שבת לו ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לו - א

אם כן בציבור נמי חזי - לגמע בו מים לתינוק עני שעל הציבור מוטל לפרנסו.

ותו, הא דתניא בברייתא שלישית: כשם שמטלטלין את השופר - כך מטלטלין את חצוצרות. מני?

אלא, לא קשיא.

הא דמטלטלין שופר ואין מטלטלין חצוצרות - רבי יהודה היא, הסובר כי רק שופר תורת כלי עליו, הואיל וראוי לגמע בו את התינוק. ולא חצוצרה כיון שאין לה כל שימוש בשבת.

הא דמטלטלין הן את השופר והן את החצוצרות - רבי שמעון היא, הסובר שכלי אינו נעשה מוקצה למרות שאין בו שימוש בשבת.

הא דאין מטלטלין לא שופר ולא חצוצרות - רבי נחמיה היא, הסובר שאפילו כלים שמשתמשים בהם בשבת אין מטלטלים אותם אלא לצורך תשמישם המיוחד להם. ושופר, ששימושו המיוחד הוא לתקיעה, אין נוטלים אותו בשבת כדי לגמע בו מים לתינוק ^[113].

ואם יקשה לך אמאי נקט רבי נחמיה בתחילת דבריו שאין מטלטלים שופר ואחר כך אמר שאין מטלטלים חצוצרה? והרי פשיטא שאם את השופר שראוי לגמע בו מים לתינוק אין מטלטלטים, כל שכן שאין מטלטלים את החצוצרה.

תשובתך: ומאי שופר שנקט רבי נחמיה בתחילת דבריו - נמי, דהיינו, כוונתו היא לחצוצרות. ובאומרו חצוצרות כוונתו היא לשופרות. וכדרב חסדא, שמנה שלשה דברים שהתחלפו בשמותיהם, ובכללם שופר וחצוצרה.

דאמר רב חסדא: הני תלת מילי אישתני שמייהו מכי חרב בית המקדש:

א. חצוצרתא - שופרא. שופרא - חצוצרתא.

למאי נפקא מינה לדעת כי נשתנה שמם - לשופר של ראש השנה, שאין תוקעים אלא בשופר שעמי הארץ קוראים לו חצוצרה.

ב. ערבה - צפצפה.

צפצפה - ערבה.

למאי נפקא מינה - ללולב. שרק ערבה כשירה בו ולא צפצפה.

ג. פתורה - פתורתא. פתורתא - פתורה.

שבתחילה היו קוראים לככר לחם גדולה פתורה ולקטנה פתורתא ועכשיו השתנה שמם.

למאי נפקא מינה - למקח וממכר, שאם שילם עבור אחד מהם, מה הוא קנה ^[114].

אמר אביי: אף אנו נוסיף על דברי רב חסדא דברים נוספים שהשתנה שמם ונאמר:

הובלילא - בי כסי. בי כסי - הובלילא..

שמתחילה היו קוראים ל"המסס" [שהוא חלק ממערכת העיכול של הבהמה] - "הובלילא". ואילו ל"בית הכוסות" [שגם הוא משמש כחלק ממערכת העיכול] היו קוראים "בי כסי". ועתה השתנו השמות להיפך.

למאי נפקא מינה - למחט שנמצאת בעובי הדופן של "בית הכוסות".

דאם נמצא הנקב שעשתה בו המחט רק מצד אחד של דופן בית הכוסות הרי הבהמה כשירה, שאין היא נטרפת אלא אם היה הנקב מפולש בדופן מצד לצד.

ואם נמצא הנקב משני צדדים של הדופן, הרי היא טריפה.

וכל זה דוקא שנמצאת המחט בדופן בית הכוסות לפי שהוא עבה ויש בו כפלי שומן המסוגלים לסתום את הנקב. אבל אם נמצא הנקב בדופן ההמסס, שהוא דופן דק, חיישינן שניקב מצד לצד ולכן היא טריפה.

אמר רב אשי: אף אנו נאמר:

בבל - בורסיף. בורסיף - בבל ...

הערות

^[113] לדעת ר' נחמיה אסור לטלטל כלי שלא לצורך תשמישו המיוחד. כתב המגן אברהם (שח) שהנוטל מוקצה בשוגג בשבת, מכיון שכבר נמצא המוקצה בידו, מותר לו להמשיך ולטלטלו עד שיניחנו. והמשנה ברורה (ס"ק יג) הביא מהאחרונים שסברו, שהיתר זה קיים דוקא בכלי שמלאכתו לאיסור, אבל במוקצה מחמת גופו כגון אבנים ועפר אסור לו להמשיך ולטלטל, אלא צריך להניחם מיד. ומוסיף המשנה ברורה שלדעת הגר"א כל ההיתר הוא רק אם הנטילה היתה ברשות, כגון איזמל של מילה, שהיה לו היתר לנטלו, בזה אומרים שיכול להמשיך ולהחזיק בו עוד, אבל אם הנטילה של המוקצה היתה באיסור, חייב להניחו מיד. והחזון איש הקשה מדברי ר' נחמיה, שמבואר שאפילו שלקח את השופר לידו בהיתר בערב שבת, ואעפ"כ חייב להניחו מיד. ולכן סובר החזון איש בביאור שיטת הגר"א, שגם הנוטל דבר באיסור רשאי להמשיך ולהחזיקו בידו, אולם לדעת ר' נחמיה נחשב השופר למוקצה מחמת גופו כאבנים ומעות, שהרי אין אפשרות להשתמש בשופר בדרך של היתר, ובמוקצה מחמת גופו מוסכם הדבר שאין להמשיך ולהחזיק בו, אפילו שנטילתו היתה בהיתר.

^[114] השפת אמת מקשה, שבשופר ובערבה מובן מדוע צריך רב חסדא לומר שנשתנה שמם, והיינו כדי שידעו שהדברים שקוראים להם היום שופר וערבה, אין יוצאים בהם ידי חובה, אבל לגבי קטנה וגדולה אין חידוש בזה כי מובן שהכל יודעים שכך קורים היום לקטנה פתורא ולגדולה פתורתא, וצ"ע.

לתינוק, שפי השופר כפוף, ואפשר להכניס לתוכו מעט מים. ואם כן בשופר של ציבור נמי חזי [גם כן ראוי] לגמע בו מים לתינוק עני, שפרנסתו מוטלת על הציבור, ואפשר אם כן להשתמש בשופר של ציבור לצרכו. ותו [ועוד], הא דתניא [הלכה זו ששנינו בברייתא]: כשם שמטלטלין את השופר כך מטלטלין את החצוצרות, שלא כפי ששנינו מקודם שיש חילוק בין טלטול השופר והחצוצרות. מני [של מי היא] הלכה זו? אלא יש לפרש ששלוש המשניות הללו הן לפי שלוש שיטות בהלכות אלה. הא [משנה זו] המתירה לטלטל את השופר ולא את החצוצרה שיטת ר' יהודה היא הסבור שיש דיני מוקצה בשבת, וכלי שמלאכתו לאיסור בלבד — אסור לטלטלו וכיון שאין לחצוצרה שימוש של היתר — אין לטלטלה, ואילו השופר שהוא ראוי לשימוש תינוק — מותר בטלטול. והא [משנה זו] המתירה לטלטל גם שופר גם חצוצרות כשיטת ר' שמעון היא, שלדעתו אין כלל מוקצה מחמת איסור בשבת. ואילו הא [ברייתא זו] האוסרת לטלטל גם שופר וגם חצוצרות, כשיטת ר' נחמיה היא, הסבור שכלי שעיקר מלאכתו לאיסור — אסור להשתמש בו בשבת, אפילו לצורך היתר. ואולם, לפי הסברה זו יקשה במקצת האמור שאין מטלטלים לא את השופר ולא את החצוצרות, שהרי אם אין מטלטלים שופר, ודאי שאין מטלטלים חצוצרה!

ואולם יש לומר כי מאי [מהו] השופר המוזכר בברייתא זו — נמי [גם כן] הכוונה לחצוצרות. וכפי שאמר רב חסדא. שאמר רב חסדא: הני תלת מילי אישתני שמייהו מכי [שלושה דברים אלה השתנה שמם מכאשר] חרב בית המקדש: שמה שהיה נקרא "חצוצרתא" [חצוצרה] נקרא בדורות האחרונים "שופרא" [שופר], ומה שהיה נקרא "שופרא" נקרא בדורות האחרונים "חצוצרתא". ואותה ברייתא הוזכרה אף היא לפי סגנון זה, המחליף חצוצרה בשופר. ואגב שואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא ממנה] להלכה, מן השמועה שמסר רב חסדא אם קוראים לשופר בשמו הנכון או לא? ומשיבים: שחשוב הדבר לדיני שופר של ראש השנה, שבראש השנה אין תוקעים אלא בשופר (כפוף), ואם יבוא כיום אדם מן העם לשאול במה תוקעים, יש לומר לו שתוקעים בחצוצרה.

והדבר השני שנשתנה שמו הוא, שמה שנקרא "ערבה" נקרא בדורות האחרונים "צפצפה", ואת הקרוי "צפצפה" — קוראים "ערבה". ואף על דבר זה שואלים: למאי נפקא מינה [ומה יצא ממנה] משינוי השם הלכה למעשה? ומשיבים: לענין לולב. שלארבעת המינים בלולב כשירה ערבה ולא הצפצפה.

והדבר השלישי שהשתנה שמו, שבעבר היו קוראים לשולחן גדול "פתורה" ולשולחן קטן "פתורתא", ואחר כך נהפכו הדברים של "פתורתא" קוראים בדורות האחרונים "פתורה". ושואלים: למאי נפקא מינה [ומה יצא ממנה] משינוי השם הלכה למעשה? ומשיבים: לדיני מקח וממכר. שאם קנה אדם פתורה שיידע שהכוונה לשולחן קטן ולא גדול.

אמר אביי: אף אנו נאמר ונעיר על שינוי במשמעות המילים בדורנו. שמה שנקרא בעבר "הובלילא" והוא בתרגום לעברית: המסס, אחת הקיבות של בהמה מעלת גירה, נקראת בדורות האחרונים: "בי כסי" [בית הכוסות] שהוא שמה של קיבה אחרת בבהמה, וכן מה שנקרא בעבר "בי כסי", נקרא בדורות האחרונים "הובלילא". למאי נפקא מינה [ומה יצא ממנה] משינוי השם הלכה למעשה — לענין מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות, שבהלכות טריפות קבעו שמחט שנמצאה תחובה בעובי דופנו של בית הכוסות, אם חדרה המחט רק מצד אחד של בית הכוסות — הבהמה כשירה. ורק אם נמצאה תחובה באופן שנראית משני צדדים — הבהמה טריפה. ואילו בהמסס גם מחט שנתחבה בדופנו ונשארה בצד אחד — טריפה. ולכן יש צורך לדעת להבדיל בין המסס ובית הכוסות.

ואמר רב אשי: אף אנו נאמר על דברים שנשתנה שמם במהלך הדורות, שהעיר שנקראה "בבל" בימי המקרא קוראים לה בדורות אחרונים "בורסיף", ולבורסיף קוראים בדורות האחרונים "בבל".

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

to a child. Because the mouth of a shofar is bent, one can pour a little water at a time. If so, a shofar belonging to the community is also suitable to feed water to a poor infant whose sustenance is provided by the community. And furthermore, that halakha which was taught in a baraita: Just as one may move the shofar, so too one may move the trumpets, is contrary to that which was taught previously that there is a difference between moving the shofar and moving the trumpet. In accordance with whose opinion is that baraita? Rather, this is not difficult, as it can be explained that these three baraitot correspond to the three opinions with regard to these halakhot. This baraita, which permits moving the shofar but not the trumpet, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that the laws of set-aside apply to these items on Shabbat and one may not move a utensil whose only function is prohibited. Since a trumpet has no permitted use on Shabbat, it may not be moved. On the other hand, one is permitted to move a shofar, which can be used to feed a child. And that baraita, which permits moving both a shofar and a trumpet, is in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, who holds that the halakhot of set-aside do not apply to utensils of this kind on Shabbat. Whereas this other baraita, which prohibits moving both a shofar and a trumpet, is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya, who holds that one may not use a utensil whose primary function is prohibited on Shabbat, even for a permissible purpose.

However, this explanation raises a slight difficulty with regard to the statement that one may move neither a shofar nor a trumpet. There was no need to mention the trumpet. If one may not move a shofar, certainly he may not move a trumpet. However, it can be explained as follows: What is the shofar mentioned in this baraita? It refers to trumpets, in accordance with the statement of Rav Ḥisda, as Rav Ḥisda said: These three objects, their names changed since the Holy Temple was destroyed. That which was called trumpet was called shofar in later generations, and that which was called shofar was called trumpet in later generations. The baraita that was cited employed the style that switches trumpet and shofar, and they were mentioned in that order. Incidentally, the Gemara asks: What is the practical halakhic difference whether a shofar is called shofar or trumpet? The Gemara answers: It is significant with regard to the halakhot of shofar of Rosh HaShana. On Rosh HaShana one fulfills his obligation only by sounding a shofar. If one comes today and asks what instrument he should use to sound the requisite blasts, he should be told to use a trumpet.

The second object whose name was changed: That which was called willow [arava] was called in later generations tzaftzafa, and that which was called tzaftzafa was called willow. Here too the Gemara asks: What is the practical halakhic difference that emerges from the name change? The Gemara answers: With regard to the mitzva of the four species, referred to by the name of one of the species, as taking the palm branch, as one of the four species is a willow branch, not a tzaftzafa.

The third item whose name was changed: That which was called petora, originally meaning a large table, was called in later generations petorata, and that which was called petorata, orginally meaning a small table, was called petora in later generations. The Gemara asks: What is the practical halakhic difference that emerges from the change of name? The Gemara answers: With regard to the laws of buying and selling. A person who orders a petora should know that he ordered a small table and not a large one.

Abaye said: We too shall speak and comment on changes in the meaning of terms in our generation. What was called huvlila, the first stomach of animals that chew their cud, is, in recent generations, called bei kasei, the name of the animal’s second stomach. Similarly, what was once called in the past bei kasei is called huvlila in recent generations. What is the practical halakhic difference that emerges from this change of names? With regard to a needle that is found in the thick wall of the second stomach. In the halakhot of tereifot, one is prohibited to eat animals with a life expectancy of less than a year. It was established that if a needle punctured the wall of the second stomach from only one side, the animal is kosher. If the needle penetrated through the wall in a manner visible from both sides, the animal assumes the halakhic status of a tereifa. In the first stomach, even if the needle penetrated only one side of the wall, the animal assumes the halakhic status of a tereifa. Therefore, it is crucial to distinguish between the first and the second stomachs.

Rav Ashi said: We too shall speak of matters whose name changed over the generations. The city that, in biblical times, was called Babylon was called Bursif in later generations, and Bursif was called Babylon in later generations.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות תגד אצל דלך בפרק אלו טריפות (חולין דף נ) ובכתובות בפ' המדיר (כתובות דף עו):

והטמין המטמין והדליק המדליק ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור ותוקע ומריע ותוקע ושובת וכו' ואסיק' מקום צנוע יש בראש גגו ששם מניח את השופר שאין מטלטלין לא את השופר ולא את חצוצרות ותניא מטלטלין שופר וחצוצרות ותניא מטלטלין שופר ולא חצוצרות ואוקימנא להו הא ר' יהודה הא ר' שמעון והא ר' נחמיה:

לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון הא ר' נחמיה. פירוש: הא דתניא שופר מטלטל וחצוצרות אין מטלטלין, ר' יהודה היא דשרי דבר שמלאכתו להיתר קצת ואע"פ שעיקר תשמישו לאיסור כגון קורנס של נפחים לפצע בו אגוזים, ודוקא לצורך גופו או לצורך מקומו, אבל מחמה לצל או כדי שלא יגנב לא, ואסר כלי המיוחד לאיסור ואפילו לצורך גופו ולצורך מקומו, כמטה שיחדה למעות והניח עליה מעות דאין מטלטלין אותה כלל כדאיתא לקמן (שבת מד, ב) ואוקימנא כר' יהודה. והלכך שופר שמגמעין בו מים לפעמים לצורך גופו ולצורך מקומו שרי, אבל חצוצרה שאינה ראויה לגמע בה מים כלל ומיוחדת היא לתקיעה דאסירא הויא לה כמטה המיוחדת למעות ואסירא. והא דתניא כשם שמטלטלין את השופר כך מטלטלין את החצוצרות, ר' שמעון היא דשרי לטלטל אפילו כלים המיוחדים לתשמישי איסור לצורך גופן ולצורך מקומן. והא דתניא שאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות, ר' נחמיה היא דאמר אפילו טלית אין ניטל אלא לצורך תשמישו בלבד, כלומר: לצורך תשמישו המיוחד לו.
ואם תאמר מכל מקום לכולי עלמא כלי שמלאכתו לאיסור אין מטלטלין אותו אלא לצורך גופו ולצורך מקומו הא שלא יגנב לא, ותדע לך מדגרסינן בפרק כל הכלים (לקמן שבת קכד, ב) רבי אלעזר אומר אפילו מכבדות של תמרה מטלטלין, והוינן בה במאי עסקינן אילימא מחמה לצל בהא לימא רבי אלעזר אפילו מכבדות של תמרה מטלטלין, ואי סלקא דעתך דר' שמעון בכהאי גוונא שרי, מאי קושיא דלמא ר' אלעזר כר' שמעון סבירא ליה, אלא שמע מינה דכלי שמלאכתו לאיסור אפילו לרבי שמעון אין מטלטלין אותו מחמה לצל ולא כדי שלא יגנב, וכיון שכן מאי דוחקין דאוקימנא ההיא דשאין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות כר' נחמיה, לוקמה ככולי עלמא, דהא ההיא כדי שלא יגנב היא וכדאמרינן בהדיא, אלא מקום יש לו בראש גגו ששם מניח שופרו. ויש לומר דלישנא קא דייק דקתני לפי שאין מטלטלין דמשמע דאין מטלטלין כלל.

הא דאמרינן: למאי נפקא מינה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות. כתבתיה בפרק אלו טריפות (חולין נא, א ד"ה מחט) בסייעתא דשמיא.גבבא אין מוסיפין הבל.

שופר של ר"ה וערבה שבלולב כבר ביארנו תכונתם במקומם ואם ראינו בלשון ההמון קורים שופר למה שביארנו בו שאינו שופר או ערבה למה שביארנו בו שאינו ערבה אין לנו וללשונם כלום לענין המצוה וכן ביארנו במחט הנמצא בעובי בית הכוסות על איזה צד כשירה ועל איזה צד טריפה במסכת חולין ומעתה אם נכשל ההמון לקרות שם אחר לבית הכוסות זה שביארנו ענינו אין לנו וללשונם כלום שאין השם מפקיע את הענין לענין מצוה או איסור ומ"מ לענין דיני ממונות ומקח וממכר כל שהיו קורין לדבר א' מקדם בשם אחד ונשתנה השם בפי העם הולכים אחר לשון של עכשיו אחר שהוקבעה קריאת השם על דרך זה ועיר שהיה שמה נקרא מקדם בשם א' ועכשיו נשתנה השם צריך לכתוב בגט שם העיר של עכשיו אחר שכך שמה קבוע בפי הכל או שיכללהו בכל שום דאית ליכי ולאתרייכי כמו שיתבאר במקומו ויש מפרשים ענין גיטין בשמועה זו לענין בפני נכתב ובפני נחתם וזו עיקר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

בד"ה למחט כו' כדקתני בתר הכי וקמ"ל דמצד אחד כשירה אף על גב דניקב עור א' שלם כו' עכ"ל בפרק אלו טריפות ובפרק לולב הגזול כתבו התוס' כל זה לפירוש ר"ת וכבר כתבנו בחדושינו שם דלפרש"י לא הוצרכו לזה אלא דב' צדדין טריפה היא גופא איצטריכא ועיין שם אבל התוספות דהכא כתבו כל זה גם לפירוש רש"י וכתב מהרש"ל על דברי התוספות דהכא דר"י מביא ראיה דשפיר תירץ דאי נקבו לחוץ כפשוטו מאי קמ"ל תנא דברייתא בבית הכוסות דמצד אחד כשירה הא כבר תנן בטריפות דידהו שנקבו לחוץ כו' עכ"ל ע"ש ואין ראייה זו מכרעת וכי משום דתני במתניתין לא מצי מתני ליה נמי בברייתא דכמה דברים אשכחן בכמה דוכתין השנוי' במשנה ותני להו שוב בברייתא גם שאר דבריו אינן מבוררין ואין להאריך בהן אבל הנראה לי ליישב דעת התוספות דהכא דלפירש"י נמי הא דב' צדדין טריפה מילתא דלא צריכא היא למתני גבי בית הכוסות דודאי לא עדיף בית הכוסות בניקב לחוץ ממש דהיינו מב' צדדין מהמסס שניקב לחוץ וכיון דלא תני בברייתא טריפות דהמסס בניקב לחוץ לא הוה איצטריך ליה למתני נמי טריפות דבית הכוסות בניקב לחוץ ממש דהיינו ב' צדדין דטריפה ואהא תירצו דעיקר מילתא דקמ"ל דמצד אחד כשירה בבית הכוסות דהא לאו פשיטה הוא דכשירה דאף על גב דנשאר עדיין עור אחד שלם שלא ניקב מכל מקום כיון דניקב מיהת עור א' שלם ה"א דטריפה וסד"א דגרע מהמסס דלא ניקב עור א' שלם בניקב לצד חוץ דטריפה קא משמע לן דכשר משום דנשאר עור שלם ועדיף מהמסס דלא נשאר עור שלם ואיידי דאיצטריך למתני בבית הכוסות דמצד אחד כשירה תני נמי גבי בית הכוסות דבב' צדדין טריפה אף על גב דמלתא דפשיטא היא דלא עדיף מהמסס דניקב לחוץ טריפה א"נ מב' צדדין טריפה נמי חידוש דה"א דעדיף מהמסס שניקב לחוץ דס"ד שמגין כו' והדברים ברורים ליישב דברי התוס' דהכא בלי גמגום וק"ל:

סליק פרק במה מדליקין

בגמ' למאי נפקא מיניה למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדים טרפה אמר רב אשי וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה מצד אחד שלא ניקב וכו' משני צדדין שניקב שניהן טרפה ובבית הכוסות וכו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מצד אחד כו' צריך להתחיל נמצא מחט מצד א' כו' סותמו הס"ד:

תוס' בד"ה הא רבי יהודה כו' הא דפריך לאביי ורבא ממנעל כו' כצ"ל:

בד"ה למחט שנמצאת כו'. כדתני בתר הכי וקמ"ל כו' כצ"ל. ונ"ב פי' במתניתין דואלו כשירות וק"ל. ועוד נ"ב וקמ"ל דמצד א' כשרה כו' עד קמ"ל דהכא טריפה כו':

בתוס' ד"ה למחט וכו' באלו טריפות ובתוס' פרק לולב הגזול כתבו כל זה אחר דברי ר"ת כמ"ש לקמן קצת לזו הנוסחא והא דקתני בברייתא בבית הכוסות לאשמעינן כו' ומ"מ נראה שא"צ להגיה ושפיר הוא מדברי ר"י ומביא ראיה דשפיר תירץ דאי ניקבו לחוץ כפשוטו מאי קמ"ל תנא דברייתא בבית הכוסות דמצד אחד הוא כשירה הא כבר תנן בטריפות דידהו שניקבו לחוץ אלא ניקבו לחוץ לאפוקי מבפנים קאמר ואם כן מכח סברא אין להכשיר מאחר שניקבו עור שלם אבל מב' צדדים טריפה אין חידוש אלא נקט אגב דרישא מצד אחר כשר אי נמי הוא חדוש בפני עצמו כו' ומ"מ אין סברא דנקט רישא אגב סיפא ודו"ק:

גמ' הני תלת מילי אשתנו שמייהו מכי חרב בהמ״ק חצוצרתא כו'. נ״ב נ"ל טעם נכון לדבר לפי שבמקדש היו תוקעין בשניהם יחד דכתיב בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' (ר"ה כז.) ומשחרב בהמ"ק בטלו חצוצרות בר"ה. לכן שמו זכר לדבר ע״ד אם אשכחך ירושלים ולהתפלל להשי"ה שיחזירם לנו. לפיכך קראו לשופר חצוצרות לומר זהו החצוצרות ואין כאן חצוצרות אחרות וגם כדי שלא יטעו לתקוע גם עתה בחצוצרות. וכן מזה הטעם עצמו שינו שם החצוצרות והחליפום בשם שופר שלא לטעות בתעניות לתקוע גם בשופר על כן קראום שופר כלומר זהו שופר לזכור שאין כאן שופר אחר. וכן עד״ז החליפו שם ערבה בצפצפה שגם ערבה תלויה במקדש שכל זמן שהיה קיים היו מביאין ערבה למקדש מלבד ערבה שבלולב שנאמר ערבי שתים (ע' בסוכה לד) וכשחרב הבית בטלה ערבה אחת. לכן שינו שמה שלא יטעו לקחת גם עתה שתים משום דכתיב ערבי והשתא מדכרו להו ע"י שינוי השם דלא ליתו למטעי. ותו משום דצפצפה נזכרה לגנותן של ישראל כדאי' פל"ה (סוכה שם) לכן עתה נאה לה שם זה לכזכירן גנותן שע"י חטאם הפסידו הערבה. ויבקשו רחמים על בנין המקדש. וכן הדבר מכוון בפתורא כו' עמ"ש בס"ד (חסר תי' אחת בכ"י) והם דברים נכונים בס"ד:

תוס' ד"ה הא ר' יהודה וכו' ומוקי לה כר' יהודה. וע"ש ע"ב תוס' ד"ה הא אין עליה:

בא"ד דאסור לר' יהודה. עי' פירש"י שם ד"ה אלא לתרנגולין:

הני תלת מילי אשתני שמייהו מכי חרב בית המקדש. י"ל שיפורא חצוצרתא. כי חצוצרת היא על כל צרה שלא תבא אמרו חז"ל במס' ר"ה שבתענית חצוצרת מאריכים שמצות היום בחצוצרת ושופר במועד ור"ה שמצות היום בשופר אמנם מכי חרב בית המקדש הצרות והתעניות המה לטובה מלך קשה כהמן וכל כי האי ריתחא לירתח ולפרקון ויאה עניותא וההיפך אל תשמח ישראל אל גיל בעמים ע"כ חצוצרת הוא השופר והשופר החצוצרת. וערבה צפצפה כי ערבה הם ההדיוטים אשר לא נאה להיות המצפצפים וראש המדברים בעם ומכי חרב בהמ"ק הערבה הם המצפצפים בעו"ה ירהבו הנער בזקן ומי שהי' הצפצפה נעשה עתה כערבה בעו"ה שרי חכימיא להיות כספרי' וכו'. ופתורה פתורתא ע"ד אל תתאוה לשלחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם ומכי חרבה בהמ"ק בעו"ה נעשה שולחן הגדול קטן בעיני העם והקטן גדול. ועד"ז בבל בורסיף ע"ד בית ועד יהיה לזנות והגבל ישתומם:

בבל בורסיף נ"מ לגיטי נשים. מ"ש רשב"א שבתוס' דבבל שם מדינה תמוה מאד וכ' במג"ש שלא יצאו דברים מפי רשר'א והביא כמה דוכתי דבבל שם עיר ומקרא מלא דבר הכתוב ע"כ קרא שמה בבל כי שם בלל. ולולי דמסתפינא הייתי מגיה בתוס' ובפסקי תוס' מ"ש ואין כותבים שם מדינה ט"ס הוא. וצ"ל וכותבים שם מדינה בגט מיהו במס' סוכה קשה להגיה בתוס' ע"ש. רוצה כי עיר גדולה שהיא מטרופילין נקראת מדינה וכותבין בגט מדינתא בבל ובורסיף כותבין מתא בורסיף כמ"ש ב"ש סי' קכ"ח סק"ו ונהי דבלשון ב"א נתחלף שמיהן מטעמא דפי' רש"י בור שאפי' שנטלו מימיו מ"מ ממדינתא למתא לא נתחלף וא"א לשנות שמם בגט וגם ליכא למיחש לערעור אם כותבים בבל מדינתא יודעים שעל בבל הישנה כותבים כן או מתא בורסיף יודעים שעל בורסיף הישנה נתכוין שהוא מתא ולא מדינתא. וא"כ ליתא לפירש"י כנלע"ד לקיים דברי תוס'. מיהו במבי"ט ח"ב סי' רט"ו כתבו בטבריא שבגליל התחתון נפסל הגט אע"ג דליכא טברי' בגליל התחתון וממילא נדע דעל טברי' זו נתכוין מ"מ דילמא איכא טברי' בסוף העולם שהוא בגליל תחתון ע"ש. וא"כ לכאורה ה"נ כיון דבבל דהשתא נקרא בורסיף אי כותבים בבל אע"ג שכ' מדינתא נימא שבבל א' שבסוף העולם נתכוין ופסול וצדקו דברי רש"י. מיהו יש לחלק התם ליכא שום טברי' בגליל התחתון במדינתנו ע"כ חוששים לטברי' בסוף עולם אבל הכא כיון דבורסיף דהשתא היה נקרא בבל מקדמת דנא והיא מדינתא נימא עליה נתכוין ולא על בבל דהשתא שהיא מתא ולא מדינתא ולסוף העולם לא ניחוש כיון דאיכה בבל מדינתא קמן דאיכא למתלות בה. ובזה י"ל שלא לסתור המבי"ט עצמו במה שהכשיר גט בח"א סי' ק"ג בשנכתב בכתובה קיראנה בקו"ף ובגט נכתב כיראנה בכ"ף והכשיר כיון דליכא אחרית' קמן שנקראת כן ולא חשש לסוף העולם וצ"ל דאיכא קמן למיתלי' בה היינו אותה שנקראת בכתובה כך וה"נ דכוותי'. ומיהו ההוא דקיראנה כבר צוחו עליו ובטלו דבריו עמ"ש בגט פשוט סוף סי' קכ"ד יע"ש. מ"מ מסתייען ליישב דברי תוס' בשמעתין ונימא בהכי פליגי רש"י ותוס' ועיין תשובתי סוף סי' תשנ"א:

בגמרא אלא לא קשיא הא ר' יהודא הא ר"ש הא ר' נחמיה. התוס' האריכו בזה לפרש שיטת כל אחד ואחד מהנך תנאי ואין כאן מקומו להאריך ויבואר בפרק כל הכלים אי"ה. מיהו במ"ש כאן בד"ה הא רבי שמעון דמחמה לצל מודה רבי שמעון דאסור והיינו על כרתך בדבר שמלאכתו לאיסור דאי בדבר שמלאכתו להיתר הא אמרינן לקמן בפרק כל הכלים דהתירו וחזרו והתירו אפילו מחמה לצל אע"כ דבמלאכתו לאיסור איירי דומיא דשופר דהכא. אלא דלכאורה יש לדקדק דלמאי דאמרינן לקמן בפרק כל הכלים דף קכ"ד ע"ב דלא אסרו טילטול אלא משום צורך הוצאה ולפ"ז אליבא דר"ש איפכא מסתברא דלצורך גופו שייך להחמיר טפי בטלטול משום צורך הוצאה שהרי אם יוציאנה לר"ה לצורך גופו חייב חטאת אפילו לר"ש כדאמרינן לקמן ס"פ המצניע דמודה ר"ש במר לחפור בו וס"ת לקרות בו הוי מלאכה שצריכה לגופה וחייב חטאת משא"כ מחמה לצל שאפילו אם יוציאה כדי שלא יגנב הוי מלאכה שאין צריך לגופה לר"ש א"כ לא שייך לגזור בכה"ג טלטול אטו הוצאה ונראה ליישב דהא דאמרינן לקמן בפרק כל הכלים דלא אסרו טלטול אלא משום הוצאה היינו דוקא כשצריך לגופו או למקומו באותו שבת עצמו משא"כ מחמה לצל אפילו בלא טעמא דהוצאה יש לאסור הטילטול משום דמיחזי כעובדא דחול דהא מה"ט קרי ליה בגמרא שלא לצורך ותדע דהא מעיקרא בימי נחמיה בן חכליה אסרו אפילו דבר שמלאכתו להיתר כל שאינו לצורך שבת אלא דלבסוף התירו וחזרו והתירו בדבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל משא"כ בדבר שמלאכתו לאיסור כדקיימא קיימא דמחמה לצל אסור משום עובדא דחול ובפרק כל הכלים אבאר עוד בזה ודו"ק:

(לו א) ומאי שופר נמי חצוצרות וכו'.—מזה יוצא שבע"ש היו תוקעין בחצוצרות. וכן מצאנו במד' תנחומא פ' מטות סימן ב' (ע"ש).

חצוצרא שופרא. עיין ע"ז מ"ז ד"ה קרניה מהו. זבחים ס"ח ד"ה כשהוא חי:

הובלילא בי כסא כו' מחט שנמצא כו' ראבן קמ"ח ע"ג:

רש"י למאי נפקא מיניה לגיטי נשים. עיין פרח מטה אהרן ח"א דף ס"ג ע"ד:

פרק שלישי

כירה שהסיקוה. מכריע סימן כ"ב:

איבעי' להו האי לא יתן לא יחזור. עיין על הסוגיא בארוכה ודיבור התוספות קרית מלך רב ח"א דף י"ב י"ג:

תוס' ד"ה חמין ותבשיל. שו"ת פני משה ח"ב דף ר"נ:

תוספות ד"ה ב"ה אומרים. קרית מלך רב ח"א דף ט"ו ע"ד ט"ז:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

תו׳ ד״ה למחט ובזה נסתר קו׳ הפליתי ס"מה ס"ק ט' עש״ב:

באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף

לתינוק עני. שעל הציבור לפרנסו: הא ר' יהודה. שופר מיטלטל וחצוצרות אינן מיטלטלין דמוקצה הוא אבל שופר תורת כלי עליו כדאמרן לעיל: הא. דקתני תרוייהו מטלטלין ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה: הא. דקתני אף שופר אין מטלטלין ר' נחמיה דאמר אפי' תרווד אפי' טלית אין ניטלין אלא לצורך תשמישו המיוחד ועיקר שופר לאו לגמוע מים קאי: ומאי שופר. דקתני בההיא דר' נחמיה דאקדמית בה לחצוצרות לאיסורא וכיון דתני אין מטלטלין את השופר תו לא צריך למתני חצוצרות דכ''ש היא הואיל ואינו ראוי לגמע בו תינוק אלא שופר דתנא רישא הוא חצוצרות וחצוצרות דתנא בסיפא הוא שופר דאישתנו שמייהו כדרב חסדא: לשופר של ראש השנה. אין תוקעין אלא באותו שעם הארץ קורין חצוצרות והוא שופר או אם בא עם הארץ לשאול במה יתקע אומרים לו בחצוצרות: צפצפה. פסולה ללולב ועלה שלה עגול וקנה שלה לבן כדאמרן בסוכה: פתורה. מתחילה היו קורין לגדול פתורה ולקטנה פתורתא ועכשיו נשתנו: אף אנו נאמר. אף אנו יכולים להוסיף אדרב חסדא לומר שגם זה נשתנה: הובלילא. מתחילה היו קורין להמסס הובלילא ולבית הכוסות בי כסי ועכשיו נשתנו: המסס. הוא הסמוך לבית הכוסות עשוי סגלגל כמין כדור ובתוכו קליפות קליפות הרבה כגלגל של ריחים וקורין צינפי''ל ודופנו דק מאד: בית הכוסות. סוף הכרס שקורין פאנצ''א ויש בו עובי שקורין דובלון ותוכו עשוי כמין כוס עובי בית הכוסות דופן כפולה ודבוקין הכפלים זה בזה בשומן: מצד א'. שלא ניקב אלא א' מן הכפלים כשרה שחבירו סותמו: מב' צדדין. שניקבו שניהם טריפה ובבית הכוסות הוא דאיכא לפלוגי בין צד א' לשני צדדין אבל בהמסס אפי' מצד א' שלא נראה הנקב לחוץ אין זו סתימה לפי שהדופן דק מאד:

הא ר' יהודה. לר' יהודה מטלטלין שופר אע''ג דמלאכתו לאיסור שרי לטלטלו לצורך גופו ומקומו כדמוכח בפרק כל הכלים (לקמן קכד:) דאמר רב מכבדות של מילתא מותר לטלטל בשבת ושל תמרה אסור פירוש לפי שמלאכתו לאיסור ור' אלעזר אמר אף של תמרה במאי עסקינן אילמא לצורך גופו ומקומו בהא לימא רב של תמרה לא והא רב כרבא ס''ל דשרי דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו ואי ר' יהודה אסר והא רב סבר כר' יהודה דאית ליה מוקצה ובפרק תולין (לקמן דן קמא: ושם) גבי הא דפריך לאביי [ורבא] ממנעל שעל גב האימום משמע בהדיא דשרי ר''י בדבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו ותניא נמי בפרק כירה (לקמן דף מד.) ר' יהודה אומר כל הנרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת אבל בחצוצרות אסר משום דכיון דלא חזי למלאכת היתר אלא מעט מקצה ליה לגמרי ממלאכת היתר והוי כמטה שיחדה למעות והניח עליה מעות דאמר רב יהודה א''ר (לקמן דף מד:) דאסור לטלטלה ומוקי לה כר' יהודה וכמו קינה של תרנגולים דמשמע לקמן (דף מה:) דאסור לר' יהודה אפי' לצורך גופו ומקומו: הא ר' שמעון. דלית ליה מוקצה אלא מוקצה מחמת חסרון כיס ודוקא לצורך גופו או מקומו הוא דשרי אבל מחמה לצל מודה ר''ש דאסור דתנן בפרק כל הכלים (לקמן דף קכב:) נוטל אדם את הקורנס לפצע בו את האגוזים קורדום לחתוך בו דבילה אבל מחמה לצל אסור וכר' שמעון היא מדקתני סיפא מחט של יד ליטול בו את הקוץ ובהנחנקין (סנהדרין דף פד:) מוקי לה כר' שמעון ובשילהי האורג (לקמן קז.) נמי מוכח מינה דמפיס מורסא מותר לכתחילה וההיא דמפיס מורסא מוקמא כר''ש בריש פ' ח' שרצים (לקן דף קז:) ובפ' בתרא (לקמן קכז.) נמי פשיטא לן דמתניתין דכל הכלים אתיא כר''ש דקאמר דבמוקצה מחמת חסרון כיס מודה ר''ש דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה וגבי מכבדות של תמרה (דף קכד:) דפריך אלא מחמה לצל בהא לימא ר' אלעזר אף של תמרה ואי שרי ר''ש אף מחמה לצל מאי קושיא דילמא ר' אלעזר כר''ש ס''ל: הא ר' נחמיה: ההיא דאסרה שופר וחצוצרות דתניא בפרק חבית (לקמן דף קמו.) אפי' תרווד אפי' טלית אפי' סכין אין נוטלין אלא לצורך תשמישן ופי' בקונטרס תשמישן המיוחד להם ומשמע לפי' דכלי שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו לשום צורך דהא מיוחד למלאכת איסור ואנן בעינן שיהא מיוחד לצורך אותו דבר שנוטלו בשבת וקשה לר''ת דאמר בפרק חבית (ג''ז שם) חותלות של תמרים ושל גרוגרות מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך ומוקי לה כר' נחמיה וכן בפרק בכל מערבין (עירובין דף לה. ושם) הכא במנעול דקטיר במיתנא ובעי סכינא למיפסקיה ומוקי כר' נחמיה ואמאי אסר בסכין כיון שהוא עומד ומיוחד לחתיכה והר''ר שמעון הזקן הקשה לפירוש הקונטרס דהיכי קאמר רבא בפרק כל הכלים (לקמן דף קכד.) ואתא ר' נחמיה למימר דאפי' כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או לצורך מקומו אין מחמה לצל לא היכי שרי לצורך מקומו והלא אין זה תשמיש המיוחד לו ודוחק ר''ת לומר לפי' הקונטרס דקערות אחר שאכלו בהן דדרך להסירן כל שעה חשיב צורך מקומו תשמיש המיוחד לו ונראה לר''ת דלא שרי ר' נחמיה אלא תשמיש הרגיל לעשות בו בחול אפי' אינו תשמיש המיוחד לו ואפי' דבר שמלאכתו לאיסור שרי כיון שדרך אותו תשמיש לעשות ממנו בחול כגון קורנס לפצע בו את האגוזים וקורדום לחתוך בו את הדבילה והיינו לצורך תשמישו דקאמר כלומר מה שרגיל לעשות בו בחול ולא אתא לאפוקי אלא מחמה לצל וכגון תשמיש שאינו רגיל לחתוך כגון חותלות של תמרים בסכין או מנעול דקטיר במיתנא ושופר נמי אין דרך בחול לגמע בו מים לתינוק והסקה בכלים דתניא בפרק כל הכלים (לקמן דף קכד:) אין מסיקין בכלים כו' ומוקי לה כר' נחמיה ומביא ר''ת ראיה מפרק כל הכלים (ג''ז שם) דתנן כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך ומפרש רבה בגמרא דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו אין לצורך מקומו לא והשתא מה לו להזכיר דבר שמלאכתו לאיסור כיון דמתניתין לא איירי אלא במלאכתו להיתר אלא ודאי משום ר' נחמיה נקטיה דבעי למימר ואתא ר' נחמיה למימר דאפי' דבר שמלאכתו להיתר כו' ומשום דמשוה ר' נחמיה מלאכתו להיתר למלאכתו לאיסור נקט מלאכתו לאיסור דלר' נחמיה תרוייהו לצורך גופו שרי ולצורך מקומו לא ולרבא תרוייהו לצורך גופו ומקומו שרי מחמה לצל לא ולשון אפי' משמע נמי הכי: למחט שנמצאת. דתניא באלו טרפות (חולין דף נ. ושם) ובהמדיר (כת בות דף עו:) מצד אחד כשירה מב' צדדין טרפה ופי' בקונטרס בעובי בית הכוסות הוא דאיכא לפלוגי הכי אבל בהמסס אפי' מצד אחד שלא נראה הנקב לחוץ טרפה דאין זו סתימה והקשה ה''ר אליעזר ממי''ץ דהא תנן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ משמע דבהמסס נמי לא מיטרפה אלא בנקב מפולש ואור''י דהאי לחוץ לא לגמרי לחוץ אלא כלומר לצד חוץ לאפוקי ניקבו זה לתוך זה דכשירה כדקתני בתר הכי וקמ''ל דמצד אחד כשירה אע''ג דניקב עור אחד שלם אבל הא דקתני מב' צדדין טרפה אין חידוש אי נמי מב' צדדין טרפה נמי חידוש הוא דקמ''ל אע''פ ששוכב על המסס וס''ד שמגין כמו חלחולת שנקבה וירכים מעמידין אותה דכשירה קמ''ל דהכא טרפה ור''ת אומר דבהמסס נמי מצד אחד כשירה ופשיטא דלא הויא טרפה אא''כ ניקב נקב מפולש לחוץ דאין סברא שיהיה טרפה בשום מקום אלא בנקב מפולש והא דנקט בברייתא בית הכוסות לאשמועינן מצד אחד כשירה אע''ג דניקב עור שלם ונפקא מינה הא דשמעינן דאישתני שמייהו אע''ג דדינם שוה דאי לא אשמעינן ה''א דהאי דקתני מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות היינו דקרו השתא בי כסי שאין לו אלא עור אחד והוה אתי למימר דדוקא בההוא מצד אחד כשירה אבל במאי דקרו הובלילא אפי' מצד אחד טרפה כיון שניקב עור אחד שלם להכי אשמעינן דאישתני שמייהו דאפי' בהובלילא מצד אחד כשירה ועוד אור''י דמצינו למימר כפי' רש''י דבהמסס אפי' מצד אחד טרפה דחיישינן שמא ניקב לחוץ וחזר והבריא כמו ישב לו קוץ בוושט דהכי הלכתא התם דחיישינן שמא הבריא וחוששין לספק דרוסה ואפי' למאן דלא חייש התם בקוץ שמא במחט שהוא דק חייש והא דבעי באלו טרפות ניקבו לחוץ היינו כגון דידעינן דשוב לא הבריא כגון שאכלה מחט בפנינו ושחטוה מיד:

דף לו - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד