אם גט קודם לכתובה. הרי כתב לה כתובה שנית כשהחזירה: מתני' כתובתה קיימת. שכתב לה כשהוא קטן ולגבי גר כתובה שכתב לה בהיותו עובד כוכבים: גמ' אלא מנה מאתים. שהן תנאי ב''ד דאילו בשטר לא גביא דחספא בעלמא הוא: חידשו. קטן משהגדיל וגר משנתגייר אם הוסיפו כלום על כתובה ראשונה: מה שחידשו. וקא סלקא דעתין מה שחידשו על מנה מאתים: אף מה שחידשו. על תוספת ראשונה: אכולה מילתא. על כל הכתוב בשטר כתובה:

הדרן עלך הכותב לאשתו

מי שהיה נשוי: יורשי הראשונה. אם מתו נשיו אחריו עד שלא הספיקו לגבות: נשא ראשונה ומתה. בחייו נשא שניה ומת הוא ויורשי הראשונה באין ותובעין כתובת בנין דכרין כמו ששנינו (לעיל דף נב:) בנין דכרין דיהויין ליכי מינאי כו' או רוצים לחלוק ירושת אביהם: שניה ויורשיה קודמין. שהיא בעלת חוב אבל ראשונים באין לירש את אביהן דהא אינון ירתון תנן לפיכך פורעין את החוב תחילה והשאר ירושה: גמ' מדקתני. לישנא דקודמת ולא קתני כו'. ועל כרחך כשאין שם אלא כדי כתובה אחת קאמר דאי לא מאי נפקא מינה דקודמת: ש''מ. קודמת לכתחילה אבל אם קדמה שניה ותפסה לא מפקינן מינה: לגמרי. שאין לשניה כלום: כדתנן בן קודם לבת. ועל כרחך קודם לגמרי הוא: איידי. דבעי למיתני סיפא שניה ויורשיה לישנא דקודמין ולא שייך למיתני בה אם קדמו ותפסו אין מוציאין מידם דהא ודאי מוציאין אם תפסו והחזיקו בקרקע דהא נכסי אישתעבוד לשטר דבעל חוב:

לא שנו אלא מנה ומאתים כו'. וא''ת א''כ מאי קמ''ל מתני' שעל מנת כן קיימה אפי' לא כתב לה מעולם יש לה כתובה וליכא למימר דאשמועינן דטרפא ממשעבדי אע''ג דלית ליה קלא להאי שטרא והא על כרחך לא גביא ממשעבדי דמוקדם הוא ואתי לטרוף לקוחות מה שמכר קודם שנתגיירה ואפוטרופוס קודם שהגדיל וי''ל דאשמועינן היכא דנשאה בתולה אע''ג. דכשגדלה או נתגיירה כבר היא בעולה אפי' הכי יש לה כתובה מאתים שעל מנת כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נישואיה:

הדרן עלך הכותב לאשתו

מי שהיה. (מכאן עד הסוף מועתק מתוס' ר' שמשון) מדקתני הראשונה קודמת מכלל דאי קדמה שניה ותפסה לא מפקינן מינה. אע''ג דבסיפא קתני קודמין ליורשי ראשונה והתם אפי' קדמו יורשי ראשונ' ותפסו מפקינן מנייהו כדמשמע בסמוך דפשיטא ליה להש''ס דמוציאין מידה ההוא ניחא דאיכא למימר דאיידי דתני רישא קודמין תנא נמי בסיפא קודמין: שמע מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. תימה מה סברא היא זו דלא יהא בעל חוב אלא כלוקח דמלוקח גופיה קטריף בעל חוב ראשון ותירץ רשב''ם דבעל חוב מאוחר עדיף מלוקח שלא תנעול דלת בפני לווין וכן לכתובת אשה משום חינא וכי תימא אי מה שגבה גבה איכא נעילת דלת מבע''ח הראשון לא היא הואיל ויכול לקדום לא ימנע מלהלוות אבל אי מה שגבה לא גבה איכא נעילת דלת שמפסיד בע''ח מאוחר לגמרי אע''ג דבריש פרק שני דערכין (דף ז:) אמרינן היו בידו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשניה ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מאי טעמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה פי' דכשנתן ד' לשניה היינו כפי אשר תשיג ידו שלא היה יכול ליתן החמישית לערך שניה לפי שהיה משועבד לראשונה וכשנתן אחת לראשונה נמי יצא משום דהיינו נמי כפי אשר תשיג ידו שלא היה לו יותר שכבר נתן לשניה ומה שגבה גבה וה''ה אחת לשניה וארבע לראשונה ומ''מ חזינן התם דאמרי' בע''ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה אע''ג דלא שייך התם נעילת דלת ולקמן פריך לה ר''ח אהא דמסקי' בשילהי פירקין דמה שגבה לא גבה לכו''ע והתם אמרינן מה שגבה גבה ותירץ דגבי הקדש ודאי מה שגבה גבה דאין לחוש הואיל והכל הקדש עוד תירץ דהתם במטלטלין לפיכך מה שגבה גבה אבל במקרקעי מה שגבה לא גבה והא דאמר בשילהי המניח את הכד (ב''ק דף לג: ושם) קדמו בעלי חובות והגביהו בין חב עד שלא הזיק בין הזיק עד שלא חב לא עשו ולא כלום ופריך בשלמא הזיק עד שלא חב ניזקין קדמו אלא חב עד שלא הזיק בעל חוב קדם ואפי' הזיק עד שלא חב נמי בעל חוב קדים וגבה ש''מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה אע''ג דהתם במטלטלי מיירי לא קשיא מידי דשור תם שמזיק כמקרקעי דמי כדאמר התם דאית ליה קלא כיון דנגח תורא נגחנא קרו ליה וכענין זה היה רגיל רבינו תם לפרש שמע מינה מה שגבה גבה ממטלטלי דלכל הפחות במטלטלי אית לן לאוקמא ומוקמינן מתניתין כר''מ דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה והא דמתמה עלה הש''ס דמסיק נמי שמע מינה מה שגבה לא גבה היינו נמי בכתובה דוקא ובבעל חוב דאדעתא דהני לא נחית לקנות שעבודא אבל במטלטלין דלוקח דאדעתא דהני מטלטלי נחת דינא הוא דאמרינן דאין יכול להוציא מידם והא דבעו לאסוקי נמי לקמן פלוגתא דבן ננס ורבנן בבעל חוב מאוחר שקדם וגבה הוי נמי במטלטלי אבל במקרקעי לא לימא שום תנא מה שגבה גבה וצריכא למימר השתא דהא דאמר לקמן לכולי עלמא מה שגבה לא גבה ובערכין מסיק מה שגבה גבה הקדש שאני דלא מצי לשנויי משום דבערכין מטלטלין משום דלקמן נמי במטלטלי איירי כדפירשנו ועוד יש לומר דבערכין מלוה על פה הלכך מה שגבה גבה וקסבר מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וחזר רבינו תם מתירוץ זה דלרבי מאיר גופיה מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה כמו שהוכחתי בשילהי האשה שנפלו (לעיל פא: ד''ה ר''מ) ומפרש ר''ת הך סוגיא במקרקעי וה''ק ש''מ מה שגבה גבה ואתי הך סתמא כבן ננס דמסיק שמואל לקמן דפלוגתייהו בבעל חוב מאוחר שגבה ואע''ג דטריף מן הלקוחות בעל חוב שאני כדפירשנו לעיל כדי שלא תנעול דלת ולי נראה כתירוצו הראשון דבמטלטלי איירי הכא ואתיא כרבי טרפון דאמר לעיל (דף פד.) מי שמת והניח מלוה או פקדון ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתן לכושל שבהן מיהו ק''ק לאיכא דאמרי דמסיק שמע מינה מה שגבה לא גבה היכי שמע מינה דלמא מתני' במקרקעי דלכולי עלמא לא גבה: מדלא קתני אם קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה מכלל כו'. תימה לי אדרבה אימא איפכא מדלא קתני קדמה שניה ותפסה מוציאין מידה מכלל דאי קדמה שניה ותפסה אין מוציאין מידה ואומר רבי דטפי הו''ל למיתני אין מוציאין כדי שלא נטעה לפרש קודמת לגמרי דומיא דסיפא:

שמע מינה בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. קשה, דהא משמע דטעמא דמאן דאמר מה שגבה גבה לאו משום דסבירא ליה דשעבודא לאו דאורייתא, דהא שמואל סבירא ליה כמאן דאמר מה שגבה לא גבה, מדמוקמינן לקמן (כתובות צד, א) פלוגתייהו דרבנן ובן ננס דמתניתין דהראשונה נשבעת לשניה כו' והרביעית נוטלת בלא שבועה כבעל חוב מאוחר שקדם וגבה, דרבנן סברי לא גבה ובן ננס סבר גבה, ומסתמא לא שביק שמואל רבנן ועבד כבן ננס דיחיד הוא אצל רבים, ואיהו גופיה אמר (קדושין יג, ב) דמלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן לקוחות, דשעבודא לאו דאורייתא, אלמא לא שייכי מה שגבה גבה בטעמא דשעבודא לאו ואפשר לומר דאפילו למאן דאמר מה שגבה גבה, סבירא ליה דשעבודא דאורייתא, אלא דלגבי מלוין אמרו משום שלא תנעול דלת בפני ומאן דסבירא ליה לא גבה סבר שאין זה נעילת דלת, דניחא ליה למלוה בהא. ועוד שאם אתה נועל בפני אחד אתה פותח בפני אחר (תלמידי הרשב"א בשטמ"ק בשם רבנו).

קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת ופי' והוא שבעל לאחר שהגדיל לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכן מפורש בירושלמי:

לא שנו אלא מנה מאתיים הקשה ר"ת ז"ל א"כ מאי קמ"ל אפי' לא כתב לה כתובה מעולם אית לה כתובה בתנאי ב"ד ותירץ דסד"א היכא דלא כתב לה מעולם עדיף טפי דסמכ' אתנאי ב"ד אבל היכא דכתב לה בגיות או בקטנות ארעא טפי לא חשיב הוה כ"כ ולית לי' קלא ולא טרפה ממשעבדי באותה כתובה דלא שטרא מעלי' הוא קמ"ל ואחרים תרצו דהוה קמ"ל דכשבא לקיימה עכשיו היא בעילה אצלו כיון דכשנשאה בתולה הי' לה כתובה מאתיים והיינו דקתני שע"מ כן קיימה וא"צ לכל זה דבוודאי בלאו הכי טובא נמי קמ"ל שזה לאחר שהגדיל או לאחר שנתגייר לא עשה בו מעשה נישואין כלל אלא דכיון שבעל כדברי הירושלמי בעילתו זו היא כניסתו והוה ס"ד דבהא לא תקנו רבנן מידי קמ"ל ור"י אמר אפי' תוס' יש לה פי' שאמרו חכמים ז"ל שהוא מקיים לה עכשיו כשבעל מה שכתב לה בתחל' דאלו מחמת כתיבתו הראשון חספא בעלמא וכשגובה אינה גובה מכח השטר ההוא שהרי אין שעבודו שעבוד ולא עוד אלא שהוא שטר מוקדם לענין זה אלא שהוא לראי' על מה שכתב לה בתחילה כי באותו הסך קיים ונשתעבד לה עכשיו וליכא למיחוש שמא יגבה בו בו מזמן ראשון כמו שחשו בשטר מוקדם דהא פסולו מוכח מתוכו וכן פי' בתו' ואסיקנא דהלכתא כרבה ואין לה אלא מנה מאתיים אבל תוס' אין לה וכן הלכתא:

פרק עשירי מי שהי' נשוי
מי שהיה נשוי שתי נשים ומת הראשונה קודמ' לשנייה ויורשי הראשונה קודמים ליורשי השניי' ובמסכת שבועות פרק כל הנשבעין אקשינן לרב ושמואל דאמרי מת הלוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה כבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבוע' לבניו ואוקימנא למתני' כשנשבעה ומתה א"נ בגרושה ומתה בחיי הבעל דה"ל מת מלוה בחיי לוה, גרסינן בירושל' מתני' לענין כתובה אבל לענין מזונות שתהין שוות וכן הוא בתוס' ג"כ נשאת הראשונה ומתה וכו' כולא מתני' מתפרשא בתלמודא והא דקתני סיפא ואם אמרו היורשים הרי אנו מעלי' על נכסי אבינו יפה דינר אין שומעי' להם אלא שמין את הנכסים בב"ד ויש אומרים להכי הדר ותני שמין את הנכסי' בב"ד לומר שאף על פי שיש זמן ששוי' הנכסים שהם עלוין כיון דהשתא לא שוה לי' אין לנו אלא כפי שומת ב"ד במקומן ושעתן וי"ל עוד שאף על פי שבא אדם מעלמא יהיה מעלה בשומתן אין שומעין לו אלא שמין את הנכסים בב"ד:

גמרא מדקתני הראשונה קודמת לשניי' ולא קתני הראשונה יש לה והשניי' אין לה מכלל דאי קדמ' השנייה ותפסה לא מפקינן מינה פי' רש"י ז"ל דע"כ כשאין אלא כתובה אחת קאמר דאי לא מאי נפקא לן מינה דקודמת משמע לכתחילה אבל אם קדמה שניי' ותפסה לא מפקינן מינה:

וא"ת והא סיפא דקתני שניי' ויורשי' קודמים ליורשי הראשונה והא אפי' בדיעבד וי"ל דבעלמא כי הוה קתני על החוב לשון קדימה משמע לכתחילה הכא נמי אית לן לפרושי קודמת ברישא לכתחילה וסיפא לא דק ונקטי' אגב רישא והא דאמרינן תפס' לאו דוקא דהא מתני' במקרקע מיירי ואית בהו דין קדימ' דאלו במטלטלין אין להם דין קדימה אפי' לכתחילה ועוד דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא משמע דהוה סתמא כר"מ וא"כ תפסה לאו דווקא דתפסה בגוביינא בב"ד שהגבו' והיינו דאמר ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ופרקינן לעולם אימא לך מה שגבה לא גבה ומאי קודמת לגמרי כדתנן בן קודם לבת ומיהו דקארי לה סבר דהתם הוא דליכא למטעי אבל היכא דאיכא למטעי לא תנא לשון קדימה סתם אלא לכתחל'.

איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שניה ותפסה לא מפקינן מינה פי' דמשמע ליה להאי לישנא כיון דבשום דוכתא אשכחן לשון קדימ' בדיעבד דהכי עדיף לן למימר נמי דרישא דומי' דסיפ' בדיעבד ודחינן לעולם אימא לך מה שגבה גבה כיון [דהא] דמלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין שאם אין ב"ח גובה מנכסים אין לך שילוה לחבירו דהא ידעי דלמחר מכר ליה נכסים ומפסיד מלוה לגמרי משא"כ בזו שאם אתה נועל דלת קצת בפני מלוה ראשון אתה פותח בפני מלוה אחרון ועוד דאפי' מלוה ראשון לא חייש כולי האי כיון דידע לכתחילה איהו קדים וגוביינ' בב"ד קלא אית ליה ומלוה אחרון נמי הדר ומוזיף על דעת דאם קדם וגבה לא מפקינן מיניה ומ"ד מה שגבה [לא] גבה דבהא נמי איכא משום נעילת דלת בפני הלווין. ורבי' הגדול ז"ל פי' דהאי פלוגתא שייכא בפלוגתא דעלמא בשעבוד' אי דאורייתא או לאו דאורייתא דמ"ד מה שגבה גבה קסבר שעבודא לאו דאוריית' ואין מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים אלא בתקנתא דרבנן שלא תנעל דלת בפני לווין ובשני ל"ת ליתא להאי טעמא כדפי' רש"י ז"ל ומ"ד מה שגבה לא גבה קסבר שעבודא דאורייתא ומלוה בשטר טרפה מנכסים משועבדים ואפי' מלוה [על פה] היתה טורפת אי לא משום דלית ליה קלא הלכך לגבי ב"ח מאוחר נמי מפיק מיניה דאמר ליה שעבודא גבך היא. ובזה יובן מה שפסקו הגאונים ז"ל דמה שגבה לא גבה משום דהא קמ"ל שעבודי' (לאו) דאורייתא ואית דקשיא להו האי פסקא הא דאמרינן בערכין אמר רב אדא בר אהבה היה בידו חמש סלעים ואמר ערכי עלי נותן ד' לשניי' ואחת לראשונה יצא ידי שניהם מ"ט ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ולאו קושיא היא דהתם במטלטלין דלית ביה דין קדימה אפי' למ"ד שעבודא דאוריית' אין עיקר שעבוד' עליה ותו דהתם אפי' מקרקע שהכל הקדש מוציא מידי שיעבו' דכולם זכי והתם הכי קאמר מ"ט ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה הקדש מה שגבה גבה והא דתנן לקמן בסוף פרקין השניי' מוציא מיד הלוקח והראשונה מיד השנייה דש"מ ב"ח מאוחר שקדם מה שגבה לא גבה לא הוה ראייה להאי פסקא דא"כ הו"ל למידק התם עלה בתלמוד' הכי אבל י"ל דשאני התם שאף האשה שהיא ב"ח מוקדם בא לגבות אלא שהלוקח מסלקה מפני שכתב לה דין ודברים אין לי עמך על שדה זו מדידה הוא דאסתלק ולא מן השניי' שהי' ב"ח מאוחר וכשבאה השנייה לגבות הראשונה מניחה מפני שאינה יכולה לטרוף עד שתצא מרשות הלוקח עליה לכשתבא לרשותה תטרוף ממנה לכאלו נעשית לה יד ובכי הא וודאי מה שגבה לא גבה והראב"ד תירץ דלהכי לא דייקי עלה בגמרא ש"מ מה שגבה לא גבה משום דמצי לאוקמי כשהיתה אותה השדה אפותיקי מפורש לראשונ' ובהא דכ"ע מה שגבה לא גבה דארעא דב"ח מוקדם חשיב ומדכתי' בפרק שור שנגח את הפרה גבי שור תם שהגביהו בעלי חובות לא עשו ולא כלום וק"ל א"כ ה"נ כי אתינן למידק מה שגבה לא גבה אמאי לא דחינן דדלמא מתני' כשהי' הקרקע אפותיקי מפורש לראשונה וי"ל דמתני' דמן דידן גוביינ' דידהו וקדימתן אתא לאשמועי' אי איתא דאפותיקי מפורש הוא הו' לי' למתני' בההיא משא"כ התם דדין חזרת חליל' אתא לאשמעינן כנ"ל לפי שיטה זו ודין:

והא דאמרינן דגבי מטלטלין אין בהם דין קדימה לכתחילה וחולקין בשוה ואם קדם מאוחר וגבה גבה אמר רבי' ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל שאם שעבד לראשון מטלטלין אגב מקרקעי חזר דינם כקרקע וכשם שטורפין מן הלקוחות כך טורפין מב"ח מאוחרים למ"ד שמה שגבה לא גבה דפסקי' כוותיה ולעולם לא אמרינן מה שגבה לא גבה אלא בדליכא ב"ח כלל אבל בדאיכא ב"ח לראשון ואפי' זבורית לא מפקינן מידי ב"ח מאוחר אא"כ ה"ל אפותיקי מפורש כי היכי דלא מפיק מנכסי' משועבדי':

ולענין ביאור זה שאמרו בגט וכתובה ומיתה שגובה שתי כתבות פירושה במקום שאין כותבין כתבה שגובה אחת בגט ואחת בעידי מיתה וזה שהוציאה כתובה הוא שנזדמן וכתב לה:

מה שביארנו למעלה במה שאמר מיגו דיכיל למימר לא גירשתיה וכו' והוקשה לנו היאך יכול לומר לא גירשתיה והלא האשה שאמרה וכו' כבר תירצנוה לדעת גדולי המחברים לענין תוספת וכן פירשנוה בפנים אחרים הואיל ולתביעת כתבה היא באה אינה נאמנת לענין כתובה והדברים מראים לשניהם שלינשא מיהא נאמנת ומכל מקום גדולי המפרשים כתבו שלא לינשא לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא וכן שחולצת ולא מתיבמת אבל לגבות כתובה לא ואף גדולי הדורות מסכימים לחוש לה כמו שכתבנו בבבא בתרא פרק נחלה וכן נראה:

ונשלם הפרק ת"ל:

מי שהיה נשאוי וכו' כבר ביארנו בפתיחת המסכתא על החלק האחד עשר שהוא בא לבאר בענין מי שהיה נשאוי הרבה נשים היאך דנין בהם לגובינת כתבותיהן או בבניהן כשבאים לגבות כתבות אמותיהן ושזה החלק יתבאר בזה הפרק ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לארבעה חלקים החלק הראשון במי שהיה נשאוי שתי נשים על אי זה צד קודמת אחת לחברתה ועל אי זה צד אינה קודמת השני כשהיתומים תובעים כל כת אחת שבהן כתובת אמן מדין כתובת בנין דכרין על אי זה צד גובין אותה ועל אי זה מפקיעין אותה מהם השלישי במי שהיה נשאוי כמה נשים ואין הנכסים מספיקין לכל הכתובות על אי זה צד חולקות והיאך האחת נשבעת לחברתה הרביעי במי שהיה נשאוי שתי נשים ומכר והראשונה מחלה שיעבודה ללוקח והשניה תובעת הימנו היאך דנין בה:

זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר החלק הראשון והוא שאמר מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת הראשונה קודמת לשניה ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השניה נשא את הראשונה ומתה נשא את השניה ומת הוא שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה אמר הר"ם פי' כאשר נשבעה האלמנה שבועת התורה כמו שצריך לכל אלמנה שתשבע ואז תגבה הכתובה כמו שיתבאר אחר זה ואם מתה אחר זה אז יתבעו יורשיה כתובתה אולם מתה קודם השבועה אבדה הכתובה לגמרי לפי שהעקר אצלנו אין אדם מוריש שבועה לבניו ואמרו שניה ויורשיה קודמין ליורשי ראשונה ירצה בו לירושת כתובת בנין דכרין שיורשי שניה יורשין כתובת אמן אם נשאר להן דבר ואמנם יתחייב זה הדין להיות האחת מתה בחייו והשניה אחר מותו אולם כאשר מתו שתיהן בחייו אין דין כתובת בנין דכרין עד שיניח יתר על שתי כתובות דינר כמו שיתבאר בזה הפרק:

אמר המאירי מי שהיה נשאוי שתי נשים וכתובת האחת קודמת לשל חברתה כגון שנשא האחת בניסן והשנית באייר ומת בחיי שתיהן ואין נכסיו מספיקין לכתובת שתיהן הראשונה קודמת לשניה ואם מתו הן ובאים יורשיהן לגבות כתובתן מיורשי הבעל יורשי הראשונה קודמין וכן אם מתה הראשונה יורשיה קודמין לשניה ובבריתא ראיתי על זו במה דברים אמורים בכתובה אבל למזונות שתיהן שוות וכן ראיתי לגדולי המחברים שהביאוה ופירשו הטעם מפני שאין דין קדימה במטלטלין ומכל מקום נראה שדבריהם נאמרו בזמן הזה שתקנת הגאונים לגבות הכתובה וכל תנאיה שהמזונות בכללם מן המטלטלין וכל שכן בהתנה בהדיא על הכתובה ועל המזונות או על הכתובה ועל תנאיה דרך כלל הא מכל מקום לדין התלמוד שאינה ניזונת אלא מן הקרקע הראשונה קודמת ואני תמה תקנת הגאונים לדעתה נתקנה ותימא לא ניחא לי בהאי תקנתא הואיל ומשום תקנתא דידה היא אלא אף בשניזונת מן הקרקע יראה שאין להן דין קדימה ואם אין מזונות מספיקין לשתיהן חולקות בשוה הואיל ושעת החיוב מגעת בבת אחת והוא כלוה ולוה ואחר כך קנה דיחלקו וכן כתבוה גדולי המפרשים בהגהותיהם ומכל מקום כל שהכתובה נגבית ליורשים דוקא כשנשבעו האלמנות בחייהן שלא נפרעו מכתובתן כלום שאם לא נשבעו אין יורשים שלהם נוטלין כלום שהרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ואע"פ שיכולין לישבע שבועת היורשים ר"ל שלא פקדתנו אימא מכל מקום צריכין הן לישבע אותה שבועה בעצמה שהאם היתה צריכה לישבע ואינן יכולים נשא את הראשונה ומתה בחייו שנמצא הבעל יורש אלא שמתקנת חכמים בניו נוטלין אחר מיתתו כתבתה מדין כתובת בנין דכרין ונשא שניה ומת הוא שניה ויורשיה אם נשבעה היא ומתה קודמין ליורשי הראשונה מפני שהשניה בעלת חוב ויורשיה גובין חוב של אמם ויורשי הראשונה אינם אלא יורשים ומה שנשאר נוטלין אותו הראשונים משום כתובת בנין דכרין אפילו לא נשאר עוד להם לחלק ביניהם ושמא תאמר והלא התבאר במשנה השניה שכל שהבנים באים לירש כתובות של אמותיהן כגון מי שהיה נשאוי שתי נשים ומתו שתיהן בחייו ואחר כך מת הוא והיתומים מבקשים כל כת שבהן כתובת אמן כגון שהיתה הכתובה האחת יתירה על חברתה שאם לא ישתייר שם אחר הכתובות מותר דינר שיתקיים בו נחלה דאוריתא אין נוטלין אלא חולקין בשוה שלא נאמר דין כתבת בנין דכרין אלא היכא דלא מיעקרא נחלה דאוריתא ואף בזו הרי כשנטלה שניה שמת הוא בחייה או יורשיה כתבת אמן מתורת חוב והאחרים נוטלים כתבת אמן מתורת כתבת בנין דכרין אין שם במה תתקיים נחלה דאוריתא דהא סתמא קתני שניה ויורשיה קודמין אע"ג דליכא מותר דינר ואי מישתייר מידי נוטלין אותו בני הראשונה מתורת כתבת בנין דכרין ונמצא שאין לבני השניה כלום מצד אביהם שהכתובה חוב הוא שנתחייבו לאמם שהם יורשים אותה:

למדו מכאן בגמרא כתובה נעשית מותר לחברתה כלומר אותה כתבה שנוטלת שניה או יורשיה חוב גמור הוא שהם פורעים מתפישת הבית ובאותו פירעון מיקיימא נחלה דאוריתא והדר שקלי אינהו כתובת בנין דכרין וכן אתה למד ממנה שלא סוף דבר שדין כתובת בנין דכרין נאמר בשמתו שתיהן בחייו אלא שהכתובה האחת מרבה משל חברתה שמכל מקום הואיל וכל אחד גובה מאותו צד אע"פ שזו גדולה מזו אין כאן חשש אינצויי אלא אף כשמתה אחת מהן בחייו ואחת לאחר מותו יש לבני אותה שמתה ראשונה כתבת בנין דכרין ואין חוששין לאינצויי כלומר שיאמרו בני השניה אתם יורשים כתובת אמכם מנכסי אבינו שהיתה שלו מן הדין ואנו אין נוטלין בהן מאותו הצד כלום שהרי כתבת אמנו חוב היתה שאלו רצת אמנו למכרה לאחרים היתה רשאה בכך אעפ"כ אין חוששין ונוטלין בני הראשונה כתובת בנין דכרין וזהו שאמרו שניה ויורשיה קודמין מקדם הוא דקדמי הא אי איכא יתר על כתובת השניה שקלי בני הראשונה ואי אתה מפרש קודמין לנחלה ר"ל קודמין ליטול כתובת אמם קודם שיחלוקו ולא שיטלו בני ראשונה כתובת אמם שאם כן היאך הוא קוראם קודמין ליורשי הראשונה והיאך אלו יורשי הראשונה והלא אין להם ירשת אמם ואע"פ שבגמרא דחקו בה דאיידי דתני שניה ויורשיה תנא יורשי ראשונה אין לסמוך בה וזהו שאמרו אתם בני בעלת חוב אתם טלו כתובת אמכם וצאו ואנו נטול השאר בכתובת אמנו ואין הלכה כדברי האומר כבר קפצה נחלה מיורשי ראשונה לשניה כלומר שאין ליורשי ראשונה כתובת בנין דכרין ומדקאמר בסתם כבר קפצה וכו' משמע אפילו יש שם מותר אלא יש להם ואף בלא מותר שהרי נצטרף בה דין כתובה נעשית מותר וזהו שלא הוצרך לומר שניה ויורשיה קודמין ושארא איכא מותר דינר שקלי בני הראשונה מדין כתובת בנין דכרין דהא אפילו ליכא מותר שקלי דכתובה נעשית מותר כחוב דעלמא שאין בו ספק שכל שפרעו חוב של אביהם אותו פירעון נקרא מותר וכן שאם יש שם מותר והוא משועבד לבעל חוב אין השיעבוד מפקיע שלא יהא קרוי מותר כמו שהתבאר בגמרא הא מכל מקום כל שמתו שתיהן בחייו אין בני שתיהן נוטלין כתובת בנין דכרין אלא אם כן נשאר אחר הכתובות מותר דינר להתקיים בו נחלה מן התורה וכך אתה למד ממשנתנו שכתובת בנין דכרין אין הבנים טורפים אותה מן המשועבדין שמכר אביהם דיירתון תנן כמו שהתבאר שאם כן היה לבני הראשונה לטרוף מבני השניה אלא שאין נוטלת אלא מבני חרי על הדרך שהתבאר ובזו שכתובה נעשית מותר יש מי שאומר שאם היתה כתובה ראשונה אלף ושל שניה ת"ק דינרין ואין שם אלא ת"ת דינרין ונטלו בני השניה ת"ק דינרין ונשאר ג' מאות שאין בני ראשונה נוטלים כלום שהרי אף כשלא היתה שם כתובה שניה אלו היו נוטלין הם כתובת אמם לא היה מותר שם שהרי אין הממון מספיק אף לשיעור כתובתם ולא נאמר כן אלא כגון שכתובתה של זו אלף ושל זו חמש מאות ויש שם מותר או אף כגון שכתובת כל אחת אלף ויש שם אלף ות"ק שכשנטלו בני שניה אלף ת"ק דינרין שאם לא היתה כתובת השניה היתה שם כתובת הראשונה ומותר ת"ק דינרין ואף בזו יש שעושין עצמם כמספקים בה אלא אם כן יכולים ליטול כל כתובתם אלא שבודאי נראה בה שנוטלין וכן בזו של אחת בחייו ואחת במותו יש אומרין דוקא בשמתה שניה קודם שתגבה כתובתה דהללו והללו באים לירש אבל אם כבר גבתה שניה כתובתה ואלו בני ראשונה נוטלים כתובת אמן אין לשניים כלום לא מצד אב ולא מצד אם ודאי אתו לאינצויי וליתא דכי היכי דדייקינן ביורשיה דמקדם הוא דקדמי הא אי איכא שקלי הכי נמי דייקינן בשניה דמיקדם הוא וכו' הא איכא שקלי ויש מחזקין את דבריהם דאי אמרת לא שקלי הרי אחת בחייו ואחת במותו מועטין ונתרבו נינהו שהרי בשעת מיתת אביהם אינם ראויים ליטול שהרי שנייה קיימת:

זהו ביאור המשנה וכלה עם מה שלמדנו הימנה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

זה שביארנו בנשאוי שתי נשים ומת שהראשונה קודמת לשניה בשאין הנכסים מספיקין פירושו שאם לא היו שם נכסים אלא בכדי הראשונה היא נוטלתם ולא השניה ולשון קודמת פירושו קודמת לגמרי על הדרך שאמרו בן קודם לבת ואפילו קדמה השניה ונטלה מוציאין מידה שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה בקרקעות לא גבה כמו שיתבאר בתשיעי של בתרא קנ"ז א' הואיל ושניהם בשטר ואין צריך לומר אם המאוחר על פה שאף אם הוא קדום את שבשטר גובה כמו שיתבאר הא במטלטלין גבה ואין הלכה כדברי האומר שאף בקרקעות גבה אלא שלענין ביאור יש לשאול לדעת האומר שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה גבה היאך בעל חוב טורף לקוחות לעולם יהא לוקח כבעל חוב מאוחר תירצו בה שהלוקח כעין גזלן הוא שלא היה לו ליקח מה שמשועבד לאחרים ושמא תאמר והלא בתשיעי של בתרא קנ"ז ב' אמרו בעל חוב גובה את השבח ופירשו בו חצי שבח משום דהוה ליה לוה ולוה וחזר וקנה ויחלקו אלמא לוקח כבעל חוב מאוחר הוא אפשר דלגבי שבח שהשביח לא הוי גזלן ומשום הכי יחלקו דלוה ולוה וחזר וקנה הוא שהרי קבל עליו המוכר אחריות הקרקע והשבח אבל לענין מקח הקרקע ודאי גזלן הוא ויש מתרצים שלא אמרו מה שגבה גבה אלא כשלא הגיע זמן הראשון לגבות עד זמן בעל חוב שני שנמצא זמנן שוה כעין כתבות שזמנן שוה ליום מיתת הבעל אבל כל שהגיע זמן קודם זמן השני אף לדעתו לא גבה ועליו נאמר שבעל חוב טורף לקוחות:

ב' כתובות וגט א' אינה גובה אלא כתובה אחת אלמא אי בעי בהאי גביא א"ב בהאי גביא. פי' לא קתני אין לה [אלא] כתובה אחרונה אלא אינה גובה אלא א' ומשמע באיזה שתחפץ תגבה או בא' או בב' לימא תהוי תיובתא דר"נ דאמר ר"נ ב' שטרות היוצאין בזה אחר זה בטל שני את הראשון כגון ב' שטרי מכר או ב' שטרי מתנה יוצאין על שדה א' בזא"ז בטל שא"ה. פי' ואינו טורף אלא מזמן ב' דכיון דכתב ליה לשטרא בתרא אחולי' לשיעבודי' דקמא כדקאמרי' בפ' נערה שנתפתתה. והמורה פי' שני שטרות על הלואה א' או על מכר א'. ואינו נ"ל דאי בשטרא הלואה גובה וחוזר וגובה דשמא לוה וחזר ולוה ולא מיתוקמא אלא בשטרי מכר או מתנה על שדה א':

ולאו מי איתמר עלה אמר ר"פ ומודה ר"נ דאי אוסיף ביה דקלא לתוספת כתבי' ה"נ בדאוסיף לה. פי' אי אוסיף ביה דקלא בשטר ב' לתוספת כתבי' ולא לבטל את זמן שטר א' ותרוייהו מיהו לא גביא מדלא כתב צביתי ואוסיפת לך הך אקמייתא אלא שטר כתובה [יתירא] כתב לה ולא הזכיר בה את הראשונה הכי קא"ל אם תתרצי למחול שיעבודא של א' גבי כתובה זו המרובה ואם לאו גבי הא' המועטת. הלכך הי מנייהו דבעי גביא וכי אמר ר"נ בטל שני א"ה בדלא אוסיף ביה מידי דאי לאו לבטוליה לקמאי אתא למאי כתבי':

או כתובה וגט ומיתה ת"ר גט כתובה ומיתה אם גט קודם לכתובה גובה ב' כתובות כתובה קודם לגט אינה גובה אלא כתובה א' שהמגרש את האשה והחזירה ע"מ כ"ר החזירה. פי' אשה שהוציאה לב"ד גט וכתובה ועדי מיתה והיא תובעת ב' כתובות אחת מחמת גירושין ואחת מחמת אלמנות אם זמן הגט קודם לזמן הכתובה דמוכחא מילתא שהיה בה נשואים קדמונים ועליהם נכתב זה הגט והחזירה וכתב לה כתובה ומת בעלה גובה ב' כתובות א' גובה בגיטה של נשואין הראשונים שכיון שגיטה קיים בידה בודאי לא פרעה שאילו פרעה היה קורע לגיטה ותנן הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה וא' גובה בעדי מיתה על נשואין האחרונים שכיון שכתב לה כתובה אין לומר ע"ד כ"ר החזירה שהרי רצה וכתב לה כתובה ואם קודמת כתובה לגט נמצא שזה הגט על נשואי אותה הכתובה נעשה אינה גובה אלא מחמת הגירושין והאי דתני שהמגרש את האשה והחזירה וכו' ה"ק ואע"פ שהחזירה ומת ובאה לגבות כתובה שניה בעדי מיתה בעבור נשואין האחרונים א"י שכיון שלא כתב לה כתובה אחרת באלו הנשואין ואין בידה אלא כתובה הא' ע"מ כ"ר החזירה:

קטן שהשיאו אביו וכו'. אמר ר"ה ל"ש אלא מו"מ אבל תוספת אין לה ור"י אמר אפי' תוס' י"ל. פי' סבר ר"י כל מה שכתב לה בעודו קטן בין עיקר כתובה בין תוס' הכל גובה שע"מ כן קיימה בגדלותו לתת לה כל מה שכתב לה בקטנותו ור"ה סבר שטרא חספא בעלמא ודוקא מו"מ דהוא תנאי ב"ד אית לה אבל תוספ' לא:

מיתיבי חדשו נוטלת מה שחדשו לא חדשו בתולה גובה ר' ואלמנה ק' תיובתא דר"י פי' אם חדשו לאחר שהגדיל הקטן לכתוב לאשתו שום דבר וכן העובד כוכבים לאחר שנתגייר נוטלת בשתיהן מה שחדשו ואם לא חדשו וקיימם בסתם בתולה גובה ר' ואלמנה ק' (תיובתא דר"י) מ"ש להן בתחלה ודוקא מו"מ אבל תוספת לא וקשה לר"י ומהדר ר"י מתני' אטעיתיה איהו סבר כתובתה קיימת אכולהו מילתא קאי. פי' על כל מ"ש לה מתחילה ואפי' תוס' ולא היא אעיקר כתובה קאי כדמפרש בברייתא:

מי שהיה נשוי שתי נשים ומת הראשונה קודמת לשניה ויורשי הראשונה קודמת ליורשי הב' נשא את הא' ומתה נשא את הב' ומת הוא השניה ויורשיה קודמים ליורשי הא'. פי' אם מת הוא ובאו ב' נשיו לגבות מן היורשים הא' שזמנה קודם קודמת לב' ואם הנשים מתו אחרי מות בעליהן יורשי הא' קודמין ליורשי הב'. פי' בשלהי פ' כל הנשבעים אמר רב ושמואל אם מת הלוה בחיי מלוה שאם רוצה המלוה לגבות מיורשי הלוה אי"ל שלא בשבועה כדתנן הבא ליפרע וכו' אם מת אח"כ המלוה ובאו יורשי המלוה לגבות מיורשי הלוה אין גובין כלום שאין אדם מוריש שבועה לבניו שכיון שחייב המלוה שבועה שבלא שבועה אי"ל מיורשי הלוה ולא הספיק לישבע עד שמת אין יורשיו יכולים לגבות מיורשי הלוה כלום שא"י לישבע הן שלא נפרע אביהן מן הלוה שמהיכן יודעים אם נפרע אם לאו ואחרי שא"י לישבע אותה השבועה שנתחייב המלוה אינם גובים כלום:

ומותבינן להו מהא מתני' דתני ויורשי הא' קודמים ליורשי הב' והא הכא דדינם על יורשי הבעל הן דהא מת קתני ואילו באה ראשונה עצמה או שניה עצמה לגבות מיורשי הבעל אינם גובים אלא בשבועה שלא פרעה הבעל כדתנן אין אלמנה נפרעת מנ"י אלא בשבועה ועכשיו שמתו הן קודם שנשבעו האיך גובין יורשיהן ומוקמי לה התם כשנשבעה ומתה דדוקא אם נשבעה קודם שתמות אז גובין יורשיה אבל אם לא נשבעה לא:

ודייקו מדקתני הא' קודמת לב' ולא קתני הא' יש לה והב' אין לה מכלל דאי קדמה ב' ותפסה לא מפקינן מינה ש"מ בח"מ שקדם וגבה מש"ג. לעולם אימא לך מה שגבה ל"ג והאי קודמת לגמרי קתני כדתנן בן קודם לבת ואי קשיא היכי מסתפק תלמודא במתני' אי גבה גבה ואי לא גבה ולא אוכח ממה דתנן בס"פ מי שהיה נשוי ב' נשים ומכר שדהו וכתבה הא' ללוקח דו"ד א"ל עמך השניה מוציאה מיד הלוקח. והא' מיד הב' וכו'. אלמא אע"ג שקדמה ב' וגבתה לא עשתה כלום אלא הא' מוציאה מידה:

תשובה הא אמר לקמן בפירקן דאמר שמואל דהוי פלוגתא דתנאי וכן מה שגבה גבה מ"ה דיקא הא מתני' היכי ס"ל ומה דאמר ברפ"ב דערכין וב"ח מאוחר וכו'. ההוא במטלטלין מיירי אבל לעולם במקרקע מ"ש ל"ג והכי אוקמי' ר"ח ז"ל דלא מיירי האי דערכין אלא במטלטלי. אראב"א היה בידו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ע"ע ונתן ד' לב' וא' לא' יוציא מידי שניהן מ"ט ב"ח מאוחר שקדם וגבה מש"ג בעידנא דיהיב לא' תו לית ליה נתן ד' לא' וא' לב' ידי ב' יצא ידי א' ל"י מ"ט דכלהו משועבדות לא':

נשא את הא' ומתה וירשה בעלה ויש לבנים שלו תנאי דבנ"ד כדתנן לעיל בנ"ד דיהוין כו' נשא את הב' ומת הוא ובאין הב' ויורשיה ליטול כתובתה ובני הא' באין ליטול כתובת אמן כתנאי בנ"ד הב' ויורשיה קודמים וכו'. פי' שתחלה נפרעת הב' שהיא כב"ח וכן יורשיה ואח"כ אם ישארו בנכסים יטלו בני הא' כתובת אמן שאין לה זכות ליטול אלא לאחר מיתת אביהן דהא ירתון תנן הלכך פורעין תחלה חוב אביהן ואח"כ נוטלין כתובת אמן:

מי שהיה נשוי שתי נשים כו' עד לעולם אימא לך מה שגבה לא גבה כו'. פי' טעמא דמאן דאמר מה שגבה גבה משו' דקסבר שיעבוד' לאו דאוריית' ובדין הוא דבעל חוב לא טריף מלקוחו' אלא משו' טעמא שלא תנעול דלת בפני לווין אמר רבנן דתיטרוף. והכא ליתיה להאי טעמ' דתרוויהו בעלי חוב נינהו ועד שאת' נועל דלת בפני זה אתה פותח בפני זה ותו דלקוחות נחית אדעת' דארעא ומפסיד האיך אבל בעל חוב מאוחר אדעת' דזוזי דליפרעיה נחית וליפרעיה נמי להאי ותו דבלקוחות איכא נעילת דלת דאיכא למיחש דילמא יזיף ומזבין לנכסיה ובוודאי משכח מאן דזבן להו אי איתה דבעל חוב לא הדר עלייהו. אבל ליכ' למיחש דילמא יזיף והדר יזיף דוודאי לא משכח מאן דהדר יזיף לי' אדעת' דאי קדים וגבי. ומאן דקסבר מה שגבה לא גבה אית לי' שועבוד' דאורייתא. אי נמי שיעבוד' לאו דאורייתא וקסב' דכיון דתקון רבנן למיגבי מלקוחות לא פליג רבנן בין בעל חוב ללוקח והלכת' מה שגבי לא גבה דקי"ל נמי שיעבוד' דאוריית' ואע"ג דאמרי' התם במס' ערכין ברי' פר' אין בערכין אמ' רב אדא בר אהבא היו בידיו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמ' ערכי עלי ונתן ד' לשני' ואחד לראשונה יצא ידי שתיהן מאי טעמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה. התם היא בהקדש דאין הקדש מוציא מידי הקדש. אי נמי התם הוא במטלטלין דקי"ל דאין קדימה במטלטלין אי נמי התם הוא במלוה על פה דאין בה דין קדימה כלל רבינו נ"ר:

וז"ל הר"י מטראני ואם כתובה קודמת לגט נמצא שזה הגט על נשואי אותה הכתובה נעשה ואינה גובה אלא מחמת הגירושין והאי דתני שהמגרש את האשה והחזירה וכו' הכי קאמר ואע"פ שהחזירה ומת ובאת לגבות כתובה שנייה בעידי מיתה בעבור נשואין האחרונים אינה גובה שכיון שלא כתב לה כתובה אחרת באלו הנשואין ואין בידה אלא כתובה הראשונה על דעת כתובה הראשונה החזירה ע"כ:
מתני' ה"ג קטן שהשיאו אביו וכתב אביו לאשתו כתובה גדולה בשמו של קטן כתובתה קיימת לכשיגדיל ואפי' התוספת ואף על פי שאין מעשה קטנה כלום. שעל מנת כן קיימה לכשיגדיל ולא ערער על כתובתה. וכן גר שכתב כתובתה גדולה לאשתו בגיותו ונתגייר כתובתה קיימת ואפי' תוספת ואף על שקנין הגוי אינה כלום מפני שעל מנת כן קיימה בכניסתו ליהדות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
והר"י מטראני כתב וז"ל קטן שהשיאו אביו וכו' שעל מנת כן קיימה ולא אמרינן כיון שאין נישואי קטן כלום גם מה שכתב לה בעודו קטן אינו כלום ועכשו כשהגדיל והיא תחתיו הויא לה ככונס את הבעולה שאין לה אלא מנה אלא אמרינן כיון שכתב לה מאתים בעודו קטן עכשו כשהגדיל וקיימה על דעת אותה הכתובה קיימה ודוקא אם הגדיל אבל אם מת בעודו קטן אין לה כלום שאין נשואי הקטן נשואין ואין כתובתו כתובה וכמפותה בעלמא היתה עמו ודוקא אם כתב לה כתובה בקטנותו אבל אם כנסה בקטנותו ולא כתב לה עכשיו כשהגדיל וקיימה אין לה אלא מנה כבעולה שאין לומר כאן על דעת כתובה הראשונה קיימה שהרי לא כתב לה ע"כ:

ותלמידי רבינו יונה כתבו וז"ל קטן שהשיאו כו'. כלומר אע"ג דנשואי קטן אינם נשואין ואין האשה צריכה ממנו גט זהו כשגרשה קודם שגדל אבל אם משהגדיל קיימה יש לה עיקר כתובה ואמרו בירושלמי והוא שבעל אחר שהגדיל דכיון שבעל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא לשם קדושין בעל כו' ואית דבעו מימר שאסור לאדם להשיא בנו קטן ואם השיאו הוו להו הברכות של אירוסין ונשואין לבטלה וגם רבינו משה כתב שאין משיאין את הקטן ואין זה נראה אלא ודאי מותר להשיאו דאם איתא שהיה איסור בדבר היכי מיירי מתניתין בדבר שיש בו איסור וכן הורה הלכה למעשה הרב ר' שלמה מן ההר ז"ל ע"כ. וכתבו בתוספות שאינה טורפת לקוחות בשטר זה לא מזמן נישואים ראשונה ולא משעה שהגדיל לפי שהשטר בעצמו אינו כלום ועוד שמוקדם הוא ופסול שהרי זמנו כשהיה קטן ואינו כלום עד שיגדיל אלא אין שטר זה כלום אלא שכתובתה קיימת עליו על פה כמו שכתוב בשטר ולא אמרינן בעולה היא ואין לה אלא מנה. ריב"ש ז"ל:
גר שנתגייר ואשתו עמו כגון גוי שנשא בת ישראל ובגיותו כתב לה כתובה ועכשו נתגייר וקיימה כתובתה קיימת ואע"פ שכל מה שכתב לה בגיותו אינו כלום שעל מנת כן קיימה ואם לא כתב לה כתובה בגיותו עכשו כשנתגייר ומקיימה אין לה אלא מנה כבעולה ודוקא אם נשא בת ישראל שהיא בת כתובה אמרינן כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה אבל אם נשא גויה בגיותו וכתב לה כתובה ונתגיירו וקיימה אין לה אלא מנה שאין כתובה לכנעניות וכל מה שכתב לה בגיותן הבל הוא ובטל. ה"ר ישעיה מטראני. וכתב עליו ריב"ש דאינו נראה כלל שהרי אין גם כתובה לבת ישראל שנשאת לעכו"ם ואע"פ כן אומרין שעל דעת כתובתה הראשונה קיימת ועוד דלא משמע דמתני' מיירי באיסורא בבת ישראל הנבעלה לעכו"ם ועוד דלישנא דגר שנתגייר ואשתו עמו בכולי תלמודא רוצה לומר שנתגיירה אשתו עמו אלא ודאי בעובדת כו"ם שנשאת לעכו"ם היא ואע"פ שמה שכתב לה אינו כלום מכל מקום כשקיימה יש לנו לומר שקיימה על דעת שתהא כתובתה קיימת כמו שכתב לה אלא דלמאן דאמר בגמרא דדוקא מנה מאתים אבל תוספת אין לה והכי אסיקנא נראה שאין לה כל מה שכתב לה אלא מה שהיה ראוי להיות לה בשעה שנשאה אם היה אז גדול ובגר אם היה אז גר והיא גיורת ולדבריו מתני' בגר מיירי כגון שנשאה קטנה פחותה מבת שלש שנים ויום א' דאז הוי לה כתובה מאתים דבתולה היא אבל בגדולה הרי אפי' בשעה שנשאה לא היתה ראויה אלא למנה דהא כבעולה חשבינן לה כדאיתא בפרקא קמא דמכילתין. עכ"ל ריב"ש:

וז"ל תלמידי רבינו יונה גר שנתגייר ואשתו נתגיירה עמו אם כתב לה כתובה בעודה עכו"ם ובעל אחר הגרות כתובתה קיימת והא קמשמע לן שאע"פ שעכשו כשבעל אחר הגירות לא היתה בתולה אפי' הכי כתובתה קיימת מאתים אם נשאה בתולה שעל מנת כן הגר אחר שנתגייר כו'. דוקא עיקר כתובה הוא דאית לה מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אבל תוספת לית לה אבל אם חדשו התוספת אחר הגדלות ואחר הגירות נוטלת כפי מה שחדשו. זו שיטת רש"י אבל ר' משה כתב גר שנתגייר ואשתו עמו אין לה אלא מנה דמאי דאמרינן כתובתה קיימת שעל מנת כן קייימה רוצה לומר שיהיה לה מנה אע"פ שלא כתב לה כתובה דעל מנת כן קיימה אבל כיון שעמדה בחזקת הפקר בעודה עכו"ם כו' והשתא לא צריכי' לדחוקי ולאוקומי מתניתין כשכתב לה כתובה מאתים בעודה עכו"ם ע"כ:

גמ' לא שנו אלא מנה מאתים. לא שנו דכתובתן קיימת אלא מנה מאתים דתקון לה רבנן אפילו בדלא כתב לה אבל תוספת לית לה דאדעתא דתוספת לא קיימה. רש"י במהדורא קמא. ואם תאמר מאי קמשמע לן מתני' דקתני שעל מנת כן קיימה אפי' לא כתב לה מעולם אית לה כתובה בתנאי בית דין ואומר רבינו תם סלקא דעתך אמינא היכא דלא כתב לה עדיף טפי דסמכה אתנאי ב"ד אבל היכא דכתב לה סמכה אשטרא דלית ליה קלא כיון שנכתב בקטנות ובכגיו' ולא טרפה ממשעבדי קמשמע לן. ואם תאמר היכי גביא באותה כתובה מן הלקוחות והא שטר מוקדם הוא ופסול ויש לומר דאין לפסלו בשביל שטר מוקדם דהא קטן אין מכירתו מכירה בקרקעות וליכא למיחש שתטרוף שלא כדין ומיהו קשה מעכו"ם שנתגייר וקטן נמי יכול להיות שמכר האפוטרופוס לצורך הלכך נראה דלא גביא ממשעבדא בהך כתובה ומתני' אתיא לאשמועי' דאע"פ שעתה כשהגדיל הקטן ונתגייר העכו"ם היא בעולה יש לה כתובה מאתים שעל מנת כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נשואי'. לשון הרא"ש ז"ל. והריטב"א כתב דאין צריך לכל זה דודאי בלאו הכי נמי טובא קמשמע לן שזה לאחר שהגדיל או לאחר שנתגייר לא עשה בה מעשה נשואין כלל אלא דכיון שבעל כדברי הירוש' בעילתו זו כניסתו והוה סלקא דעתין דבהא לא תקון רבנן מידי קמשמע לן. ע"כ:
ורב יהודה אמר אפילו תוספת יש לה פי' שאמרו חכמים שהוא מקיים לה עכשו כשבעל מה שכתב לה בתחלה דאלו מחמת כתיבתו הראשון חספא בעלמא הוא וכשגובה אינה גובה בכח השטר ההוא שהרי אין שעבודו שעבוד ולא עוד אלא שהוא שטר מוקדם לענין זה אלא שהוא לראיה על מה שכתב לה בתחלה כי באותו הסך קיים ונשתעבד לה עכשו וליכא למיחש שמא יגבה בו מזמן ראשון כמו שחשו בשטר מוקדם דהא פסולו מוכיח מתוכו וכן פירשו בתוספות. הריטב"א ז"ל:

מיתיבי חדשו נוטלת מה שחדשו כו'. ואיכא למידק טובא חדא דמשמע דקא מותיב ומשני מהן ללאו בלא טעם כלל ועוד דמשמע דמעיקרא מהך ברייתא גופא דאסיק קא מותיב מינה וכדקאמרן והא לא תני הכי חדשו כו' מעתה קשיא מאי קא משני אימר אף מה שחדשו והרי בסיפא קתני בהדיא לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' ועוד אמאי לא אייתו כולה ברייתא כי היכי דלא לדחיי' אידך ונימא אף מה שחדשו ועוד מאי קא מהדר ורב יהודה מתני' אטעיתיה הוא סבר כו' ומה לנו להודיע טעותו. וראיתי ה"ר ישעיה מטראני שכתב בפסקיו וז"ל מיתיבי חדשו נוטלין מה שחדשו לא חדשו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה תיובתא דרב יהודה פי' אם חדשו אחר שהגדיל הקטן לכתוב לאשתו שום דבר וכן הגר לאחר שנתגייר נוטלין נשותיהם מה שחדשו ואם לא חדשו וקיימום בסתם בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מה שכתבו להן מתחלה ודוקא מנה מאתים אבל תוספת יש לה וקשיא לרב יהודה ואהדר רב יהודה מתני' אטעיתיה איהו סבר כתובתה קיימת אכולה מלתא קאי פי' על כל מה שכתב לה מתחילה ואפילו תוספת ולא היא אעיקר כתובה קאי כדמפרש בברייתא. ע"כ. ומשמע לי לפי דבריו דהכי בעי לפרושי שמעתין דמעיקרא רב יהודה לאו לתרוצי ברייתא קא אתי דהא ודאי ברייתא לא מתרצא בהכי אלא הכי קאמר דהדין כך דנוטלת אף מה שחדשו וסמי ברייתא מקמי מתני' דאיהו סבר דכי קתני מתני' כתובתה קיימת אכולה מלתא קאי והיינו דקא מהדר רב יהודה מתני' אטעיתיה כו' פירוש מעיקרא מתרצי' לך אימא אף מה שחדשו לאו לתרוצי ברייתא קא אמינא אלא הכי קא אמינא דלפי טעותו של רב יהודה אימא אף מה שחדשו וסמי ברייתא מקמי מתני' ולא היא אעיקר כתובה קאי כדמפרש בברייתא. כנ"ל פירוש לפירושו ודוחק לפרש כן:
ורש"י במהדורא קמא כתב וז"ל חדשו בכתובה לאחר שהגדיל קטן וגר לאחר שנתגייר שהוסיפו בכתובתן קטן שהגדיל וגר שנתגייר נוטלת מה שחדשו והוסיפו על כתובתן חדשו אין גביא תוספת דמעיקרא כשהוא קטן או כשהוא גוי אכולא מלתא כלומר אכולא כתובה בין אעיקר בין אתוספת קאמר דקיימת ע"כ. ובמהדורא בתרא כתב וז"ל חדשו קטן משהגדיל וגר משנתגייר אם הוסיפו כלום על כתובה הראשונה. מה שחדשו וקס"ד מה שחדשו על מנה מאתים. אף מה שחדשו על תוספת ראשונה ע"כ. ויש לי לפרש פי' לפירושו דחדשו היינו שכתב לה ואוסיפית לך אקמיית' הלכך הרי הוא מקיים עכשו מאי דכתב לה בעודו קטן או גוי והוסיף לה נמי וכדקאמר ואוסיפית לך אקמייתא ומאן דמותיב סבר דאע"ג דכתב לה הכין לא קאי הך תוספת אכל מאי דכתיב בכתובה אלא אמנה מאתים בלחוד ולהכי דייקינן דדוקא משום דחדשו נוטלין תוספת הא לאו הכי אין נוטלין ורב יהודה סבר דקאי נמי אתוספת ולהכי נוטלת אף מה שחדשו והיינו נמי פלוגתייהו במתני' דמ"ס דכי קיימה אמנה ומאתי' בלחוד קיימה ומ"ס אכולה כתובה קיימה והיינו דמסיק רב יהודה מתני' אטעיתיה כו'. פי' אטעיתיה לפרש כן הברייתא דבחדא שיטתא קא אזיל והא דקתני סיפא דברייתא לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' לדעת רב יהודה הכי קתני כו' חדשו נוטלת מה שחדשו פי' אף מה שחדשו ואפילו לא בעל אחר שהגדיל כדאמר בירושלמי דהא קיימו להדיא דכתב לה ואוסיפית לך אקמייתא דמשמע דקא מקיים אף מה שכתב לה בקטנותו לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' פירוש ואפילו לא בעל דמה שיש לה בתנאי ב"ד לא שני לן בין בעל ללא בעל אבל תוספת אפילו לרב יהודה לית לה אלא כשבעל ורב הונא אפילו כשבעל אין לה אלא מנה מאתי' וכשלא בעל לית לה כלל אפילו עיקר ומשמע להו דמתני' איירי כשבעל ולהכי פליגי בתוס'. א"נ דלרב יהודה הא דקתני סיפא לא חדשו בתולה גובה מאתים כו' אתא לאשמועינן דאפילו כתב לה בקטנותו או בגיותו בציר מהכי אפ"ה בתולה גובה מאתים כו' וניחא למאי דפירשנו דקתני רישא דמתני' חדשו נוטלת מה שחדשו דפשיטא דמה שיעשה בגדלותו או אחר שנתגייר דהרי הוא קיים ובמאי דכתיבנא ניחא. עוד יש לפרש חדשו כו' פי' לא שכתב לה ואוסיפית לך אקמייתא דלא נזכר קמייתא כלל אלא שחדש לה כתובה קס"ד דמיירי כגון שלא היה לה מעיקרא אלא מנה מאתים והלכך למה לי למתני דנוטלת מה שחדשו פשיטא דמנה מאתים יש לה ומה שהוסיף לאחר שהגדיל נמי יש לה אלא ודאי הא אתא לאשמועינן חדשו אין לא חדשו לא ומשני אף מה שחדשו דמעיקרא כתב לה נמי תוספת והשתא חדש לה עוד תוספת והא אתא לאשמועי' דלא תימא דהשתא בטל מה שכתב לה מתחלה ואין בדעתו אלא בתוספת זו שכתב לה משהגדיל קא משמע לן דנוטלת הכל בין מה שהוסיף לה בקטנותו ומה שחדש לה עכשו מיהו לשון רש"י דייק כלישנא קמא שכתב חדשו קטן מהשגדיל כו' אם הוסיפו כלום על כתובה הא'. ע"כ. אלמא דבלשון תוספת כתביה מה שחדש כנ"ל:
וריב"ש כתב וז"ל חדשו אין לא חדשו לא פי' אלמא אי לא כתב לה עתה אין לה תוספת שכתב לה מתחלה דהא לאשמועינן שאם חדשו נוטלת מה שהוסיפו עתה פשיטא אלא לאשמועי' אתא משום דיוקא למימר דאם לא כתב עתה תוספת אין להם ואע"פ שכתוב בכתובה הא' ודחי אימא אף מה שחדשו כלומר כשהכתובה הא' היה בה תוספת ועתה בשנייה הוסיפו יותר גובה אף מה שחדשו ולגופא לא אצטריכא אלא לאשמועינן דאם לא חדשו היו נוטלות מה שכתוב בכתובה הא' ואפילו התוספת כרב יהודה ע"כ. ולא תירץ כל הצורך בשמעתין דאכתי איכא למידק קצת ממאי דדייקי' לעיל. דוק:
סליק פרק תשיעי

מי שהיה נשוי שתי נשים וכו'. ויורשי הראשונה קודמין כו' במסכת שבועות פרק כל הנשבעין אקשי' מהא לרב ושמואל דאמרו מת לוה בחיי מלוה ואח"כ מת מלוה כבר נתחייב שבועה מלוה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואוקימנא למתני' כשנשבעה ומתה ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל יורשי הראשונה. אם מתו נשיו אחריו עד שלא הספיקו לגבות. פי' דלא מחסרי אלא הגבי' אבל כבר נשבעו. עוד אוקמוה התם בגרושה ומתה בחיי הבעל דהוה ליה מת מלוה בחיי לוה. ורש"י פירש כאוקמתא קמייתא וכדכתי' כנ"ל ואיכא למידק אמאי לא ערבינהו המה ויורשיה כדקתני בסיפא וליתני הראשונה ויורשיה קודמין לשניה ויורשיה כדקתני סיפא שניה ויורשיה קודמין כו' ואיברא דבסיפא לא מצי למתני קודם לראשונה דהא כבר מתה מיהו מ"מ קשיא אמאי לא קצר ברישא דלערבינהו המה ויורשיה ובמאי דכתי' ניחא קצת דחלוקי' יורשיהן מהם דבעינן שלא יהו מחוסרין שבועה משום דאין אמש"ל ובגמ' נתרץ זה יפה בס"ד. וכתבו תלמידי ר' יונה ז"ל דלא היה צריך למתני ויורשי הראשונה קודמין ליורשי שניה אלא איידי דאמר בסיפא יורשין תנא נמי ברישא יורשין ע"כ. ואי לענין מוריש שבועה דכתבי' מסיפא שמעינן לה ואפשר דהא אתא לאשמועי' דאע"ג דקדמה שניה ונשבעה ולא הספיקה לגבות עד שמתה ושוב נשבעה הראשונה ולא הספיקה לגבות עד שמתה דקא קדם חיוב בני השניה דאין ליורשין כלום עד שתשבע אמן אפי' הכי יורשי הראשונה קודמין ואע"ג דממאי דקתני הראשונה קודמת כו' מצינן למשמע הכי מ"מ מייתורא דמתני' הוא דשמעי' הכי כנ"ל. גרסינן בירוש' מתני' לענין כתובה אבל לענין מזונות שתיהן שוות וכן הוא בתוספות ג"כ. הריטב"א ז"ל:

נשא ראשונה ומתה נשא שניה כו'. לאו בדוקא נקט דנשא את השניה אחר מיתת הראשונה דה"ה נשא את שתיהן בבת אחת אלא שמתה הראשונה בחייו והשניה לאחר מותו וזהו שכתב רש"י ז"ל נשא ראשונה ומתה בחייו. ע"כ. פי' אין הכונה אלא שמתה ראשונה בחייו ודוק כנ"ל:

גמ' מדקתני הראשונה קודמת לשניה וכו'. הוה מצינן לפרושי דהכי קא דייק תלמודא דהשתא דתני הראשונה קודמת כו' הוצרך נמי למתני ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השניה לאשמועינן דהיורשין נמי אי קדמו ותפסו מה שתפסו תפסו דיש מקום לחלק בזה בין אינהו גופייהו דהוו להו בעלי חובות עצמן ליורשיהן דוק ותשכח ואי הוה תני הראשונה יש לה והשניה אין לה ממילא דגם ליורשין לית להו דמהיכא תיתי להו כיון דלמורישיהן אין להם והלכך הו"ל למתני הכי כדי לקצר ולפי' זה ניחא דמאי קאמר ולא קתני הראשונה יש לה וכו' אדרבה התנא דרכו לקצר ולא להאריך וזה הלשון היינו אריכות ועדיפא טפי דנקט הראשונה קודמת דהיינו קצור. ומיהו רש"י לא פירש כן דכתב מדקתני. לישנא דקודמת ולא קתני כו'. ע"כ. משמע דלישנא דקודמת גופה קא דייק ולא דייק לה מכח האריכות כדכתי'. ותריץ נמי מאי דאקשי' הלא התנא דרכו לקצר והיכי אמרינן דליתני לשון ארוך דכיון דלישנא דקודמת לא דייק דרך התנא להאריך קצת למנקט לשון ברור כנ"ל והק' בתוספות ומאי האי דיוקא והא בסיפא קתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה והתם אף אם תפסו יורשי הראשונה מפקי' מינייהו כדמשמע בסמוך דקא משני איידי דתני שניה ויורשיה כו' ואין לומר דכדי לדחויי קאמר הכי ומיהו אפשר דלמאי דקס"ד השתא מה שגבה גבה דה"ה בסיפא לא מפקי' מינייהו דהא ודאי משמע דפשיטא ליה לתלמודא דמוציאין מידה והדרא קושיין לדוכתיה ותירצו בתוספות דבסיפא ניחא דאגב רישא נקט האי לישנא:

וז"ל הריטב"א מדקתני הראשונה קודמת לשניה כו'. פרש"י ז"ל דעל כרחין כשאין שם אלא כתובה אחת קאמר דאי לא מאי נפקא לן מינה דקודמת משמע לכתחלה אבל אם קדמה שניה ותפסה לא מפקי' מינה וא"ת והא סיפא דקתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה והני אפילו בדיעבד וי"ל דבעלמא כי קתני על הרוב לשון קדמה משמע לכתחלה הכא נמי אית לן לפרושי קודמת דרישא לכתחלה וסיפא לא דק ונקטי' אגב רישא. והא דאמרינן ותפס' לאו דוקא דהא מתני' במקרקעי מיירי דאית בהו דין קדימה דאלו במטלטלין אין בהן קדימה כלל אפי' לכתחלה ועוד דמטלטלי לא משתעבדי לכתובה ולא משמע דתהוי סתמא כר"מ דוקא וא"כ תפסה לאו דוקא דתפיסה בקרקע לא מהניא אלא לומר שתפסה בגוביינ' דב"ד שהגבוה והיינו דאמרינן ש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה ע"כ:
הא דאמרינן ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה נ"ל דקסבר שעבודא לאו דאורייתא ואחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ אינה גובה אלא מבני חורין משום דכופין אותו לקיים מצות עשה ולמה אמרו בשטר גובה מן הלקוחות כדי שלא תנעול דלת שאם תאמר אינו גובה אף לוה ומוכר כדי שלא יטרוף ממנו כלום הלכך האי טעמא ליתיה אלא גבי לקוחות אבל גבי ב"ח מאוחר כיון דתרווייהו ב"ח נינהו אם אתה נועל בפני אחד אתה פותח בפני אחר ועוד שאין אדם עשוי להלוות ע"מ שאם קדם ותפס יש לו ואם בא לב"ד יפסיד ומ"ד מה שגבה לא גבה סבר לא פלוג רבנן במשועבדין א"נ שעבודא דאורייתא ופסק ר' יונה מה שגבה לא גבה והאמר רב אדא בר אהבה בריש פ' אין בערכין מה שגבה גבה במטלטלין היא כפשט' א"נ כדפסקו הגאונים דאין הקדש מוציא מיד הקדש ובע"ח דקאמר התם לאו דוקא ואין לשון זה מחוור אלא במטלטלין כמו שפירשתי א"נ התם תרווייהו על פה נינהו ובע"ח מאוחר שגבה אין מלוה על פה טורפת ממנו דכל שאינה טורפת מלקוחות אינה טורפת מן התופס בחובו. הרמב"ן ז"ל:
וכתבו תלמידי הרשב"א וז"ל וק"ל לרבינו נ"ר דהא משמע דטעמא דמ"ד מה שגבה גבה לאו משום דס"ל דשעבודא לאו דאורייתא דהא שמואל ס"ל כמ"ד מה שגבה לא גבה מדמוקמי' לקמן פלוגתייהו דרבנן ובן ננס דמתני' דהראשונה נשבעת לשניה כו' והרביעית נוטלת בלא שבועה כב"ח מאוחר שקדם וגבה דרבנן סברי לא גבה ובן ננס סבר גבה ומסתמא לא שביק שמואל רבנן ועבד כבן ננס דיחיד הוא אצל רבים ואיהו גופיה אמר דמע"פ אינה גובה לא מן היורשין ולא מן לקוחות דשעבודא לאו דאורייתא אלמא לא שייכי מה שגבה גבה בטעמא דשעבודא לאו דאורייתא ואפשר לומר דאפילו למ"ד מה שגבה גבה ס"ל דשעבודא דאורייתא אלא דלגבי מלוין אמרו משום שלא תנעול דלת בפני לווין ומאן דס"ל לא גבה סבר שאין זה נעילת דלת דניחא ליה למלוה בהא ועוד שאם אתה נועל בפני אחד אתה פותח בפני אחר עד כאן:

וז"ל הריטב"א ז"ל ורבינו הגדול פי' דהאי פלוגתא שייכא בפלוגתא בעלמא בשעבודא אי דאורייתא אי לאו דאורייתא דמ"ד מה שגבה גבה קסבר שעבודא לאו דאורייתא וכו'. ובזה יפה מה שפסקו הגאונים ז"ל דמה שגבה לא גבה משום דהא קי"ל שעבודא דאורייתא ואיכא דקשיא ליה להאי פסקא הא דאמרינן בערכין וכו' והא דתנן לקמן בסוף פירקין השניה מוציאה מיד לוקח והראשונה מיד השניה דש"מ ב"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה לא הוי ראיה להאי פסקא דא"כ הוה לן למידק התם עלה בגמרא הכי אבל י"ל דשאני התם שאף האשה שהיא בעלת חוב מוקדם בהא לגבות אלא שהלוקח מסלקה מפני שכתב לה דין ודברים אין לי עמך על שדה זו ומדידי' הוא דאסתלק ולא מן השניה שהיא ב"ח מאוחר וכשבאה השניה לגבות הראשונה ממניחה מפני שאינה יכולה לטרוף עד שתצא מרשות לוקח אליה שכשתבא לרשותה תטרוף ממנה וכאילו נעשית לה יד ובכי הא ודאי מה שגבה לא גבה כנ"ל. והראב"ד תירץ דלהכי לא דייקי' עלה בגמרא ש"מ מה שגבה לא גבה משום דמצינן לאוקמא כשהיתה אותה שדה אפותיקי מפורש לראשונה ובהא דכ"ע מה שגבה לא גבה דארעא דב"ח מוקדם חשיב וכדכתיבנא בפ' שור שנגח את הפרה גבי שור תם שהגביהו בעלי חובות לא עשו ולא כלום וק"ל א"כ הכא נמי כי אתינן למידק מה שגבה לא גבה אמאי לא דחינן דדילמא מתני' כשהיה הקרקע אפותיקי מפורש לראשונה וי"ל דמתני' דדין גוביינא דידהו וקדימתן אתא לאשמועינן אם איתא דאפותיקי מפורש הוא הוה ליה למתנייה בהדיא מה שאין כן התם דדין חוזרות חלילה אתא לאשמועינן כנ"ל לפי שיטה זו. והא דאמרי' דגבי מטלטלי אין דין קדימה לכתחלה וחולקי' בשוה ואי קדם מאוחר וגבה גבה אומר רבינו ז"ל בשם רבו רבינו הגדול ז"ל דאם שעבד לראשון מטלטלי אגב מקרקעי חזר דינם כקרקע וכשם שטורפים מן הלקוחות כך טורפים מב"ח מאוחר למ"ד מה שגבה לא גבה דפסקינן כוותיה ולעולם לא אמרינן מה שגבה לא גבה אלא בדליכא בני חרי כלל אבל כי איכא בני חרי לראשון ואפילו זיבורית לא מפיק מידי ב"ח מאוחר אא"כ הוא לו אפותיקי מפורש כי היכי דלא מפיק מנכסים משועבדי'. עכ"ל הריטב"א ז"ל:
ומאי קודמת לגמרי כדתנן בן קודם לבת ומיהו דקארי לה סבר דהתם הוא דליכא למטעי אבל כל היכא דאיכא למטעי לא תני תנא לשון קדימה סתם אלא לכתחלה. הריטב"א ז"ל:
וכתב תלמיד הרשב"א ז"ל וז"ל כדתנן בן קודם לבת וה"ה דהוה מצי למימר כדתנן במתני' שנייה ויורשיה קודמין דההוא נמי לגמרי משמע אלא דעדיפא ליה לאתויי ההיא דב"ב דאין לטעות בה אבל במתני' איכא למטעי ולומר דקודמין דרישא לאו לגמרי משמע אלא דאנן הוא דמוקמי' לה הכי בגמרא והוה אמינא איידי דתנא רישא קודמין תנא סיפא קודמין וחדא טעמא אית להו מ"ה אייתי הא דבן קודם לבת ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא ומאי קודמת דקתני לגמרי משמע דאפילו תפסה שנייה וליכא נכסים לשלומי ראשונה מפקי' משניה ויהבי' לראשונה דאשכחן קודם דלגמרי היא כדתנן בן קודם לבת דאפילו תפסה בת מפקי' מינה כדאמרן בפרק נערה מוציאין לבנים מן הבנות ע"כ:
איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שניה ותפסה כו' והקשו בתוס' אדרבה אימא איפכא מדלא קתני קדמה שנייה ותפסה מוציאין מידה מכלל דאי קדמה ותפסה אין מוציאין דטפי אית ליה לאשמועינן דמוציאין מהמוחזק ממאי דאשמעינן דאין מוציאין ותירצו דאם איתא דאין מוציאין הוה ליה לפרושי בהדיא כדי שלא נטעה לפרש קודמין לגמרי דומיא דסיפא:
וז"ל הריטב"א ז"ל איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה שנייה ותפסה אין מוציאין וכו' פירוש דמשמע ליה להאי לישנא דכיון דבשום דוכתא אשכחן לשון קדימה בדיעבד כדתנן בן קודם לבת והכא קתני סיפא לשון קדימה בדיעבד דהכי עדיף לן למימר נמי דרישא דומיא דסיפא בדיעבד ודחינן דלעולם אימא לך מה שגבה גבה והתם איידי דבעי למתני סיפא וכו' כלומר דטפי ניחא לן למימר דלישנא דרישא דוקא ותנא בסיפא לישנא דלא דייק אטו רישא ע"כ:
איידי דבעי למתני סיפא פרש"י ז"ל דבעי למתני סיפא שנייה ויורשיה לישנא דקודמין ולא שייך למתני אם קדמה ותפסה אין מוציאין מידה דהא ודאי מוציאין ולא נהירא לי דאדרבא הוה ליה למתני תרווייהו בלישנא דהוצאה ברישא אין מוציאין ובסיפא מוציאין ונ"ל דהכי קאמר איידי דתני סיפא שניה ויורשיה קודמין ולא שייך למתני אם קדמו ותפסו הראשונים מוציאין מידם דלא שייך בהו קדימה שהרי הנכסים בחזקתן כדין היורש הפורע חוב אביו. הרא"ש ז"ל:

תוספות בד"ה ש"מ בע"ח מאוחר כו' אע"ג דהתם במטלטלי איירי לק"מ דשור תם כו' עכ"ל ר"ל דמלישנא דש"מ משמע דאיכא לאסתפוקי ביה ומהכא תפשוט ליה א"נ דאית ביה פלוגתא ומהכא תקשי למאן דלית ליה הכי ובמטלטלין לפי' ר"ח ליכא מאן דפליג ביה דמה שגבה גבה אבל במקרקעי שפיר קאמר ש"מ בע"ח כו' דאית ביה פלוגתא בשלהי פרקין לקמן וק"ל:

בא"ד וכענין זה היה רגיל ר"ת לפרש ש"מ מה שגבה גבה במטלטלי כו' עכ"ל לאו ממש כפירוש ר"ח דלפירוש ר"ח הך דשלהי פרקין והך סוגיא דשמעתא והך דהמניח במקרקעי מוקי לה ולפום הסברא דבעי למימר הכא מה שגבה גבה נ"ל כתירוץ רשב"א דבע"ח מאוחר עדיף מלוקח אבל ר"ת היה רגיל לפרש כענין זה דהיינו לחלק ג"כ בין מטלטלין ובין מקרקעי אבל מוקי הך סוגיא דהכא ודשלהי פרקין ודמניח את הכד דהיינו במטלטלין אבל במקרקעי לכ"ע לא גבה ולא עדיף כלל בע"ח מאוחר מלוקח אלא אדרבה לוקח עדיף במטלטלין מהאי טעמא שכתב דאדעתא דהני מטלטלין נחית ומיהו ק"ק בסוף דבריו שכתב וצ"ל השתא הא דאמר לקמן לכ"ע מה שגבה לא גבה ובערכין כו' הקדש שאני כו' לא הוה צריך לכל זה דודאי למאי דקאמר שמואל לקמן דפליגי בבע"ח מאוחר כו' ע"כ לא מתוקמא אלא במטלטלי אבל למאי דמסיק דלכ"ע לא גבה מתוקמא במקרקע ולא תקשי ההיא דערכין דס"ל במטלטלין דגבה ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ואתיא כר"ט דאמר לעיל מי שמת והניח מלוה או פקדון כו' עכ"ל יש לדקדק דהא לר' טרפון נמי מטנטלי דיתמי לא משתעבדי לכתובה והתם שאני משום דהני מטלטלין לא ברשותייהו קיימי כמו שפרש"י והתוס' שם ומיהו בהא י"ל דהכא נמי איירי בכה"ג שהמטלטלין מונחים ביד האחרים אבל קשה אמאי קאמר הכא דיורשי ראשונה קודמין כו' אמאי לא ינתן לכושל שבהן ובשלמא למאן דמפרש התם לכושל שבהן היינו לכתובת אשה משום חינא הכא דתרוייהו כתובת אשה הן משום חינא נותנין לראשונה אבל למ"ד לכושל שבראיה דהיינו למאוחר בשטרו אמאי קאמר הכא דנותנין לראשונה אדרבה לשניה ה"ל ליתן שהיא המאוחרת ויש ליישב (*) ודו"ק:

תוס' בד"ה ש"מ בעל חוב כו' וה"ה אחת לשניה כו'. נ"ב פירוש בלבד שיקדים האחת לשניה אבל אי קדם ארבעה לראשונה פשיטא שלא יצא ידי ראשונה כדאיתא התם ועיקר הענין לשם שאין קרוי השגת יד פחות מסלע אבל היכא שיצא השגת יד אפילו העשיר אח"כ שוב אינו צריך ליתן ודו"ק ומה שאמר כאן ראשונה או שניה היינו שהעריכו הכהן על הראשונה וכן על השניה וכן פרש"י וק"ל:

דף צא ע"א גמ' רש"א אפילו אם יש שם נכסים כו' כצ"ל:

רש"י נד"ה והא תנא קמא כו' כלום דינר כו' הד"א:

בד"ה ויתומים מבקשים כו' והשאר נחלוק. נ"ב פי' אם יש מותר נחלק ואם אין מותר סוף סוף כתובת בנין דכרין לא נפסיד ודו"ק:

בתד"ה מדקתני וכו' אע"ג דבסיפא וכו'. דא"ל דמקשה דברישא דאיכא למיטעי הו"ל למידק [כמ"ש התוס' ע"ב בד"ה ואי איכא שקלי] דא"כ מאי משני לעולם כו' כדתנן בן קודם לבת אע"כ דליכא למיטעי דמסתמא אית לן למימר דומיא דקודמין דסיפא וכיון דבסיפא דין פשוט דמוציאין ולישנא דקודמין סובלת לפרש כן בסיפא כדתנן כו' אית לן לפרושי רישא דומיא דסיפא וא"כ המקשה מאי דייק מכלל כו' הא ע"כ נסתיים מסיפא דקודמין לגמרי וכמ"ש התוס' בד"ה מדלא קתני כו' וטפי הול"ל אין מוציאין כו' דומיא דסיפא וא"כ ליכא למיטעי ברישא לזה אמרו דגם בסיפא אין פירושו קודמין לגמרי שאין זה במשמעות הלשון לס"ד דמקשה ואף שהדין כן דין אמת דבסיפא אפילו קדמו מפקינן מ"מ נקיט לישנא דלכתחלה משום רישא דדוקא לכתחלה ולזה פריך מכלל כו' ומשני לישנא דקודמין בסיפא דוקא כדתנן בן כו' א"כ ברישא אין למיטעי וק"ל:
בתד"ה ש"מ כו' וכן לכתובת אשה משום חינא. פי' דלפירוש רש"י שתהיה נישאת ברצון לבעל אף שיש לו אשה מקודם אפ"ה חשו חכמים לתקנתם שישא אשה על אשתו ולא תחוש כיון דבקדם ותפסה לא מפקינן. ולפירוש ר"ח [בפירוש משום חינא] שתיכף אחר מות בעלה יהיו לה קופצים בחשבם שעדיין יש לה תקוה שיושג לה כתובה שתקדים ותתפוס וגם הראשונה יהיה לה קופצים וק"ל:

בא"ד מ"ט בע"ח מאוחר כו'. דהול"ל הכל שייך לראשונה שכן משיג ידו באותו פעם ה' סלעים ויצא ידי ערך ראשון אבל לא ידי ערך שני וכשיעשיר אח"כ יהיה חייב לתת אח"כ שהרי לא נתן כלל עדיין:

בא"ד וה"ה אחת לשניי' כו'. דאין בערכין פחות מכסלע. ובהיפוך ד' לראשונה [תחלה] ואחת לשניי' פשיטא דלא יצא ידי ערך כלל (ת):
רבינו חננאל ור"ת שוין בזה לחלק בין מקרקע למטלטלי אבל רחוקין זה מזה הרבה לר"ת אין סברא בשום מקום בגמ' בעולם לומר במקרקע מה שגבה גבה דלא יהא עדיף מלוקח וכקושית התוס' ולא ס"ל סברת נעילת דלת וחינא אבל במטלטלי שפיר יש סברא לומר מה שגבה לא גבה ואף דמלוקח לא טריף לוקח עדיף דאדעתא דמטלטלי נחית וכן מסקנא דבן ננס ורבנן מה שגבה לא גבה במטלטלי דגרע בעל חוב מאוחר מלוקח אבל ליפות כוחו מלוקח אין ה"א בשום פנים וא"כ אי אפשר לומר במקרקע מה שגבה גבה והא דשלהי פירקא דבעי לאוקמי פלוגתייהו דבן ננס וכו' בבעל חוב מאוחר איירי במטלטלי דבקרקע אין ה"א בשום פנים מכח סברא ועלה מסיק לא דכ"ע מה שגבה לא גבה דהיינו בהכרח במטלטלי דבמה שרצה לאוקמי פלוגתא בבעל חוב מאוחר אהא עצמו סיים לא דכ"ע וכו' [בזה מתרץ קושית מהרש"א] וא"כ יהיה המסקנא סותרת לערכין לזה תירץ הקדש שאני או מלוה ע"פ כו' וכן הא דב"ק שור תם כמטלטלי לכך קאמר ש"מ בע"ח כו' מה שגבה לא גבה וכן ש"מ דשמעתין [דבמטלטלי דוקא איכא לספוקי לומר מה שגבה גבה] ואין קושיא מש"מ כל כך אהא דערכין דש"מ ליכא אלא שאילה בעלמא נשמע מזה כן ודוחה מהא ליכא למישמע מניה רק ממסקנא דשלהי פרקין פריך אמסקנא דערכין וכן ר"ח לא מקשה מש"מ דהכא אהא דערכין רק ממסקנא דשלהי פרקין דערכין דמש"מ אין כ"כ קושיא וזה מבואר. ובסוף הקשו אפירוש ר"ת ומיהו ק"ק לאיכא דאמרי כו' דא"ל דלמא אה"נ איכא דאמרי קאי אקרקעי וש"מ לפחות ממקרקעי ומחולקין [ב' לשונות] בפירוש לשון המשנה ומתני' דלא כר' טרפון דא"כ מאי משני לעולם מה שגבה גבה הא לר"ת אין זה ה"א כלל לומר כן במקרקע גם הש"מ דקארי לה מאי קארי לה פשיטא דמה שגבה לא גבה ומאי כוונתו בש"מ כו' כיון שהוא סברא פשוטה:
ואין להקשות אמאי לא הקשו וק"ק לפירוש ר"ח בש"מ הראשון דלמא מתני' במטלטלי דא"ל אה"נ דא"כ מאי משני לא לעולם כו' הא לר"ח אין סברא במטלטלי לומר לא גבה ומאי ש"מ כו' דזה אינו דלר"ח פשיטא ליה לתלמודא דאי אפשר לאוקמי במטלטלי דהא לא משתעבדי מטלטלי דיתמי לכתובה דדחוק לאוקמי כר"ט ואיירי כשהמטלטלין ביד אחרים וכולי האי ואפ"ה קשה על כך כמו שאכתוב בסמוך באי"ה [בויש לראות] וק"ל. ולרבינו חננאל אין ה"א לומר במטלטלי לא גבי דמלוקח נמי לא טריף וכסוגיא דערכין כ"ש בבע"ח דעדיף משום נעילת דלת אבל במקרקעי ה"א מה שגבה גבה משום נעילת דלת ולכן ש"מ דבשמעתין ובב"ק וסוגיא דשלהי פרקין הכל במקרקעי וכתירץ הרשב"ם שבתוספות משום נעילת דלת ולזה הביאו ר"ח בראשונה תוך תירוצם וק"ל:
בכל הדבור קפדי התוס' יותר להקשות מש"מ כו' ולא חשו על הלא לעולם אימא לך שאינו אלא דיחוי בעלמא. תחלת קושית התוס' מש"מ מה שגבה גבה לא ממסקנא דאיכא דאמרי. בר"ח מפרש ש"מ דב"ק דבמקרקעי אף דמסקנא הלא לעולם סותר מסקנא דשלהי פרקין דבמקרקע מה שגבה לא גבה לא חייש על כך כי היכי דלא להוי הש"מ נגד ערכין אף דמסקנא נשאר כערכין אי שור תם כמטלטלי. בר"ת דכתב הא דמתמה תלמודא דמסיק נמי ש"מ מה שגבה לא גבה ולא ממסקנת לשון ראשון הכל משום דש"מ יש בו ממש והלא לעולם דיחוי וכן לעיל ש"מ כותבין שובר וכן הוא האמת כמ"ש התוס':

בא"ד ולי נראה כו' כר"ט כו'. והכא נמי במונח בידי אחרים. ולמ"ד [לכושל היינו] כתובת אשה הכא דבשניהם ישנו משום חינא ובאים יחד לב"ד הראשונה קודמת לשניי' ולמ"ד כושל שבראיה היינו כשישנו קרקעות משועבדים שאין מפסיד בעל חוב מוקדם אבל מתני' מיירי ע"כ בדליכא אלא כדי כתובה אחת וכמ"ש רש"י ולמה תהיה האחרונה נשכר וק"ל:
ויש לראות הא כתב ר"י לעיל (כתובות דף פ"ו) בד"ה אשה כו' דבמטלטלי מתקנת הגאונים ואילך דגובין מהם שני בע"ח שוין דומיא דלוה ולוה ואח"כ קנה א"כ אמאי הראשונה קודמת לשנייה לפי האמת אף דמונח ביד אחרים סוף סוף כיון דליכא שיעבוד הא לא טרפי מלקוחות רק מזמן הגבייה וזמן שניהם בגבייה שוין. ויש ליישב כיון דאין הדין לגבות מיתומים ואילו יהיב נפקד ליתומים לא מצי תבע להו בדינא כמ"ש התוס' לעיל נותנין טפי לראשונה דדוקא המגיע להם מן הדין כלוה ולוה ואח"כ קנה או מטלטלי מתקנת הגאונים ואילך אמרינן דשוין ועיין לעיל בתוס' ובאשר"י:

גמרא מתניתין אטעיתיה. עי' ציוני הגרי"פ. והשמיט עוד לציין עירובין (ב ב):

במשנה ויורשי הראשונה קודמין ליורשי שניה. פשוט דה"ה שקודמין גם להשניה עצמה. ואיידי דתני יורשי הראשונה תנא נמי יורשי שניה. וכדרך דאר"א לקמן בגמרא בסיפא דמתניתין:

רש"י ד"ה נשא ראשונה. או רוצים לחלוק כו'. זהו לפי מה שמתקיף ר"א בגמרא לקמן ומאי קודמין לנחלה קתני:

תד"ה מדקתני. דפשיטא ליה להש"ס דמוציאין מידם. כצ"ל:

תד"ה ש"מ. והא דמתמה עלה הש"ס שמע מינה ודמסיק נמי מה שגבה לא גבה כו'. כ"נ דצ"ל:

תד"ה מדלא. תימה כו'. תירוצם דחוק דמאי דחי איידי כו' הא אדרבה למאי דקס"ד עיקר דיוקו מסיפא הוה והוא עושה מהקושיא תירוץ. ולעד"נ דדיוקו הוה ע"פ מה שאמר רב יוסף לעיל (פא ב) כיון דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג כו' ופסקינן שם כוותיה. וביבמות בכולא מסכתא דתני ולא מתייבמות מוציאין מידו אם ייבם. והיכא דאין מוציאין תני לה בהדיא וכן בד"ט ועי' לקמן (קג):

תד"ה לא שנו כו' וליכא למימר דאשמועינן דטרפה ממשעבדי אע"ג דלית ליה קלא.
ק"ל דמ"מ גם בלא כתובה גובית ממשעבדי בתנאי ב"ד גם מ"ש דע"כ לא גבי ממשעבדי דמוקדם הוא יקשה דל שטרא מהכא הא גובית ממשעבדי בתנאי בית דין ויהיה מוכרח מזה דבכתובה מוקדמת לא טרפו ממשעבדי אף מזמן דנשואין וצ"ע לדינא:

במתני' גר שנתגיירה אשתו עמו כתובתה קיימת שעמ"כ קיימה.
לא ידעתי בלא"ה אמאי לא קם ההתחייבות מעידן דהיה נכרי ואיך מצינו דנכרי א"י לשעבד עצמו:

גמרא מדקתני הראשונה קודמת לשניה כו' מכלל דאי קדם שניה ותפסה לא מפקינן מינה.
וא"ת הא בסיפא נמי קתני קודמים אף דאי תפסו יורשי ראשונה מפקינן מינה י"ל דבסיפא קתני שניי' קודמת לאורויי דמקדם הוא דקדמי הא איכא שקלי הראשונה, דא' בחייו וא' במותו יש לה כב"ד וכדדייק בסמוך, ואם היה קתני והראשונה לית לה היה ס"ד דאף באיכא לא שקלי משא"כ ברישא שפיר דייקינן דלתני שניה אין לה דזהו פשיטא דאם איכא שקלי גם הם, ובתוס' נדחקו בזה:

תד"ה ש"מ וכעין זה היה רגיל ר"ת לפרש ש"מ מה שגבה גבה ממטלטלין.
ק"ל דלפ"ז מאי פרכי' בב"ק ש"מ וכו' הא התם אף דהוי מטלטלי מ"מ כיון דיכול הניזק לגבותה מלקוחות אית לה קלא שפיר יכול לטרוף מב"ח מאוחר דלא עדיף מלוקח כמו במקרקעי דלכ"ע מה שגבה ל"ג מה"ט דלא עדיף מלוקח וכקושית תוס', וצע"ג.
תו קשה לי לשיטות הפוסקים דמע"פ מוקדם ומבש"ט מאוחר מבש"ט קודם דמבש"ט הוי משועבדים לגבי המלוה ע"פ א"כ מאי פרכי' אלא חב עד שלא הזיק הא בע"ח קדים הא אף בשטר אין לו שיעבוד על השור דהוא מטלטלין והוי כמע"פ והניזק דשעבודו על השור לגבות ממשעבדי הוא כמלוה בשטר מאוחר:

מי שהיה נשוי פרק עשירי

משנה מי שהיה נשוי ב' נשים ומת הראשונה קודמת לשניה יורשי הראשונה קודמים ליורשי שניה. ואיכא למידק דטפי הוה ליה למתני דיורשי הראשונה קודמים לשניה עצמה מדקתני סיפא שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה ועוד דאמאי פלגינהו לתרי בבי והו"מ למתני בבא א' הראשונה ויורשיה קודמים לשניה ויורשיה ויותר מזה קשיא לי בסוגית הגמרא פרק כל הנשבעין דף מ"ו ע"א הובא בשמעתין בלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל דמקשינן אדרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו מסיפא דמתניתין דקתני שניה ויורשיה קודמים ליורשי ראשונה ומוקמינן לה כשנשבעה ומתה ובזה הלשון הביאו הרי"ף ז"ל דכל שלא נשבעה אין יורשי שניה נוטלין כלום וא"כ אמאי לא דייקינן הכי ארישא דמתניתין דהיינו מציעתא דקתני יורשי הראשונה קודמים ליורשי שניה וצריכין נמי לאוקמי כשנשבעה הראשונה ומתה דאל"כ אין קודמין. ומתון כך היה נ"ל לכאורה להביא סיוע לשיטת בעל העיטור שהביא הטור בא"ע סי' קי"ב דאף שלא נשבעה אפ"ה שקלי יורשין בתורת בנין דיכרין וסובר דלענין תקנת בנין דיכרין אין צורך לשבועה אלא שהטור כתב עליו ולא נהירא וכן תמהו עליו קדמאי ובתראי וביחוד בספר נתיבות המשפט דף ר"פ כתב עליו שהוא נגד סוגיא דפרק כל הנשבעין דמוקמינן דוקא כשנשבעה ומתה ע"ש. ולמאי דפרישית אדרבא לא מיבעיא דליכא תיובתא להאי סוגיא לבעל העיטור מסוגית הש"ס ולשון הרי"ף ז"ל אלא אדרבא סייעתא איכא דמדלא דייקינן הכי אבבא דמציעתא ע"כ היינו משום דהתם אפילו בלא שבועה נמי יורשי הראשונה קודמין בתורת בנין דיכרין כמו שאבאר דאפילו למ"ד ירתון תנן היינו לענין דלא טרפי ממשעבדי דהיינו מלקוחות כבע"ח גמור משא"כ לענין היכא דתרוייהו אתו בתורת בנין דיכרין לעולם דשייך בהו דין קדימה כדאשכחן דגובה בכתובת בנין דיכרין ממתנת שכ"מ אע"ג דכיורשין שווינהו רבנן ועדיפי מיורשין שהן קודמין ליורשין ואפ"ה כב"ד עדיפי ממתנת שכ"מ כ"ש דעדיפי משאר יורשים ואפילו משאר כב"ד כיון דאיקרו בני חורין ושייך בהו קדימה וה"נ אשכחן במתנת שכ"מ גריד' אע"ג דכירושה שוויו' רבנן אפ"ה שייך בהו קדימה כדאיתא בהניזקין הובא בש"ע וטור בשם הרמ"ה ז"ל וא"כ א"ש דיורשי הראשונה קודמין משא"כ בבבא דסיפא דקתני יורשי שניה קודמין ליורשי ראשונה ע"כ צריך לאוקמי כשנשבעה ומתה דאל"כ לא שייך לומר דיורשי שניה קודמין דהא בתורת בנין דיכרין אדרבא יורשי ראשונה קודמין אע"כ דמה שהם קודמין היינו משום שרוצין לגבות בתורת חוב אמן ממש דבהא ודאי קודמין דמיקרי משעבדי לגבי ראשונה ובנין דיכרין לא טרפי ממשעבדי וא"כ דבתורת חוב שקלי שפיר מסיק הש"ס והרי"ף דלא מצי למישקל בני שניה קודמין ליורשי ראשונה אא"כ שנשבעת על כתובתה וא"כ הוי סייעתא טובא לשיטת בעל העיטור. אלא דאפילו לפי שיטת רוב הפוסקים החולקים על בעל העיטור נמי מצינן לפ' מציעתא דמתניתין לענין כתובת ב"ד ואיירי שמתו שתי הנשים בחייו ואין כאן אלא היורשין דהכי משמע ריהטא דלישנא דמתניתין שלא הזכיר במציעתא ממיתת הנשים אחר בעליהן כדקתני סיפא וא"כ שפיר קאמר דיורשי ראשונה קודמין ליורשי שנייה לענין כתובת ב"ד כדפרישית דלא מיקרי משעבדי אלא בני חורין. ואי תיקשי לכל הפירושים היאך מצי איירי מציעתא כלל לענין כתובת ב"ד דקודמין לשניה הא ליכא מותר דינר על שתי הכתובות ואנן מותר דינר בעינן כדקתני אידך מתניתין דלקמן מצינן למימר דהכא איירי שאין כאן קרקע אלא כדי כתובה הראשונה אבל מטלטלין איכא טובא אלא שאין יורשי השניה יכולין ליטול כב"ד דהא לא גביא ממטלטלין משא"כ יורשי ראשונה שהן מוקדמין נוטלין הקרקע דהאיכא מותר דינר על הראשונה דהא קי"ל כת"ק דאידך מתניתין דמטלטלין הוי שיור דלא מיעקרא נחלה דאורייתא משא"כ באידך מתניתין דלקמן דאיירי שיש כאן קרקע כדי שתי הכתובות כדקתני אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כו' משמע שיש כאן קרקע כדי שיעור שתיהן אלא דאפ"ה כיון שאין כאן מותר דינר מטלטלין א"כ אם יטלו שניהן הקרקעות כדינן בתורת כב"ד תו לא מיקיימא נחלה דאורייתא מש"ה לא תקנו בכה"ג כלל ואפילו יורשי הראשונה נמי הפסידו זכותן אבל הכא במשנתינו שאין כאן קרקע כלל אלא כדי הראשונה שהן מוקדמין וא"כ תו לא שייכי בני השניה בתורת כב"ד כמו בא' בחייו וא' במותו להחולקים על בעל העיטור או במוחלת כתובתה לבעלה אליבא דכ"ע דלא אמרינן שיפסידו בני הראשונה בכך כיון דלא חיישינן לאינצויי בכה"ג ומיקיימה שפיר נחלה דאורייתא במטלטלין כן נראה לי נכון ליישב סוגיא דשבועות ולשון הרי"ף ז"ל וממילא רווחא שמעתין בדיוקא דמתניתין דקתני יורשי ראשונה קודמין ליורשי שנייה וכדפרישית כך היה נראה בעיני לכאורה אלא לפי שלא מצאתי לשום מפרש שיפרש מציעתא דמתניתין לענין כב"ד אלא הא דקתני יורשי הראשונה קודמין ליורשי שנייה היינו שמתו שתיהן לאחר מותו ונוטלין בתורת חוב אמן ממש דוקא ומכלל דבריהם למדנו דפשיטא להו דלא שייך קדימה כלל לענין כב"ד משום דירתון תנן והו"ל כי יורשים ממש דלית בהו קדימה כלל והא דקדמי למתנת שכ"מ היינו משום דכב"ד חל בשעת מיתה ממש משא"כ מתנת שכ"מ אינו חל אלא לאחר גמר מיתה כדאיתא בח"מ סי' רנ"ג וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מסוגיא דשבועות ומלשון הרי"ף ז"ל ומדיוקא דמתניתין מיהו לענין סוגיא דשבועות אכתי מצינן למימר דלא פסיקא ליה לתלמודא לאקשויי מבבא דמציעתא כיון דאיכא למידחי מיהא דאיירי לענין כב"ד דהא בלא"ה איכא למ"ד יסבון תנן ופלוגתא דתנאי היא בפ' יש נוחלין וטרפי אפילו ממשעבדי וא"כ שפיר יורשי ראשונה קודמין ומש"ה מקשה מסיפא ולבתר דמוקי לה כשנשבעה ומתה ה"ה דמציעתא נמי בהכי איירי דוקא למ"ד דירתון תנן דהכי קי"ל אלא דאכתי לשון הרי"ף ז"ל קשה אמאי מייתי הא מילתא דכשנשבעה ומתה איירי לענין סיפא דיורשי השניה קודמין ולא כתב כן נמי אבבא דמציעתא דיורשי הראשונה קודמין דוקא כשנשבעה ומתה ואפשר דלישנא דגמרא דפרק כל הנשבעין נקיט הרי"ף ז"ל וה"ה למציעתא ודוחק ועדיין צ"ע:

מיהו בענין דיוקא דלישנא דמתניתין נראה עוד דודאי אם נאמר דקי"ל כלישנא קמא דבסמוך דבע"ח מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה והיינו אם נפרש כמסקנת התוס' דאיירי לענין מטלטלין וכמו שאבאר א"כ א"ש דהא דלא קתני מציעתא יורשי ראשונה קודמין לשנייה היינו משום דניחא ליה למיתני קודמין ליורשי שניה למידק מיניה דוקא קודמין אבל אי תפסי אפילו יורשי. שניה אע"ג דהו"ל תפיסה לאחר מיתה מהני משא"כ אי הוי תני קודמין לשניה לא הוי דייקינן אלא אי קדמה השניה ותפסה מחיים לא מפקינן מינה משא"כ תפיסה דלאחר מיתה אפשר דלא מהני מש"ה קתני לגבי יורשי שניה דלא שייך בהן תפיסה מחיים אלא לאחר מיתה ואפ"ה מהני כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך ודוק היטב:

קונטרס אחרון
משנה מי שהיה נשוי כו' יורשי ראשונה קודמין ליורשי השנייה. וכתבתי דמדלא קתני יורשי הראשונה קודמין אף לשנייה עצמה יש להביא ראיה לפסק העיטור שהביא הטור א"ע סי' קי"ג דאף שלא נשבעת על כתובתה שקלי בניה כתובת בנין דיכרין וכתב בספר נתיבות המשפט שהוא נגד סוגיא ערוכה דפרק כל הנשבעין ולמאי דפרישית אדרבא סוגיא דפרק כל הנשבעין מסייע ליה ונתיישב ג"כ לשון הרי"ף ז"ל ואף ע"ג דראיה גמורה ליכא אפ"ה תיובתא נמי ליכא:

גמרא מדקתני הראשונה כו' ולא קתני כו' ונראה דדייק הכי משום דפשיטא ליה דמשנה שאינה צריכה היא דאטו לא ידעינן דכתובה גביא אפילו ממשעבדי כ"ש דקודמת לשניה אע"כ דאתא לאשמעינן דאפילו בדיעבד לא מהני דלא תימא כסברת הרשב"ם או כשיטת ר"ת וא"כ הו"ל למיתני בהדיא אע"כ דלקושטא דמילתא אתא לאשמעינן דדוקא לכתחילה קודמת ולא בדיעבד אם תפסה והשתא א"ש נמי הא דקאמר איכא דאמרי מדלא קתני אם קדמה והיינו נמי כיון דמתניתין לגופא לא איצטריך אלא לדיוקא א"כ ממילא משמע דדיוקא להאי גיסא דאי לאידך גיסא הו"ל למיתני בהדיא דלשון קודמין משמע טפי להאי גיסא וללישנא קמא איפכא ובזה נתיישב מה שדקדקו התוספות בד"ה מדקתני:

תוספות בד"ה ש"מ דבע"ח מאוחר כו' תימא מאי סברא היא זו כו' ותירץ רשב"ם דב"ח מאוחר עדיף מלוקח כו' עכ"ל. למאי דמפ' הרשב"ם ז"ל דאיירי במקרקעי הא דאמרינן בשמעתין דאי קדמה ותפסה היינו שהגבוה הב"ד קודם שידעו מכתובה הראשונה או שהגבוה היורשין דאל"כ לא שייך תפיסה במקרקעי אפילו היא מוחזקת בה כמו שכתב הרא"ש ז"ל בפרק הכותב בשם רבינו יונה ז"ל לענין דאקני בלוה ולוה דמה שגבה מעצמו לא מיקרי תפס אע"ג דהתם מהני תפיסה בב"ד. והואיל ואתא לידן ענין דאקני יש לדקדק אמאי לא מוקמינן לשקלא וטריא דשמעתין ולדיוקא דמתניתין נמי לענין דאקני דאם קדמה השניה ותפסה בב"ד לא מפקינן ובשלמא לפירוש הרשב"ם ז"ל א"ש דניחא ליה לאוקמי בפשיטות אפילו בסתם קרקעות שהיו לו בשעת הלואה אלא לפירוש ר"ת שרצה לדחוק ולאוקמי מתניתין ושקלא וטריא דשמעתין במטלטלין ומוקי למתניתין כר"מ או כרבי טרפון ואמאי לא מוקי לה ככ"ע ולענין דאקני ואי משום דקשיא ליה לישנא דמתניתין דקתני ראשונה קודמת לשניה ואי בדאקני אפי' לכתחלה קי"ל דיחלוקו א"כ למאי דבעי ר"ת לאוקמי במטלטלין נמי תיקשי ליה בכה"ג אמאי קתני הראשונה קודמת הא קי"ל דבמטלטלין אין בהן דין קדימה ויחלוקו אע"כ כמו שמפרש בחידושי מהר"י מטראני בזה דודאי עיקר דינא דמתניתין דקודמת היינו במקרקעי אלא דמדיוקא דלא קתני והשניה אין לה מפרש ר"ת דהיינו משום דזימנין דיש לה כגון במטלטלין ותפסה ואם כן בכה"ג הוי מצי לאוקמי נמי עיקר דינא דמתני' בקרקעות שהיה לו קודם נישואין ודיוקא דמתני' ושקלא וטריא דשמעתין היינו לענין דאקני מה שקנה אח"כ והנראה מזה דלפי' ר"ת צריך לפרש דיוקא דמתניתין דומיא דעיקר דינא ודלא כפירוש מהר"י מטראני אלא שסובר ר"ת דבמטלטלין לכתחילה נמי יהבינן למוקדם והא דקי"ל אין קדימה במטלטלין היינו לענין קדם ותפס וזהו כשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הב"י סימן ק"ד בח"מ וכמשמעות לשון הש"ע תחלת סימן הנ"ל ועיין שם בסמ"ע באריכות שתמה על סברא זו וצ"ע ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בא"ד ובענין זה היה רגיל ר"ת לפרש. עיין במהרש"א מיהו בעיקר לשונו של רבינו תם משמע לכאורה דמה שכתב דלכל הפחות במטלטלין אית לן לאוקמי היינו דמיתוקמא דיוקא דמתניתין לכל הפחות במטלטלין אבל עיקר דינא דמתניתין הוא מיתוקם שפיר במקרקעי וכדפרישית בסמוך בשם מהר"י טראני אלא דאפילו הכי איכא למידק דר"ת סובר דבמטלטלין לא שייך כלל האי דינא דיחלוקו אלא דאי לא תפיס חד מינייהו נותנין להמוקדם וכשיטת הרמב"ן ז"ל ולשון הש"ע שכתבתי בסמוך דאל"כ מאי מדייק הכא בגמרא מדלא קתני והשניה אין לה ש"מ בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה דלעולם מה שגבה לא גבה דלא מהני תפיסה אלא דאפ"ה לא מצי למיתני והשניה אין לה דהא נוטלת מיהו חציה במטלטלין אע"כ דלית ליה לר"ת דין חלוקה במטלטלין אלא היכא שזמן שניהם שוה דאפי' בקרקעות חולקין וכן בלוה ולוה וקנה אבל במטלטלין שהיו לו בשעת הלואה נותנין למוקדם תחלה אלא הא דקי"ל אין דין קדימה במטלטלין היינו לענין אם תפסה שניה דלא מפקינן מינה וכן מוכח מדבריו דבעי לאוקמי סוגיא דבן ננס ורבנן לקמן נמי במטלטלין ואס"ד דשייך דין חלוקה במטלטלין א"כ לרבנן דבן ננס נהי דס"ל מה שגבה לא גבה אכתי צריכה לישבע כדי שלא תפסיד הראשונה חצי המטלטלין אע"כ למ"ד מה שגבה לא גבה אפילו לכתחלה נמי יהבינן כולהו להמוקדם בדליכא קרקע וא"כ ממילא דאפילו למ"ד מה שגבה גבה נמי הכי ס"ל דלענין דינא דלא תפסה הא לא אשכחן דפליגי ועוד דאי ס"ד דפליגי למה לי לאוקמי פלוגתייהו בקדם וגבה הו"ל למימר דלכ"ע לא מהני תפיסתה דהו"ל תפיסה בטעות אלא דפליגי בעיקר דינא דמטלטלין דלרבנן אית לה דין קדימה ויהבינן למוקדם לחוד ולבן ננס יחלוקו ומש"ה צריכה לישבע אלא על כרחך דלית ליה לר"ת דין חלוקה במטלטלין כנ"ל לכאורה מפירושו ובלא"ה נראה כן לפמ"ש כמה פעמים במכילתין בשם ר"ת בבכורות דף נ"ב שסובר דתקנת הגאונים דאורייתא וכתבתי משום דס"ל שיעבודא דאורייתא ועיקר שעבודא דאורייתא במטלטלין כתיב יוציא אליך העבוט כדאיתא בס"פ גט פשוט ע"ש ברשב"ם ובלשון התוספות דעכ"פ מיניה לכ"ע אמרו וא"כ ה"נ כיון דמיניה טריף ממילא דלמוקדם יהבינן דהא חל שיעבודה מעיקרא ופסידא דלקוחות לא שייך הכא והיינו נמי טעמא דהרמב"ן ז"ל וטעם החולקין נראה דקיימי בשיטת ר"י שכתב לעיל דף פ"ו בד"ה לאשה דכל היכא דלא טריף מלקוחות הו"ל כאילו דינן שוה ועיין מ"ש שם ועדיין צ"ע ודו"ק ומה שדקדק מהרש"א ז"ל בדבריהם במה שכתבו וצריכא למימר השתא דהא דאמר לקמן לכ"ע מה שגבה לא גבה ובערכין כו' וכתב דבלא"ה לא קשה מידי דהא לאידך אוקימתא דאמרינן לכ"ע מה שגבה לא גבה איירי מתני' דלקמן שפיר במקרקעי ודאי שכדבריו כן הוא דהא מוקי פלוגתייהו בשמא תכסיף והיינו במקרקעי אלא דאפ"ה מדאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דכ"ע מה שגבה לא גבה היינו לענין דינא דמטלטלין לאפוקי ממאי דאמר שמואל דפליגי במטלטלין קאמר איהו דלא פליגי שכך הסוגיא בגמרא וק"ל:

קונטרס אחרון
תוס' בד"ה ש"מ בע"ח מאוחר כו' ובענין זה היה רגיל ר"ת לפרש כו'. וכתבתי בפנים דמשמע להדיא דר"ת ז"ל סובר דהא דקי"ל אין קדימה במטלטלין היינו דוקא לענין אם קדם המאוחר וגבה אין מוציאין ממנו משא"כ לכתחלה נותנין למוקדם תחלה וכדמשמע מפשט לשון הש"ע ח"מ סי' ק"ד והוא שיטת הרמב"ן ז"ל ועיין בפנים שכתבתי מילתא בטעמא דר"ת לשיטתו שכתבו התוס' בשמו במס' בכורות דף נ"ב דתקנת הגאונים דאורייתא ונ"ל בטעם דברי ר"ת דמדאורייתא אין לחלק כלל בין מטלטלי למקרקע דהא עיקר שיעבוד דאורייתא ילפינן מיוציא אליך העבוט דכתיב במטלטלין ובזה נתיישב היטב מה שהקשו בתוס' ס"פ גט פשוט וכתבו דלא ידע רבי מאי קאמר ולמאי דפרישית בפנים א"ש עיין עליו אף שקצרתי כאן ובמקום אחר הארכתי יותר וכמדומה לי שכן עולה ג"כ מלשון חידושי הרשב"א ז"ל מה שנדפס מקרוב בשילהי מס' קידושין ע"ש. אלא שהלשון מגומגם וכן מבואר להדיא ג"כ בלשון הראב"ן ז"ל בפשיטות ואף דמ"מ הקשה הסמ"ע שם שפיר בריש סי' ק"ד מלשון הש"ע דנראה דלא נחית להכי מרן הב"י מ"מ במה שכתב הסמ"ע בפשיטות והדרכי משה שכל הפוסקים חולקין על הרמב"ן ז"ל ואיהו גופא לאו להלכה אמר הרי לפנינו דאדרבא הרבה מגדולי הקדמונים קיימי בהך שיטה וכמדומה לי שלא ראיתי בכל גדולי הקדמונים מי שכתב בהדיא להיפך זולת ממה שנראה לי מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהל' אישות שהבאתי לעיל בק"א בסי' רט"ו שכתב והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלין אף שגם זה אינו מוכרח כ"כ דאפשר דמיתמי דוקא איירי אבל מיניה דידיה שייך דין קדימה לכתחלה אלא דמל' ר"י שהבאתי בסי' הנ"ל מבואר להדיא דאין דין קדימה אף לכתחלה היכא דלא טרפינן מלקוחות דהו"ל כאין בו זמן וכמ"ש בזה שם סי' רט"ו ולענ"ד הוי ספיקא דדינא ועדיין צריך תלמוד ובאמת לא ראיתי בשום מחבר אף מהאחרונים שהרגיש בלשון התוספות דבכורות שכתבו דתקנת הגאונים דאורייתא ובר מן דין הרי הבאתי בפנים כאן בשמעתין כמה הוכחות שכן הוא שיטת ר"ת ז"ל ודו"ק:

בא"ד ולי נראה כתירוצו הראשון כו' ואתיא כרבי טרפון כו' עכ"ל. ועיין במהרש"א שהקשה דא"כ לכתחלה יהבינן למאוחר ולענ"ד לא קשה מידי לא מיבעיא לפירוש הר"י מטראני שכתבתי דעיקר דינא דמתניתין היינו במקרקעי אלא דיוקא איירי במטלטלין וא"כ שפיר קאמרי דמיתוקמא כרבי טרפון דהא מסיק רבי טרפון התם בסיפא דכל היכא שתפסו מרשות הרבים או מסימטא כל הקודם זכה וא"כ מש"ה לא קתני והשניה אין לה היינו דאי קדמה ותפסה אפילו לאחר מיתה מהני ונהי שהתוס' הביאו רישא דמילתא דר"ט אפ"ה אסיפא סמכו דלענין היכא שמונח ביד אחר ולא תפסה לא פשיטא להו לאוקמי דהא איכא למ"ד דכושל היינו כתובת אשה א"כ למוקדמת יהבינן כדפרישית בסמוך בשיטה זו אלא דאפילו לאידך פירושא שכתבתי דעיקר מתניתין נמי רוצה ר"ת לאוקמי במטלטלין דומיא דדיוקא אפ"ה לא ידענא מאי קשיא ליה למהרש"א ז"ל דהא בפשיטות מצינן למימר דלמאי דבעי למידק ממתניתין דבע"ח מאוחר מה שגבה גבה ע"כ ס"ל כמ"ד לכתובת אשה קרי רבי טרפון כושל ואידך מ"ד דס"ל דכושל היינו מאוחר ס"ל כמ"ד מה שגבה לא גבה ומוקי מתניתין שפיר ככ"ע כן נ"ל. ומה שהוצרכו התוס' לאוקמי כר' טרפון ולכאורה אפילו כרבי עקיבא מצי לאוקמי ואפ"ה מיתוקמא שפיר דיוקא דמתניתין לענין מטלטלין שתפשה מחיים דמודה ר"ע כדאיתא בפרק הכותב שם אלא דאפשר דר"ת והתוס' דהכא לשיטתייהו שכתבו לעיל דלענין כתובה לר"ע לא מהני תפיסה מחיים מה שאין כן לשיטת רבינו חננאל שם שפיר מצינן לאוקמי דיוקא דשניה יש לה לענין תפיסה מחיים ודו"ק:

בא"ד מיהו קצת קשה לאיכא דאמרי כו' דלמא מתניתין במקרקעי כו' עכ"ל. ולפי מה שכתבתי בלשון הגמרא דהא דדייק בלישנא דמתני' מדלא קתני לשני הלשונות היינו משום דמשמע ליה דפשטא דמתני' משנה שאינה צריכה היא ועל כן משמע ליה דלדיוקא אתא אם כן אתי שפיר ולפי המסקנא דמסיק איידי ואם כן הכי נמי קאמר דמתניתין לאו לדיוקא אתא אלא איידי דתנא כן נראה לי וק"ל:

תוס' ד"ה לא שנא וכו' וא"ת אם כן מאי קמ"ל וכו'. נראה הא דפשיטא להו כ"כ דעכ"פ אית לה כתובה הוא דאמרינן גבי קטנה שהגדילה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומכוין לשם קידושין כדאיתא לעיל דף ע"ג וכן איתא שם בקטן שקידש אם כן ממילא יש לה כתובה ג"כ מתקנת חז"ל כדאיתא במתניתין דף נ"א לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ונהי דעתה בעולה על כל פנים פשיטא דיש לה ק'. אך לפמ"ש הר"ן לעיל דף ע"ג דכיון דביאה אירוסין עושה וארוסה לית לה כתוב דלא איפשטא לעיל דף פ"ט א"כ יש לומר דאף דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות מכל מקום הוא מכוין לשם קידושין ואירוסין לבד ואפילו בא עליה כמה פעמים באירוסין לא ה"ל ב"ז אף דאין לה כתובה דלא תקנו אלא בנשואין א"כ אין זה פשיטא אלא דהתוס' לשיטתייהו אזלי דכתבו לעיל דף מ"ג דנפש מדברי ר"ה ור"א דארוס' יש לה כתובה מתנאי בית דין שפיר הקשו ובזה מתורץ קושית הל"מ שהקשה על הרמב"ם דכתב בגר דאין לה אלא ק' דקשה עליו קושית התוס' דא"כ מאי קמ"ל מתניתין ותו דלישנא דר"ה ק' מאתים משמע דיש לה ר' אפילו בגרה ולפמ"ש א"ש דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דפסק דביאה אירוסין עושה כדאיתא באה"ע סימן ל"ג ס"א ופסק ג"כ דארוסה אין לה כתובה כדאיתא באה"ע סימן נ"ה סעיף וי"ו ושפיר הוצרכה מתניתין לאשמעינן דיש לה מנה ומלשון ר"ה נמי אין ראיה דר"ה לשיטתיה דס"ל דארוסה יש לה כתובה כמ"ש התוס' דף מ"ג כנ"ל שפיר הוכיח ממתניתין דע"כ קמ"ל דיש לה מאתים אבל למאי דקי"ל כסוגיא דלעיל דף פ"ט דאין לה כתובה לא מוכח כנ"ל וק"ל ויתר דברי הרמב"ם מבואר בקונטרס אחרון סימן ס"ז:

נשלם פרק תשיעי בעזר צור משפיעי. מקור מי נובעי. ואחלה פני יוצרי. אליך תוחלתי וסברי. כי אתה תאיר נרי. בפרק עשירי.

מי שהיה נשוי פרק עשירי

מתניתין מי שהיה נשוי וכו'. יורשי הראשונה וכו'. בספר פני יהושע דיקדק דה"ל למימר רבותא דיורשי ראשונה קודמים לשניה עצמה. ולענ"ד יותר קשה דכולא האי בבא מייתרא. דמה לי אינהו או יורשיהן. ותו יש לדקדק דלמאי דמוקי בס"פ כל הנשבעים סיפא דמתניתין שניה ויורשים קודמים וכו'. כגון שנשבעה ומתה דאל"ה אין אדם מוריש שבועה לבניו א"כ ע"כ צ"ל הכא שנשבעו שניהן. דאם לא נשבעה שניה פשיטא דאין להם כלל. יש לדקדק דלמה באמת נשבעה שניה בחנם כיון דאין לה מקום לגבות מדקתני ראשונה קודמת משמע שאין כאן נכסים רק כדי כתובה אחת ואפילו אם יש מותר קצת על כתובה ראשונה אין להשניה לישבע רק כפי מה שנוטלת. דלמה תשבע בחנם על מה שאין לה לגבות. וכיון דלא נשבעה שניה ממילא דאינה יכולה להוריש שבועה לבנים וא"כ מילתא דפשיטא הוא דהא יורשי שניה אינם נוטלים אלא כפי מה שנשבעה. ודוחק לומר שנשבעה ואח"כ נשתדפו או הוזלו הנכסים. ונלענ"ד דלפי משמעות סיפא דמתניתין דיורשי שתיהן היינו בני' של זו ושל זו מן אותו הבעל עצמו. יש לומר דהא גופא קמ"ל דלא נימא כיון דהנכסים בחזקת היורשים ה"ל יורשי שניה בחלק ירושתם כקדמו וגבו. ואין יכולים יורשי ראשונה להוציא מידם וקמ"ל דלא מהני תפיסה בבע"ח מאוחר או דקמ"ל דלא הוי כתפיסה ואפילו אי נימא בע"ח מאוחר שקדם וגבה גבה. ולפ"ז עיקר רבותא הוא דוקא ביורשים שני' ובזה מתורץ נמי דאע"ג דלא נשבעת שניה מ"מ ה"א דמועיל תפיסתה אפילו לרב ושמואל דקי"ל כוותיה דאין אדם מוריש שבועה לבניו. מ"מ הא אמרינן בשבועות שם דהבו דלא לוסיף עלה. דלא אמרו אלא בשבועת הבא לגבות מנכסי יתומים אבל הבא לטרוף מנכסים משועבדים אפילו יורשי מלוה טורפים בשבועת שלא פקדנו א"כ יכולים היורשי שניה לומר ליורשי ראשונה אם אתם באתם מצד ירושה הרי גם אנו באים מצד ירושה. ואם אתם באים מצד כתובת אמכם לגבות מחלקינו גם אנו באים בכתובת אמנו נגד כתובת אמכם. ואף שבני הראשונה באים בכח חוב כתובת אמם להשביע אותם. כדקי"ל דבע"ח נגד בע"ח חבירו ה"ל כבא לטרוף ממשעבדי מ"מ בזה לא תקינו אין אדם מוריש שבועה לבניו דלא תיקנו אלא מיתומים וא"כ נשבע שבועה שלא פקדנו. וע"כ אתם צריכים לבא בטענת ירושה א"כ למה תטלו יותר ממנו הלא גם אנו יורשים כמותכם ולא עדיפי יורשי ראשונה מהראשונה עצמה אם היתה באה לגבות מחלק יורשי שניה היו יכולים לומר אנחנו בע"ח מאוחר וקדמנו וגבינו אף דלא נשבעה אמנו מ"מ בזה לא שייך אין אדם מוריש שבועה לבניו כנ"ל ושפיר הוצרך לאשמעינן דיורשי ראשונה קודמים. (ולפ"ז נראה דנ"מ לדינא היכא דמת לוה בחיי מלוה אפ"ה יכול לטרוף ממשעבדי כדאיתא בח"מ סימן ק"ח סי"א ע"ש וכן אם יש שני מלווים ואחד מהן שמת לוה בחיי מלוה והוא מוקדם הוא גובה דיכול לומר דלגבי בע"ח לא תקינו אלא דיש לומר דיכול לומר אי שתקת ואי לא אגבה חובי ולא תוכל לגבות מיורשים מ"מ נראה דחוזר חלילה כשהב"ח יוציא מיתומים אז היורשים שמת לוה בחיי מלוה הקודמים יוציאו ממנו בשבועה שלא פקדנו והיורשים של הלוה יוציאו מהם. ולפי מאי דאמרינן בסוף פרקין דמוקמינן בידא דלוקח דאית ליה פסידא ה"נ יחלוקו הבע"ח וצ"ע לדינא) ודוק:

ולפי זה נראה לפענ"ד דנכונים הם דברי בעל נתיבות משפט שהביא סייעתא לדברי הראשונים שהסכימו במתה אחר בעלה ולא נשבעה דאין יורשים נוטלים בתורת כתובת בנין דכרין דלא כהעיטור מדמקשה בשבועות על רב ושמואל ממתניתין דקתני שניה ויורש"י קודמים ומאי מקשה דילמא נוטלים משום כתובת בנין דיכרין ותמה עליו בספ"י דאם כן יורשי ראשונה קודמים ועכ"פ למה יהיו קודמים בתורת כתובת בנין דכרין מיורשי ראשונה. ובאמת הוא פלאי לכאורה אבל כי דייקינן היטב דבריו נכונים דשפיר הוי מצי לשנוי דיכולים יורשים שניה לטעון נגד יורשי ראשונה באיזה טענה באתם לזכות בנכסים אי מטעם ירושת אבינו א"כ אנו באים בתורת כב"ד דניגבת מירושה (ומיירי שיש שם מותר דינר מטלטלי כדמוקי לקמן) ואם אתם באים בתורת כתובת בנין דיכרין של אמכם אנו באים בתורת חוב אמנו שמתה אחר אבינו אף שלא נשבעה הא בזה לא תיקנו אין אדם מוריש שבועה לבניו דאינה אלא בשבועה הבא לגבות מנכסי יתומים וכיון דאתם אין לכם זכיה מצד ירושה אלא מצד כתובת בנין דכרין לא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו ונוטלים בשבועת שלא פקדנו אלא ודאי מוכח דלא תיקנו בזה לבני שניה כתובת בנין דיכרין כיון שמתה אחר בעלה וע"כ צריכים לבא מכח חוב בכתובה שפיר מקשה דאיך יכולים לגבות מיורשי ראשונה דהא מצד ירושת אביהם אין אדם מוריש שבועה לבניו. ודוק:

ואפשר ליישב ע"פ זה מה שהקשו המפרשים דלא מקשה בשבועה שם מרישא דמתניתין דיורשי הראשונה קודמים ליורשי שניה ואמאי הא אין אדם מוריש שבועה לבניו ולפמ"ש יש לומר דמרישא ה"מ למידחי דמשכחת בבא לגבות מנכסים משועבדים דלא שייך בהא אין אדם מוריש שבועה לבניו כנ"ל אבל בסיפא א"א לומר כן דהא יורשי ראשונה באים לגבות כתובת בנין דיכרין דלא טרפא ממשעבדי כדדייק לקמן מהך סיפא ודו"ק:

ואין להקשות לפמ"ש דהא דאין אדם מוריש שבועה לבניו אינו אלא נגד שבועת היורשים כשבאים בתורת ירושה א"כ מ"ש הרמב"ם בפי"ט מהלכות אישות במתה אחת בחייו ואחת במותו ולא נשבעה בני הראשונה נוטלים כתובת בנין דיכרין והמותר יחלוקו וכן אם מתו שתיהן לאחר מותו ואחת נשבעה אפילו היא השניה יורשים גובים כתובתה והמותר יחלוקו א"כ לפמ"ש קשה ברישא למה לא יבואו יורשי שניה שמתה לאחר מותו ויגבו מחמת חוב כתובת אמם מבני הראשונה מה שגבו בתורת כתובת בנין דיכרין. דלענין זה לא שייך לומר אין אדם מוריש שבועה לבניו וכן בסיפא שמתו שתיהן לאחר מותו למה בני השניה נוטלים כתובת אמם אף שנשבעה מכל מקום יבואו בני הראשונה הקודמים לטרוף מהם דכיון שאינם נוטלים בתורת ירושה לא צ"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו. ונלענ"ד דזה אינו דהא קי"ל דכל היכא דאיכא הזיקא ליתמי אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו כגון בבא לגבות מערב כדאיתא בסוף שבועות ובח"מ סימן ק"ח סעיף י"א א"כ ה"נ כיון דאיכא נכסים הרבה דאם יגבו אותן היורשים שלא נשבעה אמם יחזרו בני אחרת על שארי נכסים בין ברישא משום כתובת בנין דיכרין. ובין בסיפא משום כתובת אמם שנשבעה אם כן ה"ל פסידא דיתמי והדר אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו וכל מה שכתבנו לעיל היינו כיון דאין נכסים ליתומים ואין זה פסידא דיתמי ובזה נראה ליישב בדקדוק דברי הרמב"ם שכתב בסיפא בנשבעה שניה שבני שניה גובים כתובתה והמותר יחלוקו קשה דלענין מאי נקט שיש מותר בשלמא ברישא דמיירי לענין כתובת בנין דיכרין בעינן מותר. אבל בסיפא דכתובה גמורה היא לענין מאי נקט מותר ולפמ"ש א"ש דהא מש"ה אין בני הראשונה טורפים מבני השניה משום דיחזרו בני השניה על מותר הנכסים ואיכא פסידא דיתמי. ואם כן בעינן דוקא דאיכא מותר דאל"ה ליכא פסידא דיתמי. ולפ"ז קשה לי על דעת מהרי"ק שהובא שם בח"מ בסימן הנ"ל דאם היורש הוא בעצמו ערב אמרינן הבו דלא לוסיף ע"ש דא"כ נימא הכא נמי כיון שהם בעצמם היורשים אף דאיכא פסידא לדידהו אמרינן הבו דלא לוסיף א"כ מוכח מהרמב"ם והטור דלא כמהרי"ק ודוק:

תוס' ד"ה מי שהיה וכו' כדמשמע בסמוך וכו'. לכאורה היה אפשר לומר דאיכא דאמרי ס"ל דקודמין דסיפא היינו קודמין לכתחלה דס"ל דא' בחייו וא' במותו אין להם כתובת בנין דיכרין כדקאמר לקמן. א"כ פשיטא דלא שייך תפיסה ביורשים דהא כל כתובה ניגבת מן היורשים ובלישנא קמא יש לומר דס"ל באמת מלשון קודמין דא' בחייו וא' במותו יש להם כתובת בנין דיכרין ומהני ביה תפיסה. וצ"ל דס"ל להתוס' דכיון דאפילו אי נימא דמתניתין מיירי דקודמין לכתובת בנין דיכרין ע"כ צ"ל דירתון תנן. א"כ אין לחלק בינו לירושה ומסתמא לא מהני בי תפיסה כמו ביורשים. וק"ל

תוס' ד"ה שמע מיניה וכו' ומוקמינן מתניתין כרבי מאיר וכו'. יש לדקדק דהא כל קושי' התוס' בתחלת דבריהם הוא דלא יהא בע"ח אלא כלוקח דמלוקח גופא קטריף. א"כ כיון דמוקים מתניתין כר' מאיר הא ר' מאיר ס"ל דאחריות לאו טעות סופר הוא בין בכתובה בין בחוב א"כ המ"ל במקרקעי דהא בלוקח נמי לא טריף. וא"ל דס"ל דלר"מ ה"ל כמלוה ע"פ שכתבו התוס' בסמוך דבערכין מלוה ע"פ הוא הילכך מה שגבה גבה דא"כ במטלטלים נמי כמ"ש התוס' גבי ערכין. ואפשר ליישב ע"פ מ"ש הרא"ש בפרק הכותב דבקרקע לא שייך גביה כי אם ע"פ הלוה או ע"פ בית דין אבל במטלטלין שייך תפיסה בעצמו. א"כ יש לומר דס"ל דא"א לאוקמי במקרקעי כר' מאיר כיון דע"כ הגבהו הב"ח או בית דין שוב אין להוציא ממנו דה"ל כמלוה על פה אבל במטלטלין שתפס בעצמו יש לומר שפיר דמה שגבה לא גבה אבל אין זה מכוון בלשון התוס'. ומשמע דס"ל דתנא דמתניתין ס"ל דאחריות טעות סופר הוא ובמטלטלין ס"ל כר"מ. ועיין לעיל דף נ"א שכתבנו דיש לומר דתרווייהו מילתי' דרבי מאיר תליא זה בזה דכיון דאחריות לאו טעות סופר הוא עיקר סמיכה הוא על מטלטלין. וצ"ע. וק"ל:

בא"ד ולי נראה וכו'. הקשה מהרש"א למ"ד לכושל שבראיה אם כן השניה קודמת לגבות. הנה לכאורה לפי' הרי"ף ז"ל דלכושל היינו בע"ח שאינו גובה בתנאי בית דין כמו שכתב הרא"ש שם. א"כ יש לומר בשתי כתובות הראשונה קודמת. מיהו לעיל דף פ"ו כתבו התוס' ד"ה לאשה וכו'. ואפילו ר' בנימין לא פליג אלא כשהבע"ח הוא כושל אבל כששניהם שוין מודה דיהבינן לכתובת אשה הרי דס"ל להתוס' דלא כפי' הרי"ף אלא דהמאוחר עדיף. ולפ"ז היה נראה דקשה טפי דכי היכי דדייקי התוס' שם דמ"ד כושל שבראיה מסתמא לא פליג אסברא דאידך מ"ד דכתובת אשה עדיפא משום חינא היכא דשניהם שווין. ה"נ איכא למידק איפכא דמ"ד לכתובת אשה מסתמא לא פליג אסברא דאידך דבשתי כתובות יהבינן לכושל שבראיה דהיינו אותה שהיא מאוחרת. וא"כ קשה לכ"ע. מיהו לפמ"ש לעיל דף פ"ו שם דנראה דס"ל לרש"י ז"ל דהא דיהבינן לכושל שבראיה היינו ביש לראשון מקום לטרוף אבל בלא"ה ליכא מאן דפליג דראשון קודם א""כ שפיר הכא ככ"ע אליבא דר' טרפון. אף שכתבנו שם דלכתובת אשה קודמת משום חינא אף כשאין לבע"ח מקום לטרוף אבל בשתי כתובות דליכא משום חינא אין שום סברא שיהיה המאוחר קודם מטעם שהוא כושל שבראיה כי אם כשיש לראשון מקום לטרוף. א"כ אין מקום לקושית מהרש"א ז"ל דהכא מיירי באין שום מקום לטרוף וק"ל:

בא"ד דילמא מתניתין במקרקעי וכו'. נראה כוונתם דדילמא מתניתין אתיא כר' עקיבא. ולא שייך למיתני אם קדמה שניה ותפסה מטלטלין דהא מטלטלין דיתמי לא משתעבדי לר' עקיבא. וק"ל:

מתניתין מי שהי' נשוי ב"נ ומת הראשונה קודמת כו'. וי"ל למה לא תני וגירש. וצ"ל דעיקר הרבותא משאר ב"ק דלא נתנה כתובה לגבות מחיים וכשמת בא ב' החיובים בב"א וקמ"ל דמ"מ כיון דגובה ממשעבדי למפרע משעת נשואין ג"כ המוקדמת כבע"ח. ומה"ט לא תני גירש דא"א לצמצם וגם שע"י שליח אפשר מ"מ לא שכיח וא' קודמת ולכך תני מת שבב"א הזמן פרעון. אולם אדרבה הול"ל רבותא דאף שגרש השני' ואח"כ הראשונה ג"כ קודמת ואף דזמ"פ דב' קודם. ואפשר דלכך לא נקיט כן דכשגירש א' מקודם בוודאי גבתה מיד ומה שגבה גבה. וי"ל דמזה דייק הש"ס דמקדם כו' הא קדמה ותפסה משג"ג וזה הפי' מדלא קתני א' יש לה וב' אין לה דאז הו"מ למינקט גירש הב' וגבתה הראשונה אח"כ גובה ממנה אף שכדין הגבוה. אך למסקנא דגבה לאגבה הול"ל רבותא אף שגבתה כדין. ולמ"ש תוס' דמיירי במטלטלין א"ש דא"י להוציא כשנתן מדעת רק אי בקרקע קשה. וי"ל דאדרבה זה אין רבותא דהא בלא אחריות פליגי (ב"מ ד' י"ד) אי ט"ס דעביד דזבין ארעא ליומי' ואינו טעות כלל במקח כשהבע"ח גובה דמכאן ולהבא גובה וא"כ למ"ש תוס' לחלק דמלוקח טריף משא"כ מבע"ח שייך נ"ד א"כ י"ל רק כשבאים ביחד ואם הדין לא גבה אין גביה כלל מיד שייך נ"ד ושוב א"י לגבות ממנו דאין חלוק בין מיד לאח"כ. אבל כשהגיע זמנו ונתן והגבוה מדעת ואח"כ גרש הראשונה שפיר דין השני' כלוקח דעכ"פ נפרע החוב בנבי' שלה אף שיטרוף המוקדם דעד עתה הי' שלה ורק מצד אחריות והוי כשאר לוקח דגובה ממנו וצריך לאשמעינן דגם ביחד מה שגבה לא גבה ותני מת כנ"ל. וממילא גם לל"ק דמה שגבה גבה נקיט דוקא בב"א כנ"ל ולכך נקיט קדמה ותפסה כנ"ל:

יורשי ראשונה ק' כו' פי' רש"י אם מתו נ' אחריו עד שלא הספיקו לגבות כו'. וק' דקי"ל א"א מוריש שבועה לבניו ומוקי בשבועות (ד' מ"ח ע"א) דדייק מסיפא דשני' ויורשי' דמיירי שנשבעה ומתה. וברישא כיון שאין רק כדי כתובה א' כמ"ש רש"י בגמרא א"כ למה נשבעה השני' וסתמא לא נשבעה כיון שלא הי"ל מה לגבות והראשונה ע"כ נשבעה דאל"ה לא גבו היורשים וא"צ ליקדומי אף אם הי' בב"א ג"כ יורשי אותה שנשבעה גובין ולא אותה שלא נשבעה וכן אפי' המוקדמת לא נשבעה ודוחק לאוקמי בקפצה ונשבעה. ובאמת לא פריך מרישא די"ל בגרש אותם ומת דלא נתחייבו שבועה שמתו קודם שמת הוא. (כדמוקי התם בשאר מתני' אותה באלמנה ויורשי' בגרושה ע"ש) משא"כ סיפא. אולם לפירש"י קשה כנ"ל:

והי' נראה די"ל מה דלא פריך מרישא דדוחק כנ"ל רק הא דאאמש"ל הוא רק בשבועות יתומים כמ"ש תוס' ב"מ (ד' צ"ז ע"ב) דבשאר שבועה דרבנן לא אמרינן מתוך כו'. רק משום הפסד יתומים ע"ש. וא"כ כשאין רק כדי כתובה א' אם שניהם נשאו בב"א דהדין חולקין בשוה. א"כ אף דאחת נשבעה בחיי' וא' לא נשבעה מ"מ כיון דאי נאמר אאמש"ל תגבה אותה שנשבעה הכל ואי לא נאמר תגבה רק חצי והיורשי' שני' חצי י"ל דלא שייך כלל אאמש"ל דאין נוגע כלל ליתומים ונגד אותה שנשבעה גם יורשי אותה שלא נשבעה כמוהם אף שאי"ל ש' דרבנן אין מפסידין כל שאין הפסד ליתומים. גם אפשר דהיתומים א"צ ליתן ליורשי הנשבעת רק מחצה דיכולין לומר נגדה א"א בתקנת ח' ושוה להם יורשי הא' שלא נשבעה ואין להם רק מחצה ומחצה הב' לא יצטרכו ליתן ליורשי שלא נשבעה דנגדם יכולין לומר אאמש"ל. ומ"מ מה ליורשי אחרת לזה מה שהם מרויחים שלא כדין. ועוד הו"ל ראוי למ"ש בש"ע אה"ע (ס' ק' ברמ"א) דכשהי' משועבד לכתובה אלמנת יעקב הוי לי' ראוי לאלמנת ראובן ע"ש. א"כ כשמת והי' הב' קיימת הי' משועבד לשנים בשוה ואותה המחצה זוכין היתומים אחר מיתת אביהן כשמתה ולא נשבעת משום אאמש"ל א"כ לא משועבד ליורשי הנשבעת דהוי לי' ראוי כנ"ל. אך יש לדחות דדוקא שם ס' ק' שלא זכה ראובן בנכסי יעקב שכשמת נשאר משועבד לכתובת אשת יעקב אבל נכסים שלו לא חשיבא ראוי כיון דבחיי' הי' משועבדים לכתובה ע"ש ואינו מוכרח אבל גם אי לא חשיב ראוי מ"מ אין צריך ליתן החצי שזוכין משום אאמש"ל ליורשי הנשבעת דנגדם טוענין שגם שא"י לישבע שבועה דרבנן מ"מ לא הפסידו כיון שבלא הפסד היתומים הדין כן וממילא זוכין כדין אף שמגיע להם שלא נפרעה וא"צ ליתן להם דבשותף שמחיל לו כשפי' שמחמת השיתוף א"צ לתת חלק לשותפו ע"ש (בסי' קע"ח) וא"כ בהא דאאמש"ל שהי' התקנה משום הפסד היתומים א"כ מה שזכו להם חכמים מטעם הפקר ב"ד הוי כאלו פי' מחמת היתומים וא"צ לשלם מזה לבע"ח א' כנ"ל:

ומיושב בזה דלא תני יורשי ראשונה קודמין לשני'. דאדרבה קמ"ל רבותא אף דראשונה נשבעה שני' סתמא לא נשבעה י"ל מ"מ דוקא משום דקודמין בזמן קודמין ליקח אבל אם הי' בב"א לא הי' גובין רק חצי כנ"ל. וחצי ב' או יורשי השני' או היתומים כנ"ל. משא"כ שני' גופא ע"כ צריכה לישבע כנ"ל. ומה"ט לא פריך מרישא גם רש"י פי' שפיר כנ"ל:

עוד י"ל דמיירי שהן היורשים וכל א' יש לו כ' אמו. וכיון דאמר התם דדוקא להוציא אמרינן אאמ"של ולב"ש דכגבוי לא אמרינן אאמש"ל ע"ש. וא"כ היורשים שמוחזקין במחצה בתורת ירושה שוב שלהם משום החוב דל"ש אאמש"ל ואין יורשי אותה שנשבעה יכולין לגבות חלק ירושתם כיון שהם מוחזקים ויש להם ג"כ החוב כנ"ל אף שלא נשבעה כנ"ל. ואם הי' זמנם שוה לא הי' קודמים כלל ורק משום שקודמים ולא קשה כנ"ל. עוד י"ל דהפי' א' ק' לשני' כתובה ויורשי א' ק' ליורשי ב' שניהם כ' בנין דכרין דנהי דכ' ב"ד לא טריף ממשעבדי מ"מ מיני' מלוה ע"פ מוקדם קודם למאוחר:

מדקתני כו'. לכאורה י"ל הראשונה קודמת לשני' דוקא שתגבה אבל אין הברירה ביד הראשונה שתאכל מזונות ואין רצונה לגבות הכתובה רק תניח לשני' לגבות והמותר תאכל הראשונה למזונות וכשיכלה תגבה מהשני' כמו מלוקח אי מה שגבה לא גבה משום דנגד מזונות השני' קדמה ויכולה לומר או שתגבה ראשונה הכתובה ותקח היא המותר לכתובתה אף שאין כדי ב"כ רק מותר כנ"ל. דאם תניחנה ליזון ותגבה השני' תטרוף ראשונה ממנה שיהי' חשוב אשתדף ב"ח שלא תוכל לומר הנחתי לגבות. משא"כ עתה שומעין לה שתקדים הראשונה לגבות. אך לא' גליל (לעיל ד' נ"ב) דא"י לסלקה וכן לא"י ג"כ רק היורשים יכולין לסלקה אבל לא השני'. וא"כ כל שאינה תובעת כ' דינה לזון אין השני' יכולה לכופה שתגבה כ' ומזונות וכשתרצה כ' באמת תטרוף ממנה. ומ"מ השני' תטרוף מקרקע שמכרה למזונות. ואף דהיכא דזילא נכסי קי"ל בח"מ (סי' כ"ד) נזקקין גם לנתבע שלא יגבה התובע כדי שלא יהי' לו הפסד וכאן תפסיד מ"מ זה דוקא שיתבע ויתברר אי מגיע או לא שאין התובע מפסיד מדינו. משא"כ כאן א"א הראשונה להפסיד מדינה לזון עד שתתבע כ' כנ"ל:

וממילא כשמכרה למזונות נראה דחשיב כאשתדף ב"ח שאי"ל הנחתי. ואף דסילק עצמו ע"י פשיעתו לא חשיב אשתדף ע"ש ח"מ (ס' קי"א ס' י"ב) מ"מ מבואר שם דוקא בפשיעתו שסילק עצמו מהם מה שלא הי' צריך לעשות וכדאמר בש"ס לקמן צ"ה. משא"כ כאן שכדין עשתה דהיה מגיע לה מזונות ואכלה לא חשיב פשיעה דאפסיד אנפשי' ע"ש. וממילא כשמכרה למזונות וכשתטרוף היא כ' מהשני' שגבתה תטרוף השני' מלקוחות שמכרה הראשונה למזונות. תוכל הראשונה אם אין מספיק לחזור לגבות מהשני' מה שחסר לכתובתה. דמה שאין היא עצמה יכולה לגבות מלוקח שמכרה למזונות הוא דאחריות נפשה קיבלה כדאמר בש"ס לקמן (ד' צ"ה) והוי כדו כו' ושפיר גובית מהשני' שגבתה וחוזר ח' עד שיתפשרו כדאמר במשנה או דנשאר שלה ע"ש. וא"כ למה תניבאמת הו"ל רבותא דאף שהשני' תגבה מ"מ ראשונה נוטלת כנ"ל:

וא"כ יש לפרש דהיינו דדייק הגמ' מדקתני כו' קודמת דמשמע דוקא שתקדים לגבות ולא תני הא' יש לה והב' א"ל דהברירה ביד הראשונה אף שתקדים השני' לגבות והא א"ר לגבות רק ליזון ג"כ הוא של הראשונה מתי שתרצה לגבות. מוכח שפיר דאי קדים שני' ותפסה לא מפקינן. ואם תניחנה לגבות כנ"ל לא תוכל כלל להוציא ממנה אח"כ כנ"ל:

ומיושב דהא תמוה מה שייך בקרקע קדמה ותפסה. ולמ"ש א"ש דכשתגבה כדין כיון שאין הראשונה תובעת ותבא לטרוף ממנה דמכאן ולהבא גבי ועד הגוביינא הי' דשני' שפיר הוי תפיסה כדין דא"י להוציא ממנה כלל. וי"ל דרק כה"ג אמר דב"ח מאוחר שקדם וגבה היינו כדין דז"פ שלו קודם כמבואר בש"ע (סי' ק"ד) או שלא בא הראשון לתבוע כנ"ל דגבה אז מה שגבה גבה:

ומיושב ק' תוס' ג"כ דסיפא דתני קודמין כו' י"ל עכשיו (ס"ד) דיסבון תמן רק דלא טריף ממשעבדי כדמשמע פשטא דלשון הש"ס ש"מ ב"ד ל"ט ממשעבדי כו' והוי כמלוה ע"פ מוקדם ושטר מאוחר להפ' דמלוה בשטר גבי דחשיב ג"כ בכלל דמלוה ע"פ ל"ג ממשעבדי דמשועבד להמלוה בשטר ע"ש וכ"פ הש"ך (ס' ק"ד). וממילא אם גבה הבע"פ מוקדם חוזר בעה"ש וגובה דמכאן ולהבא גובה וכיון דמצד שיעבוד לא הי' לבע"פ רק מצד הגבי' הוי כלוקח אחר זמן השטר וגובה ממנו. רק אי הדין דב"ח מאוחר שקדים מה שגבה גבי ודאי דלא הי' יכול לטרוף דהא נהי דגבי' שלו (מ"מ) בשעת גבי' נעשה שלו (של הבעל מע"פ) מחמת חובו לא גרע מבע"ח מאוחר כנ"ל דעכ"פ גבה בחובו כנ"ל. וא"כ שייך גם בסיפא דקמ"ל משום שני' דדוקא קודמת ליורשי ראשונה לא שתניח לגבות כ' ב"ד והיא תזון עד שיכלה ותטרוף מהם כדין מלוה בשטר מן בע"פ משום דבע"ח מאוחר כו'. וא"ש דתני קודמת גם בסיפא לפי הס"ד דעכשיו כנ"ל:

מכלל דאי קדים כו'. מזה ראי' לראב"ד וש"ע (אה"ע סי' צ"ג סכ"ב) דמזונות אין בהם דין קדימה אף להפ' דמלוה ע"פ מוקדם למאוחר מיני'. דא"כ הל"ל דהפי' במשנה ראשונה קודמת לשני' גם למזונות כשאין רוצים לישבע לכתובה דמיני" קדמה כנ"ל. ומ"מ אי תפסה שני' לא מפקינן דכם הדין בשניהם בע'פ דאין מוציאין מהמאוחר וע"כ כנ"ל דלמזונות אין קודמת כלל:

בע"ח מאוחר כו'. תמהו תוס' מי עדיף בע"ח מלוקח ע"ש. לכאורה הי' אפשר דאין הפירוש כלל לענין שלא יוכל (הראשון) לטרוף דהלשון משמע רק אי מה שגבה גבה או לא גבה. כיון שהוא שלא כדין. וי"ל דבתורת טריפה לכ"ע יכול דאף מה שגבה גבה מה בכך מ"מ חוזר וטורף ממנו כמשאר לוקה.רק מ"מ עד הטריפ' היה שלו כלוקח ואי אקדיש מהני וכה"ג דמצי לסלוקי בזוזי וצריך לשבע אף שפטרו מיורשים כנ"ל. ומ"ד לא גבה אינו מתחיל כלל לעשות שלו כאלו לא גבה. רק תוס' דייק מלשון הש"ס אי קדמה ותפסה לא מפקינן מינה משמע דגם לטרוף אינה יכולה כנ"ל. ואין הוכחה דאדרבה י"ל דהספק רק אי מפקינן מיד שיהי' כלא תפסה או לא מפקינן דהתפיסה כדין ושלה רק כשתבא ראשונה לגבות תגבה מכאן ולהבא כנ"ל. ופי' הדיוק הוא דוקא או שקודמת שבאים שניהם מגבין לראשונה אבל אי קדמה הגבו לה קודם שבאה א' לגבות או דמהני תפיסתה לבד דהא א"ל מזונות ומוכרת שלא בב"ד דנכסי בחזקת אלמנה קיימי כדאמר לקמן (ד' צ"ו) וכל שלא נשבע' ראשונה על הכתובה הנכסים בחזקת אלמנה הב' למזונות כמו א' וחשיב תפיסה גם לכתובה ואח"כ שבאה ראשונה ונשבעת גובה וטורפת ממנה מכאן ולהבא לא שנאמר שהי' שלא כדין תפיסתה וכלא גבתה כלל זה ל"א. וש"מ בע"ח מאוחר כה"ג שקדם וגבה שלא ידעו ב"ד ממוקדם או שלא תבע מש"ג גבה ואינו כלא גבה אף שאם היה מתחלה ביחד לא היה מגבין למאוחר מ"מ כשגבה שלו עד הטריפ' כנ"ל ודינו באמת כלוקח כנ"ל גם אם הוקרו הנכסים ולענין שבח והרבה נ"מ. ויש לישב קושיות תוס' דהא פסחים ל"א גבי אקדיש כו' זבין לוה לכ"ע אתי מלוה וטריף פירש"י דלא הועיל מכירתו דהוי דבר שאינו ברשותו ע"ש ואינו מובן דודאי מהני מכירת הלוה לכ"ע רק דטריף רק הפי' הוא דאם היה מהני מכירתו לגמרי למה משלם לוקח שאינו חייב רק דלענין להפקיע שיעבודו דמלוה היינו לענין כשלא ישלם שלא יוכל לגבות הקרקע זה אינו יכול למכור כלל דגם הלוה לא היה בקרקע זה זכות זה שכבר משועבד למלוה והוי אינו ברשותו וגם מלוקה גבה אבל מכאן ולהבא כנ"ל. וא"כ י"ל אי שיעבודא לאו דאורייתא אף דמן התורה גם שטר אי"ל מלוקח מ"מ תקנו שפיר משום נ"ד שגובה וממילא לא הפקיעו חכמים כלל זכות הלוקח דנימא דשלו מה"ת דהא לא הועיל מכירת הלוה כלל לענין זה להפקיע השיעבוד דאינו ברשותו כנ"ל דמידי דא"ב מדרבנן לא מהני מה"ת המכירה כדאמר ריש פסחים (ד' ה') דמ"מ אינו ברשותו ולכך תיקנו כנ"ל משא"כ בע"ח מאוחר שקדם וגבה דמה"ת כשאין שיעבוד שניהם שוה מיני' כמו ב' מלוה ע"פ ותפיסתו מהני מה"ת ורק שחכמים הפקיעו זכותו מה ששלו מה"ת ע"ז לא תקנו כלל לבטל זכות להוציא ממי שמה"ת שלו כנ"ל:

גם י"ל דהא בגזל דרבנן לא נחתינן לנכסי. ואי שיעבוד' לאו דאורייתא הוי גבי לוקח גזל דרבנן נגד בע"ת רק לדידן כך היה התקנה לטרוף למיחות דאל"ה מה הועילו וכן יש כמה. וי"ל למ"ד מה שג"ג סבר דהוי כשאר גזל דרבנן דלנ"ל. רק בקרקע לא מיקרי מיחות דבחזקת בעלי' עומדת ול"ד למציאת חשו"ק דמטלטלין וחשיב תפיס. ואף דהא קנאו עכ"פ ותפוס. ז"א כנ"ל דע"ז שפיר אחר שתקנו והוי אינו ברשותו ולא קנה כלל להפקיע שיעבודו. ושוב לענין השיעבוד בחזקת בע"ח ולא מיקרי תפיס ומיחות לנכסי' כלל ולכך גבי. משא"כ בע"ח מאוחר שתופס מצד עצמו ומה"ת מהני שוב מיקרי מיחות לנכסי' כנ"ל. גם י"ל כמ"ש לעיל דלגבי לוקח כיון דעביד דזבין ארעא ליומא ובמה שטורף לא בטל המקח א"כ במה שקנה לא מיקרי כלל תפיס להפקיע השיעבוד שאין לקיחתו מורה תפיסה להפקיע כנ"ל. כדאמר פ' הכותב דלא הוי תפיס עד דתבעינהו ולא יהיב ע"ש פ"ה משא"כ בע"ח מאוחר שאם הוא דמוקדם לא יכול לתפוס כלל וחשוב תפיס להפקיע שיעבוד המוקדם ולא תקנו להוציא וגבה כנ"ל:

גם י"ל כיון דמיני' ש' דאורייתא רק שהי' המכירה מפקיע השיעבוד מה"ת א"כ הי' התקנה רק שלא יפקיע המכירה ונשאר כמו מיני' מה"ת משא"כ לענין בע"ח מאוחר דאין כאן להפקיע דמיני' כיון דשניהם ש"ד מי שגבה גבה כמו מטלטלין. ויש לדחות.