כתובות נ ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף נ - ב

יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא, ויתיב רב המנונא וקאמר: כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע, כך אין בנות ניזונות - אלא מן הקרקע. אווש עליה כולי עלמא [רגשו עליו כל השומעים], וכי כך הוא הדין, שמי דשביק ארעא [שהשאיר קרקע] - הוא דירתי ליה בניה [הוא שיורשים אותו בניו], ומי דלא שביק ארעא - לא ירתי ליה בניה? וכי אין הבנים יורשין את מטלטליו של האב?!

אמר ליה רב יוסף: ודלמא על כתובת בנין דכרין קאמר מר שאין יורשין אלא מן הקרקע, כלומר, אולי מה שאמרת "שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע" - נתכוונת לכתובת בנין דכרין, שאכן אינה באה אלא מן הקרקע [כפי ששנינו במשנה להלן בדף צ"א], וממנה למדים למזון הבנות, שאף הן אינן ניזונות אלא מן הקרקע?

אמר ליה: מר דגברא רבא הוא, ידע מאי קאמינא [אתה, שאדם גדול אתה, הבנת למה נתכוונתי]. שודאי שאי אפשר ללמוד דין מזון הבנות מסתם ירושה, שהרי אין דמיון ביניהם. אלא שלמדים מזון הבנות מכתובת בנין דכרין, ששני דברים אלו - מתנאי כתובה הם.

אמר רבי חייא בר יוסף: רב זן יתומות שבאו לתבוע מזונות מנכסי אביהם, ולא היו שם אלא מטלטלין - מחיטי [מחיטין, שהם מטלטלין] דעלייה. איבעיא להו: למה נתכוין רבי חייא במה שאמר שנתן להן רב מעליה, האם באמת לא היה מדובר שם במזונות, אלא פרנסה הויא, דהיינו, נדוניה לינשא, שגובה אף ממטלטלין.

ומאי היא מה שזן רב מעלייה - מעילוייא דאב, וכדשמואל. דאמר שמואל: לפרנסה - שמין באב, דהיינו, ששמין לפי מידת ותרנותו וקמצנותו של האב, כמה היה נותן לנדונייתה אילו היה קיים, וכך נותנים לה מנכסיו, בין ממקרקעי ובין ממטלטלין ^[56].

או דלמא מזוני ממש הוה, ואף על פי שמזון הבנות - תנאי כתובה הוא, ותנאי כתובה - ככתובה, והרי כתובה אינה נגבית ממטלטלין, משום שכל אסמכתא של שטרות - על מקרקעין היא, לפי שהן תמיד עומדין בעין, בכל זאת סבר רב שגובין למזון הבנות ממטלטלין, בגלל התקנה שנתקבלה בעליה.

ומאי עלייה? מדברים טובים שנאמרו בעלייה.

דאמר רב יצחק בר יוסף: בעלייה התקינו, שיהו בנות ניזונות אף מן המטלטלין. תא שמע: בידיה דרבי בנאי אחוה דרבי חייא בר אבא הוו מטלטלין דיתמי. אתו לקמיה דשמואל, אמר ליה לרבי בנאי: זיל זון ^[57] את הבנות מהמטלטלין ^[58].

מאי לאו, האם לא מדובר לתת לבנות ממטלטלין למזוני, וכדרב יצחק בר יוסף סבירא ליה!?

ודחינן: לא. התם לפרנסה הואי. ושמואל לטעמיה, דאמר שמואל: לפרנסה שמין באב, ונותנין אף ממטלטלין, לפי מידת קמצנותו וותרנותו.

הוה עובדא בנהרדעא, ודון דייני דנהרדעא לזון את הבנות אף ממטלטלין.

וכן היה מעשה בפומבדיתא, ואגבי רב חנא בר ביזנא מזון הבנות ממטלטלין.

אמר להו רב נחמן לדייני פומבדיתא: זילו אהדרו ^[59], לכו והחזירו ליתומים את מה שגביתם ממטלטלין. ואי לא - מגבינא לכו לאפדנייכו מינייכו [אגבה מכם את טרקלינכם].

רבי אמי ורבי אסי סבור [סברו] למיזן ממטלטלי.

אמר להו רבי יעקב בר אידי: מילתא דרב יוחנן וריש לקיש לא עבדו בה עובדא לגבות ממטלטלין, אתון עבדין בה עובדא?!

רבי אלעזר סבר למיזן את הבנות ממטלטלין.

אמר לפניו רבי שמעון בן אליקים: רבי, יודע אני בך שאין מדת הדין אתה עושה, שהרי הדין הוא שאין זנין אותן ממטלטלין - אלא רק ממדת רחמנות, שאתה מרחם על היתומות. אלא שאף על פי כן, אין ראוי לעשות כך, שמא יראו התלמידים שאתה עושה כך - ויקבעו שכך הלכה לדורות מעיקר הדין.

ההוא דאתא לקמיה דרב יוסף לשאול בענין מזון הבנות. אמר להו: הבו לה למזונותיה מתמרי דעל בודיא [תנו לה מן התמרים שמונחים על המחצלות שמניחים תחת הדקלים כשגודרים מהם את התמרים].

אמר ליה אביי לרב יוסף: אילו בעל חוב הוה, שיפה כחו יותר, שהרי הוא טורף מן המשועבדים, כי האי גוונא מי הוה יהיב ליה מר? הרי אף הוא אינו גובה ממטלטלין של יתומים! ואיך אפשר לומר שלמזון הבנות, שהורע כחן, שאין גובין ממשועבדים, יגבו ממטלטלין של יתומים?!

אמר ליה: לא התכוונתי שיגבו מתמרים שנתלשו כבר מהדקל, שהרי מטלטלין הן, אלא, דחזייא לבודיא קאמינא [דהיינו, שיגבו להן מהתמרים העומדים להגזז מהדקל].

הערות

^[56] דווקא לענין זה, שגובה אף ממטלטלין, אמרינן שאם אומדין את האב למעליותא, גובה אף ממטלטלין. אבל לענין עצם הנדונייה, כמה ליתן לה, אומר ר"ח לקמן [ס"ח ע"א], דהאי דאמרינן ששמין באב, לאו היינו ליתן לה יותר מעישור נכסים אם ותרן היה, אלא רק לגרוע כחה, וליתן לה פחות מעישור נכסים אם אנו יודעים שהיה עצרן. ועיי' בתוס' שהאריכו בזה.

^[57] איכא למתמה, היכי משמע לשון "זיל זון" דההיא דשמואל דהוי מזונות, יותר ממילתא דרב חייא בר יוסף דאמר "רב זן"? וביארו התוס', דסברא היא שבשעה שפוסק הוראה - יש לו לפסוק בלשון שאין מקום לטעות בו, לכן מסתבר יותר לומר דזיל זון ממש קאמר. אבל רבי חייא בר יוסף היה שונה מה שקיבל, שכך עשה רב, ולא היה כל כך מדקדק בלשונו.

^[58] הקשו התוס', מאי אולמיה דהאי מילתא דשמואל, יותר מההיא דרב יצחק בר יוסף, דמבעיא לן אי סבר רב כוותיה? ותירצו, דמשום דשמואל עבד עובדא, מייתי מיניה. ולא מסתבר ליה למימר דרב פליג אדשמואל, דהא בלאו הכי משמע דהאי דאמרינן "רב זן" - היינו מזונות, אלא דמבעיא ליה משום דלא ניחא ליה למימר שיחלוק רב על המשנה, דקתני דמזונות הבנות הוי כירושת בנין דיכרין, ומייתי ראייה משמואל דעביד עובדא.

^[59] אמר להם כך, משום דחשיב להו טועין בדבר משנה. ולמעשה היה יכול הוא עצמו להחזיר הדין, אלא שבעלי הדין לא היו שומעין לו כמו לדיינים, לכן אמר להם: זילו אהדרו. תוס'.

יתיב [ישב] רב יוסף קמיה [לפני] רב המנונא בבית המדרש, ויתיב [וישב] רב המנונא וקאמר [ואמר] הלכה זו: כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע — כך אין בנות ניזונות אלא מן הקרקע. כאשר רב המנונא אמר הלכה זו אווש עליה כולי עלמא [רעש עליו כל העולם], כלומר, כל השומעים התחילו בינם לבין עצמם להביע את תמיהתם: דשביק ארעא [מי שמניח קרקע] — הוא דירתי ליה בניה [שיורשים אותו בניו], ומי דלא שביק ארעא [שאינו מניח קרקע] — לא ירתי ליה בניה [אין יורשים אותו בניו]?! שהרי מדברי רב המנונא יוצא שהבנים יורשים רק קרקע ולא דבר אחר.

אמר ליה [לו] רב יוסף: ודלמא [ושמא] בענין כתובת בנין דכרין [בנים זכרים] קאמר מר [אמר אדוני], שאחד מתנאי הכתובה הוא שהבנים הזכרים מאשה זו יורשים את סכום כתובתה יותר על חלקם בירושת האב עם שאר אחיהם, ובענין זה אמר רב המנונא ש"כתובת בנים זכרים" אינה אלא מן הקרקע?! אמר ליה [לו] רב המנונא: מר, דגברא רבה [אדוני, שאדם גדול] הוא, ידע מאי קאמינא [יודע מה אמרתי], כי אכן זו היתה כוונתו, ואחרים לא הבינו אותה.

אמר ר' חייא בר יוסף: רב היה זן יתומות מחיטי [מחיטים] שבעלייה, כשלא היו לאב קרקעות. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: האם דבר זה שפסק רב לתת פרנסה הויא [היתה], כלומר, פרנסה של נדוניה, ולפי זה יש לפרש מאי [מה פירוש] שזן מחיטים שבעלייה — מעילוייא [לפי מעלת] האב, וכדברי שמואל. שאמר שמואל: לפרנסה, כלומר, לענין נדוניה שמין באב, שמעריכים לפי מעלתו, אופיו, וכוחו הכלכלי של האב ולפי זה נותנים לבנות מנכסיו לאחר מותו.

או דלמא [שמא] מה שאמרו שזן את הבנות מזוני [מזונות] ממש הוה [היו], ומאי [ומה פירוש] "עלייה" זו שאמרנו — מדברים טובים שנאמרו בעלייה, כלומר, על סמך ההלכות שנאמרו בעלייה. שאמר רב יצחק בר יוסף: בעלייה כאשר ישבו חכמים בעלייה, כשלא יכלו מחמת הגזירה לשבת בבית המדרש, ופסקו כמה הלכות, התקינו שיהו בנות ניזונות מן המטלטלין ולא רק מן הקרקעות.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו: בידיה [בידיו] של ר' בנאי אחוה [אחיו] של ר' חייא בר אבא הוו [היו] מטלטלין דיתמי [של יתומים] שהופקדו אצלו על ידי האב. אתו לקמיה [באו לפני] שמואל בנותיו של אותו אדם שמת. אמר ליה [לו] שמואל לר' בנאי: זיל זון [לך ופרנס] אותן מאותם מטלטלים ששייכים ליתומים.

מאי לאו למזוני [האם אין הכוונה לתת להן מזונות] מהמטלטלים, וכדברי רב יצחק בר יוסף סבירא ליה [סבור הוא]? שהיתה תקנה בעלייה ליזון אף ממטלטלים. ודוחים: לא, התם [שם] לענין פרנסה הואי [היה] שאמר לו לתת. ושמואל לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר שמואל: לפרנסה שמין באב לפי מצבו, ואפילו ממטלטלים.

מספרים: הוה עובדא [היה מעשה] בעיר נהרדעא, שבאה בעיה כזו של מזונות הבת לפני בית הדין ודון [ודנו] אותו דייני העיר נהרדעא, וכן היה מעשה בעיר פומבדיתא ואגבי [והגבה] את הסכום הזה מן המטלטלים רב חנא בר ביזנא. אמר להו [להם] רב נחמן לדיינים: זילו אהדרו [לכו והחזירו] את מה שהוצאתם מרכוש היתומים, ואי [ואם] לא — מגבינא לכו לאפדנייכו מינייכו [אגבה אני את בתיכם מכם], שדיינים שדנו שלא כדין גובים מהם כדי לשלם את הנזק שגרמו.

מסופר: ר' אמי ור' אסי סבור למיזן ממטלטלי [חשבו לזון את הבנות היתומות מן המטלטלים] שהשאיר אביהן, אמר להו [להם] ר' יעקב בר אידי: מילתא [דבר] שר' יוחנן וריש לקיש לא עבדו [עשו] בה עובדא [מעשה] אתון עבדין [אתם עושים] בה עובדא [מעשה]?! שאם חכמים גדולים אלה לא היו בטוחים מה הדין, ולא הגיעו בו לכלל מעשה, האם ייתכן שאתם תחליטו בו?!

וכן מסופר: ר' אלעזר סבר למיזן [חשב לזון] את הבנות ממטלטלין. אמר לפניו ר' שמעון בן אליקים: רבי, יודע אני בך שאין מדת הדין אתה עושה, שאין אתה נוהג כך משום שזו ההלכה, אלא מדת רחמנות, שאתה חס על הבנות הללו, ורוצה לפרנסן. אלא, אל תעשה זאת, שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות, ואין הלכה כן.

מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אחד שבא לפני] רב יוסף לשאול בנושא זה, אמר להו [להם] ליתומים: הבו [תנו] לה לבת מתמרי דעל בודיא [מהתמרים שמונחים לייבוש על המחצלות] שהם מטלטלים גמורים, אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אילו בעל חוב הוה כי האי גוונא [היה, כגון זה], מי הוה יהיב ליה מר [האם היה נותן לו אדוני]? כלומר, אפילו בעל חוב הטורף מנכסים משועבדים אינו גובה ממטלטלים שהם עכשיו נכסי היתומים, וכל שכן מזון הבנות, שאף הוא כעין חוב, שהרי הוא כתוב בשטר הכתובה, ובכל זאת אינן גובות מנכסים משועבדים, ודאי שאינן זכאיות ליטול ממטלטלים השייכים ליתומים!

אמר ליה [לו]: לא התכוונתי לתמרים ממש המונחים במחצלות אלא דחזייא לבודיא קאמינא [תמרים בשלים הראויים למחצלות, שעומדים להקצץ אמרתי], שכיון שעדיין הם מחוברים, אינם נחשבים כמטלטלים.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The Gemara relates: Rav Yosef sat before Rav Hamnuna in the study hall, and Rav Hamnuna sat and said the following halakha: Just as sons inherit only from land, so too, daughters are sustained only from land. When Rav Hamnuna taught this halakha, everyone clamored [avash] against him, i.e., all his listeners whispered their surprise to one another: Is it only one who leaves behind land whose sons inherit from him, whereas in the case of one who does not leave land, his sons do not inherit from him? Rav Hamnuna’s statement indicates that sons inherit only land and nothing else.

Rav Yosef said to Rav Hamnuna: Perhaps the Master was speaking of the marriage document ensuring the inheritance rights of a woman’s male children, i.e., her sons’ right to inherit the sum stipulated in her marriage contract in addition to their share of the father’s estate alongside any other brothers. Rav Hamnuna said to him: The Master, who is a great man, knows what I said, i.e., that was indeed my intention, while the others failed to understand me properly.

Rabbi Ḥiyya bar Yosef said: Rav would sustain orphan girls with wheat according to the aliyya if their fathers did not leave land for them. A dilemma was raised before the scholars: Was this sustenance that Rav provided in the form of livelihood, i.e., a dowry so that they could marry, and what is the meaning of the term aliyya? It means: In keeping with the status [illuyya] of the father, and this is in accordance with the opinion of Shmuel. As Shmuel said: With regard to the daughters’ livelihood, i.e., their dowry, the court assesses the amount they receive from their father’s estate after his death in accordance with the temperament and social and financial status of the father.

Or perhaps it was actual sustenance, i.e., provisions so that they would have food, and what is the meaning of the term aliyya? It indicates that this halakha is one of the good statements said in the upper chamber [aliyya], as Rav Yitzḥak bar Yosef said: When the Sages sat in the upper chamber to rule on certain halakhot, which they could not do in the study hall at that time due to persecution by gentiles, they instituted that daughters should be sustained from movable property in addition to land.

The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this dilemma: In the possession of Rabbi Banai, the brother of Rabbi Ḥiyya bar Abba, there was movable property belonging to orphans, deposited with him by their father. The orphan daughters came before Shmuel, who said to Rabbi Banai: Go and sustain the daughters from the property.

What, is it not correct to say that this means he should provide them with sustenance, and this would indicate that Shmuel holds in accordance with the opinion of Rav Yitzḥak bar Yosef, that the Sages instituted an ordinance in the upper chamber that daughters are entitled to their sustenance even from movable property? The Gemara refutes this claim: No, there it is stated in reference to their livelihood, and Shmuel conforms to his standard line of reasoning, as Shmuel said: With regard to livelihood, i.e., the dowry granted to daughters from their father’s estate, the court assesses the amount they receive in accordance with the status of the father.

The Gemara relates: There was an incident of this kind that came before the court in Neharde’a, and the judges of Neharde’a ruled that the daughters must be supported from the movable property that their father had left. Likewise, a case occurred in Pumbedita, and Rav Ḥana bar Bizna collected the sum from movable property. Rav Naḥman said to the judges: Go reverse your decisions, and if not, I will collect your houses [appadnaikhu] from you in order to compensate those you ruled against.

The Gemara further relates: Rabbi Ami and Rabbi Asi thought to issue a ruling requiring a man’s heirs to sustain his daughters from the man’s movable property. Rabbi Ya’akov bar Idi said to them: This is a matter about which Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish did not take action, i.e., they did not issue a ruling to this effect; will you take action in this regard? If those great Sages were not sure enough of the halakha to issue a practical ruling, how can you do so?

The Gemara relates that Rabbi Elazar thought to issue a ruling requiring a man’s heirs to sustain his daughters from his movable property. Rabbi Shimon ben Elyakim said before him: My teacher, I know about you that you are not acting according to the letter of the law, but rather out of pity for these daughters, who have no other source of support. However, you should still not do this, lest the students observe and mistakenly establish the halakha accordingly for future generations.

A certain person came before Rav Yosef to inquire about this matter. Rav Yosef said to the sons of the deceased man: Give the daughter her sustenance from the dates that are laid out to dry on the mats [budya]. These fruits are certainly movable property. Abaye said to Rav Yosef: If it was a creditor who came to collect a debt, would the Master give him the right to collect it in this manner? Even a creditor, who may collect his claim by repossessing property that the debtor has sold, cannot take movable property from the possession of orphans. A daughter, who cannot collect her sustenance from property that her father sold, should certainly not have the right to collect her sustenance from movable property that belongs to the male orphans.

Rav Yosef said to Abaye: I did not mean actual dates lying on mats; rather, I spoke of ripe dates ready for plucking, which are fit for mats. Since they are still attached to the ground, they are not considered movable property.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר ליה אביי אילו בעל חוב הוה כי האי גוונא מי הוה יהיב ליה מר, אמר ליה דחזייא לבודייא קאמינא, סוף סוף כל העומד לגדור כגדור דמי, דצריכא לדיקלא והא דתנן בשבועות פרק שבועת הדיינים (שבועות מג, א), עשר גפנים טעונות מסרתי לך והלה אומר אינן אלא חמש וכו', ואמר ר' יוסי בר חנינא עלה ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו, ר"מ סבר כבצורות דמיין ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין. שאני התם, דלאו למיבצרינהו מסרינהו ניהליה והלכך כל שהן מחוברין בקרקע באותה שעה כקרקע דמי.והא דתנא בפרק המוכר את הבית (ב"ב סח, ב), מכר את השדה מכר את התבואה המחוברת לקרקע, ופירשו בגמרא (שם סט, א) אף על גב דמטא למיחצד, התם משום אומד הדעת הוא, דכיון דמחוברת לקרקע הוה ליה לשיורה, והא דקיימא לן (ר"מ טו, ב) דבעל חוב גובה את השבח אפילו שבח המגיע לכתפים, התם טעמא משום דארעא בחזקת בעל חוב קאי ולא בחזקת לוקח, וכל שלא החזיק לוקח בפירות ממש ולא תלשן הרי הן של בעל חוב.
וכן כתב רבנו אלפסי ז"ל בפרק קמא דמציעא (שם), אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח, שבח אין פירות לא, פירוש: פירות דלא גבי להו בעל חוב פירות דאכל להו לוקח נינהו. אי נמי פירות דתלישי, אבל פירות דאיתנייהו האידנא מיחברי בארעא, גבי להו בעל חוב. והיינו דאמרינן, והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים, והם פירות שהגיעו ליבצר. והרב בעל המאור ז"ל חולק עליו שם, לומר דאין בעל חוב גובה את הפירות, ופירוש שבח המגיע לכתפים, הבא מחמת טרחו ועמל ידיו. והוא הפירוש הנכון. וכן פירש רבנו האיי גאון ז"ל, ורבנו תם ז"ל, והכין מוכח בפרק יש נוחלין (ב"ב קלד, א) זה אחי אינו נאמן ונוטל עמו בחלקו.

והא דאמרינן יתיב ר' יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב וקאמר ומשמע דרב המנונא גדול מרב יוסף קשיא להו לתוספ' דהא בפ"ק דקדושין בעובדא דפומבדיתא דלא אתו לפירקא דרב חסדא משמע דרב המנונא שמע מרב חסדא שהוא חברו של ר' יוסף והיינו דאמר ליה רב יוסף מר דגברא רבה ולא ידע מה דקאמינא.

לפרנסה שמין באב פי' רש"י ז"ל ואפילו להוסיף על עישור נכסים ומשמע דלהכי קרי ליה עלייה דאב ואפילו תימא אפילו מן המטלטלין קרי ליה עליהו מ"מ שמעי' מיניה כי היכי דמעלינן לה דהא משום אומדנא דאב ה"ה להוסיף על עישור נכסים אינו אלא בקרקעות כך פי' בתוס' וכן עיקר ודלא כדברי רבינו חננאל שכתב שאין מוסיפין על עישור נכסים משום אומדנא דאב:

עיקר כתבה אינו נגבה אלא מן הקרקע ומעתה דין כתבת בנין דכרין אינו אלא מן הקרקע וכן הבנות אינן ניזונות אחר מיתת האב מדין התלמוד אלא מן הקרקע ומכל מקום תקנו הגאונים שתהא כתבה נגבית אף מן המטלטלין ובמקומות שבמסכתא זו יתבאר סעד לתקנתם ומכח הלכה וכן תנאי כתבה כלם מכח תקנה זו נגבין אף מן המטלטלין ונמצאו הבנות ניזונות מן המטלטלין וכן יראה שכתבת בנין דכרין מכח תקנה זו נגבית מן המטלטלין ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שמאחר שאין מנהג ירשת כתבת בנין דכרין פשוט בהרבה מקומות עד שקצת גאונים בטלוה כמו שיתבאר יראה שאף במקומות שנוהגין בה יהו מעמידין אותה על דין התלמוד שלא יהו יורשיו אותה אלא מן הקרקע ומכל מקום עכשו שנהגו לכתוב בכתבה שיהא עיקר כתבה נגבה מן המטלטלין אף כל תנאי כתבה כן:

יתבאר במסכתא זו שמצות חכמים היא לחלק מנכסיו לבתו בנדוניתה לפי עשרו והוא הנקרא פרנסה ואם מת האב והניח בת אומדין בית דין לפי טבעו ולפי עשרו כמה היה בלבו ליתן לה וכופין את היורשין ליתן לה והוא שאמרו לפרנסה שמין באב ואם אין להם אומד בכך כופין ליתן לה עשור הנכסים כמו שיתבאר:

עשור נכסים זה אינו מתנאי כתבה ולפיכך אינו נגבה מן המטלטלין אפילו לתקנת האחרונים ואפילו נשתעבדו לכתבתה בפירוש שהרי אינו מתנאי כתבה אבל כל שיש לבית דין בפרנסתה אומד מצד האב ששמין באב כמו שביארנו כופין אותם ליתן פרנסתה אף מן המטלטלין למדת שזה שאמרו בפרק מציאת האשה ס"ט ב' פרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי פירושו בעישור נכסי אבל כל ששמין באב אף ממטלטלי הוא ויש חולקין לומר בשומת האב דוקא ממקרקעי וכן מצאוה בשאלתות ואף גדולי המחברים כתבוה כן ולדבריהם מה שאמרו כאן זיל זון ופירשנוה בפרנסה לא היה אלא שהמת הניח קרקעות והיורש יכול ליתן מעות לפרנסתה כנגד הקרקעות הא כל שלא הניח קרקעות אין פרנסתה נגבית מן המטלטלין ועקר הדברים כדעת ראשון:

הואיל ומדין התלמוד אין כתבה נגבית אלא מן הקרקע וכן כל תנאי כתבה שחיובו בא לאחר מיתתו אין נגבין אלא מן הקרקע כל דיין שהגבהו מן המטלטלין טועה בדבר משנה הוא וחוזר וכמו שביארנו במסכת סנהדרין שכל שטעה אף בדברי האמוראים דינו כטועה בדבר משנה הוא וחוזר ויש צדדין בטועה שהוא חייב לשלם משלו וכבר ביארנום בארכה במסכת סנהדרין אלא שכבר תקנו הגאונים שכל תנאי כתבה נגבין מן המטלטלין ומכל מקום יש מקום לדבר זה אף בזמן הזה לענין עישור נכסים שאינו תנאי כתבה ואינו נגבה אלא מן הקרקע כמו שביארנו או לכל מי שהתנה להיות כתבתה נגבית כדין התלמוד:

בעל חוב אינו גובה חובו גם כן אלא מן הקרקע אלא אם כן מתקנת הגאונים או מכח תנאי וכל שאינו גובה מן המטלטלין אינו גובה מפירות המבושלים המחוברים באילן ואע"פ שהם מחוברים לקרקע שלא אמרו שבועות מ"ב ב' מחבר לקרקע כקרקע אלא בפירות הצריכים לקרקע ר"ל שאינם מבשלים הא כל שהם מבשלים הואיל וראויים עכשו לקטן הרי הן כאלו נלקטו ואע"פ שלענין עשר גפנים טעונות מסרתי לך אמרו שהוא כמחבר לקרקע לדעת חכמים שהלכה כדבריהם ואין אומרים כל העומד לבצור כבצור דמי בזו הואיל ולשמירה נמסרו הרי הן צריכות שמירה עדין וכבר ביארנוה במסכת שבועות ומה שאמרו בבתרא ס"ח ב' המוכר את השדה מכר את התבואה ופירשוה שם ס"ט א' אע"ג דמטיא למיחצד בזו הואיל ומוכר את הקרקע והוא רואה את התבואה לפניו ואינו משיירה ודאי דין הוא שנאמר שכונתו היתה במכירתה וכן מה שאמרו ב"מ ט"ו בעל חוב גובה את השבח אף בשבח המגיע לכתפים ופירשו בה קצת מפרשים פירות מבשלים שהגיע זמנם לינטל על הכתף ואין אומרים שהם כאלו נתלשו בזו משום דארעא בחזקת בעל חוב קיימא ולא בחזקת לוקח והילכך כל שלא נתלשו בעל חוב גובה אותם:

יתיב ר"י קמיה דר"ה ויתיב ר"ה וקאמר כשם שאין (הבעל יורש) [הבנים יורשין] כתובת בנ"ד אלא מן הקרקע כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע:

הא דאמרינן יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא ויתיב וכו'. דמשמע שרב המנונא גדול מרב יוסף קשיא להו בתוספות בפ"ק דקידושין בעובדא דסבי גזייתא דלא אתו לפרקיה דרב חסדא משמע דרב המנונא קטן מרב חסדא שהיה חבירו של רב יוסף ופירשו דתרי רב המנונא הוו וזה שבכאן היה גדול מרב יוסף והיינו דאמר ליה רב יוסף מר דגברא רבה ידע מאי קאמינא. הריטב"א ז"ל:

אמר ליה רב יוסף ודילמא כתובת בנין דכרין וכו'. ואיכא למידק מאי ודילמא דקאמר הא ודאי דהכין הוא דאי לא תימא הכי קשיא טובא דשביק ארעא הוא דירתו ליה בניה וכו' וכדאוושי עלמא ועוד מאי קאמר מר דגברא רבה הוא וכו' מאי רבותיה והא ע"כ צריך לומר כן ונראה דשמעתין דאיהו קאמר כשם שאין הבנים יורשין וכו' ואוושי עליה כ"ע פי' רננו אחריו לומר דכיון דהאמורא דרכו לפרש ואיהו לא פירש אלמא דבסתם ירושה קאמר דאי בכתובת בנין דכרין היה לו לפרש ובא רב יוסף ותירץ דהוה ליה כאילו פירש דאין ללמוד מזון הבנות אלא מכתובת בנין דכרין דהוו שתי תקנות שתקנו חכמים ולומדות זו מזו ואהכי קאמר ליה מר דגברא רבה הוא וכו' וזהו שכתב רש"י ז"ל אוושי עלי' כ"ע. והוא לא פי' וכו'. עוד כתב ז"ל דילמא כתובת בנין דכרין קאמר לפי ששתי תקנות הללו כו'. עוד כתב ז"ל דגברא רבה הוא ידע. שאין ללמוד מזון בנות מירושת בנים אלא בירושת כתוב' בנין דכרין וכו' ודוק שלא כתב רש"י מר דגברא רבה הוא ידע דכתובת בנין דכרין קאמינא משום מאי דאוושי עליה כולי עלמא. ונראה עוד דלהכי קאמר רב יוסף ודילמא וכו' משום דה"ק ליה ודילמא בלא טעמא דאוושי כולי עלמא כתובת בנין דכרין קאמר מר ונפקא מינה דבמתניתין דליכא אוושא איירי נמי בכתובת בנין דכרין והיינו טעמא משום דאין ללמוד אלא תקנות דשוו אהדדי ולא מזון הבנות מירושת בנים וכדכתיבנא ולהכי קא מהדר ליה מר דגברא רבה הוא וכו'. ובהכי דייקי שפיר לשונותיו של רש"י ז"ל כנ"ל:

דילמא כתובת בנין דכרין וכו'. האריך רש"י ז"ל לפרושי דין כתובת בנין דכרין משום דהוקשה לו דאמאי פשיטא לך דכתובת בנין דכרין מן הקרקע טפי ממזונות ולהכי מייתי הא דרבי שמעון ותוב הוקשה לו דדילמא ר"ש לא בעי קרקע אלא אדינר דיותר על שתי הכתובות וכדקתני עד שיהא שם נכסים שיש להם אחריות מותר על שתי הכתובות דינר אבל כתובת בנין דכרין גופיה ירתי אפילו מהמטלטלין להכי האריך הרב ז"ל עוד וכתב והתם מפרש להלכתא בנין דכרין דתנן וכו' פי' וכיון דמאי דבעינן מותר דינר היינו כדי שיתקיים ירושה דאורייתא היכי מצינן למימר דהמותר יהיה קרקע ושאר הירושה אפי' מטלטלין ודע דלקמן בפ' מי שהיה נשוי כתב הרא"ש ז"ל בפסקיו דמודו רבנן לר"ש דבעינן מקרקע שעור שתי כתובות דתני כתובה ככתובה ולא פליגי רבנן ור"ש אלא במותר דינר דלר"ש בעינן שיהא המותר נמי מקרקע ולרבנן המותר דמקיים בהם נחלה דאורייתא אפי' הוי מטלטלין סגי וכן כתבו תלמידי ה"ר יונה ז"ל לקמן בפרק מי שהיה נשוי דפלוגתא דר"ש ורבנן הויא בהכי דר"ש ס"ל דבעינן שהניח בקרקעי שיעור שתי כתובות ומותר דינר ולרבנן ס"ל דכיון שמניח שתי כתובות בקרקעי לא ניחוש אם יניח הדינר במטלטלי דמותר דינר לא איצטריכוהו אלא כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא וכי היכי דלא מיעקרא כשחולקין אותו ממקרקעי ה"נ לא מיעקרא כשחולקין אותו במטלטלי ע"כ. ואפשר דלהכי נקט רש"י ז"ל סברת ר"ש משום דלר"ש דס"ל דאפילו מותר דינר בעיא שיהא במקרקעי מתרצא שפיר טפי לישניה דרב המנונא דקאמר כשם שאין הבנים יורשין אלא מן הקרקע כו' דמשמע דבירושה דאורייתא קא מיירי. ויש לי לפרש לשון רש"י ז"ל על דרך זה ואין להאריך כנ"ל:
וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא. כתובת בנין דכרין דקתני בהאי פרקין בנין דכרין די יהויין ליכי מנאי וכו' שאם נושא אשה ומתה בחייו ונשא אחרת ומת הוא שנייה קודמת ליטול כתובתה מפני שהיא בעלת חוב וחוזרין בני הראשונה ונוטלין כתובת אמן אם נשתייר שם כתובת אמן ועוד מותר דינר שיהו חולקין בשוה כי היכי דלא מיעקרא נחלה דאורייתא ואע"פ שאביהן לא היה חייב כתוב' לאמן שהרי בחייו מתה והוא יורשה תקנת חכמים שיהו הם יורשין כתובת אמן וטעמא מפרש לקמן כדי שיקפוץ אדם וכו' ואותה כתובת בנין דכרין אינה נגבית אלא מן הקרקע כשאר כתובה כדתנן בפרק מי שהיה נשוי ר"ש אומר אע"פ שיש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום ליטול כתובת בנין דכרין עד שיהו שם נכסים שיש להם אחריות מותר על כתובות דינר וליכא דפליג עליה והיינו דקאמר רב המנונא כשם שאין יורשין כתובת בנין דכרין אלא מן הקרקע וכו'. ע"כ:
לפרנסה שמין באב פרש"י ז"ל ואפילו להוסיף על עשור נכסי ומשמע דלהכי קרו ליה עילויא דאב ואפילו תימא דמשום דיהבינן אפילו מן המטלטלין קרו ליה עילויא מ"מ שמעינן מינה דכי היכי דמעלינן לה בהא משום אומדנא דאב דהוא הדין להוסיף על עשור נכסי דהא ע"כ כל היכא דיהבי' אפילו מטלטלין תוספת על עשור נכסי הוא דדין עשור נכסי אינו אלא בקרקעות וכן פירשו בתוספות וכן עיקר ושלא כדברי ר"ח ז"ל שכתב שאין מוסיף על עשור נכסי משום אומדנא דאב. הריטב"א ז"ל:
ולפירוש ר"ח ז"ל קשה דאמרינן הכא מאי עילוי דאב כדשמואל משמע דשמואל לעילוי אמרה וי"ל דה"פ מאי עילויא כלומר מה שזן אותם בחיטי היינו מעילויא דאב וכדשמואל דשמואל תרתי קאמר ששמין באב לעילויא להגבות ממטלטלין ולהור' כחה לענין שומא דלא שיימין יותר אלא לפחות. לשון הרא"ש ז"ל:
לימא למזוני וכדר' יצחק בר יוסף תימא מאי אולמי' הא דשמואל יותר מההיא דרבי יצחק בר יוסף דמבעיא לן אי אמר רב כוותיה אי לא וי"ל משום דשמואל עבד עובדא מייתי מיניה אף על גב דהשתא נמי מצינא למימר דרב פליג עליה י"ל דאין צריך התלמוד להביא אלא סעד בעלמא דמשמעותי' דמילתיה דרב דאמר זן משמע מזונות ממש והא דמבעיא ליה היינו משום דלא ניחא ליה למימר שיחלוק רב על המשנה דאית ליה דמזון הבנות הויא כירושת בנין דכרין ומייתי ראיה משמואל דעבד עובדא ואיהו נמי לא פליג אמתניתין אלא מאי אית לך למימר כי חכמי הדורות של אחר המשנה שנו התקנה ומיהו תימא מאי מייתי מהאי לישנא דא"ל שמואל זיל זון הא רבי חייא בר יוסף קאמר רב זן ומבעיא לן וי"ל דר' חייא בר (רב) יוסף היה שונה קבלתו ולא דקדק כל כך בלשונו אבל שמואל שפסק הוראה בבית המדר' מסתמא דקדק בלשונו שלא יטעה אדם בדבריו. לשון הרא"ש ז"ל. ולהאי קושיא בתרייתא יש לי לתרץ בשלמא בלישנא דרב חייא בר יוסף איכא לספוקי משום דקתני מחיטי דעליה אי עילוי דאב קאמר אבל בלישנא דשמואל דלא קאמר אלא זיל זון פשיטא ודאי דמזונות דאילו פרנסה הוה ליה לפרושי כמה יתן לפרנסה ומשני התם לפרנסה הוא ושמואל לטעמיה כו' פירוש וכיון דלטעמיה אזיל לא הוצרך לפרש כמה יתן. כך היה נראה לתרץ ומיהו לא מכרעא כולי האי כדי למפשט דשמואל חולק על המשנה ולהכי לא סגי להו לתוספות ז"ל הך תירוצא. ויש לי לפרש שמעתין בענין אחר דרב המנונא לאו היינו מתניתין דהמשנה לא השוה התקנות אלא לענין שיזונו הבנות לאחר מיתה ומיהו לענין מטלטלי יש לחלק דבשלמא כתובת בנין דכרין הרי היא במקום הכתובה עצמה דוקא ירית כתובת אמן וכי היכי דהכתובה אינה נגבית אלא מן מקרקעי הכי נמי כתובת בנין דכרין אבל מזונות הוי מלתא באפי נפשה ואיכא למימר שיזונו אף מן המטלטלים אע"ג דכתוב' אינה נגבית אלא ממקרקעי והילכך איכא לפרושי בעיין דהכי קא מבעיא ליה אמר ר' חייא בר יוסף רב זן מחיטי דעלייה אבעיא להו פרנסה וכו' פירוש ולא תקשי מרב לרב המנונא או דילמא מזוני ממש הוה ותקשי לרב המנונא מרב דמרב ושמואל מקשינן לכולהו אמוראי משום דרב גוברייהו וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל בחידושיהם במסכת בתרא בפ"ק וכן כתב רש"י ז"ל במסכת קמא דף ל"ג דמאדם חשוב כרב או רבה פרכינן כאילו הוא כתוב בברייתא או במשנה ועיין רש"י ז"ל בפ"ק דביצה ובתשובות מהר"י קולון ז"ל שורש נ"ד ופשיט מדשמואל דקאמר ליה זיל זון משמע דמזונות קאמר מדקתני זיל זון סתמא וכדכתיבנא ומרב ושמואל פרכינן לכולהו אמוראי וכדכתיבנא ולהכי פרכינן מינייהו ולא מר' יצחק בר יוסף דלא מפורסם כולי האי כדי לאקשויי מיניה כנ"ל:

גמ' בפומבדיתא ואגבי רב חנא בר ביזנא כו'. נ"ב פי' במטלטלי:

שם אלא מדת רחמנות כו'. נ"ב נ"ל פי' שהיה כופה בדברים ודו"ק:

רש"י בד"ה דלמא כתובת בנין דיכרין כו'. דתנן ר"ש אומר כו'. נ"ב פי' ואף רבנן מודים ולא פליגי אלא במותר דינר עיין לקמן (כתובות דף נ"ג ע"א) בהגהתי:

בא"ד להלכתא בנין כו'. נ"ב ס"א לכתובת:

בד"ה דחזי לבודיא הקרובות ליגדוד כצ"ל. ונ"ב מלשון הגודד בתמרים וכן בערוך ערך גד והוא מלשון גודו אילנא:

גמ' שמואל לטעמיה. למה לי [דעיקר אבעיתו היה או לפרנסה משום דשמואל]:

ברש"י בד"ה או דלמא מזונות ממש ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה וכו' דכל אסמכתא וכו'. אין המשמעות שר"ל היקישא דבנים ירשו ובנות יזונו ויש לראות למה לא מקשה [רש"י] מניה דהא במתני' מקיש לה להדדי ואם נאמר דלמא לא ס"ל הך הקישא דלא לכל מילי איתקש חדא דתוספות לא כתבו כן שכתבו בד"ה וא"ל זיל זון דלא ניחא ליה למימר שיחלוק רב על המשנה דקתני דמזונות הבנות הוי כירושת בנין דכרין וכו' ועוד דא"כ רב המנונא למה לא יליף לה מתנאי כתובה ככתובה וק"ל:
בתד"ה ומאי עילויא וכו' פירוש עשיר בדעת וכו'. הוצרכו לזה דאי עשיר בנכסים א"כ י"ל דלעולם ר"י לפחות קאמר ומ"מ השיבו חכמים דלא אזלינן כלל בתר אומדן דעת האב דאף דבאותו פעם נתן לבת הראשונה פחות מעישור נכסים שבאותו פעם הוא יותר מעישור נכסים של עתה אלא שמין עישור נכסים דהשתא וז"א מהי תיתי לומר פחות מעישור נכסים שבאותו פעם מנא ידעינן פחות מעישור עכ"פ מעישור נכסים דהשתא (ג) אלא י"ל משום דא"כ פי' בחכמים אלא שמין את הנכסים לפי אומדן דעת בערך נכסים אלו והוי שמואל כרבנן עיין לקמן בדף ס"ח בתד"ה אי נימא עני כו' וק"ל:

בא"ד דאין ללכת אחר דעתו הראשונה כו'. אף לפחות דא"כ נפחות יותר ד"מ בראשונה נתן חלק י"ב מנכסיו שמא השתא עני יותר בדיעה והיה נותן חלק ט"ז בנכסיו [וזהו שאמרו פעמים שאדם עשיר והעני] אלא אי אפשר למיזל בתר דעתו וכו':

בא"ד קצבה למזונות כששיעבדו האחין כו'. דקדקו כששיעבדו האחין לכאורה דכששיעבד האב ודאי אין לו קצבה דשמא יהיה לו עוד כמה בנות משא"כ לאחר מותו כששיעבדו האחין וכיון דמזונות תנאי כתובה הוא הוי ככתובה אם קצובין דליכא משום תיקון העולם והיו טורפין אף ממשעבדי דאב ככתובה אם היו קצובין. אבל א"כ גם בפרנסה הו"ל לכתוב זה ואפ"ל דפרנסה בלא האי טעמא דשמא יהיה לו בנות כיון שאינו תנאי כתובה כלל ודאי דלא טרפי ממשעבדי דאב. ועיין בהגהות אשר"י קל"ד ע"א שפירשו ממה ששיעבדו האחין אם מכרו או משכנו אבל אם האב שיעבד אע"ג דדבר קצוב הוא אין מוציאין דהפרנסה אינה חוב עליו כתנאי כתובה אלא חוב על היתומים הוא היכא דלא צוה האב שלא לפרנסה ע"כ. ובסמוך דקאמר לא יהא אלא בע"ח שיפה כחו במשעבדי הורע כחו במטלטלין כ"ש מזונות כו' אין להקשות פרנסה יוכיח שהורע כחו במשעבדי שישעבד האב ויפה כחו במטלטלין ואילו בע"ח וכו' דטעמא דגובה לפרנסה ממטלטלי משום אומד דעת האב כפרש"י. מיהו קצת משמע מזה [מהג"א] דמיקרי דבר קצוב [אף בחיי האב] ואף דאזיל מסתמא למסקנת התוס' [דאזלי' בתר דעת האב בין לפחות בין להוסיף על עישור ויש לומר קצת דהוי קצוב דיכולין לשום דעתו] מ"מ בחיי האב הוי סברא דלא מקרי דבר קצוב [דשמא אם היה לו עוד בנות לא ירצה ליתן כל כך]:

בא"ד דהא חשיב בהניזקין פסק לזון ה' שנים בת אשתו. עיין באשר"י לקמן דבאחר אין רפואה בכלל מזונות אלא באשתו דמיחייב בתנאי ב"ד וכו' [וא"כ אין ראיה משם]:
בתד"ה אמר להו זילו אהדרו וכו'. קשה להו ממנ"פ אי בשיקול הדעת הא קם דינא ומשלמין מביתם ואי בדבר משנה אף הוא הוה מצי למחזריה ודו"ק:

גמרא הוה עובדא בנהרדעא וכו'. כזה בב"ק (יב):

גמ' שם שמא יראו התלמידים כו'. המציינים שכחו לציין לפסחים (ק):

רש"י ד"ה דלמא כתובת בנין דיכרין. כגון שכתובת האחת מרובה או כו'. עמש"כ ע"ד לקמן (נב ב) במשנה:

בא"ד ובאין עליהם כו' שכתוב בהכתובה בנין כו'. כצ"ל תיבה חדא:

גמ' דר' בנאי. נ"ב דרב גרסינן. אע"ג דהוא אחוהי דרחב"א רחב"א בא"י היה ור"ב אחיו בבבל. שהרי לפני שמואל:

תד"ה יתיב כו' קטן מרב המנונא כו'. נ"ב איכא נמי רה"מ סבא שהיה תלמידו של רב עמ"ש בהגהת ספר יוחסין בס"ד א"כ טובא רה"מ הוו. ומ"ש תוס' רב יוסף חברו של ר"ח אינו נראה אלא כמו תלמיד של רב יהודה. ור"ח תלמידיה דרב הוה:

ד"ה אמר כו' לא היו שמעין לו. נ"ב דוחק גדול כי ר"נ חתניה דבי נשיאה והרי ידו היתה תקיפה על הדיינים. כ"ש על בעלי דינין. ובאמת א"צ לדחוק. כי הלא לא הגבוה אלא ממטלטלין לפי שלא נמצא שם קרקע להגבותה. והיא כבר אכלתם וליכא מידי למגבי מנייהו. להכי קאמר להו לדייני זילו אהדור. כלומר עליכם המשא הזה. אם תמצאו המעות עדיין בעין קיימים הרי טוב. ואם לאו נכסיהם ערבין. ויחזור היורש ויגבה קרקעותיכס (אבל בב"ק י"ב א' א"ל כן):

רש"י ד"ה א"ד מזוני ממש ואע"ג דתנאי כתובה.
קשה אמאי לא בפשוטו דהוי מטלטלי דיתמי [אאב"ה וגם בפ"י הקשה כן] ואפשר דבזה לא הוי הפשיטות מר' בנאי דהתם דהיה ביד ר' בנאי לא מקרי מטלטלי דיתמי כדאיתא במתני' דכושל ואפילו לרע"ק רק משום דצריכים שבועה משא"כ במזונות בנות, לזה נקט רש"י משום תנאי כתובה.
וא"ת דבההיא גם כתובה נפרעי' י"ל דהא הר"ן שם הקשה באמת מה בכך דהם ביד אחרים ועדיין לא נעשו של יתומים הא גם מניה דהבעל אין גובים כתובה ממטלטלי ומתרץ דאתי כר"מ דכתובה נגבית ממטלטלי מיני' וא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן לא מהני ממטלטלי ביד אחרים לכתובה וממילא גם בתנאי כתובה כן ושפיר פשיט מר' בנאי:

גמרא א"ל אביי אלו בע"ח הוה כו' מי הוה יהיב ליה מר.
והרי בע"ח מחיים יש לו שיעבוד על המטלטלין ואפ"ה אינו גובה ממטלטלי דיתמי למזוני דתנאי כתובה ככתובה וכתובה עצמה לא הוי השיעבוד על המטלטלין מחיים כש"כ דא"ג ממטלטלי דיתמי:
ורש"י פירש אפילו בע"ח דיכול לטרוף ממשעבדי, וק"ק דהיא הנותנת כיון דבע"ח יש מקום לגבות ממשעבדי לא תקנו ליה ליטול ממטלטלי דיתמי, וכמ"ש תוס' לקמן פ' אלמנה (דף צו ע"א) ד"ה אלמנה שתפסה עיי"ש, ועוד דבשלמא בע"ח אינו גובה ממטלטלי דיתמי דלאו אדעתא דהכי אוזפיה דלא מסקא אדעתא דמית לוה כדאמרי' בגיטין ר"פ הנזיקין לענין זיבורית, משא"כ מזוני דכל החיוב רק ביתמי:

גמרא כשם שאין הבנים יורשים אלא מן הקרקע כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע. יש לי מקום ספק אם כתב בכתובה שישתעבדו גם מטלטלי אגב קרקע למזונות בנות אם מהני. ואופן ספיקתי אם מהני כמו בכל בע"ח דעלמא דאינו גובה ממטלטלי דיתמי. ואפ"ה מהני בשעבדם בפירוש. או דהכא לא מהני, דהוי משתעבד לדבר שלב"ל דלא מהני רק מה שהוא מתנאי ב"ד. כדפרקי' בפרק י"נ אבל במטלטלין דלא נתקן התנאי כתובה הוי כמחייב מעצמו דלא מהני כיון דהוי לדבר שלב"ל, והיה נלע"ד לומר דמהני בנ"ד אף דקיי"ל דא"י לשעבד עצמו לדשלב"ל, היינו דמה שמחייב עצמו לדשלב"ל לא הוי חיוב. וזהו בעצמו החילוק בין דשלב"ל דאלים שעבודיה ויכול לשעבד דשלב"ל. ולענין לדשלב"ל ל"א אלים שעבודיה. וכבר עמד בזה הפ"י בגיטין (דף יג). ולענ"ד דהחילוק הוא נכון בסברא להמעיין בתוס' ר"פ אע"פ דהדין דאין יכול לשעבד דאקני אם אינו החיוב מתחלה על גופו. רק אם יש לו נכסים דהוא משועבד מחמת הנך נכסים וכבר נתחייב מש"ה יכול לשעבד דאקני שיהיו משועבדים לחובו. אבל אם אין החיוב עליו רק שרוצה לחייב שישתעבדו. דאקני לא מצי משעבד ע"ש. וא"כ שפיר י"ל דבשלמא דשלב"ל מצי משעבד כיון דהחיוב על גופו מחמת נכסים שישנן בידו. אבל במחייב לדשלב"ל. דלזה דשלב"ל לא נתחייב מעולם והוי רק שרוצה עתה להתחייב לו גופו ונכסיו. ולא מהני כיון דהחיוב לזה הוא לדשלב"ל. כנלע"ד נכון בסברא. ומעתה י"ל בנ"ד דעכ"פ נתחייב גופו לדשלב"ל דהיינו הבנות מתנאי ב"ד. וכיון דכבר נתחייב להם והשעבוד על קרקעות יכול לשעבד גם מטלטלים לזה דאלים שעבודיה כמו בדשלב"ל דאלים שעבודיה כיון דכבר נתחייב. כנלע"ד ודוק. וראיתי בש"ע אה"ע סי' קי"ב סי"ד שכתב בפשיטות דמהני והוא משו"ת הריב"ש. ולענ"ד דין זה צריך תלמוד:

אווש' כ"ע עיי' באריכות לשון רש"י גבי כתובו' בנין דכרין. והנל"ד דהואיל ולא דמי כתובו' בנן נוקבי' לבנין דכרי'. דהתם כתובות אמם הוא דירשי משו"ה דין הוא דלא לירתו מטלטלי' דהרי גם האם לא הי' גובה כתובתה אלא מקרקע משא"כ בנן נוקבי' אפשר שיזונו ממטלטלי' ע"כ חשבו דירושה ממש קאמר וס"ל דפרשת נחלות שבתורה לא נאמרו אלא אקרקע ומשום הסבת נחלה אבל במטלטלי' ברא וברתא כחדא ירתי וכיון דהבת יורשת מטלטלי כמו הבן ממילא דאינה ניזונית דכללא הוא דהבת היורשת אינה ניזונית מהנכסי'. ועל כן אושו דזה הדין ליתי' דאפי' מאן דלית לי' קרקע רק מטלטלי נמי בנים זכרי' הוא דירשי ואתי ר' יוסף למימר דכתובת בנין דכרי' קאמר ופירש"י דלא ירושת כתובת אמן קאמר דלענין זה ליכא למילף מיני' בנן נוקבין כדלעיל דטעמא רבא איכא דלא ירתי מאם אלא מה שהיתה היא גובה בכתובתה אבל הילפותא היא מהמותר דינר דאע"ג דאיכא מותר כמה אלפי' מטלטלי' לא מקרי ירושה לענין זה אלא מותר דינר קרקע. ש"מ דתקנת תנאי כתובה הי' רק על הקרקע ולא על המטלטלי'. ובזה ניחא נמי מה שהקשה פני יהושע מאי מייתי ראי' דא"ל זיל זון דלמא התם משום שהי' המטלטלי' מופקדי' ביד אחרי'. אבל מיתמי עצמם לא מפקינן לזונן. ולפי הנ"ל ניחא דאי ס"ד ילפי' תקנת בנן נוקבי' ממותר דינר דבנין דכרי' והתם בעינן דוקא קרקע ולא מותר דינר מטלטלי' בין שהי' ביד היתומים בין ביד הנפקד ואפי' למ"ד שאם הי' לו פקדון ביד אחר נותני' לכתוב' אשה כשהיא כושל. מ"מ לענין מותר דינר אין חילוק וק"ל:

א"ל אביי אלו בעל חוב הוה. עפירש"י. וצ"ע למה לא הוזכרה סברא זו דבעל חוב בכולי שמעתתא עד שבא אביי ועוד איך ס"ד דרב יוסף רצה לזון ממטלטלי' והלא איהו הוה יתיב קמי' ר' המנונא ופירש שמעתתא לעיל. ותו הק"ו מבעל חוב יש לדחות ונימא אדרבא בעל חוב יפה כחו אצל משועבדי' ויהיב כל דעתו אקרקע דא"א להבריח. ע"כ לא יהי' לו שום שיעבוד אמטלטלי דיתמי שיכולי' להבריח ואין דעתו עליהם מעיקרא. משא"כ מזונות דלא יפה כחם לגבות ממשעבדי נמצא גם קרקע יכולי' להבריח למוכרם. א"כ קרקע ומטלטלי' שוים הם בענין זה עיי' סברא זו לקמן צ' ע"א תוס' ד"ה אלמנה וכו' ע"ש וק"ל. ע"כ נלענ"ד דאביי הי' סבור דמיירי בפירות שהיו מחוברין בשעת מותו ואח"כ נתלשו וס"ל בע"ח כי האי גונא אין גובה מאותן הפירות כיון שקדמו ותלשו ומשו"ה הקשה ועיי' לקמן פ' ע"ב וצ"ע:

בגמרא יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא כו' וקאמר כשם כו' כך אין הבנות ניזונות אלא מן הקרקע. וקשיא לי דהא לקמן שילהי שמעתין פליגי רבי ורשב"א בברייתא בהא מילתא וא"כ הו"ל לר' המנונא למימר בהדיא הלכה כרשב"א ודוחק לומר דלא שמיעא להו האי ברייתא. דרב יוסף סיני הוה. וליכא למימר דטעמא דרשב"א מפרשי. הא נמי ליתא דאדרבא מילתא דר' דקאמר מזונות ניגבית מהמטלטלין צריך טעמא דמסברא אית לן למימר דתנאי כתובה ככתובה דאין נגבית מהמטלטלין כדפרש"י לקמן בשמעתין בד"ה או דלמא מזוני ממש ומשמע מלשונו דטעמא דרבי דאמר גובה ממטלטלים היינו משום דבעליה תיקנו ורשב"א כיון דע"כ לית ליה תקנת עליה ממילא מוקמינן אדינא דתנאי כתובה ככתובה ואכתי טעמא דר' המנונא ורב יוסף למה לן. הנראה בזה דאיצטריכו להו האי טעמא דאל"כ הוי לן למיפסק כרבי לגבי דרשב"א דהלכה כרבי מחבירו כדאמר רבא לקמן בשמעתין אלא דאכתי פסיק כרשב"א וסמיך נמי אטעמא דהכא דמדרש כתובה דמתניתין דמייתי דרשא דר' אלעזר בן עזריה מסייע לרשב"א דכי היכי דדריש לענין דאין ניזונת מחיים דומיא דבנים ירשו ה"ה לענין מטלטלים נמי דרשינן הכי והשתא הו"ל ר' יחיד לגבי דר"א ב"ע ורשב"א וקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו וכ"ש דר"א ב"ע רבו הוה וסתם מתניתין נמי מסייע להו. מיהו לפ"ז צריך לומר דקים להו לתלמודא דכולהו תקנת עליה מקמי ראב"ע דרי דרי הוי דאל"כ אכתי הוי למיפסק כר' ולפרש טעמא משום תקנת עליה כי היכי דלא ליפלוג רבי אדר"א ב"ע ואכולהו תנאי דדרשי מדרש כתובה אע"כ כדפרישית כנ"ל ועיין בסמוך:

ברש"י בד"ה ודלמא כתובת בנין דכרין כו' דתנן ר"ש אומר כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מאי ראיה מייתי מדר"ש הא רבנן פליגי עליה והלכתא כוותייהו ונהי דהרא"ש ז"ל בפסקיו לקמן פ' מי שהיה נשוי כתב דלא פליגי ר"ש ורבנן אלא לענין אם המותר מטלטלים. אבל בהא כ"ע מודו דאין כתובת בנין דכרין נגבין ממטלטלין מ"מ הא מסיק שם הרא"ש גופא דהיינו משום דקי"ל תנאי כתובה ככתובה. ולפי זה בשמעתין לא שייך הא מילתא דא"כ אמאי איצטריך למילף מזונות מכתובת בנין דכרין ות"ל דמזונות גופא תנאי כתובה היא. מיהו למאי דפרישית בסמוך יש ליישב שיטת הגמרא דשמעתין דעיקר הטעם הכא אינו אלא להוכיח ממדרש כתובה דמתניתין שסמכו לשני תקנות הללו גבי הדדי מוכח דליתא לתקנת עלייה דהוי מקמי הכי ואם כן מוכח לה שפיר דכי היכי דלענין כתובת בנין דכרין פשיטא לן דאינן נגבין ממטלטלים משום דתנאי כתובה ככתובה ע"כ דה"ה לענין מזונות נמי אוקמוהו אדינא ולא תקנו דבר אבל לפרש"י ז"ל דמייתי לה מדרבי שמעון ודאי קשה וצריך עיון ודו"ק:

בגמרא איבעיא להו פרנסה הויא כו' וכדשמואל. עיין מה שאכתוב בע"ה בל' התוס' לקמן בד"ה ממקרקעי:

רש"י בד"ה או דילמא מזוני ממש ואף ע"ג דתנאי כתובה ככתובה כו' עכ"ל. לכאורה לא הוצרך לזה אפי' אי תנאי כתובה לאו ככתובה אלא כחוב דעלמא אפ"ה היה ראוי לומר דאין לגבות ממטלטלי דיתמי כמו בכל בע"ח דעלמא מיהו יש לחלק דהא דאין גובין ממטלטלי דיתמי בבע"ח היינו משום שהחוב על אביהם מחיים והנכסים שלו אפילו למ"ד שעבודא דאורייתא היינו משום דנכסי דבר אינש אינון ערבין ביה והיינו דוקא במקרקעי דדעתא דב"ח עלייהו ולא במטלטלי משא"כ הכא במזונות הבנות דעיקר תנאי ב"ד לא היה אלא לאחר מיתה וא"כ תחילת החיוב על היתומים והיה מהראוי שיגבה אפילו ממטלטלים דהו"ל כמו מיניה דאפילו מגלימא דעל כתפיה. ועוד דכתב לה בהדיא דליהוי מיתזנא מנכסי וקי"ל דמטלטלי נמי איקרי נכסי לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה היה מהראוי שלא לגבות ממטלטלים דתחילת תנאי ב"ד דוקא לענין מקרקעי איתקון דתנאי כתובה ככתובה אלא דבעלייה תקנו שיגבו כנ"ל:

קונטרס אחרון
ע"ב גמ' איבעיא להו פרנסה הוי א"ד מזוני ממש. כתבתי דאע"ג דבכל דוכתי פשיטא לן דאין בע"ח גובה ממטלטלי דיתמי אפ"ה איכא למימר דשאני הכא במזונות האשה והבנות דעיקר תנאי ב"ד לא חל אלא לאחר מיתה וא"כ עיקר החיוב על היתומים איכא למימר דגובה נמי ממטלטלין:

בגמרא תא שמע בידיה דר' בנאה כו' הוי מטלטלין דיתמי כו' מאי לאו למזוני כו'. ויש לדקדק אכתי מאי פשיטא דלמא שאני התם שהיתומים לא היו מוחזקין במטלטלים שהרי ביד ר' בנאה הוי ותמן תנינן לקמן דף פ"ד מי שמת והיה לו מלוה או פקדון ביד אחר ר' טרפון אומר ינתן לכושל שבהם וקאמר ר' יוחנן דהיינו לכתובת אשה ואפי' לרבי עקיבא דפליג ואומר ינתנו ליורשים וקי"ל כוותיה איכא למימר דדוקא בכתובת אשה אבל למזונות מודה כדאשכחן נמי לרבינא לקמן דף צ"ו דמחלק בין כתובה למזונות לענין תפסה מטלטלים וכתבו התוספות שם דטעמא רבה איכא דמשום דכתובה גביא ממשעבדי לא גביא ממטלטלים משא"כ מזונות דלא גביא ממשעבדי אלמוה לתקנתא דמהני להו תפיסה לענין מטלטלים ובהל' גדולות פסק שם כרבינא וא"כ מה"ט גופא יש לחלק נמי לענין היכא שהמטלטלים מופקדין ביד אחר בין כתובה למזונות. ומזה יש לדקדק ג"כ על לשון רש"י שהבאתי בסמוך שכתב ואע"ג דתנאי כתובה ככתובה ולמה שכתבתי אין זה מוכרח דלענין מטלטלים טעמא רבה איכא לחלק בין מזונות לכתובה כדמפליג רבינא אפילו היכא דלא שייך תקנת עלייה מיהו רש"י ז"ל הוצרך לפרש כן לפי שיטת הגמרא דקאמר דרב ע"כ מתקנות עלייה נגעו בה אי איירי במזונות אבל הכא קשה. וצריך לומר דקים ליה לתלמודא דהני מטלטלים דהוו ביד ר' בנאה לאו דרך פקדון הוי אלא בתורת אפוטרופוס באו לידו וידו כיד היתומים כן נראה לי ודו"ק:

בתוספות בד"ה ומאי עלייה כו' מה שיש לדקדק בדבריהם כתבתי בס"פ מציאת האשה כי שם מקומו:

בד"ה וא"ל זיל זון וא"ת מאי אולמא דשמואל יותר מדר"י בר יוסף כו' עכ"ל. ולא ידענא מעיקרא מאי קשיא להו דהא לכאורה מילתא דפשיטא היא דהא דאמר ר' יצחק ב"י בעלייה התקינו לאו הלכה פסוקה היא דהא אשכחן לקמן שילהי שמעתין דר' ורשב"א פליגי בהדיא בברייתא אי מזונות הבנות נגבין ממטלטלים אלמא דר' ורשב"א פליגי בהכי אי איתא לתקנת עלייה או לא ולרשב"א ליתא לתקנת עלייה. והא דמייתי תלמודא הכא מימרא דרב יצחק ולא מייתי מילתא דרבי היינו כדי ליישב לשון חיטי דעלייה דקאמר רב. ורב גופא עיקרא דמילתא נקיט דטעמא דרבי גופא משום תקנת עלייה וכדמשמע נמי משיטת רש"י שהבאתי בסמוך דאי לאו תקנת עלייה רבי גופא לא הוי קאמר דגובין ממטלטלים דהא קי"ל בפשיטות תנאי כתובה ככתובה ובלא"ה נמי נראה דוחק לומר דתקנת עלייה בתר ר' ורשב"א הוה דר' בין תנאים הוה ורב גופא דאיירי הכא בתקנת עלייה היה בימי רבי. וא"כ שפיר איצטריך לאתויי מדשמואל דעביד עובדא כרבי והיינו כדמסקו התוס' דלאפוקי מסתם משנה איצטריך דבלא"ה פשיטא דהלכה כרבי מחבירו וכדפרישית לעיל ודו"ק:

גמרא יתיב רב יוסף וכו'. כשם שאין הבנים יורשים וכו'. הקשו המפרשים תיפוק ליה הא אמרינן בר"פ אע"פ דף נ"ה דתנאי כתובה ככתובה לגבות מן הקרקעות ומזונת הבנות הוי תנאי כתובה. וכן פירש"י בסמוך בד"ה או דילמא וכו'. ונלע"ד דע"כ לאו כללא הוא לכל תנאי כתובה דהא מזונות האשה נמי מתנאי כתובה הוא. ואפ"ה ניזונת מיני' אפילו ממטלטלי כדמשמע לעיל דף מ"ט ע"ב בכותב מתנה לבנו. וכתבו התוס' שם דמיירי אפילו ממטלטלי אשתו ניזונת מהן. וכן משמע לעיל דתקנת פרקונה וקבורתה נגבות אף ממטלטלי אע"ג דגם הם תנאי כתובה הם. והטעם נראה בזה כיון דהנהו אינם ככתובה לגבות ממשעבדי ממילא נגבות ממטלטלי דהטעם בכתובה דאינה נגבית ממנו ממטלטלי הוא משום דעיקר סמיכת האשה על הקרקעות שאינו יכול להבריחם על ידי מכירה. והיינו משום דכתובה נגבית ממשעבדי. אבל הנהו דאין נגבות ממשעבדי אין חילוק בין קרקעות למטלטלי. ואפשר לומר דהא דפליגי ר"מ ורבנן בכתובה אי מטלטלי משתעבדי לכתובתה מיני' כמ"ש התוס' לקמן דף פ"א ד"ה ר"מ וכו'. לטעמייהו אזלי דפליגי בכתובה באחריות טעות סופר כדאיתא לקמן דף נ"א ע"ב דלר"מ דס"ל לאו ט"ס וא"כ אינה נגבית ממשעבדי וסמיכתה גם על המטלטלי. ולרבנן סמיכתה על הקרקעות ולכך הוא ט"ס והוא הטעם דאינה נגבית ממטלטלי דאין סמיכתה עליהם אלא על הקרקעות שאנו יכול להבריחם. א"כ אין הכרח מהא דתנאי כתובה ככתובה דאינה נגבית ממטלטלי אלא דמדמי תקנת בנות לתקנת בנים דהיינו בנין דכרין דגם כן אינה נגבית ממשעבדי דקי"ל כמ"ד ירתון תנן כדאמרינן בר"פ אע"פ. ואפ"ה אינה נגבית ממטלטלי (והא דלא קאמר משום דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לשום בע"ח. זה אינו דהנהו תקנות חז"ל מה שיתחייב עצמו לבניו ולבנותיו בתנאי כתובה לא דמי לבע"ח דיש לומר שתקנו אפילו ממטלטלי) מיהו לבתר דיליף מכתובת בנין דכרין דאפילו בהא תנאי כתובה ככתובה דאינה נגבית אלא מן הקרקעות שפיר פירש"י ד"ה או דילמא וכו'. ועיין בסמוך. ודוק:

רש"י ד"ה דילמא כבית דין וכו'. דתנן ר' שמעון אומר וכו'. הנה אין לפרש דבריו דיליף מדר"ש דהא רבנן פליגי עליו. ותו דמאי ראיה ממותר דינר קרקע אפ"ה יש לומר דגוף כתובת בנין דכרין שנוטלין הוא ממטלטלי. ואי משום דממילא כן הוא משום דהברירה ביד היורשים להגבות כתובת בנין דכרין ממותר קרקע וממילא לא ישאר מותר דינר קרקע להתקיים ירושה דאורייתא. זה אינו דהא משכחת למאי דאמרינן לקמן דבע"ח וכתובה נעשה מותר לחברתה. א"כ כשגבו הבעל חוב או הכתובה ממקרקעי שפיר מתקיים ירושה דאורייתא בקרקעות והם גובים מטלטלין. אי נמי כשהקרקעות במדינה אחרת דקי"ל דיכול בע"ח לגבות בכה"ג במדינה זו אפילו מיורשים א"כ אי מטלטלי משתעבדי יכולים לגבות מטלטלי ויתקיים ירושה דאורייתא במותר קרקע שבמדינה אחרת אלא ע"כ פירוש דבריו דיליף מכח כ"ש לר"ש דלא תיקנו אלא כשהמותר דהיא ירושה דאורייתא יתקיים בקרקע וכ"ש התקנה עצמה ובהא לא פליגי רבנן עליו. וכן פי' המפרשים. ונראה דלמ"ד לקמן ר"פ אע"פ ירתון תנן ודאי דכ"ש הוא דלא עדיף ירושה דרבנן דידהו ממותר דינר נחלה דאורייתא. ואף למ"ד יסבון תנן דטרפא כתובת בנין דכרין ממשעבדי אפ"ה פשיטא כיון דלא תיקנו אלא ביש מותר נחלה דאורייתא לא עדיף מנחלה דאורייתא. וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דהא דס"ד דגובין ממטלטלי ולא אמרינן תנאי כתובה ככתובה היינו מהאי טעמא גופיה דכיון דאינה נגבית ממשעבדי. א"כ סמיכתה על המטלטלי גם כן. א"כ למ"ד יסבון תנן וטרפא ממשעבדי ממילא דאינה נגבית ממטלטלי וק"ל:

תוס' ד"ה ומאי עלייה וכו'. וא"ת דבפרק מציאת האשה וכו'. לכאורה נראה דה"מ לפרושי לפי מאי דמשמע בשמעתין דלר' יהודה דס"ל שמין באב נותנין אפילו ממטלטלי ולרבנן אין להם אלא מקרקע מתקנת חכמים. א"כ יש לומר דהיינו דאמרו לו. דאי מצד אומדנא פעמים שאדם עשיר והעני בדעת ולא היה נותן כלום. וא"כ אין להם אלא מתקנת חכמים והוא עישור נכסים ודוקא מקרקעות. ואפשר דמשמע להתוס' דומיא דעני והעשיר דמיירי לענין שיעור כמה נותנין לה. וק"ל:

ולכאורה קשה דלעת ר"ח הא דמקשה לקמן בפרק מציאת האשה דרבי אדרבי דה"מ לשנוי דהא דיהיב לה רבי עישור נכסים היינו כשהיה האומד של האב יותר מעישור נכסים. וצ"ל דהתם פריך לפי מאי דאמר רבא שם הלכה כרבי משמע הלכה מכלל דפליגי. והיינו ע"כ ר"י דל"ל עישור נכסי כלל. ובאמת לדעת ר"ח לעולם אין מוסיפים יותר מעישור נכסים אף לר"י וא"כ אם רבי מיירי בכה"ג לא שייך לומר הלכה. ובזה נלע"ד דא"ש מה שהביאו ראיה מהא דס"ל לרבי דפרנסה טרפא ממשעבדי דיש לו קצבה לרבי למעלה דלכאורה אין זה ראיה אליבא דר' יהודה ודילמא ר"י ס"ל שמין באב בין לגריעותא בין למעליותא כדמשמע לישנא דקאמר כדרך שנתן וכו'. ולפמ"ש א"ש דמדקאמר לקמן ה"נ מסתברא דאל"כ קשה דרבי אדרבי והיינו ע"כ כמ"ש דאי אפשר לאוקמי הך דרבי דיהיב עישור נכסים היינו כשהיה האומד יותר דא"כ לא שייך לומר הלכה. ואי ס"ד דר"י ס"ל אפילו ביותר נותנין לפי האומד שפיר קאמר הלכה דהא פליג ר"י. אלא ע"כ פסיקא להו להש"ס דמודה ר"י דאין מוסיפים יותר מעישור נכסים. ולפ"ז צ"ל לפי מאי דמשני הא דלא אמידנא דאף בהא פליג ר"י דמשערין האומד הפחות ונותנין לה דאם לא כן לא שייך הלכה. ועיין מ"ש לקמן סוף פרק מציאת האשה בזה. וק"ל:

(נ ע"ב) רב זן מחיטי דעלייה וכו' ומאי עלייה מעילוייא דאב וכו' מדברים טובים שנאמרו בעלייה.—פי' דאין לומר כפשוטו, שדרך חטים להניחן בעלייה, וכמו שאמרו "נשרפו חטיך בעלייה" (ב"מ מז ב), דמאי קמ"ל בזה, והוה ליה לומר "רב זן מחיטי" ותו לא מידי.

אווש עליה כולי עלמא. והוא לא פי' דבנים יורשין דקאמר כתובת בנין דיכרין היא וסבורים שסתם ירושה קאמר שאין הבנים יורשין מטלטלין: דלמא כתובת בנין דיכרין קאמר מר. לפי ששתי תקנות הללו שתקנו חכמים בתנאי כתובה לומדות זו מזו ובכתובת בנין דכרין תנן בפרק מי שהיה נשוי (לקמן דף צא.) דאין נגבית מן המטלטלין דתנן ר' שמעון אומר אפי' יש שם נכסים שאין להם אחריות אינן כלום עד שיהא שם נכסים שיש להן אחריות מותר על שתי הכתובות דינר והתם מפרש להילכתא כתובת בנין דיכרין דתנן מי שהיה נשוי שתי נשים ומתו ואח''כ מת הוא ויתומין של כל אחת מבקשין כתובת אמן כגון שכתובת האחת מרובה או אם שתיהן שוות פעמים שבני האחת רבים ובני האחת מועטין ואותן המועטין מבקשים כתובת אמן לחלקוה ביניהן ובני השניה יחלקו את כתובת אמן ביניהן ובאין עליהם מכח תנאי כתובת אמן שכתוב בה כתובת בנין דכרין דיהווין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך כו' אם יש מותר דינר על שתי הכתובות שתתקיים בו נחלה דאורייתא אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן ואם לאו חולקין בשוה למנין גולגלותם דבמקום דמיעקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן: מר דגברא רבה הוא ידע. שאין ללמוד מזון בנות מירושת בנים אלא מירושת כתובת בנין דכרין שבאה מכח תנאי כתובה כמותה: רב זן מחיטי דעלייה. יתומות באו לפניו ותובעות מזונות מחיטי דאביהן שלא היו שם קרקעות אלא מטלטלין ונתן להם: פרנסה הואי. לא מזונות היו אלא פרנסת נדוניא לינשא וההיא גביא ממטלטלי: וכדשמואל דאמר לפרנסה שמין באב. אומדין לפי וותרנותו של אב או לפי קמצנותו אם היה קיים כך וכך היה נותן להם מנכסים הללו וכיון דאומד דעתו שיימינן מקרקעי ומטלטלי שוים בכך: מעילוייא דאב. לפי אומד עילוי דעת וותרנותו: או דלמא מזוני ממש. ואע''ג דתנאי כתובה ככתובה ואין נגבית ממטלטלי דכל אסמכתא דשטרי אקרקעות היא לפי שעומדות בעין רב סבר לה כתקנת עלייה והיינו דקאמר מחיטי דעלייה: זיל זון. את הבנות: הוה עובדא ודון דייני. לזון מן המטלטלין: מתמרי דעל בודיא. שהן מטלטלין: בודיא. מחצלות שנותנין תחת הדקלין כשגודרין התמרים: אילו בעל חוב הוה. כלומר אפילו בעל חוב שיפה כחו לטרוף ממשועבדין אינו גובה ממטלטלין של יתומים וזו תגבה למזון הבנות שהורע כחן אצל משועבדים: דחזו לבודיא. הקרובות לגדור ועדיין מחוברות:

יתיב רב יוסף קמיה דרב המנונא. משמע דרב יוסף היה קטן מרב המנונא ובפ''ק דקידושין (דף כה. ושם) משמע דרב המנונא תלמידו של רב חסדא היה גבי סבי דנזייתא דלא אתו לפירקיה דרב חסדא אמר ליה לרב המנונא זיל צנעינהו ורב יוסף חבירו של רב חסדא היה אלא צ''ל דתרי רב המנונא הוו: ומאי עלייה מעילוייא דאב. לקמן בפרק מציאת האשה (דף סח.) פר''ח דהא דאמר שמואל שמין באב לא ליפות כח הבת ליתן לה יותר מעשור נכסים אם האב היה וותרן אלא לגרוע כחה וליתן לה פחות מעשור נכסים אם אנו יודעין שהוא עצרן דלא מצינו שומא לעלוייא אלא לגריעותא כדאמרי' בפ' מציאת האשה (ג''ז שם) מעשה ונתן לה רבי עד שנים עשר בנכסים ולקמן (דף נב:) נמי משמע דדוקא עד עישור נכסים שרו רבנן אבל טפי איכא עבורי אחסנתא דפריך מי איכא מידי דרחמנא אמר ברא לירות ברתא לא תירות ומתקני רבנן כו' ומסיק עד כמה משמע עד כמה שרו רבנן אע''ג דדמי לעבורי אחסנתא עד עישור נכסים ומיהו הכא משמע עלוייא דאב דשמואל לעלוייא קאמר ויש לומר דלענין מטלטלי דוקא הוי לעלוייא דכיון דשמין בדעת האב גביא נמי ממטלטלי אבל לענין כמה בדעת האב ליתן הוי לגריעותא שלא להוסיף על עישור אלא לפחות וא''ת דבפרק מציאת האשה (ג''ז שם) תנן רבי יהודה אומר אם השיא בת הראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה משמע אפילו נתן לראשונה יותר מעישור נכסים מדקא מהדרי ליה רבנן פעמים שאדם עשיר והעני פירוש עשיר בדעת והעני בדעת ולא יתן לזאת כמו שנתן לראשונה אלא שמין את הנכסים ועישור נכסים יתנו ולא יותר ושמואל דאמר שמין באב כר''י סבירא ליה ואור''י דלעולם לא קאמר רבי יהודה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה אלא דווקא כשנתן לראשונה עישור נכסים או פחות ורבנן מהדרו ליה דאין ללכת אחר דעתו הראשונה כיון שדעת האדם משתנה הילכך לעולם יתנו עישור נכסים ויש להביא ראיה דרבי אית ליה בהדיא כר''י בפרק מציאת האשה (שם) וקאמר רבי בההיא שמעתתא דפרנסה טרפא ממשעבדי ולא מזונות לפי שמזונות אינן קצובים כדאמרינן בהניזקין (גיטין דף נא. ושם) ופרנסה מיקץ קייצא כדאמר התם ואם איתא דלהוסיף על עישור נכסים נמי שמין באב אם כן פרנסה נמי אינה קצובה אבל אם אין שמין אלא לפחות מעישור נכסים ניחא אע''פ שאין לה קצבה למטה כיון דלמעלה מיהא יש לה קצבה יכולין הלקוחות ליזהר ולהניח מבני חרי כדי עישור נכסים ומיהו אין ראיה דאם כן מהאי טעמא נמי יש קצבה למזונות כששיעבדו האחים דהא יש קצבה למעלה עד בגר ואין לומר דהתם איכא למימר שמא תלקה ותצטרך רפואה ואמרינן בפרקין. דרפואה שאין לה קצבה היא בכלל מזונות דהא חשיב בהניזקין (ג''ז שם) פסק לזון ה' שנים בת אשתו יש לה קצבה דקתני והיא ניזונת מנכסים משועבדים אלא ודאי אע''פ שקצובים למעלה עד בגר כיון שאין קצובין למטה דאפשר שתנשא קודם לא חשיבי קצובין אבל פרנסה יש לה קצבה שאפשר ללקוחות לברר הדברים ע''י ב''ד ולשום דעתו של אב בין למעלה בין למטה: ואמר ליה זיל זון כו'. ואם תאמר ומאי אולמיה הא דשמואל יותר מההיא דרב יצחק בר יוסף דמבעיא לן אי סבר רב כוותיה וי''ל משום דשמואל עביד עובדא מייתי מיניה ולא מסתבר ליה דרב פליג אדשמואל דהא בלאו הכי משמע דרב זן היינו מזונות אלא דמבעיא ליה משום דלא ניחא ליה למימר שיחלוק רב על המשנה דקתני דמזונות הבנות הוי כירושת בנין דיכרין ומייתי ראייה משמואל דעביד עובדא והכי נמי מצי סבר רב כדמשמע לישנא דזן רב וסברי דאחרי כן שינו התקנה וא''ת והיכי משמע מילתא דשמואל דאמר זיל זון דמזונות ממש קאמר יותר ממילתיה דרבי חייא בר יוסף דקאמר רב זן וי''ל דסברא הוא בשעה שפוסק הוראה יש לו לפסוק בלשון דליכא למיטעי הילכך איכא למימר טפי דזיל זון ממש קאמר אבל רבי חייא בר יוסף היה שונה קבלתו ולא היה כל כך מדקדק בלשונו: אמר להו זילו אהדרו כו'. טועין בדבר משנה חשיב להו רב נחמן והוא בעצמו היה יכול להחזיר הדין אלא שבעלי דינין לא היו שומעין לו כמו לדיינין לכך קאמר להו זילו אהדרו:

דף נ - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד