|
⎯
טקסט הדף
אירכס כתובתה אתו לקמיה דרב יוסף אמר להו הכי אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה אמר ליה אביי והא אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו אי הכי זיל כתוב לה כי אתא רב דימי אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת בתחלה אבל בסוף לדברי הכל אינה מוחלת ורבי יוחנן אמר בין בזו ובין בזו מחלוקת אמר רבי אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי מאי בתחלה דקאמר רבי יהושע בן לוי תחלת חופה ומאי סוף סוף ביאה וכי קאמינא אנא בין בזו ובין בזו מחלוקת תחלת חופה וסוף חופה דהיא תחילת ביאה כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לבסוף אבל בתחלה דברי הכל מוחלת ורבי יוחנן אמר בין בזו ובין בזו מחלוקת אמר רבי אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי מאי לבסוף דאמר רבי יהושע בן לוי סוף חופה ומאי תחלה תחלת חופה וכי קאמינא אנא בין בזו בין בזו מחלוקת תחלת ביאה וסוף ביאה אמר רב פפא אי לאו דאמר רבי אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי הוה אמינא רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי פליגי רב דימי ורבין לא פליגי מאי סוף דקאמר רבין סוף חופה ומאי תחלה דקאמר רב דימי תחלת ביאה מאי קמ''ל הא קמ''ל דפליגי תרי אמוראי אטעמא דנפשייהו ולא פליגי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא:
⎯
רש"יאירכס כתובתה. שטר כתובתה: זו דברי ר''מ. דאמר לעיל כל הפוחת לבתולה ממאתים ואפי' בתנאה והתנאי בטל קרי לה בעילת זנות משום דלא סמכא דעתה והכא נמי לר''מ הוא דאסור לשהות אשה שאבדה שטר כתובתה ואפי' אית לה דלא מפסדא בהכי דגביא בתנאי ב''ד מיהא לא סמכא דעתה דאמרה כי תבענא ליה אמר פרעתיך הלכך בעילת זנות היא: אבל חכמים אומרים כו'. דלית לן למיחש משום מסמך דעתא דתיהוי בעילת זנות: בגזירותיו. בדבר שהוא מחמיר על דבר תורה באיסור והיתר על ידי גזירת דבריהם: אי הכי זיל כתוב לה. כתובה אחריתי והא דאמרינן לעיל (דף נא.) לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואוקמינן כר''מ התם במקום שאין כותבין כתובה דכולהו אתנאי קא סמכי אי נמי במקום שכותבין וגובה לר''מ מיהו בעילת זנות באיסור היא: מחלוקת. דרבי יהודה ור' יוסי דאמר ר' יהודה על פה לאו תנאה הוא ור' יוסי סבר תנאה קיים: בתחלה. מפרש לקמן תחלת מאי: דברי הכל אינה מוחלת. שכבר זכתה ואמירתה לאו כלום אלא א''כ כתבה שובר התקבלתי: תחלת חופה ומאי סוף סוף ביאה. וה''ק מתחלת חופה ועד סוף חופה פליגי בה רבי יהודה ור' יוסי אבל משבא עליה מודה ר' יוסי דאין בדבריו כלום: וכי אמינא אנא בין בזו בין בזו מחלוקת. לאו אסוף דרבי יהושע קאמינא אלא אסוף חופה דהיא קודם ביאה: אמר רב פפא אי לאו דאמר כו'. אנא לא הוה ניחא לי לפרושי מילתייהו הכי דרבי יוחנן ור' יהושע לא ליפלגו ורב דימי ורבין ניפלגו בדרבי יהושע אלא הכי הוה אמינא רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי פליגי דאההוא סוף דקאמר רבי יהושע בן לוי דברי הכל אינה מוחלת אתא רבי יוחנן למימר אף בזו מחלוקת דרב דימי ורבין לא פליגי בדרבי יהושע והכי הוה מפרישנא לדרב דימי אמר רבי יהושע מחלוקת בתחלת ביאה דהיא סוף חופה אבל בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת ורבי יוחנן פליג עליה דאפילו בסוף ביאה נמי פליגי וכי אתא רבין אמר רבי יהושע בן לוי מחלוקת בסוף חופה והיא תחלת ביאה דקאמר נמי רב דימי אבל בתחלת חופה דברי הכל מוחלת אבל השתא דפריש רבי אבהו לדרב דימי דבין לרבי יוחנן ובין לרבי יהושע בן לוי פליגי רבי יוסי ורבי יהודה בתחלת חופה ובסוף חופה על כרחך פליגא דרבין אדרב דימי דהא אמר רבין בתחלת חופה ד''ה מוחלת: מאי קמ''ל. בהא דאמר אי לאו דקאמר רבי אבהו כו' האמר רבי אבהו ואיהו לא בעי לאיפלוגי עליה ולמאי הלכתא אשמועינן דאי לא אמרה רבי אבהו הוה ניחא ליה לדידיה לפרושי בענין אחר: הא קמ''ל. דהיכא דאשכחן אמוראי דפליגי אהדדי כל חד אליבא דנפשיה ותרי אמוראי אחריני דפליגי בפלוגתא דהנך אמוראי ואית לן לפרושי מילתא בתרי לישני חדא מינייהו מיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו שכל אחד אומר סברא שלו כגון רבי יוחנן ורבי יהושע ואינך תרי אמוראי [אליבא דחד] לא מיפלגי אלא אמרי חדא מלתא וחדא מן לישנא מיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד כגון רב דימי ורבין ומשויא מלתא דתרי אמוראי קמאי חדא מלתא שבקינן ההיא לישנא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד ונקטינן ההיא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט: מתני' נותנין לבתולה. זמן לכניסתה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקידשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה: לפרנס עצמה. בתכשיטין: לפרנס עצמו. בצרכי סעודה וחופה: ולאלמנה ל' יום. שאינה טורחת כל כך בתכשיטין שכבר יש בידה: ולא נישאו. שהבעלים מעכבין ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא סיפא נמי בדידהי: ואוכלת בתרומה. אם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקידשה אוכלת בתרומה מן התורה כדמפרש בגמרא ורבנן גזור עד השתא: נותנין לה הכל תרומה. אם ירצה וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין: מחצה חולין. לאכול בימי טומאתה: היבם אינו מאכיל בתרומה. בעודה שומרת יבם וטעמא יליף בגמרא: עשתה ששה חדשים בפני הבעל. מהנך שנים עשר חדש הקבועים לה משתבעה הבעל או אפילו כולם בפני הבעל ואחד בפני היבם אע''ג דרובא בפני הבעל סוף סוף לא נתחייב במזונותיה בחייו והוא הדין נמי אם נתחייב בחייו לא אכלה משמת דקניין הבעל פקע אלא דאי כולם בפני הבעל הוה אכלה מיהא בחייו: או כולן בפני היבם. בגמרא פריך עלה למאי תניא: זו משנה ראשונה. דמשהגיע זמן אוכלת בתרומה:
⎯
תוספותשתים ושלש שנים. אין לדקדק כאן השתא שלש מותר שתים מיבעיא דדלמא שתים ושלש ואפי' טובא כדאמרי אינשי כדמשני בפרק מפנין (שבת קכז.) ואין להאריך כאן: ולא פליגי תרי גברי אליבא דחד גברא. וא''ת ומאי נפקא מינה דהשתא נמי פליגי ר' יוחנן ור' יהושע ב''ל אליבא דחד תנא ומה לי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא ומה לי אליבא דחד תנא וי''ל דאי פליגי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי אליבא דחד תנא לא חיישינן דבסברא הוא דפליגי ולא טעו בשמועתם אבל אי פליגי רבין ורב דימי בדברי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי שזה אומר כך אמר וזה אומר כך אמר אחד מהם טעה בשמועתו: +
רשב"אאמר ליה אביי והאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזרותיו, אמר ליה אי הכי זיל כתוב לה. וקיימא לן הכי מיהו דוקא בגזרותיו הוא דקיימא לן כותיה, ולומר שבעילתה בעילת זנות, ואלו רצה לקיימה כותב לה שטר כתובה של מאתים כדי שתהא דעתו סומכת. אלא מיהו אילו לא רצה לקיימה, אי נמי כשלא הספיק לכתוב לה כתובה אחרת, תנאו קיים. דהא ר' מאיר גופיה לא קאמר תנאו בטל אלא משום דסבירא ליה תרתי, חדא דכתובה דאורייתא, ועוד אחרת, שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, אבל לדידן דקיימא לן דכתובה דרבנן, ועוד דאפילו בשל תורה בדבר של ממון תנאו קיים. הכי נמי היכא דאתני וכתבה לו תנאו קיים. והרמב"ם ז"ל כתב (פי"ב מהלכות אישות ה"ט), דכל זמן שהוא רוצה לקיימה תנאו בטל, לומר לך דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יתר משל תורה, וכן המוחלת או המוכרת כתובתה לבעלה בעומדת תחתיו, לפי זה יש לה עליו בתולה מאתים ואלמנה מנה.ולפי הדרך הראשון הכל מחול ומכור, אלא שאלו רצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת מעיקר כתובתה, לבתולה מאתים ולאלמנה מנה. הא דאמרינן אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לכתחילה אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת. פירש רש"י ז"ל: כי פליגי ר' יהודה ור' יוסי במתנה על פה, אבל משבא עליה מודה ר' יוסי דאין בדבריה כלום. ואינו מחוור, אלא מחלוקת ר' יהודה ור' מאיר דמתניתין קאמר. ובירושלמי (ה"ב) הא דבר קפרא על פלוגתא דמתניתין דר' מאיר ור' יהודה תני לה. מחלוקת לבסוף, אבל לכתחילה דברי הכל מוחלת. וכל הפוחת לרבות תחלת ביאה אף על פי שהתנה עמה קודם ביאה, ומאי תחלה תחלת חופה, וכי קאמינא אנא בין בזו ובין בזו מחלוקת, בתחילת ביאה וסוף ביאה. כך היא גירסת הספרים. וקשיא לי, דאם כן ודאי פליגי, דהא לר' יוחנן אפילו בתחילת חופה פליג ר' מאיר, וכדאמר ר' אבהו לההוא לישנא דרב דימי, דליכא למימר דלהאי לישנא הדר ביה ר' אבהו ממאי דאמר ארב דימי,וליכא נמי למימר דמאן דאמר דארבין אמרה, סבר, דאדרב דימי לא אמר ר' אבהו מידי והוה ליה כאיכא דאמרי, דהא לא משמע הכי, דאם איתא, אף דרב דימי ורבין נמי נימא לא פליגי, דמאן דאמר דרב דימי אמרה סבר דרבין לא אמר ולא מידי, ומאן דאמר דרבין אמרה סבר רב דימי לא אמר מידי. עוד קשיא לי, דאפילו בסוף ביאה נמי פליגי, דלר' יהושע בן לוי משמע להאי לישנא דרבין בסוף ביאה מודה, ולא פליגי אלא בסוף חופה. אלא שבזו יש לומר דסוף חופה וכל שלמטה ממנה קאמר. והראב"ד ז"ל גריס, וכי קאמינא אנא בסוף חופה ותחלת חופה. וכל שכן דקשיא לי לגרסא זו, דבהדיא פליגי בתחלת חופה. מתני': וכשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש לפרנס את עצמו. יש לפרש, נושא את הבתולה נותנים לו שנים עשר חדש, ונושא את האלמנה נותנים לו שלשים יום, ואין משגיחים בו בין שהוא בחור בין שהוא אלמון. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב (פ"י מהלכות אישות הי"ח) כשם שנותנים זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ואחר כך תנשא, כך נותנים לאיש זמן לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו, וכמה נותנים לו כמו שנותנים לה, אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש אם שלשים יום שלשים יום. ויש לפרש, דלאלמון שלשים יום ולבחור שנים עשר חדש. וכן נראה מן הירושלמי, דגרסינן התם (בפרקין ה"ג): הוא אלמון והיא בתולה והוא בעי מיסב, יכולה היא מימר חיבתו עליו יתר מן הבחור, הוא בחור והיא אלמנה והיא בעיא מיסב, יכול הוא למימר חיבתה עלי יתר מן הבתולה. +
ריטב"אזו דברי ר"מ. פי' רש"י ז"ל דאפילו דהיכא דתנאי בטל ואית לה עביד בעילת זנות ולדידיה נמי היכא דארכסה כתובתה אע"ג דאית לה כתובה עביד לה בעילתו בעילת זנות עד שיכתוב לה כתובה והא דתנן לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה ואוקימנא כר"מ התם במקום שאין כותבים שכולן סמוכות על תנאי ב"ד אבל הכא שמקום שכותבים עד שיכתוב לה אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו שנים וג' שנים בלא כתובה פירוש בלא שטר כתובה וקס"ד דזו לא ס"ל קאמר. אמר ליה אביי והאמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזרותיו פי' רש"י ז"ל בדבר שהוא מחמיר על דברי תורה באיסור דבריהם ע"כ ותימא דלא שייך גזירותיו שהיו משום דבר אחר כההוא דמסכת יבמות דגזר קטנה ועקרה אטו גדולה הראוי לילד דעלה אתמר הא דשמואל וי"ל הכא נמי צד גזירה דאיכא דגזר הכא דתנאי בטל אטו היכי דתנאי קיים: אמר ליה אי הכי זיל כתוב לה ושמעינן מהכא דהלכה כר"מ בזו ומיהו נראה שאין הלכה כמותו אלא לענין מה שהוא בכלל גזירותיו שתהא בעילתו בעילת זנות אפי' היכי דאית לה כתובה אבל לענין הפחת מבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה שתנאי בטל אין הלכה כמותו ור"מ גופי' לא קאמר אלא משום דסבירא ליה כתובה דאורייתא וסבירא ליה דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאי בטל (כר"מ) והמוכרת או המוחלת כתובתה לבעלה נראה ודאי דלר"מ אין לה כתובה שלא נחלק ר"מ אלא בכתיבת התקבלתי בתחלת ביאה [או בסוף] ביאה דהוה כתנאי אבל במוחלת לאחר זמן מרצון נפשה מודה ר"מ שמחילתה מחילה ושלא כדברי רש"י ז"ל ומיהו אנן לא קי"ל כר"מ ומכ"מ מודינן דאסור להשהותה בלא כתובה כר"מ והלכתא כמותו בגזירותיו דפסק הלכה כוותיה: כי אתא רב דימי אמר ר"ש בן עזאי אמר רב יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת בתחלה אבל בסיף לד"ה אינו מחילה פירוש רש"י ז"ל מחלוקת דרבי יוסי ורב יהודא דרבי יהודא אומר על פה תנאי בטל ורבי יוסי אומר דתנאי קיים בתחילת ביאה כדאמרינן לקמן דע"מ כן נכנסה לביאה מוחלת היא בלב שלם אבל בסוף ד"ה אינה מוחלת שהרי כבר זכתה בכתובה ואמירתה לאו כלום עד שתכתוב שובר התקבלתי וכן נראה מסוגיין דאפלוגת' דרבי יוסי ור' יהודא קאי דהא בלישנא דרבנן אמרינן אבל בתחלה ד"ה מוחלת וכן הגירסא בכל הספרים ואלו לר"מ אינה מוחלת בתחלה דמתני' דכל הפוחת סתמא ואפילו בפוחת מתחלה וכן ההיא דהאומר להאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ומיהו זה שכתב רבינו ז"ל דבסוף אינה מוחלת לפי שכבר זכתה בכתובתה ואמירתה לאו כלום עד שתכתוב בשטר התקבלתי כלומר דאמירתה ותנאתה אינו כלום תמיה' מילתא היכי ס"ד דרבי יוחנן אמר בין בזו ובין בזו מחלוקת דלר' יוסי רשאה להתנו' באמירה במה שכבר זכתה [בכתובה כלומר [דלא] מהני תנאה אלא בתחלה זכי' ומכאן ואילך מחילה בעי אבל י"ל לפי שיטה זו דה"ק דמחלה ע"כ לא מהני לי' בסוף ביאה שכבר זכתה] ס' ואע"ג דבעלמא מחילה מהני באמירה הכא לא מהני דתקנתא דרבנן היא דאנן סהדי שלא מחלה בלב שלם (ורבינו ז"ל) [ורבי] אומר דבתחלה דברי הכל מוחלת באמיר' דתנאי ע"מ כן נכנס' וסמכ' דעתה ולא נחלק ר' יהודה אל' במתנ' עמה [בסוף] והיא מוחלת לו ור"מ פליג אפי' בההיא משו' דהוה כתנאי ואחרי' פירשו [דאמחלוק'] דר"מ ור' יהודה במוחלת בשובר התקבלתי קיימא וכן פירש בירושלמי ולרבי הא דתנן כל הפוחת לבתולה היינו דמוחלת לבסוף וההיא דהאומ' לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה דתנאי בטל בתחלה לר"מ אמר לך [רבין] דבכתובה החמירו טפי א"נ דה"נ (כדרבנן דהרי ג"כ) בדרבין דברי הכל אינ' מוחל' אי נמי להאי פירוש [כול'] שקלי' וטרי' בכתובתה התקבלתי דשרי ר' יהודא ור"מ פליג עליה ומיהו לא פליג ר"מ אלא לכתחילה ומשום דסבירא ליה דבעילתו בעילת זנות אבל מודה הוא דמחילת' מחילה לענין שאין לה כתובה ורב [דימי] מחלוק' בתחלה ובה שרי ר' יהודא אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת [לכתחילה] ואם עשתה כן בעילתו בעילת זנות ולא סמכא דעתא כסבורה שמואס בנשואין ודעתו לגרשה ורבין אומר מחלוקת בסוף אבל בתחלה ד"ה מוחלת [בכתיבת שובר] ואין בעילתו בעילת זנות דאדעתא דהכי עיילה ומיהו כתובה יש לה דהוה כתנאי כיון דבתחלה היה [ונכון] הוא זה: גרסת רש"י ז"ל מאי בתחלה תחילת חופה לאו דוקא דה"ה לסוף חופה דהא פירש ולבסוף היינו סוף ביאה וכו' ושלשה זמנים תחלת חופה דהיינו בשעת כניסתה לחופה וסוף חופה דהיינו תחלת ביאה שזהו לאחר כניסת לחופה וקודם שתבעל וסוף ביאה שהוא אחר שנבעלה ותחילה וסוף לאו דוקא אלא כאלו אמר קודם ואחר ביאה: אמר רב פפא אי לא דאמר רב אבהו לדידי מפרשי לי מיניה וכו' רבי יוחנן וריב"ל פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי פירוש אבל כיון דאנן סהדי דרבי אבוהו כר' יהושע בן לוי ור' יוחנן פליגי ע"כ אית לן למימ' דרב דימי ורבין פליגי הרי לדברי הכל בתחלה ודברי הכל בסוף אינו מחלוקת ולא אפשר דפליגי תנאי אלא בחדא מלתא ומאי בין בזו ובין בזו מחלוקת דאמר ר' יוחנן אע"כ מחלוקת והודאה בסוף ביאה ולרבין כן בתחלת ביאה וכן בסוף ביאה מחלוקת והודאה בתחילת ביאה הוה אמינא ר' יוחנן וריב"ל פליגי רב דימי ורבין לא פליגי פירוש ותחלת דאמר רב דימי תחלת ולסוף סוף ביאה ולרבין תחלה תחלת ביאה וסוף סוף חופה דהיינו דתחלת ביאה וי"ג לעיל על דבר כי אתא רבין וכן אמר ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוחנן דאנא וריב"ל לא פליגי ומאי תחלה תחלת חופה וסוף סוף חופה וכדאוקימנ' אנא בין בזו ובין בזו מחלוק' בתחלת ביאה וסוף ואיכא למידק דא"כ ודאי פליגי ר' יוחנן ור' יהושע דהא לישנא דרב דימי אסהיד רבי אבהו גופיה לשמיה דר' יוחנן דלר' פליגי דתחלת ביאה חופה ואלו ה"ק בתחלת חופה מודה ואיכא למימר למאן דמתני האי לישנא דר' סבר דלא כר' אבוהו לההי' לישנא דאמרן על לישנא דרב דימי א"נ דהדר בית מההיא סברא א"נ שמא דרבין ורב דימי לא פליגי ומאן דמתני הא לא מתני הא דרב דימי כלל וס"ל כאיכא דאמרי. וי"ל דהא ליתא דהתם אורחא כרבי' ורב דימי לא פליגי אליב' דרבנן מר אמר הכי ומר אמר הכי אמר אבל הני תרי לישנא דר' אבוהו לא אפשר לא תאמרו תרווייהו דא"כ קשה אדר' אבוהו. ולענין פסק למאן דמפרש האי סוגיא על המחלוקת ר"מ ור' יהודא דאי לא מסקי מיניה מידי לענין ממונא ותו דאנן כר' יוסף קי"ל לענין ממונא ולענין אסורה נראין הדברים דהלכה כרב דימי ואפילו בתחלה אסורה למחול כר"מ ואתיא מתני' כפשטה ואפילו בתחלת חופה וכך נראה מדברי הרי"ף ז"ל שהביא משנתינו כצורתה ולדברי רש"י ז"ל שהוא מפרש הסוגיא של מחלוקת ר' יוסי ור' יהודא לענין תנאי אם הוא קיים או לא הלכה כרבין והלכה כרב יוסף בין בתחל' ובין בסוף תנאי קייים וכדקתני סתמא הוא דאלו לרב דימי לא אמרינן ר' יוסי בסוף ביאה ויש בשמועה זו כמה פירושים וגלגולים ומה שנראה בעיני שהוא מחוור שכתבתי: מאי קמ"ל רב פפא כלומר דמאי האי דקאמר אי לאו דאמר רבי אבוהו הוה אמינא האי דהא מ"מ סבר' אמרה רבי אבוה ומהדרינן דנפקא מינה לעלמא דכל כה"ג טפי אית לן למימר דפליגי אמוראי גופייהו אליבא דנפשייהו מלמימר דפליגי אמוראי אליבא דטפי שייך לומר דפליגי ר' יוחנן ור' יהושיע בן לוי גופייהו שזה אמר מה שנראה לו לפי דעתו ולא משקר חד מינייהו אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים אבל כשאנו אומרים שהתלמידים חולקים בדברי רבותינו זה אומר כך וזה אומר כן נראה דחד מינייהו משקר או לא קבלתו והא ליכא למימר כל היכא דאפשר בה פירש רש"י ז"ל ואע"ג דהא פליגי ר' יוחנן ור' יהושע אליבא דתנאי במאי פליגי התם נמי בסברא פליגי שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם אלא שאמר כל אחד מאלו האמוראים מה שנראה לו שהוא אמת דנחלקו התנאים: מתניתין נותנין לבתולה שנים עשר חודש ולאלמנה שלשים יום משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ומסקינן בגמרא בין היא ובין היא יכולין לעכב בדבר ולא חשיב מרד ומתניתין בשלא קבעו זמן [לנשואין בשע' שידוכין שאם קבעו] זמן מחלו ומאן דעב' מאותו זמן ואילך מורד הוא וכותבין אגרת מרד למ"ד שכותבין אגרת א' על הארוס': וכשם שנותני' לאשה כך נותני' לאיש. י"מ שהנושא את הבתול' נותנין לו י"ב חודש אפי' נושא הבתול' את אלמן והנושא אלמנה נותנין לו ל' יום אפי' הוא בחור וכ"כ הרמב"ם ז"ל אבל יש שפירש שאם הוא בחור נותנים לו י"ב חודש אפי' נושא לאלמנה ואם הוא אלמן שלשים יום ואפי' נושא בתולה והכי אי' בירושלמי: אוכלת משלו פירוש שאוכלת וחייב במזונותי' וה"ה בכסותה ופרנסה כאלו נכנסה לחופה והוא ג"כ זוכה במציאתה ומעשה ידיה ומסתברא שאינו יושבת כן ע"כ ויכולה לכופו שיכניס או יפטור: +
המאיריהואיל ופסקנו שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתה בעילת זנות למדנו שכל שאיבדה כתבתה אסור לשהותה אפילו שעה אחת עד שיכתוב לה ואע"פ שכתבת מאתים תנאי בית דין הוא דוקא בשלא כתב כלל או במקום שאין כותבין אבל כל שכתב אלא שפיחת לה או שכתב לה שלימה ונאבדה בעילתו בעילת זנות שהלכה כר' מאיר בגזירותיו ר"ל בכל מקום שהוא בא עליו מטענת גזירה כגון בכתבה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ומכל מקום אם לא כתב לה כתבה אחרת כל שנתברר שנאבדה גובה: כתבה זו והיא הנקראת כתבה דמירכסא יש מפרשין שאין כותבין אותה אלא מזמן שני כשטר חוב דעלמא שלא לטרוף לקוחות שלא כדין ויש כותבין מזמן ראשון הואיל והכל יודעים שהיא אשתו ושהיא נשואה לו מאותו זמן שהכתבה אינה דומה לשטר חוב שיש בו חשש פירעון ואין הדברים נראין שאף זו יש בה חשש התפשת צררי או שמא גירשה וחזר ולקחה ורוצה לכתוב לה מזמן ראשון וראיה לדבר בראשון של מציעא שהמוצא שטר כתבה אע"פ שהבעל מודה לא יחזיר לאשה שמא התפישה צרורות או מחלה כתבתה וקנוניא הוא עושה עמה: נוסח כתבה דמירכסא שהזכרנו פעמים נעשית על ידי עדים ופעמים על ידי בית דין והוא שכל שהענין מתברר על פי עדים שראו הכתבה והיאך נאבדה איפשר לעשותה על פי בית דין וכל שאין הדבר מבורר אלא שהוא אומר כך נעשית על ידי עדים וכשנעשית על ידי בית דין כך הוא ראוי לכתבו אנו בית דין חתומי מטה כד הוינא כחדא במותב תלתא הוזקקנו על ענין כתבת מרת פלוניתא אשת ר' פלוני מחמת שבא ר' פלוני בעלה בפנינו ואמר לנו רבותי הרי שמקודם זמן זה כמה שנים נשאתי פלוניתא בת ר' פלוני בקדושין וכתבה כראוי וכתקון חכמים וקבלתי עלי באותו זמן עיקר כתבתה למיהב לה מוהרה אתיר וקיים עלי מנכסאי כסף זוזי מאתן דהוו חזו לה או כסף זוזי מאה אם היתה אלמנה ומזונהא וכסותה וספוקה ומיעל לוותה כאורח כל ארעא וכן שעבדתי כל נכסי בנדוניא שהביאה לי מבית אביה שקבלתי עלי בכך וכן שהוספתי לה משלי כך וכך אם יש שם תוספת מבורר ועכשו אירעה סיבה פלונית ואבד שטר כתבה זה ולא נודע היכן הוא ומתוך שאמרו חכמים אסור לאדם לשהות את אשתו בלא כתבה אפילו שעה אחת צביתי ברעות נפשאי לחזור ולכתוב לה כתבתה הן עקר כתבתה הן נדוניתה הן תוספת והריני משעבד לה מעכשו לעיקר כתבה ולנדוניא ולתוספת כל נכסי שיש לי תחת השמים מקרקעי ומטלטלי שקניתי ושאקנה כמו שהיו משועבדים בכתבתה הראשונה וקבילית עלאי מזונהה וכסותה וספוקה ומיעל לוותה כאורח כל ארעא ככל דיני כתבה הראשונה ובכל שעבודיה ותנאיה שתגבה כל אותה כתבה ונדוניא ותוספת הנזכרים במשקל שלם בלי פחת ובלי שום שבועה בעולם קלה וחמורה וכו' וכך אמר לנא ר' פלוני בעלה הנזכר אחריות וחמר וכו' עד דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנו מיניה קדמנא סהדי דאינון פלני ופלני לפלניתא אינתתיה על מאי דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למיקניא ביה ואנו בית דין אחר שנתברר לנו שאבדה כתבה הראשונה על פי עדים כשירים שחקרנו ובדקנו בעדותם כראוי וכתקון חכמים הוזקקנו לעדותם והעמדנוה על כח כתבה זו השניה ומה שהיה בפנינו בזמן פלוני כתבנו וחתמנו ונתנו ביד פלוניתא הנזכרת להיות בידה לראיה ולזכות ואם לא נעשית הכתבה על פי עדים כגון שלא נתברר הדבר אלא על פיו משנין את הנוסח וכותבין יודעים אנו עדים חתומי מטה עדות ברורה שאמר לנו ר' פלוני היו עלי עדים וקנו ממני בקנין גמור ותנו לה למרת פלוניתא אשתי להיות בידה לראיה ולזכות מחמת שקודם זה כמה שנים נשאתי וכו' כמו שכתוב למעלה ועכשו נאבדה וכו' ומתוך שאמרו חכמים וכו' והריני משעבד לה מעתה וכו' וכך אמר לנו ר' פלוני וכו' אחריות וחומר וכו' ולא כטופסי דשטרי וקנינא מפלני הנזכר לפלניתא הנזכרת אנתתיה דא על כל מאי דכתוב ומפרש לעיל במנא דכשר למיקניא ביה ומה שהיה בפנינו וכו' לראיה ולזכות: ממה שכתבנו למדת שכל שכתב לה כתבה והופקעה הן מחמת שאבדה הן מחמת שפחתה ממאתים ומנה הן מחמת שמחלה לבעלה הן מחמת שמכרתה לבעלה כל שלא נשאר לה אצלו כתבת מנה מאתים בעילתו בעילת זנות ומכל מקום אם מכרה לאחרים מותר שהרי אם הוא מגרשה הלה זוכה בכתבתה ואם לותה מבעלה שיעור כתבתה כתבו גאוני הראשונים שמותר לקיימה שמכל מקום שיעבוד הכתבה במקומו עומד: זו שכתבנו שכל שאין לה כתבה או שפחתה ממנה מאתים בעילתו בעילת זנות ושאין תנאי מועיל בכך אין חלוק בה בין שהתנה עמה בתחלת חפה ר"ל בשעה שהוא כונסה בין שהתנה בסוף חפה והוא זמן תחלת ביאה בין שהתנה בסוף ביאה ר"ל אחר שבא עליה ומעתה סוגיא זו ר"ל מחלקת בתחלה אין לנו צורך בה לענין פסק: ולענין ביאור מיהא יש מפרשים אותה במחלקת ר' מאיר ור' יהודה שבמשנתנו ואי אפשר שאם כן היאך אמר רבין אבל בתחלה דברי הכל מוחלת והלא ר' מאיר סובר כתבה דאוריתא וכן סובר שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואפילו התנה בשעת קידושין כמו שמבואר בעל מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה ומתוך כך עיקר הדברים לפרשה בר' יוסי ור' יהודה ושיטת הדברים היא ששלשה זמנים הם הראשון תחלת חפה והשני סוף חפה שהוא תחלת ביאה והשלישי סוף ביאה והרי שזמן ראשון נקרא תחלה על כל פנים והשלישי נקרא סוף על כל פנים אבל השני שהוא אמצעי אתה קורהו פעמים תחלה כשתעריכהו אצל השלישי ואתה קורהו סוף כשבאת להעריכו אצל הראשון ואמר על זה מחלקת בתחלה ר"ל תחלת ביאה שהיא סוף חפה והוא הדין לתחלת חפה אבל בסוף ר"ל סוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת ר"ל בדרך תנאי אלא אם כן בהתקבלתי ר' יוחנן אומר בזו ובזו מחלקת פירוש בתחלת חפה ובסוף חפה שהיא תחלת ביאה הא סוף ביאה הכל מודים בה ונמצא שר' יוחנן ור' יהושע שיטה אחת היא ולדעת רבין מחלקת בסוף ר"ל סוף חפה שהוא תחלת ביאה והוא הדין בסוף ביאה אבל בתחלה ר"ל תחלת חפה דברי הכל מוחלת אף בדרך תנאי ר' יוחנן אמר בזו ובזו מחלקת ר"ל בין בסוף חפה בין בסוף ביאה כר' יהושע ולמדת משניהם דר' יוחנן ור' יהושע לא פליגי הא רב דימי ורבין מיהא פליגי אליביהו ויש כאן נסחאות אחרות וכלן עולות לענין אחד והדר נסיב תלמודא דאי לאו דר' אבהו אסהיד עלה דר' יוחנן ור' יהושע לא פליגי ועל כרחיך רב דימי ורבין פליגי אליביהו טפי הוה ניחא לן למימר דר' יוחנן ור' יהושע פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי דאי ר' יוחנן ור' יהושע פליגי איכא למימר דפליגי בסברא דנפשיהו וכי פליגי תרי אמוראי בשיטתיה דחד אמורא דמר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר על כרחיך חד מינייהו משקר ופשוטה היא אלא שבעלי חדושין מתחבטין בה ללא צורך: המשנה השנית והכונה בה לבאר ענין החלק השני והוא שאמר נותנין לבתולה שנים עשר חדש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה כשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו ולאלמנה שלשים יום הגיע זמנן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלות משלו ואוכלות בתרומה ר' טרפון אומר נותנין לה כל תרומה ר' עקיבא אומר מחצה חולין ומחצה תרומה אמר הר"ם פי' דין זאת ההלכה לפי מה שאספר לך וזה שהאיש כאשר קדש בתולה או אלמנה ועמד אחר הקדושין זמן ואפי' עשר שנים דרך משל עוד בקש אחר זה לבא אליה נותנין לה משעת תביעה י"ב חדש ואלמנה ל' יום וכן אם היא בקשה אותו ואם תבעה אחר שבגרה או קדשה אחר הבגר נותנין י"ב חדש מיום הבגר וכאשר עמדו י"ב חדש אחר הבגרות ואז נתקדשה ותבעה אחר זמן מהקדושין נותנין לה ל' יום כאלמנה ולאשה שתאמר לבעלה לא אקח כל מזוני תרומה לפי שאני אצטרך זרוז לאכלה בטהרה ולזה נותנין לה חולין מחצה ומחצה תרומה כר' עקיבה ובזה חלק ר' עקיבה ור' טרפון ר"ל אחר הנשואין בין שהיתה כהנת או אשת כהן והיא ישראלית אבל בת ישראל המאורסת לכהן הנה כבר ביארנו בפרק אשר לפני זה שהיא אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה: אמר המאירי פירוש משנה זו בשקדש את האשה סתם ולא התנה קביעות זמן לנשואין ומתוך כך היא סבורה שיארך הזמן ואינה חוששת לפרנס את עצמה בתכשיטין ומלבושים הראוים לה ומתוך כך כל שהבעל תובעה לנשואין אפילו שהה כמה שנים נותנין לה שנים עשר חדש מיום התביעה להכין לעצמה מלבושים ותכשיטים הראויים לה ואין דנין אותה בתוך זמן זה כמורדת הא מכאן ואילך דנין אותה כמורדת אם כתב לה כתבה כמו שאמרו בדין מורדת אחת ארוסה ואחת נשואה וכו' ודבר זה בנערה אבל קטנה או בוגרת יש בהם דין אחר כמו שיתבאר בגמרא וכשם שנותנים לאשה ר"ל שנים עשר חדש כך נותנין לארוס כל שהיא תובעתו והוא אינו מזמן נותנין לו מיום התביעה כשיעור שנותנין לה ר"ל שנים עשר חדש בתקון בית וכלי דירה ובגדים הצריכים לו ובתוך זמן זה אין דנין אותו במורד הא משם ואילך דנין אותו במורד ולאלמנה ר"ל אע"פ שהיא נערה הואיל ומכל מקום אלמנה מן הנשואין היא אינה צריכה להתקשט כל כך ודייה בשלשים יום מיום התביעה אפילו היה הוא בחור שזמן האיש תלוי בזמן האשה כך היא שיטתנו וכן כתבוה גאוני ספרד אלא שבתלמוד המערב נראה שבחור ואלמנה אם הוא תובעה נותנין לה שלשים יום ואם היא תובעתו נותנין לו שנים עשר חדש ואלמון בבתולה נותנין לה שנים עשר חדש ולו שלשים יום ולשונם בזה עשתה שנים עשר חדש לפני הראשון ואחר כך בא השני אמרין לה לא כבר המתנתו יכלה מימר חיבתו עלי יותר מן הראשון אלמון לבתולה הוא בעי מיסב ר"ל לסוף שלשים יכלה היא מימר חיבתו עלי יותר מן הבחור כלומר ושנים עשר חדש אני רוצה בחור באלמנה והיא בעיא מיסב יכול הוא מימר חיבתה עלי יותר מן הבחורה הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו וכבר פירשנו בפרק ראשון דוקא בשהעכבה מצדו ובפשיעתו ואוכלות בתרומה ר"ל אם נתארסה לכהן הא קודם שהגיע זמן אע"פ שנתארסה ונעשית קנין כספו אינה אוכלת בתרומה ואע"פ שדבר תורה אוכלת חכמים גזרו בה והוזכרו בה בגמרא שני טעמים אחד שמא ימזגו לה כוס בבית חמיה ותשקה לאחיה ולאחותה הקטנים הבאים עמה ויש גורסין בבית אביה ממה שהארוס משדר לה והשני משום סמפון ר"ל שלא ימצא בה מום ונמצא קדושי טעות ונמצאת זרה אוכלת בתרומה למפרע ומכל מקום משהגיע זמנה לינשא והוא אינו רוצה לכנוס הואיל והוא מתחייב במזונותיה אוכלת שאין כאן חשש שתי סבות אלו להשקאת אחיה ואחותה אין חוששין שמאחר שנתבעה לינשא והגיע זמן פרנסתה אביה נמי דוכתא מייחד לה הואיל והארוס נותן לה מזונות ומשום סמפון ליכא שמאחר שהגיע הזמן כבר נבדקה על פי קרובתו ובדיקת חוץ ר"ל קודם כניסתם לחפה ועל ידי קרובות שמה בדיקה ר' טרפון אומר נותן לה הכל תרומה כלומר מאחר שביארנו שכל שהגיע זמן אוכלת בתרומה אם רצה הארוס ליתן כל מזונותיה בתרומה רשאי אע"פ שטרחותיה מרבה בשמירת טהרה ושבימי נדתה צריכה לטרוח ולמכור בזול לקנות חלין ר' עקיבא אומר מחצה חלין שתאכל מהם בימי נדתה ומחצה תרומה ופירשו בגמרא שמחלקת זו בארוסה הואיל ואין חיוב מזונותיה עליו גדור כל כך אבל בנשואה כגון משרה אשתו על ידי שליש דברי הכל מחצה חלין שאין ראוי לה לטרוח ולמכור שנאמר כל כבודה בת מלך פנימה וכן מחלקת מבת כהן לכהן שמלמדת בטהרת תרומה אבל בת ישראל לכהן דברי הכל מחצה חלין ומחצה תרומה היבם ר"ל שאשת אחיו זקוקה לו אינה אוכלת בתרומה אע"פ שכבר נשאת לאחיו ואכלה בימי אחיו של זה ושהיא זקוקה לו אין זיקתו מאכילתה עד שיכנוס שאין זה קנין כספו שלו אלא קנין כספו של אחיו ומאחר שכן כל שכן אם לא נשאת לאחיו אלא שאכלה בתרומה מצד שהגיע הזמן וכל שכן אם לא הגיע הזמן ברשות אחיו והוא שאמר עשתה ששה חדשים ר"ל של זמן התביעה בפני הבעל ר"ל הארוס ומת ונפלה לפני היבם מן האירוסין והשלימה ברשותו זמן התביעה של שנים עשר חדש שנמצא שאלו היה הבעל קיים היתה אוכלת מצד הגעת הזמן ואפילו כלן בפני הבעל ר"ל שהשלימה שנים עשר חדש בפני הארוס או כלם בפני יבם ר"ל שמת הארוס קודם תביעה ואין צריך לגרוס כלם חסר יום אחד בפני יבם שאפילו כלם בפני יבם אינה אוכלת אע"פ שתבעה והגיע זמנה מפני שאינה קנינו ואף בזו שאלו בגמרא מה הוצרכה שאם כלם בפני הבעל אמרת לא כל שכן כלם בפני יבם ותירץ זו ואין צריך לומר זו קתני ואע"פ שהיה ראוי ללמד יותר בשנשאת לראשון ואכלה סמוך הוא על מה שאמרו ביבמות העובר והיבם פוסל ואינו מאכיל ופירשנו שם לענין פסק שכל שנתאלמנה מן האירוסין אין היבם מאכילה עד שיכנוס ויבעול ביאה גמורה במתכוין וברצון ומן הנשואין עד שיכנוס ויערה בה אפילו באונס או בשגגה שמאחר שאכלה כבר בחיי אחיו אוכלת עכשו בביאה זו וזה שלא הוזכרה כאן איידי דאיירי במילה דתביעה תני לה בזמן דתביעה ואחרוני הרבנים גורסין כאן אפילו כלם [בפני] הבעל חסר יום אחד ומפרשים שאם היו כלם בפני הבעל לגמרי הואיל והתחילה לאכול בפני הבעל אוכלת וכל שכן בנשאת שהרי מן התורה אוכלת על כל פנים שאשה הקנו לו מן השמים אלא מדברי סופרים הוא שאמרו שהיבם אינו מאכיל וכמו שאמרו היבם והאירוסין פוסלין ואין מאכילין אלמא יבם דומיא דאירוסין מה אירוסין פוסלין דוקא מדברי סופרים אף היבם כן ולא אסרוה לפני משנה ראשונה אלא שלא התחיל לאכל מחמתו הא כל שאכלה בפני הבעל אוכלת בזיקתה ואף בתלמוד המערב כתבוה כן בהדיא אלא שלענין פסק אין לנו: זו משנה ראשונה כלומר כל מה שביארנו בתרומה שארוסה אוכלת משהגיע זמן הוא דעת משנה ראשונה אבל בית דין של אחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחפה אפילו הגיע זמן ופירשוה בגמרא משום סמפון שאע"פ שכבר נבדקה והיו סוברים תחלה שבדיקת חוץ שעל ידי קרובות שמה בדיקה חזרו לומר שבדיקת חוץ אינה בדיקה ויש לחוש לסמפון אע"פ שאין בה חשש השקאה לאחיה ולאחותה וכן הלכה מעתה אם קבל עליו הבעל מומין שאין כאן עוד חשש סמפון אוכלת משהגיע זמן הא לא הגיע זמן אסורה מחשש השקאה ונמצאת למד ששתיהן אוסרות בה וכל שיש לחוש לאחת מהם אע"פ שאין לחוש לחברתה אסורה מעתה כל שלא הגיע זמן אפילו קבל עליו מומין אסורה מחשש השקאה הגיע זמן שאין שם חשש השקאה אסורה משום סמפון אלא אם כן קבל הבעל מומין הא כל שהגיע זמן וקבל מומין אוכלת וכן כל שמסרה האב לשלוחי הבעל או הלך לו עמה וקבל מומין ויש פוסקים שלא משום [הכי] נאסרה כלל אלא מחשש השקאה ואף בהגיע זמן יש חשש השקאה ומה שאמרו כאן דוכתא מייחד לה דחייה בעלמא היא וקבלת מומין לא מעלה ולא מוריד שאין חוששין לסמפון אלא להשקאה ומעתה כל שמסר או הלך אוכלת ודוקא בהגיע זמן ואף אנו פסקנוה כן במסכת קדושין ונמצאת למד ממשנה זו זמן הנשואין למי שלא התנה בהם קביעות זמן לבתולה ולאלמנה ושבהגעת זמן אוכלות משלו ואין אוכלות תרומה עד שיכנסו לחפה או שיגיע זמן וימסור לשלוחי הבעל לדעתנו או שימסור ויקבל עליו מומין לשטה האחרת וכן יראה ללמוד ממשנתנו שכל שנתארסה ותבעה הארוס ועשתה מקצת זמן הפרנסה בפנינו ומת ונשארה זקוקה לאחיו שאין נותנין אלא מה שנשאר מזמן הפרנסה ובלבד שיהא בו ריוח שלשה חדשים ויראה דוקא משתבעה היבם: זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן: +
תוספות רי"דאחתא דרמי בר פפא הוה נסיבא ליה לרב אויא. אירכס כתובתה אתא לקמיה דר"י א"ל מאי לשהויי. א"ל הכי אמר ר"י א"ש זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו ב' ג' שנים בלא כתובה. פי' זו דברי ר"מ דאמר לעיל דבפחות מר' הוי בעילת זנות וכ"ש אי לית לה כתובה לגמרי דהא הוא דאמר אסור לאדם לשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה ואפילו בתנאה מ"ט דלא סמכא דעתא ואע"ג דקי"ל דאי לא כתב ככתוב דמי דתנאי ב"ד כמאן דנקט שטריה בידיה הוא אפ"ה לא סמכא דעתא ומש"ה אמר ר"מ דהוי בעילת זנות אבל חכמים דלא חיישי להכי מותר להשהותה בלא כתובה. א"ל אביי והאר"נ א"ש הלכה כר"מ בגזירותיו פי' בחומרותיו בדבר שהוא מחמיר בד"ת באיסור והיתר ע"י גזירת דבריהם: א"ל א"ה זיל כתוב לה פי' כתובה אחריתי והא דתנן לעיל לא כתב לה כתובה בתולה גובה וכו'. ואוקימנא כר"מ התם במקום שאין כותבין כתובות דכלהו סמכי אתנאי ב"ד א"נ במקום שכותבין מיהו הבעילה באיסור הוא: מתני' נותנין לבתולה י"ב חודש משתבעה הבעל לפרנס א"ע כשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש לפרנס א"ע ולאלמנה שלשים יום הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ר"ט אומר נותנים לה הכל תרומה ר"ע אומר מחצה חולין ומחצה תרומה היבם אינו מאכיל בתרומה עשתה ו' חדשים בפני הבעל ו' חדשים בפני היבם ואפילו כלן בפני הבעל חסר יום א' או כלן בפני היבם אינה אוכלת בתרומה זו משנה ראשונה אבל ב"ד של אחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. פי' נותנים לבתולה זמן מיום שתבעה הבעל לאחר שקידשה להזהירה על עסקי חופה ולזמן תכשיטיה לפרנס א"ע בתכשיטין ואם הגיע זמן זה ואינה חפיצה להנשא הויא לה מורדת לפחות לה כתובתה כדאמרינן לקמן (דף ס"ד) כותבין אגרת מרד על ארוסה א' ארוסה ואחת נשואה דאלמא ארוסה נמי דין מורדת יש לה: כשם שנותנים וכו'. לפרנס א"ע בצרכי חופה. ולאלמנה שאינה טורחת כ"כ בתכשיטין שכבר יש בידה הכל ל' יום: הגיע זמן ולא נישאו. פי' שהבעלים מעכבים והם בחיים אוכלת משלו ואוכלת בתרומה (א"ר חייא) [אם היא] בת ישראל נשאת לכהן שמשעה שקדשה אוכלת בתרומה מה"ת ומדרבנן הוא דגזור כדאמרינן לקמן ובהגיע הזמן ולא נשאו אכלה או אם הגיע הזמן ומתו בעליהן אוכלת משלו מן היורשים וגם אוכלת בתרומה וגם אם היא זקוקה ליבם אוכלת בתרומה שכ"ז שנתחייב הבעל במזונותי' ואוכלת כגון תרומה היבם. ר"ט וכו' ור"ע אומר מחצה וכו'. כדי שתאכל בימי טומאתה. היבם אינו מאכיל בתרומה אהגיע זמן קאי שאע"פ שנתנו לו זמן לכנוס והגיע הזמן ולא כנס אינו מאכיל בתרומה כיון דלא אכלה בחיי בעלה כדמפרש טעמא לקמן מוכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי כסף אחיו הוא אבל משכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר דכתיב ולקחה לו לאשה כדאמרינן ביבמות דקניא בביאה וכי היכי דקידושי ביאה מאכילין בתרומה דאיתקש הוויות להדדי. כך מאכילין ביבמה: עשתה ששה חדשים בפני הבעל מהנך י"ב חודש הקבועים לה משתבעה הבעל או אפילו כלם בפני הבעל חסר יום א' לפני היבם כיון דאכתי לא אכלה בחיי בעלה אין היבם מאכילה אבל אי עשתה כולן בפני הבעל דאכלה בחייו ה"נ היבם מאכילה דהיבם במקום בעל קיימי: או כלן בפני היבם נפרש לקמן. זו משנה ראשונה דמשהגיע זמן אוכלת בתרומה אבל ב"ד וכו'. כדמפרש טעמא לקמן משום גזירה דעולא: +
הרא"האבל חכמים אומרי' משה' אד' אשתו שתי' או שלש שנים בלא כתובה פי' זו דברי ר"מ דקסבר דאפי' היכ' דאית לה אלא דלא סמכ' דעתה הוי בעילתו בעלת זנות. וכיון דכן הא נמי דאע"ג דאית לה כיון דאירכסה לא סמכ' דעתה והוי בעילתו בעילת זנות. אבל חכמים אומ' משה' אדם אם אשתו שתים או שלש שנים בלא שטר כתובה אמ' לי' אביי והאמ' רב נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזרותיו אמר לי' אי הכי זיל כתב לה. ומיהו דווקא בהא למימר' דכל המשה' אשתו בלא כתובה אפי' רק בלא שטר כתובה בעילתו בעילת זנות קיי"ל דהלכה כר"מ בגזרותיו. אבל וודאי אית לן דמציא מחלה ואפי' בתנאה כר' יוסי דאמ' רשאי דבהא פליגי ר"י סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות ואפי' בתנא' יכולה למחול דר' יוסי בתרתי פליג. ור' יהודה סבר בתנאה וודאי לא מציא מחלה אלא בתר הכי ובתר הכי יכלה מחלה ולא הוי בעילתו בעילת זנות. ור"מ סבר בתנאה לא יכלה מחלה ואפי' אלו אתני בהדה. אע"ג דהוי תנאו בטל הוי בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכ' דעתה. ור"מ לטעמי' דקסבר דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואפילו בדבר שבממון. והא וודאי קיי"ל בעלמא דליתא להא דר' מאיר אלא כר' יהודה דאמר מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים. אלא דאכתי איכא הכא פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי. דר' יהוד' סבר דמתנה על דבריהם אפי' בדבר שבממון תנאו בטל: ור' יוסי סבר תנאו קיים ואית לן למפסק כר' יוסי דקיי"ל בעלמא דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי: אבל הרמב"ם ז"ל פסק כר"מ דמסתבר לי' דהכא פסקינן לי' כר"מ לגמרי ולאו מטעמי' דאלו ר"מ סבר מתנ' על מה שכתו' בתור' תנאו בטל ואנן אית לן בדבר שבממון תנאו קיים. אלא דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולשון ראשון נראה. דהא לא פסקינן כר' מאיר הכא אלא משום כללא דקיי"ל בעלמא דהלכה כרבי מאיר בגזרותיו: גרסת רבי' שלמה ז"ל כי אתא רב דימי אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לכתחלה. אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת ור' יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת. ובאידך כי אתא רבין אמ' ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לבסוף. אבל לכתחלה דברי הכל מוחלת. ופירש"י ז"ל מחלוקת לכתחלה. מחלוקת דר' יוסי ור' יהודה דרבי יוסי סבר דיכולה למחול ע"פ באמירה בעלמא. ור' יהודה סבר דאינה יכולה למחול באמירה בעלמא אלא בכתיבה לכתחלה דאכתי לא זכתה בכתובתה וכיון שכן יכולה להפקיעה זכות' באמירה בעלמא. אבל לבסוף אחר שזכתה דברי הכל אינה יכולה למחול באמירה בעלמא אלא בכתיבה דמודה ר' יוסי בהא לר' יהודה. ובאידך מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה דברי הכל מוחלת אפי' באמיר' בעלמ' וזה הפירוש כמתמהי' דלא אשכחן שום דוכתא דשני לן בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב ופלוגתא דר' יוסי ור' יהודה לאו בהכי הוא כדפרי'. אלא דר' יוסי סבר דמהני מחילה בתנאה ור' יהודה סבר דלא מהני. וכן מוכיח כל הסוגיא של מעלה כמו שכתבנו שלא כשיטת רש"י: והרב ר' אברהם אב"ד ז"ל סובר כרבינו שלמה ז"ל ופי' אידך דרבין כוותי' והוסיף לנו תמה בדבריו שכתב בההיא דרב דימי. אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת משום דכיון דבעל אי מחלה בתר הכי לכולי עלמא הויא לה בעילתו בעילת זנות למפרע ולפי דבריו אם כן הא דאמרינן לעיל מוחלת כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין ויש לה מזונו' שלא ברצון חכמים הוא וכל מה שבעל עד עכשיו בעילתו בעילת זנות ותו קשיא לן בהא דרבין היכי קאמר דלכתחילה דברי הכל מוחלת והא אמרי' לעיל דלר' יהודה בתנאה לא דקסבר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ואע"פ שהמתנה על מה שכתב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים הכא בדרבנן תנאו בטל אלמא דכולי עלמא לכתחילה חמיר לן מבסוף ומינה נמי לענין מחילה דאית לן למימר דכל לכתחילה חמיר מבסוף. והיכי לימא הכא דלכתחילה דברי הכל: ומתוך תשובה לרב האיי גאון ז"ל נראה שאין גרס' הספרים נכונה. ואין לעמוד מתוך דבריו על גירסתו. ומתוך הירושלמי נראה דגרסי' בדרבין מחלוקת לבסוף. אבל לכתחילה דברי הכל אינה מוחל' ואם אית' להאי גירסא אפשר לפרושי דרב דימי הכי קאמר מחלוקת לכתחיל' כלומ' בתחילת חופה וכדפרישי' ר' אבהו משמי' דר' יוחנן דבתחל' חופה קאמר דבהא פליג ר"מ ור"י דר"מ סבר שאם מחלה בעילתו בעילת זנות דלר"מ לא סגיא בלאו הכי כלומר דלר"מ לעולם הויא בעילתו בעילת זנות. אפי' בתנאה דאית לה אלא דלא סמכ' דעת' כ"ש בפוחת ממש דהויא לר"מ לעול' בעילתו בעילת זנות. ור' יהודה סבר דיכולה למחול ולא הוי בעילתו בעילת זנות ולאו בתנאה דאלו בתנאה אפי' ר"י מודה דתנאו בטל ואית לה אלא שכבר כתבה לה כתובת' של מאתם זוז וזכתה בה ואחר כך בתחלת חופה מחלה לו ולאו בתנאה ובהא הוא דמודה ר"י דיכלה למחול ולא הוי בעילתו בעילת זנות ור"מ נמי מודה דיכלה למחול אלא דהויא בעילתו בעילת זנות אבלבסוף דברי הכל אינה מוחלת. כלומר בסוף אחר שבעל כדפרי' עלה ר' אבהו דברי הכל אינה מוחלת דמודה ר' יהודה בהא לר"מ דאלו מחלה הוי בעילתו בעילת זנות. משום דכיון שכבר בעל תחיל' על דעת כתובתה אלו בא לפחות לה אחר בעילה תו לא סמכ' דעת' ומירתתא וסבר' דילמא עיניו נתן בגירושין והוי לי' מאי דבעל מהשתא ואילך בעילת זנות. דבשלמ' כשמוחלת קודם בעילה אי אתי עלה סמכי דעת' במאי דאי' לה בכתובה. אבל אחר בעילה חוששת שמא אין המקח ערב עליו. וסברה מאי האי דקמאי דהשת' בעי למפחת מן פורני ולא אמר מעיקרא ובהא מודה ר"י דהוי בעילתו בעילת זנות מה שבועל מכאן ואילך. ור' יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת. כלומר בין בתחילת חופה וסו' חופה וכדפרי' ר' אבהו בהדיא ובהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה דרבי מאיר סבר דאם מחלה בעילתו בעילת זנות ור"י סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות ולאו בתנאה אלא במחילה אחר שזכתה בכתובתה אבל מודה ר' יוחנן לר' יהושע בן לוי דמודה ר' יהודה דאחר שבעל אינה יכולה למחול לומ' שאלו מחלה בעילתו בעילת זנות מכאן ולהבא. ורבין אמר מחלוקת לבסוף דהיינו אחר חופה דבהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה. דר' מאיר סבר דוודאי אחר שזכתה בו כיון דלאו בתנאה יכולה למחול אלא שאם מחלה בעילתו בעילת זנות. ור' יהודה סבר יכולה למחול ולא הוי בעילתו בעילת זנות ופליגא אדרב דימי. אבל לכתחילה דברי הכל אינה מוחלת כלומר לכתחילה כדפרי'. בתחילת חופה אינה מוחלת כלומר דברי הכל בין ר' מאיר ור' יהודה שאינה יכולה למחול שאין עיקר זכות' אלא אחר חופה. וכיון שכן אלו מוחלת מתחלה קודם חופה אף על פי שכת' לה כתובה חשיב להו כתנאה ודכולי עלמא אית להו. דאלו בתנאה תנאו בטל. ור"י אמר בין בזה ובין בזה מחלוק' כלומר בסוף ביאה ותחלת ביאה דבהא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה דר' מאיר סבר דאלו מחלה בעילתו בעילת זנות ור' יהודה סבר דמחלה ולא הויא בעילתו בעיל' זנות ודכולי עלמא וודאי יכולה היא למחול בין בסוף ביאה בין בתחילת ביאה כיון דהויא אחר חופה שכבר זכתה בכתובתה. ומודה ר"י לר' יהושע בן לוי דבתחילת חופה אינה יכולה למחול ואפילו לר' יהודה אפי' אחר שכתב לה כתובתה דלא הויא תנאה. מכל מקום כיון שאין עיקר זכותה אלא אחר חופה אלו מחלה מקמי הכי חשיב לי' כתנאה ודכולי עלמא בתנאה תנאו בטל. והכי איתא בירושלמי בהדיא אמתני' דליכא פלוגתא אלא דר' מאיר ור' יהודה בלחוד: אמר ר"י לא אמר ר' יהודה אלא בסוף אבל לכתחילה אף ר' יהודה מודה כלומר לר' מאיר דהוא בר פלוגתיה במתני' דסבר אינה מוחלת שאינה יכולה למחול איזהו בסוף ואיזה בתחלה חבריה בשם ר' יהודה אמר עד שלא בעל ומשבעל ר' זעירא בשם ר"י אמ' עד שלא כנס ומשכנס והרי זה מבואר כמו שפירשנו: אמר רב פפא אי לאו דאמר ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר"י הוה אמינא דר"י ור' יהושע בן לוי פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי. כלומר ורב דימי הכי קאמר מחלוקת בתחיל' ביאה אבל בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת. ורבין אמר מחלוקת לבסוף בסוף חופה דהיינו תחלת ביאה. אבל לכתחילה בתחילת חופה דברי הכל אינה מוחלת ואם איתה דרבין ורב דימי לא פליגי שלש דינין בדבר. דבתחלת חופה דברי הכל אינה מוחלת כלומר אינה יכולה למחול דחשיב לי' כתנאה ובתנאה דכולי עלמא תנאו בטל ואית לה. סוף חופה בהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה דכולי עלמא יכולה למחול. אלא דר"מ סבר דבעילתו בעילת זנות. ור' יהודה סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות. סוף ביאה בהא. נמי אינה מוחלת ולאו למימרא שלא תהא יכולה למחול דהא וודאי יכולה היא אלא דאי מחלה בעילתו בעילת זנות. ופרכינן מאי קמ"ל דהא וודאי כיון דאמ' ר' אבהו כוותיה קיימא לן. ואמרי' דקמ"ל דפליגי תרי אמוראי אדעת' דנפשייהו ולא פליגי תרי אמוראי אדעת' דחד אמורא ונפקא לן מינה בעלמא. ולענין הלכתא מסתברא דקיימא לן כרבין וכלישנא דירושלמי דקאי כוותי' ושמעינן מינה שאינה יכולה למחול בתחילת חופה. ואע"פ שכבר נכתבה כתובת' וזכתה בה דחשבינן לי כתנאה. אבל בתר הכי יכול' למחול ואע"ג דקיימא לן כר' מאיר דאמר בעילתו בעילת זנות איסורא הוא דעביד כי משהי לה. אבל מ"מ נפקא לן מינה דאי מגרש לה מאי דמחלה אימחיל ולית לה כך נרא' וצ"ת. ומיהו להר"יף ז"ל דסבר לה כר"י דאמר רשאי ואפי' בתנאה לא נפקא לן מנ' מידי והיינו דלא אייתי לה: מתני' נותנין לבתולה כו'. והא דאמרינן וכשם שנותנין לאש' כך נותנין לאיש נראה לפרש דלבחור נותנין שנים עשר חדש ולאלמון שלשים יום. וכן נראה בירושלמי הא דאמרי' נותנין לבתולה לומר שאין כותבין עליה אגרת מרד אע"ג דבארוסה בעלמ' כתבינן והיינו נמי דאמרי' קטנה בין היא בין אביה יכולין לעכב לומר שאין כותבן עליה אגרת מרד. אבל מזוני וודאי לית לה כל היכא דעכבה לאו דידי': +
שיטה מקובצתהא דאמרינן זו דברי ר"מ כלומר דסבר אף על פי שתנאי בטל ואית לה כיון דלא סמכה דעתה בעילת זנות היא וכ"ש בזו שאבדה כתובתה שאם יבעול בעילת זנות היא דסברה השתא דמפיק לה וטעין פרעתיה ואיפסיקא הלכתא כר' מאיר בגזרותיו דהיינו בהא דבעי למסמך דעתא דאיתתא אבל בהא דקאמר כתובה דאורייתא ודאי לא קי"ל כותיה דהא א"נ דאורייתא בשל ממון קיים ואפי' נמי במאי דקאמר תנאו בטל לא קי"ל כותיה ולא כר' יהודה אלא תנאי קיים ובעילתו בעילת זנות וזהו שכתב רבי' ז"ל משנתינו לא שתדקדק ממנה כל הפוחת ואפילו בתנאה ויש שאומר הלכה כר"מ ולאו מטעמיה דכתובה דאורייתא אלא משום דחכמים עשו חיזוק בה יותר משל תורה וזה דעת הרב ר' משה הספרדי שכתב תנאי בטל והוי יודע שלא אמרו תנאי בטל וקיים בין במוחלת כגון התקבלתי בין במתנה עליה בעל פה לפחות אלא כשדעתן שתהיה עומדת אח"כ עמו ומשמשתו הא כשרוצה לצאת בין בתחלה בין בסוף מחילתה קיימת כיון שלא ע"ד שתנשא לו במותר הכתובה עשו כן ובתוספות ז"ל משתבשין בזה שהוקשה להם מוחלת כתובתה לבעלה דבכולה תלמודא משמע דיכולה למחול והוא כמו שפירשתי שלא התנו להשאר תחתיו בשאר אלא מוחלת ותצא ותטול שאר הכתובה. הרמב"ן ז"ל: וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו זו דברי ר"מ וכו'. פי' זו דברי ר"מ דקסבר דאלו היכא דאית לה אלא דלא סמכה דעתה הוי בעילת זנות וכיון שכן הא נמי דאע"ג דאית לה כיון דאירכסא לא סמכה דעתה והוי בב"ז אבל חכמים אומרים משהה וכו' עד א"ל אי הכי זיל כתוב לה וקי"ל כר' מאיר ומיהו דוקא בהא למימרא דכל המשהה אשתו בלא כתובה אפי' רק בלא שטר כתובה בב"ז ומשום דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו אבל ודאי אית לן דמציא מחלה ואפי' בתנאה כר' יוסי דאמר רשאי דבהא פליגי רבי יוסי סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות ואפי' בתנאה יכולה למחול דר' יוסי בתרתי פליג ור' יהודה סבר בתנאה ודאי לא מציא מחלה אלא בתר הכי ובתר הכי יכלה מחלה ולא הורי בב"ז ור"מ סבר בתנאה לא יכלה מחלה ואפי' הכי אלו אתני בהדיא אע"ג דתנאי בטל הוי בב"ז משום דלא סמכה דעתה ור"מ לטעמיה דקסבר דמתנה עמש"ב תנאו בטל ואפי' בדבר שבממון והא ודאי קי"ל בעלמא דליתא להא דר"מ אלא כר' יהודה דאמר מעמש"ב בדבר שבממון תנאו קיים אלא דאכתי איכא פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי דר' יהודה סבר דמתנה על דבריהם אפי' בדבר שבממון תנאו בטל ור' יוסי סבר תנאו קיים ואית לן למפסק כר' יוסי דקי"ל בעלמא דר' יוסי ורבי יהודה הלכה כר' יוסי אבל הרמב"ם פסק כר"מ דמסתבר ליה דהכא פסקינן ליה כר"מ לגמרי ולאו מטעמיה דאלו לר"מ סבר מעמש"ב תנאו בטל ואנן אית לן בדבר שבממון תנאו קיים אלא דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולשון ראשון נראה דהא לא פסקינן כר' מאיר הכא אלא משום כללא דקי"ל בעלמא הלכה כר' מאיר בגזרותיו. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל זו דברי ר"מ פרש"י ז"ל זו דברי ר"מ דאפילו היכא דתנאי בטל ואי"ל עביד בב"ז ולדידיה נמי הכא דאירכסא כתובה אע"ג דאית לה כתובה עביד בב"ז עד שיכתוב לה כתובה אחרת והא דתנן לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים כו'. ואוקימנא לר"מ התם במקום שאין כותבין שכולן סומכות על תנאי ב"ד אבל הכא במקום שכותבין א"נ דהתם גובה קאמר ולעולם בב"ז במקום שכותבין מיהת עד שיכתוב לה אבל חכמים אומרים משהה וכו' בלא כתובה פי' בלא שטר כתובה וקסבר דזו ולא ס"ל קאמר. א"ל אביי והאמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזרותיו פרש"י בדבר שהוא מחמיר וכו' ותימא דלא שייך לשון גזרותיו אלא בדבר שהוא משום גזרת דבר אחר כההיא מסכת יבמות דגזר קטנה ועקרה אטו גדולה וראויה לילד דעלה איתמר הא דשמואל. ויש לומר דהכא נמי צד גזירה איכא קצת דגזר היכא דתנאו בטל אטו היכא דתנאו קיים א"ל אי הכי כתוב לה ושמעינן מינה דהלכתא כר' מאיר בזו ומיהו נראה שאין הלכה כמותו אלא לענין מה שהוא מכלל גזרותיו שתהא בב"ז אפילו היכא דאית לה כתובה אבל לענין הפוחת לבתולה וכו' דקסבר שתנאו בטל אין הלכה כמותו דר"מ גופיה לא קאמר אלא משום דס"ל כתובה דאורייתא וס"ל דמעמש"ב תנאו בטל ואנן קי"ל דכתובה דרבנן ואע"ג דר' יהודה סבר דבדרבנן תנאו בטל. והמוכרת או המוחלת כתובתה לבעלה נראה ודאי שאפילו לר' מאיר אין לה כתובה שלא נחלק ר' מאיר אלא בכותבת התקבלתי בתחלת ביאה או בסוף ביאה והוי כתנאי אבל במוחלת לאחר זמן מרצון נפשה מודה ר' מאיר שמחילתה מחילה ושלא כדברי רש"י ז"ל ומיהו אנן לא קי"ל כר' מאיר מכל מקום מודינן דאסור לשהות בלא כתובה כר"מ שהלכה כמותו בגזרותיו כדפסיקא הלכתא הכא כותיה. ע"כ: כי אתא רב דימי אמר ר' שמעון בן פזי וכו'. מחלוקת בתחילה כו' פרש"י ז"ל במהדורא קמא מחלוקת דר"מ ור' יהודה בתחלה כדמפרש לקמן בתחלת חופה לר' יהודה כיון דסמכה דעתה דמנסבא ליה אמנה לא הויא בעילתו של זנות אבל לבסוף לאחר שבא עליה דברי הכל אינה מוחלת דהואיל ובשעת ביאה סמכה דעתה אמאתים אלו מחלה נמצאת בעילתה למפרע של זנות דבההוא שעתא סמכה אמאתים כ"ש ע"כ. ובמהדורא בתרא לא פירש כן: וז"ל הרא"ה ז"ל רבו של הריטב"א ה"ג וכן גירסת רבינו שלמה ז"ל כי אתא רב דימי אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לכתחלה אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת ור' יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת ובאידך כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן פזי אמר ר' יהושע וכו'. מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה דברי הכל מוחלת ופרש"י ז"ל מחלוקת לכתחילה דרבי יוסי ורבי יהודה דר' יוסי סבר דיכולה למחול ע"פ אמירה בעלמא ורבי יהודה סבר דאינה יכולה למחול באמירה בעלמא אלא בכתיבה לכתחלה דאכי לא זכתה בכתובתה וכיון שכן יכולה להפקיע זכותה באמירה אבל לבסוף אחר שזכתה דברי הכל אינה יכולה למחול באמירה בעלמא אלא בכתיבה דמודה ר' יוסי בהא לר' יהודה ובאידך מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה ד"ה מוחלת אפי' באמירה בעלמא. וזה הפירוש מתמיה דלא אשכחן שום דוכתא דשני לן בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב ופלוגתא דרבי יוסי ור' יהודה לאו בהכי הוא כדפרישי' אלא דר' יוסי סבר דיכולה למחול בתנאי ורבי יהודה סבר דלא וכן מוכיח כל הסוגיא של מעלה כמו שכתבנו שלא כשיטת רש"י. ורבינו ר' אברהם אב ב"ד סובר כרבינו שלמה ז"ל ופי' אידך דרבין כוותיה והוסיף לנו תימה בדבריו שכתב בההיא דרב דימי אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת משום דכיון דבעל אי מחלה בתר הכי לכ"ע הויא לה בעילתו בעילת זנות למפרע ולפי דבריו א"כ הא דאמרינן לעיל מוחלת כתובת' לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין ויש לה מזונות שלא ברצון חכמים הוא וכל מה שבעל עד עכשיו בעילתו בעילת זנות. ותו קשיא לן בהא דרבין היכי קאמר דלכתחלה דברי הכל מוחלת והא אמרינן לעיל דלרבי יהודה בתנאי לא דקסבר חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ואע"פ שמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים הכא בדרבנן תנאו בטל אלמא דכ"ע לכתחילה חמיר לן מבסוף ומנא לן נמי לענין מחילה דאית לן למימר דכל לכתחילה חמיר מבסוף והיכי נימא הכא דלכתחילה דברי הכל מוחלת. ומתוך תשובת שאלה לרבינו האיי גאון ז"ל נראה שאין גירסת הספרים נכונה ואין לעמוד מתוך דבריו על גירסתו ומתוך הירושלמי נראה דגרסינן בדרבין מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה דברי הכל אינה מוחלת אם איתא להאי גירסא אפשר לפרושי דרב דימי ה"ק מחלוקת לכתחלה כלומר בתחילת חופה וכדפירשה ר' אבהו משמיה דרבי יוחנן דבתחלת חופה קאמר דבהא פליג ר' מאיר ורבי יהודה דרבי מאיר סבר שאם מחלה בעילתו בעילת זנות לר' מאיר לא סגיא בלא"ה כלומר דלר' מאיר לעולם הויא בעילתו בעילת זנות ואפילו בתנאה דאית לה אלא דלא סמכה דעתה כל שכן בפיחת ממש דהויא לר' מאיר לעולם בעילתו בעילת זנות ורבי יהודה סבר דיכולה למחול ולא הוי בב"ז ולא בתנאי דאלו בתנאי אפי' רבי יהודה מודה דתנאו בטל ואית לה שכבר כתב לה כתובתה של מאתים וזכתה בה ואח"כ בתחלת חופה מחלה לו ולא בתנאי ובהא הוא דמודה רבי יהודה דיכולה למחול ולא הוי בב"ז ור"מ נמי מודה דיכולה למחול אלא דהויא בב"ז אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת כלומר בסוף שבעל כדפריש עלה ר' אבהו דברי הכל אינה מוחלת דמודה ר' יהודה בהא לרבי מאיר דאלו מחלה הוי בב"ז משום דכיון שכבר בעל תחלה על דעת כתובתה אלו בא לפחות לה אחר בעילתו לא סמכה דעתה ומירתתא סברה דילמא עיניו נתן בגירושין והוה ליה מה דבעיל מהשתא ואילך בעילת זנות דבשלמא כשמוחלת קודם בעילה אי אתי עלה סמכה דעתה במאי דאית לה בכתובה אבל אחר בעילה חוששת שמא אין המקח ערב עליו וסברה מאי האי דקמאי דהשתא בעי למפחת מן פורני ולא אמר מעיקרא ובהא מודה רבי יהודה דהוי בב"ז מה שבועל מכאן ואילך ורבי יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת כלומר בין בתחלת חופה וסוף חופה וכדפריש ר' אבהו בהדיא ובהא פליגי ר' מאיר ורבי יהודה דרבי מאיר סבר דאם מחלה בעילתו בעילת זנות ורבי יהודה סבר דלא הוי בעב"ז ולאו בתנאי אלא במחילה אחר שזכתה בכתובתה אבל מודה רבי יוחנן לריב"ל דמודה רבי יהודה דאחר שבעל אינה יכולה למחול שאלו מחלה בב"ז מכאן ולהבא ורבין אמר מחלוקת לבסוף דהיינו אחר בעילה דבהא פליגי רבי יהודה ורבי מאיר דר"מ סבר דודאי אחר שזכתה בו כיון דלאו בתנאה יכולה למחול אלא שאם מחלה בעילתו בעילת זנות ורבי יהודה סבר יכולה למחול ולא הוי בב"ז ופליגא אדרב דימי אבל לכתחלה דברי הכל אינה מוחלת כלומר לכתחלה כדפרי' בתחלת חופה כל היכא דלא בעל אינה מוחלת כלומר דברי הכל בין ר"מ בין רבי יהודה שאינה יכולה למחול שאין עיקר זכותה אלא אחר חופה וכיון שכן אלו מוחלת מתחלה קודם חופה אע"פ שכתב לה כתובה חשיב להו כתנאי ודכ"ע אית להו דאלו בתנאי תנאו בטל ורבי יוחנן אמר בין בזו ובין בזו מחלוקת כלומר בסוף ביאה ותחלת ביאה דבהא פליגי ר"מ ור' יהודה דר"מ סבר דאלו מחלה בעב"ז ור' יהודה סבר דמחלה ולא הויא בעב"ז ודכ"ע ודאי יכולה היא למחול בין בסוף ביאה בין בתחלת ביאה כיון דהויא אחר חופה שכבר זכתה בכתובתה ומודה ר' יוחנן לר' יהושע בן לוי דבתחלת חופה אינה יכולה למחול ואפי' לרבי יהודה אפי' אחר שכתב לה כתובתה דלא הוי תנאי מ"מ כיון שאין עיקר זכייתה אלא אחר חופה אלו מחלה מקמי הכי חשיב ליה כתנאי ודכ"ע בתנאי תנאו בטל והכי איתא בירושלמי בהדיא אמתני' דליכא פלוגתא אלא דר"מ ורבי יהודה בלחוד א"ר יוחנן לא אמר ר"י אלא בסוף אבל לכתחלה אף ר"י מודה כלומר לר"מ דהוא בר פלוגתיה במתני' דסבר אינה מוחלת שאינה יכולה למחול. איזהו בסוף ואיזהו בתחלה חברים בשם ר' יוחנן עד שלא בעל ומשבעל ר' זעירא בשם ר' יוחנן עד שלא כנס ומשכנס והרי זה מבואר כמו שפירשנו אמר רב פפא אי לאו דאמר ר' אבהו לדידי מפרשא וכו' כלומר ורב דימי הכי קאמר מחלוקת לכתחלה בתחלת ביאה אבל לבסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת. ורבין אמר מחלוקת לבסוף בסוף חופה דהיינו תחילת ביאה אבל לכתחלה בתחילת חופה דברי הכל אינה מוחלת ואם איתא דרבין ורב דימי לא פליגי שלש דינין בדבר דבתחלת חופה דברי הכל אינה מוחלת כלומר אינה יכולה למחול דחשיב לה כתנאי ובתנאי דכולי עלמא תנאו בטל ואית לה. סוף חופה בהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה ודכולי עלמא יכולה למחול ור' מאיר סבר דבעילתו בעילת זנות ור' יהודה סבר דלא הוה בעילתו בעילת זנות סוף ביאה בהא נמי אינה מוחלת ולאו למימרא שלא תהא יכולה למחול דהא ודאי יכולה היא אלא דאי מחלה בעילתו בעילת זנות. ופרכינן מאי קמ"ל דהא ודאי כיון דאמר ר' אבהו כותיה קי"ל ואמרינן דקמ"ל דפלגינן תרי אמוראי אדעתא דנפשייהו ולא פלגינן תרי אמוראי אדעתא דחד אמורא ונפקא לן מינה בעלמא ולענין הלכתא מסתברא דקי"ל כרבין וכלישנא דירושלמי דקאי כותיה ושמעינן מינה שאינה יכולה למחול בתחלת חופה ואע"פ שכבר נכתבה כתובתה וזכתה בה דחשבינן לה כתנאי אבל בתר הכי יכולה למחול ואע"ג דקי"ל כרבי מאיר דאמר בעילתו בעילת זנות איסורא הוא דעביד כי משהי לה אבל מאי נפקא לן מינה דאי מגרש לה מאי דמחלה אימחיל ולית לה כך נראה וצ"ת. ומיהו אליבא דרב אלפסי דסבר לה כר' יוסי דאמר רשאי ואפי' בתנאי לא נפקא לן מינה מידי והיינו דלא אייתי לה. עכ"ל הרא"ה ז"ל: עוד כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל לדידי מפרשא לי מיניה וכו'. דהכי אמר לי ר' יוחנן אנא ור' יהושע לא פליגי דמאי בתחלתה דקאמר ר' יהושע תחלת חופה וה"ה לתחלת ביאה דהיינו סוף חופה ודהוא פסיק ותני מחלוקת בתחלתה ומאי סוף סוף ביאה וכי קאמינא וכו' נמצאו שוין ר' יהושע ור' יוחנן בתחלת חופה וסוף חופה ומסתמא נמי דר' יוחנן סבר דבסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת והכי נמי הוה מצי למימר מאי בתחלה דקאמר ר"י תחלת ביאה אלא דתו לא מתקיימת שפיר מלתא דרבין אי לאו דא"ר אבהו לדידי מפרשא לי וכו' פי' מאי בתחלה תחלת ביאה ומאי בסוף סוף ביאה הוה פרישנא האי בתחלה ובסוף בעיניינא אחרינא דר' יוחנן ורבי יהושע הוו פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי דהכי מסתברא טפי כדמפרש לקמיה מאי קמ"ל וכו' והכי הוה פרישנא מלתיה דרב דימי מחלוקת בתחלת ביאה דהוא סוף חופה אבל סוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת ור' יוחנן אמר בין בתחלת ביאה בין בסוף ביאה מחלוקת והשתא נמי פליג ר' יוחנן ור' יהושע אבל השתא דפריש ר' אבהו תחלה וסוף דרב דימי תחלת חופה וסוף ביאה כל היכי דפרשת ליה למלתיה דרבין ודאי פליגי אדרב דימי דאי אמרת מחלוקת לבסוף סוף ביאה הא אמר רב דימי בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת ואי אמרת מחלוקת לבסוף סוף חופה דהוא תחלת ביאה תינח הכא דהכי נמי קאמר רב דימי מחלוקת בתחלה לא שנא תחלת חופה ולא שנא תחלת ביאה כדאמרינן לעיל אליבא דרבי אבהו דמשוינן תחלת ביאה דרבי יוחנן ותחלת חופה דרב דימי בהדדי אבל בהא פליג רבין דקאמר אבל בתחלה דמשמע או תחלת חופה או תחלת ביאה. אבל ר' יוחנן ורבי יהושע לא פליגי כדקאמר ר' אבהו לעיל ובמלתיה דרבין נמי לא פליגי כי מעייינת בה מאי קמ"ל רב פפא דמפלגי' תרי אמוראי אטעמייהו כגון ר' יהושע ור' יוחנן דמר אמר הכי הוה מחלוקת ומר אמר הכי הוה מחלוקת ולא מפלגינן תרי אמוראי כגון רב דימי ורבין אליבא דר' יהושע בן לוי דודאי חד מינייהו משקר דכחד מינייהו אמר ר' יהושע ואידך משקר עכ"ל רש"י במהדורא קמא: וכתב רש"י נותנין לבתולה. זמן לכניסתה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקדשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה ע"כ. פי' לפי' דהזמן שנותנין מתחיל מיום שתבעה הבעל לאחר שקדשה ולכך נותנין הזמן הזה כדי להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה ומיהו אין צריך שיפרש הבעל בתביעתו שתזהר להכין תכשיטיה רק שיתבענה לינשא והיא מעצמה תכין את עצמה והכי קתני מתני' נותנים לבתולה שנים עשר חודש מעת שתבעה הבעל ולכך צריך ליתן לה זמן זה כדי לפרנס עצמה. ולעיל בפרק נערה פרש"י פרנסה נדוניא והכא נמי לפרנס עצמה היינו בתכשיטין ולפרנס עצמו היינו בצרכי חופה ובמהדורא קמא פרש"י וז"ל נותנין לבתולה וכו' ונפקא מינה דאי לא בעי הבעל לאחר אירוסין להכניסה לחופה. לפרנס עצמה לזמן תכשיטין ומלבושים הראוים לה אלמנה אינה מתעסקת בתכשיטין לפיכך לא נתנו לה אלא ל' יום כך נותנין לאיש משתבעה היא ונ"מ שאם הגיע זמן ולא נשאו וכו'. ע"כ: ואוכלת בתרומה פי' שיכולה לאכול תרומה דעד השתא לא יכלה למיכל אפי' ארוסתה רוצה ליתן לה דרבנן גזור הכין וכיון שכן ע"כ מיירי בבת ישראל לכהן דאי בבת כהן אמאי גזור והא ליכא משום משקה לאחיה ולאחיותיה ולא משום סמפון ומעתה הא דאמר אביי לקמן בגמרא מחלוקת בבת כהן לכהן וכו'. לא קאי אלא אפלוגתא דרבי טרפון ורבי עקיבא ופלוגתייהו דרבי טרפון ורבי עקיבא לא קיימא אמאי דקתני לעיל מיניה ואוכלת בתרומה אלא מלתא באפי נפשה קא אמרי דבבת כהן פליגי בה רבי טרפון ורבי עקיבא וכן פירש"י ז"ל אוכלת בתרומה. אם כהן הוא והיא ישראלית כו'. כנ"ל: +
מהרש"א - חידושי הלכותבפרש"י בד"ה אמר רב פפא וכו' ורב דימי ורבין נפלגו בדר' יהושע כו' עכ"ל בדר' יוחנן ודאי דנמי פליגי כיון דר"י ור' יוחנן לא פליגי אלא דלא מפורש פלוגתייהו בדר' יוחנן כמו בדר' יהושע דאפשר לר' יוחנן בין לרב דימי ובין לרבין בכל גוונא מחלוקת ודו"ק: תוס' בד"ה שתים ושלש כו' אין לדקדק כאן השתא שלש מותר כו' עכ"ל ולא שייך בכה"ג בבבא א' דלא זו אף זו קתני כמ"ש התוס' ביומא וק"ל: +
מהר"םד"ה ולא פליגי תרי גברי אליבא דחד גברא וכו' עד אליבא דחד תנא. פי' דרבי יהושע בן לוי ס"ל דבסוף מודה רבי יוסי ור"י ס"ל דבסוף נמי פליג: +
חכמת שלמהרש"י בד"ה הא קמ"ל כו' ואינך תרי. נ"ב ס"א והנך: בד"ה ולא נשאו כו' ואיידי דתני כו'. נ"ב עיין בריש פ"ק: +
מהר"ם שיףגמ' ברב דימי תחלה דריב"ל תחלת חופה וכו'. לא מפרש תחלה מעין סוף דהיינו ביאה וכמו שמפרש רבין תחלה וסוף שניהם אחופה דהכי עדיפא לפרש דקאי עלה ר"י בין בזו שלא תימא דוקא תחלת הכל דהיינו תחלת חופה אבל סוף חופה קאי באבל בסוף ד"ה אינה מוחלת אלא בין וכו' וק"ל. אבל א"ל משום דבין בזו פירוש בין בתחלה בין בסוף ובשלמא השתא קרא ר' יוחנן תחלה מה שקרא ריב"ל תחלה אבל אי פירוש תחלה דריב"ל תחלת ביאה א"כ קראו ר"י סוף. דא"כ ברבין נמי לא הו"ל לפרש כן אלא סוף ביאה דאילו השתא קורא ר"י לסוף חופה תחלה [ורבין קרי ליה סוף. אבל לתירוצא קמא ניחא דלמר עדיפא לי' הכי לפרושי דקאי עליה ר' יוחנן כו' ולמר עדיפא ליה לפרושי תחלה מעין סוף]: גמ' אליבא דחד אמורא. דריב"ל ור"י שוין כמ"ש רש"י ורש"י נקיט בכל פעם ריב"ל וה"ה ר"י וק"ל: ברש"י בד"ה אי הכי זיל כתוב לה כו' במקום שאין כותבין כו'. קשה לי אכתי למאי דמוקמי מתני' כר"מ בס"ד דמקשה לא כתב כו' משום דהתנה דאי לא ס"ד כן הא אתיא שפיר כר"י כמ"ש התוס' ורש"י לעיל ולר"מ היאך יכול להתנות הא בעילתו בעילת זנות וא"כ צ"ל ע"כ בדעבר ואתני וגובה ומיהו בעילתו בעילת זנות [והוא כתי' אי נמי] וצ"ל בדוחק דלקושיא זו [מצד איסור] דכתיבת כתובה י"ל ב' תירוצים אבל אה"נ בהא דבעילת זנות מצד אתני קושיא מוקדם בכולה שמעתין לא יתורץ רק בתירוץ האחרון ודו"ק: +
רש"שבמשנה נותנין לבתולה י"ב חדש. ובגמרא יליף לה מהא דכתיב תשב כו' ימים וילפינן מימים תהיה גאולתו. ובנזיר (דף ב) ומגלח א' ליב"ח שנא' ויהי מקץ ימים לימים ויליף ג"כ מימים דבתי ע"ח. ולכאורה כיון דילפינן מהתם והתם חדש העבור אינו נחשב בפ"ע במספר ירחים ששנינו בערכין (לא) וגואל כל יב"ח. שהרי אמר שם תמימה להביא את חדש העבור. הוא הדין בהני נמי אינו נחשב בפ"ע להשלמת יב"ח. ומוכח דאפילו היכא דחכמים נתנו החשבון בחדשים חדש העבור אינו עולה במספרם. וסייעתא להפוסקים ביו"ד סי' נ"ז סעיף י"ח ובא"ע סי' י"ג סעי' י"א דהעבור אינו בחשבון ותיובתא להחולקים שם: שם הגיע זמן ולא נשאו. עי' תוי"ט. ומש"כ ומיהו ק"ל כו' והל"ל ינשאו. לפי דקדוק הלשון הל"ל תנשאנה. אולם בלשון חכז"ל מצינו רבות כיו"ב: +
הגהות יעב"ץתד"ה שתים כו'. נ"ב ויכילנא לשנויי שתים לבתולה (דחמירא) שלש לאלמנה (דכתובתה קילא). א"נ הא במקום שכותבין כתובה הא במקום שאין כותבנין. א"נ הא לאהדורי בתר סופר שלש. ובשתים לא צריך לאהדורי אבתריה: +
גליון הש"ס - רבי עקיבא איגררש"י ד"ה הא קמ"ל וכו' ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים. עירובין דף יג ע"ב: +
חידושי רבי עקיבא איגרגמרא הלכ' כר"מ בגזרותיו. ע' בריטב"א דמפרש דטעמ' דר"מ דגזר אית לה ולא ידעה אטו באמת לית לה ע"ש. ותמהני על דבריו דהא גופא קשה דבלית לה גופא לא הו"ל לפסוק כר"מ רק כר"י ור"י דלא ס"ל ב"ז, זולת שנאמר דגם ר"י ס"ל בלית לה כלל הוי ב"ז רק פלוגתייהו בפוחת וסבר ר"י דעד מחצה לא הוי ב"ז, ודומה לזה מצינו בחבלה לר"מ, בב"ק (דף פח) ע"ש בשיטה מקובצת, והא דאמרי' לעיל (דף נא) מני ר"מ היא דאמר כל הפוחת היינו דלר"י הוי רק ב"ז אבל מ"מ אינה גובה דתנאי מהני דאי משום מתנה שלא כדין זהו גם בפוחת ולענין תנאי אין חילוק רק לענין ב"ז, אע"כ דאתי' כר"מ דאמר כל הפוחת. והיינו בתנאי וכדדייקי' בשמעתין דס"ל דתנאי בטל. וק"ל: מתני' כשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש. ע' ברא"ה שכתב וז"ל נראה לפרש דלבחור נותנים שנים עשר חודש. ולאלמון שלשים יום עכ"ל. והיינו כדעת הרא"ש כדמשמע מהירושלמי. ואח"כ כתב ברא"ה בברייתא דמביא הש"ס תני' המארס את הבתולה בין שתבעה היא וכו' נותנים לה י"ב חודש וכו' וז"ל הרא"ה ואע"פ שלא אמרו יב"ח אלא לקשט א"ע. אע"פ שהיא רוצה יכול הוא לעכב כדי שתפרנס א"ע יפה, עכ"ל. ולא הבנתי במאי קמיירי אם בהוא בחור מאי צ"ל דטוען שתפרנס א"ע יפה. ולא בפשוטו דמעכב שרוצה לפרנס א"ע. כמו בבחור שנשא אלמנה. ואם מיירי בהוא אלמון ואעפ"כ יכול לומר שתפרנס א"ע יפה. א"כ בכ"פ באלמון שנשא יש לו יב"ח והיאך כתב בתחלת דבריו ולאלמון ל' יום. והיה נראה לדעת הרא"ה דבאלמון שנשא בתולה הדין כך בתובעת מיד אחר אירוסי' ואומרת שרוצית לינשא יכול הוא לעכב שתעכב יב"ח לפרנס א"ע יפה. ומזה מיירי הרא"ה בפירוש הברייתא, אבל אם כבר ארוסה זמן רב ותובעת ואומרת שהכינה כבר מיום האירוסין ולא תבעה כי יודעת שהוא א"צ רק ל' יום כיון שהוא אלמון בזה הדין עמה דאין נותנים לו רק ל' יום ואינה צריכה לתובעו רק ל' יום מקודם בתנאי שיכלו ל' יום בכלות יב"ח מיום אירוסי'. כנלע"ד בדעת הרא"ה. וק"ל: +
פני יהושעגמרא א"ל אביי והאמר ר"נ אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו ופי' רש"י בדבר שהוא מחמיר כו' ע"י גזירת דבריהם עכ"ל. ובאמת כתבו רוב הקדמונים דלא שייך לומר הלכה כר"מ בגזירותיו אלא היכא דגזר הא אטו הא ולפ"ז יש לפרש ההיא דשמעתין בענין זה דעיקר טעמא דבעילת זנות ודאסור להשהותה היינו היכא דלית לה וכדפרישית במתניתין אלא הכא בכתובה דאירכס דאית לה ולא סמכא דעתה הוי טעמא דר"מ משום גזירה דגזר היכא דאית לה אטו היכא דלית לה אלא דאכתי אין דעתי נוחה לפרש כן. ועוד דא"כ לא שייך לומר הלכה כר"מ בגזירותיו כיון דחכמים דפליגי עליה פליגי אפילו היכא דלית לה א"כ תו לא שייכא האי גזירה לכך נ"ל דטעמא דר"מ בכולה מילתא משום גזירה דבעילת זנות שלא יתן אדם עיניו באשה לשם זנות ויפתה אותה בתחילה לשם אישות ע"י כתובה ובדעתו למצוא עילה שתמחול לו הכתובה ויתן עיניו לגרשה והו"ל למפרע בעילת זנות לכך תיקן ר"מ משום האי גזירה דבשום ענין לא מצי להפסידה שום דבר מכתובתה וגזר נמי מקצת כתובה אטו כולה ובזה נתיישב ג"כ הא דקאמר כל הפוחת לבתולה ממאתים הוי בעילת זנות ומפרשינן טעמא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה כדאיתא בהחובל ואמאי תהא קלה יותר מאלמנה שתחילת כתובתה מנה ולמאי דפרישית א"ש דכולה טעמא משום גזירה היא כן נ"ל נכון: שם כי אתא רב דימי כו' מחלוקת בתחילה ופרש"י דאפלוגתא דר' יהודא ור' יוסי קאי דלא פליגי אלא בתחילה אי תנאו קיים או תנאו בטל אבל בסוף ד"ה אינה מוחלת שכבר זכתה. וקשיא לי אם כן מ"ט דרבי יוחנן דקאמר בין בזו ובין בזו מחלוקת ומנ"ל לאפושי פלוגתא כיון דתרי טעמי נינהו דבתחלה פליגי במתנה על מ"ש בתורה או אי עשו חיזוק לדבריהם ולבסוף לא שייך פלוגתייהו בהא אלא אי מהני מחילה בדבור לאחר שכבר זכתה. מיהו בהא מצינן למימר דלר' יוחנן לא משמע ליה האי טעמא כלל דלא מהני מחילה בע"פ בדבר שכבר זכתה אלא טעמא דרבי יהודא בין בתחילה בין בסוף היינו משום דחכמים עשו חיזוק לדבריהם שלא תוכל למחול כלל אלא שזה דוחק דא"כ בכתב התקבלתי נמי וכמ"ש לעיל בשם הירושלמי דלענין זה לא שייך לחלק בין כותב לאומר תו קשיא לי מאי ס"ד דבתנאה פליגי א"כ אמאי קאמרינן בסמוך דתחילה דריב"ל היינו תחילת חופה וסוף היינו סוף ביאה דהו"ל למימר דתחילה היינו תחילת קידושין דהא מתחילת קידושין עד סוף ביאה שייך האי פלוגתא אי מהני תנאה תו קשיא לי א"כ היאך קאמר רבין משמיה דריב"ל מחלוקת בסוף אבל בתחלה ד"ה מוחלת ותיפוק ליה דלרבי יהודא לא מהני תנאה כדאיתא לעיל וקושיא זו מצאתי ג"כ בחידושי הרא"ה ז"ל אלא דבאמת אין זו קושיא כ"כ דמצינן למימר דאין ה"נ דלרבין אליבא דריב"ל לא שייך כלל האי שקלא וטריא דלעיל אלא דרבי יהודא סובר דאפילו בכתובה לא עשו חיזוק או שסובר כתובה דאורייתא וכבר כתבתי בזה בסמוך מיהא קמייתא קשיא ולולי פירש"י ז"ל היה נ"ל דסוגייא דהכא לא איירי מענין תנאי דעיקר תנאי בכה"ג לא שייך אלא בשעת קידושין או בין קידושין לחופה אבל משכנסה אפילו בתחילת חופה תו לא שייך האי מילתא דתנאי כלל אלא כולה סוגיא דהכא לענין מחילה איירי אי מהני בע"פ או בעינן שיכתוב התקבלתי בשטר כן נ"ל לולי דמלשון רש"י לא משמע כן: שם מאי בתחלה דקאמר ריב"ל תחילת חופה כו' לכאורה נ"ל מכאן ראייה ברורה דשייך חופה אפי' באלמנה דהא ר' יהודא קתני בהדיא ולאלמנה מנה מכלל דרבי יוסי פליג אפילו אאלמנה וא"כ ע"כ שייך בה חופה והיינו חופה דייחוד כדמשמע הכא דסוף חופה היינו תחלת ביאה ומ"ש הפוסקים בשם הירושלמי דאין חופה לאלמנה היינו חופת הינומא וכמו שכתבתי בזה בפ"ק דקידושין גבי חופה קונה ע"ש: קונטרס אחרון משנה נותנין לבתולה י"ב חדש כו' וכשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש כו'. נ"ל מדקדוק לשון המשנה דקתני נותנים לבתולה אלמא דקביע זמן לתקנתא דידה וע"כ היינו לענין דאין כותבין עליה אגרת מרד תוך אותו זמן משא"כ בהגיע הזמן והיא מעכבת כותבין עליה אגרת מרד לפחות מכתובתה כדאיתא לקמן דף ס"ג וכן ההיא דכך נותנים לאיש יתכן ג"כ לפרש בין לענין דפטור ממזונות אפילו אם היא נתרצית תוך אותו זמן וקאמרה דלא ניחא לה בתקנתא דרבנן אפ"ה פטור ממזונות כיון דלתקנתא דידיה נמי איתקן וכן לענין דלא מיקרי מורד תוך אותו הזמן משא"כ בהגיע זמן אע"ג דמשמע דלמסקנא דלקמן דף ס"ד אין כותבין אגרת מרד לארוסה היכא דתבעה היא והוא מעכב לענין להוסיף על כתובתה מ"מ כתבו התוספות שם דכייפינן ליה וכמו שיבואר שם בעז"ה כן נ"ל והא דקתני במתניתין נותנין לבתולה ולא קתני נותנין לנערה דהא בקטנה אמרינן בשמעתין דבין היא ובין אביה יכולים לעכב מ"מ נראה דאם היא ואביה רוצין להשיאה בקטנות הבעל אינו יכול לעכב וחייב במזונות וכ"כ הר"ן ז"ל והיינו דוקא כשתבע הבעל מעיקרא אינו יכול לחזור בו כשהגיע הזמן כן נ"ל ודו"ק: +
הפלאהע"א גמרא זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים וכו'. פירש"י דאמר לעיל כל הפוחת וכו'. צריך להבין דאיך נשמע זה מדר"מ אפילו למאי דדייק לעיל מכל הפוחת דאפילו אית לה לא סמכה דעתיה דהוי בעילת זנות. היינו משום דסברה דלא יהיב לה. כיון דמחלה לו. אבל היכא שלא מחלה והוא רוצה ליתן לה מסתמא כדין אלא שלא נכתבה הכתובה מנ"ל הא. ונלענ"ד להבין משום דלר"מ דאמר כל הפוחת וכו' ודייקינן מיניה לא מיבעיא היכא דלית לה דהוי בעילה זנות אלא אפילו אית לה כמ"ש התוס' לעיל דף נ"א בד"ה מני ר"מ וכו' קשה כיון דמסקינן לקמן דף צ' ע"ב דהמקדש על תנאי ובעל הכל מודים דצריכה הימנו גט ואפילו שמואל מודה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומחלה התנאי כמ"ש התוס' שם. והקשה שם הר"ן ושאר מפרשים דא"כ יהיה לה כתובה ג"כ דכל הפוחת וכו'. ותירצו משום דכיון דמקדשה בביאה ה"ל ארוסה. א"כ הכא באשה גמורה איך משכחת דלית ליה דלעולם נימא כיון דהוי בעילת זנות מסתמא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומתרצה בשעת ביאה להיות לה כתובה. ותו קשה אפילו היכא דאית לה למה נימא דלא סמכה דעתה משום דמחלה לו הא בכ"מ דאמרינן דצריכה גט ע"כ משום דגם היא יודעת זה. דאל"ה אין שייך שמקדשה בביאה והיא לא ידעה שמחל התנאי אלא ודאי דשניהם מתכוונים לכך א"כ כיון דאית לה והיא יודעת שהבעל רוצה ליתן לה משום שלא להוי בעילתו בעילת זנות למה הוי בעילת זנות. ונ"ל דאפ"ה לא סמכא דעתא משום דאפילו שניהם רוצים אלא שלא כתב הכתובה ה"ל בעילת זנות א"כ היכא דפיחת לה אפילו אם הוא מתכוין בשעת ביאה שיתן לה אכתי ה"ל בעילת זנות. וכיון דאפילו אם יתן לה יהיה בעילת זנות ותו לא מתרצה כלל כיון דאינו מועיל. ויותר מזה כתבו הפוסקים בסימן קמ"ג דכל היכא דאיכא איסורא בלאו הכי לא אמרינן דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דעכ"פ איסורא איכא. מכ"ש היכא דלעולם הוא ביעלת זנות. ובזה נראה ליתן טעם טוב לדברי הש""ע בסימן ס"ו דהיכא דכתב לה כתובה ומחלה בע"פ לא הוי בעילת זנות ועיין מ"ש לעיל בסמוך בזה. ולפמ"ש א"ש טפי דכיון דהכתובה תחת ידה אלא דמחלה לו בע"פ ודאי סמכה דעתא בשעת ביאה כיון דמתרצה מטעם אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. והכתובה כבר כתובה והיא תחת ידה למה לא תסמוך דעתה ודוק: ולפי זה נלענ"ד להבין נמי. הא דקאמר אבל חכ"א וכו' דמוכח כן לפמ"ש לעיל דהא דר' יהודה ס"ל בכתובה דאפילו בהתנה בקידושין התנאי בטל אע"ג דבכתובה דרבנן לא שייך תירוץ התוס' לעיל לדמות לתנאי בני גד ובני ראובן ולמה תהיה מקודשת. היינו משום דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואף שהתנה מתרצה בשעת ביאה וממילא עבדו רבנן חיזוק לכתובה ואס"ד דס"ל לרבנן דר"מ שהוא ר"י דבלא נכתב בל"ז ה"ל בעילת זנות הדרא קושיא לדוכתיה דכיון דלא יועיל למה יתרצה ולמה תהיה מקודשת. וצ"ל דס"ל דבלא נכתב ליכא אפילו איסורא כלל. ושפיר אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ולפ"ז לר"מ דס"ל בלא נכתב נמי ה"ל בעילתו בעילת זנות ע"כ ל"ל הכי אלא הטעם משום דס"ל כתובה דאורייתא ובעינן דומיא דבני גד ובני ראובן. וכמ"ש לעיל בתוס' ד"ה ושמעינן וכו'. והדברים ברורים. ודוק: שם פירש"י ד"ה דברי הכל אינה מוחלת שכבר זכתה וכו'. לכאורה טעם זה מספיק אי פליגי רק בתחלת חופה. אבל למ"ד דפליגי בתחלת ביאה ומודו בסוף ביאה צריך טעמא דהא בתחלת ביאה ג"כ כבר נתחייב משעת חופה. ואפ"ה מועיל לר' יוסי. ולכאורה היה נ"ל דיש לומר דס"ל לר' יוסי כתובה דאורייתא ובדאורייתא עבוד רבנן חיזוק. נמצא בתחלת ביאה אכתי לא נתחייב מדאורייתא כמ"ש לעיל בריש פרקין דכתובה בשעת חופה לכ"ע מדרבנן דמדאורייתא מהר הבתולות היינו שמשבר בתולים. ולפ"ז צ"ל דפליג אדר' יהודה בתרתי. בכתובה דאורייתא ובחיזוק בדאורייתא. אך זה דוחק לע"ד חדא דה"ל דר' יוסי דלא כהלכתא. דהא קי"ל כר' יהודה בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים. ונהי לדענין כתובה דאורייתא נחלקו הפוסקים כמ"ש תוס' לעיל דף י'. אבל בדבר שבממון דהתנאי קיים ליכא פלוגתא. ותו דמנ"ל דהא משמע דמצד הסברא פליגי כדפירש"י לקמן גבי הא קמ"ל דפליגי תרי אמוראי וכו'. ויותר נראה לע"ד לפרש איפכא. והוא דנראה דהא דהוי ליה מחילה בדאורייתא היינו בתחלת החיוב שהתורה אומרת מהר הבתולות והיא מוחלת עליו. אבל כשכבר עבר החיוב תו לא הוי חיוב דאורייתא להבא אלא על העבר מהני מחילה תדע דהא כשנתאלמנה או נתגרשה בודאי יכולה למחול כדמוכח מההיא דשהתה כ"ה שנה. וכן כתבו הפוסקים דאם אינו רוצה לדור עמה מהני המחילה. והשתא שפיר יש לומר דס"ל לר' יוסי כר' יהודה דבדאורייתא א"צ חיזוק רק בדרבנן. א"כ יש לומר דתחלת ביאה וכן קודם חופה דהחיוב עדיין מדאורייתא א"צ חיזוק ומועיל מחילה. אבל כשכבר בעל דמדאורייתא החוב כבר עבר. אף שעדיין רוצה לדור עמה כבר ה"ל החיוב להבא מדרבנן. א"כ שפיר יש לומר דסבירא ליה דאח"כ אינו מועיל המחילה משום דכבר הוא מדרבנן ועבוד חיזוק. אבל בתחלה מהני טפי דמדאורייתא א"צ חיזוק. והיינו דפשיטא ליה לר' יוחנן דריב"ל דאמר מחלוקת בסוף אינו בסוף ביאה דוקא דלר' יהודה דס"ל כתובה דרבנן בר"פ הנזקין כמ"ש לעיל אין לחלק בין סוף חופה לסוף ביאה ועמ"ש לעיל דף נ"א בתוס' ד"ה מני ר' מאיר וכו'. לתרץ קושית התוס' בהחובל דאיך תמחול לבעלה דלהרמב"ם דס"ל באמת לר"מ אפילו כתיבה לא מהני נשאר הקושיא האיך תמחול. ולפי דברינו מובן יותר דודאי המחילה מועיל לשעבר אלא להבא אינו מועיל. אם כן המכירה עכ"פ בטילה דלעבר מועיל המחילה. ויש לומר עוד לפי דברינו דלר"מ באמת בסוף ביאה מועיל המחילה אפילו להבא דהא ס"ל דבדרבנן לא עביד חיזוק. ואם נאמר כן מתורץ נמי היטב קושית התוס' לעיל דף נ"א ד"ה מני ר"מ וכו'. דדילמא כל הפוחת אסוף ביאה קאי. דלפמ"ש בסוף ביאה לר"מ פשיטא דמדרבנן לא עבוד חיזוק אלא דאיכא למימר דכיון דעיקר כתובה דאורייתא ס"ל לר"מ בכל מילי חיזוק כמ"ש תוס' לעיל באלמנה. ויש לחלק דהתם לא פליג בין בתולה לאלמנה. והכל בתחלה. אבל בסוף מילתא אחריתא הוא. ודוק: ולפי זה נלענ"ד דמתורץ מה שהקשו המפרשים לעיל דלמ"ד בתחלת חופה מודה ר' יהודה. א"כ בשאר כסות ועונה דהוי בתחלת חופה ודאי מהני ומאי מקשה לעיל דף נ"ו טעמא דכתב לה וכו'. ולע"ד לא קשה מידי כיון דטעמא דהכא הוא משום דכבר נתחייב כפירש"י. אבל קודם חופה ס"ל דמהני הואיל ואכתי לא נתחייב. א"כ לפי הס"ד דהוי סבר דבדרבנן בודאי לא עשו חיזוק אפילו לאחר החיוב כדמוכח בתר הכי מפירות ודמאי. ותו דהא ר"מ מודה בדרבנן כנ"ל. אלא דהוי ס"ד דר"י ס"ל כתובה דאורייתא. א"כ קודם החופה לא גרע מלאחר החופה דהא בדאורייתא אכתי לא נתחייב עד שעת ביאה. וכיון דבדרבנן ס"ד דודאי מועיל מחילה לא שייך לחלק בין תחלת חופה. והא דמחלקינן לקמן היינו לפי המסקנא דבדרבנן עשו חיזוק אך לפמ"ש לעיל דמוכח מפרק הנזקין דר' יהודה ס"ל כתובה דרבנן. ע"כ צ"ל דהמקשה לא אסיק אדעתיה וכמ"ש שם. והא דמקשה לעיל מפירות. אע"ג דבר"פ הכותב מוקי מתניתין בכותב לה ועודה ארוסה א"כ ה"ל תחלת חופה יבואר בס"ד בר"פ הכותב. ודוק: +
שערי תורת בבל(נז רע"א) א"ל זיל כתוב לה.—לעיל לט א מבואר, שלאנוסה לא תקינו לה רבנן כתובה, משום דלא מצי מפיק לה. ולפי זה נראה דבזמננו ובארצותינו, שמלבד תקנת רגמ"ה שלא לגרש אשה בעל כרחה עונשים על זה מדינא דמלכותא, לכן כל אשה שאבדה כתובתה- מותר להשהותה אף שלא כתב לה כתובה אחרת. |