דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 216ימים לסיום הש״ס

כתובות מ ע"ב - Steinsaltz

the needlecraft of a tailor, a common, less valuable skill, is the fine also thirty sela? Rather, just as with regard to the slaves, the sum is not dependent on the standing of the victim, so too with regard to a woman who was raped.

Rather, Rabbi Zeira said a different proof: Had two men engaged in forced intercourse with her, one vaginal intercourse, and one anal intercourse, they will say: If one who engaged in forced intercourse with an untainted virgin pays fifty sela, does one who engaged in forced intercourse with her when she is tainted, i.e., after she has engaged in anal intercourse, also pay fifty sela? Apparently, the fifty sela is the fixed sum of the fine, while the rest of the payment varies on a case-by-case basis. Abaye said to him: This too is no proof, as if so, with regard to a slave as well, they will say if one whose ox gored a healthy slave pays thirty sela, does one whose ox gored a slave afflicted with boils also pay thirty sela?

Rather, Abaye said a different proof. The verse says: “Fifty shekels of silver…because he tormented her” (Deuteronomy 22:29); these fifty sela are the fine paid because he tormented her. From which it may be inferred that there are the additional payments of humiliation and degradation beyond that sum mentioned in the verse. Rava said an alternative proof. The verse says: “And the man who lay with her shall give to the father of the young woman fifty shekels of silver” (Deuteronomy 22:29). For the pleasure of lying with her he pays fifty sela; from which it may be inferred that there are the additional payments of humiliation and degradation, beyond payment of the fine.

The Gemara asks: And say that these additional payments are paid to her? The Gemara answers that the verse says: “Between a father and his daughter, being in her young womanhood, in her father’s house” (Numbers 30:17), from which it is derived that all profits of her young womanhood go to her father.

The Gemara asks: However, with regard to that which Rav Huna said that Rav said: From where is it derived that the handiwork of the daughter goes to her father? It is as it is stated: “And if a man sells his daughter as a maidservant” (Exodus 21:7), juxtaposing his daughter to a maidservant: Just as a maidservant, her handiwork belongs to her master, as she was sold for that purpose; so too a daughter, her handiwork goes to her father. Why do I need this complicated proof? Let him derive it directly from the verse “Being in her young womanhood, in her father’s house.” Rather, this cannot be derived from that verse because that verse is written with regard to the nullification of vows. A young woman is subject to her father’s authority with regard to her vows, which he has the right to nullify. The matter of monetary rights is not addressed in that verse.

And if you say: Let us derive monetary matters from vows, i.e., just as she is subject to her father’s authority with regard to vows the same is true with regard to monetary matters, we do not derive monetary matters from ritual matters. And if you say: Let us derive that her father receives payment from the halakha of a fine, i.e., just as the fine is paid to her father, as explicitly stated in the Torah, so too, other payments are also paid to her father, we do not derive monetary matters from fines. The payment of a fine is a novel element decreed by the Torah and cannot serve as a paradigm for standard monetary matters. Rather, the Gemara explains that it is reasonable that the payments of humiliation and degradation are paid to her father, as if he wished to do so he could give her hand in marriage to a repulsive man or one afflicted with boils, thereby humiliating her. Since her humiliation is under his control, payment for her humiliation is similarly his.

The mishna continues: How is her degradation assessed? One considers her as though she were a maidservant sold in the marketplace, and assesses how much she would have been worth beforehand and how much she would be worth currently. The Gemara asks: How do we assess her value? Shmuel’s father said: One estimates the difference between how much a person is willing to give to purchase a virgin maidservant and how much he is willing to give to purchase a non-virgin maidservant to serve him.

The Gemara asks: With regard to a non-virgin maidservant to serve him; if he purchases her for service, what difference is there to him whether or not she is a virgin? Rather, the difference between a maidservant who engaged in intercourse and a maidservant who did not engage in intercourse is with regard to how much one is willing to marry her to his slave. The Gemara further asks: And with regard to marrying her to his slave, what difference is there to him whether or not she is a virgin? The Gemara answers: It is with regard to a slave from whom his master has a sense of satisfaction, and he seeks a virgin for the slave in order to reciprocate. The difference between the price that the master is willing to pay for each of the maidservants is the degradation that the offender pays the victim.

MISHNA: Any place where there is sale by a father of his minor daughter as a Hebrew maidservant, there is no fine if she is raped. And any place where there is a fine, when a young woman is raped; there is no sale by the father. The Gemara specifies: A minor is subject to sale by her father, and she is not entitled to a fine if she is raped. A young woman is entitled to a fine if she is raped and is not subject to sale. A grown woman is neither subject to sale nor entitled to a fine.

GEMARA: Rav Yehuda said that Rav said: This halakha in the mishna is the statement of Rabbi Meir, but the Rabbis say: She is entitled to a fine even where there is a sale, as it is taught in a baraita: A minor girl, from one day old until she grows two pubic hairs, is subject to sale and is not entitled to a fine. From when she grows two pubic hairs and becomes a young woman until she matures into a grown woman, she is entitled to a fine and she is not subject to sale; this is the statement of Rabbi Meir, as Rabbi Meir would state the principle: Any place where there is a sale there is no fine, and any place where there is a fine there is no sale. And the Rabbis say: A minor girl from the age of three years and one day until she matures into a grown woman is entitled to a fine.

The Gemara questions the statement of the Rabbis in the baraita with regard to a girl more than three years of age: A fine, yes, but sale, no? Do the Rabbis maintain that a father cannot sell his minor daughter as a Hebrew maidservant? Rather, emend the text and say: She is even entitled to a fine where she is subject to sale. Rav Ḥisda said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Meir? It is as the verse says with regard to a rapist: “And the man who lay with her shall give to the father of the young woman fifty sela, and to him she shall be as a wife” (Deuteronomy 22:29). The verse is speaking with regard to one halakhically competent to marry by herself, which means she must be a young woman. The Gemara asks: And what is the rationale for the opinion of the Rabbis? Reish Lakish said that the verse says “young woman [na’ara]”; however, although the term is pronounced na’ara, it is written as na’ar, without the letter heh, and even a minor girl is indicated by that term.

The Gemara relates: Rav Pappa, son of Rav Ḥanan, from a place called Bei Keloḥit, heard this halakha and went and said it before Rav Shimi bar Ashi. Rav Shimi said to him: You teach this statement concerning that matter. We, based on our traditions, teach it concerning this matter, as Reish Lakish said: One who slanders a minor girl, falsely claiming that she was not a virgin on the wedding night, is exempt from paying the fine, as it is stated: “And they shall give them to the father of the young woman [na’ara]” (Deuteronomy 22:19). The verse spoke of na’ara, not only pronounced but written in full, indicating that this payment is in effect only with regard to a young woman, not a minor girl. However, in places where the term is written na’ar, even a minor girl would be included.

Rav Adda bar Ahava strongly objects to this: The reason is that the Merciful One writes “na’ara” with a heh. Is that to say that if that were not the case I would have said that this halakha applies even to a minor girl? How is that possible? But isn’t it written: “And if this matter was true, that the hymen of this young woman was not found intact; then they shall remove the young woman to the entrance of her father’s house and stone her” (Deuteronomy 22:20–21). And this verse clearly refers to a young woman old enough to be punished, as a minor is not subject to punishment. Rather, here, with regard to the payment of a slanderer, the verse speaks of a na’ara, written with a heh, and a minor is excluded. This is a paradigm from which it may be inferred that in any place that it is stated “na’ara” without a heh, even a minor girl is indicated.

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף מ - ב

ואם הרג השור עבד עושה  מעשה מחט - שאינו שוה אלא מעט - אף הוא משלם שלשים סלעים, והיכן הוא החילוק שביניהם!?

והרי אצל עבד אכן כך הוא הדין, שעל כל עבד משלם בעל השור אותו שיעור קצוב, ואם כן כך יש לך לומר גם בקנס דאונס ומפתה. ואכתי תיקשי: ואימא: חמשים סלעים אמר רחמנא מכל מילי!?

אלא אמר רבי זירא, טעם אחר להכריח שלא היתה כוונת התורה לכלול את הבושת והפגם בשיעור שקצבה התורה: שהרי אם תאמר שלכל הבתולות משלמים שיעור שוה, נמצא שאילו באו עליה שנים: האחד בא עליה כדרכה, והאחד בא עליה תחילה שלא כדרכה [1] ועדיין היא בתולה ביחס לביאה כדרכה -

יאמרו: מי שבעל אשה שלימה לגמרי [בין מכדרכה ובין משלא כדרכה] משלם חמשים ואף שבושתה רב, ואף זה השני שבעל פגומה [שכבר נבעלה שלא כדרכה] משלם חמשים, ואף שבושתה מועט משל שלימה לגמרי; וכי אפשר שלא יהא שום חילוק ביניהם!? [2] אלא ודאי שהחילוק ביניהם הוא בשיעור הבושת המשתלם חוץ מן הקנס לפי חשיבותה של האשה, וכשם שהבושת משתלם בפני עצמו כך גם הפגם משתלם בפני עצמו. [3] אמר ליה אביי לרבי זירא: אי הכי, גבי עבד נמי יאמרו: על עבד בריא משלם שלשים, ועל עבד מוכה שחין [4] נמי שלשים; וכי אפשר שלא יהא שום חילוק ביניהם! אלא אמר אביי, מכאן יש לך ללמוד שאין הבושת והפגם כלולים בשיעור שקצבה התורה:

ומשום דאמר קרא בפרשת אונס: "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה" -

ומדהוצרך הכתוב לומר "תחת אשר עינה" משמע שבא הכתוב לומר: הני חמשים כסף הן תחת אשר עינה [5], מכלל דאיכא עוד בושת ופגם שאינם משום עינוי, שהרי ישנן אף בשאר חובלים. [6]

רבא אמר מקור אחר שאין הבושת והפגם בכלל חמשים הכסף:

משום דאמר קרא: "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף", ולכך אמרה התורה "השוכב עמה" כדי ללמד:

עבור הנאת שכיבה בלבד הוא משלם חמשים, מכלל דאיכא עוד תשלום שלא עבור הנאת שכיבה, והיינו הבושת והפגם, שאינם משתלמים עבור הנאת השכיבה אלא כשאר חובלים.

מוסיפה הגמרא ושואלת שאלה נוספת בענין הבושת והפגם:

מנין שהבושת והפגם ניתן אף הוא לאביה, ואימא: לדידה, ושמא לבת הוא נותן את אלו!? עונה הגמרא: כי אמר קרא בענין הפרת נדרים שהאב מיפר: "בנעוריה בית אביה", ומשמע שבימי נעוריה בבית אביה היא אף לענין שכל שבח נעוריה הוא לאביה, ובכלל שבח נעורים אף הבושת והפגם.

הגמרא תמהה על הכלל שאנו באים ללמוד מהמקרא הזה, שכל שבח נעורים הוא לאביה:

ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת בקטנותה ונערותה הוא לאביה?

שנאמר: "וכי ימכור איש את בתו לאמה", ולכך הוקשה בתו לאמה כדי ללמד: מה אמה מעשה ידיה לרבה, אף בת מעשה ידיה לאביה.

ואם כדבריך שכל שבח נעורים לאביה הוא - למה לי מקרא מיוחד למעשה ידיה שהן של אב, והרי אף הן שבח נעורים הן, ותיפוק ליה מ"בנעוריה בית אביה"!?

אלא מוכח מדברי רב הונא בשם רב, דההיא קרא "בנעוריה בית אביה" בהפרת נדרים בלבד הוא דכתיב, שלענין זה ברשות אביה היא ולא לענין שבח נעורים.

וכי תימא מה בכך דבהפרת נדרים הוא דכתיב, והרי מכל מקום נילף מיניה לכל שבח נעורים שיהיה לאביה מהפרת נדרים, ולמה באמת הוצרכנו למקרא מיוחד במעשה ידיה שהן של אב!?

ממונא דהיינו כל שבח נעורים מאיסורא דהיינו הפרת נדרים לא ילפינן, [אין לומדים ממון מאיסור]!

וכי תימא מכל מקום נילף לכל שבח נעורים שהוא לאביה מקנסא של אונס ומפתה שהוא לאביה -

ממונא מקנסא לא ילפינן, אין לומדים ממון מקנס!

ומכח קושיא זו מדברי רב הונא, חוזרת בה הגמרא מן המקור הקודם שבושת ופגם הוא לאביה, ומפרשת:

אלא באמת לא מן הכתוב נלמד שהבושת והפגם הוא לאביה, אלא מסתברא דאביה הוי הבושת והפגם, שהרי בידו לביישה בבושת בעילה, ולפוגמה בפגם בעילה -

דהרי אי בעי האב [אם היה רוצה האב] הוה מסר לה לבתו למנוול ומוכה שחין [7] לקדשה בביאה, שהרי האב זכאי בבתו לקדשה בביאה.

והיות ואם היה רוצה האב היה יכול ליטול ממון מן המנוול או מוכה השחין כדי לביישה ולפוגמה, נמצא שהבועל הפסיד אותו ממון זה, ולכן חייב הוא לשלם אותו לאב.

שנינו במשנה: פגם, רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת כמה היתה יפה וכמה היא יפה:

היכי שיימינן לה, כיצד שמין את הפגם הזה?

אמר אבוה דשמואל: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה לשמשו, והיינו, שעל הבועל לשלם את הפרש המחיר בין שפחה בתולה לבעולה כשהיא נקנית כדי שתשמשנו.

תמהה הגמרא: שפחה בעולה לשמשו!?

וכי מאי נפקא ליה מינה, מה איכפת לו לקונה שפחה כדי לשמשו אם בתולה היא השפחה או בעולה היא!? אלא כך שמין את הפגם: אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בעולה לשפחה שאינה בעולה כשהוא קונה אותה כדי להשיאה לעבדו. [8]

ועדיין תמהה הגמרא: ולעבדו נמי מאי נפקא ליה מינה, מה איכפת לו לאדון אם בתולה היא השפחה או בעולה היא, והרי כל עיקר קנייתו אותה היא כדי שיהיו לו ולדות ממנה, וכך יפה הבעולה כמו הבתולה!?

ומפרשת הגמרא: אין אנו דנין על קניית שפחה להשיאה לעבד בעלמא שכל מטרת האדון בקנייתו הוא כדי להרבות לו ולדות שיהיו עבדיו -

אלא בעבד שיש לו לרבו קורת רוח הימנו היות וזהיר הוא בעבודתו, ורוצה האדון יותר בשפחה בתולה כדי להנאותו ולהטעים לו טעם בתולה. [9]

מתניתין:

כל מקום שיש מכר, כלומר: כל בת שאביה יכול למוכרה לאמה עבריה, דהיינו כשהיא קטנה - אין לו [10] לאביה בה קנס שאין קנס לקטנה.

וכל מקום שיש לאביה בה קנס דהיינו כשהיא נערה, אין לאביה בה מכר לאמה! [11]

ומפרשת המשנה:

בת קטנה יש לה מכר לאמה, ואין לה קנס.

ואילו בת נערה יש לה קנס, ואין לה מכר לאמה. [12]

ואילו הבת הבוגרת אין לה לא מכר לאמה, ולא קנס.

גמרא:

אמר רב יהודה אמר רב:

זו ששנינו: אין קנס במקום מכר דהיינו לקטנה - דברי רבי מאיר היא, אבל חכמים אומרים: יש לה קנס במקום מכר.

דתניא: קטנה מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות, יש לה מכר ואין לה קנס,, משתביא שתי שערות עד שתיבגר יש לה קנס ואין לה מכר, דברי רבי מאיר

שהיה רבי מאיר אומר:

כל מקום שיש מכר אין קנס, וכל מקום שיש קנס אין מכר!

וחכמים אומרים: קטנה מבת שלש שנים ויום אחד שהיא נעשית ראויה לביאה ואין בתוליה חוזרין [13] ועד שתיבגר יש לה קנס!

מקשה הגמרא על לשון הברייתא בדברי חכמים "קטנה וכו' יש לה קנס", וכי קנס אין אכן יש לקטנה, אבל מכר לא!? והרי מקרא מלא הוא "וכי ימכור איש את בתו לאמה"!?

ומשנינן: אימא: אף קנס יש לקטנה במקום מכר, ומשתביא שתי שערות עד שתיבגר יש לה קנס ואין לה מכר, [ומבת יום אחד ועד שלש שנים ויום אחד, יש לה מכר ואין לה קנס].

אמר רב חסדא: מאי טעמא דרבי מאיר שאין קנס לקטנה?

כי אמר קרא בפרשת קנס של אונס: "ולו תהיה לאשה" הרי שבמהוה עצמה [שיש בידה להקנות עצמה לאישות] הכתוב מדבר, והיינו גדולה ולא קטנה שאינה יכולה לקדש את עצמה. [14]

ורבנן החולקים על רבי מאיר מה טעמם שהם חולקים עליו!?

אמר ביאר ריש לקיש, כי אמר קרא בכל הפרשה של אונס: "נער" חסר ה"א בסוף התיבה, כדי ללמד: אפילו קטנה במשמע.

שמעה - שמע את ביאורו של ריש לקיש - רב פפא בריה דרב חנן מבי כלוחית [שם מקום] - אזל אמרה קמיה דרב שימי בר אשי הלך וחזר על הדברים בפני רב שימי בר אשי.

אמר ליה רב שימי בר אשי:

אתון אהא מתניתו לה [אתם שונים את דברי ריש לקיש המחלק בין "נערה" מלא ל"נער" חסר לענין קטנה, על קנס של אונס ומפתה] -

ואילו אנן, אהא מתנינן לה [אנחנו שונים את דברי ריש לקיש על הענין הבא]:

אמר ריש לקיש:

א. הבועל את אשתו הנערה ביאה ראשונה והוציא עליה שם רע שלא מצא לה בתולים, וגם אומר שחקר על הדבר ומצא עדים שזינתה תחתיו כשהיתה מאורסה, והלך האב והביא עדים והזימו את עדי הבעל, הרי הבעל חייב מלקות וקנס ומאה כסף; ואם נמצא הדבר אמת הרי הנערה שזינתה כשהיא מאורסה - בסקילה.

ב. אבל המוציא שם רע על אשתו הקטנה, הרי זה פטור מתשלום קנס, שנאמר בפרשת מוציא שם רע: "וענשו אותו מאה כסף וגו' ונתנו לאבי הנערה", "נערה" מלא דיבר הכתוב, ומלמד: נערה ולא קטנה.

מתקיף לה רב אדא בר אהבה על דברי ריש לקיש בענין מוציא שם רע: כי מדברי ריש לקיש יש ללמוד, דטעמא דכתב רחמנא "נערה" מלא אנו יודעים שאינו חייב על הקטנה, הא לאו הכי אלא היה נכתב "נער" חסר הוה אמינא: אפילו על הקטנה הוא חייב.

והא כתיב בפרשת מוציא שם רע: "ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה, והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה" -

וקטנה הרי לאו בת עונשין היא, וממילא משמע שלא דיברה כל הפרשה אלא בנערה ולא בקטנה!? [15]

ואם כן לא היה צריך הכתוב לכתוב "נערה" מלא כדי למעט את הקטנה!?

ומשנינן: אלא כך הוא שאמר ריש לקיש: לפיכך כתבה התורה במוציא שם רע "נערה" מלא, לא ללמד על עצמו יצא, שממילא נדע כן כיון דהקטנה אינה בת עונשין, אלא כדי ללמד:

כאן במוציא שם רע שנכתב מלא אינו חייב אלא על הנערה, הא כל מקום שנאמר "נער" חסר אפילו קטנה במשמע.

הערות

[1] כתבו התוספות שהיה צריך לומר: אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה, שהרי זה שבא שלא כדרכה בא עליה תחילה, אלא שכן דרך הש"ס שאינו חושש לזה.

[2] נתבאר על פי לשון רש"י בערכין טו א שכתב: אילו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה, תחילה, ואחר כך בא עליה זה כדרכה דאכתי הויא בתולה ואית לה קנס, ויאמרו: זה [כלומר: השני] שבעל פגומה דליכא בושת כולי האי יהיב חמשים סלעים, ואילו בעל בתולה שלימה [ובתוספות בערכין שם ציטטו את רש"י "ואילו בעל בתולה שלימה דעלמא] לא יהיב נמי אלא חמשים; ומבואר ד"בעל שלימה" לא קאי על הראשון מבין השנים שנזכרו [שבא עליה שלא כדרכה], אלא על שאר ביאות של שלימה. ואולם פשטות הגמרא היא, יאמרו: הראשון שבעל בעילה שלא כדרכה את השלימה משלם חמשים, ואף השני שבעל את הפגומה משלם חמשים, דהיינו שבועלי השלימה והפגומה הם אותם שנים שנזכרו. וכתבו בתוספות הרא"ש כאן ובתוספות בערכין טו א לפרש דעת רש"י שלא פירש כפשוטו, דהוא משום שהוא סובר שאין חייבים קנס על בעילה שלא כדרכה, ובתוספות הרא"ש דקדק כן גם מן הסוגיא עצמה, שאם תמצי לומר כפשוטו, למה אמרו שבא עליה השני כדרכה, היה לגמרא לומר שבאו עליה שנים שלא כדרכה, ראה שם, וראה גם בריטב"א. ואולם בשיטה מקובצת הביא בשם הרא"ש בערכין ביאור אחר: ד"להגדיל התמהון פירש רש"י ז"ל בתולה דעלמא, דלגבי הך ראשון שבעל שלא כדרכה אינו כל כך תימא, שגם פגם השני שהשיר בתוליה מרובה", וראה עוד שם.

[3] הסוגיא טעונה ביאור, דמאי שנא שעל הכרח זה אין לשאול כפי ששאלה הגמרא על ההכרח הקודם! ? וראה מה שכתב בזה ב"שיטה מקובצת" בד"ה אלא אמר רבי זירא.

[4] כתב רש"י בערכין טו א "מוכה שחין, דהוי פגום דומיא דנבעלה שלא כדרכה".

[5] אין זה פשוטו של מקרא שיהיה החמשים כסף תחת העינוי, אלא על "ולו תהיה לאשה" שהוא דין רק באונס ולא במפתה הוא שאמר הכתוב "תחת אשר עינה" והיינו תחת מה שאנסה שהוא עינוי; ומיהו מלשון רש"י כאן שכתב "תחת אשר עינה גבי חמשים כסף כתיב", משמע שהוא פשוטו של מקרא.

[6] נתבאר על פי רש"י כאן; ובערכין טו א כתב: "משמע הני חמשים כסף יתן בשביל קנס העינוי, ומדאיצטריך למיכתב הכי מכלל דמיחייב מילי אחרנייתא כגון בושת ופגם דלאו קנסא דעינוי נינהו, דבלא עינוי נמי איכא בושת ופגם היינו נזק, ששוה פחות מבתחילה".

[7] א. בפשוטו נראה, שלא נזכר "מנוול ומוכה שחין" אלא משום הבושת, שכשהאב נותנה לסתם אדם אינו מביישה, אבל לענין פגם שהוא מה שעשאה בעולה אין צריך "מנוול ומוכה שחין", אלא שבידו לקדשה לכל אדם בביאה, וכשנפגמה הרי הפסידו. ואולם בתוספות הרא"ש מבואר אף לענין פגם שיש חילוק בין מנוול ומוכה שחין לאחריסו מפני שהוא נותן קידושין גדולים, ויש הפסד בדבר; וכן נראה מלשון רש"י בקדושין ג ב "דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה דהויא לה בושת ופגם", [וראה לשון רש"י לקמן מו ב ד"ה שייך בה]. ב. ועוד נראה בפשוטו, שההפסד לענין בושת הוא משום שעכשיו כשבא עליה "זלזלה ולא יקפצו עליה תובעין", וכלשון רש"י בקדושין שם [דהויא לה בושת ופגם, ואנס זה שבא עליה מחסר ממון זה שזלזלה ולא יקפצו עליה תובעין], והיינו שאין אנו דנים לענין בושת על מה שעשאה בעולה, דזה אינו שייך לבושת שביישה, אלא עצם הדבר שבא עליה בזנות ביישה בזה וזלזלה, ומשום הכי לא יקפצו עליה תובעין, אבל לענין פגם, ההפסד הוא שיותר יתנו ממון לקדש אשה בתולה בביאה מלקדש בעולה בביאה, ומאחר שעשאה בעולה הרי הפסידה הפרש זה, ואולם לשון רש"י בקדושין שם לא משמע כן. ג. פשטות לשון רש"י שכתב: "וכיון דבידו ליטול ממון לפוגמה ולביישה בושה זו, השתא אפסדיה האי דפגמה", משמע שהבושת ופגם ניתן לאב משום הפסד ממון זה; וזה דבר מחודש, שהרי כלפי האב אין זה נקרא "בושת" אלא נזק שהפסיד ממון זה, והרי אנו דנים על תשלום "בושת". ואולם לשון הגמרא לקמן מו ב הוא [לפי גירסת רש"י] "שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בה", ובקדושין ג ב "דאביה נמי שייך בגוייהו", ולפי גירסת הראשונים בקדושין שם "שאני בושת ופגם דאביה נמי אית ליה צערא בגוייהו", [ראה רמב"ן שם], מכל זה משמע, שאין כוונת הגמרא לומר שמגיע הבושת והפגם לאב ומשום שכאילו ביישוהו ופגמוהו, אלא דזה סברא של חז"ל שהיות וגם לו יש צער או הפסד מזה, ממילא זיכתה התורה את הבושת והפגם שלה לאביה. והריטב"א כתב כאן: דאי בעי מסר וכו', פירש רש"י ז"ל שיכול לפוגמה ולביישה בבעילה, וכיון דכן הא ודאי פגם ובושת זה זכי ליה רחמנא", ולא הזכיר כלל ענין הפסד הממון של האב.

[8] הקשו התוספות: תימא דמה שומא היא זו, וכי אשה חשובה אינה נפסדת בפגמה אלא שוה שפחה הניסת לעבד! ? ויש לומר, דכל אשה שמין לפי מה שהיא בענין זה כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה להשיא לעבדו אשה כזאת הנפגמת, והא דנקט "שפחה" אורחא דמילתא נקט, שאין דרך להשיא לעבדו בת מלכים.

[9] א. אף נזק המשתלם בשאר חובלים, השומא היא על ידי ש"רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה" כמבואר בריש פרק החובל; ואולם אין סיבת השומא בעבד או בשפחה - לפי שיטת רש"י - שוה בנזק שבשאר חובלים לפגם שבנערה. דבשאר חובלים סיבת השומא בעבד הוא משום שזה עצמו סיבת חיוב התשלומין, וכמו שכתב רש"י שם בד"ה וכמה הוא יפה "שהרי הזיקו והפסידו ממון זה, שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי". אבל בנערה אין סיבת חיוב התשלומין משום שהפסידו ממון זה שהיה יכול למכור את בתו לאדון הרוצה שפחה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו, שזה הרי אין שייך אלא בשפחה כנענית, שקנויה היא לאדון למוסרה לעבדו, אבל אמה עבריה אינה מסורה לאדונה לתת אותה לאשה ואפילו לעבדו העברי; ובהכרח שאין זה אלא שומא בעלמא, ויסוד החיוב הוא כמו שכתב רש"י לעיל, משום שהיה ביד אביה לפוגמה על ידי שישיאנה, וזה הפסידה ממון זה. ב. ב"אילת השחר" לעיל לב א, דקדק מלשון הגמרא שאמרו "להשיאה" לעבדו, שאין שמין כמה היה נותן האדון בין שפחה בתולה לבעולה כדי שתלין אצל עבדו, וראה שם שביאר הטעם בזה.

[10] על פי גירסת רש"י.

[11] דתניא: יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה, אמרת קל וחומר, מכורה כבר יוצאה עכשיו, [שהרי הנכרת כשהיא קטנה יוצאת בסימני נערות], שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר, רש"י. ולא הוצרך רש"י להביא ברייתא זו אלא לפרש את לשון המשנה "ואין לה מכר", דמשמע שלא חלה המכירה כלל, ואת זה אנו לומדים מקל וחומר, אבל גם בלי הק"ו היתה היא יוצאת, אלא שהיתה "מכורה ויוצאה", כמבואר בערכין כט ב.

[12] הראשונים נחלקו, אם נערה שאין לה מכר היינו דוקא על ידי אביה, אבל היא מוכרת את עצמה, או שאין אשה נמכרת על ידי עצמה כלל, הובאה מחלוקתם במנחת חינוך מצוה מב אות יח בנדמ"ח.

[13] רש"י.

[14] בקובץ שעורים תמה: הרי מזה אין לנו ללמוד אלא על ולו תהיה לאשה", ומנין לנו למעט עיקר קנס מכח זה! ? וראה מה שכתב שם.

[15] אין כוונת הגמרא לומר שלא חייבה התורה "מוציא שם רע" אלא משום שבא לגרום לה מיתה, ולכן המוציא שם רע על הקטנה פטור מן הקנס, שהרי מוכח מגמרא בסנהדרין [ח ב] שאין סיבת חיובו של מוציא שם רע משום שרצה להורגה, תוספות. ובעיקר הלימוד, כתבו בתירוץ אחד, כי מאחר שהפרשה מדברת בנערה, בהכרח שכל מה שנאמר בה הוא בנערה דוקא; ובתירוץ שני כתבו, שאין זה כלל בכל מקום, ודוקא במוציא שם רע אומרים כן, היות וסברא הוא שפטור, כי פתוי קטנה אונס הוא, והרי זה כאילו מוציא שם רע על הנערה שנאנסה תחתיו, דלא מחייב, וראה עוד בריטב"א.

מעשה מחט (חייט) שמלאכתו פשוטה ושוויו מועט — ישלם גם כן שלשים?! אלא ודאי יש לומר שזו היא גזירת התורה, ואינה מבדילה בטיבו של הניזק, ואף באנוסה אפשר לומר כן!

אלא אמר ר' זירא, ודאי שאין הבושת והפגם בכלל החמישים, ויש להוכיח זאת באופן אחר: אילו באו עליה שנים, אחד בא עליה כדרכה, ואחד בא עליה שלא כדרכה, האם יאמרו שמי שבעל בתולה שלימה משלם חמשים, ומי שבעל אותה כשהיא פגומה, שכבר נבעלה מקודם שלא כדרכה, משלם גם כן חמשים? אלא ודאי תשלום חמישים הוא תשלום קצוב של קנס, והשאר משתנה בהתאם לפרטי המעשה. אמר ליה [לו] אביי: גם זו אינה הוכחה, כי אי הכי [אם כך] גבי עבד נמי [גם כן] יאמרו: אם נגח השור עבד בריא — משלם שלשים, ואם נגח עבד מוכה שחין — משלם שלשים?!

אלא אמר אביי, להוכיח באופן אחר שאין הבושת והפגם בכלל החמישים, שכן אמר קרא [הכתוב]: "תחת אשר ענה" (דברים כב, כט), הני [תשלומים אלה] של הקנס הם תחת אשר עינה בלבד, ומכלל זה נלמד דאיכא [שיש] עוד תשלומים נוספים של בושת ופגם שלא נמנו בכתוב זה משום שאינם בכלל העינוי. רבא אמר הוכחה אחרת, אמר קרא [הכתוב]: "ונתן האיש השכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף" (דברים כב, כט), ההדגשה של "השוכב עמה" באה לומר: עבור הנאת שכיבה נותן הוא חמשים, מכלל זה נלמד דאיכא [שיש] עוד תשלומי בושת ופגם שאינם משום הנאת השכיבה, ואותם הוא מוסיף על הקנס.

שואלים בענין אחר: ואימא לדידה [ואמור שאת התשלומים הנוספים הללו ישלם לה] ולא לאביה? ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "בין אב לבתו בנעריה בית אביה" (במדבר ל, יז), ומכאן למדים: כל שבח נעוריה, כל מה שהיא מרוויחה בנעוריה בכל אופן שהוא — שייך לאביה.

ושואלים: ואלא הא [זו] שאמר רב הונא אמר רב: מנין שמעשה הבת שייכים לאביה — שנאמר: "וכי ימכר איש את בתו לאמה" (שמות כא, ז), מההיקש של בת לאמה למדים: מה אמה מעשה ידיה לרבה (אדוניה), שהרי לכך נמכרה — אף בת מעשה ידיה לאביה. אולם הוכחה מסובכת זו למה לי? תיפוק ליה [תצא לו] ההוכחה במישרין מ"בנעריה בית אביה"! אלא, ודאי אין ללמוד מן הכתוב "בנעוריה בית אביה" כי ההיא (אותה הלכה) בהפרת נדרים הוא דכתיב [שנאמר], שלענין נדרים שנדרה הרי היא ברשות האב, בהיותה בנעוריה בבית אביה, ואביה מיפר לה את נדריה, אבל אין ללמוד מכאן לענין ממונות,

וכי תימא נילף מיניה [ואם תאמר נלמד מכאן] שכשם שלענין נדרים היא ברשות אביה, כך לענין ממון היא ברשות אביה, הרי זה בניגוד לכלל שממונא מאיסורא לא ילפינן [ממון מאיסור אין אנו למדים], וכי תימא נילף מקנסא [ואם תאמר נלמד מקנס], שכשם שמפורש בתורה שהקנס מגיע לאביה, אף ממון המגיע לה ממעשה ידיה גם הוא לאביה, אולם דבר זה הוא כנגד הכלל שממונא מקנסא לא ילפינן [דין חיוב ממון מקנס אין אנו למדים], שקנס הוא חידוש לעצמו, ואיננו מלמד לגבי שאר חיובי ממונות. אלא יש לומר כי מסתברא [מסתבר] על פי ההגיון, כי של אביה הוי [הוא] תשלום בושת ופגם, כיון דאי בעי [שאם היה רוצה] הלא מסר לה (אותה) לנישואין למנוול ומוכה שחין, והיתה לה בושת על ידי כך, וכיון שבושתה תלויה בו, לכן התשלום עבור בושת, שלו הוא.

א נאמר במשנה שלגבי פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת, ורואים בכמה פחת מחירה. ושואלים: היכי שיימינן לה [איך אומדים אותה] לענין זה? אמר אבוה [אביו] של שמואל: אומדין כמה אדם רוצה ליתן ולהוסיף בין שפחה בתולה לשפחה בעולה לשמשו (לשרת אותו).

ותוהים: שפחה בעולה לשמשו מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה] אם בתולה היא או בעולה היא? שכיון שמשתמש בה לעבודה בלבד מה ההבדל עבורו אם היא בתולה או בעולה? אלא ההבדל בין שפחה בעולה לשפחה שאינה בעולה הוא באופן שרוצה להשיאה לעבדו. ושואלים עוד: ולעבדו מאי נפקא ליה מינה [מה יוצא לו מזה] מה איכפת לו איזו שפחה תהיה נשואה לעבד? ומשיבים: בעבד שיש לו לרבו קורת רוח הימנו והאדון רוצה לעשות לעבד גם כן נחת רוח, ולכן רוצה לחפש עבורו שפחה בתולה דווקא, וכיוון שיש הבדל במחירה, ההבדל הזה הוא סכום הפגם שיש לשלם לאנוסה.

ב משנה כל מקום שיש מכר, כלומר, בזמן שיש זכות לאב למכור את בתו לאמה, כשהיא קטנה — אין קנס אם נאנסה. וכל מקום שיש קנס, כלומר, שהיא נערה — אין מכר, אין זכות לאב למכור. ופירוט הדברים: קטנה — יש לה מכר, שהיא נמכרת על ידי האב ואין לה קנס, נערה — יש לה קנס ואין לה מכר. הבוגרת — אין לה לא מכר ולא קנס.

ג גמרא אמר רב יהודה אמר רב: משנה זו דברי ר' מאיר היא, אבל חכמים אומרים: יש לה קנס גם במקום שיש בה מכר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: קטנה מבת יום אחד ועד שתביא שתי שערות (שאז נעשית נערה) — יש לה מכר ואין לה קנס. משתביא שתי שערות עד שתיבגר — יש לה קנס ואין לה מכר, אלו דברי ר' מאיר. שהיה ר' מאיר אומר כלל: כל מקום שיש מכר — אין קנס, וכל מקום שיש קנס — אין מכר. וחכמים אומרים: קטנה מבת שלש שנים ויום אחד ועד שתיבגר — יש לה קנס.

תחילה תוהים על לשון חכמים בברייתא: קנס — אין [כן], מכר — לא?! האם לדעתם אין רשאי למכור אותה לאמה כשהיא קטנה? אלא אימא [אמור, תקן]: אף קנס יש לה במקום שיש בה גם מכר. אמר רב חסדא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר? — אמר קרא [הכתוב] באונס: "ולו תהיה לאשה" (דברים כב, כט) — במהוה (במשיאה) עצמה הכתוב מדבר. שהיא בגיל שיכולה להשיא את עצמה, ואם כן צריכה היא להיות לפחות נערה, הנחשבת כבת דעת וברשות עצמה. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה טעמם? — אמר ריש לקיש: אמר קרא [הכתוב] "נערה" והכתיב שם הוא "נער", וכתיב חסר זה בא ללמד שאפילו קטנה במשמע.

מספרים: שמעה [שמע את ההלכה הזאת] רב פפא בריה [בנו] של רב חנן מהמקום הנקרא בי כלוחית, אזל [הלך] ואמרה קמיה [לפני] רב שימי בר אשי. אמר ליה [לו] רב שימי: אתון, אהא מתניתו לה [אתם, על זה, על בעיה זו אתם שונים אותה] את השמועה הזאת, אנן, אהא מתנינן לה [אנו, לפי מסורות שבידינו, על דבר זה אנו שונים אותה], שאמר ריש לקיש: המוציא שם רע על הקטנה פטור מקנס, שנאמר: "ונתנו לאבי הנערה" (דברים כב, יט), "נערה" בכתיב מלא דיבר הכתוב. ללמד שדין זה הוא רק בנערה ולא בקטנה, משמע שאם המלה כתובה חסר, היינו למדים שאף קטנה בכלל זה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אדא בר אהבה: טעמא [הטעם, דווקא] דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "נערה" מלא, הא לאו הכי הוה אמינא [הרי לולא זה הייתי לכאורה אומר] שאפילו קטנה בכלל דין זה? אולם איך אפשר לומר כך? והא כתיב [והרי נאמר]: "ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנער. והוציאו את הנער אל פתח בית אביה וסקלוה" (דברים כב, כ-כא), ש"נער" בכתיב חסר נאמרה כאן, וחייבים לומר שכאן מדובר בנערה שהיא כבר בת דעת ובת עונשין, שהרי קטנה לאו בת עונשין היא! אלא כך צריך לומר: כאן בענין מוציא שם רע נערה דווקא ולא קטנה, וכיון שרק בדין זה כתובה המלה "נערה" מלא (דברים כב, יט), נלמד מכאן: הא [הרי] כל מקום שנאמר "נער" בכתיב חסר של נערה — אפילו קטנה במשמע.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the needlecraft of a tailor, a common, less valuable skill, is the fine also thirty sela? Rather, just as with regard to the slaves, the sum is not dependent on the standing of the victim, so too with regard to a woman who was raped.

Rather, Rabbi Zeira said a different proof: Had two men engaged in forced intercourse with her, one vaginal intercourse, and one anal intercourse, they will say: If one who engaged in forced intercourse with an untainted virgin pays fifty sela, does one who engaged in forced intercourse with her when she is tainted, i.e., after she has engaged in anal intercourse, also pay fifty sela? Apparently, the fifty sela is the fixed sum of the fine, while the rest of the payment varies on a case-by-case basis. Abaye said to him: This too is no proof, as if so, with regard to a slave as well, they will say if one whose ox gored a healthy slave pays thirty sela, does one whose ox gored a slave afflicted with boils also pay thirty sela?

Rather, Abaye said a different proof. The verse says: “Fifty shekels of silver…because he tormented her” (Deuteronomy 22:29); these fifty sela are the fine paid because he tormented her. From which it may be inferred that there are the additional payments of humiliation and degradation beyond that sum mentioned in the verse. Rava said an alternative proof. The verse says: “And the man who lay with her shall give to the father of the young woman fifty shekels of silver” (Deuteronomy 22:29). For the pleasure of lying with her he pays fifty sela; from which it may be inferred that there are the additional payments of humiliation and degradation, beyond payment of the fine.

The Gemara asks: And say that these additional payments are paid to her? The Gemara answers that the verse says: “Between a father and his daughter, being in her young womanhood, in her father’s house” (Numbers 30:17), from which it is derived that all profits of her young womanhood go to her father.

The Gemara asks: However, with regard to that which Rav Huna said that Rav said: From where is it derived that the handiwork of the daughter goes to her father? It is as it is stated: “And if a man sells his daughter as a maidservant” (Exodus 21:7), juxtaposing his daughter to a maidservant: Just as a maidservant, her handiwork belongs to her master, as she was sold for that purpose; so too a daughter, her handiwork goes to her father. Why do I need this complicated proof? Let him derive it directly from the verse “Being in her young womanhood, in her father’s house.” Rather, this cannot be derived from that verse because that verse is written with regard to the nullification of vows. A young woman is subject to her father’s authority with regard to her vows, which he has the right to nullify. The matter of monetary rights is not addressed in that verse.

And if you say: Let us derive monetary matters from vows, i.e., just as she is subject to her father’s authority with regard to vows the same is true with regard to monetary matters, we do not derive monetary matters from ritual matters. And if you say: Let us derive that her father receives payment from the halakha of a fine, i.e., just as the fine is paid to her father, as explicitly stated in the Torah, so too, other payments are also paid to her father, we do not derive monetary matters from fines. The payment of a fine is a novel element decreed by the Torah and cannot serve as a paradigm for standard monetary matters. Rather, the Gemara explains that it is reasonable that the payments of humiliation and degradation are paid to her father, as if he wished to do so he could give her hand in marriage to a repulsive man or one afflicted with boils, thereby humiliating her. Since her humiliation is under his control, payment for her humiliation is similarly his.

The mishna continues: How is her degradation assessed? One considers her as though she were a maidservant sold in the marketplace, and assesses how much she would have been worth beforehand and how much she would be worth currently. The Gemara asks: How do we assess her value? Shmuel’s father said: One estimates the difference between how much a person is willing to give to purchase a virgin maidservant and how much he is willing to give to purchase a non-virgin maidservant to serve him.

The Gemara asks: With regard to a non-virgin maidservant to serve him; if he purchases her for service, what difference is there to him whether or not she is a virgin? Rather, the difference between a maidservant who engaged in intercourse and a maidservant who did not engage in intercourse is with regard to how much one is willing to marry her to his slave. The Gemara further asks: And with regard to marrying her to his slave, what difference is there to him whether or not she is a virgin? The Gemara answers: It is with regard to a slave from whom his master has a sense of satisfaction, and he seeks a virgin for the slave in order to reciprocate. The difference between the price that the master is willing to pay for each of the maidservants is the degradation that the offender pays the victim.

MISHNA: Any place where there is sale by a father of his minor daughter as a Hebrew maidservant, there is no fine if she is raped. And any place where there is a fine, when a young woman is raped; there is no sale by the father. The Gemara specifies: A minor is subject to sale by her father, and she is not entitled to a fine if she is raped. A young woman is entitled to a fine if she is raped and is not subject to sale. A grown woman is neither subject to sale nor entitled to a fine.

GEMARA: Rav Yehuda said that Rav said: This halakha in the mishna is the statement of Rabbi Meir, but the Rabbis say: She is entitled to a fine even where there is a sale, as it is taught in a baraita: A minor girl, from one day old until she grows two pubic hairs, is subject to sale and is not entitled to a fine. From when she grows two pubic hairs and becomes a young woman until she matures into a grown woman, she is entitled to a fine and she is not subject to sale; this is the statement of Rabbi Meir, as Rabbi Meir would state the principle: Any place where there is a sale there is no fine, and any place where there is a fine there is no sale. And the Rabbis say: A minor girl from the age of three years and one day until she matures into a grown woman is entitled to a fine.

The Gemara questions the statement of the Rabbis in the baraita with regard to a girl more than three years of age: A fine, yes, but sale, no? Do the Rabbis maintain that a father cannot sell his minor daughter as a Hebrew maidservant? Rather, emend the text and say: She is even entitled to a fine where she is subject to sale. Rav Ḥisda said: What is the rationale for the opinion of Rabbi Meir? It is as the verse says with regard to a rapist: “And the man who lay with her shall give to the father of the young woman fifty sela, and to him she shall be as a wife” (Deuteronomy 22:29). The verse is speaking with regard to one halakhically competent to marry by herself, which means she must be a young woman. The Gemara asks: And what is the rationale for the opinion of the Rabbis? Reish Lakish said that the verse says “young woman [na’ara]”; however, although the term is pronounced na’ara, it is written as na’ar, without the letter heh, and even a minor girl is indicated by that term.

The Gemara relates: Rav Pappa, son of Rav Ḥanan, from a place called Bei Keloḥit, heard this halakha and went and said it before Rav Shimi bar Ashi. Rav Shimi said to him: You teach this statement concerning that matter. We, based on our traditions, teach it concerning this matter, as Reish Lakish said: One who slanders a minor girl, falsely claiming that she was not a virgin on the wedding night, is exempt from paying the fine, as it is stated: “And they shall give them to the father of the young woman [na’ara]” (Deuteronomy 22:19). The verse spoke of na’ara, not only pronounced but written in full, indicating that this payment is in effect only with regard to a young woman, not a minor girl. However, in places where the term is written na’ar, even a minor girl would be included.

Rav Adda bar Ahava strongly objects to this: The reason is that the Merciful One writes “na’ara” with a heh. Is that to say that if that were not the case I would have said that this halakha applies even to a minor girl? How is that possible? But isn’t it written: “And if this matter was true, that the hymen of this young woman was not found intact; then they shall remove the young woman to the entrance of her father’s house and stone her” (Deuteronomy 22:20–21). And this verse clearly refers to a young woman old enough to be punished, as a minor is not subject to punishment. Rather, here, with regard to the payment of a slanderer, the verse speaks of a na’ara, written with a heh, and a minor is excluded. This is a paradigm from which it may be inferred that in any place that it is stated “na’ara” without a heh, even a minor girl is indicated.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים. פירוש: אם כן מצינו קנס מתרבה ומתמעט, שבפגומה כל הקנס, ובשלמה אין כאן קנס אלא מחציתן או שלישיתן, ופעמים לא כלום. ופריק אביי דעבד נמי על כרחך אינו משלם קרן מלבד השלושים, ואם כן לפי דבריך פעמים שהשלושים כל קנס, כלומר, כגון שנגח מוכה שחין שאינו שוה כלום ופעמים שכולם קרן בעבד שלם.

אלא מסתברא דאביה הוי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. בעודה קטנה, והשתא נמשך אפילו בנערותה, ופגמה דבגרות לית ליה מהאי טעמא, הואיל ונפקא מרשות אב לגמרי, וכבר הארכתי בה בריש פרק קמא דקדושין (ג, ב) בסיעתא דשמיא.

הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה, והא כתיב (דברים כב, כ)

ואם אמת היה הדבר וכו' וקטנה לאו בת עונשין היא. ואם תאמר, ודילמא אף על גב דלענין עונשין קטנה פטורה, לענין קנס מיהא חייבת, דהא הבא עליה נסקל כדאמרינן בסנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין סו, ב) לרבנן. ואף על גב דפרשת נערה המאורסה בבת עונשין כתיב לא ממעטינן מיניה אלא עונש דידה, הא דיני דבועל איתנהו לעולם. ויש לומר, שאני מוציא שם רע שלא חייבתו תורה קנס אלא על שמוציא עליה שם רע לסוקלה, וזה שהוציא שם רע על הקטנה שאינו גורם עליה מיתה, משום לזות שפתים בכלל בלבד אין קונסים אותו, כך תירצו בתוספות.
ולענין פסק הלכה. כתב הרב אלפסי ז"ל: איכא מאן הלכתא כר' מאיר, משום דסתם לן תנא כוותיה, ואנן לא סבירא לן הכי, חדא, דהא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר, ועוד, דהא אשכחן לרבא דהוא בתרא דסבירא ליה כרבנן דבעי רבא (לעיל כתובות לח, ב) יש בגר בקבר ודבנה הוי וכו' ושמע מינה דכרבנן סבירא ליה דאמרי יש לה קנס, דלא משכחת לה בן קודם בגר אלא לרבנן, וכשבא עליה אונס בעודה קטנה, ואף על גב דאיפרכא האי בעיא, לאו מהאי טעמא איפרכא. ועוד, דגרסינן בפרק נערה שנתפתתה (לקמן כתובות מד, ב) אמר ר' שמעון בן לקיש המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר (דברים כג, כט): ונתן לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב, ללמדך כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע, אלמא כרבנן סבירא ליה.
ותפש עליו הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף) דבעיא דרבא אינה ראיה דדילמא לא היה יודע הא דשמואל דאמר אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, ואי משום דמקשי עליה מדתני רב ביבי ואילו לר' מאיר קא מבעיא ליה מדשמואל בלבד, הוה ליה לאקשויי ולא הוה צריך לאיתויי הא דתני רב ביבי. ליתא, דאיהו לתרוייהו קא מיבעיא ואנן אליבא דתרווייהו קא מקשינן ליה, וכבר כתבתי אני בפירוש אותה סוגיא למעלה במקומו. ואי מדריש לקיש דאמר כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע, ריש לקיש לטעמייהו דרבנן קאמר וטעמייהו הוא דקא מגלה, וכאן לגלויי טעמייהו דרבנן קא מייתי לה, והלכך כר' מאיר קיימא לן משום דסתם לן תנא הכא ובפרק קמא דחולין (כו, ב) כוותיה, ואי מדאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר, דילמא זו וסבירא ליה כותיה, כדאשכחן כוותיה ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סז, א) בענין המזכה לעובר, וכן (ב"מ קב, ב ועי' ב"ב קה, א) גבי תפוס לשון ראשון, דמייתי מתניתין דהמשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה,והלכך הלכתא כוותיה ואפילו תפס מפקינן מיניה, זהו תורף תשובתו של הרב ז"ל. וכן פסק ר"ח ז"ל כר' מאיר.

ומיהו, ודאי דריש לקיש סייעתא רבתי לדברי רבנו אלפסי ז"ל, דההיא מימרא באפי נפשה היא ולא לפרושי טעמא דרבנן אמרה ריש לקיש אלא באפי נפשה, ואף על גב דסתם לן רבי כר' מאיר בכמה סתמי, מכל מקום כיון דריש לקיש דהוא אמורא סבר לה כרבנן כוותיה עבדינן דהוא בתרא, ואף על גב דאיכא דכייל משמיה דרבי יוחנן דהלכה כסתם משנה, אין למדין מן הכללות (עירובין כז, א) ובכמה מקומות בתלמוד דוחין סתם מתניתין מדברי אחד מן האמוראים שראו לפסוק כבעלי המחלוקת ולהניח את הסתם.
באו עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה משלמין קנס ואפילו באו עליה עשרה בזה אחר זה שלא כדרכה משלמין קנס דעדיין בתולה היא ממקום בתולים. וכדתניא בברייתא דמייתי בריש פרק קמא דקדושין (ט, ב) באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולם בסקילה, רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכולן בחנק, ואמר ר' זירא מודה היה רבי לענין קנס דכולהו משלמין.
ובשמעתין נמי אמרינן אלו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל שלימה חמישים בעל פגומה חמישים, דאלמא אפילו בשלא כדרכה משלם.
ולקמן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מו, א) אמרינן שלח רבי יצחק בן יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן אף על פי שלא מצינו בכל התורה כולה שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה למכות ולעונשין, מוציא שם רע אינו חייב עד שיבעול שלא כדרכה, דאלמא דבכל התורה למכות ולעונשים אין חילוק בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה חוץ ממוציא שם רע, משום דכתיב ביה (דברים כב, יז) לא מצאתי לבתך בתולים עד שיבעול ממקום בתולים. ותניא בברייתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות נט, א) כהן גדול לא ישא את האלמנה ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ואיתמר עלה היכי דמי אילימא בכדרכה צריכה למימר מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דהוה בעולה, אלא לאו שלא כדרכה, וכיון דאונס בין כדרכה בין שלא כדרכה לא מצינו שיכנוס ולא ישלם קנס, ועוד דושכב כתיב בפרשה דמשמע כל שכיבה דשני משכבות יש באשה דכתיב משכבי אשה והשוו זה לזה. ותניא בספרי (כי תצא פ' רמה) ושכב עמה כל שכיבה, כלומר בין כדרכה בין שלא כדרכה.
והא דאמרינן בסנהדרין בפרק בן סורר (סנהדרין עג, ב) גבי הרודף אחר חייבי כריתות ורמינהו אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו, כלומר למה לא ניתן להצילו בנפשו, דאם כן הרי זה מתחייב בנפשו ואין אדם מת ומשלם, ופריק רב חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה, כלומר דפגמה ואז ניתן להצילו בנפשו וחזר ובא עליה כדרכה. דמשמע דאינו משלם קנס אלא כשבא עליה כדרכה לימא וחזר ובא עליה סתם דמשמע בין כדרכה בין שלא כדרכה. הא לאו מילתא היא, דהתם משום דבא עליה שלא כדרכה דוקא קתני וחזר ובא עליה כדרכה, כלומר אפילו כדרכה והוא הדין לשלא כדרכה, כך היה נראה לי.
אלא שראיתי להרב רבנו משה שכתב בהלכות נערה בתולה (פ"א הל' ח) אין האונס והמפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה ובעדים, ולא ידעתי מאין לו. ובירושלמי גרסינן בפרקין (סה"ו) בפנויה באו עליה עשרה שלא כדרכה ואחד כדרכה כולן בקנס, כולן בכדרכה הראשון בקנס והשאר פטורין. אחר כך שמעתי שהראב"ד ז"ל תפס על הר"מ ז"ל בהגהותיו, יש מקצת מן המנצלים אותו סייעוהו מאותה סוגיא שבפרק בן סורר שהבאתי למעלה, ולאו סיעתא היא כמו שכתבתי אני, ועוד שלא נדחה הלכות מפורשות במקומן מחמת סוגיא מגומגמות שלא במקומה.
ועוד שמעתי שהר"מ הלוי ז"ל דחה אותה ראיה, ואמר דלהכי אמר חזר ובא עליה מכדרכה, לאשמעינן דאפילו פגם ביאה שלא כדרכה מיקרי פגם אפילו לביאה כדרכה, ואף על גב דהוי פגימה דבה טפי, ותו לא ניתן להצילה בנפשו ונכון הוא. ולפי מה שכתבתי דבאו עליה שלא כדרכה כולן בקנס. אילו אנסוה עשרה שלא כדרכה איזה מהן שתבחר היא נושא ושותה בעציצו, דהכי גרסינן בירושלמי (שם) בררה לה אחד מהם נפטרו כולם אמרה אי אפשי וכו' בוררת וחוזרת ובוררת עד כאן בירושלמי.והדין נותן, שהרי היא יכולה לעכב, וכיון שמתעכב בזה, הרי לא חל חיוב כניסה עליו אלא על זה שהיא רוצה לינשא לו.

יאמרו בעל פגומה חמשים. פי' א"כ מצינו קנס מתרבה וממעט שהרי נפגמה שאין לה בושת ופגם כולן קנס ואלו בשלימה מקצתן קנס ואולי שלא יהיה לה קנס כלל שכולן צריכותא בשתה ופגמה לו אמר ליה א"ה עבד נמי יאמר נמי עבד נוקב מרגליות כלומר דעבד נמי פעמים שהכל קנס אם הוא מוכה שחין שאין לו דמים ודעבד משובח לא יהא שם קנס כלל אם הוא עבד ברי ששוה הרבה והיינו דנקט הכא עבד מוכה שחין ועבד בריא שהוא דומה לענין פגומה ושלימה שאף עבד מוכה שחין עבד פגום הוא אבל לעיל נקיט עבד נוקב מרגליות עבד עושה מחמת מפני שזה עבד מן הסתם זה עבד הדיוט והא דקאמר בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים פירוש בעל פגומה כגון שבא עליה שלא כדרכה ששניהם חייבי' קנס וכן אמרו בפ"ק דקדושין באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולם בסקילה רבי אומר כולם בחנק והא' בסקילה ואמרינן מודה רבי לענין קנס כולן משלמין ובירושלמי אמר שבאו עליה עשרה בני אדם שכולן משלמין קנס ואמרינן נמי התם (העידה) [הערו] עליה עשרה בני אדם כולן חייבין גמרו הביאה כולם האחד חייב וכולם פטורים ומיהו איכא למידק מדאמרינן בפרק בן סורר ומורה דחייבי כריתות שוגגין נתנו להצילן בנפשם ואותבינן מדתנן הבא על אחותו משלם קנס ואין אדם מת ומשלם ופרקינן משעת העראה דפגמה אחייב לה קטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה שהוא משיר בתוליה בחורין האבר דאלמא אין קנס בהעראה ולא שלא כדרכה דליכא השרת בתולים והא לא קשה לפום מאי דפרישת לעיל דעתם ה"ק דכי היכי איכא קנס בההראה ה"נ איכא קנס על השרת בתולים שאם באו שני בני אדם א' הערה וא' גמר ביאתו שניהם חייבים והכא נמי כשבא על אחותו נהי דעל העראה לא מחייב קנס דקים ליה בדרבה מיניה שניתן להצילו בנפשו מחייב קנס על גמר ביאה והיינו דאמרינן התם הניחא למ"ד העראה זו נשיקת האבר אלא למ"ד זו הכנסת העטרה בהעראה הוה בתולה ושוב אין קנס ואוקימנא במפותה שניתן להצילו בנפשו הלכך הכא בשמעתין יש לפרש העראה זו נשיקה דמיירי שבאו כדרכן הראשון הערה בה והשני גמר ביאתו או בהעראה בלבד ואמרו הראשון שבא עליה כשהיא שלימה חמשים והשני שבא עליה כשהיא פגומה חמשים אבל למאן דאמר דהעראה זו הכנסת עטרה א"א לפרש כן כי בנשיקת האבר לחוד אין כאן קנס ואין כאן ביאה ואם יש שם הכנסת עטרה בעילה גמורה ואין משלם השני קנס כדאיתא בפרק בן סורר ומורה לכך יש לפרש אליבא דהלכת' שהראשון בא עליה שלא כדרכה והשני כדרכה כי כשבא עליה השני פגומה היתה כיון שכבר נבעלה אפילו שלא כדרכה וכל א' משלם חמשים כו'. וראיתי מי שפירש לדעת רש"י אין קנס בביאה שלא כדרכה ושלא בהעראה וכו' בלבד עד שישיר בתולים והכא שניהם באו עליה כדרכה בעילה גמורה ובשתי נשים עסקינן שהאחד אנס בתולה שלימה כדרכה והאחד בתולה שלא כדרכה שהיתה פגומה כבר או בהעראה או בבעילה שלא כדרכה וממה שכתוב נראה שזה טעות:

דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין פי' רש"י ז"ל שיכול לפוגמה ולבייש' בבעילה וכן (דכן) הוא ודאי פגם ובושת זכי ליה רחמנא וכבר הארכתי בפ"ק דקדושין בס"ד:

וקטנה לאו בת סקילה היא. הקשו בתוס' מאי קושיא דאע"ג דאיהי לאו בת עונשין מחייב יקנס כמי שבא על הקטנים מאורסה או אשת איש שהוא במיתה והיא פטור' כדאיתא בפרק ארבע מיתות. ותירצו דשאני מוציא שם רע שלא חייבו הכתוב קנס אלא לפי שהוציא עליה שם רע וגרם לה קטלא א"כ כל היכא דאיהי לאו בת קטלא לא לחייב איהו: ואיכא למידק עלה מהא דאמרינן בעירובין מצינו המוציא בפיו חמור מן העושה מעשה פירוש המוציא שם רע מאה כסף ואונס ומפתה חמשים והוינן בה משום דגרם לה קטלא. ויש לתרץ כרבא ואמר רבא כי הוציא שם רע משום שהוציא ולא משום שגרם לה קטלא הוא מחייב בלחוד אלא מפני שהוציא עליה שם רע ותרווייהו צריכן לה וכאלו תאמר שהמלקות משום דגרים לה קטלא והקנס משום שהוציא עליה שם רע ולפיכך אמרו שם שהמוציא שם רע חמור מן העושה מעשה של האונס. מאה כסף כתיב הוציא עליה שם רע על שם רע שהוציא עליה כך נ"ל לפי תירוץ התוספת ויש מפרשים כאן וכאן דקטנ' לאו בת סקילה היא וכיון דההיא נערה בגדולה משתעי ה"ה דנערה דרישא דהא להוציא את הנערה נערה דמעיקרא משמע. הא כל מקום שלא פי' קטנה במשמע ופסק הרי"ף ז"ל הלכה כרבנן ואע"ג דסתם לן כר"מ אנן אפסקא דאמוראי סמכינן דהא דריש לקיש כרבנן הוא וכן הא דאמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים זו ואין צ"ל זו כדמשמע ביבמות והראב"ד ז"ל השיב על הרי"ף ז"ל ונתקיימו דברי הרי"ף ז"ל כמ"ש בספר הזכות לרבינו הגדול ז"ל:

כבר ביארנו במסכת קדושין שהבא על הנערה אף בשלא כדרכה יש לה קנס ואף סוגיא זו לכאורה מעידה כן במה שאמר אלו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים אלמא שכל אחד מהם משלם קנס הראשון שבא עליה שלא כדרכה והשני שבא עליה כדרכה הואיל ובתולה היתה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאין אונס ומפתה חייבין בקנס אלא בביאה שכדרכה וסוגיא זו הם פירשוה שהבא עליה שלא כדרכה חייב בבשת והבא עליה אחריו בכדרכה חייב אף בקנס ולמד שאין בשת ופגם של זה הבועל בכדרכה אחר שכבר בא עליה אחר שלא כדרכה גדול כמי שבא עליה כדרכה יהא שוה למי שבא עליה כדרכה שלא אחר שום ביאה בעולם ואף גדולי הרבנים נראה שפירשוה כן ושאר הדברים המשתלשלים לביאור סברות אלו ממסכת קדושין וממסכת יבמות כבר טרחנו לישבם לכל אחת מן הדעות במסכת סנהדרין פרק סורר וכן דין שבח נעורים והנכלל מענין זה בשמועה זו ביארנו בראשון של קדושין:

המוציא שם רע לומר שזינתה אשתו באירוסיה והביא עדים ונמצא מוזם לוקה ונותן לאביה מאה כסף ודוקא במוציא שם רע על הנערה אבל אם הוציא שם רע על הקטנה פטור נערה מלא דבר הכתוב וכן הדין במוציא שם רע על הבוגרת שפטור כמו שיתבאר בפרק נערה מ"ח ב':

אמר אביי א"ק תחת אשר ענה הני תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם רבא אמר א"ק ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה נ' כסף. הנאת שכיבה נ' כסף מכלל דאיכא בושת ופגם:

ואימא לדידה. פי' דדוקא נ' כסף זכה רחמנא לאב אבל בושת ופגם להוי דידה. מסתברא דאבוה הוי מיגו דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין:

פגם רואים אותה וכו'. היכי שיימינן לה אמר אבוה דשמואל אומרים כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח ממנו:

מתני' כל מקום שיש מכר אין קנס וכ"מ שיש קנס אין מכר קטנה יש לה מכר ואין לה קנס נערה יש לה קנס ואין לה מכר בוגרת לא קנס ולא מכר אר"י א"ר זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים יש קנס במקום מכר א"ר חסדא מ"ט דר"מ דאמר קרא ולו תהיה לאשה במהווה עצמה הכתוב מדבר ורבנן אמרי אמר קרא נערה ואפילו קטנה במשמע פי' נער כתיב וקרינן נערה מלא:

מתני' איזהו בשת ופגם כו' אלא מסתברא לאביה הוי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. מסתברא דהכי קאמרינן מגו דאי בעי מסר לה כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין. דהא וודאי לכולי עלמא אדם יכול לקבל קידושי בתו כשהיא קטנה. והיינו דאמרינן התם בקידושין דאתינן למפשט שהאב זוכה בקדושי בתו כשהיא נערה שיהו שלו מבשת ופגם. ושמעינן לה הכא מבתו קטנה וכן פירש רב האי גאון ז"ל:

הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה והכתיב אם אמת היה הדבר והוציאו את הנערה וקטנה לא בת עונשין היא. תמה ומאי ראיה היא. ההוא קרא וודאי מיירי בנערה דלאו הכי לא חזיא לעונשין. אבל הוא שהוציא שם רע אכתי מנא לן דאפי' אקטנה לא משלם קנס. ואפשר דריש לה מדכתיב והוציאו את הנערה ולא כתיב נערה. דהשתא כיון דכתיב הנערה משמע דמההיא דלעיל קאמר הנערה אלמא נערה דלעיל נמי דווקא נערה ולא קטנה. ובתוספות פירשו דהא בהא תליא דכל היכא דאיהי לא מיקטלי איהו נמי לא משלם קנס שכל עיקר עונשו על שהיה גורם לה מיתה. ואע"ג דאמרינן התם בפרק יש בערכין מצינו המוציא בפיו חמור מן העושה מעשה פי' שהעושה מעשה כגון אונס ומפתה קנס שלהם חמשים ושל מוציא שם רע מנה. ואמרינן עלה ממאי דילמא משום דקא גרים לה קטל' כדכתיב והוציאו את הנערה. אמר רבא כי הוציא שם רע על שם רע שהוציא. התם אסמכתא בעלמא הוא. תדע דהא מקשי' להדיא דלמא משום דקא גרים לה קטלא אלמא קים לן דלא מיחיים אלא היכא דקא גרים לה קטלא אלא אסמכינן לה מדקאמר קרא כי הוציא שם רע:

פגם רואין אותה כאלו היא שפחה הנמכרת בשוק. היכי שיימינן לה ואמרינן משמי' דאבוה דשמואל אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לשפחה בעולה. קס"ד דלשמשו קאמר וקשיא לן לשמשו מאי נפקא ליה מינה. ופרישנא דלהשיאה לעבדו קאמר ובעבד שיש לו לרבו קורת רוח הימנו:

אלא אמר רבי זירא וכו'. בקצת ספרים גרסינן רבי אלעזר ומיהו ברוב ספרים גרסינן רבי זירא והכין נמי גרסינן בערכין בפרק יש בערכין ולהכי הדר ביה דהא ודאי לא חששה תורה לחלק בין בת מלכים לבת הדיוטות כי היכי דלא חששה גבי עבד דמשפט אחד שוה לכולם גזרה תורה ומיהו בין בעולה לבתולה הרי חלקה תורה להדיא דבעולה אין לה קנס כדכתיב בתולה ולא בעולה הילכך יש לנו לחלק נמי בין בעל שלימה לבעל פגומה שנבעלה שלא כדרכה והיכן הוא הפרש ש"מ גבי בושת שזו שנפגמ' כבר אין בושתה רב כשלימה. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל אלא אמר רבי זירא. מהכא שאין בושת בכלל חמשים דא"כ אין הפרש לבעל שלימה לבעל פגומ' שנבעלה שלא כדרכה והיכן הוא הפרש שביניהם ש"מ גבי בושת שזו שנפגמה כבר אין בושתה רב כשלימה. ע"כ. פי' אין הטעם שראוי לחלק ביניהן מפני שזו בושתה רב מזו דאם כן היינו ההיא דבת מלכים ואמאי הדר ביה רבי זירא מהאי דבת מלכים והרי על שניהם איכא לאקשויי מעבד ומאי שנא חשובה זו מזו אלא הטעם היינו דצריך שנפריש ונחלק בין שלימה לפגומה מטעמא דכתיבנא לעיל ולהכי מפקינן בושת מכללא דחמשים וביה עבדינן חילוקא מטעמא דזו בושתה רב מזו ומיהו מעיקרא לא באנו לחלק להאי טעמא. עוד יש לחלק בין זו דפגומה להאי דבת מלכים דזו גריעותא בגופה וזו גריעותא מחמת משפחה דהיינו דבר חוץ ממנה ואביי קא מהדר עלה דהאי חילוקא דבעבד נמי יש לחלק בגריעות דגופה ומיהו אאידך טעמא דכתיבנא לעיל לא חש לאהדורי דהתורה לא חילקה אלא בין בעולה גמורה לבתולה אבל ביאה שלא כדרכה לא שמה ביאה דאכתי בתוליה קיימין וקרי בה בתולה ואין לחלק כלל בין בתולה שנפגמה בביאה שלא כדרכה לבתולה שלימה ומיהו רבי זירא ס"ל דצריך לחלק וכדכתבינן. כנ"ל על פי דרכו של רש"י ז"ל. ומשמע מתוך לשונו ז"ל דס"ל דלא מחייב קנס אביאה שלא כדרכה:
וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל יאמרו בעל שלימה חמשים י"מ בעל שלימה בעלמא כדרכה בעל פגומה כגון זה שבא עליה כדרכה והיא כבר נבעלה שלא כדרכה וכן משמע מתוך פרש"י ז"ל ומשמע לפי זה דלא מיחייב קנס אבעילה שלא כדרכה מדלא פי' הכל באשה אחת ואותו שבעל כדרכה והיא כבר פגומה ישלם כאותו שבעל תחלה שלא כדרכה וכן משמע מתוך שמעתין דאי מחייב האי דבעל שלימה נ' קאי אההוא דבא עליה של"כ א"כ ה"ל למתני באו עליה ב' של"כ ומיהו ע"כ אמת הוא דמחייב קנס אביאה של"כ כדאי' בהדיא בפ"ק דקדושין באו עליה י' ב"א ועדיין היא בתולה פי' שלא כדרכה הראשון בסקילה וכולן בחנק וקאמר התם מודה ר' לענין קנס דכולהו מחייבי וכן משמע בהבא על יבמתו גבי הא דתני ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג ופריך היכי דמי אילימא כדרכה מאי אריא משום אלמנה תפוק ליה משום בעולה אלא לאו שלא כדרכה אלמא שיש קנס אפילו שלא כדרכה והאי דלא נקט הכא שבאו עליה שני בני אדם שלא כדרכה לרבותא נקט אעפ"י שבא עליה א' שלא כדרכה ואחד כדרכה אפ"ה תמוה למה ישלם האחרון כמו הראשון וכ"ש דאם באו עליה שנים שלא כדרכה דהוה קשה טפי. ע"כ:

ובמסכת ערכין פ' יש בערכין כתב הרא"ש ז"ל וז"ל יאמרו בעל פגומה חמשים בעל שלימה חמשים פרש"י ז"ל זה שבעל פגומה חמשים ואלו בעל בתולה שלימה לא יהיב אלא חמשים תימה למה הוצרך לפרש בתולה שלימה דעלמא דפשטא משמע דעל אלו שנים קאי בעל שלימה היינו הראשון שבעל שלא כדרכה דכשלא כדרכה נמי יש לה קנס כדאמרינן בפ"ק דקדושין וכו'. וי"ל דלהגדיל התמהון פי' רש"י ז"ל בתולה דעלמא דלגבי הך ראשון שבעל שלא כדרכה אינו כל כך תימה שגם פגם השני שהשיר בתוליה מרובה וא"ת אמאי לא קאמר בא עליה שנים שלא כדרכה וי"ל דאשמועינן דאף בזה יש תמהון אם משלם השני כמו הראשון דאע"פ שבא עליה כדרכה מכל מקום פגומה היא בבעילת הראשון שלא כדרכה ע"כ. ואין אנו צריכין לידחק בלשונו של הרב ז"ל דהרי מצינו להרמב"ם ז"ל שפסק כן להדיא דהבא שלא כדרכה אינו משלם קנס וכן כתבוה גדולי מחברים ויראה שמזו יצאה להם. ויש שמקשים לדבריהם ממה שאמרו בפ"ק דקדושין באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולן בסקילה ר' אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק ומודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי וודאי ביאת הראשונים בשלא כדרכה הוא ומ"מ נראה שהם פירשוה בכדרכה ולשונם בזה באו עליה עשרה והיא בתולה ברשות אביה בזה אחר זה הראשון בסקילה וכולן בחנק בד"א שבאו עליה כדרכה אבל אם באו עליה שלא כדרכה כולן בסקילה ומאחר שכדרכה קורא לה בתולה יראה שביאת הראשונים נאמרה לענין העראה. ואיני מבין שהרי הם פירשו העראה הכנסת עטרה ובסוגי' זו דאין הכנסת עטרה כבעילה גמורה ומ"מ בתלמוד המערב שבכתובות פ"ג מצאתיה כן להדיא הערו בה עשרה בני אדם ואחד גמר את הביאה כולן בסקילה גמרו כולן את הביאה הראשון בסקילה והשאר בחנק. וי"מ לדעתם כולהו משלמי כל הבא בכדרכה אחר כל אלו ואינו נראה דהא כולהו ודאי אאינהו גופייהו קאי וכן קשה להם מה שאמרו פרק אלו נערות אילו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל פגומה חמשים בעל שלימה חמשים ומדקאמר חמשים אלמא דאפילו קנס איכא ומ"מ יש מפרשים אותה לדעתם בעל שלימה דעלמא בכדרכה שלא נפגמה כלל חמשים בין הכל ר"ל בין בושת ופגם וקנס בעל פגומה זו בכדרכה הואיל ונפגמה בשלא כדרכה חמשים אלא שהם נראה שפירשוה לענין בושת ופגם כמו שבארנו בשלישי של כתובות ולשונם בזה באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה את שבא עליה שלא כדרכה אם הוא ראשון חייב בבושת ופגם ואם הוא אחרון חייב בבושת בלבד שהרי נפגמה וזה שבא עליה כדרכה בין ראשון בין אחרון חייב בקנס ובשאר הדברים אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבושת ופגם זו שנבעלה שלא כדרכה מ"מ בפרק הבא על יבמתו אמרו נבעלה שלא כדרכה פסלה לכהונה והקשו שם ממה שנאמר באונס ולו תהיה לאשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט היכי דמי אילימא בכדרכה מאי אריא משום אלמנה תפוק ליה דהויא לה בעולה כלומר שהרי אנוסת עצמו ומפותת עצמו אסורה לו אלא בשלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא אלמא אף בשלא כדרכה משלם קנס שהרי אלמנה שהיא אלמנת כ"ג שבא עליה שלא כדרכה נושאה ומכיון שאתה קורא בה ולו תהיה לאשה למדת שהוא משלם קנס שאילו היה פטור מלשלם קנס פטור היה מלנשאה. ויראה לי שבבעילה כדרכה היא שנויה וה"ה שהיה יכול ליגע בה מטעם בעולה אלא שתפס אחת מהן ושאר הסוגיא שנויה דרך משא ומתן ומ"מ זו עיקר ויש מעמידין שמועות אלו לומר שאף הבא על נערה שלא כדרכה משלם קנס ומפרשינן בכאן ה"ה שאפילו חזר ובא עליה שלא כדרכה משלם קנס אלא שסתם ביאה בכדרכה היא ובראשונה הוא שהוצרך להעמידה בשלא כדרכה כדי לחייב הבא עליה אח"כ בקנס שהרי מיתת מציל אין כאן הואיל וכבר נפגמה בשלא כדרכה ויש על השני קנס אחר שעדיין בתולה היא הא מ"מ אף כשחזר ובא עליה שלא כדרכה יש בו קנס אלא שהדברים נראין לדחות שאר הסוגיאות בפירוש' או לדחותם מכל וכל מפני זו ובדעת גדולי המחברים וגדולי הרבנים ראיתי בכאן דברים זרים והוא שכתבו שבא עליה הוא או אחר כבר שלא כדרכה שלא ניתן בביאה זו להצילה בנפשו שכבר נפגמה ואיני מבין פה קדוש היאך אמרה וכי אפילו נבעלה אמר כל שהיא ערוה לו לא ניתן להצילה בנפשו ומה שאמרו נעבדה בו עבירה אין מצילין אותה בנפשו פירושו כשהתחיל והערה כמו שכתבנו למעלה. עכ"ל הרב המאירי ז"ל בפרק בן סורר. ודע שכל מקום שמזכיר גדולי המחברים הוא הרמב"ם ז"ל גדולי הרבנים הוא רש"י ז"ל:

וז"ל הר"ן בחידושיו בפרק בן סורר משעת העראה דפגמה איפטר לה מקטלא ממונא לא משלם עד שעת גמר ביאה כלומר משעת הערה שפגם את הנערה איפטר לה מקטלא דהא אמרינן לעיל נעבדה עבירה אין מצילין אותה בנפשו ובתר דאיפטר לה מקטלא יתחייב בקנס דקנס אינו משלם אלא על השרת בתולים דהיינו גמר ביאה כך פרש"י ז"ל ואין כוונת רש"י ז"ל שלא יתחייב קנס על שלא כדרכה כיון שאין בה השרת בתולים דהא אמרינן בפ"ק דקדושין [ט ב'] באו עליה עשרה בני אדם ועדיין בתולה היא כולן בסקילה ור' אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק ומודה רבי לענין קנס וכו'. אלמא בשלא כדרכה איכא קנס אלא כך הוא אומר דכשהביאה היא כדרכה אינו חייב עליה בהעראה שהיא תחלת ביאה אלא בגמר ביאה שתהא בה השרת בתולים שהוא חיוב הביאה הזאת לענין קנס אבל ביאה בשלא כדרכה מילתא אחריתי היא והוא חיוב אחר לעצמו דהוא משכב אחר אע"ג דלא שייך ביה השרת בתולים והקשו עליו בתוספות דאכתי לא ניחא דהא אמרינן בירושלמי הערו בה עשרה בני אדם כולן משלמים קנס לפיכך פי' בתוס' ז"ל שאין לנו לפרש ממונא לא משלם עד שיהא שעת גמר ביאה שלא יהא חיובו עד שעת גמר ביאה כמו שפרש"י ז"ל אלא לומר שיש חיוב קנס על תחילת ביאה ועל סוף ביאה כמו שאמרו בירושלמי ואע"פ שעל תחלת ביאה הוא מתחייב בנפשו דהא פגמה מ"מ עדיין הוא מתחייב קנס בסוף ביאה לפי שיש בגמר ביאה כדי חיוב קנס בלא תחלת ביאה וה"פ ממונא לא משלם עד שעת גמר ביאה כלומר זה הבא על אחותו דמשלם קנס אינו משלם הקנס מתחלת הביאה דהא מתחייב בנפשו הוי בההיא שעתא אלא מסוף ביאה הוא דמתחייב קנס דבההיא שעתא כבר איפטר מקטלא דהא איפגמה מעיקרא אבל היכא דלא מתחייב בנפשו בתחילת ביאה פשיטא דמשעת העראה מתחייב קנס וכדאיתא בירושלמי וזה נכון. עכ"ל הר"ן בפרק בן סורר. נחזור לענין שמועתנו ודע שבכל הספרים שבידינו גרסינן אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה. פי' אחותו שבעל כדרכה תחלה וכן הקשו בתוספות ערכין פ"ג וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה ברישא הוה ליה למימר שלא כדרכה אלא כך דרך התלמוד משום שהוצרך לומר שלא, נקט ברישא כדרכה כמו שמצינו לעיל לתנא דבי חזקיה דקתני בין מתכוון בין שאינו מתכוון וה"ל למימר שאין מתכוון ברישא שאינו פשוט כל כך שיהא פטור כמו מתכוון כמו דקתני בין שוגג בין מזיד בין דרך עליה לדרך ירידה אלא כך דרך התלמוד כל מקום שצריך לשנות הן ולאו נקט הן ברישא ע"כ. וכן כתבו התוספות ז"ל. והרב רבינו אליקים ז"ל מרבותיו של רש"י ז"ל פי' בערכין פ"ג וז"ל אילו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה שהראשון שלא בעל כדרכה אינו נותן כלום שלא בעלה ואם זה האחרון שבעלה נותן חמשים כאילו בעל אשה שלימה שלא בא עליה אדם מעולם יאמרו בעל פגומה וכו' אלא ודאי פגומה נותן חמשים ותו לא שכבר מבוייש' היא בעל שלימה נותן נ' ובושת ע"כ. משמע דגריס שלא כדרכה תחילה ואזיל בשיטת רש"י ז"ל ולא כפירושו ממש ואפשר דלשיטת התוספות ז"ל משום הכי משמע ליה לרבי זירא דהך דבאו עליה שנים כו' הויא ראיה טפי מההיא דבת מלכים משום דאיכא למיחש טפי למה שיאמרו העולם בההיא דשני אנשים משום שיבאו כא' לפני ב"ד על מעשה אחד והיאך יצא משפט שוה לשניהם דזה יפרע חמשים והלא יאמרו משפט מעוקל הוא זה דאטו בעל שלימה דהיינו אותו שבעל שלא כדרכה חמשים ובעל פגומה חמשים דהיינו אותו שבא עליה אח"כ כדרכה אבל ההיא דבת מלכים וכו' דהויא להו מעשיות מוחלקים אין לחוש בזה שיאמרו העולם ועוד יש לחלק בין בושתה דאתיא מחמתה למאי דאתיא מחמת משפחתה וכדכתיבנא לעיל ואביי לא חש לאהדורי אלא אהך טעמא בתרא ולא אטעמא קמא וכדכתיבנא לעיל כנ"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל יאמרו בעל פגומה חמשים בעל שלימה חמשים פי' א"כ מצינו קנס מתרבה ומתמעט שהרי בפגומה שאין לה בושת ופגם כולו קנס ואילו בשלימה מקצתן קנס ואולי שלא יהא לה קנס כלל שכולן צריכין לבשתה ופגמה. א"ל אביי אי הכי עבד נמי יאמרו עבד בריא שלשים וכו' כלו' דבעבד נמי פעמים שהכל קנס אי (לא) הוא מוכה שחין שאין לו דמים ובעבד מוכחש לא יהא שם קנס כלל אם הוא עבד בריא ששוה הרבה והיינו דנקט הכא עבד מוכה שחין ועבד בריא שהוא דומה בענין לפגומה ושלימה לענין ריבוי קנס ומיעוטו ודומה ג"כ לענין פגומה ושלימה שאף מוכה שחין עבד פגום הוא אבל לעיל נקט עבד נוקב מרגליות ועבד עושה מעשה מחט מפני שזה עבד מלך מן הסתם וזה עבד הדיוט. והא דאמרינן בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים פי' בעל פגומה כגון שבא עליה אחד שלא כדרכה והשני כדרכה ששניהם חייבים קנס וכן אמרו בפ"ק דקדושין באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולם בסקילה ר' אומר וכו' ואמרינן עלה מודה רבי לענין קנס וכו' ובירושלמי אמרו בפירקין [ה"ו] באו עליה עשרה בני אדם שלא כדרכה כולן משלמין קנס ואמרינן נמי התם הערו בה עשרה בני אדם כולן חייבין גמרו הביאה הראשון חייב וכולן פטורין ומיהו איכא למידק מדאמרינן בפרק בן סורר דחייבי כריתות ניתנו להצילם בנפשם ואותביה מדתנן הבא על אחותו משלם קנס ואין אדם מת ומשלם ופרקי' משעת העראה דפגמה איחייב לה קטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ופרש"י ז"ל שם עד גמר שהוא משיר בתוליה במירוק האבר דאלמא אין קנס בהעראה לבד ולא בשלא כדרכה דליכא השרת בתולים והא לא קשיא לפום מאי דפרישנא לעיל דהתם ה"ק דכי היכי דאיכא קנס בהעראה הכי נמי איכא קנס על השרת בתולים שאם באו עליה שני בני אדם אחד הערה בה ואחד גמר ביאתו שניהם חייבין וה"ה נמי כשבא על אחותו וגמר ביאתו נהי דאהעראה לא מחייב קנס דקלב"מ שניתן להצילה בנפשו מחייב קנס על גמר ביאתו והיינו דפרכינן התם הניחא למ"ד העראה זו נשיקת אבר אלא למאן דאמר הכנסת עטרה בהעראה הויא בעולה ושוב אין כאן קנס ואוקימנא במפותה שלא ניתן להצילה בנפשו הילכך הכא בשמעתין יש לפרש למ"ד העראה זו נשיקת אבר דמיירי כשבאו עליה שניהם כדרכה הראשון הערה בה והשני גמר ביאתו או שהערה בה בלבד ואמרינן יאמרו הראשון שבא עליה כשהיא שלימה חמשים והשני שבא עליה כשהיא פגומה חמשים אבל למ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה אי אפשר לפרש כן דבנשיקת אבר בלחוד אין כאן ביאה ואין כאן קנס ואם יש הכנסת עטרה בעולה גמורה היא ואין השני משלם קנס כדאמרינן התם בפרק בן סורר לכך יש לפרש אותה אליבא דהילכתא שהא' בא עליה שלא כדרכה והשני כדרכה כי כשבא עליה השני פגומה היתה כיון שכבר נבעלה כלל ואפילו שלא כדרכה וכל אחד משלם חמשים כנ"ל. וראיתי מי שפי' לדעת רש"י ז"ל אין קנס בביאה שלא כדרכה ולא בהעראה בלבד עד שישיר בתוליה והכא שניהם באו עליה כדרכה בעילה גמורה ובשתי נשים עסקינן שהאחד אנס בתולה שלימה כדרכה והאחד אנס כדרכה בתולה שהיתה פגומה כבר או בהעראה או בבעילה שלא כדרכה וממה שכתבנו נראה שזה טעות. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

תחת אשר ענה וא"ת ומאי מייתי מהכא והא קרא הכי כתיב ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה והיכי דדרשינן הני תחת אשר ענה וכו'. וי"ל דמ"מ ולו תהיה לאשה אחמשים כסף קאי והוה ליה הא דכתיב תחת אשר ענה כמאן דכתיב גבי חמשים כסף וזהו שכתב רש"י ז"ל תחת אשר ענה. גבי חמשים כסף כתיב. כנ"ל:

רבא אמר אמר קרא ונתן האיש וגו' ומ"ה נדי מאביי משום דסבר כעולא וכמו שכתבו התוספות לעיל בפירקין בשמעתא דמלקות ודריש מייתורא דהאי קרא דה"ל למכתב ונתן לאבי הנערה השוכב עמה מיותר הוא לאשמועינן דהני חמשים דמי הנאת שכיבה מכלל דבושת ופגם דלאו מחמת הנאת שכיבה נינהו דהרי ישנו בשאר חובלים לא כיילינהו בגווייהו דהני ואפשר דלאביי להכי כתב השוכב עמה לאשמועינן שכל מה שבא מסיבת שכיבה זו הוא לאביה ומהכא ילפינן דבושתה ופגם לאביה והיינו דפריך תלמודא ואימא לדידה וכו'. והכלל המסור בידינו מרבותינו ומהמפרשים ז"ל שכל קושיא היא מקושרת והויא ליה כמו אי הכי ובמאי דכתיבנא ניחא דעלה דרבא הוא דפריך הכין ולאביי ניחא. עוד יש לי לפרש דעלה דאביי ורבא הוא דפריך הכין דלרבי זירא דאמר דמ"ה בושת ופגם אינו מכלל החמשים משום דיאמרו בעל שלימה וכו' הילכך ממילא שמעינן דבושת ופגם לאביה דהא אי לאו משום דיאמרו וכו' הוה אמינא דבושת ופגם הויא בכלל החמשים ועלייהו כתב ונתן לאבי הנערה ומשום יאמרו וכו' איצטרכי' לתת הפרש ביניהם אלמא דדומיא דקנסא הויא ליה אינך תשלומין דהויא להו לאביה אבל לאביי ורבא דמפקי להו בושת ופגם מקרא וה"ק הני וכו' מכלל דבושת ופגם אינו בכלל דהרי ישנו בשאר חובלין מעתה לא הוזכר בהאי קרא בושת ופגם כלל והילכך איכא למבעי דילמא דוקא קנס הוא דהויא לאביה כדכתי' ונתן לאבי הנערה אבל בושת ופגם דאי' בשאר חובלין אימא לדידה דהכי נמי היכא דחבלו בה בשתה ופגמה לדידה אליבא דרב כדאיתא בפ' החובל כנ"ל וקל להבין:
ואימא לדידה הא פרישנא בסמוך היאך היא מקושרת קושיא זו עם מאי דלעיל והקשו בתוספות דלאביי ורבא נמי לא תקשי ולא מידי דהא פרישנא לעיל בשמעתא דבגרה בקבר דאיתקוש בושת ופגם לקנס דכתיב תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם אלמא דלמי שזה ניתן זה ניתן ותירצו בתוספות דהיינו דוקא בתר דידעינן שהם לאב מקשינן להו לכל דינם אבל משום ההיא היקישא לא מפקינן מינה למתבינה לאביה ואף על גב דלא שמעינן עד השתא מ"ד דלאביה הוי עד דפריך ואימא לדידה מ"מ הא ידעינן דלאביה הוי וכדתנן לקמן בפרק נערה בתחילתו והשתא פריך ואימא לדידה הוי פי' דלהוי לדידה וכן פרש"י:
תפוק ליה מבנעוריה בית אביה פי' מעיקרא כי אמרינן אמר קרא בנעוריה בית אביה קס"ד דכי כתיב בנעוריה בית אביה אבעלמא נמי קאי וה"ק בנעוריה תליא בבית אביה וכן פרש"י והשתא דאקשינן מהא דרב הונא הדרינן למימר דע"כ לא ילפינן מהתם דההיא בהפרת נדרים כתיב ולא קאי אבעלמא ותו אקשינן אע"ג דבהפרת נדרים כתיב ניליף מיניה ומהדרינן ממונא מאיסורא לא ילפינן. כך פרש"י ז"ל ואם לא תפרש כן קשיא דכיון דקא מהדר ליה ההיא בהפרת נדרים כתיב מאי קאמר תו וכ"ת ניליף מיניה וכו' כנ"ל:
וכ"ת ניליף מקנסא וא"ת כיון דאכתי לא ידע דממונא מקנסא לא ילפינן מאי הוה פריך מעיקרא ואימא לדידה והא איכא למימר דניליף מקנסא וה"ל למימר מעיקרא וכ"ת ניליף מקנסא ונראה דודאי מעיקרא לא הוה קשיא ליה דניליף מקנסא דפשיטא ודאי דממונא מקנסא לא ילפינן ומיהו השתא הוה ס"ד דכיון דגלי לן בהפרת נדרים בנעוריה בית אביה וכתיב נמי גבי קנסא ונתן לאבי הנערה הילכך מבינייהו דתרווייהו ניליף בושת ופגם ומהדר ליה דמאיסורא ולא מקנסא לא ילפינן ואפילו מתרווייהו בהדדי כנ"ל:
ממונא מקנסא לא ילפינן ונ"ל דוקא ממונא מקנסא הוא דלא ילפינן הא קנסא מממונא ילפינן שאם אתה אומר דלא ילפינן אמאי לא אקשי מינה לרבי עקיבא דלעיל דיליף כסף קנסה מכסף קידושיה וכן הורה לי רבינו ונתן טעם לדבר דהיינו טעמא דלא ילפינן ממונא מקנסא משום דקנס חידוש הוא ומחידושא לא ילפינן אבל חידושא מממונא דין הוא למילף מיניה. תלמיד הרשב"א ז"ל:

אלא מסתברא דאביה הוי וכו'. הקשו בתוספות כיון דהשתא קא מהדרינן מסברא ולא מקרא אמאי לא מהדרינן דמסברא דאביה הוי מדקא יהיב מפתה וליכא למימר דדילמא ס"ל לתלמודא דלא שמה מחילה כיון דאכתי לא עמדה בדין דהסברא נותנת דשמה מחילה בבושת ופגם דאפילו מאן דפליג בקנס מודה בבושת ופגם וכדכתבינן לעיל והכין דייקינן לקמן בריש נערה והסברא נותנת דאין חילוק בין אונס למפתה אלא לענין צער משום דמפותה אין לה צער וכדכתבינן לעיל ותירצו בתוספות דעדיפא קא משני דמאי דמצי מסר לה למנוול ומוכה שחין שמעינן לה מקרא להדיא אבל דיהיב מפתה בושת ופגם לא שמעינן לה מקרא דקראי דאביי ורבא באונס כתיבי ודילמא לא יהיב מפתה. ואין להקשות כיון דאונס ומפתה מגמר גמירי מהדדי להא מילתא נמי ליגמרן מהדדי כדפריך לעיל וכמו שהקשו התוספות לעיל דכיון דיש טעם לחלק בינייהו שפיר מחלקי' דמפותה דמדעתה עבדה לית לה בושת ופגם. ואין להקשות דנגמור דהויא לאביה ומעתה אין לחלק בינייהו דמהיכא שמעת לה אי מאונס הא איכא למימר דהויא לאביה הלכך ע"כ נצטרך לטעמא דאי בעי מסר לה וכו' וכן פירש הרמב"ן ז"ל וז"ל ואימא לדידה דבקל איכא לשנויי דבמפתה גופיה מנא לן ולא הקשו כן אלא הכא דמשני מסתברא וכו' פי' דמשנינן מסברא וכדכתיבנא כנ"ל:

דאי בעי מסר לה למנוול וכו'. הקשו בתוס' אמאי לא ילפינן ממעשה ידיה דהויא לאביה ותירצו דמה למעשה ידיה שכן מתזנה מיניה ואע"ג דאי לא רצה לזונה הרשות בידו ואפ"ה העדפתה שלו כבר תירץ הריטב"א ז"ל בחידושיו פ"ק דקידושין דה"ק דרחמנא זכי לאביה מעשה ידיה משום שירדה תורה לסוף דעתן של בריות ודרך האב לזון את בתו מסתמא אף על גב דלא חייב במזונותי' מ"מ מפני שכן דרכו זיכה לו מעשה ידיה בין כולם כשזן אותה בין העדפתה וכי מתזנה ממעשה ידיה חשבינן כאילו אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ולפי' העדפתה שלו. עד כאן:
ותלמיד הרשב"א ז"ל כתב שם בקידושין וז"ל וא"ת והא קרא להעדפה דמעשה ידיה איצטריך דאילו מעשה ידיה גופייהו כיון דמתזנא מיניה ודאי דינא הוא דלהוו ליה מעשה ידיה משום מזונות הילכך נילף קדושין מהעדפה י"ל שאני העדפת מעשה ידיה דדינא הוא דלאביה דזימנין דאיהי נמי אינה מספקא ויהיב לה אביה מזוני ע"כ. עוד הקשו בתוספות אמאי לא ילפינן מכסף קידושיה דהויא לאביה ותירצו מה לכסף קדושי' דמעלמא קא אתי לה וקשה דהא בפ"ק דקדושין אמרינן דמשום דמעלמא קא אתי לה איכא למימר דהויא לדידה דאמרינן התם ואי אשמועינן מעשה ידיה דקא מתזנא מיניה אבל קידושי' דמעלמא קאתי לה אימא דידה הוו צריכא. וי"ל דלגבי מעשה ידיה דשכיחי הויא טעמא שפיר דמשום דמעלמא קא אתי לה איכא למימר כסף קידושי' דליהוו לדידה וכמו שפרש"י ז"ל התם בקידושין וז"ל דקא מתזנא מיניה. ודעתיה על מעשה ידיה דשכיחי דמעלמא קא אתו לה ולא היתה דעתו עליה לזונה בשביל'. ע"כ. אבל לגבי בושת ופגם דתרווייהו לא שכיחי ולא הויא דעתו עלייהו איכא לאפלוגי בגונא אחריתי דכסף קידושיה משום דלא אתיא שבח זה מגופה אלא מעלמא קא אתי לה מ"מ הויא לאביה אבל שבח דאתיא מגופה דידה כגון בושת ופגם הויא לדידה. ואכתי קשיא להו לתוספות ז"ל דניתי במה הצד ממעשה ידיה ומקידושין דכי פרכת מה למעשה ידיה שכן מתזנא מיניה קידושין יוכיחו מה לקידושין שכן קא אתי לה מעלמא מעשה ידיה יוכיחו הצד השוה שבהן שהן שבח נעורים ולאביה אף אני אביא בושת ופגם ותירצו דמ"מ חבלה דגופה שאני ועל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו:
וז"ל הרא"ש ז"ל דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכיון דהקידושין שלו דין הוא שיהא הפגם שלו שהרי פחתה מכספיה ולא ימצא קידושין גדולים ולאו דוקא נקט מוכה שחין אלא מפני שהוא נותן קידושין גדולים ויש הפסד גדול בדבר וא"ת ונילף ממעשה ידיה מע"י שאני דקא מתזנא מיניה (התם) כדאיתא פ"ק דקידושין ומקדושין ליכא למילף דמעלמא קא אתי לה ומתרווייהו נמי לא דחבלה דגופה שאני. ע"כ:

עוד הקשו בתוספות דהכא לא קים לן בושת ופגם דהויא לאביה אלא מכח שיכול לקדשה למנוול ומוכה שחין וא"כ היכי בעי למימר בריש קידושין גבי קידושי כסף מנא לן דמיקדש' בכסף וקידושין דאביה הן וכ"ת נילף מבושת ופגם וכו'. הא בושת ופגם לא קים לן אלא מכח שיכול לקדשה. ותירצו דאורחיה דתלמודא דבעי לדחויי אפילו קים לן דבושת ופגם הוי דאביה ממקום אחר וכבר כ' בתוספות דמהיקשא דקנס איכא למילף א"נ מדמפתה חייב אלא דאיכא למדחי וכמו שכתבו בתוספות ז"ל וכדכתי' הילכך איכא למימר דלרווחא דמילתא קא פריך ליה דאפילו נפקא ליה בושת ופגם מדוכתא אחריתי שלא מקידושין כגון מהיקשא א"כ מדמפתה חייב אפ"ה אין ללמוד קידושין מהם. עוד תירצו בתוס' דהתם בעי למילף קידושי נערה מבושת ופגם של קטנה ומקידושי קטנה הוה יליף להו אי לאו דהוה אמינא הני מילי קטנה דלית לה יד ונערה אית לה יד כדאמרי' התם לעיל ולהכי קא מהדר וכ"ת נילף מבושת ופגם דקטנה אף על גב דלהכי אית לה יד כדאמרינן בהחובל יעשה לה סגולה ואפ"ה הוי דאביה הכא נמי קידושי נערה והכא קא יליף בושת ופגם מקידושי קטנה:
וז"ל הרמב"ן ז"ל מסתברא דאביה הוי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכי הויא לה גדולה אית לה בושת ומיפגמא ומיהו בוגרת כיון דנפקא לה מרשותא דאב לכל מילי בשתה ופגמה נמי דידה הוי ובהאי פירושא מפרקא מאי דקשיא לן היכי אמרינן במסכת קידושין ולילף מבושת ופגם דהא בושת ופגם מקידושין הוא דנפקא לן והשתא לא קשיא דמקידושי קטנה גמרינן והנהו בהדיא כתיבי את בתי נתתי לאיש הזה וגו' וכיון שאביה מקבל קידושין איהו שקיל כספא. ומצאתי בהלכות הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל שכתב בשם רבינו האי גאון ז"ל בלשון הזה סברא בעלמא הוא דקאמר כיון שהיא קטנה ויש לאביה לקבל קידושיה אפילו ממנוול ומוכה שחין ומשתקעת עמו ואינה יכולה להנצל מידו אלא במיתתו או בגירושין קנסה זה יש להיות שלו וכתב הנגיד ז"ל טעות סופרים יש בפי' זה שאין הדבר אמור אלא בבושת ופגם ועוד בפי' זה חולש' ע"כ. ובאמת בושת ופגם הוא והפי' כדברי הגאון ז"ל עולה ופירושים אחרים יש כתובים אצלנו בפ"ק דקידושין ע"כ:
וז"ל בפ"ק דקידושין וי"מ דבושת ופגם דקטנה יליף וה"ק בושת ופגם דקטנה ודאי דאב הוי אע"פ שיש לה יד לכך דהא ממילא אתו לה ולא בעו יד אף כסף קידושיה דנערה אע"פ שיש לה יד דאב הוו וה"ה לבושת ופגם דנערה ומפרקינן שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בהו כלומר שאני התם לפי שבידו למוסרה למנוול ומוכה שחין שהיא אינה יכולה לקדש את עצמה לפי שאין לה יד אבל כסף קידושיה של נערה וה"ה לבושת ופגם של נערה דידה הוו. ואחרים אמרו דבושת ופגם אף של נערה דאב הוי מפני שבידו למוסרה למוכה שחין ולמנוול כשהיא קטנה והוא פוגמה לעולם. וא"ת א"כ בוגרת נמי כיון דנפקא ליה מרשותיה לגמרי אין אומרים הואיל וכשהיתה ברשותו יכול לפוגמה יזכה אף כשיצאה מרשותו אבל נערה ברשותו היא למעשה ידיה ולהפרת נדריה. ואין דברים הללו מחוורים כל הצורך ויש מרבותינו הצרפתי' זצ"ל דמפרשים דודאי שהאב רשאי לקדש את בתו נערה דכתי' את בתי נתתי לאיש הזה וכל הנתינות במשמע אף למוסרה לחופה כדפרש"י ז"ל בפרק נערה ואי אפשר לומר כשמסרה כשהיא קטנה דהא כתיב ואם אמת היה הדבר וסקלוה ואי כשמסרה לחופה כשהיא קטנה בחנק היא וכיון שלמדנו שהאב רשאי לקדשה לכל מי שירצה אף כשהיא נערה ממילא למדנו שכסף בושתה ופגמה שלו דאי בעי מוסרה וכו' והא דאמרינן ה"מ קטנה אבל נערה לא ה"פ ואימא ה"מ קטנה שהאב רשאי לקדשה וכיון שהוא רשאי לקדשה ולא היא עצמה א"א לו' שכסף קידושין יהו שלה שהרי האב לא מחמתה הוא זוכה ולא מחמת שליחות שהרי היא אין לה לא יד ולא שליחות אבל נערה דאית לה יד אימא דמצי' נמי איהי לקדושי נפשה ואיהי תשקול כספא כשקדשה עצמה ובעי למפשט מהפרת נדרים שהכל ברשות האב שאילו היתה ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה היאך יפר האב וכן נמי מכסף קנסה נמי ידעינן דלעולם כסף הוי דאב וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלה קידושין דהיאך אפשר שהיא מקבלה קידושין ואביה שוקל כספא. ויש שפירשו דהכא אמעשה ידיה קא פריך ואדרב הונא קאי דקאמר מנין שמעשה הבת לאב וכ"ת נילף מעשה ידיה מנדרים ואכתי למה לי לאומרו כו' וכ"ת נילף מבושת ופגם והיה המקשה רוצה לומר דהאי בנעוריה כל שבח נעוריה קאמר ודרב הונא לאו דוקא ודחיה שאני בושת ופגם וכו' ואין ללמוד מעשה ידיה מבושת ופגם ודרב הונא דוקא ואכתי כסף קידושין מנלן וזה יותר נכון ולשון קצרה לתלמידים וא"ת ונימא נמי נילף מכסף קידושיה איכא למימר הא כבר אמר לך דממונא מאיסורא לא גמרינן והאי דלא תקשי מעיקרא הכי משום דבהפרת נדרים קאי. ויש שאמרו לרווחא דמילתא קא פריך ליה דאפילו נפקא ליה בושת ופגם מדוכתא אחריתי שלא מקידושין אין ללמוד קידושין מהם וזהו האמת לפי דעתי. עכ"ל הרמב"ן ז"ל שם פ"ק דקידושין:
וז"ל הרא"ה ז"ל מסתברא דה"ק מגו דאי בעי מסר לה כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין דהא ודאי לכ"ע אדם יכול לקבל קידושי בתו כשהיא קטנה והיינו דאמרינן התם בקידושין דאתינן למפשט שהאב זוכה בקדושי בתו כשהיא נערה שיהו שלו מבושת ופגם ושמעינן לה הכא מבתו קטנה וכן פי' רבינו האיי גאון ז"ל. [ע"כ:
וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל ושמעתי בשם רבינו האיי גאון ז"ל] דבושת ופגם דנערה אתי מקדושי קטנה דאי בעי מסר לה כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין ובושתה עליה בימי נערותה וכ"ת א"כ בושת ופגם דבוגרת נמי ליהוי דאב שאני בוגרת דנפקא לה לגמרי מרשות אב ומתוך שאין לו רשות בה לא זכי ליה רחמנא נמי בושת ופגם. והקשה מורי ז"ל על זה נילף מקידושי קטנה גופייהו דאי בעי הוה מקדש לה כשהיא קטנה והוה שקיל כסף קידושיה והוה מתסרא בהנהו קידושין ולא הוה מצי לדחויי לה שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך ביה נערה בגווה. ורש"י ז"ל פי' שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך ביה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין נראה דלפרוקי קושיין קאתי הרב ז"ל וה"ק לא נפקא לן בושת ופגם דלאביה אלא משום דאיהו שייך בה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין והשתא דלא קמו לו קידושי' בושת ופגם נמי לא קמו לו וצ"ע. עכ"ל תלמיד הרשב"א ז"ל בפ"ק דקידושין. ורש"י כתב הכא בשמעתין וז"ל אלא מסתברא. דבושת ופגם דאב הוי שהרי בידו לביישה בבושת בעילה ולפוגמה בפגם בעילה. דאי בעי מסר לה. לקדשה בביאה. למנוול ומוכה שחין. כדתנן לקמן האב זכאי כו' וכיון דבידו ליטול ממון כו' בושת זו השתא אפסדיה וכו'. ע"כ. ונ"ל דבהכי פריק הרב קושיין דבושת ופגם יליף מקידושי ביאה דבידו לקדשה בביאה ובכסף ומיהו שיהא כסף קידושיה של אב הא הוא דהוה בעינן למילף מבושת ופגם בפ"ק דקידושין. עוד נראה לי לפרש שמעתין כדי לתרץ כל הקושיות שהקשו התוספות ז"ל בהאי שמעתא ודע דבושת ופגם שנעשה לה בעודה ברשות אביה בושתה ופגמה עליה אפילו לאחר שתגדיל ותצא מרשותו והילכך הסברא נותנת דהאי בעי למיתי תרי תשלומי בושת ופגם חדא בעי לתשלומי לאביה הבושת והפגם שהגיע לו בעודה ברשותו ובעי נמי לתשלומי הבושת והפגם שיהא נוגע לו כשתצא מרשותו דאב ולדידה בעי לתשלומי ולהכי בעי ואימא לדידה פי' אמאי ישלם כל דמי הבושת והפגימה לאביה ואימא דלדידה נמי בעי לשלומי הבושת והפגם שיהא נוגע לה לאחר שתגדיל ותצא מרשותו של אב דהא בושת זה קא רביע עלה אפילו לאחר שתצא מרשות האב ומשני מדכתי' בנעוריה בית אביה דאלמא כל שבח נעוריה לאביה ואפילו שזה השבח הא אתי נמי לאחר ימי נעוריה כי הבושה נמשכת גם לאחר בגרות' מ"מ בימי נעוריה נולד שבח זה וכל שבחא דקא אתי בימי נעוריה הרי היא לאביה. והא דקאמר וכ"ת נילף מקנסא והא ודאי לא דמו אהדדי דהקנס הוא על המעשה שנעשה בעודה ברשות האב ואילו אנן קא שיילינן אבושת ופגם שימשך לה לאחר שתצא מרשות אב דליהוי לדידה. אפשר דאמעשה ידיה קאמר דנילף מקנסא ומשני תלמודא אעיקר קושיין דמסתברא דאביה הוי כל דמי הבושת והפגם ואפילו דמי הבושה שימשך לה מזה לאחר שתצא מרשות אב ולית לה לדידה כלום דאי בעי מסר לה למנוול וכו' והויא לה מבויישת ופגומה לעולם אפילו לאחר שתצא מרשותו הילכך אף זו אע"ג דבושתה ופגמה עליה אף לאחר שתצא מרשות אב הכל של אב ולית לה לדידה כלום. כך נראה לפרש וניחא כל מאי דקשיא להו לתוספות זכרונם לברכה דהא איכא למימר דלא אקשינן בושת ופגם לקנס אלא בושת ופגם שיגיע לאביה בעודה ברשותו אבל מה שתתבייש מחמת בעילה לאחר שתצא מרשות אב דהרי בושתה עליה לעולם לדידה בעי למיתב ולא הוקש זה לקנס כלל וניחא נמי דאף על גב דהמפתה משלם איכא למימר דהיינו הבושה שיגיע לאביה בעודה ברשותו וניחא נמי דלא מצינן למילף ממעשה ידיה דשאני מעשה ידיה דהרי כלה בכל יום ואינו בא אלא מידי יום יום אבל בושתה ופגמה דהוא נמשך אף לאחר מכאן איכא למימר דלדידה הויא וכסף קידושיה נמי על שעת הקידושין בא ומיהו בשתה ופגמה הוא נמשך לעולם וכי קא משלם בושת ופגם הא ודאי דקא משלם מאי דאתיא לה לאחר מכאן וניחא נמי קושיית התוספות דהכא לא קים לו בושת ופגם אלא מכח שיכול לקדשה והתם בקידושין אמרינן איפכא ובהאי דכתבינא אתי שפיר דהכא איירינן בבושת ופגם הנמשך לה מזאת הביאה לאחר שתגדיל ותצא מרשות אב וכדכתבינן ואילו התם בקידושין איירי בבושת ופגם הנמשך לאביה בשעה שהיא ברשותו כנ"ל:
היכי שיימינן לה. פי' כיון דהשומא היינו שרואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת וכו' מה זו שומא דמאי גריעותא מחמת בעילה לענין מכירה בשוק וכן פרש"י ז"ל במתני':

וכתבו תלמידי ה"ר יונה פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת כלומר אין שמין לפי הפוגם והנפגם דאם כן אשתכח דהוי בושת בכלל אלא שפחה כזו אם היתה נמכרת בשוק כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה וכו'. וכפי זה השיעור בלבד יתן לה. ע"כ:

אמר אבוה דשמואל אומדין וכו'. קס"ד דלשמשו קאמר ודכותא בתלמודא. וקשיא לן לשמשו מאי נפקא לן מינה ופרישנא דלהשיאה לעבדו קאמר. הרא"ה ז"ל:
מאי טעמא דר"מ אף על גב דלכאורה קרא קא מסייע לר"מ דכתיב נערה למעוטי קטנה ומכל מקום בעי מאי טעמא דר"מ דהא איכא למימר למעוטי בוגרת קא אתי ועוד דמשמע דטעמיה דר"מ היינו משום דאין הקטנה ראויה לקנס וכדקאמר כל מקום שיש מכר אין קנס ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל מ"ט דר"מ. דאמר קטנה אין לה קנס. ע"כ. פי' דלא קאמר דנערה דוקא יש לה קנס ולא קטנה כי היכי דמשמע מיניה דטעמיה היינו מדכתיב נערה ולא קטנה אלא קאמר קטנה אין לה קנס אלמא משמע דמצד קטנותה אין לה קנס כנ"ל:

אמר קרא ולו תהיה לאשה ואין להקשות דדילמא דוקא לענין נשואין הוא דבעינן מהוה את עצמה דמכל מקום גבי קנסא הוא דכתיב פי' דקרא הכי כתיב ונתן לאבי הנערה חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה וגו' וה"ל למכתב תחת אשר ענה גבי חמשים כסף כדדרשינן לעיל הני תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת וכו'. ואמאי כתביה לולו תהיה לאשה גבי קנס ללמדך במהוה עצמה וכו' דליכא קנסא לקטנה וילפינן נמי מפתה מאונס אף על גב דלא כתיב ביה ולו תהיה לאשה כנ"ל. וזהו שכתב רש"י ז"ל דאמר קרא. גבי קנס ולו תהיה לאשה. ע"כ:
הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה והא כתיב ואם אמת היה וקטנה לאו בת עונשין היא מקשים התוס' ודילמא אף על גב דלענין עונשין קטנה פטורה לענין הקנס מיהא חייב דהא הבא עליה נסקל כדאמרינן בסנהדרין פרק ד' מיתות לרבנן ואף על גב דפרשת נערה המאורסה בבת עונשין כתיב לא ממעטינן מינה אלא עונשה דידה הא דיני דבועל איתיה לעולם ומתרצינן שאני מוציא ש"ר שלא חייבה תורה קנס אלא שמוציא עליה שם רע לסקילה וזה שלא היה גורם עליה מיתה משום לזות שפתיו אין קונסין אותו. ויפה כוונו אלא דקשה לי הא דגרסינן בפרק יש בערכין [ערכין טו א'] נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה. ומקשינן ודילמא משום דקא גרים לה קטלא דכתיב ואם אמת היה הדבר הזה אמר רבא אמר קרא כי הוציא שם רע על ש"ר שהוציא משמע דלאו דוקא משום קטלא דידה ואיכא למימר דההיא אסמכתא בעלמא היא דמשום השם רע בלבד ראוי לחייבו ומכל מקום דוקא משום דאמר עונש מיתה עליה הא בקטנה ש"ר דידה נמי לאו ש"ר גמור הוא. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הריטב"א ז"ל וקטנה לאו בת סקילה היא. הקשו בתוספות מאי קושיא דאף על גב דאיהי לאו בת עונשין איהו מחייב קנס כמי שבא על הקטנה מאורסה או אשת איש שהוא במיתה והיא פטורה כדאיתא בפרק ד' מיתות. ותירצו דשאני מוציא שם רע שלא חייבו הכתוב קנס אלא לפי שהוציא עליה שם רע וגרם לה קטלא ואם כן כל היכא דאיהי לאו בר קטלא לא מחייב איהו. ואיכא למידק עלה מהא דאמרינן בערכין מצינו המוציא בפיו חמור מן העושה מעשה פי' דמוציא שם רע מאה כסף ואונס או מפותה חמשים כסף והוינן בה ודילמא משום דגרם לה קטלא ואמר רבא כי הוציא שם רע על ש"ר שהוציא דאלמא דעל הוצאת ש"ר מיחייב ולאו משום דגורם לה קטלא. ויש לתרץ דרבא ה"ק דודאי לאו משום דגרים לה קטלא הוא דמחייב בלחוד אלא מפני שהוציא עליה נמי ש"ר ותרווייהו צריכין לה וכאלו תאמר שהמלקות משום דגרים לה קטלא והקנס לפי שהוציא שם רע ולפיכך אמרו שם שהמוציא שם רע חמור מן העושה מעשה שעל העונש של מאה כסף כתיב כי הוציא שם רע על ש"ר שהוציא כנ"ל לפי תירוץ התוס'. וי"מ כאן וקטנה לאו בת סקילה היא וכיון דהאי נערה בגדולה משתעי ה"ה לנערה דרישא דהא והוציאו את הנערה נערה דמעיקרא משמע הא כל מקום שנאמר נערה אפילו קטנה במשמע ע"כ. עיין תוס' לקמן פרק נערה דף מ"ד ע"ב:

בד"ה דאי בעי מסר כו' היכי בעי למימר בריש קידושין כו' וכ"ת נילף מבושת כו' עכ"ל כל הך סוגיא דריש קידושין איתא נמי לקמן בפרק נערה ע"ש וזה שכתבו בסוף דבריהם בדיבור זה וכן לקמן בפרק נערה וק"ל:

בא"ד מבשת ופגם דקטנה כו' אע"ג דלהכי אית לה יד כדאמרינן בהחובל כו' עכ"ל ואין להקשות דא"כ היכי נילף בושת ופגם דקטנה מקידושי קטנה ואימא דלענין קידושין לית לה יד משא"כ לענין בושת ופגם דאית לה יד די"ל דלאו מקידושי קטנה שהוא של אביה ילפינן לה אלא ממה שיכול למסור אותה למוכה שחין מיהו לעיל שכתבו התוספות דמקידושין ליכא למילף דמעלמא קאתו ליה המ"ל בקטנה דמקדושין ליכא למילף משום דלית לה יד משא"כ בבושת ופגם מיהו בנערה ליכא למימר הכי וק"ל:

בד"ה הא לאו הכי כו' אע"ג דההיא פרשה דנערה המאורסה בבת עונשין כתיבא כו' עכ"ל דכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר וסקלתם וגו' וק"ל:

בא"ד דוקא במש"ר סברא כו' אלא בגדולה כיון דקרא איירי בבת עונשין ולא בעלמא כו' עכ"ל היינו לפי סברת המקשה אבל לפי האמת בעלמא נמי גדולה משמע אי לאו קרא דנערה הא כ"מ שנאמר נער אפי' קטנה וכמ"ש התוס' לתירוץ ראשון וק"ל:

רש"י בד"ה מאי נפקא ליה צ"ל [קודם] הדבור לעבדו מאי נ"מ לכל אדם בבעילתה אם בעולה היא הואיל ולמלאכה קיימא [ולעבדו] מאי נפקא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הא לאו הכי כו' בבת עונשין כתיבא. נ"ב כדכתינ ואת הנערה על דבר אשר לא צעקה:

רש"י ד"ה דאי בעי מסר לה. לקדשה בביאה. ל"י מה הכריחו לפרש בקדושי ביאה. וגם לישנא דמסירה היינו לנשואין כדלקמן (מח ב):

גמרא אר"ל א"ק נער אפי' קטנה במשמע. כצ"ל:

תד"ה הא לאו הכי. דבפ"ק דסנהדרין כו' משמע דלאו משום כו'. תימה דהלא מפורש כן להדיא בערכין (טו). אח"ז מצאתי להמגיה במל"מ פ"ג מהל' נערה שעמד בזה:

ד"ה הבוגרת. ומצאתי כו' כלומר מלאה שער כו' ושלא בדקדוק כ"כ דהא משהביאה ב"ש סגי. לשון הרע"ב אטעייה במחכ"ת. דבאמת אינה נקראת בוגרת עד ששה חדשים אחר הבאת ב"ש. וא"כ יוכל להיות שאז היא מלאה שער. ואף דאיילונית נקראת גם כן בוגרת לעיל (לו) ובקדושין (ד) והיא אינה בת שער כלל. אצלה הוא שם מושאל:

גמ' דאי בעי מסר לל"מ ומוכה שחין. נ"ב אע"ג דאינו רשאי לקיימה כדתנן בהמדיר ואלו שכופין להוציא מ"מ כי מסר לה מאי דעבר עבר. ומתקדשת לו דלא גרע מחייבי לאוין ועשה דתפסי בהו קדושין (ועי' רש"י ד"ה דאי בעי כו' וברש"ש ודוק):

גמרא אר"ח מ"ט דר"מ אמר קרא ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר.
קשה דלמאי צריך לרבויי על ח"כ דל"צ שתהיה בת הויה נילף מקטנה לרבנן דרבי רחמנא לקנס אף דאינה בת הויה, וזה יש ליישב דשאני קטנה דאתי' לכלל הוי' אפילו לזה לכשתגדל עיי' גיטין (דף פה ע"א) וכן בהיפוך לא הומ"ל קטנה מח"כ די"ל דשאני ח"כ דהיא בת הוי' לאאריני אבל קטנה אינה יכולה להוות עצמה לשום אדם.
ואמנם ק"ל מנ"ל דריבוי דהנערה קאי לכל ח"כ דלמא קאי רק לאחות אשתו דאתיא לכלל הויה לכשתמות אשתו דמ"מ לא הוי מצי למילף מקטנה דהתם מעצמה אתיא לכלל הוי' משא"כ אחות אשתו דמחוסר מעשה דהא במקדש לאחר שתמות אחותך מקרי דשלב"ל ובמקדש קטנה לכשתגדל (כתב המשנה למלך) דלא הוי דשלב"ל כיון דאתיא ממילא והוצרך קרא דהנערה לאחות אשתו כיון דעכ"פ משכחת דיהיה בה הוי' לכשתמות אשתו:

גמרא המוציא שם רע על הקטנה פטור שנא' ונתנו לאבי הנערה.
מסתפקנא בנשא חייבי לאוין למ"ד קידושין תופסין בח"ל והוציא עליה ש"ר דא"י לקיים ולו תהי' לאשה אם אינו פטור מעונש מאה כסף כמו בקנס דאונס ומפתה לר"ש בן מנסיא כיון דא"י לקיים ולו תהיה לאשה פטור מהקנס, ולדידן דמחייבי' הוא מכח ריבוי' אבל במוציא ש"ר דליכא ריבוי' י"ל דפטור מקנס, ולא מצאתי עדיין גילוי לדין זה:

בגמרא ואימא לדידה. וקשיא לי אי ס"ד דלדידה א"כ אמאי איצטריך קרא דבושת ופגם לא הוי בכלל חמשים כסף דהא החמשים כסף לאביה בהדיא כתיב והנך לדידה ויש ליישב דאכתי מצינן למימר דלדידה משום דמסברא איכא למימר הכי דצערה דידה לא זכי ליה רחמנא כדאיתא בהחובל וקרא דאביי ורבא ע"כ הוי מוקמינן לה דאיצטריך לאקושי בושת ופגם לקנס לענין היכא דפטור מקנס פטור נמי מבושת ופגם. אבל לבתר דקים לן מסברא דבושת ופגם נמי לאביה מוקמינן הקישא איפכא דוקא למי שזה ניתן זה ניתן ולא לענין חיוב ופטור כמ"ש התוספות בד"ה ואימא לדידה. ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם שהבאתי בדף הקודם בלשון התוספות בד"ה בושת ופגם דלקושטא דמילתא דוקא לענין חיוב ופטור הוקשו בושת ופגם לקנס וכן לפמ"ש מסברא דנפשאי דבלא הקישא נמי פשטא דקרא לענין חיוב ופטור דאכולהו קאי והיינו לבתר דכתיב בושת ופגם בהאי פרשה גופא ומש"ה איצטריך קרא ודו"ק:

בתוספות בד"ה דאי בעי מסר לה וכו' תימא דהכא לא קים לן וכו' ואור"י וכו' א"נ בעי למילף קדושי נערה מבושת ופגם של קטנה וכו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דשפיר מצינן למילף קדושי נערה מבושת ופגם של נערה דהא פשיטא לן שיכול לקדשה כשהיא קטנה למנוול ולמוכה שחין ולמוסרה לו כשהיא גדולה לחופה דבהכי איירי קרא כמ"ש רש"י לקמן דף מ"ו ע"ב דל' נתתי לאיש הזה אמסירה לחופה קאי וא"כ בהאי שעתא בידו לביישה ולפוגמה דנראה מל' הגמרא דעיקר הבזיון דלמנוול ומוכה שחין לאו בשעת קדושין הוא אלא כשנמסרת לו לחופה ונשואין דהכי משמע לישנא דגמרא דאי בעי מסר לה ולא קאמר דאי בעי לקדש לה כנ"ל נכון לולי שהתוספות לא כ"כ עיין בחדושינו לקמן ובפרק קמא דקדושין:

בד"ה הא לאו הכי וכו' ותימא לר"י מה בכך עכ"ל. לקמן דף מ"ד ע"ב בד"ה הא לאו הכי כתב ר"י גופא דאלשון נערה לחוד קשיא ליה דאף ע"ג דכתיב והוציאו את הנערה בלא ה"א אפ"ה משמע בגדולה דוקא וכן משמע להדיא בירושלמי כאן מיהו קושיית ר"י כאן היינו לפי פירושו השני שם בד"ה א"כ בישראל ע"ש בל' התוס' ובחידושינו:

בא"ד אי נמי דוקא במוציא ש"ר סברא הוא כו' עכ"ל. מיהו בהאי סברא לחוד לא הוי פשיטא ליה לאקשויי טעמא דכתיב נערה דודאי אי כתב רחמנא נערה בלא ה"א דהוי פשטא דקרא אפילו קטנה תו לא הוי ממעטי' לה מקנסא דמשום האי סברא לא הוי מפקינן לקרא מפשטיה אלא עיקר קושיית הגמרא כיון דחזינן דפשטא דקרא לא איירי בכל מילי מקטנה ג"כ דהא לאו בת עונשין היא. אע"כ קטנה לאו אכולה מילתא דכתיבי התם קאמר וא"כ שפיר הוי ממעטי' לה נמי מקנס כיון דסברא הוא. והא דנערה אפילו קטנה במשמע הוי מוקמינן לענין קטלא דהבועל בכלל החיובים דשייכי ביה לענין מיתה כנ"ל בכוונת התוספות:

אלא אמר ר' זירא אלו באו וכו'. הנה בשנויא דלעיל יאמרו בת מלכים וכו'. ופירש"י לענין בושת באמת שייך האי שנויא גם לענין פגם דאינו דומה בת מלכים לבת הדיוטות כמ"ש התוס' ד"ה כמה אדם וכו' אבל בשנויא דבא עליה אחד שלא כדרכה והשני כדרכה היה נראה דאדרבא השני פגמה ביותר כפי פירש"י לקמן ד"ה קורת רוח להטעימו טעם בתולה. ואפשר דבאמת להכי קאמר אחד שלא כדרכה וכו' ולא קאמר שניהם שלא כדרכה כמ"ש התוס' משום דבזה מתרצא נמי גבי פגם דלענין פגם השני פגמה ביותר. וק"ל:

תוס' ד"ה דאי בעי מסר וכו'. תימא דהכא וכו'. ובקידושין דף ג' ע"ב תירצו דהא דמקשה שם ואימא ה"מ קטנה היינו דבנערה יהיו שני ידים דזוכות כאחד דהיא בעצמה תוכל לקדש וגם אביה וכן נלענ"ד מוכרח דהא מפורש בקרא ואם מאן ימאן אביה לתתה לו. ודוחק לומר דקרא מיירי בקטנה דאכתי קשה לר' מאיר למה לי קרא דאין כסף דהא ס"ל קטנה אין לה קנס. מיהו לפמ"ש התוס' לעיל דף ל"ט ע"ב ד"ה אין לי וכו' ויש לומר דאף דאינו יכול לקדשה מ"מ מועיל מיאון דידיה שיתן קנס. א"כ שפיר יש לומר שאין אביה יכול לקדשה אלא דמועיל מיאון דידיה שיתן קנס. אך לפמ"ש שם דלאביי דס"ל אין חוטא נשכר. א"כ ע"כ הא דכתבה תורה מיאון דידה היינו ע"כ דכשמקדשה אפילו בעל כרחה מועיל מיאון דידה שיתן קנס. א"כ ממילא מוכח עכ"פ דאביה יכול לקדשה וע"כ דס"ד דשניהם יכולים לקדש. מיהו אכתי צ"ע דאמאי פשיטא ליה להש"ס דבושת ופגם הוא דידיה יותר מדידה כיון דשניהם יכולין לקדש. ונראה דיש לומר דעדיפותא דידיה הוא שיכול לקדשה למנוול ולמוכה שחין ולמוסרה לחופה כדפירש"י לקמן דף מ"ז דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה מקרא דאת בתי נתתי כל נתינות במשמע משא"כ היא אף למאי דס"ד שיכולה לקדש עצמה מ"מ אינה יכולה למסור עצמה לחופה דאינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אביה לעולם דנשואין מוציאין מרשות אב כדקאמר לקמן דף מ"ז הא דזכי רחמנא לאב למימסר לחופה הא מבטלה ממעשה ידיה וכ"ש להפקיע עצמה לגמרי. אך למאי שפירש"י לקמן שם דיכול למוסרה למנוול ולמוכה שחין בביאת קידושין א"כ אפילו נימא דאביה נמי יכול לקדשה מ"מ מאי עדיפותו מדידה שהרי היא יכולה ג"כ להתקדש עצמה בביאה. מיהו אי נימא דביאה נשואין עושה א"ש דהיא אינה יכולה להתקדש בביאה דאינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אב. ועיין מ"ש לקמן דף מ"ז ובקידושין. ודוק:

שם בגמרא אמר ריש לקיש אמר קרא נערה וכו'. לכאורה היה נראה הא דרב חסדא יהיב טעמא לר"מ ולא לרבנן וריש לקיש מפרש טעמא דרבנן. משום דיש לומר בפשטות דרבנן לא ניחא להו למידרש במהוה עצמה דהא קרא ביש לה אב מיירי כדכתיב ונתן לאביה והכל מודים דאין נערה יכולה להתקדש עצמה כדאיתא בקידושין דף מ"ד אלא דריש לקיש לשיטתיה דס"ל בקידושין שם כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין וסבירא להו לרבנן דנערה יכולה להתקדש עצמה שפיר יש לומר במהוה עצמה לכך הוצרך לומר דנערה אפילו קטנה במשמע. אלא דאכתי צריך להבין לר"ח טעמא דר"מ דדריש במהוה עצמה ונראה לפרש ע"פ הסוגיא דקידושין דף מ"ו שהבאתי לעיל דמפרש לקרא דמפותה בפיתה לשם קידושין וצריך להבין הטעם בזה. (ועמ"ש לעיל בזה). ובפשטות נראה דהיינו משום דכתב הרמב"ם ז"ל דכל פנוי הבא על הפנויה הוא לוקה משום לא תהיה קדישה וקיימא לן דאינו לוקה ומשלם ע"כ קנס דמפותה היינו בפיתה לשם אישות א"כ יש לומר דהא דבאמת ס"ל לרבנן לחלק בין קידושין לגירושין דמודים רבנן דנערה מקבלת את גיטה וכדצווח ריש לקיש ככרוכיא ויצאה והיתה כדאיתא בקידושין שם היינו מהאי קרא דמפותה דמיירי ע"כ בפיתה לשם אישות ואפ"ה כתיב אם מאן ימאן וגו' דאין הקידושין כלום. א"כ יש לומר דלר"מ דס"ל לוקה ומשלם באמת ס"ל דיכולה להתקדש עצמה מויצאה והיתה ורבנן לשיטתייהו אזלי דע"כ בפיתה לשם קידושין:

ומיהו לפ"ז לכאורה קשה דה"ל לר"ל נמי לפרש דטעמא דרבנן דאפילו קטנה יש לה קנס משום דקשיא להו במפותה דע"כ בפיתה לשם קידושין דאל"ה חייב מלקות דלר"ל עדיפא טפי דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין. א"כ למה באמת אינה מקודשת כדס"ל לר"ל דנפקא מויצאה והיתה דנערה יכולה לקדש עצמה ע"כ צ"ל דקרא מיירי בקטנה דאינה יכולה לקדש עצמה א"כ מוכח דאפילו קטנה יש לה קנס. ונראה דזה אינו דאי אפשר לאוקמי במפותה בקטנה דהא קי"ל פיתוי קטנה אונס הוא וא"כ אפילו כונסה יתחייב קנס כדין אונס. ואף דיש לחלק כיון דעכ"פ לא אנסה ולא עבר על דעתה יש לה בזה דין מפותה כמו שיבואר בסמוך בס"ד. מ"מ מנ"ל לרבנן לחלק נימא דדין אונס שכונסה ונותן קנס מיד היינו דוקא בנערה דגבי אונס כתיב נערה אבל בקטנה אפילו אונס גמור שבא עליה בע"כ אפ"ה אין לה דין אונס כן דהתורה מיעטה נערה. לכך צ"ל דס"ל לרבנן נערה אפילו קטנה במשמע. וכן היה נלענ"ד ליישב הסוגיא לר"ח ולר"ל. אלא דאכתי דוחק הוא לפרש דברי ר"ח כן דצ"ל דס"ל לר"ח כר"ל בהא דחייבי מלקיות שוגגין פטורין דאל"ה לא קשה מידי מלאו דקדישה. וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם סוף הלכות נערה דפיתוי דרך מקרה אינו בכלל לאו דלא תהיה קדישה. ונלענ"ד דיש לומר באופן אחר והוא דנחלקו רב יוסף ואביי שם בקרא דמהר ימהרנה דדריש בברייתא שצריך קידושין דרב יוסף משמע ליה דקרא בפיתה שלא לשם אישות ואביי מפרש שצריכה קידושין אחרים לדעת אביה. והנה לכאורה פשטא דקרא משמע כאביי דלרב יוסף פשיטא שצריך לקדש אותה והוי ליה לכתוב יקח אותה לאשה. וע"כ צ"ל לר"י דהא גופא קמ"ל קרא דלא נימא דמסתמא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא קידשה כדעת הפוסקים דס"ל כן כמ"ש הרמב"ם ז"ל בשם רבותיו. ובש"ע סימן ל"ז. ואביי לית ליה הך סברא כמ"ש הרמב"ם דדוקא במחזיר גרושתו ס"ל לב"ה בגיטין דף פ"א דאמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות הואיל ולבו גס בה הא לאו הכי לא חיישינן לזה וכ"ש כששניהם מודים דלא קידשה כמ"ש לעיל דף כ"ז ע"ב. א"כ יש לומר דר"ח ס"ל כאביי א"כ מוכח מקרא דמהר ימהרנה דאינה יכולה לקדש עצמה אפילו נערה ולא מקשינן בזה מויצאה והיתה והיינו טעמא דרבנן דאי אפשר לומר במהוה עצמה ור' מאיר פליג אהך ברייתא וס"ל כאידך תנא בספרי מהר ימהרנה וגו' שהוא עושה לה מהר ואין מהר אלא כתובה ולא דריש מהר לשון קידושין וכן שמעינן ליה לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא ולשיטתיה אזיל וס"ל באמת דנערה יכולה לקדש עצמה מקרא ויצאה והיתה כדצווח ריש לקיש ושפיר דריש במהוה עצמה. וריש לקיש לשיטתיה דס"ל אפילו לרבנן יכולה לקדש עצמה ס"ל כר"י. ולהכי צ"ל הכא דנערה אפילו קטנה במשמע. ודוק:

שם נערה אפילו קטנה במשמע. לכאורה קשה כיון דקי"ל פיתוי קטנה אונס הוא א"כ מאי איריא דוקא אנוסה ממש כמשמעות פשטיה דקרא דכתיב ותפשה אפילו קטנה מפותה נמי אונס הוא. ונלענ"ד דבאמת יש לומר דמכאן הוציא הרמב"ם דפסק בפרק ב' מהלכות סוטה דפתוי קטנה לאו אונס הוא וכתב הרב המגיד בפרק ג' מהלכות אסורי ביאה שלא מצא לו ראיה והוא סותר סוגיא דסוף פרק ד' אחין דקאמר שם הא לא קשיא פיתוי קטנה אונס הוא. ולפמ"ש יש לומר דשפיר הוציא הרמב"ם מהכא דקי"ל כרבנן דר"מ אבל לר"מ דס"ל דקרא לא מיירי בקטנה שפיר יש לומר דפתוי קטנה אונס הוא א"כ בסוגיא דפרק ד' אחין דמיירי שם אליבא דר"י ורב יהודה מוקי מתניתין דהתם כר"מ שפיר קאמר שם דפתוי קטנה אונס הוא ועמ"ש לקמן עוד בזה. ודוק:

ולפי זה יש ליישב נמי הא דקאמר ביבמות דף ס"א אליבא דר' אליעזר דס"ל פיתוי קטנה אונס היינו נמי דס"ל כר"מ וכן משמע לעיל דף מ' דקאמר ר' אליעזר האונס חייב ומפתה פטור ולא חילק בין נערה לקטנה דאין מחילתה כלום משום דס"ל נמי דקטנה אין לה קנס כר"ע רבו כמ"ש לעיל דף ל"ח במתניתין דס"ל כר"מ. וק"ל:

והנה נלענ"ד דלר' מאיר דס"ל במהוה עצמה וכו'. כי היכי דס"ל דקטנה אין לה קנס כ"ש דס"ל דחרשת ושוטה אין לה קנס שהרי אין להם קידושין ולא תקשה מברייתא דלעיל דף ל"ו דקתני חרשת ושוטה יש להם קנס דהא הך ברייתא מוקמינן שם כרבנן דר' מאיר דקטנה יש לה קנס וה"ה חרשת ושוטה וכבר הכרחנו כן לעיל בריש פרקין. מיהו עדיין צריך עיון לרבנן נהי דלא דרשי במהוה עצמה מ"מ יש לומר דוקא קטנה דקרינן בה ולו תהיה לאשה אפילו אין לה אב אפ"ה ראויה לכך דיכול ליקח אותה משתגדל אבל בחרשת ושוטה יתומה דאין לה קידושין כלל אם כן נימא כיון דלא קרינן בה ולו תהיה לאשה אין לה קנס כדפריך בריש פרקין גבי חייבי כריתות ונהי דרבי רחמנא חייבי כריתות דמ"מ בת קידושין היא לאחרים מה שאין כן ביתומה חרשת ושוטה דלאו בת הויה היא כלל. ובזה היה נראה לי לתרץ דברי הרמב"ם בהלכות נערה בתולה פרק א' דכתב דחרשת ושוטה אין לה קנס והשיג עליו הראב"ד מברייתא הנ"ל. ולפמ"ש יש לומר משום דהרמב"ם כתב שם בתחלת אותו דין אחת שיש לה אב ואחת שאין לה אב על זה מסיק שם דממאנת וחרשת ושוטה אין לה קנס והיינו דוקא באין לה אב כנ"ל וברייתא ביש לה אב ודוק:

שם אתון אהא מתניתו לה וכו'. משמע דס"ל דהכא אין צריך ריבויא דנערה אפילו קטנה במשמע וכן משמע דצריך לפרש כן לתירוץ קמא של התוס' ד"ה הא לאו הכי וכו' דהתם משום דמסקינן בסמוך וכו' והיינו משום דס"ל דלקנס אין צריך קרא לרבות קטנה דאל"ה מהיכי תיתי כרבי התם קטנה כיון דהתם בבת עונשין מיירי אלא ודאי משום דמייתר קרא דנערה דכתיב גבי מוציא שם רע להתם. וקשה מאי פשיטותא הוא בקנס נהי דלא דרשי רבנן במהוה עצמה מ"מ כיון דכתיב נערה משמע דקטנה לא אי לאו רבויא. ואפשר לומר דס"ל לרב שימי בר אשי דאין צריך קרא לזה אי משום לפי מ"ש לעיל בר"פ ובדף מ' דהא דאיצטריך ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו למעט דלא נימא דאתיא עשה ודחי לא תעשה כמו שכתבו התוס' שם אע"ג דבדידה ליכא עשה מ"מ איצטריך משום קטנה דאינה מוזהרת א"כ יש לומר דלרבנן דאפילו קטנה במשמע א"נ דס"ל כמו שכתבתי לעיל לר"ל כיון דס"ל דנערה יכולה לקדש עצמה א"כ במפותה דכתיב אם מאן ימאן אביה וגו' קשה במאי איירי קרא דאי אפשר לומר בפיתה שלא לשם קידושין דאם כן הוי ליה חיוב מלקות דלא תהיה קדישה לר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין. וליכא למימר נמי בנערה ובפיתה לשם קידושין דהא ס"ל לר"ל דנערה יכולה לקדש עצמה ומה מועיל מיאון דאב ע"כ צריך לומר בקטנה הרי מוכח דקטנה יש לה קנס. אי נמי כמ"ש לעיל דס"ל דבפיתה שלא לשם אישות הא מחלה ולא שייך מיאון דידה בבוגרת ויתומה ע"כ צ"ל בקטנה דאין מחילתה כלום. ומזה נפקא ליה לרב שימי דלקטנה אין צריך קרא והיינו דקאמר אתון אהא כו' אבל אנן ס"ל דלהא אין צריך רבויא וק"ל:

תוספות ד"ה הא לאו הכי וכו'. תימא לר"י וכו' לולי דבריהם היה נלע"ד דהתם שאני דאיכא קרא יתירא כדקאמר התם לר' מאיר דממעט סקילה מנער אפ"ה חייב חנק מקרא דלבדו א"כ כ"ש דלרבנן דליכא מיעוטא אלא מחמת פשטיה דקרא דאיכא לרבויא מקרא ומת האיש אשר שכב עמה לבדו דחייב אפילו סקילה דמהיכי תיתי נמעט מסקילה כיון דליכא מיעוטא תדע דהא עיקר קרא דסקילה במפותה הכתוב מדבר ובתר הכי כתיב ואם בשדה וגו' ומת האיש וגו' סתם ואפ"ה אמרינן מסתמא סקילה אם כן הכי נמי הא דדרשינן מלבדו דכתיב באונס נמי מסתמא סקילה הוא וכ"ש לפירוש ר"ת שם דשניהם שוין היינו אם היתה גדולה אתי שפיר לכ"ע דהא גופא קמשמע לן קרא דאפילו בקטנה הוא בסקילה כמו אם היתה גדולה. וכבר כתבתי בסמוך דתירוצא קמא הוא דחוק דנהי דנשמע ממוציא שם רע דנער לאו מיעוטא הוא מ"מ במקום דפשטיה דקרא בנערה לאו רבויא הוא לקטנה וצריך לומר כמ"ש בסמוך. גם מ"ש בתירוץ שני אי נמי דוקא מוציא שם רע נראה כוונתם דפיתוי קטנה הוא בכלל אונס דמפורש בקרא שם שחייב מיתה וזה אינו לשיטת הרמב"ם דס"ל דפיתוי קטנה לאו אונס הוא. ועיין לעיל דלרבנן דרבי מאיר הוא מוכרח לומר כן והתם לרבנן דרבי מאיר קיימינן ולפמ"ש לעיל דהתם נפקא מרבויא דקרא דלבדו נראה דאדרבא מזה הוכחת הרמב"ם דפיתוי קטנה לאו אונס הוא דהא קי"ל התם כרבנן דרבי דכולן בסקילה א"כ ע"כ צריך לומר דקרא דלבדו לרבות קטנה אתי וכיון דקי"ל דנער אפילו קטנה במשמע על כרחך צריך לומר דהוי אמינא משום דקרא בבת עונשין מיירי כקושיות התוספות וקושית רב אדא הכא ואי סלקא דעתך דפיתוי קטנה אונס הוא א"כ ממילא קטנה הוא בכלל אונס וכסברת התוס' בתירוץ שני. מיהו יש לפרש דברי התוספות כפשטן דאפילו אי אינו בכלל אונס מ"מ כיון דליכא טעמא לחלק כמו במוציא שם רע לא ממעטינן מפשטיה דקרא ודוק:

בא"ד אבל אין לומר וכו'. לולי דבריהם ז"ל נלענ"ד דאפילו אי הוי אמרינן כן דדוקא משום שבא להורגה דאכתי לא מתרצא דאפילו הכי איצטריך נערה למעט קטנה ומשכחת כגון שהעדים שהביא הבעל שזינתה הם העידו שהיתה גדולה בשעה שזינתה ושפיר בא להורגה אבל אחר שהוזמו בטל גם עדות הגדלות ועדיין היא בחזקת קטנה קמ"ל דאפילו הכי פטור משום דבעינן לאבי הנערה ובאמת קטנה היא. ודוק:

מעשה מחט. חייט תופר: אלא אמר רבי זירא. מהכא מסתברא שאין בושת בכלל חמשים דאם כן אין הפרש בין בעל שלימה לבעל פגומה שנבעלה שלא כדרכה והיכן הוא הפרש שביניהם ש''מ גבי בושת כיון שנפגמה כבר אין בושתה רב כשלימה: תחת אשר עינה. גבי חמשים כסף כתיב: מכלל דבושת ופגם. שאינם משום עינוי שהרי ישנן בשאר חובלין אינו בכלל זה פגם הוא נזק הנישום נמי בשאר חבלות: ואימא לדידה הוי. דבשלמא קנס כתיב ביה ונתן לאבי הנערה אלא הני ליהוו לדידה: בנעוריה בית אביה. גבי נדרים כתיב ומיהו איכא למשמע מינה דבימי נעוריה תלאה הכתוב בבית אביה: בתו לאמה. הקיש בת לאמה: תיפוק ליה כו'. אלא על כרחך מהתם לא מצי למילף דההוא בהפרת נדרים כתיב: נילף מקנסא. מה קנסה לאביה אף שאר שבח ממון נעורים לאביה: אלא מסתברא. דבושת ופגם דאב הויא שהרי בידו לביישה בבושת בעילה ולפוגמה בפגם בעילה: דאי בעי מסר לה. לקדשה בביאה: למנוול ומוכה שחין. כדתנן לקמן האב זכאי בבתו בקידושי' בכסף ובשטר ובביאה וכיון דבידו ליטול ממון לפוגמה ולביישה בושה זו השתא אפסדיה האי דפגמה: [מאי נפקא ליה. לכל אדם בבעילתה אם בעולה היא הואיל ולמלאכה קיימא]: ולעבדו מאי נפקא ליה. למריה מינה אם בעולה היא מי קפיד מריה אלא שיהו להן ולדות: קורת רוח. שזהיר בעבודתו ואף הוא רוצה לעשות לו נחת רוח להטעימו טעם בתולה: מתני' כ''מ שיש מכר. לאב בבתו דהיינו בקטנותה: אין לו בה קנס. דאין קנס לקטנה: כל מקום שיש קנס. משהיא נערה: אין מכר. דתניא (ערכין דף כט:) יכול ימכור אדם בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר: גמ' זו דברי ר''מ. דאמר אין קנס לקטנה: מבת ג' שנים. שביאתה ביאה ואין בתוליה חוזרין: מכר לא. בתמיה: אף קנס במקום מכר. משתהא ראויה לביאה עד שתביא שתי שערות הוו תרוייהו ומשהביאה שערות עד שתבגר קנס ולא מכר: מאי טעמא דר''מ. דאמר קטנה אין לה קנס: דאמר קרא. גבי קנס ולו תהיה לאשה: במהוה עצמה. במי שיש בידה להקנות עצמה לאישות הכתוב מדבר: אהא מתניתו לה. להא דריש לקיש דאמר כ''מ שנכתב נער בלא ה' וקרינן נערה ללמד על הקטנה בא: שם רע. לא מצאתי לבתך בתולים: פטור. דוענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה מלא כתיב: אלא כאן נערה. האי דכתיב נערה מלא לאו לגלויי עליה אתא אלא על כל מקום שנאמר נער חסר ויליף הכי כאן שאי אפשר אלא בנערה כתיב נערה מלא וללמדך דכל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע:

ואיימא לדידה. אע''ג דפרישית לעיל (דף לח:) דבושת ופגם הוקשו לקנס וניתן למי שקנס ניתן היינו בתר דקים לן הכא דהוי הכל לאביה: מסתברא דאביה הוי דאי בעי כו'. וא''ת אמאי לא קאמר דאביה הוי מדקא יהיב מפתה כדאמר לקמן בריש נערה (דף מב.) וי''ל דלמא לא ' יהיב מפתה דקראי דאביי ורבא באונס כתיבי: דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין. וממעשה ידיה ליכא למילף דהא מיתזנא מיניה כדאמרינן בפרק קמא דקדושין (דף ד. ושם) ולא מקדושין דמעלמא קאתו לה ומתרוייהו נמי לא דחבלה דגופה שאני תימה דהכא לא קים לן בושת ופגם דהוי לאביה אלא מכח שיכול לקדשה למנוול ומוכה שחין ואם כן היכי בעי למימר בריש קדושין (דף ג:) גבי קדושי כסף מנא לן דמיקדשה בכסף וקידושין דאביה הן וכי תימא נילף מבושת ופגם הא בושת ופגם גופיה לא קים לן אלא מכח שיכול לקדשה ואומר ר''י דאורחיה דהש''ס דבעי לדחויי אפילו קים לן דבושת ופגם הוי דאביה ממקום אחר. א''נ התם בעי למילף קדושי נערה מבושת ופגם של קטנה ומקדושי קטנה הוה יליף להו אי לאו דהוה אמינא הני מילי קטנה דלית לה יד ונערה אית לה יד כדאמרינן התם לעיל ולהכי קאמר וכי תימא נילף מבושת ופגם דקטנה אע''ג דלהכי אית לה יד כדאמרינן בהחובל (ב''ק דף פז:) יעשה לה סגולה ואפ''ה הוי דאביה ה''נ קדושי נערה ואם היינו מפרשים דלא קאי אקדושין הא דקאמר ונילף מבושת ופגם אלא אמעשה ידיה דאייתי התם לעיל הוה אתי שפיר אבל לא משמע הכי ועוד דא''כ הכא נמי ה''ל לאסוקי וכ''ת נילף מבושת ופגם כיון דאמעשה ידיה קאי וכן לקמן בפרק נערה (דף מו:): כמה אדם רוצה ליתן כו' להשיא לעבדו. תימה דמה שומא היא זו וכי אשה חשובה ממשפחה גדולה אינה נפסדת בפגמה אלא שוה שפחה הניסת לעבד וי''ל דכל אשה שמין לפי מה שהיא בענין זה כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה להשיא לעבדו אשה כזאת הנפגמת והא דנקט שפחה אורחא דמלתא נקט דאין דרך להשיא לעבדו בת מלכים: הא לאו הכי ה''א אפילו קטנה והכתיב אם אמת היה וכו'. תימה לר''י מה בכך אם קרא איירי בבת עונשין מ''מ מצינו למימר דה''ה קטנה דהא בא על קטנה מאורסה הוי בסקילה לרבנן בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סו:) אע''ג דההיא פרשה דנערה המאורסה בבת עונשין כתיבא [כדכתיב ואת הנערה על דבר אשר לא צעקה] ותירץ דהתם משום דמסקינן בסמוך כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע הלכך מחייבין ליה התם וכולהו עריות ילפי מינה אי נמי דוקא במוציא שם רע סברא הוא לומר דלא מחייב קנס ומלקות אלא בגדולה כיון דקרא איירי בבת עונשין ולא בעלמא משום דמוציא שם רע על הקטנה סברא הוא דפטור דפיתוי קטנה אונס הוא. והוי כמוציא שם רע על הנערה שנאנסה דלא מחייב אבל אין לומר דמסתבר ליה דדוקא בבת עונשין מחייב ליה משום שבא להורגה דבפרק קמא דסנהדרין (דף ח:) בשמעתא דחוששין ללעז משמע דלאו משום דקא גריס לה קטלא מיחייב:

הדירוג היומי

איך היה הלימוד?

כמה מאמץ דרש ממך הדף? אין תשובה נכונה - הניסיון עוזר ללומדים הבאים.

בחר רמת קושי

מעקב לימוד

    הוספת רשומה

    פרשנים

    שיעורים זמינים
    טוען שיעורים…

    בחירת עמוד

    חיפוש בעמוד