דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 217ימים לסיום הש״ס

שבת לד ע"ב - פירוש שטיינזלץ

מפני מה אמרו חכמים שאין טומנין לצורך שבת בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום? — גזירה שמא יטמין ברמץ (אפר שבו שיירי גחלים) שיש בה גחלת, שהרי גם הרמץ הוא דבר המוסיף הבל, ולא יבחינו אנשים בין תוספת זו לתוספת אחרת. אמר ליה [לו] אביי: ויטמין אף ברמץ, ומה בכך? ענה לו רבא: גזירה, שמא יחתה (ינער) בגחלים, להבעירן בשבת, ויעבור על איסור חמור שמן התורה.

א תנו רבנן [שנו חכמים] ברייתא הדנה במכלול הבעיות של שעת בין השמשות. ואמרו: בין השמשות הוא ספק מן היום ומן הלילה יחד, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה. ומשום כך מטילין אותו לחומר שני ימים, כלומר, נוהגים בו לחומרה כבשני הימים, הקודם והבא אחריו, שאם יש חומרה באחד מהם — יש לנהוג בה בשעת בין השמשות. ועדיין הגדרת בין השמשות אינה וודאית.

שאיזהו הוא בין השמשות? — משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין מאור השמש. הכסיף (אבד צבעו) החלק התחתון של הרקיע, ועדיין לא הכסיף העליון — זוהי שעת בין השמשות. הכסיף העליון והשוה צבעו לתחתון — זהו לילה, אלו דברי ר' יהודה. ר' נחמיה אומר: שיעור בין השמשות הוא, כדי שיהלך אדם משתשקע החמה עוד חצי מיל. ר' יוסי אומר: בין השמשות אינו נמשך זמן מסויים, אלא הוא כהרף עין, זה, הלילה, נכנס, וזה, היום, יוצא. ואי אפשר לעמוד עליו, מפני קטנותו.

שנינו שאמר מר [החכם] בברייתא שבין השמשות מטילין אותו לחומר שני ימים, ושואלים: למאי הלכתא [לגבי מה, איזו הלכה] נאמר הדבר? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: המדובר הוא לענין טומאה, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: זב שראה זוב שני ימים, בזה אחר זה, בין השמשות, הרי ספק בידינו אם נחשוב זאת כאילו ראה זוב יום אחד, שאולי בין השמשות של היום הראשון שייך היה ליום שלאחריו, ובין השמשות של היום השני שייך ליום שלפניו. או שני ימים בלבד ששניהם שייכים או ליום שלפניהם או ליום שלאחריהם. או שלושה ימים, שהרי אפשר לחשוב כל שעת בין השמשות כשני ימים. וכיון שלפי התורה זב שראה זוב פעמיים טמא הוא, וכל חומרות טומאת זב עליו, ואם ראה פעם שלישית — צריך להביא קרבן בעת טהרתו, הרי זב זה שראה ספק יום ספק יומיים ספק שלושה — ספק הוא הן לטומאה והן לקרבן. ראה זוב יום אחד בין השמשות — הרי זה ספק לטומאה, שמא היו אלה שני ימים.

ב על הברייתא שהבאנו מעירים, הא [ברייתא זו] גופה קשיא [קשה] מתוכה. שהרי אמרת קודם שאיזהו בין השמשות — משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. הא [הרי] אם הכסיף התחתון, אף על פי שלא הכסיף העליון — לילה הוא. והדר תנא [וחזר ושנה]: הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון — הרי זה בין השמשות. ואם כן, כשמדייקים בדברים מצויה לכאורה סתירה פנימית בברייתא! אמר רבה שכך אמר רב יהודה אמר שמואל: כדי לסלק את הסתירה כרוך צרף יחד שני משפטים ותני [ושנה] כך: איזהו בין השמשות — משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון — נמי [גם כן] בין השמשות הוא, ורק אם הכסיף העליון והשוה צבעו לתחתון — הרי זה לילה. ורב יוסף אמר בשם רב יהודה שאמר בשם שמואל באופן אחר: משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין — יום הוא. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון — בין השמשות הוא. הכסיף העליון והשוה צבעו לתחתון — לילה הוא.

ומעירים: במחלוקת זו מהי בדיוק הגדרת בין השמשות אזדו לטעמייהו [הלכו רבה ורב יוסף לטעמם, לשיטתם]. דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בענין שיעור בין השמשות בכמה משך זמנו? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: משך זמן הליכת שלשה חלקי מיל. ושואלים: מאי [מה פירוש] שלשה חלקי מיל? אילימא [אם נאמר] כי הכוונה היא לתלתא פלגי מילא [שלושה חצאי מיל], אם כן נימא [שיאמר] מיל ומחצה. אלא תאמר כי הוא תלתא תילתי מילא [שלושה שלישי מיל], אם כן נימא [שיאמר] פשוט יותר — מיל. אלא ודאי הכוונה לתלתא ריבעי מילא [שלושה רבעי מיל]. ורב יוסף אמר בשם רב יהודה שאמר בשם שמואל: שיעור בין השמשות הוא שני חלקי מיל. ושוב שואלים: מאי [מה פירוש] שני חלקי מיל? אילימא [אם נאמר] הכוונה לתרי פלגי מילא [שני חצאי מיל] אם כן לימא [שיאמר] בפשטות מיל. מיל. ואלא תאמר שהכוונה היא לתרי רבעי מילא [שני רבעי מיל] אם כן לימא [שיאמר] במקום זה: חצי מיל. אלא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לד - ב

ואמר רבא:  מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל כמו גפת [פסולת זיתים לאחר כבישתם] וזבל, ואפילו מבעוד יום - גזירה שמא יטמין ברמץ [שהוא אפר המעורב בגחלים], לפי שיש בה גחלת.

אמר ליה אביי: ויטמין אפילו ברמץ שיש בו גחלת, ומה בכך!? שהרי מבעוד יום אין לחשוש שמא יבוא להרתיח את הקדירה, שהרי אכן מותר לו אז להרתיחה!?

אמר ליה רבא: גזירה שמא יטמין מבעוד יום קדירה שלא התבשלה כל צורכה, ויחתה בגחלים לאחר חשיכה, כדי שתתבשל בשבת. ולכן גזרו שלא להטמין מבעוד יום אפילו קדירה שהתבשלה כל צורכה.

ומצינו במשנה לקמן, שגזרו חכמים שלא להשהות קדירה על האש, ואפילו מבושלת כל צרכה, עד שיגרוף את הגחלים או עד שיקטום [שיפזר עליהם אפר], כדי שלא יבוא לחתות בגחלים. ולכן אסור להטמין ברמץ שיש בו גחלת. וגזרו חכמים שלא להטמין בכל דבר שמוסיף הבל, ואפילו אין שם גחלת, כדי שלא יבואו להטמין ברמץ.

תנו רבנן: פרק הזמן הקרוי בין השמשות הרי הוא -

א. ספק אם יש בו גם מן היום וגם מן הלילה.

ב. ספק כולו מן היום.

ג. ספק כולו מן הלילה.

ולכן, מטילין אותו לחומר שני ימים. וכפי שיבואר לקמן.

ואיזהו "בין השמשות" - משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין, שנראת אדמומית החמה בעבים.

הכסיף, השחיר, החלק התחתון של השמים ועדיין לא הכסיף החלק העליון, מחמת קרני האור של החמה המופנים כלפי מעלה - הרי זה בין השמשות.

ורק כאשר הכסיף, השחיר, גם החלק העליון והשוה לתחתון - זהו לילה, דברי רבי יהודה.

רבי נחמיה אומר: אורך הזמנן של בין השמשות הוא: כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל, ואז הוא לילה.

רבי יוסי אומר: בין השמשות הוא זמן קצר ביותר, כהרף עין, כזמן של קריצת העין, ברפיון. זה הלילה נכנס וזה היום יוצא. ואי אפשר לעמוד עליו מחמת הזמן הקצר. ולפני כן הוא יום ממש.

אמר מר: מטילין אותו, את בין השמשות, לחומר שני ימים.

למאי הלכתא?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: לענין טומאה של זב.

"זב" הוא אדם שיצאה מגופו פעמיים זיבה, ביום אחד, או בשני ימים הסמוכים זה לזה. והרי הוא טמא עד שיעברו עליו שבעה ימים נקיים מזיבה, שאז הוא טובל במי מעין [מים חיים], ונטהר.

כמו כן, אם יצאה הזיבה בפעם אחת בלבד אלא שהתמשכה יציאת הזיבה בפרק זמן שהיו בו שני ימים סמוכים, וכגון, שיצאה הזיבה סמוך לסוף היום ונמשכה עד ללילה, השייך ליום הבא. שנחשב הדבר כאילו ראה שתי ראיות בשני ימים סמוכים. והרי הוא טמא משום זב.

ואם ראה שלש ראיות של זיבה ביום אחד או ביומיים או בשלשה ימים סמוכים זה לזה הרי הוא חייב בקרבן זב, ואסור בכניסה למקדש ובאכילת בשר קדשים עד שיביא את קרבנו. דתנן: מי שראה זיבה בשני ימים, בין השמשות, וכגון שראה את הזיבה הראשונה בבין השמשות שלאחר יום ראשון ואת השניה בבין השמשות שלאחר יום שני

-

הרי הוא ספק לטומאה.

כי מצד אחד יתכן שהיו שתי הראיות בשני ימים סמוכים, ביום ראשון וביום שני, ונטמא.

שהרי יתכן ובין השמשות של יום ראשון הוא כולו מיום ראשון ובין השמשות של יום שני הוא כולו מיום שני, ונמצא שראה שתי ראיות של זיבה בשני ימים סמוכים.

וכמו כן יתכן שבין השמשות שלאחר יום ראשון הוא כבר לילו של יום שני, ואילו בין השמשות שלאחר יום שני גם הוא יום שני, ונמצא שראה שתי ראיות ביום אחד.

ומאידך, יתכן שראה את שתי הראיות בשני ימים שאינם סמוכים, שבין השמשות שאחרי יום ראשון היה יום ראשון, ובין השמשות שלאחר יום שני היה כבר לילו של יום שלישי, ונמצא שיום שני היה יום נקי מראיה, שהפריד בין שני הימים של הראיה, ואינו נעשה בכך זב.

וכמו כן הרי בידו ספק לחיוב לקרבן.

כי יתכן גם שהראיה הראשונה היתה ביום ראשון ואילו השניה היתה גם ביום שני וגם ביום שלישי, ונחשבת כשתי ראיות בשני ימים סמוכים, ונמצא שראה שלש ראיות בשלשה ימים סמוכים, והרי הוא חייב קרבן.

וכיון שהדבר ספק, הוא מביא חטאת העוף הבאה על הספק, ואותה חטאת נמלקת, ומזים מדמה על המזבח, אך אינה נאכלת. כי שמא אינו זב שחייב בקרבן, והרי היא נבילה, כיון שנמלקה כדין קרבן העוף ולא נשחטה כדין עוף חולין.

ואם ראה ראיה אחת ביום אחד בין השמשות - הרי הוא ספק לטומאה. כי שמא היתה הראיה גם ביום הקודם וגם בליל היום הבא, ונחשבת כשתי ראיות. או שמא היתה ראיה אחת ביום אחד בלבד.

ועתה מבארת הגמרא את זמן בין השמשות שבברייתא:

והוינן בה: הא גופה קשיא.

אמרת: איזהו בין השמשות - משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. ומשמע לכאורה שהוא הזמן שעדיין לא השחיר אפילו החלק התחתון של כיפת הרקיע.

הא אין פני המזרח מאדימים, וכבר הכסיף התחתון, ואף על פי שעדיין לא הכסיף העליון - לילה הוא.

ואילו הדר תנא, בהמשך הברייתא: הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות!?

אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: כרוך, חברם יחד, ותני הכי: א. איזהו בין השמשות - משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין.

ב. והכסיף התחתון ועדיין לא הכסיף העליון - נמי בין השמשות.

ב. הכסיף העליון והשוה לתחתון - לילה.

ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי קתני:

א. משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין - יום.

ב. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון - בין השמשות.

ג. הכסיף העליון והשוה לתחתון - לילה.

ואזדו רבה, המאריך את זמן בין השמשות, וכולל בו גם את הזמן "משתשקע חמה כל זמן שפני מזרח מאדימים", ורב יוסף, המקצר את הזמן של בין השמשות ומגבילו רק לזמן שהכסיף התחתון ולא העליון - לטעמייהו.

דאיתמר: שיעור בין השמשות - בכמה?

אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: זמן הליכה של שלשה חלקי מיל.

והוינן בה: מאי שלשה חלקי מיל?

אילימא תלתא פלגי מילא, שלשה חצאי מיל - אם כן, נימא: מיל ומחצה.

אלא, תלתא תילתי מילא, שלשה שלישי מיל - אם כן, נימא: מיל.

אלא: תלתא ריבעי מילא שלשת רבעי המיל.

ורב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: זמן הליכה של שני חלקי מיל.

והוינן בה: מאי שני חלקי מיל?

אילימא תרי פלגי מילא, שני חצאי מיל - אם כן, לימא: מיל.

ואלא תרי רבעי מילא - אם כן, לימא חצי מיל.

מפני מה אמרו חכמים שאין טומנין לצורך שבת בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום? — גזירה שמא יטמין ברמץ (אפר שבו שיירי גחלים) שיש בה גחלת, שהרי גם הרמץ הוא דבר המוסיף הבל, ולא יבחינו אנשים בין תוספת זו לתוספת אחרת. אמר ליה [לו] אביי: ויטמין אף ברמץ, ומה בכך? ענה לו רבא: גזירה, שמא יחתה (ינער) בגחלים, להבעירן בשבת, ויעבור על איסור חמור שמן התורה.

א תנו רבנן [שנו חכמים] ברייתא הדנה במכלול הבעיות של שעת בין השמשות. ואמרו: בין השמשות הוא ספק מן היום ומן הלילה יחד, ספק כולו מן היום, ספק כולו מן הלילה. ומשום כך מטילין אותו לחומר שני ימים, כלומר, נוהגים בו לחומרה כבשני הימים, הקודם והבא אחריו, שאם יש חומרה באחד מהם — יש לנהוג בה בשעת בין השמשות. ועדיין הגדרת בין השמשות אינה וודאית.

שאיזהו הוא בין השמשות? — משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין מאור השמש. הכסיף (אבד צבעו) החלק התחתון של הרקיע, ועדיין לא הכסיף העליון — זוהי שעת בין השמשות. הכסיף העליון והשוה צבעו לתחתון — זהו לילה, אלו דברי ר' יהודה. ר' נחמיה אומר: שיעור בין השמשות הוא, כדי שיהלך אדם משתשקע החמה עוד חצי מיל. ר' יוסי אומר: בין השמשות אינו נמשך זמן מסויים, אלא הוא כהרף עין, זה, הלילה, נכנס, וזה, היום, יוצא. ואי אפשר לעמוד עליו, מפני קטנותו.

שנינו שאמר מר [החכם] בברייתא שבין השמשות מטילין אותו לחומר שני ימים, ושואלים: למאי הלכתא [לגבי מה, איזו הלכה] נאמר הדבר? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: המדובר הוא לענין טומאה, כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: זב שראה זוב שני ימים, בזה אחר זה, בין השמשות, הרי ספק בידינו אם נחשוב זאת כאילו ראה זוב יום אחד, שאולי בין השמשות של היום הראשון שייך היה ליום שלאחריו, ובין השמשות של היום השני שייך ליום שלפניו. או שני ימים בלבד ששניהם שייכים או ליום שלפניהם או ליום שלאחריהם. או שלושה ימים, שהרי אפשר לחשוב כל שעת בין השמשות כשני ימים. וכיון שלפי התורה זב שראה זוב פעמיים טמא הוא, וכל חומרות טומאת זב עליו, ואם ראה פעם שלישית — צריך להביא קרבן בעת טהרתו, הרי זב זה שראה ספק יום ספק יומיים ספק שלושה — ספק הוא הן לטומאה והן לקרבן. ראה זוב יום אחד בין השמשות — הרי זה ספק לטומאה, שמא היו אלה שני ימים.

ב על הברייתא שהבאנו מעירים, הא [ברייתא זו] גופה קשיא [קשה] מתוכה. שהרי אמרת קודם שאיזהו בין השמשות — משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. הא [הרי] אם הכסיף התחתון, אף על פי שלא הכסיף העליון — לילה הוא. והדר תנא [וחזר ושנה]: הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון — הרי זה בין השמשות. ואם כן, כשמדייקים בדברים מצויה לכאורה סתירה פנימית בברייתא! אמר רבה שכך אמר רב יהודה אמר שמואל: כדי לסלק את הסתירה כרוך צרף יחד שני משפטים ותני [ושנה] כך: איזהו בין השמשות — משתשקע החמה, כל זמן שפני מזרח מאדימין. והכסיף התחתון ולא הכסיף העליון — נמי [גם כן] בין השמשות הוא, ורק אם הכסיף העליון והשוה צבעו לתחתון — הרי זה לילה. ורב יוסף אמר בשם רב יהודה שאמר בשם שמואל באופן אחר: משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין — יום הוא. הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון — בין השמשות הוא. הכסיף העליון והשוה צבעו לתחתון — לילה הוא.

ומעירים: במחלוקת זו מהי בדיוק הגדרת בין השמשות אזדו לטעמייהו [הלכו רבה ורב יוסף לטעמם, לשיטתם]. דאיתמר [שנאמר] שנחלקו בענין שיעור בין השמשות בכמה משך זמנו? אמר רבה אמר רב יהודה אמר שמואל: משך זמן הליכת שלשה חלקי מיל. ושואלים: מאי [מה פירוש] שלשה חלקי מיל? אילימא [אם נאמר] כי הכוונה היא לתלתא פלגי מילא [שלושה חצאי מיל], אם כן נימא [שיאמר] מיל ומחצה. אלא תאמר כי הוא תלתא תילתי מילא [שלושה שלישי מיל], אם כן נימא [שיאמר] פשוט יותר — מיל. אלא ודאי הכוונה לתלתא ריבעי מילא [שלושה רבעי מיל]. ורב יוסף אמר בשם רב יהודה שאמר בשם שמואל: שיעור בין השמשות הוא שני חלקי מיל. ושוב שואלים: מאי [מה פירוש] שני חלקי מיל? אילימא [אם נאמר] הכוונה לתרי פלגי מילא [שני חצאי מיל] אם כן לימא [שיאמר] בפשטות מיל. מיל. ואלא תאמר שהכוונה היא לתרי רבעי מילא [שני רבעי מיל] אם כן לימא [שיאמר] במקום זה: חצי מיל. אלא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Why did the Sages say that one may not insulate hot water for Shabbat in something that adds heat, even while it is still day? It is a decree lest one come to cover it in hot ashes that contain a glowing ember. People may not differentiate between addition of heat by means of hot ashes and other additions of heat. Abaye said to him: Let him insulate it with hot ashes, what is the problem? Rava answered him: It is a decree lest one come to stoke the coals in order to make them burn on Shabbat and thereby violate a Torah prohibition.

The Sages taught a baraita which discusses the range of problems that arise with regard to the twilight period. Twilight is a period of uncertainty. It is uncertain whether it consists of both day and night, it is uncertain whether it is completely day, and it is uncertain whether it is completely night. Therefore, the Sages impose the stringencies of both days upon it. If there is a stringency that applies on either of the days, one is obligated to adhere to it during the twilight period.

Nevertheless, the definition of twilight is uncertain. And what is twilight? From when the sun sets, as long as the eastern face of the sky is reddened by the light of the sun. If the lower segment of the sky has lost its color, and the upper segment has not yet lost its color, that is the twilight period. If the upper segment has lost its color, and its color equals that of the lower one, it is night; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Neḥemya says: The duration of the twilight period is the time it takes for a person to walk half a mil after the sun sets. Rabbi Yosei says: Twilight does not last for a quantifiable period of time; rather, it is like the blink of an eye: This, night, enters and that, day, leaves, and it is impossible to calculate it due to its brevity.

It was taught in the baraita that the Master said: The Sages impose the stringencies of both days upon twilight. The Gemara asks: With regard to what halakha was this stated? Rav Huna, son of Rav Yehoshua, said: With regard to the matter of ritual impurity, as we learned in a mishna: With regard to a zav who saw an emission for two consecutive days during twilight, it is unclear whether it should be considered as if he only saw the emission for a single day, as perhaps twilight of the first day was part of the following day, and twilight of the second day was part of the previous day; or, whether it should be considered as two days, attributing each twilight to either the previous or the following day; or, whether it should be considered three days, as it is possible to view the twilight period as two days. By Torah law, a zav who saw two emissions is ritually impure, and all of the stringencies of a zav apply to him. If he sees a third emission, he is liable to bring an offering as part of his purification ritual. Therefore, this zav, with regard to whom there is uncertainty whether he saw emissions for one day, two days, or three days, has uncertain status with regard to both ritual impurity and to sacrifice. If he saw an emission one day during twilight, he has uncertain status with regard to ritual impurity because it may be considered two days.

The Gemara comments on the baraita cited by the Gemara. This baraita is itself difficult, self-contradictory. Initially you said, what is twilight? From when the sun sets, as long as the eastern face of the sky is reddened by the light of the sun. By inference, if the bottom segment lost its color, and the upper one has not lost its color, it is night. And then the baraita taught: If the lower segment of the sky has lost its color, and the upper segment has not yet lost its color, that is the twilight period. There is an apparent internal contradiction in the baraita. Rabba said that Rav Yehuda said that Shmuel said: In order to resolve the contradiction, unify the two statements and teach it as follows: What is twilight? From when the sun sets, as long as the eastern face of the sky is reddened by the light of the sun. If the lower segment of the sky has lost its color and the upper segment has not yet lost its color, that is also the twilight period. Only if the upper segment lost its color, and it equals that of the lower one, is it night. And Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said otherwise: From when the sun sets, as long as the eastern face of the sky is reddened by the light of the sun, it is day. If the lower segment of the sky has lost its color, and the upper segment has not yet lost its color, that is the twilight period. If the upper segment lost its color and it equals that of the lower one, it is night.

And the Gemara remarks: In this dispute over the precise definition of twilight both Rabba and Rav Yosef follow their line of reasoning stated elsewhere. As it was stated: What is the measure of the duration of twilight? Rabba said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The time it takes to walk three parts of a mil. The Gemara asks: What is the meaning of three parts of a mil? If you say that it refers to three halves of a mil, let him say a mil and a half. Rather, if you say that it means three-thirds of a mil, let him simply say one mil. Rather, it means three-quarters of a mil. And Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The duration of twilight is two parts of a mil. Again the Gemara asks: What is the meaning of two parts of a mil? If you say that it means two halves of a mil, let him simply say one mil. Rather, if you say that it means two-quarters of a mil, let him say instead: Half of a mil. Rather,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ראה ב' ימים בין השמשות ספק לקרבן ראה יום אחד בין השמשות ספק לטומאה. כבר ידענו כי הזב אפילו ראה ג' ראיות מופסקין ביום אחד הרי הוא זב גמור כדתניא (ב"ק פרק כיצד הרגל דף כד) תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים וכן אם לא יהיו מופסקין אלא מחוברין ויש בהן שיעור שיטבול אדם ב' טבילות ויסתפג ב' סיפוגין הרי (זה) [זב] גמור כדתנן (מס' זבים פ"א משנה ה) ראה אחת מרובה כשלש שהיא (כמי גריון) [כמין גד יון] לשילוח שהן כדי שתי [טבילות] וכשני סיפוגין הרי זה זב גמור וכן נמי אם יראה בסוף היום ראיה אחת מחוברת שלא פסקה עד שנכנס הלילה הרי דינה כדין ב' ראיות כי יציאת היום וכניסת הלילה מחלקין הראיה ומפסיקין אותה שאמרה המשנה ראה אחת ביום ואחת בין השמשות אחת בין השמשות ואחת למחר אם ידוע שמקצת הראיה מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן ואם ספק שמקצתה היום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן אבל אם ראה בין השמשות הואיל ובין השמשות הוא סוף היום שעבר ותחילת יום שאחריו ואנו מסתפקים בו יהיה דין זה האיש ספק לטומאה כי בחליפת זה היום וכניסת יום אחר נתחלף הראיה ויהיה על זה האיש דין הטומאה כאילו ראה ב' ראיות ותמצא ברור זה הדבר בפרק ראשון מתוספתא ובין ומודה רבי יוסי שאם ראה אחת בין השמשות אע"פ שאין בה כדי טבילה וסיפוג ויש בידו ב' ראיות מפני שב' ימים חולקין אותו ומטילין אותו לחומרי ב' ימים וספק לטומאה ולדאלך אמרו מטילין לחומרי ב' ימים:

ת"ר בין השמשות [ספק] מן היום ומן הלילה ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה מטילין אותו לחומר ב' ימים ואמרינן למאי הלכתא לטומאה כדתנן במסכת זבין פרק א' ראה ב' ימים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן פי' האיש מטמא בראיות והאשה בג' ימים. עכשיו איש שראה ביום שבת בין השמשות אם תאמר בין השמשות כולו (א') יום הוא הנה [ראה] ראיה אחת בשבת עוד ראה ביום ראשון בין השמשות הנה ראיה שניה ביום ראשון.

וא"ת בין השמשות של יום ראשון חציו מליל יום ב' הוא נמצא שראה ג' ימים (בג') [בב'] ראיות בשבת וביום א' ויום שני וקיי"ל ב' לטומאה וג' לקרבן ראה אחד ביה"ש ספק לטומאה יש לומר כולו מן היום ובעל קרי הוא ואינו טמא אלא יומו ויש לומר בין השמשות חציו יום [ותצטרף] (לג') [וג'] ימים או (לג') [וג'] לילות הרי זה זב גמור ותניא בתוספתא (פ"א דזבים) ומודה ר' יוסי שאם ראה אחת בין השמשות אף על פי שאין כאן כדי טבילה וסיפוג יש בו ב' ראיות שב' ימים חולקין אותה וכן היה ר' יוסי אומר ראה אחת בין השמשות ספק לטומאה ופטור מן הקרבן ראה שתים בין השמשות ספק לטומאה ולקרבן אחת ודאי ושתים בין השמשות או אחת בין השמשות [ושתים ודאי] ודאי לטומאה וספק לקרבן שתים ודאי ואחת בין השמשות [או שתים בין השמשות ואחת ודאי ודאי לטומאה ולקרבן] סוף הברייתא ואיזהו בין השמשות משתשקע החמה וכ"ז שפני מזרח מאדים הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון (והוה יום) [ביה"ש] הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה דברי רבי יהודה ור' נחמיה אומר בה"ש משתשקע החמה עד כדי הילוך חצי מיל רבי יוסי אומר ביה"ש כהרף עין הלילה נכנס והיום יוצא ואי אפשר לעמוד עליו ואמרי על הא דר' יהודה הא גופה קשיא ומתרץ רבה כרוך ותני איזהו בה"ש משתשקע החמה וכ"ז שפני מערב מאדימין את המזרח וסימנך כוותא. פי' אם יהיה נר דולק בבית ובו חלון פתוח למערב מתראה אור הנר כנגד פתח החלון במזרח וגם הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון עדיין ביה"ש הוא.

הכסיף העליון והשוה לתחתון זהו לילה. ורב יוסף תני לה הכי איזהו ביה"ש משתשקע החמה וכ"ז שפני מערב מאדימין למזרח עדיין הוא יום הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון ביה"ש הכסיף העליון והשוה לתחתון לילה ואזדו לטעמייהו דאתמר שיעור בין השמשות בכמה רבה אמר כדי הילוך ג' רבעי מיל [ור"י אמר ב' שלישי מיל] נתננו סימן זה לדבר שיהא *(נום) לתלמיד בהין של תורה שהוא י"ב לוגין רביעית ג' לוגין ושליש ד' לוגין נמצאו ג' רביעית ט' לוגין ונמצאו שני שלישי הין ח' לוגין הרי יש בין ג' רביעיות ובין ב' שלישים לוג א' שהוא חצי שתות כמוהו חשבון המיל ששיערו בו רבה ורב יוסף נמצא שיעור רבה יתר על השיעור דרב יוסף כדי הילוך חצי שתות מיל ש"מ שלא נתנו סימן לשיעור אלא לדבר שנחלקו בו שהוא משתשקע החמה וכ"ז שפני מזרח מאדימין והיינו חצי שתות מיל (משיכסיף עליון עד שישוה לתחתון) [משתשקע החמה עד שיכסיף והתחתון] כדי הילוך חצי שתות מיל (וכיון שפירשנו רבה) [וע"ז שפירשנו דרבה] אמר ג' רביעי מיל ורב יוסף אמר ב' שלישי מיל.

ואי זהו בין השמשות משתשקע החמה וכל זמן שפני מזרח מאדימין וכו'. איכא למידק הני תנאי במאי פליגי, דהא ודאי עד צאת הכוכבים הוי יממא וכדאמרינן בריש פרק קמא דמסכת ברכות (ב, א-ב), ודייקי לה מדכתיב (נחמיה ד, טו) ואנחנו עושים במלאכה וכו', ותנן בפרק שני דמגילה (כ, א) וכולן שעשו משעלה עמוד השחר כשר, ודייקי לה בגמרא (שם ע"ב) מנא הני מילי אמר רבי זירא אמר קרא ואנחנו עושים במלאכה וגומר וכתיב (שם פסוק טז) והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה, וכי היכי דנפקא לן מהתם דמעלות השחר הוי יממא הכי נמי נפקא מינה דעד צאת הכוכבים הוי יממא. ותו דתניא לקמן (שבת לה, ב) רבי נתן אומר כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה.
ויש לומר דבהא דאמרינן עלה דההיא פליגי, לא כוכבין הנראין ביום ולא כוכבים שאין נראין אלא בלילה אלא כוכבים בינונים, דמר סבר כל שנראין עד שהכסיף והשוה לתחתון כוכבים בינונים, ומר סבר עד חצי מיל, ומר סבר אפילו לאחר זמן. וההיא נמי דאמרינן בפסח שני (פסחים צד, א) דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים מהלך ד' מילין נמי לא הוי שיעורא ברירא להו, דבההיא מספקא להו איזהו מהלך אדם בינוני.

הכסיף התחתון ולא הכסיף העליון נמי בין השמשות. קשיא לי אי הכי למה ליה פני מזרח מאדימין, לימא משתשקע החמה ועד שיכסיף העליון והשוה לתחתון. ויש לומר דאי אמר הכי לא ידעינן מאי הכסיף דקאמר, והשתא הכי קאמר כל זמן שפני מזרח מאדימין, כלומר: ואפילו נסתלקה אדמימות מן התחתון עדיין בין השמשות עד שיכסיף העליון שאין שם אדמימות כלל, ומכלל זה דהכספה שאמרנו היינו הסתלק האדמימות. ולרב יוסף דאמר כל זמן שפני מזרח מאדימין יום, תחתון של פני מזרח קאמר. כך נראה לי.

ואזדו לטעמייהו דאתמר שיעור בין השמשות בכמה רבה אמר רב יהודה אמר שמואל שלשה חלקי מיל. איכא למידק אשמעתין, דהכא משמע דמשקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ליכא אלא תלתא רביעי מיל, ואילו בפסח שני (פסחים שם) תניא משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, דתניא התם רבי יהודה אומר עוביה רקיע אחד מעשרה ביום, תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות ומעלות השחר ועד הנץ החמה ארבעת מילין משתשקע החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, אלמא אפילו לדעת רבי יהודה הוי משתשקע החמה ועד צאת הכוכבים שהוא לילה ארבע מילין, נמצאת אומר דשיעור בין השמשות לרבי יהודה ד' מילין, והכא אמר רבה שלשה רביעי מיל.
ותירץ ר"ת ז"ל בספר הישר (חלק החידושים סי' רכא): דב' שקיעות הן, השקיעה הראשונה היא שתשקע החמה בעובי הרקיע עד גמר השקיעה שהלכה כל עובי הרקיע, ואז היא יציאת הכוכבים והוא שיעור ד' מילין, אבל השקיעה האמורה כאן היא סוף השקיעה, לפי שכל זמן שהיא כנגד חלונה ועדיין אינה מהלכת אחרי הכפה פני מזרח מאדימין כנגד מקומה של חמה, והוא מה שאמרו כאן כל זמן שפני מזרח מאדימין. וזהו שאמרו כאן משתשקע החמה כלומר: מששקעה כבר, ושם בפסחים אמרו משקיעת החמה כלומר: ששקיעה עצמה בכלל. והיינו נמי דאמרינן לקמן (שבת לה, ב) אמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דקלי אדליקו שרגא, דאלמא למאן דקים ליה בשיעורא דרבנן אע"ג דליכא שמשא אפילו בריש דקלא אלא דנסתלקה זריחתה מן הארץ לגמרי אפילו הכי תלינן שרגא דאכתי יממא הוא.
ולזה הפירוש הסכים הרמב"ן ז"ל. אלא שהוקשה לו הא דאמרינן בסמוך (לה, א) הרוצה לידע שיעורו של רבי נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה וזה שיעורו של רבי נחמיה, ופירש רש"י ז"ל: שחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובתוך שירד ויטבול בים ויעלה הוי לילה, ומשמע מיהא דמתחלת שקיעת החמה אנו משערין. ותירץ הוא ז"ל, אם אדם מניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול עדיין יום הוא ועלתה לו טבילה, ומאותו זמן ואילך מתחיל בין השמשות דרבי נחמיה, והרוצה לידע מאיזה זמן מתחיל שיעורו של רבי נחמיה קאמר. והביא ראיה מן הירושלמי (ברכות פ"א ה"א), דגרסינן התם רבי שמואל בר חייא רבי יודן בשם רבי חנינה התחיל לו גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל.
ואין פירושו בזה מחוור בעיני. שהרי לרבה התחלת בין השמשות דרבי יהודה ורבי נחמיה אחד הוא, ואם כן למה ליה למימר הרוצה לידע באיזה זמן מתחיל שיעורו של רבי נחמיה, לימא הרוצה לידע שיעורו של רבי יהודה ורבי נחמיה, כלומר: זמן התחלת בין השמשות שלהם.
אלא נראה לי שבתוך שיעור זה נכלל כל בין השמשות דרבי נחמיה, ולפי שאין הכל בקיאין בתחלת השקיעה האחרונה כדי שיעמוד ממנה על סוף השקיעה ושיהא מותר לו לאכול בתרומתו, קא יהיב השתא שיעורא דכולי עלמא בקיאין בו, דמכי הוי שמשא בראש הכרמל ירד משם ויטבול בים ויעלה וכשיעלה שם ידע שכבר נשלם זמן בין השמשות ומותר לו לאכול בתרומתו, ויעלה דקאמר אין פירושו ויעלה מטבילתו, אלא יעלה דומיא דירד, כלומר: ירד מראש הר הכרמל ויטבול ויעלה אל ראש ההר ויאכל שם, וזה שיעורו של בין השמשות דרבי נחמיה, כלומר: סוף שיעורו.
אבל לדידי קשיא לי מה שאמרו בירושלמי בפרק קמא דמסכת ברכות (ה"א) דגרסינן התם: רבי חנניה חבריהון דרבנן בעי, כמה דתימא ערבית נראו שלשה כוכבים אף על פי שהחמה נתונה באמצע הרקיע, פירוש: באמצע עובי הרקיע, ויימר אף בשחרית כן, פירוש: אף על פי שהתחילה החמה לצאת ועדיין הוא בעובי הרקיע נדון אותו כלילה ומפני מה אמרו מעלות השחר הוה יום, אמר רבי בא כתיב (בראשית יט, כג) השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה וכתיב (ויקרא כב, ז) ובא השמש וטהר הקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות כלומר: שנתכסה זריחתו מן הבריות והתחיל להשתקע ברקיע אף יציאתו משיתודע לבריות דהיינו משהתחיל ליכנס ברקיע, אמר רבי בא כתיב (בראשית מד, ג) הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר, תני רבי ישמעאל בבקר בבקר (שמות טז, כא) כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר, אמר ר' יוסי בר' בון אם אומר את ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין, ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוים, אמר רבי חייא נלפינה מדרך הארץ שרי מלכא נפיק אף על גב דלא נפיק אמרין דנפיק שרי מלכא עייל לא אמרין דעל עד שעתא דעייל, עד כאן בירושלמי, אלמא משמע דבערבית משעה שהתחיל להשתקע בעובי הרקיע הוי לילה. וצריך לי עיון.

בין השמשות הרי הוא ספק יום ספק לילה ואיזהו בין השמשות נחלקו בו ר' יהודה ור' יוסי שבין השמשות לר' יהודה הוא משתשקע החמה סוף שקיעתה ר"ל שנכנסה כולה וכל שפני מזרח מאדימים ופרשו למטה צד המערב וקוראו פני מזרח מפני שאותו הצד מאדים פני המזרח בערב כשהחמה נוטה לשקוע כאורה הנכנסת בחלון שמבהקת כותל שכנגדה ויתבאר למטה ג"כ שאפי' הכסיף התחתון ר"ל שכבר הלכה הבהקתו של תחתון ר"ל תחתית כיפת הרקיע הנראה לנו כאופן המפריש בין חצי הרקיע העליון לחציו האחר ולא הכסיף העליון והיא גובה הכיפה שבאותו צד למעלה מאופן המפריש שאינו ממהר כל כך להכסיף כתחתון מצד שהאורה מבהקת יותר לנכוחיותה לפי הנראה לנו עדיין הוא בין השמשות אבל כשהכסיף העליון והושוה לתחתון הרי הוא לילה ושיערו במהלך זמן זה שלשת חלקי מיל ומה שאמרו בפסחים משקיעת החמה עד צאת הככבים ארבעת מילין פירושה מתחלת שקיעתה כשמתחלת ליכנס והיא נראית עדין מעט מעט עד שתכנס כולה ומ"מ גדולי הדורות משתמשים בתחלת שקיעה זו לומר בה שהיא בכלל תוספת חול ר"ל שקודם שתתחיל לשקוע כלל אינה בכלל תוספת ומשתתחיל לשקוע אם רצה להוסיף הרי הוא בכלל תוספת אם רצה להוסיף כלו מוסיף ואם רצה להוסיף מקצתו ולא כלו מוסיף ובלבד שיהא בודל בתחומו מעט לשם תוספת הא משנשקעה עד יציאת הכוכבים ספק יום ספק לילה ואינה בכלל תוספת וביציאתו מוסיף עד שיראו שלשה כוכבים רצופים בתחום אחד שברקיע:

ונחזור לענינינו והוא שמסוף שקיעת החמה עד שיכסיף העליון הוא בין השמשות לר' יהודה והלכה כמותו לענין שבת ומעתה מ"ש כוכב א' יום שנים בין השמשות שלשה לילה ופירשו בה לא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא קטנים שאין נראים אלא בלילה אלא בינוניים יראה שאינה הלכה ותמהני על גדולי הפוסקים שהביאוהו שהרי חמה שקעה ואין כוכב נראה ואפשר שלא הביאוה אלא לשלשה לילה וממה שראיתי לגדולי המחברים שכתבו בשיעור בין השמשות משתשקע החמה עד שיראו ג' כוכבים בינוניים ושמא ראיית שלשה כוכבים והכספת העליון אחד הוא ומתוך שאין הכספת עליון ותחתון ניכרת להמון נתן להם סימן בראיית שלשה כוכבים בינוניים:

בין השמשות לר' יוסי הוא רגע הסמוך ליציאת הכוכבים זה נכנס וזה יוצא והלכה כמותו לענין שלא לאכול כהנים שטבלו לטומאתן בתרומה התלויה בהעריב שמשו עד גמר בין השמשות זו והוא נקרא הערב השמש הגמור והוא צאת הכוכבים כמו שביארנו בראשון של ברכות וכן לענין הטבילה אינו צריך לטבול בעוד שהשמש נראה עד שיהא הערב השמש אחר טבילה אלא כל שיטבול קודם צאת הכוכבים דיו ששעת צאת הכוכבים היא הערב שמשו הבא אחר טבילה ולא עוד אלא שהיו מכוונים לאחר טבילתם עד סמוך לאכילתם שמא תארע להם טומאה אחר טבילה ונמצאו טובלים בחנם כמו שביארנו בברכות:

ויש מוכיחין מכאן שהטבילה צריכה להיות עם השמש שהרי אמר אילימא מטבילה ספיקא הוא וכו' כלומר ועל כל פנים צריכה להיות קודם שיתחיל בין השמשות של ר' יהודה כדי שיבא בין השמשות אחריה ומ"מ יראה כדברינו הואיל והלכה כמותו בתרומה לכל עניני תרומה וכן ממה שאמר לו ר' יהודה לר' מאיר והלא מבעוד יום הם טובלים ואמר ליה מי סברת בין השמשות דידך כמו שכתבנו שם והוא שאמרו כאן בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי כהנים טובלים בו:

ממה שכתבנו למדת שבין השמשות ספק לנו בענינו אם יום אם לילה ומ"מ או כלו יום או כלו לילה תדע שיש דברים שאנו מפקפקים בו להיותו מן היום ומן הלילה ומטילין עליו חומר שני ימים וזה ממה שכבר ידעת שהזיבה החמירה תורה בטומאתה יתר על שאר הקרי וכן ידעת שהזיבה הוא קרי יוצא מאליו בלא הנאה וקושי וסימני' המוכיחים בינו ובין הקרי מפורשים במסכת נזיר והדבר ידוע שכל שראה ממנה ראיה אחת אינו זב כלל אלא כקרי בעלמא וטמא טומאת ערב נתוספה עליו ראיה שנית הן ביומו הן במחרתו נעשה זב לטומאה למשכב ומושב ולשבעה נקיים אבל אינו טעון עדיין הבאת קרבן אלא סופר וטובל ומעריב ודיו נתוספה עליו ראיה שלישית הן בראשון הן בשני הן בשלישי הואיל ולא הפסיק יום שלם בין ראיה לראיה נעשה זב גמור לכל ענין ולמדת שהזב תלוי בראיות ולא בימים ר"ל שאם ראה שתי ראיות של זוב אפילו בשעה אחת נעשה זב לטומאה ואם שלש נעשה זב לקרבן וכן אם ראה שלשתם בשלשה ימים רצופים או בפחות מהם הא כל שהפסיק יום אחד בין ראיה לראיה אין זו מצטרפת עם חברתה אלא שאם ראה שלש ומנה וחזר וראה אף בשביעי סותר את הכל כמו שיתבאר במקומו:

ראה ראיה אחת ארוכה כשתים הרי היא נחשבת כשתים ושיעור זה הוא שראיית הזב שיעורה למטה במשהו שנאמר החתים בשרו כל שניכר בבשרו ואם נמשכה זמן אם אין בשיעור הארכתה כשיעור טבילה וספוג אינה נחשבת אלא לאחת אפי' פסק בנתים ואם יש בשיעורה כשיעור זה או יותר נידונת כשתים ואם היתה ארוכה כשלש ראיות והוא שהיתה הארכתה כשתי טבילות ושני ספוגין נחשבת כשלש ראה ראיה אחת מקצתה בסוף היום ומקצתה בתחלת הלילה אע"פ שהוא בשיעור ראיה אחת נידונת כשתים שהימים מחלקים מעתה ראה יום אחד בין השמשות הרי זה זב לטומאה מספק ראה שני ימים רצופים כל אחד בבין השמשות הרי זה ספק בין לטומאה בין לקרבן לטומאה שמא ראשונה ביום ושניה בלילה והרי הפסיק יום שלם בנתים ולקרבן שמא א' מהן מקצתה ביום ומקצתה בלילה וחשובה כשתים ונמצאת שלישית רצופה לה למחרתה ולפי' מביא קרבן ואינו נאכל ואם ראה אחת ביום ואחת בין השמשות הרי הוא ודאי לטומאה וספק לקרבן:

תוס' בד"ה ספק לטומאה כו' ובכל שהוא שבה"ש יש להסתפק שמא כולו מן היום כו' עכ"ל ולפי זה לא אצטריך לן למימר דאיכא לאסתפוקי בכל בין השמשות או כוליה מן היום או כוליה מן הלילה אלא דודאי הוא מן היום ומן הלילה אלא דבכל כל שהוא ממנו איכא לאסתפוקי שמא הוא כולו יום או שמא כולו לילה או שמא הוא משניהם יום ולילה והברייתא נמי איכא לפרושי הכי דאכל כל שהוא קאמר דאיכא לאסתפוקי ביה הני תלתא ספיקי אבל שיהיה כל הבין השמשות כולו יום או כולו לילה לא איצטריך לן לאסתפוקי הכא לענין טומאה אלא דבהך דהעושה מלאכה בשני בין השמשות שפירושו בו על כרחך שעשה כל בין השמשות על כן אית לן למימר דאיכא לאיסתפוקי נמי בכל בין השמשות אי כולו מן היום אי כולו מן הלילה דאם לא כן הוה ליה לחיובי ב' חטאות ודו"ק:

בא"ד וספק לקרבן שמא הראשון מן היום ומן הלילה או הראשון יום כו' עכ"ל ובכלל זה ששניהם מן היום ומן הלילה וק"ל:

בתוס' ד"ה ור' יוסי אמר בין השמשות כהרף עין וכו' אבל אין לפרש דר' יוסי אין מסתפק בביה"ש כלל וכו' ויודע אני מתי הוא וכו' ולפי זה צריך לפרש הא דאיתא בגמ' בספרים שלנו וא"א לעמוד עליו הוי פירושו שאין לו שיעור שנוכל לשער אותו אבל אין לו ספק מתי הוא וק"ל:

רש"י ד"ה רמץ. אפר המעורב כו' כצ"ל:

גמרא לחומר ב' ימים למאי הלכתא. לכאורה נ"מ טובא לענין שבת גופא והוא דאי לא היינו מספקינן ביה רק אם כולו מן היום או כולו מן הלילה. אם עשה מלאכה בשני בה"ש היה חייב חטאת אפי' ב' העלמות משא"כ השתא א"ח אלא אם היה בהעלם אחד דוקא כמ"ש רש"י לק' (לה ב') וכמו שבארתי שם כוונתו בס"ד. וכן נ"מ באם עשה בבה"ש הב' בזמן מאוחר מן הראשון דהשתא א"ח חטאת דדילמא הראשון מן היום והשני מן הלילה ועוד נ"מ אם עשה מלאכות חלוקות דהשתא א"ח חטאת דדילמא תרווייהו מן היום ומן הלילה וזיל הכא ליכא שיעורא והכא ליכא שיעורא. ולפי מה שאכתוב לקמן אף אם לא היינו מספקינן אלא אי כולו מן היום או כולו מהלילה היה פטור לר' יהושע בפ"ד דכריתות דהרי א"י איזו אב מלאכה עשה או אפי' מלאכה אחת וכגון קצר כגרוגרת ונאכלה קודם שקצר שנית בבה"ש השני. עי' לקמן פ' במימרא דרבא ואולי לישנא דברייתא מטילין אותו לחומר כו' דחקו להש"ס מלומר נ"מ הנזכרים:

תוס' ד"ה ספק. [ואמר בפ' ד"מ ראה אחת מרובה כו'. היא משנה פ"א דזבים מ"ה ועמש"כ בתמורה (יט:)] :

בא"ד בפיר"ת וספק לקרבן שמא כו'. ובמהרש"א ובכלל זה ששניהם מן היום ומה"ל. וכ"כ התוי"ט בספ"ק דזבים. ולפלא בעיני על שני השליטים איך שגו במכ"ת בדבר פשוט. דכיון דמיירי לפיר"ת דבשני ראה בזמן מאוחר מבשל ראשון. וא"כ איך יתכן דבבה"ש הא' היה בו קצת מה"ל. והב' שהיה אחריו היה בו עדיין קצת מה"י. ורש"י והרמב"ם בפי' דנקטו שמא שניהם מה"י ומה"ל. הוא דאינהו מפרשי שלא ידע באיזו שעה של ביה"ש ראם (כנ"ל כוונתם ומש"כ רש"י דשמא בה"ש ראשון כולו כו' ר"ל כל זמן הראיה דומיא למש"כ לקמיה והשניה כולה מה"ל או הראשונה כולה מה"י. אלא דשם דבר מהראיה להכי נקט ל"נ. והכא דבר מזמן הראיה נקט בל"ז. ובזה פירושם מיושב מקושיות התוס') ויתכן שהיה שתיהן בזמן אחד (וגם דברי המהרש"א בדבור הקודם מגומגמין ולא ראיתי להאריך ע"ע) ודע דלכאורה משמע מפירוש רש"י מהא דכ' וכן אם הא' מקצתה ביום כו'. והב' כולה מה"ל (ולא כ' או כולה מה"י) או הראשונה כולה מה"י כו' (ולא כ' או כולה מה"ל) דס"ל דאם ראה ד"מ ביום א' ואח"כ ראה באותו יום בה"ש אף שודאי היתה מה"י ומה"ל כגון לר' יוסי דבה"ש כהר"ע אינו נעשה זב גמור לקרבן דלא ג' ראיות איכא ולא ג"י איכא והא דתנן בספ"ק דזבים ראה אחת היום וא' ביה"ש כו' ודאי לקרבן כו' היינו בהפסק יום בינתיים דוקא דומיא דפירש הרשב"ם בסוגיין אבל שם א"א לפרש כן דא"כ היכי תני שם אם ספק שמקצת הראיה כו' ודאי לטומאה אמאי דילמא יום א' הפסיק ביניהם. וצ"ל דרש"י לאו בדוקא נקיט:

גמרא אלא תלתא ריבעי מילא. ע"כ צ"ל ע"ד תפסת מרובה ל"ת. אולם לפ"ז קשה מ"ק בתר הכי אלא תרי ריבעי מילא וצ"ל משום דקאי אדברי רבה ואיהו איירי ברביעים אך לפ"ז לא א"ש מאי דדחי לימא חצי מיל ודו"ק:

זה נכנס וזה יוצא. נ"ב הקדים נכנס ליוצא. כלומר אין לומר על היום יוצא עד שנכנס הלילה לפי שא"א לעמוד על היציאה אלא ע"י הכניסה:

גמ' אלא תלתא רבעי. עיין פירש"י ברכות דף ב ע"ב ד"ה והלא כהנים ובנדה דף נג ע"א ברש"י ד"ה ביה"ש וצ"ע:

אמר ר"ה ברי' דרב יהושע לענין טומאה. ראיתי בס' אוהל דוד מייתי קושי' דהל"ל לענין שבת וכגון שהי' לו תינוק למול סמוך ליציאת השבת דאי ב"ה רק כולה מן היום או כולה מן הלילה מלין אותו ממ"נ אי יום הוא הרי מקיים ביום השמיני ימול ודוחה שבת ואי כולה לילה פשיטא דמותר למולו למ"ד מילה שלא בזמנה מלין אפי' בלילה. אבל השתא שמקצתו יום ומקצתו לילה לא ימול. דלא ספיק למיעבד כולו מצוה בשבת ועיין לקמן קל"ג ע"ב ומה שתי' באותו ספר דה"ל מקלקל בחבורה דפטור לא נ"ל כיון דעכ"פ גומר מעשיו ומתקן גברא גם תחלת מעשה לא מקלקל הוא. ולא דמי למ"ש הראשונים במתני' דשוחט בשבת שחיטתו כשרה דלא הוה מומר משעת חתיכת העור משום דטרם גמר שחיטתו ה"ל מקלקל. התם הכי קאמרינן דכל כמה דלא גמר שחיטתו לא ה"ל מומר משום דכל רגע אי בעי פוסק שחיטתו ואז הוה מקלקל נמצא לא נעשה מומר עד שגמר שחיטתו ואז נעשה מתחייב מלמפרע מהתחלת חתיכת העור דשוב לא הוה מקלקל כלל. וה"נ דכוותי' וא"כ אין התירץ עולה יפה. אלא מעיקרא לק"מ אה"נ הומ"ל הכי למ"ד מילה שלא בזמנה מלין בלילה אלא דניחא לש"ס למימר נפקותא אליבא דכ"ע ע"כ אמר נפקא מיני' לענין טומאה דהוי אליבא דכ"ע ופשוט. ואין לומר נפקא מיני' אי עבר ומל אי חייב אשם תלוי ז"א דה"ל טעה בדבר מצוה ובהיל פטור מחטאת ומאשם תלוי. ולקמן קל"ג ע"ב מיירי במזיד וחייב כרת וזה לא שייך הכא בספק בין השמשות:

בפרש"י בד"ה ספק לטומאה ולקרבן כו' כיצד שמא בין השמשות הראשון כולו מן היום ובין השמשות השני כולו מן הלילה כו' עכ"ל. וכתבו התוס' על זה דלא נהירא דאי ראשון כולו מן היום שני נמי כולו מן היום כו' עס"ה. ולענ"ד בלי ספק דרש"י ג"כ נתכוין לפי' ר"ת דאיירי שלא ראה כל משך בין השמשות דזה אי אפשר כמו שהקשו בתוס' אלא שראה במקצת בין השמשות כמ"ש גם כן מורי זקיני ז"ל אלא שכתב דלשון רש"י לא משמע כן לכך נדחק לפרש בדרך אחר ע"ש. ולענ"ד הוא דוחק גדול וכבר אפשר לפרש דמ"ש רש"י שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום האי כולו לאו אמשך כל זמן בין השמשות קאי אלא אמשך הראייה לחוד דשמא כל משך הראיה היה באותו זמן בין השמשות שהוא מן היום וכל הראיה בבין השמשות השני היה באותו בין השמשות שהוא מן הלילה ולא אתי אלא לאפוקי שאם מקצת הראיה היה מן היום ומקצת הראיה מן הלילה אכתי הו"ל זב גמור דשייך ביה חיוב קרבן ועוד יש לפרש בדרך אחר דלעולם יש להסתפק שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום או כולו מן הלילה משום דנראה דכל הזמנים והסימנים שאמרו חכמים בבין השמשות כגון הכסיף התחתון בלא העליון וכן בשני כוכבים בינונים היינו דוקא במי שרוצה לידע ולכוין באותו זמן ויש לו איצטגנינות בלבו שהוא בקי לידע ולשער אותן הסימנים על מכונם משא"כ הכא לענין ראיית הזב שהוא דבר פתאום ולא נתכוון בתחלה לידע הזמן אלא שע"פ הדמיון נדמה לו אחר הראיה שהוא זמן בין השמשות אם כן לפ"ז אפילו אם נדמה לו שאותה ראיה של בין השמשות השני היתה מוקדמת לאותה שאתמול כגון שאתמול היה רואה ג' כוכבים בינונים והיום ב' כוכבים אפ"ה יש להסתפק ולומר שאותן ג' כוכבים שראה אתמול היו הכוכבים הגדולים הנראים ביום ושני כוכבים של היום מהכוכבים הקטנים שאין אדם יודע מה הם בינונים וגם אין כל הזמנים שוין בזה וכה"ג יש להסתפק בסימן הכסיף התחתון דודאי אין כל הזמנים שוין בזה והכל לפי בהירות היום כדמשמע מל' רש"י בד"ה מאדימין שכתב שנראה אדמימות חמה בעבים אלמא דלעולם דבר מצוי הוא שדמות עבים מפסיקין בינינו ובין גלגל החמה בתחתית כדמשמע בפרק אם אין מכירין וכדאשכחן לקמן דף הסמוך ע"ב דאמר ליה רבא לשמעיה אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדשמשא בריש דקלא אתלו שרגא אלמא שאין הסימנין הללו מסורין לרוב בני אדם וכ"ש ביום המעונן וא"כ יפה כתב רש"י ז"ל כאן שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה והיינו כדפרישית דאפילו אם נדמה לו ע"י אותן הסימנין שהראיה הראשונה היתה בזמן מאוחר לאותה הראיה של בין השמשות בזמן השני אפילו הכי אפשר דטעו בכך ונהפך הוא כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל ובזה נתיישב ג"כ מה שכתב לקמן גבי העושה מלאכה בשני בין השמשות ודו"ק:

מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום. כדתנן לקמן לא בגפת ולא בזבל ואף על גב דסתם הטמנה מבעוד יום הוא דהא אסרינן משחשכה: ברמץ. אפר המעורב בגחלים: ויטמין. דהא מבעוד יום הוא: גזירה שמא יחתה בגחלים. משחשכה שבא לבשל הקדרה שלא בשלה כל צרכה וגזרו אף בבישלה כל צרכה עד שיגרוף או שיקטום והכי מסקינן בפרק כירה (דף לז:) דאמר רבי קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו מבעוד יום כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו וכן אמר רבי יוחנן: מן היום ומן הלילה. כלומר ספק יש בו משניהם: ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה. הרי ג' ספיקות לפיכך מטילין עליו חומר שני הימים ולקמן מפרש למאי הילכתא שייך לומר שמא יש בו משניהם: מאדימין. שנראה אדמומית חמה בעבים: הכסיף. השחיר: התחתון. תחתון של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ: עליון. גובהה של כפה אינה ממהרת להכסיף ולקמן פריך מאי קאמר דקשיא סיפא ארישא: חצי מיל. זהו שיעור אורך בין השמשות ולאחר חצי מיל הוי לילה: כהרף עין. כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה: זה נכנס. הלילה נכנס והיום יוצא יציאת זה עם כניסת זה כשהם מתפרשין קרי בין השמשות וכל דמקמי הכי הוי יום מעליא: למאי הילכתא. יטילו עליו ספק שמא משניהם יש בו בשלמא ספק כולו מן היום איכא למימר לענין מוצאי שבת להביא אשם תלוי ספק כולו מן הלילה לענין לילי שבת אלא חומר שניהם למאי הילכתא: ראה שני ביה''ש. זיבה דזב מטמא בימים ובראיות בין שראה שתים ביום אחד בין שראה שתים בשני ימים רצופים בין שראה אחת בשני ימים כגון בין השמשות חשיב ליה כשתי ראיות משום ימים דילפינן מלזכר ולנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים וראיות בגופיה מיפרשא כדתניא במגילה (דף ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא כו': ספק לטומאה ולקרבן. ספק טמא ספק טהור ספק חייב קרבן עם הטומאה ספק אינו חייב קרבן אבל טמא שבעה דזב בעל שתי ראיות או שני ימים כל תורת טומאת זבין עליו ושלישי מביאתו לידי קרבן וזה שראה שני בין השמשות ספק יום אחד הוא וטמא בשני ראיות או שני ימים רצופין הן וטמא נמי בתורת ימים ספק ב' ימים שאין רצופין הן וטהור מטומאת שבעה אלא כבעל קרי בעלמא דלאו שתי ראיות ביום אחד איכא ולא שני ימים רצופין איכא ספק שהן ג' ימים רצופין דזב גמור הוא אף לקרבן כיצד שמא בין השמשות הראשון כולו מן היום וביה''ש השני כולו מן הלילה ונמצא יום אחד הפסק בינתיים וטהור או שניהם מן היום דהוו להו שני ימים רצופין וכן אם שניהם מן הלילה הוו להו נמי שני ימים רצופין או שמא אם הראשון מן הלילה והשני מן היום הוו להו נמי שתי ראיות ביום אחד וטמא שבעה בכל אלו ואין כאן קרבן או שמא שתיהן הראיות היו מקצתן ביום ומקצתן בלילה ויש כאן שלשה רצופים וכן אם הראשונה מקצתה ביום ומקצתה בלילה והשניה כולה מן הלילה או הראשונה כולה מן היום והשניה מקצתה ביום ומקצתה בלילה הוו להו ג' ימים רצופין וטעון קרבן הלכך ספק אף לקרבן ומביא חטאת העוף הבאה על הספק ואין נאכלת דשמא לאו בר קרבן הוא ומליקת חולין נבלה: ראה אחת ביה''ש ספק לטומאה. שמא מקצתה ביום ומקצתה בלילה והיינו חומר ב' ימים וטמא ז' או שמא כולה או מן היום או מן הלילה ואין כאן אלא אחת: פני מזרח מאדימים. עדיין לא הכסיף אפי' תחתון: כרוך ותני. שני הדברים בכרך אחד בתורה אחת: ואזדו לטעמייהו. דרבה סבר שיעור ביה''ש נפיש ורב יוסף סבר זוטר:
רבי יוסי אומר בין השמשות כהרף עין. פירש רשב''א דאין להסתפק בו אלא כשהוא כהרף עין ולא בזמן גדול כמו שמסתפק בו תנא קמא אבל אין לפרש רבי יוסי אין מסתפק בבין השמשות כלל והכי קאמר כהרף עין אני מכיר ובקי בו מתי זה נכנס וזה יוצא ויודע אני מתי הוא יום מתי הוא לילה דהא בתוספתא דמסכת זבים בפ''ק קתני וכן היה ר' יוסי אומר ראה אחד בין השמשות ואחד ודאי ספק לטומאה ולקרבן פירוש שראה במוצאי שבת ביה''ש וביום שני ראה ביום ספק לטומאה דשמא בין השמשות כולו מן היום והוי יום מפסיק וטהור או שמא כולו מן הלילה והוו שני ימים רצופין וטמא ושמא מן היום ומן הלילה ואיכא שלשה ימים רצופין וחייב קרבן אלמא דר' יוסי נמי מספקא ליה בההוא כהרף עין: ספק לטומאה ולקרבן. פירש בקונטרס דשמא בין השמשות ראשון כולו מן היום ושני כולו מן הלילה ול''נ דאי ראשון כולו מן היום שני נמי כולו מן היום ותו דאמר לקמן בשמעתין (דף לה:) העושה מלאכה בשני בין השמשות חייב חטאת ממה נפשך ולפירוש הקונטרס הא איכא למימר שמא בין השמשות דע''ש כולו יום ומוצאי שבת כולו לילה ולא יתחייב חטאת אלא אשם ומפרש רשב''ם ספק לטומאה ולקרבן שראה בין השמשות במוצאי שבת וביה''ש דמוצאי יום שני דשמא בין השמשות שניהם כולו מן היום או כולו מן הלילה מפסיק יום אחד בינתים ואין כאן טומאה או שמא חציו מן היום וחציו מן הלילה והוו רצופין וטמא טומאת שבעה ומתחייב קרבן וקשה לפירושו חדא דשני ימים בין השמשות משמע רצופין ועוד דלפי זה לא משכחת טומאת ז' בלא קרבן ולישנא משמע ספק טומאה לחוד ולקרבן לחוד ועוד קשה לר''י דאם מיירי כשראה כל בין השמשות כמו העושה מלאכה שני בין השמשות כדמפרש רשב''ם א''כ בראיה אחת חייב קרבן דהא ביה''ש הוי לכל הפחות חצי מיל דהוו אלף אמה דשיעור מיל הוי אלפים אמה כדפי' רש''י בפרק שני שעירים (יומא דף ס'. ושם) ואמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סנ.) ראה אחת מרובה כג' שהיא כמגדיון לשילה שהם שתי טבילות ושני סיפוגין הרי זה זב גמור ובתוספתא בריש מסכת זבין משמע היינו שיעור ק' אמה לכך מפרש ר''ת דמיירי שלא ראה כל בין השמשות אלא שעה אחת מועטת דבין השמשות זה ושעה אחרת בין השמשות אחר ובכל שהוא שבין השמשות יש להסתפק שמא כולו מן היום או כולו מן הלילה או חציו יום וחצי לילה והשתא אתי שפיר דספק לטומאה דשמא הראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה ומפסיק יום בינתים או שמא תרוייהו יום או תרוייהו. לילה ואיכא ב' ימים רצופין וספק לקרבן שמא הראשון מן היום ומן הלילה והשני לילה או הא' יום והב' חציו יום וחציו לילה ואיכא ג' רצופין וההיא
הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד