כתובות נב ע"ב

כתובות נב ע"ב - Steinsaltz

One does not redeem captives at more than their value. This policy is for the betterment of the world, because if captives are ransomed at exorbitant prices, this will encourage their captors to kidnap more people. The Gemara notes: This implies that if the captors seek a ransom in accordance with their actual value one does redeem captives, even though this includes a case where a woman’s redemption is more than her marriage contract.

And the Gemara raises a contradiction from a different baraita, which states: If she was taken captive and the captors were seeking from her husband a ransom of up to ten times the value of her marriage contract, on the first occasion he must redeem her. From this point forward, if he wants to he redeems her, but if he does not want to redeem her, he does not have to redeem her. Rabban Shimon ben Gamliel says: If the price of her ransom was equal to her marriage contract he redeems her. If not, i.e., the price of her ransom was greater than the sum of money guaranteed to her in her marriage contract upon divorce or the death of her husband, he does not have to redeem her. He can suffice with paying her marriage contract.

The Gemara answers: Rabban Shimon ben Gamliel is of the opinion that there are two leniencies with regard to the halakhot of redemption. First, he maintains that one does not pay more than the general ransom given for such a captive, and second, a husband does not have to pay more than the sum of his wife’s marriage contract.

§ The mishna taught (51a) that if a woman was struck with illness, her husband is obligated to heal her, i.e., to pay for her medical expenses. The Sages taught in a baraita: In the case of a widow who is sustained from the property of the orphans and who requires medical treatment, her medical needs are like her sustenance, and the orphans must bear the costs. Rabban Shimon ben Gamliel disagrees and says: With regard to treatment that has a fixed cost, she is healed from her marriage contract, i.e., the amount is subtracted from her marriage contract. If it is a treatment that does not have a fixed cost, it is considered like sustenance.

Rabbi Yoḥanan said: The Sages established that in Eretz Yisrael, bloodletting is considered like a treatment that does not have a fixed cost, and therefore the heirs must pay for that treatment. The Gemara relates: The relatives of Rabbi Yoḥanan had to take care of the wife of their father, who required treatment every day, and therefore her medical expenses were high. They came before Rabbi Yoḥanan to ask him what to do. He said to them: Go and fix a lump sum with the doctor for his services. The treatment would then be considered as having a fixed cost, which is deducted from the marriage contract.

Later Rabbi Yoḥanan said in regret: We have made ourselves like legal advisors, who help people with their legal claims. The Gemara asks: At the outset, what did he hold and ultimately, what did he hold? The Gemara explains: At the outset he held that one should act in accordance with the verse “and that you do not hide yourself from your own flesh” (Isaiah 58:7), which indicates that one must help his relatives. And ultimately he held that an important person is different. If a man of stature offers assistance to his family in a manner that causes a loss to another individual, it appears as though he were unfairly favoring his relatives.

MISHNA: If the husband did not write for her in her marriage contract: Any male children you will have from me will inherit the money of your marriage contract in addition to their portion of the inheritance that they receive together with their brothers, he is nevertheless obligated as though he had written it, as it is a stipulation of the court and therefore takes effect even if it is not explicitly stated. Likewise, if he omitted from the marriage contract the sentence: Any female children you will have from me will sit in my house and be sustained from my property until they are taken by men, i.e., until they are married, he is nevertheless obligated as though he had written it, as it too is a stipulation of the court.

Similarly, if he omitted from the marriage contract the clause: You will sit in my house and be sustained from my property all the days you live as a widow in my house, he is nevertheless obligated as though he had written it, as it is a stipulation of the court. The mishna comments: The residents of Jerusalem would write in this manner, that a widow may remain in her husband’s house throughout her widowhood, and the residents of the Galilee would write in this manner as well, like the inhabitants of Jerusalem. In contrast, the residents of Judea would write: Until the heirs want to give you your marriage contract. Consequently, if the heirs wish, they may give her marriage contract to her and release her, and she must find her own living arrangements and provide for herself.

GEMARA: Rabbi Yoḥanan said in the name of Rabbi Shimon ben Yoḥai: For what reason did the Sages enact the marriage document concerning male children? It was enacted so that a man will be willing to take the initiative and write an agreement to give his daughter a dowry as large as the portion of his possessions that his son will receive as an inheritance. The marriage document concerning male children ensures that even if one’s daughter dies and her husband inherits her possessions, the dowry will eventually be inherited by her sons when her husband dies. Since the father of the bride knows that his grandchildren will inherit the dowry, he will give a larger dowry.

The Gemara asks: And is there anything that justifies a situation where the Merciful One says that the son inherits and the daughter does not inherit, and yet the Sages came and enacted that the daughter should inherit? The practical effect of their decree is that daughters receive a significant portion of their father’s estate, just like sons.

The Gemara answers: This also applies by Torah law, as it is written: “Take wives for yourselves and bear sons and daughters, and take wives for your sons, and give your daughters to husbands” (Jeremiah 29:6). This verse requires clarification. Granted, sons are in his hands, i.e., a father can select wives for them, but daughters, are they in his power that he can select husbands for them? It is not the manner of a woman or her family to court a man.

Rather, the verse teaches us this, that the father should dress her and cover her and give her something, i.e., property, so that men will take the initiative with her and come to marry her. When the verse instructs fathers to marry off their daughters, it means that they must make efforts to ensure this outcome, including bestowing a dowry. The Gemara asks: And up to how much must a father give his daughters? Abaye and Rava both say: Up to one-tenth of one’s property should be handed over to his daughter for her dowry.

The Gemara asks: But if this is the reason for the institution of the marriage document concerning male children, say that it is only the portion the bride’s father gave as a dowry that her sons should inherit, but the money the husband guarantees to pay his wife, they should not inherit. The Gemara answers: If so, the bride’s father will also refrain from writing a large dowry. If his daughter’s sons will not inherit the husband’s portion of the marriage contract, her father will be reluctant to give generously himself.

The Gemara continues to ask: But if the concern is that the father will not give, say that in a case where the father wrote a large dowry for his daughter, let the husband also write the stipulation in the marriage document concerning male children, and when the father did not write a large dowry, let the husband not write this stipulation. The Gemara replies: The Sages did not distinguish between these cases. Although the main purpose of their enactment was to encourage fathers to provide their daughters with generous dowries, the Sages applied their decree equally to all women, even when the father failed to do so.

The Gemara poses another question: If the aim is to ensure that the money of the marriage contract will remain with the woman’s descendants, in a case when one has a daughter from one woman among his sons from another woman, the daughter should likewise inherit her mother’s dowry. Why do only male children inherit their mother’s dowry? The Gemara responds: The Sages established this enactment as similar to the halakha of inheritance: Just as a regular inheritance belongs to sons and not daughters, the same applies to the marriage document concerning male children.

The Gemara continues to inquire: Why shouldn’t one at least say that a daughter among daughters should inherit? If he had a daughter from this wife, and his other children are also daughters, in which case all the daughters divide the inheritance, the daughters of each wife should receive the portion her maternal grandfather gave to her mother. The Gemara again answers: The Sages did not distinguish between these cases when establishing their decree. The Gemara further asks: And let the marriage document concerning male children be collected even from movable property, if that is all the father possesses. The Gemara replies: The Sages established this enactment as similar to a regular marriage contract, which can be collected only from land.

The Gemara poses yet another question: Let it be collected even from liened property, i.e., property the father sold after he wrote the marriage contract. The Gemara answers that we learned in the mishna: Will inherit, and one’s heirs do not inherit property that he has sold. The Gemara asks: But if this is the reason for this enactment, say that it should apply even though there is no more than a dinar beyond the value of the marriage contract that the father left over in his estate. The Sages stated that if no property is left for the inheritance, all the sons share the inheritance equally, in accordance with Torah law. The Gemara answers: In a case where their decree would entirely uproot the halakha of inheritance by Torah law, the Sages did not enact the marriage document concerning male children.

The Gemara relates: Rav Pappa, having arranged for his son to marry into the family of Abba of Sura, went to supervise the writing of the bride’s marriage contract. Yehuda bar Mareimar heard that Rav Pappa was coming, and came out to present himself before him, in honor of his arrival. When they came to the entrance of Abba of Sura’s house, Yehuda bar Mareimar took his leave of him, as he did not wish to enter. Rav Pappa said to him: Let the Master enter inside with me.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נב - ב

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם, מפני תקון העולם. דהיינו, כדי שלא יתרגלו השבאים להעלות את דמי השבויים.

ומקשינן: משמע מהברייתא, שלדעת רבן שמעון בן גמליאל, דווקא ביותר מכדי דמיהן אין פודין את השבויים. הא בכדי דמיהן - פודין אותם, אף על גב דפרקונה יותר על דמי כתובתה!

ורמינהי: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד עשרה בכתובתה, פעם ראשונה - פודה. מכאן ואילך, רצה - פודה, רצה - אינו פודה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה פרקונה כנגד כתובתה - פודה. אם לאו - אינו פודה! ומוכח שאף על פי שאין השבאים דורשים יותר מכדי דמיה, אם הם דורשים יותר מכדי כתובתה, אינו חייב לפדותה!

ומתרצינן: רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה [שתי קולות הוא סובר בענין פדיון]:

א. אינו פודה אותה ביותר מכדי דמיה שהיא שוה בשוק.

ב. אף אם אין מדובר ביותר מכדי דמיה, אין חייב לפדותה ביותר מכדי כתובתה.

שנינו במשנתינו: לקתה חייב לרפאותה.

תנו רבנן: אלמנה שניזונת מנכסי יתומין, וצריכה רפואה - הרי היא [הרפואה] כמזונות, ונוטלת הם דמי רפואתה. לפי ששני דברים אלה, מזונות ורפואה - צרכי חייה הם.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: רפואה שיש לה קצבה - נתרפאת מדמי כתובתה, ואינה בכלל מזונות, שהרי מזונות - אין להם קצבה.

ואילו רפואה שאין לה קצבה - הרי היא כמזונות. שדומה היא למזונות, שאף למזונות אין קצבה.

אמר רבי יוחנן: עשו הקזת דם בארץ ישראל - כרפואה שאין לה קצבה.

קריביה דרבי יוחנן הוה להו איתת אבא [אשת אביו], דהות צריכה רפואה כל יומא, והיה עליהם לשלם לה רפואתה, שהרי היא כמזונות, שאין לה קצבה.

אתו הקרובים לקמיה דרבי יוחנן לשאול כיצד ינהגו.

אמר להו: איזילו קוצו ליה מידי לרופא, דהיינו, קוצו לרופא סכום שיקבל בו עליו רפואתה לעולם. שעל ידי כך תיחשב רפואתה כדבר שיש לו קצבה, והרי היא גובה אותו מכתובתה, ואינו כמזונות! ^[70]

אמר רבי יוחנן: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין [דהיינו, מי שאוהב את אחד מבעלי הדין, ומטעים דבריו לדיין, ועורך את הדין לפניו לזכותו. ונקרא "עורכי הדיינים", לפי שהוא עורך את הדיינים להפוך את לבם לטובתו של זה]. שאף אני נתתי לקרובי עצה איך להפטר מתשלום דמי רפואתה.

ותמהינן: מעיקרא, בתחילה, כשנתן להם את העצה - מאי סבר, ולבסוף, כשנתחרט ואמר "עשינו עצמינו כעורכי הדיינים" - מאי סבר?

ומבארינן: מעיקרא סבר שהוא צריך לתת להם עצה משום מה שכתוב: "ומבשרך [מקרובך] לא תתעלם".

ולבסוף סבר: אדם חשוב - שאני [שונה] ^[71], ולכן הייתי צריך להזהר מלתת עצה אף לקרובי.

מתניתין:

אם לא כתב לה לאשתו בכתובתה: "בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי, אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון" [דהיינו, שכותב לה שאם תמות בחייו ויירשנה, אזי בנים זכרים שיהיו לה ממנו, ירשו את כסף כתובתה ונדונייתה חוץ מהחלק שיחלקו עם אחיהם מאשה אחרת, ובני האשה האחרת ירשו גם הם כתובת אמן. ונפקא מינה אם כתובתה של זו מרובה משל השניה, או שלשניה יהיו יותר בנים, ואז טוב להם שיטלו כתובת אמן, אף ששתי הכתובות שוות], אף על פי כן חייב לקיים דבר זה, מפני שהוא תנאי בית דין.

וכן אם לא כתב לה: "בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי, יהוין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסי עד דתלקחון לגוברין" - חייב, שהוא תנאי בית דין.

וכן אם לא כתב לה: "את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ^[72] אלמנותיך בביתי [כל ימי משך אלמנותך] " - חייב, שהוא תנאי בית דין.

כך היו אנשי ירושלים כותבין.

וכן אנשי גליל - היו כותבין כאנשי ירושלים.

אבל אנשי יהודה היו כותבין בכתובה כך: "את תהא יתבא בביתי וכו' עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך". לפיכך, אם רצו יורשין, נותנין לה כתובתה - ופוטרין אותה.

גמרא:

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מאחר שהבעל יורש את אשתו, מפני מה התקינו חכמים כתובת בנין דכרין, שיוריש לבניה את הנדונייה שירש ממנה?

כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו נדונייה יפה - כמו מה שמשאיר לבנו ירושה. לפי שעתה, שיודע אביה שבניה יקבלו את מה שנותן לה - יתן לה בעין יפה!

ותמהינן: ומי איכא מידי דרחמנא אמר: ברא - לירות, ברתא - לא תירות [שמדאורייתא רק בן יורש, ובת אינה יורשת], ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא [ובאו רבנן ותיקנו שאף בת תירש], שיתן לה ממונו שהיה ראוי שבניו יירשו?

ומבארינן: הא נמי, שיתן האב לבתו נדונייה בעין יפה - דאורייתא הוא, דכתיב: "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים".

ועתה, בשלמא בנים - בידיה קיימי, בידו לבקש לו אשה, שדרכו של איש לחזר אחר אשה.

אלא בנתיה - מי קיימן בידיה, וכי דרכה של אשה לחזר אחר איש?

אלא, הא קא משמע לן מקרא זה, דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי [שילבישנה ויכסנה אביה, ויתן לה נדונייה], כי היכי דקפצי עלה - ואתו נסבי לה [כדי שיקפצו לשאתה].

ועד כמה יתן לה נדונייה? אביי ורבא דאמרי תרוייהו: עד לעישור נכסי [עד עשירית מנכסיו].

ומקשינן: ואימא שנדונייה דאב [שנתן לה האב] - לירות, באמת יירשוה בניה, שהרי משום כך תקנו כתובת בנין דכרין, כדי שיתן לה אביה נדונייה יפה, ויקפצו לשאתה. אבל כתובה ותוספת דבעל - לא לירות!

ומבארינן: אם כן, אם הם לא יירשו גם את כתובת הבעל, חוששין שהאב נמי מימנע [יימנע] ולא כתב לבתו, שיאמר האב, אם הבעל מקפיד על שלו מלהוריש לבני בתי, אף אני אמנע מלהרבות לו נדונייה.

ומקשינן: כיון שכל תקנת כתובת בנין דכרין היא כדי שיכתוב האב נדונייה לבתו, אם כן אימא שרק היכא דכתב אב נדוניה לבתו - לכתוב הבעל כתובת בנין דכרין. אבל היכא דלא כתב אב - לא לכתוב בעל כתובת בנין דכרין!

ומשנינן: מאחר שברוב הכתובות יש נדונייה, לא פלוג רבנן בין כתובה לכתובה, ותקנו שבכל כתובה יכתבו כתובת בנין דכרין.

ומקשינן: כיון שכל התקנה היא כדי שיתן האב לבתו נדונייה, אם כן, למה תקנו תקנה זו רק בבנים זכרים, נאמר שבת בין הבנים, דהיינו, אם לאשה זו תהיה רק בת, ומאשה אחרת יהיו לו בנים, נמי תירות [תירש] את נדוניית וכתובת אמה, שהרי גם בכהאי גוונא שייך טעם התקנה!

ומבארינן: תקנה זו כנחלה שויוה רבנן, שהרי כותבין בכתובה לשון "ירתון" [יירשו], והרי אין בת יורשת בין הבנים.

ומקשינן: ועדיין, בת בין הבנות, דהיינו, אם יהיו לו רק בנות משתי נשיו - תירות הבת את כתובת אמה, שהרי כשיש רק בנות, יש להן דין ירושה!

ואמרינן: לא פלוג רבנן בענין כתובת בנין דכרין, לומר שבת בין הבנים לא תירש, ובין הבנות - תירש.

והוינן בה: כיון שטעם כתובת בנין דכרין הוא משום הנדונייה שהכניס אבי האשה, ותיגבי אף ממטלטלי [ולעיל בדף נ' אמרנו שאין יורשין כתובת בנין דכרין - אלא מקרקע]!

ואמרינן: כתובת בנין דכרין - ככתובה שויוה רבנן ^[73], ומטלטלין של היתומים לא משתעבדים לשטר כתובה.

ומקשינן: אם שויוה ככתובה, תטרוף ממשעבדי [ולקמן יש בזה מחלוקת]!

ומשנינן: "ירתון" תנן ^[74], שכתובה זו - כירושה היא, וירושה אינה טורפת ממשועבדים.

דין כתובת בנין דכרין חל דווקא אם יש בירושה חוץ מסכום הכתובה של האם גם נכסים בשווי דינר, שיוכלו לקיים בו חלוקת ירושה כאמור בתורה.

והוינן בה: ואימא שאף על גב דליכא מותר דינר בירושה חוץ מכתובת האם - יהא דין כתובת בנין דכרין!?

ומשנינן: במקום דקא מיעקרא [שנעקר דין] נחלה דאורייתא - לא תקינו רבנן כתובת בנין דכרין. ולכן, רק במקום שיש מותר דינר, שאפשר לקיים בו נחלה דאורייתא, אנו אומרים שיטלו אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן.

רב פפא איעסק ליה לבריה להשיאו עם בת מבי אבא סוראה [חמיו היה, והשיא רב פפא את אחות אשתו - לבנו].

אזיל רב פפא לבית אבי הנערה, למיכתב לה כתובתה, ושם יפסוק ויכתוב לה אביה כמה יתן בנדונייתה.

שמע יהודה בר מרימר שבא רב פפא, נפק אתא איתחזי ליה.

כי מטו לפיתחא של בית אבא סוראה, הוה קא מפטר יהודה מיניה דרב פפא.

אמר ליה רב פפא ליהודה: ניעול מר בהדאי [הכנס יחד אתי]!

הערות

^[70] הביא הר"ן, דמשמע דהיינו דווקא באלמנה, אבל באשתו - חייב אף ברפואה שיש לה קצבה. והכי משמע פשטא דמתניתין, דתנן: "לקתה - חייב לרפאותה", ולא מפליג בין רפואה שיש לה קצבה, לרפואה שאין לה קצבה. וזה שלא כדברי הרב בעל העיטור, שכתב דאף באשתו הדין כן, והביא ראיה מהירושלמי. ומהרמב"ם משמע כדברי הר"ן, שחילק בין רפואה שיש לה קצבה לשאין לה קצבה גבי אלמנה, ולא חילק גבי אשת איש.

^[71] משום "ולזות שפתים הרחק ממך". תורי"ד.

^[72] כך הגירסא במשנה לפנינו. ובתוס' רי"ד להלן [נ"ד ע"א] כתב דהוא לשון דירה, או לשון משך [וכמו שפירש רש"י כאן]. אמנם לשון המשנה במשניות היא: כל ימי "מיגד", והיינו לשון משך, ד"וימשכו" - מתרגמינן "ונגידו". תוי"ט.

^[73] כתבו התוס', דהשתא שתקנו הגאונים שכתובה גובה ממטלטלי, אף כתובת בנין דכרין גביא ממטלטלי, שהרי שויוה רבנן ככתובה. אבל הרמב"ם כתב, דכתובת בנין דכרין אינה גובה מן המטלטלין, לפי שלא נמצא מנהג ירושתה פשוט בכל הישיבות, לפיכך מעמידין אותה על דין התלמוד, שאין יורשין כתובת אמן אלא מן הקרקע. והביא הר"ן, שמקצת מן הגאונים סוברים שאינה נוהגת היום כלל, לפי שלא תקנו אותה, אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו, ועכשיו הרי קופצים ונותנים יותר מדאי.

^[74] אף המקשה ידע דירתון תנן, ולא מלשון הכתובה משיבו, אלא השיבו בלשון קצר, ור"ל דחכמים נתנו להם רק דין ירושה, כיון שמכח ירושה קאתו. תוס'.

אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהם מפני תקון העולם. שאם יבואו לפדות את השבויים במחירים גבוהים מאוד — יגרום הדבר שיבואו לשבות אנשים נוספים. על כל פנים נדייק מכאן הא [הרי] אם ביקשו בכדי דמיהן — פודין, אף על גב [אף על פי] שפרקונה [סכום כסף פדיונה] יותר על כתובתה.

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו שאינו פודה יותר מדמי כתובתה: נשבית, והיו מבקשין ממנו עד (פי) עשרה בכתובתה — פעם ראשונה פודה, מכאן ואילך, רצה — פודה, רצה — אינו פודה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם היה פרקונה כנגד כתובתה — פודה, אם לאו — אינו פודה אלא נותן לה כתובתה! והטעם, משום שלא ייתכן שיהיה התנאי שבכתובה (התחייבותו לפדותה), שהוא טפל, יתר על הכתובה עצמה שהיא העיקר.

ומשיבים: אין זו סתירה, אלא רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה [שתי קולות יש לו] בדין פדיון, אחת לגבי סכום הפדיון בכלל, שאינו פודה ביותר מכדי דמיה, והשניה שאין הוא נותן בפדיונה יותר מדמי כתובתה.

א שנינו במשנה שאם לקתה [חלתה] — חייב לרפאותה. תנו רבנן [שנו חכמים]: אלמנה שהיתה ניזונת מנכסי יתומין וצריכה רפואה — הרי הרפואה היא כמזונות ומוטל עליהם גם לשלם עבור רפואתה. רבן שמעון בן גמליאל מחלק ואומר: רפואה שיש לה קצבה, כלומר, שיש סכום קבוע בשביל לרפא אותה — נתרפאת מכתובתה ומנכים מסכום הכתובה. רפואה שאין לה קצבה — הרי היא כמזונות, ונותנים לה כפי צורכה.

אמר ר' יוחנן: עשו דין הקזת דם בארץ ישראל כרפואה שאין לה קצבה, והיא כמזונות, והיורשים משלמים. מסופר: קריביה [קרובו] של ר' יוחנן הוה להו איתת אבא [היתה להם אשת אב] דהות [שהיתה] צריכה רפואה כל יומא [יום] והיו להם הוצאות מרובות לרפואתה. אתו לקמיה [באו לפני] ר' יוחנן לשאול. אמר להו [להם]: איזילו קוצו ליה מידי [לכו וקיצבו לו דבר, סכום מסויים] לרופא עבור כלל הוצאות רפואתה לתמיד, ואז יהיה זה בגדר של רפואה שיש לה קיצבה, ותוכלו לנכות אותה מן הכתובה.

אחר כך אמר ר' יוחנן בצער: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין המסייעים לאדם לטעון בדינו, שהצטער על שנתן עצה בהלכה לבעל דין. ושואלים: מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר [מתחילה כאשר נתן להם עצה זו מה חשב, ולבסוף שהתחרט מה חשב]? ומסבירים: מעיקרא [מתחילה] סבר הלא נאמר: "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיה נח, ז), שצריך אדם לסייע לקרוביו, ולבסוף סבר: אדם חשוב שאני [שונה], שאם עושה הוא דבר כזה, הריהו נראה כעורכי הדיינים, ולא היה צריך לעשות זאת.

ב משנה לא כתב לה בכתובה "בנין דכרין דיהוו ליכי מינאי אינון ירתון [בנים זכרים שיהיו לך ממני הם יירשו] כסף כתובתיך יתר על חולקהון [חלקם] בירושה שהם נוטלים עם אחוהון [אחיהם] "— חייב לתת להם, לפי שהוא תנאי בית דין שיהא כתוב כך, ואף שלא כתב זאת, אין הדבר גורע מהתחייבותו. וכן אם לא כתב לה "בנן נוקבן דיהוין ליכי מינאי יהוין יתבן בביתי ומיתזנן [בנות נקבות שיהיו לך ממני יהיו יושבות בביתי וניזונות] מנכסי עד דתלקחון לגוברין [שתילקחנה, תינשאנה לבעלים] " — חייב לעשות זאת, לפי שהוא תנאי בית דין.

וכן אם השמיט בכתובה את התנאי "את תהא יתבא [תהיי יושבת בביתי] בביתי ומיתזנא [וניזונת] מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך [מגורייך כאלמנה] בביתי" — חייב היורש לעשות כן, לפי שהוא תנאי בית דין. ומעירים: כך היו אנשי ירושלים כותבין בנוסח זה, שהאלמנה נשארת בבית בעלה כל ימי אלמנותה וכן אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים. אנשי ארץ יהודה היו כותבין בנוסח הכתובה: "עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך". לפיכך אם רצו היורשין שלא תדור בבית ולא תיזון מכסף הירושה — נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה, והיא צריכה לדאוג לעצמה למגורים ולמזונות.

ג גמרא אמר ר' יוחנן משום (בשמו של) ר' שמעון בן יוחאי: מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין [בנים זכרים], שבני האשה יורשים את כתובתה (ובכלל זה הנדוניה שהביאה בנישואיה), יתר על חלקם בירושת האב — כדי שיקפוץ אדם ויכתוב לבתו נדוניה גדולה כמו החלק של ירושת בנו, שהרי הוא מובטח שכסף זה יישאר תמיד בידי צאצאיו.

ושואלים: ומי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות [והאם יש דבר שהתורה אמרה שהבן יירש] ואילו ברתא [הבת] לא תירות [תירש], ואתו רבנן ומתקני דתירות ברתא [ובאו חכמים ומתקנים שתירש הבת]? שהרי בפועל הם גרמו לכך שהבת יורשת נכסים כמו הבן!

ומשיבים: הא נמי דאורייתא [גם דבר זה מן התורה] הוא, דכתיב [שנאמר] "קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים" (ירמיה כט, ו), ויש לשאול על כתוב זה: בשלמא [נניח] בנים בידיה קיימי [בידו הם עומדים], שהוא מחפש ומוצא להם נשים, שהרי מדרך האיש לחפש לו אשה. אלא בנתיה מי קיימן בידיה [האם הן עומדות נמצאות בידו] שהוא יכול למצוא להן בעלים? שהרי אין דרך האשה לחזר אחר האיש!

אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] דנלבשה וניכסה וניתיב [שילבישנה ויכסנה ויתן] לה מידי [דבר, רכוש] כי היכי דקפצי עלה ואתו נסבי לה [כדי שיקפצו עליה ויבואו ויישאו אותה], הרי שמן הכתוב האומר לתת את הבנות לאנשים משמע שצריך להשתדל בזה, ולכתוב לה נדוניה כדי שירצו לקחתה. ושואלים: ועד כמה, מה השיעור של נתינה זו לבנות? אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: עד לעישור נכסי [לעשירית מן הנכסים] נותנים לבת כנדוניה.

ושואלים: אם זה הוא טעם תקנת כתובת בנין דכרין, אולי ואימא [ונאמר]: את מה שנתן האב בנדוניה לירות [יירשו הבנים], אבל של הבעל, כלומר, חלק הכתובה שהבעל נותן משלו, לא לירות [יירשו הבנים]! ומשיבים: אם כן יעשו, שלא ירשו בני האשה את חלק הכתובה שמתחייב לה בעלה, האב נמי מימנע [גם כן יימנע] ולא כתב [יכתוב], שאם אינם יורשים את כתובת הבעל, גם האב איננו רוצה לתת הרבה.

ושואלים עוד: אם אכן זה החשש שימנע האב לכתוב, אם כן ואימא [ואמור כך]: היכא [היכן, כאשר] כתב אב ונתן לבת נדוניה גדולה — לכתוב [שיכתוב] גם הבעל בכתובה תנאי זה של ירושת הנדוניה, ואולם היכא [היכן, כאשר] לא כתב האב — לא לכתוב [יכתוב] גם הבעל! ומשיבים: לא פלוג רבנן [חילקו חכמים] שאף שעיקר התקנה היה כדי לעודד את האבות לכתוב נדוניה גדולה — לא חילקו חכמים, וכיון שרוב הנשים יש להן נדוניה, הדין שווה בכל הנשים.

ושואלים: אם הכוונה היא שיישאר ממון הכתובה ברשות צאצאי האשה, אזי כשיש לו בת מאשה אחת בין הבנים מאשה אחרת נמי תירות [גם כן תירש] נדוניית אמה, ומדוע רק הבנים הזכרים יורשים את דמי הכתובה? ומשיבים: כדין נחלה שויוה רבנן [עשו אותה חכמים] וכפי שבנחלה רגילה הבנים יורשים ולא הבנות, אף בכתובה כך.

ושואלים: מדוע לא נאמר שלפחות בת בין הבנות תירות [תירש] שאם היתה לו מאשה זו בת, וגם שאר ילדיו מאשה אחרת הן בנות, ואז כולן יורשות, שתקבל בת זו את מה שכתב סבה כנדוניה לאמה! ומשיבים: לא פלוג רבנן [חילקו חכמים] בתקנתם. ועוד שואלים: ותיגבי [ושתיגבה] כתובת בנין זכרים גם ממטלטלי [ממטלטלים] וכגון באופן שהשאיר רק מטלטלים! ומדוע להלכה אינם יורשים את אמם אלא מן הקרקע שהביאה עמה בנדונייתה? ומשיבים: ככתובה רגילה שויוה רבנן [עשו אותה חכמים] שנגבית רק מן הקרקעות.

ועוד שואלים: תטרוף (תגבה) גם ממשעבדי [מנכסים משועבדים]! ומשיבים: "ירתון" תנן ["יירשו" שנינו] ודין ירושה הוא רק בנכסים המצויים לפניהם ואינם יורשים נכסים שמכר האב. ושואלים: מכיון שזה הוא הטעם לתנאי כתובה זו, ואימא אף על גב דליכא [ואמור שירושת כתובת האם תהיה אף על פי שאין] בנכסים שהשאיר האב ירושה, מותר של דינר יתר על דמי כתובת שתי נשיו. שהרי אמרו חכמים שכאשר פרט לסכום הכתובות לא נשארו כלל נכסים כלשהם לירושה, מתבטלת תקנת "בנין דכרין", וכל הבנים מתחלקים בירושה כדין תורה! ומשיבים: במקום דקא מיעקרא [שנעקר] בו לגמרי דין נחלה דאורייתא [שמן התורה] כתוצאה מדין ירושה שמדברי סופרים (כתובת בנין דכרין), לא תקינו רבנן [תיקנו חכמים] תנאי זה של כתובת בנין דכרין.

מסופר: רב פפא איעסק ליה לבריה בי [היה עסוק בהשאת בנו לאחת מבנות בית] אבא סוראה [מהעיר סורא]. אזיל למיכתב לה [הלך לסדר לאשה את כתיבת] כתובתה. שמע יהודה בר מרימר שבא רב פפא למקום, נפק אתא איתחזי ליה [יצא, בא, ונראה לו] מפני כבודו לקבל את פניו. כי מטו לפיתחא, הוה קא מפטר מיניה [כאשר באו לפתח של אבא סוראה, אביה, נפרד ממנו] יהודה בר מרימר ולא רצה להיכנס. אמר ליה [לו] רב פפא: ניעול מר בהדאי [יכנס אדוני אתי] פנימה!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

רבן שמעון בן גמליאל תרי קולי אית ליה. חדא דאינו פודה אפילו פעם ראשונה יתר מכדי דמיה, ואף על פי שהיתה כתובתה מרובה. ועוד אחרת, דאפילו פעם ראשונה אם היתה פרקונה יתר מכדי כתובתה אינו פודה אלא בכנגד כתובה. ופסק ר"ח ז"ל בהא כרבי, ואף על פי שפרקונה יתר מכתובתה, ובאידך פסק כרבן שמעון בן גמליאל דאין פודין את השבויין יתר מכדי דמיהן, וכן פסק הרב אלפסי ז"ל (בסוגיין). ונראה שפסקו כרבי בפרקונה יתר מכתובתה, משום דסתם מתניתין כוותיה דאמרי חייב לפדותה ולא אמרינן חייב לפדותה עד כדי כתובתה. ועוד, דתנא קמא דברייתא הכין סבירא ליה דמכיון דאמר אפילו עד עשרה בדמיה פודה, הא ודאי משמע דיתר מכתובתה נמי פודה, ואף על גב דלא קיימא לן כתנא קמא, היינו משום תקנת העולם כי היכי דלא ליתו לאגרויי בהו, אבל מכל מקום בכדי דמיה דאין כאן מפני תקנת העולם קיימא לן כתנא קמא. ועוד, דקאי רבי כוותיה ובאידך פסקו כרבן שמעון בן גמליאל משום דסתם מתניתין היא, בפרק השולח (גיטין מה, א). וכשהן שמין שמין אותן כעבד הנמכר בשוק ואין שמין את האדם לפי עשרו, דדמיהן אמרו. ועוד שמעינן לה, מהא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר שאם היתה כתובתה יתר מכדי דמיה אינו פודה אלא בכדי דמיה, וכן כתבו הרב אב ב"ד והראב"ד ז"ל.

אמר הרי זה גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי. תנינא בספרי (דברים פיס' ריד) ושלחתה לנפשה, מלמד שאם היתה חולה ימתין לה עד שתתרפא. ופירש הראב"ד ז"ל: במוטלת על המטה, וכיון דביפת תואר אמרו וכל שכן בבנות ישראל הקדושות שאם היא מוטלת על המטה שאינו יכול לגרשה עד שתתרפא, ומתניתין בשאינה מוטלת על המטה.

תגבה ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן. פירוש: דכיון דתנאי כתובה היא, ומשום שיקפוץ אדם לבתו כבנו, די לה אם תהיה ככתובה עצמה.

ועשינו עצמינו כעורכי הדיינים. גרסינן בירושלמי ולא כן תנינא אל תעש עצמך כעורכי דיינים אסור לגלות דינו ליחיד. אימא ידע רבי יוחנן דאתתא כשירה כדין דין גלילה אמר רבי מתיא כדין דלית דינא עמו אמרינן לה מלתא וכתב הר"ם ז"ל מהאי ירושלמי שמעינן דהיכא דאי שתק מחייב אסור לגלות דינו כי היכי דלפטר דיני בטעניתא אבל אי לא מסר טעניתא אלא דינא הוא דמחוי מצי למחוי ליה והא דתלמודא דילן נמי לא הוה דינא עמו דהא לא קיים ליה רבי יוחנן הא דאמר לקריבי' ה"ל קיץ אית ביה משום עורכי הדיינים כשאינו קרובו כשזה אדם חשוב מותר לגלות לו דינא אע"ג דלית ליה דינא עמיה אלא בטעניה דאגמרי' שקרא:

והא דתנן את תהא יתבא בביתי ומתזן מנכסי ובנן נוקבן די יהוין ליכי מנאי יתבן בביתי ומתזנן מנכסי כתבו התוס' בשם ר"י ז"ל שאין בכלל זה לבוש אלא מזונות ממש והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דא"כ אפילו כלי תכשיט בית נמי לא יהיב לה ואנן קי"ל דמשתמשת בכרים וכסתות כדרך שהיתה משמשת בחיי בעלה ותו דהא אמרי' לקמן בפרק הנושא [פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה ותו דהא כו' כצ"ל] (המו"ל) פסוק לה ממני פסוק לה פסוק לי שראש פסיק להו דהא רפואה שאין לו קצבה חייבין לרפאותה מפני שהוא כמזונות וכ"ש לבוש וכסות ובירושלמ' גרסי' אינון יתבין בבית ומתכסיין בכסות ומיהו דדוקא בהני דהכי תיקן רבנן ז"ל ולא דקדקו בלשון המשנה לגמרי דזימנין דהוה מקרי' מזון אפילו לפרנסה כדאי' לעיל אמרי' ליה זיל זון ופרישנא לפרנסה קאמר אבל המקבל עליו לזון את חבירו אינו חייב אלא במזונות ממש בלשון הנהוג בין בני אדם והמוציא מחבירו עליו הראיה ואף לבוש ופרנסה קאמר:

כך היו אנשי ירושלים וכו' גרסי' בירושלמי אנשי גליל חשו על כבודם הא נמי דאורייתא היא פירוש מצוה דאורייתא היא מדברי קבלה אבל לא חובה היא והיינו דלא עבדי תנאי ב"ד בתנאי מזונות ואם אמר אל יפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו כדאיתא לקמן במכילתן:

ואימא היכי דכתיב אב לכתוב בעל וכו' פירוש לא לכתוב בנין דכרין כלומר דלא לחייב ליה דליכא לפרושי לא לכתוב תוספת דהא וודאי אם לא רצה לכתוב הרשות בידו. ודתנן תמן כלומר בירושלמי שווין רבנן בהאי נמי ולאפוקי ממ"ד יסבון תנן שוי' נפשך אהדרינא לא קאמינא ומיהו משמע דיכול היה לחזור בו ואע"ג דהני דברים הנקנים באמירה הם הני מילי כשעמדו וקדשו אבל בשלא קדשו יכולים לחזור בהם וכ"ש עם עדיין עסוקים באותו ענין דאפי' קנו מידו יכולים לחזור בו כדמשמע בפרק יש נוחלין לפום הדא סברא דכתיבנא התם בס"ד כתבו רבוותא ז"נ האידנא בטלים לכתובת בנין דכרין שהרי עיקר תקנה היה כדי שיקפוץ ויתן לבתו כבנו עכשיו הלואי שיתן לבנו כבתו וכבר רצו לנדות כל המרבה לתת במתנה בתו דהוה מעביר נחלה אבל רבינו מאיר ז"ל כתב שאין אנו יכולים לבטל התקנה שתקנו חכמים ואפילו היה בטל הטעם ומיהו לא תגבה אלא מקרקע ואע"ג [*) דהאידנא גבי מטלטלין ותנאי כתובה ככתובה כדאיתא מ"מ דיינו כו' כצ"ל (המו"ל).] דהא דתגבי מטלטלין ותנאי כתובה בכתובה כדאיתא מ"מ דינו דלא עקרוה והבו דלא לוסיף עלה עצמה שתיקנו חכמים ז"ל וכן דעת הרמב"ם ז"ל וזה עיקר:

נשבית והיו מבקשים ממנו יותר מכדי דמיה אינו חייב לפדותה אפילו פעם ראשונה שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן מפני תקון העולם אלא בכדי דמיהם ולא כעבד הנמכר בשוק כמו שפירשו רבים אלא לפי ענינם וכבודם כמו שביארנו ברביעי של גיטין וכל שאין מבקשין הימנו אלא בכדי דמיה אף על פי שדמיה יתירים מכדי כתבתה כמה וכמה פודה ואינו יכול לומר זו גיטה וזו כתבתה ותפדה עצמה ומכל מקום דוקא פעם ראשונה הא כל שחזרה ונשבית אם רצה לגרש וליתן כתבה ושתפדה עצמה רשאי אע"פ שאין מבקשין ממנו יתר מכדי דמיה ולא יתר מכדי כתבתה ונמצא שבעשרה בדמיה הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ובעשרה בכתבתה הלכה כר' וכן פסקוה גדולי הפוסקים וכן הדין שהרי בפרק השולח מ"ה א' העלינו שזה שאין פודין את השבויים ביתר מכדי דמיהם לאו משום דחקא דצבורא עד שאם הקרובים רוצין לפדותו יהו רשאים בכך אלא משום דלא ניגרו בהו ואף הקרוב אינו רשאי אבל כל שבדמיה פודה אותו הוא כתנאי בית דין פעם אחת כדרך שהצבור פודין:

כבר ביארנו בלקתה שהבעל חייב לרפאתה ולענין הבעל אין בו חלוק בין רפואה שאין לה קיצבא לרפואה שיש לה קיצבא אבל אלמנה שהיא ניזונת מנכסי יתומים מכח תנאי בית דין כמו שיתבאר במשניות של פרק זה לענין רפואה מיהא כל שחלתה האלמנה אם היא צריכה לרפואה שאין לה קצבא הרי היא כמזונות ויורשים חייבים בה שכל רפואה שאין לה קצבא דומה היא למזונות אבל כל רפואה שיש לה קצבא אינה דומה למזונות ואין יורשים חייבים בה אלא מתרפאת מכתבתה ומכל מקום יראה שכל שנטלה כתבתה לצורך רפואה לא הפסידה מזונותיה בנטילת כתבתה והקזת דם במקום שאין המקיזים מצויים הרי היא כרפואה שאין לה קצבא שמתוך שאינם מצויים כשמזדמן להם נותנין יתר ממה שהם רגילים ורבותי כתבו לחלק בין רפואה שאין לה קצבא לרפואה שיש לה קצבא אף בבעל וגדולי המפרשים נסתפקו בה במסכת בבא בתרא דף קמ"ד ע"ב ואין הדברים נראין לי הואיל ושמועה זו לא נאמרה אלא באלמנה אלא שבתלמוד המערב שבתשיעי של בתרא מצאתיה כדבריהם שאמרו שם קריבתיה דר' שמעון בר אבא חלשה עיינה אתת גבי ר' יוחנן אמר אין קציץ מן פורניך אי לא קציץ בעליך יהיב ליך וכן אמרו שם בעלה בעי דליקוץ והיא לא בעיא לבעל שומעין:

חלתה בפשיעה כתבו רבותי שאין היורשים חייבין לרפאתה אף ברפואה שאין לה קיצבא ואף לענין הבעל כתבוה רבותי כן על הדרך האמור בבבא בתרא שם באחד מן האחין שחלה אלא שנסתפקו רבותי על מי להביא ראיה והכריעו לומר שמאחר שרפואה בכלל מזונות וכבר אמרו צ"ו ב' במזונות נכסי בחזקת אלמנה קיימי היא נאמנת:

יראה לי מסוגיא זו שלא נאמר לחלק ברפואה בין יש לה קיצבא לאין לה קיצבא אלא לענין אשה חולנית וניתקת תמיד מחולי לחולי הא כל שבחולי אחד אע"פ שאין לה קיצבא חייבים לרפאתה וזהו שאמרו דהות צריכא רופא כל יומא כלומר כשהיו סבורים בה שנתרפאת היתה ניתקת מחולי לחולי כדרך אשה חולנית וכן יש אומרים שלא נאמר לחלק בין יש לה קיצבה לאין לה קיצבה אלא לענין שכר הרופא:

תלמיד חכם אין ראוי לו ליתן עצה אף לקרוביו כדי להפסיד לבריות וכמו שאמרו כאן על ר' יוחנן עשינו עצמינו כעורכי הדיינין ומכל מקום במקום שאין הפסד אלא שמירת נזק של קרוביו ראוי לו ליתן עצה בכך ואין חשש בדבר והוא שאמרו בסוף הפרק נ"ד ב' על ר' יוחנן עצמו שנתן עצה לקרוביו שיאמרו לאביהם שיהא מיחד קרקע למזונות אשתו מחשש שהיו מתיראין עליה שתהא מפסדת מזונות:

המשנה התשיעית והכונה בה גם כן לבאר החלק הרביעי והוא שאחד מתנאי כתבה הוא כתבת בנין דכרין לא כתב לה בנין דכרין די יהוין ליך מינאי אינון ירתין כסף כתובתיך יתיר על חולקהון די עם אחיהון חייב שהוא תנאי בית דין אמר הר"ם פי' דין זה התנאי לפי מה שאספר לך וזה האיש כאשר נשא אשה והוליד לו זכר או זכרים ואחר כן מתה בחייו ונשא אשה אחרת והוליד לו גם כן בנים זכרים עוד מתה ומת הוא אחר זה הנה אם הניח קרקע כמו שתי הכתובות ויתר דינר הנה ירשו כל אחת ואחת מהם כתובת אמן ויחלקו שארית הממון בשוה וכאשר מתה אחת בחייו ואחת אחר מותו הנה אשר תמות אחר מותו אין יורשיה יורשין כתובתה אלא אם כן נשבעה ואחר כך מתה ואז יורשיה יורשין כתבת אמן תחלה ואחר זה ירשו גם כן כתובת אמן הבנים אשר מתה אמן בחיי אביהן אם נשאר להם מה שירשו ואם יש בו מותר על שתי הכתובות חולקין הנשאר בשוה ואם מתו שתיהן אחר מותו ואחר השבועה כמו שביארנו הנה יורשי ראשונה קודמין ליורשי האחרונה וזה מבואר כמו שאנו עתידין לבאר בעשירי מזאת המסכתא:

אמר המאירי אם נשא אשה והביאה לו מאה מנה ויש לו בנים ממנה ומתה בחייו שנמצא יורשה ונשא אשה אחרת והביאה לו עשרה מנה ויש לו בנים ממנה גם כן ואחר כך מת הוא ונמצאו שני כתי בנים יורשים ומאחר שנעשה הוא יורש את נשיו היה בדין להיות כל הבנים חולקין בשוה אלא שתנאי בית דין להיות בנים של ראשונה נוטלין כתבת אמן ובנים של שנייה כתבת אמן ויחלקו השאר בשוה וזו היא תקנת חכמים כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו וזהו שאמרו לא כתב לה בנין דכרין דיהוון ליכי מינאי אינון יירתון כסף כתבתיך יתר על חלקהון דעם אחיהון חייב מפני שהוא תנאי בית דין:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא אלא שיש בדין זה תנאים יתבארו בגמרא ודינין הבאים עליה להשלמת ענין זה עם שאר ענינים המתגלגלים בה אלו הן:

מכיון שתקנו חכמים דין כתבת בנין דכרין למדת שראוי לאדם ליתן לבתו דבר הראוי לצורך נדוניתה ואף בכתוב נרמזה כן כדכתוב קחו נשים והולידו בנים ובנות וקחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים ושאלו בה בשלמא בנו בידו אלא בתו בידו אלא דנילבשה וליכסייה וליתיב לה מידי כי היכי דליקפוץ עלה אינשי וליסבו לה ומכל מקום יתבאר במסכתא זו שאם מת האב והניח בת בית דין כופין את היורשין ליתן לה מנכסיו כפי שאומדין בדעתו של אב ואם אין להם בענינו אמדן הדעת כופין אותן ליתן לה עישור נכסי:

ולענין ביאור זה שאמרו מי איכא מידי דרחמנא אמר לא תירות ואתו רבנן ומתקני דתירות לאו דתירות ממש אלא שתקנו ליתן לה מעות בכדי ירשה ותירץ דהא נמי דאוריתא היא:

אע"פ שעיקר התקנה היא בנדוניא שהביאה מפני שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו מכל מקום התקנה מתפשטת אף בעקר הכתבה שהבעל כותב לה ר"ל מנה מאתים שאם האחת אלמנה והאחת בתולה נוטל בן האלמנה מנה ובן הבתולה מאתים וכן בתוספת שאם תאמר דאב לירות דבעל לא לירות אב נמי מימנע ולא יהיב ואפילו בזמן שלא הביאה היא נדוניא כלל יש לבניה כתבת בנין דכרין בעקר כתבה ובכל מה שכתב לה בעל שלא חלקו חכמים בדין:

תקנה זו לא היתה אלא לבנים זכרים אבל אם היתה לו בת מן הראשונה אינה יורשת כתבת אמה כלל ולא סוף דבר בת בין הבנים ר"ל שאין לו אלא נקבות מן הראשונה ויש לו זכרים מן השניה אלא אף בת בין הבנות אינה יורשת כתבת אמה כלל אלא חולקות בשוה:

תקנה זו אינה מתפשטת אלא בקרקעות אבל במטלטלין כלל כלל לא דייה שתהא גוביינא זו כגוביינא של כתבה ויראה שאם התנה לגבות כתבה מן המטלטלין אף בנין דכרין גובין אותה מן המטלטלין וכן בזמן הזה שתקנו גאונים לגבות כתבה מן המטלטלין אף בסתם גובין אותה אף מן המטלטלין ומכל מקום גאוני הראשונים כתבו שבישיבה נמנו ועקרו דין כתבת בנין דכרין שהרי עכשו קופצין בלא תקנה ונותנין לבנותיהן אפילו ביתר מן הראוי בלשון הזה כתבו גאוני הראשונים כתבת בנין דכרין יצאנו עליה למנין ובטלנוה כלום תקנוה אלא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו והלא עכשו הוצרכנו לנדות על מי שמרבה בנדונית בתו ומכל מקום אין הדברים נראין לעקור דין התלמוד בלא טעם ושמא אף עכשו לא היו מרבין אלא על סמך תקנה זו אלא בדין התלמוד ראוי לדון ולהורות בכל מקום ומכל מקום אף הם באים בבטולה מפני שצריך דקדוק בנכסים שיש להן אחריות ובראוי ובמוחזק ובמותר דינר ושאם אמרו יתומים הרי אנו מעלים על נכסי אבינו אין שומעין להם והוא ענין שצריך חקירת בית דין ושומת זקנים שלא להוסיף על הדמים:

כתבת בנין דכרין שהזכרנו אין הבנים טורפין אותה מנכסים משועבדים שאינן בעלי חוב אצלם כאלמנה הבאה היא עצמה לגבות אלא יורשים הם עליה וכלשון משנתנו שאמרו בה אינון יירתון כסף כתבתיך כלומר דכירושה שויוה רבנן:

וכן תקנה זו אינה אלא כשנשאר בנכסיו אחר הכתבות מותר דינר שיהו חולקין אותן בשוה שתהא ירושה דאוריתא מתקיימת בו כמו שיתבאר במקומות שבמסכתא זו:

פי' ואפילו בכדי דמיה דחד פדיון תקינו ליה רבנן ולא שנים רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר על דמיהן מפני תקון העולם ופי' משנה הוא בסוף פרק השולח (גיטין דף מה) איבעיא להו מפני תקון עולם משום דוחקא דציבורא א"ד משום דלא (ניגרי) [לגרבו] וניתי טפי. ת"ש דלוי בר דרגא פרקה לברתיה בתריסר אלפא דינרי. אמר אביי מאן לימא לן שברצון חכמים עביד דלמא שלא ברצון חכמים עביד הלכך מפני תקון העולם הוא שלא יהא השבויים מעלין את השבאים לדמים יקרים. לפיכך אין מלמדים לפדות השבוים מיתר מכדי דמיהן:

ת"ר נשבית והיו מבקשים בה עד עשרה בכתובתה פעם א' פודה מכאן ואילך רצה פודה רצה אינו פודה דברי ר' רשב"ג אומר אם היה פרקונה כנגד כתובתה פודה (הרב מפרש נגד כתובתה כנגד כל הכתוב בכתובה כגון מנה מאתים ותוספת ונדוניא וכל מה שהיה חייב לה ליתן אם בא לגרשה) ואם לאו אינו פודה. פי' שלא יהיה תנאי כתובה גדול מן הכתובה ופסק רבינו יצחק הל' כרבי ואינו נ"ל דקי"ל הל' כר' מחבירו ולא מרבו:

לקתה בחלאים חייב לרפאותה אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא א"ע רשאי פי' דרפואה כמזונות דמיא וכשם שיכול לפסוקי מזונותיה על גיטה וכתובה ה"נ יכול לפסוקי רפואתה ולא דמי רפואה לפדיון:

ת"ר אלמנה נזונית מנכסי יתומים ואם צריכה רפואה ה"ה כמזונות. פי' דתרווייהו חיותא נינהו רשב"ג אומר רפואה שיש לו קצבה מרפאים אותה מכתובתה. פי' דכיון שיש לה קצבה כמה רופא לוקח עליה לא דמי למזוני דמזוני ל"ל קצבה ורפואה שאין לה קצבה ה"ה כמזונות:

קריביה דר"י הוו להו איתת אבא דהוה צריכה רפואה כל יומא. פי' היה מפרנסין אשת אביהן אתו לקמי' דר"י א"ל זילי קיצי לה מידי לרפואה. פי' כדי שתהיה לה קצבה ותתרפא מכתובתה אר"י עשינו עצמינו כעורכי דיינין. פי' שאינן כשרים שמלמדים טענות לבעל דין. מעיקרא מאי סבר פי' כשהשיאן עצה ולבסוף מאי סבר פי' כשנתחרט מעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם ולבסוף סבר אדם חשוב שאני משום ולזות שפתים הרחק ממך. בעי מימנע נפשיה מליזותא ונ"ל דוקא יורשים שאין חייבים בפרקונה אין חייבים ברפואה שיש לה קצבה אבל בעל שחייב בפרקונה חייב אפי' ברפואה שיש לה קצבה:

מתני' לא כתב לה בנין דכרין דיהוין ליכי מינאי אינון ירתין כסף כתובתך יתר על חולקיהון דעם אחוהון חייב מפני שהוא תנאי ב"ד בנן נוקבין דיהויין ליכי מינאי תהוין יתבן בביתי ומתזנין מנכסי עד דתלקחין לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. פי' בנ"ד הם יורשין כל הכתוב בשטר הכתובה בין נדוניא בין תוספת ובפ' י"ג [דף קלא] מקשה והא אין אדם מקנה דבר למי שלא בא לעולם ואפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ למי שישנו בעולם אבל למי שאינו בעולם לא ומשני תנאי ב"ד שאני:

אר"י משום רשב"י מפני מה תקינו כתובת בנ"ד. פי' המורה וכי מאחר שמה"ת בעל יורש את אשתו למה תקינו שיוריש לבנים מה שיורש הוא ממנה דהיינו נדוני' כדי שיקפוץ אדם ליתן לבתו כבנו. פי' שאלמלא לא תקנוהו יהא כאו"א דן בעצמו איך אני נותן נכסי לבתי שמא תמות בחיי בעלה וירשנה ותפול ירושתי ביד אחרים אבל עכשיו יתן לה (המה) [האב] ואומר אפי' תמות בתי בחיי בעלה יירשנה בנה וכך בתי חביבה עלי כבני:

ועד כמה פי' זקוק לתת לה אביי ורבא דאמרי תרווייהו עד עישור נכסי. ואימא דאב לירות דהיינו הנדוניא דבעל לא לירות דהיינו מנה ומאתים ותוספת. פי' אחרי שהתקנה היא כדי שיקפוץ ניתקין נמי דנדוניא דאב לירות. א"כ פי' דלא ירתי לשאר כתובה מימנע אב ולא כתב לבתו. פי' יאמר כך אחרי שזה מקפיד על שלו מלהוריש לבני בתי גם אני אמשוך ידי מלהרבות נדוניא:

ואימא. פי' כיון דטעם דניתקנה הוא כדי שיקפוץ היכא דכתב אב נדוניא לכתוב בעל להאי תנאה פי' בנ"ד היכא דלא כתב אב לא לכתוב בעל לא פלוג רבנן שלא יהא תנאי כתובה עדיף מכתובה עצמה והשתא דתקון רבנן דמתיבתא למיגבי כתובה ממטלטלי מיבעיא לי אי גביא נמי כתובת בנ"ד ממטלטלי אי לא ומסתמא דגביא דהא אי לאו דלא להוי תנאי כתובה עדיף מכתובה עצמה הוי מן דינא דליגבי ממטלטלי והשתא דכתובה עצמה גביא איהי נמי גביא:

ותטרוף ממשעבדי. פי' אם ככתובה שוינהו כדרך שטורפת האשה דהא כבע"ח היא ונשתעבדו לה קודם לכן ולמה בפ' י"ג ובפ' אע"פ נמי בשמעתא קמייתא אמרי' לא טרפא ממשעבדי. ירתון תנן. פי' ואין ירושה ממשועבדים. פי' במה ששעבד האב אין הבנים יורשים:

ואימא. פי' כיון שהטעם הוא כדי שיקפוץ אע"ג דליכא מותר דינר לחלוק שאין שם אלא שתי כתובות מצומצמות ושקלו נמי בנין דקמייתא כתובת בנ"ד כדי שיקפוץ ואמאי תנן לקמן בפ' מי שהי' נשוי [דף צא] דאם אין שם מותר דינר על שתי כתובות אינן נוטלין כתובת בנ"ד אלא חולקין אותה בשוה וילפינן להא מלתא מעיקר תקנתא דכתוב יתר על חולקיהון דעם אחוהון:

לקתה חייב לפדותה כו'. ת"ר אלמנה נזונת מנכסי יתומים צריכ' רפואה הרי הן כמזונות. רש"בג אומר רפוא' שיש לה קצבה מתרפא מכתבות'. ושאין לה קצבה הרי היא כמזונות. אמר ר"י עשו כו' עד אדם חשוב שאני:

כתב הרב בעל העיטור ז"ל דהוא הדין בחיי בעלה והביא ראיה לדבריו מהא דגרסי' בירושלמי בפרק מי שמת. קריבתיה דר"ש בר אבא חששא עינא אתית קמיה דר"י אמר לי' קציץ הוא אסייך מן פורניך אי לא בעליך יהיב לך. ולא כן תני אל תעש עצמך כעורכי הדיינין ומר ר' חגיי אסור לגלות דינו ליחיד אימר ידע ר' יוחנן דאיתתא כשירה הוות בגין כן גלי לה בעלה בעי הן דקצצין והיא בעיא דלא קצצין למאן שמעינן לאו לבעל'. אמר ר' מתנית' בדין דלית דינא עמיה אבל אית דינא עמיה אמרין לי' מילתי'. ומסתברא דליתי' להאי סברא דרבינו ז"ל דוודאי בחיי בעל' לא שנא בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצב. דפרקונ' ורפואת' שניהם תנאי ב"ד ולא חלקו בהן שאם אי אתה אומר אלא מעת' לקת' בחיי בעל' ברפוא' שיש לה קצבי במה תתרפא והלא כתובה אין כאן. ותו מדנקט לה במתנית' דהכא באלמנ' אלמא באלמנ' בלחוד הוא דפליגי. וטעמי' דת"ק קסבר כיון דיתומים חייבין במזונותיה מתנאי ב"ד אף ברפואת' היה תנאי שהרי שניהן שוין ששניהן חיובי ודינא עם היתומים בשניהם כבעלה וניזונת משלהן ומתרפ' משלהן בין ברפוא' שאין לה קיצבה בין שיש לה קיצבה. ורש"בג סבר שאין תנאי ב"ד אלא במזונות. אבל נתרבתה רפואת' ברפואה שאין לה קיצבה מדין מזונו' והלכת' כוותיה. ומההיא ירושלמי נמי ליכא ראי' דלאלמנה הות ומן בעלה דקאמר מנכסי בעלה וזה נכון ואין בו בית מיחוש. ומיהו בחיי הבעל מפני שאינ' ראוי' לו כשהיא חולה נתנו הרשו' בידו אם רצה לגר' ותרפא היא את עצמ':

רשב"ג אומר אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן אין לפרש דרשב"ג קאי אמאי דקתני נמי בסיפא מכאן ואילך רצה פודה כו'. דמשמע דאילו רצה פודה אפי' עד עשרה בדמיה ואתא רשב"ג לאפלוגי דאפי' אי רצה נמי אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן דהא ודאי ליתא דבפרק השולח תנן אין פודין את השבוין יתר על כדי דמיהן כו' ואיבעיא לן עלה טעמא מאי אי משום דוחקא דצבורא או משום דלא ליגרו בהו ונפקא מינה כגון דאמר חד אנא פריקנא ליה דאי משום דוחקא דצבורא ליכא ואי משום דלא ליגרו בהו איכא ולא איפשיטא בעיין התם ואי רשב"ג קאי אסיפא וכדכתי' אמאי לא פשטוה מהכא ואין לפרש דבהכי פליגי תנאי דת"ק סבר דמשום דוחקא דצבורא הוא והכא כיון דבעל לחודיה פריק לה ליכא משום דוחקא דצבורא ולפי' פודה ורשב"ג סובר דטעמא משום דלא ליגרו בהו ולכך אינו פודה והתם הלכתא כמאן הוא דמבעיא לן דלישנא דהתם לא דייק הכי כלל אלא הנכון דרשב"ג ארישא קאי ואמאי דקא מחייבי רבנן לפדות עד עשרה בדמיה קא פליג רשב"ג ושפיר מצינן לפרושי דטעמיה משום דוחקא דצבורא וה"ק שאינו חייב לפדותה דחיישי' לדוחקא דיליה כי היכי דאין פודין צבור את השבויין יותר על דמיהן משום דוחקא דצבורא ומיהו אם רצה פודה ולא אתא רשב"ג אלא לאפוקי מדרישא דת"ק דאמר שהוא פודה על כרחו. וכן כתבו בתוספות אין פודין את השבויין וכו' ארישא קאי כנ"ל ורבנן נמי מצי סברי דטעמא משום דלא ליגרו בהם ואפ"ה כל לגבי נפשיה דמפריק בממוניה לא חיישי' להכי ופריק נפשיה כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו ואשתו כגופו דמיא וכן תירצו בתוספות. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל תירצו דס"ל לרשב"ג דתקנת חכמים היא שלא יפדו לעולם השבויים יותר מכדי דמיהן מפני שרוב הפעמים הצבור פודין אותם עשו התקנה בכולם ואפילו באותם שאין על הצבור לפדותן ע"כ. ורש"י ז"ל כתב וז"ל מפני תקון העולם. שלא ירגילו להעלות על דמיהן. ע"כ. פירש ז"ל טעם דסובל נמי טעמא דדוחקא דצבורא דכיון דרוב הפעמים הצבור פודין לא רצו לחייב לבעל להעלות על דמיה שלא ירגילו בכך וידחקו הצבור בזה שלא יוכלו להתאפק לראות בצרת אחיהם אשר בשביה והוא קרוב למה שתירצו תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא מפני תיקון העולם שיהו השבאין מעלין את השבויין לדמים יקרים לפיכך אין מלמדין להם לפדות שבוים מידם יותר מכדי דמיהם. ע"כ:
תרי קולי כדי דמיה וכדי כתובתה אבל טפי מדמיה אף על גב דבציר מכתובתה א"נ טפי מכתובתה אע"ג דבציר מדמיה לא פריק לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
הרי הן כמזונות פי' דבר זה הלכו בו חכמים לחייב את היתומים ע"מ לזכות להם שכיון ששנינו ומעשה ידיה שלהן לפי' אמרו יוציאו היתומים עליה ההוצאה עד שתתרפא ותעשה מלאכה ויקחו מעשה ידיה. לקוטי הגאונים ז"ל:

רפואה שיש לה קצבה וכו'. וכתב בעל העטור ז"ל דה"ה בחיי בעלה והביא ראיה לדבריו מהא דגרסינן בירושלמי בפרק מי שמת קריבתיה דר' שמעון בר אבא חששה עינה וכו' ומסתברא דליתא להאי סברא דרבינו ז"ל דודאי בחיי בעלה לא שנא בין שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה דפרקונה ורפואתה שניהם תנאי ב"ד ולא חלקו בהן שאם אי אתה אומר כן אלא מעתה לקתה בחיי בעלה ברפואה שיש לה קצבה במה תתרפא והלא כתובה אין כאן ותו מדנקט לה במתניתא דהכא באלמנה אלמא באלמנה בלחוד הוא דפליגי וטעמייהו דת"ק סבר כיון דהיתומים חייבין במזונותיה מתנאי ב"ד אף לרפואתה היה תנאי שהרי שניהן שוין ששניהן חיוביה ודינא עם היתומים בשניהם כבעלה ונזונת משלהן ומתרפאת משלהן בין ברפואה שיש לה קצבה בין שאין לה קצבה ורשב"ג שאין תנאי ב"ד אלא במזונות אבל נתרבתה רפואתה ברפואה שאין לה קצבה מדין מזונות והלכתא כותיה ומההיא ירושלמי נמי ליכא ראיה דאלמנה הוה ומן בעלה דקאמר מנכסי בעלה וזה נכון ואין בו בית מיחוש ומיהו בחיי הבעל מפני שאינה ראויה לו כשהיא חולה נתנו הרשות בידו אם רצה לגרשה ותרפא היא עצמה. הרא"ה ז"ל וכבר כתבתי לשון הריטב"א ז"ל במשנתינו:
שיש לה קצבה פי' כגון שיאמר לה הרופא רפואתיך בכך וכך זוזים מתרפאת מכתובתה דכיון שיש לה קצבה כמה רופא לוקח עליה לא דמי למזוני דמזוני לית להו קצבה וז"ל גאון ז"ל כל מכה דקיצי עלה לרופא דמי ומקביל אנפשיה לרפאה מתרפא' מכתובתה ורפואה שאין לה קצבה דלא קיצי עלה לרופא דמי מתרפאה מן הנכסים וכמזונות היא. ליקוטי הגאונים ז"ל:

עשו הקזת דם. ב"ד שבארץ ישראל עשו הקזת דם כרפואה שאין לה קצבה שפעמים שאין מקיזין מצויין כל כך ונוטלין יותר ממה שהיו רגילין. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל עשו הקזת דם וכו' פירוש בארץ ישראל היה מנהגם להקיז תמיד ולפיכך עשו ההקזה כמו המזונות והיתומים יהיו חייבים לפרוע ההקזה כמו המזונות אבל במקומות אחרים שאינם מקיזים תדיר כל כך אלא פעמי' שלש בשנה כבר ידוע כמה יגיע ההוצאה ודיינינן לה כרפואה שיש לה קצבה. ע"כ:

הוו להו איתת אבא. היו מפרנסין אשת אביהן. קוצו לה מידי לרופא כי היכי דתהוי רפואה שיש לה קצבה ומתרפאה מכתובתה. כעורכי הדיינין כדיין שמסדר ומלמד לבעל דין לטעון לפניו. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ותלמידי הר"י ז"ל כתבו כעורכי הדיינין פירוש כשאחד מבעלי הדינין יש לו אוהב מטעים לו זכותו לדיין ועורך הדין לפני הדיין כדי לזכותו ואותם האנשים נקראים עורכי הדיינין על שם שעורכין הדין לטובתו של זה. ע"כ. וכן פרש"י ז"ל בפירושנו:
גרסינן בירושלמי ולא כן תנינן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין ומר ר' חגי אסור לגלות דינו ליחיד אימר ידע ר' יוחנן דאיתתא כשרה הות בגין כך גלי לה אמר ר' מתנא בגין דלית דינא עמיה אמרינן לה מילתא וכתב הרב בעל העטור ז"ל מהאי ירושלמי שמעינן דהיכא דאי שתיק מחייב אסור לגלות דינו כי היכי דלפטר מדינא בטענתיה אבל אי לא מסדר טענתא אלא דינא הוא דמחוי ליה מצי מחוי ליה והא דגמ' דילן נמי לא הוה דינא עמיה דהא לא קייץ ור' יוחנן הוא דאמר לקריביה זיל קוץ ומ"ה אית ביה משום עורכי הדיינין כשאינו קרובו א"נ בקרובו כשזה אדם חשוב ושמעינן מינה דכל שהוא קרובו ולא הוה האי אדם חשוב מותר לגלות לו דינא ואע"ג דלית דינא עמיה אלא בטענה דאגמריה והוא דלא ליגמריה שקרא. הריטב"א ז"ל:

וכתבו רבינו שרירא ורב האיי ז"ל בתשובה וז"ל וששאלת אמאי אמר ר' יוחנן הכי והלא ראש ישיבה הוא וכל הדינין על פיו נפסקין כיון דדינא כרשב"ג באלמנה אם צריכה רפואה שיש לה קצבה מתרפאה מכתובתה וכו'. והני לא קריב להו לדינא ולא דן ר' יוחנן ביניהן ואי שתיק ולא אמר להו מידי הוה שקלא מנכסי המת להתרפא בהדי מזונות ומשום דאגמרינן מילתא דא חסרוה דתיהוי רפואתה מכתובתה נתחדש דכי הא מילתא דאגמרינן טענתא המשיא עצה לזה לחסר את זה מעשה עורכי הדיינין הוא ותנן אל תעש עצמך כעורכי הדיינין ולא דינא הוא דדן ר' יוחנן ביניהון ומעיקרא לא איכוון ר' יוחנן למעבד מאי דמחרט מיניה ולמיהוי כעורכי הדיינין אלא סבר ומבשרך לא תתעלם הני קריביה כיון דאית ליה אורחא לארווחינון לא ליעלם לבסוף איחרט ודמיא מעשה כעורכי הדיינין ודומיא מעשה דרב נחמן בהכותב דאסבר עצה לההיא קריבתיה דמחלה לכתובתה דאמה לגבי אבוה ויחרט אמר עשינו עצמנו כעורכי הדיינין ומעיקרא סבר ומבשרך לא תתעלם. ע"כ:
מתניתין הא דתנן את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי ובנן נוקבן דהוו ליכי מנאי יתבן בביתי ומתזנן מנכסי כתבו בתוספות בשם ר"י ז"ל שאין בכלל זה לבושא וכסויא אלא מזונות ממש והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאם כן אפי' כלי תשמיש בית לא יהיב לה ואנן קי"ל שמשתמשת בכרים וכסתות כדרך שהיתה משתמשת בחיי בעלה ותו דהא אמרינן לקמן בפרק הנושא פסוק לי מזוני פסק לה פסוק לי שיראי פסק לה ותו דהרפואה שאין לה קצבה חייבין לרפאותה מפני שהיא כמזונות וכל שכן לבושא וכסויא ובירושלמי גרסינן אינון יתבין בביתי ומתכסיין בכסות ומיהו דוקא בהני דהני תקון רבנן ז"ל ולא דקדקו בלשון המשנה לגמרי דזמנין דהוו קרי מזון אפי' לפרנסה כדאמרינן לעיל אמר ליה זין זון ופרישנא דלפרנסה קאמר אבל המקבל עליו לזון את חבירו אינו חייב אלא במזונות ממש כלשון הנהוג בין בני אדם והמוציא מחבירו עליו הראיה דאף ללבוש ולפרנסה קאמר. הריטב"א ז"ל:
כל ימי מיגר אלמנותיך כל הימים שתהיה נגררת באלמנותיך לאחר מיתתי כן קבלתי לא כל יומי מיגר ארמלותיך כל הימים שתמשך אלמנותיך. רש"י ז"ל במהדורא קמא ללשון אחרון כתב מיגד בדלת מלשון משכו דמתרגמינן נגידו וכן פירשו תלמידי ה"ר יונה:
כך היו אנשי ירושלים כותבין כלומר כמו לשון התנאי ששנינו למעלה במשנה היו כותבין אנשי ירושלים ואנשי גליל אבל אנשי יהודה היו מוסיפין בתנאי וכותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובתה לפיכך אם רצו היורשים נותנין לה כתובה ופוטרין אותה. יש לשאול אמאי איצטריך למתני שנותנין לה כתובתה ונפטרין מן המזונות פשיטא דכיון דבפי' התנו התנאי קיים בכל מקום שבעולם. ויש לתרץ דהא קמ"ל דביהודה כיון שמנהגם היה לכתוב זה התנאי בפי' אע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי אבל בגליל שלא היה מנהגם לכתוב אם לא כתב אין היורשין יכולין לפוטרה ובזה נחלקו רב ושמואל דרב אמר הלכה כאנשי גליל שאין התנאי מועיל אלא כשנכתב בפירוש אבל מסתמא אין היורשין יכולין לפוטרה. מפי מורי הרב נר"ו. תלמידי הר"י ז"ל:

כך היו אנשי ירושלים וכו'. גרסינן בירושלמי אנשי גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם ואנשי יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם. הריטב"א ז"ל:
גמרא כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו שאלמלי לא תקנו היה כל אחד דן בעצמו ואומר אני לא אתן לבתי נכסי שמא תמות בחיי בעלה וירשנה ותהא ירושתי נופלת ביד אחרים אם כן עכשו נותן לה הרבה ואומר אפי' מתה בחיי בעלה יירשוה בניה וכן בתי חביב עלי כבני ואתו רבנן ותקנו כתובת בנין דכרין כי היכי דתירות ברתא כדקתני כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו בנו בידו לבקש לו אשה בתו מי בידה שאין דרך אשה לחזור אחרי הבעל. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ויש לי לפרש בשלמא בנו בידיה קיימי כו' דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו הלכך בנו בנקל ימצא אבל בנתיה מי קיימן בידיה אבל רש"י ז"ל לא פי' כן:

וז"ל תלמידי הר"י ז"ל כדי שיקפוץ אדם וכו'. דכיון שיודע האב שבני בתו יירשו כתובת אמן יקפוץ בשעת נשואין ויכתוב לה משלו ומתוך כך יקפצו עליה בני אדם ויקחו אותה ואין בזה משום אעבורי אחסנתא שגם זו מצוה היא דכתיב ואת בנותיכם תנו גו' ודאי אינו אומר שיחזר לה אחר בעל שאין זה דרך העולם לחזר האשה אצל האיש אלא הא קא משמע לן דלרבייה נכסיה וכתיב לה מידי כי היכי דקפצי וכו'. ע"כ:
הא נמי דאורייתא היא פירוש מצוה דאורייתא היא מדברי קבלה אבל לא חובה והיינו דלא עבדו תנאי ב"ד כתנאי מזונות ואם אמר אל יתפרנסו בנותיו מנכסיו שומעין לו כדאיתא לקמן במכילתין. הריטב"א ז"ל:
ועד כמה עד עשור נכסי כלומר שאם אינו מוצא אדם הגון שיקחנה בפחות מצוה עליו לתת עד עשור נכסי. תלמידי הר"י ז"ל. ורש"י כתב במהדורא קמא וז"ל ועד כמה זקוק ליתן לה. ע"כ:
ואימא דאב לירות דבעל לא לירות כלומר כיון שהטעם הוא כדי שיקפוץ אדם וירבה בנדוניא של בתו ואם כן מאי דכתב אב לבתו בנדונייתה דהיינו נכסי צאן ברזל ירתון בניה אבל מאי דכתב בעל מדידיה דלא שייך ביה הדין טעמא לא לירות ואמאי אמרינן לקמן בפ' אף על פי דתנאי כתובה ככתובה דמי ויורשים אפילו התוספת שכתב לה הבעל משלו ומהדרינן אף אב נמי מימנע ולא כתב כלומר אם ידע שלא ירשו בני בתו משל בעל לא ירצה לכתוב לה כל כך שיאמר בלבו למה ארבה אני בנדוניית בתי שמא לא תניח בנים שמא לא יהיה להם מותר דינר ויתבטל דין כתובת בנין דכרין ולמה אכניס עצמי בספק שאפסיד ולא ארויח אבל עכשיו שידע שאם יהיו לה בנים ירתון משל בעל לא ממנע שיאמר בלבו כיון שפעמים אפשר שירויחו בני בתי בדבר שהם יורשים התוספת שכתב אביהם גם אני אוסיף בנדונייתה על הספק. תלמידי הר"י ז"ל:
אימא היכא דכתב אב לכתוב בעל היכא דלא כתב אב לא לכתוב בעל פירוש לא לכתוב בנין דכרין כלומר לא ליחייב ביה דליכא לפרושי לא לכתוב תוספת דהא ודאי אם לא רצה לכתוב הרשות בידו. הריטב"א ז"ל:

וז"ל רש"י במהדורא קמא אימא כיון דטעמא דכתובת בנין דכרין כדי שיקפוץ וכו'. היכא דכתב אב לבתו נדוניא שתביא עמה לכתוב בעל תנאי כב"ד די הוויין וכו' והיכא דלא כתב אב לבתו כלום לא לכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם. עד כאן:

וז"ל תלמידי הר"י ז"ל ואימא היכא דכתב וכו'. כלומר כיון שהטעם שיורשים התוספת שכתב אביהם לאמן הוא כדי שיקפוץ אביה לכתוב לה נדוניא טובה אם כן נאמר דהיכא שכתב לה אביה נדוניא יירתו בנתיה התוספת שכתב לה הבעל והיכא דלא כתב אב לא לירות מאי דכתב הבעל ומתרצים לא פלוג רבנן דכיון שהוצרכו לתקן שיירשו בניה מפני שיכתוב לה האב לא רצו לחלק בתקנותיהם ובין כתב ובין לא כתב יורשין התוספת שכתב אביהן לאמן. ע"כ:

בת בין הבנים נמי תירות אם יש לו בת מהאשה הראשונה ומהשניה בנין תירת נמי הך בת כתובת אמה כיון דטעמא כדקאמרת כדי שיקפוץ אדם דהשתא נמי אי לא שקילא לה קא חשיב איניש דילמא לא יהוי ברא לברתא דלירות כתובתה ולא יהיב לה מידי ואמטי הכי קאמר תנא דמתני' בנין דכרין אבל בנין נוקבן לא כנחלה שויוה רבנן כדקתני מתניתין אינון ירתין כסף וכו'. ונחלה אינה בבנות. רש"י ז"ל במהדורא קמא:
כנחלה שויוה רבנן כמו שבשאר נחלות אין האב יכול להוריש את הבת בין הבנים גם בכאן אין הבת של זו האשה יורשת כתובת אמה ותוספת כיון שיש לו בנים מאשה אחרת הראויין לירש ממונו מדין תורה ומקשינן בת בין הבנות תירות כלומר היכא שיש לו בת מזו האשה ויש לו שתים או ג' בנות מאשה אחרת ואין לו בן לא מזו ולא מזו נאמר שזו הבת הא' תירש כתובת אמה והתוס' שכתב אביה לאמה ושאר הבנות יורשות גם כן כתובת אמן ומהדרינן לא פלוג רבנן כלומר לא רצו חכמים לחלק בתקנתם ולומר דבת בין הבנים לא תירש ובת בין הבנות תירש אלא כיון דבת בין הבנים לא תירש גם כן בת בין הבנות אינה יורשת דאי אמרת בת בין הבנות תירות אמה כי ירתא מכח אמה הוא דקא ירתא וכי מתרמיא נמי בת בין הבנים כגון דהוו ליה בת מחדא ובנים מאחריתי אתי למימר נמי תירות הבת כתובת אמה וכי קא ירתא מכח אמה קא ירתא לפיכך אמור רבנן אפילו בת בין הבנות נמי לא תירות בת כי היכי דלא ליתי למירת בין הבנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
ותיגבי ממטלטלי כלומר כיון דאמרת כנחלה שויוה רבנן תגבי אף ממטלטלי דנחלה הא איתא בין ממקרקעי בין ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן כלומר כיון דמכח כתובת אמן קא ירתי לא עדיפי מכתובה עצמה וכי היכי דכתובה אינה גובה ממטלטלי הכי נמי כתובת בנין דכרין לא גביא ממטלטלי. תלמידי הר"י ז"ל:
וז"ל הרשב"א ז"ל תגבה ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן פירוש דכיון דתנאי כתובה היא ומשום שיקפוץ אדם לבתו כבנו די לה אם תהיה ככתובה עצמה. ע"כ:
תטרוף ממשעבדי כיון דאמרת דככתובה שויוה רבנן כמו שכתובה תטרוף לקוחות כתובת בנין דיכרין נמי תטרוף לקוחות ואמאי תנן בפרק מי שהיה נשוי שניה ויורשיה קודמין ליורשי א' דמשמע שאין יורשי ראשונה יכולין לטרוף מבני שניה ומתרצינן ירתון תנן כלומר אע"ג דככתובה שויוה רבנן עיקר תקנתא לא הוה אלא למהוי כירוש' ושיגבו מכל תרי דלהכי נקט לישנא דירתון ולא נקט לישנא דיסבון לאשמועינן דהוי כירושה וכמו שהיורשין לא טרפי ממשעבדי כתובת בנ"ד נמי לא טרפי ממשעבדי. תלמידי הר"י ז"ל:
תטרוף ממשעבדי ירתון תנן המקשה עצמו היה יודע נמי דירתון תנן מדפריך תטרוף ממשעבדי אלמא פשיטא ליה דלא טרפא ממשעבדי ולקמן בפרק אע"פ אמרינן דמ"ד דלא טרפה ממשעבדי קתני ירתון אלא בלשון קצר השיב לו כלומר לא רצה ליתן להם אלא דין ירושה הואיל וגובה ירושת אמו ומ"ה ירתון תנן ולעיל דקא משני כנחלה שויוה רבנן לא שני ירתון תנן משום דבעי לשנויי אפילו למ"ד יסבון תנן. לשון הרא"ש ז"ל. נמצא עכשו דמאי דאמרינן ככתובה שויוה רבנן וכירושה שויוה רבנן לא אמרינן אלא להקל כלומר להפסד יותר כתובת בנין דכרין שלא תטרוף ממשעבדי ושלא תירש הבת בין הבנים. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:
למכתב לה כתובה לידע כמה הוא נותן לבתו לנדונייתה וכנגדה יוסיף בנו ויכתוב בכתובתה אתחזי ליה לרב פפא משום כבודו. ממהדורא קמא של רש"י ז"ל:

בד"ה אין פודין את השבויין כו' ארישא קאי עכ"ל היינו לפרש"י דלת"ק אינו פודה כלל בפרקון שני ורשב"ג משמע דבא למעט וא"כ ע"כ ארישא קאי אבל לפר"ח יש לקיים דקאי נמי אסיפא דאם רצה פודה יותר מכדי דמיה ומכדי כתובתה ורשב"ג סבר אינו פודה וק"ל:

בד"ה תטרוף ממשעבדי כו' אע"פ דידע גם המקשה דירתון תנן אלא כו' עכ"ל דאי הוה ס"ד דמקשה כמ"ד לקמן דיסבון תנן לא הוה קמקשה דתטרוף ממשעבדי דהא קושטא הכי הוא למ"ד דיסבון תנן דטרפא ממשעבדי אלא דע"כ דהוה ידע גם המקשה דירתון תנן ולא גבי ממשעבדי אלא דהוה קשיא ליה אמאי לח תגבי ממשעבדי כיון דככתובה שויוה רבנן ומאי קמתרץ ליה ירתון תנן אלא דאית לן למימר שהשיב לו ברמז בלשון קצר דחכמים לא רצו לתת כו' כמ"ש התוס' ודו"ק:

גמ' אדם ויתן לבתו כבנו כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה תרי קולי כו' לימכר בשוה. נ"ב ס"א בשוק:

בד"ה ותיגבי ממטלטלים כו' כשם שאין הבנים כו'. נ"ב אף שר"ש אמר להדיא במתניתא דבעינן נכסים שיש להן אחריות יותר על שתי הכתובות דינר וכן הביא רש"י לעיל ונראה דמשום הכי הביא רש"י דברי האמורא דלא תימא הא רבנן פליגי על ר"ש אבל השתא שמעינן דאף רבנן מודו ולא פליגי אלא בהאי דינר דלא בעי ממקרקעי לרבנן וק"ל עיין שם:

בד"ה בי אבא סוראה כו' שאין מטילין לכיס אחד כו'. נ"ב אין זה לשון גמרא אלא הכי פירושו כגון רב פפא ואשתו שלא היו מטילין לכיס אחד כי אשתו היתה עושה מלאכה לעצמה וקאי אמעשר שנפדה בג' לקוחות ומיבעי ליה ג' מטילין לכיס אחד מהו ופשיט מאיש ושתי נשיו שפודין אותה ודחי דלמא כגון רב פפא ובת אבא סוראה פי' דלמא האי דקתני איש ושתי נשיו איירי באין מטילין לכיס אחד כגון רב פפא כו' (פרק קמא דף ט"ו):

בתד"ה אין פודין כו' ארישא קאי. אפ"ל של"ת מאי פריך הא בכדי דמיהן פודין וכו' דלמא ה"ק אין פודין וכו' ואיסורא הוא וכפירש"י שלא ירגילו וכו' וע"כ פירושו כן הוא מדמסיים מפני תיקון העולם דוק מיניה הא כדי דמיהן פודין אם רוצה אף שהוא יותר על כתובתה [והתם קאמר אין פודין יותר על כדי כתובתה דאינו מחויב לפדות] לזה פירשו דארישא קאי דהיינו אדברי ת"ק פעם ראשונה חייב לפדות וקאי עליה אין פודין מפני האיסור דתיקון העולם הא לאו התקון עולם מודה לת"ק שחייב לפדות וא"כ בכדי דמיה דליכא תיקון העולם חייב לפדות וא"כ פריך שפיר אבל אילו קאי אסיפא רצה פודה ודאי הדיוק דאין פודין מפני האיסור הא בכדי דמיה דליכא תיקון העולם מודינא לך דרצה פודה וכו' וק"ל. וא"ל מנ"ל לתלמודא דקאי ארישא דסברא פשוטה היא דזיל בתר טעמא ומה לי פעם ראשון או פעם שני ודו"ק:
בתד"ה ותגבה וכו'. משמע שכתובת בנין דכרין נוהג עדיין ועיין באשר"י ובמרדכי באורך [שכתבו דבטלה] ונ"ל שעיקר הסיבה לביטול אחר שנתפשט תקנת רבינו גרשון שלא לישא ב' נשים מעתה למה ימנע מלתת נדוניא גדולה לבתו כיון שבניה ממילא יורשין אותה שאין לו בנים מאשה אחרת. אבל מצינו שבימי הגאונים בטלה [קודם תקנת רגמ"ה]:
בתד"ה תטרוף כו' אע"פ שידע גם המקשה כו'. דא"ל דסבר יסבון תנן א"כ מאי מקשה תטרוף ממשעבדי קושטא דמלתא דטריף ממשעבדי למ"ד יסבון כמ"ש בסמוך בד"ה ירתון וקושיתו למאי דמשני ככתובה שויא כו' אי ככתובה שויא תטרוף נמי ממשעבדי וכמ"ש רש"י ואדרבה קושיתו זאת הוא תטרוף ממשעבדי ככתובה ולמה תנן ירתון דמשמע שאינה גובה ממשעבדי וא"כ מאי משני ירתון תנן לזה פירשו בלשון קצר כו' וכיון דמכח ירושה קאתי ודו"ק:

תד"ה אין פודין. עי' מהרש"א. לכאורה גם לפרש"י יל"פ דרצה פודה אפילו ביותר מכדי דמיה כבפעם הראשון. ורשב"ג פליג ע"ז וגם על הרישא. וק"ק לפרש"י מאי פריך אדרשב"ג דלמא בברייתא השניה קאי על מכאן ואילך דכנגד כתובתה חייב לפדות אבל בפעם ראשונה מודה לת"ק. וי"ל ואכמ"ל:

רש"י (במשנה) ונ"מ שמא מרובה כו'. ועוד י"ל נ"מ להיכא דמת הוא בחיי אחת מהן או נתגרשה אחת מהן דהיתר עי' לקמן בגמרא ר"פ מי שהיה נשוי:

רש"י ד"ה כל ימי מיגר ארמלותיך. כל ימי משך אלמנותיך. וכתב התוי"ט והגי' בדלי"ת. ול"נ דגם לגי' מיגר ברי"ש יל"פ לשון המשכה כמו וכמים הנגרים ארצה (שמואל ב י״ד:י״ד) כמים מוגרים במורד (מיכה א׳:ד׳):

רש"י ד"ה בי אבא סוראה. והשיא ר"פ לבנו אחות אשתו. ע"כ היה הבן מאשה אחרת דאל"כ הות אחות אמו שהיא ערוה דאורייתא:

בא"ד ובסנהדרין כו' איש ושתי נשיו שאין כו'. כצ"ל:

גמרא רשב"ג אומר רפואה שיש לה קצבה נתרפאת מכתובתה.
בהרא"ש כתב דאשה תחת בעלה יש לה רפואה שיש לה קצבה דהוי כמו פרקונה, לפ"ז יהיה נ"מ באומרת איני ניזונית ואיני עושה דלת"ק דכל רפואה בכלל מזונות א"צ לרפאותה ולרשב"ג חייב ברפואה שיש לה קצבה דהוי בכלל פרקונה, ועוד נ"מ בפדה אותה פעם א' או שריפא אותה פעם א' ברפואה שיש לה קצבה וחלתה דלרשב"ג א"צ לרפאותה שנית:

גמרא אר"י משום ר"ש בן יוחאי מפני מה התקינו כתובת בנין דכרין כו' ותטרוף ממשעבדי.
קשה לר"ש דס"ל דבמותר דינר צריך להיות קרקע, א"כ בממנ"פ אם לא נשתייר בנ"ח מותר דינר ממילא לית דין כבית דין ואם נשתייר הא הלקוחות יאמרו על הך דינר הנחתי והשאר טורפים ממנו ושוב ליכא מותר דינר ולת"ק משכחת במ"ד מטלטלי דאין יכול לומר הנחתי דהמטלטלי דיתמי לא משתעבדי, אבל לר"ש קשה, ואפשר דמשכח' ביש בע"ח דנוטל להדינר דבע"ח נעשה מותר.
גם י"ל דדוקא היכא דע"י נטילת הב"ד מיעקרא נחלה דאורייתא אבל בכה"ג דאף אם לא יטלו הכב"ד מהלקוחות ישארו ביד הלוקח ולא יקוים בהם נחלה דאוריי' בזה דליכא הפקעה מכחם לנחלה דאורייתא משום הכי נוטלים כב"ד:

אנשי גליל כותבי' כאנשי ירושלי' אנשי יהודה היו כותבי' כו' בירושלמי אנשי גליל היו חסים על כבודם טפי מממונם. אנשי יהודה חסו על ממונם טפי מכבודם. צ"ע מה בעי בזה. ואולי הי' קשה להירושלמי דהוה כעין לא תתגודדו ולית לי' לחלק בין בב"ד בעיר אחד לשתי עיירות עיי' פ"ק דיבמות מ"ג ע"ב וי"ד ע"א וס"ל התם בית שמאי לא עשו כדבריהם בצרת הבת. ואי משום מגלה נקראת. כ' שם הרא"ש דלק"מ כיון שאין כאן מחלוקת. דבמקומות תלי' מילתא שהרי בני כרך אלו דרו בעיר היו עושים ג"כ כמותם וכן בהיפוך. וכן אנשי הכפר עם אנשי העיר ומשו"ה לא שייך לא תתגודדו ע"ש. וא"כ ה"נ כיון שכן טבע גידול אנשי יהודה לחוס על ממונם ואילו היו מגודלי' בגליל היו חסים על כבודם א"כ תו לא שייך לא תתגודדו עיי' וק"ל:

הא נמי דאורייתא דכתי' קחו נשי' כו'. י"ל כפי שאמר להם ירמי' בנו בתים ונטעו כרמי' ואכלו פריהם ומייתי לי' ש"ס ר"פ חזקת הבתים מבואר דלא רצו בני הגולה לקנות קרקעות. וממילא לא נהיג כתובת בנין דיכרין כיון דלא הוה להו קרקע. ואתי ירמי' ואמר להו בנו בתים ונטעו כרמי' וממילא ינהוג כתובת בנין דיכרין. ועי"ז יקפוץ ויתן לבתו כבנו ואת בנותיכם תנו לאנשי' וק"ל:

תטרוף ממשעבדי. י"ל דהוה ס"ל דנהי דירתון תנן מ"מ היינו שמיד שתמות האם יזכו הבני' בכתובת אמם ואינה ביד האב אלא כפקדון עד שימות ואז יחזרו הבנים על כתובת אמם ומשו"ה לא גבי' ממטלטלי'. ולפ"ז יגבו ממשעבדי ששיעבד האב אחר מיתת אמם. והתרצן השיב ירתון תנן ובקצרה השיב כמ"ש תוס' כי סמך עצמו אסיפא דמתני' יתר על חולקיהון עם אחוהון. מזה מבואר דבשעת מיתת כל אם ואם יורש האב. ואח"כ במיתת האב ירשו הבנים ממנו ומה ששיעבד האב בחייו בדין עביד ומשלו הי' ולא יכלו הם להוציא דאי ס"ד בשעת מיתת האם ירשו מאמם א"כ לא שייך יתר על חולקיהון עם אחוהון דזה שייך במיתת האב כשבאו כל האחים לחלוק וק"ל ואולי זה נכלל בכוונת תוס':

בגמרא הא בכדי דמיהן פודין כו' ורמינהו. ולכאורה יש לתמוה כיון דרשב"ג מפרש טעמא מפני תיקון העולם משמע דאם רצה לפדות ביותר מכדי דמיה אינו רשאי ואם כן שפיר מדייקינן הא בכדי דמים אם רצה פודה אף ביותר מכדי כתובתה ולא קשיא כלל דרשב"ג אדרשב"ג מזה נראה מבואר דפשיטא ליה לתלמודא דרשב"ג נמי ס"ל דאם רצה פודה אף ביתר מכדי דמיה משום דאשתו כגופו סברא אלימתא אלא עיקר מילתא דרשב"ג דאין פודין יותר על כדי דמיהן היינו שאין מחייבין אותו לפדותה דסתם תנאי פרקונה שתקנו היינו דוקא בכדי דמיהן דיתר מכדי דמיהן לא שכיח כלל כיון דבכל השבוין אין פודין מפני תיקון העולם ועוד כיון שאין רוצה לפדותה אלא לגרשה תו לא שייך לומר דאשתו כגופו כנ"ל נכון:

שם תטרוף ממשועבדים ירתון תנן. ואע"ג דמזונות נמי נהי דמתנאי כתובה נינהו וככתובה דמי לענין מטלטלים ואפ"ה אין טורפין ממשועבדים התם טעמא אחרינא איכא משום שאין קצובין וכתובין משא"כ הכא דלא שייך האי טעמא אי לאו דירתון תנן הוי גבי ממשועבדים ותדע דהא במזונות אפילו שיעבדו האחין לאחר מיתת אביהן אין גובין מהם והכא בכתובות בנין דיכרין דוקא ממה ששיעבד האב אינן גובין אבל בשיעבדו האחין גובין משום דיסבון תנן:

בתוספות בד"ה תטרוף ממשעבדי ירתון תנן אף על פי שידע גם המקשה כו' עכ"ל. ועיין פירוש דבריהם בחידושי מהרש"א ז"ל מיהו מלשון רש"י ז"ל שכתב ירתון תנן ואין ירושה במשועבדים אי אפשר לפרש דבריו כשיטת התוס' דאכתי לא הוה משני מידי דהיא גופה קשיא למה עשו כירושה והנראה משיטת רש"י ז"ל דהמקשה נהי דהוה ידע דאיכא פלוגתא בהא מילתא אי טרפה ממשעבדי או לא אכתי לא אסיק אדעתא דפליגי בלשון התנאי כתובה אי ירתון תנן או יסבון תנן והקשה השתא דאמרת דאין גובין ממטלטלי משום דככתובה שויוה רבנן א"כ מ"ט דמ"ד דאין טורפין ממשועבדים ועי"ל דממעשה בכל יום קשיא ליה וק"ל:

רש"י ד"ה מפני תיקון העולם שלא ירגילו וכו'. נראה מדברי רש"י ז"ל דמפרש דרשב"ג איסורא קאמר. וקשה דהא איבעיא להו בגיטין דדילמא משום דוחקא דציבורא וע"כ צ"ל כאן נמי משום דוחקא דבעל כמ"ש הר"ן ועוד דלשון דקאמר הש"ס תרי קולי אית ליה משמע דרשב"ג על הבעל קאמר לקולא דאינו מחויב לפדות יותר מכדי דמיהן ונראה דהא צריך להבין הא דקאמר הא בכדי דמיהן פודה אע"ג דפרקונה יתר על כתובה ומנ"ל להמקשה לדייק הכי. ותו יש לדקדק הא דלא מדייק המקשה נמי מברייתא שניה להיפך הא פחות מכדי כתובתה אפילו יתר מכדי דמי' פודה כדמדייק בברייתא קמייתא ונראה דדוקא בברייתא קמייתא מדייק משום דמשמע ליה דמיירי ביתר מכדי כתובתה מטעם שכתבנו לעיל דלא שייך איסורא דאין פודים את השבוי' מפני תיקון עולם כיון דאם לא תפדה יכולה לומר תן לי גיטי וכתובתי ותפדה א"ע בכתובתה וכיון דבין כך ובין כך תפדה לא שייך איסורא ובאמת היינו טעמא דמקשה משום דהוי משמע ליה דרשב"ג איסורא קאמר וע"כ דמיירי ביתר מכדי כתובתה משא"כ בברייתא שני' אי אפשר לדייק כן וע"ז השיב לו התרצן דבאמת לאו איסורא קאמר ומיירי פחות מכדי כתובתה והיינו דקאמר תרי קולי אית ליה ולא איסורא וא"כ מאי דפירש"י כדי שלא ירגילו הוא אליבא דמקשה דע"כ הוי סבר דרשב"ג איסורא קאמר ובזה מתורץ מה שמקשים התוס' לעיל ד"ה רצה פודה וכו' דלרבנן נמי תקשה פרקון שני אפרקון שני וכו' ולפמ"ש א"ש דדוקא לרשב"ג פריך דמוכח דמיירי ביתר מכדי כתובתה כנ"ל ואפ"ה משמע דפחות מכדי דמים מודים לתנא קמא דחייב לפדותה. אבל הת"ק יש לומר דרצה אינו פודה מיירי בפחות מכדי כתובתה. ודוק:

תוס' ד"ה אמר הרי גיטה וכו' לפי שלא קיבלה וכו'. ורש"י פי' במתניתין שכבר נתחייב בפדיונה. נראה דאפ"ה ודאי צריך לטעמא שכתבו התוס' לפי שלא קבלה. דא"כ ברפואתה נמי הא כבר נתחייב וע"כ צ"ל כטעם התוס' לפי שלא קבלה. ואפשר דכונת רש"י ז"ל לפרש דמשמע דוקא שנתחייב כבר אבל אם אמר הרי גיטה וכתובתה ואח"כ נשבית אינו חייב לפדותה. ונפקא ליה ממה שאמרו בגיטין דף י"ז דרבנן ס"ל דאין לבעל פירות משעת חתימה. ור' שמעון ס"ל כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות ומשמע נמי דאינו חייב בפרקונה משעה ההוא אע"ג דאכתי קרינן בה ואותבינך לי לאנתו ונותן לה הגט לכל חד כדאיתא ליה. ואפשר אפילו נשבית אלא שלא הכיר בה כשאמר הרי גיטה לר"ש. או כתב הגט לרבנן פטור מן הפדיון כדאיתא בברייתא דלעיל אע"ג דבאלמנה לא קי"ל כהך ברייתא. מ"מ בגירושין קי"ל הכי דבסברא זו ליכא מאן דפליג דכל שלא הכיר בה ה"ל כאלו לא נתחייב ויכול לומר הרי גיטה וכתובתה וק"ל: ועיין קונטרס אחרון.

שם גמרא ואתו רבנן ותיקנו דתירות ברתא. נראה ליישב הלשון דתירות ברתא משמע לאחר מיתת האב. דיש לומר דקאי על תיקון רבנן לפרנסה ביתומה כדאיתא ס"פ מציאת האשה דאמרינן דמסתמא דעת האב כן. א"כ על ידי תיקון חז"ל שיקפוץ. מעקרא נחלה דאורייתא דהיינו לאחר מיתת האב נותנין פרנסה לבתו כדרך שהיה נותן האב.

שם אלא בנתיה מי בידיה קיימינן הלשון דחוק לפירש"י ולולי דבריו ז"ל היה נראה לפרש ע"ד שפירש"י בפרשת וישלח דכל מקום דכתיב קחו ותנו משמע שהברירה בידם ובני יעקב תלו החשיבות בעצמם. א"כ הכא דדבר הנביא אל כל ישראל אין שייך ליתן החשיבות לשניהם לזכרים ולנקבות דכשאומר קחו נשים לבניכם תלה החשיבות בזכרים וכשאומר תנו תלה החשיבות בנקבות. ע"כ יש לומר דמסתמא החשיבות בזכרים כדאמר קחו נשים. וכמו שאמרו חז"ל יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. ומה שאמר תנו בנותיכם אע"ג שכבר כתיב דהברירה ביד הזכרים ולאו בידיה קיימינן היינו שיעשה פעולה שיחזרו עליהם הזכרים ע"י שיכתבו לבנות. וק"ל:

גם יש לומר בשלמא קחו נשים לבניכם היינו משום דביד אביהם לכופם ע"פ בית דין לקיים מצות פריה ורביה כדקי"ל ביבמות דף ס"ד אבל בנות אין ביד בית דין לכופם דקי"ל דאין אשה מצוה על פריה ורביה. גם אין סברא לומר שיקדשום אבותיהם בקטנות או בנערות בעל כרחם דאדרבא אסור לעשות כן. כדאיתא ר"פ האיש מקדש דאסור לקדש את בתו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה אלא על כרחך כונת הפסוק שיתנו להם אנשים מרצונם. ומה שמצוה לאבותיהם היינו שיגרמו שיקפצו עליהם אנשים. וק"ל:

פירש"י ד"ה תגבה ממטלטלי וכו' אלמה אמרינן לעיל וכו'. הא דלא פירש"י הכא כמו שפירש לעיל דף נ' ע"ב דיליף ממתניתין דר"ש דאמר אם יש שם מותר דינר מקרקע. ונראה לפמ"ש שם דלא נפקא מיניה מדר"ש אלא משום ק"ו. דהשתא ירושה דאורייתא דמותר דינר אינו אלא בקרקע כ"ש ירושה דרבנן והיינו משום דירתון תנן. אבל הכא דלא ידע מזה דהא מקשה בתר הכי ותטרוף ממשעבדי ומשני ירתון תנן. ע"כ צריך לפרש מהא דלעיל כשם שאין הבנים. והיינו דמשני ככתובה ר"ל דתנאי כתובה ככתובה. כמו שפירש רש"י לעיל שם דף נ' ע"ב ד"ה או דילמא וכו'. ולפ"ז יש לפרש נמי הא דמקשה בתר הכי ותטרוף ממשעבדי לפמ"ש שם דיש לומר דהא בהא תלינן דמה שאינה יכולה לטרוף ממשעבדי ממילא הסמיכה ג"כ על המטלטלים כמו קרקעות ולהכי הוי ס"ד דלהא מילתא נמי הוי ככתובה. ושפיר קאמר ותטרוף ממשעבדי וכמ"ש שם בפלוגתא דר' מאיר ורבנן בכתובה. ומשני דאפילו הכי לא עדיפא מירושה דאורייתא. וק"ל:

פירש"י ד"ה תטרוף ממשעבדי לקמן פליגי וכו'. לכאורה פירושו דחוק כמ"ש התוס'. ונראה דא"ש לפמ"ש התוס' לקמן ר"פ אע"פ ד"ה יסבון תנן וכו' וא"ת ותקשה ליה מתניתין דמי שהיה נשוי וכו' ויש לומר דהתם דחי וכו' א"כ למאי דקי"ל דאחת בחייו ואחת במותו יש לה כתובת בית דין. על כרחך מוכח ממתניתין דאין טורפת ממשעבדי.

תוס' ד"ה אין פודין את השבויים ארישא קאי. עמ"ש אני בעניי על דברי התוספות הללו והמפרשים והנלוה ומתיחס לזה בספרי הקטן חיים שאל מתשובותי בס"ד:

מפני תיקון העולם. שלא ירגילו להעלות על דמיהן: כנגד כתובתה. אבל יותר מכתובתה לא דלא יהא טפל חמור מן העיקר תנאי כתובתה יתר על הכתובה: תרי קולי. לא יותר על דמיה שהיא ראויה לימכר בשוק ולא יותר על כתובתה: וצריכה רפואה הרי היא כמזונות. ואם צריכה רפואה הרי הרפואה כמזונות דתרווייהו חיותא נינהו: מזונות אין להם קצבה. הלכך רפואה שיש לה קצבה שאינה חולה תדיר אינה בכלל מזונות: קוצו ליה מידי לרופא. שיקבל עליו רפואתה עולמית בכך וכך: כעורכי הדיינין. אוהב אחד מבעלי דינין ומטעים זכיותיו לדיין ועורך [הדין לפני] הדיינין לזכותו מיקרי עורכי הדיינין שעורך את הדיינין להפוך לבם לטובתו של זה: מעיקרא. כשהשיא עצה: ולבסוף. כשנתחרט: מתני' יתר על חולקהון דעם אחוהון. בני אשה אחרת אם תמותי בחיי ואירשך יטלו בניך כתובתיך ונפקא מינה שמא מרובה היא או שמא יהו בני אשה האחרת מרובים ובניך מועטים וטוב להן שיטלו כתובת אמן והמרובים כתובת אמן ואפי' הכתובות שוות: כל ימי מיגר ארמלותיך. כל ימי משך אלמנותיך: גמ' מפני מה תקנו כתובת בנין דכרין. מאחר שהבעל יורש את אשתו למה תקנו שיוריש לבניה מה שירש ממנה דהיינו נדוניא שלה: ויתן לבתו. נדוניא יפה דאילו מתה יירשו בניה: דרחמנא אמר ברא לירות. דכתיב (במדבר כז) איש כי ימות ובן אין לו וגו' הא יש לו בנו יורשו ולא בתו: ותקון דתירות ברתא. שיתן לה האב ממונו שהיו בניו ראויין לירש: בשלמא בנו בידו. לבקש לו אשה שדרכו של איש לחזר על אשה: אלא בתו מי בידו. וכי דרך אשה לחזר על איש: ואימא דאב לירות דבעל לא לירות. כיון דטעמא כדי שיקפוץ ליתן לבתו הוא דתקון נדוניא דיהב אב לבתו לירתון בנים דילה אבל שאר כתובות נכסי הבעל כגון מנה מאתים ותוספת דבעל לא לירתון: אם כן. דלא ירתי לשאר הכתובה: אב נמי מימנע ולא כתב. לבתו אחרי שזה מקפיד על שלו מלהוריש לבני בתי אף אני אמשוך ידי מלהרבות לו נדוניא: היכא דכתב אב כו'. כיון דטעמא משום שיקפוץ אב לתת נדוניא לבתו היא היכא דכתב אב נדוניא לבתו נכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין והיכא דלא כתב אב נדוניא לבתו לא נכתוב בעל תנאי כתובת בנין דכרין: לא פלוג רבנן. לא חלקו בין כתובה לכתובה אחרי שרוב כתובות יש בהן נדוניא לא חלקו: בת בין הבנים תירות. [כיון דטעמא משום נדוניא הוא היכא דאין לו בנים ממנה אלא] יש לו בת מן אשה אחת ובנים מן האחרת תטול בת היחידה כתובת אמה לירש נדוניא שנתן אבי אמה מאי שנא דתקון בנין דכרין: כנחלה שויוה רבנן. דירתון תנן ואין בת יורשת בין הבנים: בת בין הבנות תירות. יש לו בת מן אשה אחת ובנות מן האחרת תטול בת היחידה כתובת אמה לירש נדוניית אבי אמה דהא א''נ שויוה כנחלה יש משפט נחלה לבת בין הבנות: לא פלוג רבנן. במשפט כתובת בנין דכרין דבת בין הבנים לא תשקול ובת בין הבנות תשקול: ותגבי ממטלטלי. כיון דטעמא משום נדוניית אבי האם הוא אלמה אמרינן לעיל (דף נ:) כשם שאין הבנים יורשין אלא מקרקע ואוקימנא בכתובת בנין דכרין: ככתובה שויוה רבנן. ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לשטרא: תטרוף ממשעבדי. אי ככתובה שויוה ולקמן פליגי בה בריש פרק אע''פ: ירתון תנן. ואין ירושה במשועבדין: ואימא אע''ג דליכא מותר דינר. יתר על שתי הכתובות יטלו כתובת אמם כדין כתובת בנין דכרין אלמה תנן בפרק מי שהיה נשוי (לקמן צא.) אין שם אלא שתי כתובות חולקין בשוה: מקום דמיעקרא נחלה דאורייתא. משום נחלה דרבנן: לא תקון רבנן. נחלה דידהו לעקור נחלת חלוקה שוה לגמרי שהיא מן התורה הלכך כי איכא מותר דינר שיחלקוהו בשוה בנחלה דאורייתא יטלו אלו כתובת אמן ואלו כתובת אמן משום נחלה דרבנן ואי לא לא: בי אבא סוראה. חמיו היה והשיא רב פפא לבנו אחות אשתו כדאמרינן באלו נערות (לעיל לט:) אמרה לי בת אבא סוראה כי נהמא אקושא בחינכי ובסנהדרין (דף יד:) נמי אמרינן איש ושתי נשים שאין מטילין לכיס אחד כגון רב פפא ובת אבא סוראה: אזיל. רב פפא לבית אבי הנערה לכתוב כתובתה ושם יפסוק אביה ויכתוב לה בנדונייתה מה שיכתוב: כי מטו לפתחא. דאבא סוראה: הוה מיפטר מיניה. יהודה נטל רשות מרב פפא לחזור לאחוריו:

אין פודין את השבוין כו'. ארישא קאי: אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא עצמה רשאי. לפי שרפואה היא בכלל מזונות והרי קבלה כנגד מעשה ידיה שעד עכשיו אבל אינו רשאי לומר תקבל את גיטה ותפדה את עצמה לפי שלא קבלה תשלום מפירות שאכל עד עכשיו: ותגבה ממטלטלי ככתובה שויוה רבנן. והשתא שתקנו הגאונים שכתובה גובה ממטלטלי כתובת בנין דכרין נמי גביא ממטלטלי דהא ככתובה שויוה רבנן: תטרוף ממשעבדי ירתון תנן. אף על פי שידע גם המקשה דירתון תנן אלא שבלשון קצר משיבו ור''ל דחכמים לא רצו לתת להם אלא דין ירושה כיון דמכח ירושה קאתו: ירתון תנן. גבי בת בין הבנים לא בעי לשנויי בהא לישנא דירתון תנן דאפילו למ''ד [יסבון] תנן מודה דלגבי הכי כנחלה שויוה רבנן כדמוכח ביש נוחלין (ב''ב דף קלא.) אבל לגבי ממשעבדי איכא פלוגתא בינייהו כדאמר התם ובריש אע''פ (לקמן דף נה.):

כתובות נב ע"ב