוברים דגם בכתובה מהני דאקני מש"ה לא הביאו ראיה ממתני' דלעיל די"ל דמיירי בנשא ונשא וקנה וכ' לכולם דאקני, אבל ר"ת ס"ל כהש"ך וליכא לאוקמי בהכי וכנ"ל, מש"ה ניחא ליה יותר בראיה ממתני' דלעיל דחזקה יותר, דאלו ממתני' י"ל דסיפא דהיו כולם יוצאות מסיום דברי ב"נ היא ומש"ה יחלוקו וכנ"ל.
ולפ"ז מיושב קושיא א' דהרי"ף די"ל דהנך שיטות ס"ל בכתובה מהני דאקני ומתניתין דלעיל מיירי בנשא ונשא וקנה, ובמתני' דהכא י"ל דסיפא מסיום דברי ב"נ הוא וכיון דמאוחר שקדם וגבה גבה חלוקה עדיפא וכנ"ל.
ולפ"ז מיושב ג"כ קושיא ב' דהרי"ף דהנה הר"ן כתב דשמואל דאוקי פלוגתא דב"נ ורבנן בבע"ח מאוחר שקדם וגבה היינו דת"ק ס"ל שעבודא דאורייתא וב"נ ס"ל של"ד, א"כ שמואל דפסק שעבודא לד"א פסק כב"נ דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה וממילא בב' שט"ח חלוקה עדיפא וכנ"ל וע"כ שמואל מיירי רק בשטרי מכר ושפיר פרכי' בב"ב מההיא דאלים גבר אבל לפסק הלכה דקיי"ל שעבודא דאורייתא ומה שגבה לא גבה קיי"ל דגם בשט"ח שודא עדיפא:
יב)
ונקוט מדברינו דהיכא דמה שגבה גבה חלוקה עדיפא דלאחר הגביה אין הגזל בידו, ומה דנקט הר"ן בטעמא דהרי"ף כיון דהשעבוד מתחיל בלילה. וביום הוי רק מע"פ ואין לו דין קדימה, ולא נקט בפשוטו דלענין מע"פ מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה מש"ה חלוקה עדיפא, היינו דהר"ן כ' היכא דיש דין קדימה לא מהני קדם המאוחר וגבה כמ"ש הר"ן להדיא בריש פרקין דבמע"פ כיון דאין בו דין קדימה מש"ה קדם המאוחר וגבה משג"ג וכדדייק נמי לשון הרי"ף בסוגיא, דבמטלטלין כיון דאין בו דין קדימה בע"ח מאוחר שקדם וגבה משג"ג משמע דכל היכא דיש לו דין קדימה מה שגבה לא גבה ולא הוי ע"י שגבה כמו לוקח, משום הכי הוצרך הר"ן להקדים היסוד דבמע"פ אין לו דין קדימה:
יג)
וכיון שכן ממילא מיושב קושית הש"ך דהא הרמ"א פסק דמע"פ מאוחר שקדם וגבה משג"ג אף דפסק מע"פ יש לו דין קדימה מ"מ משג"ג דהו"ל כלוקח, וא"כ שפיר פסק המחבר בב' שט"ח דיחלוקו, אף דפסקי' דמע"פ מוקדם למלוה בשטר מאוחר מ"מ כיון דמאוחר שקדם וגבה מהני נגד מע"פ המוקדם ואחר החלוקה לא יהיה הגזל בידו חלוקה עדיפא והוא נכון מאד בעזה"י ודוק היטב:
יד)
ומעתה נבא ליישב הקושיא באות ג', דהנה (בסי' קיא ס"א בהגה"ה) דאף אם כתב לו דאקני יכול לחזור בו כ"ז שלא קנה ויש חולקים ובש"ך (סק"ב) הכריע כדיעה הא' דאל"כ שט"ח המאוחרים דכשרים בכ' לו דאקני ניחוש שמא חזר בו קודם שקנה, ובתומים סתר זה דא"כ עדיין תקשי לפי האי בעיא דלוה ולוה וקנה לבתרא משתעבד דעל כרחך ס"ל דיכול לחזור, ותיקשי ממאוחרים כשרים אע"כ דלא חיישינן לשמא חזר, ולענ"ד אי מהא לא אריא אך מטעם אחר מוכרחים לומר דל"ח לשמא חזר, דהנה בלא"ה ק"ל לפי הצד דלבתרא משתעבד ישאר קושית הש"ס מהברייתא דהשביחה ובא בע"ח דהיאך נוטל הא לבתרא דהוא הלוקח משתעבד, ולכאורה י"ל כיון דהטעם דלבתרא משתעבד דבמה ששיעבד דאקני לבתרא חזר מהראשון וזה ל"ש בשבח דהא בשעה שמכר לו ושיעבד לו דאקני כתב לו ואנא איקום ואשפי וכו' ושבחיהון, הרי דעדיין רוצה דהבע"ח יטול השבח ומוכח דלא חזר ממנו, אמנם אין זה מספיק לשיטת הרמב"ן והרשב"א שהובאו בשיטה מקובצת בב"מ, דהא דלא פשט הש"ס דדאקני משתעבד ממימרא דשמואל דבע"ח גובה השבח די"ל דמיירי בשבח שבגוף הקרקע דהוי כקרקע ממש ואינו בכלל דאקני אבל מהברייתא פריך שפיר דקתני והשביחה דלשון זה משמע גם בבנה וכדומה, וא"כ עדיין ישאר קושי' הנ"ל לפי הצד דלבתרא משתעבד אמאי בע"ח גובה השבח שאינו מגוף הקרקע נימא דלבתרא שהוא הלוקח משתעבד ואי מדכ' לו ושבחיהון הא מזה ליכא ראיה דהא הוצרך לכתבו משום שבח שבגוף הקרקע ונהי דאנן אמרי' כיון דסוף סוף לא יפסיד הלוקח ויחזור על המוכר כיון דכ' ליה ושבחיהון ממילא גובה את השבח שאינו מגוף הקרקע, מ"מ זהו אם מדינא משתעבד לו אבל עדיין נימא דלבתרא משתעבד וחזר מהראשון ומה דכ' ושבחיהון היינו לשבח דמגוף הקרקע:
טו)
והנלע"ד בהקדם דברי הנ"י פרק איזהו נשך (דף ק ע"א) הביא דעת הרשב"א דבדאקני יכול לחזור בו קודם שקנה כמו דלר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל יכול לחזור קודם שבא לעולם ה"נ לדידן דקיי"ל כרבנן דאין אדם מקנה דשלב"ל, אמרי' הכי בשעבוד דאקני דיכול לחזור קודם שקנה דלא חשיב שעבוד לרבנן יותר ממכר דאקני לר"מ וא"כ אפי' נימא דלר"מ חשיב טפי שעבוד דאקני וא"י לחזור אין הדין כן לרבנן אלא דיכול לחזור כמו לר"מ בפירות דקל, ועוד יש ראיה מדמסקינן בלוה ולוה וקנה דיחלוקו ואם איתא דא"י לחזור בו הוה לן לומר דלקמא משתעבד עכ"ל, ונראה אף דכ' הנ"י דלר"מ י"ל דא"י לחזור מ"מ אין זה מוכרח דהא ר"ה דסבירא ליה כר"מ ואפ"ה סבר דלוה ולוה דיחלוקו ומוכח דס"ל דבשעבוד דאקני יכול לחזור דלא אלים ממכר דאל"כ יהי' הדין דלקמא משתעבד כמ"ש הנ"י בראיה הב' אע"כ ס"ל דאפי' לר"מ בשעבוד דאקני יכול לחזור קודם שקנה, ומעתה י"ל דלהצד דלבתרא משתעבד ליכא קושיא מההיא דמאוחרי' כשרים די"ל באמת דס"ל דלר"מ נחית דרגא. ובדאקני א"י לחזור כמו שצידד הנ"י הנ"ל דלקמא משתעבד. אבל למה דקיי"ל כרבנן דאין אדם מקנה דשלב"ל דהדין דבשעבוד יכול לחזור קוד' שקנ' מש"ה לבתרא משתעבד וא"כ י"ל דהך דמאוחרים כשרים וכן ברייתא דהשביחה אתיא כר"מ ולקמא משתעבד. אבל ר"ה דאמר יחלוקו אף דס"ל כר"מ בדבר שלא בא לעולם שפיר פרכי' חצי שבח מיבעי ליה ונכון בעזה"י:
טז) אמנם לענ"ד מטעם אחר אין קיום לדברי הש"ך הנ"ל דנלענ"ד דע"כ לא אמרינן די"ל דלר"מ אלים שעבוד דא"י לחזור אלא לפי האמת דדאקני גם לרבנן משתעבד דאלים שעבוד ממכר ה"נ לר"מ אלים שעבוד דא"י לחזור אבל לפי האיבעיא דאקני קנה ומכר מהו לר"מ לא תבעי' לך, בזה ודאי כיון דדאקני לא משתעבד לרבנן ולא אלים שעבוד ממכר ה"נ לר"מ לא אלים ויכול לחזור כמו במכר (ומה דכתב תוס' דאף דאקני קנה ומכר לא עבידי דאתי מ"מ בשעבוד מהני משמע דגם לפי צד זה אמרינן דלר"מ אלים שעבוד ממכר. לענ"ד דברי התוס' תמוהים ולא זכיתי להבין דמאי שייאטיי' דלא עבידי דאתי בזה הא כיון דלקנות לחוד הוי עבידי דאתי דהא שדה לכשאקחנה קנויה לך מהני לר' מאיר אלא דלקנות ולמכור לא עבידי דאתי ובזה אטו צריכים אנו למעשה דימכור לענין חלות שעבוד דאקני ואנן אמרינן רק דמשעבד ליה דאקני וממילא אם מכר אח"כ גובה ממנו ואם לא ימכור פשיטא דגובה ממנו ואיך שייך לומר בזה ל"ע דאתי וצ"ע) וכיון שכן יקשה לתחלת הסוגיא ת"ש המאוחרים כשרים כו' ה"מ ר"מ מ"מ כיון דקיימינן עתה לרבנן דאקני לא משתעבד דלא אלים שעבוד ממכר ממילא גם לר"מ לא אלים ויכול לחזור, וניחוש שמא חזר בו אע"כ דלא חיישי' לחזור בו:
וביסוד דבריו אלו מיושב לי קושי' התוס' בב"ב (דף מד ע"ב) ד"ה כגון שלקח. הו"מ למפרך אפילו בית ושדה נמי, וכ"כ הרמב"ן וקושייתם עצומה מאוד, ולפי הנ"ל ניחא, דהנה הרמב"ן בב"ב הקשה במה דמשני שלא היה לו ארעא מעולם למאי צריך כ"כ לימא דלא הי' לו ארעא. משעה שקנה המטלטלין עד שמכרן. ותירץ דמזה מוכח דאם כ' לו מטלטלי אג"ק דאקני וקנה קרקע ומכרו ואח"כ קנה מטלטלי' ומכרן דגבי מינייהו. דאע"ג דהשיעבוד מעידן דקנה חייל ולא מקמי הכי כדאמרינן בלוה ולוה וקנה. מיהו מעיקרא ג"כ משתעבד, וכן בדין דהרי אם שיעבד לו דאקני א"י לחזור מקודם שקנה אלא דמההיא שעתא חל שעבודי' ולא דמי' לזביני' דאמרינן עד שלא בא לעולם דיכול לחזור עכ"ל, והנה כבר כתבנו דהא דדאקני א"י לחזור ולהרמב"ן אף לרבנן דר"מ הכי הוא היינו הכל לפי דאלמוהו להשעבוד אבל לפי הצד דלרבנן דדאקני אינו משתעבד דלא אלמוהו ממילא גם לר"מ יכול לחזור כמו במכר. ולפ"ז ניחא דהכי אמרינן כגון שלקח ומכר לאלתר והא דבבית אינו מעיד היינו דאתי כר"מ ודאקני משתעבד וחיישינן שמא אמר לו דאקני ולא חזר קודם שקנה אבל בפרה וטלית מעיד כיון דבעי' אג"ק. בפשוטו י"ל דמיירי דידענא דלא היה לו קרקע מעידנא דקנה אותם ועד אחר שמכרן. ואף דאפשר דהיה לו קרקע מקודם מ"מ כיון דהשעבוד מתחיל רק מעידן דקנה המטלטלין ואם אין לו קרקע לא חל השעבוד דאג"ק, ולזה אמרי' ש"מ דאקני קנה ומכר לא משתעבד היינו לרבנן דלא אלים שעבוד ממכר ממילא לר"מ יכול לחזור דבזה שפיר יש לומר דהברייתא דפרה וטלית כר"מ ובבית חיישינן דשיעבד דאקני ולא חזר, ובפרה וטלית ידעינן דלא היה לו ארעא מעידן דקנה אותם עד אחר שמכרן, אבל אי דאקני משתעבד גם לרבנן דר"מ דאלים שעבודא ממילא א"י לחזור קודם שקנה לכ"ע. א"כ מה בכך דלא היה לי ארעא בזמן שקנה המטלטלין ומכרן מ"מ כיון דא"י לחזור ומתחיל השעבוד מיד ונתקיים שעבוד דאג"ק אף דמכר הקרקע קודם שקנה המטלטלין וכמ"ש הרמב"ן. ומשני דבעי' באמת דידוע שלא הי' לי ארעא מעולם ודוק היטב כי נכון מאד בעזה"י:
עוד נראה לי אף להסוברים לאמת דבדאקני יכול לחזור ומ"מ כ"ז שלא חזר חל למפרע השעבוד ממטלטלין אג"ק אף אם בעידן דקנה המטלטלין אשתדף הקרקע. מ"מ יש ליישב הסוגיא בפשוטו. דהכי אמרי' ש"מ דדאקני לא משעבד וא"כ י"ל דלקח ומכר לאלתר לא לאלתר ומיד ממש וידעינן דלא הלוה לו בנתיים אלא דהיה זמן מועט בין הלקיחה למכירה דאפשר לידע דבזמן ההוא לא היה לו קרקע ומש"ה בבית ושדה א"י להעיד דשמא לוה בין הלקיחה למכירה אבל אי דאקני משתעבד דלמא מקודם היה לו קרקע ושעבד לו מטלטלי אג"ק ומשני דידעינן דלא הו"ל ארעא מעולם. והוא נכון מאד בפשוטו עד שלא ידעתי למה מיאנו תוס' והרמב"ן בזה, (ואולם קשה לשיטה זו דיכול לחזור למאי צריך לשנוי' דלא הו"ל ארעא מעולם דהוא ק' המציאות לוקי בפשיטות דידעינן דבין הלקיחה והמכירה לא היה לו קרקע אבל היה זמן ללות לו וקודם שלקח המטלטלין אמר בפני עדים מכל שעבודי דדאקני דשיעבד לאחרים ובבית ושדה אינו מעיד דשמא לוה בנתיים וצ"ע). ומה דלא ניחא ליה להרמב"ן בזה. נ"ל דלשיטתו אזיל שכ' הרשב"א בשמו במסכת קדושין (דף ג' ע"ב) דלר"מ במכר מעכשיו דשלב"ל א"י לחזור בו קודם שבא לעולם וא"כ אף אם לס"ד אתיא כר"מ מ"מ יקשה דלמא שיעבד לו מטלטלין אג"ק דאקני במעכשיו דא"י לחזור כמו במכר וחלה למפרע וניחוש שהיה לו קרקע קודם שקנה המטלטלין ולא מהני שמכר אח"כ הקרקע קודם שקנה המטלטלין, ולפ"ז מיושב הקושיא באות ג' דלכאורה קשה באמת על הרמב"ן דס"ל דדאקני א"י לחזור איך יתרץ הוכחת הרשב"א דאמאי לוה ולוה וקנה יחלוקו, הא הרמב"ן בעצמו ס"ל דלר"מ בכתב ומסר לזה וכתב ומסר לאחר דהראשון קנה דכיון דא"י לחזור ממנו אין בכחו להקנות עוד לאחר, וה"נ נימא בשיעבוד דאקני כיון דא"י לחזור מהראשון אינו יכול לשעבד עוד לאחר, ובהכרח צ"ל דמ"מ לענין זה שעבוד עדיף כיון דאינו מפקיע לגמרי מהראשון אלא דמשעבד עוד לאחר, ולפ"ז נכונים דברי הרי"ף די"ל דס"ל מסברא בהחלט דהשעבוד מתחיל רק משעה שמוכח מתוכו מסוף היום ומקודם הוי רק מע"פ ובמע"פ אין בו דין קדימה רק דעדיין היה אפשר לומר שודא דלקמא משתעבד כוון דא"י לחזור משעבודו שיחול בסוף היום א"י לשעבד לאחר ולהפסידו. לזה מביא ראיה מלוה ולוה וקנה דס"ל כהרמב"ן דבשעבוד דאקני א"י לחזור ואעפ"כ יכול לשעבד לאחר קודם שחל השעבוד הראשון ושניהם שוים ה"נ ביוצאים בשעה א'. ודוק:
יז)
ונבא ליישב קושיית התוס' באות ה' בג' אופנים, הא'. לפי מה דמבואר בתוס' גיטין דמה דפרכינן מאי ארי' אלמנה אפילו בע"ח נמי היינו אף דצריך למנקט אלמנה למיתני עלה נמנעו מלהשביעה מ"מ הו"ל למנקט סתם אין נפרעים וכו' נמנעו מלהשביע אלמנה ומשני דאלמנה איצטריך ליה וע"ז סובב והולך קושי' התוס' לעיל דמ"מ ניתני אין נפרעים סתם דהא חידוש זו דאלמנה נשבעת כבר ידענו ממתניתין דהכותב ותירצו התם מיירי בגרושה, וא"כ כל זה למסקנא דס"ל כאביי קשישא אבל לשמואל דלא ס"ל כדאביי קשישא ממילא ליתא לפירכת הש"ס גיטין אפילו בע"ח נמי דהא בבע"ח לא משכחת דלגבי מקטנים ומשכחת רק באלמנה משום מזוני, ואם כן באמת מתני' דהכותב מיירי באלמנה ומתני' דגיטין קתני משום דינא דסיפא דנמנעו מלהשביעה ולא הו"מ למתני ברישא סתם אין נפרעי' דהא לא משכחת לה אלא באלמנה ודוק והוא נכון מאוד בעזה"י.
אופן הב' דכל עיקר דאמרינן לשמואל דלא כאביי קשישא היינו ממתני' דשמעתין דקתני הרביעית נפרעת שלא בשבועה, וכ"ז לפי האמת דקתני במתני' בגיטין דאלמנה צריכה שבועה ולא חשו חז"ל למפטרה משום חינא א"כ מדהרביעית נפרעת שלא בשבועה מוכח דלא כאביי קשישא אבל בלאו מתני' דגיטין שפיר היינו סבורי' דמתני' דהכותב מיירי רק בגרושה ולגבי יתומים גדולים דגם לגדולים צריכים שבועה וכאביי קשישא, והא דהרביעית נפרעת שלא בשבועה ניחא דבאלמנה משום חינא ל"צ שבועה מש"ה אצטריך מתני' דגיטין לאורויי' דאלמנה צריכה שבועה ומוכח ממתניתין דשמעתין דהרביעית נפרעת שלא בשבועה מטעם דלגדולים א"צ שבועה ומיירי באמת מתניתין דהכותב באלמנה ולקטנים, והוא נכון מאד עד שלענ"ד צל"ע על רבותינו בעלי התוס' דהקשו כן.
אופן הג' דהנה בתוס' בגיטין וב"ב הקשו דאמאי אלמנה צריכה שבועה הא הוי ת"ז דגובים מיתמי בלא שבועה, ותירצו כיון דתנאי ב"ד הוא מתפיס צררי ויעויין בתוספות פ"ק דב"ב דהעלו דאין גובים מיתומים קטנים אפילו ת"ז דלגבי קטנים חיישינן אפילו ת"ז ועיין בהרא"ש [ואזכיר דרך גררא מה דתמוה לי בדברי הרא"ש במה דהשיג על רבינו יונה דאדרבא אפי' לאביי ורבא לא מתפיס צררי בגו זימניה ומה דאמרינן גבי אין נזקקין משום צררי ולא משום פרעון משום דלגבי חשש פרעון אינו מספיק רק להצריך שבועה ולא לדחות הזמן פרעון וכו' וכ"ת אי גובים מיתומים קטנים אפי' ת"ז הול"ל אעפ"י דאמר מר אין נזקקין ליתומים קטנים אא"כ רבית וכו' עיי"ש ותמוה לי הא בפשוטו ניחא דהא הש"ס אמר והלכתא כר"ל ואפי' מיתמי ואע"ג דאמר מר וא"כ איך שייך דלנקוט אע"פ דאמר מר אין נזקקין לית"ק. עוד הא זהו לאו מטעם דהלכתא כר"ל דהרי אפילו לאביי ורבא הכי דהא צררי ודאי אינו מתפיס תוך זמנו, ולחשש פרעון אין דוחים זמן פרעון וא"כ אפילו לאביי ורבא גובים מיתומים קטנים וצע"ג] לפ"ז י"ל הא דלשמואל לכ"ע לא ס"ל כא"ק היינו דא"ק דאמר יתומים שאמרו וקאי על מתני' דכתובות וגיטין וקאי על שבועות אלמנה, בזה ס"ל דגדולים א"צ שבועה משום דהוי ת"ז ומתני' דגיטין מיירי בקטנים דמדינא לא היתה ראויה לגבות כלל רק משום מזוני מש"ה הטילו שבועה עלה, אבל בבע"ח וגרושה ס"ל לשמואל ג"כ דנשבעת ליתומים גדולים אלא דבאלמנה הוא דא"צ לישבע דהוי ת"ז והא דראשונה נשבעת לשניי' דהיינו כיון דהוי משועבדים צריכים לישבע אפי' ת"ז כדעת רבינו האי דבלקוחות אפילו ת"ז צריכה לישבע וא"כ מתני' דהכותב שפיר מיירי בגרושה ולגדולים:
יח)
ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' שבאות ד', דלכאורה יש ליישב קושי' תוספות בפשוטו די"ל דמיירי דאותו שדה שערעור גזולה עלי' היא אפותקי מפורש לה דעתה א"י לגבות מהאחרים כיון דשעבודה רק על זו אבל מ"מ טוענת שמא יהיה הערעור אמת ואזי יהיה לה זכות לגבות משדה אחרת, לא מבעי' להסוברים דאם נמצאת אפותקי גזולה דגובה מנכסים אחרים דעדיף מאשתדיף כיון דהיה טעות למפרע, אלא אף לאינך פוסקים דא"ג מנכסי' אחרים י"ל דזהו רק בבע"ח דעלמא דהוי כהתנה שאינו חייב לו יותר רק לגבות משדה זו, אבל בכתובה דאפילו כתב לה כתובה ונתרצית בזה לא מהני בזה בוודאי באפותקי כיון דנמצאת גזולה הוי כלא כ' לה כלל וגובות מנכסי' אחרי' וא"כ שפיר י"ל דאיירי באפותקי, אך לכאורה אין קיום לדברים אלו דהא בר"פ אעפ"י אמרי' ייחד לה שדה א"צ לישבע וא"כ אמאי ראשונה נשבעת לשניי', אולם לפי דברינו הנ"ל ניחא, דהנה בש"ך סי' ק"ח מביא דעת הפוסקים דבבע"ח על משכנתא צריך לישבע, וההי' דייחד לה שדה היינו דבכתובה דוקא כיון דהשבועה רק משום צררי וכיון דייחד לה זהו הצררי ואינו מתפיס דבר אחר לצררי עיי"ש, והנה זה גופא דבכתובה השבועה רק משום צררי ולא משום פרעון היינו משום דהוי ת"ז. וא"כ לשיטת רבינו האי דבלקוחות אפילו ת"ז נשבע הרי דלגבי לקוחות אפילו ת"ז חוששי' לפרעון ממילא גם בכתובה צריכה לישבע מה"ט [אף די"ל דבכתובה גרע משאר ת"ז דאפשר דלא יבא לעולם לידי גביי' מ"מ י"ל דגם בזה חיישינן לגבי לקוחות] וא"כ אפילו בייחד צריכים לישבע וא"כ שפיר י"ל כדברינו דמיירי באפותקי ומ"מ הראשונה נשבעת לשני' דהוי כלקוחות דמשום פרעון צריכים לישבע גם באפותקי, ומדוקדק לישנא דרש"י במתני' נשבעת שלא גבתה ולא נקט צררי היינו דלגבי זה מהני ייחד לה אלא דהשבועה משום פרעון וכנ"ל, [אלא דלפ"ז ק"ק דמנ"ל לרש"י לדחוקי דלשמואל לכ"ע לית ליה דא"ק הא י"ל דמיירי דכולהו אפותקי מפורש ומש"ה לגבי יתומים א"צ לישבע דהוי כייחד לה]:
יט)
ולפ"ז מיושב קושי' הר"ן על הרמב"ן באות א', והיינו לפש"כ הר"ן בטעמא דהרי"ף דבב' שט"ח שיוצאים ביום א' חולקים ולא אמרינן שודא, דהשעבוד מתחיל בשוה מסוף היום. אף דכתובה הוי תנאי ב"ד ול"צ לשטר והוי כהקנאה ומתחיל מיד השעבוד צ"ל דמיירי בתוספת כתובה, ובזה מיושב מה דקשה לכאורה במ"ש הר"ן דלשמואל דפליגי רבנן וב"נ בבע"ח מאוחר שקדם וגבה היינו דפליגי אי שעבודא דאורייתא או לא, וקשה דמנ"ל לשמואל דב"נ ס"ל שעבודא לד"א ובע"ח מאוחר שקדם וגבה משג"ג, דלמא ס"ל ג"כ דשעבודא דאורייתא ומה שגבה ל"ג אלא דס"ל דכתובה דרבנן ומש"ה מה שקדם וגבה ל"ג [ולכמה דברים נקטו האחרונים כיון דכתובה דרבנן מקרי בדרבנן עיין ש"ך סי' פ"ב סקי"ט] ואף אם נדחוק דבאמת הכי קאמר דפליגי בבע"ח דכתובה מאוחר, מ"מ יקשה כיון דת"ק ס"ל שעבודא דאוריי' איך פליג שמואל וס"ל לעצמו דשעבודא לד"א הא מב"נ אין ראיה בהיפך דדלמא טעמיה דכתובה דרבנן, ולפי הנ"ל ניחא דשמואל לשטתיה דס"ל שודא עדיפא ומוכרחי' לומר הא דקתני בסיפא היו כולם יוצאות בשעה אחת דחולקים היינו משום דאין הקול יוצא עד סוף היום ומוכח דמיירי בתוס' כתובה דהוי דאורייתא כמו שאר בע"ח:
אמנם עדיין לכאורה קשה הא דאמרי' ר"פ מי שהיה נשוי ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה משג"ג והיינו אי דמוכח דשעבודא לד"א אי דאפי' אי שעבודא דאורייתא מה שג"ג, ומנ"ל הא דלמא באמת שד"א ומה שגבה ל"ג רק דמתני' ס"ל כתובה דרבנן, ונראה דגם זה לק"מ דלכאורה קשה על הר"ן הנ"ל נהי דקיי"ל שד"א מ"מ נימא דבלוה וקנה ולוה אף דכתב להראשון דאקני דאם קדם המאוחר וגבה מהני דהא להראשון לא היה לו רק שעבוד דרבנן דמדאורייתא אין דאקני משתעבד, וא"כ כמו דלמ"ד שלד"א מהני קדם וגבה ה"נ לדידן בכה"ג והרי ממ"ש הר"ן דבלוה ולוה וקנה מהני קדם וגבה כיון דשניהם שוים מבואר דבאינם שוים דהיינו לוה וקנה ולוה לא מהני קדם וגבה, וצ"ל דהרי הר"ן כתב תחלה דקיימ"ל כר"נ דאמר לכ"ע מה שגל"ג אלא דהוסיף אחר כך דאפי' לשמואל מ"מ היינו דפליגי בשעבודא דאוריי' וכיון שכן דשבד"א הדין דקדם וגבה לא גבה, א"כ י"ל דמצד מימרא דשמואל הי' באפשר לפסוק באמת דבלוה וקנה ולוה דמהני קדם המאוחר וגבה וכנ"ל מ"מ הא ר"נ דס"ל בב"ק (דף יב) דאין גובי' מעבדי' מיתמי ועיין בתוס' שם דס"ל שלד"א, וכן בגיטין (דף נ' ע"א) משמע דס"ל לר"נ שלד"א כמ"ש תוס' לאביי, וגם עכ"פ כתב תוס' במפורש דאביי ס"ל שלד"א, הרי דס"ל לר"נ ואביי דאפילו אם שעבל"ד לא מהני קדם וגבה וה"נ לדידן בלוה וקנה ולוה, וכיון שכן י"ל דהכי אמרינן ר"פ מי שהיה נשוי ש"מ בע"ח מאוחר שקדם וגבה משג"ג והיינו דרך קושי' לר"נ ואביי דס"ל שלד"א ואפי' קדם וגבה ל"ג א"כ גם בכתובה יהיה הדין דלא גבה ודוק:
ולפ"ז ניחא דמש"ה הוצרכו הש"ס לומר דשמואל דס"ל שודא היינו דס"ל כר"א אבל אליבא דר"מ מודה דיחלוקו דאל"כ יקשה לדידי' מתני' דכולם יוצאות בשעה א' דל"ל דטעמא דמתני' כמ"ש הר"ן הנ"ל דהשעבוד מתחיל בלילה, דהא שמואל דמוקי למתני' בנמצאת שדה שאינו שלו, ומוכח דמיירי באפותקי דא"י לגבות מהאחרת אלא דאם ימצא באמת גזולה תגבה ומטעם דהוי כלא כתב לה כתובה וא"כ מוכח דמיירי מעיקר כתובה והוי כהקנאה דהקול יצא מיד, אע"כ דשמואל ס"ל עבחז"ל ולר"מ יחלוקו ומוקי למתני' כר"מ, ואף דהרי"ף פרק הכותב הוכיח דשמואל מודה בב' שט"ח מדלא פרכי' ממתני' ומשנינן ה"מ ר"מ והא לדברינו הפירכא קיימת לשמואל ממתני' כיון דלדידיה מוכח דמיירי מעיקר כתובה, מ"מ לא הו"מ למיפרך רק בצירוף אידך מימרא דשמואל דמוקי בנמצאת שדה שאינו שלו דמזה מוכח דמיירי מעיקר כתובה לזה פריך בפשיטות יותר מברייתא אבל אנן פסקי' דל"א עבחז"ל ואף לר"מ אמרי' שודא ומתני' בתוספת כתובה דאין הקול יוצא עד סוף היום שניהם שוים ודוק היטב:

תד"ה לימא רב וכו'. ור"ת מפרש וכו'. נלענ"ד ביאור דברי תוס' דגם ר"ת ס"ל דאף לר"א אמרי' עדים בחתומין זכין לו. שהרי כ' דהמסירה ביד המוכר דכותבים שטר למוכר וכו' וזהו רק למ"ד עבחז"ל. וגם אם איתא דס"ל לר"א לא אמרינן עבח"ל. א"כ בקיצור הו"ל לר"ת לומר דלר"מ תלינן דהחתימות היו ברגע א' ומש"ה יחלוקו אף דמסרם בזא"ז דעבחז"ל. ושמואל דאמר כר"א דע"מ כרתי ולא אמרי' עבחז"ל, אלא ודאי דסבירא ליה דגם לר"א אמרינן עבחז"ל, והא דבאמת לר"א במסרם בזא"ז מי שמסר לו קנה ול"א עבחז"ל, הוינו כמ"ש תוס' לקמן דל"א עבחז"ל אלא משעה דמוכח מתוכו, ואף דר"ת ס"ל דלא בעי' מוכח מתוכו היינו דמשעה שמסרו לידו דנגמר כל הקנין קנה אף לר"מ, אבל שיהיו העדים בחתימתם זוכים לו למפרע משעת חתימה בזה בעי' מוכח מתוכו, וכן באמת דעת הרבה ראשונים, כנלענ"ד:
אמנם עדיין תמוה לי הא פירכת הש"ס ואי ר"מ אמאי קנה הא אמר ע"ח כרתי. ע"כ דלר"ת הפירוש כיון דבשעת חתימת הב' כבר היה השטר חתום להא' בודאי היה בדעתו שלא יהיה עדיף כח הב' במסירתו כיון דנגרר אחר החתימה דלענין החתימה אין לו קדימות. וכיון דאלו היתה מוחלת להא' ג"כ בשעת חתימתו להב' היה הדין דשוים ממילא לא גרע כחו של הא' בשביל שהקדים חתימתו ולא יהיה זריז ונפסד. וכיון שכן למאי הוצרך ר"ת לדחוק דתליא דהחתימה היה ברגע א'. הא בלא"ה יכולים לתלות דהחתימה היה בזא"ז ומסר להב' תחילה דבכה"ג לר"מ יחלוקו כדמוכח מפירכת הש"ס הנ"ל:
והנה בדעת רש"י נלע"ד דס"ל דגם לענין עבחז"ל לא בעי' מוכח מתוכו. והיינו ממה דפירש פירכת הש"ס אטו בירושלים יתבי' וכו' דגלי דעתייהו. ולא פי' בקיצור דלא הוי מוכח מתוכו דהרי ע"כ לשיטת רש"י דהא דזיכה ר"ש להא' משום דקדים היינו משום דעבחז"ל. דהא ליכא למימר דקדים היינו דתלינן דנמסר לו גם קודם כמו שפירשו תוס' בב"מ (דף כ'). דא"כ אמאי זיכה ר"נ להב' משום שודאי הא מסתמא נמסר להא'. והתוס' שפירשו כן פירשו באמת דזהו בעצמו השיב לו ר"ש אטו בירושלים יתבי' וכו' היינו דל"א מיד נמסר כיון דיש לו שהות לזה כל היום. אבל לפרש"י דאטו בירושלים יתבי' היינו מטעם דגלי דעתייהו. א"כ אם איתא דקדים היינו דמסתמא נמסר לו תחלה גם לר"א יהיו הנכסים להא'. אע"כ ברור דס"ל לרש"י דקדים היינו מטעם דעבחז"ל. וא"כ מדפירש"י דאטו בירושלים יתבי' היינו מטעם גלי דעתייהו ע"כ דס"ל לענין עבחז"ל לא בעי' מוכח מתוכו. וא"כ ממילא גם הא דלר"א זה שמסר לו קנה היינו משום דלר"א ל"א כלל עבחז"ל.
אולם תמוה לי בלשון רש"י ז"ל בכ' דלאו בתורת הכי אתית לה. דהטעם שלך היה משום דקדים כר"מ ובזו טעית דהרי לאו בירושלים יתבי'. דהא טעות זה אינו מספיק שיזכה הב' בכולו דהא מ"מ לר"מ יחלוקו ויזכה גם הא' בחציו. וא"כ ע"כ מדזיכה ר"נ כולו להב' משום דס"ל דשורש פסקא דר"ש כר"מ הוא ג"כ טעות דבודאי הלכה כר"א. והא דהקשה לו אטו בירושלים יתבי' היינו אף לשיטתי' דפסיק כר"מ. וא"כ למאי הזכיר רש"י הטעות משום דלאו בירושלים יתבי'. הא בלא"ה הוי טעות כיון דקיי"ל כר"א ל"ש טעמא דקדים:

אתמר ב' שטרות היוצאים ביום א' לעיל במתני' מי שהי' נשוי ג' נשים איתא בירושלמי דפרקין שמואל אמר שודא דדיינא לשני שטרות היוצאים ביום א' איזה מהם שרצו ב"ד להחליט מחליטין מתניתא פליגא אשמואל אין שם אלא מנה חולקות בשוה. לא שודא דדיינא איתאמרת. ופי' הר"ן לעיל פ' הכותב דהוא תירוץ על הקושי' ממתניתין. דהרי עכ"פ בעי' שיעשו הדיינים שודא ויטילו לפי אומדנא שלהם. והיכי דלא שייך אומדנא כגון בנכסים שקנה אח"כ דהדין שכולם שוה או שארי אופנים שאין לדיינים בהם אומדנא צריך להשמיענו שחולקי' בשוה. והיינו כפירש"י שודא לפי דעת הדיינים וראיית עיניהם. מיהו שוב פריך בירושלמי והא תני היורשי' שירשו שט"ח הבכור נוטל פי שנים. יצא עליהן שט"ח נותן פ"ש. עוד הוא לשודא דדיינא איתאמרת. והנלפע"ד בפי' הירושלמי כי שני המקשנים זה שהקשה ממתני' וזה שהקשה מבכור שניהם הוה ס"ל טעמא דשמואל כפירוש ר"ת מטעם הפקר ב"ד הפקר וכמ"ש תוס' בקידושי' ע"ד ע"א ומשו"ה הוה ס"ל ה"ה שטר א' על ב' שדות ביום א' כגון שני לקוחות קנו ב' שדות ביום א' ויצא עליהם מלוה לטרוף טורף מאיזה שירצו הב"ד מטעם הפקר ב"ד. דאלו לרב טורף מזה מחצה ומזה מחצה. ומשו"ה הקשה מבכור שנותן פי שנים משמע שמביניהם נשתלם הבע"ח ולא נימא ממי שירצה דיין ישולם. ומשני עוד הוא לשודא דדיינא איתאמרת פירוש אין הפי' כר"ת אלא כרש"י והכא לא שייך ראות עיני הדיינים למי שהי' אוהב יותר. שוב מסיק שם ר' אבין בשם שמואל לא שנא שני שטרות על שדה או שטר א' על ב' שדות לעולם כל מה שרוצים ב"ד להחליט מחליטין והכי מסיק נמי אמתני' דהנושא ד' נשים דשמעתין ע"ש א"כ מוכח מהירושלמי כר"ת למסקנא. ועיי' רי"ף פ' הכותב ור"ן שם:

ובהס"ד דשמעתין דפליגי אי שודא עדיפא או חלוקה. יראה נמי בהא פליגי אי סומכי' על אומד דעת הדיינים אז שודא עדיפא. ואי לא סומכי' אלא משום הפקר ב"ד נגעו בי' א"כ חלוקה עדיפא דלמי שיגיע החצי שלא כדין נמי יזכה בו מהפקר ב"ד. ואותו שיגיע לו כדין הרי זכה בשלו. משא"כ שודא שהכל מטעם הפקר ב"ד וא"כ למאי דמסקינן דפליגי תנאי וקיי"ל שודא עדיפא ע"כ איננו מטעם הפקר ב"ד אלא כרש"י:

תוספות בד"ה שנמצאת כו' פירש הקונטרס כו' וקשה לרבי כו' על כן נראה כפירוש ר"ח דאפילו לא נמצאת כו' עד כאן לשונם לכאורה לפרש"י נמי איירי עדיין לא נמצאת אלא שיצא קול ערער וכ"כ מורי זקיני זצ"ל בס' מ"גש ע"ז ולפמ"ש לעיל בלא"ה ממקומו הוא מוכרע דכיון דהראשונה נשבעת לשנייה שקבלה כל דמי כתובתה ע"כ דשבועה זו היינו שמא תמצא השנייה שהשדה אינה שלה וא"כ לפ"ז כיון דהת"ק גופא חייש האי חששא בעלמא לגבי הראשונה א"כ לבן ננס דס"ל מה שגבה גבה פשיטא דחייש להאי חששא אפי' לא נמצאת דאטו מפני שהיא אחרונה נשכרת אלא דאיכא למימר דהא דראשונה נשבעת לשנייה לאו משום חששא דתמצא שדה שלה גזולה דלעולם לא חיישינן להכי אלא דאיכא למימר שמא יבא בע"ח מוקדם ויטרוף מהשנייה מש"ה צריכה הראשונה לישבע משא"כ לבן ננס דס"ל מה שגבה גבה ועוד דאיירי בשבועת האחרונה א"כ תו לא שייך האי חששא כלל אלא לחששא דשדה הראשונה גזולה וא"כ הוצרכו התוספות להכריח דאפילו עדיין לא נמצאת גזולה אכתי חיישינן להכי כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ואומר ר"ת דמשביעין אותה כדי שתפרוש אם התפיסה צררי וא"ת א"כ ישבע כו' עכ"ל. עיין במהרש"ל ומהרש"א ולענ"ד דברי מהרש"א ז"ל תמוהין במה שכתב דבין לפרש"י ובין לפי' ר"ת עיקר השבועה היא שמא התפיסה צררי ואי לא משביעין לה ידעה דהשלישית תחזור עליה ולא חיישא להשביח השדה דמלבד שאין לשון התוס' סובל כך דא"כ למה הוצרכו התוס' לפרש כן בשם ר"ת דהא מילתא דפשיטא היא דנשבעת שלא התפיסה צררי כמו בכל הג' נשים דמשביעין במתניתין לת"ק נמי הכי הוא וכ"ש דמה שכתבו התוס' כדי שתפרוש אם התפיסה צררי הוא אך למותר ובפרש"י לא נזכר כן ועוד דלפרש"י גופא צריך תלמוד אמאי לא מפרש בפשיטות דמשום חששא דשמא תכסיף. וכן במה שכתב מהרש"א ז"ל דקושית התוס' א"כ ישבע כל בע"ח היינו אפילו לא טעין אישתבע לי ג"כ יש לתמוה דהא רש"י ז"ל מפרש במתניתין להדיא דכל הנך שבועות דמתניתין היינו בדטעני אישתבע לי וכ"ש דשבועה דבן ננס דאינו אלא חששא בעלמא דשמא תכסיף נמי לא איירי אלא דומיא דהנך בדאמרי אישתבע לי וכדמשמע מפרש"י דכי חזיא דלא משביעין לה אלמא דאמרי אישתבע לי והנלע"ד דאדרבא לפרש"י עיקר השבועה לא נתקנה מטעם דאנן חיישינן לצררי דמהיכי תיתי דהא לא אשכחן דחיישינן לצררי אפילו לגבי הבעל עצמו בגרושה או בשאר בע"ח אפילו טענו בפירוש שהתפיסו צררי אא"כ אמרו אישתבע לי וע"כ היינו משום דטענת צררי לאו טענה מעליא היא דלא שכיח ולא חיישינן לה אלא היכא דאיכא פסידא לאחרינא כגון הבא ליפרע מיתומים או מלקוחות וכן בבעל דבר עצמו אי טעין אישתבע כדי להפיס דעתו כיון שטוען ברי וא"כ בהנך ג' נשים דנשבעות לת"ק היינו דאיכא פסידא דשמא לא תשאר כדי כתובת האחרונה כפרש"י וכמו שכתבתי באריכות משא"כ בהך רביעית לבן ננס דאינו אלא חששא בעלמא דשמא תכסיף פשיטא ליה לרש"י דלא שייך שבועת המשנה בכה"ג משום חשש צררי דא"כ כל בע"ח נמי וכמו שאפרש ולכן הוצרך רש"י לפרש דודאי בחששא כי האי אנן לא חיישינן לצררי אלא דעיקר שבועה זו לא נתקנה אלא כיון דכולהו נשים קמייתא נשבעות בטענת אישתבע לי והאי רביעית חזיא דאע"ג שנמצאו עוררין על א' מהן וטענה אישתבע לי ואפ"ה לא משביעין לה סברה דודאי משום דהדרא עלה ותטול מידה א"כ תו לא חיישא להשביח השדה לכך משביעין לה. משא"כ לפי' ר"ת הוי איפכא דכיון דעדיין לא נמצא השדה שאינה שלה לא שייך לומר דכי חזיא דלא משביעין לה ידעה דהדרא עלה דמהיכי תיתי כיון שאין כאן עוררין למה תחוש לכך ולא מירתתא במאי דלא משביעין לה בחנם לכך ניחא ליה לר"ת לפרש בפשיטות דאנן חיישינן לצררי כיון דאיכא שום צד פסידא לאחרינא דשמא תכסיף ומשביעין לה כדי שתפרוש כמו כל השבועות ולפ"ז שפיר מקשו התוס' להאי פירושא א"כ כל בע"ח נמי אמאי לא משביעין ליה לבן ננס משום האי חששא דשמא תכסיף וליכא למימר דאין ה"נ דלבן ננס משביעין ליה במכל שכן כיון דאיכא טענת ברי דהאיך דמ"מ תיקשי לבן ננס אמאי נקיט למילתא בד' נשים וקאמר מפני שהיא אחרונה נשכרת דמשמע להדיא דהיכא דלא שייך האי טעמא כגון דליכא אלא חדא נוטלת שלא בשבועה היכא שפטרוה היתומים או למאן דלית ליה דאביי קשישא. וע"ז מתרצו שפיר דלא קאמר בן ננס אלא היכא שיש בע"ח אחרים לפנינו כגוונא דמתניתין ומש"ה כולן נשבעים ואפי' האחרונה כן נ"ל נכון בעז"ה בכוונת התוס' משא"כ לפירוש מהרש"א מלבד כל הקושיות שהקשיתי יש לתמוה בהא דמקשו התוס' א"כ כל בע"ח נמי ומאי קושייא הא אנן לא קי"ל כבן ננס ולמסקנא דגמרא כאוקימתא דאביי אפילו בן ננס לא חייש לשמא תכסיף ולפמ"ש נתיישב הכל לנכון ודוק היטב:

ובמה שכתב מהרש"א ז"ל דה"ה דהוי מצי לפרש דנשבעת משום שובר כדאיתא בערכין. נ"ל דהתם לא איירי אלא בבע"ח או בגרושה דכיון דחיישינן לפרעון שייך חששא דשובר משא"כ הכא דאיירי באלמנה דלאו בת פרעון היא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים לא שייך חששא דשובר אלא חששא דצררי שרגיל להתפיסה אפי' תוך זמנו דזה עיקר טעמא דשבועת אלמנה אע"פ שהיא תוך זמנו כמבואר בתוס' פ' השולח דף ל"ד ע"ב ובדוכתי טובא וזה ברור:

בא"ד וא"ת לרבנן נמי תהא האחרונה צריכה שבועה כו' עכ"ל. הא דלא מקשו הכא בפשיטות במתניתין גופא דנראה דפשיטא להו דאיירי שפטרה בעלה מהשבועה וכתב לה נאמנות נגד היורשים ואפ"ה לא מהני לגבי בע"ח מאוחר וכתובה מאוחרת כמבואר בפוסקים דלא מהני נאמנות דידיה לאפסודי לאחרינא ומש"ה כולן נשבעים דהא חיישי' לפסידא שמא לא תשאר כפרש"י במשנה משא"כ להאי אוקימתא דשמא תכסיף ולפירוש ר"ת דחיישינן לצררי וכדפרישית וא"כ לא משמע להו להתוס' לאוקמי כשכתב לה נאמנות להאחרונה דא"כ תו ליכא למיחש לצררי דהא אפילו בטוען ברי ואמר אישתבע לי לא משבעינן לה כשכתב נאמנות וכ"ש הכא דליכא טענת ברי וליכא נמי פסידא לאחריני אלא חששא בעלמא אע"כ דבלא כתב לה נאמנות איירי ומקשו שפיר וע"ז תירצו בשם רש"י דאיירי בגדולים ודלא כאביי קשישא ורבי תירץ דאיירי שפטרוהו משבועה והיינו שהיתומים גדולים בעצמן פטרוהו כן נ"ל ואף אם נאמר דמה שתירץ רבי דאיירי שפטרוהו היינו שפטרה הבעל מ"מ איכא למימר דרבי מפרש כפרש"י דהשבועה לאו משום דחיישינן באמת לצררי אלא כדי שלא תאמר כיון דלא משביעין לה בנמצאת גזולה מסתמא הדרא שלישית עלה והאי טעמא שייך אפילו בפטרה כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ואומר רבי דס"ל כמ"ד בערכין כו' אף לכתובה משום מזוני וקשה מ"מ תיקשי עכ"ל. ויש לתמוה טובא אמאי לא קאמר רבי דס"ל כמ"ד בערכין דנזקקין לכתובת אשה משום חינא כדמסקינן התם אליבא דר' יוחנן דמשום חינא מתני לה ול"ש אלמנה ול"ש גרושה ובהכי הוי א"ש טפי לתרץ קושית התוס' דאיצטריך נמי למיתני בהשולח באלמנה אע"ג דאיכא חינא טפי כמ"ש התוס' להדיא שם בפ' הכותב. ועוד דבלא"ה משמע דמאן דלית ליה דאביי קשישא וס"ל דבקטנים שייך שבועה משום חשש צררי ובגדולים נוטלת בלא שבועה משמע לכאורה דהיינו משום חינא אקילו גבה דבקטנים לא שייך כ"כ טעמא דחינא כיון שתוכל להמתין עד שיגדלו דאל"כ מה חילוק יש בין גדולים לקטנים. ויש ליישב כיון דשמואל ורב נחמן ורבה בר אבוה איירי הכא בשמעתין ולדידהו ע"כ דכולה מתניתין דהכא לכ"ע לית לה דאביי קשישא לפרש"י ומש"ה הוצרך רבי לפרש טעמייהו משום מזוני דאל"כ תיקשי סוגייא דערכין לרבינא דבתראה הוא ולא אסיק אדעתיה טעמא דנזקקין משום חינא אטו מי לא הוי ידע רבינא מילתא דרבה בר אבוה ורב נחמן ושמואל דע"כ אית להו טעמא דחינא וא"כ פשיטא דאית לן למימר דר' יוחנן כוותייהו ס"ל דאל"כ ג' מחלוקות בדבר ומשמע דהא דאמרינן התם מעיקרא דטעמא דר' יוחנן משום מזוני לאו ר' יוחנן גופא מדייק לה אלא סתמא דתלמודא מפרש הכי מילתא דר' יוחנן ועוד דבהדיא מוקמינן התם מעיקרא מילתא דר' יוחנן כרב יהודא אמר שמואל ע"ש לכך הוצרך רבי לפרש סוגייא דהכא אף למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דר' משום מזוני ואפ"ה לית להו דאביי קשישא והחילוק שבין קטנים לגדולים לענין שבועה אפשר דלאו משום צררי אלא משום שובר ובגדולים לא חיישינן לשובר כיון דידעי במילי דאבוהון כדמשמע בערכין ואפילו לענין צררי משמע שם דיש לחלק בין גדולים לקטנים מה"ט גופא כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ע"כ צריך לומר כו' וס"ל כרבנן עכ"ל. פירוש דלית להו לגמרי דאביי קשישא בין בגדולים ובין בקטנים דבגדולים נוטלת בלא שבועה ובקטנים אין נזקקין אף בשבועה וכמ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל אלא דיש לתמוה מהיכי תיתי נאמר דפליגי בתרתי הא אפושי פלוגתא לא מפשינן ועוד דהוי לגמרי סברות הפוכות דמאן דס"ל דאביי קשישא דבגדולים נמי צריכה שבועה היינו משום דאלים חשש צררי ולא חיישינן נמי לחינא ואפ"ה בקטנים נזקקין א"כ כ"ש דמאן דלית ליה דאביי קשישא בגדולים וס"ל דנוטלת בלא שבועה והיינו משום דלא אלים חשש דצררי וחיישינן טפי לחינא כ"ש די"ל דבקטנים נזקקין מהני טעמי גופא אלא דאיכא למימר נמי איפכא דהא בהא תליא דמאן דס"ל כאביי קשישא דבגדולים נמי צריכה שבועה מש"ה נזקקין נמי בקטנים שתשבע ותטול והיינו דחייש לחינא שתמתין ללא צורך עד שיגדלו משא"כ למאן דלית ליה דאביי קשישא אלא דבגדולים נוטלת בלא שבועה משום חינא שאם לא תרצה לישבע תפסיד מש"ה אית לן למימר דבקטנים אין נזקקין כלל ולא חיישינן לחינא דבהכי ניחא לה טפי להמתין עד שיגדלו היתומים ותטול בלא שבועה כן נ"ל בשיטת התוס' אלא דעדיין יש לתמוה דלכל הני אוקימתי נצטרך לומר דמתניתין דהכא לרבנן לית להו האי סתמא דמתניתין דפ' הכותב וסתמא דמתניתין דפ' השולח ותקנת ר' גמליאל שם דמשמע מכולהו דשייך שבועה לענין כתובת אלמנה. מיהו לפי מה שכתבתי לעיל שם בפ' הכותב אין צורך לכל זה דבפשיטות מצינן למימר דסוגיא דערכין נהי דאין נזקקין אפ"ה אתי שפיר כולהו מתניתין דפ' הכותב ופ' השולח אליבא דכ"ע אפילו לרב אסי ובענין שאין צורך להזדקק לנכסי יתומים כגון שתפסה מטלטלין בחיי הבעל או בייחד לה ארעא ועשה אפותיקי מוחזקת ואפ"ה אין נפרעת שלא בשבועה אף ממה שתחת ידה כמ"ש שם באריכות ע"ש ודוק היטב:

גמרא לימא רב דאמר כר"מ דאמר עידי חתימה כרתי ופרש"י דמש"ה לא שייך לומר שודא דכיון דגלי דעתייהו דאין מקפידין כו'. ונראה בזה דרש"י לשיטתו דשודא היינו מצד הסברא ודלא כפירוש ר"ת דלמי שירצה יתן וא"כ לפירש"י פשיטא ליה השתא דלכ"ע היכא דאיכא למימר שודא טפי עדיף מחלוקה אלא דטעמא דרב משום דליכא למימר הכא שודא ובמה שכתב דגלי דעתייהו נמי הוצרך לפרש כן דאזיל לשיטתו דלר"מ דאמר עידי חתימה כרתי נמי לא בעינן מוכח מתוכו כמבואר בפרש"י במס' גיטין בכמה דוכתי וכמ"ש שם בחידושינו ולפ"ז הוי מצי למימר הכא שודא דדיינא למי היה אוהב יותר ומסתמא לאותו כתב וחתם תחילה לכך מפרש דאפ"ה לא שייך שודא דכיון שלא כתב שעות אלמא דגלי דעתא דלא קפיד לחתום לו תחלה כדי שיזכה יותר מחבירו ויותר נראה דגלי דעתייהו נמי אלקוחות קאי דלא מסיק אדעתא לזכות בו מיד מדלא כתב שעות. והתוס' לא ניחא להו בהאי טעמא דגלי דעתייהו לכך הוצרכו לפרש משום דבעינן מוכח מתוכו כדסבירא להו בדוכתי טובא במס' גיטין כמ"ש כאן. ורבינו תם לשיטתו דס"ל דשודא היינו למי שירצה הדיין יתן ולא תליא בסברא ואפ"ה משמע השתא דלכ"ע היכא שאין החלוקה יכולה להיות אמת ולא שייך טעמא דנעילת דלת וטעמא דחינא לעולם אמרינן דשודא עדיף ודו"ק:

תוספות בד"ה שני שטרות כו' דלא דמי להא דתנן כו' דהתם בשיעבוד איירי דאין השיעבוד חל אלא מאותו שעה שמוכח מתוכו כו' עכ"ל. והיינו כמ"ש בדיבור הסמוך דלר"מ בעינן מוכח מתוכו אפילו במתנה ומכר וא"כ לר"א נמי אע"ג דבמתנה ס"ל דלא בעינן מוכח מתוכו אפ"ה לענין שיעבוד דתליא משעה שהקול יוצא ס"ל דאין הקול יוצא אלא משעה שמוכח השטר מתוכו אלא דקשיא לי הא מסקי בדיבור הסמוך דהיכא דאין השטר אלא לראיה בעלמא לא בעינן מוכח מתוכו וא"כ לכאורה בכתובה דמתניתין משמע דלא הוי אלא לראיה בעלמא דהא קי"ל דכתובה תנאי ב"ד הוא וכדתנן לעיל פ' נערה דף נ"ב במשנה לא כתב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה גובה מתנאי ב"ד וכן היכא דלא כתב לה כל נכסים אחראין וערבאין גובה ממשעבדי בתנאי ב"ד ולפ"ז שפיר שייך הכא שודא דלאותה שנשא תחלה זכתה בלא זמן הכתובה וליכא למימר דמתני' בתוספת כתובה איירי דהא קתני אין שם אלא מנה אפ"ה חולקין בשוה ועוד כיון דכתובה תנאי ב"ד הוא הקול יוצא משעת הנשואין ולא תליא כלל בשטר כתובה ויש ליישב דמתני' דהכא אתיא כר' מאיר דס"ל דאחריות לאו טעות סופר הוא אפילו בכתובת אשה ואליבא דר' מאיר מוקמינן לעיל בפ' נערה הא דלא כתב לה גובה דהיינו מבני חורין ולא ממשעבדי ולפ"ז סברי התוס' השתא כשיטת הרי"ף ז"ל דמאוחר לגבי מוקדם נמי מיקרי משעבדי כדפרישית לעיל כדאיתא בח"מ סי' ק"ד ולפ"ז לא מצי גביא לזכות מצד הקדימה אם לא ע"פ הכתובה ובעינן נמי מוכח מתוכו ומש"ה דקדקו התוס' לכתוב דהתם בשיעבוד איירי אלא שזה דוחק דא"כ תקשי סתמא דמתני' דהכא אסתמא דלעיל פ' נערה דאפי' לא כתב לה גובה ממשעבדי בתנאי ב"ד ושמואל גופא הא ס"ל דאחריות טעות סופר הוא ודלא כר"מ וא"כ פשיטא דאפילו לא כתב לה כתובה כלל גובה ממשעבדי והדרא קושיא לדוכתיה אם לא שנפרש דהא דקתני במתניתין ואין שם אלא מנה היינו מתוספת מה שהוא יותר על עיקר כתובתה דהנך לא גביא אלא ע"פ כתובתה בשטר וזה יותר דוחק דא"כ שביק מתניתין לעיקר כתובה למיתני בה דינא דשודא דדיינא ונקיט דינא דתוספת לחוד ועוד דע"כ רישא דמתניתין לענין עיקר כתובה איירי וצ"ע ליישב:

מיהו לפרש"י א"ש בפשיטות דאע"ג דגביא בלא שטר כתובה מ"מ כיון דאיכא שטר כתובה ולא קפדי לכתוב שעות גלי אדעתייהו דמחלי עד סוף היום או עד סוף השעה בירושלים ועוד דלפירש"י מצינן למימר דבלא"ה לא שייך שודא בכתובה אי משום דתלוי בזמן הנשואין ואין שום סברא לומר הי מינייהו קדמה אלא מי שנזדמנה תחלה או שנאמר דרש"י ס"ל נמי כר"ת בהאי דהיכא דשתיהן אמת אמרינן יחלוקו וכדאיתא להדיא בפ' חזקת דף ל"ד דהיכא דאיכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר לכ"ע אמרינן יחלוקו עד שאני תמה למה הוצרכו התוס' לפרש בענין אחר כיון דהכי משמע להדיא בפרק חזקת וע"ש בתוס' ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה לימא רב כו' והכי מוכח בגיטין בפ' כל הגט כו' אבל לר"מ כו' עכ"ל. כבר כתבתי דלפרש"י לר"מ נמי לא בעינן מוכח מתוכו וכ"כ כמה פוסקים ומפרשים קדמונים ועיין בחידושינו פ' כל הגט שם שכתבתי ליישב שיטת רש"י בזה עיין עליו:

תוס' ד"ה שנמצאת וכו' וקשה לרבי וכו'. נראה דרש"י ז"ל ס"ל דמיירי שהשלישית החזיקה כבר קודם שיצא ערעור דאמרינן לעיל דף צ"ג דמשהחזיק בו א"י לחזור בו דאמר אחוי טירפך ואשלם לך וצ"ל דהתוס' מחלקים דהכא כיון שאין השדה עדיין בחזקת הרביעית יכולה השלישית לחזור בה אבל מ"מ אין קושיא על רש"י ז"ל דהא אם ירצו היורשים א"צ ליתן לה וכיון דהרביעית באה לגבות מיורשים יכולה לומר חייתא דקטרא סברת קבלת או אחוי טרפך למאן דס"ל דבע"ח מאוחר מה שגבה לא גבה ואדרבא לכאורה קשה להיפך דלמה צריכה הרביעית לישבע מיד שיצא עליה ערעור לשנויא דשמואל כיון דלא חיישינן לשמא תכסיף להא שינויא א"כ יכולה הרביעית לומר להשלישית כשיטרפו ממך השדה אז אשבע לך מיהו יש לומר בדוחק דנהי דלשנויא קמא ס"ל דלא חיישינן לשמא תכסיף להשביע אבל כיון דבל"ז צריכה שבועה שפיר מקדימים השבועה משום שמא תכסיף ותו דאפשר למ"ד דמה שגבה גבה לא נחתינן לנכסים אם אינה רוצה לישבע לכך אין נותנין לה בתחלה עד שתשבע שמא לא תרצה לישבע אח"כ ומכ"ש דצ"ל כן לפי פי' הר"ח שמשביעין אותה מהחשש שמא תמצא שדה שאינו שלו הא דמשביעין אותה מיד ע"כ צ"ל כנ"ל. וק"ל:

והנה לפמ"ש התוס' בריש פרקין דהא דפליגי הכא בבע"ח מאוחר אי מה שגבה גבה היינו במטלטלי וכר' טרפון דס"ל דינתנו לכושל שבהן דהיינו לכושל שבראיה ששטרו מאוחר וכבר כתבתי לעיל בריש פרקין דצ"ל ע"כ דהיינו ביש מקום להמוקדמים לטרוף א"כ שפיר יש לומר דהאחרונה קודמת למטלטלין משום שהיא כושל שבראיה ואפ"ה אם תמצא שדה שאינו שלו כיון שאז אין לה מקום לטרוף שפיר קודמת לגבות מהרביעית המטלטלין א"כ אין מקום לקושית התוס' דלמה אין המוקדמת נוטלת מיד המטלטלין דכל זמן שאפשר למצא מקום לראשונה לגבות אחרונה קודמת במטלטלים דהוא כושל. וק"ל:

בא"ד ועוד אומר רבי דהם לא יכסיפוה וכו'. לכאורה צ"ל דס"ל דכיון דמה שגבה לא גבה גרע טפי מלוקח דהא בלוקח קי"ל דיכול לסלוקי בזוזי כמ"ש התוס' לעיל דף צ"א ע"ב ולכאורה לפי הסברא שכתבו התוס' שם דיכול לסלוקי משום שיכול להוסיף על השומא. ונראה דמזה ראיה למ"ש לעיל דהא דיכול להוסיף על השומא היינו כשהקרקע שוה נגד חובו ומסלקו בכל החוב כמ"ש הרא"ש שם א"כ יש לומר דהכא מיירי שהקרקע של האחרונה אינו שוה כמו כתובה השלישית א"כ אם תרצה לסלק לה בזוזי תצטרך להוסיף מעות כסך כתובה שלה וזה לא תרצה לעשות וחיישינן שמא תכסוף ומכ"ש לפמ"ש לעיל דהא דקמ"ל תנא קמא דמתניתין דהראשונה אינה נשבעת להשלישית אע"פ שנשבעה שלישית להרביעית כמ"ש תוס' לעיל דלא משכחת רק בנמצא שדה שלישית שאינו שלו ואע"ג דתוכל לחזור על האחרונה לת"ק וע"כ צ"ל בכה"ג שכתובת שלישית עודפת על שדה שלקח האחרונה) משא"כ ביתומים דיכולין לסלקו במעות אפילו אינו מגיע כדי חובו כדאיתא בח"מ סימן ק"ט אך לפמ"ש הש"ך ריש סימן קט"ו שהרמב"ם והראב"ד ובע"ת והריב"ש חולקים וס"ל דאפילו ביתומים אינם יכולים לסלק אלא כשמסלקים בכל החוב אם כן לכאורה קשה קושית התוס' דגם היתומים יכסיפוהו והעיקר נראה ליישב קושיתם לדעת הפוסקים בסימן קט"ו דאין בע"ח גובה משבח ששבחו יתומים נמצא א"ש כפשטיה דיתומים לא יכסיפוהו דהא כשישבחו השדה אין בע"ח גובה את השבח משא"כ בלוקח קי"ל דבעל חוב גובה את השבח (ועיין בש"ך בשם מהרש"א ז"ל ריש סימן קט"ו דשבח שמשביח הלוקח לאחר מיתת המוכר כיון דאין לו על מי לחזור דינו כמקבל מתנה דאין גובה ממנו את השבח. אבל מסקנת הש"ך שם אינו כן דהוי כיכול לחזור אם ימצא איזה שדה) ועוד נראה דאפילו לדעת הש"ך בסוף סימן קט"ו דאפילו משבח יתומים גובה ואין להם אלא שיעור הוצאה מ"מ נראה למאי דקאמר בבכורות דף נ"ב דכתובה אינה נוטלת בראוי כבמוחזק ואינה גובה מן השבח דהוי ראוי א"כ מיתומים אינה יכולה לגבות את השבח ולא יכספוה אבל גבי האחרונה ל"ל הכי דלפי הטעם דקאמר שם דמקולי כתובה שנו כאן יש לומר דדוקא לגבי גבייתה מיתומים ומלוקח אבל לגבי כתובה אחרת לא שייך מקולי כתובה דמאי עדיפותה מחברתה ושפיר תוכל לגבות השבח. ולכך חיישינן שמא תכסיף ודוק:

בא"ד וא"ת לרבנן נמי תהא אחרונה וכו' צריך להבין דה"ל להקשות אף לפי אוקימתא קמייתא. ונראה דבאוקימתא קמייתא יש לומר דמיירי שהיורשים מודים שלא נפרעה או מיירי שמוחלין לה השבועה אבל לאוקימתא דשמא תכסיף שהקדימו התוס' דהיתומים לא יכסיפוה אכתי קשה דהא היתומים רשות בידם למכור שדה זו כל זמן שלא נתברר שהשדה של השלישית היא גזולה א"כ כיון שהיתומים מודים שלא נפרעה או שמוחלין השבועה לא יהא אלא כמוכרים לאחר או לאחרונה עצמה. וצ"ל שהיורשים אומרים שאינם יודעים אם נפרעה או לא. שפיר הקשו התוספות. וק"ל:

עוד יש לומר בענין זה דלפי אוקימתא קמייתא יש לומר דמיירי דהאחרונה בעצמה היא היורשת בעצמה וליכא שבועה מצד היורשים ופליגי אם צריכה שבועה משל כתובת אחרת אלא דלאוקימתא קמייתא יש לומר דהיא רוצה לגבות בתורת כתובה כדי שיהיה מה שגבה גבה. וכמ"ש הרא"ש בשם רבינו יונה בפרק הכותב דדוקא כשהגבהו בבית דין אז אמרינן מה שגבה גבה. אבל לא כשגבה מעצמו ולכך צריכה שבועה. אבל הכא בשנויא זו כיון שהקדימו דהיתומים לא יכסיפוה. א"א לפרש הכי דודאי לא תכסוף דהרי היא יכולה לבא בתורת ירושה ודוק:

עוד יש לומר דבאוקימתא קמייתא יש לומר דמיירי שכבר שנבעה האחרונה להיתומים. ואע"ג דקי"ל שבועה למאה. מ"מ הכא שאני דהא אמרינן בריש ב"מ דהא דלא אמרינן מיגו דחשיד וכו' משום דחיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו אצלו. א"כ הכא דיש לומר שהיה לה מלוה ע"פ על אביהם למ"ד שיעבודא דאורייתא ומלוה ע"פ גובה מיתומים. או על היתומים עצמם והיתה יכולה לישבע בכה"ג שכדין נוטלת אבל לגבי השלישית יש לומר דאף למ"ד מה שגבה גבה אפ"ה אינה יכולה לגבות בשביל מלו' ע"פ דבזה לא אמרינן מה שגבה גבה דודאי מלוה בשטר קודם למלוה בע"פ אפילו אי גבה לאו כלום הוא ולא תוכל לישבע. וכ"ש כשהמלוה היה אצל היתומים דפשיטא דאינה יכולה לגבות בעד היתומים כשתמצא שדה שלישית שאינו שלו. אבל לאוקימתא זו דלכ"ע אמרינן מה שגבה לא גבה פשיטא דיכולה לגבות לפי שעה על איזה חוב שיהיה ולא חיישינן שמא תכסף אלא לענין שבועה. משא"כ כשמגיע לה בודאי מחמת מלוה. ודוק:

ולפי זה נראה דהא דקי"ל דשבועה לאחד שבועה למאה לאו כללא הוא דאם יש להרבה אנשים תביעה עליו ונשבע לאחד שאינו חייב לו או שאין לו בידו כלום אין זה מועיל לגבי חבירו כיון דחיישינן למלוה ישינה. א"כ הא קי"ל דאם יש לו בידו כנגדו יכול לישבע בסתם שאינו חייב לו. משא"כ לגבי אחרים. ובמתניתין דידן היינו דוקא כשנשבעת בפירוש שלא התפיסה צררי. אבל כשנשבעת סתם שכדין נוטלת יש לומר שיש לה מלוה ע"ז שנשבעת כנגדה דלפמ"ש לעיל ע"כ מיירי מתני' כשנשבעה הראשונה עדיין לא היו מספיקין להשניה א"כ יש לומר שבאותו שעה שנשבעה להשניה כדין נשבעה כיון שיש לה מלוה אצל השניה. אבל עתה שגבתה השניה כבר צריכה לישבע נגד השלישית. ואפשר דבמתניתין יש לומר דכל זמן שלא נשבעה השניה אינה יכולה לתפוס בעבור חוב שיש אצלה כיון שלא נשבעה דמצינו כה"ג בח"מ סימן ע"ב דאפילו בשיש לו פקדון אצל חבירו א"י לישבע בסתם שכדין גובה דשמא נאנס. וצ"ע:

בא"ד פי' בקונטרס דביתומים גדולים איירי. נראה דהא דלא פירש"י כשפטרה מן השבועה כמ"ש התוס'. דהא שמואל אמר לעיל דף פ"ז דהילכתא כאבא שאול בן אימא מרים דאין פיטור מועיל לגבי יתומים וה"ל סתם מתניתין דלא כהילכתא. ותו דהא מוקי לעיל דף פ"ח ע"ב פלוגתא דר"ש ורבנן בפלוגתא דאבא שאול ורבנן א"כ ה"ל מחלוקת ואח"כ סתם דקי"ל הלכה כסתם ותו דה"ל לשמואל לפרש באמת דבהכי פליגי בן ננס ורבנן לכך הוכרח לפרש דלא כאביי קשישא. וק"ל:

בא"ד ואומר רבי דס"ל וכו'. לכאורה לפמ"ש לעיל דף פ"ז דלמ"ד דס"ל מלוה ע"פ אינו גובה מיורשים לא שייך שבועה לגבי יתומים קטנים משום דאמרינן מיגו דחשיד אממונא חשוד אשבועה דאשתמוטי לא שייך בנוטל וספק מלוה ישנה אינו גובה מיורשים א"כ הא שמואל ס"ל בקידושין דף י"ג ע"ב דמלוה ע"פ אינו גובה מיורשים מיהו כבר כתבנו שם דיש לומר שהתפיס צררי על כתובה והיא תפסה אותו מחיים על חוב אחר ולפ"ז יש ליישב מה שהקשה מהרש"א במ"ש התוס' לעיל ואומר ר"ת דמשביעין אותה כדי שתפרש אם התפיסה וכו'. ולא כתבו דשמא יש להם שובר כדאמר רבא בערכין. ולפמ"ש א"ש דעיקר השבועה הוא מחשש ספק מלוה ישנה והיינו משום דאמרינן שהתפיסה צררי על כתובתה והיא תפסה אותו בעד חוב אחר וזה לא שייך בשובר ורבא דאמר בערכין משום שובר לשיטתיה אזיל דס"ל שעבודא דאורייתא כמ"ש הריטב"א והביאו בש"ך ריש סימן ל"ט ע"ש ומלוה על פה גובה מן היורשים וא"ל דשמא יש לה ספק מלוה ישנה על השלישית דהא כבר גבתה השלישית ועדיין לא נתברר הערעור. ודוק:

בא"ד וא"ת למאן דל"ל וכו'. נראה מדבריהם דס"ל דמאן דפליג אדאביי קשישא ופוטר בגדולים אפילו בקטנים בשעת מיתת האב ואח"כ נתגדלו פוטר דאל"ה מאי קושיתם דהא משכחת כל הנהו דמייתי בקטנים בשעת מיתת אביהם ואח"כ נתגדלו דאז שפיר נזקקין לנכסיהן. ולולי דבריהם היה נראה דטעמא ביתומים קטנים דצריכה שבועה היינו משום דלא ידעו במילי דאבהו ולאו בני צוואה נינהו משא"כ בגדולים דבני צוואה נינהו ואי איתא דפרע הוי פקיד כדאיתא בב"ב דף ע' א"כ ה"ט שייך נמי בקטנים ונתגדלו אח"כ דצריכה שבועה וצ"ע ועיין במהרש"א שכתב זו דקושיא זו אליבא דשמואל לפי' הקונטרס דס"ל דלכ"ע בגדולים לא בעי שבועה ואני תמה דאיך אפשר לומר כן דהא בשבועות דף מ"ח מקשה מכמה מתניתין שם על רב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ומאי קושיא דילמא ביתומים גדולים מיירי דא"צ שבועה ותו דאפילו נימא מדקתני סתמא מיירי אפילו ביתומים קטנים וכמ"ש התוס' לעיל דף פ"ז ע"א ד"ה מנכסי יתומים וכו' מ"ש הא גופא קשה דאמאי ס"ל לשמואל דאין אדם מוריש שבועה לבניו הא אכתי ממון הוא לכשיגדלו שלא היה אביהם צריך שבועה ודוחק לומר דבאמת כוונת שמואל שא"י לגבות מהם בעודן קטנים דא"כ לא פריך מידי מכמה מתניתין דמייתי שם דהא אפילו מיירי בקטנים הא יכולין לגבות כשיגדלו ולפמ"ש דבקטנים והגדילו באמת צריכה שבועה אפילו למאן דפליג אאביי קשישא יש ליישב הכי אבל לפי' רבי דמוקי כגון שפטרה מהשבועה א"ש טפי דיש לומר דפסיקא ליה להש"ס התם דשמואל ס"ל דליכא מאן דפליג אאביי קשישא מדלא מוקי פלוגתייהו דמתניתין דידן כאביי קשישא אלא ודאי דליכא מאן דפליג וע"כ מיירי בשפטרה. ודוק:

בגמרא אמר להו מתניתין הוא וכו'. ועיין בקונטרס אחרון סימן צ"ו סעיף ט"ז שכתבתי דמהא נפקא לרש"י ז"ל במתניתין דמיירי שהשניה טענה אשתבע לי דאס"ד דשבועת דמתניתין היינו שהב"ד טוענים להם לא שייך הא דמתניתין לכאן דמנ"ל שאין השניה יכולה לטעון דהא מתניתין לא מיירי בטענה ונראה דלפמ"ש שם דיש לומר דטעמא הוא משום דלת"ק דס"ל דאין טוענים ליתומים גדולים וה"ה דאין טוענים לבע"ח שני אבל לאביי קשישא טוענים נמי לבע"ח שני דלמה יהיה גרוע מיתומים גדולים שיכולים לטעון בעצמם ואפ"ה טוענים להם מתורץ קושית מהרש"א ז"ל לעיל בתוס' ד"ה מי שהיה נשוי וכו' דהל"ל בג' נשים ואפ"ה נדע דשבועה לאחד שבועה למאה מבן ננס דשלישית נשבעת ואפ"ה אין הראשונה חוזרת ונשבעת לשלישית דיש לומר דלבן ננס דס"ל כאביי קשישא טוענים לבע"ח שני וא"כ יש לומר דלהכי לא קאמר דראשונה חוזרת ונשבעת דהוי נשמע אפילו שלא בטענה לדידיה ולא נשמע דאפילו בטענה אמרינן שבועה לאחד שבועה למאה. וק"ל:

תוס' ד"ה לימא וכו'. כדתנן במתניתין חולקת בשוה ובע"כ כשכולן יוצאות ביום אחד וכו'. היינו דקשיא ליה ממתניתין קמייתא דמי שהיה נשוי ג' נשים וכו' כמ"ש מהרש"א והא דלא קשיא להו ממתניתין דבסמוך דמי שהיה נשוי ד' נשים דנקט בהדיא היו יוצאות כולן ביום אחד כמ"ש התוס' לעיל ד"ה שני שטרות וכו' בשם מ"ר משום דמסיפא הוי מצי לחלק כמו שחילקו לעיל דהשיעבוד הוא משעה שמוכח מתוכו ואע"ג דהחיוב הכתובה הוא משעת נשואין ואפילו לא כתב לה גובה ממשועבדים יש לומר התם מיירי בכתובה שיש בהן תועפות ומיירי שיש בהן נכסים הרבה יותר מן עיקר הכתובה של כולן א"כ כיון שנשאו ביום אחד צריך בתחלה ליתן לכל אחת עיקר כתובה שלה שנשתעבד מתקנת חז"ל משעת נשואין והתוספת של כל אחת מתחיל מסוף היום כולם כאחד משעה שמוכח מתוך השטרות ולא שייך כאן דין שודא אבל ברישא דמי שהיה נשוי ג' נשים דקתני היתה כתובת אחת מנה דהוא בודאי עיקר כתובה בלבד א"כ הרי זה מתחיל משעת נשואין כיון שאין מספיק תקדים עיקר כתובה ולכך הוצרך לחלק כיון ששניהם באמת ממילא דמפרש גם הסיפא כן וזהו שכתבו ושעה אחת בירושלים וכו'. ולפ"ז צ"ל דהתוס' לעיל בשם מ"ר דלא ס"ל החילוק של הר"ת דלא קשה עליו ממתניתין דמי שהיה נשוי ג' נשים דס"ל דמיירי אף אותה כתובה של מנה לא נכתב ביום הנשואין אלא קודם הנשואין בשעת אירוסין (כמו שכתבנו לעיל שם) וא"כ שפיר מתחיל משעה שמוכח בתוך השטר. ודוק:

והנה לכאורה מדברי מ"ר שכתב דאין השיעבוד מתחיל אלא משעה שמוכח בשטר וכ"כ הר"ן משמע לכאורה כדיעה קמייתא שהביא המחבר בח"מ סימן מ"ג סעיף א' דשטר שאין כתוב בו זמן אפילו ראו העדים השטר ביד המלוה אינו טורף ממשועבדים משום דאינו מוכח מתוכו ודוחק לחלק דהיכא דלא כתוב בו זמן כלל עדיף טפי. והראיה שהביא הש"ך שם דגובה מב"מ דף י"ט בגט ושטר שחרור שנפל יש לדחות לפמ"ש התוס' הטעם בכאן דאין קול אלא מזמן המוכח בתוכו משא"כ בב"מ דאיכא זמן וקול אלא דאין אנו מאמינים לו אלא משעה שראו שבא השטר לידו. ותו קשה לי דכל הראיה שמביא שם מההיא דב"מ ומגיטין דף י"ז הוא ממה שמכר הבעל פירות לאחר הגט או קרקעות של העבד והוא דבר שאינו שלו ופשיטא דא"צ לזה קול וכיון שמבורר שמכר דבר שאינו שלו טורף תדע דטורף אפילו מטלטלין שמכר אף דלית ליה קלא מ"מ גזל הוא ולא דמי לבע"ח כלל וצריך לומר דס"ל כשיטת ר"ת דמחלק לפי ששניהם אומרים אמת. וק"ל:

מיהו הא קשיא לי דמאי דוחקייה לאוקמי מתניתין דלעיל דתנן חולקות ולא תירצו דבאמת מתניתין ר"מ היא דס"ל עידי חתימה כרתי דמשמע דכ"ע מודי דלר"מ חלוקה עדיפא. והא כמה משניות בגיטין דמוקי כדר"מ. מזה נראה דס"ל להתוס' כשיטת הרי"ף דפסק בשטרות כר"מ ואפ"ה פסק הכא דשודא עדיף וע"כ דס"ל דנהי דבתחלה סבר הש"ס דלא שייך לומר דפליגי רב ושמואל בסברא בעלמא אי חלוקה עדיף או שודא עדיף וניחא ליה לאוקמי דפליגי אי כר"מ אי כר"א אבל לפי המסקנא דאמר תנאי היא איזה עדיף לר"א. הוא הדין דפליגי אליבא דר"מ וקיימא לן כשמואל דשודא עדיף ועיין בסמוך דלשיטת ר"ת מוכרח לומר כן וק"ל: