דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 218ימים לסיום הש״ס

שבת לז ע"ב - פירוש שטיינזלץ

שמע מינה מצטמק ויפה לו (שיהא זה לו לתועלת וישתבח טעמו) בכל זאת מותר להשהותו כיון שכבר נתבשל כל צורכו, ואין חוששים שמא יבוא לחתות בגחלים וללבות את האש, שלא חילק ר' אושעיא בין תבשיל לתבשיל בהיתרו זה! את המסקנה הזאת דוחים: שאני הכא [שונה כאן] שקטמה לכירה זו, שכיסה את הגחלים באפר, ורק כיון שקטמה התירו להשהות כל תבשיל. ומקשים: אי הכי מאי למימרא [ואם כך מה היה טעם לומר הלכה זו]?! שהרי אם קטמה אין עוד חשש בה! ומשיבים: המקרה שקטמה ובשבת הובערה איצטריכא ליה [הוצרך לו] להדגשה יתירה, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שהובערה הדרא לה למילתא קמייתא [חזרה לדברה, לדינה הראשון], על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאינו כן.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: כירה שגרפה וקטמה מערב שבת והובערה לאחר מכן בשבת, משהין עליה חמין שכבר הוחמו כל צורכן ותבשיל שכבר בישל כל צורכו, ואפילו היו אלה גחלים של רותם שחומן רב ובעירתן ממושכת. ואם כן שמע מינה [למד ממנה] שאף באופן שמצטמק התבשיל בהיותו מונח על גבי הכירה ויפה לו — מותר. ודוחים: שאני הכא [שונה כאן] במקרה זה שקטמה ולכן הותר להשהות עליה. ושואלים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה היה טעם לאומרה]?! ומשיבים: המקרה שהובערה לאחר הקטימה אצטריכא ליה [הוצרך לו] להשמיע בו חידוש. ומקשים על הסבר זה: הלא היינו הך [זהו זה], כלומר, הרי זהה הלכה זו להלכה הקודמת, ומה ראה ר' יוחנן לחזור על דבר שנאמר כבר? ומשיבים בכל זאת יש בדבריו חידוש, כי גחלים של רותם אצטריכא ליה [הוצרכה לו להשמיע] שאף בגחלים חמות אלה מותר.

א אמר רב ששת שכך אמר ר' יוחנן: כירה שהסיקוה לכירה בגפת או בעצים משהין עליה חמין אף שלא הוחמו עדיין כל צורכן וכן תבשיל אף שלא בישל (נתבשל) עדיין כל צורכו. ואולם אם עקר את התבשיל מהכירה — לא יחזיר אותו אליה עד שיגרוף ממנה את הגחלים מבעוד יום או עד שיתן עליה אפר. וסיבת הלכה זו כי קסבר [הוא סבור] כי מתניתין [משנתנו] לענין להחזיר תנן [שנויה], אבל לענין לשהות על גבי הכירה אם הונחה הקדירה עליה מבעוד יום — משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום.

אמר רבא: תרווייהו תננהי [את שניהם שני פרטי הדינים של רב ששת שנינו], ולא היה צורך להודיענו דבר המפורש כבר במשנה. את ההיתר לשהות תנינא [שנינו]: אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה ולא מניחין חררה (עוגה שטוחה) על גבי גחלים אלא כדי שיהא זמן עד השבת שיקרמו פניה (שיעלה קרום של בצק אפוי על הלחם או החררה). ואולם הא [הרי] אם כבר קרמו פניה לפני השבת — שרי [מותר] להשהותה אף בתנור שלא נגרף ולא נקטם. וכן להחזיר נמי תנינא [גם כן שנינו] במשנתנו, שבית הלל אומרים: אף מחזירין וברור כי עד כאן לא שמענו כי קשרו [התירו] בית הלל להחזיר אלא בכירה גרופה וקטומה, אבל בשאינה גרופה וקטומה לא התירו. ואם כן לא היה צורך בדברי רב ששת! ומשיבים: רב ששת נמי דיוקא דמתניתין קא משמע לן [גם כן את הדיוק של המשנה השמיע לנו] ולא התכוין לחדש הלכות אלא להסביר שכך יש להסיק מן המשנה.

ב אמר רב שמואל בר יהודה שכך אמר ר' יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת או בעצים משהין עליה תבשיל שכבר בישל כל צורכו וכן חמין שכבר הוחמו כל צורכן מערב שבת, ואפילו היה התבשיל ממין כזה שכאשר הוא מונח זמן ממושך על גבי האש הריהו מצטמק ויפה לו, מכל מקום אין חוששים שמא יחתה בגחלים. ומסופר כי אמר ליה ההוא מדרבנן [לו אחד החכמים] לרב שמואל בר יהודה: הא [הרי] רב ושמואל דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] שכאשר התבשיל מונח על גבי כירה והריהו מצטמק ויפה לו שאסור להשהותו על גבי הכירה בשבת, וזהו אם כן היפך דבריך!

אמר ליה [לו]: רב שמואל בר יהודה: אטו לית אנא ידע [וכי אין אני יודע] שאמר רב יוסף שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל שכאשר משהים התבשיל את התבשיל זמן ממושך על גבי האש הריהו מצטמק ויפה לו — אסור להשהותו? כי קאמינא [כאשר אמרתי] לך שמותר להשהותו, הרי לשיטת ר' יוחנן קאמינא [אמרתי]. אמר ליה [לו] רב עוקבא ממישן לרב אשי: אתון דמקרביתו [אתם שהנכם קרובים] למקומם של רב ושמואל — עבידו [עשו] כשיטת רב ושמואל, אנן נעביד [אנחנו נעשה] כשיטת ר' יוחנן.

ולגופו של דבר אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מהו הדין לענין לשהות? אמר ליה [לו] רב יוסף: הא [הרי] רב יהודה משהו ליה ואכיל [היו משהים לו והיה אוכל], ומכאן שמותר לעשות זאת. אמר ליה [לו] אביי: בר מיניה [חוץ ממנו] מרב יהודה, אל תוכיח ממנו, שכיון שמסוכן הוא שהוא חולה וזקוק לאוכל חם — אפילו בשבת נמי שרי למעבד ליה [גם כן מותר לעשות לו] כך. ואולם לי ולך כלשאר בני אדם מאי [מה הדין]? אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: בסורא משהו [משהים], דהא [שהרי] רב נחמן בר יצחק איש סורא מרי דעובדא הוה, ומשהו ליה, ואכיל [בעל מעשים היה ומדקדק במצוות, והיו משהים לו, ואוכל]. אמר רב אשי: קאימנא קמיה [עמדתי לפניו] לפני רב הונא ושהין ליה כסא דהרסנא [וראיתי ששהו לו על גבי הקדירה בשבת דגים מטוגנים בשמן] ואכל אותם בשבת, ולא ידענא [ואיני יודע] טעמו אי [אם] משום דקסבר [שהוא סבור] כי כאשר משהים את התבשיל זמן ממושך על גבי האש והריהו מצטמק ויפה לו — מותר להשהותו, אי [אם] משום שכיון דאית ביה מיחא [שיש בו בתבשיל זה קמח] הרי מצטמק ורע לו הוא, ולדעת הכל מותר להשהות את המצטמק ורע לו.

ג אמר רב נחמן: כאשר התבשיל המונח על גבי הכירה מצטמק ויפה לו — אסור להשהות, מצטמק ורע לו — מותר. כללא דמלתא [כללו של דבר]: כל תבשיל דאית ביה מיחא [שיש בו קמח] — הריהו מצטמק ורע לו, לבר [חוץ] מתבשיל דליפתא [של לפת] דאף על גב דאית ביה מיחא [שאף על פי שיש בו קמח] — מצטמק ויפה לו הוא. והני מילי דאית ביה בשרא [ודברים אלה אמורים דווקא באופן שיש בו בשר], אבל כאשר לית ביה בשרא [אין בו בשר] — מצטמק ורע לו הוא. וכי אית ביה בשרא נמי לא אמרן [וכאשר יש בו בשר גם כן לא אמרנו] שמצטמק ויפה לו הוא אלא כשהוא לא קבעי לה [צריך הוא אותו] לאורחין (אורחים), אבל כאשר קבעי לה [הוא צריך אותו] לאורחין — הריהו מצטמק ורע לו. שאין זה נאה לתת לפני האורחים תבשיל מצומק שאין צורתו יפה. ועוד: לפדא דייסא ותמרי [מאכל תאנים, דייסא ותמרים] ההשהייה גורמת לכך שמצטמק ורע להן.

ד בעו מיניה [שאלו ממנו] מר' חייא בר אבא שאלה זו:

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לז - ב

ומפרשת הגמרא: שמע מינה מדרב אושעיא, שלהניח תבשיל המבושל כל צרכו, והוא מצטמק [מוסיף להתבשל] ויפה לו [ניחא לבעליו בתוספת הבישול] מותר, אפילו אם הכירה אינה גרופה וקטומה. [38]

שכן תבשיל שהוא מצטמק ורע לו, פשיטא שמותר להשהותו על כירה שאינה גרופה, ומאי קא משמע לן רב אושעיא. [39]

דוחה הגמרא: אין להוכיח מרב אושעיא שמותר להשהות מצטמק ויפה לו על כירה שאינה גרופה, שכן שאני הכא דקטמה מעיקרא, ואף על פי שחזרה והובערה, הכירה נידונית כקטומה, כי גילה דעתו שאינו רוצה שהתבשיל יוסיף להצטמק, ונמצא שזה כמצטמק ורע לו. [40]

תמהה הגמרא: אי הכי מאי למימרא? ומתרצת הגמרא: הובערה איצטריכא ליה, מהו דתימא כיון דהובערה, הרי זו כאילו לא נקטמה הכירה מעולם, אלא הדרא לה למילתא קמייתא, קמשמע לן שהיא נקראת קטומה, גם לאחר שהובערה. [41] הגמרא מביאה שלוש מימרות בדעת רבי יוחנן:

השמועה הראשונה:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כירה שבתחילה קטמה ולאחר זמן חזרה והובערה, משהין עליה חמין שהוחמו כל צורכן, ותבשיל שבישל כל צורכו. ואפילו הובערה הכירה עם גחלים של רותם, שהם חמים יותר משאר גחלים ואינם ממהרים ליכבות.

ואף כאן מדייקת הגמרא: שמע מינה מדרבי יוחנן מצטמק ויפה לו מותר.

ודוחה הגמרא: שאני הכא דקטמה. [42]

ותמהה הגמרא: אי הכי, מאי למימרא!? הרי כבר אמרה רב אושעיא, והוה ליה למימר וכן אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן.

ומתרצת הגמרא: הובערה אצטריכא ליה.

ושוב תמהינן: היינו הך, דאמר רב אושעיא לעיל?

ומסקינן: גחלים של רותם אצטריכא ליה, שבזה הוסיף רב יוחנן על דברי רב אושעיא והתיר להשהות גם בגחלים של רותם שהם ממהרים להידלק יותר. [43]

השמועה השניה שנאמרה בשם רב יוחנן:

אמר רב ששת אמר רבי יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, ולא גרף וקטם, משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צורכן, ותבשיל שלא בישל כל צורכו אלא כמאכל בן דרוסאי.

עקר - נטל את הקדירה מעל גבי הכירה [44], לא יחזיר עד שיגרוף או עד שיתן אפר.

ומפרשת הגמרא, קסבר רב ששת בדעת רב יוחנן, כי מתניתין "להחזיר" תנן, ולכן הצריך קטימה רק לענין חזרה, אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום.

אמר רבא: תרווייהו תננהי. שתי הלכות אלו, שמותר להשהות בכירה שאינה גרופה ואסור להחזיר לה, כבר נשנו להדיא במשניות, ומה בא רבי יוחנן ללמדנו?

ומפרש רבא את דבריו: ההיתר לשהות על כירה שאינה גרופה - תנינא: אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה קודם חשיכה, ולא נותנים חררה על גבי גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה, שיעלה הלחם קרום וקליפה קודם השבת.

משמע, הא קרמו פניה שרי, על אף שעדיין אינה אפויה כל צרכה, ואף על פי שהתנור אינו גרוף. [45] ומוכח שמותר להשהות על כירה שאינה גרופה בשבת.

וכן האיסור להחזיר קדירה לכירה שאינה גרופה עד שיגרוף ויקטום - נמי תנינא במשנתנו: - "בית הלל אומרים אף מחזי רין".

ועד כאן לא קשרו בית הלל להחזיר לכירה, אלא בגרופה וקטומה, שהרי כבר נאמר ברישא לא יתן עד שיגרוף, ובהכרח שהמשך המשנה מתיחס אל חזרה לתנור גרוף דווקא. אבל להחזיר בשאינה גרופה וקטומה, לא. ומתרצת הגמרא: אין הכי נמי, כך היא משמעות המשניות, ורב ששת נמי לא בא לחדש שכך היא ההלכה, אלא רק דיוקא דמתניתין קא משמע לן, דמדקאמר עד שיקרמו פניה משמע שאם כבר קרמו מותר. [46]

השמועה השלישית שהובאה בשם רבי יוחנן: אמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת ובעצים, ולא גרף וקטם, משהין עליה תבשיל שבישל כל צורכו, וחמין שהוחמו כל צורכן, ואפילו מצטמק ויפה לו. [47]

אמר ליה ההוא מדרבנן לרב שמואל בר יהודה: הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מצטמק ויפה לו אסור להשהות על כירה שאינה גרופה תבשיל המצטמק ויפה לו, [48] והיאך פסקת כרבי יוחנן שמותר. [49]

אמר ליה רב שמואל בר יהודה לההוא מרבנן: אטו לית אנא ידע, וכי איני יודע, את מה דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מצטמק ויפה לו, אסור?

ואם כן, ודאי מה שאמרתי לא נאמר לשיטת שמואל, אלא כי קאמינא לך, רק לרבי יוחנן קאמינא. אמר ליה רב עוקבא ממישן לרב אשי: אתון דמקרביתו, המקורבים, לרב ושמואל, הסוברים שאסור להשהות על כירה שאינה גרופה תבשיל המצטמק ויפה לו, עבידו כרב ושמואל. ואילו אנן, נעביד כרבי יוחנן, ומותר לנו לשהות מצטמק ויפה לו על כירה שאינה גרופה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מהו לשהות על כירה שאינה גרופה? [50]

אמר ליה רב יוסף לאביי: הא רב יהודה משהו ליה, היו משהים עבורו, ואכיל, משמע שמותר להשהות, וכחנניא.

אמר ליה אביי לרב יוסף: בר מיניה דרב יהודה, אין להוכיח מדרב יהודה, דכיון דמסוכן הוא, שפעמים אוחזו בולמוס, ולפיכך אפילו בשבת נמי שרי למעבד ליה להשהות עבורו על כירה שאינה גרופה. [51]

ואילו הנני מסתפק מה הדין לשהות על כירה שאינה גרופה, לי ולך, שאיננו חולים, מאי?

אמר ליה רב יוסף לאביי: בסורא משהו, ומכאן שמותר להשהות על כירה שאינה גרופה.

והיכן מצינו שבסורא נהגו להשהות?

דהא רב נחמן בר יצחק מרי דעובדא הוה [מדקדק במעשיו], ומשהו ליה ואכיל. [52]

אמר רב אשי: קאימנא [הייתי מצוי] קמיה דרב הונא, ושהין ליה כסא דהרסנא, השהו עבורו על גבי כירה שאינה גרופה דגים קטנים, המבושלים בשמן וקמח, ואכל.

ולא ידענא מהו טעמו שהתיר שהיה על כירה שאינה גרופה, אי משום דקסבר מצטמק ויפה לו מותר להשהותו, אי, או שמא לעולם אסור להשהות דבר המצטמק ויפה לו, אלא שכסא דהרסנא, אינו מצטמק ויפה לו, משום דכיון דאית ביה מיחא, קמח, מצטמק ורע לו הוא, ולפיכך התיר רב הונא להשהותו.

אמר רב נחמן נקטינן להלכה: מצטמק ויפה לו, אסור להשהותו על כירה שאינה גרופה. מצטמק ורע לו, מותר. [53]

כללא דמלתא מהו מצטמק ויפה לו ומהו מצטמק ורע לו:

כל תבשיל דאית ביה מיחא - קמח, הרי הוא מצטמק ורע לו, לבר, חוץ מתבשיל דליפתא - לפת, דאף על גב דאית ביה מיחא קמח, מצטמק ויפה לו הוא.

והני מילי דאמרינן שתבשיל הלפת נחשב כמצטמק ויפה לו, בזמן דאית ביה בשרא, ששומן הבשר מרכך את הלפת. אבל אם לית ביה בתבשיל הלפת בשרא, מצטמק ורע לו הוא.

וכי אית ביה בשרא, נמי לא אמרן שהוא מצטמק ויפה לו אלא בזמן דלא קבעי לה לאורחין, אבל אם קבעי לה לאורחין, הרי התבשיל נחשב מצטמק ורע לו, כיון שצריך לת לאורחין חתיכות חשובות, ואין דרך כבוד לתת לפניהם תבשיל מצומק שהבשר לא ניכר בו. [54] ומוסיפה הגמרא: לפדא - מאכל העשוי מתאנים, דייסא, ותמרי מאכל העשוי מתמרים, אלו מאכלים שנחשבים "מצטמק ורע להן". [55]

בעו מיניה מרבי חייא בר אבא:

הערות

[38] הרמב"ן במלחמות מפרש שמצטמק ויפה לו היינו שהוא שמח בו, וביאר השער הציון [רנג ט] דבא להשמיענו שאם אינו שמח בצימוקו, אזי אפילו אם הצימוק יפה לו הוי מצטמק ורע לו, לפי שהכל תלוי בדעתו של בעל הבית, וכן מוכח בהמשך הגמרא. ומסתבר שהוא הדין מצטמק ורע לו, שאם הוא חפץ בכך מאיזה טעם הרי דינו כמצטמק ויפה לו.

[39] כך פירש רש"י. ולפי דבריו מבואר שלפי רב אושעיא [בהוה אמינא] מותר להשהות רק תבשיל המצטמק ויפה לו על כירה שאינה גרופה אבל תבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי אסור, ונמצא שרב אושעיא אינו סובר לא כרבנן דאסרו להשהות כלל על כירה שאינה גרופה ולא כחנניא שהתיר להשהות על כירה שאינה גרופה אפילו דבר המבושל כמאכל בן דרוסאי. אכן לדברי רב האי גאון שהביא הרשב"א להלן על דברי רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן, אפשר שרב אושעיא סובר כחנניא, אלא שהוא מוסיף על דבריו, כי לדברי חנניא מותר להניח כמאכל בן דרוסאי על כירה שאינה גרופה, אבל אין בכלל זה שמותר להניח גם מבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, מפני שבחיתוי קל הוא מצטמק, ורב אושעיא הוסיף שאפשר גם מבושל כל צרכו על כירה שאינה גרופה. וכן לפירוש תוס' הרא"ש לעיל [לז א ד"ה אא"ב] אפשר לפרש שרב אושעיא סובר כחנניא אלא שהוא מחמיר על דבריו ומתיר רק הנחת מבושל כל צרכו ולא מבושל כמאכל בן דרוסאי. והתוס' הקשו על רש"י מדוע פשוט לו כל כך שמצטמק ורע לו מותר להשהותו על כירה שאינה גרופה, הרי רבי מאיר ורבי יהודה לעיל [לז א] לא התירו שהייה על כירה שאינה גרופה אפילו מצטמק ורע לו, וראה ברשב"א שלשיטתו רבי יהודה מתיר במצטמק ורע לו על כירה שאינה גרופה והלכה כרבי יהודה לגבי רבי מאיר, ולפיכך מסתבר שרבי יהודה לא בא לאפוקי מדרבי מאיר.

[40] רש"י פירש "גלי דעתי דלא ניחא ליה בצמוקי", ואפשר לפרש דבריו שהגילוי דעת שבשעת הקטימה מועיל גם לאחר זמן שבטלה הקטימה. אכן רש"י לעיל [כ א] נקט שהקטימה באה לצנן את החום [ודלא כהראשונים שהבאנו בהערות במשנה שהקטימה היא גילוי דעת שמסלק דעתו מהתבשיל], ואם כן מה יועיל הגילוי דעת שגילה בתחילה אם לאחר זמן חזרה והובערה. ואפשר שהגילוי דעת כאן גורם שהתבשיל יהיה בגדר מצטמק ורע לו, ומותר להשהותו על כירה שאינה גרופה ולכן פרכינן דאי מצטמק ורע לו מאי למימרא. וראה בהגהות רא"מ הורוויץ.

[41] בביאור מהלך הגמרא ישנם כמה דרכים בראשונים: א. התוס' בפירוש הראשון כתבו שמסברא קטמה והובערה נידונית כקטומה, ומכל מקום בתחילה הבינה הגמרא שהקטימה בטלה כי רב אושעיא הזכיר רק חמין ותבשיל שנתבשלו כל צרכן, ומשמע שבאינם מבושלים כל צרכן אסור, ואם הקטימה קיימת לא מצינו מאן דאסר להשהות חמין על גרופה וקטומה [חוץ מבית שמאי], ולכן הסיקה הגמרא שמע מינה שמותר לרב אושעיא להשהות תבשיל מבושל כל צרכו על כירה שאינה [ודלא כחנניא שהתיר על אינה גרופה גם כמאכל בן דרוסאי, ודלא כרבנן שאסרו כלל להשהות על אינה גרופה], ודחתה הגמרא דלעולם הכירה נידונית כגרופה, וכמאן דאמר לשהות תנן, ומותר גם תבשיל שלא נתבשל כל צרכו [וכשיטת התוס' לעיל שלמאן דאמר להשהות תנן מותר גם שאינו מבושל כל צרכו על כירה גרופה], והא דנקט מבושל כל צרכו לרבותא שאפילו במבושל כל צרכו ההיתר להשהות הוא רק בכירה גרופה. ומקשינן מאי למימרא, אם לפרש שאסור להשהות באינה גרופה, מדוע לא הוזכר דבר זה בלשון איסור, ותרצינן שנאמר בלשון היתר ללמד שלא חזרה להתירא הראשון. ולפי זה נמצא שהובערה נידונית כקטומה לגמרי, וכמו נתלבתה דלעיל, ויתכן שמותר להחזיר לה, ורב אושעיא סובר שעל כירה גרופה מותר להשהות בין נתבשל כל צרכו ובין לא נתבשל וכמאן דאמר לשהות תנן. והטעם לכך שהחיתוי דמעיקרא מועיל גם לאחר שהובערה יתכן על פי מה שכתבו הרשב"א והר"ן בתחילת הפרק שעל ידי החיתוי מסיח דעתו מלחתות בגחלים ולכן גם כשבטלה הקטימה לא חששו שמא יחתה. ב. בפירוש שני כתבו התוס' דמסברא הכירה נידונית כקטומה, וכנ"ל בפירוש ראשון, ותרצינן שאני הכא דקטמה - היינו כיון שבתחילה נקטמה, אזי למרות שכעת אינה קטומה הכירה נידונית כקטומה ואינה קטומה, ומותר להשהות עליה תבשיל שנתבשל כל צרכו ולא תבשיל שלא נתבשל כל צרכו. ופרכינן מאי למימרא, שהרי מסברא הכירה קטומה לגמרי ואם רצה רב אושעיא לחדש שאינה כקטומה לגמרי היה לו לומר כן בלשון איסור, ותרצינן שמסברא הוה אמינא הדרא למילתא קמייתא קא משמע לן. ולפירוש זה נמצא שהחיתוי דמעיקרא מועיל רק להשהות תבשיל המבושל כל צרכו, וביאר במלא הרועים [מובא רק בדפוס וגשל] על פי המבואר ברש"י כאן שהחיתוי מהוה גילוי דעת דלא ניחא ליה בצימוקי, ומשמע שלא ניחא ליה רק בצימוק, אבל אילו לא נתבשל כל צרכו ניחא ליה בבישולו, וחוששין שמא יחתה. ובפרט שלדעת רש"י [לו ב] הקטימה והגריפה מועילות לכך שלא תהא הכירה מוספת הבל, וכשהובערה הרי היא מוספת הבל ואסור לו להשאיר בתוכה, אלא שאם התבשיל מבושל כל צרכו אזי החיתוי מהוה גילוי דעת שאינו רוצה בצימוק ומותר להשהותו על הכירה שאינה גרופה, אבל אם אינו מבושל אסור. מה שאין כן נתלבתה נידונית כקטומה לגמרי, ומותר להשהות עליה גם תבשיל שאינו מבושל כל צרכו. ג. הרמב"ן מפרש שבתחילה סברה הגמרא שהכירה אינה נידונית כקטומה [על פי גירסת הגרא"ז], והגילוי דעת שלא ניחא ליה בחיתוי גחלים אינו מועיל להתיר שהייה על גבי הכירה, ומכל מקום מותר להשהות עליה תבשיל שבשל כל צרכו, ומוכח שמותר להשהות על כירה שאינה גרופה מצטמק ויפה לו [ודלא כחנניא שהתיר אפילו כמאכל בן דרוסאי, ודלא כרבנן שאסרו כל שהייה על אינה גרופה], ותרצינן שאני הכא דקטמה, והקטימה דמעיקרא היא זו שמתרת להשהות. ומקשינן אי הכי מאי למימרא, הרי בכירה גרופה מותר להשהות אפילו פחות ממאכל בן דרוסאי [כשיטת הרשב"א במשנה] ומה חידש רב אושעיא בכך שהתיר להשהות דבר המבושל כל צרכו, ותרצינן דאין הכי נמי מחמת הקטימה דמעיקרא מותר להשהות אפילו פחות ממאכל בן דרוסאי וקא משמע לן רב אושעיא שהקטימה דמעיקרא לא בטלה. ודרך נוספת לפרש מאי למימרא - הרי בקטומה מותר אפילו להחזיר, ומשני דס"ד שבטלה הקטימה ואסור אפילו לשהות, קא משמע לן שאפשר לשהות והוא הדין להחזיר. ולדרך זו מותר לשהות ולהחזיר רק דבר המבושל כל צרכו ולא שאין מבושל. ולפי זה רב אושעיא סבר כמאן דאמר לשהות תנן. וכן הוכיח הרי"ף מדבריו שההלכה לשהות תנן. ומכל מקום יתכן שמותר להשהות רק תבשיל שנתבשל כל צרכו וכדברי התוס'. וע"ש שהסיק שה"ה בנתלבתה מותר להשהות רק תבשיל הבשל כל צרכו. ד. הר"ן ביאר שבתחילה סברה הגמרא שקטם את האש והובערה לפני הנחת הקדירה וקא משמע לן רב אושעיא שקטימה זו אינה מועילה ולא כלום ומותר להשהות על הכירה רק תבשיל שבשל כל צרכו מפני שאינה גרופה, ושמע מינה שמצטמק ויפה לו מותר להשהות על כירה שאינה גרופה, ותרצינן שאני הכא דקטמה והיינו שהקטימה היתה בשעה שהקדירה מונחת על הכירה ואחר כך הובערה, ואין הכי נמי יכול להשהות גם תבשיל הבשל כל צרכו ונקט מבושל כל צרכו לאפוקי שבאינה קטומה לא ישהה אף מבושל כל צרכו. ופריך מאי למימרא דקטומה מהני, ומתרצינן דסלקא דעתך שהקטימה בטלה והדרא למילתא קמייתא קמ"ל. השו"ע לא הביא את ההלכה של קטמה והובערה, והמג"א [רנג ה] פסק שמותר להשהות על הובערה, והגרעק"א העיר, שלדברי התוס' בתירוץ השני מותר להשהות רק תבשיל שאינו מבושל כל צרכו. ובפמ"ג יישב, דספיקא דרבנן הוא, והוסיף השעה"צ [יז] שהרמב"ן מסיק דהוי כקטומה לכל מילי וכ"כ הר"ן. ולכאורה משמע שמותר גם להחזיר בשבת.

[42] וכמבואר לעיל לדעת התוס' בתירוץ הראשון, וכן לדעת הר"ן, מותר להשהות גם תבשיל שלא נתבשל כל צרכו, ורבי יוחנן כמאן דאמר לשהות תנן, ולדעת התוס' בתירוץ השני וכן לדעת הרמב"ן בסוף דבריו אפשר להשהות רק דבר שנתבשל כל צרכו ולא דבר שלא נתבשל כל צרכו כי הכירה קטומה ואינה קטומה. [וגם לפי דבריהם רבי יוחנן כמאן דאמר לשהות תנן, דלענין מבושל כל צרכו הוי ככירה גרופה].

[43] הרבותא בגחלים של רותם יותר מסתם גחלים היא שבשאר גחלים אמרינן שעל ידי הקטימה גילה בדעתו שאינו רוצה בהם, אבל גחלים שיכולים לחזור ולבעור אפשר שאינו מסילח דעתו מהם וסבור שמא יחזרו וידלקו, קמ"ל שגם גחלים של רותם שנקטמו מותר להשהות עליהם.

[44] בהגהות רא"מ הורויץ [להלן לח ב] דייק ממה שנאמר "עקר" שהנטילה היא בשבת עצמה ולא בערב שבת וכדעת רש"י שהאיסור חזרה הוא רק בשבת.

[45] כך פירש רש"י שהתנור אינו גרוף וקטום, ואפילו אם היה גרוף לא מהני כאילו אינו גרוף. והר"ן הוסיף דשרינן חררה על גבי גחלים הרי שמדובר באינו גרוף וקטום.

[46] א. רש"י פירש דרב ששת אמר רבי יוחנן חידש הא קרמו פניה שרי - דלא מתני לה בהדיא. והתוס' פירשו דקא משמע לן רב ששת שזהו הביאור במשנה כאן כמאן דאמר להחזיר תנן. ומכאן הוכיח רב האי גאון שההלכה כמאן דאמר להחזיר תנן, שהרי רבא אמר תרוויהו תננהי עד שתמה מאי קא משמע לן רב ששת בשם רבי יוחנן, וכן פסקו רש"י והר"ח בתוס', והוסיפו שהרי סתם מתניתין דלעיל כחנניא וכדדיק רב ששת הא קרמו פניה שרי. אבל הרי"ף כתב שסיועו של רבא לאו דווקא הוא, ולא גמרינן מיניה, וביארו הרמב"ן והר"ן לפי שבמשנה דלעיל מדובר באופן שהפת והחררה עומדים על גבי גחלים ממש ולא על גבי קדירה, ולפיכך אם קרמו פניה של החררה לא יבא לחתות שמא תישרף, אבל בקדירה שעל גבי כירה המבושלת כמאכל בן דרוסאי חששו שמא יחתה כדי למהר בישולו, ולכן צריך לגרוף כמאן דאמר לשהות תנן. ואף רבא, שאמר תרוויהו תננהי, לא בא לפרש שכן מוכח מהמשנה, אלא דלשיטת רב ששת אמר רבי יוחנן שיש לדמות תבשיל כמאכל בן דרוסאי בקדירה לפת בתנור, אזי במשנה כבר מבואר דין הפת שהוקרמו פניה. והרא"ש ביאר, שמתוך סוגיית הגמרא שלא הוכיחה דמתניתין כחנניא מהמשנה דלעיל, מוכח שאי אפשר להוכיח כן. ויתכן שבתחילה סתם רבי כחנניא, ושוב חזר בו וסתם כרבנן. וקושיית רבא היא, שאם רבי יוחנן בא לפסוק כחנניא היה לו לומר שההלכה כמשנה דלעיל, וממילא נשמע שההלכה כחנניא. כי אין דרך אמורא לומר כאילו הוא אומר מפי עצמו מה ששנוי במשנה. ועל זה תרצינן, שרבי יוחנן לא אמר שההלכה היא כמשנה דלעיל לפי שזה רק דיוק, ולא נאמר כן במפורש. ולפי זה, אין ראיה שרבא פסק כרב ששת אמר רבי יוחנן. והנה, ברישא של המשנה דלעיל [יט ב] נאמר "אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום", ומפרשת הגמרא: "וכמה, אמר רבי אלעזר אמר רב כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, תניא חנניא אומר וכו"', ומבואר שסתמא דמתניתין כחנניא, וקשה, מדוע הגמרא בסוגיין לא פשטה דמתניתין להחזיר תנן, מסתם משנה לעיל, שהרי לא מיסתבר שהמשנה כאן תחלוק על המשנה דלעיל. וביותר קשה על הרי"ף, שפסק לעיל [ח א] שאם ניצולו כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו, וכחנניא, ואילו כאן פסק דלא כחנניא. ותירצו הרמב"ן והר"ן על פי הנ"ל, שלעיל מדובר ללא הפסק גחלים, וממאכל בן דרוסאי ואילך לא יבא לחתות כי שמא ישרף. מה שאין כן בקדירה על גבי כירה, אסור. והרא"ש הביא בשם רבינו יונה שתירץ, שגם לדעת רבנן החולקים על חנניא ומצריכים גריפה וקטימה, נתחדש בגמרא שם שמותר להשהות על כירה גרופה תבשיל ממאכל בן דרוסאי ואילך ולא פחות מזה. ונמצא, כי מה שנאמר לעיל "ועד כמה עד כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי" הוא בין לחנניא ובין לרבנן, לחנניא בלי גריפה, ולרבנן אפילו בגריפה. וראה בביאור הלכה [רנג ד"ה אלא] שהביא בשם רעק"א שיש פוסקים שאסור להשהות על כירה גרופה פחות ממאכל בן דרוסאי. ובחזון איש ציין שזו היא דעת רבינו יונה המובאת ברא"ש.

[47] התוס' [לעיל לז א ד"ה אא"ב] ציינו שרבי יוחנן כאן הוא דלא כמאן, דלחנניא מותר להשהות באינה גרופה גם כמאכל בן דרוסאי ואילו רבי יוחנן התיר רק מבושל כל צרכו, ולרבנן אסור כל שהייה ללא גריפה וקטימה. ותמה הרשב"א, דרבי יוחנן אמר בכל מקום הלכה כסתם משנה, וכאן הוא פוסק דלא כמאן. ואין לומר דלרבי יוחנן רבנן נחלקו עם חנניא בלשהות ממאכל בן דרוסאי ואילך אבל בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מודים רבנן שאפשר להשהות על כירה שאינה גרופה, שהרי בתחילת הסוגיה אמרינן אי להחזיר תנן מתניתין כחנניא - והא יתכן שרבנן מודים שמבושל כל צרכו שאין צריך גרופה וקטומה, ועל כרחך שרבנן חולקים בכל גוני. [על פי תוס' לו ב ד"ה חמין ורשב"א כאן] ומצינו כמה דרכים ליישב את דברי רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן או כרבנן או כחנניא. א. הרשב"א הביא מרב האי גאון שרבי יוחנן סובר כחנניא, ועוד מוסיף על דבריו, שכן לחנניא מותר לבשל על כירה שאינה גרופה רק כמאכל בן דרוסאי עד מבושל כל צרכו, אבל מכאן ואילך שמצטמק ויפה לו יתכן שחנניא אינו מתיר בפני שבחיתוי קל מצטמק ויפה לו, ועל זה הוסיף רב שמואל בר יהודה משמיה דרבי יוחנן שמותר גם מכאן ואילך. ודחה הרשב"א דמדברי חנניא משמע שממאכל בן דרוסאי ואילך מותר. ב. בעל המאור נקט דחנניא התיר להשהות מבושל כמאכל בן דרוסאי על כירה שאינה גרופה רק מצטמק ורע לו, אבל במצטמק ויפה לו אסור, ובמבושל כל צרכו המצטמק ויפה לו הכל תלוי במנהג המקום וכדלהלן בגמרא, ולפי זה אפשר לומר שרבי יוחנן סבר כחנניא וכמנהג המתיר להשהות מבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו. והרמב"ן הרשב"א והתוס' רי"ד דחו את דבריו. ג. התוס' רא"ש [לז א] כתב דרבי יוחנן פסק כחנניא אלא שמחמיר ומתיר רק משעה שהתבשיל מבושל כל צרכו ואילך. ד. הר"ן כתב דרבי יוחנן סבר כרבי מאיר, דלעיל אמר רבי מאיר שמותר להשהות רק חמין על כירה גרופה ורבי יהודה מתיר חמין ותבשיל ועד כאן לא נחלקו אלא באינו מבושל כל צרכו, אבל במבושל כל צרכו רבי מאיר מתיר לכתחילה חמין ותבשיל אפילו על כירה שאינה גרופה ור' יהודה אוסר. וראה בדברי הרמב"ן להלן שחילק כן בדעת רב יהודה.

[48] א. הראשונים הקשו שהרי רב גופיה [לעיל יט ב] התיר להשהות בשר בצל וביצה על גבי תנור כשהם מבושלים כמאכל בן דרוסאי, וביצה מצטמק ויפה לו הוא כדאיתא להלן [לח א], ומוכח שמותר להשהות מצטמק ויפה לו בכירה שאינה גרופה? ותירץ הר"ן, דלעיל מדובר באופן שאין הפסק בין האש לתבשיל ולא חששו שמא יחתה מפני שהוא מתירא שישרף התבשיל אבל כשיש הפסק קדירה ומצטמק ויפה לו אסור. והרשב"א תירץ על פי שיטת רב האי גאון דבמאכל בן דרוסאי ומצטמק ויפה לו סבר רבא כחנניא שאין לחוש שמא יחתה, אבל במבושל כל צרכו חששו שמא יחתה לפי שבמעט חיתוי הוא מצטמק ויפה לו. ב. עוד הקשו הראשונים [לעיל לז א], מדוע הגמרא לא הוכיחה מדברי רב כאן שמשנתנו להשהות תנן, ובשלמא לשיטת רב האי גאון יש לתרץ דרב כאן דיבר על מבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו דיתכן שאפילו חנניא אוסר, ואפשר שהמשנה כחנניא ומותר מאכל בן דרוסאי ואילך אבל לכשיתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אסור. אבל הרמב"ן נקט בפשיטות, שלמאן דאסר מבושל כל צרכו, כל שכן שכמאכל בן דרוסאי אסור. ואם כן, רב דלא כחנניא, ומדוע לא הוכיחה הגמרא מדבריו כמאן דאמר להשהות. ותירץ הרמב"ן, שמדברי רב אין ראיה כיצד תתפרש המשנה, כי אפשר שהמשנה כחנניא, והוא פסק כרבנן. ובפרט אם נפרש כהרשב"א, שרב כרב יהודה סבירא ליה, ודלא כתוס' [לז א ד"ה אא"ב], אזי גם אם המשנה כחנניא, רב סובר כרבי יהודה.

[49] הריטב"א ביאר שאותו ההוא מדרבנן לא ידע שרב שמואל בר יהודה אמר כן בשם רבי יוחנן, שאם לא כן, כיצד הקשה מדברי רב ושמואל על רבי יוחנן.

[50] רש"י פירש שהספק הוא בכירה שאינה גרופה. ואפשר לבאר את דבריו בארבעה אופנים. א. האם מותר להשהות בכירה שאינה גרופה תבשיל שאינו מבושל כל צרכו והיינו האם הלכה כחנניא או לא, וכן פירשו התוס' בפירוש רא שון. ב. האם לדעת רבנן שאסור להשהות בכירה שאינה גרופה תבשיל כמאכל בן דרוסאי יהא מותר להשהות דבר המבושל כל צרכו. וכן כתבו התוס' בפירוש שני. וביאר הרמב"ן שהספק הוא אליבא דרבי יהודה דאמר לעיל ומה הן משהין על כירה גרופה, חמין ותבשיל. ומשמע, שבכירה שאינה גרופה אסור אפילו מבושל כל צרכו. ומאידך, יתכן שרבי יהודה מיירי במבושל כמאכל בן דרוסאי, אבל במבושל כל צרכו מותר אפילו בכירה שאינה גרופה. ג. האם לדעת חנניא, שמותר להשהות ממאכל בן דרוסאי ואילך, יהא מותר להשהות גם מבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו. וביאור זה יתכן לפי רב האי גאון, שבמצטמק ויפה לו יש חשש גדול יותר ממבושל כמאכל בן דרוסאי. וכן לדעת בעל המאור שחנניא התיר ממאכל בן דרוסאי רק במצטמק ורע לו, האם התיר במבושל כל צרכו ומצטמק יפה לו. ד. האם לדעת חנניא יש להקפיד ממידת חסידות שלא להשהות על כירה שאינה גרופה, ועל זה הביאה הגמרא דוגמאות מאמוראים שדקדקו בהלכה והשהו. וכ"כ הריטב"א. ה. הר"ן כתב שאי אפשר לפרש שהספק הוא לכולי עלמא, כלומר למאן דאמר לשהות האם מותר להשהות באינה גרופה במצטמק ויפה לו [כמבואר באות ב] ולמאן דאמר להחזיר האם מותר להחזיר במצטמק ויפה לו או מצטמק ורע לו בכירה שאינה גרופה, שכן לא מצינו מי שמתיר להחזיר בכירה שאינה גרופה אפילו מצטמק ורע לו, וכמו שכתבו התוס' [לו ב ד"ה חמין], והרשב"א. אבל לדעת הריטב"א [ד"ה כללא] מותר להחזיר בכירה שאינה גרופה מצטמק ורע לו וכן הוכיח האגלי טל [אופה מב] מדברי התוס' ישנים. ולפי זה יתכן שהספק הוא האם מותר להחזיר במצטמק ורע לו, ופשטו לו שמותר.

[51] רש"י פירש שמסוכן הוא מחמת שרגיל לאוחזו בולמוס וצריך למאכל מתוק וטוב, ותמה הרשב"א מדוע לא השהה על כירה גרופה. והריטב"א הביא מפרשים שהיה חולה מעים והותר לו להשהות בשבת על ידי גוי.

[52] ראה בהערה לעיל שהבאנו דעות הראשונים בביאור הספק מהו לשהות, ויש לבאר את הפשיטות לפי כל דעה. א. לדברי התוס' בפירושם הראשון הפשיטות היא כמאן דאמר להחזיר. ב. לפי פירושם השני נפשט שאכן לדעת רבנן [רבי יהודה] מותר להשהות מצטמק ויפה לו, ומה שנאמר להלן לח א שאסור אפילו בדיעבד היינו למאן דאסר כדאיתא בהמשך בשם רב נחמן. ג. לפי רב האי גאון ובעל המאור שהספק הוא אליבא דחנניא נפשט שמותר להשהות מצטמק ויפה לו במבושל כל צרכו [אבל לדעת בעל המאור אין בכך ראיה להתיר מאכל בן דרוסאי המצטמק ויפה לו, ואילו לרב האי גאון כל שכן שמותר במאכל בן דרוסאי. וכ"כ הר"ן]. ד. לפי הריטב"א נפשט שאין צורך להחמיר אליבא דחנניא, ומותר להשהות לכתחילה. ה. לדעת הראשונים שמותר להחזיר מצטמק ורע לו, זו הפשיטות שאמר רב יוסף דבסורא משהו מצטמק ורע לו. אבל מדברי רב אשי בהמשך, דקאמר "ולא ידענא אי קסבר מצטמק ויפה לו הוא", משמע שהיה סלקא דעתך שמותר אף במצטמק ויפה לו. אך צריך ביאור, שלא מצינו מי שיתיר להחזיר באופן זה לכירה שאינה גרופה.

[53] סידור דברי האמוראים כך הוא. א. רב ששת בשם רבי יוחנן - מותר להשהות על כירה שאינה גרופה תבשיל שאינו מבושל כל צרכו, וכדעת חנניא. לדעת רב האי גאון אין מכאן ראיה למבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, ולדעת הרמב"ן והרשב"א כל שכן שמותר. ב. רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן - מותר להשהות על כירה שאינה גרופה תבשיל המבושל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אבל כמאכל בן דרוסאי אסור. וראה בהערה לעיל בשיטות הראשונים האם סבירא ליה כחנניא או כרבנן. ג. רב ושמואל - בכירה שאינה גרופה מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר. והיינו רבנן דחנניא. ולדעת הרשב"א לעיל לז א זו דעת רבי יהודה, אבל רבי מאיר [לז א ולח א] סבר שאפילו מצטמק ורע לו אסור, ולדעת התוס' שם רבי יהודה אוסר כרבי מאיר ורב הוא דלא כמאן. וכן כתב הריטב"א כאן בשם רבינו ידידיה, שרב ושמואל סברי שרבנן דמתניתין הם דעה שלישית, ודלא כרבי יהודה ורבי מאיר. ד. מר עוקבא ממישן - הקרובים לרב ושמואל ינהגו כמוהו, אבל הוא נהג כרבי יוחנן. והסתפק הריטב"א האם כונתו לרבי יוחנן דרב ששת וכחנניא, או כרבי יוחנן דרב שמואל בר יהודה. וברא"ש משמע כמו הצד השני. ומה שאסר לאלו שקרובים לרב ושמואל פירשו הראשונים משום שזה בגדר דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, ולכן לא הורה להם להיתר. ה. רב יוסף - העיד שבסורא היו משהין, וכן נהג רב נחמן בר יצחק. וכן העיד רב אשי שראה שרב כהנא השהה כסא דהרסנא ולא ידע אם משום מצטמק ויפה לו או מצטמק ורע לו, וכתב הר"ן דמשמע מדבריו שבין כך ובין כך מותר להשהות. ו. רב נחמן - מצטמק ורע לו מותר מצטמק ויפה לו אסור. וכתב הרשב"א שהוא רב נחמן בר יעקב, שכן רב נחמן בר יצחק התיר לשהות וכפי שהעיד רב יוסף. והרא"ש נקט שהוא רב נחמן בר יצחק ואליבא דרב ושמואל ולא סבר כמותם, וכ"כ הר"ן והתוס' רי"ד. אבל לפי הצד שהספק הוא אליבא דחנניא אי אפשר לפרש את רב נחמן כרב ושמואל דסברו כרבנן. לענין הלכה מצינו כמה דעות בראשונים. א. הרי"ף פסק כרבנן, וכרב ושמואל, ואסור להשהות על כירה שאינה גרופה מצטמק ויפה לו, אבל מצטמק ורע לו מותר. ועי"ש שהביא כמה ראיות לדבריו, והר"ן והרמב"ן ציינו שכן מוכח מסיום הגמרא אמר רב נחמן מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר. וכך היא שיטת הרמב"ם [ג ד] ועוד ראשונים הובאו בב"י [רנג א א]. ב. רש"י ותוס' פסקו כחנניא, וכן פסקו רב האי גאון והרשב"א ועוד ראשונים [עי' בב"י שם]. ג. בעל המאור פסק כחנניא רק בתבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי ומצטמק ורע לו, אבל מצטמק ויפה לו אסור. ואם הוא מבושל כל צרכו תלוי במנהג המקום וכדאמר מר עוקבא ממישן לרב אשי. ד. הרא"ש [א וכ"ה בתוספותיו] הביא בשם רבינו חננאל שלא הכריע באינו מבושל כל צרכו האם ההלכה כחנניא או כרבנן, אבל בתבשיל המבושל כל צרכו פסק כרב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן שמותר להשהותו על כירה שאינה גרופה, שכן הלכה כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל, וכן מר עוקבא ממישן אמר שאנן נעביד כרבי יוחנן, וכן רב נחמן בר יצחק התיר לשהות במצטמק ויפה לו. בשו"ע [רנג א] הביא המחבר תחילה את שיטת הפוסקים כרבנן, ואחר כך את הפוסקים כחנניא, וכתב הרמ"א שנהגו להקל כחנניא, וכמבואר ברא"ש שמפני שישראל אדוקין במצות עונג שבת הנח להם. וכתב הבאור הלכה [ד"ה ונהגו] שמדבריו משמע שלכתחילה טוב להזהר שלא להשהות על כירה שאינה גרופה ורק במקום צורך יש להקל. ועי' חזון איש.

[54] נמצא, שבתבשיל עם קמח סתמא הוא מצטמק ורע לו, חוץ מתבשיל לפת עם בשר בזמן שאינו צריך לאורחים שהוא מצטמק ויפה לו. ומבואר שאפילו אם התבשיל מצד עצמו משתבח בצימוקו מכל מקום אם אינו ראוי לאורחים הוא נקרא מצטמק ורע לו. ובשער הציון [רנג ט] כתב, שמכאן מקורו של הרמב"ן שמצטמק ויפה לו היינו שהאדם שמח בו ומצטמק ורע לו שעצב בצימוקו ואין זה תלוי במצבו של התבשיל. ובביאור הלכה [שם ד"ה והוא] הביא מהפמ"ג שבתבשיל לפת ללא בשר הוא מצטמק ורע לו גם ללא קמח, וכתב שכן משמע קצת מרש"י כאן.

[55] בביאור הלכה [שם] כתב, שכל אלו הם מצטמק ורע לו גם ללא קמח.

שמע מינה מצטמק ויפה לו (שיהא זה לו לתועלת וישתבח טעמו) בכל זאת מותר להשהותו כיון שכבר נתבשל כל צורכו, ואין חוששים שמא יבוא לחתות בגחלים וללבות את האש, שלא חילק ר' אושעיא בין תבשיל לתבשיל בהיתרו זה! את המסקנה הזאת דוחים: שאני הכא [שונה כאן] שקטמה לכירה זו, שכיסה את הגחלים באפר, ורק כיון שקטמה התירו להשהות כל תבשיל. ומקשים: אי הכי מאי למימרא [ואם כך מה היה טעם לומר הלכה זו]?! שהרי אם קטמה אין עוד חשש בה! ומשיבים: המקרה שקטמה ובשבת הובערה איצטריכא ליה [הוצרך לו] להדגשה יתירה, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי כיון שהובערה הדרא לה למילתא קמייתא [חזרה לדברה, לדינה הראשון], על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאינו כן.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: כירה שגרפה וקטמה מערב שבת והובערה לאחר מכן בשבת, משהין עליה חמין שכבר הוחמו כל צורכן ותבשיל שכבר בישל כל צורכו, ואפילו היו אלה גחלים של רותם שחומן רב ובעירתן ממושכת. ואם כן שמע מינה [למד ממנה] שאף באופן שמצטמק התבשיל בהיותו מונח על גבי הכירה ויפה לו — מותר. ודוחים: שאני הכא [שונה כאן] במקרה זה שקטמה ולכן הותר להשהות עליה. ושואלים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה היה טעם לאומרה]?! ומשיבים: המקרה שהובערה לאחר הקטימה אצטריכא ליה [הוצרך לו] להשמיע בו חידוש. ומקשים על הסבר זה: הלא היינו הך [זהו זה], כלומר, הרי זהה הלכה זו להלכה הקודמת, ומה ראה ר' יוחנן לחזור על דבר שנאמר כבר? ומשיבים בכל זאת יש בדבריו חידוש, כי גחלים של רותם אצטריכא ליה [הוצרכה לו להשמיע] שאף בגחלים חמות אלה מותר.

א אמר רב ששת שכך אמר ר' יוחנן: כירה שהסיקוה לכירה בגפת או בעצים משהין עליה חמין אף שלא הוחמו עדיין כל צורכן וכן תבשיל אף שלא בישל (נתבשל) עדיין כל צורכו. ואולם אם עקר את התבשיל מהכירה — לא יחזיר אותו אליה עד שיגרוף ממנה את הגחלים מבעוד יום או עד שיתן עליה אפר. וסיבת הלכה זו כי קסבר [הוא סבור] כי מתניתין [משנתנו] לענין להחזיר תנן [שנויה], אבל לענין לשהות על גבי הכירה אם הונחה הקדירה עליה מבעוד יום — משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום.

אמר רבא: תרווייהו תננהי [את שניהם שני פרטי הדינים של רב ששת שנינו], ולא היה צורך להודיענו דבר המפורש כבר במשנה. את ההיתר לשהות תנינא [שנינו]: אין נותנין את הפת בתוך התנור עם חשיכה ולא מניחין חררה (עוגה שטוחה) על גבי גחלים אלא כדי שיהא זמן עד השבת שיקרמו פניה (שיעלה קרום של בצק אפוי על הלחם או החררה). ואולם הא [הרי] אם כבר קרמו פניה לפני השבת — שרי [מותר] להשהותה אף בתנור שלא נגרף ולא נקטם. וכן להחזיר נמי תנינא [גם כן שנינו] במשנתנו, שבית הלל אומרים: אף מחזירין וברור כי עד כאן לא שמענו כי קשרו [התירו] בית הלל להחזיר אלא בכירה גרופה וקטומה, אבל בשאינה גרופה וקטומה לא התירו. ואם כן לא היה צורך בדברי רב ששת! ומשיבים: רב ששת נמי דיוקא דמתניתין קא משמע לן [גם כן את הדיוק של המשנה השמיע לנו] ולא התכוין לחדש הלכות אלא להסביר שכך יש להסיק מן המשנה.

ב אמר רב שמואל בר יהודה שכך אמר ר' יוחנן: כירה שהסיקוה בגפת או בעצים משהין עליה תבשיל שכבר בישל כל צורכו וכן חמין שכבר הוחמו כל צורכן מערב שבת, ואפילו היה התבשיל ממין כזה שכאשר הוא מונח זמן ממושך על גבי האש הריהו מצטמק ויפה לו, מכל מקום אין חוששים שמא יחתה בגחלים. ומסופר כי אמר ליה ההוא מדרבנן [לו אחד החכמים] לרב שמואל בר יהודה: הא [הרי] רב ושמואל דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם] שכאשר התבשיל מונח על גבי כירה והריהו מצטמק ויפה לו שאסור להשהותו על גבי הכירה בשבת, וזהו אם כן היפך דבריך!

אמר ליה [לו]: רב שמואל בר יהודה: אטו לית אנא ידע [וכי אין אני יודע] שאמר רב יוסף שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל שכאשר משהים התבשיל את התבשיל זמן ממושך על גבי האש הריהו מצטמק ויפה לו — אסור להשהותו? כי קאמינא [כאשר אמרתי] לך שמותר להשהותו, הרי לשיטת ר' יוחנן קאמינא [אמרתי]. אמר ליה [לו] רב עוקבא ממישן לרב אשי: אתון דמקרביתו [אתם שהנכם קרובים] למקומם של רב ושמואל — עבידו [עשו] כשיטת רב ושמואל, אנן נעביד [אנחנו נעשה] כשיטת ר' יוחנן.

ולגופו של דבר אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מהו הדין לענין לשהות? אמר ליה [לו] רב יוסף: הא [הרי] רב יהודה משהו ליה ואכיל [היו משהים לו והיה אוכל], ומכאן שמותר לעשות זאת. אמר ליה [לו] אביי: בר מיניה [חוץ ממנו] מרב יהודה, אל תוכיח ממנו, שכיון שמסוכן הוא שהוא חולה וזקוק לאוכל חם — אפילו בשבת נמי שרי למעבד ליה [גם כן מותר לעשות לו] כך. ואולם לי ולך כלשאר בני אדם מאי [מה הדין]? אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: בסורא משהו [משהים], דהא [שהרי] רב נחמן בר יצחק איש סורא מרי דעובדא הוה, ומשהו ליה, ואכיל [בעל מעשים היה ומדקדק במצוות, והיו משהים לו, ואוכל]. אמר רב אשי: קאימנא קמיה [עמדתי לפניו] לפני רב הונא ושהין ליה כסא דהרסנא [וראיתי ששהו לו על גבי הקדירה בשבת דגים מטוגנים בשמן] ואכל אותם בשבת, ולא ידענא [ואיני יודע] טעמו אי [אם] משום דקסבר [שהוא סבור] כי כאשר משהים את התבשיל זמן ממושך על גבי האש והריהו מצטמק ויפה לו — מותר להשהותו, אי [אם] משום שכיון דאית ביה מיחא [שיש בו בתבשיל זה קמח] הרי מצטמק ורע לו הוא, ולדעת הכל מותר להשהות את המצטמק ורע לו.

ג אמר רב נחמן: כאשר התבשיל המונח על גבי הכירה מצטמק ויפה לו — אסור להשהות, מצטמק ורע לו — מותר. כללא דמלתא [כללו של דבר]: כל תבשיל דאית ביה מיחא [שיש בו קמח] — הריהו מצטמק ורע לו, לבר [חוץ] מתבשיל דליפתא [של לפת] דאף על גב דאית ביה מיחא [שאף על פי שיש בו קמח] — מצטמק ויפה לו הוא. והני מילי דאית ביה בשרא [ודברים אלה אמורים דווקא באופן שיש בו בשר], אבל כאשר לית ביה בשרא [אין בו בשר] — מצטמק ורע לו הוא. וכי אית ביה בשרא נמי לא אמרן [וכאשר יש בו בשר גם כן לא אמרנו] שמצטמק ויפה לו הוא אלא כשהוא לא קבעי לה [צריך הוא אותו] לאורחין (אורחים), אבל כאשר קבעי לה [הוא צריך אותו] לאורחין — הריהו מצטמק ורע לו. שאין זה נאה לתת לפני האורחים תבשיל מצומק שאין צורתו יפה. ועוד: לפדא דייסא ותמרי [מאכל תאנים, דייסא ותמרים] ההשהייה גורמת לכך שמצטמק ורע להן.

ד בעו מיניה [שאלו ממנו] מר' חייא בר אבא שאלה זו:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Conclude from this halakha that even when it is food that shrivels and improves by remaining on the fire, it is nevertheless permitted to leave it. The food is already completely cooked and there is no concern lest one come to stoke the coals and ignite the fire. Rabbi Oshaya did not distinguish between different types of foods in permitting this. The Gemara rejects this conclusion: Here, it is different because he covered the coals in the stove with ashes, and that is the reason that he is permitted to leave food on the stove. The Gemara asks: If so, what purpose was there to say this halakha? Is it to teach that if the coals are covered with ashes, there is no room for concern? That is obvious. The Gemara answers: The case where he covered it with ashes and it reignited on Shabbat was necessary and required additional articulation. Lest you say that since it reignited, it returns to its original status and is prohibited, therefore it taught us that this is not the case.

Rabba bar bar Ḥana said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a stove that he swept out or covered with ashes before Shabbat and subsequently reignited on Shabbat, one may leave hot water that was already completely heated and cooked food that was already completely cooked upon it, even if the coals were from the wood of a broom tree, which are very hot and long-burning. If so, conclude from this that even if food shrivels and improves while on the stove, it is permitted. The Gemara rejects this: Here, in this case, it is different because he covered it with ashes. Therefore, it is permitted to leave it on the stove. The Gemara asks: If so, what was the purpose of saying this halakha? The Gemara answers: Mention of the case where he covered it with ashes and it reignited on Shabbat was necessary. The Gemara challenges that explanation: This case is identical to the previous one. Why did Rabbi Yoḥanan find it necessary to repeat what was already said? The Gemara responds that there is a novel element in his statement. It was necessary to teach the case of coals from the wood of a broom tree. Even in a case of especially hot coals it is permitted.

Rav Sheshet said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a stove that was lit with pomace or with wood, one may leave hot water on it even if the water has not yet been completely heated, and the same is true for cooked food even if it was not yet completely cooked. However, if one removed the food from the stove, one may only return it if he sweeps the coals out of the stove while it is still day, or if he places ashes on the coals. The reason for mentioning this halakha is because he holds that in our mishna we learned with regard to returning the cooked food to the stove; however, with regard to leaving a pot on top of the stove, if it was placed there while it was still day, one may leave it on the stove even if it is not swept and not covered with ashes.

Rava said: We already learned both aspects of Rav Sheshet’s halakha and there is no need to teach us something that was already stated explicitly in the mishna. We already learned that it is permitted to leave a pot on the stove. One may not put bread into the oven at nightfall and may not place cake on top of coals unless there is enough time before Shabbat that its surface will form a crust. However, if its surface already formed a crust before Shabbat, it is permitted to leave it even in an oven that was not swept and not covered with coals. Likewise, we also already learned in our mishna the second aspect of Rav Sheshet’s halakha that it is permitted to return the pot to the fire, as Beit Hillel say: One may even return. And it is clear that Beit Hillel only went so far as permitting the return of the pot in a stove that is swept or covered with ashes; however, in one that is not swept or covered with ashes, they did not permit doing so. If so, Rav Sheshet’s statement is superfluous. The Gemara answers: Rav Sheshet also only came to teach us the inference from the mishna and not to introduce new halakhot.

Rav Shmuel bar Yehuda said that Rabbi Yoḥanan said: With regard to a stove that was lit with pomace or with wood, on Shabbat eve one may leave a cooked dish that was already completely cooked, as well as hot water that was already completely heated, upon it and even if it is the type of food that when left for a prolonged period of time on the fire it shrivels and improves. There is no concern lest one come to stoke the coals. The Gemara relates that one of the Sages said to Rav Shmuel bar Yehuda: Isn’t it Rav and Shmuel who both say, contrary to your opinion, that if food shrivels and improves when placed on the stove, leaving it on there on Shabbat is prohibited?

Rav Shmuel bar Yehuda said to him: Is that to say that I do not know that Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: If food shrivels and improves when left on the fire for an extended period, it is prohibited to leave it there? When I said to you that it is permitted to leave it, I said it in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan. Rav Ukva from Meishan said to Rav Ashi: You, who are close to the place where Rav and Shmuel lived, act in accordance with the ruling of Rav and Shmuel; we will act in accordance with the ruling of Rabbi Yoḥanan.

Abaye said to Rav Yosef: What is the ruling with regard to leaving food on the stove from Shabbat eve? Rav Yosef said to him: Didn’t they leave food for Rav Yehuda and he ate it? Apparently, it is permitted to do so. Abaye said to him: No proof can be brought from Rav Yehuda. Since he is in danger, as he is sick and needs hot food, even on Shabbat as well, it is permitted to heat up food for him. However, for me and you as well as for all other people what is the ruling? Rav Yosef said to Abaye: In Sura, they leave food on the stove from Shabbat eve, as Rav Naḥman bar Yitzḥak from Sura was a master of good deeds who was meticulous in his performance of mitzvot, and they would leave food for him and he would eat it. Rav Ashi said: I stood before Rav Huna and saw that they left fish fried in oil [kasa deharsena] for him atop the stove on Shabbat, and he ate the fish on Shabbat. And I do not know if his reason for doing so is because he holds that it is permitted to leave food that shrivels and improves when left on the stove for a long time. Or, if it is because this dish has flour in it, and therefore it shrivels and deteriorates. Everyone agrees that it is permitted to leave food atop the stove that shrivels and deteriorates.

Rav Naḥman said: Food that shrivels and improves when left on the stove, it is prohibited to leave it on the stove; if it shrivels and deteriorates, it is permitted. The principle in this matter is as follows: Any food that has flour in it shrivels and deteriorates, except for a cooked turnip dish, which, even though it has flour, shrivels and improves. And this applies only when there is meat in it, but when there is no meat in it, it shrivels and deteriorates. And when there is meat in it, too, we only said that it shrivels and improves when one does not need it for guests, but when one needs it for guests, it shrivels and deteriorates because it is not polite to serve guests overcooked food, which is not aesthetic. Furthermore: Leaving dishes made of figs [lafda], porridge, or dates on the stove causes them to shrivel and deteriorate.

They raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya bar Abba:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אבל לסמוך שרי או דילמא לא שנא ופשטנא מהא דתניא כירה שהסיקוה בגפת ובעצים סומכין ואין מקיימין עליה אלא אם כן גרופה וקטומה עממו הגחלים או שנתן לתוכה נעורת של פשתן דקה הרי כקטומה (דבי) [אמר רב] (שמעון) [שמואל] בר יהודה א"ר יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו ודוקא כירה שהיא שפיתת ב' קדרות אבל אם אין בה אלא שפיתת קדרה אחת אסור ואפי' מצטמק ויפה לו מותר ואע"ג דרב ושמואל פליגי הא קי"ל דרבי יוחנן לגבי רב ושמואל הלכתא כר' יוחנן ומה שאמר רב (עקיבא) [עוקבא] ממישן לרב אשי אתון דמקרביתון לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל לאו משום דהלכתא כוותייהו אלא לעולם הלכתא כר' יוחנן דשרי אבל אתון דנהיגתון איסורא כרב ושמואל הוו להו דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם והא דאמר רב יהודה מסוכן בשבת שרי למיעבד ליה פשוטה הוא:

הא דאמר רב נחמן בר יצחק מצטמק ויפה לו אסור מצטמק ורע לו מותר.

כללא דמילתא כל דאית ליה מיחא מצטמק ורע לו הוא בר מתבשילא דליפתא דאע"ג דאית ליה מיחא מצטמק ויפה לו הוא כו'. האי כללא (לגברי) [לגבי] רב ושמואל אמרה ולית הלכתא אלא כר' יוחנן דהא סייעיה ר' עקיבא ממישן לרב אשי.

ש"מ מצטמק ויפה לו מותר. פירוש דסתם תבשיל כמצטמק ויפה לו ומ"ה נקטו חמין ותבשיל ועוד דאי במצטמק ורע לו פשיטא מאי שריותא אתי לאשמועינן דקאמר משהין וקס"ד דקטמה לאו דוקא. אלא הא קמ"ל דאע"ג דקטמה וגלי אדעתי' דלא ניחא לי' בחתוי גחלים אפ"ה דוקא מבושל כל צרכו אבל לא נתבשל כ"צ לא ואגב אורח' קמ"ל דלית לן דחנניא ומפרקי' ש"ה דקטמה כלומר משום דקטמה הוא ומצטמק ויפה לו אסור. ואקשי' אי חשוב לי' כקטומ' מאי למימרא כלומר היא גופי' מאי למימר' דמיתר בנתבשל כ"צ אפי' בלא נתבשל כ"צ נמי מותר ואפי' בפחות ממאכל ב"ד שלא מצינו שום איסור בכירה קטומה בשהיי' ומדקאמר משהין אלמא התירה נמי קמשמע לן. ופריק הובערה אצטריכא לי' מ"ד כיון דהובער' הדרא למילתא קמייתא ולתסר קמ"ל וה"ה למאכל ב"ד או פחות ממנו אלא דהא קמ"ל דאע"ג דבשיל כ"צ אי קטומה אין אי לא אסור דמצטמק ויפה לו אסור והיינו דלא כחנניא כדפרישית. וזהו שכ' רבינו הגדול ז"ל ורב אושעיא ורבה בב"ח אמר ר"י הכי ס"ל. ומיהו קשיא, אמאי קאמר חמין שהוחמו כ"צ דהא אפילו בשאינה קטומה נמי שרי וי"ל משום סרכא דתבשיל, ועיקר. ואפשר לפרש כך: א"ה מאי למימרא לשהות אפי' להחזיר נמי הובערה איצטרכא לי' מ"ד הדרה לה להא מילתא קמייתא ותתסר אפי' לשהות קמ"ל דלא הדרא לגמרי ומיהו דוקא לשהות תבשיל שנתבשל כ"צ וחמין שהוחמו כ"צ דלא אתי לחתוי כיון שכבר נתבשל אבל לא הוחמו כ"צ אפי' לשהות אסור דכיון דהובערה אתי לחתוי. ולהאי פי' הא דאמר ר"ס קטמה ונתלבתה סומכין לה דוקא כשנתבשל כל צרכו אבל לא נתבשל כ"צ לא. ופירוש מצטמק ויפה לו בכולה שמעתין היינו תבשיל שנתבשל כ"צ כמאכל כל אדם אלא שצימוקו יפה לו ומאן דאסר כר"י ומאן דשרי סבר ע"כ לא אסר ר' יהודה דמתניתין אלא כמאכל ב"ד ולמעלה ממנו כ"ז שהוא מתבשל וצריך לו אבל נתבשל כ"צ משום צימוק לא אתי לחתוי בגחלים ואפילו אינה קטומה מותר ואע"ג דר"י דבריית' דלקמן אסר אפילו דיעבד בההיא כר"מ ס"ל דלית לי' צימוק אוסר וסבירא לן (כר"מ) [דר"מ] אפילו לכתחלה שרי וההיא דקתני לעיל חמין אבל לא תבשיל כמאכל ב"ד. והא דאסיק בגמרא הא לכתחלה הא דיעבד אליבא דמ"ד מצטמק ויפה לו קאמרי' דאסר א"נ י"ל דבלכתחלה לא ס"ל כוותי' דר"מ דאסר משום דאיהו אפי' בקטומה אסר דגזר בתבשיל לעולם ולא גזר בחמין לעולם כיון שהגיע למאכל ב"ד ומיהו תבשיל קודם שנתבשל כ"צ מצטמק ויפה לו ומצטמק ורע לו שוין הן אלא שב"ש מחמירין בו במתני' מפני שהוא צריך יותר בישול ואיפשר שב"ש בכל תבשיל הן מחמירין ומה שפירשתי דבר ברור וראיתי בתוספת בזה שבוש שאני תמי' עליהן:

הא דאמר רבא תרווייהו תנינא. לדברי רב ששת קאמר כלומר רב ששת דיוקא דמתני' קמ"ל א"נ שיעורא דר"ש תנינא דאפי' היכי דלא בשיל כ"צ כמבושל חשבינן לי' דהיינו משקרמו פני' אבל איהו דיוקא דמתני' קמ"ל דאפי' בכירה ותבשיל נמי הולכין אחר השיעור הזה דלהחזיר תנן מיהו מאן דאית לי' משום מחתה בגחלים אפילו כמאכל ב"ד ל"ק מתני' דפת דש"ה דליכא גזירה דחתוי דכיון שהוא על האש אי מחתה לי' סליק בי' קיטרא וכן בבשר בצל וביצה משום דמחרכי ומיהו קודם שהגיע למאכל ב"ד חיישי' דלמא מחתי להו דכל שלא בשיל כ"צ לא מיחרך וזה דבר ידוע א"נ מפיק להו בר דלא קשי להו זיקא. תדע, דהא רב דאית לי' הכא מצטמק ויפה לו אסור אמר התם וכמה כדי שיצלו כמאכל ב"ד ולפי הפי' הזה נדחו דברי המביאים ראי' מסייעתי' דרבא לפסוק הלכה דלהחזיר תנן ונסתייעו דברי רבינו הגדול ז"ל, ודברי רש"י ז"ל מטין שהוא מן המתירין:

שמעת מינה מצטמק ויפה לו מותר. פירש רש"י ז"ל: דאי מצטמק ורע לו מאי אתא לאשמועינן. והקשו עליו בתוס' דדלמא איצטריך לאפוקי מדרבי מאיר דאסר לעיל בשאינה גרופה אפילו חמין דמצטמק ורע להם. ועוד הקשו למאי דקא סלקא דעתין דמצטמק ויפה לו מותר אפילו בלא גרופה וקטומה, אם כן אמאי קתני קטומה. ועוד כי משני שאני הכא דקטמה מאי קא פריך אי הכי מאי למימרא, דטובא קא משמע לן דאיצטריך לאפוקי ממאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דהדרא למלתא קמייתא אלא אף על גב דהובערה לא הדרא למלתא קמייתא. ועוד קשיא לי, היכי ניחא ליה טפי במאי דהדר משני הובערה אצטריכא ליה, דהיינו פירוקא קמא דקאמר שאני הכא דקטמה, כלומר: וקא משמע לן דלא הדרא למלתא קמייתא. ועוד דכי אקשינן אי הכי מאי למימרא, אדרבה הוה ליה לאקשויי, אי הכי אמאי קתני חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו אפילו לא הוחמו כל צרכן ואפילו תבשיל שלא נתבשל כל צרכו נמי. ובתוס' דחקו בפירושה. וגם מן הגדולים ראיתי שדחקו בה הרבה.

ולי נראה, דמעיקרא קא סלקא דעתך דהא דנקט קטמה הא קא משמע לן, דאף על גב דקטמה ונתלבתה היא כקטומה לגמרי כי הובערה הדרא למלתא קמייתא, והוה ליה למיתני קטמה והובערה אין משהין עליה אלא חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שנתבשל כל צרכו, אלא דנקט ליה בלשון היתר משום דמלתא אגב אורחיה קא משמע לן דכל שבשל כל צרכו משהין עליה אף על פי שחזרה למילתא קמייתא, אלמא מצטמק ויפה לו מותר. ועוד דכל היכא דנקט חמין ותבשיל היינו תבשיל המצטמק ויפה לו, וכדכתיבנא לעיל (שבת לו, ב ד"ה בית) דחמין הוו כלל למצטמקים ורע להם ותבשיל השנוי עמהם הוי כלל למצטמקים ויפה להם. ועוד דאי במצטמק ורע לו לא איצטריך לאשמועינן כדפירש רש"י ז"ל, דאי לאפוקי מדרבי מאיר לא איצטריך, דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה (עירובין מו, ב), ועוד דפליג אמתניתין. ודחי שאני הכא דקטמה, כלומר: לא כמו שאתה סבור דאיסורא דהובערה איצטריכא ליה, אלא אדרבה משום שריותא דקטמה שרינן בה במצטמק ויפה לו, והיינו דנקט לה בלשון היתר ולא נקט לה בלשון איסור דלימא אין משהין עליה אלא חמין שהוחמו כל צרכן. וקא סלקא דעתך השתא דהכי קאמר, דשאני הכא דקטמה וקמ"ל דאע"ג דהובערה הרי היא כקטומה גמורה וכקטומה ונתלבתה, והלכך כי אקשינן אי הכי מאי למימרא עדיפא מינה הוה מצי לאקשויי אי הכי מאי שנא תבשיל שבשל כל צרכו אפילו לא בשל נמי ואפילו לא בשל כמאכל בן דרוסאי דבקטומה לא חיישינן לחתויי, אלא אורחא דתלמודא בהכין דבמלתא דאתחיל בה שקיל וטרי, והלכך אקדים ואקשי במאי דאיירינן דהיינו שריותא דמצטמק ויפה לו, כלומר: הא דאתא לאשמועינן דמצטמק ויפה לו שרי מאי למימרא, ובמאי דפריק ליה אתריצו להו כולהו קושיי.

הובערה אצטריכא ליה, מהו דתימא הדרא למלתא קמייתא קא משמע לן. כלומר: לא כמו שאתה סבור, דשאני הכא דקטמה דקאמינא לא שתהא כקטומה גמורה אלא כקטומה ואינה קטומה, ואיצטריכא ליה לאשמועינן, דאי לא אשמעינן הוה אמינא כיון דהובערה הדרא למילתא קמייתא ולא תהא כקטומה כלל ויהא אסור בה מצטמק ויפה לו, קא משמע לן כיון דקטמה אף על גב דהובערה משהין עליה מצטמק ויפה לו והוא שבשל כל צרכו, משום דהובערה כקטומה ואינה קטומה גמורה. כך נראה לי.

ורב ששת דיוקא דמתניתין קא משמע לן. פירש רש"י ז"ל: דיוקא דמתניתין דפרק קמא (לעיל שבת יט, ב), דלא מיפרשא בהדיא דאי קרמו פניה שרי. ואינו מחוור, דכיון דקתני אלא אם כן קרמו בודאי מיפרשא בהדיא דאם קרמו פניה שרי. אלא דיוקא דמתניתין דפירקין דהכא (לעיל שבת לו, ב) קא משמע לן, דלא מיפרשא אי להחזיר תנן ואי לשהות תנן, ואדרבא סתמא כמאן דאמר לשהות תנן דהא למאן דאמר להחזיר תנן איצטריכינן לחסורה.

הא דאמר רב שמואל בר רב יהודה אמר רבי יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה לו. תמיהא לי דאמר כמאן לא כחנניה ולא כרבי מאיר ולא כרבי יהודה, דאילו לחנניה אפילו לא בשל כל צרכו אלא כמאכל בן דרוסאי, ואילו לרבי מאיר אפילו חמין שהוחמו כל צרכן בגרופה אין בשאינה גרופה לא, ולרבי יהודה מצטמק ויפה לו מיהא בשאינה גרופה לא. ובשלמא רב ושמואל דאסרי מצטמק ויפה לו וקא שרו מצטמק ורע לו לא קשיא לי דאינהו דאמרי כרבי יהודה וכדכתבינן לעיל (עמוד א ד"ה רבי) דלרבי יהודה מצטמק ורע לו אפילו בשאינה גרופה שרי, אלא רבי יוחנן דאמר כמאן דלא אשכחן תנא דאית ליה הכין, דאם איתא כי אמרינן בריש פרקין (לעיל שבת לו, ב) הא[י] לא יתן לא יחזיר אבל לשהות משהין אף על פי שאינו גרוף ואינו קטום ומני חנניה היא וכו', אכתי מנא ליה דחנניה היא ולא רבנן דלמא רבנן וכי קתני דאין מחזירין אבל לשהות משהין חמין ותבשיל ה"מ חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו אבל כמאכל בן דרוסאי לא ודלא כחנניה אלא כרבנן, אלא ודאי משמע דליכא תנא דאית ליה הכין. ועוד קשיא לי, דהא אמר רבי יוחנן (לקמן שבת מו, א) הלכה כסתם משנה וא"כ היאך אמר הכין, דבין למ"ד מחזירין בין למ"ד משהין מתניתין דלא כי הא דרבי יוחנן. ואע"ג דאמרינן בעלמא (יבמות טז, ב וש"נ) דאמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן, לעולם קא בעי לה ומפרק לה.

וראיתי בפירושי רבנו האי גאון ז"ל ענין שיראה ממנו דרב ששת משמיה דרבי יוחנן ורב שמואל בר יהודה משמיה דרבי יוחנן לא פליגי, אלא מר אמר חדא משמיה דרבי יוחנן ומר אמר חדא משמיה דרבי יוחנן, שכך כתב וזה לשונו: והלכה כמאן דאמר להחזיר תנן, ונסתייעה בפירוש דאמר רב ששת אמר רבי יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה חמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בשל כל צרכו ויתר דבריו, וסייעה עוד מדאמר רבא תרווייהו תננהי וכו', ואף רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן כמות זה בחמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו ואפילו במצטמק ויפה לו וכו'. ובסוף דבריו כתב עוד: נמצא המותר בשני פנים, (שחמו) [שהוחמו] ולא בשלו כל עיקר, ושבשלו כמאכל בן דרוסאי ואפילו בשלו כל צרכן. אלמא מדקאמר ואפילו בשלו כל צרכן, משמע שהוא ז"ל סבר דרב שמואל בר יהודה משמיה דרבי יוחנן רבותא אשמעינן דאפילו נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו שרי אע"ג דאיכא למגזר כיון שבחתוי מועט כדי לצמקו סגי ליה דלמא יהיב דעתיה ומחתה, ורב ששת אשמעינן בלא נתבשל כל צרכו ורב שמואל בר יהודה אוסיף אפילו נתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו וכל שכן כשלא נתבשל כל צרכו.
ומסתייעא הדין סברא, מדרב דאסר הכא מצטמק ויפה לו ובשלהי פרק קמא גמרא אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום (לעיל שבת כ, א) איבעיא לן ועד כמה, אמר רב כדי שיצולו מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, דאלמא טפי אסיר נתבשל כל צרכו וצריך להצטמק ויפה לו מלא נתבשל כל צרכו בין מצטמק ויפה לו בין רע לו. ואף על פי שיש בזה תירוץ אחר לדעת הרב אלפסי ז"ל וכמו שכתבתי שם (לעיל שבת יח, ב ד"ה האי) גבי קדרה חייתא.
ואם תאמר אם כן למאן דאמר מצטמק ויפה לו אסור, כלומר: משום שקרוב לצימוקו יהיב דעתיה ומחתה, אם כן אפילו מצטמק ורע לו כל שהוא קרוב לבישולו אסור, דדילמא יהיב דעתיה ומחתה כדי לגמור אותו בשול מועט. יש לומר דכיון דמצטמק ורע לו לא מחתה דמסתפי דילמא מצטמק ומתפסד, וכמו שכתבתי למעלה גבי חמין.
ותבשיל דמתניתין למאן דאמר להחזיר תנן אבל להשהות משהין כל תבשיל במשמע, בין הגיע למאכל בן דרוסאי בין נתבשל כל צרכו ואפילו מצטמק ויפה לו, ורבי יוחנן לטעמיה דאמר הלכה כסתם משנה, ורב סבר דמתניתין בתבשיל שנתבשל אפילו כל צרכו ומצטמק ורע לו ואי נמי במצטמק ויפה לו ובשלא נתבשל כל צרכו, אבל בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אסור.
ומיהו לא מחוור, דחנניה כללא קא כאיל כל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי משהין, ולאו דוקא כמאכל בן דרוסאי ממש הא פחות מכן ויתר על כן לא, אלא כל שהוא כמאכל בן דרוסאי ולמעלה מותר. ועוד דמאי דאיבעיא לן בשלהי פרק קמא כדי שיצולו עד כמה ואמר רב כמאכל בן דרוסאי, לאו דוקא ולומר דיתר מכן אסור, דאם איתא הוה ליה לתנא דמתניתין (לעיל שבת יט, ב) למיתני כדי שיצולו והוא שלא יתבשל כל צרכו.
אלא אפשר דרב כרבי יהודה סבירא ליה דתבשיל המצטמק ויפה לו בשאינה גרופה לא, וההיא דשלהי פרק קמא דבצל וביצה משום דלא אתי לחתויי מפני שפניהם על פני האש ואי מחתה בהו חריך להו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ג מהל' שבת הט"ז) וזו היא דעתו של הרב אלפסי ז"ל. ובמצטמק ורע לו דמשמע דשרי רב בשנתבשל כל צרכו ואפילו לכתחילה, בהא נמי כרבי יהודה סבירא ליה, למאי דאתחזי לי אליבא דרבי יהודה כדכתיבנא לעיל (שבת לז, א ד"ה רבי יהודה). ואם תמצי לומר דרבי יהודה אפילו במצטמק ורע לו בשאינו גרוף לכתחילה אסר, וכסתמא דברייתא דרבי יהודה דשתי כירות המתאימות (לעיל שבת לז, א) דמשמע דעל גבי כירה שאינה גרופה כלל כלל לא, איכא למימר דרב תנא הוא ופליג וכן שמואל, ואי נמי שמואל כרב. כך נראה לי.

אתון דמקרביתו לרב ושמואל עבידו כרב ושמואל. כלומר: משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור (פסחים נ, ב), אנן נעביד כרבי יוחנן דשרי מצטמק ויפה לו.

כיון דמסוכן הוא אפילו בשבת נמי שרי. תמיהא לי אי משום הא אפשר בקטום דבקטימה כל שהוא סגי, וההוא ודאי מוסיף הבל הוא וכל שכן שמשמר חומו של תבשיל.

דהא רב נחמן בר יצחק מארי דעובדא הוא ומשהי ליה ואכיל. הכא גרסינן רב נחמן בר יצחק, ולקמן גבי הלכתא מצטמק ויפה לו אסור גרסינן רב נחמן סתם דהוא רב נחמן בר יעקב דהוא רביה דרבא, כי היכי דלא תקשי דרב נחמן אדרב נחמן, וכן הגירסאות בספרים שלנו. ויש ספרים דגרסי בתרווייהו רב נחמן בר יצחק, ולפי אותן ספרים נצטרך לומר, דההיא דאמר רב נחמן מצטמק ויפה לו אסור לאו אליבא דנפשיה קאמר אלא אליבא דמאן דאמר מצטמק ויפה לו אסור, והכי קאמר הלכתא למאן דאמר מצטמק ויפה לו אסור כל דאית ביה קמחא מצטמק ורע לו הוא וכו', וכאילו הלכתא אכללא דמלתא קאי. ואינו מחוור כלל. וגירסת הספרים שלנו יותר נכונה.

הא דבעו מיניה מרבי חייא שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת מהו. יש לפרש דבשלא הגיע למאכל בן דרוסאי, וכן פירש רש"י ז"ל, וכן פירשה רב האי גאון ז"ל. ולכולי עלמא אתיא, בין לחנניה בין לרבנן, והיינו דקאמר ובשלה בשבת דמשמע שנתבשלה בשבת דמעיקרא לא נתבשלה, ואילו הגיע למאכל בן דרוסאי לא נתבשלה אלא מערב שבת דכל שהגיע למאכל בן דרוסאי אין בו משום עכו"ם לכולי עלמא, וכן בשר בצל וביצה צולין אותם ערב שבת כל שהגיע למאכל בן דרוסאי קודם חשיכה (כדלעיל שבת כ, א). ואף על גב דאייתינן עלה הא דתניא שכח קדרה על גבי כירה וכו' במה דברים אמורים בחמין שלא הוחמו כל צרכן ותבשיל שלא בשל כל צרכו, דמשמע דנתבשל כמאכל בן דרוסאי אלא שלא נתבשל כל צרכו, כלומר: כמאכל כל אדם. ההיא רבי מאיר ורבי יהודה היא דפליגי עליה דחנניה, ולדידהו כל שלא נתבשל כל צרכו לא שנא הגיע למאכל בן דרוסאי לא שנא לא הגיע למאכל בן דרוסאי, דלא נתבשל כל צרכו כללא הוא להגיע ולשלא הגיע, ומדרבי מאיר ורבי יהודה נשמע לדידן, דכי היכי דלדידהו בין לא הגיע בין הגיע כיון שלא נתבשל כל צרכו אסור, לדידן נמי קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי אסור. ועוד דבשלא הגיע למאכל בן דרוסאי אין הפרש בין רבי יהודה ורבי מאיר לחנניה, ומשלא הגיע למאכל בן דרוסאי קא מייתי ראיה. והלכך מבעיא זו ומכל הסוגיא שנאמרה עליה ליכא ראיה לדברי האומרים דלשהות תנן.

אמר ר"ב מצטמק ויפה לו אסור כו' ה"ג לא ר"נ בר יצחק דר"נ בר יצחק הא אמרו לעיל דמשהי לי' ואכיל ובכל הגמרות שכתב בהן ר"נ ב"י מצאתי שמחקו בר יצחק אלא ר"נ לבד גרסי' וכל זה מה שאומר כללא דמילתא כול' דברי ר"נ הם ולא דברי בעל התלמוד וראיתי כתב לרבינו שרישרא גאון זצוק"ל דר"נ בא לפרש דברי רב ושמואל דאמרי מצטמק ויפה לו אסור ואיהו ס"ל כוותייהו ובא ליתן כלל איזה יקרא מצטמק ויפה לו ואיזה יקרא מצטמק ורע לו וכל מה שכתבתי בה' י"א דספר הלקט דאף מאן דסובר כחנניא ומתיר תבשיל שלא בישל כל צורכו דהיינו כמאכל בן דורסאי דוקא במצטמק ורע לו אבל מצטמק ויפה לו אסור אע"פ שבישל כל צרכו כל זה הבל הבלים דהשתא כשלא בישל כל צורכו הוי שרי כשבשבל כל צצורכו לא כ"ש ואל הוזקקתי שם לפתרון זה אלא מפנ י שהייתי גורס רנב"י והייתי רוצה להעמיד הלכה כר' חנניא וכר"נ ב"י שאוסר למצטמק ויפה לו ולא היא דאם לא בישל כל צורכו מותר כחנניא כ"ש בישל כל צורכו ואינו צירך אלא צימוק בעלמא והכי אזלי סוגיא דשמעתא דאיכא דשרי במצטמק ויפה לו ואסר בתבשיל שלא בישל כל צורכו וא"כ ר' חנינא דשי שלא בישל כל צורכו כ"ש דשרי מצטמק ויפה לו וזה הוא העיקר ול"ג ר"נ בר יצחק אלא ר"ס סתם וס"ל כרב ושמואל ולית הילכתא כוותייהו:

בפרש"י בד"ה להחזיר תנן כו' הלכך עקר לא יחזיר הואיל כו' עכ"ל כתב מהרש"ל האי לישנא דהלכך מגומגם הוא כו' עכ"ל ונראה לפי סוגיית התלמוד אין כאן גמגום דהא רבא דפריך לרב ששת תרוייהו תנינהו ע"כ דהוה ס"ד דרב ששת תרתי אשמעינן חדא דשרי לשהות באינה גרופה ועקר לא יחזיר והיינו משום דקסבר מתניתין להחזיר תנן ומוכח מיניה דעקר לא יחזיר אבל לשהות משהין וכו' ואהא פריך ליה רבא דא"נ לשהות תנן תרווייהו שמעינן ממתניתין דשרי לשהות ממתני' דאין נותנין פת כו' ולהחזיר מסיפא דמתניתין דאף מחזירין דע"כ לא שרו ב"ה כו' ומשני ליה דודאי לענין חזרה לא אצטריך רב ששת לאשמעינן אלא לענין לשהות אשמעינן דיוקא דמתניתין אי כפרש"י ואי כפירוש התוספות והשתא לפום מה שהבין רבא דתרוייהו בעי רב ששת לאשמעינן ועלה קאמר דקסבר להחזיר תנן הוצרך רש"י לפרש הלכך עקר לא יחזיר כו' והדברים ברורים באין גמגום ודו"ק:

תוספות בד"ה ש"מ מצטמק ויפה כו' דאי חשובה קטומה אמאי נקט בישל כל צורכו כו' נראה לו כו' דסברא הוא דלא הדרא כו' עכ"ל יש לדקדק קיצור בתירוצם דמי הכריחם לכל זה דהוה קשיא ליה אמאי נקט בישל כל צורכו כו' אלא דאיכא לפרושי דמעיקרא נמי דהוי בעי למימר דהדרא למלתא קמייתא לא מסברא הוא לומר כן אלא דבלאו מלתא מכח סברא ה"א דלא הדרא ומכח קושיא זו דמאי למימרא אי הוה איירי בקטמה בעי למימר נמי מעיקרא דאיירי בלא קטמה והמתרץ הבין דמכח סברא הוה פריך מעיקרא והשיב לו דאינו כן אלא דאיירי בקטמה והשתא המקשה מפרש קושייתו דמעיקרא דלא מכח סברא פריך אלא דאי הכי מאי למימרא כו' כיון דמסברא לא הדרא למלתיה קמייתא וק"ל:

בא"ד דאפילו ר"מ דמחמיר כו' שרי בחמין כו' דאי לא קטמה אפילו בישל כל צורכו אסור משום דמצטמק ויפה לו כו' עכ"ל לגבי חמין ליכא לדיוקי הכי דהא הוחם כל צורכו מצטמק ורע לו הוא כדאמר לקמן אלא לגבי בישל איכא לדיוקי הכי דנקט בישל כל צורכו לאשמעינן דאי לאו קטומה אפילו בישל כל צורכו אסור וגבי חמין דנקט הכי שהוחמו כל צורכן לא לדיוקי אתי אלא איידי דנקט בתבשיל נקט נמי הכי בחמין ואף על גב דעיקר קושיא שכתבו התוספות הוא מחמין היינו לרבותא אפילו לרבי מאיר דמחמיר מיהו לפי האמת לר' יהודה תקשי נמי מתבשיל דשרי אף בלא בישל אמאי נקט בישל כל צורכו ודו"ק:

בד"ה מהו להשהות כו' או במצטמק ויפה לו עכ"ל אבל מצטמק ורע לו ודאי דלא הוה קמבעיא ליה לאביי מרב יוסף כיון דליכא שום אמורא דאסר ליה אבל מצטמק ויפה לו אע"ג דחנניא שרי ליה מ"מ מבעיא כיון דאיכא אמוראי רב ושמואל דאסרי ליה וק"ל:

בגמ' אמר רבא תרוייהו תנינהו לשהות תנינא אין נותנין את הפת וכו' ואם תקשה לך א"כ מאי קא מבעיא לעיל לשהות תנן או להחזיר תנן וכו' תפשוט ממתני' דאין נותנין את הפת וכו' ולא חררה וכו' דלהחזיר תנן אבל להשהות משהין אע"פ שאינו גרוף וקטום עיין באשר"י ותמצא הכל מבואר באריכות גם תמצא מבואר שם פי' הרי"ף שפוסק דמתני' להשהות תנן ולא כחנניא ופירושא דסוגיא זו דקאמר רבא תרווייהו תנינהו דמשמע דס"ל דמתני' להחזיר תנן כר' יוחנן ורבא בתראה הוא ועיין לעיל בפ"ק (שבת דף י"ח) דקאמר קדירה וכו' בשיל שפיר דמי בשיל ולא בשיל אסור ואיך פוסק הרי"ף דלא כחנניא וע"ש בדברי הר"ן גם בפרק זה בדברי הר"ן מבואר באריכות סברת הרי"ף והחולקים עליו:

ורב ששת דיוקא דמתני' קמ"ל ופירש"י משום דלא תני בהדיא הא קרמו פניה שרי וכו' ולפירושו הא דקאמר דיוקא דמתני' ר"ל מתני' דאין נותנין את הפת וכו' ומקשין התלמידים הא רבא קא מקשי ואמר תרווייהו תנינהו לשהות תנינא וכו' להחזיר נמי תנינא ב"ה אומרים אף מחזירים וכו' וגמ' לא חשיב כ"א על קושיא דלהשהות תנינא ועל קושיא דלהחזיר תנינא לא השיב כלום ויש ליישב דכמו דאיצטריך לאשמעינן דיוקא דהא קרמו פניה וכו' משום דלא מתני ליה בהדיא כ"ה נמי גבי להחזיר אע"ג דהאמת הוא כן כדקאמר דעד כאן לא קא שרו ב"ה אלא בגרופה וקטומה אבל כשאינה גרופה וקטומה לא מ"מ כיון דלא מתני לה בהדיא אתי רב ששת לאשמעינן עקר לא יחזיר עד שיגרוף ולפי' התוס' שפירשו דדיוקא דמתני' ר"ל דיוקא דמתני' דכירה אתא לאשמעינן דלהחזיר תנן וחסורי מיחסרא והכי קתני אתי נמי שפיר דהא דקאמר רבא לחחזיר נמי תנינא בית הלל אומרים אף מחזירים וכו' הא היינו נמי מתני' דכירה דכיון דמשני גמ' דיוקא דמתני' דכירה אתי לאשמעינן קאי האי שינויא אתרווייהו תנינהו דקאמר רבא אלהשהות ואלהחזיר וק"ל:

ברש"י לחחזיר תנן וכו' ופירוקא דמתני' כדקאמר לעיל חסורי מיחסרא הלכך עקר לא יחזיר וכו' כתב בספר ח"ש האי לישנא דהלכך מגומגם הוא דהא אפי' אם לשהות קתני מ"מ אסור להחזיר כמו שפי' לקמן אלא נ"ל דהכי פי' הלכך דוקא עקר לא יחזיר ר"ל אבל לשהות שרי אף באינו גרוף וקטום עכ"ל והא דכתב דהא אפי' אם לשהות קתני אסור להחזיר כמו שפי' לקמן ר"ל הא דקאמר רבא לקמן להחזיר נמי תנינא ב"ה אומרים אף מחזירים ועד כאן לא קשרו ב"ה אלא בגרופה וקטומה וכו' אבל לפי מה שכתבתי לעיל בפי' דיוקא דמתני' קמ"ל דזה קאי נמי אקשיא דלהחזיר נמי תנינא משום דאע"ג דהאמת הוא כדקאמר רבא דעד כאן לא קשרו ב"ה אלא בגרופה וקטומה מ"מ כיון דאינו מפורש בהדיא כן במתני' איצטריך רב ששת לומר עקר לא יחזיר וכו' אתי נמי שפיר האי לישנא דכתב רש"י להחזיר תנן וכו' ופירוקא דמתני' כדאמרינן לעיל חסורי מיחסרא הלכך עקר לא יחזיר ר"ל כיון דמתני' דקתני לא יתן עד שיגרוף וכו' היינו לא יחזיר וע"כ צריכין אנו לומר חסורי מיחסרא והכי קתני וכו' והך חזרה דאמרי לך לאו דברי הכל הוא וכו' וא"כ רישא דמתני' דקתני לא יחזיר עד שיגרוף דברי ב"ה הן וא"כ שמעינן בהדיא דלא שרו ב"ה להחזיר עד שיגרוף הלכך קאמר ר' יוחנן עקר לא יחזיר דכן הוא מפרש במתני' בהדיא כד מחסרת לה אבל אי מתני' לשהות תנן אינו מפרש כל כך בהדיא דהא דקתני בסיפא וב"ה אומרים אף מחזירים דאגרוף וקטום קא מהדר דנוכל לומר דלישנא דרישא דמתני' דקתני לא יתן עד שיגרוף הם דברי ב"ש אבל ב"ה אימא לך דמתירים אף להחזיר אפי' באינה גרופה וקטומה וכ"ש להשהות ודו"ק:

בתוס' ד"ה ש"מ מצטמק ויפה לו מותר וכו' וקשה לר"י הא איצטריך לאפוקי מדר"מ ור' יהודה דאסרי בשאינה גרופה אפי' חמין דמצטמק ורע להם וכו' ר"ל דע"כ המקשה ס"ל השתא דקטמה והובערה הדרא למלתא קמייתא וחשובה כאינה גרופה וקטומה כלל ולכך פריך כמתמיה אמאי שרי תבשיל שנתבשל כל צרכו ש"מ מצטמק ויפה לו מותר ולכך מקשים התוס' על פירש"י דדלמא לעולם אימא לך דר' יצחק איירי בתבשיל שמצטמק ורע לו וליכא לאקשויי מאי אתי לאשמעינן פשיטא דשרי הא לא פשיטא הוא דהא ר"מ ורבי יהודה אסרו אפי' בחמין דודאי מצטמק ורע להן:

בא"ד ונראה לר"י דהשתא ס"ד דלא חשיבה קטומה כלל וכו' התוס' מתחילין לתרץ תחלה הקושיא שניה שהקשו דמאי פריך מאי למימרא וכו' ומתרצין דהא דס"ד מעיקרא דקטמה והובערה לא חשיב קטומה כלל לא מסברא היה סבר כן דאדרבה הסברא היא בהיפוך אלא מכח שהיה מכריח זה בדברי ר' יצחק דנקט תבשיל שנתבשל כל צרכו וחמין שהוחמו כל צרכן דמשמע הא לא נתבשלו כל צרכן לא ואי חשיב כגרוף וקטום אפי' לא נתבשל כל צרכו נמי ובפרט בחמין דאליבא דכ"ע אפי' לר"מ דמחמיר טובא שרי בחמין שלא הוחמו כל צרכן ולכך הוה ס"ד להמקשה מעיקרא דלא חשיב ליה ר' יצחק כקטומה אבל בתר דשני ליה שאני הכא דקטמה ולעולם ר' יצחק חשיב לה כקטומה לגמרי וה"ה אפי' לא בישל כל צרכה וכו' פריך שפיר א"ה מאי למימרא דאי אתי לאשמעינן איסורא דאי לא קיטמה אפי' נתבשל כל צרכה אסור הוי ליה למימר בלשון איסור ונימא כירה שאינה גרופה וקטומה אסור להשהות עליה אפי' תבשיל שנתבשל כל צרכו ומסברא הוה ידעינן דאם קיטמה והובערה השיב כקטומה דהסברא הכי היא דהא השתא אי אמר בלשון איסור כדאמרן לא הוי לן שום דיוק והכרח מדבריו דלא חשיב לה כקטומה דמעיקרא דהוה ס"ד דחשיב לה כאינה קטומה דלא מסברא הוה ס"ד הכי אלא מחמת שכך דקדק והכריח מדברי ר' יצחק אבל אי אמרה בלשון איסור כנזכר לא היה לנו שום דיוק. וקושיא הראשונה שיישב רש"י מנלן דר' יצחק איירי בתבשיל שמצטמק ויפה לו דלמא איירי במצטמק ורע לו תירצו התוס' בתוך דבריהם בקוצר משום דסתם תבשיל מצטמק ויפה לו פריך המקשה הכי כך הם המשך דברי התוס' והארכתי בזה אף שדברים פשוטים הם שכך הם כוונת דברי התוס' כדי להקל העיון מהתלמידים וק"ל:

בא"ד ועוד י"ל שאני הכא דקטמה וכו' ר"ל שהמקשה הקשה כמו שפירשו התוס' למעלה שהכריח מדברי ר' יצחק דחשיב לה כאינה קטומה מדנקט תבשיל שנתבשל כל צרכו ולכך פריך ש"מ מצטמק ויפה לו מותר דאל"כ ליאסר אפי' בישל כל צרכה ומשני שאני הכא דקיטמה והובערה חשיב קצת קטומה ולא לגמרי ולכך תבשיל שנתבשל כל צרכו מותר אפי' במצטמק ויפה לו ולא נתבשל כל צרכו אסור אבל באינה קטומה לגמרי אפי' נתבשל כל צרכו אסור דמצטמק ויפה לו אסור וק"ל:

ד"ה דיוקא דמתני' קמ"ל וכו' ונראה לפרש דיוקא דמתני' דכירה אתא לאשמעינן דלהחזיר תנן ר"ל אבל אי מתני' דכירה הוה דייקא דלשהות תנן אע"ג דמהך מתני' דאין נותנין הפת ולא חררה וכו' שמעינן מינה דסתם לן רבי כחנניא לא הוה קי"ל הלכתא כההוא סתמא אלא כמתני' דכירה דבתראה היא והוה חזינן דהדר ביה רבי מההוא סתמא דפ"ק ולכך איצטריך לן רב ששת לאשמעינן דמתני' דכירה להחזיר תנן ובספר ח"ש קיצר לשונו:

גמ' משהין עליה חמין שהוחמו כ"צ ותבשיל שבישל כל צרכו אפי' כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה להחזיר תנן כו' חסורי מחסרא הלכך עקר כו'. נ"ב האי לישנא דהלכך מגומגם הוא דהא אפילו לשהות קתני מ"מ אסור להחזיר כמו שפי' לקמן אלא צ"ל דהכי פי' הלכך דוקא עקר לא יחזיר ר"ל אבל לשהות שרי אף באינו גרוף וקטום ודו"ק:

תוס' בד"ה ש"מ מצטמק כו' שרי בחמין שלא הוחמו כו'. נ"ב פירוש וקשה אמאי נקט לב"ה גבי חמין שהוחמו כל צרכן וק"ל:

בד"ה דיוקא דמתני' כו' ונראה לפרש דדיוקא דמתני' כו'. נ"ב פי' כדי שלא תאמר מתני' דכירה בלשהות איירי ואסור בלא גריפה ואם כן פליגא הך סתמא אסתמא דפ"ק ולא חררה על גבי גחלים כו' ואם כן סתמא בתרייתא עיקר ודו"ק:

גמרא היינו הך. כעת לא מצאתי כה"ג בש"ס דליפרך מאמורא אחר היינו הך ואולי דהכוונה דהל"ל וכן ארבב"ח וכה"ג איכא טובא בש"ס:

שם א"ל בסורא משהי דהא רנב"י כו'. תמוה חדא דרנב"י בפומבדיתא הוה (עי' סה"ד) ועוד רב יוסף דהוא רבו דרבא יביא ראיה מרנב"י תלמידו דרבא ועיין מהרש"ל בקדושין (כ ב') לכן נראה להגיה דצ"ל ורנב"י מרי כו' ולמחוק מלת דהא וכ"מ שהיה גירסת הרא"ש וזהו מסתמא דהש"ס וכה"ג כתבתי במגילה (ו) ונדפס בשמי בק"א להט"א:

גמ' אמר רב אשי קאימנא קמיה דר"ה. נ"ב כמה ר"ה הוו. שמא ר"ה בריה דרב יהושע הוא:

גמרא ש"מ מצטמק ויפה לו מותר פירש רש"י דאל"כ מאי אתא לאשמעי' והקשו בתוספת הא איצטריך לאפוקי מדרבי מאיר ורבי יהודה כו'. ואזלו בזה לשיטתם דר' יהודה אוסר בחמין בשאינה גרופה אף ע"ג דהוי מצטמק ורע לו מיהו כבר כתבתי שאין זה מוכרח ושפיר מצינו למימר דרב יהוד' אליבא דבית הילל מתיר בחמין אפילו באינה גרופה וכן כתב רשב"א ז"ל בחידושיו וכן כתב מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש אלא דמלבד זה הסוגיא שלפנינו תמוה וכמ"ש רשב"א ז"ל בחידושיו שהרבה מקדמונים נדחקו בזה וגם פירוש רשב"א ז"ל גופא נראה דוחק וביותר מה שכתב דלמאי דמשני הש"ס שאני הכא דקטמה הוי מצי לאקשויי אי הכי אפילו לא הוחמו ונתבשלו כל צרכו נמי אלא דאורחא דתלמודא בהכי כו' ע"ש וזה דוחק גדול:

אמנם לענ"ד נראה לפרש כל הסוגיא בפשיטות והיינו לפי שיטת רש"י ולפי מאי שכתבתי במשנתינו דחמין ותבשיל דאיירי בהו ב"ש וב"ה ע"כ היינו בבישל כל צרכו דאלת"ה תקשי אמאי שרי ב"ש בחמין הא אסרו ב"ש בפ"ק במשנה דאונין של פשתן בכל המלאכות שנגמרו בשבת וכמ"ש שם בחידושי דאף למ"ד דטעמא דב"ש משום שביתת כלים אפ"ה אסרו בכל גווני בכל הנך דאי עביד להו בשבת אתי לידי חיוב חטאת אפילו היכא דלא שייך שביתת כלים וכמו שהוכחתי שם מלשון הירושלמי והתוספתא ע"ש ולפ"ז ע"כ דהנך חמין דשרי ב"ש היינו דוקא כשהוחמו כל צרכן שנגמרו קודם שבת ומדב"ש נשמע לב"ה דאיירי נמי בהכי ועוד דמסיפא נמי שמעינן ליה מדקתני אף מחזירין והיינו אפי' בשבת כפירוש רש"י ותוספת שם ואי ס"ד דבלא נתבשל כל צרכו איירי האיך שרי להחזיר בשבת הא חייב משום מבשל אחר מבשל וכמ"ש בשם רש"י והרמב"ם ז"ל וכן כתב הרא"ש ז"ל בפ"ק אע"כ דמשנתינו בבישלו כל צרכן איירי נמצא דלפ"ז למאי דס"ד השתא דר' אושעיא דקאמר קטמה והובערה משהין כו' היינו משום דדיניה כאילו לא קטמה וכמו שאבאר ממילא ע"כ סבר רבי אושעיא דמתניתין להחזיר תנן דאי ס"ד לשהות תנן אמאי שרי להשהות באינה גרופה הא להדיא קתני במתניתין לא יתן עד שיגרוף והיינו לשהות ועלה קתני פלוגתא דב"ש וב"ה דאיירי ע"כ בבשיל כל צרכו כדפרישית ואם כן הוי ר' אושעיא דלא כשום תנא אע"כ דר' אושעיא סבר דמתניתין להחזיר תנן הא לשהות משהין אפילו באינה גרופה ומוקי לה נמי כשנתבשל כל צרכו דווקא כדפרישית דאף על גב דבעל האיבעיא למאי דבעי למימר דלהחזיר תנן הוי מוקי לה כחנניא היינו משום דמשמע ליה דקי"ל הלכה כחנניא כדדייק רבא בסמוך ממתניתין דפ"ק דקרמו פניה שרי ומש"ה הוי ניחא ליה לאוקמי מתניתין דהכא נמי כחנניא דהיינו אפילו כמאכל בן דרוסאי ולא חייש לדיוקא בטעמא דב"ש בחמין דיש שום סברא לחלק ולא חייש נמי להך דיוקא דמחזירין אפי' בשבת דאפשר דלאו בחד גוונא נקט להו אלא לצדדין קתני כדפרישית במתניתין או שנאמר שבעל האיבעיא סבר כשיטת הסוברים דאין בישול אחר בישול כשנתבשל כמאכל ב"ד אלא כשנצטנן משא"כ לר' אושעיא פשיטא ליה דאין הלכה כחנניא ואפשר דמתניתין דפ"ק גופא הכי משמע ליה מדקתני אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום משמע דהיינו כדי שיצולו כל צרכו מדלא קתני בהדיא כדי שיגיע למאכל ב"ד כדקתני סיפא וחררה כדי שיקרמו פניה אע"כ דלא כחנניא ודיוקא דחררה גופא לא משמע ליה כמו שאבאר בסמוך. ולפ"ז שפיר מדייק הש"ס הכא ש"מ מצטמק ויפה לו מותר דכיון דסבירא ליה לר' אושעיא דמתניתין להחזיר תנן וודאי מתיר אף במצטמק ויפה לו חדא דהא בשר בצל וביצה מצטמק ויפה לו נינהו כמו שכתבו התוספות ועוד דלאיזה צורך נקט ר' אושעיא במילתיה חמין להיתרא הא אתא במכ"ש מתבשיל אע"כ דנקט חמין במצטמק ורע לו לגלויי עליה דתבשיל דהיינו במצטמק ויפה לו. וע"ז משני הש"ס שפיר שאני הכא דקטמה פי' דלעולם אימא לך דר' אושעיא סבר דמתניתין לשהות תנן ואפ"ה מתיר אף במצטמק ויפה לו בבשיל כל צרכו וכיון דכבר קטמה גלי דעתיה דלא ניחא ליה בצימוק כמו שפירש רש"י להדיא ומש"ה לא איכפת לן במה שהובערה אח"כ משא"כ כשלא בישל כל צרכו לא מהני האי גילוי דעתא דקטמה דכיון שהובערה אח"כ ודאי ניחא ליה שיתבשל כל צרכו ובטל האי גילוי דעתא וע"ז מקשה הש"ס אי הכי מאי למימרא דלמאי דבעית למימר דר' אושעיא סבר דלשהות תנן ואם כן פלוגתא דב"ש וב"ה בגרופה איירי ומדאסרו ב"ש בתבשיל שבישל כל צרכו אף בגרוף וקטום ע"כ היינו משום דגרוף וקטום מקצתו איירי כמ"ש הר"ן ז"ל ואפ"ה שרי לב"ה משום דגלי דעתיה אלמא שמעינן ממתניתין להדיא דגילוי דעת דקטומה מהני ומאי קמ"ל ר' אושעיא בקטמה והובערה דנהי דמעיקרא הוי פשיטא ליה להש"ס דקטמה והובערה הוי כאילו לא קטמה היינו משום דקא ס"ד דר' אושעיא סבר להחזיר תנן כדפרישית:

ולפ"ז פלוגתא דב"ש וב"ה בלשהות היינו בשאינה גרופה כלל ולא איירי מידי בגילוי דעתא ומש"ה משמע לתלמודא דלא מהני משא"כ השתא דאמרינן לשהות תנן ופלוגתא דב"ש וב"ה בגרוף וקטום מקצתו א"כ שפיר שמעינן ממתני' דגילוי דעתא דקטמה מהני וע"ז משני הש"ס דאכתי איצטריך דמהו דתימא כיון דהובערה הדרא למילתא קמייתא פירוש נהי דשמעינן ממתניתין דגרוף וקטום מקצתו מהני משום דגילוי דעתא היינו משום דעדיין מנכרא מילתא שגרופים וקטומים במקצתן משא"כ הכא דהובערה סד"א דהדרא למילתא קמייתא ובטל האי גילוי דעתא דמאן דחזי סבר שלא נקטם מעולם ואתו למישרי להשהות מצטמק ויפה לו באינה גרופה וקמ"ל רבי אושעיא דאפי' הכי שרי כנ"ל נכון מאד בעזה"י ליישב הסוגיא ובזה נתיישב' כל קושיות התוספות והרשב"א ז"ל ודוק היטב:

ומה שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם והטור והש"ע להך דינא דר' אושעיא דקטמה והובערה דינו כקטום לענין מצטמק ויפה לו נראה דהיינו משום דמשמע להו דהא דקאמר שאני הכא דקטמה דיחוי בעלמא הוא דאפשר דקטמה והובערה הוי כאילו לא קטם אלא דסבירא ליה דמצטמק ויפה לו מותר וכיון דאיכא למימר הכי והכי אזלינן בתרווייהו לחומרא לפ"ז יש לי בזה מקום עיון על מה שכתוב בספר מג"א בסימן ר"ג סק"ג דקטמה והובערה שרי ומסתימת לשונו משמע דמתיר לגמרי בגרופה ממש אפילו בלא בישל כל צרכו והא ליתא דהא ר' אושעי' גופא לא שרי בקטמה והובערה אלא בבישל כ"צ ומצטמק ויפה לו ומהאי טעם שכתב רש"י ז"ל דגלוי דעתא דלא ניחא ליה בצמוקו אבל לענין לא בישלה כ"צ לא מהני הך גילוי דעתא ועוד כיון שהשמיטו כל הפוסקים להאי דינא דקטמה והובערה שדינו כקטום משמע דליתא וכדפרישית:

שם אמר רב ששת כו' קסבר מתניתין להחזיר תנן ופירש רש"י להחזיר תנן כו' כדאמרינן לעיל חסורי מחסרא הילכך עקר לא יחזיר עכ"ל. ופירושו בזה תמוה מאוד מאי הילכך דקאמר הא אפילו אי לשהות תנן פשיטא דעקר לא יחזיר עד שיגרוף ומהרש"א ז"ל כתב ליישב לשון רש"י לפי סוגיית התלמוד במאי דקאמר רבא תרווייהו תננהו ע"ש באריכו' שכתב שהדברים ברורים ואני לא זכיתי להבין דבריו בזה דאדרבא הוסיף לנו תמיה על תמיהתם בלשון הגמרא בדברי רבא עצמו ומאי תיקן רש"י בזה בלשון הילכך דמשמע דהא בהא תליא וליתא:

אמנם לענ"ד נראה ליישב בפשיטות דוודאי הא בהא תליא דעיקר מימרא דרבי יוחנן במאי דקאמר עקר לא יחזיר נראה דאתי לאשמעינן דאפילו חמין לא יחזיר עד שיגרוף. ולפי זה וודאי למאן דאמר לשהות תנן לא שמעינן להך מילתא ממתניתין שהרי לא נזכר במשנה איסורא בחמין כלל ואדרבא כיון דהא דקתני לא יתן עד שיגרוף היינו לשהות ואתבשיל דלעיל מינה קאי משמע דבחמין לכולי עלמא שרי וכדפרישית במתניתין אפילו אליבא דב"ש וכיון דכי היכי דפליגי בלשהות פליגי בלהחזיר משמע דלשהות ולהחזיר כי הדדי נינהו ובתרווייהו שרי בחמין אפילו באינה גרופה אלא משום דלקושטא דמילתא סבר רב ששת משמיה דר' יוחנן דלהחזיר תנן ומתני' חסורי מחסרא דלשהות משמע אפי' באינה גרופה ואפילו בלא בישל אלא כמאכל ב"ד והיינו כחנניא וכדדייק רבא ממתני דפ"ק דקתני קרמו פניה שרי. ולפ"ז ע"כ הא דמייתי במתני' הך מילתא דלשהות ופלוגתא דב"ש וב"ה לכאורה משנה שאינה צריכה היא מאחר שכבר סתם לנו בפ"ק כב"ה וכחנניא וליכא למימר דהוי כסתם ואח"כ מחלוקת הא ליתא דוודאי ב"ש במקום ב"ה אינו משנה ועוד דלמה מפסיק התנא במשנתינו בדינא דלשהות בין תרי בבא דלהחזיר כמו שדקדקתי לעיל אע"כ דהא דמייתי הכא במתני' פלוגתא דב"ש וב"ה בלשהות היינו דהאי פלוגתא איירי בחמין ומינה שמעינן דפלוגתייהו בלהחזיר נמי איירי בחמין דכי היכי דפליגי בלשהות באינה גרופה הכי נמי פליגי בלהחזיר בגרופה דוקא ולעולם לב"ה אין חילוק בין חמין לתבשיל ולפ"ז שפיר שמעינן דלהחזיר באינה גרופה אפילו חמין אסור. ולפ"ז יפה כתב רש"י ז"ל בד"ה להחזיר תנן שכתב כדאמרינן לעיל חסורי מחסרא הילכך עקר לא יחזיר כו' וכוונתו למאי שכתבתי דכיון דמתניתין חסורי מחסרא וקתני רישא וסיפא בלהחזיר ומציעתא בלשהות ע"כ דהיינו משום דיוקא דחמין לאיסורא והילכך עקר לא יחזיר פירוש אפילו חמין משא"כ אי הוי סבר לשהות תנן ובלשון הגמרא בדברי רבא נתיישב יותר דלבתר דקאמר לשהות תנן ממתני' דפ"ק דקרמו פניה שרי מדייק להחזיר נמי תנינא פירוש דכיון דלשהות תנינא בסתם מתני' דסוף פרק קמא אם כן אמאי הדר ותני האי דינא דלשהות במתני' בפלוגתא דב"ש וב"ה אע"כ משום לשון חמין דאיירי ב"ש וב"ה ומשום דיוקא דחמין לאיסורא בחזרה דאינה גרופה איצטריך והיינו דקשיא ליה להחזיר נמי תנינא כנ"ל נכון והוא כפתור ופרח ודוק היטב:

ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י שכתבתי במשנתינו דמ"ד להחזיר תנן ומוקי לה כחנניא דשרי להשהות באינה גרופה כשהגיע למב"ד דלא חייש לשמא יחתה ואפ"ה אוסר להחזיר באינה גרופה אפילו בבישל כל צרכו דע"כ היינו משום הטמנה. א"כ לפ"ז פשיטא דלא שייך לחלק בין חמין לתבשיל דהא בחמין נמי שייך הטמנה ודוק היטב:

שם אמר רבא תרווייהו תנינהו כו' ורב ששת דיוקא דמתניתין קמ"ל ופירש רש"י משום דלא מתני לה בהדיא הא קרמו שרי כו' עכ"ל. והתוספות הקשו על זה דאין זה חידוש דדיוק פשוט הוא. ולענ"ד נראה ליישב לפמ"ש הרא"ש ז"ל בשם רבינו יונה אליבא דרב דהא דקתני אין צולין בשר כו' אלא כדי שיצולו מבעוד יום ומפרש רב כמאכל ב"ד היינו משום דגרוף איירי או שיגרוף אח"כ א"כ לפ"ז דהא דקתני נמי בחררה כדי שיקרמו פניה היינו נמי שיגרוף אח"כ אע"ג שנראה דוחק לפרש כן בחררה כמו שנראה מלשון הרא"ש ז"ל בעצמו היינו אליבא דרבא דאמר תרווייהו תנינא מ"מ רב ששת גופא שפיר אתי לאשמעינן האי דיוקא דלא נימא סיפא דומיא דרישא כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

שם אמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' יוחנן כו' ותבשיל שבישל כ"צ ואפילו מצטמק ויפה לו. וכתב רשב"א ז"ל בחידושיו בשם רבינו האי גאון ז"ל דלא פליג הך מימרא דר' יוחנן אאידך מימרא דרב ששת אמר ר' יוחנן דבכל חד מינייהו איכא רבותא ע"ש באריכות:

שם אמר ליה ההוא מדרבנן הא רב ושמואל דאמרי תרווייהו מצטמק ויפה לו אסור. רבים מקדמונים נתקשו בזה דקשיא דרב אדרב דהא רב גופא מפרש למתניתין דאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו דהיינו כמאכל ב"ד ובשר וביצה מצטמק ויפה לו נינהו ובעל המאור ז"ל שהקשה על הרי"ף ז"ל שכתב שתיהן להלכה ולא קשיא ליה דרב אדרב גופא נראה דלא גריס לעיל בפ"ק אמר רב אלא אמר ר' אלעאי אלא שבכל הספרים שלנו גרסינן לעיל אמר רב אמנם בר מן דין יש לתמוה דאפילו בלא מימרא דרב לעיל אפילו אם נפרש דהאי כדי שיצולו היינו כל צרכו לגמרי אפ"ה קשיא הך מתניתין דלעיל ארב ושמואל דאמרו תרווייהו דמצטמק ויפה לו אסור אפילו בבישל כל צרכו ואמאי הא בשר וביצה מצטמק ויפה לו נינהו. ונראה דוחק לומר דפליגא אסתם מתני'. מיהו יש מתרצים לחלק בין צלי למבושל. ורבינו יונה ז"ל מפרש דהאי דאין צולין בשר בצל וביצה איירי בגרוף או שיגרוף אח"כ ואע"ג דלכאורה נראה דוחק אפ"ה נראה לענ"ד דלשון התוספתא והירושלמי מסייע ליה דהכי איתא בתוספתא ובירושלמי בפ"ק אמרו ליה ב"ש לב"ה אי אתם מודים שאין צולין בשר בצל וביצה בע"ש עם חשיכה אלא כדי שיצולו אף דיו וסמנים וכרשינים וכיוצא בהן כו' וקשיא לן טובא בדברי ב"ש אטו מי לית להו חששא דשמא יחתה והא במשנתינו משמע להדיא דב"ש חיישי טפי לשמא יחתה וא"כ מאי קא מדמה להו לדיו וסמנים אע"כ משום דמשמע להו דבצלי לא שייך שמא יחתה או דבגרוף איירי דמותר לב"ה ואם כן משמע להו לב"ש דהא דאסרי לב"ה בצלי בשר וביצה לאו משום שמא יחתה הוא אלא משום שנגמר צלייתן בשבת אם כן שפיר קא מקשי להו דמ"ש מדיו וסמנים וכרשינין:

ורב ששת נמי דיוקא דמתני' קמ"ל ופירש"י משום דשם במשנה דאין נותנין אינו מפורש הדיוק דאם קרמו פניה שרי ובתוספות פירשו דיוקא דמתני חסורי מחסרא והנה בין לרש"י ובין לתוס' קשה אכתי לא היה לרב ששת משמיה דר' יוחנן לומר אלא היתר השהייה אבל איסור החזרה ודאי שמעינן ממשנתינו אמנם לפמ"ש לעיל דאי משנתינו לשהות תנן ולרב אדא דלא מצינו לו היתר הסמיכה, בתנור ובכירה שפיר איכא לאוקמי משנתינו כר"מ וממילא לר"מ כיון דאשכחן לב"ה הפרש בין חמין ותבשיל לענין לסמוך לה שוב ממילא איכא למימר גם בחזרה בגרוף לחלק בין חמין לתבשיל ולא התיר ב"ה חזרה בגרוף בתבשיל ומעתה ניחא דלענין חזרה אף דבלשון איסור נקט לה רב ששת מ"מ גם היתר שמעינן דבגרוף מותר להחזיר שהרי כך סיים רב ששת עקר לא יחזיר עד שיגרוף וכו' דמשמע הא גרוף שרי אלא דגם היתר החזרה בגרוף מפורש במשנה ובה"א מחזיךרין. אמנה אי משנתינו להחזיר תנן כבר מפורש היתר החזרה אפילו בתבשיל ברישא דמשנה כירה וכו' מחזירין עליה תבשיל אבל אי לשהות כבר כתבתי שיש לפנינו לאוקמי משנתינו כר"מ דגם לב"ה יש חילוק בין חמין לתבשיל ודוקא חמין הותר החזרה ולא תבשיל אפי' בגרוף וא"כ הוצרך רב ששת להשמיענו היתר החזרת תבשיל בגרוף. אלא דאם משנה דפרקא קמא דאם קרמו פניה שרי מתוקם כחנניא שוב ודאי דמשנתינו להחזיר תנן שלא יסתרו שני משניות להדדי לכך הקשה רבא תרווייהו תנינא שעל ידי מה ששנינו היתר השהיי' ממילא ידענו שמשנתינו להחזיר וידענו גם איסור החזרה באינו גרוף והיתר החזרה בגרוף ומשני דיוקא דמתני' קמ"ל שגם היתר השהייה אינו מפורש וא"כ ממילא היתר החזרה של תבשיל בגרוף אינו מפורש דאיכא למימר לשהות תנן והוצרך ר' יוחנן לומר תרווייהו ואף שאם הי' אומר היתר השהייה שוב הוה מוכח היתר החזרה שהרי על כרחיך להחזיר תנן מ"מ כיון שעל ידי מימרא דר' יוחנן הוא דהוה ידעינן שוב אמרו ר' יוחנן בפירוש: ובזה נלע"ד לפרש כוונת רש"י בד"ה להחזיר תנן וכו' הלכך עקר לא יחזיר הואיל ואינה גרופה ומהרש"ל ורש"א כלם נדחקו מאוד בדברי רש"י דמה הלכך שייך בזה והלא גם אי לשהות תנן וגם השהייה אסורה באינו גרוף וק"ו ההחזרה ועיין בדבריהם אמנם לדידי א"ש דאי להחזיר תנן עקר לא יחזיר הואיל ואינו גרוף משא"כ אי לשהות תנן אז אפילו בגרוף עקר לא יחזיר בתבשיל:

ובגוף קושיית התוס' שהקשו על רש"י דדיוק זה הא קרמו פניה הוא דיוק פשוט אני תמה על התוס' שהרי רש"י בד"ה הא קרמו פניה שרי כתב ותנור לאו גרוף הוא ואי נמי גרוף בתנור לא מהני גרופה ולכאורה דבריו תמוהים דלמה לו כל הדוחקים הללו והרי בהדיא מפורש שם חררה ע"ג גחלים וא"כ מפורש דע"ג גחלים ממש שרי. אלא ודאי דסובר רש"י דע"ג גחלים ממש שמונחת החררה לכ"ע מותר דבזה נזהר מלחתות שלא תחרך לגמרי כמבואר בפוסקים ועיקר הראי' מפת בתנור ולפי זה שוב אין זה הדיוק דאם קרמו פניה שרי מבואר כ"כ פשוט דאיכא למימר דעד שיקרמו רק על חררה דסליק מיני' קאי ולא על פת השנוי ברישא דבבא:

רש"י ד"ה להחזיר תנן וכו' ופירוקא דמתני' הלכך עקר לא יחזיר הואיל ואינה גרופה. כבר כתבתי לעיל ליישב דברי רש"י במ"ש הלכך וכו' שנדחקו בזה כל מפרשי הש"ס עוד אני אומר ליישב ע"פ מ"ש לעיל במתני' דלהרא"ש והטור דסברי דהא דאסור להחזיר מבע"י באינה גרופה היינו בנתבשל כ"צ דגזרינן מבע"י אטו משחשיכה אבל לא נתבשל כ"צ לא גזרו א"כ קשה מהא דר' יוחנן דס"ל דאפי' בתבשיל שלא בישל כ"צ נמי אוסר להחזיר מבע"י כדמוכח מלשון עד שיגרוף [אם לא נימא דהרא"ש לא דייק לשון עד שיגרוף וכמוש"ל] וכן משנתינו אי להחזיר תנן אסור להחזיר מבע"י א"כ אף בלא בישל כ"צ נמי אסור דאי בנתבשל כ"צ איירי א"כ הדרא קושית התוס' לעיל בריש סוגיין ד"ה חמין דנוקי משנתינו גם כרבנן ומודו בנתבשל כ"צ. וזה כוונת רש"י ופירוקא דמתני' חסורי מחסרא וכו' הלכך אם עקר לא יחזיר פי' דאם להחזיר תנן אבל לשהות משהין וחסורי מחסרא וכו' א"כ ודאי דמיירי בלא נתבשל כ"צ דודאי תנא רבותא דהתירא קמ"ל כחנניא ומדאמר עד שיגרוף דמיירי מבעוד יום מכלל דלא כסברת הרא"ש ואפילו לא נתבשל כ"צ גזרינן. אבל אם לשהות תנינא וכרבנן א"כ מיירי בנתבשל כ"צ ואפ"ה אסור לשהות א"כ איכא למימר סברת הרא"ש דבנתבשל כ"צ הוא דגזרינן מבע"י אבל בלא נתבשל כ"צ לא גזרינן ואפי' להחזיר מותר מבע"י ור' יוחנן מיירי בלא נתבשל כ"צ ואעפ"כ אוסר להחזיר משום דסובר להחזיר תנן ולכך אפי' בלא נתבשל כ"צ אסור להחזיר גם מבע"י הואיל ואינו גרוף]:

ד"ה ורב ששת נמי וכו' אדחנניא סמכינן הואיל ותנן מתני' כוותיה וכו' הנה רש"י סותר דברי עצמו דכאן פוסק כחנניא ולעיל (דף ל"ד) ד"ה גזירה וכו' כתב וגזרו אף בבישלה כל צרכו עד שיגרוף או שיקטום והכי מסקינן בפרק כירה דאמר רב קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו כל צרכו ותבשיל שבישל כל צרכו וכן אמר ר' יוחנן. והא מסקנא זו לא אליבא דהלכתא. אמנם לפי מה שהוכחתי לעיל דאביי ע"כ סובר דמשנתינו לשהות תנן וכן מוכח נמי מסוגיא דתנור ע"ש א"ש דלעיל (דף ל"ד) אדברי אביי קאי דאביי הוא התם ויטעין והשיבו גזרה שמא יחתה ולאביי לשהות תנן ולדידי' אפי' בישלה כל צרכו אסור ורש"י הביא רק דבישלה כ"צ היא שוה לבישול כמאב"ד ומאן דאוסר בזה אוסר גם בזה.

(לז ב) א"ל רב עוקבא ממישן לרב אשי אתון דמקרביתו לרב ושמואל וכו'.—לא שמישן היתה קרובה לא"י מקום מושבו של ר' יוחנן, שהרי היא יושבת על נהר חידקל, וא"כ היא רחוקה מא"י עוד יותר מבבל, אלא שמישן רחוקה הרבה גם מסורא ונהרדעא מקום מושבם של רב ושמואל*ושוב מצאתי להג' שי"ר ז"ל בתולדות הערוך שכתב שמישן בקצה גבול למערבה והיא קרובה לטבריא יותר מנהרדעא וסורא ע"כ. וכבר נתבאר הפכו. -.

מצטמק. מתמעט וכויץ רטיי''ט לשון שדים צומקי (הושע ט) כמו שאתה אומר בלשון צווי נצטוה ובלשון צדק נצטדק וכן כל תיבה שראש יסודה צד''י כשהיא מתפעלת נותן ט' אחר צד''י: מותר. להשהותן בכירה דאי לא במצטמק ויפה לו קאמר מאי אתא לאשמעינן אלא ע''כ במצטמק ויפה לו קאמר ואפילו הכי לא גזרו משום חיתוי הואיל ונתבשל כל צרכו ותנא חמין לאשמעינן דבעינן שהוחמו כל צרכן מבעוד יום: שאני הכא דקטמה. וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצמוקי: גחלים של רותם. חמין יותר משאר גחלים ואינם ממהרין לכבות כדאמרינן בהמוכר את הספינה (ב''ב דף עד:): משהין עליה. ואע''פ שלא קטמה ואמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן: מתניתין. דקתני עד שיגרוף: להחזיר תנן. דלא שרו בית הלל להחזיר עד שיגרוף ופירוקא דמתניתין כדאמרינן לעיל חסורי מיחסרא הלכך עקר לא יחזיר הואיל ואינה גרופה: תרוייהו תננהי. בין לשהות בשאינה גרופה תנינא בהדיא סתם משנה דמותר ועקר לא יחזיר נמי תנינא ולמה ליה לרבי יוחנן לאשמעינן: הא קרמו פניה שרי. והיינו לא בישל כל צרכו ותנור לאו גרוף וקטום הוא ואי נמי גרוף בתנור לא מהניא גריפה כדתנן במתניתין וכ''ש פת דאדעתא לבשולי יהביה בגוויה: ועד כאן לא שרו כו'. דמתניתין אלאחר שיגרוף קאי דקתני לא יתן עד שיגרוף ובין למאן דאמר לא ישהה ובין למ''ד לא יחזיר מ''מ חזרה דסיפא אגרוף וקטום מהדר: ורב ששת נמי דיוקא דמתני' קמ''ל. משום דלא מתני לה בהדיא הא קרמו שרי ואנן דמשהינן קדירה על גבי כירה שאינה גרופה אדחנניה סמכינן הואיל ותנן סתם מתניתין כוותיה כדאמר הא קרמו שרי ואע''ג דלא בישל כל צרכו ואמר רב ששת משמיה דרבי יוחנן כוותיה דמתניתין דפרקין משום חזרה הוא דבעי גרופה אבל לשהות לא וכל הני אמוראי דאסרי סברי מתניתין לשהות תנן: מהו לשהות. בשאינה גרופה: מסוכן הוא. רגיל לאוחזו בולמוס וצריך לאכול מאכל מתוק וטוב: מרי דעובדא. מדקדק במעשיו: מיחא. קמח. כסא דהרסנא . דגים המבושלים בשמנן בקמח: דאית ביה בשרא. מצטמק ויפה לו ששומן הבשר משבר כח הלפת כדאמר בברכות (דף מד:): לאורחין. צריך חתיכות חשובות לשום לפניהם ואין דרך כבוד בתבשיל הצטמק שאין הבשר ניכר בו. לפדא . מאכל שעושה מתאנים: תמרי. מאכל תמרים:
שמע מינה מצטמק ויפה לו מותר. פירש בקונטרס דאי האי תבשיל במצטמק ורע לו מאי אתא לאשמעינן וקשה לר''י הא איצטריך לאפוקי מדרבי מאיר ורבי יהודה דאסרי בשאינה גרופה אפילו חמין דמצטמק ורע להם ועוד קשה כיון דהשתא ס''ד דמשום דהובערה הדרא למילתא קמייתא כי משני שאני הכא דקטמה מאי פריך מאי למימרא הא איצטריך טובא לאפוקי ממאי דס''ד מעיקרא ונראה לר''י דהשתא ס''ד דלא חשיבא קטומה כלל משום דהובערה ואשמעינן דהדרא למילתא קמייתא דאי חשיבא קטומה אמאי נקט בישל כל צרכו אפי' לא בישל כל צרכו שרי דאפילו רבי מאיר דמחמיר מכולהו תנאי שרי בחמין שלא הוחמו כל צרכן כדפירשנו לעיל דסתם חמין ותבשיל הוי שלא הוחמו כל צורכן ופריך שמע מינה מצטמק ויפה לו מותר דהא סתם תבשיל אמר לקמן דמצטמק ויפה לו הוא ומשני שאני הכא דקטמה פירוש וחשיבא לגמרי קטומה וה''ה אפילו לא בישל כל צרכו שרי והא דנקט בישל כל צרכו לאשמעינן דאי לאו קטומה אפילו בישל כל צרכו אסור משום דמצטמק ויפה לו הוא ופריך אי הכי מאי למימרא אף על גב דאשמעינן דאי לא קטמה אסור מ''מ מדנקט למילתיה בלשון היתר משמע דהתירא אתי לאורויי לן ואף על גב דאשמעינן דלא הדרא למילתא קמייתא נראה לו דהא לא איצטריך לאשמעינן דסברא הוא דלא הדרא למילתא קמייתא ואף על גב דמעיקרא הוה בעי למימר דהדרא למילתא קמייתא לאו משום דסברא הוא לומר כן אלא משום דנקט במלתיה בישל כל צרכו היה ר''ל כן כדפרישית ומשני דמכל מקום אצטריך דמהו דתימא כו' ועוד יש לומר שאני הכא דקטמה דלאו לגמרי מהניא קטימה אלא דוקא משום דבישל כל צרכו אבל לא בישל כל צרכו אסור משום דהובערה והשתא אתי שפיר הא דנקט הכא קטמה והובערה ולעיל נקט ונתלבתה דנתלבתה הוי פחות מהובערה והויא לגמרי כקטומה ופריך א''ה מאי למימרא דהא בלאו מילתיה מסברא ה''א דלא הדרא למלתא קמייתא כמו בנתלבתה ושרי ואפי' לא בישל כל צרכו ובלשון איסור ה''ל לאשמעינן ולא בלשון היתר ומשני הובערה איצטריך ליה ואי לאו מילתיה לא היה פשוט היתר אלא הוה ס''ד למימרא דהדרא למילתא קמייתא: אמר רב ששת אמר ר' יוחנן כירה שהסיקוה בגפת ובעצים משהין עליה תבשיל שלא בישל כל צרכו כו'. פסק ר''ח דהלכה כרב ששת אמר ר' יוחנן דרבא דאמר תרוייהו תננהי סבירא ליה כוותיה וכן פסק רש''י דסתם מתניתין דפרק קמא (דך יט:) כחנניה ומותר להשהות אפי' באינה גרופה אבל להחזיר ודאי אסור אא''כ גרוף וקטום ואפי' בישל כל צרכו כדפי' לעיל: דיוקא דמתני' קמ''ל. פי' רש''י דקמ''ל דקרמו פניה שפיר דמי ואין נראה דדיוק פשוט הוא דהא כיון דתנא עד שיקרמו פניה ממילא שמעינן דקרמו פניה שרי ונראה לפרש דדיוקא דמתניתין דכירה אתא לאשמעי' דלהחזיר תנן וחסורי מחסרא והכי קתני: מהו להשהות. באינה גרופה ולא בישל כל צרכו קבעי או במצטמק ויפה לו:
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד